לא יבא ממזר – לא ישא ישראלית (רש״י), כי להכנס בקהל ה׳ בכל מקומות מושבותיהם ולישא וליתן עמהם בכל הדברים מותר כאחד מבני ישראל, וכבר אמרו ממזר ת״ח קודם בקריאת התורה לכהן ע״ה. ויש בזה מחלוקת בין גדולי המורים, להרמב״ם אין מלקות משום ממזרות רק בנשואין, כשבעל אחר הקדושין, אבל בשקידש ולא בעל או בעל ולא קידש אינו לוקה משום ממזרות, והראב״ד השיג עליו דלוקה אף בשבעל ולא קידש, שהביאה נאסרה כדי שלא ירבה ממזרות בישראל, וכן פצוע דכה כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה. וכ״ד רמב״ן דלוקה אף בביאה בלא קדושין שהכתוב מפורש צווח לא יבא שהיא הבעילה (ערמב״ם פט״ו מאיסורי ביאה ובראב״ד ובמ״מ שם) ונ״ל להליץ בעד הרמב״ם, אימתי תקרא הביאה בעילה כשמפורש בו אשה, כמו בא אל אשת אחיך, כן הבא אל אשת רעהו, יבמה יבא עלי׳ דמשתעי באשה, אמנם בלשון ביאה בקהל אין המובן בו בעילה לבדה רק כשקדם לה קדושין, דהיינו נשואין, כי לשון בא עיקר ענינו קרבת עצם אל עצם, כמו בא יוסף אל אחיו, היום בא לעיר, והבא אל אשה שלא לשם אישות רק לשם זנות, אין כאן קרבת עצם אל עצם רק באשה זו לבדה ורק על שעה חדא, וברגע פרישתו ממנה אין לו עוד קורבה לא בה ולא בכל משפחתה, ואחותה אמה ובתה וכל משפחתה נכרים הם אליו, דבביאת זנות לא נעשו קרובותי׳ ערוה עליו. ולא שייך בזה לשון ביאה בקהל. אמנם בביאת נשואין חוץ קרבתו אל עצם האשה יש לו גם קרבת כל משפחת האשה, אבותי׳ אחי׳ ואחיותי׳ כלם נקראים קרובי׳ ושאר בשרו, הנה להיות שבביאת נשואין תתילד קרבת עצם האחד אל אנשים רבי המספר, שפיר נופל עליו לשון ביאה בקהל (כי גם מספר עשרה נקרא קהל, פסחים ס״ד ב׳) וכבר מצאנו לשון ביאה על הנשואין (שופטים י״א) שלשים בנות הביא לבניו, כלומר השיא, ושפיר פירש לא יבא בקהל, ע״י נשואין. ולא ניחא לרמב״ם לומר כראב״ד דאסר קרא בעילת הממזר מטעם שלא ירבה ממזרות דא״כ יהיה מותר בבת ישראל בשאין בה חששא לרבוי ממזרות כגון זקנה עקרה ואילונית, וכן בפצוע דכה אם איסורו משום זנות אשתו כראב״ד, א״כ אמאי לא אסרה תורה רק בפצוע דכה שבידי אדם, אבל בפצוע דכה שבידי שמים מותר לו לבא בקהל, (כביבמות ע״ה ב׳) הא אית בי׳ ג״כ חששא דזנות אשתו. והנה ממה שפירש״י לא יבוא ממזר שלא ישא ישראלית. מבואר דעתו כרמב״ם דבבעילה בלא נשואין אינו באזהרה זו, וכן פי׳ הרא״ם בס׳ היראים מצוה קצ״ח, וכ״כ רב אחאי משבחא בשאילתות וכן תיב״ע לא ידכי למיסב איתא כשרה, כולם עומדים כשיטת הרמב״ם. והנה ממזר שאסרה תורה לבא בקהל הוא הנולד מאחת העריות הנזכרות בתורה שהן מחוייבי כריתות או מיתת ב״ד, אבל משאר חייבי לאוין אין ממזר, ודלא כר״ע. ואפשר לבאר שם ממזר עפ״י ההלכה, כי כל העריות נקראות תועבה, כמ״ש (אחרי י״ח כ״ט) כל אשר יעשה מכל התועבות האלה, ושם זר בלשון ערבי ענין תועבה, ומזה והיה לכם לזרא (בהעלותך) וכן רוחי זרה לאשתו, ויהיה טעם ממזר איש מתועב, הנולד ממעשה התועבה שהן העריות. ואם נחזיק בדעת רמב״ן (פ׳ אחרי) שאין קיום המין בשאר בשר, ובעל הטורים אמר סמך ממזר לפצוע דכה כי ממזר אינו מוליד כפצוע דכה, נוכל לומר דמשום זה הונח על הנולד מחייבי כריתות שם ממזר, שהוא משם מזר ביצים מזרות (חולין ק״מ ע״ב) שהונח על ביצה שאינה מגדלת אפרוחים. והרמב״ן כתב ממזר הוא שם לאיש מוזר מאחיו ויודעיו שלא יודע מאין בא, הנולד לאיש מאשת אביו הוא ירחיק אותו, לא יודה בו לבשתו ולכלימתו מן המעשה הרע שעשה וגם אמו תשליכנו בלילה כענין האסופי הנזכר בתלמוד, והנה הוא ממזר בעיר מולדתו, וכן כל העריות. עכ״ד. ואין זה מדוייק היטב, כי אם שני מולידיו לא נודעו אינו ממזר ודאי, והתורה דברה מממזר ודאי ולא מממזר ספק, וגם הנולד מחייבי לאוין ואפילו מהפנוי׳ המותרת תסתרנה על הרוב ילדיהן מפני הבושת והוא כשר לבא בקהל.

גם דור עשירי – אמרו בספרי נאמר כאן עשירי ונאמר (למטה בעמוני ומואבי) עשירי מה דור העשירי האמור למטה עד עולם, אף דור העשירי האמור כאן עד עולם. ע״כ. לדבריהם דור עשירי דאמר קרא הוא כמו דורות רבות, לפי שמספר עשר הוא סוף האחדים וראשי העשיריות לכן רבוי המספר בזה השם בסתם, דומה לזה עשרת מונים (בראשית ל״א) ואפו עשר נשים (ויקרא כ״ו) עשר פעמים תכלימוני (איוב י״ט) כמ״ש הר״ש ב״מ באלה המקומות. הנה בזה דעת רז״ל האוסרת את הממזר איסור עולם אינו יוצא מפשטות לשון המקרא. ואפשר לתת טעם למה שהשמיט המקרא בממזר מלת עד עולם, למה דאמר ר״י (קדושין ע״ב) ממזרים טהורים לעתיד לבא, ר״ל כמו שפי׳ הרשב״א והריטב״א, לא שתבטל מצות לא יבא ממזר, אלא הוראת שעה תהא לאותן שהיו בדורו קודם ביאת אלי׳, שאלי׳ מטהרן, אבל אותן שיהיו בימות המשיח אף הם יהיו פסולים, דמצות לא יבא נוהגת לעולם אף בימיו של משיח. הנה כיון דעכ״פ על שעתא חדא יתבטל האיסור לכן לא אמר בו עד עולם, ולזה אמר שם תלמודא הילכתא כר״י, אע״ג דהילכתא למשיחא היא׳ כיון דידעי׳ מנא למסבר קראי. (עתוס׳ מנחות מ״ה, ותוס׳ סנהדרין ט״ו סד״ה שור מיני). ונראה עוד לדעת ר״ת דלאו לא יהיה קדש איתי׳ מה״ת גם בעבד ושפחה, ומ״מ ממזר מותר בשפחה, מדלא אמר רחמנא לא תקח שפחה, רק אפקי׳ בלשון לא יהיה קדש, אין הממזר בכלל כיון שיצירתו בעברה קדש ועומד הוא, וכ״כ הר״ן הרשב״א והריטב״א ספ״ג דקדושין. ולשיטה זו אמר הב״ש (אה״ע סי׳ ד׳ סקל״ה) דגר עמוני אסור בשפחה דהא אין יצירתו בעברה. ע״ש. לפי״ז שפיר לא אמר בממזר עד עולם, כיון דיכול ליטהר, דמותר לו לישא שפחה שקבלה עלי׳ מצות וטבלה לשם עבדות, ובניו כשישחררם יהי׳ מותרין לבוא בישראל, משא״כ בעמוני. (אמנם דברי הב״ש צריכים ישוב ממה דגרסי׳ בירושלמי עמוני משחררין לו שפחה, הועתקו דברי הירושלמי ברשב״א לחדושי יבמות ע״ז ב׳ ד״ה אמ״ר יוחנן).

לא יבא לו – כמו ותהר לו (וישב ל״ח י״ט) כמו ממנו - וכן לא יבא להם כמו לאחת להם (יחזקאל א׳ ו׳) כמו מהם, הלמ״ד ישמש במקום מ״ם לה׳ הישועה הישועה מהשם. ויתכן שבאו שנויים אלה, לפי שאיסורן איסור עולם וכל הנולד מהם דומה אליו בפסול, כמו שאמרו בבראשית רבה על ותהר לו, גבורים וצדיקים כמוהו, כי מלת לו יורה על הדומה לו ובקדושין ס״פ האומר דרשו רבותינו על מלת לו.