×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ט) {פרשת נצבים} אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל׃
You stand this day all of you before Hashem your God; your heads, your tribes, your elders, and your officers, even all the men of Israel,
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרארשב״םחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״למלבי״ם תורה אורנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
אַתּוּן קָיְמִין יוֹמָא דֵין כּוּלְּכוֹן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן רֵישֵׁיכוֹן שִׁבְטֵיכוֹן סָבֵיכוֹן וְסָרְכֵיכוֹן כֹּל אֱנָשׁ יִשְׂרָאֵל.
You stand this day all of you before the Lord your God, the princes of your tribes, your elders, and your officers, every man of Israel;
אתון קיימין מעתדין כולכון יומא הדין קדם י״י אלהכון רישיכון שבטיכון חכימיכון וסרכיכון כל עמא בני ישראלא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בני ישראל״) גם נוסח חילופי: ״דיש׳⁠ ⁠⁠״.
אמר משה נביא לא בטומרא אנא מסהיד בכון אילהין כד אתון מעתדין יומנא כוליכון קדם י״י אלקכון רישי סנהדרין דילכון ואמרכלי שיבטיכון סביכון וסרכיכון כל אינשי ישראל.
Mosheh the prophet said: I have called you not in secret, but while standing this day all of you before the Lord your God; the princes of your sanhedrin, the chiefs of your tribes, your elders and your officers, all men of Israel,
[פרשת נצבים]
[א] אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם, וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹד (משלי י״ב:ז׳). כָּל זְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּכֵּל בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים וּמְהַפֵּךְ בָּהֶם, אֵין לָהֶם תְּקוּמָה. הָפַךְ בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל דּוֹר הַמַּבּוּל, לֹא הָיְתָה לָהֶם תְּקוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּמַּח אֶת כָּל הַיְקוּם (בראשית ז׳:כ״ג). הָפַךְ בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל אַנְשֵׁי סְדוֹם, וְלֹא הָיְתָה בָהֶן תְּקוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל (שם י״ט:כ״ה). הָפַךְ בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל מִצְרִים, וְלֹא הָיְתָה לָהֶן תְּקוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד (שמות י״ד:כ״ח). הָפַךְ בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁל בָּבֶל וְלֹא הָיְתָה לָהּ תְּקוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד (ישעיהו י״ד:כ״ב). וְעַל כֻּלָּם אָמַר דָּוִד, שָׁם נָפְלוּ פּוֹעֲלֵי אָוֶן וְגוֹ׳ (תהלים ל״ו:י״ג). אֲבָל יִשְׂרָאֵל, נוֹפְלִין וְעוֹמְדִין. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אַל תִּשְׂמְחִי אוֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי וְגוֹ׳ (מיכה ז׳:ח׳). כִּי אֲנִי י״י לֹא שָׁנִיתִי וְגוֹ׳ (מלאכי ג׳:ו׳), אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֵעוֹלָם לֹא הִכֵּיתִי אֻמָּה וְשָׁנִיתִי לָהּ. אֲבָל אַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם (מלאכי ג׳:ו׳), שֶׁנֶּאֱמַר: חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם (דברים ל״ב:כ״ג), חִצַּי כָּלִין וְהֵן אֵינָן כָּלִים. וְכָךְ אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי וְגוֹ׳ (איכה ג׳:י״ב). מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְגִבּוֹר שֶׁהֶעֱמִיד אֶת הַקּוֹרָה וְהָיָה זוֹרֵק בּוֹ אֶת הַחִצִּים. חִצָּיו כָּלִין וְהַקּוֹרָה בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. אַף יִשְׂרָאֵל כָּל זְמַן שֶׁהַיִּסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶן, הַיִּסּוּרִין כָּלִין וְהֵם בִּמְקוֹמָן עוֹמְדִין וְאֵינָן כָּלִין. לְכָךְ נֶאֱמַר: הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם. אָמַר חִזְקִיָּה בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי חִיָּא, לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשָׁה זוֹ לְפָרָשַׁת קְלָלוֹת. לְפִי שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל מֵאָה קְלָלוֹת חָסֵר שְׁתַּיִם שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּפָרָשָׁה זוֹ חוּץ מֵאַרְבָּעִים וְתֵשַׁע שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, מִיָּד הוֹרִיקוּ פְּנֵיהֶם וְאָמְרוּ, מִי יָכוֹל לַעֲמֹד בְּאֵלּוּ. מִיָּד קָרָא אוֹתָן מֹשֶׁה וְהָיָה מְפַיְּסָן. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ (דברים כ״ט:א׳), הַמַּסּוֹת הַגְּדוֹלוֹת וְגוֹ׳ (דברים כ״ט:ב׳), וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְגוֹ׳ (דברים כ״ט:ו׳). וְאַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי וַאֲמַרְתֶּם לְפָנַי דְּבָרִים שֶׁאַתֶּם חַיָּבִין עֲלֵיהֶם כְּלָיָה וְלֹא עָשִׂיתִי אֶתְכֶם כְּלָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ וְגוֹ׳ (תהלים ק״ו:ז׳). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲמַרְתֶּם לָעֵגֶל, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות ל״ב:ד׳). וְאִם תֹּאמַר מִפְּנֵי מָה הַגּוֹיִם נִתְחַיְּבוּ כְּלָיָה וְאָנוּ קַיָּמִין. לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּאוּ עֲלֵיהֶן יִסּוּרִין, מְבַעֲטִים בָּהֶן וְאֵינָם מַזְכִּירִין שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְגוֹ׳ (תהלים ע״ט:ו׳). אֲבָל יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁהַיִּסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶן, הֵן נִכְנָעִין וּמִתְפַּלְּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וְגוֹ׳ (שם קט״ז:ג׳-ד׳). לְפִיכָךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁקְּלָלוֹת הַלָּלוּ בָּאוֹת עֲלֵיכֶם, הֵן מַעֲמִידוֹת אֶתְכֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ וְגוֹ׳ (דברים ח׳:ט״ז). וְכָךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהַיִּסּוּרִין הַלָּלוּ בָּאִין עֲלֵיכֶם, יֵשׁ לָכֶם עֲמִידָה. לְכָךְ נֶאֱמַר: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם.
דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי מָה עֲשָׂאָן מֹשֶׁה מַצֵּבָה. מִפְּנֵי שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין מִדַּעַת לְדַעַת. מִדַּעַת מֹשֶׁה לְדַעַת יְהוֹשֻׁעַ. מִדַּעַת יְהוֹשֻׁעַ לְדַעַת הַזְּקֵנִים. וְאַף יְהוֹשֻׁעַ עֲשָׂאָן מַצֵּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה וְגוֹ׳ (יהושע כ״ד:א׳). וְאַף שְׁמוּאֵל שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין מִדַּעְתּוֹ לְדַעַת מְלָכִים, עֲשָׂאָן מַצֵּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאֶשְׁפְּטָהּ אֶתְכֶם (שמואל א י״ב:ז׳).
דָּבָר אַחֵר: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם – מָה הַיּוֹם מֵאִיר פְּעָמִים וּמַאֲפִיל פְּעָמִים, אַף אַתֶּם כְּשֶׁאֲפֵלָה לָכֶם, עָתִיד לְהָאִיר לָכֶם אוֹר עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה לְךָ י״י לְאוֹר עוֹלָם (ישעיהו ס׳:י״ט). אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁתִּהְיוּ כֻּלְּכֶם אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (דברים ד׳:ד׳). בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אִם נוֹטֵל אָדָם אֲגֻדָּה שֶׁל קָנִים, שֶׁמָּא יָכֹל לְשָׁבְרָם בְּבַת אַחַת. וְאִלּוּ נוֹטֵל אַחַת אַחַת, אֲפִלּוּ תִּינוֹק מְשַׁבְּרָן. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאֲלִין עַד שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם י״י יָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו וְגוֹ׳ (ירמיהו נ׳:ד׳). כְּשֶׁהֵן אֲגוּדִים, מְקַבְּלִין פְּנֵי שְׁכִינָה.
[ב] רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם – אַף עַל פִּי שֶׁמִּנִּיתִי לָכֶם רָאשִׁים זְקֵנִים וְשׁוֹטְרִים, כֻּלְּכֶם שָׁוִין לְפָנַי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר: כֻּלְּכֶם עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה. אֲפִלּוּ צַדִּיק אֶחָד בֵּינֵיכֶם, כֻּלְּכֶם עוֹמְדִים בִּזְכוּתוֹ. וְלֹא אַתֶּם בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִלּוּ צַדִּיק אֶחָד בֵּינֵיכֶם, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּזְכוּתוֹ עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם (משלי ו׳:כ״ה). וּכְשֶׁאֶחָד מִכֶּם חוֹטֵא, כָּל הַדּוֹר לוֹקֶה. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּעָכָן, הֲלֹא עָכָן בֶּן זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם וְגוֹ׳ (יהושע כ״ב:כ׳). מִדַּת פֻּרְעָנִיּוּת מוּעֶטֶת, וְהַדּוֹר נִתְפַּס בָּהּ. מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְכָךְ נֶאֱמַר: כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. וְלֹא גְּדוֹלִים שֶׁבָּכֶם בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִלּוּ טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ. לְכָךְ נֶאֱמַר: כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁבָּשָׂר וָדָם מְרַחֵם עַל הַזְּכָרִים יוֹתֵר מֵהַנְּקֵבוֹת. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, כִּי רַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו, עַל הַזְּכָרִים וְעַל הַנְּקֵבוֹת, וְעַל הַצַּדִּיקִים וְעַל הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: מֵחוֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שׁוֹאֵב מֵימֶיךָ (דברים כ״ט:י׳).
[ד] אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם – אַתֶּם קִיּוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה וְשֶׁל עוֹלָם הַבָּא. כְּשֶׁיָּבֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים, הוּא מַרְאֶה לָהֶם בְּהֵמוֹת רוֹבְצוֹת עַל הַרְרֵי אֶלֶף, וְאֶלֶף הָרִים מַעֲלִין עֲשָׂבִים וְהֵם אוֹכְלִים. וּמִנַּיִן שֶׁהֵם רוֹבְצוֹת עַל אֶלֶף הָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אֶלֶף (תהלים נ׳:י׳). וְכָל מַה שֶּׁהַיַּרְדֵּן מוֹשֵׁךְ, הֵן שׁוֹתִין, שֶׁנֶּאֱמַר: יִבְטַח כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ (איוב מ׳:כ״ג). אָמַר רַב יוֹסֵף, כָּל מַה שֶּׁהַיַּרְדֵּן מוֹשֵׁךְ בְּשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, הֵן עוֹשִׂין גְּמִיעָה אַחַת. וּמִקְרָא מָלֵא הוּא, בְּרַעַשׁ וְרֹגֶז יְגַמֶּא אָרֶץ (שם ל״ט:כ״ד). וְאַף לִוְיָתָן רוֹבֵץ עַל הַתְּהוֹם. לָעוֹלָם הַבָּא אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, בֹּאוּ וְהִלָּחֲמוּ בוֹ. וְכֵיוָן שֶׁהֵן יוֹרְדִין לְהִלָּחֵם כְּנֶגְדוֹ, הוּא תּוֹלֶה עֵינָיו וּמַבִּיט בָּהֶם וְהֵם מִתְיָרְאִים וּבוֹרְחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: מִשֵּׂתוֹ יָגוּרוּ אֵלִים, מִשְּׁבָרִים יִתְחַטָּאוּ (שם מ״א:י״ז). כְּשֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לֶאֱכֹל, הוּא עוֹשֶׂה שֶׁבֶר בַּיָּם, וְהַדָּגִים סְבוּרִים שֶׁהוּא דְּבַר אֲכִילָה וְהוֹלְכִים לְשָׁם, וְהוּא פּוֹתֵחַ וּבוֹלְעָן. אֵין אֶחָד מֵהֶן נִמְלָט, אֶלָּא כֻּלָּן נִכְנָסִין לְתוֹךְ פִּיו. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, יְרוּ חִצִּים. וְהֵם זוֹרְקִים בּוֹ וְאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ, אֶלָּא כְּקַשׁ הֵם נֶחְשָׁבִים לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא יַבְרִיחֶנּוּ בֶן קָשֶׁת (שם פסוק כ). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם, טְלוּ אַבְנֵי בַּלִּסְטְרָא וְהַשְׁלִיכוּ עָלָיו. וְהֵן עוֹשִׂין. וְהוּא סָבוּר קַשׁ הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: כְּקַשׁ נֶחְשְׁבוּ תוֹתָח (שם פסוק כא). וְאִם תֹּאמַר, הֵיכָן הוּא רָבוּץ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל טִיט שֶׁהוּא יָפֶה מִן הַזָּהָב, שֶׁנֶּאֱמַר: יִרְפַּד חָרוּץ עֲלֵי טִיט (שם פסוק כב), רְפִידָתוֹ שֶׁל חָרוּץ. וְאִם תֹּאמַר, שֶׁאִם מְבַקֵּשׁ לָצֵאת יוֹצֵא. תַּלְמוּד לוֹמַר: סָגוּר חוֹתָם צַר (שם פסוק ז), סָגַרְתִּי לְפָנָיו וְחָתַמְתִּי כְּנֶגְדוֹ, וְגַם הֵצַרְתִּי לוֹ. וְהֵיאַךְ הַצַּדִּיקִים אוֹכְלִים. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בַּבְּהֵמוֹת וְגַם בַּלִּוְיָתָן רוּחַ, וְהֵן בָּאִין וְנִלְחָמִין זֶה עִם זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶחָד בְּאֶחָד יִגָּשׁוּ (איוב מ״א:ח׳). זֶה הוֹפֵךְ בָּאָרֶץ וְשׁוֹקֵט הַבְּהֵמוֹת, וְאֵלּוּ בּוֹקְעִין הַלִּוְיָתָן. מִיַּד הַצַּדִּיקִים מִתְכַּנְּסִין עֲלֵיהֶם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְאוֹכֵל לְפִי שְׂכָרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים (שם מ׳:ל׳). חִזְקִיָּה אָמַר, אֵלּוּ חַבְרֵי תּוֹרָה. דָּבָר אַחֵר: יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים, כָּל מִי שֶׁחָבַר עַצְמוֹ מִלַּעֲשׂוֹת. יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים (שם). יֵשׁ בִּבְנֵי אָדָם שֶׁעוֹשִׂין סְחוֹרָה, זֶה נוֹתֵן חֲמִשִּׁים זְהוּבִים, וְזֶה נוֹתֵן עֲשָׂרָה. לוֹקְחִין מַרְגָּלִית אַחַת וְהִיא עוֹשָׂה שָׂכָר. לְפִי מַה שֶּׁנָּתַן כָּל אֶחָד וְאֶחָד, נוֹטֵל מִן הַשָּׂכָר. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת יָבֹא וְיִטֹּל שְׂכָרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא אַכְזָר כִּי יְעוּרֶנּוּ, וּמִי הוּא לְפָנַי יִתְיַצָּב (שם מ״א:ב׳). וּמִי הֵם שֶׁאוֹכְלִים לְפָנַי, אַתֶּם נִצָּבִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה, הֱיִיתֶם עוֹמְדִים לְקַבֵּל מִצְוֹת. אַף בָּעוֹלָם הַבָּא אֲנִי מַעֲמִיד אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי כַּאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה עוֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם י״י כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם (ישעיהו ס״ו:כ״ב). כָּךְ דָּרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא.
[Parashat Nitzavim]
[Siman 1] (Deut. 29:9:) “You are standing today.” This text is related (to Prov. 12:7), “The wicked are overturned (rt.: hpk) and are no more, but the house of the righteous shall stand.” Every time that the Holy One, blessed be He, looks at the works of the wicked and turns (rt.: hpk) them over (examines them), there is no recovery for them. He turned over the works of the generation of the flood, and there was no recovery for them, as stated (in Gen. 7:23), “And he wiped out all living things.” He turned over the works of the Sodomites, and there was no recovery for them, as stated (in Gen. 19:25), “And he overturned those cities.” He turned over the works of the Egyptians, and there was no recovery for them, as stated (in Exod. 14:28), “and not so much as one of them remained.” He turned over the works of Babylon, and there was no recovery for them, as stated (in Is. 14:22), “and from Babylon i will cut off name, remnant, offspring, and posterity.” Moreover, David has said about all of them (in Ps. 36:13), “There the evildoers have fallen; they are thrust down and cannot rise.” When Israel falls, however, it stands up [again], as stated (in Micah 7:8), “Rejoice not over me, O my enemy; when I fall, I shall arise….” It also says (in Mal. 3:6), “For I the Lord do not change; [and you, O Children of Jacob, are not destroyed (rt.: klh).” R. Hanina bar Pappa said, “The Holy One, blessed be He, said, ‘I have never smitten a people and [restored] them, but (according to Mal. 3:6), “you Children of Jacob are not destroyed,”’ This is as stated (in Deut. 32:23), ‘I will use up (rt.: klh) My arrows on them,’ [meaning that] My arrows are used up (rt.: klh) but they are not destroyed (rt.: klh).” And so has the assembly of Israel said (in Lam. 3:12), “He has bent his bow; he has set me as a target for the arrow.” To what is the matter comparable? To a warrior who raises up the [target] post and shoots the arrows at them. The arrows are used up (rt.: klh), but the post stands. So it is also with Israel. Every time that afflictions came upon them, the afflictions ended, and they were standing in their place. Ergo it is stated (in Prov. 12:7), “The wicked are overturned and are no more.” Hezekiah the son of R. Hiyya said, “Why is this parashah next to the parashah about curses (i.e., Deut. 27:11-28:69)?⁠1 Because Israel heard a hundred curses less two in this parashah, apart from the forty-nine which are uttered in the priestly Torah (i.e., in Leviticus). They immediately turned green in the face and said, ‘Who can withstand these [curses]?’ Moses called them immediately (in Deut. 29:1) and pacified them with [the words from Deut. 29:9].” What is written above the matter (in Deut. 29:1-2, 6)? “Then Moses summoned all of Israel [and said unto them, ‘You have seen all that the Lord did before your eyes in the land of Egypt,] …. The great trials [which your eyes saw, the signs, and those great wonders]. When you came unto this place, [Sihon king of Heshbon and Og king of Bashan came out to engage us in battle; but we defeated them].” And you did not heed My voice, and you uttered words before Me for which you deserved destruction. Still I did not wreak destruction upon you, when it is stated (in Ps. 106:7), “When our ancestors were in Egypt, they did not consider Your wondrous works….” And not only that, but they said of the calf (in Exod. 32:4), “This is your god, O Israel.” Now if you should say, “For what reason did the [other] nations deserve destruction, while we are remaining alive?” It is because when afflictions come upon them, they kick against them and do not mention the name of the Holy One, blessed be He, as stated (in Ps. 79:6), “Pour out your wrath upon the nations that have not known you, [upon the kingdoms that do not invoke Your name].” In the case of Israel, however, when afflictions come upon them, they make submit and pray, as stated (in Ps. 116:3-4), “I found trouble and sorrow, but I shall invoke the name of the Lord.” Therefore the Holy One, blessed be He, said, “Even though these maledictions come upon you, they [themselves] stand you up; and so it says (in Deut. 8:16), ‘in order to humble you and in order to test you, [so as to benefit you in the end].’” Thus did Moses say to Israel, “Even though afflictions come upon you, you have a standing.” It is therefore stated (in Deut. 29:9), “You are standing today, all of you.” Another interpretation (of Deut. 29:9), “You are standing (nizavim) today”: Why did Moshe make them into a pillar (mazevah)⁠2? Because they would [change] from one opinion to another opinion: from the opinion of Moshe to the opinion of Joshua; from the opinion of Joshua to the opinion of the elders. And Joshua also made them into a pillar, as stated (in Josh. 24:1), “Joshua assembled all the tribes of Israel at Schechem, [and he summoned Israel’s elders and commanders, magistrates and officers; and they presented (yityazvu) themselves].” And Samuel – since they [changed] from his opinion to the opinion of the kings – also made them into a pillar, as stated (in I Sam. 12:7), “And now stand (hityazvu) and I will judge you.” Another interpretation (of Deut. 29:9), “You are standing today”: Just as today (literally: the day) sometimes darkens and sometimes lightens, so it is with you. Although you have darkness, the Holy One, blessed be He, is going to shine on you with light eternal, as stated (in Is. 60:19), “for the Lord shall be your everlasting light.” When? When you all become one group, as stated (in Deut. 4:4), “are all alive today.” According to universal custom, if one takes a group of reeds, will he be able to break them at one stroke! But if he takes them one by one, even an infant can break them. So also you find that Israel was not redeemed until they became one group, as stated (in Jer. 50:4), “’In those days and at that time,’ says the Lord,’ the children of Israel, they and the children of Judah, shall come together.’” When they are united, they shall welcome the face of the Divine Presence.
[Siman 2] (Deut. 29:9:) “Your tribal leaders, [your elders, and your law officers].” Although I have appointed for you heads, judges, elders, and law officers, you shall all be equal before me, since it is stated (ibid., cont.), “every person in Israel.” Another interpretation (of Deut. 29:9): All of you are responsible for each other. Even though there is [only] one righteous person among you, you all shall survive (literally, stand) through his merit; and not only you, but the whole world in toto, as stated (in Prov. 10:25), “but a righteous person is the foundation for the world.”3 However, when one sins, the whole generation is stricken, and so you find in the case of Achan (in Josh. 22:20), “Was it not Achan ben Zerah who committed [embezzlement] in the proscription (i.e., the herem of Jericho)?” If with the measure of punishment which is small, the [whole] generation was seized, how much the more [will the generation prosper], with the measure of [divine] favor which is great! It is therefore stated (in Deut. 29:9), “every person in Israel”; and not only the great ones who are among us, but (according to vs. 10) “Your infants, your wives, and your alien.” It is therefore stated (in Deut. 29:9), “every person.” Now flesh and blood shows more mercy over males than over females, but the Holy One, blessed be He, is not like that. Rather (according to Ps. 145:9), “His mercy is upon all his works,” upon males and upon females, upon the righteous and upon the wicked, as stated (in Deut. 29:10, cont.), “from the one who chops your wood to the one who draws your water.”
[Siman 4] You who are present today, all of you: You are the existence of this world and the world to come. When the Holy One, blessed be He, will come to give a goodly reward to the righteous, He will show them behemoths that crouch on a thousand mountains; and a thousand mountains will bring up grasses and they will eat. And from where [do we know] that they crouch on a thousand mountains? As it is stated (Psalms 50:11), "The behemoths on a thousand mountains.⁠" And they drink all [the water] that the Jordan draws, as it is stated (Job 40:23), "he is certain that he will draw the Jordan to his mouth.⁠" Rav Yosef said, "They take one swallow and draw all that the Jordan draws for six months. And it is a full verse (Job 39:24), 'With trembling and anger, he swallows the earth.'" And the Leviathan also crouches upon the deep. In the world to come, the Holy One, blessed be He, says to the ministering angels, "Come and fight with him.⁠" But when they descend to fight against him, he suspends his eyes and stares at them. And [then] they fear and flee, as it is stated (Job 41:17), "From his rising do the powers fears, the breakers are lacking.⁠" When he seeks to eat, he makes a wave in the sea. And [so] the fish think that it is [bringing] something edible, and they go to it; and he opens his mouth and swallows them. And not one of them escapes, but rather all of them enter into his mouth. And [then] the Holy One, blessed be He, says to the ministering angels, "Cast arrows.⁠" And they fling [them] at him, but he pays no attention, but they are rather considered like straw by him - as it is stated (Job 41:20), "The son of the bow does not make him flee.⁠" And [then] the Holy One, blessed be He, says to them, "Take projectile stones and hurl them at him.⁠" And they do it, but he thinks it is straw - as it is stated (Job 41:21), "The catapult is considered like straw.⁠" And if you say, where is he crouching; the Holy One, blessed be He, said, upon the clay that is better than gold - as it is stated (Job 41:22), "he reclines on the broken leaves of clay.⁠" And if you say [that] if he seeks to leave, he [can] leave - [hence] we learn to say, "he is enclosed with a narrow (tsar) seal" (Job 41:7) - I have closed in front of him, and sealed across from him and I have even restricted (hetsarti) him. And [so] how do the righteous ones eat [it]? Rather the Holy One, blessed be He, puts a spirit into the behemoths and also into the Leviathan, and they come and fight, one with the other - as it is stated (Job 41:8), "One approaches to the other.⁠" This one overturns the ground and quiets the behemoths, and these split the Leviathan. [Then] the righteous ones immediately gather around them, and the Holy One, blessed be He, says to each and every one [to eat]. And [each righteous one] eats according to his reward, as it is stated (Job 40:30), "Will the charmers (chavarim) repast upon him?⁠" - Chizkiyah said, "These are [Torah] colleagues (chaverim).⁠" Another [understanding]: "Will the charmers repast upon him?⁠" - anyone who has charmed himself from doing [evil]. "Will it be divided by the traders?⁠" (Job 40:30) - there are among men those that engage in trade: This one gives fifty gold pieces and this one gives ten; they purchase a pearl and it produces revenue. According to what each and every one gave do they take from the revenue. So did the Holy One, blessed be He, say - "Let anyone that was involved with Torah [study] and with [practice of] the commandments, come and take his reward"; as it is stated (Job 42:2), "There is no one so fierce as to rouse him; [and] who can stand (yityatsev) in front of Me?⁠" Who are the ones that are eating in front of [God]? "You who are present.⁠" Said the Holy One, blessed be He, "You stood in front of Me in this world to accept the commandments; so too will I stand you in the world to come"; as it is stated (Isaiah 66:22), "For as the new heaven and the new earth, which I will make, shall stand in front of Me - speaks the Lord - so shall your seed and your name stand.⁠" Thus did Rabbi Tanchuma expound.
1. Rashi on Deut. 29:12.
2. A type of altar generally used for idolatry, but always forbidden by the Torah. See Deut. 16:22.
3. A more common translation would be: BUT A RIGHTEOUS PERSON IS AN EVERLASTING FOUNDATION.

פרשת נצבים

[א] אתם נצבים היום כולכם וגו׳ (דברים כ״ט:ט׳), זש״ה הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד (וגו׳) (משלי י״ב:ז׳), כל זמן שהקב״ה מסתכל במעשיהם של רשעים, ומתהפך בהם, אין להם תקומה, הפך במעשיהם של דור המבול, ולא היה בהם תקומה, מה כתיב בהם, וימח את כל היקום (בראשית ז׳:כ״ג), הפך במעשיהם של סדומיים, ולא היתה להם תקומה, שנאמר ויהפוך את הערים האל (שם י״ט:כ״ה), הפך במעשיהם של מצריים, ולא היתה בהם תקומה, שנאמר לא נשאר בהם עד אחד (שמות י״ד:כ״ח), הפך במעשיהם של בבל, ולא היתה להם תקומה, שנאמר והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד וגו׳ (ישעיהו י״ד:כ״ב), ועל כולם אמר דוד שם נפלו פועלי און דוחו ולא יכלו קום (תהלים ל״ו:י״ג), אבל ישראל נופלין ועומדין, שנאמר אל תשמח אויבתי לי כי נפלתי קמתי וגו׳ (מיכה ז׳:ח׳), ואומר כי אני ה׳ לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם (מלאכי ג׳:ו׳), אמר ר׳ חנינא בר פפא אמר הקב״ה מעולם לא הכיתי אומה ושניתי בה, אבל אתם בני יעקב לא כליתם, שנאמר חצי אכלה בם (דברים ל״ב:כ״ג), חצי כלין והם אינם כלין, וכן אמרה כנסת ישראל דרך קשתו ויציבני כמטרא לחץ (איכה ג׳:י״ב), למה הדבר דומה, לגבור שהעמיד את הקורה, וזורק בהם את החצים, חצים כלים, והקורה עומדת, אף כך ישראל, כל זמן שהיסורין באין עליהם, היסורין כלים, והם במקומם עומדין, לכך נאמר הפוך רשעים ואינם [וגו׳].
[ב] [אתם נצבים היום]. אמר חזקיה בנו של ר׳ חייא, למה נסמכה פרשה זו לפרשת קללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים בפרשה זו, חוץ מארבעים ותשע שנאמרו בתורת כהנים, מיד הריקו פניהם, ואמרו מי יוכל לעמוד באילו, מיד קרא אותם משה, והיה מפייסן בדברים.
[ג] מה כתיב למעלה מן הענין, ויקרא משה אל כל (זקני) ישראל [ויאמר אליהם] אתם ראיתם וגו׳ (דברים כ״ט:א׳), המסות הגדולות וגו׳ (שם שם:ב׳), ותבואו אל המקום הזה וגו׳ (שם שם:ו׳), ואתם מפני מה לא כליתם, ואתם לא שמעתם בקולי, ואתם אמרתם לפני דברים שאתם חייבים עליהם כלייה, ולא עשיתי אתכם כלה, שנאמר אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך וגו׳ (תהלים ק״ו:ז׳), ולא עוד אלא אמרתם לעגל אלה אלהיך ישראל (שמות ל״ב:ד׳), ואם תאמרו מפני מה אומות העולם מתחייבין כלייה, ואנו קיימין ועומדין, לפי כשבאין עליהם יסורין מבעטין בהם, ואינם מכירין שמו של הקב״ה, שנאמר שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך וגו׳ (תהלים ע״ט:ו׳), אבל ישראל כשהיסורין באין עליהם נכנעים, שנאמר צרה ויגון אמצא ובשם ה׳ אקרא (שם קטז ג׳:ד׳), לפיכך אמר הקב״ה אע״פ שהקללות באות עליכם, הן הן מעמידות אתכם, וכן הוא אומר למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך (דברים ח׳:ט״ז), כך אמר משה לישראל אע״פ שהיסורין באין עליכם יש לכם עמידה, לכך נאמר אתם (לכך נאמר אתם) נצבים.
[ד] ד״א אתם נצבים היום. מה היום פעמים מאפיל, פעמים מאיר, אף אתם אע״פ שאפילה לכם הקב״ה עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר והיה לך ה׳ לאור עולם (ישעיהו ס׳:י״ט), אימתי כשתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר [ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם] חיים כולכם היום (דברים ד׳:ד׳), בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים שמא יכול לשברם בבת אחת, ואילו נוטל אחת אחת אפי׳ תינוק יכול ומשברם, וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיהיו אגודה אחת, שנאמר בימים (ההם) [ההמה] ובעת ההיא נאם ה׳ יבואו בני ישראל [המה] ובני יהודה יחדו (ירמיהו נ׳:ד׳), ואומר [בימים (האלה)] [החמה] ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבואו יחדיו מארץ צפון (שם ג׳:י״ח), כשהן אגודים מקבלים פני שכינה.
[ה] ראשיכם שבטיכם (דברים כ״ט:ט׳). אע״פ שמניתי לכם ראשים ושופטים זקנים ושוטרים, כולכם שוין לפני, שנאמר כל איש ישראל (שם).
ד״א כולכם ערבים זה בזה, אפי׳ צדיק אחד ביניכם, כולכם עומדין בזכותו, ולא אתם בלבד, אלא כל העולם כולו, שנאמר וצדיק יסוד עולם (משלי י׳:כ״ה), וכשאחד חוטא כל הדור לוקה, וכן אתה מוצא בעכן, הלא עכן בן זרח מעל [מעל] בחרם ועל כל [עדת] ישראל היה קצף והוא איש אחד ולא גוע בעונו (יהושע כ״ב:כ׳), מדת פורענות מועטת, והדור נתפש, מדה טובה מרובה, על אחת כמה וכמה, לכך נאמרכל איש ישראל, ולא גדולים שבכם בלבד, אלא טפכם נשיכם וגרך (דברים כ״ט:י׳), לכך נאמר כל איש, שבשר ודם מרחם על הזכרים יותר מן הנקבות, אבל הקב״ה אינו כן, אלא ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמ״ה:ט׳), על הזכרים ועל הנקבות, על הצדיקים ועל הרשעים, שנאמר מחוטב עציך עד שואב מימיך (דברים כ״ט:י׳), אמר ר׳ יצחק בן טבלי מלמד שבאו הגבעונים אצל [משה ולא קיבלן, ובאו אצל] יהושע וקיבלן, שנאמר (ועשו) [ויעשו] גם המה בערמה (יהושע ט׳:ד׳), מהו גם המה, מלמד שבאו אצל משה ולא קיבלן.
[Parashat Nitzavim]
[1] (Deut. 29:9 [10]:) YOU ARE STANDING TODAY, ALL OF YOU <BEFORE THE LORD>…. This text is related (to Prov. 12:7): THE WICKED ARE OVERTURNED (rt.: HPK) AND ARE NO MORE, BUT THE HOUSE OF THE RIGHTEOUS SHALL STAND. {….} Every time that the Holy One looks at the works of the wicked and turns (rt.: HPK) against them, there is no recovery for them.⁠1 He overturned the works of the generation of the flood, and there was no recovery for them. What is written concerning them (in Gen. 7:23)? AND HE WIPED OUT ALL LIVING THINGS. He overturned the works of the Sodomites, and there was no recovery for them, as stated (in Gen. 19:25): AND HE OVERTURNED THOSE CITIES. He overturned the works of the Egyptians, and there was no recovery for them, as stated (in Exod. 14:28): AND NOT SO MUCH AS ONE OF THEM REMAINED. He overturned the works of Babylon, and there was no recovery for them, as stated (in Is. 14:22): AND FROM BABYLON I WILL CUT OFF NAME, REMNANT, OFFSPRING, AND POSTERITY…. Moreover, David has said about all of them (in Ps. 36:13 [12]): THERE THE EVILDOERS HAVE FALLEN; THEY ARE THRUST DOWN AND CANNOT RISE. When Israel falls, however, it stands up <again>, as stated (in Micah 7:8): REJOICE NOT OVER ME, O MY ENEMY; WHEN I FALL, I SHALL ARISE…. It also says (in Mal. 3:6): FOR I THE LORD DO NOT CHANGE; AND YOU, O CHILDREN OF JACOB, ARE NOT DESTROYED (rt.: KLH). R. Hanina bar Pappa said: The Holy One said: I have never smitten a people and restored them, but you children of Jacob are not destroyed, as stated (in Deut. 32:23): I WILL USE UP (rt.: KLH) MY ARROWS ON THEM. My arrows are used up (rt.: KLH) but they are not destroyed (rt.: KLH). And so has the assembly of Israel said (in Lam. 3:12): HE HAS BENT HIS BOW; HE HAS SET ME AS A TARGET FOR THE ARROW. To what is the matter comparable? To a warrior who raises up the <target> post and shoots the arrows at them (sic). The arrows are used up (rt.: KLH), but the post stands. So it is also with Israel. Every time that afflictions came upon them, the afflictions ended, and they were standing in their place. Ergo it is stated (in Prov. 12:7): THE WICKED ARE OVERTURNED AND ARE NO MORE. [….]
[2] [(Deut. 29:9 [10]:) YOU ARE STANDING TODAY.] Hezekiah the son of R. Hiyya said: Why is this parashah next to the parashah on curses (i.e., Deut. 27:11–28:69 [29:1]).⁠2 Because Israel heard a hundred curses less two in this parashah, apart from the forty-nine which are uttered in the Priestly Torah (i.e., in Leviticus). They immediately turned green in the face and said: Who can withstand these <curses>? Moses called them immediately (in Deut. 29:1 [2]) and pacified them with words (i.e., with Deut. 29:9 [10].)
[3] What is written above on the matter (in Deut. 29:1–2, 6 [2–3, 7])? THEN MOSES SUMMONED ALL THE {ELDERS OF} ISRAEL [AND SAID UNTO THEM]: YOU HAVE SEEN <ALL THAT THE LORD DID BEFORE YOUR EYES IN THE LAND OF EGYPT, > …, THE GREAT TRIALS <WHICH YOUR EYES SAW, THE SIGNS, AND THOSE GREAT WONDERS>…. WHEN YOU CAME UNTO THIS PLACE, <SIHON KING OF HESHBON AND OG KING OF BASHAN CAME OUT TO ENGAGE US IN BATTLE; BUT WE DEFEATED THEM>. Now in your case, for what reason were you not destroyed? After all, you did not heed my voice, and you uttered words before me for which you deserved destruction. Still I did not wreak destruction upon you, when it is stated (in Ps. 106:7): WHEN OUR ANCESTORS WERE IN EGYPT, THEY DID NOT CONSIDER YOUR WONDROUS WORKS…. And not only that but they said of the calf (in Exod. 32:4): THIS IS YOUR GOD, O ISRAEL. Now if you should say: For what reason are the nations of the world deserving destruction, while we are remaining alive? It is because, when afflictions come upon them, they kick against them and do not recognize the name of the Holy One, as stated (in Ps. 79:6): POUR OUT YOUR WRATH UPON THE NATIONS THAT HAVE NOT KNOWN YOU,…. In the case of Israel, however, when afflictions come upon them, they submit, as stated (in Ps. 116:3–4): I FOUND TROUBLE AND SORROW, BUT I SHALL INVOKE THE NAME OF THE LORD. Therefore the Holy One said: even though maledictions were coming upon you, they themselves were raising you up; and so it says (in Deut. 8:16): <They were coming upon you> IN ORDER TO HUMBLE YOU AND IN ORDER TO TEST YOU, SO AS TO BENEFIT YOU IN THE END. Thus did Moses say to Israel: Even though afflictions come upon you, you have a standing.⁠3 It is therefore stated (in Deut. 29:9 [10]): YOU {it is therefore stated: YOU} ARE STANDING.
[4] Another interpretation (of Deut. 29:9 [10]): YOU ARE STANDING TODAY <ALL OF YOU>. Just as TODAY (literally: THE DAY) sometimes darkens and sometimes lightens, so it is with you. Although you have darkness, the Holy One is going to shine on you with light eternal, as stated (in Is. 60:19): FOR THE LORD SHALL BE YOUR EVERLASTING LIGHT. When? When you all become one group, as stated (in Deut. 4:4): [BUT YOU WHO CLUNG TO THE LORD YOUR GOD] ARE ALL ALIVE TODAY. According to universal custom, if one takes a group of reeds, will he be able to break them at one stroke! But if he takes them one by one, even an infant can break them. So also you find that Israel was not redeemed until they became one group, as stated (in Jer. 50:4): IN THOSE DAYS AND AT THAT TIME, SAYS THE LORD, THE CHILDREN OF ISRAEL, THEY AND THE CHILDREN OF JUDAH, SHALL COME TOGETHER. It also says (In Jer. 3:18): [IN THOSE DAYS] THE HOUSE OF JUDAH SHALL GO WITH THE HOUSE OF ISRAEL, AND THEY SHALL COME TOGETHER FROM THE LAND OF THE NORTH. When they are united, they shall welcome the face of the Divine Presence.
[5] (Deut. 29:9 [10]:) <YOU ARE STANDING TODAY, ALL OF YOU BEFORE THE LORD:> YOUR TRIBAL LEADERS, <YOUR ELDERS, AND YOUR LAW OFFICERS>. Although I have appointed for you heads, judges, elders, and law officers, you shall all be equal before me, since it is stated (ibid., cont.): EVERY PERSON IN ISRAEL.⁠4
Another interpretation (of Deut. 29:9 [10]): All of you are responsible for each other. Even though there is <only> one righteous person among you, you all shall survive (literally: stand) through his merit; and not only you, but the whole world in toto, as stated (in Prov. 10:25): BUT A RIGHTEOUS PERSON IS THE FOUNDATION FOR THE WORLD.⁠5 However, when one sins, the whole generation is stricken, and so you find in the case of Achan (in Josh. 22:20): WAS IT NOT ACHAN BEN ZERAH WHO COMMITTED [EMBEZZLEMENT] IN THE PROSCRIPTION (i.e., the herem of Jericho)? YET <DIVINE> WRATH CAME UPON THE WHOLE [CONGREGATION OF] ISRAEL, SINCE HE WAS NOT THE ONLY ONE TO DIE FOR HIS SIN. If when the measure of punishment was small, the <whole> generation was seized, how much the more <will the generation prosper>, when the measure of <divine> favor is great. It is therefore stated (in Deut. 29:9 [10]): EVERY PERSON IN ISRAEL; and not only the great ones who are among us, but (according to vs. 10 [11]) YOUR LITTLE ONES, YOUR WIVES, AND THE ALIEN. It is therefore stated (in Deut. 29:9 [10]): EVERY PERSON. Now flesh and blood shows more mercy over males than over females, but the Holy One is not like that. Rather (according to Ps. 145:9), <THE LORD IS GOOD TO ALL> AND HIS MERCY IS UPON ALL HIS WORKS, upon males and upon females, upon the righteous and upon the wicked, as stated (in Deut. 29:9 [10], cont.): FROM THE ONE WHO CHOPS YOUR WOOD TO THE ONE WHO DRAWS YOUR WATER. R. Isaac ben Tavlay said: <This> teaches that, when the Gibeonites came to [Moses he did not accept them; but when they came to] Joshua, he did accept them.⁠6 Thus it is stated (in Josh. 9:4): AND THEY ALSO ACTED WITH CUNNING. What is the meaning of THEY ALSO? <This> teaches that they had come to Moses, and he had not accepted them.
[6] (Deut. 29:11 [12]:) TO ENTER INTO THE COVENANT WITH THE LORD YOUR GOD, EVEN THROUGH HIS OATH. Three covenants did the Holy One make with Israel: one when they came out of Egypt, one when they stood before Mount Sinai, {one at Horeb,} and one here.⁠7 But why did he make <a covenant> with them here? Because they had {cooked} [revoked] the one which he had made with them <on Sinai>,⁠8 when they said (of the Golden Calf in Exod. 32:4): THIS IS YOUR GOD, O ISRAEL. For that reason he made < another covenant> with them on Horeb9 and established a curse over it for whoever would go back on his words. Now the word, ENTER (rt.: 'BR), <can> only be in the sense of one who says to his companion: May this curse come (rt.: 'BR) upon me, if I go back on this word. And so you find that, when they provoked the Holy One, they went into captivity. What did Daniel say (in Dan. 7:11)? AND ALL ISRAEL HAS TRANSGRESSED (rt.: 'BR) YOUR TORAH [….] SO THE CURSE (alah) AND THE OATH ARE POURED DOWN UPON US. Now alah can only be a curse,⁠10 as where it is stated (in Numb. 5:27): AND THE WOMAN SHALL BECOME A CURSE (alah). <This is> to teach you that, just as one imposes an oath on the suspect adulteress, so the Holy One imposed an oath upon Israel. But perhaps you will say: Why all this bother? It is not because I need you? Rather what shall I do to you, when I have already sworn to your ancestors, that I will never change anything for you and your children? It is therefore stated (in Deut. 29:12 [13]): IN ORDER TO ESTABLISH YOU TODAY AS HIS PEOPLE […,] <AS HE SWORE TO YOUR ANCESTORS, TO ABRAHAM, TO ISAAC, AND TO JACOB>. It also says (in Cant. 7:6 [5]): THE KING IS BOUND BY THE TRESSES. Now no one is bound except by an oath. Thus it is stated (in Numb. 30:4 [3]): <WHEN A WOMAN VOWS A VOW TO THE LORD> AND BINDS HERSELF WITH A BOND <….> Therefore, one cannot break his oath.
[7] And so you find, when they sought to get rid of a yoke in the days of Ezekiel, it is written (in Ezek: 20:1): SOME {CHILDREN} [ELDERS] OF ISRAEL CAME TO CONSULT THE LORD. They said to him: Son of Adam, when a priest buys a slave, is it legal for him to eat the terumah?⁠11 He said to them: He may eat it. They said to him: If a priest returned and sold him to an <ordinary> Israelite, has he not left his jurisdiction? He told them: Yes. {He said to them:} [They said to him:] If we leave the jurisdiction of the Holy One, do we become like the peoples of the world? Ezekiel said to them (in Ezek. 20:32–33): BUT THAT WHICH YOU HAVE IN MIND SHALL NEVER COME TO PASS, THAT SHOULD YOU SAY: LET US BECOME LIKE THE GENTILES…. AS I LIVE, SAYS [THE LORD] GOD, SURELY I WILL REIGN OVER YOU [WITH A POWERFUL HAND, WITH AN OUTSTRETCHED ARM,] AND WITH WRATH POURED FORTH {AND WITH A POWERFUL ARM}. He said to them: As long as one has not sold <a slave>, he is in his jurisdiction; and you have not been sold for a price. It is so stated (in Is. 52:3): [FOR] THUS SAYS THE LORD: YOU WERE SOLD FOR FREE, <AND YOU SHALL BE REDEEMED FOR NO MONEY>.
[8] (Deut. 29:12 [13]:) IN ORDER TO ESTABLISH YOU TODAY AS HIS PEOPLE…, i.e., so that I would not go back on the word that I swore to their ancestors. Deut. 29:13 [14]): AND NOT ONLY WITH YOU <HAVE I MADE THIS COVENANT AND THIS OATH>, but the generations that have yet to come were also there, as stated (in vs. 14 [15]): BUT WITH THOSE WHO ARE <STANDING ('MD)> HERE WITH US <TODAY> … AND WITH THOSE WHO ARE NOT HERE WITH US TODAY. Now why does it say: THOSE WHO ARE <STANDING ('MD)> HERE? And why does it say: THOSE WHO ARE NOT HERE (without using the word STANDING)? Because all the souls were there, <even> when <their> bodies had still not been created. It is for that reason <their> existence (literally: standing, rt.: 'MD) is not stated here. R. Eleazar said: A curse will come upon Laban, because he said to Jacob (in Gen. 31:30): WHY DID YOU STEAL MY GODS? It (i.e., such an idol) could not save itself [from theft]. How could it save others?⁠12 But Israel is not like that, as stated (in Deut. 10:21): HE IS YOUR PRAISE, AND HE IS YOUR GOD, <WHO HAS DONE THESE GREAT AND AWFUL THINGS FOR YOU THAT YOUR OWN EYES HAVE SEEN>. He also watches over Israel like a father who watches over his son, as stated (in Ps. 121:4): BEHOLD THE ONE KEEPING ISRAEL SHALL NEITHER SLUMBER NOR SLEEP.
The End of Parashah Nitstsavim
[Parashat Vayelekh]
1. Tanh., Deut. 8:1.
2. Tanh., Deut. 8:1, cont.; Rashi on Deut. 29:12.
3. Amidah. This word is also the name of the central Eighteen Benedictions in the daily liturgy, which are always recited standing. The implication is that Israel always has a standing before the Holy One through liturgical prayer.
4. Tanh., Deut. 8:2.
5. A more common translation would be: BUT A RIGHTEOUS PERSON IS AN EVERLASTING FOUNDATION.
6. According to Josh. 9:27, Joshua gave these menial tasks to the Gibeonites.
7. Tanh., Deut. 8:3.
8. This identification appears in the parallel from the traditional Tanhuma.
9. The text should probably read: “With them here,” in accord with Codex Vaticanus Ebr. 34.
10. Alah can also mean “oath” and “covenant.”
11. The priestly tithe on produce.
12. Cf. Mark 15:31 = Matthew 27:42 // Luke 23:35.
אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ד׳ אֱלֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל
חמש דרגות לימין,
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, רָאשֵׁי הָעָם לְבַדָּם, רָאשֵׁי הַשְּׁבָטִים לְבַדָּם. הַנְּקֵבוֹת לְבַדָּן. חָמֵשׁ דְּרָגוֹת לְיָמִין, וְחָמֵשׁ דְּרָגוֹת לִשְׂמֹאל. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ וְגוֹ׳. הֲרֵי חָמֵשׁ דְּרָגוֹת לְיָמִין.
וחמש דרגות לשמאל
וְחָמֵשׁ דְּרָגוֹת לִשְׂמֹאל מַה הֵן? הַיְנוּ שֶׁכָּתוּב טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם, וְגֵרְךְ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךְ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךְ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךְ. הֲרֵי חָמֵשׁ דְּרָגוֹת לִשְׂמֹאל.
עשר אמירות שבהן תלויות כל המצות והזכויות
כָּל הַדְּרָגוֹת הִתְתַּקְּנוּ כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה. כְּנֶגְדָּם יָרְשׁוּ יִשְׂרָאֵל יְרֻשַּׁת עוֹלָמִים, עֶשֶׂר אֲמִירוֹת, שֶׁבָּהֶן תְּלוּיוֹת כָּל הַמִּצְווֹת וְכָל הַזְּכֻיּוֹת וְכָל יְרֻשַּׁת נַחֲלָה, שֶׁהֵם הַחֵלֶק הַטּוֹב שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
ראו כמי שרואה אור בעששית, יותר ממה שראה יחזקאל
שָׁנִינוּ, בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה שֶׁהִתְגַּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי, הָיוּ רוֹאִים כָּל יִשְׂרָאֵל כְּמִי שֶׁרוֹאֶה אוֹר בַּעֲשָׁשִׁית, וּמֵאוֹתוֹ אוֹר הָיָה רוֹאֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַה שֶּׁלֹּא רָאָה יְחֶזְקֵאל הַנָּבִיא.
שאצל יחזקאל השכינה נגלתה במרכבותיה ולא יותר
מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁאוֹתָם קוֹלוֹת עֶלְיוֹנִים הִתְגַּלּוּ בְאֶחָד, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁכָּתוּב וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת. אֲבָל בִּיחֶזְקֵאל, הַשְּׁכִינָה נִגְלְתָה בְּמַרְכְּבוֹתֶיהָ וְלֹא יוֹתֵר, וְהָיָה רוֹאֶה כְּמִי שֶׁרוֹאֶה אַחַר כְּתָלִים רַבִּים.
(זהר שמות דף פב.)
אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ד׳ אֱלֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל
צריך ליטול את כל פרקי היד – י״ד.
וְעוֹד, צָרִיךְ לִטֹּל אֶת כָּל פִּרְקֵי הַיָּד. אַרְבָּעָה עָשָׂר פְּרָקִים הֵם, שֶׁנִּקְרָאִים י״ד, וְזֶה הוּא כִּי יָד עַל כֵּס יָ״הּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרָהּ רַב הַמְנוּנָא סָבָא בָּאוֹתִיּוֹת שֶׁל אַלְפָא בֵּיתָא רֹאשׁ וָסוֹף, שֶׁנִּקְרָאִים א״ת ב״ש.
כל הי״ד פרקים בסוד אלפא בית״א
וְכָל אוֹתָם י״ד הַפְּרָקִים, בַּסּוֹד שֶׁל אַלְפָ״א בֵּיתָ״א, מִתּוֹךְ ה׳ וָמַעְלָה, וְנִקְרָאִים י״ד פְּרָקִים. וְי״ד עוֹבְדִים לְי״ד, לִהְיוֹת כְּלָל שֶׁל יָמִין בַּשְּׂמֹאל, וְהַשְּׂמֹאל בַּיָּמִין, וְעַל זֶה נְטִילַת יָדַיִם, לְהַכְלִיל זֶה עִם זֶה.
רְבִיעִית - שֶׁצָּרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו בְּשָׁעָה שֶׁמְּבָרֵךְ לְאַחַר נְטִילָה, וִיקַדֵּשׁ יָדָיו, שֶׁכָּתוּב שְׂאוּ יְדֵיכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת ה׳.
אצבעות הן דיוקן העליון – ד׳ אצבעות ג׳ פרקים – י״ב. שם המפורש
מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהָאֶצְבָּעוֹת הֵן דְּיוֹקָן עֶלְיוֹן. הָאֶצְבָּעוֹת הֵן חָמֵשׁ. אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת שֶׁהֵן מְחֻבָּרוֹת יַחַד, יֵשׁ בָּהֶן שְׁלֹשָׁה פְרָקִים בְּכָל אַחַת, שֶׁהֵן סוֹד שֶׁל דְּיוֹקַן הַמֶּרְכָּבָה הָעֶלְיוֹנָה. שֶׁהֲרֵי הַמֶּרְכָּבָה הַקְּדוֹשָׁה הִיא אַרְבַּע, וְהֵם שְׁנֵים עָשָׂר פְּרָקִים, וְעַל כֵּן שֵׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁל אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אוֹתִיּוֹת הוּא. וְזֶהוּ שֵׁם הַמְפֹרָשׁ בְּאוֹתִיּוֹתָיו, הֵם שְׁנֵים עָשָׂר פְּרָקִים, כָּל פֶּרֶק וּפֶרֶק נִקְרָא אוֹת.
אצבע יתרה גודל שיש בה שני פרקים
אֶצְבַּע יְתֵרָה שֶׁנִּקְרֵאת גּוּדָל, שֶׁהִיא חוּץ מֵהֶם, וְיֵשׁ בָּהּ שְׁנֵי פְרָקִים. אוֹתָם שְׁנֵי הַפְּרָקִים, שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת טְמִירוֹת בִּשְׁתֵּי דְרָגוֹת עֶלְיוֹנוֹת טְמִירוֹת. הַשֶּׁבַח שֶׁל כֻּלָּם הֵם.
והפרקים זקופים לאותו הטמיר אחר שמתקדשים
וְהַמַּפְתֵּחַ שֶׁל כֻּלָּם לְמַעְלָה, אֶל אוֹתוֹ הַטָּמִיר שֶׁאֵינוֹ מִתְגַּלֶּה, וְאֵלּוּ הַפְּרָקִים כֻּלָּם זְקוּפִים אֶל אוֹתוֹ הַטָּמִיר לְאַחַר שֶׁמִּתְקַדְּשִׁים, מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם מִתְבָּרְכִים מִמֶּנּוּ. וְעַכְשָׁו, כֵּיוָן שֶׁהִתְקַדְּשׁוּ, צָרִיךְ לִזְקֹף אֶת הָאֶצְבָּעוֹת לְמַעְלָה, לְהָעִיר אוֹתָם הַפְּרָקִים הָעֶלְיוֹנִים הַקְּדוֹשִׁים .
ה׳ אצבעות וי״ד פרקים, וב׳ פרקים הכי כ״א
וְעַל כֵּן, ה׳ אֶצְבָּעוֹת וְי״ד הַפְּרָקִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן - הֲרֵי תִּשְׁעָה עָשָׂר.
וּב׳ פְּרָקִים עֶלְיוֹנִים - הֲרֵי עֶשְׂרִים וְאֶחָד בִּזְרוֹעַ הַיָּמִין, כְּנֶגֶד אֶהְיֶה שֶׁחֶשְׁבּוֹנוֹ עֶשְׂרִים וְאַחַת.
וכ״א בשמאל – בסוד אהי״ה, רא״ש- אש״ר
וְכֵן בְּיַד שְׂמֹאל עֶשְׂרִים וְאֶחָד, כְּנֶגֶד אֶהְיֶה שֶׁחֶשְׁבּוֹנוֹ עֶשְׂרִים וְאַחַת. וְעַל זֶה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. וְהַסּוֹד, אֶהְיֶ״ה רֹא״שׁ אֶהְיֶה. אֲשֶׁ״ר הֶפְכּוֹ רֹא״שׁ.
ראשיכם- ימין, שבטיכם -שמאל
וְעַל זֶה אָמַר רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם. רָאשֵׁיכֶם - זְרוֹעַ יָמִין. שִׁבְטֵיכֶם - זְרוֹעַ שְׂמֹאל.
(זוהר חדש מדרש רות)
אנתם וקוף אליום כלכם בין ידי אללה רבכם רוסאכם ואסבאטכם ושיוכ׳כם וערפאוכם וסאיר רג׳אל אל אסראיל
אתם עומדים היום כולכם לפני ה׳ אלוהיכם, ראשיכם ושבטיכם וזקניכם ופקידיכם ושאר אנשי בני ישראל.
אתם נצבים היום כלכם – מלמד שכינסם לפני הקב״ה ביום מותו להכניסם בברית.
ראשיכם שבטיכם – ראשיכם לשבטיכם.
זקניכם ושטריכם – החשוב, חשוב קודם, ואחר כך כל איש ישראל.
אמדרשב אגדה (תנחומא נצבים א׳): למה נסמכה פרשתג אתם ניצבים לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ מארבעים ותשע שבתורת כהנים, הוריקו פניהם. אמרו: מי יוכל לעמוד באילו? התחיל משה מפייסן:⁠ד אתם ניצבים היום (דברים כ״ט:ט׳) – הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה, והרי אתם קיימים לפניו. היום – כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד ליאורה לכם, והקללות והייסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו. ואף הפרשה שלמעלה מזו פיוסים הם: אתם ראיתם את כל אשר וגו׳ (דברים כ״ט:א׳-ז׳).
דבר אחר: לפי שהיו יוצאין מפרנס לפרנס, ממשה ליהושע, לפיכך עשה אותם מצבה לזרזם. וכן עשה יהושע, וכן שמואל: התיצבו ואשפטה אתכם (שמואל א י״ב:ז׳), כשיצאו מידו ונכנסו לידי שאול.
א. הביאורים על דרך המדרש מופיעים בכ״י לאחר הביאור על פסוק י״ב.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״ומדרש״.
ג. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לייפציג 1, ליידן 1: פרשה. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917 חסרה מלת: ״פרשת״.
ד. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״פייסם״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, דפוס רומא: ״להאיר״.
אתם נצבים YOU ARE STANDING THIS DAY [ALL OF YOU BEFORE HASHEM] – This teaches that Moshe assembled them in the presence of the Omnipresent on the day of his death, in order to initiate them into a covenant with Him.
ראשיכם שבטיכם – means as much as ראשיכם לשבטיכם YOUR HEADS OF YOUR TRIBES.
זקניכם ושטריכם YOUR ELDERS AND YOUR OFFICERS – The more prominent were in front (i.e. they stood before Hashem in the order of their rank), and afterwards: "all the men of Israel".
An Aggadic explanation, however, is: Why is the section beginning with the words, "You are standing this day" put in juxtaposition to the curses in the previous chapter? Because when Israel heard these ninety-eight curses besides the forty-nine that are contained in Torath-Cohanim (Vayikra 26:14 ff.), their faces turned pale (they were horrified), and they exclaimed, "Who can possibly stand against these?!⁠" Therefore Moshe began to calm them: "See, you are standing today before Hashem!⁠" – many a time have you provoked the Omnipresent to anger and yet He has not made an end to you, but you still continue in His presence (Tanchuma Nitzavim 1). היום THIS DAY – like the "day" which endures forever, for though it becomes dark for a period it shines again, (cf. Tanchuma Nitzavim 1, Sanhedrin 110b); so has He made you shine (i.e. given you periods when you have had naught but happiness) and will again make you shine; and it is just the curses and the sufferings that give you permanence and stability (נצבים) before Him. – So, too, the section preceding this (1 ff. which follows immediately after the curses) consists of comforting words: "You have seen all Hashem did [before your eyes in the land of Egypt unto Pharaoh, etc.]".
Another explanation of אתם נצבים: Because the Israelites were now passing from one leader to another, from Moshe to Yehoshua, therefore he (Moshe) made them stand in ranks (מצבה) that he might address admonitions to them. Similarly did Yehoshua (cf. Yehoshua 24:1) and similarly did Shemuel, who said: "Now therefore take your stand (התיצבו) that I may reason with you before Hashem" (Shemuel I 12:7), when they were leaving his hand (leadership) and were coming under the hand of Saul (cf. Tanchuma Nitzavim 1).
כתוב תאות צדיקים אך טוב תקות רשעים עברה (משלי י״א:כ״ג):
אמר רבי טוביהו ברבי אליעזר ז״ל כל תאות הצדיקים אינה אלא שיהו עוסקין בתורה ובמצות שנאמר תאות צדיקים אך טוב. אך. מיעוט. זה שממעטין בצורכי העולם ואין מתעסקין אלא בתורה שנקראת טוב שנאמר (משלי ד׳:ב׳) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. ובמצות דכתיב (דברים ו׳:י״ח) ועשית הישר והטוב בעיני ה׳. ואומר (תהלים ל״ד:ט״ו) סור מרע ועשה טוב. לפיכך משה רבינו מזהיר ומצוה את ישראל ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו׳. וכתיב בתריה אתם נצבים בשכר שאתם עוסקין בתורה ובמצות אתם קיימין. תקות רשעים עברה. 1על שהרשעים עוברים את התורה תקותם תהיה עברה כענין שנא׳ והבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית:
אתם נצבים – יש הצבה לטובה ויש הצבה לרעה. לרעה דכתיב (איכה ב׳:ד׳) דרך קשתו ויציבני כמטרה לחץ. לטובה דכתיב (תהלים מ״א:י״ג) ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם. כנגד ישראל אמר דוד למקרא זה אמר לפני הקב״ה רבונו של עולמים הבטחת את ישראל עמך שאין כלין לעולם שנא׳ (ישעיהו ס״ו:כ״ב) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה׳ כן יעמוד זרעכם ושמכם. ואומר (מלאכי ג׳:ו׳) כי אני ה׳ לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם. לכך נאמר ותציבני לפניך לעולם. כדרך שאמר משה לישראל אתם נצבים היום כלכם אמר להן משה לישראל כל זמן שאתם עושין רצון המקום אתם נצבים וקיימין.
ד״א: אתם נצבים – אמר להם משה לישראל עשה לכם הקב״ה 2יציבה בעולם שכתב עליכם על כל מצוה ומצוה על כל חוק וחוק על כל דבור ודבור דבר אל בני ישראל אמור אל בני ישראל ואתה תצוה את בני ישראל כדי להזכיר שמכם וזכרונכם לפני לטובה בכל דור ודור.
היום – מה היום לא ישבות אף אתם אין נשבתין מן העולם.
כלכם – שאין העולם חסר מששים רבוא לפיכך בקש דוד מלך ישראל להיות זכרו קיים לדורי דורות שנאמר (תהלים מ״א:י״ג) ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם. וכי מה היה דוד מבקש להיותו קיים לעולם אלא להיות לו זכר בכל דור ודור. זה ספר תהלות דוד הנאמרים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות על שם (שמואל ב כ״ג:א׳) דוד בן ישי משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל. וכן הוא אומר (תהלים סא) אגורה באהלך עולמים 3וכי אפשר לו לאדם להיות חי שני עולמים אלא כך אמר שיהו ישראל מתפללים דברי שירי ותהלותי ובאלו אני קיים בעוה״ז ולעוה״ב. שכבר היה מובטח שחלקו עם הצדיקים בגן עדן לכך נאמר אגורה באהלך עולמים.
ד״א: אתם נצבים – אמר משה לישראל בזמן שאתם בהסכמה אחת. ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם מלמד שהעמיק ואמר להם אם מקיימין אתם את התורה 4אין כל אומה ולשון יכולה לכם. ד״א העמידם לקבל עליהם את התורה על פי הברית כדי שלא יאמרו 5אבותינו שמעו מפי הגבורה קולות וברקים וראו ענן כבד לפיכך אמרו (שמות י״ט:ח׳) כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע. אבל אנחנו לא קבלנו. לפיכך הציבם והשביעם והעבירם בברית הראשון.
ד״א: אתם נצבים – אמר להם משה בואו וראו ואגידה לכם על כמה יציבות התיצבתם. בתהלה על הים כענין (שם יד) התיצבו וראו את ישועת ה׳. ואח״כ התיצבתם לקבל את התורה שנאמר (שם יט) ויתיצבו בתחתית ההר. ועתה אתם נצבים. ודעו לכם כי גם המתים וגם דורות העתידות לבוא רוחם ונשמתם נצבות פה. אתם נצבים היום כלכם לפני ה׳ אלהיכם. אשריכם שזכיתם דור נאה זה דור שכלו זכאי שנאמר (שיר השירים ד׳:ז׳) כלך יפה רעיתי ומום אין בך. זה דור שבאו לארץ.
ראשיכם שבטיכם – ראשיכם אלו ראשי הנשיאים. יהושע ואלעזר וכלב.
שבטיכם – אלו הנשיאים שנתמנו לחלק את הארץ.
זקניכם – אלו הסנהדרין שבעים זקנים.
ושוטריכם – אלו שרי האלפים ושרי המאות ושרי חמשים ושרי עשרות.
כל איש ישראל – מלמד שכלם צדיקים:
1. על שהרשעים וכו׳. דורש תקות רשעים עברה לשון עבר ולשון עברה:
2. יציבה בעולם. עמידה וקיום בעולם:
3. וכי אפשר לו כו׳. (יבמות צ״ז) הג׳ וכי אפשר לאדם לגור בשני עולמים אלא וכו׳ יהי רצון שיאמרו. דבר שמועה בעוה״ז:
4. אין כל אומה ולשון וכו׳. כבר בארתי במדרש תהלים מזמור כ״ב בביאורי (אות נ״ה) כי החילוק בין עומד ובין נצב ששניהם לשון עמידה. כי שורש נצב הונח על העומד בקומה זקופה כדיין ומושל. ומזה והנה קמה אלומתי וגם נצבה. יצאו נצבים. אין באדום נצב מלך והרבה כדומה. וכ״ה ג״כ דעת הזוהר (בראשית ק״נ) והנה ה׳ נצב עליו וכתיב אין באדום נצב מלך ע״ש סודו. וזה הוא ג״כ כוונת המחבר כתיב אתם נצבים. אין מקיימין את תורתי אין כל אומה ולשון מז׳ העממין יכולה לכם כי אתם תהיו נצבים היינו מושלים עליהם:
5. אבותינו שמעו וכו׳. היינו יוצאי מצרים שכלם מתו במדבר:
אתם נצבים היום כלכם וגו׳ – כל נשיאי העדה קריאי מועד אנשי שם,⁠1 דרכם להיות קרואים למועד. (כ״י בולוניה 469.1)
1. השוו ללשון הפסוק בבמדבר ט״ז:ב׳.
אתם נצבים היום כלכם – כדכתיב לעיל: ויקרא משה אל כל ישראל וגו׳ (דברים כ״ט:א׳).
אתם נצבים היום כלכם YOU ARE STANDING THIS DAY ALL OF YOU: As it is written above (vs. 1), “And Moses summoned all Israel [and said to them.] ...”1
1. Rashbam’s interpretation opposes that of Rashi. Rashi writes that when this verse says “you are all standing this day,” it teaches us that Moses gathered together all the Israelites in order to charge them before he died. Rashbam says that this verse really does not teach us anything beyond what we know already from vs. 1. Moses now says to the people “You are all standing this day before the LORD,” and there should be no surprise that he says that since, as we learned back in vs. 1, Moses had already summoned them all.
The supercommentators on Rashi have difficulty understanding what the purpose and the source of his comment are. See e.g. Mizraḥi, who asks why Rashi feels that this verse had added anything more than the information already found in vs. 1.
אתם נצבים היום כלכם – חשוב ושאינו חשוב והטעם כדי לעברך בברית, כדכתיב לעיל ויקרא משה אל כל ישראל וגו׳ (דברים כ״ט:א׳).⁠1
ראשיכם שבטיכם – פי׳ ראשיכם – שהם ראשי שבטיכם – דוגמא: האהלה שרה אמו (בראשית כ״ד:ס״ז). ומי הם זקניכם ושטריכם.⁠2
1. שאוב מרשב״ם.
2. שאוב מאבן עזרא.
אתם נצבים היום כולכם, "you are standing this day all of you;⁠" all of you regardless of your social standing in the community are equally standing facing the Lord, in order to enter into the new covenant. (see verse 11). This had already been announced by Moses in the verses of our chapter leading up to this point.
ראשיכם, זקניכם, the leaders of your tribes; who are these leaders? זקניכם ושוטריכם, "your elders and your appointed officials;⁠"
היום כלכם – כלומר לאפוקי אחרי עברכם את הירדן תתפרדו איש לנחלתו וא״א לאסוף אח״כ טף ונשים שלא יהא א׳ מכם חסר, לכן אמר היום.
טעם אתם נצבים היום לפני י״י – שאתם עומדים ומזומנים לפני השם כדי לעבור בבריתו, כי לקבל התורה בביאורה נאספו אליו. או שהיו עומדים לפני הארון, והברית היא השבועה והאלה אשר יזכיר: לעברך בברית י״י אלהיך ובאלתו (דברים כ״ט:י״א).
ויתכן שכרת עמם עוד ברית כברית הראשונה אשר כרת אתם בהר סיני, שהקריב עליהם עולה ולקח חצי הדם ויזרוק על המזבח וחצי הדם זרק על העם (שמות כ״ד:ה׳-ח׳), אבל לא הוצרך להזכיר זה. ועל דרך האמת, כבר הודעתיך הברית הזאת.
וטעם ראשיכם שבטיכם – ראשיכם ראשי שבטיכם, כמו: והנבואה עודד הנביא (דברי הימים ב ט״ו:ח׳) על דעת ר׳ אברהם.
ועל דעתי: הכתוב יכלול ויפרוט. והכלל – ראשיכם וכל שבטיכם, וחזר ופרט: זקניכם ושוטריכם – שהם ראשיכם, כי זקן ונשוא פנים הוא הראש.⁠1 וכן אמר: הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם (דברים ל״א:כ״ח), כי כל איש אשר לו שררה ומנוי על הצבור יקראו ראשים.⁠א נאמר בנשיאים: ראשי אלפי ישראל (במדבר א׳:ט״ז) – כי הם במעלה הגדולה לכל אלפי ישראל, ונאמר במרגלים: ראשי בני ישראל המה (במדבר י״ג:ג׳) – שהם ראשים בבני ישראל, לא ראשים לכל בני ישראל. וכולם בכלל ראשיכם. וחזר ואמר: כל איש ישראל – שהם שבטיכם. והזכיר עוד הטף והנשים והגרים וחוטבי עצים ושואבי מים אשר היו להם מערב רב. והביא שם הטף להביאם בברית, כי אפילו עם הדורות העתידים יכרות ברית, או כדי לזכותם כטעם שאמרו בהקהל (בבלי חגיגה ג׳.).
ורבותינו אמרו (בבלי יבמות ע״ט.): שבאו קצת כנעניים בימי משה כדרך שבאו בימי יהושע, ונתנם חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמשכן השם. ואין הכונה לומר שרמו אותו, אבל באו אליו להשלים עמו, כי כן המשפט כאשר ביארנו (רמב״ן דברים כ׳:י׳-י״א). וכן מצאתי במדרש תנחומא (תנחומא נצבים ב׳): ללמדך שבאו אצל משה ולא קבלם, כלומר שלא יכלו לרמותו לכרות להם ברית, אבל עשאם מיד חוטבי עצים ושואבי מים.
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו ט׳:י״ד.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון: ״יקרא ראש״.
YE ARE STANDING THIS DAY ALL OF YOU BEFORE THE ETERNAL YOUR G-D. The meaning thereof is that you are standing and ready before G-d to be initiated into His covenant. For, in order to accept the Torah with its interpretation, they had gathered before him [Moses], or they may have stood before the ark of G-d. The covenant was the oath and imprecation which he mentioned — that thou shouldest enter into the covenant of the Eternal thy G-d, and into His oath.⁠1 It is possible that he made another covenant with them like the first covenant which he made with them at Mount Sinai,⁠2 namely, that he offered a burnt-offering on their behalf, and took half of the blood to sprinkle upon the altar and he sprinkled half of the blood upon the people, but it was unnecessary for him to mention this. And by way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], I have already informed you of [the secret of] this covenant.⁠3
RASHEICHEM SHIVTEICHEM.' In the opinion of Rabbi Abraham ibn Ezra this means rasheichem rashei shivteichem ("your heads, the heads of your tribes"),⁠4 like and the prophecy of Oded the prophet5 [which means "and the prophecy, the prophecy of Oded the prophet"].⁠6
In my opinion the verse generalizes and then specifies. The generalization is: "your heads and all your tribes,⁠" and then it specifies your elders, and your officers who are your heads, for the elder and the man of rank, he is the head.⁠7 Similarly, he stated Assemble unto me all the elders of your tribes, and your officers,⁠8 for any person who has authority and appointive power over the public is called rosh (head). Thus it is said of the princes [of the tribes], they were 'the heads of' the thousands of Israel,⁠9 for they were the highest rank of all the thousands of Israel. And it is stated of the spies, [all of them were] 'heads of' the children of Israel,⁠10 meaning they were "among" the heads of the children of Israel, not the heads of all the children of Israel — and they were all included in the term your heads. He then stated again even all the men of Israel who comprise your tribes.
Then he mentioned further the little children, the women, the strangers, the hewers of wood and drawers of water11 whom they had from among the mixed multitude.⁠12 He had made them bring the little ones, in order to include them in the covenant, for he made the covenant even with the future generations,⁠13 or [the children may have been brought] to make them [i.e., the parents] deserving of Divine reward for bringing them, like the reason the Rabbis gave regarding [the commandment of] the Assembly.⁠14 And our Rabbis have said15 that some Canaanites [posing as proselytes] came in Moses' days just as they came in Joshua's days16 and Moses made them hewers of wood and drawers of water for the congregation, and for the Tabernacle of G-d.⁠17 Now, the intent of the Rabbis is not to state that these Canaanites deceived Moses [as they misled Joshua]; instead, they came to him to make peace with him, for such is the law as we have explained.⁠18 Thus I found in Midrash Tanchuma:⁠19 "This teaches you that they [the Canaanites] came before Moses and he did not accept them.⁠" That is to say, they could not deceive him into making a covenant with them, but he immediately made them hewers of wood and drawers of water.
1. (11).
2. Exodus 24:4-5.
3. See Ramban to Leviticus 26:12.
4. Since a noun in the construct form cannot have a pronoun suffix, the term rasheichem cannot mean "your heads of.⁠" Therefore Ibn Ezra adds the words rashei, interpreting the phrase as "your heads, 'the heads of' your tribes.⁠" See Vol. IV, p. 115, Note 283 for the same principle as applied to another example.
5. Chronicles 15:8. Here the point is that a noun in the construct form cannot have the prefix hei indicating the definite article. Hence the word v'hanevuah cannot mean "and the prophecy of.⁠" We must therefore add the word nevuath, meaning: "and the prophecy, 'a prophecy of' Oded.⁠" See Vol. IV, p. 115, Note 284 where the same example is mentioned.
6. Chronicles 15:8. Here the point is that a noun in the construct form cannot have the prefix hei indicating the definite article. Hence the word v'hanevuah cannot mean "and the prophecy of.⁠" We must therefore add the word nevuath, meaning: "and the prophecy, 'a prophecy of' Oded.⁠" See Vol. IV, p. 115, Note 284 where the same example is mentioned.
7. Isaiah 9:14.
8. Further 31:28.
9. Numbers 1:16.
10. Ibid., 13:3.
11. (10).
12. Exodus 12:38.
13. Verses 13-14.
14. See Ramban further 31:13.
15. So mentioned by Rashi. Ramban himself further on refers to a similar text from the Tanchuma. See further, Note 18.
16. Joshua 9:2-27.
17. Ibid., (27). The verse there states: for 'the altar of' G-d.
18. See above, 20:11.
19. Tanchuma, Nitzavim 2.
טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת (משלי כז, ה)
שלמה המלך ע״ה הודיענו בספרו עקרים גדולים במדת התוכחה, ולמד דעת את העם כי החיים דבקים עם התוכחה, והמיתה דבקה עם מי ששונא התוכחה. החיים דבקים עם התוכחה הוא שכתוב (שם ו) ודרך חיים תוכחות מוסר, וכתיב (שם י) אורח לחיים שומר מוסר, וכתיב (שם ט״ו) מרפא לשון עץ חיים, יאמר כי רפואות הלשון והוא התוכחה הוא עץ החיים, והמיתה דבקה במי ששונא התוכחה הוא שכתוב (שם י) מוסר רע לעוזב אורח שונא תוכחת ימות, יאמר כי עוזב אורח והוא שעובר על דברי תורה לשעה אבל אינו שונא התוכחת יהיה נשפט במוסר רע ייסרנו הש״י למען ישוב מדרכו הרעה, אבל מי שהוא שונא התוכחת לא יספיק לו שיהיה נשפט ביסורין כי אין לו תקנה, ועל כי יהיה נשפט במיתה. אהבת התוכחה הוא אות ומופת על טובת המדות, ושנאת התוכחה עדות גדולה על רוע הטבע ועל פחיתות המדות, ועל זה אמר הכתוב (משלי ט) אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך, המוכיח לחבירו ראוי לו שיגלה אליו מצפוני האמת ואינו ראוי להחניף לו, רק שיצדיק אותו במה שראוי וירשיענו במה שראוי, שהרי צדיק ורשע שני הפכים, ומי שנמלט מדרך מדת הרשע אינו נקרא צדיק עד שיתקרב למעלת הצדיק, לפי שמדת הרשע בקצה הראשון ומדת הצדיק בקצה האחרון, וזה הנמלט ממדת רשע הוא באמצע, ומפני זה ראוי המוכיח לגלות אל הנוכח כל האמת בעניניו ובמעשיו כי היא התוכחת העקרית, ועל כן אמר שלמה ע״ה בכאן (שם כ״ז) טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, טוב מי שמוכיח לחברו ומדבר אתו קשות ומודיעו האמת בפניו ומראה לו שנאה בדברי פיו, יותר ממי שיש לו אהבה מסותרת שאוהב חבירו בחדרי לבו ואינו מוכיחו על מה שרואה בו. ויש שפירשו טובה תוכחת מגולה, שהכתוב דבק ראשו עם סופו, כלומר טובה תוכחת מגולה כשהיא באה מאהבה מסותרת, כלומר שהמוכיח מוכיחו מאהבה. אבל הקמחי ז״ל פירש בשם אביו ז״ל, טובה תוכחת מגולה התוכחת כשהיא מגולה היא טובה, אבל כשהיא מאהבה מסותרת, כלומר ראוי שתהיה התוכחת בסתר לא בגלוי כדי שלא לביישו. ואמרו במדרש אלה הדברים רבה, טובה תוכחת מגולה אלו תוכחותיו של משה, מאהבה מסותרת זה בלעם הרשע שהיה מברך את ישראל והיה אחד בלבו ואחד בפיו, בא לומר מה טובו אהליך מואב משכנותיך בני עמון, והקב״ה עקם את פיו ואמר מה טובו אהליך יעקב משכנותך ישראל, אבל משה תוכחותיו היו מגולות. ויתכן לפרש טובה תוכחת מגולה, אלו תוכחות שבתורת כהנים ושבמשנה תורה, שאין בהן אפילו אחת מפי משה עצמו אלא כלן מפי הגבורה, זהו שאמר מאהבה מסותרת, והיא השכינה הנסתרת הנקראת אהבה, כענין שכתוב (שם ט״ו) טוב ארוחת ירק ואהבה שם, ובאורו שכינה, כענין (שיר השירים ב) אם תעירו ואם תעוררו את האהבה, (שם ח) אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, וכן בתפלה להודות לך וליחדך באהבה, ועל כן יאמר טובה תוכחת מגולה מאהבה, הבאה מאהבה, כלומר מן השכינה, ומהו טובתה, שאף על פי שעברו כל התוכחות על ישראל ונתקיימו עליהם, אלו בבית ראשון ואלו בבית שני, הרי עברו כולן ובאו לטובתן, כענין שכתוב (דברים ח) למען ענותך ולמען נסותך להיטבך באחריתך, וכל התוכחות כלות וישראל קיימין, וזהו שאמר הנביא (מלאכי ג) אני ה׳ לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, ודרשו רז״ל אומות העולם בנפילה אחת ואין להם תקומה, שנאמר (תהלים ל״ו) שם נפלו פועלי און דחו ולא יכלו קום, אבל ישראל נופלין כמה נפילות ויש להם תקומה, שנאמר (מיכה ז) אל תשמחי אויבתי לו כי נפלתי קמתי. וזהו שדרשו רז״ל (דברים ל״ב) חצי אכלה בם, חצי כלין והם אינן כלין. משל למה הדבר דומה, לגבור שהעמיד את הקורה והיה זורק בה חצים, החצים כלין והקורה עומדת. כך ישראל נופלין כמה נפילות וסובלין כמה יסורין, היסורין כלין והן במקומן עומדין. והוא שאמר ירמיה ע״ה (איכה ג) דרך קשתו ויציבני כמטרא לחץ. וזהו שאמר משה בתוכחתו.
אתם נצבים היום כלכם לפני ה׳ אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל – נתקבצו עתה בכאן כל ישראל בברית השני כשם שנתקבצו בברית הראשון במעמד הר סיני, ומפני שבטלו הברית הראשון שבסיני באמרם (שמות ל״ב) אלה אלהיך ישראל, לפיכך חזר כאן בארץ מואב לכרות עמהם ברית אחר וקבלוהו עליהם באלה ובשבועה, ומזה יאמר להם משה אתם נצבים היום כלכם לפני ה׳ אלהיכם, כלומר המעמד הזה שאתם בברית הזאת, נצבים כלכם לפני השי״ת כמו שהיו אבותיכם בהר סיני בברית הראשון, הוא שתכנסו בברית הש״י ושתקבלו אותו עליכם באלה ובשבועה מה שלא נעשה בראשון. ויתכן לומר כי נכללו בפסוק זה שתי הבטחות, האחת שיהיו ישראל קיימין ולא יתבטלו לעולם אבל יהיו דור אחרון ולעולם יעמדו, והשני שיהיו זוכין לחיי העוה״ב בקיום התורה. והוצרך להבטיח כן מפני שישראל היו ראוין להאבד לכובד התוכחות שהזכיר למעלה שעברו עליהם, ועל כן אמר שיהיו נצבים היום בעולם הזה, כלשון (תהלים קיט) לעולם ה׳ דברך נצב בשמים, ולא יאבדו מפני התוכחות הקשות אבל תהיינה להם מרוק עונות שבהן יזכו לחיי העוה״ב, והוא שאמר לפני ה׳ אלהיכם, כלשון (דברים ו) וצדקה תהיה לנו לפני ה׳ אלהינו, שהיא הבטחה בשכר העוה״ב, וזהו לשון כלכם, כלשון רז״ל שאמרו כל ישראל יש להם חלק לעוה״ב.
ובמדרש אתם נצבים היום, מה היום הזה תחלתו מאפיל ואחר כך מאיר, כך אפלה שלכם עתידה להאיר, שנאמר (ישעיהו ס) והיה לך ה׳ לאור עולם ואלהיך לתפארתך.
ראשיכם שבטיכם – כלומר ראשיכם שהם ראשי שבטיכם. והזכיר החשובים תחלה, ואחר כך הגברים, כל איש ישראל, ואחר כך הטף בזכרים, ואחר כך הנשים ואחר כך הגרים.
כל איש ישראל דקדקו רבותינו ז״ל מכאן שכל ישראל נתפסין בעון איש אחד, וראיה לזה עכן שמעל בחרם ואמר הקדוש ב״ה ליהושע (יהושע ז) חטא ישראל, וכל ישראל נתפסו בעונו, וזהו לשון כל איש ישראל כלומר כל ישראל נתפסים בעון איש אחד, וזהו שכתוב (ויקרא כ״ו) וכשלו איש באחיו, ודרשו רז״ל בעון אחיו, ללמדך שכל ישראל ערבין זה בזה. ואם בפורענות מצינו שהרבים נתפסים בעון היחיד, כל שכן שהרבים נושעים בזכות היחיד, וכן אמר אליפז לאיוב (איוב כ״ב) ימלט אי נקי, כלומר נקי אחד ימלט כל האי, ואם האמת אתך שאתה נקי וצדיק ונמלט כל העיר בבור כפיך, וכן דרשו רז״ל בשביל צדיק אחד העולם עומד, שנאמר (משלי י) וצדיק יסוד עולם, שהרי מדה טובה מרובה על מדת פורענות.
טובה תוכחת מגולה מאהבה מסוטרת, "Better an open rebuke than love which is concealed.⁠" (Prov.27,5)
In his Book of Proverbs Solomon taught us important principles about the nature of rebukes and how to administer them. He taught the people that life itself is closely linked to rebukes and the ability to accept same, whereas death is inextricably involved with people who resent being rebuked and are unwilling to accept rebukes. We know that life is closely linked to rebukes from Proverbs 6,23: "instructive rebukes are a way to life.⁠" We also have a verse expressing similar sentiments in Proverbs 10,17: "he who accepts rebukes is on the way to the path of life.⁠" Yet another verse from Scripture dwelling on the same subject is found in Proverbs 15,4: "a healing tongue is a tree of life,⁠" i.e. the way to heal a tongue (which has wagged) is to rebuke the owner. On the other hand, death attaches itself to people who hate being rebuked as we know from Proverbs 15,10: "Harsh discipline is needed for those who abandon the right path; he who hates rebuke will die.⁠" He who departs from the right path (of Torah) only temporarily but does not hate being rebuked will be judged by harsh discipline in order to make him abandon the path of evil; the one who hates rebukes, however, cannot be brought back to the right path by afflictions. There is no hope for him. As a result, such a person will be sentenced to death (by the celestial court)
A love to accept rebukes is a strong indication that the person in question possesses fine qualities, generally. A negative attitude to rebukes indicates that such a person also suffers from other negative traits. This is the reason Solomon says (Proverbs 9,8) "do not rebuke a scoffer lest he will hate you, rather rebuke a wise man and he will love you.⁠" When rebuking a fellow human being one must reveal sincerity and not engage in flattery. One should give him credit for whatever good points he has, and at the same time restrict oneself to point out such a person's shortcomings, for the righteous and the wicked are two total opposites. When someone has escaped the path of wickedness he does not automatically qualify for the appellation of צדיק, a righteous person, until he has embraced the path of righteousness in his lifestyle. This is because the character of a wicked person is so totally different from that of a righteous person. When such a wicked person has abandoned his former path in life he has only reached the half-way mark separating him from the truly righteous person. This is why the rebuker has to be candid and explain to him the whole truth and not indulge in flattery, praising him for abandoning the path of evil, thereby lulling him into the belief that he has already completely rehabilitated himself. This is what prompted Solomon to say: "better open rebuke than concealed love.⁠" He may appear to reveal hatred by rebuking so candidly; however, better to appear in that guise than to appear as loving the subject of the rebuke by suppressing further guidance and congratulating the subject as if he already had completed the path of rehabilitation.
R' David Kimchi, (Radak) quoting his father, takes a different view of the meaning of our introductory verse. He understands Solomon as saying that an open rebuke is good; however it is so only if the rebuker reveals underlying love for the rebuked by speaking to him privately, not exposing him to embarrassment.
A Midrashic approach mentioned in Devarim Rabbah (Lieberman edition item 8) states that the "open" rebukes are the ones addressed by Moses to his people, whereas the ones described as "from hidden love,⁠" refer to the rebukes of Bileam who flattered Israel by pronouncing blessings, whereas in his heart he hated the very people upon whom he showered all his blessings. For instance, when he complimented the people on preserving each other's privacy by saying: "how goodly are your tents O Yaakov,⁠" etc., (Numbers 24,5) what he really wanted to say was: "how goodly are your tents O Moav, your dwellings, children of Ammon.⁠" Had God not twisted his mouth this is what would have come out of it.
There is yet another way to understand this saying by Solomon. The words: "open rebuke,⁠" refer to the rebukes we read in Leviticus chapter 26, whereas the ones in Deuteronomy, all of whom originate with the Lord Himself, though the wording may have been Moses', were approved by God as we explained already. The words מאהבה מסוטרת, may mean: "from the One whose love is not manifest, i.e. God, the attribute Shechinah.⁠"
This attribute is often referred to as אהבה, "love,⁠" such as in Proverbs 15,17: "better a meal of vegetables where there is love than a fattened ox where there is hate.⁠" The "love" referred to in that verse is a reference to the Presence of the Shechinah. The basis for such exegesis is found in Song of Songs 2,7: אם תעירו ואם תעוררו את האהבה, "do not dare to arouse the love,⁠" [a reference to premature attempts to secure the redemption, return to Israel of the Shechinah. Ed.] The word באהבה in Song of Songs 8,7 "that vast floods cannot quench love,⁠" also refers to the Shechinah. Similarly, the word אהבה, love, is used in our liturgy when we say להודות לך וליחדך באהבה, "to give thanks to You and to declare Your unity in the form of the Shechinah,⁠" (prior to reciting the Kriyat Shema). [The reason the word באהבה in that paragraph is not taken at face value, is presumably that the same word occurred immediately before the word להודות already, thus making it redundant unless it meant something different than usual. Ed.] Therefore, Solomon describes open rebuke as emanating from God's attribute Shechinah. Wherein then is the goodness of which Solomon speaks manifest? Even though the Israelites had violated so many of the commandments that God had been forced to bring upon them all the various afflictions mentioned both in Leviticus chapter 26 and in Deuteronomy chapter 28 so that the people were progressively deprived of the first Temple and the second Temple, all this was for their own good. Moses explained this to the people already in Deut. 8,21 when he said that God starved the Jewish people "in order to afflict you, to subject you to trials in order to treat you well in your distant future.⁠" All afflictions serve an educational purpose, to ensure that in the end you will become worthy of your lofty destiny. Although all the curses have been exhausted (fulfilled) i.e. Israel deserved the afflictions, the Jewish people have not ceased to exist. This is the meaning of Maleachi 3,7: "I the Lord have not changed, and you the Children of Yaakov have not perished.⁠" Our sages in Tanchuma Nitzavim 1 comment on this verse that when the Gentile nations experience a single series of afflictions this results in their demise from history, whereas the Jewish people, in spite of having experienced one holocaust after another, are still around and flourishing. They cite Micah 7,8 as proof of this. We read there: "Do not rejoice over me, O my enemy! though I have fallen, I rise again, though I sit in darkness the Lord is my light.⁠" Deut. 32,23 proclaims the same message when the Torah writes: "My arrows I have used up against them, yet they have not perished.⁠" The matter can be compared to a warrior who erects a beam shooting all his arrows at the beam. In the end, the warrior finds that he has exhausted his supply of arrows but that the beam is still standing. Although Israel has collapsed frequently under the afflictions God has disciplined it with, it always emerged from these afflictions and was rehabilitated. This is also the meaning of Jeremiah in Lamentations 3,12: "He has bent His bow and made me the target of His arrows.⁠"
This is also what Moses said in his admonitions here in the following verse:
אתם נצבים היום כלכם, ראשיכם, שבטיכם וזקניכם ושוטריכם כל איש ישראל, "You are all standing upright here his day, your chiefs, your tribes, all the men of your elders, your law-enforcers, all the men of Israel.⁠" All of the Israelites were assembled there in one place in anticipation of the renewal of the covenant just as they had all been assembled on the occasion of the first covenant at Mount Sinai. Seeing the people had been unfaithful to the first covenant when they had said (about the golden calf) "these are your gods O Israel" (Exodus 32,4), there had arisen the need to conclude a second covenant with this generation in the wilderness of Moav which the people had to confirm with an oath and a curse in the event that they would again dishonour their commitment. This is the reason Moses used the preamble: "you are standing here upright, all of you in the presence of the Lord your God.⁠" Moses meant to compare the present assembly to the one 40 years earlier at Mount Sinai. Whereas on that occasion Israel's word, unsupported by an explicit oath, had been deemed sufficient, this time they were required to confirm their undertaking by an oath.
It is possible to understand that our verse contains 2 promises: 1) that the Jewish people would endure and would never become extinct but would survive (as a people) all future catastrophes befalling mankind. 2) that the people would merit life in the hereafter if they would observe the commandments of the Torah. The need to give the people this assurance arose out of the fact that if they were to experience the full brunt of the curses mentioned in the previous portion, they would surely think that this spelled their doom. Moses therefore reminded them that just as they were all standing before him upright and well now, so they would emerge from even the worst aspects of the afflictions listed in the Torah and would be rehabilitated. The effect of the afflictions suffered in this life would be to erase the impact of their sins so that their claim to a life in the world to come would remain intact. This is what was meant when the Torah wrote in Deut. 6,25: "it will be a merit for us if we are careful to perform this entire commandment before Hashem.⁠" This is the assurance of life in the hereafter. This is also a meaning of the word כלכם which is an allusion to the statement of the sages in Sanhedrin 90 that כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא, that "the entire Jewish nation has a share in the hereafter.⁠"
A Midrashic view (Tanchuma Nitzavim 1) of the words: "you are all standing here upright this day;⁠" just as this day commences in darkness, the darkness later giving way to light, so the darkness that you find yourself in as a result of enduring the afflictions listed previously will be replaced by bright light,⁠" as described by Isaiah 60,19: "the Lord will become for you an eternal light and your God will be your source of splendour.⁠"
ראשיכם שבטיכם, "your heads (leaders), your tribes, etc.⁠" The meaning is: "your heads, who are the leaders of your respective tribes.⁠" Moses listed the more distinguished people first, afterwards the adult males, followed by the male children who were under age, followed by the women, concluding with the proselytes.
כל איש ישראל, "every man in Israel.⁠" The sages in Tanchuma Nitzavim 1 use this expression to teach us that every man in Israel is co-responsible for the sin of every other Israelite. They bring practical proof for this from Joshua 7,11 where God told Joshua that the sin of one man, Achan ben Karmi, was the reason that the entire people had suffered a military setback at the hands of a small town, Ai. The words describing Achan's sin are: "Israel has sinned.⁠" This spells out the extent to which every Israelite shares in the sin of another Israelite. [Obviously, there are degrees in such sharing of another Israelite's sin. Ed.] This is also why we read in Leviticus 26,37: וכשלו איש באחיו, "they shall stumble one over the other.⁠" Our sages in Sanhedrin 27 interpret these words as meaning "they shall stumble over the sins of one another.⁠" This teaches the principle of reciprocal responsibility of one Israelite for the conduct of (all) other Israelites. If such reciprocal responsibility extends to all Israelites sharing misfortune on account of the sins committed by a few, how much more so will it apply to the reciprocal entitlement to enjoyment by all Israelites of good fortune (life in the hereafter), the entitlement to which was merited by the few! This is the meaning of the words of Eliphaz to Job ימלט אי נקי, "he will deliver the guilty; He will be delivered through the cleanness of your hands.⁠" (Job 22,30) In other words, a single individual with "clean" hands can be the instrument through which all the inhabitants of an island are saved. One single individual whose lifestyle is beyond reproach may save [for a period of time, Ed.] all his peers from impending doom. It follows that seeing while a righteous person is alive he saves his compatriots from doom, the death of such a man is a signal for all his compatriots to repent their sins, as they have been deprived of the protective merit of this righteous person. We have a principle that מדה טובה מרובה על מדת פורענות, that the range of the application of measures of good exceeds the range of the application of measures of evil. Hence if the righteous shares in the guilt of the sinner, the sinner benefits even more strongly from the merits accumulated by the righteous (Sotah 11).
אתם נצבים הנסתרות לה׳ אלהינו – פירש״י וא״ת מה בידינו לעשות וכו׳. אין אני מעניש אתכם על הנסתרות שהם לה׳ אלהינו והוא יפרע אותו יחיד אבל הנגלות לנו ולבנינו עד עולם לבער הרע מקרבנו ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים נקוד על לנו ולבנינו לדרוש שאף על הנגלות לא ענש הרבים עד שעברו הירדן וקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ונעשו ערבים זה לזה עכ״ל. היינו כר׳ נחמיה דאמר כשם שלא ענש על הנסתרות לעולם כך לא ענש על עונשין שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן כך לשון הברייתא בפ׳ נגמר הדין ופירש״י שם וז״ל כשם שלא ענש על הנסתרות לעולם שהרי כבר נאמר עד עולם ואי לאו אפטורא דנסתרות קאי לאשמועינן דעד עולם תנהוג מדה זו דלא תימא משעברו את הירדן וקבלו עליהם ערבות יענשו זה על זה למה לי דכתביה אי משום חיובא דנגלות פשיטא דעונש של עכשיו ינהוג לעולם דמה לו׳ לפסוק כך לא ענש את האחרים על עונשין שבגלוי עד שעברו את הירדן אלא הנקודה למדתך דהא כתוב והנגלות לנו ולבנינו לא עד הנה נהגה מדה זו אלא מכאן ואילך דכל נקודה למעט עכ״ל. והנקודה של עד מלמדת שאין כאן מקומו של עד עולם דקאי אנסתרות לומר דמדה זו נוהגת לעולם ועד עולם ואע״ג דבלא נקודת העין ידעתי דקאי אנסתרות דאי אנגלות פשיטא כדפירש״י מ״מ משמע לשון טעות לכתוב עד עולם גבי דנגלות ולכך נקוד לומר שאין זה מקומו וכך פי׳ רבי׳ הושעיא הלוי. ולדבריו יתיישבו דברי חזקוני אשר בפ׳ וירא גבי ויאמרו אליו איה שרה אשתך למבין שם בדבריו הרי לך דברי רש״י אליבא דר׳ נחמיה אבל ר׳ יהודה חולק עליו ואומר שענש גם על הנסתרות משעברו את הירדן ולכך נקוד על לנו ולבנינו ועל ע׳ שבעד כמו שפי׳ שם רש״י ור״ת אך אין צריך להאריך כאן בזה. ובשם הר״מ רוטנבור״ק שמעתי דלכך נקיד על ע׳ שבעד לומר לך דהנגלות אין לנו ולבנינו עד סוף ע׳ והם ע׳ יום מיום שנא׳ משנה תורה עד שכרתו ברית בהר גריזים ובהר עיבל דכתיב ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש וגו׳ ובעשר לחדש ניסן של אחריו עלו ישראל מן הירדן כדאיתא בס׳ יהושע ולמחרתו כרתו הברית בהר גריזים ובהר עיבל הרי ל׳ יום משבט המלא וכ״ט מאדר החסר וי״א ימים מניסן הרי ע׳ יום כך שמעתי. וכך ניחא מה שמקשים איך למד נקוד שעל לנו ולבנינו דלא יענשו על הנגלות עד שכרתו ברית כדפי׳ הרב כאן נהי דכל נקודה למעט כדפי׳ בפ׳ נגמר הדין מ״מ מנא לן דבאותו יום בצמצום התחיל העונש אימא דקודם לכן התחילה או אחר כן אבל למאי דפרישית לעיל ניחא.
חיים כולכם היום – היום כולכם במעמד אחד.
ראשיכם שבטיכם – ראשים והשבטים עצמם והזקנים והשוטרים וכל ישראל והנשים והטף והגרים שבאו לגור אצלך.
אתם נצבים היום כלכם – במעמד א׳ ראשי השבטים ומשבטים עצמם השוטרים.
כל איש ישראל – אלו הבינונים והנשים והטף והגרים שבאו לגור בקרב המחנה.
אתם נצבים היום כולכם, "you are all standing at attention this day;⁠" all at the same time; ordinary Israelites, judges, law enforcers. היום כולכם, "all of you as a unified congregation.⁠"
The different attributes used in this verse include: even women, children, converts; these latter are included under the sub-heading of כל איש ישראל.
אתם נצבים היום כולכם – במעמד אחד ראשי השבטים עצמם והשבטים והשוטרים וכל איש ישראל אלו הבינוניים והנשים והטף והגרים שבאו לגור בקרב מחניך מחוטב עציך אלו העבדים עד שואב מימיך אלו השפחות. וזש״ה קטון וגדול שם הוא ד״א קטן זה דוד שנא׳ ודוד הוא הקטן וגדול זה משה שנא׳ האיש משה גדול מאד ועבד חפשי מאדוניו אלו ישראל שכל זמן שהוא חי נעשה עבד לעשות רצון קונו וכשמת נעשה חפשי מן המצות ד״א מפני מה עשאם מצבה דכתיב אתם נצבים היום מפני שנשתנו מדעתו לדעת יהושע ואף יהושע עשאם מצבה דכתיב ויאסוף כל איש ישראל ואף שמואל מפני שנשתנו מדעתו לדעת מלכים עשאם מצבה שנא׳ ועתה התיצבו ואשפטה אתכם לפני ה׳ ד״א אימתי תהיה לכם הצבה והעמדה היום כולכם כשתהיו באגודה א׳.
אתם נצבים וגו׳ ראשיכם שבטיכם – פרש״י ראשיכם לשבטיכם. והרמב״ן פירש שכולל תחלה ואחר כך מפרט והכלל ראשיכם וכל שבטיכם וחוזר ומפרט זקניכם ושוטריכם שהם ראשיכם כי זקן ונשוא פנים הוא הראש וכן שוטריכם הם בכלל ראשיכם כי כל מי שיש לו שררה ומינוי על הציבור נקרא ראש וחוזר ואומר כל איש ישראל שהם שבטיכ׳ והזכיר עוד הטף והנשים והגרים וחוטבי עצים ושואבי מים אשר להם מערב רב. והביאו שם הטף להביאם בברית כי אפי׳ עם דורות העתידים יכרות ברית או כדי לזכותם כענין שאמרו בהקהל. ורבותי׳ שאמרו מלמד שבאו קצת כנענים בימי משה כדרך שבאו בימי יהושע וכו׳ אין הכוונה לומר שרמו אותו אלא באו להשלים עמו כי כן המשפט כמו שביארנו אלא שלא כרת להן ברית ונתנם מיד לחוטבי עצים ושואבי מים:
אתם נצבים ....ראשיכם שבטיכם, "You are standing…. The heads of your tribes, etc.⁠" Rashi understands this verse as referring to "the heads of your tribes,⁠" as if the Torah had written לשבטיכם.
Nachmanides interprets the grammatical anomaly differently. The word כלכם, "all of you,⁠" is to be understood as a headline, whereas with the words ראשיכם Moses begins to enumerate the different groups of people that are made up by the term כלכם, "all of you.⁠" He understands the words: זקניכם ושוטריכם as meaning that the elders and the law-enforcers are the ones who constitute the people's heads. Moses had first referred to as ראשיכם, "your heads.⁠" An elderly, white-haired person is normally considered as the "head" of the community in which he resides, [when there was such a thing as a patriarchal society. Ed.] Moreover, anyone who has been endowed by the people with a degree of administrative power is considered part of the "heads of the people.⁠" Moses adds that the entire people were present down to the youngest members, the טף, and even recent proselytes. The latter were the surviving members of the ערב רב, the mixed multitude that had climbed on the Jewish bandwagon at the Exodus. Moses also divides the people into social strata, that is why he points out that even the lowest social strata, the choppers of wood and the carriers of water, were present on the occasion mentioned. Everyone present was included in the covenant, and, as we shall hear shortly, even the as yet unborn. Quite possibly, Moses considered that the very presence of even the infants ensured that they too received credit for wanting to be included in this covenant, similar to the interpretation by our sages that the reason why the mothers brought their small children was in order to hear the king or the High Priest read the Torah publicly once in seven years on the second day of the Sukkot festival, the occasion known as Hakhel. Our sages, (Tanchuma among others) some of whom feel that there were isolated cases of Canaanites wanting to convert to Judaism even while the Israelites were still in the desert, say that these are the ones described here as hewers of wood and carriers of water. Although Moses did not make a treaty with them, he accepted them as slaves and they had undertaken to observe the seven commandments applicable to all of mankind. The difference between those and the Gibeonites in the days of Joshua, was that the latter deceived the Israelites by misrepresenting their origin. The former simply wanted to make peace with the Jews, as they would have had an opportunity to do prior to an attack on them.
אתם נצבים – לפי שאמר למעלה ושמרתם את דברי הברית הזאת. סמך מיד אתם נצבים היום כולכם וגו׳ לעברך בברית ה׳ אלהיך ובאלתו. בענין שלא יוכלו לומר שלא נמצאו כולם בעת כריתת הברית. ואמר לפני ה׳ אלהיכם ראשיכם שבטיכם טפכם נשיכם. להורות כי לפני השם לא ניכר שוע לפני דל. ולזה אמר שכולם היו שוים לפני השם. הראשים והמכובדים והשוטרים וההדיוטים. ואפילו חוטבי עצים ושואבי מים. כי אולי הקטנים וההדיוטים הם הגדולים. והגדולים הם הקטנים. כאומרו קטון וגדול שם הוא. כלומר בעולם הנשמות נצבים הגדולים והקטנים לפני השם. כי בזה העולם אין אנו מכירים בהם. ולכן אמר בכאן אתם נצבים היום כולכם לפני ה׳ אלהיכם ראשיכם שבטיכם טפכם נשיכם מחוטב עציך עד שואב מימיך. כולם יש להם קיום והתיצבות בשוה. כי בענייני הנפש ראוי שיהיו כולם שוים. כאומרו העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. וכל זה לעברך בברית ה׳ אלהיך גדולים וקטנים. וענין זה הברית נראה שלא היה ברית חדש. שכבר כרת עמהם בצאתם ממצרים. אבל ענין זה הברית היה ברית הנזכר בפרשה שלמעלה בענין התוכחות. שאמר אלה דברי הברית שהם התוכחות והייסורים שכרת אתם בארץ מואב. וכן אחז״ל במסכת ברכות נאמרה ברית במלח ונאמרה ברית בייסורים. [כמו] שכתב בכאן אלה דברי הברית.
ולפי שהייסורים הם מעמידים האדם. אמר אתם נצבים היום. ויש לכם מציאות וקיום. כמו שהמלח ממתקת הבשר ומעמידה. ולכן אל תפחדו ואל תיראו מדברי הברית הזאת ומהאלות הכתובות בו. וזהו לעברך בברית ה׳ אלהיך ובאלתו. כי כ״ז למען הקים אותך וגו׳. ואמר ג״כ ואת האלה הזאת. שהם האלות והקללות הכתובות למעלה.
ולפי שאולי יש בכם איש או אשה שכשישמע דברי האלה הזאת יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי. מאלה הקללות. לא יאבה ה׳ סלוח לו ורבצה בו כל האלה. הכתובה למעלה והבדילו ה׳ לרעה ככל אלות הברית. שהם הכתובות למעלה. וזהו ויחר אף ה׳ בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה. ויתשם השם מעל אדמתם. כמו שאמר למעלה ונסחתם מעל האדמה וגו׳. ונוכל לומר גם כן כי זה ברית חדש. כאומרו אשר ה׳ אלהיך כורת עמך היום. והוצרך בכאן ברית חדש. לפי שהברית הראשונה נכרת עם האבות שכבר מתו במדבר. ועכשיו הוצרך לכרות ברית חדש עם הבנים. ולהשביעם בשבועת האלה. כמו שאמר כאן לא יאבה ה׳ סלוח לו וגו׳ וכל הענין. וכל זה למען הקים אותך היום לו לעם קדוש.
אתם נצבים... לפני ה׳ אלהיכם – ומי שיטעה אותי לא יוכל להטעות אותו, ועל דעתו תקבלו עליכם.
ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם – ״ראשיכם״ שהם ״שבטיכם״ שבטי המושלים, והם הנשיאים והשרים אשר בידם שבט המושל. ו״זקניכם״, והם השופטים, ״ושוטריכם״, אשר להם כח להכריח בעלי הדין. ועל כל אלו הראשים מוטל להורות להמון מה טוב להם שיקבלו עליהם או ימאנו.
אתם נצבים...לפני ה' אלוהיכם, so that anyone who is capable of misleading me cannot mislead Him. You will accept this covenant in His presence, on His authority, not merely on mine.
ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם, the people Moses describes as ראשיכם, are those who are heads of their tribes, elsewhere referred to as נשיאים, princes. The term ראש always includes the people who wield authority. זקניכם, your judges. ושוטריכם, the law enforcers empowered by the judges to enforce their judgments. Each one of these categories of people have the duty to teach the people (within the parameters of their special competence) how much better it is for them to accept Torah law than to defy it or neglect it.
למד שכנסם וכו׳. דאם לא כן, האיך נמצאו כולם יחד, אם לא שכנסם בברית. אי נמי, מדכתיב ״נצבים״ לשון נפעל, מוכח שכנסם משה, כי כל נפעל מקבל מאחר הפעולה. ומה שפירש ׳יום מותו כנסם להכניסם בברית׳, משום דאי לאו הכי, תקשה למה הכניסם בברית עתה, ולא כל מ׳ שנה, אלא על כרחך מפני שעתה היה משה מסתלק מהם, היה צריך להכניסם בברית. כי כל ימי משה לא היה צריך להכניסם בברית, שהרי הוא מלמדם ומנהיגם להיות עובדים להקדוש ברוך הוא. וידע כי אחר מותו צריכים יותר לברית, שכן אמר להם (להלן לא, כז) ״הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה׳ ואף כי אחרי מותי״. ומפני כי היה הברית שלא יהיו סרים מאחרי ה׳ אחרי מות משה (להלן לא, כח-כט), וכל ימי משה לא היו צריכין, אם כן בודאי לא הכניסם בברית אלא ביום מותו, שאז ׳אם לא עכשיו אימתי׳ (אבות פ״א מי״ד). ועוד, דהא קרא דלעיל (פסוק ג) ״ולא נתן לכם לב לדעת״ היה ביום שכתב משה ספר תורה ונתנה לשבטו (רש״י שם), ולקמן מוכח דכל זה היה ביום מותו, דהא בתחילת פרשת וילך כתיב (להלן לא, ב) ״בן מאה ועשרים שנה אנכי היום״. ואין ספק כי פרשת אתם נצבים קאי אפרשה של מעלה, דאם לא כן, הוי למכתב ׳וידבר משה אל ישראל אתם נצבים׳:
ראשיכם לשבטיכם. ואין לומר כמשמעו, דאם כן איך מזכיר ״שבטיכם״, דהיינו כל ישראל, ואחר כך יאמר ״זקניכם״, הוי ליה להזכיר החשוב קודם (רש״י כאן), כמו שזכר ״ראשיכם״ קודם. אבל אונקלוס תרגם כמשמעו, ומפרש ״שבטיכם״ רוצה לומר כל שבטיכם, והוא חשוב יותר מ״זקניכם״, מפני שהוא כולל השבט שבו יכללו זקנים. אבל ״ראשיכם״ לא הוי בכלל ״שבטיכם״, כי הראש הוא ראש עליהם, והוא מיוחד, ואינו נכלל בכלל ״שבטיכם״. ואף על גב דהשביעם דרך כלל לשבטים, השביעם בפרט גם כן ״זקניכם וכו׳⁠ ⁠⁠״, עד ״כל איש ישראל״, והם הפרטים. אבל כלל ישראל זכר כבר במה שכתב ״אתם נצבים היום כלכם״, רוצה לומר הכל ביחד. והכל קודם לראשים, שהם ראשי השבטים. הראשים קודם ל״שבטיכם״, שהם ראשים לו. והשתא כל הפסוקים כסדר. וזה יותר נכון:
אתם נצבים היום כולכם לפני ה׳ אלהיכם – פירש״י החשוב חשוב קודם ואח״כ כל ישראל, ראשיכם שבטיכם כמו לשבטיכם ומ״מ הלמד חסירה ולא לחנם, גם מה ראה משה לסדרם על זה האופן במצב זה יותר מבכל שאר קהילות כשהקהילם.
והנכון הוא שרצה עתה לכרות עמהם ברית חדשה, תחת הברית הראשון אשר נתקלקל ע״י העגל אשר נעשה מצד שלא היו עדיין ערבים זה בעד זה ע״כ כל איש הישר בעיניו יעשה ואין אומר השב, ע״כ ראה להביאם במסורת ברית של הערבות ע״י שבועת הר גריזים והר עיבל כי הערבות סבה גדולה להשיב רבים מעון פן יהיה נתפס עליו, כי כל ערב הרואה שהלוה מפזר ממונו אזי הוא מוכיחו מיראה פן יצטרך לשלם בעבורו, כך בזמן שישראל ערבים זה בעד זה אזי כל מי שיש בידו להוכיח בראותו יחיד או רבים נוטים מדרך השכל הוא מחזירו למוטב ואם העלם יעלם עיניו ממנו הרי הוא במקומו ועמו במחיצתו וחטא הרבים תלוי בו, אבל מי שאין בידו להוכיח אין הסברא נותנת שיהיה נתפס בעון זולתו דאל״כ לא שבקת חיי לכל בריה ואדעתא דהכי לא נכנסו בברית הערבות, ואם מצינו לפעמים שהגדולים נתפסים אף בעון הדור הנסתר כמו שקרה בחטא של עכן זהו לפי שקודם זה לא הטילו מוראם על הכלל והעלימו עיניהם מסוררים ואחרי לא יועילו הלכו (ירמיהו ב׳:ח׳). לומר שלא תועיל להם התוכחה, עד אשר בסבה זו כל חוטא ורב מרי נותן ברכת שלום לעצמו בחשבו כי הותרה הרצועה של מרדות וע״כ הוא עושה עבירות חבילות חבילות לפעמים בגלוי לפעמים בסתר, אבל אם היו הגדולים תמיד מיסרים האנשים הפושעים אז היו יראים לעשות אפילו בצנעה פן יודע הדבר ואם כן דין הוא שבכל חטא ואשמה יד הסגנים במעל ראשונה כי כל סבה קודם למסובב.
וע״כ נאמר (יחזקאל ט׳:ו׳) וממקדשי תחלו – ודרשו רז״ל (שבת נה) ממקודשי וכן דרשו (ב״ק ס.) פסוק כי תצא אש ומצאה קוצים שאין הפורענות בא לעולם כ״א בעבור הרשעים ואינו מתחיל כ״א מן הצדיקים כו׳, וטעמו של דבר לפי שבידם שבט מושלים להשיב רבים מעון ורפו ידיהם מלחזק ידים רפות בתורה וברכים כושלות באמונה. וע״כ אמרו רז״ל (ר״ה ח:) מלך נכנס לדין קודם לציבור כו׳, כי מי יוכל ומי יחוש חוץ ממנו להטיל מורא שמים על הבריות כי בידו שבט ומחוקק לשום משטרו בארץ. וכן אמרו רז״ל (תנחומא אמור כב) בערב ר״ה הגדולים יצאו לקראתו תחילה ואח״כ יצאו הבינונים כו׳, ואחר כך כל ישראל ביום כיפורים, לפי שכל החשוב חשוב יותר מזולתו הוא נכנס לדין תחילה והוא קודם ליתן את הדין יען כי אשמת העם תלויה בראשיהם.
על כן סדרם משה במסורת הברית הזה על זה האופן, כי מצד שיכנסו בערבות אז יהיו הגדולים לעולם קודמין ליתן את הדין מן מי שתחתיהם, והקדים הראשים ראשיכם שבטיכם כי הראשים קודמים אל הזקנים בכ״מ כי לעולם יותר נשמעים אל מי שמכריחם על העשיה בחזקת היד ושבט מוסר ירחיקנה ביותר ממה שמוכיח בדבור לבד כמ״ש (משלי כ״ט:י״ט) בדברים לא יוסר עבד ונאמר (שם כ״ו:ג׳) ושבט לגו כסילים. אע״פ שתחת גערה במבין מהכות כסיל מאה (שם י״ז:י׳) מ״מ אצל הכסילים לא כך היא המדה, וכמו כן היו בישראל תמיד שבט ומחוקק כמ״ש (בראשית מ״ט:י׳) לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. שבט אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם בשבט, ומחוקק, אלו נשיאי א״י המלמדין תורה ברבים כי זהו שררת המלכות ושררת הסנהדרין זה בשבט ואלו ברוח שפתותיהם, ולפי שהחוטא ורב מרי ביותר נשמע אל הרודה בשבט ממה שהוא נשמע אל המוכיחו בפה כי אמר אך דבר שפתים הוא ע״כ המלך קודם לכולם ליתן את הדין על אשמת העם, ע״כ אמר גם כאן שראשיכם המה בראש ערבים קבלנים בעד כל העם.
ונתן טעם לדבר, לפי שראשיכם היינו שבטיכם המה בעצמם שבט הנוגש בכם כד״א (ישעיהו י׳:ה׳) הוי אשור שבט אפי. קרא לאשור שבט כך קרא לראשים שבט לומר כי המה בעצמם שבטיכם ובידם להוכיח יותר מן הזקנים על כן הם קודמים ליכנס בערבות. ואחריהם כל ישרי לב זקני ישראל מחוקקים אשר ברוח שפתותיהם ימיתו רשע וגם המה יש להם שוטרים הרודין בעם אמנם לא כמו הראשים כי הראשים יש להם יותר ממשלה מן הזקנים, ואח״כ כל איש פרטי מישראל קודם לנשים וטף כי הנשים והטף נשמעים אל הגברים וכן הגר משועבד ג״כ אל כל איש פרטי מישראל.
אתם נצבים: פרשה פתוחה.
מלמד שכינסם משה כו׳. וא״ת מנ״ל, דלמא לא כינסם, אלא כל אחד ואחד עמד בחנייה שלו והוא עמד באמצע. ועוד קשה ל״ל לפרש להכניסם בברית, הרי כתיב בהדיא בקרא. וי״ל דמה שפי׳ להכניסם בברית מזה מוכח שכינסם, דהרי אין כריתות ברית אלא דרך העברה, כדלקמן (פסוק יא) , וא״כ מדכתיב בקרא שהכניסם בברית, ממילא עקרם ממקומם וכינסם יחד כדי להעבירם בברית:
ביום מותו להכניסם בברית. מדכתיב היום, משמע היום מלאו ימי ושנותי, ביום הזה אמות. [ר׳ אליהו מזרחי]: א״נ דאי לא תימא הכי, למה כינסם עכשיו יותר מכל הארבעים שנה, הניחא אם הוא יום מותו אתי שפיר, דאם לא עכשיו אימתי, אבל אם לא היה ביום מותו למה עכשיו יותר מכל הארבעים שנה:
ראשיכם לשבטיכם. דאל״כ אלא ראשיכם ושבטיכם כל חד וחד בפני עצמו, קשה ראשיכם ל״ל, מדכתיב שבטיכם גם הראשים בכלל, וגם שאר הפרטים ל״ל, שהרי כולן בכלל שבטיכם הם. בשלמא כשפירושו ראשיכם לשבטיכם, יש לומר בתחילה נקט ראשיכם ואחר כך זקניכם ואחר כך שוטריכם ואח״כ כל ישראל, החשוב חשוב קודם, אבל אי הוי ראשיכם ושבטיכם תרי מילי, א״כ ראשיכם ל״ל. וכ״ת א״כ אמאי כתיב ראשיכם ולא כתיב ראשי שבטיכם, די״ל ללמדנו דנשיא הדור הוא שקול ככל הדור:
This teaches that Moshe gathered them, etc. You might ask: From where does Rashi know this? Perhaps he did not gather them but rather each one remained in his encampment and Moshe stood in the middle? Furthermore, why does Rashi explain To introduce them into the covenant"? This is explicitly written in the verse? The answer is that he explains to introduce them into the covenant as this proves that he gathered them together, since one cannot make a covenant except through a rite of passage as we see later (v. 11). If so, since the verse writes that He introduced them into a covenant, Moshe must have uprooted them from their place and gathered them together, in order to perform this rite of passage with them into the covenant.
On the day that he died, to introduce them into the covenant. Since it is written this day it implies, this day my years are complete, i.e., this day I will die. ([See] Re"m). Alternatively, if you do not say this, why did he gather them now more than during the entire forty years? It is understandable if it was the day of his death, because if not now, then when? But if it was not the day of his death, why [do it] now more than the entire forty years?
Your chieftains of your tribes. Otherwise, if it means your chieftains and your tribes, each category by itself, why mention the chieftains at all? Once it writes your tribes the chieftains are included? And also, why mention the other details since all are included in your tribes"? This is no difficulty if the verse means your chieftains of your tribes, for you can say that the verse first mentions your chieftains, then your elders, afterwards your law officers, and afterwards all of Yisrael, i.e., the more prominent being listed first. But if your chieftains and your tribes are two entities, why mention chieftains at all? And if you ask: Why does it write ראשיכם (your chieftains) and not ראשי שבטיכם (the chieftains of your tribes)? The answer is to teach us that the prince of the generation is equal to the entire generation.
פרשת נצבים
אתם נצבים היום כלכם לפני ה׳ אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל – אמת ונכון כי את אשר יקריב ה׳ לעבודתו אדנות יתן לו ועבד מלך מלך. וכל איש ישראל אשר הונף ואשר הורם להתקרב לפני ה׳ לעבוד בבריתו נעשה ראש וקצין יתרומם ויתנשא ממעלתו. לכן כאשר יתייצבו נצבים כל איש ישראל לפני ה׳ לעמוד לשרת ולברך בשמו נעשו כלם ראשים. כאשר דבר משה אליהם משבח ואומר אתם נצבים היום כלכם לפני ה׳ אלהיכם וזה לכם לגדולה כי ראשיכם כל שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל וכלכם ראשים ושופטים ואין מכם מי שלא יעלה לראש:
אתם נצבים – צריך לדעת כוונת מאמר זה, עוד למה הוצרך לפרט ראשיכם וגו׳ טפכם וגו׳ ולא הספיק לומר בדרך כלל כלכם. עוד צריך לדעת טעם הברית הזה הלא בסמוך אמר אלה דברי הברית, ואם רצה לכלול גם האמור בפרשה זו בכלל הברית היה לו להקדים הדברים ויאמר על הכל אלה דברי הברית.
ונראה כי כוונת משה בברית זה הוא להכניסם בערבות זה על זה כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה׳ ויהיו נתפסים זה בעד זה, והעד הנאמן מה שגמר אומר הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו וגו׳ הרי שעל הערבות מדבר הכתוב, ואין זה הברית שאמר בסוף פרשת תבא כי אותו ברית הוא על עצמן, וזה שיתחייב כל אחד על אחיהו העברי כפי היכולת שביד כל אחד.
ומעתה באנו להבין מאמר אתם נצבים שהכוונה הוא על דרך אומרו (רות ב׳) הנצב על הקוצרים ל׳ מינוי, ואומרו כלכם פירוש כולם יש עליהם עול זה כל א׳ לפי מה שהוא על דרך אומרם ז״ל במסכת שבת (נ״ד:) כל מי שיש בידו למחות בכל העולם נתפס על כל וכו׳ וכל מי שיש בידו למחות באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, וכל מי שיש בידו למחות בבני ביתו נתפס על וכו׳, והוא מה שפרט הכ׳ כאן ואמר ראשיכם וגו׳ שכל אחד יתחייב כפי מה שיש בידו, ראשיכם הם הגדולים שבכולן שיכולין למחות בכל ישראל אלו יתחייבו על הכל, שבטיכם כל שבט ושבט יתחייב על שבטו, זקניכם ושוטריכם כל זקן יתחייב על משפחתו, כל איש ישראל הם ההמון כל אחד יתחייב על בני ביתו, לזה הפסיק הכתוב כאן וסדר טפכם וגו׳ בפני עצמם כי אלו אחרים נתפסים עליהם שהם הרשומים בפסוק שלפניו כל אחד כפי מה שהוא, ואין הם נתפסים על אחרים, שהטף אינם בני דעה, והנשים כמו כן, הגרים גם כן אין להם להשתרר על ישראל, וכמו שדרשו ז״ל (יבמות מ״ה:) בפסוק (לעיל י״ז ט״ו) שום תשים עליך וגו׳ כל משימות שאתה שם עליך לא יהיה אלא מקרב אחיך ולא גרים, אבל ישראל חיבין עליהם כאומרם ז״ל (נדה י״ג) קשים גרים לישראל כספחת ופירשוהו לפי שאינם מלמדים אותם ככל הצורך, הא למדת שנתפסים עליהם.
עוד רמז באומרו אתם נצבים וגו׳ לפני ה׳ לפי שכל שהוא מרוחק מהקדושה קומתו נמוכה וראשו שפלה (ב״ר פי״ב ו׳), לזה אמר כי להיות לפני ה׳ נצבו ונשאו ראשם.
אתם נצבים היום, "You are standing today, etc.⁠" We have to analyse what these words are meant to tell us. Besides, why did Moses have to single out ראשיכם, טפכם, "your heads and your children,⁠" and did not simply say כלכם, "all of you?⁠" Moreover, what was the reason for this covenant? Just a few lines ago (28,69) Moses had written: "these are the words of the covenant, etc.⁠" If Moses was anxious to include what is written in this portion in the covenant, he should have written this chapter sooner and everything would have been included in what are described as "the words of the covenant in 28,69.⁠"
It appears that what Moses wanted with this new covenant was to make the Israelites responsible for one another in their מצוה-performance. Each Jew has to see to it that his fellow Jew does not stumble and commit sins. The proof that this is what Moses had in mind here is to be found in verse 28 of our chapter where the Israelites are relieved of their responsibility when the nature of the sin committed is one that is secret. The Torah emphasizes הנגלות, "publicly committed sins,⁠" must be dealt with by ourselves. It is clear that that verse speaks of the mutual responsibility of one Jew for the conduct of another. Naturally, the degree to which we have to carry out this responsibility varies with our position in the community.
Let us now understand the meaning of the words: "you are standing here today.⁠" We may best understand this by referring to Ruth,2,5 נצב על הקוצרים, "the one standing over the reapers.⁠" The word in Ruth means "the one appointed over the reapers.⁠" Moses added the word כלכם, "all of you,⁠" to make plain that the mutual responsibility with which he charged each member of the people applied to one and all. We have been taught in Shabbat 54 that anyone who is in a position to protest a sin being committed by a fellow Jew, and who does not exercise his power of protest will be considered as an accessory to that sin. Some people's authority extends to their entire city whereas others may have authority to do this only within the walls of their own houses. Every Jew is responsible in the parameter where he can enforce his will. ראשיכם refers to the highly placed individuals in society. Such people share in the responsibility of the conduct of the whole nation. שבטיכם refers to heads of tribes, whereas זקניכם ושוטריכם, refers to heads of households, "your elders and law enforcement officers.⁠" Finally, כל איש ישראל, every man of this people possesses some influence over other members of his household. At this point the Torah interrupts before continuing with its reference to children, women, and proselytes. They are listed separately as they are the ones who will not become accessories when they do not admonish fellow Jews about their duties to perform the commandments. Children are not culpable as they do not understand the meaning of sin. How could they be expected to call their elders to order? The same applies to the women. Proselytes most certainly cannot be expected to call to order Jews who are natural born Jews. Our sages explained in Yevamot 45 that Deut. 17,15 שום תשים עליך מלך, is restrictive and means that only a fellow Jew may be appointed over you. However, we know from Niddah 13 that there is an obligation for Jews to call proselytes to order, and that Jews who fail to do so may find themselves culpable as accessories if the proselyte commits a sin.
Another meaning of the sequence "you are standing in the presence of the Lord,⁠" is that unless you are standing in His presence you are very low, cannot even be considered as standing upright (compare Bereshit Rabbah 12,6).
אתם נצבים – הוא כנגד נפש ורוח.
היום כלכם – הוא נגד ב׳ צלמין.
לפני ה׳ אלהיכ׳ – כנגד ג׳ חלקי הנשמה. נשמה חיה יחידה.
ראשיכם – כי הם חמשה מנהיגי ישראל. כמו שביארתי בישעי׳.
אתם נצבים היום כלכם – כדכתיב לעיל ויקרא משה אל כל ישראל, ואמר להם שכנסם היום לפני הקב״ה ביום מותו, כדי להעבירם בבריתו ובאלתו, כי בברית הראשונה של מתן תורה לא היו שם אלות וקללות, והוסיפם עתה קודם שיכנסו לארץ מיראתו פן יפתה לב קצתם לשקוצי ע״א אשר ראו במצרים או אשר יראו בארץ כנען, כמו שיאמר כי אתם ידעתם וכו׳:
ראשיכם שבטיכם – כמו האהלה שרה אמו, והענין ראשיכם שהם ראשי שבטיכם:
ראשיכם שבטיכם – רש״י פי׳ ראשיכם לשבטיכם וראב״ע אמר ראשיכם שהם ראשי שבטיכם ויותר יתכן כתיב״ע רישי סנהדרין דלכון ואמרכלי שבטיכון, לפי׳ שבטיכם מענין שבט מושלים (ישעיהו י״ד), לא יסיר שבט מיהודה שהוא כנוי לשררה ולממשלה (סצעפטערפיהרער), ויפה אמר הגר״א ראשיכם הם שרי אלפי׳ שהם ראשים על כלם, שבטיכם הם שרי מאות שהם שופטי ישראל כמו לא יסור שבט מיהודה, שאמרו עליו (סנהדרין ה׳) שבט אלו ראשי גליות הרודין. זקניכם הם שרי חמשים המלמדים תורה ברבים, ושוטריכם הם שרי עשרות הכופין על קיום פסקי הדיינים.
כל איש ישראל – דע שבכ״מ שיזכיר איש ישראל או כל אשי ישראל הרצון בו האנשים הנכבדים במעלה מה, ולא כן ויקהל דוד את כל ישראל מן שיחר מצרים ועד לבא חמת (דברי הימים א י״ג), שהרצון בזה כל עם ישראל, וכן כאן אמר (לעיל א׳) ויקרא משה אל כל ישראל, והיינו הנשיאים והעם, ועכשיו אמר. אתם נצבים וגו׳ ראשיכם כל איש ישראל, הנה כל איש ישראל הוא כלל שאחר הפרט, הראשים והנשיאים טפכם נשיכם וגרך דהיינו יתר העם (רוו״ה).
אתם נצבים – לא מצינו שענו אמן או עשו שום דבר להראות שהם מקבלים הברית אבל במה שנשארו שם לשמוע הקללות עד תמם עשו עצמם כמקבלים; זה טעם אתם נצבים ואח״כ הוא מדבר על מי שאולי לא בא שמה, או הלך לו באמצע.
שבטיכם – כמו {לא יסור שבט מיהודה,}א דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל {בראשית מ״ט:ט״ז}.
ראשיכם שבטיכם – עיין בראשית מ״ט:ט״ז.
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
נעתק מכ״י הגאון המחבר מדרשותיו על התורה
אתם נצבים היום, זש״ה הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד וגו׳ כל זמן שהקב״ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקומה, הפך במעשיהם של דור המבול לא היתה להם תקומה שנאמר וימח את כל היקום, הפך במעשיהם של אנשי סדום ולא היתה להם תקומה שנאמר ויהפך את הערים האל, הפך במעשיהם של מצרים ולא היתה להם תקומה שנאמר ולא נשאר בהם עד אחד. הפך במעשה של בבל ולא היתה לה תקומה שנאמר והכרתי לבבל שם ושאר נין ונכד. ועל כלם אמר דוד שם נפלו פועלי און וגו׳ אבל ישראל נופלים ועומדין וכן הוא אומר אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי וגו׳. כי אני ה׳ לא שניתי וגו׳ אמר רבי חנינא בר פפא אמר הקב״ה מעולם לא הכיתי אומה ושניתי לה אבל אתם בני יעקב לא כליתם שנאמר חצי אכלה בם חצי כלים והם אינם כלים. וכך אמרה כנסת ישראל דרך קשתו ויציבני וגו׳ משל למה״ד לגבור שהעמיד את הקורה והיה זורק בה את החצים. חציו כלים והקורה במקומה עומדת, אף ישראל כל זמן שהיסורין באין עליהם היסורין כלין והם במקומן עומדין ואינם כלין. לכך נאמר הפוך רשעים ואינם. ע״כ תנחומא. הפך במעשיהם של דור המבול ולא היתה להם תקומה שכל ימי המבול לא שמשו המזלות ומאז נשבר כחם ואינם גדלים לארך ימים וגבורה כמו מקודם. וע״ז כתיב וימח את כל היקום כי גם בחטאם היתה להם תקומה. ע״י משטרי שמים שעמדו בעזרם. אע״ג שסרה ההשגחה מהם. וע״ז היה צריך להפכם משרש. וכן באנשי סדום הפך משרש הרים והפך גם שרשם למעלה וכן במצרים תחלה נלקה שר של מצרים בים ועי״כ לא נשאר בהם עד אחד וגם כל אלילי מצרים שהיו עשוים עפ״י טלמסאות וכח השבעת הכוכבים, נשברו כשבר נבל יוצרים כתות. וכן בבבל כתיב בישעיה איך נפלת משמים הילל בן שחר. ומ״ש הפך במעשיהם כי שריהם ומזליהם הם הם מעשיהם הרעים שעובדים להם והמה נפתים אחריהם ומשפיעים להם כל טוב. כיון ששריהם הם מצד הס״א שאוהבים מעשיהם זר מעשיהם. וכן כל ענין הזנות שהיה בדור המבול היה לערבב הכחות וכן במצרים ובבבל שהיו ג״כ מלא כשופים חרטום ואשף וכשדי ושרי הטומאה הם מעשיהם בעצמם והענין ארוך ואכ״מ. ועל כולם אמר דוד שם נפלו פועלי און וכו׳ ר״ל כי ידוע תבת שמים הוא מלשון שם, שמורה על תכלית ההרחק כמו שמרמז על מקום רחוק אומר מלת שם, וזה שמים, וז״ש שם נפלו ר״ל שאינם מהנופלין אשר יפלו רק למטה במקומם אבל יפלו בשרשם למעלה תחלה. ושם מרמז על מקום השרש. ועי״ז דוחו ולא יוכלו קום. כיון שאין להם שרש ותקוה. אבל ישרא״ל נופלי״ם ועומדי״ם ר״ל שלא כאלה חלק יעקב. שיפלו ח״ו משרשם. רק ישראל בעצמם נופלים ושרשם חי וקים, לזה ועומדים, וכן הוא אומר ״אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי״ ר״ל שישראל אומרים לאומות השמחים על צרותיהם ונפילתן. ואומרים להם שאין זו שמחה כי אינה נפילה כלל כמו שלא יקרה מי שיושב בבית אפל והאור לו מנגד לא יתכן שיאמרו כי הוא נלקה בחשך. כי אין צריך רק התקרבות אל האור כי ישראל ששרשם עומד א״כ גם כי נפלתי ר״ל הנפילה אם קם מתיצב על נכון כמ״ש אתם נצבים לפני ה׳ ואינה נפילה כי ה׳ אור לי כנ״ל. כי אני ה׳ לא שניתי א״ר חנינא בר פפא אמר הקב״ה מעולם לא הכיתי אומה ושניתי לה אבל אתם בני יעקב לא כליתם יבואר בהנ״ל רק בהמתיק הענין שכתבנו למעלה ממשל האילן שידוע בחכמת הטבע שהעץ הוא מלא קנוקנות וגידים. אשר ישלח בו מיץא ספוגי ולחלוחית האדמה שיונק השרש וישלחם אל הגזע ומשם לענפים הגדולים והקטנים, איש לפי אכלו. והנה השרש עושה פעולת השלוח תמיד לא ישקוט רק לפעמים יולד חולי בהענפים. שיצמקו הקנוקנות ואינם מוכנים לקבל יניקת השרש אזי בבוא המזון אל המקום הזה ואין מי שיקבלהו הוא שב אל שרשו. וממילא הענף מחוסר מזון וחיות ועי״כ גם חום השמש ושנוי האור יפעול בו ליבשו והיה כערער בערבה עד אשר ינקה ויבריא ומוח עצמותיו ישוקה, אז יקבל השפע כבתחלה, ובאופן זה, אבל לפעמים שהענפים יונקים מן שרשם בטוב בריאים ומוצקים רק שבעל האילן רואה שהאילן הוא סם המות והפירות אשר יגדלו על הענפים ימיתו בני אדם. אזי בודאי עוקרו עם השרש לבל ישוב ויפרה ראש פתנים. וכן המשל בישראל שמקבלים השפע ע״י הקב״ה שהוא השרש עץ החיים הנטוע בתוך הגן והם הענפים נצר מטעיו. הנה שרש השרשים תמיד ידו פתוחה להשפיע שפע שבע רצון רק לפעמים הענפים המקבלים מתקלקלים ע״י העונות ונסתמו צנורי נשמותיהם הרוחנים המקבלים החיות מהשרש וא״כ החסרון הוא בענפים ואז כשבא השפע אליהם והם בלתי ראוים לקבל חוזר השפע אל מקומו עד אשר ישובו ויזככו הצנורות וקנוקנות הנפש עוד ישוב לשוש עליהם לטוב כבתחלה. אבל באו״ה שמקבלים שפעם ע״י השרים. ולפעמים יראה האדון שהכל שלו רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן בשרשו שלמעלה ומזלו עומד לו. אך הוא גדל סם המות חמת תנינים למו ונחש הנחשת בעקבו. אזי צריך לעקרו עם השרש. וז״ש אני ה׳ לא שניתי ר״ל שהחילוק בין עונש אומות לישראל שזה ע״י ישראל בעצמם וכליון האומות בא ע״י כונה מהקב״ה וז״ש אני ה׳ בעונש שאני הגורם לזה שאני רואה שצריך לעקור האילן של סם המות, לא שניתי לא הכיתי אומה ושניתי לה, כי אני עוקרה עם השרש, אבל ואתם בני יעקב ר״ל יסורין שבאים עליכם אתם הגורמים שיש קלקול בכם ואינכם יכולים לקבל מהשרש א״כ לא כליתם כיון שהשרש קיים. אמר ״אני ה׳⁠ ⁠⁠״ כי עונש ישראל שהוא רק מניעת השפע הוא הגורם של מדה״ד שדרכו לצמצם כידוע. אבל עונש א״ה שהוא בפועל לעקרם ולשרשם, הוא ע״י מדת הרחמים שנהפך למדה״ד שאם היה במדת הדין אין דרכו להסיר רק ההשגחה אבל שישגיח לרעה א״א כי דרכו רק לסלק ההשגחה למרומים והדבר ידוע בכתבי האר״י ז״ל. ובזה י״ל מ״ש בשעה שהקב״ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם. שמהפך ע״י מדת הרחמים לדין. ואז הוא מסתכל בהם משגיח לרעה דאם היה במה״ד לא היה מסתכל. וא״כ לא היה מחויב כליה כיון שאינם נתונים תחת ההשגחה כנ״ל. שנאמר חצי אכלה בם רישא דקרא אספה עלימו רעות חצי אכלה בם. ויובן במ״ש למעלה כי רבוי הקללות הוא לטובה כי כל שהקללות מתרבים הוא בא מעלולים התחתונים. שהם מתרבים בדרך עלה ועלול. וישראל הם למעלה מעלולים התחתונים אף בעת חטאם מצד נפשם שהיא חלק אלוה. וז״ש ע״י שאספה וארבה עלימו רעות שהוא מהנהגות השפלות ממילא חצי כלים והם אינם כלים. כי הם יותר חזקים מהחצים. והביא משל מהגבור שזורק החצים אל המטרה שהקורה חזקה יותר מהחצים. וגם רמז שמה שהקב״ה שולח יסורין על ישראל אינם להרע להם רק להכין הדרך שיוכלו לשוב ולקבל שפעת ה׳ ולא תלך השפע בדרך עקלקלות כמו הגבור שאין כוונתו לשבר את הקורה רק לכוין שילכו החצים אל המטרה וע״ז מביא ג״כ קרא דרך קשתו שתחלה אומר דרכי סורר ויפשחני. ר״ל שנתקלקלו דרכי צנורות השפע ולזה דרך קשתו ויציבני רק למטרה לחץ לכוין השפעת אלהי בדרך ישר לישראל חבל נחלתו:
אתם נצבים יל״פ כי האדם נקרא הולך ממדרגה למדרגה ואינו עומד רגע על ענין אחד רק במעלות הסולם רצוא ושוב אף מי שכבר הגיע אל שלמותו לדבק בעלת העלות באופן שאין השגה למעלה הימנה אין לו מקום לילך ונקרא עומד ועז״א ואתה פה עמוד עמדי. דכיון שעלה אל מדרגה העליונה מאשר ביכלת מין האנושי להשיג הוא שיהיה אצל כסא כבוד ופרשז עליו עננו א״ל עמוד שתקרא עומד ע״י שאתה עמדי וכן אמר ואנכי עמדתי בהר ששם היה עומד על מדרגה אחת ועז״א אתם נצבים היום כלכם שכלכם במדרגת עומדים והטעם כי אתם לפני ה׳ אלהיכם ואין עליה גדולה מזו. בזה יל״פ מ״ש בתנחומא פ׳ בראשית ובחז״ל היום לעשותם ולא למחר לעשותם היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם שחדא תליא באידך, כי הטעם ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא כי השכר הוא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה וא״כ כשהם באופן זה שעומדים לפני המלך ונהנים מזיו כבודו יתברך שוב א״א שילכו ממדרגה למדרגה כי אין מדרגה גדולה למעלה מזו לזה אין מקבלים שכרם בזה העולם כדי שיוסיפו תורה ומצות, משא״כ בעה״ב בעמדם תרפינה כנפיהם ושם עולם הגמול שוה א״א שיהיה שם עולם המעשה וז״ש כי היום לעשותם ולא למחר לעשותם וזה ממילא היום לעשותם וא״א לקבל שכר היום שא״כ מהנמנע שיהא עולם המעשה. ולמחר לקבל שכרם ולא אפשר לעשותם:
ד״א חושב בכאן עשר מדרגות כמ״ש בזוה״ק פ׳ יתרו (דף ל״ז) והענין ע״פ מ״ש המהרש״א פרק י׳ יוחסין דכמו שהמרכבה העליונה נכללת מעשר מדרגות ואין דבר שבקדושה פחות מעשרה כן למטה קדושת ישראל זיו הדרם הוא בעשר מדרגות והם עשרה יוחסין שעלו מבבל ואע״ג שבתוכם יש פסולים ממזירי נתיני שתוקי ואסופי כן גם למעלה יש צד הימין והמשמאילים וזה שחושב מרע״ה כאן עשר מדרגות יוחסין של ישראל חמשה מימינים וחמשה משמאילים והכל שלמות המרכבה העליונה לראש פנה ועז״א שהגעתם למדרגת היותכם בעצמכם לפני ה׳ אלהיכם ואתם חיות הקדש הנושאים כסא כבודו ועז״א ה׳ אלהיכם שחמשה הראשונים הם לעמת שם הויה רחמים וחמשה האחרונים לעמת ה׳ אלהיכם דין ועז״א היום כלכם ודרשו חז״ל כיום שהוא מאפיל ומאיר כי שלמות היום להקרא יום שלם הוא היום ולילה. והנה ידוע כי יום ולילה לא ישבותו רצוני שבכל רגע ורגע ימצא בכדור העולם יום ולילה כי בעת שהשוכנים על הכדור יום יהיה לאנשי עולם החדש השוכנים תחת כפות רגלינו לילה ובעת שאצלנו לילה אזי אצלם יום, והנה היום תמיד מאפיל ומאיר ברגע אחד כן הנהגת המרכבה דין ורחמים ממוסכים וממוזגים זה בזה כולם ברורים להנהגה השלמה, וכן בעם ישראל שהם מרכבה התחתונה שלמות היוחסין שלהם בעשר מדרגות הנ״ל אור וחשך ביום וזה היום כלכם שכלכם דומים ליום שהוא מאפיל ומאיר ברגע אחד כן שלמות המרכבה התחתונה יום רחמים ולילה דין ממוזגים וממוסכים ועי״כ לעברך בברית ה׳ אלהיך ובאלתו הברכה והקללה דין ורחמים:
ובזה יובן מ״ש במדרש הובא בילקוט ראה נקראו מלאכים עומדים שנאמר שרפים עומדים ממעל לו ונקראו ישראל עומדים שנאמר אתם נצבים. ומי חביב יותר מי שהקב״ה משבח עמידתו שנאמר כן יעמוד זרעכם ושמכם וכתיב זאת קומתך דמתה לתמר, ר״ל כי המלאכים נקראים עומדים כיון שכל מעשיהם בהכרח לא בבחירה, משא״כ ישראל שמעשיהם בבחירה נקראים הולכים. וכאשר יגיעו למדרגה העליונה בעולם הגמול נקראים עומדים ג״כ כמו שנאמר אתם נצבים. אך לא ידענו איזה מהם חשוב יותר, לז״א מי שהקב״ה משבח עמידתו כי במלאכים כתיב בשתים יכסה פניו שלא יהנו מזיו השכינה כי מאן דאכיל דלא דיליה בעית לאסתכולי באפיה משא״כ ישראל עם קרובו נהנים מזיו השכינה, וידוע מ״ש המחקרים שלא יתכן שישתבח אדם פועל פעולה בטבע. כמו שלא תשתבח הדבורה ביופי מלאכתה בעוגות השעוה והשממית בקורי עכביש שלה כיון שפעולתה מוכרחת בטבע רק בזאת יתהלל המתהלל אם מלאכתו ברצון ובבחירה. בהנ״ל יבואר אל יתהלל חכם בחכמתו וגו׳ כי ארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזין חכם יהיה או עשיר וגבור רק צדיק ורשע לא קאמר כי זה ניתן לבחירת האדם וא״כ אין להתהלל בחכמה גבורה עשירות כי הוא גזרה קודם יצירה ואין תהלה בזה כנ״ל רק בזאת יתהלל אם ישתמש בחכמה להשכיל וידוע אותי כי אני ה׳ להשכיל מציאותו ואחדותו ית׳ ובגבורה ועושר ישתמש לעשות חסד משפט בארץ. ונותן הטעם כי באלה חפצתי עפ״י הידוע אצל הקב״ה לא שייך רצון כי רצונו הוא העשיה וכל לא נעלם ממנו ואיך שייך רצון אבל בענין זה שייך רצון שהקב״ה רוצה בצדקת האדם כי זה אינו בידו רק נתן הבחירה ליד האדם ועז״א רוצה ה׳ את יראיו רק בזה שייך רצון וז״ש כי באלה חפצתי רק בזה שייך אצלי חפץ ורצון אבל בזולת זה הכל בידי ועפ״י גזרתי ואינו ביד האדם ואיןב מהנמנע שיתהלל בזה. ובזה י״ל מ״ש זמרו כבוד שמו שימו כבוד תהלתו ר״ל לאפוקי מדעת הפוקרים הפורים ראש ולענה לאמר כי מעשה בריאת העולם היה בהכרח בהאצלת המושכל מהמשכיל והצל מהשמש שבמעשה כזה אין התהלה בבריאת עולם המופלאת והנוראתג ראוי שיכבדו אותו ויתנו לו כבוד והוא יתכבד בפעולה זאת אחר שהוא בהכרח לז״א שלא כן ופיהם דבר שוא רק שימו כבוד תהלתו וע״ז אמר לאלהים מה נורא מעשיך כי העושה בטבע אין להתירא ממנו אחר שאין הפעולה בידו אבל משאתו יגורו כל חי כיון שמעשהו ברצון, וז״ש מי שהקב״ה משבח עמידתו כי המלאכים אין להם שבח במה שנקראים עומדים אדרבה הוא פחיתות לעמת בעל הבחירה אבל ישראל כאשר יבצעו את מעשיהם ויזכרוד לטוב הצפון לעמוד בהיכל המלך הוא שבח ותהלה פאר וכבוד להם וע״ז מביא ראיה מפסוק כן יעמוד זרעכם ושמכם ורישא דקרא כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני כן יעמוד וגו׳ ואומר בזוה״ק השמים החדשים הם הנבראים ע״י סתרי תורה והארץ החדשה נבראת ע״י פשט התורה וזה כוונת הכתוב בל תחשבו כי תהיה העמידה לכם בלי שבח כמו עמידת מלאכי השרת אחר שאז תעמודו מלעבוד עבודת המלך דבר יום ביומו לז״א שאתם תעמודו כמו עמידת השמים והארץ הנבראים ע״י תורתם והם עומדים לפני תמיד להשתעשע בהם וא״כ לא תאכלו נהמא דכסופא. וזה שאמר עוד וכתיב זאת קומתך דמתה לתמר ע״פ מ״ש בילקוט תהלים בפסוק צדיק כתמר יפרח למה נמשל הצדיק לתמר מה תמר צלו הולך למרחוק כך מתן שכר של צדיקים לע״ל וזה הכוונה שקומתך דמתך לתמר שצלך ומתן שכרך לע״ל היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם:
א. בדפוסים אחרים: ״מים״.
ב. יש דפוסים שתיקנו: ״וא״כ״.
ג. יש דפוסים שהוסיפו כאן: ״ואין״.
ד. יש דפוסים שגרסו כאן: ״ויזכו״.
אתם נצבים היום כלכם – הודיעם שכשם שנתאספו יחד לקיים עליהם ועל זרעם את כל דברי התורה, כן ה׳ יצא לקראתם, וז״ש לפני ה׳ אלהיכם, ראשיכם המה הנשיאים, שבטיכם המה כל השבטים. ואף שהיה נכון להנשיאים שיעמדו ביחד עם כל אנשי המעלה, שעמדו בפ״ע, כמו שיתבאר, אבל מפני כבוד השבטים, התיצבו כל אחד בראש שבטו:
זקניכם – שבעים הזקנים, שהם סנהדרי גדולה:
ושוטריכם – הממונים שע״י יתקיימו דברי הזקנים כל איש ישראל (איש הוא לשון מעלה וחשיבות) הם המיועדים למלאות מקום הזקנים והם הסנהדרי קטנה שהיו בכל שבט ושבט, ואנשי המעלה שהיו במדרגת נביאים כאלדד ומידד ודומיהם, וכל אלו עמדו בפ״ע:
אתם נצבים וגו׳: גם זה1 בכלל פיוס וכאשר יבואר, אלא שהפסיק בתורה ונעשה מזה סדרה (פרשה) חדשה, באשר בא בזה המאמר כוונה ועיקר גדול בהליכות ההשגחה לדעת בכל עת אפילו שלא בשעת התוכחה. וכיוצא בזה2 מתחיל בספר שמות פרשת וארא ובזה הספר פרשת עקב (לעיל ז,יב), וכמו שכתבתי שם3.
והנה ביארנו לעיל (י,יב) ענין מקרא זה מה שפירש הכתוב כל הפרטים, ולא הספיק במה שאמר ״אתם נצבים היום כולכם לפני ה׳ אלהיכם לעברך וגו׳⁠ ⁠⁠״. אלא בא ללמדנו שאין הדין וחשבון של כל אדם שוה, ויש בזה ארבע מדרגות במעלות האדם מישראל: ראשים, תלמידי חכמים, המון עם ה׳, נשים ועבדים וטף. כל אחד נידון לפי השאלה שהקב״ה שואל ממנו, כמו שנתבאר לעיל שם.
והקדים לומר ״היום״, משום שבאמת בכל ראש השנה ויום הדין נצבים כל ישראל בזה האופן4, אבל ״היום״ – שלא בראש השנה – הוא כדי ״לעברך וגו׳״ (פסוק י״א)⁠5.
ואמר ״כולכם״6, שאע״ג שכל אחד נידון בפרט לפי מה שהוא אדם7, מ״מ כל אחד גורם להכריע את הכלל אם לשבט אם לחסד, כדאיתא בקידושין סוף פרק א׳ (מ,ב) דכל אחד מכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות או לכף חוב8.
ואחר כך פירש הפרטים, א׳, ״ראשיכם שבטיכם״ – מנהיגי השבטים9. אכן לפי הנראה ״שבטיכם״ מיותר, ומה מקרא חסר ״ראשיכם״ לחוד, וממילא כל ראש מנהיג בישראל באשר הוא שם.
אלא ללמדנו שאין כל שבט ומנהיגיו נדונים בשוה10, אלא לפי טבע השבט ובמה שהחזיק ביותר להיות נזהר, בזה נידון על העוותו וסורו מדרך הטובה שהחזיק בה11. וכמו שאמר עמוס הנביא (ב,ד) ״על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו, על מאסם את תורת ה׳ וחוקיו לא שמרו״. (פסוק ו׳) ״על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים״. הרי שעיקר הדין על שבט יהודה על שסרו מדרכם הטובה לשמור חוקיו, המה מדות התורה12, וזהו כבוד לתורה שבכתב שמדקדקים בה הרבה, וכאשר סרו מזה ׳מאסו את התורה׳. ולא כן שבטי ישראל 13 שמעולם לא החזיקו כל כך בתלמוד תורה, אלא בחסד בין אדם לחבירו, כדרך מלכי ישראל, וכמו שכתבתי בספר בראשית (נ,כג), על כן עיקר הדין עליהן על שסרו מזו המדה ׳ומכרו בכסף צדיק׳ וגו׳. ונמצא הראשים שמנהיגים את השבטים נידונים לפי שבטם.
מדרגה ב׳, ״זקניכם ושוטריכם״, המה תלמידי חכמים גדולי וקטני הערך14 לכל אחד לפי כוחו.
מדרגה ג׳, ״כל איש ישראל״, כל איש לפי מעשיו בהליכות עולמו. וכבר נתבאר בספר במדבר (כד,ו) בדבר בלעם ברוח הקודש שנמשלו המון עם ישראל ״כגנות״ שיש בם הרבה מיני זרעים, אבל בכל גינה יש בה מין אחד שהוא העיקר, כך כל ישראל מוזהרים בכל מצוה מעשית, אלא שמ״מ כל אחד עליו מצוה אחת להיות נזהר בה ביותר, לכל אחד לפי עסקיו מה שעלול להיות נכשל ע״פ עסקו, עליו לשום לבו על זה הפרט ביותר, ועל דבר זה הוא נידון ביחוד15. גם נכלל בלשון ״כל איש ישראל״ – כל אחד לפי טבעו, וה׳ היודע תכונת לב של כל אחד דן כל אחד לפי מדתו.
1. כפי שהסביר רבינו את פסוקים א-ח בסוף הפרשה הקודמת.
2. שעקב סיבה מיוחדת מתחילה פרשה חדשה, אף שזה באמצע הענין.
3. בכל מקום טעמו שלו.
4. שביארנו לעיל, כלומר, כל קבוצה (ואולי כל יחיד) לפי דרגתה בעבודת השם והחובות המוטלות דוקא עליה (עיין לעיל י,יב בהרחבה יתירא אצל רבינו).
5. גם במעמד זה (״לעבדך בברית״) נוהגת תורת ההפרשיות בין הסוגים השונים.
6. מיותר לחלוטין לכאורה בפסוק בו מפורטות כל הסוגים של אנשים, ועוד מוסיף ״כל איש ישראל״!
7. זהו דין ״לעברך״ (לשון יחיד).
8. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת – אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע...
9. רש״י: ראשיכם לשבטיכם.
10. רבינו ממשיך בדרכו על ׳תורת ההפרשיות׳ מן המישור של היחיד אל המישור של השבט.
11. רבינו עוסק ב׳טבע׳ השבט ש׳החזיק בה׳, ולא במה שהוטל על השבט לעשות כשבט.
12. כוונת רבינו ל׳מדות׳ שהתורה נדרשת בהן. כך שיטת רבינו בכל מקום במשמעות המושג ׳חוקים׳.
13. המוזכרים בפסוק ו׳ ״על שלשה פשעי ישראל״.
14. מפרש ״שוטר״ במשמעות תלמיד חכם קטן הערך (והשוה רש״י לפסוקנו שסתם ולא פירש).
15. והשוה פירוש המשניות של הרמב״ם למשנה האחרונה שבמסכת מכות (׳כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא׳).
ראשיכם - המובחרים שבכם, והם – שבטיכם – ראשי השבטים שבידם שבט או מטה לרדות היושבים תחתם; זקניכם – הם השופטים, כי לא ימנו שופט כי אם איש בא באנשים; ושטריכם.
לפני ה׳ אלהיכם – לפי הראב״ע: סביבות לארון העדות, שהיה באמצע המחנה. אבל יותר נראים דברי רש״י ומלבי״ם, שמשה רבינו כינס את כל העם, כדי שיקבלו את דברי ברית ה׳ עליהם ועל זרעם אחריהם.
ראשיכם שבטיכם – לדעת רש״י והראב״ע פירושו כמו ״ראשי שבטיכם״ (השוה ה׳:י״ט). כן תרגמו גם השבעים, והוסיפו עוד ״שופטיכם״. אין להניח (כדילמן) שלפני השבעים היה כתוב ״שפטיכם״ במקום ״שבטיכם״. אלא ודאי אירעה טעות להוסיף שופטיכם, מפני שגם למעלה ט״ז:י״ח מזכיר הכתוב ״שופטים ושוטרים״ ביחד. לדברי תרגום יונתן ״ראשיכם״ הם ״רישי סנהדרין״, ו״שבטיכם״ הם ״אמרכלי שבטיכון״ (נשיאי השבטים). על כן יש קצת מן המפרשים (רבי עובדיה ספורנו, רבי יעקב צבי מקלנבורג, שד״ל). האומרים ש״שבט״ פירושו ״תומך שבט״. אבל אין ראיה ברורה לפירוש זה. לדברי הרמב״ן ״ראשיכם שבטיכם״ הוא כלל (כלומר הראשים וכל שאר בני השבט), ואחרי כן הולך הכתוב ופורט: ״זקניכם ושוטריכם״ הוא פירוט הראשים,⁠1 ו״כל איש ישראל״ הוא פירוט של ״שבטיכם״. הגר״א ב״אדרת אליהו״ מפרש, שבפסוק ט׳ מזכיר הכתוב חמשה מיני ממונים על העם, ובפסוק י׳ הוא מזכיר חמשת מיני הכפופים להם (השוה ״הכתב והקבלה״).
1. ה״שוטרים״ הנזכרים כאן יתכן שהם ״שוטרי הרבים״ הנזכרים במשנה (קידושין ד׳:ה׳), שפירשוהו המפרשים שהם דיינים בדיני ממונות. השוה את הערתי ב״ישורון״ של ר״י וולגמוט, כרך ד, עמוד 265 והלאה.
ראשיכם שבטיכם – לפי הענין נראה שיש מצות שרק על הכלל כמו בנין בהמ״ק וכדומה, ויש שעל הפרט, לכן אמר שבטיכם המה הכללים וכל איש ישראל הוא הפרט. ולפי פרש״י אמר ראשיכם לשבטיכם, משום שכאן היה השבועה שנשבעו וענין השבועה אמר לראשי המטות, לכן הקדים אותם. ועיין ירושלמי סוף הוריות. ואמר אחרי כן וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך וכו׳ הכל בלשון יחיד, כי ישראל מקושרים להש״י, והמה כמו קוים אל המרכז, ולכן נחשבין כולם כאחד, ולכן אמר במד״ר בני יעקב שעובדים לאל אחד נאמר בהם נפש, לזאת כיון שהרבים כל ישראל ראשיכם וטפכם כו׳ לפני ה׳ אלהיכם ונכללים כולם במקור המקורים, א״כ הם כל ישראל איש אחד, ולכן אמר וגרך כו׳ מחוטב עציך וכו׳ שהמה הנתינים שנתן משה לחוטבי עצים (יבמות דף ע״ט) בלשון יחיד. ודו״ק.
ראשיכם שבטיכם זקניכם – משה הקדים ראשים לזקנים, וביהושע כתיב (יהושע כ״ד) ויקרא יהושע לזקניו ולראשיו, לפי שבמשה כולם היו תלמידיו וביהושע לא היו כולם תלמידיו,⁠1 דבר אחר, משה לא היה צריך לזקנים בכבוש הארץ הקדים ראשים, ויהושע היה צריך להם הקדימם לראשים. דבר אחר, משה לא נתייגע בתורה הקדים ראשים, ויהושע שנתייגע הקדים זקנים. דבר אחר, לפי שצפה משה ברוח הקודש שעתידים ישראל להסגר במלכיות וראשיהם עומדים על גביהם לפיכך הקדים ראשים לזקנים2 [ירושלמי הוריות פ״ג ה״ה]
1. זקנים הם תלמידי חכמים כמבואר לפנינו בפ׳ חיי בפ׳ ואברהם זקן, יעו״ש. וראשים הם אף שאינם ת״ח אך עומדים הם בראש הנהגת הצבור, ור״ל דבמשה לא היה פחיתת כבוד להזקנים שעמדו אחר הראשים, כי בלא״ה כולם תלמידים הם לגבי משה, ואדרבה הם מחויבים בכבוד ובמורא, ולכן מפני איזו תכלית שהיה למשה להקדים את הראשים כדמפרש לא חשש לכבוד הזקנים, משא״כ ביהושע אם היה עושה כן היה פוחת בכבוד הזקנים ובכבוד תורתם ולכן הקדים אותם להראשים.
2. דבכהאי גונא בודאי הראשים קודמים, שאם אין ראשים משתדלים להשלים את המדינה אין כח לחכמים ללמוד תורה. ומה שהפסיק בין ראשים לזקנים בשבטים [מלבד די״ל דהכונה – ראשי שבטיכם וכמו אמרים אמת במקום אמרי אמת טורים אבן – טורי אבן] עוד נראה דהשם שבטים שבכאן הוא שם נרדף עם ראשים והפי׳ שבטים קצינים וראשים, כמו וקם שבט מישראל (פ׳ בלק), דעיקר יסוד המלה מענין שרביט הממשלה כמו וכי יכה איש את עבדו בשבט [תרגום אונקלוס בשולטנא] חושך שבטו שונא בנו וכדומה.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרארשב״םחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״למלבי״ם תורה אורנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144