1. כ״ה לעיל פמ״ו אות לז. ובלק״ט כאן ויפל יוסף על פני אביו, שזו הבטחה דכתיב ויוסף ישית ידו על עיניך.

2. נדפס בבית המדרש ח״ה צד נד. משבלי הלקט הלכות תפלה. וראה לעיל אות א.

3. ראה לעיל פמ״ו אות קעז. התחלת המאמר וסופו. ולקמן אות ד.

4. בלק״ט וישק לו נשיקה של פרידה. ובספר צרור המור כאן, וישק לו מכאן אמרו זו נשיקת פרישות מכאן ״שצריך״ אדם לנשק את מתו על פרישתו. ובשכל טוב וישק לו מלמד ״שמותר״ לאדם לנשק את המת עד שלא נקבר, וזו היא נשיקה של פירוד גמור. וראה מ״ש בביאור ענין נשיקת המת לעיל פכ״ג אות כו. ובתרגום יוב״ע וירושלמי ובספר הישר כאן.

1. בכת״י ילקוט נר השכלים ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים אמר הקב״ה ליוסף אני איני יכול לשמור על הצדיק ואתה שומרו חייך שיקצר מימיך עשר שנים, שמונה שנים בשביל שאמרו לו אחיו עבדך אבינו יעקב (ויהודה לפי שאחיו הגדול כאביו) שמונה פעמים ולא מיחה בהם ושתים בשביל שאמר ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים וגו׳ ויחנטו הרופאים. והחשבון לא מדויק. ראה מ״ש לעיל פמ״ד אות צב. בבאור וצרף לכאן. ובענין חניטת הרופאים מבואר בספר חסידים מק״נ צד שפג. כתיב ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים לחנט את אביו את עבדיו הצדיקים ראוי הצדיק שלא יעסקו בו אלא צדיקים כו׳ כתיב ויעשו בניו לו כאשר צום שצוה שבניו ישאוהו ולא בני בניו, כי נשאו נשים מכנענים ומה בכך שבשביל כך לא רצה שיגעו במטתו והלא כתיב ויצו יוסף את הרופאים לחנט את אביו הרי נגעו בו ובני בניו לא יגעו במטתו, ואם תאמר (ובהערות שם; ואולי צ״ל וא״ל) דחנטה אי אפשר אם לא יגעו בו אבל במיטה איפשר על ידי בניו, ויש אומרים ויצו יוסף את עבדיו הרופאים לא נאמר כי עבדיו לא היו רופאים אלא שצוה לעבדיו שיהיו עם הרופאים להזהירם שלא יגעו בגופו של יעקב אלא בניו, והרופאים מורין לבניו לעשות לו כך וכך, ועבדיו רואים שלא יחסרו דבר שבניו לא יראוהו, ד״א כך אמר ויצו יוסף את עבדיו הגרים הצנועים עם הרופאים שהרופאים יחנטו והעבדים ישמרו שלא יחשדו אותם החרטומים, וישאלו ממנו עתידות כמו הנשאל בגלגולת או שמעלה בזכורו כי מצריים דרכם לשאול באוב, ויאמרו כיון שיעקב נביא ויודע מה יקרא באחרית הימים מוטב שנשאל מן הנביא שיודע מה שבאחרית הימים יהי׳ כדכתיב ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.

2. כן מבואר גם בפי׳ רדי״א כאן והחנטה היא הוצאת המוח, והלב, והכבד, וכן המעיים, והמררות מתוך הגוף וימשחו הגוף מבית ומחוץ בשמן אפרסמון וימלא הקרבים מבית ומחוץ ממיני בשמים, המיבשים לחלוחית הגוף, וצריך בכל יום להחליף הבשמים, ובתוך ימים ישאר הגוף יבש, וקשה על מתכונתו, מבלי שנוי אבר מאיבריו, ונראה המת כאלו ישן ולא יתעפש, ולא יסרח, ולא יתרחקו ממנו בני אדם, ועם זה הבשר והעור יותכו מעט מעט, עד שישארו העצמות לבד, והעד שיוסף נחנט ג״כ שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כי כבר כלה הבשר. והתוס׳ יו״ט פ״ד דפסחים מ״ט מביא דברי האברבנאל אלה, וראה שם ברמ״ז ובלקוטים שבמשניות מה שכתבו בענין זה. אמנם בזהר ח״א רנ. מבואר דס״ל שלא הוציאו בני מעיו בשעת החניטה וז״ל תא חזי כתיב ויצו יוסף וכו׳ ויחנטו הרופאים את ישראל סלקא דעתך כשאר בני נשא הוה חניטא דא איתימא בגין אורחא הוא דעבדו. הא כתיב וימת יוסף בן וגו׳ וישם בארון במצרים הא לא אזלו עמיה בארחא דהא תמן אתקבר וכתיב ויחנטו אותו. אלא ארחא דמלכין איהו בגין לקיימא גופייהו חנטי לון במשח רבות עלאה על כל משחין מעורב בבוסמין ושאיב ליה בגופא יומא בתר יומא בההוא משחא טבא ארבעין יומין דכתיב וימלאו לו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים. בתר דאשתלים דא קיימא גופא שלים זמנין סגיאין בגין דכל ההוא ארעא דכנען וארעא דמצרים מכלה גופא ומרקיב ליה לזמן זעיר מכל שאר ארעא ובגין לקיימא גופא עבדי דא ועבדי חניטא דא מגו ומברא. מגו דשוויין ההוא משחא על טבורא והוא עאל בטבורא לגו ואשתאיב במעוי וקאים ליה דגופא מגו ומברא לזמנין סגיאין, ויעקב הכי הוה בקיומא דגופא הכי אצטריך דגופא דאבהן איהו והוה בקיומא בגופא ונפשא כגוונא דא ליוסף דאיהו דוגמא דגופא ובקיומא דגופא דכתיב ויחנטו אותו, בקיומא דנפשא דכתיב ויישם בארון במצרים. ובשו״ת חת״ס חיו״ד סי׳ של״ו מפרש דברי הזהר שלא פתחו בטן יעקב ולא הוציאו בני מעיו, דאיך אפשר לעשות כן חניטה לשפוך שמן אפרסמון לתוך הגוף מלא קיא צואה ע״כ א״א בלי הוצאת בני מעים הפנימים אך ביעקב כתיב ויגוע וגו׳ וכ׳ הרמב״ן סוף פ׳ חיי שרה (ראה בב״ר לעיל פכ״ה אות כט.) שנתמקמק בחולי מעיים כמו עשרה ימים ויותר עד שהמק בשרו והוא על רגליו והיה נקי מכל רפש וצואה לו היו יכולים להכניס אפרסמון דרך טבורו. ויש להעיר ע״ז מדברי הרשב״א בשו״ת ח״א סי׳ שס״ט דמותר לתת סיד על גבי כל מת למהר עיכול הבשר ואין כאן משום בזיון ולא משום צער ״והחנוטין קורעין אותן ומוציאין מעיהן ואין כאן לא משום צער ולא משום בזיון״. ובשכ״ט כאן חנטה האמורה ביעקב, שהיו הרופאים מבשלים עצי סממנין, ושרף עצי הקטף, דהיינו צרי, וסכין אותו, וזו הוא שריפה ששורפין למלכים דכתיב בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים ישרפו לך, (ירמיה לד, ה.) אלא שבישול חנטת המתים ע״י (אור) [האש] ובשול חנטת הפירות ע״י האש [האור]. ויחנטו הרופאים את ישראל. כדי שלא ישלוט רימה בבשרו. (וראה בתויו״ט שם מ״ש לחדש דשורפין על המלכים היינו חניטה עיי״ש ואחרים חלקו עליו, וכוון לאחד מן הקדמונים בעל שכל טוב). ובילקוט כת״י אור האפלה ויחנטו הרופאים את ישראל החנוטים הם שמשקים את המת קצת סממנים חריפים יבשים שעוקרים ממנו שארית הרטיבות ומפרקים אותם כדי שלא יבאיש ולא יתליע אלא יצטמק ויתיבש. (תרגום מערבית). ובספר צרור חמור וצוה לחנוט את אביו בענין שיהיה גופו קיים, וזה יורה על מה שאמרו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, ולא לחנם כתב בו חניטה יותר מבשאר אבות. וראה לעיל פמ״ז אות קמה. בבאור ומ״ש לעיל פי״ט אות קנז. לענין אם החנוטים מטמאין.

1. מובא בס׳ צרור המור כאן. וראה במו״נ ח״א פי״ט.

2. ב״ר פ״ק ו. ובספר צרור המור מביא מאמר זה בהרחבת דברים. א״ר אבהו את מוצא שבעים יום יש בין אגרות המן לאגרות מרדכי שאגרות המן היו בי״ג בניסן שנאמר ויקראו סופרי המלך בחודש הראשון בי״ג בו. ואגרות מרדכי היו בכ״ג בסיון שנאמר ויקראו סופרי המלך בחודש השלישי הוא חדש סיון בכ״ג יום בו, ולמה כן כנגד שבעים יום שבכו מצרים את יעקב שנאמר ויבכו אותו מצרים ע׳ יום. ובמנח״י מוסיף ביאור שמצרים היתה אז תחת ממשלת הפרסיים והאגרת השנית שהיהודים ינקמו מאויביהם היתה ראויה להכתב קודם, ובזכות יעקב נתלו למצרים שבעים יום. ומובא דרש ר׳ אבהו באגדת אסתר פ״ח ח. ובהערות רש״ב כותב על דברי ר׳ אבהו לא מצאתי המקור ונעלם ממנו דברי הירושלמי וב״ר הנ״ל.

3. ובשכ״ט שבעים יום לכבוד ע׳ נפש שבאו למצרים, מלמד שעכשיו היו כולם בעלי בתים והיו הולכין וקושרין מספד בית איש יומו. ובס׳ פענח רזא ובפי׳ הר״י מוינה ויבכו אותו ע׳ יום כנגד ע׳ נפשות שירדו מצרימה ואולי כל אחד מהם בכה יומו עם בניו ובני בניו. וכ״ה בחזקוני.

4. מובא בכת״י תימני שו״ת עה״ת. ובילקוט מדרשים תימני ויבכו אותו מצרים שבעים יום, מפני שיש במצרים ע׳ לשון כל לשון בכו יום. ודרש זה בסגנון אחר מבואר במדרש תדשא פ״י ע׳ אומות מבני נח. ד״א כנגד שבעים ימים שבכו את יעקב החסיד שנאמר ויבכו אותו מצרים שבעים יום. ובמדרש במדב״ר פי״ד יב. שבעים שקל בשקל הקדש, כנגד שבעים ימים שבכו את יעקב החסיד שנא׳ ויבכו אותו מצרים שבעים יום. וראה לעיל פי״ג אות מג. משמו״ר פי״ח וצרף לכאן.

5. ראה רש״י כאן. ובשכ״ט וימלאו לו ארבעים יום שהיו חונטין אותו בכל יום ויום עד משלם מ׳ יום, כי כן ימלאו ימי החנוטים, כדי שיבלעו הסממנין בגוף. ויבכו אותו מצרים שבעים יום, מ׳ של חנטה, ול׳ אחר חנטה. ובמדרש אגדה ויבכו אותו מצרים שבעים יום. ארבעים דחנטה ושלשים יום דחפירה. נראה דצ״ל דהספידה או דבכיה.

1. המפרשים נדחקו לפרש ובספר מתת-יה ובתוספות דברים במנח״י כותב לפרש שעל משה רבינו לא בכו אלא האנשים ולא הנשים כמו שהוא בספרא שמיני מכילתא דמילואים סי׳ ל״ז ובאדר״נ נו״א פי״ב ובפדר״א פי״ז. ועל כן כתיב ויתמו, שאין דרך האנשים לבכות זמן רב, אבל ביעקב בכו גם הנשים ולא תמה הבכיה גם אחר ימי הבכיה, וקורא לנשים בוכים סתם, לפי שהן היו המקוננות, עי׳ מ״ק כח: ע״כ.

2. לגדלת, לאומנת של המלכה. וכ״ה בויק״ר סוף פי״ט. ובכת״י מדרש החפץ, וידבר יוסף אל בית פרעה אבל הוא לא נכנס שאין אדם נכנס למלכות אלא בלבוש מלכות ועדיין הוא אבל שכל זמן שהמת על פני הארץ ולא נקבר עדיין הוא אבל עליו וכו׳ ובשכל טוב לאמור מה לאמור אלא כך אמר להם אתם ראויין לומר לו שאין אני ראוי לבא לפלטין של מלך בבגדי אבל, וכה״א כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק (אסתר ד׳ ב׳). וכ״ה בכת״י מושב זקנים לפי שהיה אבל וקרוע בגדים ולבוש שק כו׳ וכך שלח אליו. ובמנחה בלולה דברו נא אולי הרשות היה מוצרך משום סוס ורכב אשר עלו שלא היו יכולים לצאת בלי רשות המלך. ראה לעיל פמ״ה אות עב.

3. מובא בצרור המור כאן.

1. איתשיל אשבועתך, תשאל לחכמים שיתירוהו לך (רש״י). והתוס׳ כתבו על מה שאמר ואיתשלי נמי אדידך ותימה הלא לא היה יכול לישאל על נדרו כי אם מדעתו של פרעה כו׳ ושמא אוקמיה במלתא דגיזום בעלמא שגיזמו כך מיהו לא היה יכול לישאל עליו אי לא ניחא ליה לפרעה. וראה נדרים סה. ובר״ן ותוס׳ ורא״ש. ובשו״ת הריב״ש סימן קפ״ו מביא דברי הרשב״א בגיטין בשם ר״ת דדווקא בנודר מחמת טובה שעשה לו חבירו אין מתירין לו שלא מדעתו, והביא קצת ראיה מההיא דפרק ואלו נאמרין דאמר לו פרעה ליוסף אתשיל אשבועתך ואמאי לא אהדר ליה אין מתירין אלא בפניו ויעקב אבינו כבר מת אלא ש״מ כיון שלא קבל טובה מפני שבועה זו מתירין שלא בפניו. ולי נראה שאינו ראיה כלל דהיינו מאי דאהדר ליה יוסף לפרעה ואתשיל נמי אדידך אע״ג דלא ניחא לך כלומר כמו שאיני יכול לישאל על מה שנשבעתי לך, שלא ברצונך כיון שהוא לתועלתך כן על שבועה שנשבעתי לתועלת אבי כיון שמת ואיננו שיסכים בדבר. ושם בתשובה סי׳ ש״ע כותב דברים אלה ומוסיף ואדרבה מהתם ראיה שאין מתירין אלא ברצונו דאם לא כן היה ראוי שירא פרעה מיוסף שישאל על נדרו שהרי לא מצינו שעשה לו טובה ליוסף בשביל שבועתו זאת. וראה לקמן אות טז. ובמפרשי הע״י מה שהאריכו בענין זה. ובשו״ת מהרי״ט ח״ב סי׳ קי״ח. ובלק״ט שלח לו אבי השביעני לאמר, אם אקיים שבועתי זו, אני עומד בשבועתך, ואם לאו כשם שאני עובר על שבועת אבי, כך אני עובר על שבועה שהשבעתני. ובשכ״ט כשם שאתה מביאני לעבור על שבועת אבא כו׳. ובפי׳ הרא״ש עה״ת בהדר זקנים. וכ״ה בכת״י מושב זקנים על דברי רש״י. ותימה דמה הנאה היה לו ליוסף שיעבור על שתי שבועות, וי״ל ודאי היה לו תועלת לעבור שבועה ראשונה שנשבע לפרעה כי כך אמר יוסף אני נשבעתי ב׳ פעמים ומסתמא יותר חלה השבועה אשר נשבעתי לאבא מרי איש בריתי לקיים כבודו, מאותו שבועה שנשבעתי לאיש אשר לו ערלה, וא״כ טוב לי לעבור על שבועה ראשונה, ובזה יעבירוהו מהיות מלך כי כן כתוב בנימוסי מצרים ששום אדם לא ימלוך אם לא ידע ע׳ לשונות, ומאחר שיעבירוהו לא אמצא מונע, בעבור כי ימליכוני תחתיו, לפי שאני בקי בע׳ לשון, ואז אקים את השבועה אשר נשבעתי לאבי, נמצא שלא אעבור על שתי שבועות, חלילה וחס לזרעיה דאבא. ומדברי הריב״ש מבואר דגירסתו בגמ׳ ואע״ג דלא ניחא לך. וכ״ה בכת״י ילקוט ת״ת א״ל איתשיל נמי אשבועתא דידך ואע״פ דלא ניחא לך. וכ״ה בילקוט המכירי תהלים מזמור פא. (ח״ב כו). והתחלת המאמר בסוטה ראה לעיל פמ״א אות קג. ובהשמטות.

2. ראה לעיל אות טו. בבאור מדברי הריב״ש ומכאן מבואר ראיה לשיטת ר״ת.

3. בר״ה כו. אמר רבי כשהלכתי לכרכי הים, היו קורין למכירה כירה, למאי נפקא מינה, לפרושי אשר כריתי לי. וכ״ה בתרגום הסורי דזבנת לי. ובלק״ט לעיל מט, כא. ואין כירה אלא מכירה. וברד״ק בשם י״מ מלשון קנין ובאונקלוס דאתקנית לי. וביוב״ע דחפרית לי. וכ״ה בשכ״ט וברש״י מלשון כי יכרה איש בור. וכן פי׳ האע״ז הרמב״ן והרד״ק.

4. סוטה יג. שמו״ר פל״א טז. פס״ר פ״א. פדר״א פל״ח. מובא לעיל פל״ו אות יב. ובתנחומא ויחי י. יעקב קרא לבנו אמר ליוסף ושכבתי עם אבותי, אמר ליה באיזה מקום, א״ל בקברי אשר כריתי וכי חופר קברות היה יעקב אלא ללמדך כשמת יצחק אמר יעקב אפשר שיקבר עשו הרשע בקבורת צדיקים, מה עשה הביא כל כספו וזהבו ועשה מהן כרי אמר לעשו, מה אתה מבקש הכרי הזה או הקבר הזה, נטל עשו את הכרי ויעקב נטל אותה מערה. ובשמו״ר שם כריתי כרי של דינרין נתתי לעשו. ומבואר מכל הנ״ל שדורש כריתי מלשון כרי. ובתנ״י וישלח יא. מה עשה יעקב כיון שהעבירו בניו וצאנו לארץ ישראל עמד ומכר כל מה שהביא בידו מחוצה לארץ, ועשאו כריות של זהב אמר לעשו יש לך חלק עמי במערת המכפלה ומה אתה מבקש ליקח כריות אלו של זהב, או לחלוק עמי, התחיל עשו אמר מה אני מבקש מן המערה הזו זהב זה אני מבקש, ומנין שמכר יעקב כל מה שהביא מחוצה לארץ ונטלו עשו. שכן יוסף אמר, אבי השביעני לאמר הנה אנכי מת בקבר אשר כריתי לי. וראה לעיל פכ״ה אות טז. רכא. פל״ה קי. ופל״ו יב. ובילקוט המכירי משלי כח, כב. ובמבוא שם צד יד. ו. ולא ציין לתנ״י וישלח ותנחומא ויחי הנ״ל.

5. במדרש תנאים דברים לג, ז. בשינוים. ומלשונו שם משמע דהלימוד הוא מסוף הפסוק שמה תקברני אני נקבר שם ואין אחר נקבר שם. ומדרש הספרי משמע דהלימוד הוא מלשון לי בשבילי. וראה בענין דרש זה לקמן אות צג. וראה לעיל אות פמ״ט אות תא.

6. תנ״י הוספה לשלח טז. וראה לעיל פי״ב ט. פכ״ג ד. פכ״ו ג. ומדרש הגדול דברים ב, ז. (הסגלה).

1. מכילתא בשלח פתיחתא. ספרי בהעלותך פי׳ קו. תנחומא בשלח ב. לק״ט שמות יג, מח. ובמנורת המאור אלנקוה ח״ג צד רעו. מירושלמי סוטה פ״א ה״י. אין באחיו גדול ממנו, שהיה מלך הרי במדה שמדד שנקבר אביו בגדולים ובה במדה מדדו לו שנקבר הוא ג״כ בגדולים דמי לנו לענין כבוד קבורה ליעקב בגדולים גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה שהוא גדול מישראל (רש״י). ובקה״ר פ״ז יעקב מת בארץ מצרים מי ראוי להטפל בו לא הקב״ה שאמר לו אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה בא יוסף וחטף לו את המצוה דכתיב ויעל יוסף לקבור את אביו. וראה לעיל פמ״ו אות כח. כט. ובדרשת אבן שועיב בשם הרמב״ן (ראה לעיל פמ״ט אות תג.) והששי (מה שיש ללמוד מפרשה זאת) לוית המת עד שיקבר ומתאבלים אחריו דכתיב באבנר והמלך דוד הולך אחרי המטה ושאר העם לפניו ולאחריו וכן בנשים כמו שאמרו מקום שנהגו לצאת אחר המטה נשים יוצאות לפני המטה יוצאות. וכו׳ וכן ביעקב ויעל יוסף לקבור את אביו וגו׳ וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו וגומר. ובפי׳ רבינו בחיי ויעל יוסף לקבור את אביו. מצינו ט׳ כתות שעלו עמו לקברו. א׳ ויעל יוסף לקבור את אביו. ב׳ ויעלו אתו כל עבדי פרעה אלו השרים. ג׳ זקני ביתו. ד׳ וכל זקני ארץ מצרים. ה׳ וכל בית יוסף, אשתו ושפחותיו ובניו ועבדיו. ו׳ ואחיו אחי יוסף כלן. ז׳ ובית אביו הגדולים זולתי הטף. ח׳ ויעל עמו גם רכב. ט׳ גם פרשים. ראה בהשמטות ומלואים לקמן אות לא.

2. פרקים אלו נדפסו בנספחים לסדר אליהו זוטא לרמא״ש צד נב. מכת״י פדר״א ולפנינו בפדר״א פל״ט יש שתי שורות מסורסות שאין להם מובן ״נמצא מחנה ישראל וכל הארץ מביאין רעבון לחם למחנה של יוסף״ והרד״ל בביאורו נתקשה הרבה וכפי הגירסא הנ״ל הדברים מבוארים. ונ״ל דצריך לתקן ארבעים ושלשה אלף כהדרש לקמן אות כה.

3. המשך המאמר לקמן אות כח. מ״ש מעיקרא, דאקדמינהו למצרים מקמיה אחי יוסף ומאי שנא לבסוף דכתיב הוא ואחיו והדר וכל העולים אתו (רש״י). נהגו בהן כבוד, שילכו לפניהם.

1. בב״ר מביא דרש זה על הפסוק ויעל יוסף וגו׳ ונראה דכוונתו לדרוש המשך הפסוקים דרכב ופרשים עלו למלחמה אם יעכב מי שהוא בידם לקבור את יעקב במערת המכפלה. וראה לקמן אות כח. מגמ׳ סוטה כולם למלחמה באו היינו בני עשו ובני ישמעאל ובני קטורה ובוודאי ידע מזה יוסף ואחיו ולכן הביא אתו רכב ופרשים. וראה לקמן אות ל. ובמדרש אגדה ויעל עמו גם רכב גם פרשים מלמד על המלחמה באו. וכ״כ הרמב״ן כאן ויעל עמו גם רכב גם פרשים כי ידע זדון עשו ובניו, וכן היה מעשה כי מצינו בספר דברי הימים ליוסף בן גוריון וזולתו מספרי הקדמוניות כי בא צפו בן אליפז בן עשו ועשה עמהם קטטה על זה עד שערכו מלחמה ותגבר יד יוסף ותפשום עם מבחר גבוריו והביאום למצרים ועמד שם בתפיסה כל ימי יוסף וברח משם במותו והלך לארץ כאנפנייא ומלך על מדינת כתים ברומא ובסוף המליך על ארץ איטלייא והוא אשר מלך ראשון על רומה והוא אשר בנה ההיכל הראשון והגדול מאשר נבנו ברומה וגם רבותינו הזכירו מזה הענין מקטטת עשו במערה.

2. במדרש החפץ כת״י מסיים מנין גם. וראה לעיל אות כב. ובילקוט אור האפלה שם כותב כבר הודעתיך שרכב ומרכבה הם ארבע סוסים רתומים יחד ויש להם גלגלים וצירים הממהרים במהלכם ועומדים עליה חבורה למלחמה כשעליהם מגן ואם היה אותו מגן מברזל נקראת רכב ברזל כמו שנאמר כי רכב ברזל היה להם (תרגום מערבית). ראה לעיל פמ״א אות צח. ובגנזי שכטר ח״א צד רלב.

3. בירושלמי סוטה פ״א ה״י יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול ממנו כו׳ אמר רבי יצחק כבוד חי העולמים היה עמהן. ובמפרשי הירושלמי שדורש לשון מחנה כבד מאד היינו מחנה אלהים. וכ״ה במדרש הגדול ויהי המחנה כבד מאד א״ר יצחק גדול העולם היה שם. וכן מביא בש״נ במנח״י מכי״ת. ולפמ״ש בס׳ העקדה כאן ויעל עמו כי נשתתפו עמהם רכב אלהים רבותים כמו שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. נראה שפירש כן דברי הב״ר כפי הגירסא הנ״ל שהלימוד הוא מתחלת הפסוק ויעל עמו רכב. ואולי דרשו כן גם לשון ויעל שהוא לשון יחיד ובכל התרגומים בלשון רבים לרמז על חי עולמים שעלה עמהן. ובכת״י מדרש הביאור ויהי המחנה כבד מאד אמר ר׳ יצחק מספד גדול היה שם וזה נגד כל המקורות הנ״ל. וראה לעיל פכ״א אות נד. דורש כן משתה גדול גדול עולמים היה שם.

1. ב״ר פ״ק. תנחומא ויחי יז. תנ״י שם יח. שיטה חדשה ב״ר פצ״ז במנח״י. פסיקתא דר״כ פ״י (פה.) וראה לקמן אות כח. ובמדרש הגדול גורס ראוי היה אותו מקום לדוש כאטד. וראה לק״ט ושכ״ט. אטד קוצים שעושים מהם גדר. לידוש כאטד, ביפ״ת מפרש שדרכו להיות נרמס כדכתיב ותעבוד חית השדה ותרמוס את החוח. וראה לקמן אות כט. בבאור מ״ש מכת״י אקספורד. איזוריהם התירו. בב״ר שם אזורי מתניהם, וביפ״ת שהיא דרך אבילות, וכן קשרי כתפיהן התירו הפי׳ שהלכו חלוצי כתף כמו שחולצין על הנשיא (עי׳ מוע״ק פ״ג מ״ז ולא חולצין. ושבת קה:). ורש״ב בהערות לתנ״י מביא מהמעריך כי דרך הערביים להגביה בגדיהם באזור בשעת מלאכה ולכן אלו שלשלו בגדיהם לכבודו. גם מנהגם לעשות בתי ידים לחלוקיהם רחבים וארוכים מאד ובשעת מלאכה מגביהין אותן וקושרין זו בזו באחורי כתפיהן ועתה התירום ושלשלום לכבודו. זקפו קומתן, שקמו מפניו דרך כבוד.

2. לעיל אות כז. ובשיטה חדשה פצ״ז במנח״י. תנחומא ויחי יז. תנ״י שם יח. פסיקתא דר״כ פ״י (פה.) וכי גורן וכי דרך לאסוף אטדים ולעשות מהן גורן. שמקיפין לו אטד, גדר של קוצים. ל״ו כתרים, י״ב נשיאים דישמעאל וכ״ג אלופים בעשו נמנו כו׳ וכתרו של יוסף הרי ל״ו (רש״י). ובתנחומא שם אלו הכנענים שנטלו כתריהן והקיפו ארונו של יעקב. ובשיטה חדשה שם מוסיף כגרן זה שמקיפין אותו באטד. ובלק״ט אלא מלמד שבאו עליהן בני ישמעאל ובני קטורה ושבעה עמים למלחמה כו׳. ובשכ״ט מוסיף ועשו ובניו. ובמדרש אגדה וכי יש גורן לאטד אלא מלמד שעשו עצמם כגרן לפני המטה.

3. בספר תבואות הארץ לר״י שווארץ צד צג. כותב על הפסוק עד גרן האטד אשר בעבר הירדן יש לדקדק מה עסקם בעבר הירדן המזרחי הלא דרך המלך הוא ממצרים לעיר חברון בארץ כנען דרך באר שבע כמו שירדו מצרימה ומה להם לסבב כל המדבר הגדול וארץ אדום ומואב עד שבאו לעבר הירדן. ומבאר שם באריכות דאין הכוונה לעבר הירדן המזרחי אלא לעבר הירדן הדרומי. וד״ר אהרן מארקוס בספרו מקדמוניות צד ס. מאריך להוכיח כן כמ״ש בתבואות הארץ ומהלל את חידושו דגורן האטד היה בא״י בעבר הירדן המערבי, ומבאר כי בזמן ההוא היו מימי הירדן נמשכים מים המלח והלאה. עד ים סוף המזרחי כאשר נכרו עקבותיו הקדומים עד היום, נמצא לפ״ז שבמחוז ההוא היה עבר הירדן (מערבי) אמיתי כמו עבר הירדן מול יריחו. ואני תמה שלא ראו שמפורש כן באחד מן הראשונים על אתר בחזקוני כאן כותב, אשר בעבר הירדן היא ארץ כנען כלומר יושבי ארץ סיחון ועוג ראו את האבל בגורן האטד בארץ כנען שהיו קורין לו בעבר הירדן, שכשם שאותם היושבים בארץ כנען שהוריש יהושע קורין לעבר סיחון ועוג עבר הירדן כך אותם היושבים בארץ סיחון ועוג קורין לארץ כנען עבר הירדן כדכתיב בפרשת מטות כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה כי באה נחלתנו אלינו מעבר הירדן מזרחה. וכן כותב הרשב״ם בדברים פ״א ולא בעבר הירדן שהוא לצד ירושלים שגם הוא קרוי עבר הירדן להולכי מדבר שהיו בו ישראל. ובספר כפתור ופרח פמ״ח צד תרנט. מוכיח מדברי הרמב״ם ועוד ראיות דמה שאמרו במשנה שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל עבר הירדן זה הוא מקום בא״י היינו עבר הירדן מערבה. הבאתי דבריו לעיל פל״ה אות סו. (וראה מ״ש בהשמטות ומילואים בסוף חלק זה). ונראה שלזה כוון בעל שכל טוב בין הירדן ובין מצרים היינו עבר הירדן המערבי כהפירושים הנ״ל ולא עבר הירדן המזרחי שהוא בארץ סיחון ועוג. אמנם לפי הדרש לקמן אות לט. מוכח דפירשו כפשוטו דעבר הירדן זה היינו מזרחי. וכ״כ בפי׳ רבינו מיוחס עה״ת למדנו שהקיפו את ארץ ישראל כמו שהקיפו אבותינו במדבר ומצד שנכנסו משם הכניסוהו. ומה שכתב בקדמוניות שם ישתומם כל רואה עבר הירדן מאי בעי הכי הלא הירדן הוא רחוק מחברון דרך מהלך יום לאחוריו וכו׳, לדעתי אין זו קושיא כלל דהרי יכול להיות דהעמים שישבו אז בדרך הישרה בין מצרים לבאר שבע וחברון לא נתנו להם לעבור דרך ארצם ובפרט מחנה גדול כזה. ויכול להיות עוד סבות שונות שאינן ידועות לנו היום שמנעו אותם מלכת בדרך הישרה והוכרחו ללכת בדרך אחרת. ראה ברמב״ם פ״ה מהל׳ קידוש החודש ה״ט שכותב דהיו מקומות בארץ ישראל שלא היה אפשר לשלוחים מירושלים לבוא לשם מפני שהיה חירום בדרך כדרך שהיה בין יהודה וגליל בימי חכמי המשנה, או מפני שהיו הכותים מונעין את השלוחין לעבור ביניהן ע״כ. על אכו״כ בזמנים הקדומים ההם, וממצרים לחברון מסתבר לומר שהיו ג״כ גורמים כאלה שהפריעו אותם בדרכם. ובספר חצי מנשה מכת״י ראשונים גרן האטד יש לו צל כמ״ש ויאמר האטד אל העצים באו חסו בצילי לכן דרך לנטע אטד סביב הגרן לחסות תחת צלו או הגרן יעשו סביביו אטד וקוצים כדי שישמור הגרן. כ״י אקספורד בשם ר׳ משה הלוי וז״ל שם ישבו תחילה קודם ירידתן למצרים והנה עלה כולו קמשונים ואטדים וזכרו כל הקורות אותם וקבעו שם (לאכל) [לאבל] ע״כ. ומדבריו מוכח דס״ל דגורן האטד היה בארץ כנען כמפרשים הנ״ל.

4. ראה בתיב״ע כאן. ולעיל אות כח. ולעיל פמ״ט אות רעז.

5. ראה לעיל אות כח. ובספר דרשת אבן שועיב בשם הרמב״ן, והשביעי, הבכי וההספד על המת דכתיב ויספדו שם מספד גדול וכתיב ויבכו אותו מצרים וגו׳ וכן מצינו באברהם לספוד לשרה ולבכותה ורבותינו ז״ל קבלו שבעה להספד וג׳ לבכי שלשים יום לגיהוץ כי באלו הזמנים מקבל שנוי הגוף אבל האבות והצדיקים אין מקבל הגוף שלהם שנוי דכתיב במשה לא כהתה עינו וגו׳ וזה לאחר מיתה העידה התורה שאם בחיים היה זה אין זה כל כך שבח כי כמה זקנים אינם משתנים בזקנותם. ויש בתלמוד הרבה מזה שלא היו משתנים במיתתן. וראה בהשמטות מ״ש מדברי ר״ח שיש ט׳ מיני הספד.

6. המהרש״א מפרש דהלבישו הסוסים שחורים כאלו גם הם בוכים. ובס׳ צרור המור אפילו סוסים ואפילו חמורים בכו, ואולי רמזו סוסים על כנען דכתיב ואת סוסיהם תעקר, וחמורים על המצריים שנאמר אשר בשר חמורים בשרם. ובספר משך חכמה מפרש מה שאמרו אפילו סוסים אפילו חמורים עפ״מ דמבואר בספרי ותוספתא סוטה לקמן אות עב. דכיון שמת יעקב חזר הרעב למקומו וכתיב וינהלם בסוסים כו׳ ולזה אמרו דגם סוסים וחמורים הרגישו במותו של יעקב.

7. כן הוא בב״ר פ״ק ומנין לאבל שהוא שבעה ר׳ אבא מייתי לה מהכא ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ולמדין דבר קודם מתן תורה, ריש לקיש בשם בר קפרא מייתי לה מהכא ומפתח אהל מועד כו׳. ראה לעיל פ״ז אות לח. המשך המאמר. ובש״נ במנח״י מב״ר כ״י תימני גורס ״וכי למדין״, וכ״כ מפרשי הירושלמי וב״ר, וכן מבואר במדרש הגדול כאן דזהו שאלה בלשון בתמיה וז״ל ויעש לאביו אבל שבעת ימים מנין לאבל שהוא שבעה, ר׳ אבא מיתי לה מיוסף התיבון וכי למדין מדבר שהוא קודם למתן תורה ר״ל משום בר קפרא כו׳ ועיקרא דמילתא ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, ומשה רבינו תיקן להן לישראל שבעת ימי אבל כנגד שבעת ימי המשתה. וסוף לשונו ועיקרא דמילתא כוונתו לדברי הרמב״ם פ״א מהל׳ אבל שכ׳ ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה אע״פ שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, ומשה רבינו תיקן להם לישראל ז׳ ימי אבילות וז׳ ימי המשתה. ונראה מדבריו דמפרש טעמו של הירושלמי ע״פ דברי הרמב״ם דאין למדין מקודם מ״ת משום דניתנה תורה ונתחדשה הלכה. וכ״כ ביפ״ת בב״ר וביפה מראה לפרש לשון הירושלמי והב״ר וכ״כ מפרשי הרמב״ם דכוונתו לפרש כן הירושלמי הנ״ל. א) וראה בתוס׳ במועד קטן כ. ד״ה מה. מבואר דמפרשי ג״כ כגירסא הנ״ל שכ׳ ומויעש לאביו אבל שבעת ימים לא מצי לאתויי דהתם קודם קבורה, (ראה בהשמטות ומלואים בסוף הספר הבאתי שיטת הראשונים החולקים ע״ז) ובירושלמי משני דאין למדין מקודם מתן תורה. וכ״כ בשיטה על מוע״ק לתלמידו של רבינו יחיאל מפריש מנין לאבילות שבעה בירושלמי איכא דמוכח ליה מהא דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים ופרי׳ וכי למדין מקמי תורה כלומר אין למדין מקודם הדבר [הדבור]. ב) ובשאלתות דר׳ אחא פ׳ ויחי סי׳ לה. שאילתא דאילו מאן דמית ליה מיתא מיחייב למסב עליה באבלותא שבעה יומין דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ודילמא שאני יעקב משום דהוי חשוב עבדו ליה מילתא יתירה אלא מהכא כו׳ ובפי׳ העמק שאלה כותב דהשאלתות מפרש שאלת הירושלמי דמקשה ולמדין מקודם מתן תורה שהוא חוק ולא יעבור דילמא השעה צריכה לכבודו של יעקב לנהוג אבל שבעת ימים, שהרי גם בכיה יתירא הוי ליה שבעים יום. וכעי״ז בגמ׳ מוע״ק כא. שאני משה דתקיף אבליה. וכדברי השאלתות שאני יעקב דאדם חשוב הוי. ויש להביא סמוכין לגי׳ הנ״ל ולפירוש הראשונים מלשון הירושלמי סוטה פ״ז ה״ב מובא לעיל פכ״ד אות קעה. דמביא ראיה מקרא דגבי לבן יגר שהדותא ודוחה ״ואין תימר קודם למתן תורה, הרי פרשת וידוי מעשר הרי הוא לאחר מתן תורה״. ראה מ״ש שם בבאור. ובמפרשי הירושלמי דהפירוש שאין למדין קודם מתן תורה מלאחר מתן תורה. ד) כן יש להוכיח מדברי הב״ר פנ״ז ג. ר׳ יוחנן אומר איוב מעולי הגולה היה וישראלי היה ומדרשו בטבריה, לפיכך היה למד ממנו הילכות אבלים כו׳. וכ״ה בירושלמי פ״ג דמוע״ק ה״ז דר׳ יוחנן לומד דיני קריעה מאיוב, ומבואר דהמדרש מפרש דלכן לומד הלכות אבילות מאיוב משום שהיה ישראל ואחר מ״ת אבל לאידך מ״ד דהוה קודם מ״ת אין ללמוד ממנו הלכות אלו. ה) ובספר כפתור ופרח פמ״ב הבאתי דבריו לעיל פי״ז אות לו. לענין הקושיא למה לא מנו מוני המצות לאו דלא יקרא עוד את שמך אברהם, כותב לתרץ וכבר אמרו רז״ל תנחומא פ׳ בא ראויה היתה התורה להתחיל מהחדש הזה. מבואר מדבריו דסובר כשיטת המדרש דאין לנו ללמוד הלכות עד פרשת החדש הזה שהיא מצוה ראשונה שנצטוו עליה. ראה לעיל פ״א אות נא. נב. בבאור מ״ש בדברי השהש״ר מהא דאין לומדין מקודם מ״ת. ו) ויש להעיר מ״ש בספרי האחרונים פי׳ חדש בלשון ירושלמי ולמדין דבר קודם מ״ת בניחותא לא בלשון בתמיה, ועפ״ז רוצים לתרץ כל הקושיות שהקשו מכ״מ על כלל זה דאין למדין מקודם מ״ת. וידידי ר׳ ש. ח. קוק בירחון שערי ציון חוברת ט-יב שנת תרצ״ו כוון ג״כ לזה והאריך לבאר ולבסס פירוש זה ומביא ממדרשי חז״ל והראשונים שהבאתי לקמן אות לד. שלומדים אבלות שבעה מקרא שלפנינו. ומדברי הרמב״ן בספרו תורת האדם ענין התחלת אבילות שכותב ובירושלמי סמכינן לה דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ומחי׳ הר״ן מוע״ק כ. שכותב אבילות שבעה בירושלמי סמכינן לה מדכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ואמרינן במדרש דמשה תקן להם לישראל ז׳ ימי אבילות ומיהו אסמכתא הוא דמדאורייתא אינו אלא יום אחד ומדלא העירו כלום מדחיית הירושלמי מוכח שפירשו כן בניחותא. ויש להביא ראיה לזה מדברי הרמב״ן בנימוקיו על התורה בפ׳ ויצא ״כי שבעת ימי המשתה תקנת משה רבינו לישראל ואולי נאמר שנהגו בהם מתחלה נכבדי האומות כענין באבילות דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים ומה שלמדו מכאן נמי בירושלמי גם כן בב״ר שאין מערבין שמחה בשמחה סמך בעלמא ממנהגי הקדמונים קודם התורה אבל בגמרא שלנו לא למדוה מכאן. ודרשוה מויעש שלמה את החג״. ודבריו צ״ע למה לענין אין מערבין שמחה בשמחה כן סמכו בירושלמי מקרא זה ובאבילות דחו שאין למדין מקודם מ״ת נימא ג״כ הרי סמך בעלמא ממנהגי הקדמונים כמו בז׳ ימי המשתה, וא״נ דהרמב״ן מפרש לשון הירושלמי בניחותא כדמוכח מלשונו בתורת האדם דבריו עולים שפיר. אמנם יש לדחות דהרמב״ן מפרש ג״כ וכי למדין בלשון בתמיה וכהפי׳ שכתבתי בהשמטות ומלואים דאין ללמוד מצוה מן התורה מדבר שזה רק מנהג האומות ומפרש מה שלמדו בירושלמי מוע״ק מקרא מלא שבוע זאת ולא דחו כמו באבילות משום דכאן כוונתם רק לאסמכתא בעלמא משא״כ באבילות הרי הדגישו מניין לאבל ״מן התורה״ וצ״ע. ובס׳ דרשת אבן שועיב פ׳ ויחי מביא בשם הרמב״ן דבר השמיני (מה שיש ללמוד בפרשה זו) האבלות דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים ורבותינו ז״ל קבלו הדברים שהאבל אסור בהן בשבעת ימי אבילות ובתוך שלשים יום ובתוך שנה ואין זה מקומו. ז) אמנם ילה״ר לפירוש זה מגירסת הב״ר דפוס וינציא ש״ה מובא בש״נ במנח״י ״לימדן״ דבר קודם מ״ת וזה מוכח כהפי׳ בניחותא. (וראיתי מביאים גירס׳ מס׳ נזר הקודש ולמדין דבר ״זה״ מקודם מתן תורה. ויש לפרש גם נוסח זה בניחותא). עוד ילה״ר לפירוש זה בירושלמי במוע״ק פ״א ה״ז מבואר דר׳ יעקב בר אחא הוא שלומד אין מערבין שמחה בשמחה ממלא שבוע זאת ובפ״ג דמוע״ק ה״ה אחרי שאומר ולמידין מקודם מ״ת ר׳ יעקב בר אהא בשם ר׳ זעירה שמע לה מן הדה ומפתח כו׳ (ובב״ר מבואר ריש לקיש משם בר קפרא מייתי לה מהכא ומפתח) וא״נ דמקשה בלשון בתמיה א״כ זה נראה כסתירה לר׳ יעקב בר אחא דלומד בעצמו לעיל דין דאין מערבין שמחה בשמחה מקודם מ״ת, אמנם אם נפרש בניחותא אין קושיא די״ל שר״א בשם ר״ז מביא עוד לימוד. ואין זה ראיה דחולק על ר׳ אבא שלומד מקרא דקודם מ״ת. וראה מ״ש בהשמטות ומלואים בסוף חלק זה דכלל זה דאין למדין מקודם מ״ת יש לו יסוד גם בסוגיות הבבלי ומ״ש לברר הלכה זו.

8. ראה לעיל אות לג. ובהשמטות ומילואים לחלק זה. ובתנחומא ויחי יז. ויעש לאביו אבל שבעת ימים מכאן שאבל שבעת ימים. ובתנ״י שם יח. מכאן שאבילות ז׳ ימים. ובשיטה חדשה בב״ר פצ״ז במנח״י ויעש לאביו אבל שבעת ימים ומנין שהאבל שבעת ימים (שהוא א׳) [שנאמר] ויעש לאביו אבל שבעת ימים. כ״ה בש״נ מכתי״א הגירסא שנאמר וז״נ. וכ״ה באבות דר״נ נו״ב פ״א (ד.) אבל ז׳ מנין שנאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ובדברים רבה פ״ט א. ומנין אתה למד לאבל שבעה ימים אר״א ב״א שכן מצינו ביוסף ויעש לאביו אבל שבעת ימים והשבת עולה מן המנין אריב״ז בשם ר״ל יש לך ללמוד ממקום אחר. ובמשנת רבי אליעזר פ״כ (שעא.) גדולה היא השבת, שאין האבל רשאי להתנחם עד שתעבור עליו השבת, שנא׳ ויעש לאביו אבל שבעת ימים. וכ״ה במכלתא דרשב״י כי תשא צד קסב. ובילקוט כת״י נר השכלים ויעש לאביו אבל שבעת ימים אבילות שבעה בכי שלשה [שלשים] חניטות ארבעים. (וראה מענין אבילות שבעה בש״א לא, יג. ויצומו שבעת ימים. ובספר יהודית ט״ז, כד. ובן סירא כב, יב.) ושיטת מדרשים הנ״ל שס״ל דלמדין מכאן אבלות שבעה מובאת גם בספרי הראשונים. בס׳ שערי שמחה לרי״ץ אבן גיאת הלכות אבל צד מח. ואמר רב האי אין מותר לאבל לרחוץ בלילה אע״פ שאומר אסתנס אני חדא דלא קמ״ל (צ״ל קימא לן כמבואר בתורת האדם לרמב״ן) כרבן גמליאל דאמר אנינות לילה דרבנן, לאו דרבנן היא ואע״ג דכתיב שבעת ימים (תאבל) לילות בכלל ימים. הביא דבריו בספר תורת האדם להרמב״ן. וראה בגנזי קדם לדר׳ לוין ח״א צד ס. ואוצה״ג ברכות פירושים צד כא. והרי״ף סוף פ״ב דברכות טז: מביא ג״כ שיטה הנ״ל וכותב ומחזיא מלתא דס״ל להני רבואתא דז׳ ימי אבילות דאורייתא נינהו וגמרי להא מלתא מדכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים ולאו הכין מלתא כו׳ והני שבעה יומי גופייהו לאו על ויעש לאביו אבל שבעת ימים אסמכינהו רבנן (מוע״ק כ) אלא אהאי קרא אסמכינהו רבנן דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבילות שבעה. והרא״ש ברכות טז: מביא דבריו וכן בשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ תמ״ו מביא דברי הרי״ף ובסי׳ תת״ו מביא דעת יש מפרשים הנ״ל, ומובאת שיטה הנ״ל גם במחזור ויטרי צד רמד. וכ״ה ברש״י נזיר טו: אלא רבנן תקנו ז׳ דסמכו אקרא כדכ׳ ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ומכל הנ״ל יש לה״ר להפי׳ שהבאתי לעיל אות לג. בדברי הירושלמי ולמדין דבר מקודם מ״ת היינו בניחותא. וראה מ״ש בענין זה בהשמטות ומלואים בסוף חלק זה.

9. בש״ס כתי״מ הגי׳ כל שבעה ימים נפשו של אדם מתאבלת עליו וליתא שם הראיה מקרא שלפנינו. וכן באגה״ת וילקוט שמעוני ובדפוס שונצינו ליתא כמ״ש בדקד״ס שם. והגירסא שלפנינו נכונה דהרי מקרא נפשו עליו תאבל אין ראיה על שבעה ימים. ובתרגום יוב״ע באיוב יד. כב. ונפשו עליו תאבל ונפשו שבעתא יומי אבלא עלוי מתאבלא בבית קבורתא. וראה ב״ר פ״ק ז. עד תלתא יומין נפשא תייבה על קברה. ויש להעיר ע״ז מהמבואר בגמ׳ שם מת שאין לו מנחמין הולכים עשרה בני אדם ויושבים במקומו. ופרש״י שאין לו מנחמין אין לו אבלים שיהיו צריכין לנחמן. במקומן במקום שמת שם. וכן בשו״ת הגאונים שערי צדק שער ב׳ סימן ו׳ נשאל רב פלטוי גאון על מה שאמרו במקומו באיזה מקום אמרו אם במקום שיושב בבית הכנסת או בביתו והשיב כך אמרו חכמים אר״ח נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה שנאמר אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל ואינה מתאבלת אלא במקום שנפטרה ממנו ול״ש יש לו מנחמין ואם (בגאוניקא צד לז. גורס או אין לו, כמבואר בגמ׳) אין לו מנחמין באין ויושבין במקום שנפטר שנפשו מתיישבת כשבאין בני אדם ו״ושבין במקום (כמעשה שהביאו בגמ׳ שם) כו׳ כיון שבא ויושב במקום שנפטרה נשמתו שם היא מתנחמת. ומדברי תיוב״ע מוכח דהנפש מתאבלת על הקבר וצ״ע. ועי׳ יומא פז. שו״ר בריקאנטי כאן אחר שמביא מאמר הנ״ל כותב, עוד אמרו שבעת ימי האבל הנפש חוזרת מכוכו לביתו ומביתו לכוכו ואין לה רשות ללכת לפני השכינה עד שבעת ימים. ולפ״ז אין סתירה מדברי התיב״ע. וראה ברמב״ם פי״ג מהל׳ אבל ה״ד ובהשגות שם ומדברי השע״צ מוכח כדברי הראב״ד בהשגות. ומכאן נראה לי מקור לדברי הר״מ פי״ד מהל׳ אבל ה״ז שכ׳ יראה לי שנחמת אבלים קודם לבקור חולים שנחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים. ונו״כ לא כתבו שום מקור ע״ז. ולי נראה שהמקור מגמ׳ הנ״ל ולפ״ד הגאונים שגם הנשמה מתנחמת א״כ לזה כוון שניחום אבלים גמילות חסד עם המת כמו עם החי. ולפ״ז נ״מ להלכה באם האבל אינו יושב במקום שנפטר המת אז לא שייך דבר זה וצ״ע.

10. כ״ה בתנ״י ויחי יח. ותנחומא שם יז. ובשיטה חדשה ב״ר פצ״ז במנח״י כנגד שבעת ימי המשתה. ובילקוט שמעוני גורס בסוף כל עומת שבא כן ילך. ובשכ״ט כנגד ז׳ ימי המשתה וכה״א ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את זה לעומת זה עשה האלהים קהלת ז, יד. ובירושלמי כתובות פ״א ה״א מובא לעיל פכ״ט אות עח. משה התקין שבעת ימי המשתה ושבעת ימי האבל. ובמדרש הגדול משה רבינו תיקן להם שבעת ימי אבל כנגד שבעת ימי המשתה.

11. ראה לעיל פ״ז אות לח.

1. כ״ה בכת״י ילקוט אור האפלה ואמרו שהירדן נבקע להם כשהגיע ארונו של יעקב אליו הה״ד הים ראה וינס מה ראה ראה ארונו של יוסף הירדן יסוב לאחור שראה ארונו של יעקב, וירא יושב הארץ ראה שעמדו מי הירדן מפני ארונו של יעקב לפיכך עמדו וגמלו להם חסד שנ׳ על כן קרא שמה אבל מצרים. וראה לעיל אות כט. בבאור וצרף לכאן.

2. ראה לעיל אות לא. ובכת״י ילקוט ת״ת מביא מפסיקתא ובזכות זה ניצולו מן הפורענות דכתי׳ ויסב אלהים את העם. ולפנינו בפסיקתא פ״י ליתא הראיה מן הפסוק ויסב אלהים את העם וגו׳ ולפי הדרש מבואר הפי׳ דניצלו מן הפורענות ארבעים שנה שנתעכבו ישראל במדבר. ועפ״ז נראה לפרש גם לשון הב״ר פ״ק י. ע״י שהראו באצבע ניצולו מן הפורענות ואינו מבואר איזה פורענות ומפרשי הב״ר לא ביארו כלום ולפי הנ״ל מובן שפיר. ונראה דגם בירושלמי לעיל אות כז. ראוין לידוש כאטד יש ג״כ לפרש בדרך זו דהכוונה שתיכף בשעה שיצאו ישראל ממצרים ראוין היו לידוש כאטד ובזכות זה נתעכבו ישראל במדבר.

3. ראה לעיל אות כז. וש״נ. באצבע הראו, כל מקום שנאמר זה מורה באצבע כמו שדרשו (מנחות כט.) גבי זה יתנו והחדש הזה לכם (מכלתא בא פ״א וש״נ) וכוונתם לספר בשבח יעקב שראוי לעשות לו אבל כבד ומספד מר (יפ״ת).

4. בסגנון אחר שם רמט. אסתכלו הא דבזמנא דיעקב קיים בעלמא לא אית עמא דשלטא על בנוי וידעו דהא ישתעבדו בהו בישראל זמנין סגיאין, כיון דמית יעקב חדו דאסתכלו מה יהא בסופא עד דמטו לגורן האטד דאיהו גזרה דדינא שליטא אט״ד בגימטריא יד כמה דאת אמר (שמות יד) וירא ישראל את היד הגדולה וגו׳ אמאי אקרי אטד אלא מה אטד נפקי כובין להאי סטרא ולהאי סטרא הכי נמי י״ד נפקי מניה אצבעאן להאי סטרא ולהאי סטרא כו׳ על כן קרא שמה אבל מצרים, ודאי אבל כבד זה למצרים ולא לאחרא. ושם רנ: ויבאו עד גורן האטד, מאן גורן האטד אלא הכא אתרמיז שולטנותא דמצראי דתעדי, גרן האטד דא ממנא שולטנא דמצראי דאתעדי מקמי שולטנותא דישראיל דהא חמו גרן כמה דאת אמר (מלכים א׳ כ״ב) מלובשים בגדים בגרן ועל דא ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד וגו׳ על כן קרא שמה אבל מצרים עד היום הזה דודאי ממצרים הוה אוף הכא לאו דיהודאי נינהו אלין בכיין אף על גב דמיתו ביה יהודאי כו׳, וכיון דמיתו קדשא בריך הוא מכפר חובייהו.

1. תנחומא ויחי יז. שיטה חדשה ב״ר פצ״ז במנח״י. וראה לעיל אות ה.