×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ד) לֹֽא⁠־יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֛י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא⁠־יָבֹ֥א לָהֶ֛ם בִּקְהַ֥ל יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה עַד⁠־עוֹלָֽם׃
An Ammonite or a Moabite shall not enter into the assembly of Hashem; even to the tenth generation none belonging to them shall enter into the assembly of Hashem forever,
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובחזקונימיוחס לרא״שטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושצרור המורגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםהכתב והקבלהשד״לנתווסף למלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פיסקא רמט]
לא יבא עמני ומואבי בקהל ה׳ – בזכרים הכתוב מדבר ולא בנקיבות, עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית דברי רבי יהודה וחכמים אומרים על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים מי דרכו לקדם אנשים ולא נשים. שהיה בדין ומה ממזר שלא נאמר בו עד עולם עשה בו נשים כאנשים עמונים ומואבים שנאמר בהם עד עולם אינו דין שנעשה בהם נשים כאנשים או חילוף מה עמונים ומואבים שנאמר בהם עד עולם לא עשה בהם נשים כאנשים ממזר שלא נאמר בו עד עולם אינו דין שלא נעשה בו נשים כאנשים תלמוד לומר לא יבא ממזר בין איש בין אשה. אחר שריבה הכתוב מיעט הא אין עליך לדון אלא כדין הראשון ומה ממזר שלא נאמר בו עד עולם עשה בו נשים כאנשים עמונים ומואבים שנאמר בהם עד עולם אינו דין שנעשה בהם נשים כאנשים תלמוד לומר עמוני ולא עמונית דברי רבי יהודה.
אם נאמר דור עשירי למה נאמר עד עולם מופנה להקיש ולדון גזירה שוה נאמר כאן דור עשירי ונאמר למעלה דור עשירי, מה דור עשירי האמור כאן עד עולם אף דור עשירי האמור למעלה עד עולם.
סליק [פיסקא]
[Piska 249]
"An Amoni and a Moavi shall not come into the congregation of the Lord": Scripture speaks of males and not of females, it being written "Amoni" (masculine), and not "Amonith" (feminine); "Moavi,⁠" and not "Moavith.⁠"
For it would follow: If (in the instance of) "mamzer,⁠" whereof it is not stated "for all time,⁠" women are equated with men, then Amonim and Moavim, whereof it is stated "for all time,⁠" how much more so should men be equated with women! Or, conversely: If Amonim and Moavim, whereof it is stated "for all time,⁠" women are not equated with men, then mamzer, whereof it is not stated "for all time,⁠" how much more so should women not be equated with men! It is, therefore, written "mamzer" — "mum zar,⁠" both men and women.
Now that Scripture has included and excluded, you must revert to the first line of reasoning, viz.: If "mamzer,⁠" whereof it is not stated "for all time,⁠" women are equated with men, then Amonim and Moavim, whereof it is stated "for all time,⁠" how much more so should men be equated with women! It is, therefore, written "Amoni,⁠" and not "Amonith.⁠" These are the words of R. Yehudah.
R. Shimon says (Ibid. 23:5) "Because they did not greet you with bread and with water.⁠" Whose custom is it to greet? Men and not women, (women normally being in the home.)
"even the tenth generation shall not come": If it is written "for all time,⁠" why need it be written "the tenth generation"? It is mufneh (free for interpretation) for purposes of comparison and identity (gezeirah shavah), viz.: It is written here (in respect to Amoni and Moavi) "the tenth generation,⁠" and there (in respect to mamzer) "the tenth generation.⁠" Just as here, "for all time,⁠" so, there, for all time.
[End of Piska]
לא יבא עמוני ומואבי בזכרים הכת׳ מדבר אתה אומר בזכרים הכת׳ מדבר או אחד זכרים ואחד נקבות במשמע ת״ל על דבר אש׳ לא קד׳ את׳ בל׳ ובמ׳ אמרת מי דרכו לקדם האנשים או הנשים דברי ר׳ ישמעאל:
ר׳ עקיבה אומ׳ עמוני לא עמונית מואבי לא מואבית:
בק׳ ה׳ בקהל ה׳ אינו בא בא הוא במינו:
בק׳ ה׳ בקהל ה׳ אינו בא אבל בא הוא בגרים:
גם דור עש׳ אין לי אלא דור עשירי מעשירי ולהלן מנ׳ ת״ל עד עולם:
לָא יִדְכּוֹן עַמּוֹנָאֵי וּמוֹאֲבָאֵי לְמֵיעַל בִּקְהָלָא דַּייָ אַף דָּרָא עֲשִׂירָאָה לָא יִדְכֵּי לְהוֹן לְמֵיעַל בִּקְהָלָא דַּייָ עַד עָלְמָא.
An Ammonite or a Moabite shall not be clean, so as to enter into the congregation of the Lord; neither to the tenth generation shall they be clean ever to enter the congregation of the Lord;
לא [יעלון]⁠א ב עמוניי ומואבייג בקהל כנשתה די״י לחודד דר עשריי לא יתחשבה להון בקהל כנשתה די״י עד לעולם.
א. כך נוסף בין השיטין בכ״י ניאופיטי 1.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מופיע נוסח חילופי: ״יעול״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עמוניי ומואביי״) גם נוסח חילופי: ״עמונאי ומואבאי״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״להוד״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתחשב״) גם נוסח חילופי: ״ייעלון״.
לא ידכון דכורי עמונאי ומואבאי למיסב איתא מקהל עמא די״י ברם דר עשיראי לא ידכי למיסב איתא מקהל עמא די״י עד עלמא.
Neither an Ammonite nor a Moabite man is fit to take a wife from the congregation of the Lord's people, nor unto the tenth generation shall they take a wife from the congregation of the people of the Lord,
לא יבא עמוני ומואבי – גר עמוני הבא מהם לא יכול ליקח בת ישראל.
ולא ידכ׳ל עמאני ומואבי פי ג׳וק אללה חתי אלג׳יל אלעאשר מנהם לא ידכ׳ל מנהם פי ג׳וק אללה אלי אלאבד
לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה׳, גם דור עשירי מהם לא יבוא להם בקהל ה׳ לעולם,
לא יבוא עמוני ומואבי – הזכרים מהם, לא הנקבות, ויוכיחו זאת רות המואביה, ואחרים מנישואי דוד עליו השלום מעמון.
לא יבא עמניא וגו׳ – לא ישא ישראלית.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד אופ׳ 34. בפסוק ובכ״י מינכן 5, המבורג 13: ״עמוני״.
לא יבא עמוני AN AMONITE [OR MOABITE] SHALL NOT COME [INTO THE ASSEMBLY OF HASHEM] – i.e. he shall not marry an Israelite woman (Yevamot 77b).
פס׳: לא יבא עמוני ומואבי – עמוני ולא עמונית. מואבי ולא מואבית:
לא יבא עמוני ומואבי – סמך פרשת ממזר לפרשת עמון ומואב לפי שפסולם פסול עולם.
'לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה, "male members of the Ammonite or Moabite peoples must not marry Jewish women. This rule has been written here as the results of these marriages are similarly negative.
לא יבוא עמוני ומואבי – דרז״ל עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית וה״ט משום דכתי׳ בתריה על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם ופריך ביבמות הי״ל לקדם אשה כנגד אשה ומתרץ אפ״ה לאו אורח ארעא דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה וק׳ איך נוכל לומר שהמואבים קדמו והרי כתיב לעי׳ בפרשת אלה הדברים כאשר עשו לי בני עשו והמואבים היושבים בער ופירש רש״י לא לענין לעבור בארצם אלא לענין מכר לחם ומים. ויש לומר דעל דבר אשר לא קדמו לא קאי אלא לעמוני ואשר שכר לא קאי אלא למואבי וכן אסקי׳ התם דרכו של איש לשכור ואין דרכה של אשה לשכור להאי דרשה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית.
וסמך עמוני ומואבי לממזר שבנות לוט נבעלו לאביהן וילדו ממזרים והנקבות מותרות לפי שהם נתכוונו לדבר מצוה.
לא יבא עמוני ומואבי בקהל י״י – רוצה לומר: אחר שנתגיירו כי קודם זה לא היה צריך להזהיר בו וידענו שהמואבית מותרת מיד כשנתגיירה שהרי מצאנו בבועז שהיה משופטי ישראל ונשא רות המואביה ומצאנו גם כן בשלמה המלך שנשא נעמה העמונית ולזה הוא מבואר שהרצון בזה להזהיר בזכרים לבד מעמון ומואב שלא יבאו בקהל י״י ויעיד על זה מה שאמר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים – וזה כי דרך האנשים לעשות הפועל לא הנשים ולזה לא נענשו הנקבות.
6) When the Torah refers to the Moabites not having offered water and bread to Israel when the latter came out of Egypt, this refers to the early days of the Israelites' sojourn in the desert. It does not refer to the fact that they had refused to let Israel traverse their land. A nation whose entire existence is due only to the generous heart of our forefather Abraham, and whose ancestor Lot had escaped the destruction of Sodom only due to Abraham's merit, could have been expected to have absorbed sufficient basic human characteristics through their past association (Lot's) with such an illustrious person. (Abraham) The Torah refers to the period that preceded the falling of the manna. Not only did the Moabites not come forward to offer to ease Israel's discomforts in the desert, -seeing that nation had just escaped over two centuries of enslavement,- but since waiting for Israel to perish from natural causes had proved futile, they even hired Bileam to make sure this people would not survive. Descendants of such a nation are unlikely to make good converts. This is why the Torah bans accepting them as converts. The fact that God turned the intended curses by Bileam into blessings is mentioned here, so that we can reflect that the curses Bileam had had in mind for us were very vile indeed. All we have to do is to imagine the opposite of the blessings which Bileam actually pronounced. The Moabites' sin does not rank as much smaller than that of the Amalekites, since denial of food and drink borders on killing with one's own hands. In contrast, we are urged to remember that we had once been offered refuge in Egypt, and that as a result we must never oppress the latter. Maintenance of peaceful relations with Edom however, is based on the family bond that still linked Israel and Edom.
After having dealt with matters which are likely to face a person as soon as he grows up, the Torah continues with matters which do not usually occur until confidence in one's own manhood has been firmly established. We refer to conduct of wars outside one's own boundaries. Since special Divine protection is needed in view of the danger accompanying such an undertaking, the soldiers' conduct must be such as to warrant Divine protection. Therefore, even a person whose impurity is due only to involuntary nocturnal emission of semen, must leave the camp until he has purified himself. Such natural occurrences as bowel movements, must be covered up so as not to defile the camp. A military camp observing such high standards of purity, will surely be able to qualify for Gods protective cover. It goes without saying that in other matters of licentiousness common amongst gentile soldiers, Jewish soldiers are expected to observe strict self discipline. Since the heavenly food provided by God during the forty years they were in the desert, was absorbed by the body totally, there had been no need for these last regulations for the Jewish encampments in the desert during those years. Since the capture of prisoners of war as well as slaves fleeing from their owners are frequently a corollary of warfare, the Torah legislates at this point that slaves who have escaped from gentile masters must not be returned to their former owners. This applies even to a gentile slave who is the property of a Jew residing outside the land of Israel. Since it was the practice of other nations to put prostitutes at the disposal of their soldiers, the Torah forbids such practice even in that context. The prohibition, of course, extends to all situations, since we already know that the moral standards among the Jewish soldiers was such that this injunction would be quite superfluous were it to apply only to them. The term "prostitute" applies even if the woman in question is the exclusive sex partner of one soldier, or civilian male. Since she does not enjoy the benefit of marriage, i.e. no formal responsibilities having been entered into by her male partner, their sexual union is no better than intercourse with a harlot. To underline the negative view taken of harlotry, the Torah emphasizes that the proceeds of such unions are not acceptable as sacrifices in the holy Temple. This is so even if the sacrifice represents fulfillment of a specific vow. Since the conditions of war frequently result in part of the population becoming temporarily or permanently impoverished, it is at such times that borrowing will most likely occur. The Torah therefore warns against charging interest to a fellow Jew. It is irrelevant if such interest payments are in cash or produce, or even labour. Interest of any kind must not be charged or paid on loans between Jews. Similarly, during war, people are apt to make vows to call Heaven's protection down on themselves at such dangerous times. The reason God insists on such vows being paid on time- although He surely is not in need of them,- is that even without the express vow, the soldier owes thanks to God for having safely survived whatever it was that had motivated him to make that particular vow. Therefore the Torah says "if you cease (or fail) to make a vow,”- while you do not commit a sin,- the only situation when not making such a vow is not a sin, is when you were not too miserly to make such a vow. (23,23) The reason the Torah stipulates the apparently obvious demand to honour one's promises, (23,24) is to ensure that these promises are couched in such language as not to violate various laws about unnecessary oaths etc. Concerning the utterance of such oaths, the Torah uses both the term tishmor, i.e. avoid doing so, and ve-assita, carry out. Do not utter things that are forbidden, carry out undertakings you have vowed. In verse twenty six, which deals with the prohibition of helping oneself to some of the neighbor's ears of corn etc., the Torah must correct the impression that private property is not inviolate. Having made concessions to besieging armies regarding the destruction of trees, even certain fruitbearing trees belonging to civilians, the Torah stresses that even a labourer must not do more than still his immediate hunger from the produce of his employer.
ולפי שעמון ומואב היו ממזרים לפי שבא לוט על בנותיו ויצאו משם עמון ומואב. ולזה סמך לא יבא עמוני ומואבי אצל לא יבא ממזר.
לא ישא ישראלית. רוצה לומר, שאין פירוש שאל יקבלו אותו להתגייר לגמרי. אף על גב דגבי ממזר פירושו שלא ישא ישראלית, היינו מפני שכבר הוא ישראל, אבל זה שהוא גוי, לא יניחו אותו להיות ישראל, כי לא יקבלו אותו להתגייר. אבל זה לא יתכן, שהרי בתריה כתיב ״גם דור עשירי וגו׳⁠ ⁠⁠״, ואם לא יתגייר לא שייך כאן ״דור עשירי״, וכולם דור ראשון, ואין כאן דור עשירי:
והא דפירש ׳לא ישא ישראלית׳, הוא הדין לא יבא עליה בביאה בעלמא, שאין חילוק בין על ידי נשואין בין על ידי ביאה, דלא כתב כאן ״לא יקח״, רק מפני שכתב גבי מצרי ואדומי ״דור שלישי יבא להם בקהל ה׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק ט), ושם אין פירושו שיבוא עליה בזנות, דזה אסור, ופירושו ישא ישראלית, אף ״לא יבא״ – שלא ישא ישראלית. והרא״ם (פסוק ג) פירש דכוונת רש״י דווקא על ידי נשואין. ודברים שאינם הם, כדמוכח באלו נערות (כתובות לה ע״ב) דממזרת לוקה עליה אף על גב דלא קדשה, גבי הא דמקשה ׳אי רבי יצחק קשיא ממזרת׳, מוכח דממזרת לוקה אף על גב דלא קדשה. ודברי הרמב״ם בהלכות אישות הם כך, שממזרת לא לקה עליה אלא אם כן קדשה. ודברים דחוים הם, כמו שהשיב עליו הרמב״ן (קידושין עח.):
לא ישא ישראלית. וא״ת והא כבר פי׳ לעיל גבי לא יבא ממזר בקהל ה׳. י״ל כיון דעמון ומואב זכרים אסורים לבא בקהל ונקבות מותרות לבא בקהל, הוצרך לפרש שהזכר לא ישא ישראלית, אבל הנקבה מותרת בישראל. וגם הקרא הוצרך לכתוב גבי עמוני ומואבי לא יבא בקהל ה׳ מטעם זה:
He may not marry an Israelite woman. You might ask: Rashi already said this before on the verse, "A base-born may not enter into Adonoy's community"! The answer is that since Ammonite and Moavite males are forbidden to enter the community, but females are permitted to enter the community, Rashi has to explain that a male may not marry an Israelite woman, but [an Ammonite and Moavite] woman may marry an Israelite man. This too is why the verse had to write, regarding an Ammonite and Moavite, that they may not enter the community of Adonoy.
לא יבא עמוני ומואבי וגו׳. לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם – בין תבין מה היא העצה היעוצה שלא לדרוש שלומם וטובתם? ולמה לא צוה להחרימם אם רעים וחטאים הם לה׳ מאד כאשר צוה במדין? ומדוע הביא הצווי הזה הנה חוץ למקומו? והנכון כפי מדרשם ז״ל טובה קללה שקלל אחיה השילוני את ישראל מברכותיו של בלעם הרשע וכו׳. ילמדונו בזה שכל ברכותיו של בלעם קללות היו עד שקללת אחיה טובה מהם. וא״כ מהו זה שאמר ויהפוך ה׳ אלהיך לך את הקללה לברכה? אלא הטעם שבברכותיו יש במשמעותן קללות כמו שאמרו חז״ל מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו לקללם וכלם חזרו לקללה. והנה יש גם בזה ממה שיקשה מה תהיינה סבת ברכות בלעם לשיהפכו לקללה בעון ישראל גם אם אין קללות ויסורין בעולם להעניש ישראל מבלי שתהיינה דוקא הפך ברכות בלעם ולמה יומת בלעם מה עשה שיהפכו ברכותיו לקללות אם צוה הוא את הברכה והמה הסבו לבם אחורנית ונתקללו? אלא בהכרח היתה לו אשמה לפי שדבר דבריו והיתה כוונתו בהם באופן דמשתמע לתרי אנפי כדי שתחול עליהם כלשון הקללה בעונם. אבל הקב״ה הפך הקללה באופן שצוה עליהם את כל הקורות אותם כלשון הברכה ולא כמשמעות הקללה. כאמרם ז״ל [על] (שמות י׳) כי רעה נגד פניכם שהפך לדם פסח ומילה. וכענין שאמרו בחלומות שהולכין אחר הפה ומאן דחזי חלמא בישא יספרנו לאוהבו כדי שיפתור אותו לטובה. ככתוב ביוסף (בראשית מ׳) וירא שר האופים כי טוב פתר כלומר שהיה פותר לטובה ולא לרעה לכן ספר גם הוא לו חלומו כדי שיפתור לו גם כן חלומו לטובה. והי״ת כן עשה לנו פתר והפך משמעות דברי חלומותיו של בלעם לטובה. ע״כ כשחטאו ישראל הוצרך לפתור אותם לרעה. ואיתא דוגמא בפ״ק דמ״ק ר״י בן עכסא ור״י בן גרים תנו פרשת נדרים בי רשב״י א״ל לבריה זיל גבייהו ויברכוך אמרו ליה יהי רעוא דתזרע ולא תחצד תעייל ולא תיפוק וכו׳ א״ל הנך כולהו ברכתא נינהו ופירוש הטעם שבירכוהו בלשון דמשתמע לתרי אנפי כדי שיספר אותו לאביו והוא יפתור אותם לטובה ויחול על הבן שפע הברכה גם מפי רשב״י וטובים השנים מן האחד. זהו אמרו כי מואב שכר בלעם לקללך והוא ברכך בלשון קללות ואלו הי״ת לא פתר משמעות דבריו לברכה כי אהבך ה׳ אלהיך לפי שהי״ת הוא אוהבנו הנה היו ברכותיו קללות על כן אנכי מצוך היום שלא תדרוש שלומם וטובתם פירוש שלא תבקש מהם שלום וטוב שיברכוך כי כל טובתם רעה ואולי יברכוך במשמעות דברי קללה כאשר עשה בלעם כי זה דרכם כסל למו אין שלום אמר ה׳ לרשעים:
לא יבא עמוני וגו׳ על דבר וגו׳ – קשה אומרו אשר לא קדמו והלא מצינו שאמר הכתוב (לעיל ב׳ כ״ט) כאשר עשו לי בני עשו וגו׳ והמואבים, ופירשו רבותינו ז״ל (רש״י שם) שחוזר למאמר אוכל בכסף, ב׳ אחר שהם שכרו עליהם בלעם לקללם מה מקום לחוש על שלא קדמו בלחם, ואולי שאמר על דבר וגו׳ להעיר שעל סיבה זו בלבד יתחייב הדין להרחיקם שלא יבואו בקהל, ופי׳ קדמו היא להוציא דורון לסעד לבם בלחם וכו׳ שהם חייבים לעשות כן מכל האומות כעל כל הגמולות אשר גמלם אברהם אבינו עליו השלום, כי מה שמכרו להם לחם ומים היה להנאתם של מואב גם לפתותם להפילם בעריות, והוא מה שדקדק הכתוב לומר לא קדמו אתכם פירוש להנאתכם.
עוד יתבארו הכתובים על פי דבריהם ז״ל ביבמות דף ע״ו שאמרו מנא הני מילי שמואבית מותרת אמר רבי יוחנן וכו׳ דקאמר קרא וגו׳ אמר ליה אבנר תנינא מואבי ולא מואבית אמר לו דואג אלא מעתה ממזר וכו׳ מצרי ולא מצרית שאני הכא דמפרש טעמא על דבר וגו׳ דרכו של איש וכו׳ ואין דרכה וכו׳ היה להם לקדם וכו׳ ונשים לקראת נשים בעו לאכרוזי עליה מיד ועמשא וגו׳ מלמד שחגר חרבו וכו׳ ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב מקובלני מפי בית דינו של שמואל מואבי ולא מואבית, מכל מקום קשיא תרגמא כל כבודה בת מלך פנימה, כתנאי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר על דבר אשר לא וגו׳ דרכו של איש לקדם וכו׳ עכ״ל, וכתבו התוספות בד״ה כתנאי וזה לשונם ואם תאמר לר׳ יהודה תקשי ליה מצרי, ואומר ר״י דגבי עמוני ומואבי היה לו לקצר ולכתוב עמון ומואב הלכך אית לן למדרש דלמעט עמונית ומואבית אבל מצרי אם היה כותב מצרים היה מאריך, והאי דכתב אדומי ולא כתב אדום אגב מצרי כתב אדומי עכ״ל.
ואין דברי התוספות נראים כי לא מצינו שיאמר הכתוב לשון בתחילה אגב מה שעתיד לומר אחריו ומה גם במקום שיש לטעות בהלכות, ועוד בשלמא אם חלוקת מצרי עצמה היה צריך הכתוב לכתוב מצרי יש מקום לומר ששינה הכתוב בשלפניה לדבר כיוצא בה, ואם מצרי עצמה לא דיבר הכתוב כהוגן שהיה צריך לכתוב מצרים לכלול מצרית אלא שאנו אומרים שלא רצה להאריך איך נאמר שאמר אדומי אגב מצרי שמצרי גופה עליה אני דן.
ולבא לעומק הדבר יש להעיר בדברי אבנר למה אחז החבל בב׳ ראשין מתחלה אמר דיוק מואבי כסברת רבי יהודה וחזר לתת טעם על דבר אשר לא קדמו וגו׳ כסברת ר׳ שמעון כי ממשמעות הלשון מוכח שכשאמר טעם שני לא חזר בו מטעם הראשון, והסברא נותנת כן שאם לא כן למה אמר אבנר טעם שסתירתו בצדו, בשלמא לר״י לדברי התוספות הגם שהקשינו עליהם לסברתם מיהא אמר דבריו מטעם שאמרו, אלא אבנר הרי גילה דעתו במה שחזר מקושית מצרי שאינו סובר לחלק כמו שחלקו התוספות.
אכן נראה כי כונת אבנר לסברת ר׳ יוחנן היא שדורש מאומרו מואבי ומאומרו על דבר אשר וגו׳, שזולת על דבר יש לסתור הדרשה ממצרי, וטעם על דבר אשר וגו׳ לבד אם היה אומר מואב ועמון הגם שאומר על דבר וגו׳ היינו אומרים הגם שהטעם אינו צודק אלא באנשים באה הגזירה על כולו כאחת, ועוד שהנשים באים גם כן מזרע פסול שהם הזכרים שאסורין ובכיוצא בזה אין אנו הולכים אלא אחר האב דכתיב למשפחותם לבית אבותם, ואם אמר עמוני ומואבי ולא היה לנו טעם על דבר היינו אומרים שאמר מואבי כמו שאמר מצרי ואדומי, ומשניהם דורש ולא עמונית ולא מואבית.
ולזה אמר אבנר ב׳ טעמים הנזכרים, ומחלוקת רבי יהודה ור״ש היא על זה הדרך, כי ר״י סובר דטעם מואבי לבד יתחייב לומר ולא מואבית, ומאמר על דבר אינו מחייבני לא לרבות ולא למעט כאשר אבאר הטעם, וטעם מצרי ואדומי משום שהטעם שנתן הכתוב מחייבני לכלול גם מצרית ואדומית שכ״כ הם אחים האנשים כנשים, גם גרות הארץ שהיינו בה שוים בה אנשים ונשים, ולא חש הכתוב לומר מצרי ואדומי כיון שאין מקום לטעות כנזכר, ולא סבר כר׳ שמעון להוכיח מאומרו על דבר או מטעם שכתבנו בפירוש דברי אבנר או מטעם שיש לחוש לדחייתו של דואג.
ומה שתרגמה בגמ׳ כל כבודה יש לצדד ולומר אפשר שלא אמר כל כבודה בת מלך פנימה אלא דוקא בכבודה לא בזונה אחר שאנו רואין מעשיה מעשה חצופות גלה כבוד מהם וחזר הדין לומר היה להם לקדם וכו׳ ונשים לנשים, ויש פנים לומר שאין להביא ראיה מהפקרתם לזנות מב׳ טעמים, א׳ אנוסים היו מצד שהפקירום האנשים, ב׳ התורה לא תקפיד עליהם למה לא עשו דבר שאין דרך ארץ לנשים לעשותו משום כל כבודה הגם שהם זלזלו בעצמן בדבר אחר, ומעתה הדברים שקולים ואין הוכחה מעל דבר והוכיח מדקדוק עמוני ומואבי.
ור׳ שמעון סובר בהכרעה כי לעולם ישנם בטענת כל כבודה ופטורים מהקדמת הלחם ודרשינן טעם הכתוב, ולדרך זה יתבאר אומרם בגמרא כתנאי שחוזר על מאמר כל כבודה בת מלך פנימה ולזה סמכה לה, כי לפי פירושינו כל עיקר מחלקותם של ר׳ יהודה ור׳ שמעון אינה אלא אם יאמר עליהם טענת כל כבודה או לא.
נמצאת אומר ג׳ סברות באגדה זו, לפי שמועת ר׳ יוחנן דורש מאומרו מואבי ומאומרו על דבר, ולסברת ר׳ יהודה מאומרו עמוני לבד, ולסברת ר׳ שמעון עיקר הדרשה הוא מאומ׳ על דבר.
ומעתה בשלמא לדברי ר׳ שמעון גם לשמועתו של ר׳ יוחנן יש טעם נכון למאמר על דבר, אלא לסברת רבי יהודה שאינו דורש אלא מתיבת עמוני ומואבי קושייתנו במקומה עומדת למה הוצרך לומר הכתוב על דבר, ויתישב כמו שכתבנו בתחילת הענין.
שוב עמדתי אל תוכן ענין זה וראיתי שאין טענה על הנקבות לקדם לנשים כי הגע עצמך שירצו בלבם לקדם היכול ילכו עשות בלא רשות בעליהן ומה גם בראות בעליהן אויבים להם אנוסים הם הגם שלא יקדמו אותם, ומעתה אין טענת אשר לא קדמו אלא על הזכרים ועמד הדין עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית וטענת דואג טענת מין, וכמו שאמר אחיה השילוני כשאמרו לפניו קושיא זו הפירה ואמר מינאה כאמור במדרש (מדרש שמואל כ״ב).
לא יבא עמוני ומואבי בקהל השם, "Neither an Ammonite nor a Moabite may enter into the assembly of Hashem, etc.⁠" The reason which the Torah gives, i.e. that they did not come forward with bread and water to assist the Israelites when the latter came out of Egypt is hard to understand. Does not the Torah itself testify in Deut. 2,29: "as did the members of the tribe of Esau and the Moabites?⁠" The reference is to both of these nations having sold provisions to the Israelites at the time. Rashi explains the apparent contradiction as 1) the verse in 2,29 referring to the Israelites' offer to buy food in return for money (2,28). 2) What is written here refers to the fact that they hired Bileam to curse the Jewish people and to lead it into sin at the end of the 40 years trek through the desert whereas what is written earlier refers to what transpired in the first year of the Israelites' wanderings. Perhaps the word על דבר is meant to alert us that what they did with Bileam would have sufficed to exclude them forever as members of the Jewish people. The word קדמו means they should have come forward on their own account offering bread and water as gifts. This would have been only small recompense for all which our forefather Abraham had done for them. Instead of repaying good with good they had repaid good with evil. The plain meaning of the words לא קדמו אתכם is that they did nothing for your benefit.
These verses may also be understood in light of what we have learned in Yevamot 76 where the Talmud searches for a reason why it is permitted to marry female members of the Moabite and Ammonite people. Rabbi Yochanan is quoted as saying that the daughter of a male Ammonite who converted may marry a priest. The Mishnah there already stated that the prohibition for Moabites and Ammonites to enter into the assembly of Hashem applies only to the males as the Torah speaks of עמוני and not of עמונית. It is not the way of the women to go out. Women are supposed to be in their homes. This is why they were not guilty of not coming forward with bread and water. This interpretation is based on the interpretation by Avner, Saul's general. In fact Amasa was very adamant about this halachah threatening to stab to death anyone who refused to accept it. [There was an attempt to use these verses to declare David as a bastard on the basis of his being descended from Ruth the Moabite. Ed.] According to the Talmud (at least one opinion) the tradition to permit marrying a female member of these tribes was approved at the time of the prophet Samuel already; otherwise how could Samuel have crowned David king if his great-grandmother Ruth had not even been Jewish? The argument between the teachers of the Mishnah Rabbi Yehudah and Rabbi Shimon did not concern the validity of Ruth's marriage, but on which scriptural verse such a validity was based i.e. on the word עמוני being restrictive and excluding the females, or on the reason provided for by the Torah a for the non-admission of the male Moabites seeing only the males normally come out of their houses to welcome strangers, not females. Tosafot on the following folio, commencing with the words: כתנאי, comment as follows: "if you were to argue that according to Rabbi Yehudah there is a difficulty where the Torah writes that a מצרי i.e. only a male Egyptian must not be rejected for marriage for up to three generations, the answer is that in the case of the עמוני and the מואבי the Torah could have written the shorter version עמון,מואב instead of the longer version עמוני,מואבי so that I have reason to believe that if the Torah employed more lettters than necessary it was in order to exclude the females. In the case of the Egyptians, however, this argument does not apply as the word מצרים instead would have been longer than מצרי not shorter as in the case of עמון.
I do not find the words of Tosafot convincing at all. We do not find instances where the Torah writes something at the beginning of a paragraph prejudging a halachah to be discussed later; this would be especially inadmissible if it would lead to our misunderstanding the Torah's halachic intention. According to Tosafot we would have to "guess" at why different yardsticks apply to the use of the word מצרי than apply to such words as עמוני or מואבי. Furthermore, even assuming that the Torah did have to write the word מצרי in order for us to know that there is a halachic distinction between the marriages of male and female Egyptians respectively, it could be argued that the Torah had to change the manner in which it described the nationalities mentioned earlier in order to fall in line with the word מצרי. However, if the word מצרי itself is already a change from the normal word מצרים which the Torah should have employed if it wanted to apply the same rule to male and female Egyptians then the whole thing cannot be explained other than that the Torah preferred to use as short a version of the word as was compatible with what the Torah wanted to say.
However, to get to the crux of the problem; why did Avner use both arguments? First he relied on the Torah writing מואבי as excluding female Moabites, just as did Rabbi Yehudah a millenium later. Immediately afterwards the Talmud quotes Avner retorting to Doeg that the reason the marriage rules do not apply to female Moabites is that females do not go out and offer food and drink to another people. This latter argument was that of Rabbi Shimon, not that of Rabbi Yehudah. We must assume that Avner did not withdraw his first argument but buttressed it by additional proof from our verse here. Logic supports this theory for if Avner had retracted from his original argument that the word מואבי was restrictive, why would he have used it altogether knowing it could be refuted from the word מצרי a few verses later? True, if we accepted the answer Tosafot have given it is conceivable that one could have construed Avner as changing his mind, although we raised objections to Tosafot's answer. The fact is, however, that Avner made it clear by the manner he dealt with the objection based on the word מצרי that he did not share Tosafot's opinion.
I believe that Avner shared the same approach as did Rabbi Yochanan who arrived at the halachah on the basis of both verses combined, i.e. the restrictive meaning of מואבי as well as the Torah citing the fact that these people failed to offer bread and water to the Israelites when the latter needed it. He needed this as the exegesis based on the latter verse alone could have been neutralised by the word מצרי. We would simply have assumed that even though women do not go out to offer bread and water to another people, the fact that the men failed to do so would disqualify the entire nation not merely their males. Besides, the Moabite and Ammonite women have at least 50% genes of their fathers who are disqualified as potential Jews, so why make special allowances for them, unless we had more cogent proof from the Torah such as the restrictive word מואבי instead of מואב. Under normal circumstances the genes of the father determine what nation one belongs to as per Numbers 1,2 "according to their fathers' families.⁠" Unless we had additional reason to do so, the word מואבי by itself would not have been sufficient proof to change the halachah from the norm. Only both indications combined could accomplish this exegesis as being ironclad.
This then is why Avner offered both verses as proof that one may marry Moabite and Ammonite women. Seeing that this argument appears to have been settled 1000 years before that of Rabbi Yehudah and Rabbi Shimon, we must try and understand what Rabbi Yehudah and Rabbi Shimon argued about. I believe that Rabbi Yehudah felt that the word מואבי is sufficient to prove the point that one may marry Moabite women. As to the words על דבר אשר לא קדמו, etc, this neither adds nor detracts from his case, according to Rabbi Yehudah. I will explain later why this is so. The reason that although the Torah also wrote מצרי and אדומי, which at first glance suggests that this legislation also applies only to the males of these nations whereas we do not make such a distinction, is simple. In their case there is no reason to make a distinction as neither their males not their females had been called upon to provide the Israelites with bread or water. Seeing the Torah had used this as a criterion for denying the male Ammonites and Moabites the right to marry into the assembly of Hashem, there is no reason to treat Egyptian males and females as different from one another when it comes to accepting them for marriage. This is precisely the reason the Torah did not have to bother to write the longer word מצרים in order to make its point. Rabbi Yehudah did not agree with Rabbi Shimon that one had to worry either about the comments of Avner or those of Doeg.
As to the reason why the Talmud interpreted the verse כל כבודה בת מלך פנימה, "that the true distinction of a king's daughter (a chaste woman) is the fact that her activities are confined to her house (Psalms 45,14),⁠" the implications of this verse apply only to chaste women. The Moabite women who had already engaged in luring the Israelites into being both sexually and religiously disloyal to their God, could certainly not claim to be better than their male counterparts by reason of the verse in Psalms. The Torah could therefore have expected them to be at least equally forthcoming when it came to offer bread and water to the Israelites. Since neither they nor their males had done this, this constituted an a priori case for denying them the right to marry other Jews. On the other hand, one may argue that what these women did when they lured the Israelites into sexual promiscuity at Shittim did not reflect negatively on their character. 1) They were forced to do so by their respective husbands. 2) The fact that it is not normal for women to go out and offer food and drink to other nations is a natural trait of women. The fact that these Moabite women [not the Ammonites anyway. Ed.] did not act in character in one single instance, is no reason to deprive them of the status of normal women. As a result of all these considerations, the message from the word מואבי instead of מואב is inconclusive.
Rabbi Shimon holds that the message we derive from the verse in Psalms 45,14 is quite conclusive, i.e. it relieves the women from the obligation to offer food and water outside their homes. Moreover, he holds דרשינן טעמי דקרא, that when the Torah bothers to write a reason such a comment may be used exegeticaly to establish a halachah. When the Talmud refers to the dispute between teachers of the Mishnah it does mean that Rabbi Yehudah and Rabbi Shimon disagree on something more than the applicability of the verse in Psalms 45,14 to the women mentioned in our verse.
As a result of what we have explained so far you may find that there are actually three distinct approaches to the subject in the Talmud as to why one may marry women of the tribes of Moab and Ammon. 1) The opinion of Rabbi Yochanan who uses both the word מואבי and the words על דבר אשר לא קדמו jointly. 2) Rabbi Yehudah who relies exclusively on the word מואבי as distinct from מואב. 3) Rabbi Shimon who relies principally on the words על דבר אשר לא קדמו.
According to Rabbi Shimon then Rabbi Yochanan's reliance on the words על דבר makes sense. The question why we need the words על דבר at all remains open only according to the approach of Rabbi Yehudah. It may be answered in accordance with what we wrote previously.
After having taken another long look at the whole subject, I have come to the conclusion that one cannot fault the Moabite women for not offering bread or water as they could not have done so without first obtaining their husbands' consent. The conduct of their husbands towards the Israelites made it plain that even if these women had asked for permission to offer such supplies to the Israelites, their husbands would never have consented. The argument offered in the Talmud by Doeg therefore must be viewed as the argument of an heretic. We find something analogous when the prophet Achiyah Hashiloni was confronted with what he considered a spurious question by the wife of King Jerobam and he described it as being an heretic's question (compare Midrash Shemuel 22 on Kings I 14,6).
עד עולם – מלת עד יורה בכ״מ הגבלת דבר אל דבר, אם הגבלת מקום אם הגבלת זמן, שבבוא דבר המתאחר יופסק הדבר המוקדם אליו, כמו עד פה תבא, עד בוא השמש (ביס), וזה לא שייך כ״א כשנסמך מלת עד אל דבר ידוע, שעי״כ נדע שבהתחלת דבר הידוע המתאחר יופסק המוקדם אליו, אמנם כשנסמך מלת עד למלת עולם, שהוא בלתי מוגבל, לא נוכל לפרש מלת עד ענין הגבלה (ביס) כי לא יוגבל דבר בבלתי מוגבל, וצריכים אנו לפרש מלת עד לענין המשכת זמני (פאָרטדויערנד, אנהאלטענד) כמו עד זה מדבר (איוב ב׳) כלומר בהמשך זמן דבורו (וואֶהרענד), וכן עד גשתו עד אחיו, שמלת עד השני הגבלת מקום, ועד הראשון הוא המשכת זמני כלומר השתחוותיו היו בהמשך זמן גשתו אליו. וכן יפה עד מאד, אין מלת עד להגבלה כ״א המשך זמני, (אנהאלטענד שאֶן), וטעמו היופי הוא מופלג באיכותו, וגם הוא בהמשך זמני, אף שהיופי הוא דבר הנופל תחת השנוי ומקריים רבים מגרעים היופי, בזה יהי׳ היופי בלתי השתנות בהמשך הזמן. וכן עד מהרה ירוץ דברו, מלת מהרה על התחלת הדבר, ומלת עד על קיומו והמשכתו בזמן (אנהאלטענד שנעלל), וכן ומרה עד מאד, מאד על הפלגת המרירות באיכותו, ועד על המשכתו בכמות. וכן עד עולם, המכוון בו (עוויג אנהאלטענד) המשך תמידי שלא יופסק ולא יתבטל, שלא תהי׳ נקודה זמנית שנוכל לעמוד בו, כי הוא מתפשט לבלי שיעור. עיי׳ במכדרשביי (ר״פ וארא) בטחו בה׳ עדי עד, מהו עדי עד וגו׳, ע״ש ובמקדש מלך שם דברים נפלאים.
לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳ – אין הנשים בכלל, כי לשון ביאה בקהל לא יפול רק על הזכרים אשר בבואם בעם אחר יעשו בקרבו משפחה חדשה, מה שאין כן הנשים, כי משפחת אם אינה קרויה משפחה, על כן באיסור ההתחתנות בכלל אמר (יהושע כ״ג:י״ב) והתחתנתם בהם ובאתם בהם והם בכם, וכן לא תבאו בהם והם לא יבאו בכם (מלכים א י״א⁠{:ב׳}), ענין המליצה הכפולה הזאת כענין והתחתנו אותנו בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם (בראשית ל״ד:ט׳). והנה איסור העמוני והמואבי הוא חומר שהחמיר עליהם הכתוב אפילו יתגיירו, וזה קנס על דבר אשר לא קדמו וגו׳, ושבעה עממים אסורים מכל צד אחרי היותם חייבים כליה, ושאר עמים כלם אסורים בגיותם ומותרים בהתגיירם, ושל עזרא לא התיהדו, ולא עזבו תועבותיהם, כי כן כתוב (עזרא ט׳:א׳) לא נבדלו העם ישראל והלוים מעמי הארצות כתועבותיהם משמע שאותם העמים (כלומר בנותם הנשואות לישראל) היו נוהגים עדיין בתועבותיהם. וגם מה שראינו שהיו הבנים מדברים חצי אשדודית {נחמיה י״ג:כ״ד}, הוא עדות כי אמותם היו נוהגות כמנהגיהן, ולא למדו דרכי בעליהן, כי הדבור בשפה נכריה מורה השתררות והעדר השתוות לדרכי זולתו, וזה טעם להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו {אסתר א׳:כ״ב}. – והנה לפי שטתי כמו שהעמונית מותרת, כן אפשר שגם הממזרת מותרת, וכבר אמרו (יבמות ע״ח:) ממזרת לאחר עשרה דורות מותרת: גם אפשר שלא תהיה מותרת, אלא שלא רצה הכתוב לומר בממזרים ואתם לא תבאו בהם, מפני שהיה הלשון מגונה, שהיה נראה כאילו הממזרים מרובים כל כך בישראל שהם קהל בפני עצמו.
[קיג] לא יבוא עמוני – בספרי איתא עמוני ולא עמונית דברי ר׳ יהודה. ור״ש יליף מאשר לא קדמו. ונשים אין דרכם לקדם. וע״ד הפשט שלא על דרך פלפול יש לומר דר״י לשיטתו דלא דריש בכל מקום טעמא דקרא. ואף שבמקום שמפורש הטעם בכתוב מודה ר״י, כדאיתא בב״מ דף קט״ו. אבל בכאן על דבר שלא קדמו איננו טעם מספיק ללא יבואו בקהל עד עולם. שבשביל זה יתרחקו עד עולם. וגם למה לא פירש הכתוב טעם, על שלא יבוא ממזר ופצוע דכה בקהל ה׳ לכן נפרש הכתוב על דבר קאי על לא תדרוש שלומם. שבעד דבר שלא קדמו עונשם לא תדרוש שלומם וגו׳. וזה הוא טעם מספיק מדה כנגד מדה. בעד שלא קדמו לא תדרוש שלומם. ועל ששכרו את בלעם לקלל ודרשו רעתך. לכן לא תדרוש טובתם, ואחרי שאיסור לא יבוא הוא אזהרה בלא טעם. לכן דורש כמו שכתוב דוקא. עמוני ולא עמונית, [כמו אזהרת שעטנז שאינו מפורש שום טעם. לכן אין איסור רק צמר ופשתים], והא דלא אמרינן מצרי ולא מצרית, מפני שאיסורן עד ג׳ דורות. אינו מן לא תתעב מצרי. שאדרבה משם נלמד שלא לרחקם ורק מן פסוק בנים אשר יולדו להם דור שלישי. נלמד שעד דור שלישי אסורין. ואחרי שלענין יבום מצינו שבנות בכלל בנים לכן דרשינן מאשר יולדו. לרבות הבנות, ור״ש דדריש בכל מקום טעמא דקרא אף שאינו מפורש בכתוב ומובן שהטעם שאינו מפורש בתורה שאינו טעם מספיק וא״כ כאן יפרש שעל דבר הוא כפשוטו טעם על שלא יבאו בקהל וא״כ כשבא למעט עמונית אינו אלא מפני שאין בהם הטעם שאין דרכם לקדם שאלו היה גם בהם הטעם לא היינו דורשים הכתוב בדוקא עמוני ולזה הוכרח ר״ש למעט מאשר לא קדמו כנ״ל:
לא יבא עמוני ומואבי וגו׳ – יש בענין הזה הרבה שאלות, א׳ ידוע קושית המפרשים, שהרי נאמר (דברים ב׳ כ״ח) אכל בכסף וגו׳ והמואבים היושבים בער, שהנראה שהם קדמו בלחם ומים, וידוע גם ישוב המפרשים שאמרו שע״פ החסד שעשה אברהם עם אביהם לוט היה להם להקדים תיכף בצאתם ממצרים ובחנם, אבל יקשה שבעבור שלא עשו חסד יתרה יתרחקו עד עולם. וביותר יקשה על בני עמון שלא שכרו את בלעם וגם שארצם היה בגבול ממלכת עוג כנראה מהמשך הפסוקים שבסדר דברים וממה שנ׳ ביפתח (שופטים י״א כט) וממצפה גלעד עבר בני עמון וא״כ לא היו יכולים להתרחק כ״כ מארצם לקדם בלחם ומים ולמה נתרחקו גם הם, ב׳ מה זה שעמון ומואב שאיסורן לבא בקהל הוא איסור עולם נקבותיהם מותרות מיד, ומצרים ואדומים שאיסורן רק עד דור השלישי נקבותיהם כמותם, וענין המצרים ואדומים ועמון ומואב נגד ישראל הוא בדרך משל, כבן מלך שסבב מדינות רבות וחזר לבית אביו וספר איך שבמדינה אחת עבדו בו עבודת פרך, וצוה המלך לענשם בעונש קל, ובמדינה אחת לא קדמו אותו בלחם ובמים כנכון לבן מלך וגם ששכרו אחד לקללו, חרץ המלך משפטם להרחיקם עד עולם? ג׳ הנראה מהפסוקים האלה שנס גדול עשה השי״ת להפך את קללת בלעם הרשע לברכה וכן נאמר (מיכה ו׳ ה׳) עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור וגו׳ למען דעת צדקות ה׳, מה היה אם הרשע היה מקלל אם ה׳ לא צוה, וגם היפלא מה׳ לסכור את פי בלעם שלא יוכל לקלל, וגם יש להתבונן שבלק רצה להלחם בהם מסתמא היה רוצה שיקללם שישראל יהיו חלשים במלחמה, וה׳ שהפך את הקללה לברכה היה לבלעם לברך את ישראל שיהיו מוצלחים במלחמה ובלעם דבר רק ממעלת הרוחניות ודרך המוסר שבישראל ושתמות נפשו מות ישרים ושיאמר ליעקב מה פעל אל, ויובן הדבר ע״פ ג׳ הקדמות, א׳ שבעת דור המדבר היו בני עמון עם מואב לעם אחד ומפני שהיו מעטים נגד מואב נקראים בני עמון, ומלך מואב היה מלך גם להם, ורק אח״כ נעשו למלוכה בפ״ע, וראיה לזה שאמר יפתח (שופטים יא כה) ועתה הטוב טוב אתה מבלק בן צפור וגו׳ אם נלחום נלחם בם ולא זכר שמלך בני עמון לא נלחם בם, נראה שבלק היה מלך גם עליהם ועמון כמואב היו בעצה אחת שלא להקדים בלחם ולשכור את בלעם כאשר יתבאר, ב׳ שתכונת עמון ומואב הזכרים היה כתכונת לוט אביהם שאברהם נתפרד מלוט בשביל שלא חש לגזל, וגם ידוע מ״ש רז״ל על מ״ש (בראשית י״ג י׳) וירא לוט את כל ככר הירדן כי כלה משקה שהוא על ענין העריות ונאמר שלוט יושב בשער סדום לדיין ושופט בסדום וידוע נימוס הדינין שלהם, וגם כאשר התחיל לפייס את אנשי סדום אמר הנה נא לי שתי בנות וגו׳ ורצה להפקירם, וגם ממה שנכשל בבנותיו, וכמאמרם ז״ל שכל הלהוט אחר בולמוס של עריות מאכילין אותו מבשרו וגם ששתה עד שלא ידע בשכבה ובקומה, והנראה שכשנתפרד מאברהם לקח לו לוט דרך שהוא הפוך מדרך אברהם שדרך אברהם היה רק לזכך החומר ולילך בדרך השכל והמוסר, ולוט בחר להחשיך את דרך אור השכל ולהיות נשקע רק בענינים גופניים ולחיות כבהמות ארץ באין חק ומוסר כידוע דרך אנשי סדום, ואף אחר שהיה זמן רב בבית אברהם וראה בביתו התגלות השכינה לא הועיל לו מאומה רק שדבקה בו מדת הכנסת אורחים כנראה מענין שהפציר בהמלאכים, וכן בניו הלכו בדרכיו להתנהג כבהמות עלי ארץ, והראיה שלא נמצא זכר בתנ״ך שיצא מהם איזה דבר חכמה או מלאכה וגם כנראה ממה שעבדו לע״ז פעור שענין עבודתה נתיסדה רק לעקר ולשרש אף גם ההבדל שיש בין אנשים שפלי הערך ובין הבהמה שהוא הבושה, ולכן הרגילו א״ע שאף נגד יראתם לא תהיה להם בושה לעשות כמעשה הבהמה, ורק מדת הכנסת אורחים היה דבוק בהם למאד, ולפי המדה הזאת בטח היו מקדימים את ב״י בלחם ומים, אבל רצונם היה להתפרד מישראל כאשר נתפרד לוט אביהם מאברהם ורק מפני הפך דרכם והנהגתם כי היו יראים שע״י התקרבותם לישראל ויראו הנהגת דרכם ומדותיהם אז לא יערב עוד להם הנאות הגופניות אשר היו רוצים להנות מהם כבהמות יער מבלי התערב בהם שום עצב, וביותר יהיה רע להם כשבנ״י יתישבו בארצם שאז תתפרסם הנהגתם בכל הארץ ואיך יוכלו אז להחשיך את השמש בהשמים, לכן התחכמו לעשות תחבולות שבנ״י יפלו ממדרגתם ושלא יבואו לארץ כלל ויהיו נעים ונדים במדבר באין השגחה האלהית הנסיית, ועצת בלק היה כך כי ידע טבע בנ״י שאם יראו מלחמה שלא יהיה הנצחון להם יפלו מאוד ממדרגתם באמונה ובבטחון יחד בראותם הצלחת עובדי ע״ז, ובפרט מאלה שיעבדו לעבודות בזויות כפעור וכדומה שאז יכנס ספק בלבם אולי מפני שהם עובדים לה׳ לבדו שהוא מרומם מעולם השפל ולא ישכון ביניהם רק כשהם על מדרגה היותר גבוהה, ואם יראה בהם ערות דבר הוא שב מאחריהם כמ״ש (דברים כג טו) ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, וכמ״ש אחר מעשה העגל (שמות לג ה׳) רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך, לא כן הע״ז מה גם הבזויות ששוכנים עם עובדיהם בתוך טמאותם, וידע ג״כ שהשי״ת לא יעשה להם נצחון נגד גוי וממלכה אשר לא מז׳ האומות המה שרק נגד הז׳ אומות יעשה ה׳ להם נצחון מפני הבטחת ושבועת האבות וגם שנתמלא סאתם להעקר מן העולם כמ״ש (דברים טז ד׳) אל תאמר בלבבך וגו׳ רק מרשעת הגוים ומשמרו את השבועה, ולכן במלחמת עמלק שהוא מבני עשו לא היה הנצחון גדול וגם היו צריכין התחזקות כמ״ש (שמות י״ז י״א) והיה כאשר ירים משה ידו וגו׳, ולכן רצה בלק שיתדבק איזה עם שאינם מהז׳ אומות להלחם בישראל ויפלו ממדרגתם כמ״ש (במדבר לב ז) ולמה תניאון את לב בנ״י ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה, ולכן היתה עצתם ראשית לבלי להקדים אותם בלחם ומים, וזה שנאמר על דבר אשר לא קדמו, שבכ״מ שנאמר על דבר הוא העצה בזה, ובאו לפרסם בין העמים שבסביבותיהם שהפרו נגד ישראל ברית אחים, ולא יראו להלחם בישראל מטעם אולי יעזרו להם בני עמון ומואב קרוביהם כי נהפוך הוא שעמון ומואב עוד גם הם יתגרו בבנ״י מלחמה, ויתכן שעמלק בא להלחם רק בשביל שראה שעמון ומואב לא יבואו לעזרתם ואחרי שראו שלקחו מסיחון גם מה שהיה מקודם ארץ מואב וראו שילחכו את כל סביבותיהם ולא יהיה מי שילחם עמהם וע״כ ראה בלק שההכרח שהוא בעצמו יעשה עמהם מלחמה, אבל לא היה בטוח שינצחם כי מצד אחד ויגר מואב מפני העם מאד והעיקר במלחמה הוא חוזק הרוח, וגם בלק לא האמין שהנס ממלחמת סיחון ועוג היה כ״כ גדול ולכן חשב שבנ״י חזקים הם מאד, אבל מצד אחד ויקץ מואב שקצו בחייהם והיו לוחמים כמתיאשים מן החיים שלא ישובו אחור במלחמה, ולכן היה הדבר שקול אצלו אם ינצח או שינוצח, והיה יוצא למלחמה אף בלא קללת בלעם, וקרא את בלעם א׳ שעמון ומואב היו מאמינים מאד בדבריו ויתחזק ע״י קללתו רוחם למלחמה, ב׳ שיקטרג על ישראל לפני השי״ת שעי״ז יקצוף על ב״י ולא יעשה להם נס וע״י שני הדברים בטח בהנצחון, והשי״ת ידע שע״פ דרך הטבע ינצח מואב את ישראל אף אם לא יתחזק רוחם ע״י קללת בלעם, לכן לא היה די במה שלא יקללם ורק שגם בלעם יברך את ישראל וכאשר פרסם בלק בעצמו את אומץ דברי בלעם באמרו כי ידעתי את אשר תברך מבורך ושמעו שעוד ברך את ישראל, רפתה רוחם עד שנתיאשו מלהלחם בישראל, וגם בדבר הקטרוג היה הפך רצונו שבלעם עוד למד סניגוריא ואמר מה טובו אהליך יעקב וגו׳ ולפי ששנאת בלק היה רק מפני רוב מעלתם וירא פן יתפרסם דרכם באזני בני עמו ולא יערב להם הנאת הגופניות כנ״ל, שם ה׳ בפי בלעם לפרסם את רוב מעלתם והשגתם ומדותם עד שבלעם בעצמו התפלל שתהיה אחריתו כמוהם:
הקדמה הג׳ כי בנות לוט היו צנועות אף כי היו בסדום כמ״ש אשר לא ידעו איש ונאמר שם ואת שתי בנותיך הנמצאות שתרגם אונקלוס דאשתכחון מהימנא. והמעשה שקרה עם אביהם עשו לשם שמים וכן התנהגו כל בנות מואב ועמון בדרכי הצניעות והראיה שיצא מהם ב׳ פרידות טובות כרות ונעמה וכאשר יעץ בלעם את בלק להכשיל את בנ״י בזנות כתב האברבנאל והובא שם בתוה״מ שבלק לא קבל עצתו שבנות מואב לא שמעו לו ובלעם הלך למדין שיבואו בנות מדין למדינת מואב להכשיל את ישראל, ומה שנאמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב, העם היו בטעות וחשבו שהם בנות מואב אבל באמת היו בנות מדין, ועפ״ז יתישבו כל השאלות, התרת השאלה הא׳, כי בני עמון היו בעצה עם מואב בדבר שלא להקדים ולשכור את בלעם, והתרת השאלה הב׳, כי עמון ומואב נתרחקו רק בשביל שהי להם טבע לוט אביהם להיות להוט אחר תאוות הגופניות ולבלי ללכת בדרכי השכל, וה׳ ידע שאם יתערבו בישראל אף לאחר כמה דורות, שידביקו וישרישו בישראל רדיפת תאות הגופניות ובפי׳ אמרו חז״ל (נזיר כג ע״א) דרש רבא מאי דכתיב (משלי י״ח:י״ט) אח נפשע מקרית עוז, זה לוט שפרש מאברהם, ומדינים כבריח ארמון שהטיל מדינים בינו ובין ישראל כבריח ארמון שנ׳ לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳, דרש רבא ואיתימא ר׳ יצחק מאי דכתיב לתאוה יבקש נפרד זה לוט ובכל תושיה יתגלע שנתגלע קלונו בבתכ״נ ובבמ״ד דתנן עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם, אשר לכאורה יקשה הלא בפירוש כתבה התורה הטעם שלא יבואו משום שלא קדמו ואשר שכרו, ולפי מה שכתבנו יתיישב שגם מה שלא הקדימו ושכרו הי׳ ג״כ בשביל שלתאוה יבקש נפרד כלוט אביהם, אבל בנותיהן שאינן להוטין אחרי התאוה מותרות, ומצרים ואדומים אף שגם הם היו משוקעים בתאות אבל גברה תשוקתם גם לחכמה כידוע שממצרים יצאו כמה מיני חכמות ומלאכות וכן מאדום יצאה חכמה כמ״ש רז״ל אם תאמר אין חכמה באדום אל תאמין, והמצרים היו נותנים כבוד לחכמי ישראל כאשר הכירו מעלתם כנודע מיוסף עודו בבית אדוניו המצרי, וכשפתר החלום אמר פרעה אין נבון וחכם כמוך, וכאשר נוכחו שאצבע אלהים הוא נאמר והאיש משה גדול מאד וכתיב וה׳ נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, לכן דור שלישי יבא להם כי ידע השי״ת שמדור שלישי והלאה אין תערובתן רע לישראל ונקבותיהם כמותן שלא נבדלו מהזכרים בתכונתן, ועד דור שלישי התדבקותן בישראל לא טוב, ויתישב ג״כ במשל לבן מלך גדול ששלחו אביו למדינות רחוקות בשביל איזה ענין ולא רצה המלך שבכל מקום בואו יודע תיכף שהוא בן מלך כי אז לא ישיג התכלית המכוון מסיבוב זה, ושלחו בתור אדם פשוט, וידע שכשרונות בנו יכירו הכל ויכבדוהו אף שלא ידעו שהוא בן מלך, וכך היה שניצל הבן מלך מכמה סבות ע״י כשרונותיו ועוד עלה למדרגה גדולה עד שנתקנאו בו אנשי המקום ויתיעצו להשפיל מעלתו ע״י שיעבדו בו עבודת פרך, וכן היה שברבות הימים ירד ממעלותיו, ואביו שחקר על מעשיו בראותו שעוד מעט יפול בנו ממעלותיו עד שלא יוכל לשוב לשבת בבית אביו שלח למלך ארץ ההיא שישלח את בנו מארצו, והוא לא שמע מהמלך הגדול וגם לא האמין שהאיש אשר מעשהו בחומר ובלבנים יהיה בן מלך גדול ולא רצה לקיים דבר המלך הגדול עד ששלח עליו חיילותיו והכו והכניעו את מלך הארץ עד ששלחו בעושר וכבוד ויצא בחיל גדול כיאות לבן מלך גדול לבא לארץ אביו, ובאמצע דרכו ישב עם א׳ מקרוביו מצד אמו וכאשר שמעו את שמעו וכבודו התקנאו בו במעלתו וכבודו אשר יגדל עוד בארץ אביו, והתיעצו שלא להקדימו בלחם ומים למען פרסם סביבותיהם שהפרו נגדו ברית אחים ושכל מי שילחם בו יהיה לעזר לו וגם שלחו אחד לאביו שידבר לה״ר על בנו שע״פ מעשיו שעשה בארץ שעבד לא יאות לו עוד לישב בארץ אביו ורק שיהיה נודד במדבר, אבל המלך הגדול שידע תכונת בנו שמעשיו המגונים הוא רק ע״י שעבדו בו בפרך ועדיין לא נזדכך אבל כשרונותיו לא אבד ועוד יעלה מעלה, הביא את בנו לארצו בכבוד גדול וצוה עליו המלך שלאלה אשר חטאו נגדו כשהיה בתור אדם פשוט שלא להרחיקם הרבה, ולאלה אשר חשבו לעשות לו רעה כשידעו שהוא בן מלך גדול וביותר שרצו לעשות פירוד בינו ובין בנו צוה שירחיקם מעליו עד עולם, והתרת השאלה הג׳ מובנת שרק ע״י ששמעו מבלעם שברך ג׳ פעמים ולמד סניגוריא על ישראל אז חדלו להלחם ובלק הלך לו לדרכו:
לא יבא להם: לפי הפשט לא ישאו אשה בת ישראל ויבואו להם בנים בקהל ישראל. והדרש ידוע. {הא מיהא מוכח דכל זמן שלא נתגייר ויהא הולד הולך אחר האם לבד, אין איסור עמוני ומואבי עליה. והכי מבואר במדרש רות רבה (א,טו) דלהכי לא גיירו מחלון וכליון את נשותיהם, משום שלא ידעו הדרש ד׳עמוני ולא עמונית׳1, אלמא דבגיותן אין על זה איסור עמוני ומואבי. ובזה מבואר גמרא יבמות (עו,ב) ׳ותיפוק ליה דהיא מצרית׳2, ונדחקו הראשונים3. ולדברינו פשוט, שמקשה היאך אפשר דגיירה, א״כ היא אסורה משום מצרית, אלא וודאי שלא גיירה ואינה אסורה משום מצרית}.
1. ״וישאו להם נשים מואביות״ (רות א,ט): תני בשם ר׳ מאיר, לא גיירום ולא הטבילו אותם, ולא היתה הלכה להתחדש (עץ יוסף: ״עמוני״ – ולא עמונית, ״מואבי״ – ולא מואבית, ולא היו נענשים עליהם).
2. לפנינו ׳דהא מצרית ראשונה היא׳ והכוונה ל-בת פרעה, אחת הנשים של שלמה המלך, עליה נאמר (מלכים א, ג,א) ״ויתחתן שלמה את פרעה מלך מצרים״, עליה אמרה הגמרא (עו,א) ׳גיורי גיירה׳, ומקשה הגמרא שכתוב ״ויתחתן״ אע״פ שאסורה לבוא בקהל.
3. רש״י פירש: ותיפוק ליה - דאפילו גיירה, מצרית ראשונה היא, ואפילו הכי קרי ליה ׳חתנות׳. והקשו עליו התוספות (ד״ה ותיפוק ליה וכו׳): וקשה, דפשיטא דשייך בה חתנות דהא תפסי בה קידושין. (המשך התוספות): ונראה, דפריך, דהיאך נשאה שלמה, הא מצרית ראשונה הואי ואסורה בקהל.
הרמב״ן מפרש, שמשני הטעמים הנזכרים כאן, הראשון — ״אשר לא קדמו וגו׳⁠ ⁠⁠״ — מתייחס אל עמון, והשני — ״אשר שכר וגו׳⁠ ⁠⁠״ — מתייחס אל מואב. על כרחנו לא נוכל לפרש ״אשר לא קדמו וגו׳⁠ ⁠⁠״ כלפי מואב, שהרי מפורש בתורה (למעלה ב׳:כ״ט) שמכרו לישראל מזון, כדרך שעשו בני אדום, שלא תועבו. אבל ביבמות ע״ה: אמרו בטעם ההלכה שלא נאסרו אלא זכרים ולא נקיבות (עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית), מפני שדרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם, ולפי זה משמע שהנימוק ״אשר לא קדמו וגו׳⁠ ⁠⁠״ מתייחס גם אל מואב.
אבל הרמב״ן מצטט כאן מן הירושלמי וממדרש רות רבה, שגם הטעם השני (אשר שכר וגו׳) אינו שייך בנשים, שאין דרכה של אשה לשכור. יתכן שזו גם כוונת הבבלי. אבל מן האגדה שבסנהדרין ק״ג: מוכח להדיא דלא כדברי הרמב״ן. הננו מוכרחים לומר שחטאם של המואבים היה שלא קדמו את ישראל קרוביהם במזון חנם, כמנהג כלפי יגיעי מלחמה, השוה בראשית י״ד:י״ח וישעיהו כ״א:י״ד.
לא יבא עמוני ומואבי כו׳ – עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. הביאור, דאם בא על האומה בכללה אז אין שולל נקבות, אבל אם בא על היחיד בפרט אז עמוני ולא עמונית כמו שכתוב העברי או העבריה, וכאן מוכח דמדבר על כל פרטי ובדיוק עמוני ולא עמונית, דלמה הקדים כאן עמון למואב הלא בן הבכירה הוא מואב ובן הצעירה עמון והיה ראוי לכתוב מואבי ועמוני, וכן סבת החטא מה שעברו דרך ארצם הלא עברו קודם גבול מואב ואח״כ עברו גבול עמון וכמו שכתוב בדברים, יעוי״ש, ודרך המקראות לכתוב בדרך לא זו אף זו דהיינו שהדבר שיש בו חידוש יבא לבסוף, וכבר נתבאר זה בויקרא סימן שי״ב באורך. ומואבי ראוי לאיסור יותר מפני שהוא שכר את בלעם, ולכן כתיב ואשר שכר בלשון יחיד רק על מואב, הוה ליה למכתב לא יבא מואבי ואף עמוני, לכן פרש״י דקאי על כל פרט ועמוני ולא עמונית ובמואב מצד הסברא ראוי לאסור גם הנקבות מפני שהן החטיאו את ישראל בשטים וכמו שאמרו במדרש רות הנעלם ר׳ בון אמר אילו הוינא תמן כד אתקיימא הלכה מואבי ולא מואבית פליגנא עליו ואמינא מואבית ולא מואבי ומה מאי דכתיב בהו ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראנה לעם כו׳ וכתיב הן הנה היו לבנ״י כו׳ וגוברין אסירי ואינון שריין כו׳ ועוד כתיב באורייתא תרי טעמי על דבר כו׳ ואשר לא קדמו עיקרא דמילתא גוברין הוי עכ״ל, הרי מורה לפ״ז לא יבוא עמוני זכר ונקבה מותרת ולא עוד, ומואבי ג״כ ולא מואבית, דוקא זכר אסור ולא נקבה הגם דהיה ראוי להיות להיפוך. וזה הוכחה ברורה דלפ״ז קאי בדרך לא זו אף זו. ור׳ שמעון מדייק מדכתיב החטא שלא קדמו אתכם בלחם ומים ולא זכר החטא שהן החטיאו לבנ״י בזנות בשטים ע״כ משום דמואבי ולא מואבית וזכר החטא ששייך באנשים לא בנשים כמבואר במדרש הנעלם הנ״ל וביבמות דף ע״ו ע״ב, עיין שם ותבין מה שאמרנו בשני הפסקות הללו.
לא יבא עמוני – יהודה גר עמוני שאל לפני חכמים מהו אני לבא בקהל, אמר לו ר׳ יהושע מותר אתה, אמר לו ר׳ גמליאל, והכתיב לא יבא עמוני בקהל ה׳, אמר לו ר׳ יהושע, וכי עמון ומואב במקומם הם יושבים, כבר בא סנחריב ובלבל את כל האומות וכל דפריש מרובא פריש.⁠1 (ברכות כ״ח.)
עמוני ומואבי – עמון ומואב נקבותיהם מותרות, דכתיב עמוני ומואבי, עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, אי הכי אדומי ולא אדומית מצרי ולא מצרית, ה״נ שאני הכא, דכתיב ואשר שכר עליך ואשר יעץ, מי דרכו לשכור ולייעץ – האיש ולא האשה.⁠2 (ירושלמי יבמות פ״ח ה״ג)
גם דור עשירי – אם נאמר עד עולם למה נאמר דור עשירי, אלא מופנה להקיש ולדון גז״ש לדור עשירי דכתיב בממזר דהוי עד עולם3 (ספרי).
1. כי אחרי שערבם זב״ז והגלה אותם ממקומם לכן העמונים ומואבים היושבים במקומותיהם וכן המצרים שבמצרים והאדומים שבשדה אדום אנשים אחרים הם, והואיל ונתערבו ד׳ אומות האסורות בכל אומות העולם המותרין להתגייר הותרו הכל להתגייר, שכל הפורש מהם חזקתו שפירש מן הרוב. אמנם לדעת איזו פוסקים שייך היתר זה רק בעמון ומואב ואדום אבל מצריים באיסורייהו קיימי משום דהכתוב נתן קצבה למצרים שנאמר (יחזקאל כ״ט) מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים וגו׳ ועיין בתוס׳ יבמות ע״ו ב׳, ובר״ש פ״ד דמס׳ ידים פלפול גדול בזה.
2. לפנינו לא כתיב ואשר יעץ רק ואשר שכר, וסמיך על הכתוב במיכה ו׳ זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, והכונה להביא ראיה דהשכירות היתה בעצה. ותכלית הראיה הזאת נבאר בפסוק הסמוך בדרשה על דבר, ועיין מש״כ דבר נאות בענין דרשה זו בר״פ וירא בפסוק ויאמרו אליו איה שרה אשתך, יעו״ש.
3. עיין מש״כ לעיל בפסוק ג׳ בדרשה גם דור עשירי השייך לדרשה זו.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובחזקונימיוחס לרא״שטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושצרור המורגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםהכתב והקבלהשד״לנתווסף למלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144