(הקדמה) הנבואה השלישית תחילתה ויהי בשנת ארבע לדריוש וגומר עד משא דבר ה׳ על ישראל. ויש בה כ״א פרשיות. הראשונה, ויהי בשנת ארבע לדריוש. השנית, ויהי דבר ה׳ צבאות אלי. השלישית, ויהי דבר ה׳ אל זכריה. הרביעית, ויהי דבר ה׳ צבאות לאמר. החמישית, כה אמר ה׳ שבתי אל ציון. הששית, כה אמר ה׳ צבאות עוד ישבו זקנים. השביעית, כה אמר ה׳ צבאות כי יפלא. השמינית, כה אמר ה׳ צבאות הנני מושיע. הט׳, כה אמר ה׳ צבאות תחזקנה ידיכם. הי׳, כי כה אמר ה׳ צבאות כאשר זממתי. הי״א, אלה הדברים אשר תעשו. הי״ב, ויהי דבר ה׳ וגומר צום הרביעי. הי״ג, כה אמר ה׳ צבאות עוד אשר יבאו עמים. הי״ד, כה אמר ה׳ צבאות בימים ההמה. הט״ו, משא דבר ה׳ בארץ חדרך. הי״ו, גילי מאד בת ציון. הי״ז, על הרועים חרה אפי. הי״ח, פתח לבנון דלתיך. הי״ט, כי כה אמר ה׳ אלהי רעה את צאן ההרגה. הכ׳, ואומר אליכם אם טוב בעיניכם. הכ״א, ויאמר ה׳ אלי עוד קח לך כלי רועה: ועם היות שרבו כמו רבו השאלות בנבואה הזאת הנה אנכי לבל אסור מהסדר המורגל אעיר כאן על שש השאלות:

השאלה הראשונה מה ראו בני הגולה בבבל שלא עלו לבנין בית שני בהיותם קרובים לירושלם, והנה כל אדם יבחר לשבת בארצו ונחלתו חפשי ובן חורין מלשבת גר ועבד בארץ נכריה כל שכן בהיות ביניהם יראי ה׳ וחושבי שמו ולמה א״כ שבו מאחריו הלא היו יודעים שהדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה (כתובות קי, ב) והדר בארץ ישראל מוחלין לו על כל עונותיו (שם קיא, א) ושאר הדברים שזכרום חכמים ז״ל במעלת הדרים בארץ ישראל וכבר שאל זה מלך כוזר אל החבר והשיבו הובשתני מלך כוזר בשאלתך זאת:

השאלה השנית בשאלת האבכה בחדש החמישי, והוא כי מה היתה השאלה הזאת לפי שאם לדעתם שב השם את שבותם והם מעצמם נמנעו מלעלות לירושלם למה יבכו ולמה לא יאכלו ואם היו לדעתם עדיין בגלות ולא היתה הפקידה אצלם כלום ולכן לא שבו לאדמת הקדש תשאר השאלה ולמה לא יבכו ועל מה זה שאלו לכהנים ולנביאים אשר בירושלם כי הנה לא היה ענינם שוה עם היושבים בבבל ולכן אע״פ שלא יבכו בירושלם היה ראוי שיבכו בבבל:

השאלה השלישית למה שאלו בלבד על החדש החמישי ולא שאלו על השביעי והרביעי והי׳ כי הנה ראוי להם לשאול על ארבע צומות יחד לא על צום החדש החמישי בלבד, כל שכן שבתשובה נזכר הז׳ עם החמישי באומרו כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי והשיבם אם כן על מה שלא שאלו:

השאלה הרביעית שיראה מתשובת השם דלא איכפת ליה שיצומו או לא יצומו באומרו הצום צמתוני אני וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים והנה אחר זה נאמר כה אמר ה׳ צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום הז׳ וצום הי׳ יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו ושני המאמרים האלה יראה שהם סותרים זה לזה:

השאלה החמישית מה ענין הנבואה הזאת בקשור פרשיותיו, כי הנה ראיתי את המפרשים מקצרים מאד בפירושה וידלגו מפרשה לפרשה ומפסוק לפסוק בשנוי ענין מבלי קשור כי הנה פירשו פ׳ וישלח בית אל שראצר ופ׳ אמור אל כל עם הארץ על בית שני ופ׳ ויהי דבר ה׳ אל זכריה וגומר משפט אמת שפוטו על בית ראשון ופרשת פסוק קנאתי לציון ושאר הפרשיות שלאחריה על הגאולה העתידה, וחזרו לפ׳ פסוק כה אמר ה׳ צבאות תחזקנה ידיכם ופר׳ כי כה אמר ה׳ צבאות כאשר זממתי ופרשת אלה הדברים אשר תעשו על בית שני וכן פירש פ׳ צום הרביעי וצום החמישי על בית שני, ואמנם שאר הפרשיות שבאו אחר כך פירשו לעתיד לבא ופ׳ רעה את צאן ההרגה וגומר והמקלות ופרשת הבו שכרי ופרשת כלי רועה אוילי חזרו לפרשם על בית שני ולא נתנו טעם וקשור בנבואות האלה בהיותם בייעודים מתחלפים:

השאלה הששית בפרשת המקלות, והיא מה הם שני המקלות שלאחד קרא נועם ולאחר קרא חובלים ואם אמר זה הנביא על עצמו שהוא לקחם והוא קראם כן או אמר כל זה בשם האל יתברך, וכן ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד מי המה אלה, ואם נאמר ותקצר רוחי בהמה על הרועים שזכר או על מי נאמר וכן ואקח את מקלי את נועם ואגדע אותו להפר את בריתי מהו הברית שבעבורו גדעו ומהו השכר שהיה שואל הנביא הבו שכרי ועל מה יורו שלשים כסף שאמר ששקלו את שכרו ומהו היוצר שהשליכם שם, וכן המקל השני חובלים למה גדעו ואיך הופרה אז האחוה בין יהודה וישראל בהיות ישראל גולה קודם זה שנים רבות ומהו הכלי רועה אוילי שצוה הש״י לנביא שיקח, ובכלל תהיה השאלה אם הנביא עשה ענין המקלות מעצמו מבלי צווי מי הביאו לזה ואם צוהו הש״י עליו איך לא שאל למלאך הדובר בו מה המה אלה כדרכו בשאר המראות. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כולם:

הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להודיע ששרי יהודה שהיו בבבל ולא עלו לירושלם שלחו לשאול מאת הכהנים והנביאים אשר היו בירושלם אם יבכו בחדש החמישי שהוא חדש אב יום צרה ותוכחה שבו נחרבה ירושלם ונשרף בית ה׳ כאשר היו עושים קודם הפקידה, והיתה שאלתם זאת לפי שפקידת בבל כאפס ותוהו נחשבה לעיניהם, ומתוך תשובת השם למדנו שלא היו בני בבל מחשיבים פקידת בית שני לשבעה סבות. האחת מפני שידעו שלא תרד השכינה שמה כאשר היה בסוד אלוה עלי אהלם בבית ראשון. השנית לחשבם שלא יתמידו הישיבה בארץ יהודה לפי שהיום או למחר יגרשום משם מלכי פרס כי כמו שאחרי שנתנו להם רשות לבנות את הבית צוו לבטל את המלאכה כן יצוו שלא ישבו בארץ יהודה כל שכן בהיות סנבלט ושאר שכניהם הרעים כותבים עליהם שטנה כל היום. והשלישית לפי שלא היה שם קבוץ הגליות לא מעשרת השבטים שגלו ולא מגלות יהודה שהלך ונתפזר במצרים ועמון ומואב וביון ובצרפת ובספרד ובשאר ארצות המערב ולא שבו לירושלם בפקידה וזאת היתה אצלם טענה חזקה להיות הפקידה כאין. והרביעית מפני שראו שנתקללה הארץ ממה שהיה בימים הראשונים בפירותיה לא שבה לאיתנה ולכן חשבו שלא תוסיף קום כי כבר נעשה בה זה טבע מוטבע והוא המורה שלא שבה ההשגחה האלהית עליה כראשונה. והחמישית בראותם שהיו בני יהודה וישראל בכל מקום שהם למשל ולשנינה וכל האומות היו מקללים ומפחידים אותם ומפני זה חשבו שלא הגיעה עת פקודתם: וששית מפני שראו שהכותיים החזיקו בחלק רב מארץ ישראל ועמים אחרים והעולים בפקידה היו מתי מעט ארבע רבוא ומה תהיה הפקידה ההיא במיעוטם ורבוי האויבים אשר בארץ: ושביעית מפני שראו שלא היה מולך ביניהם בירושלם איש מזרע דוד אולי שכבר ידעו שהיה עתיד לשוב גם כן זרובבל לבבל ואיך יהיו לעם אם אין בהם מלך מזרע דוד. הנה מפני שבעת הטענות האלה היו בועטים שרי יהודה שנשארו בבבל על בנין בית שני ופקידתה לפי שראו שהנביאים הראשונים יעדו שלזמן הגאולה העתידה ישוב בתוך האומה השכינה ושלא יסחו עוד מן הארץ ושיהיה אז קבוץ הגליות כולם ושהארץ תתברך בפירותיה ושהגוים כולם יתברכו בהם ויכבדום ושיהיו המון רב בגאולת ה׳ ושימלוך עליהם מלך מזרע דוד, ולכן בראותם שבעת השלמיות האלה חסרים בבית שני לא היו בוחרים בה ולא מסתפקים עמה ולכן שלחו לשאול האם יבכו בחדש החמישי כאשר היו עושים בהיותם בגלות כאילו גם עתה היה הדבר גלות בהחלט בעיניהם, ובעבור שבזה היו מרפים ידי המחזיקים בבנין הבית לכן צוה השם להשיב אליהם שהצום והמספד לא היה הכרחי לענינם כי אם הטבת המעשים וקיום המצות ואם כה יעשו אותם אשר שבו בפקידה תשוב השכינה בתוכם ויתמידו לשבת בארץ ה׳ ויתקבצו אליהם אחיהם אשר בגולה ותתברך האדמה והאומות כולם ילכו אליהם ויתברכו בהם, ויתרבו כל כך שלא די שימלאו כל ארצותם אבל גם שאר הארצות הקרובים לארץ ישראל יהיו גבול להם לפי שימלאו אותם וגם מלך מבית דוד ימלוך בקרבם, כי הנה אם היו אנשי בית שני יראי ה׳ וחושבי שמו המה יזכו לכל שבעת הטובות והשלמיות שהיו חסרים מהם עתה והצומות כולם שתקנו על צרותיהם יהיו להם לששון ולשמחה, ולכן היה ראוי שיתחזקו ידי הבונים את הבית כיון שיש תקוה לפעולתם ותשוב להם הגבורה והכבוד והתפארת על כל העמים. ואחרי שבאה הנבואה הזאת לנביא באה לו נבואה האחרת סמוכה לה בשהודיעו האל יתברך מה יהיה בעם הזה בעתיד האם ייטיבו דרכיהם כמו שהיה התכלית האלהי בפקידתם או לא, והודיעו השם ג׳ אופני ההנהגות שיהיו בבית שני זו רעה מזו ושהם ישחיתו את דרכם באופן שלא יזכו לכל מה שהיה עתיד לבוא עליהם מהטוב אבל יבואו לגלות אחר ולהיות צאן ההרגה, ועם זה ידע הנביא שהמה יסכלו את ידיהם וימנעו את הטוב מהם וכמו שיתבאר כל זה יותר בשלימות בפירוש הפסוקים:

(א) ויהי בשנת ארבע לדריוש וגומר עד ויהי דבר ה׳ צבאות לאמר קנאתי לציון: עם היות שכבר העירותי בשאלות על ספיקות יפלו בפסוקים האלה בכללות ראיתי עתה להוסיף עליהם כהנה וכהנה ולזכור הספקות שיראו בפרשיות האלה, ואמר שעם העיון ימצאו גם כן בהם ספיקות עשרה. האחד אומרו ויהי בשנת ארבע לדריוש המלך היה דבר ה׳ אל זכריה ולא פירש הכתוב מה דיבר לו.

אבל זכר אחריו שליחות בית אל שראצר ורגם מלך ואחר כך ויהי דבר ה׳ צבאות אלי לאמר אמור אל כל עם הארץ וגומר

שהיא תשובה לשליחותם, ויראה מזה שהדבור הראשון אין ענין לו. והשני במה שבא בשליחות אמר בכל מלת לאמר שני פעמים לאמר אל הכהנים אשר לבית ה׳ צבאות והנביאים לאמר האבכה ומבואר הוא שהאחד מהם אין לו צורך: והשלישי באומרו וישלח בית אל שראצר ורגם מלך וכתב ה״ר אברהם בן עזרא כי ביתאל שם שר הוא משרי יהודה שהיו בבל וכן שראצר ורגם מלך שמות שרים, ולפי דרכו זכר הכתוב שמות השלוחים שהלכו ולא זכר מי שלחם, ואם בני הגבול שלחו אותם לירושלם כדברי ה״ר דוד קמחי למה לא זכרו הכתוב כל שכן שאמר וישלח בלשון יחיד האבכה והיה לו לומר ושלחו הנבכה. והרביעית מה היה כוונת השואלים באומרם האבכה בחדש החמישי כי אם היה דעתם שה׳ שב את שבותם בפקידה למה יבכו ואם הם לא היו חוששים לפקידה ועדין היו בגלות ועיניהם למה לא יבכו, ועל מה שאלו אם כן לכהנים ולנביאים אשר בירושלם כי הנה לא היה ענין כולם שוה לפי שאעפ״י שלא יבכו בירושלם היה ראוי שיבכו בבבל, ואין לנו לומר ששלחו לשאול לירושלם מפני שהיו שם חכמים כי גם בבל חכמו ישכילו זאת וכבר זכרתי זה בשאלות: והחמישי למה שאלו האבכה בחדש החמישי ולא שאלו האם יצומו בו ומ״ש הנזר כאשר עשיתי הוא מאמר כללי אפשר שיפורש על הבכי או על דברים אחרים ולכן היה ראוי לומר בפירוש האבכה ואצום בחמישי: והשישי למה שאלו על החדש החמישי ולא על הרביעי והשביעי והעשירי והיה ראוי שישאלו על כל הצומות יחד ולמה זה שאלו על החמישי בלבד וכמו שזכרתי בשאלות.

(ד-ה) והשביעי אם השואלים היו בני הגולה אשר בבבל או אותם שזכר שבאו משם איך באת תשובת השם אמור אל כל עם הארץ ולכהנים שהנה הם לא שאלו דבר והיה ראוי לומר אמור אל שראצר ורגם מלך ואנשיו. והשמיני באומרו כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי כי אם היה שהם לא שאלו מן הצום כי אם מהבכי ולא שאלו מהצום השביעי כי אם מהחמישי מה ראה הש״י להשיב על מה שלא שאלו מהצום ומהשביעי, ואם רצה לכלול בתשובה כל הצומות למה לא זכר הרביעי והעשירי ונסתפק בלבד עם החמישי ועם השביעי וגם זה זכרתי בשאלות.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

והתשיעי מה ענין התשובה שאמר הצום צמתוני אני וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים שזה דבר מבואר בעצמו הוא ואינו תשובה אל ענין השאלה הזאת, גם שלא אמר בענין הצום כמ״ש בענין האכילה שבאכילה אמר וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים כן היה ראוי שיאמר כי תצומו כי הידיעה בהפכים אחת גם כי השיב בענין הצום בלבד ולא לענין הבכי:

והעשירי באומרו הלא את הדברים אשר כרת ה׳ וגומר והוא שבפסוק הזה לא תמצא גזרה ולא מאמר פוסק, ומה שפירשו המפרשים מי גרם לכם הצום אלא עונותיכם זה לא נזכר בכתוב. הרי לך בזה עשר ספיקות בפסוקים האלה ואומר בעה״י בפירוש הפרשה כאשר עם לבבי:

ואומר שאנשי הגולה אשר נשארו בבבל לא עלו לירושלם ונשארו בגלותם לא במרד ולא במעל כ״א לפי שידעו שבבית שני לא היה ארון כפורת וכרובים ושתפסק מהרה הנבואה מביניהם, וגם לסבת אחרות שהתבארו כבר בכוונה הכוללת לא רצו לעלות שמה ולא בחרו באותה פקידה אף כי בראותם שדניאל קדוש ה׳ לא עלה שמה ומרדכי וזרובבל השרידים אשר ה׳ קורא שעלו בפקידה הראשונה חזרו משם והלך מרדכי לשושן כמו שהלך דניאל שמה, וזרובבל אחרי שהשלים בנין הבית חזר לבבל, ולא לבד גולי בבל עשו זה כי גם היהודים אשר היו במצרים ובעמון ובמואב ובארצות היונים ובשאר ארצות וגם אותם שגלו לספרד וצרפת ובקצוות המערב לא רצו לעלות לבית שני כי היו מפורסמות אצלם נבואות דניאל וידעו מהגלות העתיד, וגם מחמשת הדברים הקדושים שהיו חסרים בבית שני ומפני כן לא רצו לעלות, וכן עשו גולי בבל עם היותם יותר קרובים לירושלם, והותרה בזה השאלה האחד. והנה נזכרה הגבלת זמן בנבואה הזאת שהיתה בשנת ארבע לדריוש בארבעה עשר לחדש התשיעי וכינה אותו בשם כסליו לפי שבאותו זמן באו שלוחי בבל לחלות את פני ה׳ וכאילו הגיד הכתוב שכאשר היה זה כבר היה רוב הבית בנוי כי בשנת שתים החלו ליסד ההיכל וארבע שנים עמדו בבנינו, הנה אם כן עיקר בנין הבית בכתלים ובתקרה כבר היה עשוי כי הוא הנעשה ראשונה, והוצרך הכתוב להודיע זה לפי שאנשי בבל בשאלתם ודבריהם הרפו כל כך ידי אנשי בית שני שאם היתה שאלתם זאת בהתחלת הבניה אולי שהיו נמנעים ממנו וכמו שיתבאר בפסוק תחזקנה ידיכם, ולכן זכר הכתוב שהיה זה בשנת ארבע לדריוש שכבר היה חלק רב מהבנין נבנה, וזכר ג״כ שהיה בחדש התשיעי וכנה בכסליו להגיד שדברי כסילות היו דברי שאלתם ובקשתם ושזה דרכם אשר עשו לבוא לירושלם לשאול זה היה כסל למו. והנה ביאר הכתוב בכלל שבשנה ד׳ לדריוש היה דבר ה׳ אל זכריה והתחיל לפרט על מה בא אליו הדבור נאמר ששלחו מבבל לשאול על דברי הצומות וצעקתם, ומפני זה היה דבר ה׳ אל הנביא להשיב להם. הנה א״כ המאמר האחד היה דבר ה׳ אל זכריה בארבעה לחדש הוא כלל ושאר הפסוקים והדבור שבא אחריו הם פרטים ממנו וזהו היתר הספק הראשון מן הי׳.

והנה ענין שאלתם הוא שבני בבל חשבו שהיה בנין אנשי בית שני פעל בטל כיון שהקדושה והשכינה לא תמצא שמה ולא יהיה ענין הבית ההוא כי אם כענין בית הכנסת שהיה להם בבבל שכל אחד מהם וגם כל אשר היו בגולה היו מקדש מעט ובית תפלה לאלהים, ולכן וישלח בית אל שראצר ורגם מלך ואין הכוונה שהיה בית אל שם אדם אבל אפשר לפרשו כדברי רש״י ששראצר ורגם מלך שהיו אנשים גדולים בבבל אולי שהיה להם אומנות בבית המלך ובפרט לרגם מלך ולכן נקרא כן ואנשיו שחזר אליו כלומר האנשים הנמשכים אחריו שלחו מבבל לקרוביהם שבבית אל אשר בירושלם לחלות את פני ה׳ בשאלתם, ויהיה לפי זה פירוש בית אל הוא בית המקדש אשר בירושלם ששלחו שם אותם שרי יהודה לפי שהם בעצמם לא הלכו, זהו הנ״ל בפירוש דברי הרב בכתוב הזה, ויהי אומרו ביתאל כמו לביתאל רמז לבית ה׳, והוא באמת פירוש נכון, ואין להקשות ממה שאמר וישלח בלשון יחיד כי היה זה לפי ששראצר היה הגדול שבהם והוא היה עיקר השולחים על דרך ויבא משה ואהרן (שמות ז, י), אמנם מאשר בדברי זכריה לא תמצא שקרא בית המקדש בית אל כי אם בית ה׳ נראה לי לפרש שלא היה בית אל המקום מה שאליו השליחות כי אם מה שממנו הלכו ועל אותו בית הכנסת שבבבל נאמר כי בית האלהים רוצה לומר הכנסיא שבבבל שלח את שראצר ורגם מלך ואנשיו שהיו יהודים נכבדים נקראים בשמות בבליים על דרך שדרך משך ועבד נגו לבוא לירושלם בעבור שהיו שם חגי זכריה ומלאכי נביאי הש״י לחלות את פני ה׳, ואין הכוונה להתפלל שמה אלא לחלות את פני ה׳ שישפיע דברו ונבואתו בכהנים ובנביאים לאמר אליהם מה שישיבו אותם על שאלתם, וזה צורך אומרו שני פעמים בכתוב הזה מלת לאמר שהראשון מהם הוא לחלות את פני ה׳ לאמר אל הכהנים ר״ל שיאמר השם לכהנים אשר בביתו ואל נביאיו מה שישיבו ולאמר השני היא אמירת מהכהנים והנביאים שיאמרו לאותם השלוחים אם יבכו בחדש החמישי והותר בזה הספק הב׳ מהי׳: והיתה כוונת שאלתם שאף שיחשב שיתבטלו צום הד׳ שהיו עושים לפי שנבקעה בו העיר וצום העשירי שנעשה ביום שסמך מלך בבל ידו על ירושלם וגם צום הז׳ שנעשה ביום הריגת גדליה בן אחיקם ודלת העם אשר היה עמו גלו מירושלם, לפי שאלה שלשה הצומות כיון ששבו בני יהודה לירושלם וחזרה אבדה לבעליה יהיה מן הראוי שיתבטלו הנה נשאר הספק על החדש החמישי שבו נשרף בית ה׳ וגלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה ועשר מסעות נסעה שכינה האם יהיה ראוי כיון שלא שבה השכינה למקומה ואנשי ירושלם בפחד ומורך לב מאנשי פרס פן יגורשו משם כמו שכבר בטלום מבנין הבית ושלא שבה הגולה ורובה עדיין בין הגוים בגלותם והארץ נתקללה בפירותיה ולא שבה למעמדה הראשון, ובני יהודה שנואים ונזופים בקרב העמים והם בירושלם מתי מספר שנים שלשה גרגרים בראש אמיר ואין עליהם מלך מולך מבית דוד האם ראוי שיבכו בהחמישי בזמן שנסעה שכינה וגלו עד אשר ישיב השם את שבותם ויקבץ פזורם או אם יבוטל הבכי ההוא מאחר שהיתה ירושלם בידיהם והם מתעסקים בבנין הבית, זאת היתה שאלתם בנויה על היות פקידת השם לאותם אשר עלו מבבל כאין בעיניהם, ואמרו שהיה זה הספק אצלם בענין הבכי בלבד אבל בענין הצום שלא היו שואלים דבר לפי שהם ינזרו ויבדלו מכל מאכל ומשתה כמו שעשו מן הגולה ועד הנה כי היה דעתם שהצום והנזירות מהמאכל היה ראוי שלא יחדלו ממנו עד אשר ישיב השם שבות עמו מארבע כנפות הארץ:

והנזר הוא מקור ואין פרושו אם אנזר כמו שחשבו המפרשים אלא שהיה שואל על הבכי ולא על נזירות המאכל ולכן אמר האבכה בחדש החמישי כי הבכי מיוחד לאותו חודש, ובעבור שלא שאלו דבר בענין הצומות לכן אמר על כולם בכלל הנזר כאשר עשיתי, והנה אמר האבכה בלשון יחיד כאלו אחר אותו בית אל שבבבל וקבוץ היהודים וכנסייתם אשר שם אם יבכה כי הנה אתם היושבים בירושלם אולי שלא תבכו בחדש החמישי מפני שחזרה לכם אבדתכם אבל אני יושבת בבל האם ראוי שאבכה בחדש הה׳. והותרו במה שפירשתי בזה הספיקות ג׳ וד׳ וחמישי וששי מהעשרה אשר העירותי.

ואין ספק שהשאלה הזאת היתה מחלישה ידי עושי בית ה׳ בבנין ביתו בהיותה ממעטת בכבוד הפקידה וקדושת הבית ושאר הסבות אשר זכרתי ולכן בא דבור השם לנביא וצוהו אמור אל כל עם הארץ ואל הכהנים כלומר אל תחוש להשיב דברי שלום ואמת אל הבאים מבבל כי אחרי שלא רצו לעלותם לירושלם והם ממעטים בכבוד הפקידה מה להם לשאול בעניני הבית דבר יעשו כטוב בעיניהם בארצותם לגוייהם, אבל אל כל עם הארץ ואל הכהנים אשר בירושלם השומעים את דבריהם אמור אליהם כדי שלא יסתפקו בזה שהשואלים האלה טעו בשאלתם אם במה שעשו הבדל מההספד והבכי אל העם ואם גם כן במה שהבדילו בין הצום החמישי לשאר הצומות, ואין הדבר כן כי הצום וההספד שניהם כאחד בצום החמישי ואם יבוטל ההספד יתבטל הצום בהכרח ועל זה אמר כי צמתם וספוד: גם טעו לפי שהחיוב אשר להם בהספד בחמישי מפני הרג עדת ה׳ וגלותם מארצם אותו יש להם גם כן בצום השביעי שנהרג בו גדליה בן אחיקם וכל דלת העם שנשארו בארץ נהרגו וגלו ממנה ושתי הרעות האלה ממין אחד היו ולא נתחלפו כי אם בפחות ויתר, ואיה איפה חכמת הבבליים שעשו הבדל מהצום אל הבכי ומהחמישי אל השביעי כי הנה עם היות שצדקו דבריהם בצום הרביעי ובצום העשירי כיון שלא היה בהם הריגה ולא גלות כי אם שסמך מלך בבל על ירושלם ושהובקעה העיר ועתה כבר ירושלם בידי בעליה, הנה בחדש השביעי שהיתה הריגה וגלות אם רב ואם מעט אין ספק שדינו כדין החמישי בענין קיום שניהם או ביטול שניהם וזהו אומרו כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי, והותרה עם זה הספקות שביעית ושמינית מהעשרה.

ואמנם לענין השאלה השיבם הצום צמתוני אני וגומר וכי תאכלו וגומר ופירוש זה המאמר אצלי הוא מאחד משני אופנים, האחד שהשיבם האל יתברך הנה אני לא צויתי אתכם לצום ולספוד אותם הצומות וזהו הצום צמתוני אני רוצה לומר האם צמתם מפני מצותי ובדברי הנה לא צויתי לכם על זה, וכיון שאתם בעצמכם צמתם גם עתה תהיו האוכלים והשותים ולא תשאלו זה ממני והפה שאסר הוא יהיה הפה שיתיר אבל אמונת הדבר הוא שאתם קבעתם לכם הצומות בעבור הדברים אשר קרא ה׳ ביד הנביאים הראשונים אל ירושלם וגומר ומפני רשעתכם צמתם וספוד על מה שקרה לכם. והאופן השני מהפירוש הוא שאמר להם שאין גאולת ישראל ותשועתם וחזרת השכינה ביניהם תלויה בצום ובהספד כ״א בתיקון המעשים והדבקות בשם בכל לבבם ובכל נפשם ומה איכפת ליה להקדוש ברוך הוא אם יאכלו או לא יאכלו, ובעבור שהם עשו עיקר מהצום באמרם הנזר כאשר עשיתי כמו שפירשתי ועשו בלבד שאלתם אם יבכו ויספדו או לא לכן השיבם השם הנה הצום אשר תחזיקו בו בחשבכם שהלא זה צום אבחרהו אין הדבר כן כי הנה השלמות אשר חפצתי בו כמ״ש ירמיהו (ירמיה ט, כג) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי רוצה לומר שחפצתי שתעשו גם אתם חסד משפט וצדקה בארץ כדי שתלכו בדרכי, אמנם הצום או האכילה אינה מפעולותי כי אין עמי לא אכילה ולא שתייה וגם הצום שהוא שלילת האכילה לא יפול בי לפי שאין ראוי לשלול מהדבר כי אם מה שדרכו שימצא בו ולכן אמר הצום צמתוני אני רוצה לומר שאני צם כדרך בני אדם זה באמת לא יפול בי כי אין מדרכי לאכול הלא אתם האוכלים ואתם השותים ולא אני, ויצא מזה שאתם לא תלכו בדרכי לא בענין המאכל והמשתה ולא בענין הצום אבל בדרכים שבהם חפצתי שהם הדברים אשר קרא ה׳ ביד הנביאים הראשונים בהיות ירושלם יושבת ושלוה ועריה סביבותיה והנגב והשפלה שהיה לשאר השבטים היה הכל יושב רוצה לומר במעמדו אותם הדברים הם הצום אשר אבחרהו כי הם דברי ובאלה חפצתי לא בצום ובהספד בחמישי:

(ח-ט) ומפני שלא ביאר מה הם הדברים אשר קרא ביד הנביאים באה לו נבואה שנית כה אמר ה׳ צבאות לאמר משפט אמת שפוטו וגומר רוצה לומר כה אמר ה׳ אל הנביאים הראשונים באותו זמן שיקראו בירושלם יושבת שלוה ושקטה שישפטו משפט אמת ויעשו חסד ורחמים עם חבריהם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ואלמנה ויתום גר ועני אשר מטה ידו אל יעשקוהו ואל יגזלוהו ולא יהיו כל היום חושבים מחשבות און שהם כולם דבריהם מצודקים.

ואף על פי שהתרו בזה הנביאים פעמים רבות הנה אנשי אותו דור מאנו להקשיב אל הנביאים ויתנו כתף סוררת שהוא כמו קשה עורף לבלתי עשות מצותם, וגם אזניהם הכבידו משמוע שאפילו לשמוע דבריהם היו מונעים עצמם.

והלב שהוא מקור הכוחות כולם שמו שמיר ר״ל משמרת לאזנים שלא ישמעו את התורה כי שמיר הוא תואר ללב מלשון שמירה כמו שפקיד ייאמר על אדם שבידו הפקידה, והמפרשים פירשו ששמיר היא אבן חזקה שלא יוכל ברזל לפסלה, ואמר את התורה כנגד תורת משה ואת הדברים כנגד דברי הנביאים, וזכר שמפני המרד הזה היה קצף גדול מאת ה׳ עליהם ולא שמע צעקתם בעת צרתם כי השיב גמולם בראשם ולכן סערם בגלות בין הגוים אשר לא ידעום ונשארה ארצם שממה במקום שהיתה ארץ חמדה. והיוצא מזה כולו הוא שלמה יבכו בחדש החמישי כי אין האדם בוכה ממה שהוא עושה לעצמו והם היו סבת רעתם וגלותם. והותרו שתי הספיקות התשיעית והעשירית מהעשרה ובכללם השאלות השנית והשלישית שהעירותי בתחילת הנבואה: