בית יד מקביל לחלק השני של מחצית א, לבתים ד–ו.
לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם
ה׳ אֱלֹהָי, לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ
ראשית נעמוד על הקבלה סגנונית בין בית ד לבית יד. בשניהם מופיעה הקבלה בין ׳לזמר׳ לבין ׳להודות׳:
אלא שהבית החותם את המזמור מקדם את האמור במקבילו במחצית הראשונה. בבית יד, כמו במקומות אחדים בספר תהילים, התיבה ״כָבוֹד״ משמעה ׳נפש׳, דהיינו אישיותו של האדם. כך פירשו פרשנינו הראשונים (ראב״ע, רד״ק ומאירי).
בפסוקים אחדים בספר תהילים משמשת המילה כבוד במשמעות זו. המאירי מביא את הפסוק במזמור ט״ז, ט ״לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי, אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח״. וראה עוד: ז׳, ו; נ״ז, ט; ס״ב, ח; ק״ח, ב.
אולם כבודו (– נפשו)
של מי ׳יזמרך ולא ידום׳?
לדעת ראב״ע: ״למען יודך ויזמרך
כל אדם שיש לו כבוד, והטעם: נשמה חכמה״.
פירוש דומה הציע ר׳ ישעיה.
אולם רד״ק פירש: ״כבוד – הוא הנפש... וידעתי
כי כבודי יישאר אחרי ויזמרך לעולם ולא ידום״.
באמת אין צורך להכריע בין שני המפרשים: המילה ׳כבוד׳ ללא כל כינוי השייכות משמעה גם ׳כבודי׳ וגם כבודו של כל אדם. ומכאן שישנה הרחבה ביחס לקריאה בבית ד ״זַמְּרוּ לה׳ חֲסִידָיו״: המזמרים בחתימת המזמור הם ׳אני וכל אדם בעל ׳נשמה חכמה׳.׳
בצלע השנייה של בית יד, ״לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ״, ברור שההודיה היא של המשורר עצמו, אולם אין כאן צמצום ביחס לבית ד שבו נאמר לחסידים ״וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ״. ראשית, יש לשים לב שהפועל ׳להודות׳ לא נוצל במחצית הראשונה לצורך הודאתו האישית של המתפלל. שם הופיע רק הפועל ׳ארוממך׳. במחצית השנייה נאמר ״הֲיוֹדְךָ עָפָר?״, ואף שמשתמעת מכך התחייבות אישית של המתפלל להודות לה׳, נאמר הדבר באופן סתמי ולא בהתייחסות אישית (אין הוא אומר ׳האודך כשאהיה עפר?׳). רק בסיום המזמור מופיעה המילה החשובה הזאת בהתייחסות אישית למתפלל. שנית, אין ההודיה של המשורר כהודאתם של החסידים: הללו מודים על הצלתו של חברם, כנראה בשעת אספתם לכבודו, בשעה שהוא נושא תפילת הודיה בקהל רב (ואולי בשעה שהוא מקריב קרבן תודה). אולם המתפלל עצמו מתחייב בסוף המזמור כי הודאתו שלו תהיה ״לעולם״. כל חייו הוא יזכור את הצלתו ויודה עליה לה׳ תמיד (דבר שאין לצפות כמובן מאנשים אחרים).
נמצא כי חתימת המזמור אכן מביאה את שיר ההודיה לגובה שכמותו לא נמצא במחצית הראשונה.
ברם חתימת מזמורנו מכילה קשרים גם למחצית השנייה של המזמור:
ראשית יש לעמוד על הרצף הענייני בין סיום המחצית השנייה של המזמור לבין חתימתו: חתימת המזמור מתארת בעצם את היענות ה׳ לתפילת המשורר במחצית השנייה, בבתים ט–יב. מבחינה זו מהווה החתימה המשך ישיר של המחצית השנייה, ולא רק חזרה אל הראשונה.
קשר נוסף יש בו כדי ללמד כי בחתימת המזמור מתקן המתפלל את התודעה השלילית שהיתה מנת חלקו בעת שהיה בשלווה (זו המתוארת בבית ז):
שתי מילים בחתימת המזמור – ״לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ״ – נקשרות לבית ז ולבית יא במחצית השנייה שלו: בשלוותו הרגיש המשורר ״בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם״, אך בבוא עליו הצרה התחנן אל ה׳ ״הֲיוֹדְךָ עָפָר?״. והנה, לאחר שהצילו ה׳, הוא מקיים את התחייבותו המשתמעת מתפילתו בשעת הצרה, והוא מודה לה׳, והודאתו זו תימשך ״לְעוֹלָם״. בכך הוא מתקן את אמירתו בשעת שלוותו ״בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם״, אמירה שהיא היפך ההודאה לה׳.
לבסוף נעמוד על שתי הקבלות בין הבית האחרון של המזמור לבין ראשיתו. הפנייה ״ה׳ אֱלֹהָי״, שמופיעה בסיום המזמור לפני המילים ״לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ״, מופיעה גם בראש בית ב: ״ה׳ אֱלֹהָי, שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ״.
המילה החותמת את המזמור ״אוֹדֶךָּ״, נקשרת למילה הפותחת אותו ״אֲרוֹמִמְךָ״, ושתיהן יוצרות מסגרת ברורה למזמור. שתי מילים אלו מופיעות בהקבלה בסדר הפוך בפסוק המצוי בחתימת פרקי ההלל (קי״ח, כח):
הקבלה זו בין מסגרת מזמורנו לבין הפסוק המצוי בחתימת פרקי ההלל, רומזת לכך שאף מזמורנו הוא ׳הלל׳ קצר.
* * *
לסיום הדיון בשלושת חלקי המזמור (סעיפים ג–ה) נציין את הפועל המבריח את שלושת חלקיו. פועל זה הוא ׳להודות׳:
במחצית א (בית ד): ״זַמְּרוּ לה׳ חֲסִידָיו, וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ״.
במחצית ב (בית יא): ״הֲיוֹדְךָ עָפָר, הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ״.
בחתימה (בית יד): ״לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ״.
חזרה זו מהווה חישוק המאחד את כל חלקי המזמור ומצדיק את הגדרתו כמזמור הודיה.
ו. תפיסת בוא הצרה במחצית השנייה של המזמור
בסעיף ב חשפנו את מבנהו הייחודי של מזמורנו. שאלנו שם מדוע חשוב כל כך למשורר מזמורנו להחיות את העבר, את שעת הצרה, על פני כל מחציתו השנייה של המזמור, עד כדי שינוי נקודת התצפית במחצית זו לזמן התרחשות הצרה (בעוד זמן ההתרחשות במחצית הראשונה הוא לאחר ההצלה).
נדמה כי המפתח לתשובה מצוי בשני הבתים הפותחים את המחצית השנייה – בתים ז–ח.
הבה נשאל: כיצד נתפסת הצרה במזמורנו בהשוואה למזמורי הודיה אחרים? ברוב מזמורי ההודיה הצרה היא נתון אובייקטיבי: הסבר קיומה של הצרה הוא בכך שזהו מנהגו של עולם. בייחוד אמורים הדברים באותם מזמורי הודיה שבהם הצרה היא מתגרת ידם של האויבים. במזמורים אלו הסבר בוא הצרה הוא ברשעת האויבים וטעם ההצלה הוא בצדקת המתפלל.
כך הדבר במזמורים ט׳, י״ח, ל״ד, ע״ה.
נדיר למצוא במזמורי ההודיה תלייה של הצרה בחטאו של המתפלל,
במזמור ההודיה מ״א מתפלל המשורר מתוך צרתו (פסוק ה): ״אֲנִי אָמַרְתִּי ה׳ חָנֵּנִי / רְפָאָה נַפְשִׁי כִּי חָטָאתִי לָךְ״. אולם זהו וידוי כללי שאין בו פירוט החטא. במזמור ק״ז נתלית צרתם של שניים מתוך הארבעה שצריכים להודות, בחטאים שונים שחטאו (פסוקים יא–יב; פסוק יז).
דבר שהוא נפוץ דווקא במזמורי התחינה.
שונה הדבר במזמורנו: כאן לבואה של הצרה יש תכלית חינוכית ברורה: לשנות את תפיסת עולמו של האדם האומר ״בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם״. תחושת יציבות זו אינה אלא אשליה, והאדם החי באשליה זו חי בהכרה דתית מעוותת.
מהי ההכרה הדתית הראויה לאדם הזוכה בחיי שלווה ויציבות? זו ההכרה שמצבו האידיאלי הוא חסד אלוהי, מתנת שמים, והוא חייב להודות על כך לבוראו בכל עת, ערב ובקר וצהריים בכל יום תמיד. הכרה כזאת היא חובת האדם להכיר טובה לבוראו שחננו בחיים אלו, אך יחד עם זאת היא גם נותנת לאדם טעם ושמחה בחייו השלווים, ביודעו כי אין חייו אלו דבר המובן מאליו.
אף שמשורר מזמורנו אינו אומר זאת בפירוש, ברור שהסתר הפנים שנהג בו ה׳ לרגע אחד, נועד לזעזע את אשליית השלווה והיציבות שבה היה נתון, כדי לשנות את תפיסתו הדתית ולהביאו להכרה הנכונה. ואכן, להכרה הראויה הזו הביאה אותו בהלתו מפני הסתר הפנים – מפני הצרה שהפתיעה אותו בעצם ימי שלוותו. הכרה חדשה זו, אינה רק ביחס להווה ולעתיד, אלא היא משנה את הפרספקטיבה שלו גם ביחס לעבר:
ה׳, בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז!
ימי שלוותי, הימים שבהם חשתי שאני עומד על הר של עוז, מוגן ויציב מפני כל רע, היו ״בִּרְצוֹנְךָ״; ואני לא ידעתי זאת באותם ימים, אלא אמרתי בלבי כי כך הוא חוק הטבע, ואני ״בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם״.
אולם עתה, לאחר ש״הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ״ ואנוכי ״הָיִיתִי נִבְהָל״, פעל הסתר הפנים באופן פרדוכסלי כך שדווקא הוא זה שגילה לי את פניך. פניך היו גלויות בעת שלוותי, אך אני הוא שהסתרתי את פניי אז ממך.
ההכרה הדתית החדשה המפעמת במשורר מתבטאת בתפילתו בעת הצרה. אין הוא משלים עם מותו הקרוב, חפץ חיים הוא. אך לא אותם חיים שִכחי אלוהים שהיו מנת חלקו בעבר, לפני בוא הצרה, אלא ״חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ״ – אותו ׳רצון׳ ה׳ שנעלם ממנו בעת שלוותו, ושעתה הוא יכיר בו ויודה עליו בכל לבו.
ומכאן לפשר שאלתו הרטורית הנכפלת בתפילתו:
מכיוון שהזעזוע שחווה בעת שה׳ הסתיר פניו ממנו – ״הָיִיתִי נִבְהָל״ – נתפס לו כעונש חינוכי שנועד לפקוח את עיניו לכך שרצון ה׳ הוא שנתן לו שלווה בעבר, הרי מותו לא יביא כל תועלת. וכי תוכל תפיסתו החדשה – שעליו להודות לה׳ תמיד על חייו, להתבטא לאחר מותו? הרי בחזרתו לעפרו לא יוכל להודות עוד לה׳!
ניתן אפוא לומר שבמחצית השנייה של המזמור עבר המשורר תהליך של תשובה פנימית על כל מרכיביה: הוא מכיר בחטאו ומתוודה עליו, והוא מתחייב במשתמע בתפילתו לתקן את חטאו, ולחיות מעתה חיים של הודאה לה׳ על חייו ועל טובם.
ואכן, ה׳ שמע את תפילתו וקיבל את תשובתו, ולאחר ״רֶגַע בְּאַפּוֹ״ השיב לו ״חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ״. והמשורר מצדו, לא זו בלבד שהוא מודה לה׳ ומרוממו על הצלתו, ולא זו בלבד שהוא מרחיב את הודאתו בפנייה אל חסידיו של ה׳, אלא שהוא מתחייב ״לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ״. כלומר, להמיר לנצח את השקפתו המעוותת שבה אמר ״בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם״ בחיים שיש בהם הודאה בלתי פוסקת לה׳ – ״לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ״.
נמצא אפוא שמזמורנו אינו רק מזמור הודיה, אלא הוא גם מזמור תשובה: הצרה שחלפה, אינה רק עילה מקרית להודאתו לה׳, אלא היא נתפסת כחסד נסתר שהביא אותו לחיים מתוך הכרה חדשה, כבר בעת צרתו. חיים אלו והכרה זו יימשכו גם בעת שובו לחיים שיש בהם רצון מאת ה׳.
זו הסיבה לכך שמחציתו השנייה של המזמור מוקדשת לתיאור הצרה מתוך החייאה של העבר. עבר זה יקר לו למשורר, משום שבו עצמו טמון חסד אלוהי נסתר עמו, ובו עבר המשורר תהליך של תשובה, שזיכה אותו בהצלה מהירה.
אוֹדְךָ יְהוָה כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי.
אפשר שדברים אלו נרמזים כבר במילותיו הראשונות של המזמור:
אֲרוֹמִמְךָ ה׳ כִּי דִלִּיתָנִי
שני הפעלים הבאים כאן, קרובים בעניינם: שניהם עניינם הגבהה. מדוע אפוא לא השתמש המשורר באותו פועל עצמו כדי לבטא את הקשר בין הגבהת ה׳ אותו לבין ׳הגבהתו׳ את שם ה׳? יכול היה לומר ׳ארוממך ה׳ כי רוממתני׳.
התשובה על כך היא ששתי פעולות הגבהה שונות מתוארות בפסוקנו: הגבהה מן המישור לגובה, הבאה לידי ביטוי בשורש רו״ם, והגבהה מן המעמקים אל פני השטח הבאה לידי ביטוי בשורש דל״ה.
ועדיין צריך לבאר את השימוש בפועל מן השורש דל״ה, ולא באחד מפעלי ההעלאה הרגילים. פעלים משורש זה מופיעים רק בעוד שני מקומות במקרא, ועוד פעם אחת מופיע שם העצם ׳דלי׳:
על פי קונקורדנציה אבן-שושן מופיע פועל משורש זה במקום נוסף, במשלי כ״ו, ז ״דַּלְיוּ שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ...״, אך נראה שהכוונה היא ׳דלו׳ שוקיים, מלשון ׳דל׳
(השווה בראשית מ״א, יט); וכן הוא מונה שם עצם משורש זה בבמדבר כ״ד, ז ״יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו״ – אולם כאן הכוונה לדליותיו – ענפיו.
1. בסיפור על משה ובנות רעואל בשמות ב׳ מופיע הפועל ׳לדלות׳ בשני פסוקים:
משמעות הפועל כאן היא אפוא לשאוב מים מן הבאר באמצעות דלי.
2. בספר משלי כ׳, ה מובא הפתגם הבא:
אף כאן משמעות הפועל היא לשאוב ״מַיִם עֲמֻקִּים״. אלא שהן המים העמוקים והן פעולת הדליה הם מטפוריים.
׳מים עמוקים׳ הם מטפורה ל׳עצה׳ (– חכמה) הטמונה בלב איש, וקשה להגיע אליה. אך ׳איש תבונות׳ – אדם נבון (תלמיד?) ידע ׳לדלות׳ עצה זו ממעמקי לבו של בעל העצה. הכינוי במילה ׳ידלנה׳ מתייחס אמנם ל׳עצה׳, אך זאת משום שכבר נמשלה העצה ל׳מים עמוקים׳.
3. בישעיהו מ׳, טו נאמר: ״הֵן גּוֹיִם כְּמַר
מִדְּלִי״ – ׳מר׳ היא טיפת מים, ו״מַר מִדְּלִי״ היא טיפת המים הנושרת מן הדלי בעת שאיבת המים; צירוף זה משמש כדימוי לחוסר ערכם של הגוים.
על פי פירושו של עמוס חכם לפסוק זה בדעת מקרא.
הצד השווה בכל המקומות הללו הוא שה׳דלי׳ וה׳דלייה׳ קשורים לשאיבת מים: פשוטה כמשמעה בסיפור על משה ובנות רעואל; כמטפורה בספר משלי; וכדימוי בספר ישעיהו.
מיוחד הוא מזמורנו שבו מופיעה המטפורה ״כִּי דִלִּיתָנִי״ ללא הקשר מסוים. ייתרונה של מטפורה ייחודית כזאת הוא כמו יתרונו של הדימוי (כפי שעמדנו על כך בעיוננו למזמור קכ״ח סעיף ו): היא מעוררת בקורא או בשומע תמונה ממשית ידועה לו, והוא שואל את עצמו, אילו מפרטי התמונה הממשית מתאימים למדומה. וכך ניתן ל׳דחוס׳ בדימוי או במטפורה הייחודית
׳מטפורה ייחודית׳, בניגוד ל׳מטפורה שחוקה׳, מעוררת בשומע תשומת לב לתמונה שממנה היא לקוחה. לעומת זאת, השימוש במטפורה שחוקה אינו משפיע על השומע, הרגיל לשימוש זה מלשון הדיבור היומיומי.
משמעויות גלויות ונסתרות בלא אומר ודברים.
ובכן, מה כלול במטפורה ״דִלִּיתָנִי״? ראשית, כמובן, המאמץ להעלאה ממעמקים.
נראה שלשם הדגשת מאמץ זה בא הפועל מן השורש דל״ה במזמורנו בפעם היחידה במקרא בבניין פיעל.
בצרתו היה המשורר נתון בסכנת מוות, וכמעט ירד לבור קבר, כדבריו שני פסוקים אחר כך: ״ה׳, הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי / חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר״. ובכן ההעלאה מן הבור רמוזה כבר במטפורה ״דִלִּיתָנִי״.
אלא שאין התאמה בין הבור המטפורי שקיומו רמוז בפסוק א לבור הממשי שבפסוק ד: הבור הראשון הוא בור מים ואילו השני הוא בור קבר! ובכן, אפשר שבמטפורה ״דִלִּיתָנִי״ נרמזת סכנת מוות מטפורית מסוג שונה: המתפלל חש עצמו שוקע בבור מים, וה׳ העלהו ממעמקי המים הללו ובכך הציל את חייו.
ראה מה שנאמר אודות השלכת יוסף לבור
(בראשית ל״ז, כד) ״וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם״ – שעל פי פשוטו הכוונה היא שאין סכנת טביעה בבור זה. לעומת זאת ראה את תיאור השלכת ירמיהו לבור, שאף שגם בו ״אֵין מַיִם כִּי אִם טִיט, וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט״ ועל כן חיי הנביא היו בסכנה (
ירמיהו ל״ח, ו–יג).
אלא שגם משמעות זו קשה: אדם השקוע בטיט שבבור מים, ושחייו בסכנה, אין ״דולים״ אותו אלא ׳מעלים׳ אותו מן הבור, כפי שנאמר בירמיהו
(ל״ח, יג): ״וַיִּמְשְׁכוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים
וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ מִן הַבּוֹר״.
הפועל ׳לדלות׳ מתייחס תמיד למים, הנשאבים בדלי מן הבאר כדי להשתמש בהם. ובכן, כיצד מתאימה משמעות זו למזמורנו?
דליית המים מן הבאר, לא נועדה ׳להציל׳ את המים ולהעלותם ממקום שהיותם בו אינו טוב להם. היא נועדה להביא תועלת לחיים על פני האדמה – לאדם ולבהמה ולעתים גם לצומח.
אפשר אפוא שבמטפורה ״דִלִּיתָנִי״ מונח דימוי של המתפלל למים, או שמא לדלי המכיל בתוכו מים, ושהעלאתו ממעמקים נועדה להביא מאותם מעמקים תועלת גדולה, חיים לעולם. ואם כך, אף ירידתו לשם (בשלב הצרה), נועדה לכך שבהיותו במעמקים יצטייד בתובנה חדשה, בהכרה שיש בה תועלת לו עצמו וגם לאחרים, ואז, לכשידלה אותו ה׳ מאותם מעמקים, תבוא לידי ביטוי אותה הכרה שרכש בעת ירידתו.
אם צודקים אנו במשמעות שאנו מייחסים למטפורה ״כִּי דִלִּיתָנִי״, יש בה כדי להטרים את מה שיתגלה במחצית השנייה של המזמור: שהצרה שבאה על המשורר בעצם ימי שלוותו, נועדה לזעזע את השקפת עולמו השלילית ״בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם״ ולפלס דרך להכרה דתית חדשה: ״ה׳, בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז״, ועם הכרה זו לעלות חזרה ל״חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ״, ולהודיה שאין לה הפסק ״לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ״.
נספח ראשון: מזמור ל׳ וחנוכת בית חשמונאי
בדרכים שונות קשור מזמור ל׳ לחג החנוכה. בנספח זה ננסה לעמוד על יסודו של קשר זה.
במסכת סופרים
מסכת סופרים הוא חיבור מתקופת הגאונים.
בפרק י״ח, מובאת רשימה של מזמורים ש׳נהגו העם לומר בעונתן׳ במועדי השנה השונים כ׳שיר של יום׳. בראש הלכה ב באותו פרק נאמר:
בחנוכה – ארוממך ה׳.
כלומר מזמורנו הוא ׳שיר של יום׳ לשמונת ימי החנוכה.
אפשר שכוונת מסכת סופרים לכך שמזמור ל׳ היה נאמר בימי בית שני על ידי הלוויים במקדש כשיר של יום לחנוכה, ואפשר שכוונתה רק למנהג מאוחר יותר הנוהג בבתי כנסיות.
מנהג זה רווח גם בימינו בכמה עדות,
המנהג רווח בקרב בני עדות המזרח ואצל המתפללים על פי נוסח הגר״א.
ויש שאומרים את מזמורנו בשעת הדלקת נרות החנוכה.
כך נוהגים בני עדות המזרח וחלק מעדות החסידים.
הקשר בין מזמור ל׳ לימי החנוכה מתבטא גם בשני מדרשים:
מדרש פסיקתא רבתי כולל בתוכו דרשות (– פסקאות) למועדי השנה השונים. פסקה שנייה במדרש זה כוללת דרשה לחנוכה, ובראשה מופיע הפסוק ״מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד״. הדרשה עצמה סובבת סביב מזמורנו, ודורשת כי מזמור זה נאמר בעת חנוכת מקדש שלמה. ברור שביסוד הפסיקתא הזאת מונח המנהג לומר את מזמורנו בחנוכה.
במדרש תהילים (״שֹׁחֵר טוֹב״) במהדורת בובר (עמ׳ 236) נדרש מזמורנו כמזמור הודיה לאומי על הצלת עם ישראל מצרות שונות, החל מגלות בבל ועד לימי החשמונאים:
הדברים המובאים להלן אינם במדרש תהילים הנדפס, ור״ש בובר הביאם מכתב יד של המדרש.
ארוממך ה׳ כי דליתני – מגלות בבל...
ולא שמחת אויבי לי – במדי ופרס.
ה׳ אלהי שועתי אליך – בגלות יון.
ותרפאני – על ידי חשמונאי ובניו.
חייתני מיורדי בור – שגזרו עלי כמה גזרות כדי להורידני לגהינום.
זמרו לה׳ חסידיו – אלו בני מתתיהו.
המשקל שנותן מדרש זה לגאולת בית חשמונאי, יש בו כדי ללמד אף הוא על אמירתו של מזמורנו בימי החנוכה.
בבל, פרס, ויוון הן שלוש מתוך ארבע מלכויות שבהן נשתעבדו ישראל, ושאליהן מתייחסים מדרשים רבים. בולט בדרשת המזמור חסרונה של המלכות הרביעית – מלכות רומי. דבר זה יכול להיות מוסבר בכך שהמזמור נתפס כמזמור הודיה של בני חשמונאי, וממילא הוא מגיע רק עד אליהם. וראה להלן.
ובכן מה למזמורנו ולחנוכת בית חשמונאי? מדוע נבחר דווקא מזמור זה להיאמר ולהידרש בימי החנוכה כבר מימים קדומים, ועד ימינו?
התשובה נראית לכאורה פשוטה: כותרתו של המזמור ״מִזְמוֹר שִׁיר
חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד״ היא שהביאה לקשר את מזמורנו לחנוכת בית חשמונאי בדרך הדרש, אף שלפי דברי הפרשנים וודאי אין כוונתה של הכותרת לחנוכת בית חשמונאי.
מהי כוונת הכותרת של מזמורנו על פי הפשט? שאלה זו לא מצאה פתרון מניח את הדעת בדברי המפרשים. ראשית, מהו ״הבית״ הזה שנזכר בכותרת, האם הוא בית המקדש, או שמא בית אחר כלשהו? על פי האפשרות הראשונה, לאיזה מקדש הכוונה? ועל פי האפשרות השנייה – מהו הבית המדובר? שנית, כיצד חנוכת הבית הזו קשורה לדוד? הרי לא דוד בנה את המקדש, וממילא גם לא חנכו, ואם מדובר בביתו שלו (כדעת ראב״ע) – לא שמענו במקרא דבר על חנוכתו של בית זה (אף שבשמ״ב ה׳, יא סופר על בנייתו).
ואף אם נמצא פתרון כלשהו לבעיות הקודמות, כיצד קשורה חנוכת הבית, יהא אשר יהא בית זה, לתוכנו של מזמורנו, שהוא מזמור הודיה של מי שניצל מסכנת מוות?
דורות של פרשנים ניסו לענות על שאלות אלו, ולא העלו בידם תשובה מניחה את הדעת שתענה על כל השאלות הללו. לא נוכל במסגרת זו לסקור את כל התשובות ואת הקשיים שיש בהן. פתרון שונה לבעיית הכותרת נציע בסוף נספח זה.
אלא שעיון במקור הראשון שהבאנו ממסכת סופרים אינו נראה מתאים לכך: לא נאמר שם ׳בחנוכה – מזמור שיר חנוכת הבית׳ כמצופה, אלא ״בחנוכה – ארוממך ה׳.״ נראה אפוא שהקשר של מזמורנו לחנוכה נובע מגוף המזמור, ולא מכותרתו.
אף ממדרש תהילים שהבאנו נראה כך: מדרש זה דורש את גוף המזמור על גלות יון וגזירות אנטיוכוס ועל ישועת בני חשמונאי, ודווקא את הכותרת הוא דורש שלא בהקשר זה: ״ ׳מזמור׳ – על בית ראשון בימי שלמה; ׳שיר׳ – על בניין בית שני בימי עזרא״.
ניתן אפוא להעלות השערה כי מזמורנו נבחר כמזמור הודיה כבר על ידי החשמונאים הראשונים עצמם, לאחר נצחונם הגדול ולאחר טיהור המקדש. המסורת המקשרת את מזמורנו לחנוכת בית חשמונאי, המשתקפת במסכת סופרים ובשאר מקומות שהבאנו, ושיש לה ביטוי מעשי גם בימינו, מקורה באותה בחירה קדומה.
מדוע בחרו בני מתתיהו דווקא את מזמורנו כדי לבטא באמצעותו את שמחת הצלתם ונצחונם? והרי לשם מטרה מעין זו נבחרו מזמורי ההלל (קי״ג–קי״ח) כבר בימים קדומים?
אין ספק שהחשמונאים אמרו גם הלל על פי התקנה הקדומה, ודבר זה מצוין בכמה מקורות ונשמר כמצווה לדורות בימי החנוכה.
ראה בסכוליון למגילת תענית, חודש כסליו, וכן מסכת
שבת כ״א ע״ב.
אולם הם חיפשו בספר תהילים ביטוי ייחודי למה שעבר עליהם במלחמתם ובנצחונם.
העובדה שמזמור ל׳ הוא מזמור הודיה של יחיד, לא הפריעה כמובן לאמצו כמזמור הודיה לאומי, מן הטעמים שכתבנו בראש העיון בהערה 2: היחיד עשוי לשמש כאן פה לעם ישראל כולו. מאידך, אולי הם מצאו במזמורנו ביטוי מיוחד למהירות ההצלה ממוות לחיים, ולהפיכת האבל לשמחה ולמחול. הם מצאו את מזמורנו מתאים לתחושת עלייתם הפתאומית משעבוד פוליטי ודתי לשחרור לאומי ודתי.
שיקולים דומים ברמת הפרט הביאו את נתן שרנסקי לאמץ מזמור זה כמזמור הודיה על שחרורו הפתאומי, למעלה מאלפיים שנה לאחר מכן (ראה בנספח הבא).
ואפשר שהייתה לכך סיבה נוספת: כינויים של נאמני התורה בדורם של מתתיהו ובניו וכל הנלווים אליהם היה ׳חסידים׳. והנה נאמר במזמורנו ״זַמְּרוּ לה׳ חֲסִידָיו״, ובכך ראו ׳החסידים׳ בימי המרד החשמונאי רמז שהקריאה מכוונת אליהם, ועל כן אימצו את המזמור כהודיה על נצחונם. דבר זה מפורש במדרש תהילים שהבאנו: ״ ׳זַמְּרוּ לה׳ חֲסִידָיו׳ – אלו בני מתתיהו.״
השערה זו, שהחשמונאים הם שבחרו את מזמורנו למזמור הודיה על החנוכה שעשו, עשויה אולי לשפוך אור על עדותה של המשנה במסכת ביכורים פרק ג משנה ד כי משנכנסו מביאי הביכורים אל העזרה ״דברו הלוויים בשיר: ׳אֲרוֹמִמְךָ ה׳ כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי׳.״ מה שייכותו של מזמור ל׳ להבאת הביכורים?
מצוות מקרא ביכורים (
דברים כ״ו, א–יא) מוטלת על מביא הביכורים בשעה שהוא עומד עם ביכוריו בעזרה. מצווה זו מחייבת אותו להודות לה׳ על החסדים שעשה עמו ועם אבותיו, על שהוציאם ממצרים והנחילם את הארץ הזאת; חסדים אלו הם שמאפשרים את עמידתו הנוכחית בעזרה עם סל ביכוריו.
בשליש האחרון של ימי בית שני, לאחר נצחונות החשמונאים וטיהור המקדש, ולאחר שעם ישראל זכה לשחרור לאומי ולהקמת מדינה ומלכות, הורגש הצורך להוסיף למקרא ביכורים גם הודיה על חסדי ה׳ האחרונים הללו. ומכיוון שאין להוסיף על מה שהתורה ציוותה על מביא הביכורים לומר, מילאה מקהלת הלוויים בשירתה צורך זה, כשהיא מזמרת את מזמור ל׳ שכבר נבחר כמזמור הודיה על נצחונות החשמונאים.
וכאמור בהערה 32 בראש נספח זה, ייתכן שמזמור זה גם שימש שיר של יום שאמרו הלוויים במקדש בחנוכה מאותה סיבה.
השערתנו אודות אימוץ מזמור ל׳ בידי החשמונאים הראשונים, יכולה לתרום לפתרון בעיית הכותרת של המזמור, שבה נתחבטו דורות של פרשנים (ראה הערה 37).
דורות אחדים לפני תקופת החשמונאים כבר היה ספר תהילים מסודר כפי שהוא לפנינו. אולם כותרות המזמורים שייכות כנראה לשלב מאוחר יותר בעריכת הספר, שהוא קרוב בזמנו לימי החשמונאים.
בתרגום השבעים, שנעשה בערך באותה תקופה עצמה, אנו מוצאים לא מעט כותרות למזמורי תהילים שהן שונות לגמרי מאלו של נוסח המסורה.
אפשר אפוא לשער שכותרתו המקורית של מזמור ל׳ הייתה ״מִזְמוֹר לְדָוִד״. זוהי הכותרת הנפוצה ביותר בחומש הראשון של ספר תהילים, ורוב מזמורי חומש זה פותחים בה. כאשר קבעו החשמונאים הראשונים את מזמור ל׳ כמזמור הודיה על חנוכת המקדש שעשו הם, רצו לציין את שימושו החדש והאקטואלי של המזמור, ועל כן הוסיפו לכותרתו שלוש מילים המציינות את ייעודו החדש: ״שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת״.
אף שהחשמונאים חנכו את מזבח העולה ואת שאר כלי המקדש, אנו מוצאים כי החנוכה שעשו נתפסה להם כחנוכת המקדש כולו: ״נעלה לטהר את המקדש ולחנכו״ (חשמונאים א ד׳, לו). דבר זה נובע מכך שבבואם אל המקדש מצאוהו שומם: ״השערים שרופים ושיחים צומחים בחצרות כמו ביער... והלשכות הרוסות״ (שם, ד׳, כח).
מילים אלו הוכנסו בין שתי התיבות המקוריות של הכותרת, וכך נוצרה כותרתו הנוכחית המורכבת ״מִזְמוֹר (שיר חנוכת הבית) לְדָוִד״.
סברה זו או מעין זו עלתה בדברי חוקרים אחדים במאה העשרים.
רמז למורכבותה של הכותרת נותר בטעמי המקרא: הצירוף ״מִזְמוֹר שִׁיר״ מופיע בעוד ארבע כותרות של מזמורי תהילים.
ס״ז, ס״ח, פ״ז, צ״ב.
והנה, בכל ארבע הכותרות הללו הטעם מתחת למילה ׳מזמור׳ הוא טעם מחבר, לאמור: ׳מזמור-שיר׳. רק בכותרת מזמורנו נמצא מתחת למילה ׳מזמור׳ טעם מפריד, ואם כן יש לקרוא את כותרת מזמורנו בדרך זו: ׳מזמור, שיר חנוכת הבית׳.
הנחה זו בנוגע לכותרת מזמורנו הופכת את הסברה המקובלת באשר לקשר בין מזמורנו לבין חנוכה על פיה. לא הכותרת המכילה את המילים ״חנוכת הבית״ היא שיצרה קישור בין מזמורנו לחנוכת בית חשמונאי, אלא ההיפך מכך: בחירת מזמורנו כמזמור הודיה על חנוכת החשמונאים היא שיצרה את הכותרת, בכך שגרמה להוספת המילים ״שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת״ לכותרתו המקורית.
הנחה זו פותרת את הקשיים החמורים שבהם התקשו המפרשים בביאורה של הכותרת עצמה ובקשר שלה אל גוף המזמור, ראה הערה 37.
נספח שני: ספר תהילים ומזמור ל׳ בפרשת מאסרו של נתן שרנסקי
בספרו הבלתי נשכח של נתן שרנסקי ״לא אירא רע״
הוצאת עידנים/ידיעות אחרונות 1989.
תופס ספר תהילים מקום מרכזי בתיאור שנות מאסרו הקשות עד שחרורו. דבר זה ניכר כבר בשמו של הספר ובמוטו המופיע לפני תחילת הספר מתהילים כ״ג: ״גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי״.
באומרנו ׳ספר תהילים׳, איו כוונתנו רק למזמוריו ולתכניו של הספר, אלא לספר תהילים ממשי קטן-מידות שליווה את שרנסקי בכל אותן תשע שנים קשות.
וזה דבר הספר: נתן שרנסקי הגיש בקשה להיתר יציאה מברית המועצות לישראל בשנת 1973. כשנה לאחר מכן נשא לאישה את אביטל, שהיה בידה היתר יציאה בעל תוקף ליום שלמחרת נישואיהם. אביטל יצאה לישראל, ובני הזוג הטרי קיוו שגם נתן יקבל היתר במהרה, והם יתאחדו בארץ. כשלוש שנים נאבק נתן על זכותו לצאת את ברית המועצות, ובשנים אלו הפך לפעיל מרכזי של תנועת מסורבי העלייה ושל תנועת הנאבקים למען זכויות האדם בברית המועצות.
לאחר שלוש שנים של מאבק ציבורי וגלוי נכלא שרנסקי על ידי הק.ג.ב. ונשפט באשמת ריגול ובגידה ל-13 שנות מאסר. ימים ספורים לפני שנאסר קיבל נתן מכתב מאביטל (המכתב הועבר בידי תייר), ובו ספר תהילים קטן. ״הספר הקטן היה ברשותי זמן רב״ כתבה לו אביטל, ״אני מרגישה שהגיע הזמן לשולחו אליך״.
המסופר כאן מופיע בעמ׳ 213–216 בספר.
ספר תהילים זה הוחרם על ידי הק.ג.ב. בעת חקירתו ואחר כך נשמר במחסן כלאו של שרנסקי. והנה, כשלוש שנים לאחר מאסרו, ולאחר בקשות חוזרות ונשנות לקבל את ״אוסף שירי העם היהודים״ שלו,
בהגדרה זו של ספר תהילים ניסה שרנסקי להסתיר מעיני שוביו את היות הספר בגדר ׳ספרות דתית׳, שאותה מנעו השלטונות מן האסירים.
זכה שרנסקי לקבלו. למחרת קבלתו נתבשר שרנסקי לפתע במברק לכלאו כי אביו נפטר, והוא הוכה בהלם ובצער עמוק:
ביום שבו הגיע המברק, ואף ביום המחרת, לא רציתי לעשות דבר, אך נזכרתי בספר התהילים. פתחתיו ומיד החלטתי שאקרא את כל ק״ן פרקיו, לא אי פעם בעתיד, כי אם אתחיל מיד.
האותיות היו זעירות ביותר, ועיני החלו לכאוב...
תנאי המאסר הקשים ומחסור באור השמש גרמו לשרנסקי בעיות קשות בעיניו, עד כדי קושי לקרוא.
התחלתי להעתיק את המזמורים באותיות גדולות אל דף נייר. נזקקתי לכחצי שעה כדי להעתיק כל אחד. לאחר שנתתי לעיני מנוחה ממושכת, התחלתי בתרגום.
ללא ידיעה מסודרת של השפה העברית
ידיעותיו של שרנסקי בעברית היו בסיסיות, ובכלא לא היה כל סיכוי לקבל ספרים ללימוד עברית. על כן ביקש שרנסקי וגם קיבל ספרים ללימוד ערבית, וקיווה שידיעת הערבית תסייע בידו בהבנת העברית.
הצליח שרנסקי בעמל רב לפענח את מובנם של מזמורי התהילים:
איני יכול לומר שהבנתי את המזמורים הבנה מלאה, אך חשתי את רוחם, והבנתי לשמחותיו ולסבלותיו של המלך דוד, מחברם... אהבתי במיוחד את המזמור כ״ג: ״גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי״... גם במזמור כ״ז מצאתי נחמה: ״אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי, כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי, וַה׳ יַאַסְפֵנִי...״.
במשך ארבעים יום העתקתי את מזמורי התהילים וקראתים. הייתה זו מלאכה אינטנסיבית, אשר כמעט שלא הותירה לי זמן למחשבות נוגות ולזכרונות מכאיבים. בנוסף, המשימה סייעה לי ללמוד עברית ולמלא את אחד החללים בהשכלתי היהודית. ולבסוף, קריאת המזמורים גרמה לי לחשוב ללא הרף על אבא, אמא ואביטל, על העבר והעתיד ועל גורל משפחתנו... תחושות הכאב והאבדן שחשתי התחלפו בהדרגה בעצב מתוק ומלא תקוות.
כעבור חודשים מספר, כתבה לי אמא ושאלה בעצתי לכתובת שתיחקק על מצבתו של אבא. אין זה פלא שפניתי אל תהילים, ובמיוחד אל מזמור כ״ה, עם התייחסותו הנבואית לישראל, לאבי ואל בנו האסור אך מלא התקווה. הפסוק היה: ״נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין, וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ״.
בהמשכה של אותה שנה הועבר שרנסקי מבית הסוהר אל מחנה עבודה לאסירים, אך עקב אי-נכונותו לשתף פעולה עם הק.ג.ב. כנגד חבריו הועבר לבית הכלא של המחנה. כשנה לאחר שהוחזר לו ספר תהילים, מתנת אביטל אשתו, שוב נלקח ממנו הספר בהיותו בכלא המחנה.
עמ׳ 242 ואילך.
בתגובה על מחאותי הופיע אצלי נציג התביעה... ואמר: ״חובת המדינה לגונן עליך בכלא מהשפעות שליליות, כך שהספרות הדתית שלך הוחרמה בהסכמתנו״.
שרנסקי הכריז על שביתה מעבודה עד שיחזירו לו את ספר התהילים. הוא נענש בהכנסה לצינוק בתנאים קשים ביותר למשך 15 יום, ובכל פעם שסירב לשוב לעבודה בטרם יוחזר לו ספר התהילים, הוחזר מיד לצינוק למשך 15 יום נוספים. כך נמשכה ישיבתו בצינוק ברציפות כ-100 ימים, ובריאותו הדרדרה עד ששלטונות הכלא נאלצו לאשפזו בבית החולים של המחנה. משהוטבה מעט בריאותו, הוחזר לצינוק, ושהה בו עוד 86 יום. אז נשפט על ׳פשעיו׳ במחנה, ונידון לשלוש שנים מאסר בבית הסוהר שממנו הגיע למחנה, ושם הוחזר לו סוף סוף ספר התהילים.
עמ׳ 250.
בהיותו בבית הסוהר פתח שרנסקי בשביתת רעב, מפני ששלטונות בית הסוהר סירבו לאפשר לו לשלוח מכתבים לבני משפחתו ולקבלם מהם.
פרק 22 ׳שביתת רעב׳ עמ׳ 258–270.
לאחר 110 ימי שביתת רעב, שבהם הוזן שרנסקי בכוח בידי שלטונות בית הסוהר, ולאחר שחייו היו בסכנה, נכנעו שלטונות בית הסוהר וחידשו את קשר המכתבים בינו לבין אמו. כשהגיע אליו סוף סוף מכתבה של אמו, קרא בו שרנסקי וידע כי לא ימות:
לאט, החלה ההכרה שאחיה משתלטת עלי, על ראשי, על לבי, על כל גופי, כובד משקלו של המוות הממשמש ובא החל לעזוב אותי.... נטלתי בידי את ספר התהילים שלי, ובמשך ימים וללא הפסק, כשצילומי יקיריי ניצבים לפני, קראתי את כל ק״ן מזמורי התהילים של המלך דוד, פסוק אחר פסוק.
חשיבותו העצומה של ספר תהילים לעמידתו האיתנה של שרנסקי בתנאים הקשים של מאסרו והשפעת ספר תהילים עליו, מתוארות במקומות נוספים בספרו.
ראה עמ׳ 275; עמ׳ 280–281; עמ׳ 284.
אנו נעבור עתה לפרק המופלא, שבו מתואר שחרורו המפתיע ממאסר וגירושו מברית המועצות, תשע שנים לאחר שנאסר.
הפרק ה-25, עמ׳ 215–303.
פעמיים במהלך שחרורו חשש שרנסקי שספר התהילים נלקח ממנו ולא יוחזר לו יותר, ובעקבות כך לא היה מוכן לשתף פעולה עם מלוויו ולהמשיך לקראת החופש בטרם יוחזר לו הספר. וכמובן, הוא ״ניצח״ גם בפעמים אלו.
עמ׳ 304 ועמ׳ 309.
בטיסה ממוסקבה שנועדה להביא את שרנסקי לברלין המזרחית, הגיח הממונה על הטיסה מאחורי וילון והכריז בקול חגיגי:
עמ׳ 309–311.
״שרנסקי אנטולי בוריסוביץ׳, אני מוסמך להצהיר באזניך שבפקודת הסובייט העליון של ברית המועצות, בשל התנהגות שאינה ראויה לאזרח סובייטי, נשללה ממך אזרחותך הסובייטית, וכמרגל אמריקאי אתה מגורש מברית המועצות״.
שרנסקי הגיב בהצהרה נגדית, שבה הכחיש כמובן את היותו מרגל אמריקאי, ולאחר מכן:
ישבתי ותרועת חצוצרות באזני. תמיד ידעתי שיום זה חייב להגיע. ועתה נטלתי את ספר התהילים בידי ופניתי אל מזמור ל׳ שזה מכבר נמניתי וגמרתי שאותו אקרא בשעת שחרורי. ״מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד״ – כך החל. ועתה קראתי מזמור זה בדרכי לבית שלי, בירושלים!
וכאן מופיע בספר מזמור ל׳, כשהוא רשום בשורות קצרות כשיר הודיה, וכפי שהוא מופיע בראש עיוננו, הוא השיר שאותו מצא נתן שרנסקי כמתאים ביותר להיאמר בשעה מרוממת זו.
שרנסקי מוסיף שם (עמ׳ 311): ״הוספתי לקרוא מזמור ניצחון אחד אחר משנהו: ׳שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, בְּשׁוּב ה׳ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים׳. אכן, כחולמים ממש״.
אף בהמשך דרכו אל החופש לא סר ספר תהילים מידיו (עמ׳ 313): ״היה ברור שלא אצליח להירדם (– בוילה במזרח גרמניה, שם הוחזק בלילה האחרון לפני שחרורו)... קמתי ולא שכבתי עוד... מחר – לא, עוד היום! – אהיה חפשי. היום אפגוש את אביטל. היום נטוס לישראל. הדלקתי את האור והתחלתי לקרוא תהילים״.
ולבסוף, כשהגיע לירושלים מיד לאחר שנחת בארץ, והובא אל הכותל המערבי, מופיע שוב ספר התהילים, כמוטו החותם אותה דרמה גדולה (עמ׳ 315): ״כשאני מחזיק את ספר התהילים שלנו, נשקתי את אבני הכותל ובירכתי: ׳ברוך מתיר אסורים׳ ״.
