for Hashem your God walks in the midst of your camp, to deliver you, and to give up your enemies before you. Therefore your camp shall be holy, that he may not see an unclean thing in you, and turn away from you.
כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחניך – מיכן אמרו לא יקרא אדם את שמע בצד משרה של כובסים ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי וספרים ותפילין בידו.
להצילך ולתת אויביך לפניך – אם עשית כל האמור בענין לסוף שהוא מצילך ונותן את אויביך לפניך.
והיה מחניך קדוש – קדשהו מיכן אמרו לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל גבי רגליו.
ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך – מלמד שעריות מסלקות את השכינה.
סליק פיסקא
[Piska 258]
"For the Lord your G-d walks in the midst of your camp … And let your camp be holy": Make it holy — whence it was ruled: One should not recite the Shema near the washers' dippings, nor should he enter a bathhouse or a tannery with scrolls or tefillin in his hand.
"to save you and to deliver your foes before you": If you do all that is stated herein, in the end He will save you and deliver your foes into your hand.
"that He not see in you a thing of nakedness and turn away from you" — whence it is seen that ervah (illicit relations) causes the Shechinah to depart.
[End of Piska]
כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחניך מיכן אמרו לא יקרא אדם את שמע בצד משרה של כובסין ולא יכנס למרחץ ולא לבורסקי ותפלין וספרים בידו:
להצילך ול׳ איביך לפ׳ אם עשית כל האמור בענין בסוף הוא מצילך ונותן איביך לפניך:
להצילך משרפים ועקרבים ומרוחות הרעות אתה אומר כן או אינו מדבר אלא מאויביכם וכשהוא אומר ולתת אי׳ לפ׳ הרי אויביכם אמורים הא מה ת״ל להצילך מנחשים ועקרבים ומרוחות הרעות:
והיה מח׳ קד׳ מיכן אמ׳ לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו ולא יעשנו קפנדריה ורקיקה מקל וחומר:
ולא יראה בך ער׳ דבר ר׳ ישמעאל אומר נאמר כאן ערות דבר ונאמר להלן ערות דבר מה ערות דבר שנ׳ להלן בהרהור ערוה וע״ז הכת׳ מדבר אף ערות דבר שנ׳ כאן בהרהור ערוה וע״ז הכת׳ מדבר:
ר׳ אומ׳ נאמר כאן ערות דבר ונאמר להלן ערות דבר מה ערות דבר שנ׳ להלן משום בזיון אף ערות דבר שנ׳ כאן משום בזיון:
ד״א ושב מ׳ אבל לא שמענו שיבה זו מהיא ת״ל (ע׳ ש״א כ״ח:ט״ז) וה׳ שב מעליך ויהי עריך מה ענשו של שאול בחרב אף כאן בחרב:
ד״א ושב מא׳ חוזר מאחריך מיכן אמ׳ לא ישב אדם כנגד הרוח שארון בתוכה:
ר׳ נתן אומ׳ שלא יתן אדם אחוריו כנגד בית קדש הקדשים שנ׳ (ע׳ מיכה ו׳:ח׳) הגיד לך אדם מה טוב:
והצנע לכת ועמך אלהיך מיכן היה ר׳ פנחס בן יאיר אומ׳ זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי קדושה קדושה מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי חסידות חסידות מביאה לידי רוח הקדש רוח הקדש מביא לידי תחית המתים תחית המתים מביאה לידי אליהו ז״ל:
זריזות מביאה לידי נקיות וכלה מכפר (ויקרא ט״ז:כ׳) נקיות מביאה לידי טהרה וכפר עליה הכהן וטהרה (שם י״ב:ח׳) טהרה לידי קדושה וטהרו וקדשו (שם ט״ז:י״ט) קדושה לידי ענוה כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו (ישעיהו נ״ז:ט״ו) ענוה לידי יראת חטא עקב ענוה יראת ה׳ (משלי כ״ב:ד׳) אמר ר׳ יצחק בן אלעזר מה שעשאתו [השמטה: חכמה עטרה לראשה עשאתו] ענוה עקב לגדולה (צ״ל לסנדלה) שנ׳ (תהלים קי״א:י׳) ראשית חכמה יראת ה׳ וכתב עקב ענוה יראת ה׳:
יראת חטא לידי חסידות שמרה נפשי כי חסיד אני (תהלים פ״ו:ב׳):
חסידות לידי רוח הקדש אז דברת בחזון לחסידיך (שם פ״ט:כ׳) רוח הקדש לידי תחית המתים ונתתי רוחי בכם וחייתם (יחזקאל ל״ז:י״ד):
תחיית המתים לידי אליהו ז״ל שנ׳ (מלאכי ג׳:כ״ג) הנני שלח לכם את אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים:
For the Shekinah of the Lord your God walks amid your camp to save you and deliver up your enemies before you, and your camp shall be sacred, that nothing that offends may be seen among you, lest His Word turn away from doing you good.
ארום י״י אלהכון דאיקרא שכינתיה מדברהב בגו משירייתכון למשזבה יתכון ולמסורג בעלי דבביכון קדמיכון ויהווייןד משירייתכון קדישיןה ולא יחמיו בכון ערייה דמילה ולא יחזר איקר שכינתיה מן בתריכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאיקר״) גם נוסח חילופי: ״דיק׳ ״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מדברה״) גם נוסח חילופי: ״שריה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולמסור״) גם נוסח חילופי: ״ולממסור״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויהוויין״) גם נוסח חילופי: ״ויהווי״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדישין״) גם נוסח חילופי: ״ ׳שן״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יחמי״) גם נוסח חילופי: ״יהווי״.
ארום י״י אלקכון שכינתיה מהלכא בימצע משירייתכון לשיזבותכון ולמימסר סנאיכון בידיכון בגין כן תהי אתר משרוייכון קדישא ולא יחמי בכון קלנא דמידעם דלא יסליק שכינתיה מביניכון.
For the Shekinah of the Lord thy God walketh in the midst of thy camp to save you, and to deliver your enemies into your hands; therefore shall the place of your camps be holy, and nothing impure be seen in it, that His Shekinah go not up from you.
“For the Lord, your God, goes along in the midst of your camp…” (Devarim 23:15) The Holy One will be revealed to them immediately and saved them from the fire. “Therefore, your camp shall be holy…” (ibid.) Afterwards He will sanctify them as it says “And they shall call them the holy people, those redeemed by the Lord…” (Yeshayahu 62:12)
לאן אללה רבך נורה סאלך פי וסט עסכרך ליכ׳לצך ויסלם אעדאך בין ידיך פיכון עסכרך מקדסא ולא ירי פיך אמרא קביחא פינצרף ענך
כי ה׳ אלוהיך אורו מתהלך בתוך מחנך להצילך ולתת את אויביך לפניך, ולכן יהיה מחנך קדוש ולא יראה בך דבר מגונה ויסור מאחריך.
ולא יראה בך – הקב״ה, ערות דבר.
ולא יראה בך THAT HE SEE NOT IN YOU – that the Holy One, blessed be He see not in you ערות דבר A NAKEDNESS OF ANYTHING.
פס׳: כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחנך – זה הארון.
והיה מחנך קדוש – מיכן אמרו לא יקרא אדם שמע בצד משרה של כובסין ולא יכנס לבית הבורסקי ולא יכנוס למרחץ וספרים ותפלין בידו.
והיה מחנך קדוש – קדשהו. מיכן אמרו לא יכנס להר הבית במקלו ובאפנדתו ובמנעלו ובאבק שעל רגליו ולא יעשנה קפנדריא ורקיקה מק״ו. ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. מלמד שהעריות מסלקות את השכינה:
מתהלך – שגם ארון שבו תורה היה יוצא עמהם למלחמה, כדכתיב: וכלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו (במדבר ל״א:ו׳).
מתהלך [SINCE THE LORD YOUR GOD] MOVES ABOUT [IN YOUR CAMP]: For the Ark,1 in which the Torah was placed,2 would go out to battle with them, as it is written (Numbers 31:6), “[Moses dispatched them on a campaign, a thousand from each tribe, with Phineas, ...] equipped with the sacred utensils3 and the trumpets for blasting.”4
1. Rashbam’s comment is premised on the assumption that God’s Presence is found over the Ark. He writes this a number of times in his commentary; see commentary to Exodus 40:35, to Leviticus 16:2 (and note 4 there) and to Numbers 10:35 (and note 28 there). Rashbam mentions in his comment here that the Torah was in the Ark. So it is also possible that he assumes that the Presence of God is connected to the place of the Torah. See e.g. Tanh. Va-yaqhel 7: “Wherever the Torah is found, there God’s Presence is found (כל מקום שהתורה שם השכינה שם).”
2. Deuteronomy 31:26 says: “Take this book of the Torah and place it beside (מצד) the Ark of the Covenant.” In rabbinic literature there is a discussion about whether to understand that verse literally – that the Torah is to be placed outside of the Ark, on an attached shelf – or whether the Torah is to be placed inside the Ark, but towards the side of (מצד) the Ark, not in the middle. See BB 14a–b. Rashbam follows the second opinion which is the more standard one in rabbinic literature. So also Nahmanides ad Deuteronomy 31:24 and Rashi ad Exodus 25:16. See Ibn Ezra’s polemic against this explanation in his longer commentary to Exodus 25:16. See also Rashbam’s commentary to Numbers 10:33, s.v. וארון. In note 27 there I discuss the “two Ark” theory. To summarize, some classical rabbis insist that there were two Arks, one of which stayed in the center of the camp and one of which was taken out to war. Other rabbis say that there was only one. While Rashbam never expresses an opinion directly about the issue, it seems fairly clear that he would be part of the “one Ark” school of thought. One of the clearest sources for the “two Ark” theory is Beraita di-melekhet ha-mishkan. In chapter 6 there, the text says that the Ark that the Israelites took out to war with them was the one that contained the “broken tablets,” the first set that Moses brought down from Mount Sinai and subsequently shattered. The Torah and the unbroken second set of tablets were in the Ark that remained in the middle of the camp. (See Kirschner’s edition of Beraita di-melekhet ha-mishkan, pp. 178-179 [for the Hebrew text] and p. 232 [for the English text].) Rashbam’s claim here that the Ark, containing the Torah, went out to battle with the Israelites might be seen then as opposing that midrashic tradition. However, the texts on this subject are not so clear. There is a version of the midrash that says the precise opposite – that the Ark containing the broken tablets stayed in the middle of the camp and the one with the Torah scroll in it went out with the Israelites to battle. (See Kirschner, p. 247, note 44, and Horovitz’s edition of Sifre Numbers, p. 78, notes on line 6.) In that case, Rashbam may have adopted the claim here that the Torah went out to battle with the Israelites from midrashim at his disposal.
3. Rashbam is interpreting the words, כלי הקודש, as a reference to the Ark. So also Sot. 43a, and, ad Numbers 13:6, Rashi and Ibn Ezra.
4. Like Rashbam, see NJPSC to Deuteronomy, excursus 3, p. 430: “God was believed to be present in the Israelite military camp, above the Ark.”
AND TURN AWAY FROM THEE. Its meaning is that God will not go before you, for the latter2 is clearly stated.3
1. Lewd talk.
2. That God goes before Israel.
3. See Deut. 31:8: And the Lord, He it is that doth go before thee.
כי י״י אלהיך מתהלך בקרב מחניך – שהיו מוליכין עמהם כלי הקודש וחצוצרות התרועה – כדכתיב במדין כשהלך פנחס להכותם (במדבר ל״א:ו׳), ופעמים הארון – כמו שעשו בימי עלי על פלשתים (שמואל א ד׳:ד׳). ואפילו אם אין שם אלא ישראל, הקב״ה משרה שכינתו במחנה ישראל.
כי י"י אלהיך מתהלך בקרב מחניך – FOR HASHEM YOUR GOD WALKS IN THE MIDST OF YOUR CAMP – For they would bring with them the holy vessels and the trumpets for blasting – as it is written by Midyan when Pinechas went to attack them (Bemidbar 31:6), and sometimes [they would bring] the ark – like they did in the days of Eli against the Philistines (Shemuel I 4:4). And even if there is no one there except Israel, the Blessed Holy One rests His divine presence in the camp of Israel.
מתהלך בקרב מחניך – הוא הארון שעשה משה שהיה יוצא עמהם למלחמה.1
1. בדומה ברשב״ם.
מתהלך בקרב מחנך, "Who walks in the midst of your camp;" the reference is to the Holy Ark which Moses had made in order for the people to have such an Ark to take with them when going out to war. (Rashi on Deut. 10,1)i
כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך – שאז נגלה למחנה חנניה מישאל ועזריה מן האש בימי נבוכדנצר ולתת אויביך לפניך ביציאת הגלות והיה מחנך קדוש כד״א וקראו להם עם הקדש ולא יראה בך ערות דבר ולא יראה עוד בך דבר ערוה וע״ז ושב מאחריך מלהרע לך ולא תגלה עוד אלא בירושלים תשב לעולם.
ערות דבר – וסמיך ליה לא תסגיר עבד. רמז ערוה סגורה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה.
ערות דבר – כבר ביארנו כי ערוה ענינו גילוי, כי הצואה אין ראוי שתהיה מגולה כי מוליד מיאוס בנפש אבל ראוי שתהיה מכוסה.
להצילך ולתת אויבך לפניך – התכלית הראשון הוא להצילך ואם זכית שתדבק בך מן ההשגחה שיתן אויבך לפניך יעשה זה גם כן.
ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך – מגיד שאם יראה השם יתעלה בהם שום חטא ודבר מגונה תסור שכינתו מהם ולמדנו מזה לפי דרכנו שהערוה לא יספיק בה הכסוי אם היה שתראה והיה זה כן כי ענינה יותר מגונה כי ראותה מביא להרהר בעברה.
ונתן הטעם כי י״י אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה וגו׳ – כמו שכתבנו. ומזה תלמד שיהיו מחניך קדוש בכל הדברים החמורים הנתנים לבחירתך באופן שלא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. וכבר הגיע מההשגחה האלהית שספק מזונם כל ימי היותם באהלים במדבר במזון הנבלע באיברים כדי שלא ישקצו את מחניהם בהוצאת המותרות ולא יצטרכו ליד ויתד לפי שאין הנשים והטף יכולין לעמוד על הענין ההוא ולא יסבלהו טבע הצניעות מה שלא היה כן במחנה המלחמה כי כלם אנשים.
ולא יראה בך הב״ה. הנזכר בראש הפסוק דאם לא כן לא ירא׳ בך מיבעי ליה:
ונתן הטעם בכל השמירה והטהרה הזאת באמרו כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחנך. ר״ל הנה מנהג האומות במלחמותם הנה הוא לאכול כל תועבה ולהיותם שטופי זימה, חמס וגזל ירבו ולא יתבוששו. וגם יתלבשו באכזריות חמה ושטף אף להיות גבורתם בכח וגבור׳ אנושית. אבל מחנה ישראל קדוש יאמר לו להדבק ההשגחה האלהית בו כי אין מלחמתם בכח וגבורה אנושית כי אם בכח אלהי וברוחו להצילם מפגע רע ולתת אויביהם לפניהם. ולכן ראוי שיהיה מעשיהם קדוש וטהור והעם היושב בה נשוא עון וזהו ולא יראה בך ערות דבר, כי בזה ממה שישוב הש״י מהם ויסיר שכינתו מתוכם כמו שאמר ושב מאחריך. ומכאן למדו חז״ל בפרק מי שמתו (דף כ״ו) למקום התפלה שנרחיק מן הצואה ד׳ אמות ולכל מראה העינים.
והנה באה פה המצוה הזאת להגיד שעם הש״י ראוי שיהיה טהור מהתערב בו זרע שאינו מחלק השם יתברך ממזר או עמוני ומואבי ואדומי כי הוא גור׳ הרחקת השכינה. וגם כן יתקדשו ויהיו קדושים וטהורים גם בכל שאר הדברים הבאים מפאת החמר. ולכן הזהירם מיד על טהרתם גם במחנה ובמלחמות:
והיה מחניך קדוש – מן הטומאה ומן המאוס.
ולא יראה בך ערות דבר – פסול בזרע, כאמרם ז״ל: שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל (קידושין ע׳.). ולכן אמרו שכל מי שהיה כתוב באסטרטיא של מלכי בית דוד, היה מיוחס בלי ספק (קידושין ע״ו:).
מאחריך – כאשר תפנה אליו עורף, ולא תחוש לכבודו באחד מאלה.
והיה מחניך קדוש, both free of ritual impurities as well as from repulsive things, even though not ritually impure.
ולא יראה בך ערות דבר, a description of Jewishly unfit offspring or some other impediment to God’s Shechinah resting over the Jewish people, as our sages (Kidushin 70) said: “the Shechinah rests only over the ancestrally pure Jewish families.” They added that anyone who can trace his ancestry to King David, (folio 76) by his ancestor having been a soldier in his army, is acceptable without question.
מאחריך, if you were to turn your rear to Him by ignoring these laws and thus insulting Him.
והיה מַחֲנֶיךָ קדוש: מל׳ יו״ד ע״פ 1המסורת, וא׳ לחוד חסר יו״ד באוריית׳, והיינו כי ה׳ אלקיך מתהלך 2בקרב מחנך קדמא׳ דפסוק. [והיה מחניך].
1. המסורת: מ״ג-ד על אתר.
2. בקרב מחנך: פסוקנו.
הקב״ה ערות דבר. הנזכר בראש הפסוק, דאם לא כן לא יראה בצירי תחת היו״ד מבעי׳ ליה:
[Let] the Holy One, Blessed Is He [not see] disgraceful objects. [He] Who is mentioned at the beginning of the verse. Because otherwise, [i.e., if the verse meant, "Disgraceful objects should not be seen with you"], לא יראה should have had a tzeirei under the יו"ד.
כי ה׳ אלהיך – זה נתינת טעם לכל האמור למעלה, דהיינו לאזהרה להשמר מכל דבר רע ומטומאת קרי והיציאה חוץ למחנה לעשות שם צרכיו, כי כל אלה גורמים טומאה למחנה, ולפי שהשכינה בתוכו צריך שיהיה טהור:
והיה מחניך קדוש – העיקר לקבוע בלבם כי ה׳ הולך לפניהם, ומאתו התשועה, על כן צוה שֶיְשַוו ה׳ נגדם תמיד כאילו הם בהיכלו. אך אין הדבר בעבור הארון, כי לא היה הולך עמהם למלחמה על הרוב, ואמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, ואין ספק כי הארון לא ישוב בעבור זה. גם אין כסוי הצואה לשלא יפסיד האויר, כי היא סמוכה לטומאת קרי {פסוק י״א} שאיננה מפסדת האויר, אך הכל למען יעמדו ביראה כאילו הם בהיכל ה׳.
כי ה׳ אלקיך וגו׳ – תוכל לנצח רק אם ה׳ יימצא בקרבך, ולפיכך ניצחונך יהיה ניצחון מלכות ה׳ עלי אדמות. הימצאות ה׳ בקרב מחנך איננה תלויה באומץ הלב שאתה מראה כלפי חוץ, אלא באומץ הלב שאתה מראה כלפי עצמך. הימצאות ה׳ בקרבך תלויה בשאלה אם תשגיח על עצמך ו״תשמור עצמך מכל רע מוסרי״, כדי שהבחינה הבהמית של הטבע האנושי, וכל דבר המזכיר אותה, ייעלמו מסביבתך, מהופעתך, ממעשיך, מדיבורך, ממחשבותיך ומרגשותיך. שכן ה׳ אינו הולך לפני מחנך; אלא הוא ״מתהלך בקרב מחנך״, לצד כל אחד ואחד מבני קהלך (עיין סוטה ג:). לפיכך חברה זו צריכה להיות קדושה. אל תיראה בך כל ״ערות דבר״ – היינו ״ערוה״ במובן הרחב של המילה – לא כלפי חוץ ולא כלפי פנים. שכן רק בתנאי זה ה׳ הוא אלוקיך, ורק בתנאי זה הוא מתהלך עמך ללוותך, ולעולם לא יעצור עצמו מלעשות כן (השווה פירוש, במדבר ה, ב–ג).
מאחריך – עליך ללכת קדימה, ואם הדרך שאתה הולך בה היא הדרך הנכונה, ה׳ ילווה אותך בה.
והיה מחניך – לשון הרבים משמשת להורות שהאמור כאן לגבי מחנה הצבא שלנו שייך לכל התחומים שבהם אנחנו שוהים, באופן ארעי או בדרך קבע. כולם צריכים לשאת את חותם המוסריות האנושית הטהורה. בכל מקום ובכל זמן, עלינו להגות בתפקידי החיים הנלמדים מתורת ה׳, והגות זו צריכה להשפיע קדושה לא רק על בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא על כל המקומות שבהם אנו חיים. עלינו להסיר ממקומות מושבותינו כל דבר המזכיר את הבחינות הבהמיות שבגופניות האנושית – צואה בהרחקה, במחיצה, בכיסוי. אנו חייבים לכסות כל ״ערוה״ של גוף האדם – ערווה בבל ייראה. כך נוכל לכוון את מחשבותינו אל ה׳ ולהקדיש את עצמנו ללא הפרעה ללימוד תורתו (״ ׳והיה מחניך קדוש׳ – מקום חנייתך תהא בקדושה, וטעמא משום דישראל מהרהרין תמיד בדברי תורה״ [רש״י שבת קנ.]).
שכן ההכרה שרוחנו התברכה במהות אישית ייחודית ובמעלת הרצון החופשי המוסרי, ושעל ידי נשמת חיים מאת ה׳ נזדווגה רוח זו באופן זמני עם גופנו הנתון לשעבוד פיזי, היא היסוד למילוי תפקידנו בחיים. על הכרה זו עומדים או נופלים כל מוסריותנו וכל רעיון על אודות חיים של מילוי חובה.
הכרה זו באה לידי ביטוי סמלי בדיני טומאה וטהרה, המגרשים מהמקדש וקודשיו כל דבר טמא. שכן מהמקדש נובעים התרוממותנו המוסרית וקידוש חיינו, ועלינו להרחיק מן המקדש את הרעיון המוטעה של שעבודו הבהמי של האדם.
אותה הכרה באה לידי ביטוי מוחשי במצוות קידוש מחנה: עלינו להימנע מלהראות גופניות בהמית בתחום מחשבותינו ושאיפותינו לפני ה׳, ואל תיראה כל ״ערוה״ בתחום המכוון אל ה׳ ולמילוי חובתנו. בדרך זו נישאר תמיד מודעים לרוממות מהותנו הרוחנית, שהיא קרובה אל ה׳ והתברכה ממנו בחירות אלוקית, ולא ניתן כל מקום לרעיון החומרני המשובש, הסותם את הגולל על כל חובה ומוסר.
מכאן ההלכות: ״בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא״ (ברכות כד:); תלמיד חכם אסור לו לעמוד במקום הטינופת לפי שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור תורה״ (שם). ומכאן כל ההלכות בעניין הרחקה מצואה ומי רגליים, ובעניין כיסוי ערווה בזמן קריאת שמע ותפילה והרהור בדברי תורה. כך גם ההלכות בעניין צניעות בעשיית צרכיו ונטילת ידיים אחריהם, וכן הלאה (עיין שם כב: ואילך). כל אלה הן הלכות ומנהגים יהודיים המזכירים לנו ללא הרף את טבעו הכפול של האדם.
חשיבות מיוחדת נודעת להלכות אלה בייחוד בכל אותם זמנים, החוזרים ונשנים מפעם לפעם, כאשר החומרנות מאיימת על העולם ומביאה להשחתת אצילותו המוסרית של אדם. בזמנים כאלה נקרא היהודי להניף את דגל ייעוד חייו, המעיד על חירות מוסרית (השווה פירוש, בראשית כ, כה; ג, ח,י).
הפסוקים ״ונשמרת מכל דבר רע״ וגו׳ (פסוקים י–יא) קוראים לנו לתת דעתנו לטהרה הפנימית ולשמור על צניעות אפילו במחשבות לבנו. בהקשר למאמרים אלה אמר ר׳ פנחס בן יאיר, שבני דורו עטרוהו בעטרת האצילות המוסרית העליונה, את מאמרו הגדול: ״תנו רבנן, ׳ונשמרת מכל דבר רע׳, שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה; מכאן אמר ר׳ פנחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, וחסידות גדולה מכולן שנאמר (תהילים פט, כ) ׳אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ׳. ופליגא דר׳ יהושע בן לוי דאמר ר׳ יהושע בן לוי, ענוה גדולה מכולן שנאמר (ישעיהו סא, א) ׳רוּחַ ה׳ אֱלֹקִים עָלָי יַעַן מָשַׁח ה׳ אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים׳, חסידים לא נאמר אלא ענוים, הא למדת שענוה גדולה מכולן״ (עבודה זרה כ: לפי גירסת הרי״ף).
מאמר זה מתאר את סולם המדרגות העולות אל השלמות המוסרית, והמדרגה הראשונה נקנית על ידי העיסוק בלימוד תורת ה׳. כדאי לעיין היטב במאמר זה, כדי לתפוס את כל עומקו ואמיתתו המחכימה. כאן עלינו רק להזכיר לעצמנו שוב את הנקודה הבאה: רגילים בדרך כלל לומר שמהות החסידות היא הגבלה עצמית המתנזרת אפילו מן המותר. אולם לאמיתו של דבר זוהי רק פרישות, הנמנית כאן רק בין המדרגות הראשונות אל האצילות המוסרית, ואילו חסידות היא הפרח והפרי הסופי והאחרון של השלמות המוסרית.
עלינו לציין גם, שרוב המידות המהוות את השלבים בסולם הזה של המעלות המוסריות, רמוזות במקרא כאן. זהירות: ״ונשמרת״; זריזות: ״ויד וגו׳ ויצאת וגו׳ ויתד״ וגו׳; נקיות: ״וכסית״; טהרה: ״כי יהיה״ וגו׳; קדושה: ״והיה מחניך קדוש״; ענווה ויראת חטא: ״ולא יראה בך״ וגו׳; רוח הקודש: ״כי ה׳ אלקיך מתהלך בקרב מחנך״. מידות אלה אינן באות בתורה בסדר השלבים של סולם מעלות זה, אך עלינו לזכור שכאן הכתוב מדבר על קיום כולן יחד. ומכאן אנו למדים: בדרך אל השלמות המוסרית, המדרגות הראשונות אינן הופכות למיותרות כאשר מגיעים למדרגה גבוהה יותר; אלא הן שומרות על ערכן, ובכל עלייה הן אף עולות בחשיבותן. רק בהשגת המעלה הגבוהה ביותר הן מגיעות לקיומן המלא. כן מוכח מהאמור כאן שענווה היא המרגלית המלוטשת ביותר, הגבוהה ביותר או השנייה בגובהה בכתר המידות, והיא לבדה מביאה ליראת החטא הראויה!
[קכד] כי ה׳ אלהיך בספרי דריש מכאן אמרו כו׳ ונראה מדלא אמר מלמד שגם הספרי סבירא ליה שעיקר פשטות הכתוב על יוצאי מלחמה קאי אך שמשם נלמד זה:
מתהלך בקרב מחנך וגו׳ ע״פ הפשט הוא נתינת טעם למה שצוה שישמרו מכל דבר רע ושיהיה המחנה בקדושה ובטהרה, ויש להבין מה שאמר ולהצילך שיורה רק זאת שלא ינצחום האויבים, ולתת אויביך לפניך יורה שהמה ינצחו את האויבים, ובספרי כאן אמר סוף שהוא מצילך ויתן אויביך בידיך. ויש להבין מה חידש בזה, גם מ״ש ״סוף״ שהוא מצילך מה הוא הלשון ״סוף״, ולבא אל כונת הכתובים נקדים שהשראת השכינה בתוך בנ״י הוא על שתי מדרגות, מדרגה החשובה הוא בזמן שישראל שומרים א״ע מלעשות רע ומתנהגים בקדושה ובטהרה אז הוא שוכן בתוכם כמ״ש (ויקרא כ״ו י״ד) ונתתי משכני בתוככם (שם י״ב) והתהלכתי בתוככם. וכאן כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחנך, המדרגה השניה היא בזמן שאין שומרים א״ע מדבר רע ואין מתנהגים בקדושה ואז לא ישכון בתוכם כמ״ש (שמות לג ה) רגע א׳ אעלה בקרבך וכליתיך, ועם כל זה לא יסיר השגחתו מעליהם, וגם בזה יש שנוי מדרגות. א׳ כשהשי״ת רואה שמוכרחים המה שיעשה להם נס מפני הבטחת האבות גם מפני שבועתו הוא יוצא לפניהם כמו שמצינו. כשיצאו ממצרים אף שלא היו עדיין ראויין להשראת השכינה כתיב בהם (שמות יג כא) וה׳ הולך לפניהם. (שופטים ה׳) קום כי זה היום אשר נתן ה׳ את סיסרא בידך הלא ה׳ יצא לפניך, והב׳ כשהם ראויים לעונש והאויבים ישלטו בהם רק מפני הבטחתו שלא לכלותם הוא שוכן מאחריהם, ונמצא שיש ג׳ מדרגות, א׳ כשהשכינה בתוכם, והב׳ כשיוצא לפניהם, והג׳ כשהוא שוכן מאחריהם, וההפרש ביניהם הוא, כשיוצא לפניהם ינצחו מיד את האויבים, וכשהוא שוכן בתוכם לא ינצחו מיד, מפני שאין השכינה לפניהם לצד האויב רק בתוכם, האויב יוכל להתקרב להם אך לא יוכל לעשות להם רעה מחמת שהשכינה בתוכם, והמה יכו באויביהם כרצונם וינצחו את האויבים, וזהו שאמר הספרי ״סוף״ שהוא מצילך, וכשהשכינה מאחריהם ינצחו האויבים את ישראל, שיוכלו לעשות במחנה ישראל כרצונם כי השכינה מאחריהם, ואך כשיבואו לידי כליה בסוף המחנה אזי השכינה תתקומם נגדם שלא יעשו בהם כליה ח״ו, וכ״ז במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה גם כשהם במדרגה שהשכינה בתוכם מ״מ יהיה הנצחון מיד כי ילך מלאכו לפניו כמו שנא׳ (שמות כ״ג כ״ג) כי ילך מלאכי לפניך. [ובזה יתיישב קושית המפ׳ מה שבפ׳ משפטים (שם) כאשר אמר ה׳ למשה הנה אנכי שולח מלאך לא סירב, ובפ׳ תשא (שם ל״ג ט״ו) אמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, שבפ׳ משפטים אמר על המדרגה היותר חשובה שמלבד אשר השכינה בתוכם עוד ישלח מלאכו לפניו שינצחו מיד, ובפ׳ תשא אמר ה׳ למשה ״פני ילכו״ שפי׳ שפניו שהיא השראת השכינה ילך, ״והניחותי לך״ שפי׳ שיניח אותם ולא ישכון בתוכם. ועל שלוח המלאך לא סירב משה, רק על מה שאמר והניחותי לך שנא׳ (שם י״ז) ובמה יודע אפוא וגו׳ הלא בלכתך עמנו]. ובזה יתבארו הפסוקים שכאן מדבר במלחמת הרשות שכי משמש ע״פ רוב בלשון אם ואם הוא רשות, ואף שיהיו נשמרים מכל רע לא מובטחים שינצחו את האויבים מיד כנ״ל, ובל יאמרו למה לנו להשמר מרע הלא אם לא ישכון בתוכנו עוד ילך לפנינו, ויהי׳ הנצחון מיד, לזה אמר ושב מאחריך, שאז ינצחום האויבים:
כי ה׳ אלהיך וגו׳ והיה מחניך קדוש: הוא1 טעם על נקיות של צואה. שהוא כמו שהמלך מתהלך במחנה, ואינו דרך ארץ שלא יהיה נקי2. אבל מ״מ העדר הנקיות אינה סיבה להשיב המלך מן המחנה, אבל ״ולא יראה בך ערות דבר״3 אז גם ושב מאחריך״ – שהוא מסלק מורא וכבוד השכינה. ובגמרא4 למדו מכאן דהרהור תורה אסור בבית הכסא ובבית המרחץ, וכן במקום ערוה, כדאיתא בשבת (קנ,א)5. וגם זה שייך ביחוד לשעת מלחמה, שהיו מוזהרים להעמיד אנשים לעסוק בתורה, כמו שכתבתי לעיל (ו,יז), יעו״ש, ומזה למדנו דהוא הדין בכל מקום.
{להצילך ולתת6וגו׳: שני דברים המה כמו שכתבתי לעיל (כ,ד)7.
ושם8 כתיב ״ההולך עמכם״ וכאן כתיב ״מתהלך בקרב מחניך״, דמשמעו – השגחת השם מתהלכת ממקום למקום לכל אחד לפי מעשיו, כמו שכתבתי בויקרא (כו,יב) בפירוש ״והתהלכתי בתוככם״9. והיינו10, משום דשם הקדים הכתוב צורך הכלל ״להלחם לכם״, ואח״כ הפרט ״להושיע אתכם״11, משום הכי הודיע הכתוב כי השגחתו יתברך הולכת עם הכלל12. אבל כאן הקדים הכתוב צורך שמירת כל יחיד להגן עליו13, ואח״כ ״ולתת אויבך לפניך״ שהוא ענין הכלל, משום הכי כתיב ״מתהלך״, דהגנה על כל יחיד הוא לפי מעשיו14. ודרך המקרא לכתוב כפי הראוי לדסמיך ליה15, כמו שכתבתי בויקרא (יג,כ)16}.
1. כלומר, עד ״והיה מחנך קדוש״.
2. ולפי״ז ״קדוש״ אינו במשמעות של קדושה, אלא נקיות. אך הרמב״ן כתב ׳וכן הטעם בכיסוי הצואה כי המחנה כולו כמקדש ה׳.
3. אונקלוס ״עבירת פתגם״. ובספרי: מלמד שהעריות מסלקות את השכינה.
4. וכן בספרי לפסוקנו: לא יקרא אדם קריאת שמע בצד משרה של כובסים, ולא יכנס למרחץ ולבורסקי ותפילין בידו...
5. זה לשונו: בכל מקום מותר להרהר (בדברי תורה) חוץ מבית המרחץ ובית הכסא, דבעינן ״והיה מחנך קדוש״... עובד כוכבים ערום אסור לקרוא קריאת שמע כנגדו... אפילו ישראל נמי... (עכ״ל). עתה קשה לרבינו ע״פ דרשת חז״ל מדוע פסוק זה נאמר דוקא כאן בקשר למחנה היוצא למלחמה.
6. לכאורה כפילות.
7. שיש ענין ההצלחה בכלל המלחמה (זהו ״ולתת אויבך לפניך״), ויש גם חשיבות של הצלת המנצחים שנדרשים לישועה לכל יחיד שלא יהרג ולצאת מן המלחמה בשלום. (זהו ״להצילך״).
14. וכפי שהגדיר רבינו ׳השגחת ה׳ מתהלכת ממקום למקום לכל אחד כפי מעשיו״.
15. וכאן התיאור על השגחת ה׳ (״מתהלך״) מוזכר סמוך להגנה על היחיד (״להצילך״) שהוזכר קודם נצחון הכלל.
16. ז״ל רבינו שם: כלל בפרשיות הללו, דבמקום שכתוב שני אופנים במקרא אחד, בא המקרא שאחריו ביחוד על האופן השני שבמקרא הקודם.
כי ה׳ וגו׳ – מכאן למדו רבותינו בספרי, שהלכה זאת של כיסוי הצואה נוהגת בכל דבר שבקדושה, כגון תפלה וקריאת שמע (ברכות כ״ב:; כ״ה:).
ולתת אויביך – אם עשית כל האמור בענין סוף שהוא מצילך ויתן את אויבך בידיך1 (ספרי).
והיה מחנך קדוש – אמר רבא, אסור לקרות ק״ש כנגד צואה עוברת, דאמר רחמנא והיה מחנך קדוש וליכא.2(ברכות כ״ה.)
והיה מחנך קדוש – אמר רבה בר בר חנה א״ר יוחנן, בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ ובית הכסא דכתיב והיה מחנך קדוש3. (שבת ק״נ.)
והיה מחנך קדוש – קדשהו, מכאן אמרו, לא יקרא אדם ק״ש בצד משרה של כובסים ולא יכנס למרחץ ולבורסקי וספרים ותפילין בידו ולא להר הבית במקלו ובמנעלו ובאבק שעל רגליו4 (ספרי).
ולא יראה – אמר רבא, ערוה בעששית אסור לקרות ק״ש כנגדה, מאי טעמא, ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא.5(ברכות כ״ה:)
ולא יראה בך – מכאן דעובד כוכבים ערום אסור לקרות ק״ש כנגדו.6(שבת ק״נ.)
ערות דבר – שאלו רבה בר אבוה לאליהו, מניין לערום שלא יתרום, אמר ליה, דכתיב ולא יראה בך ערות דבר7. (ב״מ קי״ד:)
ערות דבר – שאלו חסיד אחד לאליהו, ערום מהו שיקרא ק״ש, אמר ליה, ולא יראה בך ערות דבר – ערות דבור.8(ירושלמי תרומות פ״א ה״ד)
ושב מאחריך – אמר רב חסדא, בתחלה קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד, שנאמר כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחנך, וכיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם, שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך.9(סוטה ג׳:)
ושב מאחריך – דואג ואחיתופל רדפו אחרי דוד, לתפסו, דהוי אמרי אלהים עזבו (תהלים עא) והוו דרשי ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, ולא הוו ידעי שאין עבירה מכבה תורה.10 (שם כ״א.)
ושב מאחריך – מלמד שהעריות מסלקות את השבעה11 (ספרי).
1. נראה הכונה שרוצה להעיר שלא יחשב האדם דכל המבואר בזה הוא רק להעדפה ותוספת קדושה בעלמא, אבל גם אם לא יזהרו בזה אין קפידא, על זה אמר כי לא כן הוא, אלא אם תעשה כל האמור בענין אז יצילך ה׳ ויתן אויבך בידך.
2. וצריך הרחקה מלפניו במלא עיניו ומלאחריו ד׳ אמות, ועיין באו״ח סי׳ ע״ו ס״ג. ועפ״י דרשה זו יתבאר טעם החילוק דקיי״ל דבצואה אפילו עוצם עיניו או סומא או בלילה לא מהני כל זמן שאינו מרחיק עצמו כמלא עיניו מלפניו או ד׳ אמות מלאחריו, ובאיסור לא יראה בך ערות דבר שאסור לקרות ק״ש כשעוצם עיניו או סומא או בלילה מותר כמבואר באו״ח סי׳ ע״ה ס״ו ובסי׳ ע״ט ס״א, יען דאיסור צואה הוא משום דבעינן והיה מחנך קדוש, א״כ בהא דעוצם עיניו וכו׳ עדיין לא נטהר המקום ולא קרינן בי׳ והיה מחנך קדוש, משא״כ בערוה דהקפיד הכתוב שלא יראה, ולכן מכיון שאינו רואה מותר, ועיין מש״כ בסמוך אות ע״ה.
3. ולא כתיב בי׳ דבור אלא בסתם והיה מחנך קדוש שתהא מקום חנייתך בקדושה לא שנא דבור ולא שנא הרהור. ובגמרא פריך על זה מהא דכתיב ולא יראה בך ערות דבר ובעלמא דרשינן דבר מלשון דבור, כמו שהבאנו הרבה דוגמאות לעיל בפ׳ ראה בפסוק וזה דבר השמטה, אלמא דלא אסורה טומאה רק בשעת הדבור ולא בהרהור [וקשה למ״ד הרהור לאו כדבור דמי], ומשני ההוא מבעי לי׳ להא דאמר רב יהודה עובד כוכבים ערום אסור לקרות ק״ש כנגדו ויובא בסמוך לפנינו. ואינו מבואר עכ״פ מה תירץ להא דהמלה דבר משמע דבור, כי זה אין צריך לדרשת רב יהודה מעובד כוכבים ערום.
ונראה דכונת הדרשה עובד כוכבים ערום אסור לקרות ק״ש כנגדו משום דכתיב ולא יראה בך ערות דבר עפ״י מה דמפרש הגמרא מאי איריא עובד כוכבים אפילו ישראל ערום נמי, ומשני לא מבעי קאמר, לא מבעי ישראל דודאי אסור אלא אפילו עובדי כוכבי׳ דהו״א כיון דכתיב אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כ״ג) מותר, קמ״ל, ואינו מבואר עכ״פ איפה מרומז בלשון דבר עובד כוכבים ערום, וצ״ל דדריש המלה דבר מלשון דבור וכלומר ערות מדבר, והיינו ערות חי מדבר, כל שהוא חי מדבר, בין ישראל בין עובדי כוכבים ולפי״ז מבואר יפה דלדרשה זו באמת דייקינן ודרשינן המלה דבר שבפרשה, וא״כ דרשינן והיה מחנך קדוש, סתם קדושה, ומשמע אפילו בהרהור. ודו״ק, ומה שנוגע עוד לדרשה דעובדי כוכבים ערום נבאר בסמוך אות ע״ד.
4. ע׳ במשנה ברכות נ״ד א׳ ובגמרא שם ס״ב ב׳ חקרו מניין לאיסור רקיקה בהר הבית ולמדו מק״ו ומסברא מפני שהוא מאוס, יעו״ש, וצ״ע שלא הביאו דרשא זו דמבואר האיסור בכל דבר מאוס משום והיה מחנך קדוש, וי״ל.
5. וכתב בס׳ רה״ז דמכאן מתבאר דמה שנוהגין לכסות את השם שדי שבמזוזה בזכוכית לא מהני להיתר תשה״מ, וכן נראה מזה דדרך חלון זכוכית יש טענת היזק ראיה, ועיין בכנה״ג סי׳ קנ״ד שתי תשובות בענין זה.
6. ע׳ מש״כ לעיל אות ע״א בבאור דרשה זו דדריש ערות דבר מלשון דבור, והכונה ערות חי מדבר, ומפרש בגמרא לא מבעי ישראל דאסור אלא אפילו עובד כוכבים כיון דכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כ״ג) אימא שפיר דמי קמ״ל, ומפרש עוד ואימא ה״נ, ומשני א״ק וערות אביהם לא ראו (פ׳ נח) אלמא ערוה היא בעובדי כוכבים. והנה שמעתי לפרש הענין בכלל עובד כוכבים ערום אסור לקרות ק״ש כנגדו, דקאי על העמים הפראים בארצות הרחוקות בעמקי אפריקא השוכנים בנקיקי הסלעים והולכים ערומים כחיתו שדי, ומכוון הרעיון שאמר דהו״א דכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם, כלומר כיון דארחם ודרכם ללכת ערומים הו״א דדינם כשאר בע״ח שאין מקפידין בהו, קמ״ל, והוא באור ע״ד הצחות.
7. כלומר מפני שאין יכול לברך, ודריש דבר מלשון דבור וכמבואר בדרשה הסמוכה. וע׳ בשבת כ״ג א׳ הביא בענין זה הפסוק והיה מחנך קדוש, וצ״ל דסמך אסיפא דקרא ולא יראה בך ערות דבר.
ודע דמה דקיי״ל דהיכי דלבו רואה את הערוה אסור לברך כגון ערום הטובל עצמו, פירש״י בברכות כ״ה ב׳ דהוא מטעם ולא יראה בך ערות דבר, ומתבאר בגמרא ובפוסקים דרק אם לבו רואה אסור אבל לא בשאר אברים, יעו״ש בתוס׳. ולא נתבאר הטעם והחילוק בזה, ואפשר לומר משום דבלב מצינו לשון ראי׳, כמו ולבי ראה הרבה חכמה (קהלת ב׳), א״כ רק בלב שייך האיסור מלשון פסוק זה, ועיין מענין זה באו״ח סי׳ ע״ד וביו״ד סי׳ ר׳.
8. ר״ל בשעה שאתה קורא אל יראה בך ערוה והיינו כשהוא ערום, ועיין מש״כ בדרשה הקודמת, ועיין לעיל בפ׳ ראה בפסוק וזה דבר השמיטה הבאנו כמה דוגמאות שרגילין חז״ל לדרוש הלשון דבר מענין דבור, יעו״ש.
9. פירש״י קודם שחטאו ישראל בעריות היתה השכינה עם כל אחד ואחד בביתו, עכ״ל. ונראה שהבין בכונת הגמרא דדייק לדרוש הלשון בקרב דמשמע מבפנים ממש, וכמו ותצחק שרה בקרבה, ולכן הוי הפירוש בקרב מחנך – בפנים ביתו של כל אחד, וע׳ במהרש״א ולעיל בפ׳ דברים בפסוק ותרגנו באהליכם הבאנו ראיה לפירש״י. ומה שפירש קודם שחטאו בעריות, יליף מסוף הפסוק ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, הרי דהחזרה היא מפני ערות דבר, וא״כ ממילא מבואר דההויה היא מקדושת ענין זה.
10. שהיו אומרים אלהים עזבו מפני עון דבת שבע, כך פירש״י. ודבר פלא הוא, מה שייכות רדיפת דואג לכאן שהיתה רחוקה הרבה בזמן מענין דבת שבע. וההכרח לפרש דהלשון ערות דבר כאן פירושו ערות כל דבר, וכל חסרון וחטא בכלל, והם היו מחפשים בדוד עונות וחטאים שונים.
May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.