Devarim 29 – דברים כט‏ – Mikraot Gedolot

וַאֲתֵיתוֹן לְאַתְרָא הָדֵין וּנְפַק סִיחוֹן מַלְכָּא דְּחֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מַלְכָּא דְּמַתְנַן לְקַדָּמוּתַנָא לְאָגָחָא קְרָבָא וּמְחֵינָנוּן.

And you came to this place; and Sihon the king of Heshbon and Og the king of Mathnan came out to meet us, to wage battle; and we smote them,

ואתיתון^א לאתרה הדין ונפק סיחון מלכא דחשבון ועוג מלכא דבותנין לקדמותן לסדרי קרבה וקטל⁠(נ)[ו]⁠ן יתהון.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואתיתון״) גם נוסח חילופי: ״ועליתון״.

ואתיתון לאתרא הדין ונפק סיחון מלכא דחושבנא ועוג מלכא דמתנן לקדמותנא לסדרי קרבא ומחונון.

And you came to this place; and Sihon king of Heshbon and Og king of Mathnan came out to meet us in battle array, and we smote them,

ת׳ם ואפיתם הד׳א אלמוצ׳ע פכ׳רג׳ סיחון מלך חשבון ועוג מלך אלבת׳ניהֵ תלאקנא ללחרב פקתלנאהמא

ואז הגעתם למקום הזה, ויצא סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן לקראתנו למלחמה והרגנו אותם.

פס׳: ותבאו אל המקום הזה – הוא ערבות מואב:

ומכת סיחון ועוג שהיה קרוב.

Sihon and Og were recently¹ defeated.⁠² You are therefore³ obligated to keep the covenant.

1. Shortly before Moses gave this address.

2. Thus even the youngest among them witnessed the defeat of these kings. Furthermore, the event was fresh in their minds.

3. Because of what precedes it in verses 1-7.

ותבאו אל המקום הזה – הכניס משה שני פסוקים אלו באמצע דבריו כי רצה לחזק את לבם בנחלת הארץ, וכשם שנחלו ארץ סיחון ועוג שהיו מכלל שבעה עממין והכה אותן והחזיק בארצם כבר והיתה לנחלה לשני שבטים וחצי כן עתידין שינחלו השאר מעבר לירדן תשעת המטות וחצי המטה.

ודע כי התוכחות שבפרשה זו נאמרו בלשון משה לא שאמר משה מפי עצמו, שהרי קבלה בידינו שכל התורה כלה מבראשית עד לעיני כל ישראל הכל כתב משה מפי הגבורה, ומה שדרשו רז״ל קללות שבתורת כהנים הקב״ה אמרן ושבמשנה תורה מפי עצמו אמרן, הכונה לומר באלו מפי עצמו שהסכימה דעתו לדעתו של הקב״ה. וטעם הדבר שהיו קללות שבתורת כהנים נאמרות בלשון הקב״ה ואלו שבמשנה תורה בלשון משה, לפי שאותן קללות שבתורת כהנים נתקיימו בבית ראשון שהיו שם עובדי עכו״ם, וכן הזכיר בהן (ויקרא כ״ו:ל׳) והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם, שהרי בבית ראשון שרתה שכינה, אבל אלו נתקיימו כלן בבית שני, ובבית שני נסתלקה שכינה, ולכך בא הלשון בכאן בלשון משה ולא בלשון שכינה, וכבר הזכרתי זה בסדר אם בחקותי.

וצריך אתה לדעת כי מפני ששרתה שכינה בבית ראשון לכך הזכיר דוד ע״ה על בית ראשון (תהלים כ״ד:ז׳) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, כלומר מלך של הכבוד, אבל בבית שני לא שרתה שכינה כל כך תדיר אלא חופף, שכן התנבא חגי הנביא על בית שני (חגי א׳:א׳) וארצה בו ואכדה אמר ה׳, כלומר כבוד השכינה שהיא הה״א היה שם חופף, ואמר גם כן (שם ב) ומלאתי את הבית הזה כבוד. ולעתיד לבא יחזור הכל לקדמותו כמו שהיה בבית ראשון, וביתרון מעלה והשגה יותר ממה שהיה, וישוב התפארת והכבוד בירושלים, והוא שאמר ישעיה ע״ה על הבית השלישי (ישעיהו ס׳:א׳-ב׳) קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עליך זרח, כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה׳ וכבודו עליך יראה.

ותבואו אל המקום הזה, "and you arrived at this place.⁠" Moses inserted these two verses in the middle of his lecture as he wanted to reinforce the people's faith in the fact that they would conquer and inherit the land of Israel, just as they had conquered and inherited the lands formerly belonging to Sichon and Og who also belonged to the seven Canaanite tribes whose land had been promised to the Jewish people (Avraham and the other patriarchs). The two and a half tribes Reuven, Gad, and half the tribe of Menashe had already taken possession of these lands at the time Moses was speaking, leaving the land on the West Bank of the Jordan for the other 9 1/2 tribes.

You should appreciate that the warnings of doom enumerated in this whole portion are Moses' own wording as distinct from similar warnings of disaster in Leviticus chapter 26. This does not mean that Moses "made up the תוכחה by himself.⁠" Rather, it means that the syntax used by the Torah reflects that God approved of the choice of words Moses had used so that effectively everything recorded in the written text of the Torah is equivalent to something dictated by God Himself.
If our sages (Megillah 31) stated that the "curses contained in the Torah and which were uttered by the priests were words put in their mouths by God Himself,⁠" whereas those contained in the Book of Deuteronomy reflect Moses' words, they meant that Moses succeeded in voicing thoughts which reflected exactly what God would have told him to say.
The reason that the Torah chose to write two versions of these exhortations and warnings, one being God's initiative and words, the other at the initiative of Moses who had divined what God wanted him to say, is that the version we read at the end of the Book of Leviticus is that which became true at the time the first Temple was destroyed, whereas the longer version we read here in the Book of Deuteronomy was not fulfilled until the second Temple was being destroyed. One proof that this is so is furnished by the words (Leviticus 26,30) והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם, "I will destroy your private altars and demolish your sun-idols.⁠" These are phenomena which existed only during the period of the first Temple when idolatry was widespread among the people during the reigns of many kings. The curses listed in Deuteronomy were all fulfilled during the collapse of the second commonwealth and its Temple.

Seeing that the Shechinah resided in Jerusalem during the period of the first Temple David wrote (Psalms 24,7) "lift up your heads o gate! Up high, you everlasting doors, so the King of glory may come in!⁠" The words מלך הכבוד used by David there mean מלך של הכבוד, a reference to the Shechinah resident in Jerusalem, i.e. the Temple during that epoch. During the period of the second Temple the Shechinah did not reside permanently in Jerusalem, but merely straddled the Temple from time to time as described by Chagai 1,8: "I will look upon it (the second Temple) with favor and will be glorified, said the Lord.⁠" The letter ה at the end of the word ואכבדה in that verse is a hint that the Shechinah will be there as a loose cover, חופף. In the future, when the third Temple will be built, the Shechinah will return in full force as it had been manifest during the first Temple. In fact, its manifestation will be even more pronounced than it had been during the period of the first Temple. This is what Isaiah meant when he said (Isaiah 60, 1-2) "Arise, shine, for your light has dawned; the Presence of the Lord has shone upon you! Behold! Darkness shall cover the earth, and thick clouds the peoples, but upon you the Lord will shine, and His Presence will be over you; nations shall walk by your light, kings by your shining radiance.⁠"

ואמר שעם היות שלחם לא יאכלו ויין לא ישתו לא היו מפני זה חלושי הכח ורכי הלבב כאנשים העומדים בהנהגה דקה כי הנה באו אל המקום הזה ונלחמו עם סיחון ועוג מלכים אדירים ויכו אותם.

ועם כ״ז ותבואו אל המקום הזה ויצא סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן לקראתנו למלחמה ונכם. שלא כדרך העולם. ונפלו הגבורים מגודלים בלחם ויין ובשר. ביד חלשים האוכלים למעדנים מאכלים דקים. וכל זה כיד אלהיכם הטובה עליכם.

עתה אתם רואים עצמכם וכו׳. דאם לא כן, מאי בא לומר במה שאמר ״ותבואו אל המקום הזה״, אלא בא לומר כיון שאמר רואים עצמכם בגדולה, שהרי באתם אל המקום הזה, ויצא סיחון לקראתכם ונכנו, ואם כן רואים אתם עצמכם בגדולה, אל תבעטו:

דבר אחר ולא נתן לכם לב לדעת וכו׳. והשתא לפירוש זה ״ולא נתן לכם לב לדעת״ (ראו פסוק ג) בכל שכל ומדע איירי, שלא נתן להם לב לדעת עד היום. וטעם שלא נתן להם לב לדעת עד היום הזה, מפני ׳שאין אדם עומד וכו׳⁠ ⁠׳. ולפי זה יהיה פירוש הפסוקים כך; ״ולא נתן לכם לב לדעת עד היום״, שאתם תוכלו עתה לעמוד על דעת רבכם, ולפיכך תכירו הניסים שעשה הקדוש ברוך הוא, ״ואולך אתכם לחם לא אכלתם וגו׳ ותבואו אל המקום הזה״, ונצחתם שני מלכים גדולים, ולפיכך יש לך ללמוד. ומעתה ״ושמרתם את דברי הברית״ (פסוק ח), שאם אתם לא תעשו – יקפיד הקדוש ברוך הוא מכאן ואילך. ומפני כך כתב (רש״י) פירוש זה אחר ״ותבאו אל המקום הזה״, להודיע כי מה שפירש ״ותבואו אל המקום הזה״ ׳עתה אתם רואים עצמכם כו׳⁠ ⁠׳, הוא לפירוש הראשון בלבד, אבל לפירוש זה דפירש ״ולא נתן לכם לב לדעת״ בהכרה, שלא עמדו על דעת רבם, כל הפסוקים מתפרשים בענין אחר, כמו שאמרנו:

You now view yourselves in prominence and glory, etc. And "to this place" means to this situation, i.e., this importance and greatness. According to the "another interpretation" too, it means to this importance. However, according to the first interpretation that explained "a knowledgeable mind" as meaning "To recognize Hashem's benevolence,⁠" that all your virtues, greatness and glory are from the Omniscient, the verse means: Since you have come to this level of recognizing that all your success is from the Omniscient and not from your hands, it is fitting that you observe the tenets of this covenant in order to succeed in everything you do. According to the second interpretation that explained "a knowledgeable mind" as meaning a mind to know and fathom his master's wisdom, the verse means: Since you have come to this level of fathoming Hashem's wisdom, from now on He will be exacting with you in observing mitzvos. Therefore it is fitting that you guard the tenets of this covenant, which are Hashem's mitzvos in order for you to succeed and not stumble in all that you do. Re"m writes: But I do not how to fit in the verse "Sichon, king of Cheshbon, came out, etc.⁠" between "Then when you came to this place" and "You are to guard, etc.,⁠" because they [these two latter verses] are connected to one another. I think one can answer according to the first interpretation that explained, "You now view yourselves in greatness and glory,⁠" [as follows: As an example of this viewing yourself in prominence and glory], you recognized Hashem's benevolence when "He struck great kings, Sichon and Og, Kings of the Emori, for his benevolence is everlasting" (Tehillim 136). Therefore, "do not rebel, etc.⁠" And according to the second interpretation, the explanation is as follows: Now that you have reached this level of fathoming His wisdom, which is the Torah and the mitzvah, and also understand that you can gain every success through keeping the Torah and mitzvos, that enabled you to smite the two kings of the Emori, therefore from now on it is only fitting that you guard the tenets, etc., in order to succeed in all that you will do. And if not you will not succeed because from now on He will be exacting.

ותבאו – וכאשר באתם אל המקום הזה נעשו לכם אותות, כי ויצא סיחון וכו׳:

ותבאו אל המקום הזה – יסיר מהם הטענה אם יאמרו הן הליכתנו במדבר ארבעים שנה הועילה לנו להשיג שלמות הנפש אבל הרי נתרחקנו מעניני התבל ולא ידענו תכסיסי מלחמה וגם כחות הגוף חלש אצלנו אחרי שלא אכלנו לחם גשמי ומה נעשה כי נבוא אל הארץ ללחום עם האומות שישבו שם ואיך נוכל לעבוד האדמה. לזה הראה להם כי גם כחות גופם נתחזק, הן בצאתם ממצרים לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים פן יראו מלחמה ושבו מצרימה. ועתה ותבאו אל המקום הזה בלא הכנה וטכסיסי מלחמה. רק שבאתם אל המקום הזה כעוברי דרך ויצא סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן לקראתנו למלחמה שיצאו הם לקראתנו והכינו א״ע למלחמה, ואנחנו לא ידענו כלל מהמלחמה, ועכ״ז ונכם. ועתה הלא תראו כי לכתנו במדבר הועיל גם לענין הגוף ואיככה נוכל לחפוץ לבקש מה׳ שיתן לנו מתנה על היותנו אצלו כבנים במדבר ארבעים שנה כענין החולה עם הרופא הנ״ל. ואף שלא נכון שתחפצו מה׳ מתנה. עכ״ז באמת נתן לנו:

ותבואו אל המקום הזה ויצא סיחון וגו׳: עוד פיוס¹, כי אין אדם יודע מה זה טוב ומה רע באשר אינו רואה אחרית הדבר. והראה לדעת מזה הענין כי מזו הצרה של גזירת ארבעים שנה יצאה שמחה זו של כיבוש סיחון ועוג. שאילו נכנסו מקדש ברנע לארץ ישראל מיד, היו נכנסים דרך אדום מדרום ארץ ישראל², שהרי אז היו עוד מבוהלים אלופי אדום³, ומפני שם ישראל ניחת הוא. עד שעלה שמפני הגזירה ההיא⁴ עלו המעפילים דרך אדום⁵ להר ״ויכתום עד החרמה״ (במדבר יד,מה), ומזה סר הפחד, והיו מוכרחים לסבוב כל אדום ומואב⁶ עד בואם לסיחון, ויצא למלחמה⁷ ונכבש. הרי דזו הרעה סיבבה כל הטובה. וכן להיפך, רמז בזה, דמזו השמחה שהיתה לישראל שכבשו ארץ סיחון ועוג, יצאה כל צרת הגלות וחורבן הארץ, כמו שביארנו בסוף פרשת דברים (ג,יב) שביאר משה לישראל סכנה זו של כיבוש עבר הירדן והחלוקה בזה שניתנה לראובני ולגדי.

1. עוד תנחומים ופיוס על פיזורם הגדול בגלותם.

2. לא כ״כ ברור, כי קדש ברנע נמצאת מערבית הרבה מאדום (שעיר), ולא היה צורך לעבור דרכם. אך כנראה מלכות שעיר שלטה באותו זמן על כל דרום א״י, ועיין להלן.

3. על פי שמות (טו,טו) ״אז נבהלו אלופי אדום״.

4. של הישארותם במדבר ארבעים שנה.

5. כפי שמבואר לעיל (א,מד) ״ויכתו אתכם בשעיר עד חרמה״.

6. שהיו מוכנים להתנגד בכוח למעבר בני ישראל.

7. כאשר הבין מפרשת ״חרמה״ שניתן לנצח את ישראל.

ותבואו אל המקום הזה – גם בזה רבו חסדי ה׳ על ישראל במדה יתירה, ולא רק הנצחון על שני מלכי עבר הירדן היה חסד ה׳, אלא עוד יותר.

ויצא... לקראתנו – עצם העובדא ששני המלכים מנעו מעבר בשלום דרך ארצם, ואדרבה יצאו להלחם בישראל, גם זה היה חסד ה׳, כדי לתת לישראל את ארצם לנחלה (דברים ב׳:ל׳).

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון