×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(כא) לַנׇּכְרִ֣י תַשִּׁ֔יךְ וּלְאָחִ֖יךָ לֹ֣א תַשִּׁ֑יךְ לְמַ֨עַן יְבָרֶכְךָ֜ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֔ךָ עַל⁠־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר⁠־אַתָּ֥ה בָא⁠־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃
To a foreigner you may lend on interest; but to your brother you shall not lend on interest, that Hashem your God may bless you in all that you put your hand to, in the land where you go in to possess it.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פיסקא רסג]
לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיךלנכרי תשיך – מצות עשה. ולאחיך לא תשיך – מצות לא תעשה.
רבן גמליאל אומר מה תלמוד לומר ולאחיך לא תשיך והלא כבר נאמר לא תשיך לאחיך אלא יש ריבית מוקדמת ויש ריבית מאוחרת כיצד נתן עיניו ללוות ממנו והיה משלח לו ואומר בשביל שילוונו זה הוא ריבית מוקדמת, לוה הימינו והחזיר לו מעותיו והיה משלח לו ואומר בשביל מעותיו שהיו בטילות אצלי זה הוא ריבית מאוחרת.
למען יברכך ה׳ אלהיך בכל מעשה ידיך – קבע לו הכתוב ברכה בשליחות יד.
על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה – בשכר שתבא תירש.
סליק פיסקא
[Piska 263]
"To the stranger shall you give interest, but to your brother shall you not give interest": "to the stranger shall you give interest" — a positive commandment; "but to your brother shall you not give interest — a negative commandment.
R. Gamliel says: What is the intent of "but to your brother shall you not give interest"? It is already written (Ibid. 20) "You shall not give interest to your brother" — There is antecedent interest and supervening interest. How so? If he thought to borrow from him and sent him (a gift), thinking "So that he lend me,⁠" this is antecedent interest. If he borrowed from him and returned his money and sent him (a gift), thinking "For his money that was 'idle' with me,⁠" this is supervening interest.
"so that the Lord your G-d will bless you in all to which you put your hands": Scripture "established" for him a blessing in all the sending forth of his hands.
"on the land whither you are coming to inherit it": in reward for your coming, you will inherit.
[End of Piska]
לנכרי תשיך זו מצות עשה:
ולאחיך לא תש׳ זו מצות לא תעשה:
ד״א ולאחיך לא תשיך רבן גמליאל היה אומ׳ ולאחיך לא תשיך והלא כבר נאמר לא תשיך לאחיך אלא יש רבית מוקדמת ויש רבית מאוחרת ורבית בשעת מלוה הא כיצד מכבדו עד שלא לוה ממנו שיש בלבו ללוות ממנו ומכבדו משלוה ממנו על שלוה ממנו ומכבדו בשעת מלוה נמצאת אומ׳ רבית מוקדמת ורבית מאוחרת ורבית בשעת מלוה:
למען יב׳ ה׳ אלה׳ והרי הדברים קל וחומר כשאת נותן לו מתנה משלך:
לְבַר עַמְמִין תְּרַבֵּי וּלְאֲחוּךְ לָא תְרַבֵּי בְּדִיל דִּיבָרְכִנָּךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ עַל אַרְעָא דְּאַתְּ עָלֵיל לְתַמָּן לְמֵירְתַהּ.
From a son of the Gentiles you may take usury, but from your brother you shalt not take it; for the Lord your God will bless you in all that you puttest your hand to in the land to which you goest to possess it.
לבר עממיה את רשי אלמיזף ולאחוך לית את רשי למיזף מן בגלל די יברך יתכון י״י אלהכון בכל אושטותב ידיכון על ארעא די אתון עלין לתמן למירתג יתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״למיזף... די יברך״) נוסח אחר: ״תהוון מוזפין לאחוך עיברייה לא תזופון מן בגלל יבר׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אושטות״) גם נוסח חילופי: ״איש׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למירת״) גם נוסח חילופי: ״{למי}⁠רות״.
לבר עממין תזוף מיניה בריביתא ולאחוך לא תזוף מיניה בריביתא מן בגלל דיברכינך י״י אלקך בכל אושטות ידך על ארעא דאנת עליל לתמן למירתה.
To a son of the Gentiles you mayest lend for usury, but to thy brother you shalt not lend for usury; that the Lord thy God may bless thee in all that you puttest thine hand unto, in the land into which you art entering to possess it.
בל אלגריב תעאינה ואכ׳וך לא תעאינה לכי יבארך לך אללה רבך פי ג׳מיע ממד ידך פי אלבלד אלד׳י אנת דאכ׳ל אליה לתחוזה
רק לנכרי תלווה ברבית ולאחיך לא תלווה ברבית, למען יברכך ה׳ אלוהיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא אליה לרשתה.
לנכרי תשיך – ולא לאחיך. לאו הבא מכלל עשה עשה, כדי לעבור עליו בשני לאוין, לא תעשהא ועשה.
א. כן בכ״י לייפציג 1. המלים ״לא תעשה״ חסרות בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. והשוו להערה על פסוק כ״ד.
לנכרי תשיך UNTO AN ALIEN YOU MAY LEND UPON INTEREST – (according to Rashi: TO AN ALIEN YOU MAY PAY INTEREST) – but not to your brother. Such a prohibition which is not plainly stated but can only be drawn by inference from a positive command is itself regarded only as a positive command – so that one who pays interest to his brother transgresses two negative commands: לא תשיך in v. 20, ולאחיך לא תשיך in v. 21 and a positive command לנכרי תשיך – ולאחיך לא (cf. Sifre Devarim 263:1; Bava Metzia 70b; also cf. Rashi on Devarim 14:20).
פס׳: ולאחיך לא תשיך – מצות לא תעשה. והלא כבר נאמר לא תשיך לאחיך נשך כסף. ומה ת״ל ולאחיך לא תשיך. אלא אמר רבן גמליאל להביא רבית מוקדמת ורבית מאוחרת. כיצד נתן עיניו ללוות הימנו והיה משלח לו דורון ואמר בשביל שילויני זו היא רבית מוקדמת. לוה ממנו והחזיר לו מעותיו והיה משלח לו ואומר בשביל מעותיו שהיו בטילות אצלי זה הוא רבית מאוחרת.
למען יברכך ה׳ אלהיך וגו׳ – קבע לך הכתוב ברכה בשליחות יד.
על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה – בשכר שתבוא תירש.
כי תדור נדר לה׳ אלהיך – ומנין להביא הנדבה נאמר כאן נדר ונאמר להלן (ויקרא ז׳:ט״ז) ואם נדר או נדבה זבח קרבנו מה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו.
לה׳ אלהיך – אלו הערכים והחרמים וההקדשות שבכלם נאמר בהם לה׳. ערכים דכתיב (ויקרא כ״ז:כ״ח) בערכך נפשות לה׳. חרמים דכתיב (שם) כל חרם קדש קדשים הוא לה׳. הקדשות דכתיב (שם) ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה׳.
לא תאחר לשלמו1הוא ולא חילופו. 2שאין עובר בבל תאחר אלא על (הראשון).
כי דרוש ידרשנו ה׳ אלהיך – אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים. שנאמר (שם י) ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה. והוקשו כולן לחטאת. דכתיב (שם ז) זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים.
ה׳ אלהיך – אלו צדקות ומעשרות בכור ומעשר ופסח שבכלם נאמר לה׳ דכתיב בצדקות (תהלים י״א:ז׳) כי צדיק ה׳ צדקות אהב ישר יחזו פנימו. מעשרות דכתיב (ויקרא כ״ז:ל׳) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה׳.
מעמך – זה לקט שכחה ופאה שהם ברשותך ואין מכיר בהם אדם אלא הוא.
והיה בך חטא3ולא בקרבנך חטא. שהקרבן אינו נפסל אע״פ שנתאחר קרבנו.
ד״א: והיה בך חטא – מנין חטא י״ח כלומר כל המאחר נדרו אין תפלתו שהיא י״ח מתקבלת ונפרע הקב״ה ממנו. שיש בשדרה שלו י״ח חוליות לפי שמאחר את נדרו:
1. הוא ולא חילופו. עיין (ר״ה ו׳) מסקנת הגמ׳ כגון שעברו עליו ב׳ רגלים והומם וחללו על אחר ועבר עליו עוד רגל אחד דקסד״א כמאן שעברו עליו ג׳ רגלים דמי קמ״ל שאינו עובר בבל תאחר עד שיעברו ג׳ רגלים על השני:
2. שאינו עובר בב״ת אלא על השני כצ״ל:
3. ולא בקרבנך חטא. היינו שהקרבן אינו נפסל בכך:
לנכרי תשיך – שלא תאמר: מאחר שאני צריך ליתן ריבית, מוטב שאתננו לישראל שירויח, משאתננו לגוי. קמ״ל: כיון שיש בו עבירה, לא תאכ⁠{י}⁠לנו דברי איסור, מוטב שתלוה מגוי.
ואזהרה למלוה כתיב במקום אחר: את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך (ויקרא כ״ה:ל״ז), והתם כתיב: אם כסף תלוה את עמי {לא תשימון עליו נשך} (שמות כ״ב:כ״ד). אבל לגוי מותר להלוות בריבית.
לנכרי תשיך – ותשוך.
{ו}⁠לאחיך לא תשיך – ותשוך. אבל רבותינו אסרו אלא כדי חייך (בבלי ב״מ ע״א.), ותלמיד חכם כמה דבעי, דהוא לא גמיר ממעשיו. והלוה והמלוה והערב והעדים, ויש אומרים אף הסופר, כולם עוברים בלא תעשה. המלוה עובר על: בל תתן (ויקרא כ״ה:ל״ז), ואל תקח מאתו (ויקרא כ״ה:ל״ו), ועל לא תהיה לו כנושה (שמות כ״ב:כ״ד), ועל לא תשימון עליו נשך (שמות כ״ב:כ״ד), ועל לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י״ט:י״ד). לוה עובר משום: בל תשיך לאחיך (דברים כ״ג:כ׳), ו⁠{ל}⁠אחיך לא תשיך (דברים כ״ג:כ״א), ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י״ט:י״ד). וערב משום: לא תהיה לו כנושה (שמות כ״ב:כ״ד), ועדים וסופר משום: לא תשימון עליו {נשך} (שמות כ״ב:כ״ד). כמה סממות עיניהם של מלוי ריביות, שמבקשים עדים וסופר וקולמוס ונייר ודיו, וכותבין וחותמין: פלוני בן פלוני כפר באלהי ישראל (בבלי ב״מ ע״א.). אבל תלמיד⁠{י} חכמים מלוין זה לזה ברבית, כגון מאה פלפלין במאה ועשרים, ואריך, דידעי ומחלי זה לזה (בבלי ב״מ ע״ה.), דדבר מועט הוא וניתן למחילה.
לנכרי תשיך – TO A FOREIGNER YOU MAY LEND ON INTEREST – That you shall not say: Since I need to pay interest, it is better that I pay it to an Israelite so he will earn, rather than I give it to a gentile. This teaches us: Since it involves a violation, do not feed him something forbidden, better for you to borrow from a gentile.
And a warning to the lender is written in a different place: “You shall not lend him your money at interest, nor give him your food for profit” (Vayikra 25:37), and here is written: “If you lend money to My people, {you shall not take interest from him}” (Shemot 22:24). But to a gentile it is permitted to lend with interest.
לנכרי תשיך – TO A FOREIGNER YOU MAY LEND ON INTEREST – and be lent.
{ו}⁠לאחיך לא תשיך – {AND} TO YOUR BROTHER YOU SHALL NOT LEND ON INTEREST – and be lent. But our Rabbis forbade [lending to a Gentile] except to the extent needed to provide a livelihood (Bavli Bava Metzia 71a:1), but a Torah scholar [may lend] however much he needs, since he does not learn from his [the Gentile's] deeds. And the borrower and the lender and the guarantor and the witnesses, and there are those who say even the scribe, all violate a negative prohibition. The lender violates: “Do not lend” (Vayikra 25:37), and “do not take from him” (Vayikra 25:36), and “do not be for him as a creditor” (Shemot 22:24), and “you shall not take interest from him” (Shemot 22:24), and “do not place a stumbling block before the blind” (Vayikra 19:14). The borrower violates due to: “You shall not cause your brother to lend on interest” (Devarim 23:20), “and {to} your brother you may not cause to lend on interest” (Devarim 23:21), and “do not place a stumbling block before the blind” (Vayikra 19:14). And the guarantor: “you shall not be for him as a creditor” (Shemot 22:24), and the witnesses and the scribe: “do not place upon him {interest}” {Shemot 22:24). How much blindness in the eyes of the lenders of interest, who seek witnesses and scribe and quill and paper and ink, and write and seal: so-and-so son of so-and-so denies the God of Israel (Bavli Bava Metzia 71a:5). But Torah scholar{s} lend to each other with interest, like a hundred peppers for one hundred and twenty, and this is fitting, because they know and forgo to each other (Bavli Bava Metzia 75a:9), because it is a small thing and given to being let go.
לנכרי תשיך – כל האומות קרויות נכרים גבי ישראל, כדכתיב: ונכרים באו שעריו גם אתה כאחד מהם (עבדיה א׳:י״א), ובפלגש בגבעה: לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מערי ישראל הנה (שופטים י״ט:י״ב), ובתפילת שלמה: וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא (מלכים א ח׳:מ״א).
לנכרי תשיך, "you may charge interest to gentiles.⁠" (According to some authorities this is even a positive commandment. Maimonides and Sefer Hachinuch). All other nations are called gentiles when compared to the Israelites. Compare Ovadiah 11: ונכרים באו שעריו גם אתה כאחד מהם, "the gentile nations came to its gates, you were as one of them.⁠" Compare also Judges 19,12, and Solomon's prayer in Kings I 8,41.
לנכרי תשיך – אסר הרבית מישראל גם בעשה. ודעת הרמב״ם ז״ל שזו מצות עשה, וחשבה מכלל רמ״ח מצות עשה. ויש שפירש לנכרי תשיך שאינה מצוה אלא רשות, כמו (שמות כ׳:ט׳) ששת ימים תעבוד, וכונתם שהתורה לא קבעה מצוה בזה על כל פנים להלוות לעכו״ם ברבית אלא שהרשות בידו אם ירצה אם לא, כי לא אסרה אותו. ומה שאמרו במסכת מכות (תהלים ט״ו:ה׳) כספו לא נתן בנשך, אפילו רבית דעכו״ם, אין להבין מזה אסור אלא דרך גדר וחומרא הוא במי שנוהג באותן המדות והוא גודר עצמו בגדרים וסייגים שיזכה לאותן המעלות הנזכרות באותו מזמור, וכבר התירו רז״ל בפירוש רבית העכו״ם בכדי חייו, והוא שאמרו בבבא מציעא אסור להלוות ברבית לגוי ביותר מכדי חייו אא״כ הוא תלמיד חכם, גזרה שמא ילמד ממעשיו. ומה שאמרו בספרי לנכרי תשיך זו מצוה עשה, לא לענין שהתורה קבעה בזה מצות עשה, אלא כנגד המלוה ברבית לישראל חברו אמרו כן, שהמלוה לישראל ברבית עובר על מצות עשה דלנכרי תשיך, שכן משמע לנכרי תשיך ולא לישראל, ולאו הבא מכלל עשה עשה. וכיוצא בעשה זו דרשו בספרי בענין דגים (ויקרא י״ד) את זה תאכלו, זו מצוה עשה. וכל אשר אין לו, זו מצות לא תעשה. וכי חייב הוא לאכול דגים טהורים, אלא הכונה היא שאם אכל דגים טמאים עבר על עשה דאת זה תאכלו ועל לא תעשה של וכל אשר אין לו, וכן בכאן ברבית בא ללמד על המלוה לישראל ברבית שעובר בעשה ולא תעשה דלנכרי תשיך, כלומר ולא לאחיך, ולאו הבא מכלל עשה עשה, ולא תעשה דולאחיך לא תשיך. ודרשו רז״ל, ולאחיך לא תשיך שעושה מעשה אחיך, וזה לרבות את הגרים שאסור לך להלוותן ברבית, ולהוציא זרעו של עשו שאעפ״י שכתוב בו (במדבר כ׳:י״ד) כה אמר אחיך ישראל, אחרי כן הותר, שכן הזכיר הנביא (עבדיה א׳:י״א) ביום עמדך מנגד ביום שבות זרים חילו ונכרים באו שעריו ועל ירושלים ידו גורל גם אתה כאחד מהם, למדך שכבר נתבטלה האחוה ויצאה מכללה והרי הוא כשאר האומות הזרים, שהרי הרבית לא נאסר לישראל אלא מטעם שנצטוינו להחיותו ולעשות עמו גמילות חסדים, ממה שכתוב (ויקרא כ״ה:ל״ו) וחי אחיך עמך.
לנכרי תשיך, "to the Gentile you may (or must) charge interest.⁠" The prohibition of charging a Jewish borrower interest is at the same time a positive commandment to charge a Gentile interest on loans extended to him. Maimonides, in Hilchot malveh veloveh 5,1 rules that our verse is definitely a positive commandment, not merely permission to accept interest from a Gentile borrower. Others, such as Ibn Ezra, interpret our verse as merely granting permission to charge interest to Gentile borrowers. This statement is supposed to be similar to that of ששת ימים תעבוד, "during six days you are to work" (Exodus 20,9) which is a permission. The Torah permitted loans to Gentiles, and it permitted charging interest on those loans.
When the Talmud in Makkot 24 states that the words בספו לא נתן לנשך, "he has never lent money at interest" (Psalms 15,5) includes that the person referred to has not charged interest to a Gentile, this is not to be understood as a prohibition but is a voluntary restriction imposed upon himself by the lender. A person practicing such virtues will attain the spiritual level described as desirable in that psalm.
A statement by our sages in Baba Metzia 71 that it is forbidden to lend to a Gentile against excessive interest except if the lender was a Torah scholar, has to be understood against the following background. [The whole passage is strange, compare Rashi and Tosafot. It is assumed that the Gentile had called the Jew "wicked,⁠" had insulted him. Ed.]. Ordinary Jews may not charge an amount of interest which would reduce the income (net) of such a Gentile by more than a third. The restriction is designed to ensure that Jewish lenders do not learn bad habits from the Gentiles. Torah scholars are not presumed to copy such bad habits. When the Sifri writes that the words לנכרי תשיך are a positive commandment, the meaning is not that the Torah imposes an obligation on an Israelite to grant loans to, and to charge interest to Gentiles, but it addresses itself (obliquely) to the Israelite charging interest on a loan to a fellow Jew as also being guilty of violating a positive commandment, (not merely a negative commandment). The verse contrasts conduct vis-a-vis a Gentile with that towards an Israelite. The words "to a Gentile you must charge interest,⁠" are a restatement of the prohibition not to do so to a fellow Israelite. It is something called לאו הבא מכלל עשה, "a negative commandment implied in a positive commandment.⁠"
In a similar fashion we find that Sifri Re'ay 103 understands the commandment "these you may eat" dealing with permissible fish (Deut. 14,9) as meaning that all the fish not enumerated in that verse as possessing certain identifying marks such as fins and scales are forbidden for Jews to eat. The line: "these you may eat,⁠" certainly does not mean: "these you must eat.⁠" The Torah simply says that if we eat fish which do not have fins and scales we have violated a positive commandment called "these you may eat.⁠" At the same time one has violated the negative commandment "these you must not eat,⁠" which is appended to "all those which do not have, etc.⁠" The same holds true for the commandment dealing with interest in our Parshah. Our sages interpret the words ולאחיך לו תשיך, "and to your brother you must not charge interest,⁠" as referring to people acting like your brother, i.e. including recent converts, people who have now become like your brother seeing they are bound by the same rules of conduct as your brothers. At the same time this phraseology excludes the descendants of Esau as, though they are biologically related, they do not adopt the rules of conduct of your brethren. Hence one may or must charge interest on loans made to Edomites. Although in Numbers 20,14 Moses had described the Jewish people as "your brothers,⁠" when speaking to the Edomites, the legal status of these people changed after they demonstrated that they did not consider themselves as "brothers.⁠" It became perfectly permissible to charge interest on loans to Edomites. There is a statement by the prophet Ovadiah 11 "on that day when you stood aloof, when aliens carried off his goods, when foreigners entered his gates and cast lots for Jerusalem, you were as one of them.⁠" This underscores the point we just made.
The whole reason for the prohibition of charging interest is based on our obligation to keep fellow Jews alive, to relate to them with deeds of loving kindness seeing the Torah wrote וחי אחיך עמך, "ensure that your brother will be able to live alongside you" (Leviticus 25,36). No such directive exists concerning Gentiles. A Jew who has decided to practice idolatry is also not subject to the law not to charge interest on loans to him. Seeing that the Torah made it clear that such a person's very body is unprotected by Biblical injunctions, his property is most certainly not protected by Torah law! We find confirmation of this in Avodah Zarah 26: "one may push drowning idolaters (Jews) down into the pit and one is not allowed to pull them up (in order to save their lives).⁠" On the other hand, accepting loans from such people and paying interest on such loans is probably forbidden as opposed to natural born pagans. The reason is that the Jewish heretic was born with the obligation to conduct himself as Jew, whereas the same cannot be said of the natural born pagan. Our sages in Sifri Ha'azinu 308 interpret the word (Deut. 32,5) בניו מומם as meaning: "although they are blemished they are still His children;⁠" in other words, loans accepted from such people are considered as loans extended by Jews. At the very least, if one accepts a loan from such a Jewish idolater one violates the negative commandment ולפני עור לא תתן מכשול, "do not place obstacles in the way of a blind person. "
למען יברכך ה׳ אלהיך – כי יעשה חסד עם אחיו כאשר ילונו בלא רבית ויחשב לו לצדקה וכן השמיטה חסד באחים ולכך אמר את הנכרי תגוש וקבע לו ברכה כי הכתוב לא הזכיר ברכה רק בצדקות וחסדים לא בגזל וגניבה ואונאה:
למען יברכך ה' אלוהיך, "in order that the Lord your God will bless you;⁠" by doing a deed of loving kindness with one's brother, such as helping him with an interest-free loan, one acquires the merit that qualifies one to receive a special blessing by Hashem. It is considered צדקה, i.e. the same as if one had actually handed over money as alms, as a contribution to a charitable institution. Foregoing repayment of overdue loans at the end of the last year of the sh'mittah cycle is also an act of charity a requirement that only applies to one's fellow Jew, because he is to be treated as one's brother. This is why Moses follows this legislation up with the specific permission, or even commandment, according to many authorities, to charge interest on loans to gentiles, and, of course, permission to pay interest if we need to get a loan from gentiles. It is interesting that the Torah promises special blessings from Hashem only in connection with abstaining from charging interest, not when refraining from stealing, robbing, or overcharging unwary customers.
לנכרי תשיך – היא מצות עשה מפני שהוא עובד עבודה זרה חייבה אותנו התורה להלוות לו ברבית כשירצה ללות ממנו לגרום לו מהנזק מה שאפשר שלא תהיה בו נטיה מהיושר ולזה צוה גם כן במה שקדם לנגוש הנכרי וראוי שיתבאר שאין הכונה בזה לנכרי תוכל להשיך שאם היה הענין כן היה זה המאמר מותר וזה כי כבר התבאר מאמרו לא תשיך לאחיך שאפילו לגר תושב מותר להשיך וכל שכן לנכרי שהרי מצאנו בנבלה שהקדים הכתוב הנתינה לגר תושב על המכירה לנכרי.
למען יברכך י״י אלהיך בכל משלח ידך על הארץ – אין ראוי שיובן מזה שלא תנהג זאת האזהרה כי אם בארץ ישראל כי הוא מבואר כי אין לו התלות בארץ וכבר נזכר במה שקדם בזולת זכירת ארץ ואמנם הכונה בזה הוא שכבר ימשך לה מהטוב בקיום זאת המצוה שיברכך י״י אלהיך בכל משלח ידיך על הארץ ההיא הנבחרת ואולם בזולתה לא ימשך לה כל זה, רוצה לומר: שתתברך בכל משלח ידך כי אין שאר הארצות מוכנות לברכה כמו זאת הארץ הנבחרת שהיא מוכנת מאד אל שידבק בה ההשגחה האלהית כמו שקדם.
התועלת השני הוא במצות והוא מה שצונו להלוות לנכרי ברבית כשיצטרך לזה שנאמר לנכרי תשיך והנה התועלת בזה הוא שלא לההנות עובדי עבודה זרה להרחיקנו יותר מעבודתה עם שבזה הישירה ליסר הנכרי מעבוד עבודה זרה.
עובר עליו בשני לאוין ועשה. הרב ז״ל לא פיר׳ השני לאוין הללו מי הם אבל הרמב״ם ז״ל כתב שהם לא תשיך לאחיך ולפני עור לא תתן מכשול והמגיד משנה כת׳ ולא הזכיר רבי׳ לאו דולאחיך לא תשיך לא בלוה ולא במלוה ובגרס׳ ספרינו לוה עובר משום לא תשיך ולאחיך לא תשיך ולפני עור לא תתן מכשול והן ג׳ לאוין וכן כתב הסמ״ג והלוה עובר בג׳ לאוין ועשה ולכן לרש״י ז״ל שכתב בשני לאוין ועשה ולא פירש מי הם צ״ל שהם לא תשיך לאחיך ולפני עור לא תתן מכשול הכתובים בספרי הרמב״ם שלא הוזכר בם הלאו של ולאחיך לא תשיך דליכא למימר שמה שכתב הרמב״ם ז״ל משום לא תשיך לאחיך הוא כולל שתי האזהרות של לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך שבשניהם כתוב לא תשיך דא״כ היה לי לעשות כן גבי מלוה שכתב לעיל הא למדת שהמלוה עובר על ששה לאוין ובמתניתי׳ הן חמשה אלא שכללו שתי האזהרות של כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך בלאו אחד מפני שבשניהם כתוב לא תתן והרמב״ם ז״ל חלקו וכתב אותם שתי האזהרות כל א׳ לעצמו ונהיו ששה ולמה לא כללם כמו שכללם במשנה וכמו שכללם הוא עצמו גבי שתי האזהרות באחת וא״כ עכ״ל דה״ק אין ללוה אלא שני לאוין לאו דלא תשיך לאחיך ולאו דולפני עור לא תתן מכשול. אך קשה א״כ למה לא מנו ג״כ הלאו דולאחיך לא תשיך דהיה עובר בשלשה לאוין וכו׳:
לנכרי תשיך – תתן לו הרבית אם התנית עמו, ולא תבגוד.
ולאחיך לא תשיך – אף על פי שהתנית עמו, ושאתה מתרצה לפורעו, אסור לך לתת לו רבית.
למען יברכך – כשלא תבגוד בנכרי, ולא תחלל את השם.
לנכרי תשיך, you are allowed to pay interest to the gentile (on your loan from him) and you must not betray his trust by citing the prohibition to charge or collect interest.
ולאחיך לא תשיך, even though according to the deal you made you obligated yourself to pay him interest and you are perfectly willing to pay same.
למען יברכך, in order that you will receive God’s blessing instead. By not desecrating God’s name in your dealings with the gentile by reneging, you will merit God’s blessing.
לאו הבא מכלל עשה וכו׳. דאין לומר שהוא עשה שיתן רבית לגוי כדי שישוך הגוי, וזהו ״לנכרי תשיך״, רוצה לומר על ידי שיתן רבית לגוי גורם שהגוי נושך, דזה לא יתכן, וכי מחויב ליתן רבית לגוי כדי שיהיה הגוי נושך. אלא קרא אתא לומר ״לנכרי תשיך״ ולא לישראל, לעבור עליו בשני לאוין ועשה, [ד]⁠לאו הבא מכלל עשה הוא עשה. והב׳ לאוין הם; ״לא תשיך לאחיך״ (פסוק כ), ״ולאחיך לא תשיך״. אבל ״לפני עור לא תתן מכשול״ (ויקרא יט, יד) לא קאמר, דלא איירי אלא בלאו דרבית – דהוא עובר בשני לאוין ועשה, אבל ״לפני עור״ לאו ברבית תליא, ולכך לא חשיב ״לפני עור לא תתן מכשול״:
לעבור עליו בשני לאוין ועשה. לא תשיך לאחיך, ולאחיך לא תשיך. ואין להקשות והא הוי ג׳ לאוין, דכתיב (ויקרא י״ט:י״ד) ולפני עור לא תתן מכשול. י״ל דהאי לאו הוא לאו שבכללות, דהא דרשינן ביה מי שהוא עור בדבר, כלומר לא תתן לו עצה שאינה הוגנת, ואין לוקין על לאו שבכללות. א״נ כיון דדרשו על העור בדבר, משום הכי לא רצו למנות אותו בכלל הלאוין. והרא״ם פי׳ עובר בשני לאוין לאו דלא תשיך ולאו דלפני עור לא תתן וגו׳. והאריך שם. ומה שכתבתי כן מצאתי:
So that he transgresses, for this, two negative commandments and one positive commandment. "You may not pay usury to your brother,⁠" and, "To your brother you may not pay usury.⁠" You might ask: There are three negative commandments, because it is written (Vayikra 19:14), "Before a blind person you shall not place a stumbling block.⁠" The answer is that this negative commandment is a לאו שבכללות (a negative general commandment that includes many different things), because [besides the verse's simple meaning] we expound from it, "Someone who is blind regarding some matter,⁠" i.e., you should not give someone bad advice, and we do not give lashes for [violating] a לאו שבכללות. Alternatively, because they expound this as [also] meaning someone who was blind regarding some matter, they do not want to count it among the negative commandments [here]. Re"m explains that he transgresses two negative commandments, the negative command of "You may not pay usury to your brother,⁠" and the negative commandment of "Before a blind person you shall not place, etc.⁠" He discusses this there at length. But what I have written, so I have found.
לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך – קשה למה כפל לומר ולאחיך לא תשיך אחר שצוה בסמוך לא תשיך לאחיך וגו׳, ורבותינו ז״ל אמרו (ב״מ ע״ה:) לעבור עליו בב׳ לאוין, ואולי שנתכוין לומר שהגם שהנשיכה היא לגוי אם הדבר על ידי ישראל אסור כל עוד שישראל אינו מכיר הגוי בעד הלואתו או אם אין בידו משכון הגוי וכך הוא הדין.
עוד ירמוז למה שחלקו האחרונים (יו״ד סי׳ קנ״ט) שאפילו לגוי אסור להתמיד בזה משום שמא יבא ליתנו גם לישראל, והוא אומרו לנכרי תשיך ותנאי הוא הדבר שלא תעשה באופן שיצא מזה קלקול שתשיך לאחיך.
לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך. "You may pay interest to a Gentile but you must not pay interest to your brother (the Jew).⁠" Why did the Torah repeat here once more that we must not pay interest to a Jew when this had already been stated in verse 20? Our sages in Baba Metzia 75 say that the repetition is to teach that anyone doing this is guilty of the violation of two separate negative commandments. Perhaps the Torah meant here that although the interest you give to your fellow Jew ultimately goes to the Gentile, this is prohibited when the go-between is a Jew and the Jew does not know the Gentile in question either through having borrowed from him or through holding some kind of collateral belonging to the Gentile in question. This is also the halachah.
There is also an allusion here to a subject debated by the codifiers and later authorities in Yoreh Deyah 159. Some authorities, including Rabbi Joseph Karo, hold that extending loans to pagans is permitted only when the Jew finds it difficult to make a living without doing this even though there is general agreement that the Torah has permitted the practice. The wording לנכרי תשיך may be understood as "you may extend loans with interest to Gentiles, provided that as a result of this permission you will not ultimately charge interest on loans to Jews.⁠"
לנכרי תשיך – לפי שהרבית אין בו איסור מצד הדעת לכן התיר הכתוב ליקח נשך מן הנכרי, כי לבד מישראל נאסר מצד האחוה והחסד, כי חנינה הוא עושה עם אחיו כאשר ילונו בלא רבית ותחשב לו לצדקה, וכן השמיטה חסד באחים, וצוה בה שהישראלי יגמול חסד עם בני בריתו בשנה השביעית ולא יגוש את רעהו ואת אחיו, אבל עם הנכרי די אם יתנהג כפי חקי הצדק, ולא יתחייב לעשות עמהם החסד הזה, כמו שאמר את הנכרי תגוש:
למען יברכך וכו׳ על הארץ – אין לחשוב ממה שאמר על הארץ שהמצוה הזאת תלויה בארץ, כי הוא צווי תמידי וכולל, ובפרשת משפטים ובפרשת בהר סיני שהזהיר עליו לא תלה הדבר בארץ, אבל אמר כאן על הארץ לענין השכר לא לענין המצוה, ופירושו כי הברכה שיברכך השם תהיה יותר ניכרת בהיותך יושב בארץ הנבחרת, כי היא מוכנת אל קבלת השפע יותר מזולתה:
לנכרי תשיך – תתן לו הרבית אם התנית עמו, ולא תבגוד בו, ולאחיך לא תשיך אעפ״י שהתנית עמו ואתה מתרצה לפרעו אסור לך לתת לו הרבית, למען יברכך כשלא תבגוד בנכרי ולא תחלל את השם (הרע״ס), והוא הפירוש היותר נכון לפי דקדוק מלת תשיך שהוא יוצא לשני פעולים (כמ״ש הראב״ע) המלוה הוא פעול מהלוה בקבלת הרבית, והלוה הוא פעול מהמלוה בשמכריחו לתת לו הרבית, ופי׳ תגרום ותסבב שאיש אחר ישוך אותך, וכן פירש״י בגמ׳ (ב״מ ע׳ ב׳) בתשובת ר״נ תשיך דוקא קאמר אתה תן לו רבית, וכ״א בספרי לא תשיך לאחיך, אין לי אלא ליה; ולא נקבל פי׳ המפרשים דבמלוה משתעי קרא דלדבריהם אין הבדל בין תשיך לתשוך. ויבקשו להם חברים מן לא תכיר פנים, וכן חרמש לא תניף שאינם יוצאים לשני פועלים, כי למה לן לדחוקי אנפשן, הפך דקדוקו והפך התלמוד. וכ״כ בס׳ היראים להרא״ם סי׳ רע״ב מדלא כתיב תשוך בלשון תפעל אלא תשיך בלשון תפעיל למדנו שפירושו תגרום לו שיקח ממך רבית ובתיב״ע לבר עממין תיזוף מני׳ בריבותא, וידידי מהר״ש חן טוב אמר מדכתיב לנכרי בלמ״ד יורה שידבר מרבית הנותן לנכרי כי אם מרבית הניקח מנכרי ידבר הי׳ ראוי לומר את הנכרי בסי׳ הפעול. והוא דיוק נכון. ודע דלפי האמור דמטעם חלול השם נגע המאמר לנכרי תשיך שלא יהיו האחרים מרננים על ישראל שישקרו בדבורם ולא יעמדו באמונת הבטחתם ולשלם הרבית הקצוצה בשעת הלואה בזה נוכל להצדיק דעת הרמב״ם שכתב (רפ״ה דמלוה) מ״ע להשיך לנכרי שנא׳ לנכרי תשיך, דייק בלשונו ״להשיך״ בלשון המקרא ללמדנו שהישראל שהוצרך ללוות מעות מנכרי ברבית, הישראל מצווה ועומד לשמור מוצא שפתיו ולשלם לנכרי הרבית כפי המדובר, כי בבגדו בו במניעת קיום דבריו הוא מחלל ה׳ ואין ממשמעות לשון הרמב״ם כלל שהישראל מצווה לקחת רבית בהלואתו לנכרי׳ דא״כ הול״ל מ״ע להלוות לנכרי ברבית. ועוד דאם מלקיחת רבית משתעי קרא דלנכרי תשיך, יהי׳ לשון המקרא מבולבל מרישא לסיפא, דסיפא תשיך מנתינת רבית מלוה למלוה מיירי (לפי המקובל וכמ״ש הרמב״ם פ״ד ה״ב) ותשיך דרישא מלקיחת רבית. ומה זה יכריחנו לומר כדברי הכ״מ דנשבקי׳ לי׳ לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשי׳ דתשיך דסיפא אלוה קאי ותשיך דרישא אמלוה, אחרי שיש לנו טעם ברור להעמיד לשון המקרא על מכונו כראוי. ולא ניחא לרמב״ם לומר (כהראב״ד והעומדים בשיטתו) דמ״ע לנכרי תשיך הוי לאו הבא מכלל עשה שלא ישיך לישראל, דא״כ הו״ל לתלמודא למיחשב הך מ״ע בהדי אינך דקחשיב (ס״פ איזהו נשך) שהמלוה והלוה עוברים עליהם ולומר שעוברים גם על לאו הבא מכלל עשה דלנכרי תשיך. ור״נ דאמר לרבא (שם ד׳ עיי״ן) לעבור עלי׳ בעשה ול״ת, הוא להרמב״ם שנוי׳ בעלמא לדחות דברי רבא. ולפי״ז מה שהקשו על הרמב״ם ממאי דאמרי׳ מלוי ברבית מאימתי חזרתן, דאפי׳ לנכרי לא מוזפי, וממה דאמרי׳ כספו לא נתן בנשך אפי׳ רבית דנכרי, דמשמע שאין מצוה בדבר (עיי׳ בהגהות מיימוני שם) אין מכאן סתירה כלל להרמב״ם, דהוא לא אמר שלקיחת הרבית ממנו הוי מ״ע כ״א נתינת הרבית אליו. ולזה התחיל שם הרמב״ם ״לאחיך אסור ולשאר העולם מותר״ שיש ברבית הנכרי מן המצוה ומן המותר, שהלקיחה ממנו מותרת, והנתינה אליו מצוה. וכן חכמים אסרו ההלואה אליו ברבית, והתירו ללוות ממנו ברבית. כן נ״ל בדעת הרמב״ם מלשונו בחבורו (ואף שאין כן דעתו בסה״מ שלו) ואף החולקים על הרמב״ם בזה וסוברים שאין המכוון בלנכרי תשיך רק ההיתר לנתינת הרבית אליו, ע״כ יודו שבמניעתו מלתת אליו כפי המדובר עושה סרה הקשה מכל עברות שבתורה והיא חלול השם הנכבד והנורא כמבואר בסמ״ג לאוין ב׳, המשקר לנכרי או המרמה אותו או יעשה לו עול הם בכלל מחלל השם. ע״ש. הלא יאמרו הכזה עם ה׳ יקרא אשר עליהם אמר הנביא שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית.
למען יברכך וגו׳ על הארץ – אין ראוי שיובן מזה שלא תנהג זאת האזהרה כ״א בארץ ישראל כי אין לו התלות בארץ וכבר נזכר במה שקדם בזולת זכירת ארץ, ואמנם הכוונה בזה הוא שבקיום זאת המצוה ימשך הטוב שיברכך ה׳ על הארץ הנבחרת, אולם בזולתה לא ימשך ממנה להתברך בכל משלח ידיך כי אין שאר ארצות מוכנת לברכה כמו זאת הארץ שהיא מוכנת מאד שידבק בה ההשגחה האלהית (רלב״ג) ודברי המבאר בזה בטלים למי שיש לו אמונת חכמים.
לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך – הגוי המתישב בארץ ישראל נקרא גר, ומצוה להחיותו, ואינו עובד אלילים; אבל {הנכרי הוא עובד אלילים, ולא היה מתישב בארץ ישראל, כי לא ישכנו בה עובדי אלילים פן יהיו למוקש בקרבנו. והנה}⁠א הנכרי אינו אלא הולך ובא לעשות סחורה, כגון לקנות תבואה ולהביאה בשאר ארצות, ואם היה רוצה לקנות בתנאי לשלם לאחר זמן בחזרתו (כגון שיתן משכון, על דרך והעבטת גוים רבים {דברים ט״ו:ו׳}, שהכוונה במשכון) מותר לקחת ממנו נשך שהרי הוא משתכר בסחורתו, וכמו שהוא המשפט אצל כל האומות שהמלוה לוקח נשך בשכר מעותיו שהיו בטלות אצל הלוה. ולאחיך לא תשיך, כי לא היו ישראל אנשי מרכולת רק מִחְיָתָם בעבודת אדמתם, ואת היותר מוכרים לנכרים; והלוה לא היה לוה אלא מפני עניו, ככתוב אם כסף תלוה את עמי (שמות כ״ב:כ״ד), וכי ימוך אחיך וגו׳ אל תקח מאתו נשך וגו׳ (ויקרא כ״ה:ל״ו). והנה עכשו שהיהודי עוסק בסחורה נראה שמותר לקחת ממנו נשך, אך לא מן העני; וכן הנכרי אם הוא עושה סחורה מותר להשיך לו, ואם הוא עני אסור להלוות לו ברבית, כי אינו דומה לנכרי שדברה תורה, שהרי הוא יושב בקרבנו, והרי הוא כגר שאנו מצווים להחיותו, ואם חסה התורה על הגר המתישב בקרבנו, קל וחומר על הגוי שאנו תושבים בקרבו, וקל וחומר ממצרי, שאמר לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו {דברים כ״ג:ח׳}.
א. ההוספה הושלמה מהמשתדל, כ״י קולומביה, וכ״י לוצקי 673(ב). המלים חסרות בדפוס ראשון, ואפשר שהושמטו ע״י הדומות.
בכל משלח ידך – ״קבע לו הכתוב ברכה בשליחות ידיו״ (ספרי). אין די בסיבות גשמיות כדי להביא ברכה, אלא היד היוצרת והפועלת צריכה להיות מונחית על ידי אחווה שרוח המצוות האלה מחזקת, ורק יד כזו יכולה להביא ברכת שמים לדברים הארציים שהיא יוצרת אותם ועוסקת בהם.
לנכרי תשיך1 וגו׳: הוסיף הכתוב במילוה שאינו לצורך עבודת הארץ2, כדרך הנכרי בארץ ישראל כמו שכתבתי שם (לעיל טו,ב) שאין לו קרקע ואחוזה בארץ, ולוה לאיזה עסק3. ועל זה הזהיר הכתוב ״לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך״4, ולא תאמר כי אחר שהוא מסחור רשאי5 לשלם ריבית6, דמ״מ לא חילקה תורה7. ועל זה סיים הכתוב ״למען יברכך ה׳ אלהיך בכל משלח ידך״ – היינו מיסחור שאדם עושה במעותיו, כמו שכתבתי כמה פעמים8.
על הארץ אשר אתה וגו׳: אע״ג דאין חילוק בזה9 בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, מ״מ שכר מצוות וחוקי10 התורה גדול יותר בארץ ישראל, שעל כן היא נקראת ׳תורת אלהי הארץ׳11. וכבר ביארנו בספר שמות (כ,יא) בפרשת כבוד אב ואם.
1. לכאורה מיותר ההיתר להלוות לנכרי בריבית, מה ההו״א שאסור, מה שונה מכל התורה, ומה טעם לחזור גם על ״ולאחיך לא תשיך״. ורש״י כתב ״לנכרי תשיך״ – ולא לאחיך, לאו הבא מכלל עשה – עשה, לעבור עליו בשני לאוין ועשה. ובחז״ל בספרי איתא: ״לנכרי תשיך״ – זו מצות עשה.
2. שהוזכר בפסוק הקודם, עיי״ש בד״ה אשר ישך.
3. שאינו לצורך עבודת קרקע. א״כ ״לנכרי תשיך״ בא רק לתאר את המצב עליו הפסוק מדבר, הלוואה שאינה קשורה לעבודת הארץ.
4. ועיקר הפסוק הוא ״ולאחיך לא תשיך״.
5. הלוה, אפילו יהודי.
6. ההפעיל ״תשיך״ מוסב (כפי שכתב רש״י) על הלוה, הגורם לכך שהמלוה נושך אותו.
7. ״ולאחיך לא תשיך״.
8. במשמעות ׳משלוח יד׳.
9. בשכר המצוות.
10. ושכר חוקי...
11. כוונת רבינו ל״משפט אלהי הארץ״ (מלכים ב, יז,כו) – ועיין גם שמות (כ, יב), קדמת העמק שאלה חלק ב׳, (אות ז׳) ברכת הנצי״ב על המכילתא (עמ׳ קע״ב).
בספרי אמרו: ״לנכרי תשיך זו מצות עשה ולאחיך לא תשיך זו מצות לא תעשה״. מצינו לשון כעין זו בהרבה מקומות בספרי, כגון בסימן ק״א, ק״ג, קי״ג, ר״ג. כוונתו שיש כאן לאו הבא מכלל עשה, שהוא עשה. אמר הכתוב: ״לנכרי תשיך״ ומזה משמע ולא לאחיך, אלא כיון שאמרו הכתוב בלשון עשה, הרי דינו כמצות עשה, זאת אומרת שהמלוה לישראל בריבית עובר בעשה ובלא תעשה ממקרא זה, מלבד שאר הלאוין שנאמרו בתורה על כך. כן פירש כבר הרמב״ן.
הרמב״ם פירש את הספרי כמשמעו, שנצטווינו לקחת ריבית מן הגוי. רבי עובדיה ספורנו ורבי יעקב צבי מקלנבורג מפרשים, ״לנכרי תשיך״, שנצטווינו לפרוע לגוי את הריבית כמו שהתנינו עמו. רבים הם שהסבירו, שאין זה בלתי צודק לקחת ריבית מן הגוי, שהרי גם הגוי יש לו רשות לקחת ריבית מישראל (שולץ). שד״ל ואחרים השיבו, שסתם גוי הוא סוחר הבא מחוצה לארץ, והיה מרוויח בממונו, והיה אפשר לו לתת ריבית. רש״ר הירש השיב, כי מעיקרא דדינא היה מן הראוי לקחת ריבית, אלא שנאסר בישראל, כדי להתבונן שהשי״ת הוא בעל ממוננו, כמו שנצטווינו על השבת ועל השביעית מטעמים כאלה.
למען יברכך – אמרו במכילתא (מדרש תנאים): ״והרי הדברים קל וחומר, אם כשאין את נוטל ממנו ריבית אמרה תורה למען יברכך ה׳ אלהיך, קל וחומר כשאת נותן לו מתנה משלך״. מכאן מוכח, שגם לדעת המכילתא מדבר הכתוב בלקיחת ריבית.
ולאחיך לא תשיך – הנה שם אח ימצא על חבר ואוהב כמו אח אני לתנים, אח לצרה יולד, להפר את האחוה, והנה המלוה עבור רבית ונשך אינו מכיר עצמו שהוא אח, אולם המלוה בחנם הוא הכיר עצמו להלוה לאח וריע, וזה שאמר ולאחיך מי שהכיר עצמו לאחיך והלוה אותך עבור שהוא אחיך לא תשיך אחר זה בשעת פרעון, לא תתן לו עבור שהיו מעותיו בטלות אצלו, והוה״ד לרבית מוקדמת.
לנכרי תשיך וגו׳ – לנכרי תשיך – זו מצות עשה, ולאחיך לא תשיך – מצות לא תעשה1 (ספרי).
1. לדעת הרמב״ם בפ״ה ה״א ממלוה היא מ״ע גמורה וכן הוא מפרש את לשון הפסוק בפ׳ ראה את הנכרי תגוש, אבל לדעת הראב״ד ועוד ראשונים ענין מצות עשה זו הוא רק ליתן גם עשה לישראל הנושך לבד הל״ת דלאחיך לא תשיך, וכמו הלשון כל עוף טהור תאכלו, דעיקרו בא להורות איסור אכילת עוף טמא וכדומה מן הלשונות.

ויש להביא סמוכים לדעת הרמב״ם מסוגיית הגמרא בב״מ ע״א א׳ דדריש שם על הפ׳ אם כסף תלוה את העני עמך (פ׳ משפטים) עמי ועובד כוכבים עמי קודם, ופריך פשיטא, ומשני לא נצרכא אלא אפילו לעובד כוכבים ברבית ולישראל בחנם ישראל קודם. והנה באמת הדבר יפלא, כי היתכן לומר כשאחד רוצה לעשות בכספו איזה עסק להרויח, נאמר לו אל תעשה עסק בכספך אלא תן אותם בגמלות חסד, והכא הלא כשרוצה ליתן לעובד כוכבים ברבית להרויח אנו אומרים לו דיותר טוב ליתנם בגמ״ח, ולא מצינו מצוה כזו, אבל לדעת הרמב״ם יתפרש היטב, דהכונה כשרוצה לקיים מצות הלואה לעובד כוכבים ברבית ומצות גמ״ח לישראל, אשמעינן דהמצוה לישראל בחנם קודמת למצוה לעובד כוכבים ברבית, ודו״ק.

אמנם אפילו לדעת הרמב״ם אל יפלא כלל הדבר הזה מה שציותה התורה לנכרי תשיך, וכמו שרגנו על זה צוררי ישראל ותלמודו כנודע, יען כי אז בצאת ישראל ממצרים ונתינת התורה היו הם עם לבדד ישכון, והסכימו ביניהם שאיש ואיש יגמול חסד לזולתו, בכספו ובסחורתו, וזהו כונת הצווי לאחיך לא תשיך, והיינו כי אתה לא תשיך אותו והוא לא ישוך אותך, אמנם העמים אשר זולתם מכיון אשר כשילוו הם לישראל לוקחים הם מהם רבית, לכן בדין הוא כשישראל לוים להם יקחו גם הם רבית מהם, והרי זה דומה לחברת אנשים שותפים המתנים וגומרים ביניהם שלא יחשבו זל״ז רבית, אבל הם לזולתם נותנין ולוקחין רבית, וזה מעשים בכל יום ובכל עם ולשון שמתאחדים אגודות אנשים בעניני מסחר שונים בתנאים והנחות נאותות להם ואין לזר חלק אתם, וממילא מבואר שהמאמר לנכרי תשיך הוא באמת מצוה בנויה על יסודי תקוני העולם וחברת האדם, וא״כ כל מה שטענו המהבילים והנרגנים בענין זה הכל הבל ורעות רוח, והתורה אמת ושלום חותמה.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144