×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(כד) מוֹצָ֥א שְׂפָתֶ֖יךָ תִּשְׁמֹ֣ר וְעָשִׂ֑יתָ כַּאֲשֶׁ֨ר נָדַ֜רְתָּ לַיהֹוָ֤הי⁠־⁠הֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נְדָבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ בְּפִֽיךָ׃
That which has gone out of your lips you shall observe and do as you have vowed to Hashem your God, a freewill offering, which you have promised with your mouth.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
מוצא שפתיך – מצות עשה.
תשמור – מצות לא תעשה.
ועשית – הרי זו אזהרה לבית דין שיעשוך.
כאשר נדרת – זה נדר.
לה׳ אלהיך – אלו ערכים וחרמים והקדשות.
נדבה – זו נדבה.
אשר דברת – זה הקדש בדק הבית.
בפיך – זו צדקה.
סליק פיסקא
"What issues from your lips shall you keep and you shall do":
"What issues from your lips" — a positive commandment.
"shall you keep" — a negative commandment.
"and you shall do": This is an exhortation to beth-din to make you do (what you have vowed).
"as you have vowed": This is a vow;
"to the Lord your G-d": These are sin-offerings, guilt-offerings, burnt-offerings, and peace-offerings;
"the pledge": as implied;
"that you spoke": These are consecrations for Temple maintenance;
"with you mouth": This is charity.
[End of Piska]
מצא שפתיך תשמ׳ ועש׳ זו מצות עשה:
תשמר זו מצות לא תעשה:
ועשית הרי זו אזהרה לבית דין שיעשוך:
כאשר נדרת זה נדר:
לה׳ אלה׳ אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים:
נדבה כמשמעה:
אשר דב׳ אלו קדשי בדק הבית:
בפיך זו צדקה:
מוצא שפ׳ אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנ׳ ת״ל כל נדיב לב:
ד״א מוצא שפת׳ תש׳ זה המהרהר בלב וגומר בפה אתה אומ׳ כן או אינו אלא הגומר בלב וכשהוא אומר כל נדיב לב הרי הגומר בלב אמור הא מה ת״ל מוצא שפ׳ תש׳ ועש׳ זה המהרהר בלב וגומר בפה:
כא׳ נד׳ לה׳ נד׳ אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו נדבה מיכן אמ׳ כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה:
אשר דב׳ בפ׳ למה נאמר והלא כבר נאמ׳ מוצא שפ׳ תש׳ ועש׳ מה ת״ל אשר דב׳ בפ׳ עד שיהיה פיו ולבו שוין מכן אמ׳ המתכוין לומ׳ תרומה ואמ׳ מעשר מעשר ואמ׳ תרומה לנדר בנזיר ונדר בקרבן בקרבן ונדר בנזיר לא אמ׳ כלום עד שיהיה פיו ולבו שוין:
אַפָּקוּת שִׂפְוָתָךְ תִּטַּר וְתַעֲבֵיד כְּמָא דִּנְדַרְתָּא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ נְדַבְתָּא דְּמַלֵּילְתָּא בְּפוּמָּךְ.
What has gone forth from your lips you shalt observe and perform; as you have vowed before the Lord your God, (you shalt perform) freely what you have spoken with your lips.
אפירוש שפוותכון תטרון ותעבדון היך מה דנדרתון קדם י״י אלהכון נדבה די מללתון בפומכוןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״פירוש... בפומכון״) נוסח אחר: ״מן דמפק מן פומכון תיטרון למיעבד היך מה דתנדרתון קדם י״י אלהכון נדיבה היך מה די מלל״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בפומכון״) גם נוסח חילופי: ״{בפו}⁠מי׳⁠ ⁠⁠״.
מומתא דתיפוק מן שפוותכון תקימון מצוותא דכשרין לאתעובדא תעבדון ודלא כשרין לאתעובדא לא תעבדון והיכמא דנדרתון תשלמון חטאתא ואשמא עלוון ונכסת קודשא תקרבון קדם י״י אלקכון וניסבתא תיתון ונבזביית בית מוקדשא דמלילתון תיתנון ולעניי צדקתא מה דאמרתון בפומכון.
the oath which goes from your lips you shall confirm. The precepts of integrity you shall verily perform, but that which is not right to do ye shall not do; and according as you have vowed shall you fulfil; sin offerings, trespass offerings, burnt sacrifices, and consecrated victims shall you present before the Lord your God, and bring the libations and the gifts of the sanctuary of which you have spoken (in promises), and alms for the poor which your lips have declared.

רמז תתקלו

מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ – זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. תִּשְׁמֹר, זוֹ מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, וְעָשִׂיתָ, זוֹ אַזְהָרָה לְבֵית דִּין שֶׁיַּעֲשׂוּךָ. כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ, זֶה נֶדֶר. לַה׳ אֱלֹהֶיךָ, אֵלּוּ חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת עוֹלָה וּשְׁלָמִים. נָדָבָה כְּמַשְׁמָעָהּ. אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, אֵלּוּ קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. בְּפִיךָ. זוֹ צְדָקָה. אָמַר מַר, מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ, זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה, לָמָּה לִי (לעיל י״ב:ה׳-ו׳) מֵ״וּבָאתָ שָׁמָּה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה״, נָפְקָא, תִּשְׁמֹר זוֹ (אַזְהָרָה לְבֵית דִּין) [מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה] לָמָּה לִי מְלֹא תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ נָפְקָא. וְעָשִׂיתָ, זוֹ אַזְהָרָה לְבֵית דִּין לָמָּה לִי, מֵ״אוֹתוֹ״ נָפְקָא, דְּתַנְיָא ״יַקְרִיב אֹתוֹ״, מְלַמֵּד שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ, וְתַרְתֵּי זְמַנֵּי לָמָּה לִי, חָד דְּאָמַר וְלָא אָפְרִישׁ, וְחָד דְּאַפְרִישׁ וְלָא אַקְרִיב, [וּצְרִיכָא] דְּאִי אַשְׁמְעִינָן אָמַר וְלָא אַפְרִישׁ מִשּׁוּם דְּלָא קְיָימֵיהּ לְדִבּוּרֵיהּ, אֲבָל אַפְרִישׁ וְלָא אַקְרִיב [אֵימָא] כָּל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בֵּי גּזא דְּרַחֲמָנָא אִיתֵיהּ, וְאִי אַשְׁמְעִינָן אַפְרִישׁ וְלָא אַקְרִיב מִשּׁוּם דְּמַשְׁהֵי לֵיהּ גַּבֵּיהּ אֲבָל אָמַר וְלָא אַפְרִישׁ אֵימָא דִּבּוּרָא בְּעָלְמָא הוּא וְלָאו כְּלוּם הוּא, צְרִיכָא. וּמִי מָצִיתָ אָמַרְתָּ דְּאָמַר וְלָא אַפְרִישׁ וְהָא נְדָבָה כְּתִיב, וְתַנְיָא אֵיזֶהוּ נֶדֶר וְאֵיזֶהוּ נְדָבָה, נֶדֶר, הֲרֵי עָלַי עוֹלָה, נְדָבָה הֲרֵי זוֹ עוֹלָה, וּמַה בֵּין נֶדֶר לִנְדָבָה נֶדֶר מֵת אוֹ נִגְנַב חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ נְדָבָה מֵת אוֹ נִגְנַב אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ אָמַר רָבָא, מַשְׁכַּחַת לָהּ בְּאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה עַל מְנָת שֶׁלֹּא אֶתְחַיֵּב בְּאַחֲרָיוּת. בְּפִיךָ, זוֹ צְדָקָה, אָמַר רָבָא, וּצְדָקָה מִיחַיָיב עַלָהּ לְאַלְתָּר, דְּהָא קְיָימֵי עַנִיֵּי פְּשִׁיטָא, מַהוּ דְּתֵימָא הוֹאִיל וּבְעִנְיָינָא דְּקָרְבָּנוֹת כְּתִיב לְקָרְבָּנוֹת מְדַמִּינָן לְהוּ קָא מַשְׁמַע לָן.
כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כְּשֵׁרִין אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה. לָמָּה לִי לְמִיתְנֵי אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ, לִיתְנֵי וְלֹא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה, הָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּלִבְעָלִים הוּא דְּלָא עָלוּ לְשֵׁם חוֹבָה אֲבָל בִּקְדֻשָּׁתַיְהוּ קַיְימֵי וְאָסוּר לִשִׁנּוּיֵי בְּהוּ, כִּדְרָבָא דְּאָמַר רָבָא עוֹלָה שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ אָסוּר לִזְרֹק דָּמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אִיבָּעִית אֵימָא סְבָרָא וְאִיבָּעִית אֵימָא קְרָא, אִיבָּעִית אֵימָא סְבָרָא מִשּׁוּם דִּשָׁנֵי בָהּ כָּל הַנֵּי, לִישָׁנֵי בָּהּ וְלֵיזִיל, אִיבָּעִית אֵימָא קְרָא מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה׳ אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה, נְדָבָה נֶדֶר הוּא, אֶלָּא אִם כְּמָה שֶׁנָּדַרְתָּ עָשִׂיתָ יְהֵא נֶדֶר, וְאִם לָאו יְהֵא נְדָבָה, וּנְדָבָה מִי שָׁרֵי לִשִׁנּוּיֵי בָּהּ.
כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמְצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כְּשֵׁרִין אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה, לָמָּה לִי לְמִתְנֵי אֶלָּא כוּ׳ (כִּדְלְעֵיל).
אלאן מא כ׳רג׳ מן שפתיך אחפט׳ה ואעמל בה כמא נד׳רת ללה רבך מתברעא מא קלתה בפיך
ועתה מוצא שפתיך תשמור ותעשה כאשר נדרת לה׳ אלוהיך נדבה אשר דיברת בפיך.
מוצא שפתיך תשמר ועשית – ליתן עשה על לא תעשה ועשה.⁠א
א. כן בכ״י לייפציג 1. מלת ״ועשה״ חסרה בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. והשוו להערה על פסוק כ״א.
מוצא שפתיך תשמר THAT WHICH HAS GONE OUT OF YOUR LIPS YOU SHALL KEEP – This is intended to add a positive command to the prohibition of delaying one's vows (mentioned in the previous verse) (Rosh Hashanah 6a).
פס׳: מוצא שפתיך1זו מצות עשה.
תשמור – זו מצות לא תעשה. שכל מקום שנאמר השמר פן ואל הוא לא תעשה כדר׳ אבין אמר ר׳ אלעאי.
ועשית – אזהרה לבית דין שיעשוך.
כאשר נדרת – זו נדר.
לה׳ אלהיך – אלו הקדישות ערכים וחרמים וכו׳ כדלעיל.
נדבה – כמשמעה.
אשר דברת – זה הקדש בדק הבית 2וכן הוא אומר (נחמיה ח׳:ד׳) ויעמוד עזרא הסופר על מגדל עץ אשר עשו לדבר.
בפיך – זו צדקה וכה״א (ישעיהו מ״ה:כ״ג) יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב וגו׳. אמר רבא צדקה מיחייב עלה לאלתר. מאי טעמא דהא קיימי עניים:
1. מוצא שפתתיך זו מ״ע. (ר״ה ו׳.) וע״ש בתוס׳ שפירשו שכן כתיב והיוצא מפיכם תעשו היינו עשה:
2. וכה״א ויעמוד וכו׳ אשר עשו לדבר. וע״ש בפרש״י אותו מגדל עץ עשו לשם כך לקרות שם עליו בספר תורה והוא קדשי בדק הבית ודורש אשר דברת כמו התם עשו לדבר:
מוצא שפתיך – [ב׳י׳ה׳ ש׳מ׳ו׳ נודעים. והפירוש:]⁠א בכל דבר שיש בו זכר לשם.
נדבה – כי כל נדר נדבה, ואין כל נדבה נדר, וזה דבר ברור.⁠ב
אשר דברת בפיך – אחר שיצא הדיבור לא תוכל להשיבו. [ומדרשו ידוע.]⁠ג
א. ההוספה בכ״י פריס 177, פרקנפורט 150 (״זה מן בי״ה שמ״ו ראש הדף״). ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ב. מלת ״ברור״ חסרה בכ״י פריס 177 והושלמה מכ״י פריס 176, פרנקפורט 150.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177, פרקנפורט 150. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
THAT WHICH IS GONE OUT OF THY LIPS. Regarding anything where God's name is mentioned.⁠1
FREELY.⁠2 For every vow offering3 is a free-will offering.⁠4 However, not every free-will offering is a vow offering.⁠5 The aforementioned is clear.⁠6
WHICH THOU HAST PROMISED WITH THY MOUTH. After the vow has come out of your mouth you cannot take it back.
1. Any sort of oath wherein God's name is mentioned.
2. Hebrew, nedavah. The reference is to an offering which is freely given.
3. Hebrew, neder.
4. Hence our verse refers to that which is given by vow as a nedavah (freely). According to Ibn Ezra comments on Lev. 7:15 a neder refers to a vow made in a time of stress, a nedavah refers to an offering brought whenever the spirit moves a person to do so. For the talmudic point of view see Megillah 1:6.
5. One may set aside an offering without making a vow to do so.
6. See Ibn Ezra on Lev. 7:16.
כאשר נדרת לי״י אלהיך נדבה – אם בנדבת הלב אמרת, אבל אם נאנס ונדר אינו כלום, וכתיב: {ו}⁠כל נדיב לב עולות (דברי הימים ב כ״ט:ל״א). ואמרו רבותינו (בבלי חגיגה י׳.): גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו, ודובר אמת בלבבו (תהלים ט״ו:ב׳) – שמקיים אפילו מה שחשב, כגון רב ספרא (בבלי מכות כ״ד.), זהו דרך חסידות, אבל אינו נענש אם לא קיים.
כאשר נדרת לי"י אלהיך נדבה – AS YOU HAVE VOWED TO HASHEM YOUR GOD A FREE-WILLED OFFERING – If with willing heart you said, but if he was coerced and vowed, it is nothing, and it is written “{and} as many as were of a willing heart brought burnt-offerings” (Divrei HaYamim II 29:31). And our Rabbis said (Bavli Chagigah 10a:11): one who decided in his heart needs to verbally express it [or he is not obligated], and one who “speaks truth in his heart” (Tehillim 15:2) – that fulfills even what he thinks, like Rav Safra (Bavli Makkot 24a:6), this is the path of piety, but he is not punished if he does not fulfill.
מצא שפתיך תשמר – מה שנדרת שלא לעשות ועשית – מה שאמרת לעשות ובלבד שיהיה הדבר לשם י״י אלהיך.
כאשר נדרת, נדבה – לא כפאתך שום בריה לנדור אלא מדעתך נדבת.
מוצא שפתיך תשמור, "that which has come forth from your lips you should observe and do.⁠"
כאשר נדרת, "as you have vowed, voluntarily.⁠" No one forced you to make such a vow, so that not honouring it, or delay in honouring it is entirely your fault.
אם כן, תשמור מוצא שפתיך – כאשר תוציא הדבר מפיך ועשית אחרי כן כאשר נדרת להשלים כל אשר נדבה רוחך להוציא בפיך. ועל הדרך הזה אמר שלמה: כאשר תדור נדר לאלהים לאא תאחר לשלמו כי אין חפץ בכסילים, טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם (קהלת ה׳:ג׳-ד׳). יאמר שאין חפץ בכסילים החושבים לעשות מצוה כאשר ידרו נדרים רבים, להיות להם זירוז למצוה שחשבו לעשות, ולא יחשבו בלבם ולאב דעת ולא תבונה לאמר1 אולי לא תמצא ידי להשלים כל אלה, אבל יחשוב כי הרצון אשר היה לו בעת נדרו יחשב לו לטובה. ולפיכך יזהיר עוד: אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא (קהלת ה׳:ה׳) – כלומר שלא תרבה בנדרים, וכאשר לא תקריבם תאמר לפני המלאך האכזרי אשר ישולח בך כי שגגה היא, שהיית סבור להקריבם ובלב שלם נדרת אותם, ועתה לא מצאה ידך לעשות כן, כי האלהים יקצוף על קול נדריך וחבל המלאך הנזכר כלג מעשה ידיך (קהלת ה׳:ה׳).
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו מ״ד:י״ט.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון, וכן בכמה כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״אל״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״לא״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2. בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון: ״את״.
מוצא שפתיך תשמור ועשית – על דרך הפשט יחזור לנדר, שהרי הזהיר בלא תאחר ולא הזכיר בו עשה, ומן הראוי שיאמר כי תדור נדר ועשית כאשר נדרת ולא תאחר לשלמו, ולכך יאמר מוצא שפתיך שהוא הנדר תשמור ועשית אותו כמו שנדרת לה׳ אלהיך בנדבת לבך וכאשר דברת בפיך, כלומר אל יפול דבר ארצה מכל מה שהסכים בלבו והוציא בפיו. ואמר כל זה לחומר הנדר כי לכך החמיר בעונשו, ואמר והיה בך חטא כלומר שיהיה החטא קבוע בנפשך, כענין שנאמר (במדבר ט״ו) הנפש ההיא עונה בה, וכן בענין העני כתיב (דברים ט״ו) וקרא עליך אל ה׳ והיה בך חטא, כי לעכוב שכירותו שהוא נפשו יהיה החטא קבוע בנפשו נפש תחת נפש, וה״ה בעונש זה שהנפש הוא חיי הגוף והוא מדה כנגד מדה, לפי שהוא מאחר הנדר שהוא חיי המלך, ולכך הזכיר בו כי דרוש ידרשנו ה׳ אלהיך, הוא המלך עצמו שהוא משגיח בפרטים והוא דורש דמים, הוא ידרשנו מעמו בעוה״ז ובעוה״ב וזהו כפל הדרישה.
וע״ד המדרש מוצא שפתיך תשמור ועשית, מוצא שפתיך זו מצות עשה, תשמור זו מצות לא תעשה, ועשית אזהרה לב״ד שיעשוך. כלומר ועשית בעל כרחך, אם הם נדרי מזבח כגון קרבנות, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, שנאמר (ויקרא א) יקריב אותו לרצונו, ואם בענין הצדקה כל שכן שכופין וממשכנין. וכן דרשו רז״ל ממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת. כאשר נדרת זה נדר, לה׳ אלהיך אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים שכתוב בהן (דברים י״ב) ה׳ אלהיך, נדבה כמשמעה, אשר דברת אלו קדשי בדק הבית, בפיך זו צדקה על שם שנאמר (ישעיהו מ״ה) יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב, כך דרשו רז״ל בתחלת ראש השנה.
וע״ד הקבלה מוצא שפתיך כנגד פי ה׳, וזהו החיוב המוטל על האדם לקיים ככל היוצא מפיו, אפילו שלא בשבועה כלל. ואמרו רז״ל לאו לאו תרי זמני שבועה היא, שהרי הקב״ה אמרו במבול בפסוק (בראשית ח) וירח ה׳ את ריח הניחח, וכתיב (ישעיהו נ״ד) אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ, אבל פעם אחת אינו שבועה אבל הוא חיוב לקיים דברו, ומזה אמרו על כל מי שחוזר בדבורו שמקבל עליו מי שפרע. ועוד שאנחנו בנים למקום ונתקדשנו בברית הפה המכוון באמצע בין עשר אצבעות ידים, ובברית מילה בין עשר אצבעות רגלים, והנה הפה שביעי בנקבי הראש שהם שבעה, שני אזנים שני עינים שני נחירים והפה הוא השביעי, והקב״ה בחר בשביעי, ברא שבעה רקיעים ובחר בשביעי שהוא ערבות, ברא שבעה ימים ובחר בשבת, וכן בחר בפה להללו ולשבחו כי הוא הכלי לשבח בו שם קדשו וזהו (ויקרא כ״ב) ולא תחללו את שם קדשי, אזהרה שלא לחלל ברית הפה העשוי להלל בו שם קדשו. וכן אין ראוי לנו לחלל שפתינו ולא לשקר באחד מן הבריתות, כענין שאמר הכתוב (תהלים מ״ד) ולא שקרנו בבריתך.
והנה ישראל כשהיו עוברים על היוצא מפיהם אמר להם משה (במדבר י״ד:מ״א) למה זה אתם עוברים את פי ה׳, ולכך אמר מוצא שפתיך תשמור, כלומר חייב אתה לקיים מוצא שפתיך שהוא כנגד שמור זהו מוצא שפתיך תשמור, ואין צריך לומר המצות זהו תשמור ועשית, תשמור זו מצות לא תעשה, ועשית זו מצות עשה, ואין צריך לומר הנדר שהוא למעלה מן המצות וזהו כאשר נדרת לה׳ אלהיך. נדבה, שהנדבה נאצלת משם והיא סוף הבנין והיא התרומה כענין שכתוב (שמות ל״ה:ה׳) כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה׳, של מטה, והוא ששמענו הדברות מפיו, זהו אשר דברת בפיך, והוא קול ורוח ודבור, וזהו רוח הקודש, ועל זה דרשו אשר דברת אלו קדשי בדק הבית.
מוצא שפתיך תשמור ועשית, "you must fulfill what has crossed your lips and perform it.⁠" According to the plain meaning of the text, these words refer once more to the vows discussed previously. Up until now the Torah had only forbidden being late in honoring one's vows but had not said anything about the vow having to be carried out. Actually, we would have expected the Torah to write something like: "when you make a vow, carry it out and do not be late in paying it.⁠" The meaning of the words מוצא שפתיך, is the actual vow. The words תשמור ועשית, refer to carrying out all the conditions of the vow, i.e. כאשר נדרת לה' אלו-היך, "as you vowed to the Lord your God in the free-willed gift of your heart.⁠" The additional words אשר דברת בפיך "as you said with your mouth,⁠" mean that you will not omit any detail of what you promised to do.
The Torah says all this to demonstrate how seriously it takes a vow. This is why the penalty for failing to keep such a commitment is so extreme, i.e. it is considered a sin against one's soul. Compare Numbers 15,31 הנפש ההיא עונה בה, "that soul, his sin is upon him.⁠" There are a few other instances where the Torah describes the ongoing sin in such terms such as when a poor person whom we have abused cries out to God in anguish about the treatment he has received from us when we held back his wages (Deut. 24,15). There are a few more such examples. The penalty may be that known as נפש תחת נפש, "a life for a life,⁠" an example of the punishment matching the crime. When the Torah describes a sin in terms of involving נפש, you have to be on guard. Whenever the Torah uses the term נפש in such situations it is a reference to the life of the body of the sinner. Delaying payment of a vow is considered as a trespass against the essence of God. [Compare what author wrote in connection with Numbers 30,3 near the end of the kabbalistic approach where the author explained why a vow is something more serious than forbidding oneself something on oath. Ed.] This is why the Torah writes the unusual "for the Lord your God will demand it of you.⁠" This is the essence of the "King" Who supervises all the details of what goes on. He demands accounting for blood spilled (Psalms 9,13) both in this world and in the world to come. This is why the words דרוש ידרשנו ה' אלו-היך מעמך have been repeated.
A Midrashic approach: on the line מוצא שפתיך תשמור ועשית, the first two words refer to the positive commandment, whereas the word תשמור refers to the negative commandment not to violate the terms of the vow. The word ועשית is an admonition to the court to ensure that you keep your vows. If for instance, you vowed to offer certain sacrifices, the court may force you to honour your vow by beating you until you respond by saying that you are willing to keep your vow. This is based on Leviticus 1,3 יקריב אותו לרצונו, "he will offer it (willingly),⁠" as interpreted by Rosh Hashanah 6. If the subject of the vow were charitable donations the donor is most certainly forced to fork over what he had promised even if the court has to put up some of his property for sale to satisfy his vow (Rosh Hashanah 6). The delay permitted then is even shorter as the poor people for whom the donations were intended cannot afford to wait. The Talmud in Baba Batra 8 says that such taking of pledges from the donor to make good on his vows may even be performed on the Sabbath eve. The words כאשר נדרת refer to regular vows, whereas the subsequent words לה' אלו-היך refer to sin-offerings, guilt-offerings, burnt-offerings, and peace-offerings. The words ה' אלו-היך occur in connection with each one of those offerings. The word נדבה refers to a free-willed gift, as implied by the word. The words אשר דברת, refer to donations made to the Temple treasury, items not suitable for the altar. The word בפיך is a reference to charitable donations. The sages derive this meaning from Isaiah 45,23 יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב, "from my mouth has issued forth righteousness, a word that shall not turn back.⁠"
A Kabbalistic approach: the words מוצא שפתיך correspond to פי ה'; just as man expects God to make good on what He promises, so God expects man to make good on his promises, even if these promises were not reinforced by an oath or something similar. The sages, in Shevuot 36 have said that when the word "no" appears twice this is equivalent to an oath. They illustrate this with Isaiah 54,9 אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ "as I swore that the waters of Noach nevermore would flood the earth, so I swear that I will not be angry, etc.⁠" Also, when Noach had offered the sacrifice thanking God for his being saved from the deluge, the Torah speaks of God "smelling" the fragrance of the offering (Genesis 9,21) "I will not again curse the earth on account of man, and in the same verse, I will not again smite all living creatures as I have done.⁠" This formulation is absolute and irrevocable. If the statement appears only once, though it is not an oath, it is nevertheless something that is binding on the person who has made it. This is why the sages in Baba Metzia 44 have stated that anyone who reneges on his promises invites the penalty of מי שפרע i.e. the same God who brought retribution on the generation of the deluge.
They also said that we are all children of the Lord and have been sanctified by an oral covenant directed at the mouth which is situated between our ten fingers, as well as the covenant of the Brit Milah which is situated between the ten toes. The mouth is the seventh orifice (from the head down) after the two eyes, the two ears and the two nostrils. We know that the number seven represents sanctity, both in terms of the Sabbath, the seventh heaven as ערבות, His abode, etc., etc. He has chosen the seventh day of the week as His holy day. He has chosen man's mouth to be the instrument to sing the praises of His Holy Name. This is the reason for לא תחללו את שם קדשי, "do not desecrate My Holy Name,⁠" (Leviticus 22,32). The mouth was given to us to pronounce the praises of the Lord, not to be used profanely. It is most inappropriate to abuse our lips to tell lies and thereby to deny one of the covenants God has made with us. The psalmist prides himself (Psalms 44,18) for not having been false to God's covenant.
When the Israelites transgressed commitments taken upon themselves with their mouths, Moses upbraided them by saying: "why are you violating the covenant you have made with the Lord?⁠" (Numbers 14,41) For all these reasons Moses says in our Parashah: "be sure to observe and carry out what emerges from your lips.⁠" There is no need for us to be told here that we have to keep the negative and positive commandments which were commanded to us by God. Self-imposed vows rate higher than the commandments which we are obliged to keep without having volunteered to do so. The vows are holier than the ordinary commandments, this is why the Torah has to warn especially against not honoring them. This is what is meant by the words כאשר נדרת לה' אלו-היך נדבה, the inspiration to make these voluntary vows originates in the highest celestial regions and is known as the סוף הבנין, "the ultimate stage of the structure,⁠" or the level of the emanation תפארת, the highest associated with anything even remotely physical. This is what is described as תרומה in Exodus 35,5 of which the Torah writes כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה', "everyone whose heart prompts him will bring the offering of Hashem.⁠" This generosity is part of what the people who heard the Ten Commandments at Mount Sinai were imbued with as a result of that experience. This is meant by אשר דברת בפיך, i.e. "which you uttered with your mouth.⁠" This is a reference to the קול, רוח, ודבור perceived by the people at Mount Sinai. This is what prompted the sages to interpret the words אשר דברת as being a reference to קדשי בדק הבית, items donated for the use of the Temple treasury (compare Sifri).
נדבה אשר דברת בפיך – כי עשותך הנדר היה נדבת רוחך לא דבר אחר, כי מי הביאך לנדור רק רצונך בעצמך.
מוצא שפתיך תשמור ועשית – צוה בזה המקום לשמור דבר הנדרים כלם כדי לעשות מה שנדר לי״י להוציאו מפיו אבל דברים שבלב אינם כלום ולזה אמר מוצא שפתיך והנה מוצא השפתים הוא לפי המנהג הטבעי מה שכיון בלב ולזה צריך שיסכימו בדבר הנדר פיו ולבו והנה ביאר בכאן שאלו הדברים יכלול בהם הנדבה גם כן אמר נדבה אשר דברת בפיך לפי שכבר יחשב שהנדבה יספיק בה כונת הלב לבד כי הנדבה מיוחסת ללב כאמרו אשר ידבנו לבו וכל נדיב לב ולזה ביאר שצריך בזה גם כן הוצאה בפה מה שבלב.
מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לי״י אלהיך נדבה אשר דברת בפיך – [ג] אמר שבמוצא שפתים יש שתי מצות האחת האיסור והמניעה מעשות כענין שבועת בטוי להרע או להטיב להרע לעצמו או להטיב לעצמו והשנית מה שיהי׳ בקבלתו עליו לעשות דבר מצוה או לתת מממונו להקדש או לעניים וכדומ׳. והנה על הענין הראשון אמר תשמור. כי השמר. פן. ואל. היא לא תעש׳ (שבועות ד׳.) ועל השנית אמר ועשית. ועל ביאורם אמר על ראשון ראשון כאשר נדרת לי״י אלהיך נדב׳ אשר דברת בפיך. כי הנדר הוא הבא על המניעה כמו שאמר כי ידור נדר לי״י או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל׳:ג׳) אמנם הנדבה הוא על קבלת המעש׳. ושיעור הכתוב מוצא שפתיך תקיים בין למניעה בין למעש׳. למניעה כאשר נדרת לי״י אלהיך. למעשה נדבה אשר דברת בפיך.
מוצא שפתיך ליתן עשה על לא תעשה. כדתניא בספרי ומייתי לה בפרק קמא דר״ה מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות לא תעשה ופרש״י מוצא שפתיך זו מצות עשה דמסתמא ה״ק קרא מוצא שפתיך קיים ופירשו התוספות דכתיב והיוצא מפיכם תעשו תשמור זו מצות לא תעשה כדרבי אבין אמר רבי אלעזר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ואם תאמר הא אמרינן בפרק בתרא דיומא גבי הא דאמר ריש לקיש מפני מה לא נאמר אזהרה בענוי משום דלא אפשר דהיכי נימא ופריך ולכתוב לימא השמר בענוי ומשני השמר דעשה פשה וא״כ הכא נמי השמר דעשה הוא וכאילו אמר תשמור לשלם והוי עשה ותרצו התוספות דתשמור דהכא על לא תאחר דלעיל מיניה קאי כאילו אמר תשמור שלא תאחר אבל רש״י כתב בפרשת ראה בפסוק תשמרו לעשות ליתן לא תעשה על משה האמור בפרשה שכל השמר לשון לא תעשה הוא אלא שאין לוקין על השמר של עשה וא״כ פי׳ השמר דעשה עשה אינו אלא לעניין שאין לוקין עליו כמו בעשה אבל לעולם לא תעשה הוא:
וחתם הדברים באמרו מוצא שפתיך תשמור, לבאר עוד שהנדר לא יאמר על מחשבת הלב בלבד, כי דברים שבלב אינם דברים. אבל הנדר הוא מה שיוציא האדם בשפתיו מכוון עם מה שבלבו, וזה מוצא שפתיך תשמור ועשית.
והנה הוסיף לומר כאשר נדרת לה׳ אלהיך נדבה אשר דברת בפיך שנרא׳ מיותר, כדי לתת הסבה למה ישמור הנדרים לשלמם, שיהא מב׳ צדדין: הא׳ מצד השם יתברך אשר נדר אליו כי אין ראוי שיכזב לו וזהו כאשר נדרת לה׳ אלהיך. והב׳ מצד הנודר עצמו שאין כבודו שלא ישמור את דברו, ועל זה אמר נדבה אשר דברת בפיך.
וכלל עוד באמרו מוצא שפתיך תשמור להודיע שבמוצא שפתיך יש ב׳ מצות: האחד האיחור והמניעה מעשות כענין שבועת הבטוי להרע לעצמו או להיטיב לעצמו. והב׳ מה שיהיה בקבלתו עליו לעשות דבר ממצות כמו לתת מממונו לעניים או להקדש וכדומה. ועל הענין הראשון אמר מוצא שפתיך תשמור כי השמר פן ואל לא תעשה הם, ועל הב׳ אמר ועשית. ועל ביאורם אמר על הראשון ראשון כאשר נדרת לה׳ אלהיך נדבה אשר דברת בפיך, כי הנדר הוא על המניעה כמו שאמר כי ידור נדר לה׳ לאסור אסר על נפשו. אמנם הנדבה היא על קבלת מעשה, ושיעור הכתוב מוצא שפתיך תקים בין למניעה בין למעשה, אם למניעה כאשר נדרת לה׳ אלהיך, ואם למעשה נדבה אשר דברת בפיך. ועל הדרך הזה אמר שלמה (קהלת ה׳) כאשר תדור נדר לאלהים לא תאחר לשלמו כי אין חפץ בכסילים טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, והזהיר עוד אל תתן את פיך לחטוא את בשרך:
ליתן עשה על לא תעשה. כי ״מוצא שפתיך״ עשה, ״תשמור״ הוא מצות לא תעשה (ר״ה ו.), וזהו ׳ליתן עשה על לא תעשה׳ דקאמר. והקשו התוספות (שם ד״ה תשמור), והלא ׳תשמור דעשה – עשה׳, ואם כן אמאי הוי ״תשמור״ דכאן לא תעשה. דכך אמרינן בפרק בתרא דיומא (פא.) מפני מה לא נאמר אזהרה בעינוי, מפני דלא אפשר. ופריך, ולכתוב ׳השמר בענוי׳, ומתרץ ד״השמר״ דעשה הוא עשה. ותרצו התוספות, ד״תשמור״ דהכא קאי על ״לא תאחר״ דכתיב ברישא דקרא (פסוק כב), ולכך הוי כאילו כתוב ׳תשמור שלא תאחר׳. וקשיא, מאי ענין שלא לאחר לכאן, דשלא לאחר כבר כתוב, שאם נדר נדר סתם – חייב לקיים נדרו בשלש רגלים (רש״י שם), וזה נקרא שלא יאחר נדרו. אבל לאו זה שלא יעבור על דבריו, כגון שנדר בפסח זה אקריב קרבן כך וכך, דעל זה מזהיר שאם לא קרב עבר בלאו ד״תשמור״, ואיך נאמר דקאי על לאו ד״לא תאחר”
:ותימה דמאי קושיא, דהא דקאמר ׳השמר דעשה – עשה׳, היכן שכתב העשה, כגון השמר בעינוי, דעינוי הוא מצוה לענות (ויקרא כג, כז), ואם כן ״תשמור״ הוא מצות עשה לענות גם כן. אבל כאן לא כתב רק ״מוצא שפתיך תשמור״, ולא נזכר כאן עשה, ושפיר יש לפרש ״מוצא שפתיך תשמור״ שלא לעבור, דהרי לא נזכר שום עשה כלל כאן, רק ״מוצא שפתיך תשמור״, ולא אמרינן כהאי גוונא ׳השמר דעשה – עשה׳. כי לשון זה הוא כאשר נכתב בפירוש העשה, אבל ״מוצא שפתיך תשמור״, אין כאן עשה, רק לא תעשה. וכן ״ושמרתם את החקה״ דבפרשת תפילין (שמות יג, י), דאמרינן (עירובין צו.) דהוא השמר דעשה, מפני שכתוב ״ושמרתם את החוקה הזאת״, דמשמע דקאי על קיום המצוה, דכתיב ״ושמרתם את החקה הזאת״. וראיה לזה, ״השמר בנגע צרעת״ (להלן כד, ח), דהכל מודים דהוא לא תעשה, דפירושו השמר בנגע שלא לקוץ (רש״י להלן כד, ח). וכן פרשו התוספות גם כן בפרק המוצא תפילין (עירובין צו. ד״ה השמר). והכי נמי ״מוצא שפתיך תשמור״, שלא לעבור מוצא שפתיך. שאילו כתב ׳תשמור לעשות׳, זה הוי מצות עשה:
ועוד, מעיקרא לא קשיא, דהא העשה כבר כתיב, ׳⁠ ⁠⁠״מוצא שפתיך״ זו מצות עשה׳ – לפירוש התוספות (ר״ה ו. ד״ה זו) שפירשו דלכך הוי ״מוצא שפתיך״ מצות עשה, משום דכתיב (במדבר לב, כד) ״והיוצא מפיכם תעשו״. סוף סוף בלשון זה דכתיב ״מוצא שפתיך״ כאילו כתיב ׳מוצא שפתיך תקיים׳, ואם כן ״תשמור״ מלתא בפני עצמו, והוא לא תעשה בודאי
:ואני תמה, מפני מה נדחקו (התוספות) לומר דילפינן ד״מוצא שפתיך״ הוא עשה מדכתיב ״והיוצא מפיכם תעשו״, דהא יש לנו ללמוד מצות עשה דכתיב ״ועשית״ בסיפא דקרא, והוא קאי ״על מוצא שפתיך״, כאילו כתיב ׳מוצא שפתיך תעשה׳. ואף על גב שדרשו שם (ר״ה ו.) מלשון ״ועשית״ – אזהרה לבית דין שיעשוך על כרחך, הך דרשה נראה מדכתיב ״תשמור ועשית״, והוי למכתב ׳תשמור ותעשה׳, אלא לכך כתיב ״ועשית״, דהוא משמע לשון עשוי. ומכל מקום מדכתיב ״ועשית״, משמע שבית דין יעשוך שתעשה אתה המצוה לקיים מוצא שפתיך, אם כן הוא מצות עשה. דאם לא כן, ולא היה כאן מצות עשה, לא יתכן לומר ״ועשית״, אלא ׳יעשוך בית דין׳, לא ״ועשית״. והשתא ניחא בלא קושיא, דהא כבר כתיב ״ועשית״, והוא מצות עשה בפני עצמו, ואם כן ״תשמור״ מצות לא תעשה:
מוצא שפתיך תשמר: כתו׳ במקצת גליונים ותיקון ס״ת, מוצא שפתיך בראש הדף בס״ת, מ׳ בי״ה שמ״ו. ועיין מ״ש1 בפ׳ בלק על מַה טֹבוּ.
1. מ״ש: מ״ש במ׳ כד ה (׳מה טבו׳).
ליתן עשה על לא תעשה. רצונו לתרץ הא כתב לעיל לא תאחר לשלמו, ש״מ שצריך לקיימו:
This specifies a positive commandment with the negative. Rashi is answering the question: Scripture has already written above, "Do not delay in discharging it.⁠" This indicates that one must fulfill his obligation!
מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה׳ אלהיך נדבה אשר דברת בפיך – פירוש הכתוב שאף בין אדם לחבירו יהיה אדם נאמן בבריתו וקיים במאמרו כאילו נדר נדר לה׳. באופן שצריך לשמור מוצא שפתיו אשר דבר בפיו כמו אם נדר לה׳ נדבה:
ואומרו מוצא שפתיך תשמור וגו׳ – פירוש תמתין מלהוציא הנדר מפיך עד שתוכל לעשות פירוש לקיים הנדר אז תדור ותקיים הנדר, סמוך לנדרך, והוא אומרו ועשית כאשר נדרת, וכן היה הלל עושה שהיה מביא קרבנו לעזרה ואמר (פסחים ס״ו:) וכו׳.
או שיעור הכתוב הוא על זה הדרך מוצא שפתיך תשמור מלדבר, ותעשה כאלו נדרת לה׳ אלהיך הגם שאינו אלא נדבה, והוא אומרו כאשר נדרת נדבה אשר נדבה רוחך, כי משמעות נדבה היא בלב כאומרו (שמות כ״ה ב׳) אשר ידבנו לבו, נדבה רוחו (שם ל״ה כ״א).
ואומרו אשר דברת בפיך יתבאר על דרך אומרם בזוהר (ח״ג רצ״ד.) בפסוק (קהלת י׳ כ׳) כי עוף השמים יוליך את הקול כי כשאדם חושב בדעתו מחשבה שפתותיו דובבות מעצמן בלא ידיעתו, והוא אומרו אשר דברת בפיך כי הגם שלא עשה אלא מחשבה פיך דיבר מה שחשב, ולזה דקדק לומר בפיך שאם לא כן למה הוצרך לומר בפיך וכי אין אנו יודעים כי הדיבור הוא בפה, ולדברינו יבא על נכון, ורבותינו ז״ל (ר״ה ו׳.) דרשו הכתוב באופן אחר, וע׳ פנים לתורה.
מוצא שפתיך תשמר, "You shall carry out what you have promised with your lips.⁠" The Torah suggests that you should wait before making a vow, a promise, until you are in a position to honour it forthwith. In that event it is perfectly acceptable for you to make vows. This is why the Torah writes immediately adjoining ועשית כאשר נדרת, "and you will do in accordance with what you have vowed.⁠" The famous teacher of the Mishnah Hillel conducted himself according to this principle by not designating the lamb he would offer as a passover offering as such until he had reached the Temple yard where it was to be slaughtered (compare Pesachim 86).
Another meaning of our verse may be this: the words מוצא שפתיך תשמר mean that you should be very careful before you say anything (as it may be in the nature of a commitment). If, however, you did say something, treat it as if it were as sacred as a vow, i.e. כאשר נדרת לשם אלוהיך נדבה, "as if you had made a sacred vow to the Lord your God, instead of merely a voluntary gift of a secular nature.⁠" The Torah uses the expression נדבה to indicate the generous frame of mind you were in when you made this promise. We know that this is the general meaning of the word נדבה from Exodus 25,20: "which he donates in his heart,⁠" or Exodus 35,21: "which his spirit had donated.⁠"
אשר דברת בפיך, "as you have said with your mouth.⁠" We may understand this in light of Zohar volume three page 294 commenting on Kohelet 10,20: "for a bird of the sky may carry the sound, etc.⁠" When a man merely entertains some thoughts, his lips already move without his being aware of this. This is what the Torah alludes to with the words: "which you uttered with your mouth.⁠" If the meaning were not what the Zohar suggested what point is there in the Torah adding the word: "with your mouth?⁠" Who does not know that one speaks with one's mouth? Our sages in Rosh Hashanah 6 interpret our verse in a different manner. After all, there are 70 legitimate ways of interpreting the written Torah.
מוצא שפתיך תשמר ועשית – אין ראוי לאדם לבהל על פיו ולהוציא דבר משפתיו טרם יתבונן ויחקור בלבו את תכלית הדבור ההוא הטוב יהיה אם רע, לכן יהיה כל דבר שפתים סוף העצה והמחשבה הנכונה, והנה גנאי למשכיל לשנות עצתו ומחשבתו הנכונה בלי טעם וסבה, לכן תשמור ועשית:
כאשר נדרת לה׳ אלהיך נדבה – בא לתת טעמים למה חייב האדם לשלם נדריו, וזה כי מה שנדרת היה לה׳ אלהיך, ואין ראוי שתאמר דבר לפני האלהים, ותתרשל אח״כ מלעשות כפי דבורך, כי בזה תקל בכבודו יתברך, ועוד טעם שני כי מה שנדרת היה נדבה, והיית בחיריי בדבר, ואחרי שנדרת ברצונך החפשית בלי הכרח, ראוי לך לשלם נדריך:
אשר דברת בפיך – הוא ביאור אל כאשר נדרת, כלומר שהנדר היה בחתוך שפתים, לא לבד במחשבת הלב:
כאשר נדרת וגו׳ נדבה – ממקרא זה ילמדונו (רי׳ זבחים) עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה, מדאמר קרא ועשית כאשר נדרת נדבה אם נדבה אינו נדר ואם נדר אינה נדבה אלא ה״ק אם כמו שנדרת עשית שנשחט לשם נדר ולשם בעלים יהא נדר ויצא הבעל ידי חובת נדרו, ואם לאו שלא נשחט הזבח לשם בעלים יהא נדבה כלומר כשר הוא כאלו הביאו לנדבה דבקדושתי׳ קאי, ויזרוק דמן ויקטיר אימוריהן לשמן ואסור לשנויי בהו. ביאור המקרא בד״ז מוקשה מאד, וכבר התעורר מהר״מ זכותא (בקול הרמז) ואמר מאן יהיב לו סכינא חריפא דפסקי׳ לקרא, וכ׳ ביישובו דה״ק תשמור ועשית כאשר נדרת, ובזה יצאת ידי חובה, כי לה״א נדבה פי׳ מתחלה כאשר הפרשת אותו מיד קנהו ה׳ לנדבה ובידך לעשות נדר אם תעשהו כאשר נדרת, ולפירוש זה מאמר הפסוק תשמור ועשית ממש כאשר נדרת מה שלה׳ כבר הוא נדבה. עכ״ד. והדוחק מבואר. ול״נ דהך מימרא דרבא דזבחים תלי׳ באידך מימרא דרבא דאמר (ר״ה ד׳ ו׳) דהך קרא כאשר נדרת נדבה מיירי באמר ולא אפריש, כגון דאמר הרי עלי ע״מ שאיני חייב באחריותה. עי״ש בתוס׳, הרי מבואר דלדעת רבא לשון כאשר נדרת נדבה דאמר קרא המכוון בו, נדר שאינו אלא נדבה, דאע״ג דבלשון הרי עלי שאמר נדר הוא, מ״מ כיון שאינו רוצה להתחייב באחריותו דינו כנדבה, ולא אמרי׳ דבגמר דבריו הוא נתפס כיון שאמר בפירוש לבלי התחייב באחריותו אין כאן לא נדר, וגם נדבה לא תהיה כיון שלא אמר הרי זו, מ״מ השמיענו קרא במוצא שפתיך תשמור ועשית להזהיר עליו בעשה ולא תעשה ואזהרה לב״ד שיעשוהו, ומדחזינן הכא דאפי׳ בדרך זה דמקלש קליש הוא עצמו את נדרו בשעה שנדר, מ״מ לא פקע קדושת נדבה מני׳, מכש״כ היכא דבעל הנדר מיקם קאי בנדרו, וכבר הביא את קרבנו לצאת ידי חובת נדרו, רק מצד אחר בא לו שלא יוכל לצאת חובתו בקרבנו, כגון שהכהן לא היה נזהר בו לשחטו כקדושתו וכדינו, מכש״כ שאין בו שום ירידת קדושה אבל בקדושתי׳ קאי ואסור לשנויי׳ בי׳ ולעבוד אחת בשאר עבודות שלא בדרך קדושתו. הנה לפי המבואר פשטי׳ דקרא מוקמינן לי׳ בנודר עצמו, דמני׳ הפרשה משתעי, וממילא ילפינן דיני׳ דכהן המקריב ובזה סרה קושי׳ המקרא גם לדעת רז״ל. וראיתי לתוס׳ שם בזבחים (ד״ה ואם לאו) שכ׳ דדרשא דהתם פשטי׳ דקרא, ולא ידעתי היאך. ויש לפרש דעת רבותינו ע״ד אחרת והוא, כי אף שיש נדבה בלא נדר, אבל אין נדר בלא נדבה, כי הנדבה הוא חובת מנא לבד, שבאמרו ה״ז עולה הקדושה חלה על הבהמה, ואם מתה אין הבעלים חייבים באחריותה, והנדר הוא חובת גברא שבאמרו הרי עלי עולה החיוב מוטל עליו להביא עולה, ובקיימו את נדרו ע״כ צריך לפרש ולומר על הבהמה שמביא, ה״ז לעולתי, ובזה הקדושה חלה על הבהמה כמו בנדבה דהוה חובת מנא ג״כ, אמנם חובת גברא ג״כ נשארת במקומה להתחייב באחריותה מצד נדרו (עתוס׳ ערכין כ׳ ע״ב ד״ה והא, לכן נ״ל לר״י דגוף השור קדוש) וזהו דא״ק כאשר נדרת נדבה אשר דברת בפיך, כי שניהם דיבר בפיו, בשעה שקיבל עליו את נדרו וחל עליו חובת גברא, ובשעה שהפריש את הבהמה לקיים את נדרו שחלה הקדושה על הבהמה דהוי חובת מנא כבנדבה, וע״ז בא הצווי. מוצא שפתיך תשמור ועשית, שתשמור לעשות כאשר נדרת נדבה כלומר כחובת גברא וכחובת מנא. וממילא יובן מזה שכאשר לא נשלם בהקרבן כוונת הנודר, כגון ששינה המקריב אם שנוי בעלים, אם שנוי קדושה, דחובת גברא נשארת עליו לקיים נדרו בקרבן אחר, ומ״מ לא נסתלקה בזה חובת מנא דהיינו קדושת הבהמה עצמה נשארת במקומה וצריך לעשות כל עניני עבודותי׳ כפי מה שנתקדשה מפומי׳ דבעלים, ובזה מבואר המקרא על פשטי׳ לדעת רבותינו דילפי מני׳ דלבעלים הוא דלא עלה לשם חובה אבל בקדושתייהו קיימי ואסור לשנויי בהו. וע״ד הפשט יראה שעור המקרא. אשר דברת בפיך (תשמור לעשות) כאשר נדרת וגו׳, כל דבורי פיך גם בינך לחבירך לא תשנה לעולם, אבל תקיימנו כאלו הי׳ דבור זה נדר להש״י; מלת נדרת היא פעולה תנאית (קאָניונקטיפוס; אלס האטטעסט דוא געליבדע געטהאן), ומלת תשמור ועשית דרישא תשמש גם להך סיפא.
אשר דברת בפיך – מכאן דרשינן דבצדקה עובר בבל תאחר, אמרו (ר״ה ו׳) בפיך זו צדקה, ופרש״י ותוס׳ דכתיב יצא מפי צדקה (ישעיהו מ״ה) ויתכן לפרש כוונה זו על לשון המקרא, כי אם בפיך כאן הוא על אבר הדבור (מונד) היא מלה יתרה, דגם אם לא אמר רק אשר דברת ידענו שהדבור הוא בפה, לכן פירשוהו מלשון פי שיורה על השיעור והמדה (פערהאֶלטניססמאֶסיג) כמו לפי אכלו תכסו על שיעור ומדת אכילה, לפי שכלו יהולל איש על שיעור ומדת השכל, כפי שניו על שיעור ומדת הזמן, ומזה הן אני כפיך לאל (איוב ל״ג) על שיעור ומדת הכח (לאל כמו יש לאל ידי) וטעמו לענין הכח אני כמדת ושיעור כחך, כלומר אין לי כח יותר ממך כי מחומר קורצתי גם אני כמוך ואימתי לא תבעתך (דער קראפט בעטרעפפענד בין איך אין דיינעם פער- האֶלטניססע) והמפרשים לאל לשם קדש נדחקו מאד בביאורו, ומזה תהי׳ תורת ה׳ בפיך (בא י״ג ט׳) כמש״ש, והנה חיוב נתינת צדקה הוא איש איש לפי השגת ידו ולפי עשרו וממונו, ע״ז אמר בפיך כלומר לפי מדת ממונך שיעור עושר שלך (נאך דיינעם פערמאגענספערהאלטניססע).
מוצא שפתיך תשמר – חז״ל לומדים (שבועות כו:) מ״כל נדיב לב״ (שמות לה, כב), שנדרי הקדש, שהם הנושא העיקרי של פסוקנו, חלים כבר מהרגע שהאדם גמר בלבו לנדור, אפילו אם לא ביטא את הנדר בפיו; והוא הדין בנדרי צדקה, הדומים לנדרי הקדש מבחינה זו; מה שאין כן כל שאר הנדרים, החלים רק כאשר ביטא אותם בפיו: ״גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו״ (עיין פירוש, שמות לה, ה; ויקרא ה, ד).
אולם גם בנדרי הקדש הכלל הוא ש״בעינן פיו ולבו שוים״. אם אדם מבטא את הנדר בפיו ולא רק מקבל אותו בלבו, צריך שלא תהיה כל סתירה בין הביטוי בפה לבין כוונת הלב (עיין תרומות ג, ח ור״ש שם).
כאשר נדרת לה׳ אלקיך נדבה – נדר שמקבלים אותו בלשון ״הרי עלי״ – כגון ״הרי עלי עולה״ – מחייב את הנודר להביא קרבן לה׳. נדבה שמקבלים אותה בלשון ״הרי זו״ – כגון ״הרי זו עולה״ – מקדישה חפץ (כגון בהמה) לשמש כקרבן.
והנה, ברור שבכל נדרי הקדש – כגון נדר להביא קרבן – יש מעשה בין הנדר לבין קיומו (שהוא ההקרבה), ומעשה זה אינו אלא מעשה הקדשת בהמה לקרבן הנדור. נמצא שכל נדר כולל נדבה. כל האומר ״הרי עלי עולה״ נודר להקדיש בהמה לעולה ואחר כך להקריבה כעולה.
כאן מדגיש הכתוב בַּנדר את מעשה הביניים של הנדבה: ״כאשר נדרת נדבה״; ועל פי האמור במסכת זבחים (ב.–:) יש כאן רמז לְהלכה: יש מקרים שבהם מעשה הנדבה הנובע מהנדר הופך לנדבה בפני עצמה שאינה מביאה לקיום הנדר – כגון בקרבן שיש בו שינוי קודש או שינוי בעלים. קרבן כזה הוא כשר, אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה (עיין פירוש, ויקרא א, ט). ״⁠ ⁠׳מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת וגו׳ נדבה׳, האי נדבה נדר הוא? אלא אם כמה שנדרת עשית – יהא נדר, ואם לאו – נדבה היא״ (זבחים ב.–:).
[קלא] מוצא שפתיך תשמור עתה יאמר דיני הנדר שיקיים מוצא שפתיו. ויש אריכות בפסוק שהי״ל להתחיל רק מועשית כאשר נדרת. ואם שמה שאמר תשמור הוא לאו הי״ל לכתוב תשמור מוצא שפתיך שכ״מ שיבא השמר ללאו יתחיל בהשמר. כמו השמר פן יהיה דבר עם לבבך בליעל (לעיל ט״ו ט׳) והשמר בנגע הצרעת דלקמן לכן אמרו חז״ל בספרי כאן ובמס׳ ר״ה דמוצא שפתיך הוא מ״ע ותשמור הוא לאו, וע׳ ברש״י ותוס׳ שם שנדחקו ליישב איך יורה הלשון מוצא שפתיך בלא תיבת תשמור למ״ע. ולדעתי אחרי שמוכרח שבא למ״ע ואינו סמוך לתשמור יתפרש מוצא שפתיך לשון ״מפעיל״ שיוציא לאור דברי שפתיו ומוצא הוא כמו היצא (בראשית ח׳) או שפי׳ מוצא שפתיך הוצא מגדר שפתיך ותביאם לידי גדר המעשה. ותשמור הוא ל״ת ופי׳ תשמור ועשית שתשמור לעשות כאשר נדרת. ולפ״ז הי״ל לכתוב תשמור לעשות כאשר נדרת ולמדו בספרי כאן ובר״ה שם ועשית מכאן לב״ד שיעשוך שמי שיכוף את חברו לעשות נקרא מעשה כמו מעשה הצדקה שדרשו חז״ל על המכריח את חברו לעשות וכמו גט המעושה, או יתפרש ועשית שהכתוב מבטיחו שתעשה אף שלא ירצה כי הב״ד יכריחוהו:
ועשית כאשר נדרת מדכתיב ועשית משמע דמיירי בנדרים שיש בהם עשיה היינו קרבנות כדכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם נדבה אשר דברת בספרי זו בדק הבית ופי׳ שמרבה אפי׳ דברים שאין בקיומו מעשה רק הפרשה לקיים דברו. ומדכ׳ לעיל לה׳ אלהיך מוכרח שמיירי בבדה״ב:
בפיך בספרי דריש זו צדקה ופי׳ שתיבת בפיך יורה על הדבור ששגור בפה כמו למען תהיה תורת ה׳ בפיך (שמות י״ג:ט׳) שימה בפיהם (דברים ל״א:י״ט) לזאת דריש שהוא צדקה ששגור בפה. ויש לקרב דרשת הספרי שבפיך זו צדקה כי בכ״מ שיבא בתנ״ך דבור הסמוך לפה יורה על דבור מפורש. ויבא ג״כ כשיבטיח לזולתו איזה הבטחה בלב שלם ורוצה להשקיט לב הנבטח ידבר הבטחתו בברור ובפה מלא. גם בלשוננו אם יבטיח בקר רוח ובשפה רפה יאמר הבטיח במחצית פיהו, ואם ברוח נכון ובדבור מלא יבטיחהו יאמר הבטיח בפה מלא. ויש לזה כמה ראיות מתנ״ך אך לא רציתי להאריך ואביא לדוגמא רק שלשה המדברים מענין הבטחה, א׳ והנה עיניכם רואות וגו׳ כי פי המדבר אליכם (בראשית מ״ה י״ב) שמוסב על מ״ש וכלכלתי אותך וגו׳ אתה וביתך (שם י״א), כאשר ראה שעוד לא יאמינו לו שיעשה עמהם חסד כזה אחרי שעשו עמו רעה אמר כי פי המדבר אליכם, ר״ל הרי אתם רואים שבפה מלא אני מבטיחכם, וכן אשר דבר בפיו (מלכים א ח׳:ט״ו וגם דה״י ב׳ י״ד) שהבטיח ה׳ ע״י נתן הנביא על שאלת דוד לבנות בית, וכן כאן שאמר נדבה אשר דברת בפיך פירושו את אשר נדבת בלב שלם ולחזק הדברים שיאמנו דברת בפה מלא. וזה לא יתכן רק בצדקה כשהעני יבקש ממנו צדקה אם ידבנו לבו למלאות שאלתו בעתיד, אז בפה מלא ידבר ויבטיח את העני למען השקיט רוחו, אבל לא יתכן הדברים בבדק הבית שהוא נדבה לגבוה:
תשמור:⁠1 אם הוצאת דברים שלא לעשות2. ״ועשית״ – אם נדרת לעשות3.
כאשר נדרת לה׳ אלהיך נדבה:⁠4 לא אם נדרת בדבר הרשות לגמרי5, ולא בנודר לעשות דבר חובה כמו להניח תפילין6. אלא אם ״נדרת לה׳ אלהיך נדבה״, שהיא7 מצוה ואינה חובה, חל הנדר בעשה, כמו נדרי צדקה, כידוע בפוסקים, דהוי כמו נדר נדבה שהוא מצוה ולא חובה.
{אשר דברת בפיך: הדרש – זו צדקה8. והוא אסמכתא, אבל הפשט, דאע״ג דיש דיבור בלב9 ובכתיבה, אבל בנדר הוא כמו בשבועה10 דכתיב (ויקרא ה,ד) ״לבטא בשפתים״ – דוקא, כמו שכתבתי שם11. וביארנו במקומו12 דרק דבר השבועה מהני כתיבה13, אבל הענין מה שהוא נשבע14 להרע או להטיב, זה דוקא בביטוי שפתים, והכי נמי כאן}.
1. רש״י מפרש ״מוצא שפתיך תשמור״ – ליתן עשה על ל״ת. אך עדיין לא ברור ע״פ רש״י מה תפקידו של ״ועשית״.
2. באשר כל ״השמר״... הוא לשון לא תעשה.
3. כך פירש החזקוני. ואין הפירוש ״ועשית כאשר נדרת״, האתנחתא מחזקת את פירוש רבינו, שגם ״תשמור וגם ״ועשית״ מוסבות על ״מוצא שפתיך״ (ועיין בזה ב׳משך חכמה׳). לפי זה יפרש רבינו בהמשך הפסוק שמשמעות ״כאשר״ הוא ׳בזמן ש׳ ולא ׳כמו ש׳.
4. וכי נדר – נדבה היא? (זבחים ב,ב.
5. כוונת רבינו אינה ברורה.
6. שהרי בזה הוא ׳מושבע ועומד מהר סיני׳.
7. ״נדבה״ משמעותה...
8. ראש השנה (ו,א) ״בפיך״ – זו צדקה. ומבאר בעל ׳תורה תמימה׳: כי הצדקה שגורה לעולם בפה, וכלשון הכתוב (ישעיהו מה,כג) ״יצא מפי צדקה״. ועיין הסבר נוסף ב׳משך חכמה׳.
9. כמו ״דברתי אני עם לבי״ (קהלת א,טז).
10. במדבר (ל,ב): ״איש כי ידור נדר לה׳ או הישבע שבועה״.
11. בהרחב דבר.
12. במדבר (ל,ב): ״איש כי ידור נדר לה׳ או הישבע שבועה״.
13. ויהיה בכלל ׳ידות׳.
14. כלומר, התוכן של השבועה.
מוצא שפתיך – כינוי זה כולל את רוב סוגי הנדרים, שאינם חלים אלא בביטוי שפתים, ולא בקבלה בלב; חוץ מנדרי הקדש וצדקה, שאם גמר בלבו נתחייב בהם, כמו שאנו לומדים מהכתוב (שמות ל״ה:ה׳) ״כל נדיב לב״ (שבועות כ״ו:).
נדרת... נדבה – אמרו רבותינו שיש הבדל בין נדר לנדבה (השוה את פירושי לויקרא ז׳:י״ב). על כן דקדקו רבותינו הלכה מיוחדת מדכתיב ״נדרת... נדבה״ (זבחים ב׳. והלאה). פשוטו של מקרא הוא: מה שקבלת עליך מרצונך החפשי. השוה הושע י״ד:ה׳.
מוצא שפתיך – זו עשה תשמור – זו ל״ת. פירוש דכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת כו׳ א״כ היה לו למיכתב האתנח בתשמור, ומדכתיב האתנח בועשית ע״כ דמוצא שפתיך תשמור ועשית אמר, א״כ כאשר נדרת אהי קאי, ולכן פירשו כי קאי אדלעיל ושלמטה הימנו, מוצא שפתיך תשמור ועשית, תשמור ועשית כאשר נדרת, וכן אמרו לגבי לגר תתננה ואכלה או מכור כו׳ ועיין תוספות שם, והשמר דעשה עשה ודלאו לאו, ומוצא שפתיך תשמור היינו מה שיצא מפיו להקריב קרבן ישמור, וזהו השמר דקיום מעשה ודעשה עשה, תשמור ועשית כאשר נדרת, ובנדר כתיב כי תדור לא תאחר כו׳ כי ידור נדר כו׳ לא יחל דברו ובנדרי הקדש עובר ג״כ בבל יחל, כמפורש בירושלמי פ״ק דרה״ש וברמב״ם, והוי השמר דנדר דהוי לאוי והשמר דלאו לאו, ולכן הוי ל״ת, וזה אמת למעיין. ועיין תוס׳ שם.
ועשית – זו אזהרה לב״ד שיעשוך. פירוש לא קאי על הב״ד, דבנודר מדבר קרא, והכי אמר דהנדר תשמור ותהא מוכרח לעשות שב״ד יעשוך, וכן כתב בחידושי הריטב״א. ולפ״ז אין ועשית צווי, רק פירושו שתהא מוכרח לעשות ותהיה עושה, וכמו ואם כו׳ ונקית משבועתי זאת שפירושו שתהיה נקי, כן כאן פירושו תהיה עושה עפ״י ב״ד. אך מנין למדו לפרש כן, הוא עפ״י הלכה המוסכמת דהקדש גמר בלבו חייב ועובר בבל תאחר, וכדאמר בשבועות דף כ״ו מכל נדיב לב עולות, יעו״ש, אם כן איך אמר מוצא שפתיך, לזה דרשו שזה תהיה מוכרח להעשות זה עפ״י ב״ד, ומחשבה שבלב לא ידעי, לכן לית בהו כפיה, ומוצא שפתיך תהיה עושה ומקיימם עפ״י כפיית ב״ד.
ועשית כאשר נדרת כו׳ – פשט המקרא מוכיח הסמכות ללא תשיך שעל הלוה נאמר שאסור ליתן רבית וכללא דרביתא אגר נטר, לכן אמר שגם לגבוה לא יאחר לנדרו, ולא יעלה בדעתו שעל ההמשכת הזמן יתן רבית וישלם יותר מאשר נדר, לכן אמר לא תאחר לשלמו כו׳ רק מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה׳ לא יותר עבור האיחור. וזה צחות.
נדבה – זו נדבה. אשר דברת – אלו קדשי בדק הבית. הנה בפ׳ אמור גבי בע״מ נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה, שם פירשו ז״ל נדר על קדשי מזבח ונדבה על קדשי בדה״ב, אך כאן מדויק, כי ר׳ שמעון דסתם ספרי כוותיה סבר דהמקדיש רגלה של זו עולה נתקדשה כולה, ובקדשי בדה״ב הראוי לבדה״ב מה שמקדיש הוא קדוש ולא יותר, ולכן בנדר כתיב כאשר נדרת בכ״ף הדמיון שמצאנו במקום שאינו שוה לגמרי כמו שאמרו במדרש איכה ובזוהר פ׳ משפטים וסימנך ה׳ כארי ישאג, אבל כאן בקדשי בדה״ב כתיב אשר דברת ממש אשר דברת ולא יותר, וכן אמרו לכמה מ״ד דקדוה״ג שקידשה לזמן לא פקעה בכדי וקדושת בדה״ב פקעה ואי לא קידש אלא לזמן אחרי הזמן הזה אינו קדוש, וכ״ז בדבר הראוי לשם ולבדה״ב אבל באינו ראוי אז לענין נידון בכבודו הדין להיפך, כמבואר ריש ערכין ע״ש.
בפיך – זו צדקה. פירוש דכיון דכתיב דברת, בפיך מיותר, ולזה דרשו דדיבור מצאנו אל הלב, כמו דברתי אני עם לבי, ובלבו ידבר כו׳, ולכן כתיב בפיך זו צדקה, שאין אדם מתחייב בלבבו היינו שגמר בלבבו רק באופן שיוציא בשפתיו, כשיטת הרא״ש הובא בחו״מ סימן רי״ב וביור״ד סימן רנ״ח עיי״ש, משא״כ בהקדש דבגמר בלבבו סגי. ודו״ק.
מוצא שפתיך תשמר – ת״ר, מוצא שפתיך זו מ״ע, תשמור – זו מצות ל״ת.⁠1 (ר״ה ו׳.)
מוצא שפתיך תשמר – אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מניין, ת״ל (פ׳ ויקהל) כל נדיב לב.⁠2 (שבועות כ״ו:)
ועשית – אזהרה לב״ד שיעשוך, ומכאן למדין למשכון.⁠3 (ירושלמי ר״ה פ״א ה״א)
כאשר נדרת – קבע נדרו בשעת הפרשה ולא בשעת הנדר ושינה, אינו כלום, דכתיב כאשר נדרת ולא כאשר הפרשת.⁠4 (מנחות ק״ג.)
כאשר נדרת וגו׳ – כאשר נדרת – זה נדר, לה׳ אלהיך – אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים5 נדבה כמשמעה, אשר דברת – אלו קדשי בדק הבית, בפיך – זו צדקה.⁠6 (ר״ה ו׳.)
נדרת נדבה – וכי נדר נדבה היא, אלא אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו נדבה יהא, מכאן לזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה.⁠7 (זבחים ב׳:)
נדרת נדבה – וכי נדר קרוי נדבה, אלא לחייב על כל נדר ונדר ועל כל נדבה ונדבה.⁠8 (ירושלמי ר״ה פ״א ה״א)
1. הנה בעלמא אמרינן כל מקום שנאמר השמר אינו אלא ל״ת, אמנם בכ״מ מתחיל הצווי בלשון השמר, וכאן דכתיב הצווי השמר בלשון אחר לכן דריש שמוצא שפתיך הוא מ״ע וכלה״כ בפ׳ מטות והיוצא מפיכם תעשו ותשמור הוא ל״ת, והיינו שהנודר ואינו מקיים עובר בעשה ול״ת וכבר כתבנו ר״פ ראה דבעשה עובר ברגל ראשון כדכתיב שם ובאת שמה והבאתם שמה, ובל״ת עובר לאחר ג׳ רגלים כמבואר לעיל בפסוק כ״ב.
2. נראה דסמיך אסוף הפסוק כל נדיב לב הביאו, דמשמע כיון שגמר בלבו להביא הביא, ואמנם זהו רק בנדרי הקדש אבל בנדרי חולין אינו חייב אלא א״כ הוציא בשפתיו דכתיב (ר״פ מטות) לבטא בשפתים, ועיין מש״כ בפ׳ ויקהל שם.
3. ר״ל שממשכנין את הנודר לקיים נדרו, ויתכן דמדייק מדלא כתיב תשמור לעשות, ודריש הלשון ועשית לא מלשון צווי אלא מלשון ספור הויה, ר״ל שכך יהיה שתעשה כאשר נדרת, אם ברצון אם בכפיה, אבל הדבר יֵעָשֶׂה איך שהוא בכל אופן, ודו״ק.
4. קבע – פירושו פרט, וכגון שאמר הרי עלי מנחה ולא פירש אם מרתשת או מחבת ובשעת הפרשה פרט מרחשת ושינה והביא מחבת לא מפסלא, משום דחובת הקביעות הוא מה שקובע בשעת הנדר ולא בשעת הפרשה.
5. קרא יתירא הוא ובא לדרשה לרבות דבר שבחובה.
6. כי הצדקה שגורה לעולם בפה, וכלה״כ (ישעיהו מ״ה) יצא מפי צדקה.
7. ר״ל אם נעשה הכל כתקונו אז יצא חובת נדרו וקרבנו ואם לאו הרי הוא נחשב לנדבה, ולחובתו יביא קרבן אחר.
8. שאם יש לו כמה נדרים ואיחר להביאם עובר על כל אחד לאו מיוחד ולא לאו אחד על כולם, ואשמעינן בזה כמו שנדר ונדבה בודאי שני דברים הן שעובר על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו כך עובר על כל נדר לעצמו ועל כל נדבה לעצמה.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144