×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(יג) וְלֹ֥א אִתְּכֶ֖ם לְבַדְּכֶ֑ם אָנֹכִ֗י כֹּרֵת֙ אֶת⁠־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וְאֶת⁠־הָאָלָ֖ה הַזֹּֽאת׃
Not with you alone do I make this covenant and this oath,
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר׳ בחיירלב״געקדת יצחק פירושכלי יקראור החייםנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
וְלָא עִמְּכוֹן בִּלְחוֹדֵיכוֹן אֲנָא גָּזַר יָת קְיָמָא הָדֵין וְיָת מוֹמָתָא הָדָא.
And I ratify this covenant and oath not with you only,
ולא עמכון לבלחודיכון אנה כען מקיים ית קיימה הדין וית שבועתה הדה.
ולא עמכון בלחודיכון אנא גזר ית קיימא הדא ומסהיד ית מומתא הדא.
And not with you only do I ratify this covenant, and attest this adjuration;
וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם – וְכֵן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ כְּשֶׁהִשְׁבִּיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבוֹת מוֹאָב אָמַר לָהֶם הֱווּ יוֹדְעִין שֶׁלֹּא עַל מַה שֶּׁבִּלְבַבְכֶם אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶתְכֶם אֶלָּא עַל דַּעְתִּי וְעַל דַּעַת הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם״ וְגוֹ׳ וְכוּ׳ עַד מֹשֶׁה רַבֵּינוּ מִלְּתָא דְּלָא טְרִיחָא נָקַט.
וליס מעכם וחדכם אנא עאהד הד׳א אלעהד והד׳א אלחרג׳
ולא אתכם לבדכם אני כורת את הברית הזאת ואת השבועה הזאת.
פס׳: ולא אתכם לבדכם, כי את 1אשר ישנו פה עמנו – אלו המתים.
עומד היום לפני ה׳ אלהינו – אלו החיים.
2ואת אשר איננו – אלו הדורות העתידים לבוא:
1. אשר ישנו פה. אלו המתים. ישנו דריש לשון ישן כי שינה אחד מס׳ במיתה:
2. ואת אשר איננו פה אלו הדורות העתידים לבא. דהכא לא כתיב עומד עמנו היום רק עמנו היום מפני שהיו שם כל הנשמות העתידות לבוא אבל לא נראו עומדים. (הגר״א בא״א):
ולא אתכם לבדכם – רק: עמכם ועם הבאים אחריכם, שהם בניכם ובני בניכם.
NEITHER WITH YOU ONLY. But with you and with those who come after you, namely, your sons and your sons' sons.
ולא אתכם לבדכם – כלומר שבדור הזה אנכי כורת את הברית ואת האלה, כי אתם עמנו עומדים היום לפני ה׳ אלהינו, אלא אפילו את אשר איננו פה עמנו היום, כלומר בברית הזאת. ואמר כן לפי שהאב שרש והבנים הם ענפים העתידים לצאת מכח השרש, ועל כן היה יכול השרש להביא באלה את הדורות הבאים. ודרשו רז״ל כל הנפשות שנבראו מבראשית היו שם, והגוף עדיין לא נברא. ולפי זה יהיה פירוש הכתוב ואת אשר איננו פה, בגוף עמנו היום בנפש. ומלת עמנו תחזור למעלה למלת עומד כאלו אמר ואת אשר איננו פה עמנו עומד היום. והזכיר בהן עמידה כלשון האמור במלאכי השרת (זכריה ג׳:ז׳) בין העומדים האלה, וכן אמרו רז״ל שכל הנביאים כלן קבלו נבואתם בסיני אבל לא נתן להם רשות להתנבא עד זמנן, הוא שאמרו במדרש תנחומא בפסוק (מלאכי א׳:א׳) משא דבר ה׳ אל ישראל ביד מלאכי על מלאכי לא נאמר אלא ביד מלאכי, שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני, וכן אמר ישעיה ע״ה (ישעיהו מ״ח:ט״ז) לא מראש בסתר דברתי מעת היותה שם אני ועתה ה׳ אלהים שלחני ורוחו, באורו כי מהר סיני קבל הנבואה אבל לא נתנה לו רשות להשתלח עד עתה.
ולא אתכם לבדכם, "And not only with you, etc.⁠" Moses means that although God concludes this covenant with the present generation of Jews as well as the oath warning against non-performance, seeing that you are standing here this day, the fact is that even future generations of Jews unable to stand here today are included in this covenant. The reason that Moses is able to make such a statement is that the trunk of the tree is viewed as the father, i.e. "the root" of all subsequent branches. All the branches are only the offshoots of the original roots. Concerning how it s possible to include unborn generations in this covenant, i.e. reciprocal undertaking, our sages in Tanchuma Yitro 11 comment that all souls ever created since the days of the creation of the earth were present at this assembly. They are not all described as "standing,⁠" as souls without bodies cannot "stand.⁠" The words אשר איננו פה, "who are not here,⁠" refer to the bodies of such souls. The words עמנו היום, refer to their souls, which are present even today. The word עמנו, "with us,⁠" refers back to the word עומד, "standing,⁠" in verse 14. It is as if the Torah had written: "and all those not standing here with us this day.⁠" The reason Moses uses the word "standing,⁠" is because the angels in Zecharyah 3,7 have been described as בין העומדים האלה, "among these who are standing.⁠"
Our sages in Tanchuma Yitro 11 also claim that all the prophets who ever lived (after Moses) all received their prophetic powers when their souls were at the assembly at Sinai; however they were not allowed to make use of their prophetic powers until their respective generations when they were alive on earth. This is also the meaning of Malachi 1,1 משא דבר ה' ביד מלאכי. It is significant that the wording is not על מלאכי, but ביד מלאכי. The present formulation means: "A pronouncement: 'the word of the Lord to Israel through Malachi,'" whereas the other formulation would have meant that the "message only now came to Malachi.⁠" The present formulation describes only the point in time when this message, which the soul of the prophet had received at Mount Sinai, was released for publication. We find something similar in Isaiah 48,16 where the prophet writes: "from the beginning I did not speak in secret; from the time anything existed I was there. And now, the Lord God has sent me, endowed me with His spirit.⁠" The meaning of the verse is that the soul of the prophet had received this communication from God already at Mount Sinai but it had only now been released for publication.
ולא אתכם לבדכם אנכי כורת – אמר זה בעבור הדורות הבאים ובעבור הגרים שיתגיירו משאר האומות כי הם כלם נכנסים בזה הברית והנה האבות כרתו הברית הזה עליהם ועל זרעם והנכרי המתגייר יקבלהו עליו בעת היותו מתגייר.

Gate 99

"Ye are standing this day all of you before the LORD your God" etc. "that thou shouldest enter into the covenant of the LORD" etc. "that He may establish thee this day unto Himself for a people, and that He may be unto thee a God" etc.
The question posed by the Jews in the twentieth chapter of Ezekiel, was asked by believing Jews, since the parable they use begins with describing God as their Master, i.e. "they came to enquire from the merciful God.⁠" They wanted to know whether in view of their Master having sold them, the basic relationship between God and the Jewish people had undergone a change. It was this possibility that Ezekiel denied so vehemently. He explained that Gods intent was merely to exercise His rule over them through making them suffer privations. Re-establishment of the former "loving care" relationship could begin only after repentance of their abominable deeds. The references in that chapter to what had occurred in the desert after the Exodus, are only to stress that just as at that time the eternal character of the Israel/God relationship had not been severed, so there would once again come a time when Israel would learn the error of its ways and then an in-gathering of the exiles could take place.
Individual heresy, discussed in our Parsha also, (29,17 et al) may be understood thus. Man is compared to the tree of the field (Deut. Just as a garden may contain many trees, some bearing fruit though poisonous, although all are drawing their nourishment from the same brook flowing nearby, so the waters of Torah too, being the source of our sustenance do not produce the same results in all people. Where there is a rotten core, even the purest form of nourishment can become contaminated. Our Parshah deals with individuals who may have a rotten core, in whom even the study of Torah sooner or later leads to undesirable results. This is why the Talmud in Chullin 133, tells us that students of bad character should not be given instruction, as it would be foolish to accord honour to a fool, or worse still, to further heresy. The fool is he who professes to believe that the strictures we read in the Torah apply only to believers, to people who had first affirmed the tenets of the Jewish religion. They think that those who have never accepted the Torah as a yardstick for their personal conduct, are exempt from Gods retribution. It is to such individuals that the Torah addresses itself in our chapter. Contrary to what they think, such people will be singled out for special attention. They would not even be able to enjoy the blessings bestowed by God on His people due to the people's overwhelmingly loyal adherence to God and His Torah. In verse eighteen, the thought processes of the evil hearted people are described. "In order that the well watered confer its benefit on the dry by mere proximity.⁠" The Torah describes the following scenario: Two fields thrive, due to the presence nearby of a natural water supply. A third field nearby requires artificial irrigation. The owner of the third field, relying on the proximity of his field to the other two which enjoy a natural source of water supply, neglects to irrigate his field by failing to install the necessary mechanism. The Torah, by describing the punishment of such a farmer as particularly harsh, i.e. "He will wipe out his name,⁠" (29,19) stresses that this kind of penalty is reserved for individuals. In exploding the myth that since the community will prosper, the individual cannot suffer regardless of his conduct, the Torah merely applies to Israel the promise of God after the deluge. Likewise, the destruction of Sodom and Gomorrah had taught this lesson about evil minded communities. The Torah completes the chapter by explaining that the function of the Jewish Court of Law is to act as Gods representative for crimes committed publicly, but that transgressions which occur in private, and cannot be dealt with by the judiciary, will be taken care of by God personally.
ולא אתכם לבדכם אנכי כורת הברית הזאת וגו׳ – רוב המפרשים נתקשו מאד בשבועה זו שהיתה עליהם ועל זרעם שלא היו בעולם עדיין ואיך יכנסו בברית השבועה, ושורש קושיא זו תמצא בעקידה ונמשך אחר דעתו גם מהרי״א ושאר מפרשים, ודעת רז״ל (תנחומא נצבים ג׳) שכל הנשמות שעתידין להבראות היו שם, ויש שדקדקו זה משינוי הלשון שבפסוק כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה׳ אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום. ולא אמר ואת אשר איננו פה עמנו עומד היום לפני ה׳ ש״מ שמדבר בנשמות שאף על פי שאינם פה עמנו מכל מקום הם עומדים לפני ה׳ תמיד תחת כסא כבוד כמלאכים שנקראו עומדים כמ״ש (זכריה ג׳:ז׳) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. גם נראה לדקדק זה מלשון עמנו כי הל״ל ואת אשר איננו פה היום אלא לדקדק מזה שדווקא עמנו איננו אבל ישנו עם ה׳ ועומד לפניו, ומה שהקשו וכי יכול להשביע את הנשמה מצינו דוגמא לזה שאמרו רז״ל במס׳ נדה (ל:) שביום הלידה משביעין את האדם הוי צדיק ואל תהי רשע וכו׳.
ונראה כי כל המשך הפסוקים מדברים מענין זה, כי יש להקשות מה שאמר כי אתם ידעתם את אשר ישבנו וגו׳, וכן שני פעמים פן למה לי פן יש בכם איש, פן יש בכם שורש פורה, ליערבינהו וליתנינהו אלא שבא ליתן טעם למה יצטרך להשביע הבנים שעדיין לא נולדו, ע״כ אמר דרך משא ומתן כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים. ושם היינו עבדים לפרעה ויפדנו ה׳ משם על מנת שנקבל עלינו מצות ה׳, אבל בניכם אשר לא ישבו בארץ מצרים ולא נפדו יטענו למה נקבל עלינו עול מצותיו כי אותנו לא פדה ה׳ על כן אני צריך להביא את בניכם בברית, ואם תאמרו א״כ למה יצטרך להשביע אותנו הלא דין יש לו ית׳ עלינו כי על מנת כן פדה אותנו ע״ז אמר ואת אשר עברנו בקרב הגוים ותראו את שקוציהם וגו׳. והרי שטר ושוברו עמו כי מצד שישבנו בארץ מצרים לא היה צריך להשביענו אבל מצד שראיתם שיקוצי הגוים אשר עברנו בתוכם יש לחוש פן יש בכם איש או אשה וגו׳ על כן צריך להשביעם.
ואם תאמרו א״כ הדרא קושיא לדוכתא, כי בשלמא אותנו הוצרך להשביענו כי ראינו שיקוצי הגוים ויש לחוש פן נלך אחריהם אבל בנינו אשר לא ראו השיקוצים ההם למה יזונו אחריהם, ע״ז אמר פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה כי באמת הבנים הנולדים מצד עצמם אין בית מיחוש שילכו אחרי ע״ז כי לא ראו אותה מעולם, אבל יש לחוש שמשורש נחש יצא צפע כי יכול להיות שאחד מכם נקט טינא בלבו ומעשה אבות ירשו בנים כי טבע הבן נמשך אחר האב כמו הענף שנמשך אחר השורש על כן אני צריך להשביע גם הבנים ע״ז, ובזה מיושב היטב שני פן אלו כי פן ראשון קאי על האבות אשר ראו שיקוצי העמים פן ילכו אחריהם, פן שני קאי על הבנים הנולדים כי אע״פ שלא ראו שיקוצי העמים מ״מ יש לחוש שיקבלו טבע השורש דהיינו האבות שהם שורש מר פורה ראש.
או יוכל לומר שכל הסיפור, מן כי אתם ידעתם עד פן יש בכם שורש וגו׳ הכל נתינת טעם על האבות, כי יאמר מאחר שישבתם בארץ מצרים ויצאתם משם ולא היה יכולת באלהי מצרים להציל את מצרים ואחר כך עברתם בקרב הגוים אשר לא נתן לכם ה׳ רשות לירש את ארצם, הנה בזה תבואו לידי טעות לומר שלכך נעשה דין באלהי מצרים ולא באלהי העמים אשר עברתם בתוכם לפי שאלהיכם חזק מאלהי מצרים אבל לא מאלהי הגוים אשר עברנו בתוכם ותאמרו כי מטעם זה לא יכולתם לעשות כלום לאותן הגוים כי אלהיהם עמהם להצילם זהו שאמר ותראו את שיקוציהם וגו׳ כסף וזהב אשר עמהם במלת עמהם חתם כל טעותם כי יאמרו שאלהיהם עמהם להצילם, ואילו לא ישבנו בארץ מצרים לא היה הטעות חזק כל כך כי אולי אין הקב״ה מתקנא באלהי העמים אלילים ע״כ אינו עושה בהם שפטים, אבל מאחר שבאלהי מצרים עשה שפטים ולא באלהי העמים אשר עברנו בתוכם מתוך זה אתם קרובים לבא לידי טעות לומר שאלהי העמים עמהם להצילם, ואחר כך אמר כנגד הבנים פן יש בכם שורש פורה כדרך שנתבאר למעלה.
ולא אתכם לבדכם וגו׳ כי את אשר וגו׳ – קשה למה הוצרך לומר ולא אתכם וגו׳ ולא הספיק באומרו את אשר ישנו וגו׳ שהם אותם שהיה מדבר עמהם ואת אשר וגו׳ ומובן הדבר שלא אתם לבדם הוא כורת וגו׳. אכן כוונת הכתובים הוא שבא לחייבם לקבל עליהם הברית והאלה ועל זרעם הבאים אחריהם עד עולם, והוא אומרו ולא אתכם לבדכם פירוש לחייב אתכם לבד אני כורת אלא בין אותם שהם עמנו בין אותם וגו׳, ומעתה אם לא היה אומר אלא את אשר וגו׳ ואת אשר וגו׳ אנכי כורת לא היה נשמע אלא שה׳ מחייב גם הבאים אחריהם אבל אינו מחייב את אשר ישנו עומד שם על זרעם אחריהם, ומאומרו לא אתכם לבדכם גילה כוונתו שבאלה עצמה שכורת עם העומדים שם מוסיף לחייבם על הדורות, ושיעור הכתוב הוא לא אתכם לבדכם אני מחייב על האמור אלא אף על דורות הבאים אחריכם, וזה לא היה נשמע אם לא היה אומר אלא את אשר וגו׳ ואת אשר וגו׳ אנכי כורת ברית, שהייתי אומר שהם דברי ה׳ על הבאים אחריהם לא שיתחייבו העומדים שם לקבל עליהם בעד הבנים.
ולא אתכם לבדכם…כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה, "Not only with you alone, but both with those who are present here today as well as with those who are not here today.⁠" Why did Moses have to spell out "and not with you alone?⁠" Would it not have sufficed to write "the ones who are here today, as well as the ones who are not, etc.?⁠" This would have made it clear that the covenant was not made exclusively with the people present at that time! However, the whole intention of these verses is to obligate the people present at this time to commit their offspring to observe the Torah, forever. In order to make this plain the Torah had to write: "not with you alone, etc.⁠" Had the Torah written only the second half of the verse I would have known that future generations are obligated to observe the Torah; I would not have known, however, that those present were charged with seeing to it that their offspring kept the Torah. By writing the words: ולא אתכם לבדכם, the Torah makes it unmistakably clear that not only the obligation to keep the Torah applied to the generation present, but even the obligation to see to it that their children would also do so.
ולא אתכם לבדכם – מבאר איך שע״י מעמד הזה יתקיים לנצח שיהיו לעם לה׳ וה׳ יהיה להם לאלהים, שהוא נצחיי:
ולא אתכם לבדכם וגו׳: עוד פיוס על חומר העונשים1, שמזה יוודע לכם שהקב״ה אינו רוצה לעזוב אתכם בשום אופן לדורי דורות.
ונבוא לזה ע״פ מאמר ירמיהו בסוף קינות (איכה ה, כא-כב) ״השיבנו ה׳ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד״ (השיבנו וגו׳). ולשון ״כי אם וגו׳⁠ ⁠⁠״ צריך ביאור2. והענין, אם עבד חוטא הרבה לאדוניו, והאדון בקצפו מכהו וגם מושיבו במאסר. ותלויים שני העונשים הללו בכוונת האדון ורצונו מה לעשות עם עבדו, אם רצונו למכרו לגמרי וממאס בשימושו, הרי זה ממעט במכותיו, כי אין בזה תועלת עוד, אחר שלא ישמשנו, ורק מכהו מעט מחמת קצפו באותה שעה, אבל מניחו במאסר הרבה עד שמזדמן לו קונה אותו. מה שאין כן אם בכל3 העוותו ערב לו שימושו, ואינו ממאס בו בשום אופן, הרי זה להיפך, מושיבו במאסר זמן מועט, אבל מכהו הרבה פעמים כדי שיזכור ולא יחטא עוד. נמצא ממה שמכהו הרבה ניכר שהאדון רוצה בשמוש העבד ואינו ממאס בו, וזה האות שלא יניחנו הרבה במאסר.
וזו היתה טענת הנביא ירמיה ״השיבנו ה׳ וגו׳ כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד״, הקצף בשעת הכאה הוא יותר מהשיעור, דמה לך לענוש אותנו כל כך?! אלא ודאי לא מאסתנו, וא״כ ״השיבנו וגו׳⁠ ⁠⁠״.
לכך אמרה תורה שמזה שהקב״ה מעניש אתכם ביסורים כל כך, הוא אות אשר ״ולא אתכם לבדכם4 וגו׳⁠ ⁠⁠״.
1. שיבואו על בני ישראל בגלותם.
2. רש״י (ד״ה כי אם מאוס מאסתנו): בשביל שחטאנו לא היה לך להרבות קצף עד מאוד כאשר קצפת (עכ״ל). כלומר, מפרש ״כי אם״ במשמעות ׳אפילו אם׳ (מאסת בצדק). ראב״ע: ... והישר בעיני להיותו ״כי אם מאסתנו״ בעווננו, כבר קצפת עלינו יותר מדאי, והוא ברחמיו ירחם עלינו ועל האומללים, וינחם את האבלים, ויעמוד השר מיכאל להליץ טוב על ישראל, ובא לציון גואל (עכ״ל).
3. למרות כל.
4. כשסיום הדבר בפסוק הבא, כפי שמבאר רבינו.
ולא אתכם לבדכם – השוה באורך דברי דון יצחק אברבנאל על שאלת חכמי ארגון שבימיו, היאך היה אפשר שהדור ההוא יקבל את חובות הברית עבור כל הדורות הבאים. גם למעלה ה׳:ג׳ מחליט הכתוב, שהברית הכרותה עם האבות בסיני חלה אף על הדורות הבאים.
ולא אתכם לבדכם – אמר להם משה לישראל, דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם. אלא על דעת המקום ועל דעתי, שנאמר ולא אתכם לבדכם וגו׳1. (שבועות כ״ט.)
הברית הזאת – אין לי אלא מצות שקבלו עליהם מהר סיני, מצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגילה מניין, ת״ל (אסתר ט׳) קימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר.⁠2 (שם שם)
1. ר״ל לא כמו שאתם במחשבת לבבכם. ונראה דמה שראו לדרוש כן פסוק זה ולא כמו שנראה לכאורה בפשטות דקאי על דורות הבאים משום דכתיב בתר הכי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה, א״כ בזה כבר כלל כל הדורות הבאים כמבואר בדרשה בפ׳ הבא, ואייתר לשון זה ולא אתכם לבדכם לדרשה זו. ומ״ש על דעת המקום ועל דעתי משמע דהיה צריך להשביעם על פי שתי דעות, הוא משום דבפ׳ הקודם (י״א) כתיב אשר ה׳ אלהיך כורת עמך היום וכאן כתיב אנכי כורת את הברית וגו׳ מזה משמע שהיה משביעם גם על דעתו וגם על דעת המקים. ומהאי טעמא ככל השבועות שמשביעין צריך לומר שמשביעין אותו שלא על דעתו רק על דעת המקום ועל דעת ב״ד, והתכלית בזה כדי שלא יעשה איזו ערמומית בענין השבועה, וכעובדא דמייתי בגמ׳ באחד שלוה כסף מחבירו ונתנם בתוך מקלו וטען החזרתי לך וחייבוהו לישבע ובעת השבועה אמר להמלוה אחוז לי מקל זה עד שאשבע, ונשבע שהשיב לו [בכונה על נתינת המקל], ואחר שנשבע חזר ונטלו.

והנה בחו״מ סי׳ פ״ז ס״כ הלשון אלא על דעתנו ועל דעת ב״ד, ומשמע שם שהאנשים העומדים שם בשעת השבועה אומרים זה, דאם על הב״ד קאי לא שייך הלשון על דעתנו ועל דעת ב״ד, דהיינו דעתנו היינו דעת ב״ד, אבל לא ידעתי איפה מצאו גירסא זו, ובילקוט ורמב״ם ובה״ג הגירסא כמו שלפנינו, וגם יש הכרח שהאמירה אינה מהקהל העומד שם, כי בגמ׳ כאן איתא עוד בענין השבועה אם אמר הריני נשבע העומדים שם אומרים סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, משמע דרק בפרט זה אומרים העומדים, אבל זולת זה כל האמירות הוו בב״ד, ובאמת איזו סברא היא שאנשים מן החוץ יביעו אומר הדורש ידיעה ולמוד והוראה, ולכן נראה שהלשון בחו״מ צריך תקון כמו שהוא בגמ׳, וכפי הנראה באה בחו״מ הלשון הנמצא בנדרים כ״ה ובשבועות כ״ט וגם שם צריך תקון.
2. לא נתבאר הכרח דרשה זו מלשון קימו וקבלו, ונראה משום דערך המאמר קימו וקבלו הוא כמו נעשה ונשמע [קימו כנגד נעשה וקבלו כנגד נשמע], והנה לפי פשטות הענין היה צ״ל מקודם קבלו ואח״כ קימו, כי א״א לקיים קודם קבלה, ומדכתיב מקודם קימו ואח״כ קבלו דרשו בענין כזה שבאמת היה הקבלה מקודם וכדמפרש. [ומה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באמת אמרו עליהם עמא פזיזא וגם דרשו ביחוד על זה, יעו״ש לפנינו], וזה נראה גם טעם הדרשה במגילה ז׳ א׳ על פסוק זה קימו למעלה מה שקבלו למטה יעו״ש.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר׳ בחיירלב״געקדת יצחק פירושכלי יקראור החייםנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144