[קל] כי תדור נדר פ׳ נדרים נאמרה בפרשת מטות. אולם שם מדבר מנדרים שהוא בשב ואל תעשה כמ״ש לאסור אסר על נפשו והוא כשהאדם אוסר על נפשו לאכול או להנות מדבר המותר לו ולא מצינו בנדרי הרשות שיהיה מוסד שם נדר על קום ועשה. כמו שאמרו ז״ל דנדר הוא אוסר חפצא עליו ואם אמר הריני נודר לאכול אינו מחוייב לאכול מצד נדר רק מפני שהוא יד לשבועה ושבועה היא חלה על הנפש כמאמרם ז״ל דבשבועה הוא אוסר נפשו אחפצא, ובשבועה כתיב בפ׳ ויקרא להרע או להיטיב שפי׳ חז״ל שהוא ״לאו והן״ אוכל ושלא אוכל, וכאן מדבר מנדרים שהם בדבר מצוה ורק בקום ועשה כמ״ש ועשית כו׳ היינו שאמר הרי עלי להביא קרבן או לתת צדקה לעניים. ויש להעיר בפ׳ הזאת א) מדוע הזכיר שעובר בבל תאחר קודם שהזהירו לקיים נדרו. הי״ל לכתוב מקודם מוצא שפתיך תשמור האמור למטה ואח״כ שבאם לא ישמור הוא עובר בבל תאחר. ב) מה שאמר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא איך יעלה על הדעת שיהיה בו חטא. וליישב זאת נעתיק דברי הרמב״ן ז״ל וז״ל בעבור שהמקריבים עולה וזבחים לה׳ י״ל שכר טוב כו׳ וע״כ הנדרים הם זירוז במצוה וכתיב נדרי לה׳ אשלם. לפיכך יאמר הכתוב השמר בנדריך כי אע״ג שהם זירוז בקרבנות ה׳ אשר הם לך לרצון אבל אם תדור תבא לידי חטא אם לא תשלם או תאחר לשלמו ואם לא תדור לא תמצא חטא ועון כלל כי אפי׳ לא תקריב קרבן כל ימיך לא יהיה בך חטא, א״כ תשמור מוצא שפתיך כאשר תצא הדבר מפיך ועשית אח״כ כאשר דברת להשלים כל אשר נדבה רוחך להוציא מפיך. ועל דרך הזה אמר שלמה כאשר תדר נדר לה׳ אלהיך לא תאחר לשלמו כי אין חפץ בכסילים טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם. ואמר שאין חפץ בכסילים החושבים לעשות מצוה כאשר ידרו נדרים רבים להיות להם זירוז למצוה שחשבו לעשות, ולא יחשבו בלבם לא דעת ולא תבונה לאמר אולי לא תמצא ידי לשלם כל אלה, רק ידמו שהרצון אשר היה לו בעת נדרו יחשב לו לטובה, ולפיכך מזהיר עוד אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא כלו׳ שלא תרבה בנדרים כי כאשר לא תקיימם תאמר לפני המלאך אכזרי אשר ישולח בך כי שגגה היא שהייתי סבור להקריבם ובלב שלם נדרתי ועתה לא מצאה ידי לעשות כן כי האלהים יקצוף על קול נדריך ויחבול המלאך אכזרי כל מעשה ידיך עכ״ל, לפי דבריו יקדים הכתוב פ׳ נדרים לדעת מה שמוטל על האדם כשינדור ואם לא ינדור לא יהיה עליו חטא כלל ולכן יחדל מלנדור. ובין לר״מ ובין לר״י לכתחלה טוב שלא יכניס א״ע בנדרים שמא לא יקיים ואין בין ר״מ לר״י אלא כשנדר וקיים נדרו שלר״י אז טוב מה שנדר. ולר״מ אף כשקיים ולא איחר טוב היה אם לא נדר ולא הכניס א״ע בסכנת נדרים. ותיבת תחדל מורה על הרוצה לעשות איזה דבר רק ימנע א״ע מעשותה בשביל איזה דבר. כמו וחדלת מעזוב לו שלא ירצה לקיים דברי ה׳ מפני שנאתו לאיש ההוא. ואף כאן מדבר הכתוב אף כשיהיה האדם בעת צרה או כשנעשה לו איזה נס שמצוה לנדור מ״מ לא ינדור רק ינדוב. פי׳ שיפריש מיד מה שרוצה להקריב ויאמר הרי זו ולא הרי עלי, ומה שיליף הספרי שגם בנדבה הכתוב מדבר הוא לענין בל תאחר שאף שהנדבה שכבר הפריש כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אפ״ה עובר בבל תאחר. ומ״ש בספרי. לה׳ אלהיך, אלו הדמים והערכין החרמים וההקדשות. פי׳ דכל אלו הם לה׳. הדמים. פי׳ הקרבת הדם שהוא רק לה׳, והחרמים, שסובר כמ״ד סתם חרמים לבה״ב ולא לכהנים וכן אמר בספרי כי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות. פי׳ בשביל שנכתב ב׳ דרישות הדרישה הא׳ שעובר על בל תאחר. והב׳ שמאחר כפרתו וידרוש ממנו גם החטא. ולפי נוסחת הגר״א שגורס גם עולות ושלמים יתפרשו הב׳ דרישות, א׳ לחטאות ואשמות שהם חובה, ב׳ לעולה ושלמים שהם נדבה: עוד שם. ה׳ אלהיך מרבה צדקות ומעשרות ובכור ופסח. פי׳ כי כתיב שם ב׳ שמות שהם דין וחסד הצדקות הם מצד החסד והמעשרות מצד הדין כי זאת היא ללוים חלף עבודתם ובכור הוא ג״כ מצד הדין כדכתיב בהעלותך (שם ח׳ י״ז) כי לי כל בכור בבני ישראל וגו׳ ביום הכותי וגו׳ ופסח הוא מצד החסד זכרון החסד שעשה שפסח על בתי בני ישראל: עוד שם בספרי מעמך זה לקט שכחה ופאה. פי׳ שמרבה דבר שאינו מחוייב לתתו רק שיעזוב אותו לעני ולגר ולא יהיה עמו. וזהו מעמך: