×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(יח) וְהָיָ֡ה בְּשׇׁמְעוֹ֩ אֶת⁠־דִּבְרֵ֨י הָאָלָ֜הא הַזֹּ֗את וְהִתְבָּרֵ֨ךְ בִּלְבָב֤וֹ לֵאמֹר֙ שָׁל֣וֹם יִֽהְיֶה⁠־לִּ֔י כִּ֛י בִּשְׁרִר֥וּת לִבִּ֖י אֵלֵ֑ךְ לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת הָרָוָ֖ה אֶת⁠־הַצְּמֵאָֽה׃
It shall happen, when he hears the words of this curse, that he will bless himself in his heart, saying, "I shall have peace, though I walk in the stubbornness of my heart, to destroy the moist with the dry.⁠"
א. הָאָלָ֜ה =א (אין געיה)
• ל=הָֽאָלָ֜ה (געיה)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גמזרחיצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
וִיהֵי בְּמִשְׁמְעֵיהּ יָת פִּתְגָמֵי מוֹמָתָא הָדָא וִיחַשֵּׁיב בְּלִבֵּיהּ לְמֵימַר שְׁלָמָא יְהֵי לִי אֲרֵי בְּהַרְהוּר לִבִּי אֲנָא אָזֵיל בְּדִיל לְאוֹסָפָא לֵיהּ חֲטָאֵי שָׁלוּתָא עַל זֵידָנוּתָא.
that, when he hears the words of this oath, he should reckon in his heart, saying, I shall have peace, though I go on in the imagination of my heart to multiply sins of ignorance with (sin of) presumption.
ויהווי כדיא שמע ית מילי לווטיה הדין ויתפייס במחשבת ליביהב למימר שלם יהווי לי ארום בקשיטותג ליבי איזיל מן בגלל למוספהד חובי שלותה על חובי זדנתהה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדי״) גם נוסח חילופי: ״כד די״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לווטיה הדין ויתפייס במחשבת ליביה״) גם נוסח חילופי: ״לווטה הדין ויתרברב בלביה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בקשיטות״) גם נוסח חילופי: ״בתקוף״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למוספה״) גם נוסח חילופי: ״למוזפה״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זדנתה״) גם נוסח חילופי: ״זידנותה״.
ויהי במשמעיה ית פתגמי מומתא הדא ויתייאש בליביה למימר שלמא יהי לי ארום בתקוף יצרא בישא דליבי אזיל מן בגלל למוספא חובי שלותא על זדונותא.
or it be that when he heareth the words of this curse he become reprobate in his heart, saying: I shall have peace, though I go on in the strength of the evil desires of my heart: so that he will add presumption to the sins of ignorance.
פאד׳א סמע כלאם הד׳א אלחרג׳ קדר פי נפסה קאילא לא יכון לי אלא סלאם אד׳ אנמא אסיר מע הוי קלבי לכי אֻמִר באלרוא אלעטשא
וכאשר ישמע את דברי השבועה הזאת, ישער בלבו לאמור: לא יהיה לי אלא שלום, כי אלך אחרי תאוות לבי, כדי להוסיף את הרווה על הצמאה.
למען ספות הרוה את הצמאה – דברי המדבר: שלום יהיה לי, והוא מייחל עצמו בזה, עילתו בזה הוא, שהוא רואה ממות הצדיק עם הרשע, רצוני לומר: שהם שווים במוות ואין יתרון לצדיק בזה על הרשע. והוא אמרו: למען ספות הרוה את הצמאה, כלומר: בעבור מות הצדיק עם הרשע. וזאת היא דעת בעלי הקדמות, אשר אינם מאמינים לא בגמול ולא בעונש, וקלל הנביא בעל הדעת הזאת במה שאמר: לא יאבה ה׳ סלוח לו (דברים כ״ט:י״ט) . (ספר השרשים ״ספה״)
הרוה – כאן תואר חסר (במקום הרְוָיָה) למתאר מחוסר לו. כאילו אמר: למען ספות (הנפש) הרוה את הצמאה, כלומר: מפני ספות הצדיק עם הרשע. (ספר השרשים ״רוה״)
למען ספות הרוה את הצמאה – זהו מן הדברים הקשים, אשר לא תכריעם הוכחה, ואין ראייה לפירושו. והקרוב בפירושים בו שייאמר, כי האומר יאמר ׳כי עזרות נפשי הסובלת בהענקתה את תאוותיה, הוא אשר ינעם וייטב לי; לא מה שיכביד עלי מחובה זו.
והתברך בלבבו – לשון ברכה, יחשוב בלבו ברכת שלום לעצמו,⁠א לומר: לא יבואוני קללות הללו, אך שלום יהיה לי.
והתברך בלבבו – בנדרשי בלעז, כמו: והתגלח (ויקרא י״ג:ל״ג), והתפלל (מלכים א ח׳:מ״ב).
בשרירות לבי אלךבכמו: אשורינוג ולא קרוב (במדבר כ״ד:י״ז), כלומר מה שלבי רואה לעשות.
למען ספות הרוה – למען שאוסיף לוד מה שעשה עד הנה בשוגג והייתי מעביר עליהם, וגורם עתה שאצרפםה עם המזיד ואפרע ממנו הכל, ואפרע ממנו פורענות.⁠ו וכן תירגם אונקלוס: בדיל לאוספא ליה חטאי שלותא וגו׳,⁠ז שאוסיף אני לו השגגות עם הזדונות.
רוהח – שוגג, שהוא עליה כאדם שיכור, עושהט שלא מדעת.
צמאהי – שהוא עושה מדעת ומתאוה.⁠יא
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״לעצמו״.
ב. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917 נוסף כאן: ״במראית לבי״. המלים חסרות בכ״י לייפציג 1, ליידן 1.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, וכן ברש״י בראשית מ״ט:כ״ב, תהלים י״ז:י״א. בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״אשורנו״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״פורענות״. בכ״י אוקספורד 165 נוסף כאן: ״פורענות על״.
ה. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״שמצרפם״.
ו. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917 חסר: ״ואפרע ממנו פורענות״.
ז. כן בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, ס״פ 118. בדפוס רומא במקום ״וגו׳⁠ ⁠⁠״: ״על זדונותא״, ובכ״י ליידן 1: ״על זנותה״. בכ״י לייפציג 1 חסר ״וגו׳⁠ ⁠⁠״ ויש מלה או מלים שנמחקו. בדפוס מינכן 5 חסר ״וגו׳⁠ ⁠⁠״.
ח. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים: ״הרוה״.
ט. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917 (במקום ״עליה כאדם שיכור עושה״): ״עושה כאדם שיכור״. בדפוס רומא: ״כאדם שיכור עושה״
י. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים: ״הצמאה״.
יא. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״ובתאוה״.
והתברך בלבבו AND HE BLESS HIMSELF IN HIS HEART – The word והתברך has the meaning of "blessing". In his heart he will imagine for himself a blessing of peace, saying, "These curses will not come upon me, I shall have peace".
והתברך – is benoir soi in old French, i.e. the verb is reflexive like והתגלח, "he shall shave himself", והתפלל, he shall pray lit., he shall make himself the object of intercession.
בשררות לבי אלך – means IN THE VIEWS OF MY HEART WILL I WALK, שררות being of a root which means to look, to see, as: "I shall see him (אשרנו), but not now" (Bemidbar 25:17); it is as much as to say, I will follow what my heart sees good to do.
למען ספות הרוה TO ADD DRUNKENNESS [TO THE THIRST] – In order that I may add punishment for him even for the sins he has committed until now inadvertently (for which the figurative expression in this sentence is הרוה, drunkenness: cf. the following passage in Rashi), and which I used to overlook; – but now he causes Me to combine them with those committed with premeditation and to exact punishment from him for everything. Onkelos, too, rendered it in a similar sense: "in order to add for him the sins of inadvertence to those of premeditation", which can only mean. "In order that "I" may add sins of inadvertence to those of presumption".
הרוה DRUNKENNESS – figuratively describes the condition of a שוגג, one who acts inadvertently. The expression is an apt one because he acts like a drunken man who does things unwittingly,
הצמאה THE THIRST – aptly describes the attitude of one who acts wittingly and out of desire.
פס׳: והיה בשמעו – והתברך בלבבו. יברך את עצמו 1כענין שהיו אומרים דורו של ירמיהו (ירמיהו ה׳:י״ב) (הלא ה׳ בקרבנו) לא תבוא עלינו רעה וחרב ורעב לא נראה.
כי בשרירות – כענין שנאמר (שם ז) וילכו במועצות בשרירות לבם הרע שמתירו לבו לעשות אותו דבר לשון חכמים שרי מותר.
ד״א: שרירות – לשון חכמים חיזוק כמו שריר וקיים.
למען ספות הרוה את הצמאה – להוסיף חטא על חטא. כענין שנאמר (ישעיהו ל׳:א׳) למען ספות חטאת על חטאת.
הרוה – דבר שעושה בשוגג.
את הצמאה – דבר שעושה במזיד והוא חמור מן הראשון כאדם שאוכל נבילות לתיאבון וחוזר ואוכל להכעיס אמר שכן דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה מעט ולמחר מטהו מן הדרך לגמרי. וכן ישעיהו אומר (שם ה) הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. הוא דומה לחוט של בוכיא. פירוש עכביש ולבסוף דומה לעבות העגלה. לפיכך צריך אדם להרגיז יצר טוב על יצר הרע וכן פירושו של פסוק למען ספות הרוה את הצמאה בזמן שעושה אדם עון בשוגג וחוזר ועושה במזיד נחשב לו השוגג הראשון כמזיד האחרון. שבזמן שמתחרט בו הזדונות נעשות לו כשגגות שנא׳ (הושע י״ד:ב׳) כי כשלת בעונך. ואם מתחזק ברשעו שגגות נעשית לו כזדונות שנאמר למען ספות הרוה את הצמאה:
1. כענין שהיו אומרים דורו של ירמיה. כחשו בה׳ ויאמרו לא הוא ולא תבוא עלינו רעה וחרב ורעב לא נראה כצ״ל וזה שאמר יברך את עצמו. היינו שיאמרו כשיעבדו ע״ז אז יהיו מבורכים:
והיה כשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי – שאם הוא אלהי הגוים אשר עבר בתוכם, לא יירא אותו האיש מהם כי לא ידעו.
ובשרירות לבו ילך למען ספות הרוה את הצמאה – היום צמא לפנות מעם י״י אלהינו לעבוד ע׳ז׳ (דברים כ״ט:י״ז), ומחר כשיראה שעה ישבע מן השובע על הצמא לשעבר לעבד ע׳ז׳. (כ״י בולוניה 469.1)
למען ספות הרוה – המזיד, שמתוך שובע הוא חוטא.
הצמאה – לתאבון, שאינו רשע כעושהא להכעיס מתוך שובע.
כי בשרירות לבי – אלא בשרירות.
א. כך תיקן רוזין. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: בעושה.
למען ספות הרוה TO THE UTTER RUIN OF THE SATIATED: [“The satiated” means] those who sin deliberately, those who sin despite the fact that they are sated.
TOGETHER WITH THE THIRSTY: [means those who sin] because of [an unfulfilled] craving. They are not as evil as those who, despite the fact they are sated, sin malevolently.⁠1
כי בשרירות לבי: [The word כי here should be understood in the sense of אלא, yielding the meaning] RATHER I WILL FOLLOW MY OWN WILLFUL HEART.⁠2
1. Rashbam’s understanding of the meaning of the imagery in the verse is the precise opposite of Rashi’s. Rashi says that “the thirsty” are people who sin deliberately. “The satiated” are the ones less responsible for their actions; they have drunk their fill and have reduced responsibility for their own actions because of their inebriation.
Rashbam’s distinction – that people who sin out of a strong passion or desire are not as bad as those who sin malevolently – is a common talmudic idea. Rashbam uses standard talmudic terminology to make this distinction between sins that are malevolent (להכעיס) and sins that are done because of a craving (לתאבון). See e.g. Hor. 11a, and Rashi there s.v. להכעיס.
2. Rashbam frequently points out, particularly in his Deuteronomy commentary, when the word כי means “rather.” Generally he offers that explanation of כי when it appears at the beginning of a clause that follows a sentence with a negative statement. See e.g. his commentary to Deuteronomy 7:5 and the examples cited in note 46 there.
Here there is no negative statement preceding the word כי, making Rashbam’s interpretation difficult. Most interpreters and translators say that כי in our verse should be understood as “if,” “when” or “even though.” See e.g. Ibn Ezra, NJPS and von Rad. Perhaps Rashbam is simply trying to point out the logic of the sinner of the verse, who says, “I will not take heed of the warning; I will rather follow my own willful heart.” Still the placement of the word כי after the clause שלום יהיה לי (“I shall be safe”) argues against understandingכי as meaning “rather.”
את האלה הזאת – ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה (דברים כ״ז:ט״ו).
THIS CURSE. This curse refers to Cursed be the man that maketh a graven or molten image (Deut. 27:15).
ולכך אני רוצה שתהיו כולכם בברית ובאלה ובשבועה, שאם יהיה אחד מכם שלא יהיה בברית, והיה בשמעו את דברי האלה הזאת, והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות – שיאמר: מה לי בצער הזה, הלא לא קבלתי האלה, שלום {יהיה} לי כשאלך בשרירות לבי, כי אני לא קבלתי האלות הללו.
למען – שירצה לספות הרוה שירצה להוסיף ולעשות חטאים שהוא רוה ושבע מהם, שאינו תאב להם, שאין בהם יצר הרע, כגון: לבישת שעטנז וזריעת כלאים, עם חטאים שהוא תאב וצמא {להם}⁠א כגון: גזל ועריות, ויעשה כל שלבו חפץ, שהרי לא קיבל האלות והשבועה והברית, ויבא בטענה.
א. ההשלמה מספר הג״ן.
And therefore I want all of you to be included in the covenant and in the curse and in the oath, for if one of you will not be included in the covenant, והיה בשמעו את דברי האלה הזאת, והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות – IT SHALL HAPPEN, WHEN HE HEARS TO THE WORDS OF THIS CURSE, THAT HE WILL BLESS HIMSELF IN HIS HEART, SAYING “I SHALL HAVE PEACE” THOUGH WITH THE WHIMS – That he shall say: What is my part in this distress, for I did not accept the curse; I {shall} have peace when I WALK ACCORDING TO THE WHIMS OF MY HEART, because I did not accept these curses.
למען – SO THAT – That he will want to ADD THE SATISFACTION that he will want to add and do sins from which he is satiated and satisfied, that he does not desire [and] for which he has no evil inclination, such as: wearing a mixture of wool and linen and planting forbidden mixtures, along with sins that he desires and THIRSTS {for them} such as: theft and forbidden sexual relations, and he will do everything that his heart desires, since he did not accept the curses and the oath and the covenant, and he will come with a claim [that he was not part of the oath].
את דברי האלה הזאת – ארור האיש אשר יעשה וגו׳ (דברים כ״ז:ט״ו) האמורים בפרשת תבא.⁠1
והתברך – לשון ברכה כאשר ישמע הקללה, יתברך בלבבו – ויאמר שלום יהיה לי – כמו אדם כאשר שומע הקללה אומר חוץ ממני.⁠2
כי בשררות לבי אלך – אם בשרירות לבי.
למען ספות הרוה – כדי להרבות עונות שנפשו רוה ושבעה מהן שאין בהם יצר הרע כגון לבישת שעטנז וכיוצא בהן.⁠3 את הצמאה – [עם הצמאה], עם העונות שנפשו תאבה וצמאה להם כגון גזל ועריות וכיוצא בהן.⁠4
דבר אחר: למען ספות הרוה את הצמאה – להוסיף ולשבוע שובע עבירות את מי שהוא רעב וצמא מהם. כלומר מתי יבא יום לעבור עבירה בפרהסיא שיוכל לשבוע עצמו ממה שהוא צמא היום כי ירא פן ישפטוהו מי שהכח בידם.
דבר אחר: להוסיף ולחבר הצדיקים עם הרשעים ולעשות כמעשיהם, הכתוב המשיל הצדיק לרוה על שם והייתה נפשם כגן רוה (ירמיהו ל״א:י״א), והרשע לצמאה על שם והיה כערער בערבה (ירמיהו י״ז:ו׳).⁠5
1. שאוב מאבן עזרא.
2. שאוב מאבן עזרא.
3. שאוב מר״י בכור שור.
4. שאוב מר״י בכור שור.
5. שאוב מאבן עזרא.
את דברי האלה הזאת, "the words of this curse.⁠" This is a reference to the curses pronounced at Mount Eyval, in chapter 27, 15-26.
והתברך, "and he blesses himself, i.e. he reassures himself; he considers himself immune from these curses (by interpreting them as applicable only to the community, not to individuals.)
כי בשרירות לבי אלך, "even though I do my own thing,⁠" i.e. I ignore rules meant for others.
למען ספות הרוה, "the irrigated plants will be swept away with the dried out ones.⁠" He feels that if the community has sinned and God will punish them, it makes no difference that he adds a few extra sins which he as an individual indulges in. [He denied God's supervision of individuals who are sinful, as otherwise the community would be made to pay for the sins of each individual. We can perhaps understand this logic as the deluge swept away everyone and they could not all have been equally guilty. He also distinguishes between sins that are due to the evil urge, such as indulging in forbidden but tasty food, and others such as not wearing garments with a mixture of wool and linen, which did not require him to resist temptation. Ed.] An alternate interpretation of the line: למען ספות הרוה את הצמאה; he cannot wait until violation of Torah laws becomes popular, so that he may indulge in it openly rather than secretly and make an outcast of himself. In the meantime he has to suffer like a plant suffers that is not irrigated. He may even have restrained himself from sinning although harbouring a fervent desire to do so as he is afraid of being caught and convicted. The Torah appears to compare the righteous to the well watered plant, and the sinner or potential sinner, to the plant that thirsts for water. (Compare Yehudah Halevi quoted by Ibn Ezra)
והיה בשמעו את דברי האלה הזאת – שהוא ארור האיש אשר יעשה פסל וגו׳.
והתברך בלבבו לאמר – יחשוב בלבבו בשמעו הקללות שישובו לו לברכות ויאמר שלום יהיה לי לא יגע בי רע.
בשרירות לבי אלך – יאמר שלום יהיה לי אע״פ שאלך בשרירות לבי, כי בצדקת הצדיקים אחיה שהם רבים ואני יחיד חוטא, על כן כתוב אחריו לא יאבה ה׳ סלוח לו כי אז יעשן, והטעם מיד יכרת, כן פירש החכם רבי אברהם ז״ל.
ויתכן לפרש בשרירות לבי, בחוזק, והוא לשון רז״ל אשרתא דדייני, שהוא קיום ב״ד, וזהו שאמר למען ספות הרוה את הצמאה, הרשע מתהלל במפעלים רעים ואומר ללכת בחוזק לבו כדי שיוסיף צמאון בנפשו שהיתה רוה, כלומר שבעה מתאוות פעולת העבירה ההיא, ויחזור אותה צמאה, כי לבו חזק בתאוות ובמחשבות רעות תמיד כל היום, וכל שהוא רוצה לנהוג המנהג הזה ולרדוף אחר תאוותיו ומשביע נפשו מהן יותר ירעב להם כי זה משפטן וזה דרכן. גם מן הידוע כי הלב באדם שרש הגוף, ומחשבות ענפים, והמעשים פירות, וכל יצר מחשבות לבו של רשע רק רע כל היום, לא ימיש מעשות פרי רע ומר, ואף אם אינו מוציא מחשבתו לפועל הנה הוא נענש על המחשבה בלב, ולזה כוון שלמה ע״ה במה שאמר (משלי ט״ו:י״ג) לב שמח ייטיב פנים ובעצבת לב רוח נכאה, באר שלא יקל בעיני האדם ענין במחשבה, שהרי שמחת הגוף ועצבונו תלוים במחשבה, ואם כן הרי המחשבה שהיא מן הלב יוצאה לפועל ומתגלית בגוף האדם. ומעתה יתבונן האדם בעצמו גודל שכרו אם ישמח במצות, וגודל עונשו אם ישמח בעבירה, וכן במדת העצבון גדול שכרו ועונשו, וזהו שאמרו רז״ל הרהורי עבירה קשין מעבירה, לפי שהרהור הזה יוצא לידי פעולה ומתגלה בגוף, ועל כן יהא קשה מעבירה בלא הרהור, שהרי בזה הרהור ופעולה, ובזה פעולה בלא הרהור. והמאמר הזה לרז״ל גדול הערך מאד, רבו בו הפירושים, וזה שאמרתי אחד. ועוד פירשו בו הרהורי עבירה קשין מעבירה, כי רגילות המחשבה מביא האדם לידי עבירה. ועוד פירשו, כי הרהורי עבירה קשין על הנפש מעבירה עצמה, לפי שהרהור תלוי בלב והנפש משכנה בלב, ועל כן כשהוא מטמא אותה במחשבה רעה קשה יותר מן העבירה עצמה כי העושה עבירה עצמה אין מחשבתו כל כך טרודה. ועוד פירשו בו הרהורי עבירה קשין מעבירה, כי המחשב לעשות עבירה אחת כגון לגזול או לגנוב או לבא על אחת מן העריות וחשב בלבו אם יבא אדם כנגדו שם לבטל מה שאני רוצה לעשות אכנו או אהרגנו כדי שאשלים חפצי, ונמצא כי כשגנב או גזל או בא על הערוה שעשה עבירה אחת, אצל ההרהור היה קשה יותר מגוף העבירה שהרהר כמה עבירות וגמר בלבו שיכה ושיהרוג ולבסוף יעשה העבירה.
ואם ישאל שואל והאיך יעניש הכתוב על ההרהור בלא מעשה, כי בודאי אין האדם יכול לשלוט בעצמו שלא יעלו בלבו מחשבות רעות, ואם כן למה יעניש על מה שאינו בידו. אבל אודיעך עיקר הדבר, ידוע כי בחירת המעשים מסורה בידו של אדם לטוב ולרע, הוא שכתוב (דברים ל׳:ט״ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו׳ ובחרת בחיים, גם בחירת המחשבה מסורה בידו אחר ההכנות, כי נצטוה שיחשוב מחשבה טובה ונזהר שיפנה לבו מלחשוב מחשבה רעה, והוא נגמל על המחשבה הטובה ונענש על המחשבה הרעה. ומה שלפעמים יולידו סרעפיו ורעיוניו מחשבות בלתי טובות, ויעלו על לבבו בפתע פתאום הרהורים לא ראוין שלא במתכוון, הנה זה טרם ההכנות והוא סימן המכשול והחטא, כי הטה עצמו מני אורח ולא גדל נפשו במדרגת ההכנות, ותקנתו ורפאותו שישתדל בהכנות והוא שיכין לבו ומחשבותיו אל השם יתעלה, ולו ישעבד ויכוף מחשבתו במחשבה טובה ובכשרון המפעלים, ואם באת המחשבה הרעה שיגער בה, שאם אינו גוער בה והיא עומדת בלבו הנה הוא נענש. וכאשר יתמיד מחשבתו זאת זמן רב ויכין לבו לאהבת השם יתברך ולקרבה אליו וללכת בדרכיו, גם ה׳ יתן הטוב ויגמלהו כצדקו שיכין לבו שלא יחשוב בדבר רע ולא יעלה במחשבתו רק טוב, ועל זה אמרו בא לטהר מסייעין אותו. ורבים הכתובים על העיקר הזה, הוא שכתוב (דברי הימים א כ״ח:ט׳) כי כל לבבות דורש ה׳ וכל יצר מחשבות מבין אם תבקשנו ימצא לך, וכתיב (משלי כ״א:ב׳) ותוכן לבות ה׳, כי הש״י מכין לב האדם ומישר תולדתו כשאדם מכין לבו כנגדו יתעלה, וכן כתוב (תהלים י׳:י״ז) תאות ענוים שמעת ה׳ תכין לבם תקשיב אזנך, וכתיב (דברי הימים א כ״ט:י״ח) ה׳ אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך.
והרמב״ם ז״ל פירש הרהורי עבירה קשין מעבירה, לפי שהמחשבה מעלה גדולה באדם מכח השכל וממדות הנפש השכלית, וכשהוא חוטא בו הנה הוא חוטא במבחר מדותיו, ואין אשמת המשתמש בעבד סכל כאשמת המשתמש בבן חורין חכם, כן כתב בתחלת פרק שני מספרו.
ועוד טעם אחר, הרהורי עבירה קשין מעבירה, אחר מעשה העבירה, כי כיון שעשה העבירה כבר ועוד הוא מהרהר בזה הוא קשה לענין עונש הנפש מעבירה עצמה, אבל קודם מעשה העבירה אין עונשו קשה ואינו נענש כלל, שהרי אמרו רז״ל מחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה, ואינו נענש עליה, וכן הכתוב אומר (תהלים ס״ו:י״ח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה׳, אלא אם כן היתה מחשבת עבודה זרה שכתוב בה (יחזקאל י״ד:ה׳) למען תפוש את בית ישראל בלבם.
והיה בשמעו את דברי האלה הזאת, "it will be when he hears these words of a curse, etc.;⁠" a reference to what we read above in Deut. 27,15: "cursed the man who makes a hewn image, etc.⁠" The person concerned is under the mistaken impression that he will be a beneficiary of the merit accumulated by the many people who do observe the Torah and have forsworn any form of idolatry.
והתברך בלבבו לאמר "and he will bless himself in his heart, saying;⁠" He will think upon hearing the curses that they will not harm him and actually be turned into blessings.
בשרירות לבי אלך, "I will walk as my heart sees fit.⁠" He says to himself that in spite of the fact that he does not accept any part of the Torah which does not appeal to him he will not be punished, seeing that he is only an individual whose actions are not relevant when the vast majority of his fellow Jews are observant and therefore the whole people is deserving of God's bountiful blessing as promised. Seeing that he reasons in such a way, the Torah adds immediately that he is totally wrong. God will not forgive him, i.e. turn a blind eye to his conduct; on the contrary, God's wrath will be fuming, etc., against such an individual. The word אז in our verse is understood to mean "immediately,⁠" by Ibn Ezra.
It is also possible to understand the words בשרירות לבי as an expression of aggressive obstinacy. This individual deliberately disregards the opinion of the multitude, "doing his own thing" openly. The meaning of the expression is similar to what is known in the Talmud (Gittin 26) as אשרתא דדייני, "a document signed by judges testifying to the fulfillment of conditions in an accompanying document,⁠" i.e. confirmation.
The reason the Torah writes למען ספות הרוה את הצמאה, is that the wicked person prides himself with his evil deeds and determines to continue in his evil ways, thereby adding more "thirst" to his whole system which previously was adequately supplied with moisture. He had hoped to become satiated by indulging his cravings for sin. His punishment consists of the fact that instead of deriving satisfaction from his sins, he constantly feels the irrepressible urge to commit more and more sins. Instead of slaking his thirst for whatever it is he wishes to achieve, he will find that he gets ever thirstier. [A form of the principle described by our sages in Avot 4,2 עבירה גוררת עבירה, "one deliberately committed sin brings in its wake another.⁠" Ed.] The desire to sin acts like a roller-coaster; once on that path it is almost impossible to stop and to reverse course.
It is also a well known fact that man's heart is the "root" of the body. His thoughts are like the branches, his deeds like the fruit of the tree. The Torah has already stated (Genesis 6,5) that "all the thoughts of (wicked people) are centered all day long on doing evil.⁠" Such people will not cease producing bitter fruit (Jeremiah 17,8). Even if all the planning of the wicked people is not translated into deeds, such wicked people are punished for the wicked thoughts they entertain. This is what Solomon referred to when he said (Proverbs 15,13) "a happy heart makes for a cheerful face; a sad heart causes a despondent spirit.⁠" The meaning of the entire verse is that one should not think that mere thoughts have no bearing on one's personality. If a person has a positive attitude to life, is joyful, or has a negative attitude to life, is despondent, all depends on the kind of thoughts he entertains. In other words, the thoughts have their origin in the heart; when these thoughts are translated into action they have an impact on the body, i.e. the body reveals the nature of the thoughts a person entertains. It follows that the despondent person is in line for punishment even more so when he actually enjoys contemplating the performance of sins.
This is also what the sages (Yoma 29) had in mind when they said that the contemplating of sins is a more serious offense than the actual carrying out of the sin. The sinful thoughts, when carried out, leave their mark on the body of a person, whereas spontaneously committed sins do not leave such marks on the body. This statement, i.e. psychological insight, of the sages is of very great importance. The statement has given rise to many and varied interpretations as I have already mentioned elsewhere where I said that it means that contemplating sins is more serious than committing the actual sin seeing that the contemplating of the sin is what brings about its execution. By contemplating sins on a regular basis, the heart becomes involved in one's deeds. Seeing that the soul has its home in the heart, such evil thoughts tend to corrupt the soul. [The author clearly feels that the soul, something disembodied, abstract, must be housed in something physical in order to be able to function. One cannot think of the soul as being something detached from the body, independent. Therefore, the part of the body in which the soul is "at home" is of crucial significance. Ed.] Contaminating the soul by entertaining these sinful thoughts is therefore a more serious offense than the actual spontaneous commission of a sin which had not previously had such an impact on one's soul.
Another interpretation of the statement that הרהורי עבירה קשין מעבירה involves often "follow-up" sins. Let us say that a person entertains the thought of breaking into someone's house. If he is contemplating this sin instead of spontaneously stealing, he most likely weighs what action to take if his plan encounters opposition. He will think of how to deal with the opposition, i.e. possibly decide to kill the person who would frustrate his plan. Thus he already adds further sinful thoughts before even committing the original sin.
Should someone ask: "how can the Torah decree penalties for thoughts which have never been carried out? How can the Torah expect a person to be so perfect that the temptation and intention to commit a sin never occurs to him?⁠" Let me explain the essence of the subject. We know that man is in charge (has the choice) of the actions he carries out. This is what the Torah alluded to in Deut. 30, 15-19: "see I have today given into your hand (control) over life and goodness, over death and evil;......you shall choose life.⁠" Just as man can control his actions, he can also control his thoughts. True, the latter require some preparation, education. We are commanded to entertain constructive thoughts and to avoid thinking potentially destructive, sinful thoughts. God gives credit for our entertaining positive constructive thoughts, whereas He punishes us for thinking sinful thoughts.
If, on occasion, one does entertain unworthy thoughts, thoughts which creep up on a person uninvited, such thoughts reflect the fact that the individual in question has not trained himself sufficiently not to entertain unworthy, potentially sinful thoughts. The only cure for this is to concentrate on God and what He expects us to do and how He expects us to relate to His universe and our environment. One must relate to such unworthy thoughts with anger at oneself for such thoughts to have occurred to one at all. If one does so, one may rely on the saying of our sages that הבא לטהר מסיין אותו, "when a person makes a genuine effort to purify (himself or others) he receives a divine assist.⁠" (Yoma 38) There are numerous verses in the Bible testifying to the principle that there are divine assists for people trying to do the right thing. One such verse is found In Chronicles I 28,9: "for the Lord searches all minds and discerns the design of every thought, if you seek Him, He will be available to you.⁠" Another verse in a similar vein is found in Proverbs 21,2: "God probes the (content) of one's hearts.⁠" Solomon means that when man entertains positive thoughts, God will help translate them into reality. Other verses from Scripture which convey similar messages are found in Psalms 10,17, as well as in Chronicles I 29,18.
Maimonides explains the statement that the contemplating of commission of sins is קשין, something more severe than the actual commission of the sin, by reference to the fact that the ability to entertain thoughts is one of the major factors elevating man above the beasts. Abusing such a faculty is more serious than committing sins with the body, something we have in common with the animals, i.e. the lower forms of life. Perverting the very distinctive feature given to us by the Almighty by contemplating actions aimed against our Creator, is indeed an unforgivable abuse of the powers granted to us. By turning the dominating element of his personality into a tool to commit sins, the subservient part of man, i.e. his body, will automatically tend to become corrupted thereby. When someone commits a sin using as his instrument a foolish slave, this is not nearly as serious as when one uses a free man to carry out one's nefarious schemes. This is what Maimonides wrote at the beginning of the second part of his Moreh Nevuchim. [Actually it is found in section 3, chapter 8]
Yet another reason why planning a sin is more serious than the actual commission of it (a thought attributed to Nachmanides by the author in his book Kad Hakemach), is that the author of the statement had in mind the satisfaction one derives from having carried out the sin. The fact that the perpetrator still thinks about the sin as an accomplishment results in his punishment becoming harsher. According to this interpretation no penalty accrues to the contemplation of a sin not carried out. The author, in his volume Kad Hakemach, reasons that seeing that we do not have control of our thoughts, we cannot be held culpable for them. [I am quoting from Rabbi Chavel's notes, seeing I have neither seen the comment by Nachmanides nor the author's book Kad Hakemach. Ed.] This is based on the statement of our sages in Kidushin 40 that God does not combine the sinful thought with the actual performance of the evil deed. There is no penalty for the thought. This is also supported by a verse in Psalms 66,18: "Had I an evil thought in my mind, the Lord would not have listened.⁠" The only exception to this rule is contemplating idolatry. Such thoughts are punishable even if not carried out, as it states in Ezekiel 14,5: "Thus I will hold the House of Israel responsible for their thoughts, because they have all been estranged from Me through their fetishes.⁠"
והיה בשמעו וגו׳ – כלומר לאחר מכן כשמעו דברי האלה שקבלו ישראל והתברך יחשוב בלבו שלום יהיה לי כלומר מה לי ולצער הזה הרי לא קבלתי האלה וא״כ בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה כלומר שירצ׳ להוסיף החטאי׳ שהוא רוה ונשבע מהם שאין בהם יצ״ה כגון לבישת כלאים עם הצמאה עם החטאים שהוא תאב וצמא להם כגון גזל ועריות. אבל עכשיו שתבואו כלכם בברית ותקבלו האלות והשבועות תדעו כי העובר על הברית לא יאבה ה׳ סלוח לו כי אז יעשן אף ה׳ וקנאתו שהתניתם לו לעמוד ולא תעמודו ומתוך כך לא תבואו לידי מחשבות רעות הללו ותעמדו בבריתו שאם לא תעמדו בבריתו ורבצה בו כל האלה ומחה ה׳ את שמו של עובר מתחת השמים לא נין לו ולא נכד בעמו.
'והיה בשמעו את דברי האלה הזאת וגו, "and when he hears the wording of this curse1
והתברך, "and he will personally feel immune in his heart;⁠"
שלום יהיה לי, "I, personally will be quite safe;⁠"
בשרירות לבי אלך, "and therefore I will follow whatever my heart dictates to me;⁠"
למען ספות הרוה את הצמאה, "so that the irrigated will be swept away with the dry;⁠"2 Alternate meaning, the author's: "he will commit sins that are not the result of the evil urge as well as sins that are the result of his evil urge.⁠"
לא יאבה ה' סלוח לו, כי אז יעשן אף ה' וקנאתו, "not only will the Lord not consider forgiving him his foolishness, but His anger and jealousy will be kindled against such an individual and He will single him out for especially harsh punishment. By doing this the remainder of you will be shielded against copying his conduct, and you will remain loyal to G–d's covenant. For if you collectively would fail to remain loyal
ורבצה בו כל האלה, "the Lord will blot out his name,⁠" so that no descendants of such a sinner will remain alive under the sky. Neither an already an existing grandson or great-grandson will be allowed to live.
1. [which appeared to him as addressed to the community, as opposed to individuals in the community, Ed.]
2. [the sinner's logic is that on account of one single sinner G–d will not withhold blessings such as rain from a whole community. Ed.]
והיה בשמעו – כלו׳ לאחר מכאן בשמעו דברי האלה שקבלו ישראל והתברך בלבבו כלומר יחשוב בלבו לו׳ שלום יהיה לי כלו׳ מה לי בצער הזה שהרי לא קבלתי האלה וא״כ אלך בשרירות לבי.
למען ספות הרוה – כלו׳ שירצה להוסיף חטאים שהוא שבע ורוה מהם שאין בהם יצה״ר כגון לבישת שעטנז וכלאים עם הצמאה עם החטאים שהוא צמא להם כגון גזל ועריות אבל עכשיו שתבואו כולכם בברית ותקבלו האלות והשבועות תדעו כי העובר על הברית לא יאבה ה׳ סלוח לו שהתניתם עמו לעמוד ומתוך כך לא תבואו לידי מחשבות רעות הללו ותעמדו בברית שאם לא תעמדו חס ושלום ורבצה וכו׳. ד״א למען ספות פי׳ הרשע חושב בלבו להלוך בשרירות לבו למען תמירון ותוספת נפש הרוה והוא המתאוה על הצמאה והוא הנפש השכלית ידמה בעיניו כי הדרך הישר להתרוות הנפש המתאוה ולאכול ולהתענג ואפילו בדברים האסורים ויש מי שאמר הרוה הנפש השכלית והוא רמז לצדיקים והצמאה נפש המתאוה והוא רמז לרשעים כי היא צמאה לתאות העולם תמיד ולא ישבע ונפש השכלית היא רוה שתספיק במה שיגענה מן העולם כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר ופי׳ הפסוק כי הרשע חושב בלבו כי הצדיקים רבים כנגדי ובזכותם אנצל ולא יגיעני העונש הזה ואלך בשרירות לבי ויש מי שאמר למען ספות הרוה את הצמאה מענין כליון כמו מבקשי נפשי לספותה ורוצה לו׳ למען שיראה הרשע כלות הצדיק עם הרשע ואין יתרון לצדיק במות אומר כי אין גמול ואין עונש ואו׳ שלום יהיה לי וזו היא דעת בעלי מאמיני הקדמות אשר אין מאמינים לא בגמול ולא בעונש וקלל הנביא בעלי הדעת הזאת כמ״ש לא יאבה ה׳ סלוח לו עכ״ל הרמב״ן ז״ל.
למען ספות הרוה את הצמאה – פי׳ הרמב״ן להוסיף השבעה עם המתאוה כי נפש השבעה תקרא רוה כענין ורויתי נפש הכהנים דשן והמתאוה תקרא צמאה כענין צמאה לך נפשי והענין כי נפש האדם הרוה שאינה מתאוה לדברים הרעים לה כאשר תבא בלבו קצת תאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה ותהי׳ צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה ותתאוה לדברים רעים שלא היתה מתאוה לה תחלה כענין שאמרו חכמים משביעו רעב מרעיבו שבע ולכך אמר הכתוב במי שהולך בשרירות לבו שאם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה כי יתאוה ויצמא למה שהי׳ שבע ממנו ולאשר השביע נפשו בו ולפי שהזכיר שורש פורה ראש ולענה אמר לשון זה כי יוסיף השרש ההוא אשר היא רוה ורעננה עם הצמאה ותשובנה כולם צמאות. ולמען אינו נתינת טעם לשרירות לבי אלך לומר בשרירות לבי אלך בשביל ספות וגו׳ אבל הוא כמו לספות: ור׳ יהודה הספרדי פי׳ ספות לשון כריתה כמו האף תספה כלומ׳ שיחשוב המתברך לבטל דברי הצדיק שהוא כינוי במלת רוה עם מלת צמאה שהוא הרשע והנה הצדיק כרוה והי׳ כעץ שתול על מים והרשע צמא כמו כערער בערבה ויחשוב כי ברכתו בלבו תפסיק הקללה. ור׳ אברהם אמר ספות לשון תוספת כמו ספו שנה על שנה והענין שלום יהי׳ לי אע״פי שבשרירות לבי אלך כי בצדקת הצדיקים אחיה למען שהם יותר מהרשעים אומר הרשע אני אחי׳ בזכותם כי הם רבים ואני יחיד חוטא על כן כתיב אחריו לא יאבה ה׳ סלוח לו כי אז יעשן אף ה׳ פי׳ מיד יכרת. ור׳ יונה המדקדק אמר כי ספות לשון כריתה בעבור שהוא רואה שמת הצדיק כמו הרשע במיתת נפש הבהמית וחושב כי כן ימות במיתת נפש השכלית:
למען ספות הרוה את הצמאה, "thereby adding the watered to the thirsty.⁠" Nachmanides explains this turn of phrase as "adding that which is already satisfied to the list of the ones still unsatisfied,⁠" i.e thirsty. The word רוה describes someone sated as in Jeremiah 31,11 והיתה נפשם כגן רוה, "their soul will be like a watered garden.⁠" When applied to the soul, i.e. essence of a human being, it means that the human being is not aware of his lacking anything, desirous of something that has not been granted to him, hence not in need of God as the One Who could supply his non-existing needs. On the other hand, Moses describes any person who feels that some of his needs have not been fulfilled, as צמאה, "thirsting after something.⁠" [Nachmanides qualifies the thirst as including a desire for something that, if granted, would prove harmful to him. Ed.] The person who had felt completely fulfilled is at a disadvantage compared to those who have learned to do without on occasion, as when such a person does feel the need for something, he is so eager to satisfy that need that he feels it a great imposition if the laws of the Torah impose restrictions on the manner in which he can satisfy his "need.⁠" If, as a result of this supposed "need,⁠" he forthwith proceeds to satisfy it without due regard to the Torah's laws, he will henceforth experience more desires more frequently, in line with the psychological axiom of our sages that when one trains oneself to resist improper impulses one will experience ever fewer of them, whereas when one gives in to them easily, one will progressively experience such impulses becoming more and more powerful and frequent. Eventually, one will even experience a burning desire for things from which one had already weaned oneself. Moses describes this process as בשרירות לבי אלך, "I will follow the dictates of my heart.⁠" The word למען in our context does not introduce a reason or purpose of what the "free-spirited" person is thinking, but means something similar to: "as a result of which such and such will occur.⁠" [In this case a gradual but steady spiritual decline. Ed.]
Rabbi Yehudah the Spaniard explains the word ספות, as the cutting off of something as in האף תספה, when Avraham asked God if He would also cut off the righteous in the process of punishing the Sodomites for their wickedness. (Compare Genesis 18,23) The sinner reasons to himself that he can get away with ignoring, and even make irrelevant the words of the righteous. The righteous, in the scenario painted by Rabbi Yehudah, is the רוה, "watered one", in our verse. He is compared to the proverbial עץ שתול על מים, "tree planted alongside a steadily flowing well of water", who, according to our sages is the symbol of the righteous that is unperturbed by the turbulence and poverty surrounding him, as he has the מים חיים, the waters of the living Torah to sustain him come rain or shine. (Compare the simile in Jeremiah 17,8) The wicked person is likened by the prophet to a tree that does not have sound roots and will be dried out by the slightest natural disaster, such as the first month of drought. Moses explains that such people will not experience any help from God in withstanding even temporary setbacks, as they have not only given in to the slightest temptation, but considered themselves as smart in riding on the coattails of the righteous expecting to participate in the reward God metes out to the vast majority who are Torah-observant.
The grammarian Rabbi Yonah, also sees in the word ספות a reference to כריתה, being cut off; he attributes the sinner's attitude to Torah to the fact that he observes in "real" life that both the righteous and the wicked die the same death of the essential life force, the נפש. He reasons that just as the body dies the same death as the animals, so does the spirit.
למען ספות הרוה את הצמאה – כבר הודעתיך כמה פעמים ענין לשון הזכר והנקבה בלשון העברי.
וטעם ברוה וצמאה – לפי דעתי רמז להנהגה, כמו שקדם אמרו אלך. ומלת ספות מטעם האף תספה (בראשית י״ח:כ״ד). ותאר ההליכה בשרירות הלב – שענינו ההמשכה לתענוגות העולם הזה רוה כי הוא השבעת התאוה אכול ושתה ויתר התענוגים, והנזירות מזה צמאה. והמתנהג למשוך ביין והדומה לו את בשרו, הוא משחית ומכלה ההנהגה ההפכית לה, כי כל הפך דוחה ומשחית הפכו. ואחר שהוא הולך בשרירות לבו הרע, הוא סבה שהרוה תספה את הצמאה כמו שפירשנו.
וטעם בשרירות – מחוזק, כמו ואונו בשרירי בטנו (איוב מ׳:ט״ז), והפך זה לב נשבר ונדכה (תהלים נ״א:י״ט).
והיה בשמעו את דברי – הקללות האלה אשר עליהם נכרת הברית מהשם יתעלה את בני ישראל יחשוב בלבו הנה אני אהיה נקי מהקללות האלה ויהיה לי שלום ואתברך באשר אמשך למה שתביאני אליו בחירתי ושלא אשתדל לעיין בדברי התורה אי זה דבר ראוי לי לעשות ואי זה דבר ראוי שאמנע ממנו כדי שתהיה נוספת הרוה עם הצמאה והנה קרא התורה צמאה כי בעלי התאוה ישארו צמאים מאד ממה.
וקרא רוה ההולך בדרכי לבו כי בו תרוה נפשו ממה שהוא מתאוה אליו ולא תצמא או ירצה מאמרו שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך שיוסיף על דברי התורה במחשבתו ההולך בדרכי לבו ויאמר בברכות שאם ילך בדרכי לבו יהיה ברוך כשלא יכון לעבור על דברי התורה.
והתברך בלבבו ולשון ברכה יחשוב בלבו ברכת שלו׳ לעצמו לא יבואוני קללות הללו אך שלום יהיה לי. פי׳ אע״פ שמחשבתו זאת אינה לברכה אלא להצלת קללות בלבד שחושב בלבו שלא יבואוהו קללות הללו ולא היה ראוי לכתוב בזה והתברך בלבבו מ״מ מאח׳ שהו׳ חושב בלב׳ שלא יבואוהו קללות הללו אך שלום יהיה לו הרי כאן ברכת שלום וברכת השלום ברכה תחשב לו:
למען ספות הרוה למען שאוסיף לו פורענות מה שעשה עד הנה בשוגג והייתי מעביר עליה׳ וגורם עתה שאצרפם עם הזדונו׳ ואפרע ממנו הכל. תקן בזה כמה ענינים פירש ספות לשון הוספה כמו ספו חטאת על חטאת לא מענין כלייה כמו פן תספה גם שינה ספות ואמר למען שאוסיף מפני שמלת ספות מקור וסובל למען שיספה העובר ההוא גם הוסיף מלת לו ואמר למען שאוסיף לו כי לולא זה סובל שאוסיף השגגות על הזדונות לכל העולם בכלל גם אמר שאוסיף לו פורענות מה שעשה בשוגג ולא אמר שאוסיף לו השגגות עם הזדונות מפני שלמען ספות השגגות עם הזדונות סובל שיפורש שיהיו הזדונות בשגגות או השגגות כזדונות לפיכך פי׳ שאוסיף פורענות השגגות עם פרענות הזדונות ויפרע ממנו הכל אבל לא ידעתי איך תתפרש מלת למען לפי הפירוש הזה כי הוא לא יאמר בשרירות לבי אלך בעבור שאוסיף לו פורענות השגגות עם פורענות הזדונות.
ושמא יש לומר דה״ק שפעלותיו אלו שהולך אחרי שרירות לבו הן סבה לי שאוסיף לו פרענות השגגות על פורענות הזדונות:
ואמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך – רוצה לומר בחוזק לבי אלך כמו שריר וקיים. והענין לומר כי האדם כמעט מחוייב לחטוא לפי שיצר הרע גובר עליו. ובזה האדם נותן התנצלות על חטאו כאומרו כי יצר לב האדם רע מנעוריו. מורכב מדברים הפכים בשעת יצירתו. וזה שאמר דוד עליו השלום חטאת נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכר לי אתה. ואחר שיזכרהו יזכור חטאתיו. אבל הרצון בו. זכר לי אתה. שאני מורכב מדברים הפכים וכמעט אני מחוייב לחטוא. ובזה חטאת נעורי ופשעי אל תזכור. וזהו ג״כ פנה אלי וחנני. ואמרו בזוהר וכי לא הוה ליה להקב״ה שפירא כדוד וכו׳. אבל הענין הוא כמו שאמרנו שיפנה אליו בעין רחמיו. אחר שיש לו יצר הרע עד שכמעט הוא מחוייב לחטוא. לפי שהיה אדם מוטבע לחטוא כאומרו והוא אדמוני עם יפה עינים. עד שלזה אמר הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. ואמרו בברכות אלמלא שלשה מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל. ואחד מהם אספה הצולעה והנדחה אקבצה. ואשר הרעותי אמר הקב״ה אני גרמתי להם שבראתי להם יצר הרע. וכמו שנא׳ כי יצר לב האדם רע מנעוריו. בענין שבזה מחזיקים לבם הרשעים. ואומרים מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. שברא בי יצר הרע קשה כאבן. וזהו כי בשרירות לבי בחוזק לבי אלך. ובזה מתברך בלבבו וחושב שלום יהיה לי. אחר שאני מוכרח לחטא. עד שבזה נותן מקום ליצר הרע לחטוא. ומוסיף על חטאתו פשע. וזהו למען ספות הרוה את הצמאה. וקרא רוה לכח החומרי שהוא שבע מהתאוות. וקרא צמאה לכח החכמה. כאומרו צמאה נפשי לאלהים. ואולי קרא רוה לכח החומרי שהוא כח המתאווה. לפי שכשאדם חוטא חוטא שלא מדעת כשכור. כאומרם ז״ל אין אדם עובר עבירה אא״כ נכנס בו רוח שטות. וזהו לשון רוה כמו יין ושכר. שתרגומו חמר דמרוי לפי שהיין הישן משכר. וכמו שאמרו על אותה מטרונה שקראה לר״א מרי ורוי לפי שקרן עור פניו ואמר תיתי לי אי טעימנא אלא כסא דהבדלתא וכו׳. לפי שהבין מדבריה שקראה לו שכור וזהו ורוי. ולכן אמר לה שלא היה טועם אלא כוס הבדלה וארבעה כוסות. ושאלה לו מה טעם מאירים פניו ואמר לה חכמת אדם תאיר פניו. וזהו למען ספות הרוה את הצמאה. שרוצה להוסיף הכח החומרי ביין תאונות גאוניו. עם הצמאה שהוא הכח החכמה. בענין שיהיה הכל כח חומרי בלי דעת:
או שיאמר והתברך בלבבו לאמר – כמו ברך אלהים ומת. וכן בכאן הוא כופר בשם ואומר שלום יהיה לי ואיני ירא מאלו הקללות. כי בשרירות לבי אלך. כלומר במחשבת לבי אלך. וכ״ז למען ספות הרוה את הצמאה. כלומר להכרית הרוה שהוא הכח החומרי. את הצמאה. שהיא הכח החכמה. ואולי קרא רוה לכח החכמה. לפי שהוא שבעה ומסתפקת בעצמה. אבל הכח המתאוה היא צמאה והומה תמיד ואומרת הב הב. והיא העלוקה שיש לה שתי פיות. והיא רמז ליצר הרע. וזהו למען ספות הרוה ולהכרית הרוה עם הצמאה. ואיש העושה כזה לא יאבה ה׳ סלוח לו. ואולי יאמר כי בשרירות לבי אלך. כמו אשורנו ולא קרוב. לפי שאמר אשר לבבו פונה היום מעם ה׳. והולך אחר הבעלים והשקוצים שראה בארצות הגוים ובארץ מצרים זה ארבעים שנה. וזהו בשרירות. בהסתכלות לבי הרחוק שפונה מעם ה׳. ולא למה ששומע עצות. וכל זה עושה לתת חוזק ואומץ ליצר הרע על יצר הטוב. וזהו למען ספות הרוה את הצמאה וכן פירשתי למעלה. והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי. אחר שקבלת התורה היתה באונס כאומרם מכאן מודעא רבה לאוריתא. ולכן בשרירות לבי אלך במה שלבי רוצה לעשות. ואיני חושש לקבלת התורה אחר שהיתה באונס. ובזה מוסיף על חטאתו פשע. וזהו למען ספות הרוה על הצמאה. רוצה לומר להוסיף המזיד (עם) [על] האונס. שהרוה חוטא מצד שובע. והצמאה מצד (עונש) [אונס]:
ואולי יאמר והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי. שרמז בזה שאולי יטעה אדם לומר אע״פ שאחטא איני ירא מהעונש. כי לא יענישוני אלא עם הרבים ורע של רבים שמחה היא. וכמו שמצינו באנשי הארץ שאע״פ שחטאו קצתם לא נענשו עד שנתמלא סאתם. כאומרו כי לא שלם עון האמורי. וזהו שלום יהיה לי אע״פ שאלך בשרירות לבי. אחר שעדיין לא נתמלאה הסאה של הרבים וזהו למען ספות הרוה את הצמאה. וקורא רוה לרבים וצמאה ליחיד. וזה רוצה להוסיף חטא היחיד עם חטא הרבים. וזהו ספות הרוה. או שחושב שימתינו לו עד שיכריתו הרבים עם היחיד. וזהו למען ספות ולהכרית הרוה עם הצמאה הרבים עם היחיד. ואיש כזה לא יאבה ה׳ סלוח לו לבדו. כי לא ימתינו להענישו עם הרבים. אבל אז באותה שעה יעשן אף ה׳ וקנאתו באיש ההוא לבדו ועמו שלום. והבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל. כמו שהוא הבדיל עצמו במחשבתו מכלל ישראל. וכבר פירשתי זה בפסוק ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם. שאין מענישים אותם אלא ביחד. אבל אתם אין אתם כן. אלא כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות לבדם. מקרב עמם. ואמרו בספרי ועמם שלם. וכן אמר בכאן לא יאבה ה׳ סלוח לו לבדו:
ויש אומרים כי מה שאמר בכאן והתברך בלבבו לאמר. וכן מה שאמר שורש פורה ראש ולענה. הוא לרמוז על המבעירים אש זרה. וחושבים שאין המצות המעשיות מכוונות לתכלית העשיה אלא לתכלית הכוונה. והיודע סוד התפלין וטעמם זהו המכוון. ולא העשייה. וזהו אין גם אחד. לפי שעיקר התורה היא המעשה. ולזה אמרו נעשה בראשונה קודם ונשמע. וזה שאמר המשורר כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתך. שאומרים כל מצותיך אמונה. רוצה לומר תלויות באמונה. ולא במעשה. וזה שקר וכזב. וזהו שקר רדפוני עזרני כמעט כלוני בארץ ואני לא עזבתי פיקודיך. לעשותם בפועל. וזה שאמר בכאן פורה ראש ולענה. והשורש פורה הוא והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי. אע״פ שלא אעשה המצות בפועל. אלא שאחשוב בטעמם ובסודם. וזהו כי בשרירות לבי במחשבת לבי אלך. למען ספות הרוה את הצמאה. כלומר למען ספות ולחבר המעשה שהוא רמז לרוה. עם הצמאה שהיא מחשבת הנפש. כאומרו צמאה נפשי. ואיש כזה לא יאבה ה׳ סלוח לו. אחר שהוא כופר בכל התורה כולה. במה שהוא כפר במעשה. והבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל. וזה הפירוש יסתייע ודאי ממה שאמר בסוף הנסתרות לה׳ אלהינו. כלומר מין ואפיקורוס הוא מי שחושב זה. אחר שידוע שאין לנו עסק בנסתרות ובטעמי המצות וסודותם. כי השם הוא היודע זה. וזהו הנסתרות לה׳ אלהינו. אבל הנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות וכו׳. בפועל. ולא יספיק בהם המחשבה:
והתברך בלבבו – יקבל האלה בפיו ויתברך בלבבו לבטל אותה.
לאמר שלום יהיה-לי כי בשררות לבי אלך – וענין ה״התברך בלבבו״ הוא שיאמר גם שאני מקבל האלה בפי, אני מבטלה בלבי, ואומר ״שלום יהיה לי״.
למען ספות הרוה את הצמאה – והטעם שיקבל האלה בפיו הוא, כדי להוסיף את נפשו ״הרוה״ ושבעה בכל תאותיה, עם עדת א-ל ״הצמאה״ ונבדלת מן התאוות הגשמיות, כדי לשמוח עמהם בברכותם.
והתברך בלבבו, while accepting the covenant with his lips, he already resolves in his heart to honour it in the breach, comforting himself, thinking שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך, “I will be alright even though I will do my own thing.” He considers that seeing that he already planned to breach the covenant at the very moment when he accepted it with his lips, the covenant is not binding upon him. The only reason he had mouthed acceptance of the covenant was to become at one and the same time a beneficiary of the overwhelming number of people for whose sake God was going to bestow so many blessings on His people.
This is the meaning of the words שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה; he knows full well that the holy community of the Jewish people, his brethren, have attained that status by resisting the lures of the evil urge instead of succumbing to it. This is why they will benefit from God’s largesse in such abundant manner. He therefore decided to have the best of both worlds by at least paying lip service to a covenant he knows he will not live by.
יחשוב בלבבו ברכת. פירוש, אף על גב דודאי לאו ברכה הוא, דהא לקללה אליו בא, מכל מקום פירש ״והתברך״ דהוא יחשוב לו ברכה. וכן דרך התפעל לבא בהרבה מקומות על הפעולה שמראה בעצמו, אף על גב שאינו לפי האמת, כמו (משלי יג, ז) ״יש מתעשר ואין לו כל יש מתרושש וגו׳⁠ ⁠⁠״:
למען שאוסיף וכו׳. ואף על גב שמי שהולך בשרירות לבו אין עושה זה כדי שיהיה מוסיף לו הרוה את הצמאה, פירש הרמב״ן, דמצינו בהרבה מקומות בכל סבה יאמר עם המסובב ״למען״, בין שיעשה אדם הגורם לרצונו, כמו ״למען ייטב לך וגו׳⁠ ⁠⁠״ (לעיל ה, טז), ובין שלא לרצונו, כמו ״למען למוג לב״ (יחזקאל כא, כ), ״למען יאשמו״ (ראו יחזקאל ו, ו), ״כספם וזהבם עשה לעצבים למען יכרת״ (ראו הושע ח, ד):
והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי וגו׳ – כל הסיפור הזה מדבר במי שחוטא במחשבה לבד כמ״ש אשר לבבו פונה וגו׳, והתברך בלבבו וגו׳, כי בשרירות לבי אלך, כי ע״ז עיקרה במחשבה כי אין אמונה כי אם בלב וע״כ נאמר בע״ז (יחזקאל י״ד:ה׳) למען תפוש את בית ישראל בלבם. ובכל זכרון ע״ז לא נזכר כי אם המעשה כמ״ש (דברים כ״ז:ט״ו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו׳. ומזה יקרה ב׳ מיני טעיות כי יאמר אשר יעשה ולא מן העשוי כבר דהיינו אלהי הגוים ההם שהזכיר למעלה, טעות שני הוא שיאמר דווקא מעשה אסור ולא מחשבה, זה״ש והיה בשמעו את דברי האלה הזאת. ר״ל אותה אלה המרמזת על עבודה זרה בפרטית שמשמעות הענין דווקא על המעשה, ע״כ ימצא מקום לתלות בו טעותו והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי. שיתן ברכת שלום לעצמו בעבור היות הדבר בלבבו, וז״ש כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה. כי יסמוך על זה להנצל מן העונש לומר בתוך עמי אנכי יושב והמשקה שדה צמאה למים ישקה אגב אותה שדה גם הרוה, כך ע״י שישלח ה׳ את הברכה אל הצדיקים הצמאים לדבר ה׳ כמ״ש (תהלים ס״ג:ב׳) צמאה לך נפשי וגו׳. יקבלו אגבן הברכה גם הרשעים השבעים מעבודת השם עד שבוחרים להם עבודות זרות חדשים מקרוב באו כי שבעה נפשם מעבודת השם. גם יאמר מאחר שהעולם נידון על פי רובו א״כ זכות הצדיקים יעמוד גם לי ויסלח לי בעבורם.
על כן אמר לא יאבה ה׳ סלוח לו, כי הרהורי עבירה של ע״ז קשים מן עבירה עצמו יען עיקר הדבר בלב כי בעובד ע״ז כתיב (הושע ד׳:י״ז) חבור עצבים אפרים הנח לו. שהקב״ה מאריך אפו אפילו בע״ז אמנם כשחלק לבם מעם ה׳ כתיב (שם י׳:ב׳) חלק לבם עתה יאשמו. לכך נאמר כי אז יעשן אף ה׳ מילת אז מורה על הזמן של עתה כי אז תיכף ומיד יעשן אף ה׳ וקנאתו באיש ההוא. ר״ל בו לבד כי מאחר שחטא בנסתר אין אחרים נתפסים בעונו ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה. היינו האלות שבפרשת בחוקותי אמנם שם נזכרו כל האלות בלשון רבים סד״א שרבים ימקו בעונו, על זה אמר והבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה היינו האלות שבפרשת כי תבא שנאמרו בלשון יחיד להורות כי הוא יחיד לבדו ימות בעונו וכל ישראל נקיים.
ומה שקרא תורת כהנים סתם ספר, והקללות שבפרשת כי תבא קרא ספר התורה, לפי שכל ה׳ ספרים בכלל נקראו תורה וכל ספר בפני עצמו נקרא ספר לפיכך ספר ת״כ נקרא ספר כי אינו כולל כל התורה רק שהוא ספר אחד מן מספר חמש ספרים, אבל ספר חמישי זה נקרא תורה כי הוא כולל כל התורה כי לכך נקרא משנה תורה כמ״ש (דברים א׳:ה׳) הואיל משה באר את התורה הזאת. וז״ש לענין ההבדלה והבדילו ה׳ לרעה וגו׳ ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה כי כולם נאמרו בלשון יחיד המורה על הבדלה זו לבטל ממנו סברת למען ספות הרוה את הצמאה שלא יאמר בתוך עמי אנכי יושב, ומטעם זה קרא הראשונים אלה והאחרונים אלות לפי שהאחרונים כפולים מן הראשונים כי במקום כל אלה אחת נמצאו כאן שתים מן הטעם שבארנו בפרשת כי תבא (דברים כ״ח:ט״ו) או כנגד מ״ט שערי בינה, או כנגד התורה שנדרשת במ״ט פנים כנגד כל אחד מכה אחת וכאן שתים בעבור הערבות, ומה שאמר ורבצה בו כל האלה דווקא אותה אלה שבת״כ לפי שכאן מדבר בחטא ע״ז וכן האלה שבת״כ מדברת גם כן מעון ע״ז שנאמר (ויקרא כ״ו:ל׳) והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם וגו׳. אבל אותן אלות שבערבות מואב לא נזכר בהם עון ע״ז, ע״כ אמר באלה ראשונה ורבצה בו כי היא לבדה תרבץ אצלו אמנם לענין ההבדלה לבד שיבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל אמר ככל אלות הברית וגו׳ כי אלו האלות נאמרו בלשון יחיד, ומה שנאמר אח״כ וראו את מכות הארץ וגו׳ ש״מ שבעונש רבים הוא מדבר זה קאי על מה שנאמר למעלה או משפחה או שבט כי זה מדבר ברבים החוטאים ואז יראו מכת הארץ כמו שיתבאר בסמוך.
הָאָלָה: אין באל״ף מאריך. [הָאָלָ֜ה].
יחשוב בלבו ברכת שלום כו׳. ר״ל גם אם לא ישיגו הקללות, מה ברכה יש בזה אם לא יהיה לו מעלה יתירה, כלומר רב טוב, ל״פ ברכת שלום, כלומר כשיש שלום זהו ברכה, כדכתיב (תהלים כ״ט:י״א) ה׳ יברך את עמו בשלום, ואותו ברכה של שלום יחשוב בלבו:
לפי שאוסיף לו פורעניות כו׳. דק״ל כיון דכתיב בשרירות לבי אלך משמע שהוא מזיד, וא״כ מאי למען ספות הרוה וגו׳. ותירץ למען אוסיף לו פורענות כו׳ וק״ל:
וגורם עתה שאצרפם עם המזיד כו׳. תיקן בזה כמה ענינים, שפי׳ ספות מלשון הוספה ולא מענין כלייה, כמו פן תספה (בראשית י״ט:י״ז). ועוד שינה ואמר למען שאוסיף, מפני שספות מקור, ויסבול למען שיספה העובר ההוא. וגם הוסיף מלת לו, כי לולא מלת לו לא יובן למי יוסיף. ובלי תוספת פורענות יובן, שיוסיף השגגות על הזדונות, פי׳ שיחשבו זדונות כשגגות או הפוך. ופירוש של קרא הכי הוא, שפעולותיו אלו שהולך אחרי שרירות לבו, הם סיבה לו שאוסיף לו פורענות השגגות עם פורענות הזדונות. [הרא״ם]:
He will imagine blessings of tranquility, etc. Rashi is answering the question: Even if [the person imagines that] no oath-curse will affect him, why should this be considered a blessing if it confers him no benefit, i.e., the great good [that results from a blessing]? Therefore Rashi explains blessings of tranquility, i.e., when there is peace that is a blessing as it is written (Tehillim 29:11), Hashem will bless his people with peace. He will imagine this blessing of tranquility.
Because I shall punish him additionally, etc. Rashi is answering the question: The verse I shall follow what my thoughts envision" implies that his sins are intentional; if so, what is the meaning of that the unintentional may be added"? Rashi answers, Because I shall punish him additionally.
Now, however, he has provoked me into combining them with the intentionally sinful, etc. With this, Rashi emends a number of things. He explains that the term ספות connotes adding and not destruction as in lest you be swept away (תספה) (Bereishis 19:17). He also alters the verse by saying למען שאוסיף (lit. so that I will add), because ספות is a gerund and could be interpreted as meaning that that transgressor will add. He also adds the word him, because without the word him, we would not understand to whom He is adding. If Rashi had not explained that I shall punish him additionally, one could understand that adding unintentional acts to intentional acts means that the intentional acts will be regarded as unintentional, or vice versa. The explanation of [word so that in the] verse is as follows, that his acts of following what his thoughts envision will be reason for Me to add the punishment for his unintentional sins to the punishment of his intentional sins.
והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמ׳ שלום יהיה לי כי בשררו׳ לבי אלך – ביאורו מפני שרז״ל אמרו (סוף מגיל׳) בתוכח׳ הראשונ׳ אין רשאי להפסיק. מפני שבלשון רבים נא׳. ובתוכח׳ השניה רשאי להפסיק מפני שבלשון יחיד לאמר. פי׳ שבלשון רבים נאמר וקאי על כל יחיד ויחיד. והשניה בלשון יחיד נאמר והוא על כלל ישראל כאחד. וזהו אומרו והיה בשמעו את דברי האלה הזאת השניה. הנאמר בלשון יחיד על כלל ישראל. והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי הלא אני יחיד ולא נאמר רק על כלל ישראל. לכן נאמר והבדילו ה׳ לרעה כיון שפירש עצמו מכלל ישראל.
למען ספות הרוה את הצמאה – פי׳ הרמב״ן ז״ל כי יש דברים אשר האדם הישר זר בעיניו והוא רוה ממנה ואינו תאב אחריהם כמו משכב זכור ודומיהם. וכאשר ילך אדם אחרי שרירות לבבו הרע. אז יצמא ג״כ אל הדברים אשר היה רוה מהם ויספה חטא על עון לצמוא אחרי ה׳ ג״כ.
פרשת נצבים.
למען ספות – למען תכלה השתיה המרובה את הצמאון (דאמיט דער רזיט דען דורסט צערניכטע), משל בפי כסילים1 הזדים, ההולכים בשרירות לבם:⁠2 הרוג בקר ושחוט צאן אכול (ישעיהו כ״ב:י״ג) ושמוח להשבית ולסלק תאוותם. כל ׳ספה׳ שאינו סמוך למלת ׳על׳ הוא כליון ואבדן בכל המקרא: פן תספה (בראשית י״ט:ט״ו), האף תספה (בראשית י״ח:כ״ג-כ״ד), בקשוא נפשי לספותה (תהלים מ׳:ט״ו), את הזקן תספה (ישעיהו ז׳:כ׳), וכן כלם מאין יוצא. ואשר הם רבוי ותוספות דבר על דבר (אנהייפען), צריך לסמוך לו מלת ׳על׳: ספו שנה על שנה (ישעיהו כ״ט:א׳), ספות חטאת על חטאת (ישעיהו ל׳:א׳), לספות עוד על חרון וגו׳ (במדבר ל״ב:י״ד), אספה עלימו וגו׳ (דברים ל״ב:כ״ג), עולותיכם ספו על זבחיכם (ירמיהו ז׳:כ״א). וכאן אין ׳על׳ סמוך לו.
1. השוו ללשון הפסוק במשלי כ״ו:ז׳,ט׳.
2. השוו ללשון הפסוק בירמיהו י״ג:י׳.
א. בפסוק: ״מבקשי״.
והתברך בלבבו – לשון ברכה, יחשוב בלבו ברכת שלום לעצמו, לאמר לא יבואוני קללות הללו, אך שלום יהיה לי:
בשררות לבי אלך – במראית לבי, כמו אשורנו ולא קרוב (במדבר כ״ד י״ז), כלומר מה שלבו רואה לעשות, ולפי שיצר לבבו רע מאד, וחפץ להתיר לעצמו כל התועבות, לכן אומר בלבו אדבק בע״ז ואאמין בה, ואז שלום יהיה לי מן הקללות האלה, כי לא אאמין עוד בם ולכן לא אירא מהם, ובדרך הזה אוכל ללכת אחרי שרירות לבי, ואעשה כל מה שעשו עובדיהם לאלהיהם:
למען ספות הרוה את הצמאה – הרוה כנוי לתאוות המותרות ולחוטא מתוך שובע, כענין וישמן ישורון ויבעט (לקמן ל״ב ט״ו), והצמאה כנוי לתאות הדברים הנצרכים, כמו החוטא לתיאבון, ומלת ספות לשון תוספת, ואין המאמר הזה מדברי הרשע שיאמר בלבו למען ספות וגו׳, אלא הם דברי הכתוב והוא מחובר עם תחילת הפסוק, והכונה שיתברך בלבבו בדברי כזב כאלה רק לתכלית רע, דהיינו כדי שיוכל אח״כ להשלים כל מאויי רשעתו, ויוסיף התאוות האסורות על התאוות ההכרחייות, כדרך שאמרנו למעלה, שהוא אומר כן בלבו בעבור שהשתקע בזמה ובחמס וכיוצא מן הדרכים הרעים, והוא רוצה לעשות מה שלבו חפץ:
כשרירות לבי אלך – אחר שדבר מעון חמור ע״ז, במה שאמר אשר לבבו פונה וגו׳, סמך לו ענין רע ומר, ואמר עליו פן יש בכם שרש פורה רוש ולענה, והוא איש אשר מקורו משחת ביסודות ופנות שהן עיקריות בתורתינו, והוא שכשישמע דברי האלה הזאת, כל דקדוקי הברית ופרטי המצות מענינים שונים, קצתם מבוארים בטעמם וקצתם שאין לשכל מבוא בהם, כי מצור מקור החכמה ית׳ חוצבו, ויתפלל בעצמו לאמר הנה באמת הרבה מצות יש אשר אני נבוך בהם ולבי נוקפי בהבנתם, ואני בענינם בקטטה ומלחמה תמידית, פעם אתעורר לקיומם ופעם אחדל, וכל זה להיותם דברים שאין השכל מחייבם, ואין ביכלתי להשיגם, לכן לא אלך אלא במה שמחשב לבי ושכלי ומה שדעתי גוזרת שהוא באמת דבר בטעמו, ובזה יהיה שלום לי מבלי שום התנגדות פנימי, כי בהיותי הולך אחר הדברים הנכונים בטעמם, שבעה לה נפשי ומשתעשעת בהם משא״כ בדברים הנעלמים ובלתי גלויים אל השכל (רע״פ), ומלת לב הונח על הדעת והשכל והבינה, כמו בלב נבון תנוח חכמה, וראיתי אני בלבי, פן יראה בעיניו ובלבבו יבין.
למען ספות הרוה – לא יתכן לפרש כאן מלת ספות לשון רבוי ותוספת (אנהייפען), דא״כ היה צריך לסמוך לו מלת על, כמו ספו שנה על שנה, ספות חטאת על חטאת, לספות עוד על חרון, אספה עלימו רעות, עולותיכם ספו על זבחיכם, וכאן סמך אליו מלת את, שהוא יחס הפעול, לכן הנכון כמ״ש החכם אבן-גנאח שהוא לשון כליון וכריתה (ע׳ ר״ש ב״מ) סוף ואבדן, כמו פן תספה בכל חטאתו, האף תספה צדיק, בקש נפשו לספותה, את הזקן תספה, (ע׳ רש״י על אספה עלימו רעות); רוה כמו אם הרוה את הארץ, כי הרוי׳ בשתיה כמו השביעה באכילה; צמאה. הוא כנוי אל הנפש המתאוה תמיד לרווה צמאון תאוותה, וחוש תשוקת התאוות כחום הצמא לשתות, והממלא תאוותיו דומה לו שמרוה ומשביע א״ע, ע״ד לכה נרוה דודים (משלי ז׳), שידמה חום האהבה לחום הצמאון והדודים משקים האהבה כמים לצמא (ובאמת איננה שביעה כ״א לפי דמיונו, וכמאמרם משביעו רעב מרעיבו שבע), וטעם המקרא למען ספות הרוה את הצמאה, בכדי שהרווי בשתיית משקה תאוותיו ישבית ויכלה את הצמאון אליהם, וכמו המשל שבפי הכסילים (דאמיט דער רויש דען דורסע פערניכטע), ובזה מלת למען כנתינת טעם על הקודם, בשרירות לבי אלך שלום יהיה לי, למנוע א״ע משמירת החקים שאין טעמם נגלה, בכדי למלאות תאוותיו במאכלות ובביאות האסורות לנו מה״ת, וקרוב לזה פי׳ הרל״ש, ואיננו רחוק לומר שמלת ספות הוא הלשון המורגל בדברי רז״ל ספו לי כתורא, דלא ליספי לי׳ בידים, והיינו השביעה הגמורה, וטעם למען ספות למען תשביע הרוי׳ את צמאון תשוקת הלב (דאס דער טרונק דען דורסט לאשע), והענין אחד.
אחרי שעזבתי הפירוש שכתבתי זה שנים רבות,⁠א וכתבתי תחתיו פירוש אחר במשתדל {המשתדל דברים כ״ט:י״ח} וגם בו עשיתי אח״כ קצת תיקון, היום כ״ו שבט תרכ״א נ״ל כמו שתרגמתי.⁠1
1. כלומר, לפי תרגום שד״ל: והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי – אף על פי שבשרירות לבי אלך (מפני שהקללות חלות על האומה בכללה ולא על היחיד), באופן שהשדה הרווה והמושקה יסתפח לשדה היבש והצמא (כלומר: חטא היחיד אם לא ייענש, יתפשט) והשדה המושקה, הוא חלק העם הבריא, יתדמה לשדה היבש, הוא חלק העם המקולקל והסוטה, והאומה כולה תיהרס.
א. בכ״י לוצקי 673(א), 673(ב) מופיעה מהדורה קמא של שד״ל: ״שלום יהיה לי – כי לא הייתי בכריתת הברית. וזה אמנם דבר הגורם הפסד החלקה הטובה הרוה ממים עם החלקה הרעה הצמאה, כלומר כי בגלל חטאתו, יהיו כל ישראל גם הטובים חייבים כלייה עמו, לולא כי ה׳ יבדילהו לרעה ולא יספו עמו שאר העם, וזה יהיה אם יהיו המורדים משפחה או שבט, עד שלא יוכלו הקהל להענישם בלא מלחמה. והראיה שהוא מדבר במשפחה או שבט, כי אמר את מכות הארץ ההיא, כלומר ארץ השבט ההוא. ומה שפתח באיש או אשה, כי אולי איש אחד ידיח כל השבט, והנה הפנייה מעם ה׳ תתחיל בו ותתפשט בכל המשפחה והשבט, באופן שיקשה הדבר לב״ד להענישם, אז יעשה ה׳ נקמה בחוטאים. ואמר יעשן אף ה׳ וקנאות באיש ההוא, הטעם או במשפחה או בשבט, או בכל ההולכים אחריו והמחזיקים בידו לבלתי ישלטו בו השופטים. ועוד נראה לי כי כל זה לחזק לבב העם לבלתי ייראו מלכת למלחמה על המורדים, כי ה׳ יהיה עמהם ויתנם בידם וישימו את ארצם שממה ותל עולם, כענין שצוה בעיר הנדחת והנשארים בהם יצטרכו להמלט על נפשם אל ארץ אחרת, זהו וישליכם וגו׳ ולפי זה יובן סמיכות הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות (הפשעים הגלויים וידועים) לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת להשמיד המורדים למען תתקיים התורה בל תמוט.⁠״
והיה וגו׳ – ״בשררות״: שורש ״שרר״ נמצא בביטויים ״לֹא⁠־כָרַּת שָׁרֵּךְ״ (יחזקאל טז, ד), ״שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר״ (שיר השירים ז, ג), ופירושו ״טַבּוּר״. דומה לו ״וְאֹנוֹ בִּשְׁרִירֵי בִטְנוֹ״ (איוב מ, טז), שם מציין ״שריר״ חלק של הגוף שכוח בעל החיים מרוכז בו. בלשון חכמים, מורה ״שריר״ – כדוגמת ״הכל שריר וקיים״ – על דבר חזק שיש לו תוקף משפטי. ״שרר״ קרוב ל״צרר״: לדחוק ולאגד יחד – שגם הוא מתאים לרעיון של דבר מהודק וחזק.
על פי מובנו של ״שריר וקיים״ בלשון חכמים, נמצא ש״שרירות לב״ פירושה האישור והרשות שאדם נותן מלבו שלו. הוא אינו הולך בדרכים שה׳ אישר; הוא הולך בדרכי לבו שלו, דרכים שרק לבו לבד רואה כ״שרירות וקיימות״.
ספות נגזר מ״ספה״ – השורש של ״מספא״, מאכל בהמה – הקרוב ל״סבא״, ״שבע״ וכדומה. בלשון חכמים ״ספה״ הוא הביטוי המקובל להאכלה: ״אספי ליה כתורא״ (בבא בתרא כא.), ״דלא ליספו להו בידים״ (יבמות קיד.) ועוד.
פירוש פסוקנו יהיה כך: הוא נתון בדמיון שהברכות והקללות תלויות רק בהתנהגות רוב העם. לכן הוא סבור, שאם האומה כולה ראויה לברכות ה׳ והיא גם מקבלת אותן, לא יהיה אף יחיד מבני האומה שלא יורשה ליטול חלק בהצלחת האומה, אפילו אם הוא עצמו איננו ראוי. משל לכך יהיה: כאשר הגשם יורד על השדה, הוא משקה אפילו את העשבים השוטים. צמח שמשקים אותו משום שהוא טוב קרוי ״הרוה״; אך העשבים השוטים, שלא שווה להרוות את צמאונם, קרויים ״הצמאה״. השווה: ״וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה״ (ישעיהו נח, יא), ״אֶצָּק⁠־מַיִם עַל⁠־צָמֵא״ (שם מד, ג), ״הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ״ (שם סה, יג).
כבר עמדנו (פירוש, בראשית יח, כג–כה) על משמעותו של ״ספה״. [״ספה קרוב ל״ספח״, לצרף; וכן גם ל״שפה״, שפת הים, שבה היבשה מחוברת לגבול הים, והגלים המתגברים ועולים נמשכים בחזרה אל גוף המים.] קִרבה זו של ״ספה״ ל״ספח״ באה לידי ביטוי גם כאן, שהרי כאן הרע נכלל עם הטוב ונוטל חלק בגורלו, בדיוק כפי ששם מתרחש ההפך.
והיה בשמעו את דברי האלה הזאת וגו׳ שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך – הוא מלשון שררה וממשלה עד״ה להיות כל איש שורר בביתו (אסתר א׳:כ״ב). ויכוין על הע״ז המושלת בסתר לבו, ויאמר שלא לבד שאין לירא מהאלות מפני כי הע״ז הולכת עמדי והיא תגין עלי מפורעניות אלא שעוד תשפות לו כל טוב ושלום וברכה יהיה לו (כי שלום כולל לכל הברכות כמשחז״ל לא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום) ע״ד שאמרו הנשים שעבדו ע״ז לירמיה (ירמיהו מד יז) כי עשה נעשה וגו׳ לקטר למלכת השמים וגו׳ ונשבע לחם ונהיה טובים, (שם יח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים ולהסך לה נסך חדלנו כל וגו׳. וזש״א למען ספות הרוה היא הע״ז שלפי דעתו היא רויה ומלאה השפעות את הצמאה נפשי הצמאה להשפעות: (ויתכן שאיש ואשה וגו׳ ירמז על פסל מיכה האיש הוא מיכה ואשה היא אמו משפחה: שנאמר שם (שופטים יז ה) ולו בית אלהים, שהוא בית ע״ג וכשיחד בית לזה בודאי היו מתקבצים שם משפחתו. או שבט הוא שבט הדני שלקחו את הפסל ממיכה כדכתיב (שם יח) ויקימו בתוכם את הפסל וגו׳. שרש פרה ראש ולענה ירמז על ימי אנטיוכוס שמנעו את ישראל מלקיים את התורה, וענו אותם לעבוד גלולים, והיו אנשים מישראל שנספחו לאנטיוכוס ועבדו ע״ג, ובכדי להתרצות אליהם היו מתערבים בבני ישראל ולהסיתם ולהדיחם וגם הלשינום לפני אנטיוכוס ולזה נתכנו בשם שרש פרה ראש ולענה כי השרשים האלה יהפכו גם את המתוק למר, ועז״א והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות וגו׳ כי הזה הוא מלשון אם ובלשון תימא, ויאמרו האנשים ההם האם בשרירות לבי אלך, לעבוד ע״ג מפאת שרירות הלב (והוא מלשון סורר) הלא רק למען ספות הרוה המה העובדי גלולים, שהמה רוים ושבעים בכל טוב, את הצמאה נפשי הצמאה ורעבה ומעונה, ומפני ההכרח עשיתי זאת:
שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך: בחוזק לבבי1, שלא לירא מאלות הברית אחר שאינני מקבלם עלי מתחילה.
למען ספות הרוה את הצמאה: פירוש מלות אלו ״רוה וצמאה״ מבואר בנימוקי הרמב״ן, דעבירה שהאדם להוט אחריה מיקרי ״צמאה״, ושאינו להוט אחריה מיקרי ״רוה״2 [וזה הביאור יש ללמוד ממה שאמרו בסנהדרין (עו,ב) המשיא את בתו לזקן והמשיא אשה לבנו קטן, עליו הכתוב אומר ״למען ספות הרוה את הצמאה״. שהיא צמאה לתשמיש, והוא שבע במה שאינו להוט אחר זה].
וענין הטעם הזה לכאן3, הוא, כמו שאם רצו קהילה אחת לגדור על איזה עון המצוי בקרבם, והטילו ביניהם עונש החרם על זה העון. ולא שעונש החרם חמור מגוף העבירה, אלא שגוף העבירה הורגלו לעבור עליה ונעשית ״צמאה״, שנפש בני אדם צמאים לה, ולעבור חרם אין בני אדם מורגלים, והיא ״רוה״. ועל כן כשמזדמן אחד מבני העיר שרוצה בלבבו לעבור על זה העון, ורק שאינו רוצה לעבור על החרם ולישא עונש החרם, הוא ממאן ומסרב על עשיית החרם4, ומתנצל5 (מפני הבושה והמורא) דמשום הכי הוא מסרב6 דמה לו להוסיף עונש על הקהילה ועונש של ״הרוה״7 על ״הצמאה״.
וכך מפרש המקרא כאן, דמשום הכי מתברך בלבבו לאמר שהוא צדיק במה שאינו מקבל הברית, משום שהוא בא8 אך ״למען ספות הרוה את הצמאה״, בשביל שהקבלה9 תוסיף עונשין על גוף ״הצמאה״, ולמאי יקבל הוספה זו.
{למען ספות: רש״י סנהדרין (עו,ב)10 פירש ״הרוה״ הם הרשעים11, שאין צמאין ליוצרם, ו״הצמאה״ זו כנסת ישראל שצמאה ליוצרה. ופירוש12, שמדמה ד׳שלום יהיה לי׳ בשביל הצדיקים13}.
1. לא כתרגום אונקלוס ולא כרש״י, אלא במשמעות חוזק (השוה איוב מ,טז ״כוחו במתניו ואונו בשריר בטנו״), והשוה רמב״ן: התאוה הגוברת ומתחזקת בלב תיקרא ״שרירות״, כלשון חכמים ׳שריר וקיים׳, וכן ״בשרירי בטנו״ (איוב שם).
2. זה לשונו: פירוש ״למען ספות הרוה את הצמאה״ – להוסיף השבעה עם המתאוה, כי נפש שבעה תקרא ״רוה״... והמתאוה תקרא ״צמאה״.
3. כלומר, דוקא בסוגיא זאת של אדם הנוטה מן הדרך על בסיס דעות והשקפות, מציינת התורה את הנימוק (״למען״) של ״רוה וצמאה״.
4. כלומר, מתנגד לחרם המוטל על העובר על מצוה ׳קלה׳ זו.
5. כלומר, מצדיק את עצמו מדוע הוא מתנגד להטלת החרם.
6. כלומר, מתנגד לחרם המוטל על העובר על מצוה ׳קלה׳ זו.
7. שהיא תוצאה מן החרם.
8. קבלת הברית באה...
9. של הברית.
10. על הגמרא שם שייחסה את פסוקנו (למשיא בתו לזקן, וכן) למחזיר אבידה לכותי. ובקשר לזה כותב רש״י: ״רוה״ – עובדי כוכבים, ששבעים ואינן צמאים ליוצרם, ״צמאה״ – זו כנסת יחשראל שצמאה ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצוותיו.
11. עובדי כוכבים. וזה לשון רש״י: ״רוה״ - עובדי ככובים, ששבעים ואינן צמאים ליוצרם, ״צמאה״ - זו כנסת ישראל שצמאה ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצוותיו.
12. פסוקנו ע״פ הגדרה זו של ״רוה וצמאה״.
13. המקבלים עליהם את הברית, ואשר על פיהם יידון הכלל.
בשרירות לבי – משרש שוּר שענינו ראה; אלך אחר מה שלבי רואה ומבין שטוב הוא, כלומר אולי דעתי נוטה מן האמת, אבל לי נראה כי כן טוב לעשות, ע״כ גם אם שגיתי לא תחול קללה עלי.
הרוה את הצמא – אחרי שָקְלִי במאזני בחינתי דברי כל המפרשים שבידי, אני בוחר בפירוש המבאר לנתיבות השלום שרוה וצמאה הן שני שמות המקרה, כמו טובה ורעה שבטבעם הם שמות התאר ומשמשים להוראת דבר טוב או דבר רע; ורוה הן החטאות הנעשות מתוך שובע, וצמאה הן החטאות הנעשות לתיאבון, וספות משרש ספה הקרוב ליסף כמו עולותיכם ספו (ירמיהו ז׳:כ״א); ואם האיש הזה יתפתה אחר עבודה זרה ויאמין בה, לא יחטא עוד ד״מ עם הקדשות לתיאבון ובאקראי בעלמא כמו במעשה פעור, רק דרך קבע ומתוך שובע, כי הוא סובר לעשות טוב, כמו בימי רחבעם שגם קָדֵש היה בארץ (מלכים א י״ד:כ״ד); ולפי פירושי זה היה ראוי לתרגם רוה זדנותא, וצמאה שלותא, לפי שהחוטא לתיאבון כשיצרו גובר עליו ונוצחו ואחר חטאו ניחם על מה שעשה, הוא קרוב לשוגג; ולמען זה הוא כמו למען יכרת (הושע ה׳:ד׳) שענינו באופן, וכן למ״ד של נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה (פרשת אמר) לאשמה בה (סוף פרשת ויקרא).
למען ספות הרוה את הצמאה. הרבה פירושים נאמרו בפסוק זה, ולדעתי הנכון לבאר הפסוק הזה על פי הקודם לו והוא שאמר פן יש בכם וגו׳ כלומר ואולי ימצא בתוככם איש או אשה או משפחה או שבט, ולמה לא אמר דרך כלל על כל ישראל? אלא הכוונה אולי יהיה מי שיבטיח את עצמו לעשות תועבת ה׳ אשר שנא ולמלאת כל תאותיו וזהו בשרירות לבי אלך ויסמוך על זכות הכלל שיצילהו בתוך ישראל ועונו לא יזכר וזה שאמר למען ספות הרוה את הצמאה כי הוא רוצה לחבר הרשע עם הצדיק כדי שינצל בזכותו, וספות כמו ספו שנה על שנה, אספה עלימו רעות, וקרא לנפש הרשע רוה כי כן הוא ממלא כל תאותיו, ולהפך נפש הצדיק תקרא צמאה כי הוא מחסר מהן ומסתפק בהכרחי, וכן הוא אומר צמאה נפשי לאלהים לאל חי, או להפך שנקראת נפש הצדיק רוה, כמו ורויתי נפש הכהנים דשן, ירויון מדשן ביתיך כי היא שבעה מטובו וחסדו יתברך ע״ד שדרשו רבותינו על הנפש לא תמלא משל לעירוני וכו׳ ונקראת נפש הרשע צמאה כי תמיד היא משתוקקת ומתאוה לתענוגים חדשים לבקרים ע״ד ירבו עצבותיו אחר מחרו עיין מ״ש שם בס׳ ניר לדוד ואין בידי להכריע. — וכנגד זה הבטחון אמר לא יאבה ה׳ סלוח לו הפך מה שהוא מקוה שצדקת הצבור תצילהו, ואמר עוד ורבצה בו כלומר ביחיד ההוא ועוד מפורש יותר והבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל נגד מה שהוא חושב שימלט בתוך עם ישראל, ועל כן חתם בסוף הענין הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו וזה על פי פירוש רבותינו שנעשו ערבים זה על זה בנגלות ונתחייבו להעניש החוטא — ויש פרשה אחרת כיוצא בזו בסדר קדושים שכן הוא אומר איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר ביש׳ אשר יתן מזרעו למולך וגו׳ ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למולך לבלתי המית אותו ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו לזנות וגו׳.
והתברך וגו׳ – הוא יברך את עצמו, כלומר כסבור הוא שהקללה לא תחול עליו.
שלום יהיה לי – בירמיהו כ״ג:י״ז נאמר, שנביאי השקר אמרו אל עוזבי ה׳: ״שלום יהיה לכם״. על כן טועה אהרליך המפרש שאותו איש הפונה אחר עבודה זרה יאמר בלחש לשון זו, בסברו שבלחש זה ידחה מעליו את כח הקללה.
בשרירות לבי – בירמיהו ז׳:כ״ד ובתהלים פ״א:י״ג נזכרה לשון זו מקבילה ל״מועצות״ (מזימות של עצה רעה), אם כן נראה שעיקר פירושו הוא דיעה, השקפה.
בירמיהו נזכרת ההליכה אחרי (או ב⁠־) שרירות לב כניגוד לשמיעה בקול ה׳. גם שם משתמש הכתוב תכופות בלשון ״לבו הרע״ כדי לציין שהכוונה היא לדיעה רעה. יתכן שפירוש תיבת ״שרירות״ הוא, כדברי רש״ר הירש ואחרים, לשון חוזק (כמו ״שריר וקיים״ שבלשון תלמוד), לפי זה ״שרירות לב״ הוא מה שהלב מאשר ומקיים מעצמו, בניגוד למה שצוה הקדוש ברוך הוא.
אולם אפשר לפרש גם כפירוש רש״י, ששורש ״שרר״ דומה לשורש ״שור״, שפירושו לשון ראייה, ולפי זה ״שרירות״ היא ״השקפה״. נביאי השקר אומרים (ירמיהו כ״ג:י״ז) לכל הולך בשרירות לבו, כלומר לכל אלה ההולכים אחרי דעת עצמם, ״לא תבוא עליכם רעה״, ורצו לומר בזה, שאם האדם פועל כפי מצפונו הוא, לא יבוא עליו עונשו של הקדוש ברוך הוא. לדעת הרמב״ן ״שרירות לבו״ היא תאות הלב החזקה, וכן הוא בתרגום יונתן: ״בתקוף יצרא בישא דלבא״.
למען ספות... הצמאה – בפסוק זה רבו פירושי הקדמונים. קודם כל יש מחלוקת בפירוש תיבת ״ספות״ שבכאן. השבעים והוולגאטה מתרגמים לשון כלייה (כמו בבראשית י״ח:כ״ג). לפי זה מפרשים רוב החדשים כוונת הכתוב, שחיים כאלה עלולים לכלות את כל הארץ, הן מקום רווה מים, הן מקום חורב. אבל פסוק זה עדיין לא בא לומר איזה עונש יבוא על החוטאים, רק הפסוקים הבאים מפרשים זאת.
לדעתנו בהחלט יש לפרש שפסוק זה הוא המשך למחשבות החטא. על כן צריכים אנו לומר כדברי התרגומים הארמיים (וגם הסורי), כי ״ספות״ היא לשון תוספת. בעל הפנייה הזאת, ההולך בשרירות לבו, מוסיף חטא על פשע. אחד החטאים נקרא ״רוה״, וחטא אחר נקרא ״צמאה״. ואם קשה, שאם כן היה לו לומר ״על הצמאה״, כמשפט שורש ״ספה״, שהוא גורר אחריו תיבת ״עלי״, יש לומר שכאן פירושו כמו ״יסף״, כלומר להרבות, דהיינו הרוה תרבה ותגדיל את הצמאה.⁠1
אלא שעדיין צריכים אנו לפרש, איזה הם החטאים הנקראים ״רוה״ ואיזה הם הנקראים ״צמאה״. התרגומים מפרשים ש״רוה״ הן שגגות ו״צמאה״ הם זדונות, ורש״י מסביר את הדבר, כי השוגג עושה מעשיו כאילו הוא רוה ושיכור, ואילו המזיד עושה מעשיו כאילו צמא, בדעת ובתאוה. ״למען ספות״ מוסב, לפי פירוש רש״י, על השי״ת, שיעניש על שגגותיו של רשע זה כזדונות.
אולם כבר ביארנו למעלה, שהכתוב מדבר על הענשים רק מפסוק י״ט והלאה, על כן דעתנו נוטה לדברי הרשב״ם, המפרש ש״הצמאה״ הן העבירות שאדם עושה לתיאבון ו״רוה״ הן העבירות שאדם עושה להכעיס, כי אדם חוטא בהם אפילו כשהוא שבע, כלומר אינו מתאווה. רשע זה, שהעמיד לו בתור קו יסודי למעשיו את מצפונו הוא, במקום לשמוע בקול ה׳, אף אם התחיל לחטוא רק לתיאבון מחמת תאותו, סופו שיחטא אף להכעיס, כיון שלדעתו המשובשת הכל מותר. יתכן שבימים הקדמונים היו הלשונות ״רוה״ ו״צמאה״ שגורות בפי העם לציין בהם שני מיני עבירות; בירמיהו מצינו שמזכיר כמה פעמים את הלשון ״שרירות לב״, ואינו משתמש בלשון הרוה והצמאה; יתכן שבימיו לא היו ביטויים אלה שגורים בפי העם.
1. יתכן ש״ספה את...⁠״ פירושו שהתוספת רבה על העיקר, עד שנראה כאילו העיקר מתבטל מחמת התוספת. נמצא שנוכל ליישב לשון ״ספה״ כאן בין במשמעות כליון ובין במשמעות תוספת. השוה את הבטוי התלמודי: ״רבה עליו ומבטלו״ (דהיינו הרוב מבטל את המיעוט), חולין ק׳: ועוד.
הרוה וגו׳ – אמר רב יהודה אמר רב, המשיא את בתו לזקן והמשיא אשה לבנו קטן והמחזיר אבידה לכותי, עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה׳ סלוח לו1. (סנהדרין ע״ו:)
1. ספות פירושו חבור כמו ספו שנה על שנה (ישעיהו כ״ט) והזקן נקרא רוה שכבר שבע בחיים והילדה צמאה לחיים וכן גדולה לקטן ומתוך כך אפשר לצאת מכשולים, ועיין בהגהות ר״י עמדן לש״ס כאן שכתב בזה דבר חדש, דענין הזקנה יוילדות כאן אינו בערך מספר השנים כ״א בערך כחות הגוף, שסתם זקן חלש וילד בריא, ולכן בזקן בריא אין איסור זה נוהג, יעו״ש. אבל לפי שבארנו בטעם איסור משום התנגדות ההרגשות מחיי השובע של זקן וחיי צמאון של ילדה, וכלשה״כ רוה וצמא, אין להוציא הלשון מפשטה, אלא זקן – זקן ממש וילדה – ילדה ממש.

ובענין חזרת אבידה לכותי ע׳ משכ״ל ר״פ ברכה בפ׳ הופיע מהר פארן.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גמזרחיצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144