מדרש זה נדפס בשם שיטה חדשה לב״ר על ברכת יעקב אבינו לבניו בס׳ משפטי שבועות לרב האי גאון בויניציא שנת שס״ב ובסוף ב״ר דפוס ווילנא ובב״ר מנח״י מכת״י נדפס כל המדרש הזה בב״ר פצ״ו. וכן היה לפני בעל הערוך. והנוסח שהבאתי בכל הפרשה הזאת הוא ממנח״י. דרש זה מובא בב״ר פרשה ק׳ יב. לישנא אחרינא. תנחומא ויחי טז. מדרש תהלים א. ה. ובדברים רבה פי״א א. עמד יעקב לברך את השבטים אמר איני פותח אלא בקריאה שנאמר ויקרא יעקב אל בניו ובמה חתם בזאת שנאמר וזאת אשר דבר להם אביהם כו׳. וראה לקמן פסוק כח. ולקמן אות ד. ובילקוט המכירי תהלים מזמור א. יב. עמד יעקב לברך את השבטים ״וחתם״ במה שחתם יצחק אביו הה״ד ויקרא יעקב אל בניו, צריך לתקן ״והתחיל״ במה שחתם אביו. וראה בזהר ח״א רלד:

תנחומא ישן ויחי ט. אגדת בראשית (פפ״א) פפ״ב א. בשינוים. קרא לומר כו׳ פי׳ שהיה צריך לכתוב גם מה שצוה עשו (מנח״י). לודר, באגדת בראשית שם פי׳ מהר״ם די לונזאנו לודר רוצח. וראה בערוך השלם דלודר הוא הנלחם בתיאטראות וקרקסאות עם חיות רעות.

מענין זה במדרש במדב״ר פ״ב ז. א״ר חמא בר׳ חנינא כיון שבא אבינו יעקב ליפטר מן העולם קרא לבניו דכתיב ויקרא יעקב אל בניו ובירכן וצוון על דרכי האלהים וקבלו עליהם מלכות שמים. וראה לעיל פי״ח אות קצה. ונראה דהדרש נסמך על לשון הקרא ושמעו בני יעקב ושמעו וגו׳ בגז״ש לכו בנים שמעו לי וגו׳.

ב״ר פצ״ח א. תנחומא ויחי ח. תנ״י שם י. בב״ר שם ד״א אקרא לאלהים זה אבינו יעקב, לאל גומר עלי שהסכים הקב״ה עמו ליתן לכל אחד ואחד לפי מה שהוא ויקרא יעקב אל בניו. ובמדרש הגדול לקמן פסוק כח. אקרא לאלהים עליון, זה אבינו יעקב שקרא להקב״ה בשעה שבירך בניו, לאל גומל עלי שהסכים הקב״ה עמו כדי ליתן לכל אחד ואחד לפי שהוא הגון לו. וראה לקמן אות טז. ומדברי המדרש כאן מבואר כדברי הרס״ג בתרגומו בפסוק זה שפירש האספו ואברך אתכם, והראב״ע בפי׳ כותב אשר יקרא אתכם, דבר הנביא לעתיד ותעו האומרים שהם ברכות וכו׳ כוונתו לדחות פירושו. ובלקח טוב מסמיך דרש זה לפסוק ב. הקבצו ושמעו בני יעקב זו ברכת יעקב אבינו פרשה זו, ושמעו אל ישראל אביכם זו ברכת משה רבינו פרשת וזאת הברכה כו׳ אביכם, שהסכים אביכם שבשמים על ברכת אביכם ישראל שהרי ברכת משה רבינו מעין ברכת יעקב אבינו. וראה לעיל פמ״ח אות קלב. פרוקופאות, בל״י גדולה וכבוד ערוך ע׳ פרקופו. ובספר צרור המור מביא מדרש ארוך בענין זה איך מתאימים ברכת משה אל ברכת יעקב. וז״ל ולכן אמרו יעקב לא בירך לראובן אלא קנטרו, וגלה הדבר למשה ובא משה וקרבו הה״ד יחי ראובן, וכן קנטר יעקב לשמעון ומשה לא ברכו אבל כללו בברכת יהודה דכתיב שמע ה׳ קול יהודה. וכן לוי לא נתן לו חלק בארץ אלא ברכו בקרבנות שנאמר ישימו קטורה באפך ולכן היו נפוצים בכל ישראל לקבל המעשרות כמו שאמר יעקב אחלקם ביעקב, יעקב בידך ליהודה ידך בעורף אויביך ומשה בירכו ידיו רב לו. יעקב בירך לזבולון בסחורה ויששכר בתורה כד״א זבולון לחוף ימים ישכון ויששכר חמור גרם, ואף משה ברכו שנא׳ שמח זבולון ואמר כי שפע ימים יינקו. יעקב בירך לדן דן ידין עמו כאחד המיוחד בשבטים זה יהודה כו׳ אף משה דן גור אריה יזנק וכו׳. יעקב בירך לגד גד גדוד יגודנו כשיוצאים למלחמה נוצחין והיו הרוגיהן ניכרים מפרק הראש עד הזרוע. וכן ברכו משה וטרף זרוע אף קדקוד. יעקב בירך לאשר שיהא שמן רב בחלקו שנאמר מאשר שמנה לחמו, וכן ברכו משה וטובל בשמן רגלו. יעקב בירך לנפתלי אילה שלוחה שארצו מבורכת וכן ברך משה ומלא ברכת ה׳, יעקב בירך ליוסף ברכת שמים מעל, וכן ברכו משה שנאמר ממגד שמים מעל ומתהום רובצת תחת, יעקב בירך לבנימין שתהא השכינה שורה בגבולו שנאמר בנימין זאב יטרף. וכן ברכו משה שנ׳ ידיד ה׳ ישכון לבטח. הוה אומר ותגזר אומר ויקם לך, כמו שגזר יעקב כך קיים הקב״ה ע״י משה ע״כ. ובספר לבנת הספיר ויחי ובמדרש מה בין ברכתו של יעקב לברכתו של משה, ברכתו של יעקב בעולם הזה, ברכתו של משה מן העולם ועד העולם.

דורש אל בניו כאילו כתוב אל בצירי, וכעי״ז דרשו לקמן אות ל. ועי׳ ביפ״ת שכ׳ לבאר הרעיון שבדרשות ר״י ור״פ ור״א ולדעתו כולם דורשים אל בצירי ול״נ שי״ל דר״פ ור״א דרשו בלשון ויקרא יעקב שיעקב קראו וזימנו לה׳ אל בניו ולר״א עשאו אפוטרופס ולא צריכים לדרוש אל בצירי. וכמבואר לעיל אות ד, בבאור ממדרש הגדול אקרא לאלהים עליון שקרא להקב״ה בשעה שבירך בניו. וראה בזהר ח״א רלד. וכן מבואר לעיל פל״ג אות ע. בביאור ויקרא לשון תפלה עיי״ש.

דורש כפל הלשון האספו והקבצו שמרומז כאן גאולת מצרים שנתקבצו לרעמסס ומשם נסעו, וכן בעשרת השבטים דורש שלעתיד לבוא יחזרו למקומם ויגאלו יחד עם יהודה ובנימין. (יפ״ת מנח״י). ובמנח״י מבאר הטעם שצוה לנהוג כבוד ביהודה ובנימין דווקא להוציא מהדעה המוטעת שנמצאת הרבה פעמים בצוואות י״ב שבטים במקומות המזויפים שבני השבטים נצטוו לנהוג כבוד בשבט יהודה ולוי, ובנגוד לזה אמרו שלא כן הוא, אלא שחייבים לנהוג כבוד ביהודה ובנימין שישארו בארץ אחר גלות עשרת השבטים, ע״כ. ויש להעיר ע״ז כי בצוואת נפתלי בעברית מובאת לקמן סוף פ״ג מבואר ג״כ ענין זה המוזכר הרבה פעמים בצוואת השבטים שאמר להם ״תתחברו עם בני לוי ויהודה״, ושם בהמשל אומר כי רק בנימן נשאר עם יהודה וכל אחיו גם לוי עזבוהו. וראה לקמן אות קל. בבאור. ולעיל פכ״ט אות קי. קטו. ובלק״ט מט, ח. וכשם שנכרתה ברית לכהונה כך נכרתה ברית למלכות בית דוד. ראה לקמן אות יב. קל. בבאור, ולעיל פמ״ז אות צו. פמ״ח אות לו. וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה. ולפ״ז אין ליחס זאת לדעה מוטעת שיש שפיר לפרש דהכוונה לנהוג כבוד במלכות וכהונה.

התקינו עצמן לגאולה, אם נעשו בני ישראל אגודה אחת בזה התקינו עצמן לגאולה. ובמדרש הגדול גורס מתוך שנעשו חבורה אחת יתקנו עצמן לגאולה ובש״נ במנח״י מתקינו.

דורש ויאמר צוה אותם על המחלוקת ואם לא תתאספו ותתאגדו ותהיה מחלוקת ביניכם אזי האספו מלשון מיתה כי המחלוקת מביאה לידי שפכ״ד. ובמדרש הגדול כאן ר׳ אליעזר בן יעקב אומר בית שיש בו מחלוקת סופו ליחרב, מחלוקת בבית זמה בבית, עיר שיש בה מחלוקת סופה שיהא בה שפיכת דמים וסופה להתפזר, בית הכנסת שיש בה מחלוקת סופה להשתומם, מחלוקת בדין חרבן בעולם, גדול הוא השלום ושנואה המחלוקת לכך צוה יעקב אבינו לבניו שלא יחזיקו במחלוקת.

ראה לעיל אות ז.

הטהרו, מטומאתכם אז ואגידה לכם וגו׳ ובב״ר פצ״ח האספו רבי אחא אמר הטהרו היך מד״א ויאספו וגו׳ ויטהרו (נחמיה יב, כח. ל). וכ״ה בתרגום יוב״ע. ובלק״ט מהו האספו הטהרו כו׳ וכמו ונשא ידו אל המקום ואסף המצורע (מ״ב ה יא), אמר להם הטהרו ואגידה לכם, ובמדרש הגדול האספו כו׳ אמר לבניו טהרו עצמכם כדי שידבקו בכם ברכות הללו אין אסיפה אלא טהרה שנאמר ואסף איש טהור.

תנחומא ישן ויחי יא. ובמנח״י מפרש עשו אסיפות ללמוד תורה, וכמו שדרשו בחגיגה ג: בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה וכו׳ וכעי״ז בס׳ צרור המור כאן אמר האספו עם ואגידה, כי לשון אסיפה יאמר על חכמה כמו בעלי אסופות, וראה לעיל אות ז. ובבאור לקמן אות יב. ובזהר ח״א רלד:

תנחומא ויחי ח. שמינה אותם זקנים, ביפ״ת מפרש שהסמיכן לדון ולהורות כדרך סמיכת זקנים, ויש להעיר מהדרש המבואר במדרש הגדול ר׳ שמואל בר נחמני אומר אמר להן היו יושבין בישיבה שאין אסיפה אלא ישיבה שנאמר אספה לי שבעים איש. ועפ״ז יש לפרש דברי הב״ר שמינה אותם זקנים כהא שדרשו ביומא כח: מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם היו במצרים ישיבה עמהם שנאמר לך ואספת את זקני ישראל היו במדבר ישיבה עמהם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר ואברהם זקן יצחק אבינו כו׳ יעקב אבינו כו׳ אליעזר עבד אברהם כו׳. וראה לעיל פכ״ד אות ה-לה. פכ״ז אות ב. פמ״ח אות ו. בבאור. ופמ״ו אות קסג-קסד. להורות לפניו להתקין לו בית ועד כו׳ ושיהיו השבטים לומדים בו. ולפ״ז י״ל הפירוש שמינה אותם זקנים היינו לתפוש ישיבה להפיץ תורת ה׳ ללמד לתועים בינה. ראה ברמב״ם פ״א מהל׳ ע״ז ״ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך ה׳ ולשמור מצות אברהם״. ובמנח״י כותב שמינה אותם להיות מורי העם וכמו שדרשו בספרי עקב פי׳ מא. ואין אסופות אלא סנהדרין שנאמר אספה לי. וראה לעיל אות יא. ולעיל פמ״ח אות קל. ובזהר ח״א רלד: אספו מיבעי ליה כו׳ אלא קים לן האספו מאתר דלעילא כו׳ רבי יוסי שואל לר״ש א״ל ואגידה כו׳ דרזא דחכמתא איהו.

מאמר זה מובא בספר צרור המור כאן בשם מדרש. ובב״ר פצ״ט בקיצור נאמר האספו ונאמר הקבצו ושמעו, אלא הודיען שהן גולין שתי פעמים. וכן הוא בשיטה חדשה ובתנחומא ויחי ח. וברבעה״ת דעת זקנים.

ראה בפי׳ התורה והמצוה ובפי׳ הכתב והקבלה כאן מ״ש לפרש לשונות אסיפה וקיבוץ.

ראה לעיל אות ו.

ראה לקמן אות לז. ולעיל אות ד. בבאור מדברי הרס״ג ומכאן ראיה לפירושו.

מאמר זה מובא בכת״י ילקוט תלמוד תורה מילמדנו ולפנינו בתנחומא ליתא. והדרש נסמך על לשון הקרא ואגידה לכם וגו׳ שאמר להם דברים שלא נכתבו בתורה. וראה לעיל פמ״ח אות קל. ובשמו״ר פ״ה טז. יכול לא האמינו עד שראו האותות לא כו׳. ובפרקי דר״א פמ״ח הלכו זקני ישראל אצל זקנתן סרח בת אשר ואמרו לה בא איש ועשה אותות לעינינו כך וכך אמרה להם אין באותות האלו ממש כו׳. מבואר מדבריהם דמדרשות חלוקות בזה.

באגדת בראשית (פפ״א) פפ״ב ג. ד״א ויקרא יעקב זש״ה אחזת שמורות עיני זה יעקב שהראה לו הקב״ה כל מה שעתיד לעשות האיך הנביאים עומדים, האיך בית המקדש נבנה וחרב, והאיך גוג ומגוג עתידין לעלות על ה׳ ועל משיחו, והאיך יוצא הקב״ה ונלחם עמהם, בא להראות לבניו את הכל שנאמר האספו וגו׳ באחרית הימים אימתי גוג ומגוג עולה שנא׳ באחרית הימים תהיה והבאותיך אל ארצי אימתי בונה הקב״ה את ביתו דכ׳ והיה באחרית הימים נכון וגו׳ וראה בתרגום יוב״ע. ובתרגום רס״ג בהערות דירינבורג כותב דלפי גירסא אחת ברס״ג מתרגם באחרית הימים האלה, וז״ל המבחר: והמפרש שאמר הימים בעבור ימי השעבוד שהם ימים נודעים אין טעם לדבריו וכו׳. ובשכל טוב מפרש ג״כ כמ״ש הרס״ג וז״ל באחרית הימים, אילו נאמר באחרית ימים הייתי אומר בסוף הדורות, אבל כשהוא אומר באחרית הימים, זו אחרית הימים האמורים לאברהם אבינו בין הבתרים, ת׳ שנה, כדכתיב ודור רביעי ישובו הנה, ד״א באחרית הימים בסוף הדורות, מלמד שביקש להודיעם גלות ארבע מלכיות, וזמן גלותם, וקץ הישועה האחרונה שעל ידי מלך המשיח מיד נגלה עליו כבוד השכינה, ונבהל ונסתתמו הדברים ונעלמו ממנו. ובפי׳ התוס׳ דעת זקנים את אשר יקרא אתכם פי׳ בסוף ד׳ מאות ושלשים שנה של גלות מצרים דהימים מכריחנו לפרש כן דאי לא הוה ליה למכתב באחרית ימים בסוף ימי העולם ושמעתי באחרית הימים של הקב״ה דהיינו בסוף חמשת אלפים. נראה דכוונתו לגמ׳ ר״ה לא. ושם מבואר שיתא אלפי שני קיימא עלמא. וכ״מ בפי׳ התוס׳ הדר זקנים באחרית הימים בסוף שנה של גלות מצרים מדבר וה״א דהימים מכריחנו לפרשו דאי לא כתיב ה״א היה מפרשינן באחרית הימים בסוף ימי עולם. וכן מבואר בב״ר כת״י תימני בש״נ במנח״י באחרית הימים לסוף ששה אלפים דכתיב באחרית ה״א ימים ה׳ חמשה אלפים ואל״ף אלף אחד הרי ששה. ועפ״ז נראה דצריך לתקן ברבעה״ת בסוף ששת אלפים. שו״ר בכת״י מדרש החפץ מבואר כגירסת רבעה״ת, באחרית הימים אמרו באחרית ה׳ ימים שהוא אחר חמשת אלפים שנה. ואמרו כו׳ סוד גאולה כו׳ בשנת הר״ח ולא ידענו ממתי הוא המנין. ראה לקמן אות ק. ובכת״י חמאת החמדה באחרית הימים זה בית ג׳ שנאמר והיה באחרית הימים וגו׳. ראה לקמן אות כא. בא לגלות להם את הקץ, ראה לקמן אות יט-כא. והרא״מ כותב על דרש זה בקש לגלות את הקץ ולא ידעתי מי הכריחם לומר זה כו׳ ואולי קבלה היתה בידם. והרמב״ן כ׳ לדברי הכל אחרית הימים כאן הוא ימות המשיח. וראה בספר צידה לדרך, ובס׳ לבנת הספיר מבאר בקש לגלות את הקץ, אפשר דמוכח ליה מדכתיב האספו ולבתר הקבצו בקדמיתא אסיפה לב אחד ודרך אחד כו׳ ולבתר הקבצו בזכות זאת כד״א ושבת עד ה׳ אלהיך ושב וקבצך. וראה בזהר ח״א רלד:

תנחומא וירא ו. מדרש תהלים מזמור לא, ז. פסקתא רבתי פכ״א. ובב״ר פצ״ט לישנא אחרינא ויקרא יעקב אל בניו למה קרא להם לגלות להם את הקץ כתיב (איוב כב) מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח כו׳, ואף יעקב בקש לגלות לבניו את הקץ שנאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא וגו׳, והעלים הקב״ה ממנו והתחיל אומר ראובן בכרי אתה הרי טעם זקנים יקח. ובסגנון אחר המשל בשיטה חדשה (בראשית רבה צ״ו במנח״י) ואף יעקב ביקש לגלות את הקץ לבניו שנא׳ האספו ואגידה לכם וגו׳ למה הדבר דומה לעבד שהאמינו המלך על כל מה שיש לו, בא אותו העבד למות, קרא לבניו לעשותן בני חורין ולומר להן היכן הוא דייתוקי (שטר מתנה) שלהן והאוני (שטר מכירה), ידע המלך ועמד לו מלמעלה ממנו, ראה אותו העבד והפליג את הדבר שהיה מבקש לגלות להן, התחיל אמר להם בבקשה מכם עבדים של מלך אתם, היו מכבדין אותו כדרך שהייתי מכבדו כל ימיי. כך יעקב אבינו אמר אקרא לבניי להודיע להן אימתי הוא הקץ, מיד נגלה עליו הקב״ה ואמר לו לבניך את קורא יעקב ולי לאו שכן ישעיה אומר ולא אותי קראת יעקב כיון שראה אותו יעקב התחיל אומר לבניו בבקשה מכם היו מכבדין להקב״ה כדרך שכיבדוהו אבותי כו׳ ובאגדת בראשית (פפ״א) פפ״ב ג. כיון שבא להודיע הכל לבניו נגלה עליו הקב״ה ונטמטם לבו שנא׳ אחזת שמורות עיני וגו׳ משל למלך שעשה לאוהבו קטולקוס (פי׳ נאמן) שלו, האמינו על האוצרות של מלך, כיון שבא למות קרא לבניו שיאמר להן היכן האוצרות של מלך, וידע המלך ונגלה עליו, כיון שראה את המלך נתבהל, ולא אמר מה שהיה מבקש לומר, אלא אמר הוי מכבדין את המלך כשם שכבדתיו אני, כך יעקב ביקש להראות לבניו מה שעתיד להיות, מיד נתראה לו הקב״ה ולא מצא מה לומר, אלא אמר להם התייראו מן הקב״ה ושמעו לו שנא׳ ושמעו אל ישראל אביכם. וראה מדרש אגדה ואתחנן ו, ד. ובכת״י ילקוט אלביחאני עה״ת ביקש לגלות לבניו קץ הימים בא מלאך וסתם פיו וחזר ובירכן. וראה לעיל פמ״ח אות צה.

מפסיקין היו כו׳ וכורכין כלומר שהיו מדבקין כל הקרייה כמות שהיא ולא היו מוסיפין קץ הימין, שיחזור ימינו לפניו שהשיב אחור ימינו מפני אויב. שמע ישראל, לאביהם היו אומרים. (רש״י). ובש״ס כתי״מ בדק״ס גורס בקושיית הגמ׳ שני הפסוקים ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים וכתיב ראובן בכורי אתה. וכ״ה הגי׳ בהרבה ראשונים ולגי׳ זו הקושיא היא שהתחיל לומר ואגידה לכם וגו׳ ואמר בכורי אתה שאין אלו דברי נביאות מה שיקרא להם באחרית הימים. אגדה זאת נדרשת בספרי חז״ל בפנים שונים בשיטה חדשה לברכת יעקב אבינו. ב״ר פצ״ו במנח״י. ספרי ואתחנן פל״א. ב״ר פצ״ח ג. דברים רבה פ״ב לה. תנחומא ישן ויחי ט. תנחומא ויחי ח. פסיקתא רבתי פכ״א (קה:), אגדת בראשית פפ״א. (ועי״ש פפ״ד) ובתרגום ירושלמי ובלק״ט ושכל טוב כאן ומדרש תנאים דברים י, ד. ראה לקמן אות לז. וראיתי להעתיק כאן שני קטעים מדרשים שנדפסו מכתבי יד שיש בהם שינוים חשובים. א) בכת״י ילמדנו הקדמון נדפס בגנזי שכטר ח״א צד מד. קיריית שמע מירושת אבות ויעקב קיימה אמתי כשבא להיפטר מן העולם היה יושב וחרד בשביל כבוד קונו אמר אברהם זקיני לא הוליד אלא שנים בנים ליצחק ולישמעאל יצחק עובד לאלהים וישמעאל לכוכבים ויצחק אף הוליד שני בנים לעשו ולי אני עובד לא׳ ועשו לעבודה זרה ואני הולדתי שנים עשר תומר שחציין עובדין לא׳ וחציין לעבודה זרה נמצאתי מוליד בנים מכעיסין לא׳, מה עשה נתחזק וישב לו על המטה שנ׳ ויתחזק ישראל וגו׳, אמר להן בואו ונבדוק אתכם אם יש בניכן חלוקין על הא׳, כינסן על מיטתו אמר להן הקבצו ושמעו וג׳, כיון שנתכנסו אמר להן א״ל ישראל אביכם הוא כש⁠[ם](ן) שהיה אבי, אמרו לו שמע ישראל אבינו ה׳ אלהינו ה׳ אחד התחיל אומר ברוך שם כבוד מלכותו אמר לו חייך כשם שכינסתה אותן עכשו כך הן עתידין להיות מתכנסין ומזכירין אותך, ומניין שכינס יעקב לכל השבטין ממה שקראו בעינין ויקרא יעקב וגו׳. ב) בכת״י מהדורות חדשות של התנחומא על סדר דברים נדפס בגנזי שכטר ח״א צד קכב. ר׳ אלעזר בן אהבי אמר מיעקב אביהם למדו [קריאת שמע] בשעה [שהגיע] זמנו למות שנ׳ ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו וגו׳ הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל יש׳ וגו׳ האספו [ממצרים] הקבצו למטתי, כינסם למיטתו התחיל תוהא בהם והם תוהים בו אמרו לו את תוהא בנו אמר להם שאני מיתירא שמא תניחו את ה׳ אלהי אברהם ויצחק ותעבדו לאלהים אחרים, באותה שעה ענו כולם בלב אחד ובפה אחד ואמרו לו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד אף יעקב מהרהר בליבו ואמר ב׳ שם כבוד מלכותו לעולם ועד [ועד] עכשו הן אומרין כן אבינו שבמערה מצוה שצויתה אותנו תהא [יודע] שעד עכשיו אנו מקיימין אותה ושיפתותינו מלחשות ואמר בלחישה ב׳ שם כבוד מלכותו לעולם ועד זהו מה שאמר שמע ישראל וגו׳ ולא תאמר אפילו מלאכי השרת אין להם לקלס אלא מה שקלסו ישראל הן תחילה, מניין, אמר ר׳ פנחס הכהן בן חמא אמר הקב״ה ראו בין ואשמע אחרי קול רעש גדול מהוא אחריי אלא כשקילסתי אני וחבורתי ואחר כך קילסו מלאכי השרת ומה אמרו הן אמרו ב׳ כבוד ה׳ ממקומו ואף משה כשעלה לרקיע שמע קילוס שמקלסין כן ותפסה וירד ולמד את ישראל שיהו אומרין בלחישה ב׳ שם כבוד מלכותו לעולם ועד. - וסיום המאמר בגמ׳ שם אמרי רבנן היכי נעבוד נאמרוהו לא אמרו משה רבינו לא נאמרוהו אמרו יעקב התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. ובספר האשכול הל׳ ק״ש (צד יא. הוצאת אלבעק צד טו.) מביא הגירסא לא כתביה משה. וראיה לגירסא זו לפ״מ דמבואר כמדרש הנ״ל דמשה ג״כ אמר בשכמל״ו וכן הביא שם באשכול לכן דייק לכתוב לא כתביה משה ולא כמו שלפנינו לא אמרו משה. ובשו״ת התשב״ץ ח״ב סי׳ רל״ו נשאל על הא דאיתא בזהר פ׳ לך שיש ששים אותיות בק״ש ולפנינו יש רק נ״ד והשיב כי רגילין היו לכפול ברוך שם כבוד מלכותו (בק״ש של לילה) ובזה יש ששים תיבות, וטעם למנהג זה הוא מכיון דמבואר בגמ׳ דלא אמרו משה אלא יעקב אבינו וכיון שלא אמרו משה אולי יזלזל בו על כן היו רגילין לכפלו כדי לחבבו. וטעם זה דחוק מאד. ולדעתי אפשר לבאר את המנהג עפ״מ דמבואר במדרש הנ״ל. וכ״ה בדברים רבה סוף פ״ב בשעה שעלה משה למרום שמע למלאכי השרת שהיו אומרים להקב״ה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד והוריד אותה לישראל. וברוקח הל׳ ק״ש סי׳ ש״ב מביא ממדרש אספה לי כשעלה משה למרום וסיימו ק״ש התחילו המלאכים ואמרו ברוך שם כבוד מלכותו, הלך משה והתקין שיהיו אומר אותו בחשאי. ואחרי זה מביא את הדברים רבה. ומה״ט יש לומר דרגילים היו לכפול נגד שני הטעמים הנ״ל שאמרו יעקב ומשה. עוד י״ל עפ״מ דמבואר באבודרהם הל׳ ק״ש שהביא הגמ׳ דפסחים הנ״ל פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, פירוש וזה אמרו פעם שנית ושמעו אל ישראל אביכם כלומר מאמר זה שהוא ברוך שם כבוד מלכותו יהא קבלה בידכם וענו כלם ואמרו כן ע״כ הרי לדבריו מבואר דאז בשעת מעשה אמרו יעקב ואח״כ אמרו השבטים כן, היינו שאמרו ג״כ בשכמל״ו ואולי מטעם זה נהגו להגיד פעמיים כנגד מה שאמרו יעקב ואח״כ בניו. וראה בלקח טוב כאן עמוד קט״ז שורה ט׳ מהמלה בלחש עד בפסחים בשורה ו׳ שתי שורות אלה אין להם מובן, ונראה לי שבטעות סופר נכתבו שלא במקומן, ומקומן בשורה י״ב אחרי המלות לעולם ועד. ואולי זה הוספה מהגליון והכניסוה שלא במקומה. ורש״ב לא הרגיש בזה.

מאמר זה מובא ברבותינו בעה״ת דעת זקנים סתמי. ובדרשת אבן שועיב בסגנון אחר בשם מדרש וז״ל אמרו במדרש שאמר יעקב להקב״ה אין בבני שום חטא כי אין באחד מהם לא חי״ט ולא טי״ת אמר לו הקב״ה אע״פ כן אינן ראויין לגלות להם הקץ כי אין בשום אחד מהם לא קו״ף ולא צד״י. ובאופן אחר בפי׳ הרא״ש בהדר זקנים הקבצו ושמעו בני יעקב, כשבקש יעקב לגלות את הקץ ראה שבכל בניו לא נמצא לא קו״ף ולא צאד״י וזהו קץ, אמר שמא חס ושלום אינם שלמים לגלות להם הקץ אמרו לו ח״ו כשם שאין אתה מוצא בקרבנו קץ כך לא ימצא בנו ח״ט (לשון חטאת ועון שאותם שתי אותיות אינם בכל עשרת השבטים). ובאבודרהם סדר שחרית של חול בדיני ק״ש כותב ואומר במדרש כשאמר יעקב לבניו שמא יש במטתי פסול אמרו לו בניו אין קץ בשמותינו ועל כן לא זכינו לידע את הקץ וגם חט אין בשמותינו. וראה מענין זה בירושלמי סוף פ״ז דיומא, ״והא לית חי״ת בשבטים״ ונ״ל דצריך להגיה לית ח״ט בשבטים. ובגנזי שכטר ח״א צד כז.

מובא בכת״י ילקוט מדרשים תימנים. ומענין זה בלקח טוב. ואתחנן ח: באחרית הימים. יעקב אמר באחרית הימים, ואחריו משה ואחריו כל הנביאים, למען תת תקוה ותוחלת לישראל לחכות ולקוות עתי הגאולה. וראה לעיל אות יח.

ביפ״ת מפרש מדאמר הקבצו משמע שלא נאספו מעצמן אלא ע״י מלאך או רוח הקודש שנוססה בהם להיותם נאספים בשעה קלה עם היותם מפוזרים בארץ מצרים. וצ״ב דהרי גרו כולם ברעמסס בארץ גשן. ראה לעיל אות ו. האספו מארץ מצרים הקבצו לרעמסס בשעת גאולת מצרים. ולעיל אות יג. דרשו הקבצו על גלות אדום.

ראה לעיל אות ז. ובכת״י חמאת החמדה הקבצו ושמעו אע״פ שנתכסה ממנו כבר רמז להם הקץ. ונראה לפרש כוונתו שבמלים אלו רמז להם הקץ כשיתאספו ויתקבצו אותה שעה הם נגאלין כהדרש שלפנינו.

כ״ה גם בכת״י ילקוט מעין גנים. וראה באונקלוס וקבילו ״אולפן״ מן ישראל.

ראה לעיל אות ד.

ראה לקמן אות ל.

ראה לעיל אות יג.

ראה לעיל אות כח.

שמעו לאל, פי׳ לאלהי ישראל אביכם. ודורש כאלו כתוב אל בציר״י, ור״פ דורש שאל הכוונה על יעקב שנקרא אל, ובמדרש לעיל פל״ג אות ע-עא. קראו הקב״ה ליעקב אל עיי״ש בבאור. וראה לעיל אות ה. ולקמן אות לב. ובמנח״י מבאר ע״פ הדרש בויק״ר פל״ו ד. שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות יעקב. ותנ״י תולדות יא. ומנין שהצדיקים שותפים עם הקב״ה כשהוא צר צורה. וראה מ״ש בענין זה לעיל פ״ב אות א. בבאור.

ראה לעיל אות ה. כ. לא. ומה שציינתי בבאור.

ראה לעיל אות ז. יג. כה.

כ״ה גם בלק״ט וזאת הברכה את בני ישראל בזכות ישראל אביהן וכן הוא אומר הקבצו ושמעו. ובפסיקתא דר״כ פסקא לב. וזאת הברכה את בני ישראל, זכותן של ישראל גרמה לו. וכ״ה בתנחומא וזאת הברכה ב. ובסגנון אחר בכת״י מדרש וזאת הברכה נדפס באוצר מדרשים כת״י לווערטהיימר ח״ב כט. את בני ישראל הכל בזכות יעקב אביהם שנאמר הקבצו ושמעו בני יעקב. ופי׳ הדברים כמבואר לעיל אות ד. כא. דברכה שבירך יעקב אבינו את השבטים כן בירכן משה ועל זה דורש את בני ישראל שבזכות ישראל אביהן נתברכו. וזה הוא ג״כ הכוונה בתנחומא ופסיקתא דזכותן של ישראל אביהן גרמה לו שיברך אותם. ורש״ב בהערותיו בפסיקתא כותב על מאמר זה והדברים סתומים ולדעתו ט״ס יש כאן ובתנחומא וכצ״ל ד״א איש האלהים זכותו של ישראל גרמה לו כו׳ שנקרא איש האלהים. ולפמ״ש הדברים ברורים ומובנים כפשוטם ואין כאן ט״ס כלל.

ראה לעיל אות ד. וש״נ.

בספרי מסיים ומפני ד׳ דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה כו׳ ובמדרש תנאים שם מסיים ללמדך שאין מוכיחין אלא סמוך למיתה. ובסגנון אחר במשנת רבי אליעזר (הוצאת ענעלאו) פ״ח צד קנה. ר׳ אומר, כל מי שנכפל שמו ממחה על מעשים שאינן הגונים כו׳ יעקב הוכיח את בניו לפני מיתתו, כיצד עשה, הוכיח את הגדולים ללמד בהן על השאר, שנא׳ ראובן בכורי אתה, שמעון ולוי אחים, אם לגדולים הוכיח ק״ו לקטנים. וראה לעיל אות טז. ומענין הוכחת השבטים מביא בספר צרור המור מדרש, ״אמרו רז״ל זכו אלה השלשה שבטים הראשונים להתיחס במצרים עד משה ואהרן אמר ר׳ אלעזר אע״פ שקנטר יעקב שלשה שבטים הראשונים, לפי שקבלו תוכחת אביהם הוא מונה אותם לעצמם בספר אלה שמות אצל משה ואהרן, שנאמר אלה ראשי בית אבותם בני ראובן וגו׳ ובני שמעון וגו׳ ואלה שמות בני לוי, ובתחלת הפרשה כתיב וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן ואחר כך אמר אלה ראשי בית אבותם ולבסוף ותלד לו את אהרן ואת משה הרי ראובן שמעון ולוי מיוחסים באמצע לקיים מה שנאמר אוזן שומעת תוכחת מוסר בקרב חכמים תלין״.

דרש זה מבואר בספרי ואתחנן פי׳ לא. והראיות מהפסוקים שנאמר ויקרא יעקב וכו׳ אינם בספרי שלנו רק במדרש הגדול שם וממנו במדרש תנאים. וראה לעיל אות טז. ובתנחומא ברכה א. ותנ״י שם יעקב ברך את השבטים היתה בהם קטטה שהוכיח ראובן שנא׳ פחז כמים וכן שמעון ולוי. ובאגד״ב פמ״ח אע״פ שאמרתי גנותו פחז כמים.

מובא בילק״ש רמז קנז. וראה לעיל פל״ה אות צח-צט. ובגמ׳ ב״ב קכג. ברשב״ם שם ולא להתייחס על הבכורה, לא שיקרא בכור כו׳ אלא ליטול שני חלקים כבכור כדכתיב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. וראה באע״ז כאן מביא שני פרושים על פסוק זה ובהמפרשים בדברי הימים שם. ובכת״י נר השכלים ראובן בכרי, כיון שעשה אותו מעשה נוטלה בכורתו ליוסף ובא יעקב והחזירה לו לשעתו. ובספר צרור המור מביא מדרש חז״ל בענין זה ראשית אוני, גלה בראשונה שבט ראובן שנאמר ויער אלהי ישראל את רוח פול מלך אשור ויגלם לראובני ולגדי וגו׳ וזה ראשית אוני לשון צער כמו בן אוני. וכ״ה בזהר ח״א רלה: ת״ח כתיב כחי בגלותא במצרים וראשית אוני דאינון הוו קדמאין לגבי אחוהין לקרבא יתר שאת לגלותא דאשור דמתמן גלו בני גד ובני ראובן קדמאי מכלהו וסבלו כמה בושין וכמה ענויין סבלו ולא תבו עד כען. וראה שם בנצוצי אורות.

בש״נ במנח״י מביא גי׳ ר׳ יונתן היה אומר ר׳ אומר בו דבר לשבח. וראה לקמן אות מ. מא. ולעיל פכ״ז אות ל. פ״ל אות מב. פל״ה אות צד. זקיפי מלחמה, גבורי מלחמה שהועמדו בראש העם לחזק את אנשי הצבא, וכלשון המשנה סוטה פ״ח ו׳ מעמידין זקיפין לפניהם ואחרים מאחוריהם וכשילין של ברזל בידיהם וכו׳, ובני ראובן היו גיבורי מלחמה, ויעברו חמושים לפני בני ישראל (יהושע ד יב) וליתר עז מביא המקרא ופני אריה פניהם הכתוב בבני גד, לפי שבני גד ובני ראובן עברו חמושים לפני בני ישראל, ושוים הם בגבורתם, ועי׳ במפרשים (מנח״י). שירוי צערי, בתרגום ירושלמי כחי וראשית אוני חילי ושירוי צערי, תחלת צערי, מפרש אוני מלשון צער. ראה לעיל פל״ה אות עט. מב״ר בן אוני בר צערי בלשון ארמי. ודורש שאמר על ראובן אתה תחלת כחי ותחלת צערי שהיה הראשון מבניו שגרם לו צער בחטא במעשה בלהה. ובאגדת בראשית פפ״ג (פפ״ב) כחי וראשית אוני שמיום שנולדת הייתי אומר שמא עולה ראובן לגג וימות, שמא ירד למטה ויפול, אתה היית ראשית אוני. ובהערות רש״ב שלדעתו זה הוספת המסדר של אגד״ב. ובשכל טוב כאן כותב וראשית אוני מפרש במס׳ נדה שלבו דוה עליו אם ימות הרי זה בכור, יצא המפולת כמין חיה בהמה ועוף שאין לבו דוה עליו אם ימות שאינו בכור. ובהערות רש״ב דכן מבואר במס׳ נדה כג: אולם בגמ׳ שם הובא דרש זה על הפסוק ראשית אוני בדברים כא, יז. ואין לו שייכות כלל לכאן. ויש לתרץ דברי השכ״ט שהביא דרש זה כאן ראיה לפירוש תרגום ירושלמי וב״ר כאן שפירשו אוני מלשון צער וכדרש הגמ׳ מי שלבו דוה עליו. ובש״ס כת״י מינכן בנדה שם הגירסא כי הוא ראשית אונו. וכ״מ בגמ׳ ב״ב קיא: וראה לעיל פל״ח אות כד. בבאור ויש לפרש עפ״ז לשון הב״ר שירוי צערי. ובס׳ מעין גנים איוב יח, יב. אוני הם בניו כד״א כחי וראשית אוני. ובספר צרור המור מביא מדרש ראשית אוני, במחלוקת קרח ניצל און בן פלת. ומוזכר דרש זה גם בכת״י נר השכלים. דבר לגנאי, כ״ה גם בתנ״י ויחי ט. ראובן בכורי אתה, חד אמר לפגם וחד אמר לשבח, לפגם, אמר לו ראובן בכורי אתה, אתה בכור ואני בכור אמר ר״י הלוי ב״ר שלום שמונים וארבע שנה לא ראה יעקב קרי אני בכור ואתה בכור. והדרש לשבח לקמן אות מ-מא. בסגנון אחר.

ראה לעיל אות לח לט. פל״ז אות קלח. ולקמן אות מא.

ראה אות לט-מ. ופל״ה אות צד. ובפי׳ הרקאנטי מבאר גם סוף הפסוק לשבח על ראובן ״ואמר לראובן כי יש לו יתר שאת ויתר עז על אחיו כי לא פשע במכירתו של יוסף״. ובסגנון אחר ברד״ק אאז״ל פירש יתר שאת ענין כפרה והיא הברכה שברכו שתתגבר סליחתו על עוונו. וכן בדרשת אבן שועיב שישא עונו כמו הלא אם תיטיב שאת כלומר מחילה יתירה כי עונו עז וקשה כמו שהוא עז ביותר כן תהיה סליחתו.

ראה לעיל פמ״ח אות קמב. ממדרש אגדה תצא כא, יז. ובכת״י מושב זקנים ראובן בכורי אתה ומן הדין היה לו להיות הבכורה שלך ונתנה בכורתך ליוסף, ותימה והא אין מתנה על מה שכתוב בתורה כו׳ (כתובות פג.) והא אמרינן לא יוכל לבכר וכו׳ וי״ל דהואיל והבכורה לא בא אלא על ידי לקיחה בטוב היה יכול (ראה לקמן אות מח. ביאור תי׳ זה), והרמב״ן תי׳ שאני התם דעל פי הדיבור נלקחה הבכורה ממנו ונתנה ליוסף. וראה לעיל פמ״ח אות קמב. וראיתי לחכם אחד שכתב על מה דמבואר בפירוש הר״י מוינה עה״ת פ׳ כי תצא ״לא יוכל לבכר תימא הלא יעקב העביר הבכורה מראובן בן לאה השנואה ונתנה ליוסף בן רחל האהובה וי״ל שלכך כתב לא יוכל לבכר אם יפשע בך הביאהו לבית דין״. דמוכח מדבריו דרק האב עצמו לא יוכל לבכר אבל ע״י ב״ד שפיר דמי וזהו חידוש גדול וצ״ע. וזה טעות כי סוף לשונו של הר״י מוינה ״אם יפשע בך הביאהו לב״ד״ נמשך למטה על ענין בן סורר ומורה שכתוב בתורה והוציאו אל זקני עירו אם יפשע בנך הביאו לב״ד. וצריך להיות נקודה אחרי מלת לבכר. והפי׳ בדבריו שלכן אמרה התורה לא יבכר מפני שמצינו שעשו כן קודם מ״ת והתורה אסרה לעשות כן (ודרכו של הר״י מוינה בכל ספרו לכתוב בקיצור נמרץ והרבה שגיאות וחסרונות יש בספר הנדפס). עוד יש לפרש דבריו ע״פ דברי הירושלמי ב״ב פ״ח ה״ד לא יוכל לבכר א״ר לעזר העבודה (בשבועה) שיכול אלא שאינו רשאי. עיי״ש בפ״מ ובמה״פ שאינו רשאי משום מדת חסידות ואין בזה איסור לאו. ועי׳ ברמב״ן שם. ואכמ״ל.

ראה לעיל אות לט. ודורש כאן דהיה ראוי לכהונה לויה ומלכות מלבד בכורה שמפורשת בכתוב. כהדרש לעיל אות לח. שנשאר בכור לכל הדברים רק ממון נטלו ממנו ולומד כהונה מראשית. וראה לקמן אות מח.

ראה לעיל אות לט.

מאמר זה מובא בספר צרור המור בשם מדרש. והמשך המאמר וכן הוא אומר בארה בנו אשר הגלה תגלת פלאסר מלך אשור נשיא לראובני. ולמה נקרא שמו בארה שהוא בארה של תורה. וכן משה מברכו כן ויהי מתיו מספר. ואין מתיו אלא גבורים בכח דכתיב מתיך בחרב יפולו, גבורים בתורה דכתיב בדיך מתים יחרישו ע״כ, ומוסיף ע״ז בעל צרה״מ הרי ביארו איך ברכת יעקב ומשה מכוונות בראובן. וראה לעיל אות לט. מד.

וכ״ה בפי׳ מיוחס שכל זמן שלא הוליד הוא בחוזקו ואחר שיוליד בנים תש כחו. ובמנורת המאור אלנקוה ח״ד פ״י והבנים שאדם מוליד בימי בחרותו, בזמן שכחו חזק, יהיו חזקים ובריאים כו׳ ולפיכך קרא יעקב אע״ה לראובן בנו כחי וראשית אוני, מפני שנולד לו תחלה. ובס׳ רביד הזהב מציין מקור מכאן לדברי הטור חו״מ סי׳ ע״א משו״ת הרי״ף דאם כתב בשטר וכל הבאים מכחו היורשין נאמנים כי הם באים מכחו. ול״נ דאין שום ענין בא כחו דשם לכאן דשם הרי מפורש דגם מקבלי מתנה נמי נקראים באי כחו וראה בטור חו״מ סי׳ ק״ו דבמשמעות באי כחו הם בית דין. ובמהראנ״ח סי׳ ס״ו דפקידו או שליחו או בן ביתו כולם קרויין באי כחו. ובניו קרואים כחו ממש, ואולי כוונתו דהמושג בא כחו התפתח מלשון כחי דקרא.

ראה לעיל אות לט. ובגמ׳ יבמות עו. אמר אביי אטו כולי עלמא יעקב אבינו הואי דכתיב ביה כחי וראשית אוני שלא ראה קרי מימיו. ובשיטה חדשה בב״ר מנח״י ריש פצ״ז כחי וראשית אוני א״ר יהודה הלוי בר׳ שלום שלא ראה קרי יעקב אביהם פ״ד שנה עד שנולד ראובן. וכ״ה בב״ר פצ״ח בתנ״י ויחי יא. ובב״ר ריש פע״ט. ובש״נ במנח״י בב״ר בשיטה חדשה שם י״ג שבעים שנה וי״ג שמנים שנה. וכ״ה בב״ר פצ״ט בלישנא אחרינא ראובן בכורי אתה אתה הוא בכורי אתה הוא דומה לי אני עשיתי פ׳ שנה אפילו טיפת קרי לא ראיתי, כח וראשית אוני אתה היית טיפה ראשונה שלי. וכ״ה בתנחומא ויחי ט. ובסגנון אחר בלק״ט, וראשית אוני אפילו ממקרה לילה, דאמר ר׳ לוי בן שלום בן שבעים שנה ושבע שנים היה יעקב אבינו ועדיין לא ראה קרי, ללמדן שבחן של אבותינו, כי לא על חנם בחר בהם הקב״ה. ובשכ״ט בן פ״ז שנה היה יעקב אבינו, ובהערת רש״ב דצריך לתקן פ״ד שנה דכן עיקר הגירסא דבן ס״ג שנה היה יעקב כשנטל הברכות וי״ד שנה נטמן בבית עבר וז׳ שנה עבד ברחל נמצא נושא בן פ״ד שנים. וראה לעיל פכ״ח אות כז. והתוס׳ ביבמות שם כ׳ שלא ראה קרי מימיו ונתעברה [לאה] מביאה ראשונה שמיעכה באצבע כדאמרינן בתמר יבמות לד: וכ״כ בפי׳ הר״י מוינה ופער״ז וחזקוני כאן, ומבואר שמפרשים שראובן נולד מטפה ראשונה של יעקב כלשון המדרשים דלעיל ומה״ט הוכרחו לומר דמיעכה באצבע דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה. וראה בהשמטות ומילואים בסוף חלק זה מ״ש לבאר ענין זה.

תנחומא ויחי ט. ובאונקלוס ותיב״ע וירושלמי. ובב״ר פצ״ח יתר שאת ויתר עז, הבכורה היתה שלך והכהונה היתה שלך והמלכות היתה שלך, ועכשו שחטאת נתנה הבכורה ליוסף והכהונה ללוי והמלכות ליהודה. ובשיטה חדשה יתר שאת אמר לו ראוי היה לך ליטול שלשה חלקים יתר על אחיך הבכורה הכהונה המלכות, וכשחטאת ניתנה הבכורה ליוסף והכהונה ללוי והמלכות ליהודה. וראה לעיל אות מג. ובתנ״י ויחי יא. יתר שאת שלך היתה ראויה כהונה גדולה. ואין שאת אלא כהונה גדולה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם כו׳. ובאגדת בראשית (פפ״ב) פפ״ג מביא אסמכתות מפסוקים אחרים יתר שאת זה כהונה שנאמר ונשא אהרן את עון הקדשים, יתר שאת, ראוי הייתה להיות מטהר אותן שהיה להן שאת, דכתיב לשאת ולספחת. ובתנחומא ויחי ט. מביא סמך על בכורה יתר בכורה שהיא שני חלקים שנאמר לתת לו פי שנים. ובלק״ט יתר שאת זו בכורה שנוטל פי שנים, יתר עז זו כהונה שנוטל כ״ד מתנות. ד״א יתר שאת זו כהונה, שנאמר ואותה נתן לכם לשאת (ויקרא י יז) כו׳. ובשכל טוב עיקר מלת שאת לשון מתנה ודומה לו וישא משאת ותרב משאת והיינו מתנות כהונה. וברבעה״ת ראובן בכורי אתה וראוי היית ליטול פי שנים בבכורה וגם הכהונה היתה ראויה להיות לך לפי שהעבודה בבכורות וגם המלכות כי המלכות ראוי לבכור כדאמר ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור. ומ״ש לפי שהעבודה בבכורות ראה מ״ש בענין זה לעיל פכ״ה אות רט. ועפ״ז יש לבאר מה שהבאתי לעיל אות מב. מכת״י מושב זקנים וכן מבואר בס׳ פענח רזא ופי׳ הר״י מוינה לתרץ הקושיא איך ניתנה הבכורה ליוסף והא כתיב לא יוכל לבכר ותי׳ הואיל לא באה הבכורה אלא ע״י לקיחה. והתירוץ אינו מובן מה איכפת שאצל יעקב היתה הבכורה בלקיחה הרי ראובן היה בכור גמור, ולפי מ״ש שם בבאור מדברי הבמדב״ר דעבודה בבכורות לא היתה דווקא בבכור גמור אלא מפני שהיה צדיק נמסרה לו הבכורה וזהו דקאמר כאן דמהאי טעמא יכול למסור גם הוא הבכורה היינו הכהונה שהיא העבודה ללוי. וכן מבואר בפענח רזא שהקשה על הפירוש שכם אחד היינו הבכורה וקשה והלא מה שלקח יעקב בכורה מעשו הוא משום העבודה והכהונה והיכן נמצא זה ביוסף, וי״ל דודאי מתחלה היתה העבודה לבכורות והם היו מעותדים לכהונה, רק שמשבא חטא העגל נתנה לבני לוי. הר״ר יעקב. ויש מ״ד שדורש באופן אחר וחולק על דרשות הנ״ל. בב״ר פצ״ח אמר רבי אחא לא שלך היתה הבכורה, כלום הלך יעקב אצל לבן אלא בשביל רחל, כל החרישות שחרשתי באמך לא ברחל הייתי ראוי לחרשן, עכשיו חזרה הבכורה לבעליה. ראה בזהר ח״א רכב. ענין זה באריכות, ולעיל פכ״ט אות קה. בבאור.

במדרש אבכיר מובא בילקוט שמעוני רמז קנז. פחז כמים נדמית לפחזים המקפיצים. (נמהרים לקפוץ אל המים). ובמדרש הגדול נדמית כפוחזין שקופזין למים ומשברין שוקיהן. ובכי״ק הגי׳ לפוחזין שקופצין למים ומשתברין. וראה בתרגום יוב״ע וירושלמי כאן דורש כעין זה שמדמה את ראובן לגינה זעירא שנכנסו בה נחלים מים חזקים שוטפים שלא יכלו לסבלם ונשברה ונפסדה כן ראובן. והפירוש שראובן ג״כ לא יכול להתגבר ולעמוד נגד יצרו. ובשכל טוב כותב פחז תיבת פחז כולה נפתחת ונחטרת למעלה כו׳ ועיקר המלה לשון הפקר כו׳ אנשים ריקים ופוחזים (שופטים ט, ד.) ובתיב״ע גוברין סריקין ובקרין (הבקר בלשון תרגום) ובדברי רבותינו (נדרים ט:) פחז עלי יצרי כלומר מפני שראיתי דמותי נאה הופקר יצרי לזנות וקפץ עלי. כו׳ אמר לו על שהיה בך פחז כמים שהפקרת עצמך כמים הניגרים ושוטפים לפיכך אל תותר. כנראה שפירש כן כוונת התרגומים. ויש לפרש בדרך זו גם הדרש שלפנינו. והרמב״ן כותב ויתכן שהוא הפוך מן חפזון יאמר שטף הבא כמים כו׳ בפחזותך וקלות דעתך. ובאונקלוס על דאזילתא לקבל אפיך הא כמיא, ובנתינה לגר מפרש מהרת לקראת אפך וכעסך כמים, לתבוע עלבון אמך. ובביאורי אונקלוס לרש״ב שעפטעל דוחה פירושו דלא מצינו בשום מקום בלשון ארמית אפא במובן כעס. ומפרש דאזלת לקבל אפך דהלכת לפי מחשבותיך וכוונתו בתר יצרך ודיבר בלשון נקיה הא כמיא הנה כמים כשטף מים כבירים בפתע פתאום, וכדרשת התרגום יוב״ע. ובנל״ג הביא בשם ח״א רוצה להגיה לקבל אבך בבי״ת נגד אביך ודוחה דבריו כי לקבל בארמית לא יורה בשום פעם על התנגדות. ויש להעיר מלשון הלקח טוב כאן שמפרש גם כן דהמכוון כאן מענין כעס, וז״ל פחז כמים אל תותר, וכל כך למה, שניטלה ממך שלשה כתרים, לפי שפחזת, כמו יחפוז [יחפוץ] זנבו כמו ארז (איוב מז יז), כלומר נתקשתה ולא נכנע יצרך, וכמים הנגרים ארצה בזריזות, שהרי שאר משקין יורדין בנחת, כמו היין החלב והדבש וריחן נשאר בכלי שהן נשפכין ממנו ונראין, אבל המים אל הנהר אינם נשארים בכלי שנשפכין ממנה, כך כל כעסך הבערת. וראה לקמן אות נא.

שנו רבותינו תרומות פ״ח מ״ד. ובאגדת בראשית (פפ״ב) פפ״ג. פחז כמים שנו רבותינו ג׳ משקין אסורים משום גילוי המים והיין והחלב מצא חלב גלוי וכן המים וכן היין ישפכו כך את פחז כמים. ויש לפרש הדרש ע״פ מ״ש בשכל טוב לעיל אות מט. בבאור דפחז מלשון הפקר והיינו שהשליך והפקיר כל הכתרים שהיו מוכנים לו. כלעיל אות מח. עי״ש בבאור, ובלק״ט שניטלה ממך שלשה כתרים.

פחז נוטריקין הוא. פזתה לשון עמא פזיזא (שבת פח.) פזתה, מיהרת בעצמך וחטאת. זלתה זילזלתה. פיללת להנצל מן החטא. חלתה, כמו ויחל משה. זעזעת יראת לחטא, לר״א ור״י חטא, ולר״ג ולמודעי בקש לחטא ולא חטא (רש״י). ובד״ס מביא גירסאות שונות במאמר זה רי״א פסעת בכ״י א״פ [פחזת] על דת [התעבת] זנית. ובילקוט כ״י התעבתה זילתא ורגילים חכמים להחליף מחי״ת לה״א. ועפ״ז י״ל דבנוטריקין של ר״א המודעי דורש הרתעה הה״א במקום חי״ת. ולקמן בביאור מבואר, דיש גירסא חרדת במקום הרתעתה וז״נ. ובאגדת התלמוד [חבת] זנית. פיללתה [חללתה]. וראה לקמן אות נב. שינוים שונים בהדרשות של נוטריקון זה.

ראה לעיל אות נא. ובאבות דר״נ נו״ב פמ״ד ר׳ יהודה בן חנינא אומר (פחזת) פחז פ״א פחדת, חי״ת חטאת, זי״ן זנית. ונראה דצריך להגיה פ״א פחזת, כהתחלת המאמר וכגירסת הב״ר ור״א המודעי שסובר לשיטתו שלא חטא דורש חרדת. ובהערות רשז״ש לא העיר בזה. ובלק״ט פחז לשון נוטריקון פחדת מן החטא, חיליתה, זרחה תפלתך. ובב״ר פצ״ט פחז כמים אל תותר ומהו נוטריקון, רא״א פחזת, השלכת עול מעל צוארך, זע יצרך עליך. רי״א פחזת, חטאת, זנית. ר״ל אמר פחז סרסהו זעת, חרדת, פרח חטא מעליך. ד״א פחז פסעת על דת, חללת בכורתך, זר נעשת. ובכת״י אור האפלה, גורס פחז כמים, פ״י פסעת על דת, חי״ת חבתה בבכורתך, זא״ן זכה אחר במתנותיך, יוסף בבכורה, יהודה כתר מלכות, לוי כתר כהונה. ובשינוים בתנחומא ויחי ט. מהו פחז נוטריקון, ר׳ אליעזר אומר פ׳חזת ח׳טאת ז׳נית. ר׳ יהושע אומר פ׳חזת ח׳סכת עול מצוארך ז׳עתה מן החטא. רבי היה מסרס את התיבה ז׳עת ח׳רדת פ׳רח ח׳טאתך. דבר אחר פחז פ׳סעת על דת, ח׳ללת בכורתך, ז׳ר נעשית. ובתנ״י ויחי יב. ד״א פחז כמים לשון נוטריקון הוא ר״א אומר מהו פ׳חית ח׳טית ז׳נית הפרחת חילך. נראה דסוף הדרש הפרחת חילך הוא נוטריקון אחר וחסר הדרש על אות זי״ן אולי צ״ל לזרים. ובאגדת בראשית (פפ״ב) פפ״ג. פחז פרצת חרצת (וי״ג חרפת) זרית כשם שהכלים שבהן משקין שופכן או מערן והן משיירין אבל המים אינן משיירין כך אף אתה אל תותר בך. ובמדרש אגדה פחז כמים, לשון נוטריקון פחזת חבתה זעתה. ובשיטה חדשה פחז נוטריקון פחזת חטאת זניתה. ובב״ר מנח״י פחיתה חניתה זנית. ומביא שהוגה פחזת חטאת. וראה במדת נוטריקון מדה ל. מל״ב מדות ונראה לי הטעם שהרבו לדרוש מלת פחז בנוטריקון מפני שהיא מלה בודדת בתורה ובצורתה אין בכל התנ״ך רק בירמיה כג, לב. בשקריהם ובפחזותם, שופטים ט, ד. אנשים ריקים ופחזים. צפניה ג, ד. נביאיה פחזים.

במדרש הגדול כאן אל תותר, מה מים ניתורין ממקום למקום כך ״לא״ הותרת לך ״כלום״. וכן הוא הדרש לקמן אות נה-נו. כשמערה מים אינו משייר כלום כך לא שיירת לך כלום זכות. ויש לפרש הגירסא שלפנינו כמ״ד לקמן אות נה. שדורש לשבח לא שיירתה לך עון וזהו הכוונה כך הותרה לך. וכן פי׳ במת״כ הותרה לך נמחל ונתוותר לך אותו עון ויש לומר להיפוך. והדרש של ר׳ אליעזר המודעי ראה לקמן אות נו-נח. בבאור מאגדת בראשית.

חטאת במים, בשכבת זרע. יבוא משוי ממים זה משה שנאמר בו כי מן המים משיתיהו. ובמדרש אבכיר מובא בילק״ש כאן פחז כמים רמזו שאינו מתקרב עד שיקרבו משה שעולה מן המים שנאמר כי מן המים משיתיהו. ובאגדת בראשית (פפ״ב) פפ״ג ד״א פחז כמים כשם שהמים מטהר לכל כך תטהר מעונותיך כשיבוא אותו שניצול מן המים הוא נותן לך דימוס (מחילה וסליחה) ומי הוא זה משה דכ׳ ותקרא שמו משה ואימתי הוא נותן לך דימוס אז חללת יצועי עלה כשיבוא לעלות על הר העברים מה כ׳ שם יחי ראובן ואל ימות. וראה לקמן אות סד.

ראה לעיל אות נג. ובאופן סתמי בב״ר פצ״ט כמים מהו כמים אם יהא ביד אדם קיתון של מים והוא נשפך אינו משתייר בו כלום, אבל אם היה של שמן או של דבש משתייר בו, לכך אומר כמים אל תותר. וכ״ה בתנחומא ויחי ט. וראה באגדת בראשית פפ״ג. ובסגנון אחר הדרש לגנאי במדרש הגדול, פחז כמים אל תותר לך היה ראויה הכהונה והמלכות והבכורה ונפלת מהם בפעם אחת ככלי שהוא מלא מים ונפל מן היד ונשבר ולא נותר בו טיפה שנ׳ אל תותר ואלו היה דבש או שמן היה משתייר בו. ובדרך זו פירש בתרגום רס״ג פחז המים ועתה (אף) כגמיאת מים לא יהיה לך יתרון יען כי עלית על משכב אביך, אז משחללת (כבודך) יצועי נסתלק ובהערות דירינבורג. וז״ל הראב״ע: והגאון אמר אפילו דבר רק כמים לא יהיה לך יתרון ופחז מגזרת אנשים רקים ופוחזים. אז חללת מיום שחללת נסתלק יצועי כאלו אמר עלה מעלי וכו׳. וכן כתב בעל המבחר, אבל ריקות המים לא יהיה לך יתרון ורוממות מפני שעלית משכבי אביך נסתלק יצועי ממני, וזה הפתרון נזכר ג״כ בס׳ העושר ליעקב בן ראובן. ור׳ אברהם בן הרמב״ם בפירושו אומר: בפחז כמים כו׳, ר״ל גמיאת מים שהיא הפחותה שבמדות. והדרש לשבח מבואר בכת״י ילקוט מדרשי תימן פחז כמים למה כמים בישרו שנמחלו לו כל עונותיו מה המים אם נשפכו ויבשו אין בהם ממש ואין רישומן ניכר כך חטא זה שבא לידך אינו ניכר בך. גם בתרגום השבעים פי׳ כאן לשבח. וברבעה״ת דעת זקנים מביא דרש הנ״ל בסגנון אחר לגמרי וא״י מקורו וז״ל. ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף ומי גרם לך זה לפי שפחזת כמים כקיתון הנשפך ולא הותר לך כלום רק המנין שמתחיל לעולם מראובן ולכך נאמר כמים שהם דבר לח ונשאר מהם קצת בכלי ולא כדבר יבש שאין נשאר כלום. ובפי׳ התוס׳ הדר זקנים מביא דרש שכל הפסוק נאמר לשבח. פחז כמים אל תותר. נתינת טעם לדבריו (שראוי להיות לך יתר שאת ויתר עז) לפיכך נאה לך כי מיהרת כמים. כי כשבקש משה מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו, וכתיב אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן וכו׳ נחנו נעבר חלוצים, לפיכך אל תותר לכך תזכה כשתעבור במלחמה לא ישאר לך אפילו אחד כדכתיב יחי ראובן ואל ימת כלומר יהי חזק ובריא במלחמה ואל יהרג. ויהי מתיו מספר שיחזרו ממלחמה כמניינם שעלו, שכן דרך למנות ראשי מלחמה כשיוצאים במלחמה. כי עלית משכבי אביך. פי׳ לכן אתה ראוי לכל הברכות האלה כי עלית משכבי אביך, לשון עילוי כלומר עשית מעולה וחשוב משכבי אביך. ארץ ישראל שנקראת משכבי אביך שנאמר הארץ אשר אתה שוכב עליה. כלומר כשהתנדבת לצאת ולעבור את הירדן ולהלחם עם גד אחיך בראשונה אז הראית לכל, שארץ ישראל חשובה, אז חללת יצועי עלה. כלומר באותו זמן תהרוג הכנעני שכובש את הארץ מבני שם כדכתיב והכנעני אז בארץ חללת כמו חולל לשון הורג. וכן מוכיח לסוף שבירך ראובן וכן כולם כדכתיב וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם, ואל תתמה על הלשון אם מדבר לשון עבר כי כן מצינו הרבה נבואות אשר דברתי ועשיתי וכתיב עשיתים ולא עזבתים ע״כ. וראה לעיל אות מא. ובזהר ח״א רלו. מעין דרש הנ״ל את משכבי אביך דייקא זו ירושלים כו׳ והכא אתגלייא ברכה ומאי דהוה בההוא זמנא ומאי דהוה כד עאלו ישראל לארעא ומה דיהא בזמנא דמלכא משיחא בעובדא דראובן. וראה שם קעו. רלו. רמג. וכנראה שהיה הפסוק הזה פחז כמים וגו׳ מפורסם כא׳ מן הפסוקים הקשים שיש עליהם הרבה דרשות. ראה בתשובת הגאונים הרכבי סי׳ ט״ו וסי׳ רמח. מבאר באריכות הפי׳ המתרגם פסוק כצורתו וז״ל ״אבל לתרגם את הפסוק ולהעתיקו מלשון ללשון זה הוא שאנו מגנין אותו, כי יש דברים שהן משוקלין להעתק בכמה טעמים ואי אפשר למעתיק מלשון ללשון לאמרם כלם ואם אומר אחד מהן וטוען כי לכן נתכוון משה הרי זה בדאי לפי שאינו יודע מה נתכוון משה וכו׳ וכמו פחז כמים אל תותר, בן פורת יוסף, כל אלה המקראות הרבה כמוהם כו׳ אבל בזמן שאדם קורא את הפסוק כאשר אמרו משה בלשון הקודש ודורש בו כתורת הגדה כו׳ הרי זה נכון לאמר כי יש לומר כך ויש לומר כך ונאמר לשון זה להדרש בו כל המדרשות הללו״.

לא ויתרתה, בש״נ במנח״י מכתי״ו לא הותרת לך כלום וכ״ה במדרש הגדול כהדרש לעיל אות נג. נה. כמ״ד שדורש לגנאי, ולשיטתם אזלו כמו שדרשו באות נא. ולקמן אות נח. ור״א המודעי דורש לשיטתו לשבח שלא נשאר שום עון בראובן. וראה באונקלוס לא אהניתא חולק יתיר לא תיסב. ובמפרשי אונקלוס י״א שהם שני נוסחאות לא אהניתא לא יהיה לך הנאה ותועלת מן היתרון הראוי לך. ופי׳ שני חלק יתיר היינו חלק בכורה לא תקח.

כן מבואר בתרגום יוב״ע וירושלמי כאן. וראיתי למחבר א׳ שמבאר את תרגום השבעים כאן שאומר ש״תהיה בכור״ שהוא מפרש אל תותר פחז כלו׳ לא נותר בך חטא ומעין זה ביונתן די חטית לא תוסיף. ולא זכר מכל מדרשי חז״ל הנ״ל שפרשו כן לשבח. ודברי יונתן אין להם ענין כלל לפירוש זה, כי פירושם לא תוסיף לחטוא וכמו בתרגום ירושלמי לא תוסיף למחטי.

עלית בודאי, עלית ממש ר״א ור״י לשיטתם לעיל אות נא-נז. שראובן חטא. ור״א המודעי לשיטתו שלא חטא, ומ״ש בדודאים מבואר בב״ר פצ״ט מובא לקמן אות נט.

בע״י מפרש כשנתפשרה לאה עם רחל שישכב יעקב עמה הלילה, קפץ ראובן מיד ובלבל יצועי אביו שהיה בבית רחל, כדי שיבא וישכב אצל אמו, ואע״פ שברצון רחל היה הדבר, לא היה לראובן להטפל בזה שהוא גנאי שבלבל יצועי אביו בידו. ולפ״ד הפי׳ עילית משכבי אביך שהעלה משכבי אביו היינו מטת אביו מאהל רחל לאהל לאה. וכ״מ מלשון ב״ר פצ״ט עלית משכבי אביך בשעה שהבאת דודאים והיתה אמך אומרת לאחותה (בראשית ל) המעט קחתך את אישי את עלית משכבי וחללת יצועי. ובמת״כ מפרש שדורש עלית לשון מעלה שע״י הדודאים נולד יששכר ראה לעיל פ״ל אות סב. וכ״מ בס׳ דברי שלום לר״י אדרבי.

ראה לעיל פל״ה אות צג. מגמ׳ שבת נה. מלמד שבלבל מצעו של אביו. ולעיל אות נט. ובתיב״ע כאן.

דורש משכבי לשון רבים. וראה לקמן אות סג. בבאור. ולעיל פל״ה אות צד. בבאור.

ר״א ור״י לשיטתם לעיל אות נח. וש״נ. חללת ודאי, ממש. ובב״ר מנח״י כותב שבכתי״ו יש דרש של ר״א המודעי אומר זו כו׳ אלא שעיקרו מטושטש ואי אפשר לקרותו וחסרון לא יוכל למנות. ואולי י״ל דר״א המודעי לשיטתו שדורש לשבח אומר חללת זו השכינה וכהדרש לקמן אות סג. ראה שם בביאור מפרש״י. ולא כשיטתם שהכוונה על בלהה. ורבינו בחיי מפרש חללת שהרי כבוד אב ואם ומוראם שקלם הכתוב בכבודו של מקום ומוראו לכן אמר חללת. עוי״ל דר״א המודעי אומר זו יצועי שבלבל מצעה ולא שכב אותה. ומצאתי בכת״י ילקוט תלמוד תורה מביא ר״א אז חללת יצועי עלה קלקל יצועי עלה. ולפנינו בשטה חדשה חללת יצועי עלה יצועי קלקל ועלה כו׳ וי״ל דר״א זה היינו רבי אליעזר המודעי והוא לשיטתו דורש לשבח חללת שקלקל יצועו.

אחת של שכינה, כך היה יעקב עושה בארבעה אהלי נשיו מעמיד מטה לשכינה ובאותו אהל שהוא רואה בו השכינה הוא בא ולן אותו הלילה. חללת, אותו שם שעלה על יצועי דהיינו שכינה מדלא כתיב יצועי עלית. טעם אחר עד שלא נבנה אהל מועד היתה שכינה מצויה באהלי צדיקים (רש״י). ולעיל פל״ה אות צד-צה. המשך המאמר. ושם בבאור הבאתי דרש דבלבל שתי מצעות של יעקב ושל בלהה. וי״א שבלבל מצע של יעקב פעמיים. ולעיל אות סא. מבואר משכב בלהה ומשכב זלפה. ובש״ס כתי״מ ל״ג אל תיקרי זה וכן בילק״ש ובקצת דפוסים ליתא. ובדק״ס מביא גירסא מכת״י א״פ אחת של אביו ואחת של שכינה והיינו דכתיב כי עלית משכבי אביך. ויש לפרש גירסא זו ע״פ המבואר בב״ר לעיל אות סא. דדורש משכבי לשון רבים משכב בלהה ומשכב זלפה ה״נ דורש לשון רבים אחת של אביו ואחת של שכינה. וכ״כ המהרש״א משכבי לשון רבים הא׳ משכב אביו ממש וא׳ משכב השכינה אביו שבשמים. ולא העיר מדברי הב״ר. וראה כעי״ז לעיל פמ״ד אות עג. בבאור, וחטאתי לאבי יכלול גם לאבי שבשמים. ובפי׳ המאירי בשבת שם מבאר גירסא זו אחת של אביו ואחת של שכינה שנאמר כי עלית משכבי אביך כלומר כשעלית משכבי אביך חללת אותו שהיה עולה יצועי והטרדני עד שנמנעה ממני השגתו. ומענין זה שתבע עלבון אמו מבואר לעיל אות מא. ובב״ר פצ״ח. ר׳ אבהו כו׳ בשם ר״ש בן יוחאי תנינן החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו, איפשר שהוא עתיד להיות בששה שבטים העומדים בראש הר עיבל ואומרין ארור שוכב עם אשת אביו (דברים כז, כ.) והוא עושה הדבר הזה, אלא עלבון אמו תבע, שכל ימים שהייתה רחל קיימת היתה מטתה נתונה אצל מטתו של אבינו יעקב, כיון שמתה רחל נטל אבינו יעקב מטתה של בלהה ונתנה אצל מטתו, אמר לא דיה לאימא להתקנא בחיי אחותה אלא אף לאחר מותה, עלה וקלקל את היצועין כו׳, ורבי יהושע בן לוי משום ר׳ שמעון בן יוחאי לאחד שחשדוהו מוכר תרומה בשל חולין, בקשו אחריו וראו ולא מצאו בדבריו ממש, ומינו אותו משער בשוק.

ר״א ור״י ור״א המודעי לשיטתם לעיל אות נא. נג. נו. נח. סב. וביפ״ת מפרש עלה מחטאתך פי׳ ה׳ סלק שכינתו שעלה על יצועי, ולר״א המודעי פירוש נסתלק מתת לך מתנות כהונה ובכורה ומלכות שנסתלקו ממנו. ובמת״כ מגיה דצ״ל ר״א ור״י אמר עלה ממתנותך ורא״ה אומר עלה מחטאתך. ובמדרש הגדול גורס יצועי עלה ר׳ אליעזר המודעי אומר עלה חוק מתנותיו ויש לפרש גירסא זו לפ״ד היפ״ת הנ״ל. ובאונקלוס מתרגם עלה, ברי סליקתא. ובבאורי אונקלוס מבאר דהולך בשיטת רבותיו ר״א ור״י לפרש עלה מחטאתך היינו שעל ידי התשובה חזרת ועלית למדרגת בני כשאר השבטים ולהקרא ראובן בכור ישראל, ולזה אמר ברי סליקתא. וכן יש לפרש לשון התרגום יוב״ע וירושלמי דחטיית ישתבק לך. ובספר באורי מהרא״י לבעל תרומת הדשן על פרש״י פ׳ ויחי כותב לפרש לשון האונקלוס בכן אחילתיה לשוייה ברי סליקתא מ״מ נחשבת במנין בניי אפילו בשעת אותו קלקול כו׳ וזהו פתרונו של לשוייה ברי סליקתא להיות נחשב בני עלית ולשון לשוייה כמו דלא לשוייה גיסטרא וזהו תרגומו של יצועי עלה כלומר מטתי עלית והיתה שלמה אפילו בשעת קלקול ראובן עכ״ל. ופירושו זה תמוה מאוד כי לשווייה באונקלוס פירושו משכב יציע וכ״מ בערוך ע׳ שווי, וכן מ״א א, מז. על המשכב מתרגם על שוויא. על משכבכם תהלים ד, ה. על שווייכון ובעה״ש שם עוד הרבה דוגמאות. וראה בס׳ תולדות יצחק לר׳ יצחק קארו מ״ש לפרש דברי אונקלוס וצ״ע. ברפיון, באויר. ראה לעיל פ״ד אות צז. עד שיבא משה, כ״ה בב״ר פצ״ט ובשיטה חדשה, ותנחומא ויחי ט. מתנ״י ויצא יג. ובאגדת בראשית פפ״ג לעיל אות מה. ועי׳ ספרי ואתחנן פי׳ ל״א. ואגד״ב (פמ״ח) פמ״ט ובילק״ש רמז קנז. ממדרש אבכיר, אז חללת יצועי עלה, א״ל בני אין לך רפואה עד שיבא מי שכתוב בו ומשה עלה, וכיון שבא משה ועמד בהר עיבל ומינה שבטו של ראובן על הברכות ואמר ארור שכב עם אשת אביו ידעו כל ישראל שהיה ראובן זכאי ונתרפא ומחל לו הקב״ה. ובכת״י ילקוט אור האפלה, יצועי עלה בשביל שבלבלת מצעי אין לך כפרה עד שיבא איש ויעלה אל האלהים שנא׳ ומשה עלה אל האלהים. וראה בלק״ט ומדרש אגדה. ולעיל אות נד. ובכת״י מושב זקנים מבאר מדרש זה, אז חללת יצועי עלה אמר לו אביו בני אין לך רפואה עד שיבוא מי שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים, כיון שבא משה ומינה שבט ראובן תחלה לעמוד על הקללות בהר עיבל, ופתח פיו שבט ראובן ואמר ארור שוכב עם אשת אביו, ידעו כל ישראל שהיה ראובן זכאי, ומחל לו הקב״ה, זה נמשך שאמר׳ הבבלים כל האומר ראובן חטא אינו אלא חוטא וטועה, ובאו הנה להורות כונה זאת שכתוב שלא חטא ראובן לשכב את בלהה חלילה לו כי חטא ושכב אותה משכבי אשה כמו מפורסם מן הספור עליו, איך נבחרו בני בניו אחריו לקלל אביהם הזקן מפי עליון קללה נמרצת, איך יצוה לו לקלל הבן את האב בפה מלא במלאכות ה׳ בדבר אשר זדה ויגלה קלונו בקהל רב חלילה לאל מרשע לבחור הבנים לקלל האבות ולא יתבוששו, וטוב ממנו לצוות שבט אחר לעמוד שם ושבט ראובן יעמוד על הברכה על הר גריזים, ועיני כל ישראל על ראובן כי הוא לא נתן תפלה לאלהים ולא יקללו אותו הבנים בקללה ההיא כי ברוך הוא. וראה ברש״י שבת נה. ובמהרש״א שם.

במדרש תנאים מביא התחלת הפסוק כי עלית משכבי אביך בעלייתו כו׳ ותקנתי ע״פ לשון הלקח טוב דברים לג, ו. כי עלית על משכבי אביך אז חללת יצועי עלה בעליתו עלה בירידתו עשה תשובה. ונראה דצריך לתקן בלק״ט כלשון המדרש תנאים בעליתו ״חטא״, והדרש נסמך על לשון הפסוק אז חללת יצועי עלה דרק בשעה שעלה חטא ותיכף בירידתו עשה תשובה. ראה לעיל פל״ה אות צה. פל״ג אות קעא. וראה לעיל אות סג. דבלבל מצעה ולמ״ד זה י״ל דעשה תשובה על חטא זה.

התחלת המאמר ואע״פ שעלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה כו׳. וראה לעיל אות מ.

בכל מקום, שלש פעמים מזכיר שמעון ולוי בראשית לד, כה. שם לד, ל. שם מט, ה. ולפנינו בספרי דברים פי׳ שמט. נתקצר מאמר זה וז״ל וללוי אמר, למה נאמר בו לפי ששמעון ולוי בכוס א׳ שתו שנאמר ארור אפם כי אז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. והמפרשים נדחקו לפרש וכנראה חסר כנ״ל. ובלקח טוב שם בשינוים וללוי אמר, א״ר שמעון בן אלעזר בכל מקום שהוא מזכיר שמו של שמעון ושל לוי כאחת שניהם שותין בכוס אחד שנאמ׳ ארור אפם כי עז וגו׳.

בב״ר פצ״ט שמעון ולוי אחים דפחתא (פירוש אחי הפחיתות והשפלות.) אמר להם אחים הייתם בדינה דכתיב ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו (לד כה), ולא אחים ליוסף שמכרתם אותו. וראה ברש״י כאן. ובאגדת בראשית (פפ״ב) פפ״ג שמעון ולוי אחים וכי כולם לא היו אחים אלא שניהם נעשו אחים לעשות דינה של דינה שנא׳ ויקחו שני בני יעקב וגו׳. ובלקח טוב שמעון ולוי אחים, מאב ואם, אחים בעצה אחים בכעס. ובשכל טוב מוסיף אחים בגבורה כו׳ דכתיב ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר לכך נאמר שמעון ולוי אחים. ומקורו מאונקלוס גברין גברין, וכן בתרגום יוב״ע וירושלמי אחין תלמין גברין. ובפי׳ יונתן תלאמין מלשון גבוהים. ובערוך השלם ערך תלם מבאר לשון התרגום אחין תלמין חצופין ומרי נפש. ובספר המלים ליאסטרוב מביא מלשון אשורי תלמא תאומים ומפרש לשון התרגום אחים תאומים פי׳ שהיו דומין בטבעם. ונראה לי דלפירוש זה מכוון התרגום השמרוני שאומר שמעון ולוי תלימין הרי שמתרגם אחים זה תלימין ונראה דכוונתו ג״כ להדגיש שאין הכוונה לסתם אחין כשאלת המדרש וכי כולם לא היו אחים אלא דומים בטבעם ותכונותם. ובפי׳ רב״ח שנתאחוו כאחד בכלי חמס במעשה שכם. וראיתי בס׳ תוספות הערוך השלם לר״ש קרויס בערך תלם כותב הפי׳ האמתי תלם בשמרונית אח. ולא הביא התרגום הנ״ל ולדעתי יש לפקפק באמת זו, כי בתרגום שמרוני בכל מקום בתורה שכתוב אחים מתרגם אחים רק כאן יוצא מן הכלל, כמו האונקלוס שמוסיף גברין גברין וכן התרגום ירושלמי שאומר אחין תלמין גברין לכן מסתבר כמש״ל. ומלשון הב״ר הנ״ל אחים דפחתא יש להביא ראיה לפי׳ עה״ש שם ובערך טלם.

המשך המאמר, כליו של חמס הן ואין חמס אלא עשו שנאמר מחמס אחיך יעקב. וראה לקמן אות ע. מתנחומא משמע דזה דרש בפני עצמו. וראה לעיל פכ״ז אות קעט. בבאור. וברש״י כאן. ולקמן אות עא.

התחלת המאמר כמו בב״ר לעיל אות סט. כלי חמס אמר להן כלים שבידכם חמוסין גזולין הן מעשו שנאמר לו ועל חרבך תחיה כלים של חמס כו׳. ובמנח״י מביא מילקוט המכירי בעובדיה צד יג. שמביא מד״ר כלי חמס מכורותיהם מהו כלי חמס אמר להם גזולים הם כלים שבידכם אינן שלכם אלא של עשו שנאמר ועל חרבך תחיה כלים של חמס הן אין חמס אלא עשו שנאמר מחמס אחיך יעקב.

תנחומא ויחי ט. אגדת בראשית (פפ״ב) פפ״ג. כלי חמס מכורותיהם לשון יונית הוא חרבותיהם. ובפדר״א פל״ט שהיונים קורין לחרב מכיר (ובילקוט אור האפלה כת״י מכר) ובלק״ט שכן קורין בלשון יון לסכין מכירין. ובמדרש אגדה קוראין לסכין מכירי. ובש״נ במנח״י מביא גי׳ מכירן, מכירה, קורין לסייף מכירין. ובתנ״י ויחי י״ב שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם מהו מכרותיהם כלי חמס. ורש״ב בהערות לתנ״י כותב לדעתי צ״ל בל״י חרב וכהדרש שלפנינו. ול״נ דאין הכרח להגיה ויש לפרש לשון תנחומא דמכוון לדרש אחר שרוצה להוציא מהדרשות לעיל אות סט. ולקמן עב. ודורש כאחד מן הפירושים שהבאתי לקמן עד. מהו מכרותיהם מהו עיקר קנינם, חייהם, מחשבתם, תכונתם חלקם כו׳ כלי חמס. ויש להביא ראיה מאונקלוס שמתרגם בארע תותבותהון עבדו גבורא כאלו כתוב מכורותיהם כלי חמס, ומעין זה דורש התנחומא בסגנון אחר. וראה בתרגום ירושלמי.

תנחומא ויחי ט. ובלקח טוב מפרש, מכורותיהם, מגורותיהם, ב׳ וג׳ משמשין כמו גנתו (איוב ח טז), כנתו, וכנה אשר נטעה ימינך (תהלים פ, טז), פי׳ וגנה, כלומר בארץ מגורותיהם עשו חמס להרוג בעלי שכם שאם חטא שכם בן חמור כל העיר מה חטאת. ובכת״י ילקוט אור האפלה מכרותיהם מגורותיהם וכו׳ מן אותיות גיכ״ק וכן מתרגם בארע תותבותיהן. וכן פי׳ רש״י.

ראה לקמן אות עד. פל״ז אות קכו. ובשיטה חדשה ב״ר פצ״ז במנח״י. ולעיל פמ״ב אות פח. חסר ציון זה. ובכת״י חמאת החמדה מכורותיהם, מכירתם לאחיהם.

ראה לעיל אות סט. ובמדרש הגדול כלי חמס מכרותיהם כלים הללו שבידכם גזולין הן, ולמי הן ראויין לעשו שמכר בכורתו שכן קורין בלשון יון לחרב מכור. ראה לעיל אות עג. ופי׳ זה שמכרתיהם מלשון מכירה מביא האע״ז י״א שמפרשים כן בדרך פשט אמנם בסגנון אחר מכרתיהם מלשון מכירה שמכרו עצמן כמו עם חרף נפשו למות. ובפי׳ לאע״ז מבאר שמכרו עצמן להרוג או להרג. וכן בפי׳ הרדי״א מענין מקח וממכר. ומבואר מדרשות הנ״ל שפירשו מלת מכרותיהם בג׳ אופנים א) כלי זיין בלשון יוני לעיל אות עא. מב״ר. ב) מגורותיהם לעיל אות עב. מאונקלוס וב״ר. ג) מלשון מכירה אות עג. עד. ובתרגומים וראשונים יש עוד פירושים. ד) בתרגום יוב״ע אשתמודעותהון מפרש מלשון הכרה, ובשכל טוב מבאר פי׳ זה מכרותיהם לשון היכר ודומה לו מכורותיך ומולדותיך יחזקאל טז, ג, על ארץ מכורתם (שם כט, יד), איש מאת מכרו (מ״ב יב, ו.), לא אתים ולא מחרישות הם מכירים לעבוד את האדמה ולשבוע לחם, אלא כלי חמס היכר שלהם, שלא די להם שהרגו את שכם שטימא את אחותם, אלא הרגו כל זכר ולקחו בחמס כל מה שבתוכה על ידי כלי זיין. ומעין זה באע״ז י״א מן הכרת פניהם. וכן בפענח רזא מכרותיהם פי׳ הם מכירים אותם בטוב שהם אומנתם. וראה בפי׳ בכור שור במבוא לפי׳ בלגנצי ליחזקאל צד ע. ה) בתרגום ירושלמי מן טליותהון ורש״י ביחזקאל טז, ג. כט, יד. מביא מכורותיך ומלדתיך מנחם חברו לשון תולדה וכן פי׳ כלי חמס מכורותיהם. וזהו כוונת התרגום ירושלמי שמילדותם עשו מלחמות, וי״מ במ״ש בתרגום בארעא דבעלי דבביהון, זהו פי׳ שני ולדעתי ז״א דגם בתיב״ע לקמן פסוק ו. מזכיר בעלי דבביהון, וזה רק המשך הדרש. ו) בתרגום הסורי מאנא דרוגזא מן כינהון פי׳ במובן תכונותיהם ונטיותיהם וכן הוא בתרגום השבעים (ר״ח העליר). ויש להעיר מהמבואר בערוך השלם ע׳ כן א. ובתוספות הערוך שם וברכות נז. בכנייהו, על כנם במקומם במחובר (רש״י). ולפ״ז אולי יש לפרש גם לשון מן כינהון במובן זה. ז) בתרגום שמרוני כלי חמס מכרתיהם אסכמו שקר קיומיון, ויש לפרש דבריו ע״פ מ״ש בס׳ השרשים בשורש מכר כלי חמס חיליהם כלומר ששמו חילם כליהם בלבד. וזה קיומיון כמו קיומיהון שכל קיומם הכלי חמס כמו שנאמר אצל עשו על חרבך תחיה. ח) בתרגום רס״ג מכרתיהם גורלם וחלקם בכלי חמס. ט) באע״ז י״א קניניהם כמו תכרו מאתם. וראה בפי׳ ר׳ מיוחס עה״ת. י) הרדי״א מענין מחשבה כל מחשבותיהם אינם כי אם לעשות חמס וגזל. יא) רב״ח מפרש מכורותיהם סעודותיהם מלשון תכרו עליו חברים, והכונה בכלי חמס יחיו ויזונו. יב) הרשב״ם מפרש כלי חמס מכורותיהם, כלי חמס היה אחותם (הוא״ו בקמץ מלשון אחוה) מכורותיך ומולדותיך לשון קרובים.