Yechezkel 29 – יחזקאל כט‏ – Mikraot Gedolot

(א) בַּשָּׁנָה֙ הָעֲשִׂרִ֔ית בָּעֲשִׂרִ֕י בִּשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר לַחֹ֑דֶשׁ הָיָ֥ה דְבַר⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃

In the tenth year, in the tenth month, on the twelfth day of the month, the word of Hashem came to me, saying,

תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

בְּשַׁתָּא עֲשִׂירְיֵתָא בַּעֲשִׂירָאָה בִּתְרֵי עֲסַר לְיַרְחָא הֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִי לְמֵימָר.

בשנה העשירית בעשירי בשנים עשר לחדש היה דבר י״י אלי לאמר.

בשנה העשירית – לצדקיה.

בעשרי^א – בחדש העשירי הוא חדש טבת.⁠¹

בשנים עשר יום לחדש – ואני איני יודע למה תפש חשבון זה.

1. השוו ללשון הפסוק באסתר ב׳:ט״ז.

א. כן בפסוק. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״עשירית״.

בשנה העשירית – קודם לנבואת צור. אבל על ידי עונש שאר הגוים המחרפים ומגדילים פיהם על ירושלים חיבר גם נבואת צור עמם, לפי שגם היא על שמחרפת ושמחה במפלתה נענשת כמותם.

In the tenth year: (i.e.,) before the prophecy against Tyre.⁠¹ But on account of the punishment (inflicted against) the rest of the nations that reviled and opened wide their mouths against Jerusalem, (the redactor) joined/composed the prophecy against Tyre with them as well; since she (Tyre), too, reviled (Jerusalem) and rejoiced in her downfall, she was punished like them.⁠²

1. See Ezekiel 26:1–28:19.

2. Rabbi Eliezer normally assumes that, unless there is specific evidence to the contrary, Scripture follows chronological order. However, when it explicitly does not, he seeks to find some logical reason (e.g., literary or thematic) that would justify a different arrangement. Since the redactor explicitly states that Ezekiel’s prophecy in 29:1 came “in the tenth year,” whereas the one beginning in Ezekiel 26 came “in the eleventh year,” Rabbi Eliezer must attempt to account for the anachrony. See also the following comment included here.

בשנה העשירית בעשירי – עשירית למלכות צדקיהו וזכר תחלה פורענות צור לפי שהיתה פורענותם תחילה לפורענות מצרים אבל נבואת מצרים באה לו תחילה בשנה העשירית ואח״כ בשנה החרבן בי״א שנה לצדקיהו באה לו הנבואה על מצרים שני פעמים ואחר החרבן גם כן שני פעמים בי״ב שנה.

(הקדמה) הנבואה השלשה עשר היא כוללת נבואות רבות שנאמרו על פרעה ועל מצרים ולהיותם כלם על נושא אחד כללתי אותם בנבואה הזאת:

תחלתה בשנה העשירית בעשירי בשנים עשר לחדש וגומר עד ויהי דבר ה׳ אלי לאמר בן אדם דבר אל בני עמך ואמרת אליהם ארץ כי אביא עליה חרב: ויש בה י״ו פרשיות. הראשונה, בשנה העשירית. השנית, כי כה אמר ה׳ אלהים מקץ ארבעים שנה. השלישית, ויהי בעשרים ושבע שנה בראשון באחד לחדש. הרביעית, לכן כה אמר ה׳ אלהים הנני נותן את נבוכד נצר. החמישית, ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל. השישית, בן אדם הנבא ואמרת וגומר הלילו הה ליום. השביעית, כה אמר ה׳ אלהים ונפלו סומכי מצרים. השמינית, כה אמר ה׳ אלהים והשבתי את המון מצרים. התשיעית, כה אמר ה׳ אלהים והאבדתי גלולים. העשירית, ויהי באחת עשרה שנה וגומר בן אדם את זרוע פרעה מלך מצרים שברתי. הי״א, ויהי באחת עשרה שנה וגו׳ בן אדם אמור אל פרעה. הי״ב, לכן כה אמר ה׳ אלהים ביום יען אשר גבהת. הי״ג, כה אמר ה׳ אלהים ביום רדתו. הי״ד, ויהי בשתי עשרה שנה וגומר בן אדם שא קינה. הט״ו, כי כה אמר ה׳ אלהים חרב מלך בבל תבואך. הי״ו, ויהי בשתי עשרה שנה בחמשה עשר לחדש וגומר בן אדם נהה על המון מצרים והורידהו: ויש לי לשאול בנבואה הזאת ששה שאלות:

השאלה הראשונה למה נכתבה הנבואה הזאת שנאמרה בשנה העשירית אחרי הנבואה שנזכרה אחר כך בעשתי עשרה שנה באחד לחדש על צור והיה ראוי שיכתבו הנבואות בסדר הקדימה והאיחור כפי הזמנים שנאמרו בהם ראשונה זאת שנאמרה בשנה העשירית על פרעה ואחריה אותה שנאמרה בי״א שנה על צור לא שיכתוב המאוחר קודם והקודם מאוחר:

השאלה השנית למה גזר השם שיהיה חרבן מצרים מ׳ שנה והנה גלות ישראל בבבל היה ע׳ שנה ולמה היה במצרים מ׳ שנה, ובדרש אמרו כי מ״ב שני רעבון נגזרו על מצרים בחלום פרעה כנגד שלש פעמים שנכתב החלום שבע פרות ושבע שבלים רעות ראה פרעה וסיפר ליוסף הרי שני פעמים י״ד שהם כ״ח ויוסף אמר שבע הפרות הרקות והרעות ושבע השבלים הרקות הנה י״ד וכ״ח עולים אל מ״ב, והיו להם שתי שנים רעב כמו שכתוב כי זה שנתים הרעב ומשירד יעקב אבינו למצרים נפסק הרעב נשארו מ׳ שנה ובעבור׳ נגזר עליה להיות חרבה מ׳ שנה אבל זה אינו מספיק ואין משיבין על הדרש:

השאלה השלישית באומרו ויהי בעשרים ושבע שנה, והיא כי מה המנין הזה כי הנה לגלות יהויכין כשאר המנינים או למלכות צדקיהו אי אפשר שיפורש כי כבר נפסק, ואף שנאמר כדברי סדר עולם שהמנין הזה הוא למלכות נבוכדנצר תשאר השאלה למה בכל המנינים שנזכרו למעלה ושיזכור אחר זה היה המנין לגלות יהויכין ומלכות צדקיהו שהכל היה אחד ובנבואה הזאת בלבד מנה למלכות נבוכדנצר:

השאלה הרביעית באומרו שנתן נבוכדנצר את שלל מצרים שכר לחילו פעולתו אשר עבד בה, ואיך יתכן זה כי כבר זכר למעלה שהיה חרבן מצרים יען היותם משענת קנה לבית ישראל לא כדי לתת שכר לנבוכדנצר על שהחריב את צור ולמה אמר סמוך לזה ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל ולך אתן פתחון פה בתוכם וכבר הוקשה פירוש הפסוק הזה על רש״י וכתב שהוא מוסב לפרשה של מעלה, והרד״ק כתב שנאמר זה על כורש שנולד באותו זמן ושניהם לא יתכנו:

השאלה החמישית באומרו את זרוע פרעה מלך מצרים שברתי והנה לא חובשה וגומר ושברתי את זרועותיו, ומה היא הזרוע שנשבר לו ולא חובשה ומה הם שתי הזרועות שנשברו בו אחר כך כי הנה בהיות החרבן אחד ובפעם אחד לא היה ראוי שיוחס אלא לזרוע אחד לא לשתים:

השאלה השישית בנבואת נהה על המון מצרים והורידהו אותה ובנות גוים אדירים אל ארץ תחתיות אל יורדי בור ממי נעמת רדה והשכבה את ערלים וכל אותה נבואה על מה נאמרה, ואם נאמר שהיא כשאר הנבואות שניבא על מצרים שהחריבה מלך בבל הרי כבר ניבא עליו בפרשיות אשר נכתבו ולא היה צורך עוד בנבואה הזאת כ״ש שמצאנו בזאת הנבואה שאשור ועילם משך ותובל ואדום ונסיכי צפון תהיה מפלתם יחד עם מצרים ולא היה דבר מזה בחרבן שעשה נבוכדנצר במצרים כי לא נשתתפה בו אומה אחרת ואשור ועילם מממשלת נבוכדנצר היו, ולכן לא מצאו המפרשים דרך לפרשה כי אם על עונש גיהנם שילך שם מצרים ואשור ושאר האומות שזכר ואי״ז מתישב על הלב כי איך יזכרו הנביא פה עונש גיהנם בתוך הנבואות שנבא על האומות לעניני העה״ז וחרבנ׳ כ״ש שכל האומות נעשו עצים לגיהנם כדבריהם ז״ל ולמה זה יזכור יחזקאל הנביא לעונשי גיהנם האומות האלה בלבד שזכר ולא השאר, ולמה לקצתם קרא ערלים ולקצתם לא קרא כן, ולמה לא זכר בכללם בבל שהיה ראש המחריבים אותנו, ולמה יהיה המון מצרים ראשון בעונשי גיהנם יותר מן השאר, ועוד שאם בעונשי גיהנם הכתוב מדבר מה לו לזכור חללים האם לא ירדו שמה כי אם חללי חרב הלא ידענו כי קטון וגדול שם הוא וכ״ז ממה שיוכיח שאין זאת כוונת הנבואה: והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

הכוונה הכוללת בנבואות האלו אשר קשרתי וחברתי יחד להיות כלם על פרעה ועל מצרים עם היות שנאמרו בזמנים מתחלפים, הנה היא ליעד ולהודיע שפרעה וכל מצרים יען הבטיחו לישראל להיות בעזרתם כנגד נבוכדנצר ולא עזרו אותם והיו להם משענת קנה, לכן יבואו על מצרים שתי חרבנות הא׳ מיד בקרוב ע״י נבוכדנצר מלך בבל שיחריב את ארץ מצרים ותהיה חרבה ושממה מ׳ שנה וע״ז עשה הנביא ותקן משלים הרבה כי ראשונה המשיל את פרעה בתנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו ואת שריו וגבוריו בדגת היאור הדבק בקשקשותיו וייעד שיוציאהו מהיאור על פני השדה ויתנהו מאכל לעוף השמים ולחית הארץ ויפלו סומכי מצרים והם עוזריו ואח״כ המשילו בכפיר ובארץ והנמשל א׳, ולפי שמצרים היה בוטח אם ברב המונו עמו וגבוריו ואם בגלוליו ואלהיו שיצילוהו מיד נבוכדנצר ואם במבצריו וערי מעוזו ואם בהצלחותיו שהיה תמיד גובר על אויביו במלחמות לכן אמר ה׳ שישבות את המון מצרים ועמו ע״י עריצי גוים שהם הכשדיים ויאבד הגלולים והאלילים מהם וגם את הערים הגדולות הבצורות ישומם פתרוס וצוען ונוא וסין ואון ותחפנחס ועוזה ושאר בנותיה. ואמנם כנגד בטחונו בהצלחותיו אמר שכבר נשבר א׳ מזרועותיו והנה המכה אשר הכה מלך בבל את מצרים על נהר פרת בהיותם על כרכמיש, ושכן ישבר את זרועו השנית בהכותו את שארית ארצו, והוכיח את פרעה על גאותו והביא לו משל ממלך אשור שהיה גדול ממנו והפילו הקב״ה בעבור גאותו וכן יעשה לפרעה, ולכן צוה לנביא שישא קינה על פרעה שהיה חושב בלבו שהיה כפיר ואריה והוא לא היה כי אם תנין, ותהיה מפלתו כל כך גדולה בנופלו ברשת ה׳ שהיא חרב נבוכדנצר שישומו עליו העמים והמלכים כולם. ואחרי שניבא כ״ז על חרבן מצרים הראשון שיהיה על ידי נבוכדנצר ניבא על חרבן אחר שיהיה במצרים גם כן יותר מזה באחרית הימים בזמן קבוץ הגליות שילכו הנוצרים בני אדום לכבוש את ארץ ישראל ויכו את מצרים עד בלתי השאיר לו שריד ויבאו עליהם בעבור זה כל אנשי המזרח והצפון אשור ועילם ושאר האומות ותהיה מלחמה גדולה ביניהם ויפלו מאלו ומאלו חללים רבים לאין מספר תחת מה שעשו בגלות השבטים ובחרבן ירושלם פעם ראשונה ושנייה שבמקום הרשע שעשו שם יקבלו המשפט והעונש וכמו שיתבאר כל זה בפסוקים:

(א) בשנה העשירית וגומר עד ויהי בעשרים ושבע שנה. כבר ביארתי למעלה שהנבואות האלה נכתבו בקדימה ואיחור כפי מה שנתקיימו ויצאו לפועל הייעודים ההם ולכן נזכרה מפלת צור וחרבנה קודם מפלת וחרבן מצרים לפי שראשונה נחרבה צור על ידי נבוכד נצר ואח״כ החריב את מצרים, ועם היות שהודיע הקב״ה לנביא בנבואתו חרבן מצרים בשנה העשירית וחרבן צור הודיעו לו אחר כך בשנת עשתי עשרה שנה שהוא שנת החרבן לא נכתבו הנבואות כפי זמן השגתם והגעתם לנביא אלא כפי הזמנים שבהם נתקיימו ויצאו לפועל, ומפני זה נכתבה נבואת צור ראשונה מפני שכן היתה במציאות ראשונה לחרבן מצרים עם היות שהודיע השם לנביא לסבה מן הסבות חורבן מצרים קודם חרבן צור, והוא כי הנה בשנה הי׳ שהיו ישראל במצור בעבור שהיו מקוים ומצפים שיבא פרעה וכל מצרים להצילם מיד הכשדים הודיע השם לנביא באותו זמן חרבן מצרים ושיהיה יען היותם משענת קנה לבית ישראל שאמרו לבוא לעזרם ולא באו ולזאת הסבה נאמרה הנבואה הזאת בשנה העשירית, אמנם צור לפי שהיה חרבנה על אשר שמחו בחרבן ירושלם באה הנבואה על חרבנה בשנת החרבן עצמו, וזהו הטעם למה נאמרו הנבואות האלה בזמנים שזכר הכתוב ולמה נזכרה הראשונה באחרונה שהיא מצרים והאחרונה שהיא צור בראשונה בספור הכתוב שהוא כולו כפי הזמנים שנעשו והותרה בזה השאלה הא׳:

בשנה העשירית – לגלות יהויכין ומלכות צדקיה.

בעשירי – בחדש העשירי.

בשנה העשירית – מפלת צור נבא בשנה י״א שהוא אחר נבואה זאת, והטעם שהקדימה, מפני שעל פרעה נבא גם בשנה י״א ובשנה י״ב ובשנה עשרים ושבע לכן הקדים נבואת צור, וסמך נבואות מצרים זל״ז, וגם שמצרים נחרבה פעמים הרבה וחורבן האחרון היה אחר צור (כמ״ש (פ׳ י״ח) נבוכדנצר העביד את חילו וכו׳ הנני נותן לו את ארץ מצרים) לכן סדר נבואה זאת אחר נבואת צור.

העשרית – לצדקיהו.

תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ב) בֶּן⁠־אָדָ֕ם שִׂ֣ים פָּנֶ֔יךָ עַל⁠־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וְהִנָּבֵ֣א עָלָ֔יו וְעַל⁠־מִצְרַ֖יִם כֻּלָּֽהּ׃

"Son of man, set your face against Pharaoh king of Egypt, and prophesy against him and against all Egypt.

תרגום יונתןר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימלבי״ם ביאור העניןעודהכל

בַּר אָדָם קַבֵּיל נְבוּאָה עַל פַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרָיִם וְאִתְנַבֵּי עֲלוֹהִי וְעַל מִצְרָאֵי כּוּלְהוֹן.

שים פניך על פרעה ועל מצרים – שהיו מלכי ישראל בטוחים עליהם ולפיכך גלו, ואף הם גולים על ידי נבוכדנצר. ומנלן שמלכים עליהם היו בטוחים, שכן כתיב בהושע: וימצא מלך אשור בהושע קשר אשר שלח מלאכים אל סוא מלך מצרים ולא העלה מנחה למלך אשור וגומ׳ (מלכים ב י״ז:ד׳), וסמיך ליה ויעל מלך אשור בכל הארץ ויעל שמרון ויצר עליה שלש שנים^א (מלכים ב י״ז:ה׳). ואף ישעיה אומר הוי היורדים מצרים לעזרה^ב וגומ׳ (ישעיהו ל״א:א׳).

א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 777 חסר: ״שנים״.

ב. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״למצרים עזרה״.

בן אדם, ועל מצרים כלה – אמר כלה בלשון נקבה כלומר על עדת מצרים.

והנה צוה השם לנביא שישים פניו על פרעה ועל מצרים כולה שאף על פי שהיו רחוקים ממנו יכוין אליהם ותשוטט מחשבתו אליהם כדי שיראה העתיד לבא עליהם, ואמר על מצרים כולה בלשון נקבה כלומר על עדת מצרים.

מצרים כלה – במקצת ספרי הדפוס וגם בס״א כ״י נקוד כלה הלמ״ד בחולם אבל לדעת רד״ק הוא בקמץ וכן נמצא ברוב הספרים.

שים פניך על פרעה מפני שפרעה עשה א״ע אלהי ומשל ממשל רב והיה מפלתו מפלת האומה בכלל, לכן צוהו ליחד השקפת חזיונו עליו, ועל ידו על כל מצרים.

תרגום יונתןר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימלבי״ם ביאור העניןהכל

(ג) דַּבֵּ֨ר וְאָמַרְתָּ֜ כֹּה⁠־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗היֱ⁠־⁠הֹוִ֗ה הִנְנִ֤י עָלֶ֙יךָ֙ פַּרְעֹ֣ה מֶלֶךְ⁠־מִצְרַ֔יִם הַתַּנִּים֙ הַגָּד֔וֹל הָרֹבֵ֖ץ בְּת֣וֹךְ יְאֹרָ֑יו אֲשֶׁ֥ר אָמַ֛ר לִ֥י יְאֹרִ֖י וַאֲנִ֥י עֲשִׂיתִֽנִי׃

Speak and say, 'Thus says Adonai Elohim, 'Behold, I am against you, Pharaoh king of Egypt, the great monster that lies in the midst of his rivers, that has said, 'My river is my own, and I have made it for myself.'

תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

אִתְנַבֵּי וְתֵימַר כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אֲנָא שְׁלַח רוּגְזִי עֲלָךְ פַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרָיִם דְאַתְּ דָמֵי לְתַנִינָא רַבָּא דִי שָׁרֵי בְּגוֹ נַהַרְוָתֵיהּ דִי אֲמַר דִילִי מַלְכוּתָא וַאֲנָא כְבִישִׁית.

לי יאורי ואני עשיתני – במשמעות: ״עשיתי אותי״, כלומר עשיתי את עצמי, והנו״ן והיו״ד שבה הן כינוי המושא.⁠¹

1. כך סבור דונש, תשובות על רס״ג, מס׳ 102. על-פי המובאה של דברי רס״ג אצל דונש, שם, נראה שכך הבין אף רס״ג. (עיין: ראב״ע, פירושו לתהלים ק, ב – בשם רס״ג; והשווה: צחות, מה ע״ב). לדעת רס״ג, כפי שמביאה דונש, שם, צירוף מעין זה אינו נהוג בשפה העברית, והראיה – הוא נמצא פעם אחת בלבד במקרא. הוא נהוג רק בשפה הערבית, ״והיא אצלם דברי הבאי מאיש בליעל״. דונש מתנגד עקרונית לדברי רס״ג. כך סבורים אף ריב״ג, אללמע, עמ׳ 196 (רקמה, עמ׳ ריז), ורד״ק (באחד מפירושיו לפסוקנו). יונתן תרגם את התיבה ״כבשית״ – ואין הוא מתייחס לכינוי ״ני״, ואפשר שהבינו ככינוי מושא עקיף, בהוראת ״עשיתי לי״. כך סבור אף רד״ק בפירושו הראשון, ונראה שכך הבין אף רש״י.

התנים הגדול – לפי שכל גדולתה של מצרים וכל שובע שבה על ידי יאורי נילוס הוא לפיכך הנביא ממשל את מלכה לתנין ואת עמה לדגת יאור.

לי יאורי – איני צריך לעליונים כי יש לי יאורי מספיק כל צרכי.

ואני עשיתני – בגבורתי ובחכמתי הגדלתי גדולתי וממשלתי.

the great crocodile Since all the greatness of Egypt and all its plenty comes though the Nile River, the prophet compares its king to a crocodile and its people to the fish of the river.

My river is my own I do not need the heavenly powers, for my river provides all my necessities.

and I made myself With my might and with my wisdom, I enhanced my greatness and my dominion.

ענין אחר: התנין^א הגדול – הנני עליך פרעה מלך מצרים שהוא כדג גדול^ב הרובץ בתוך יאוריו, שדגים גדולים נקראים תנינים, כמו שנאמר: ויברא אלהים את התנינים הגדולים (בראשית א׳:כ״א).

התנין הגדול – הוא פרעה מלך מצרים, שהוא מלך גדול וחזק כתנין, כדמתרגמינן: והרג את התנין אשר בים (ישעיהו כ״ז:א׳) – ויקטול ית מלכא דתקוף^ג כתנינא דבימא.

הרובץ בתוך יאוריו – כך נהגו הנביאים שמדמה האומה לאותו דבר^ד שהוא חיותו^ה בו. כמו צור לפי שחיותו^ו בספינות, שיושבת על מבואות ים (יחזקאל כ״ז:ג׳) והספינות מספיקות לו כל צרכו,⁠^ז כשרוצה לעוקרו מן העולם עושה ממנה ספינה ומפליגה בים ומשקעה בלב ימים ומשברה ברוח הקדים, כמו שפירשנו. אף ארץ מצרים לפי ששותה מן הנילוס וכל חיותה^ח ומזונותיה תלויים ביאר, שאין הגשמים יורדים במצרים תדיר בכל שנה. אלא שיאר מתפשט בכל המלכות ומשקה את הזרעים. לכך מדמה מלכות מצרים ליאר ומלכה לתנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו.

אשר אמר – פרעה.

לי יאורי ואני עשיתני^ט – לי המלכות ובחזקתי נטלתי אותו אל עצמי. וכן תירגם יונתן: לי מלכותא ואנא כבישית.

(ג-ה) ענין אחר: לי יארי ואני עשיתיני – כלומר איני צריך למטר השמים, שהיאור עולה ומשקה.

ואני עשיתיני – כלומר אני בעצמי.

והדבקתי דגת יאוריך – זהו^י דלת העם שדבוקים במלך, שאף הם יוצאין עמך.

אותך – ואת כל חיילותך הדביקים בך והנקבצים עליך, ונטשתיך^יא המדברה. וכן דרך המקראות: והעליתיך מתוך יאריך ואת כל דגת יאוריך בקשקשותיך תדבק – אני מעלה מתוך היאר, ולאחר כן ונטשתיך^יב המדברה.

א. כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5, פרמא 2994, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״התנים״.

ב. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״בגדול דג״. בכ״י מינכן 5: ״כגדול דג״.

ג. כן בכ״י לוצקי 777, פרמא 2994. בכ״י מינכן 5: ״דתקיף״.

ד. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״שדבר״.

ה. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״חייתו״.

ו. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״שחייתו״.

ז. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״צרכן״.

ח. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״בכל חייותה״.

ט. כן בכ״י פרמא 2994, וכן בפסוק. בכ״י מינכן 5: ״עשיתיני״. בכ״י לוצקי 777: ״עשיתיו״.

י. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״וזהו״.

יא. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״ונטשתה״.

יב. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״נטשתיך״.

הרובץ בתוך יאריו – לפי שארץ מצרים מקום יאורים מדמה אותו לתנין.

לי יארי ואני עשיתני – בכחי ובעוצם ידי ובחכמתי גדלתי ועליתי ואין זו עשיית בריאה אלא גדולה ומלכות.

התנים הגדול – במ״ם במקום נון וכמוהו כמהם וכמהן מוף ונוף ומפני שטוב מצרים הוא היאור כי הוא המשקה אותם ואינם צריכים למטר ועל כן מתגאים בו המשיל מצרים ליאור ופרעה המלך לתנים הגדול בתוכו והתנים הוא הדג הגדול כמו שאמר ויברא אלהים את התנינים הגדולים (בראשית א׳:כ״א) והמשיל עם מצרים לשאר הדגים כמו שאמר דגת יאוריך הרובץ בתוך יאוריו שאין מחריד אותו.

לי יאורי – המשקה אותו וארצי השובע נמצא בה ברוב השנים ואינני צריך למטר ולא לילך למדינות אחרות בעבור תבואה.

ואני עשיתיני – אני עשיתי ותקנתי לי היאור להשקות את ארצי.

או פירושו: עשיתיני עשיתי ותקנתי אותי בחכמתי ובתבונתי עד שנעשיתי מלך גדול וכמוהו אשר עשה את משה ואת אהרן (שמואל א י״ב:ו׳) שפירושו הגדילם.

ויונתן תירגם: הא אנא שלח רוגזי עלך פרעה מלכא דמצרים דאת דמי לתנינא רבא דשרי בגו נהרוותיה דאמר דילי מלכותא ואנא כבישית.

ואמר שהאל יתברך בהשגחתו יפקוד על פרעה מלך מצרים וקראו התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו ותנים הוא כמו תנין, ומפני שטוב מצרים ותבואתה כולה תלוייה ביאור שעולה ומשקה את כל הארץ לכן תאר את פרעה בשהוא התנים הגדול רוצה לומר שהוא הדג הגדול הרובץ בתוך יאוריו שבוטח בהם שאין מי שיחריד אותו, וזהו שאמר לי יאורי ואני עשיתיני כלומר איני צריך למטר השמים ולא לברכת השם כי הנה לי יאורי אשר ממנו כל טוב גם לא אצטרך אל שאר הארצות לבקש לחם כיון שלי יאורי וממנו פנה וממנו יתד בתבואות, ואומרו אני עשיתיני רוצה לומר אני עשיתי עצמי ובתבונתי גודלתי ורוממתי.

התנים – כמו התנין בנו״ן וכן נקרא מין דג הדומה לנחש במראיתו וכן את התנינים הגדולים (בראשית א׳:כ״א).

הרובץ – ענין השכיבה לנוח.

יאוריו – נחל מצרים נקרא יאור לפי שהמשיכו ממנו בריכות הרבה להשקות הארץ לכן אמר יאוריו בלשון רבים.

עשיתני – ענין גדולה ורוממות כמו ישמח ישראל בעושיו (תהלים קמ״ט:ב׳).

הנני עליך – הנה אני אלחם עמך.

התנים הגדול – לפי שכל שבח מצרים היה במה שהיאור השקה שדותיהם מבלי מטר השמים לכן המשיל מלכה לתנין ועמה לשאר דגים.

לי יאורי – היאור הוא לי להשקות שדותי ואין לי צורך במטר השמים.

ואני עשיתני – אני גדלתי ורוממתי את עצמי בחכמתי ובפועל ידי.

הנני עליך פרעה מלך מצרים – ידוע הוא כי פרעה איננו שם מלך מיוחד, אבל הוא שם כללי לכל מלכי מצרים. והוראת המלה הזאת בלשון מצרי שמש, ואחר כך הושאלה להוראת מלך. ונראה כי שם זה הושאל גם כן בלשון מצרי להוראת התנים הגדול הרובץ בתוך יאורי מצרים, הוא הקרוקודיל. כי פַרַעוּן (או פרעה) אצל הערביים ענינו גם כן קרוקודיל. ולפי זה דמה הנביא את פרעה, רוצה לומר את מלך מצרים שהיה בימיו, אל הקרוקודיל הזה כי שניהם בשם פרעה נקראו. ולידע השם האמתי של מלך מצרים אשר בו דבר יחזקאל צריך לזכור דברי ירמיה אשר אמר (מ״ד:ל׳) כה אמר ה׳ הנני נותן את פרעה חפרע מלך מצרים וגו׳, אשר מהם נראה כי פרעה המולך במצרים בימי צדקיה ובימי נבוכדנאצר הוא חפרע. ודע כי באמת המלך הזה נודע לקדמונים כותבי תולדות מצרים בשם Ουαφρης או Ἁπρίης, והוא מלך בזמן נבוכדנאצר כפי חשבונותיהם.

הרובץ בתוך יאוריו – התנים או הקרוקודיל הוא חיה יושבת בארץ ובמים.

יאוריו – יאור שם מצרי, וענינו בלשון זה נהר.

לי יאורי – יאורי שלי הוא ואין לאחרים עמי. כלומר אין בכל העולם כלו נהר דומה ליאורי.

ואני עשיתיני – כמו אני עשיתי (אותו) לי. ידוע הוא כי בארץ מצרים לא ירדו הגשמים ורק היאור שוטף את הארץ בזמנים מיוחדים ומשקה אותה, ועל ידי זה הארץ מצמחת ונותנת פירותיה. אבל אם המצרים לא יעשו גדר למי היאור ותעלות כדי שילכו המים בכל ארץ מצרים ולא יכסו את הערים, הנה האדמה לא תצמיח. ולפי זה אמר פרעה מלך מצרים אני עשיתיני, כלומר אני עשיתי באופן שיאורי יזון את עמי בלי צורך עמים אחרים, וגם בלי צורך מטר מלמעלה. ומצד זה היה פרעה מדמה עצמו לאל.

עשיתני – עשיתי את עצמי.

התנים הגדול – המצרים היו מאמינים שהיאור נילוס הוא קדוש ושהתנינים הגדולים שבו יש בהם אלהות, ושיש תנים אחד הגדול מכולם שהוא מושל על כולם והוא ברא את עצמו ואת היאור, והמשיל אליו את פרעה בכחו, שהוא י״ל בארץ הכח עצמו שיש להתנים ביאור, וע״כ קראו בשם התנים הגדול, שהוא רובץ בתוך יאוריו שהיאורים כולם ומה שבם שייך אליו, והוא מתפאר שהיאור הוא שלו כי הוא בראו, וכן שעשה א״ע עם היאור שבו תלוי אושר ארץ מצרים.

התנים – משמיע קול תאניה Coccodrillo.

עשיתני – עשיתי לי היאור.

תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ד) וְנָתַתִּ֤י [חַחִים֙] (חחיים) בִּלְחָיֶ֔יךָ וְהִדְבַּקְתִּ֥י דְגַת⁠־יְאֹרֶ֖יךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶ֑יךָ וְהַעֲלִיתִ֙יךָ֙ מִתּ֣וֹךְ יְאֹרֶ֔יךָ וְאֵת֙ כׇּל⁠־דְּגַ֣ת יְאֹרֶ֔יךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶ֖יךָ תִּדְבָּֽק׃

I will put hooks in your jaws, and I will make the fish of your rivers stick to your scales; and I will bring you up out of the midst of your rivers, with all the fish of your rivers which stick to your scales.

תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וְאֶתֵּן שִׁירִין בְּלִיסָתָךְ וְאֶקְטוֹל שִׁלְטוֹנֵי תוּקְפָךְ עִם גִבָּרָךְ וַאֲבַטְלִינָךְ מִמַלְכוּתָךְ וְיַת כָּל שִׁלְטוֹנֵי תוּקְפָךְ עִם גִבָּרָךְ יִתְקַטְלוּן.

ונתתי חחים בלחייך – יש שפירש אותו:⁠¹ חכה.

1. כך ביארו: פרשננו, תג׳ניס, ערך ׳חח׳; ריב״ג, אצול, ערך ׳חח׳; רד״ק. ת״י ורש״י פירשו בהוראת ״טבעות וכבלים״.

חחים – כמין טבעות ברזל איינש בלעז.

דגת יאוריך בקשקשתיך – אינטישאיקראטיש בלעז. כלומר אתן בלב כל גבוריך לצאת עמך למלחמה ויפלו כולם.

hooks [Heb. חַתִים,] type of iron rings, ens in Old French.

the fish of your rivers to fasten onto your scales [Heb. בְּקַשְּׂקְשּׂתֶיךָ,] en tes e(s)chardes in Old French, to your scales. That is to say, I shall inspire all your mighty men to go forth with you to war so that they will all fall.

ונתתי חחים בלחייך – אתה כתנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו (יחזקאל כ״ט:ג׳), כדג הגדול הרובץ בתוך יאוריו, חייותו בו. וכשרוצים אותו להמיתו, נותנים הדייגים חחים בו, הוא אגמון בלחייו, ומעלהו מן היאר.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

דגת יאריך – עם הארץ.

ונתתי חחיים – כתוב בשתי יודי״ן ונקרא ביו״ד אחת חחים ואם היה נקרא ככתיבתו היה נקרא חחיים בתנועת יו״ד הראשונה בחירק והשנייה רפה כמשפט יו״ד הרבוי והיה שרשו אז מנחי הלמ״ד ועתה הוא בקריאתו מנחי העי״ן ויאמר מן חח חחים כמו מן פח פחים ולפי שהמשיל אותו לתנין זכר עליו דרך משל חחים שתופשים בהם הדג שנוקבים בהם לחיי הדג ומעלין אותו וכן אמר ובחוח תקוב לחיו (איוב מ׳:כ״ו).

דגת – שם כלל לדגים כלם דגה כמו והדגה אשר ביאור תמות (שמות ז׳:י״ח) ובסמוך דגת.

והדבקתי – שיעלו עמך כשיעלוך מן היאור והוא משל על עם מצרים שרים ופרשים וגבורים ודלת העם כלם יסופו.

ולכן אתה התנין הגדול אל תבטח ביאורך כי אני אתן חוחים בלחייך והם כלי הברזל שתופשין בהם הדג שנוקבים בהם לחייו ומעלין אותו באונס, ולפי שפרעה היה בוטח גם כן בחילו ובפרשיו אמר בענין המשל והדבקתי דגת יאוריך בקשקשותיך ודגת הוא שם כולל לדגים כמו והדגה אשר ביאור מתה (שמות ז, כא), והענין הנמשל שעצמו יבוא לאבדון וכל חייליו וגבוריו עמו, ולפי שהדגים לא יחיו אלא בים וכשיוציאום ליבשה מיד ימותו לכן אמר בסדר המשל

חחיים – יתיר יו״ד ונקרא ביו״ד א׳ חחים וכצ״ל בחילופים למערבאי.

חחים – הוא מכלי צדיה ובו נוקבים לחיי הדג להעלותו מן המים וכן ובחוח תקוב לחיו (איוב מ׳:כ״ו).

בלחייך – הוא החלק שאצל הפה.

והדבקתי – מלשון דבוק וחבור.

בקשקשתיך – הם הדבוקים בדג על בשרו כעין לבוש כמו סנפיר וקשקשת (ויקרא י״א:ט׳).

ונתתי חחים – לפי שהמשילו לתנין שהוא דג אמר בו לשון הנופל בצדיית הדג שמשימין חחים בלחייו להעלותו מן המים.

והדבקתי – אדבק בקשקשתיך את דגת היאור.

והעליתיך – אעלה אותך מתוך היאור ועם כל דגת יאוריך אשר תדבק בקשקשתיך כי כולם יהיו נמשכים אחריך ור״ל בנפול השר יפול כל העם.

חחים – (למעלה י״ט ד׳) הכלי שתופשים בו הדג.

דגת – מן והדגה אשר ביאור (שמות ז), שם הקיבוץ.

ונתתי הנה מצרים נחרבה כמה פעמים ופרעה היה מושל תחלה עד נהר פרת, והכהו נבוכדנצר במלוך יהויכין (כמ״ש במ״ב כ״ד) וכן בשנה הרביעית ליהוקים, הכהו בכרכמיש (כמ״ש בירמיה מ״ו), ואח״כ יצא שלישית בעת שצרו על ירושלים ושב לארצו (ירמיהו ל״ז), וכל זה היה חוץ לארצו, וע״ז אמר במשל שיתן חחים בלחייו כמו שמושכים הדק הגדול בחחים שלא ברצונו כי אז יצא ממצרים בהכרח ע״פ גזרת ה׳ להענישו, והמשיל שידביק בקשקשותיו כל דגת יאוריו – היינו שריו וגבוריו,

יעלהו מתוך יאוריו – ר״ל שיצאו חוץ לארצו שבארץ היה בטוח משא״כ כוץ לארצו נדמה כדג בעלותו מן היבשה שהוא חלוש ורפה כח, וכן (אעלה) דגת יאוריך (אשר) בקשקשתיך תדבק.

תדבק – אולי באה ת״ו חלוף אל״ף (עיין מה שכתבתי למעלה ה׳:ב׳) ״אַדְבֵּק״, ובכן מלת ואת על מקומה תנוח בשלום.

תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ה) וּנְטַשְׁתִּ֣יךָ הַמִּדְבָּ֗רָה אוֹתְךָ֙ וְאֵת֙ כׇּל⁠־דְּגַ֣ת יְאֹרֶ֔יךָ עַל⁠־פְּנֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ תִּפּ֔וֹל לֹ֥א תֵאָסֵ֖ף וְלֹ֣א תִקָּבֵ֑ץ לְחַיַּ֥ת הָאָ֛רֶץ וּלְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם נְתַתִּ֥יךָ לְאׇכְלָֽה׃

I'll cast you forth into the wilderness, you and all the fish of your rivers. You'll fall on the open field. You won't be brought together, nor gathered. I have given you for food to the animals of the earth and to the birds of the sky.

תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וַאֲרַטְשִׁינָךְ לְמָדְבְּרָא יָתָךְ וְיַת כָּל שִׁלְטוֹנֵי תוּקְפָךְ עַל אַפַּי חַקְלָא תִּתְרְמֵי נְבֵילְתָּךְ לָא תִתְכְּנֵישׁ וְלָא תִתְקְבַר לְחַיַת אַרְעָא וּלְעוֹפָא דִשְׁמַיָא מְסַרְתָּךְ לְאִשְׁתֵּיצָאָה.

ונטשתיך המדברה – זו היא אובדנן של דגים כיון שנטשו על פני היבשה מתים. אי אטינדרי טוי בלעז.

And I will scatter you in the desert [Heb. וּנְטַשְּׁתִּיךָ,] e etandre toy in Old French, and I shall spread you out. This is the perishing of fish: once they are spread out on the surface of the dry land, they die.

ונטשתיך המדברה – מיד הוא מת. אף אני מביא עליך נבוכדנצר שנושא המונה ושלל שללה (יחזקאל כ״ט:י״ט) – נוטל ממך חיותך, ומיד הוא מת.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

המדברה – במקום יובש שתניני הים מתים שם.

ונטשתיך המדברה – אמר המדברה לענין משל כי הדגים לא יחיו במדבר כי המצרים ימותו בחרב על פני השדה בצאתם להלחם עם הכשדים ולא יאספו לקבורה ויהיו לאכלה לחית השדה ולעוף השמים ותירגם יונתן ולא תקבץ ולא תתקבר רוצה לומר ולא תקבץ לקבורה.

ונטשתיך המדברה אותך ואת כל דגת יאוריך רוצה לומר שיוציאם ממצרים וימותו על ידי נבוכדנצר במלחמה.

ונטשתיך – ענין פזור כמו וינטשו בלחי (שופטים ט״ו:ט׳).

תאסף – ענין הכנסה.

ונטשתיך – אפזר אותך במדבר ואמר לשון הנופל באבדן הדגים שהמה כשבאים על היבשה ור״ל שיכלה אותו ואת עמו מן העולם.

על פני השדה תפול – בעת המלחמה ולא תאסף אל הקבר.

ונטשתיך – אי אטנדריטוּ בלעז (רש״י).

ולא תקבץ – בקצת כתבי יד וכן בכתב יד שלי: תקבר. על דרך לא יאספו ולא יקברו (ירמיה ח׳:ב׳ וכ״ה:ל״ג).

תאסף, תקבץ – עי׳ הבדלם (ישעיהו י״א י״ב ולמעלה י״א י״ז).

ונטשתיך המדברה – שם יפוזר חילו,

ושם יפול על פני השדה – כי לא ילחם בעיר ובמבצר,

לא תאסף במשל הדגים תחלה מקבצים אותם ואח״כ אוספים אותם הביתה, אמר לא תאסף הביתה, ויותר מזה כי גם לא תקבץ כי יאכלוהו חיה ועוף.

תקבץ – הראוי תִּקָבֵר (אוהב גר).

תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ו) וְיָֽדְעוּ֙ כׇּל⁠־יֹשְׁבֵ֣י מִצְרַ֔יִם כִּ֖י אֲנִ֣י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה יַ֧עַן הֱיוֹתָ֛ם מִשְׁעֶ֥נֶת קָנֶ֖ה לְבֵ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃

All the inhabitants of Egypt will know that I am Hashem, because they have been a staff of reed to the house of Israel.

וְיֵדְעוּן כָּל יַתְבֵי מִצְרַיִם אֲרֵי אֲנָא יְיָ חֲלַף דַהֲווֹ סְמַךְ קַנְיָא רְעִיעָא לְבֵית יִשְׂרָאֵל.

משענת קנה – כמה פעמים סמכו עליהם בימי סנחריב ובימי נבוכדנצר ולא הועיל להם כקנה זה שהוא רך ואינו סומך את הנשען עליו.

a prop of reeds Many times they relied on them: in the days of Sennacherib and in the days of Nebuchadnezzar, but it did not avail them, just like this reed, which is soft and does not support the one who leans on it.

יען היותם^א משענת קנה לבית ישראל – שהמליך פרעה נכה כתחילה את אליקים בן יאשיהו תחת יאשיהו אביו, כעיניין שנאמר: וימלך פרעה נכה את אליקים בן יאשיהו תחת יאשיהו אביו^ב ויסב את שמו יהויקים ואת יהואחז לקח ויביאהו^ג מצרים וימת שם (מלכים ב כ״ג:ל״ד). וכתיב בתריה: בימיו – של פרעה נכה,⁠^ד עלה נבוכדנצר – על יהויקים, ויהי לו {יהויקים} עבד שלש שנים וישב וימרוד בו^ה (מלכים ב כ״ד:א׳) – ששלח מלאכים לפרעה נכה להצילו מיד נבוכדנצר, ולא השיב דורון לנבוכדנצר. ופרעה נכה לא^ו בא לו לעזרה, לפי שאמר בסמוך: ולא הוסיף עוד מלך מצרים לצאת מארצו^ז כי לקח מלך בבל מנחל מצרים עד נהר פרת (מלכים ב כ״ד:ז׳). ותפשו נבוכדנצר והגלה אותו, כמו שנאמר: בשנת שלש למלכות יהויקים מלך יהודה בא נבוכדנצר מלך בבל ירושלם ויצר עליה (דניאל א׳:א׳), וסמיך ליה: ויתן י״י בידו את יהויקים מלך יהודה וגו׳ (דניאל א׳:ב׳).

וזהו: יען היותם משענת קנה לבית ישראל – לפי שהוא המליכו בתחילה, היה יהויקים בטוח עליו אם מורד בנבוכדנצר שהוא מצילו מידו, וכשנצרך ממנו לא בא לו לעזרה. למה? כי לקח מלך בבל מנחל מצרים עד נהר פרת (מלכים ב כ״ד:ז׳), כעיניין שנאמר בזה הספר: למצרים על חיל פרעה נכו מלך מצרים אשר היה על נהר פרת^ח בכרכמיש אשר הכה נבוכדרצר מלך בבל – את פרעה נכה, בשנת הרביעית^ט ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה (ירמיהו מ״ו:ב׳). וזהו שאמור בכאן: בן אדם את זרוע פרעה מלך מצרים שברתי^י וגו׳ (יחזקאל ל׳:כ״א), כמו שנאמר בסמוך: לכן כה אמר י״י הנני אל פרעה מלך מצרים ושברתי^יא את זרעתיו^יב {את החזקה} – אותה שהיא החזקה שהיא שלימה עדיין, כלומר מה שלא {ניטל}⁠^יג עדיין ממנו, ואת הנשברת (יחזקאל ל׳:כ״ב) – עם הנשברת.

א. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 777: ״הייותם״.

ב. כן בכ״י פירנצה II.24, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5 חסר: ״אביו״.

ג. כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5, פירנצה II.24. בנוסח שלנו: ״ויבא״.

ד. כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י פרמא 2994 חסר: ״של פרעה נכה״.

ה. כן בכ״י פרמא 2994, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״בפרעה נכה״.

ו. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777 בטעות: ״לו״.

ז. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5 חסר: ״מארצו״.

ח. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 777: ״כבר״.

ט. כן בכ״י מינכן 5, פירנצה II.24, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 777: ״השביעית״.

י. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 777: ״שיברתי״.

יא. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 777: ״ושיברתי״.

יב. כן בפסוק. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5, פרמא 2994: ״זרועותיהם״. בכ״י פירנצה II.24: ״זרועותיהן״. בכ״י פריס 162, פירנצה III.8: ״זרועותיכם״.

יג. כן הושלם בדפוסים. המלה חסרה בכ״י לוצקי 777, מינכן 5, פירנצה II.24.

משענת קנה לבית ישראל – בימי נבוכדנצר כדכתיב עודנו תכלינה עינינו וגו׳ (איכה ד׳:י״ז).

וידעו כל יושבי מצרים, יען היותם משענת קנה לבית ישראל – כי היו מבטיחים את ישראל להצילם מיד הכשדים ולא יכלו והנה היו להם למשענת קנה כי אינו חזק ואינו משענת אלא לפי שעה מעט כי קרוב הוא להשבר כל שכן כשהוא רצוץ וכן תירגם יונתן סמך קניא רעיעי וכן בחסרון התואר כצמר יהיו רוצה לומר כצמר לבן וכן ויש בעדרו זכר (מלאכי א׳:י״ד), ר״ל זכר תמים כן מצרים לא היו לישראל משענת ועזר אלא מעט כמו שאומר בספר ירמיהו וחיל פרעה יצא ממצרים וישמעו הכשדים הצרים על ירושלם את שמעם ויעלו מעל ירושלם (ירמיהו ל״ז:ה׳) ואמר להם הנביא הנה חיל פרעה היוצא לכם לעזרה שב לארצו מצרים, ושבו הכשדים ונלחמו על העיר הזאת ולכדוה ושרפוה באש (ירמיהו ל״ז:ז׳-ח׳) והנה הם לא סמכום אלא הרעו להם כי מפני בטחונם מרדו במלך בכל והנה זהו דמיון משענת קנה. וזהו ובקעת להם כל כתף (יחזקאל כ״ט:ז׳) וכן אמר רבשקה הנה בטחת על משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים אשר יסמוך איש עליו ובא בכפו ונקבה (ישעיהו ל״ו:ו׳) לא די שלא סמכו אלא שנקבה כפו שהיתה תופשת בו.

וידעו מצרים שהיה זה להם בהשגחה רבה יען היותם משענת קנה לבית ישראל כי היו מבטיחים את ישראל להצילם מיד הכשדים ולא עשו והם כמו משענת הקנה שאין בו כח והנשען עליו יפול ארצה.

משענת – ענין סעד.

קנה – מטה חלול וכן קנה וסוף קמלו (ישעיהו י״ט:ו׳).

כי אני ה׳ – הנאמן לשלם גמול.

יען – על כי היו לבית ישראל כמו ההשענה שעל הקנה שאין בו די להשעין את השוען כי בקל ישבר ויתרוצץ.

משענת קנה – כקנה זה שהוא רך ואינו סומך את הנשען עליו (רש״י).

משענת קנה – הקנה חלוש, קנה וסוף קמלו, קנה רצוץ.

וידעו ובזה ארויח שכל יושבי מצרים יכירו כי אני ה׳ כי ידעו שהיה לו עונש מה׳ המשגיא לגוים ויאבדם אחר כ״ז בא עליו מלחמה בארצו שבא נבוכדנצר לגבול מצרים והכהו בארצו, והיה זה כמה פעמים, באר פה המלחמה הראשונה, ובאר סבתה שהיה בעונש יען היותם משענת קנה לבית ישראל שישראל סמכו עליהם שיעזרום והם לא עזרום רק גרמו להם החורבן והנפילה שע״י בטחונם הסירו לבם מה׳ ולא שמעו לקול ירמיה בשם ה׳.

משענת קנה – בני ישראל סמכו עליך ומרדו בנבוכדראצר, ובשעת דחקם לא יכלת לעזרם.

בכף – הנכון כפי הכתיב ״בְּכַפְּךָ״.

תרוץ – בנין נפעל משרש רצץ, והו״ו בו יתירה.

והעמדת – הפכהו, והמעדת (ומתניהם תמיד המעד, תהלים ס״ט:כ״ד).

(ז) בְּתׇפְשָׂ֨ם^א בְּךָ֤ [בַכַּף֙] (בכפך) תֵּר֔וֹץ וּבָקַעְתָּ֥ לָהֶ֖ם כׇּל⁠־כָּתֵ֑ף וּבְהִֽשָּׁעֲנָ֤ם עָלֶ֙יךָ֙ תִּשָּׁבֵ֔ר וְהַעֲמַדְתָּ֥ לָהֶ֖ם כׇּל⁠־מׇתְנָֽיִם׃

When they took hold of you by your hand, you broke, and tore all their shoulders; and when they leaned on you, you broke, and paralyzed all of their thighs.'

א. בְּתׇפְשָׂ֨ם =א?,ל,ק ובדפוסים (באות בי״ת), וכן הכריעו ברויאר ומג״ה
• א?=כְּתָפְשָׂ֨ם (באות כ״ף); במבט ראשון נראה שחסר הצד הימני בבסיס הבי״ת, אמנם בגלל הנקודה קצת למעלה ממנו (מהנקודותיים בסוף הפסוק הקודם) קשה להבחין אם יצא הבסיס לצד ימין או שלא.

תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

בְּאִתְכְּנָיוּתְהוֹן בָּךְ בְּיַד מְלַךְ תַּקִיף תִּתְמְסַר וְיֵיבַד בֵּית רוֹחֲצָנֵיהוֹן וּבְאִיסְתְּמָכוּתְהוֹן עֲלָךְ תִּתְּבַר וְלָא תְהֵי לְהוֹן לְבֵית סוּמְכְוָן.

בתפשם בך בכף תרוץ – נפעל,⁠¹ פירושו: ריצוץ ושבירה.⁠²

והעמדת להם כל מתנים – יש אומרים,⁠³ שהוא משוכל מ״ולא מעדו קרסולי״ (שמואל ב כב, לז; תהלים י״ח:ל״ז), וייתכן שהוא כמות שהוא,⁠⁴ במשמעות: הואיל והם לא ציפו ממך להישען עליך, הרי הם יעמדו במלוא קומתם, ולפיכך כאילו שאתה תעמיד אותם, כלומר, שאתה תגרום להם לעמוד ללא הישענות על משענת, ופירוש זה עדיף מהראשון.

1. פרשננו לא ציין מהו שורש התיבה ״תרוץ״, ונראה שלדעתו שורשה הוא רו״ץ. השווה: חיוג׳, ערך ׳רוץ׳, כתאב אלנתף על אתר; ריב״ג (שלא השיג על חיוג׳). רד״ק סבור שהשורש הוא רצ״ץ.

2. השווה: ת״י; אלפסי, ערך ׳רץ׳; מנחם, ערך ׳רץ׳; חיוג׳, כתאב אלנתף על אתר; רש״י ורד״ק.

3. גם: אלפסי, ערך ׳מעד׳; ריב״ג, אצול, ערך ׳עמד׳, המסתייע במלים ״ובקעת להם כל כתף״ שבצלע הראשונה של הפסוק; רש״י ורד״ק – מביאים דעה זו בשם ״יש אומרים״.

4. כך: ת״י; אלפסי, ערכים ׳מעד׳ ו׳עמד׳; מנחם, ערך ׳עמד׳; ריב״ג, אצול, ערך ׳עמד׳; רש״י ורד״ק. ראוי לציין שהדברים מופנים לפרעה. פרשננו מעדיף להבין את תיבת ״והעמדת״ ככתבה, ולא לשכלה, והוא מתבסס על הקשר הדברים.

בתפשם בך בכפך – בכף קרי כאדם המהלך ונשען על מקלו.

תרוץ – תירצץ.

ובקעת להם כל כתף – כתפיהם כאדם הנסמך על קנה ונשבר והאדם נופל עליו והקרומיות נכנסות לו בכתיפיו.

והעמדת להם כל מתנים – מאחר שתשבר יצטרכו לחזק את מתניהם ולעמוד עליהם והרי אתה כאדם שחבירו נשען עליו והוא חלש ואומר לו התחזק על מתניך כי לא תסמוך עוד עלי וכן ת״י ולא תהא להון לבי׳ סומכוון ויש מחליפין והעמדת להם לוהמעדת ואיני רואה את דבריהן, ומנחם חברו עם מעמד רגלים כמוני.

When they took hold of you with the hand [Heb. בְּכַפְּךָ, lit. with your hand,] to be read בַּכַּף, with the hand, like a man who walks and supports himself on his staff.

you splintered [Heb. תֵּרוֹץ] [like] תֵּרָצֵץ.

and pierced the whole of their shoulders [lit. the whole of a shoulder,] i.e., their shoulders, like a man who leans on a reed, which breaks, and the man falls on it, and the shreds enter his shoulders.

and you made their loins stand upright [Heb. וְהַעֲמַדְתָּ.] Since you will break, they will be required to strengthen their loins and stand on them. You are like a man upon whom his friend was leaning, but he is weak and he says to him, "Strengthen yourself on your loins, for you can no longer lean on me.⁠" So did Jonathan render: "and you will no longer be a support for them.⁠" Some transpose וְהַעֲמַדְתָּ to וְהַמְעַדְתָּ, and you make all loins totter, but I do not care for their words. Moreover, Menachem (p. 134) associated it with the standing of the feet, just as I do.

בתופשם בך^א בכף תרוץ – בתופשם בך בכף להשען עליך אתה תרוץ, כאדם הנשען על כתף חבירו והוא נשמט כתיפיו מאחוריו ועושה עצמו כאילו הוא רצוץ, וחבירו הנשען עליו נופל. בהשענם עליך תשבר – שאז^ב אתה מראה את עצמך כאילו שבור, כשהיו מלכי ישראל צריכין לעזרתך אתה אמרת אני רצוץ ואיני יכול לעוזרך.

ובקעת להם כל כתף – שברת להם כל כתפיהם, כמו: והים בקעת לפניהם (נחמיה ט׳:י״א). כאדם שתופש משענתו בכפו להשען עליו לנוח לו, וכשהוא מכביד עליו הוא סבור שתעמוד לפניו להשען, והוא^ג שוברו ונופל לארץ ושובר את כתיפיו. כך עשית בהשענם עליך תשבר.

והעמדת להם כל מתנים – אז הוא עומד^ד מעל הארץ, ועומד על רגליו ועל כל מתניו, ואין סומך עוד עליו.

ויש פותרים: והעמדת להם כל מתנים – והעמדת להם כל מתניהם כשהם נופלים לארץ, {כדכתיב:} ומתניהם תמיד המעד (תהלים ס״ט:כ״ד).

ומורי אמר: והעמדת – עמידת גופו. זה פתרונו: בהשענם עליך תשבר והעמדת להם כל מתנים^ה – כשיבקשו להשען עליך עשיתה עצמך כאילו שבור היית^ו והן פורשין^ז ממך. כאדם שרוצה לישען על כתף חבירו ואומר לו: עמוד מעצמך כי אין בי כח להישענך, אף אתה בהשענם עליך תשבר והעמדת להם כל מתנים.

^ח[פירוש אחר: והעמדת – והמעדת, מתיבות הפוכות כמו: שמלה – שלמה, כשב – כבש. מפי ר׳ דוד בר׳ מנחם מבהם^ט ז״ל.]

א. כן בכ״י מינכן 5, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 777: ״כף״.

ב. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״שאת״.

ג. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״הוא״.

ד. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5 חסר: ״עומד״.

ה. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 777, פרמא 2994, פירנצה II.24, פירנצה III.8, פריס 162 הושמט ע״י הדומות: ״והעמדת להם כל מתניהם כשהם נופלים... תשבר והעמדת להם כל מתנים״.

ו. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״הייתה״.

ז. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״פורסין״.

ח. ביאור זה מופיע בכ״י פרמא 2994, פריס 162, פירנצה III.8, ובגיליון של כ״י פירנצה II.24. הוא חסר בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. והשוו לתוספת המובאת בשם ר׳ דוד בפירוש ליחזקאל ל״ח:ח׳-ט׳.

ט. כן מופיע להלן ביחזקאל ל״ח:ח׳-ט׳. בכ״י פריס 162, פירנצה III.8 מופיע רק: ״בר׳ מנחם״. בכ״י פרמא 2994 מופיע רק: ״בר׳ מבהם״.

שבתפשם בך – להשען עליך.

בכף – בתוך כפם המחזקת בך.

תרץ – תרצץ ותשבר – והם נפלו

ונבקע להם כל כתף – בתפישה בכף נרצצת.

ובהשענם עליך כל הגוף נשברת,

ועמדו ונזקפו להם כל מתנים – כי בשחות האדם ליתן פניו לארץ המתנים זקופים לו למעלה מכל הגוף.

בתפשם בך בכפך תרוץ – תרוץ מבנין נפעל שרשו רצץ מן קנה רצוץ (ישעיהו מ״ב:ג׳).

והעמדת להם כל מתנים – יש מפרשים והעמדת בהפוך האותיות: והמעדת, מן ולא מעדו קרסולי (שמואל ב כ״ב:ל״ז), והנכון כמשמעו כי בהשען האדם יכפף ובהשבר המשענת יעמוד מלהכפף וכן תרגם יונתן ולא תהוי להון לבין סומכוון כלומר תעמידם על מתניהם שלא יסמכו עוד עליך ופירש יונתן המשל כן באתכניותהון ויש נוסחאות באתכנעותהון בין ביד מלך בבל תקוף תתמסר וייבד בית רוחצניהון ובאסתמכותהון עלך תתבר.

בכפך – כתיב רוצה לומר שתסמוך אותם בידך וקרי בכ״ף ר״ל בכפם כאדם שתופס הקנה בכפו לסמוך בו.

והוא אומרם בתפשם בך בכף תרוץ, וענין זה שהמשענת ישמש לאדם בשני דברים הראשון בשיתפשוהו בכפו וישען עליו וילך בחוץ על משענתו מפני חולשתו, והשני כשירצה האדם לדלג ישען על המשענת ויגביה רגליו וידלג, ואמר שאין אחד מהם לישראל במשענת קנה מצרים כי הנה בתפשם ישראל בך מצרים בכפו של ישראל כמו האדם החלוש הנשען על משענתו תרוץ ותשבר אתה הקנה הרצוץ, ובקעת להם כל כתף כי יפלו ארצה ובהשענם עליך שהוא השמוש השני לדלג תשבר להיותך משענת קנה, ולכן והעמדת להם כל מתנים ואין פירוש והעמדת מלשון ולא מעדו קרסולי אלא שבהשבר המשענת יעמודו כל מתנים בשברון כי מפני שאמר תשבר אמר והעמדת להם כל מתנים באותו שברון שזכר.

בכפך – בכף קרי.

בתפשם – ענין אחיזה.

תרוץ – מלשון רציצה ושבירה.

בתפשם בך – בעת אחזו בך בכף נשברת וחדודי השברים נכנסו בכתף ובקעו אותו.

והעמדת להם – כי בהשען האדם על המשענת הוא כפוף מעט ולכן אמר כאשר נשברת העמדת כל המתנים להיות עומדים זקופים כדרך עמידה בלי משענת ולפי שהמשילו למשענת אמר לשון הנופל בו ור״ל הנה הבטחת להם עזרה מול האויב ולא עזרת להם והיה א״כ הבטחתך להם לרעה כי עי״ז הוסיף האויב לחרות בהם.

ובתפשם בך בכף תרוץ וגו׳ – ואתה היית סבה לישראל שימרדו במלך בבל ולא ישמעו אל דברי הנביאים שאמרו להם יום יום לשמור בריתו ולהיות משועבדים לו, כי אמרת להם לעזרם במלחמה. אבל בבוא מלך בבל עליהם לא בחיל גדול באת לסמכם ומלך בבל הכה אותך וגם המה יאבדו בשבילך.

והעמדת להם כל מתנים – והעמדת כמו והמעדת מלשון ומתניהם תמיד המעד (תהלים ס״ט:כ״ד).

תרוץ – מבנין נפעל משורש רוך ורצץ. והעמדת י״מ מענין לא מעדו קרסולי, ואני פירשתי מענין עמידה כפשוטו.

בתפשם – דמה אותם לקנה רצוץ שבעת יתפשנו אדם בכפו להפחיד בו את חברו כאילו בו יכנו,

יתרוצץ ויבקיע כתפיו – ובעת ישען עליו ישבר לגמרי,

והמתנים יעמודו – כי בעת ילך האדם על רגליו כח הכובד הוא בין רגליו, ע״י מתניו שמעמידים את הגוף, ואם ישען על מטה, כח הכובד והפלס הוא באמצע בין הגוף והמשענת ולא יעמוד על מתניו כי כח הכובד הוא בין גופו להמשענת ובעת ישבר המטה יפול אם לא יעמוד על מתניו, וכן בנמשל בתחלה שרצו להפחיד את אויביהם ע״י פרעה כמו בעת צר מלך בבל על ירושלים ושמעו כי חיל פרעה יצא ממצרים ונסתלק ועי״ז נבקע להם הכתף, כי הוצרכו לתת ממונם שוחד למלך מצרים כמ״ש (ישעיהו ל׳) ישאו על כתף עירים חיליהם וכו׳ לא לעזר וכו׳ כי לבושת וכו׳, ואח״כ נשענו עליו והוצרכו לעמוד על מתניהם ולהלחם בעצמם, ורגליהם כבר נועפו ונכשלו.

תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל

(ח) לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔היֱ⁠־⁠הֹוִ֔ה הִנְנִ֛י מֵבִ֥יא עָלַ֖יִךְ חָ֑רֶב וְהִכְרַתִּ֥י מִמֵּ֖ךְ אָדָ֥ם וּבְהֵמָֽה׃

Therefore thus says Adonai Elohim, "Behold, I will bring a sword on you, and will cut off from you man and animal.

תרגום יונתןרד״קאברבנאלמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

בְּכֵן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אֲנָא מַיְתֵי עֲלָךְ דְקַטְלִין בְּחַרְבָּא וֶאֱשֵׁיצֵי מִנָךְ אֱנָשָׁא וּבְעִירָא.

לכן – מבואר הוא.

ולפי שאמר כל זה בדרך משל לתנין ביאר הנמשל בו והוא הנני מביא עליך חרב רוצה לומר חרב הכשדים והכרתי ממך אדם ובהמה שהכשדים אפילו הבהמות יהרוגו.

לכן – עי״כ בא עליהם נבוכדנצר אל ארצם, וזה היה אחר החורבן, ועז״א הנני מביא עליך חרב – ועי״כ

תרגום יונתןרד״קאברבנאלמלבי״ם ביאור העניןהכל

(ט) וְהָיְתָ֤ה אֶרֶץ⁠־מִצְרַ֙יִם֙ לִשְׁמָמָ֣ה וְחׇרְבָּ֔ה וְיָדְע֖וּ כִּי⁠־אֲנִ֣י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה יַ֧עַן אָמַ֛ר יְאֹ֥ר לִ֖י וַאֲנִ֥י עָשִֽׂיתִי׃

The land of Egypt shall be a desolation and a waste; and they shall know that I am Hashem. Because he has said, 'The river is mine, and I have made it;'

תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

וּתְהֵי אַרְעָא דְמִצְרָיִם לְאִישְׁתְּמָמוּ וְחוּרְבָּא וְיֵדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ חֲלַף דַאֲמַר מַלְכוּתָא דִילִי וַאֲנָא כַבְּשֵׁית.

יען (אשר) אמר יאור לי – (כתוב ברמז רל״ט).

יען אמר יאור לי ואני עשיתי – או שחסר ממנו הכינוי <המוסב על> עצמו, שאז הוא כמו ״ואני עשיתיני״ (פסוק ג), או שחסר ממנו הכינוי <המוסב על> היאור, במשמעות: ׳ואני עשיתי אותו״.⁠¹

1. גם כאן כבפסוק ג תרגם יונתן את תיבת ״עשיתיני״ במלה הארמית ״כבשית״. שתי אפשרויות אלה מצויות אצל רד״ק.

והיתה, יאור לי ואני עשיתי – כמו שפירשתי אני עשיתיני לשני הפירושים.

ויונתן תירגם גם כן כתרגומו: מלכותא דילי ואנא כבישית.

ואז ידעו מצרים כי אני ה׳ המושל בכל ושאין הדבר כמו שחשב יאור לי ואני עשיתי.

כי אני ה׳ – הנאמן לשלם גמול.

יאור לי – היאור הוא לצרכי להשקות שדותי ואין לי צורך במטר השמים.

ואני עשיתי – אני גדלתי ורוממתי את עצמי בחכמתי ובפועל ידי.

לשממה וחרבה – חורבה יפול יותר על הערים, והשממה על כלל הארץ, (וכמ״ש בפסוק י״ב, ולקמן ל׳ ז׳), ושממה הוא יותר מן החורבה, וע״כ אמר (בפסוק י׳) לחרבות חורב שממה, ששממה מתאר את החורבה להגדיל ענינה, וכן לקמן (ל״ו ד׳) לחרבות השוממות.

תהיה ארץ מצרים לשממה וחרבה, וידעו כי אני ה׳ בזה יכירו אלהותי ביותר במה שהבאתי המחריב אל ארצם, עתה באר חורבן שלישי כללי שיהיה למצרים שזה היה בשנת כ״ז למלכות נבוכדנצר, שמונה שנה אחר החורבן שכבר נשא עונו מה שלא עזר לבני ישראל רק היה מסבה אחרת יען אמר יאור לי ואני עשיתי שעדיין היה מיחס כל כחו אל היאור ואל עצמו שאמר שיש בו כח אלהות, כי גם אחר המכה הנזכר שהחריב קצת מארצו עדיין לא נבטלה מלכות מצרים מכל וכל.

תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל

(י) לָכֵ֛ן הִנְנִ֥י אֵלֶ֖יךָ וְאֶל⁠־יְאֹרֶ֑יךָ וְנָתַתִּ֞י אֶת⁠־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם לְחׇרְבוֹת֙ חֹ֣רֶב שְׁמָמָ֔ה מִמִּגְדֹּ֥ל סְוֵנֵ֖ה וְעַד⁠־גְּב֥וּל כּֽוּשׁ׃

therefore, behold, I am against you, and against your rivers, and I will make the land of Egypt an utter waste and desolation, from the tower of Seveneh even to the border of Ethiopia.

תרגום יונתןר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

בְּכֵן הָא אֲנָא שְׁלַח רוּגְזִי עֲלָךְ וְעַל מַלְכְּוָתָךְ וְאֶתֵּן יַת אַרְעָא דְמִצְרַיִם לְחוֹרֶב צָדוּ וּשְׁמָמוּ מִמִגְדַל סְוֵנָה וְעַד תְּחוּם כּוּשׁ.

לחרבות חורב – ויובש שיחרבו ויתיבשו כל יאוריך.

לכן, לחרבות חורב שממה – לאיזה חרבות אתננה שתהיה חרב ושממה.

ויונתן תרגם: לחרב צדו ושממו.

ובעבור שבטחת ביאור אתן את מצרים לחרבות חורב שממה מן הקצה אל הקצה.

לחרבות – מלשון חורבן.

הנני אליך – הנה אני אלחם עמך ועם יאוריך ר״ל אחריב מימיה ותסור טובתך.

לחרבות – להיות חרבה ולתוספ׳ ביאור אמר שתהיה חרבן של שממון.

ממגדל סונה – הוא התחלת גבול מצרים.

ממגדול סונה – מגדול שם עיר בארץ מצרים בצד צפוני מזרחי אצל גבול מצרים. והיא נזכרת שתי פעמים בחומש (שמות י״ד:ב׳, במדבר ל״ג:ז׳) וגם בירמיה (מ״ד:א׳, מ״ו:י״ד) שתי פעמים. וידועה היא בספרי קדמונים.

סונה – שם עיר בגבול דרומי לארץ מצרים. שמה סוַן, וענינו בלשון מצרי פתח, כי הוא כמו פתח מצרים מצד דרום, ונקראת עתה אסואן.

עד גבול כוש – הארץ הנקראת בספרי הקדש כוש היא החלק הדרומי של ארץ נוביה אשר עיר מלכותה בימי קדם Meroeo. והיא עתה נחרבת וחרבתיה אצל המקום הנקרא היום בשם Shendi. והנה כל הארץ שבין סונה גבול מצרים ובין ארץ כוש היתה גם היא תחת ממשלת מלכי מצרים, ולפי זה אמר הנביא עד גבול כוש.

לכן הנני אליך – בא עליו חורבן החלטי כללי בשנת כ״ז לנבוכדנצר, ואמר בזה לחרבות חורב שממה – שהוא חורבן גדול מאד, יותר ממ״ש למעלה שממה וחרבה, וכן יהיה כולל כל הארץ ממגדל סונה עד גבול כוש.

לחרבות חרב – לחרב חרבות ע״ד שיר השירים, לחרבות גדולות.

סונה – עיר ושמה Assouan, ונמצאה עוד בימינו.

תרגום יונתןר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(יא) לֹ֤א תַֽעֲבׇר⁠־בָּהּ֙ רֶ֣גֶל אָדָ֔ם וְרֶ֥גֶל בְּהֵמָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲבׇר⁠־בָּ֑הּ וְלֹ֥א תֵשֵׁ֖ב אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה׃

No foot of man shall pass through it, no foot of animal shall pass through it, neither shall it be inhabited forty years.

תרגום יונתןרש״ירד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

לָא תֶעְבַּר בָּהּ רִגְלָא דִי אֱנָשָׁא וְרִגְלָא דִי בְעִירָא לָא תֶעְבַּר בָהּ וְלָא תִתְיַתֵּב אַרְבְּעִין שְׁנִין.

ולא תשב ארבעים שנה – ארבעים ושתים שני רעבון נגזרו בחלום פרעה כנגד שלשה פעמים שנכתב החלום, שבע פרות ושבע שבלים רעות ראה, וספרו ליוסף הרי שני פעמים, ויוסף אמר לו: שבע הפרות הרקות והרעות ושבע השבלים הרקות (בראשית מ״א:כ״ז), הרי ארבעים ושתים לרעב. ולא היה להם אלא שתים, שנאמר: כי זה שנתים הרעב (בראשית מ״ה:ו׳), ומשירד יעקב למצרים פסק הרעב, שהרי בשנה השלישית זרעו, שנאמר: ותן זרע ונחיה וגו׳ (בראשית מ״ז:י״ט). והארבעים נפרעו להם עכשיו.

תשב ארבעים שנה – תשב – שרא אשיגיאה בלעז.

neither shall it be inhabited for forty years Forty-two years of famine were decreed in Pharaoh's dream, corresponding to the three times the dream is written. He saw seven bad cows and seven bad ears of grain (Bereshit 41) and he told it to Joseph; hence we have [it mentioned] twice, and Joseph said to him, "The seven thin and bad cows and the seven empty ears,⁠" totaling forty-two for the famine. But they had only two, as it is stated: "For it is two years now that the famine has been on earth" (ibid. 45:6), and when Jacob came down to Egypt, the famine ceased, for behold in the third year they sowed, as it is stated: "and then you give us seed that we may live etc.⁠" (ibid. 47:19), and the forty years were paid to them now: "neither shall it be inhabited for forty years.⁠"

תֵּשֵּׁב – means sera asijiee in Old French, will be settled, peopled.

לא תעבור בה, ארבעים שנה – יש דרש למה ארבעים שנה כי מ״ב שני רעבון נגזרו למצרים בחלום פרעה כנגד שלשה פעמים שנכתב החלום שבע פרות ושבע שבלים רעות ראה פרעה וספר ליוסף הרי שני פעמים י״ד שהם עשרים ושמונה ויוסף אמר שבע פרות הרקות והרעות ושבע השבלים הרקות (בראשית מ״א:כ״ז) הנה י״ד וכ״ח הנה מ״ב והיו להם שתי שנים רעב כמו שכתוב כי זה שנתים הרעב (בראשית מ״ה:ו׳) ומשירד יעקב אבינו למצרים נפסק הרעב נשארו ארבעים שנה ונגזר עליה עכשיו להיות חרבה אותם מ׳ שנה.

ונתתי – מבואר הוא.

מחרבות – מופעלות ומפני החי״ת הוסב הקמץ חטף בחי״ת.

שלא תעבור בה רגל אדם ורגל בהמה ארבעים שנה.

לא תעבר בה – מגודל השממון.

ולא תשב – לא תהיה מיושבת באנשים.

לא וכן יהיה חורבן אמתי עד שלא תעבר בה רגל אדם ורגל בהמה – כי תהיה כמדבר ציה, עד שגם מרעה לעדרים לא יהיה שם, וכן ימשך זמן רב כי לא תשב ארבעים שנה.

תרגום יונתןרש״ירד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל

(יב) וְנָתַתִּ֣י אֶת⁠־אֶ֩רֶץ֩ מִצְרַ֨יִם שְׁמָמָ֜ה בְּת֣וֹךְ׀ אֲרָצ֣וֹת נְשַׁמּ֗וֹת וְעָרֶ֙יהָ֙ בְּת֨וֹךְ עָרִ֤ים מׇֽחֳרָבוֹת֙ תִּהְיֶ֣יןָ שְׁמָמָ֔ה אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וַהֲפִצֹתִ֤י אֶת⁠־מִצְרַ֙יִם֙ בַּגּוֹיִ֔ם וְזֵרִיתִ֖ים בָּאֲרָצֽוֹת׃

I will make the land of Egypt a desolation in the midst of the countries that are desolate; and her cities among the cities that are laid waste shall be a desolation forty years; and I will scatter the Egyptians among the nations, and will disperse them through the countries.'

תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קראאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וְאֶתֵּן יַת אַרְעָא דְמִצְרַיִם לְצָדוּ בְּגוֹ מְדִינָן צַדְיָן וְקִרְוָהָא בְּגוֹ קִרְוִין דַהֲוָאָה חֶרְבָּן יֶהֶוְיָן לְצָדוּ אַרְבְּעִין שְׁנִין וְאַגְלֵי יַת מִצְרָאֵי לְבֵינֵי עַמְמַיָא וֶאֱבַדְרִינוּן בִּמְדִינָתָא.

ונתתי את הארץ מצרים שממה בתוך ארצות נשמות – כתיב שבע פרות הטובות, ר׳ יהודה ור׳ נחמיה ורבנן, ר׳ יהודה אומר י״ד שנה שכן פרעה רואה, ר׳ נחמיה אומר כ״ח שנה שכן פרעה רואה ואומר ליוסף, ורבנן אמרין מ״ב שנה שכן פרעה רואה ואומר ליוסף, ויוסף חוזר ואומר לפרעה, א״ר יוסי בר חנינא שתי שנים היה רעב כיון שירד יעקב למצרים כלה הרעב ואימתי חזר בימי יחזקאל הה״ד ונתתי את ארץ מצרים שממה בתוך ארצות נשמות.

בתוך ארצות נשמות – נתתי את ארץ מצרים שממה עם ארצות נשמות.

והפיצותי את מצרים בגוים וזריתים בארצות ואז לא יועיל להם היאור ולא יאכלו את תבואתו.

נשמות – שוממות.

מחרבות – מלשון חורבה.

והפיצותי – וזריתים שניהם ענין פזור.

בתוך ארצות – ר״ל דומה לשאר ארצות נשמות.

והפיצותי בגוים וזריתים בארצות – התבאר למעלה (י״ב ט״ו).

ונתתי – וחוץ מזה יהיה חורבן גם בסביבות מצרים עד שתהיה שממה בתוך ארצות נשמות שגם הארצות סביבותיה תהיינה נשמות, ולפעמים תהיה הארץ נשמה והערים אינם חרבות כמו שגם במדבריות ימצא באמצע מקום מושב כאיים בתוך הים, לז״א שגם הערים יהיו חרבות וגם יהיו בתוך ערים מחרבות של השכנים, באופן שא״א שתבנה ותתיישב מן השכנים סביבה, ומוסיף שבכ״ז תגדל חורבן מצרים יותר מחורבן שכניה עד שבתוך ארצות נשמות תהיה היא שממה בערכן, כי תגדל שוממותה עד שיאמרו שבערכה הם אינם נשמות, ובתוכם תהיה היא הארץ הנשמה, וזה ימשך ארבעים שנה – וחוץ מזה הפלטים ושרידים משם לא יתישבו במקום אחד במדינה אחרת רק יפוצו בין הגוים.

נשמות... מחרבות – ע״י אויב.

מכורתם – מולדתם, ועיין מה שכתבתי למעלה י״ו:ג׳.

תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קראאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(יג) כִּ֛י כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑היֱ⁠־⁠הֹוִ֑ה מִקֵּ֞ץ אַרְבָּעִ֤ים שָׁנָה֙ אֲקַבֵּ֣ץ אֶת⁠־מִצְרַ֔יִם מִן⁠־הָעַמִּ֖ים אֲשֶׁר⁠־נָפֹ֥צוּ שָֽׁמָּה׃

For thus says Adonai Elohim, 'At the end of forty years I will gather the Egyptians from the peoples where they were scattered;

תרגום יונתןרד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

אֲרֵי כִדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים מִסוֹף אַרְבְּעִין שְׁנִין אַכְנֵישׁ יַת מִצְרָאֵי מִבֵּינֵי עַמְמַיָא דְאִתְבַּדָרוּ לְתַמָן.

כי כה אמר י״י – מבואר הוא.

אמנם מקץ ארבעים שנה אקבץ נפוצות מצרים

מקץ וגו׳ – ר״ל מסוף מ׳ שנה אקבצם ולא בתוך הזמן.

מקץ ארבעים שנה – כי מצרים נחרבה בשנת כ״ז לנבוכדנצר והוא מלך חמשה וארבעים שנה נשארו י״ח למלכותו, ואחריו מלך אויל מרודך כ״ב שנה, הם ארבעים שנה, כי בשנת א׳ לבלשצר נאמרה נבואת פרס לדניאל ומאז התחילו הגולים לשוב בימי מלך פרס, והתחילו להתקבץ.

תרגום יונתןרד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל

(יד) וְשַׁבְתִּי֙ אֶת⁠־שְׁב֣וּת מִצְרַ֔יִם וַהֲשִׁבֹתִ֤י אֹתָם֙ אֶ֣רֶץ פַּתְר֔וֹס עַל⁠־אֶ֖רֶץ מְכוּרָתָ֑ם וְהָ֥יוּ שָׁ֖ם מַמְלָכָ֥ה שְׁפָלָֽה׃

and I will bring back the captivity of Egypt, and will cause them to return into the land of Pathros, into the land of their birth; and they shall be there a base kingdom.

תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

וְאֶתֵּיב יַת גָלוּת מִצְרַיִם וְאָתֵיב יַתְהוֹן לְאַרְעָא פַּתְרוֹס עַל אַרְעָא תּוֹתְבוּתְהוֹן וִיהוֹן תַּמָן מָלְכוּ חֲלָשָׁא.

מכורתם – מגורתם.

לשון אחר: כמו תולדותם, וכן חברו מנחם.

their habitation [Heb. מְכוּרָתָם] [like] מְגוּרָתָם, their habitation. Another interpretation: like תוֹלדוֹתָם, their birth, and this is how Menachem (p. 110) associated it.

על ארץ מכורתם – וכן תירגם יונתן: תותבותהון. וכן מכורותיך^א ומולדתיך.

א. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״מכורותייך״.

על ארץ מכורתם – מלשון מכורותיך ומולדותיך (יחזקאל ט״ז:ג׳).

ושבתי, מכורתם – כמו מגורתם הארץ אשר גרו בה.

ואשיב את שבותם על ארץ מכורותם אבל לא יהיו במעלה רמה כימי קדם כי יהיו שם ממלכה שפלה.

ושבתי – מלשון השבה.

שבות – מלשון שבי.

פתרוס – הוא מארץ מצרים.

מכורתם – כמו מגורתם וכן מכורותיך ומולדותיך (יחזקאל ט״ז:ג׳).

ושבתי – אשיב בני השבי של מצרים ואשיב אותם לארץ פתרוס לארץ מגורתם.

ארץ פתרוס – פתרוס היא מלה מצריית וענינה ארץ נגב, כאשר כתב החכם יאבלונסקי. אבל איננה כאשר אמרו האחרונים שם חלק דרומי של ארץ מצרים. כי בירמיה (מ״ד:א׳) ארץ מצרים לחוד וארץ פתרוס לחוד, אם כן צריך לומר כי ארץ פתרוס היא הארץ הדרומית למצרים, כלומר החלק הצפוני מארץ נוביה אשר אמרנו שהיתה תחת ממשלת מלכי מצרים, ואשר משם יצאו המצריים.

על ארץ מכורתם – עיין למעלה ט״ז:ג׳: אמר שד״ל מירמיה מ״ד:א׳ אין ללמוד שארץ מצרים לחוד וארץ פתרוס לחוד. אך יתכן (כדעת בעלי הטעמים) שתהיה ארץ פתרוס נכללת בארץ מצרים.

ושבתי, והשיבותי – ושבתי בקל היא השבת המדרגה והשיבותי בהפעיל, הוא לארצם. כמו שיסדתי כלל זה בירמיה (כ״ט י״ד, ל׳ ג׳).

מכורתם – כמו מגורותם, עי׳ למעלה (ט״ז ג׳).

ושבתי ואז יקרא להם דרור לשוב לארצם ברשיון מלך פרס,

וישובו לארץ פתרוס ששם גרו תחלה בהיותם לגוים בהתחלה, אבל שם יהיו ממלכה שפלה.

תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל

(טו) מִן⁠־הַמַּמְלָכוֹת֙ תִּֽהְיֶ֣ה שְׁפָלָ֔ה וְלֹֽא⁠־תִתְנַשֵּׂ֥א ע֖וֹד עַל⁠־הַגּוֹיִ֑ם וְהִ֨מְעַטְתִּ֔ים לְבִלְתִּ֖י רְד֥וֹת בַּגּוֹיִֽם׃

It shall be the base of the kingdoms; neither shall it any more lift itself up above the nations. And I will diminish them, that they shall no longer rule over the nations.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

מִן מַלְכְּוָתָא תְּהֵי חֲלָשָׁא וְלָא תִתְרַבְרֵב עוֹד עַל עַמְמַיָא וְאַזְעִירִינוּן בְּדִיל דְלָא יִפְלְחוּן בְּעַמְמַיָא.

רמז שסח

מן הממלכות תהיה שפלה ולא תתנשא עוד על הגוים – וכן הוא אומר יחדיו ישכבו בל יקומו דועכו כפשתה כבו, ללמדך שלא היתה מלכות ירודה ממצרים אלא שנטלה שררה לשעה בשביל כבודן של ישראל. כשהוא מושל את הממלכות אינו מושלם אלא בארזים שנאמר הנה אשור ארז בלבנון, ואומר ואנכי השמדתי את האמורי מפניכם אשר כגובה ארזים גבהו, ואומר אילנא די חזית די רבה ותקיף, וכשהוא מושל את המצריים אינו מושלן אלא בקש שנאמר יאכלמו כקש, וכשהוא מושל את המלכיות אינו מושלן אלא בכסף וזהב שנאמר הא צלמא רישיה דדהבא חדוהי ודרעוהי דכסף. וכשהוא מושל את המצריים אינו מושלם אלא בעופרת שנאמר צללו כעופרת, כשהוא מושל את המלכיות אינו מושלן אלא בחיות שנאמר ארבע חיוון רברבן, וכשהוא מושל את המצריים אינו מושלם אלא בשועלים שנאמר אחזו לנו שועלים. שאל אנטונינוס את רבי אני מבקש לילך לאלכסנדריא שמא יעמוד עלי מלך וינצחני, א״ל איני יודע, מכל מקום כתוב לנו שאין ארץ מצרים יכולה להעמיד לא מלך ולא מושל ולא שר שנאמר מן הממלכות תהיה שפלה.

לבלתי רדות בגוים – לשון ממשלה כמו ורדו בדגת הים (בראשית א׳:כ״ח).

So that they shall not domineer over the nations [Heb. רְדוֹת,] an expression of ruling, like: "and rule (וּרְדוּ) over the fish of the sea" (Bereshit 1:28).

מן הממלכות, והמעטתים – הפך הנני מפרך והרביתיך (בראשית מ״ח:ד׳).

רדות – מקור מן לא תרדה בו בפרך (ויקרא כ״ה:מ״ג,מ״ו).

וגם לא יהיו עם רב כבראשונה כי אני אמעיטם לבלתי רדות בגוים

רדות – ענין ממשלה כמו ורדו בכם (ויקרא כ״ו:י״ז).

מן הממלכות – משאר הממלכות תהיה שפלה ולא תתנשא עוד על הגוים למשול בהם.

והמעטתים – אמעיט אנשיה לבל תמשול בגוים ביד חזקה בכח מרבית אנשי מלחמה.

הממלכות גוים – גוים הם קבוצים שא״ל מלך, כמ״ש (ישעיהו א׳ ד׳).

מן הממלכות – בל תחשוב שתהיה שפלה בערך הקדום לבד, שלא תגדל כבודה כראשונה ובכ״ז תגדל כממלכות אחרות שיהיו ג״כ שפלים בזמן ההוא, אומר מן הממלכות תהיה שפלה שכולם ירימו ראש נגדה, ולא תאמר שהגם שתהיה תחת ממלכות אחרות בכ״ז תתנשא על הקיבוצים שאין להם מלך, אומר ולא תתנשא עוד על הגוים (שגדר שם גוי הוא העם הפחות שא״ל מלכות) וזה יהיה ע״י שאמעט אותם כדי שלא יוכלו רדות בגוים – ר״ל זה יהיה לשתי תכליות,

א. כדי שלא ירדו בגוים למשול בם בפרך כי כבר הסיר ה׳ עול הגוים.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל

(טז) וְלֹ֣א יִֽהְיֶה⁠־עוֹד֩ לְבֵ֨ית יִשְׂרָאֵ֤ל לְמִבְטָח֙ מַזְכִּ֣יר עָוֺ֔ן בִּפְנוֹתָ֖ם אַחֲרֵיהֶ֑ם וְיָ֣דְע֔וּ כִּ֥י אֲנִ֖י אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽהיֱ⁠־⁠הֹוִֽה׃

It shall no longer be the confidence of the house of Israel, bringing iniquity to memory, when they turn to look after them; and they shall know that I am Adonai Elohim.'"

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וְלָא יְהוֹן עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְאִתְרַחָצָא עֲלֵיהוֹן לְאַדְכְּרָא חוֹבִין בְּאַפְנָיוּתְהוֹן בַּתְרֵיהוֹן וְיֵדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלֹהִים.

רמז שסט

ולא יהיה עוד לישראל למבטח מזכיר עון – רבי יעקב בר זבדי בשם ר׳ אבהו כתיב שרפים עומדים וגו׳ בשתים יכסה פניו שלא להביט בשכינה ושתים יכסה רגליו שלא יראו פני השכינה, וכתיב וכף רגליהם ככף רגל עגל ראה מה כתיב וארבעה פנים לאחד וארבע כנפים, בשביל כפרתם של ישראל הוסיף להם עוד שתים אמר הקב״ה יתכסו רגליהם שהם דומות לעגל. תמן תנינן כל השופרות כשרים חוץ משל פרה, תמן תנינן והרגת את האשה ואת הבהמה אם אשה חטאה בהמה מה חטאה, אלא שלא תהא בהמה עוברת בשוק ואמר זו היא שנהרג פלוני על ידה, ומפני מה אמרו אין סוטה שותה בכוס של חברתה שלא יהיו הבריות אומרים בכוס זה שתתה אשה פלונית ומתה, וכן הוא אומר שור או כשב או עז כי יולד, שור נולד ואין עגל נולד אלא שלא להזכיר עון.

ולא יהיה – מצרים לבית ישראל עוד למבטח המזכיר להם עון שאמר להם הקב״ה לא תוסיפו לראותם עוד (שמות י״ד:י״ג).

And it will no longer be [i.e.,] Egypt [will no longer be] a source of confidence for the House of Israel, bringing iniquity into remembrance for them, since the Holy One, blessed be he, said to them: "You shall no longer continue to see them" (Shemot 14:13).

ולא יהיה עוד – אני המעטתים שלא יהיה מלך חשוב בין האומות מתוך שאין בו כח, שבכל שעה שיורדין למצרים לעזרה היו עוברין על לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד (דברים י״ז:ט״ז). ואומר להם: למה אתם עוברים על תורתכם בפנותכם אחריהם.

לא יהיה עוד לבית ישראל למבטח^א בפנותם אחריהם – ובדבר הזה אזכרת עוונותם.

אז ידעו מצרים כי אני י״י – כשאני עושה בו שפטים, כי אני י״י הפורע ממנו, כעיניין שנאמר: ואת אותותי אשר שמתי בם וידעו^ב כי אני י״י (שמות י׳:ב׳).

א. כן בכ״י מינכן 5, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 777, פרמא 2994: ״מבטח״.

ב. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994, לוצקי 777. בפסוק: ״וידעתם״. בכ״י לוצקי 777 נוסף כאן: ״מצרים״.

למבטח – שעל ידי שבטחו בם ועזבו בטחוני היה להם מבטחם מזכיר עונם להיכשל במבטחם.

בפנותם אחריהם – למבטח ועזבוני וכן אומר בירמיה (ירמיהו ב׳:י״ג) אותי עזבו מקור מים חיים וגו׳, והן מצרים ואשור שבוטחים בם לעזרה.

ולא יהיה עוד – דרך כלל על עם מצרים.

למבטח מזכיר עון – שסלקו בטחונם ממני ובטחו עליהם.

באופן שלא יהיה מצרים עוד לבית ישראל למבטח רוצה לומר שיבטחו בהם שהוא סבה שיהיה מצרים לישראל מזכיר עון בפנותם אחריהם ובבטחונם בם ואת אלהיהם לא ידרושו. ואמנם למה היו ארבעים שנה מוגבלים למצרים הנה זהו לפי שנבוכדנצר כל ימי חייו השפיל את מצרים והכניעם בהכנעה מופלגת עד שכל ימיו לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, והנה נבוכדנצר כבש מצרים בשבעה ועשרים שנה למלכו והוא מלך חמשה וארבעים שנה הסר משם שבע ועשרים נשארו שמונה עשר למלכותו ואויל מרודך בנו מלך עשרים ושנים שנה הרי ארבעים שנה, כי בשנה הראשונה לבלשצר נאמרה נבואת פרס לדניאל כמו שנאמר בשתא חדה לבלשצר הנה אם כן היו הארבעים שנה לחרבן מצרים כל ימי נבוכדנצר ובנו ובמותם שב שבות מצרים והותרה בזה השאלה השנית:

בפנותם – מלשון הפנה וסבוב.

ולא יהיה עוד – מעתה לא יבטחו בו ישראל כי לא יהיה לאל ידו להיו׳ לעזר.

למבטח וגו׳ – לבטחון המזכיר עון ישראל במה שהם פונים אחריהם ואינם בוטחים בה׳.

וידעו – אז ידעו הכל שאני ה׳ והכל בידי.

ב. כדי שלא יהיה לבית ישראל למבטח – שלא יבטחו עוד על מצרים שהמבטח הזה מזכיר עון, ע״י שהם פונים אחריהם ולומדים מעשיהם ומסירים לבם מה׳, והתכלית הג׳ וידעו כי אני ה׳ שעי״כ יכור אלהותו שעושה עם מלכי הארץ כרצונו.

אחריהם – ולא אחר דברי הנביא המדבר בשמי שֶׁיִשָּׁמְעוּּ לנבוכדנאצר.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(יז) וַיְהִ֗י בְּעֶשְׂרִ֤ים וָשֶׁ֙בַע֙ שָׁנָ֔ה בָּרִאשׁ֖וֹן בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ הָיָ֥ה דְבַר⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃

It came to pass in the seven and twentieth year, in the first month, in the first day of the month, the word of Hashem came to me, saying,

תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

וַהֲוָה בְּעַסְרִין וּשְׁבַע שְׁנִין בְּקַדְמָאָה בְּחַד לְיַרְחָא הֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִי לְמֵימָר.

ויהי בעשרים ושבע שנה בראשון באחד לחדש – הנביא הודיע על פורענות מצרים על-ידי נבוכדנצר זמן רב לפני התרחשותה, כי אתה רואה שהוא נותן תאריך ״ויהי באחת עשרה שנה״ (יחזקאל ל, כ; ל״א:א׳),⁠¹ ומזכיר מה שיקרה לה; אחר כך הגיע זמנה וניתנה <מצרים> כשכר לנבוכדנצר תמורת טרחתו בעניין צור והישמעותו לצו ה׳ לגביה, דהיינו: השלכת כל רכושה לים, ולפיכך הוא קיבל את הגמול עבור כך, את מצרים:⁠² וכן הקדים להזכיר את פורענות צור³ שהיתה אחרי חורבן ירושלים, ככתוב ״יען אשר אמרה צור על ירושלם האח״ (יחזקאל כ״ו:ב׳).

1. בשני הפרקים האלה מנבא יחזקאל על מצרים.

2. עיין בפסוקים יח-כ. על-פי הקשר דבריו, נראה שגם רד״ק הבין כך את הדברים, ועיין בפירושיו על: כו, א; לפסוקנו; ל, כ; לא, א.

3. ראה ביאור פרשננו ליחזקאל כו, א והערותינו שם.

ויהי בעשרים ושבע שנה – למלכות נבוכדנצר, אותה שנה נתנה מצרים בידו כך שנינו בסדר עולם (סדר עולם רבה כ״ו) ויש בספר הזה הרבה נבואות כתובות מוקדם ומאוחר.

And it came to pass in the twenty-seventh year of the reign of Nebuchadnezzar. That year Egypt was delivered into his hand. This is what we learned in Seder Olam (ch. 26). In this book, there are many prophecies written in a non chronological order.

ויהי בעשרים ושבע שנה – למלכות נבוכדנצר, שבעשרים ושבע למלכותו נתנה לו ארץ מצרים, כך שנינו בסדר עולם. והוא לכד צור בכ״ג למלכותו, כמו שמצינו בסדר עולם.

בראשון באחד – בניסן.

ויהי בעשרים ושבע שנה – למלכות נבוכדנצר וכן כתוב בסדר עולם בעשרים ושבע לנבוכדנצר נתנה מצרים בידו ונשא המונה ושלל שללה ובזז בזה והיתה שכר לחילו (יחזקאל כ״ט:י״ט) והגלה ירמיהו וברוך לבבל ועוד כתוב בסדר עולם כי בעשרים ושלש שנה לנבוכדנצר שהגלה נבוזראדן נפש תשמ״ה כמו שכתוב בירמיהו כי אז נתנה צור בידו ושטף את כל היהודים שהיו בעמון ובמואב ובסביבות ארץ ישראל נפש תשמ״ה.

ויהי בעשרים ושבע שנה וגומר עד ויהי דבר ה׳ וגומר הנבא ואמרת וגומר הלילו וגומר. כבר זכר בסדר עולם שבשנת כ״ז שנה למלכות נבוכדנצר ניתנה מצרים בידו וזהו מנין הכתוב ויהי בעשרים ושבע שנה וגומר לא לגלות יהויכין ולא למלכות צדקיהו, האמנם יוחסה הנבואה הזאת לשנות מלכות נבוכדנצר לפי שזכר למעלה שיהיה חרבן מצרים ארבעים שנה, ולא ידענו מאין התחילו אותם מ׳ שנה לכן הודיע הכתוב שבכ״ז שנה למלכות נבוכדנצר היה חרב מצרים ומשם יצא לנו שבמות אויל מרודך בנו נשלם והיה אם כן החרבן ההוא מתמיד כל ימי נבוכדנצר ובנו כמו שזכרתי למעלה, והותרה בזה השאלה השלישית.

והגיד הכתוב שכל ההצלחות שבאו לנבוכדנצר היו בהשגחת ה׳ ומצותו לפי שהוא היה כלי זעמו ומטה משפטו.

בעשרים ושבע שנה – למלכות נ״נ כ״כ בס״ע.

בראשון – בחדש הראשון.

ויהי בעשרים ושבע – כבר כתב בסדר עולם שבשנת כ״ז למלכות נבוכדנצר כבש את ארץ מצרים, ופי׳ בעשרים ושבע למלכות נבוכדנצר, וכתב מהרי״א שלכן לא תפס בכאן החשבון לגלות יהויכין כמו שחשב בכ״מ לפי שזכר למעלה שימשך חורבנה ארבעים שנה ולא ידענו מאין התחילו אותם ארבעים שנה, לכן הודיע הכתוב שבכ״ז למלכות נבוכדנצר היה חרב מצרים, ומשם יצא לנו שבמות אויל מרודך נשלם החשבון כנ״ל.

תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל

(יח) בֶּן⁠־אָדָ֗ם נְבוּכַדְרֶאצַּ֣ר מֶֽלֶךְ⁠־בָּ֠בֶ֠ל הֶעֱבִ֨יד אֶת⁠־חֵיל֜וֹ עֲבֹדָ֤ה גְדוֹלָה֙ אֶל⁠־צֹ֔ר כׇּל⁠־רֹ֣אשׁ מֻקְרָ֔ח וְכׇל⁠־כָּתֵ֖ף מְרוּטָ֑ה וְ֠שָׂכָ֠ר לֹא⁠־הָ֨יָה ל֤וֹ וּלְחֵילוֹ֙ מִצֹּ֔ר עַל⁠־הָעֲבֹדָ֖ה אֲשֶׁר⁠־עָבַ֥ד עָלֶֽיהָ׃

"Son of man, Nebuchadnezzar king of Babylon caused his army to serve a great service against Tyre. Every head was made bald, and every shoulder was worn; yet he had no wages, nor his army, from Tyre, for the service that he had served against it.'

תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

בַּר אָדָם נְבוּכַדְרֶאצַר מַלְכָּא דְבָבֶל אַפְלַח יַת מַשִׁרְיָתֵיהּ פּוּלְחַן רַב עַל כָּל סְעַר רֵישׁ נַתֵּר וְכָל כְתַף אִתְמְרַט וַאֲגָר לָא הֲוָה לֵיהּ וּלְמַשִׁרְיָתֵיהּ מִצוֹר עַל פּוּלְחָנָא דְאַפְלַח עֲלָהּ.

העביד את חילו – על צור עבודה גדולה.

כל ראש – אנשי חיילותיו.

מוקרח וכל כתף מרוטה – כדרך הצרים על העיר ימים רבים וטורחים ויגיעים בשאת משאות עצים ואבנים והוא לכד את צור בעשרים ושלש למלכותו כמו שמצינו בסדר עולם, מוקרח קאלבו בלעז.

מרוט׳ – פליאה בלעז.

ושכר לא היה לו – לאחר ששללו שללה עלה הים ושטף מהם לפי שנגזר עליה ועל שללה ליאבד בים.

made his army serve [a great work against Tyre] [Heb. צוּר אֵל, usually to here means] against Tyre, [in] a great work.

every head the men of his forces.

became bald and every shoulder, etc. As is the custom with those who besiege a city many days and toil and weary themselves with carrying burdens of wood and stones. He captured Tyre in the twenty third [year] of his reign, as we find in Seder Olam (ad loc.). מֻקְרָח means calvo in Italian, bald.

sore [Heb. מְרוּטָה,] pelee in Old French, peeled.

yet he had no reward After they had plundered its booty, the sea rose and washed it away from them, because it was decreed on it and on its booty to be lost in the sea.

העביד את חילו – בעבודתו הגדולה שציויתי לו לכבוש את צור, והיה לחילו טורח גדול בעבדתו. שכל ראש מוקרח – מחמת המשאוי שהם נושאים על ראש, בשביל ששיפשף^א שיער^ב שעל גבי הראש עד שעלה קרח.

וכל כתף מרוטה – וכל כתף גלודה העור מחמת עצים ואבנים שהם נושאים על כתיפם לשפוך סוללה ולבנות דייק.

ושכר לא היה לו ולחילו מצור על העבודה אשר עבד בה^ג – שלאחר ששללו שללה של צור, עלה הים ושקעה במים ושטף מהם כל השלל שלא הוליכו כלום, לפי שנגזר עליה ועל שללה לטבוע בים. עכשיו נמצא שלא היה לו שכר מהביזה ומהשלל לו ולחילו מצור על העבודה אשר עבד בה.⁠^ד

א. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״משפשף״.

ב. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 777: ״שפי״.

ג. כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5, פרמא 2994, פריס 162. בפסוק: ״עליה״.

ד. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777 יש כאן דיטוגרפיה ונכפל כאן מלעיל: ״שלאחר ששלל שללה של צור״.

ושכר לא היה לו ולחילו מצר וגו׳ – שאע״פ שאמר למעלה (יחזקאל כ״ו:י״ב) ושללו חילך ובזזו רכלתך,⁠^א אין זה לפי העבודה הגדולה שעבד בה כי לפי שהיא בים צריך טורח גדול ואומניות גדולות לכובשה יותר משאר כרכים שביבשה.

א. בכ״י: יקרתך.

בן אדם, אל צור – כמו על צור.

כל ראש מוקרח וכל כתף מרוטה – כי צרו על צור ימים רבים והיו כל בני החיל טרודים וטורחים במצור כדרך בני אדם הצרים על עיר לשאת אבנים ועצים על ראשיהם ועל כתפיהם.

מקרח – שנשר שער הראש מרוב העבודה.

מרוטה – שנמרט עור הכתף מן המשא בכתף ימים רבים.

ושכר לא היה לו ולחילו מצור על העבודה אשר עבד עליה – כי כשכבש נבוכדנצר צור ושלל שללה בא הים על העיר ושטף כל השלל כי נגזר עליה לשטף הים כל אנשיה וחילה והנה חיל נבוכדנצר טרחו ויגעו לשוא והקב״ה שלם להם ונתן להם שלל מצרים חלף עבודתם אשר עבדו בצור.

ולכן אמר בדרך מליצה וצחות בן אדם נבוכדנצר מלך בבל העביד את חילו עבודה גדולה אל צור והמפרשים פירשו כמו על צור, ופירשו כל ראש מקורח וכל כתף מרוטה שצרו הכשדים ימים רבים על צור והיו כל בני החיל טרודים וטורחים במצור כדרך בני אדם הצרים על העיר לשאת אבנים ועצים על ראשיהם ועל כתפיהם ולכן היה הראש מקורח שנשר שער הראש מרוב העבודה והכתף מרוטה שנמרט אחורי הכתף מן המשא בכתף ימים רבים. ולי נראה שאומרו אל צור הוא כפשוטו והיה ענין המליצה הזאת כאלו נבוכדנצר היה שכירו של צור להחריב אותה או שכירו של הקדוש ברוך הוא ששלח אותו להחריבה ולכן אמר העביד את חילו עבודה גדולה את צור שעבד אותה בעבודת החרבן שעשה בה כל ראש רוצה לומר מאנשי צור מוקרח והוא רמז להרוגים על ידי חרב שנכרת ראשם במלחמה וכל כתף מרוטה מאשר כרתו הזרוע ועשו אברים אברים כי זאת היתה העבודה שעשה נבוכדנצר את צור ושכר לא היה לו ולחילו מצור כי נשארה חרבה ולא מלך הוא עליה אחר כך.

גדלה אל צר – הספרים המתחלפים במלא וחסר.

אל צור – על צור.

מוקרח – ענין חלק מבלי שער כמו קרח הוא (ויקרא י״ג:מ׳).

מרוטה – ענין תלישת העור מן הבשר ודומה לו כי ימרט ראשו (ויקרא י״ג:מ״א) האמור על תלישת השער.

העביד את חילו – הכריח את חילו לעבוד עבודה גדולה על צור לצור עליה ימים רבים וכל ראש מהם היה מוקרח וכו׳ מטורח משא האבנים שנשאו על הראש ועל הכתף לבנות דיק וכדומה.

ושכר – לא היה להם שכר משל צור על העבודה וכו׳ ר״ל לא מצאו בה בערך שווי העבודה.

בן אדם מצייר כי נבוכדנצר הוא שלוחו של ה׳ ושבט אפו להחריב הארץ וראוי שישלם לו שכר, וכל שהעבודה יותר גדולה ראוי לשכר יותר, והנה אל צר העביד את חילו עבודה גדולה, עד שכל ראש מקרח מרוב נשיאת המשאות אבי המצור ואבני קלע על הראש והכתף ונמרטו שערות הראש, והעור שעל הכתף, ובכל זאת שכר לא היה לו ולחילו – כי שכר החיל הוא השלל והבזה שיבוזו בכבוש העיר, ושכר המלך הוא, או הארץ הנכבשת שימלוך עליה או אם יחריב הארץ שכרו הוא הכבוד שיהיה לו להפיל חתתו על מלכי ארץ, ושניהם לא קבלו שכר כי אחרי שעמל בה ימים רבים נחרבה מעצמה ע״י הים שהציף אותה ושטף את השלל, וימח את כל היקום.

תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל

(יט) לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔היֱ⁠־⁠הֹוִ֔ה הִנְנִ֥י נֹתֵ֛ן לִנְבוּכַדְרֶאצַּ֥ר מֶלֶךְ⁠־בָּבֶ֖ל אֶת⁠־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְנָשָׂ֨א הֲמֹנָ֜הּ וְשָׁלַ֤ל שְׁלָלָהּ֙ וּבָזַ֣ז בִּזָּ֔הּ וְהָיְתָ֥ה שָׂכָ֖ר לְחֵילֽוֹ׃

Therefore thus says Adonai Elohim, 'Behold, I will give the land of Egypt to Nebuchadnezzar king of Babylon; and he shall carry off her multitude, and take her spoil, and take her prey; and it shall be the wages for his army.

תרגום יונתןר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

בְּכֵן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אֲנָא יָהֵיב לִנְבוּכַדְרֶאצַר מַלְכָּא דְבָבֶל יַת אַרְעָא דְמִצְרָיִם וְיִשְׁבֵּי אִתְרְגוּשְׁתָּהּ וְיִבּוֹז בִּזָהּ וְיַעְדֵי עֲדָאָהּ וּתְהֵי אֲגַר לְמַשִׁרְיָתֵיהּ.

(יט-כ) ונשא המונה ושלל^א שללה – עכשיו משלל מצרים^ב אני פורע לו, במקום שלא נשא המונה ושללה של צור הוא נושא המונה ושללה של^ג מצרים.

ויהי שכר לחילו על פעולתו אשר עבד בצור נתתי לו מצרים^ד – לפי שמצרים עשו לי רעה, שהבטיחו מלכי ישראל לעזור אותם, וכשהוצרכו להם^ה לא באו להם לעזרה ומסרו אותם ביד נבוכדנצר. וגם אני אעשה להם, כשהם צריכים לעזרתי, לא אעזור להם ואמסור אותם ביד נבוכדנצר מלך בבל.⁠^ו

א. כן בכ״י פרמא 2994, מינכן 5, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 777: ״ושללה״.

ב. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 777: ״מצור״. בכ״י פרמא 2994: ״צור״.

ג. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5 חסר: ״של״.

ד. כן בכ״י לוצקי 777, פרמא 2994. בכ״י מינכן 5: ״במצרים״.

ה. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777 חסר: ״להם״.

ו. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777 הושמט ע״י הדומות: ״וגם אני אעשה להם... ביד נבוכדנצר מלך בבל״.

ובזז בזה – בזה שלה.

לכן – מבואר הוא.

ומפני שאין הקב״ה מקפח שכר כל בריה ובריה אמר שהי׳ נותן אל נבוכדנצר את ארץ מצרים לא שימלוך עליה אלא שישא המונה בשבי וישלל שללה ובזז בזה ואותו שלל ובזת מצרים תהיה שכר לחיל נבוכדנצר, והנה אמר שכר לחילו ולא אמר שכר אליו כמו שאמר למעלה ושכר לא היה לו ולחילו לפי שהשלל והבזה היה שכר לאנשי המלחמה לא למלך כי המלך לא יעשה מלחמה בעבור חמדת השלל כי אם לתכלית קנין כבוד הנצחון המלכות והממשלה בארץ אשר יכבוש, וכבר אמר אלכסנדרוס מוקדון בלכידת עיר אחת לגבוריו ואנשי הצבא אשר לו בהיותם שואלים ממנו מהו החלק אשר ירצה לקחת מהעיר ההיא והוא השיבם אין ראוי לי לקחת יותר מכבוד הנצחון והצלחת הכיבוש והממשלה והוא היה מאמר נכבד מאד שבחוהו כל האומים, ועל זה באמת נאמר כאן הנני נותן את נבוכדנצר מלך בבל את ארץ מצרים כי זה היה חלקו המלכות והממשלה והנצחון ההוא וכנגד חילו אמר ושלל שללה ובזז בזה והיתה שכר לחילו כי השכר היה מיוחס לחילו.

ובזז בזה – לית מפיק ה״א.

ונשא – ענין לקיחה.

המונה – מרבית עמה.

ונשא המונה – יקח המון עמם בשבי וכו׳ וזה יהיה לשכר על עבודת צור.

ושלל שללה ובזו בזה – הרכוש שנשאר אחרי המלחמה נקרא שלל, ומה שבוזזים אנשי החול כ״א ביחוד נקרא בזה, כמ״ש (ישעיהו ח׳ א׳), למעלה (ז׳ כ״א, כ״ו י״ב), ולקמן (ל״ח י״ב י״ג, ל״ט י׳).

לכן יתן לו את ארץ מצרים, ונשא המונה לעבדים ולשפחות,

ושלל שללה – וזה יהיה שכר החיל כי את כל הרכוש יתן מתנה להחיל.

ונשא המנה – בגולה.

שללה – במלחמה.

בזה – אחר המלחמה.

תרגום יונתןר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(כ) פְּעֻלָּתוֹ֙ אֲשֶׁר⁠־עָ֣בַד בָּ֔הּ נָתַ֥תִּי ל֖וֹ אֶת⁠־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁר֙ עָ֣שׂוּ לִ֔י נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽהיֱ⁠־⁠הֹוִֽה׃

I have given him the land of Egypt as his recompense for which he served, because they worked for Me,' says Adonai Elohim.

תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

אַגְרֵיהּ דְאַפְלַח בֵּיהּ יְהָבֵית לֵיהּ יַת אַרְעָא דְמִצְרָיִם דְחָבוּ קֳדָמָי לְאִתְפְּרַע מִנְהוֹן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים.

פעולתו אשר עבד בה – שכר פעולה אשר עבד במצותי בצור אתן לו את ארץ מצרים.

אשר עשו לי – מצרים רעה במשענתם שהבטיחו את עמי בעזרתם הבל.

For his labor that he undertook against it [As] reward for the labor that he undertook against Tyre by My command, I shall give him the land of Egypt.

because of what they did to Me [Because of] the evil that Egypt [did to Me] with their prop, that they assured My people with their futile aid.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

פעולתו – אוֹבְרְַיְנְא, שכר פעולה, במקום פעולתו^א ושכרו נתתי לו.

אשר עשו לי – מוסב על פעולתו אשר עבד בה.

א. בכ״י: פעולתה.

פעולתו, אשר עשו לי – תחת הרע אשר עשו לי שהיו משענת קנה רצוץ לבית ישראל וכן תירגם יונתן דחבו קדמי לאתפרעא מנהון.

אמנם על מלך בבל בפרט אמר פעולתו אשר עבד בה ונתתי לו את ארץ מצרים כי זה היה חלקו הממשלה והנצחון כמו שביארתי, האמנם ביאר ואמר שלא גזר זה על ארץ מצרים בלבד כדי לתת שכר לכשדיים כי הנה פרעה ומצרים נתחייבו לזה באמת מפני מה שעשו לישראל והוא מה שנאמר למעלה יען היותם משענת קנה לבית ישראל וע״ז נאמר כאן נתתי לו את ארץ מצרים אשר עשו לי רוצה לומר תחת אשר עשו לי.

פעולתו – שכר פעולתו אשר עבד בצור אתן לו את ארץ מצרים.

אשר עשו לי – כאומר אולם לא על חנם תפול מצרים כ״א בגמול אשר עשו לי שהיו משענת קנה לבית ישראל כמ״ש למעלה.

שכר לחילו, פעולתו – כבר בארתי בס׳ התו״ה (קדושים סי׳ ל׳) שיש הבדל בין שכר לפעולה, בשם פעולה ישקיף על העסק שפעל ועשה, ובשם שכר ישקיף על הריוח, ושם שכר יפול גם אם פעל ע״י אמצעי, החיל והמשרתים, ושם פעולה היא ע״מ שפעל בעצמו בבלי אמצעי, ובשתי אלה השקפות תפס לשון שכר אצל החיל ולשון פעולה על אשר עבד בעצמו.

פעלתו – ופעולתו שהיתה כוונתו בעבור הפעולה לא בעבור השכר ר״ל שהפעולה עצמה יקרה בעיניו לעשות לו שם תפארת, ע״ז נתתי לו את ארץ מצרים – שהגם שלא יהיה לו שכר כי תחרב לגמרי ולא תהיה ממלכה עוד, בכ״ז הפעולה תגדל שהחריב ממלכה גדולה כזו, ולמה לא אתן לו ארץ מצרים לשכר, היינו שלא יחריבה רק תשאר מממלכה תחתיו והיו שכרו, מפני אשר עשו לי שמרד בה׳ כמ״ש למעלה אשר אמר לי יאורי, ואשר היה משענת קנה לבית ישראל.

פעלתו – שכר פעלתו; לא תלין פעלת שכיר (פרשת קדושים).

עשו לי – טרחו בשבילי, בלי שאצטרך אני כביכול לטרוח באבדנה.

תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(כא) בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא אַצְמִ֤יחַ קֶ֙רֶן֙ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וּלְךָ֛ אֶתֵּ֥ן פִּתְחֽוֹן⁠־פֶּ֖ה בְּתוֹכָ֑ם וְיָדְע֖וּ כִּֽי⁠־אֲנִ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃

'On that day I will cause a horn to bud forth to the house of Israel, and I will give you the opening of the mouth in the midst of them; and they shall know that I am Hashem.'"

תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

בְּיוֹמָא הַהוּא אַיְתֵי פוּרְקַן לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְלָךְ אֶתֵּן מִפְתַּח פּוּמָא בִּנְבוּאָה בֵינֵיהוֹן וְיֵדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ.

ביום ההוא אצמיח קרן – לא שמעתי ולא מצאתי פי׳ מקרא זה מה הוא צמח קרנם של ישראל במפלת מצרים שהרי ישראל גלו שמונה שנים לפני מפלת מצרים ואומר אני ביום ההוא מוסב על פרשה של מעלה מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים (יחזקאל כ״ט:י״ג) ואותו חשבון כלה בשנה שמלך בלשאצר ומצינו בדניאל שבאותה שנה התחילו מלכי פרס להתחזק ונגזרה מפלה על בבל שנאמר: בשנת חדא לבלשאצר דניאל חלם חזה וגו׳ (דניאל ז׳:א׳) קדמיתא כאריה היא בבל, וכתיב: חזה הוית עד די מריטו גפה וגו׳ (דניאל ז׳:ד׳), וארו חיוה אוחרי תנינא דמיא לדוב (דניאל ז׳:ה׳) היא פרס, וכתיב: וכן אמרין לה קומי אכולי בשר שגיא (דניאל ז׳:ה׳), כלומר תפשי המלוכה ומלכות פרס היא צמיחת קרן לישראל שנאמר בכורש הוא יבנה עירי וגלותי ישלח (ישעיהו מ״ה:י״ג). ומניין שארבעים שנה של מצרים כלו באותו הפרק מצרים נתנה ביד נבוכדנצר בכ״ז לנבוכדנצר בשנה שנאמרה נבואה זו ליחזקאל הוסיף ארבעים שנה הרי ששים ושבע צא מהם ארבעים וחמש לנבוכדנצר ועשרים ושלש לאויל מרודך כדאמרינן במסכת מגלה ושנה אחת מהם עלתה לזה ולזה כדאמרינן התם שנים מקוטעות היו.

ולך אתן פתחון פה בתוכם – לך יחזקאל יהא פתחון פה כשיראו נבואתך מתקיימת.

On that day will I cause the horn of the House of Israel to blossom out I have neither heard nor found the explanation of this verse. What is the blossoming of the horn of Israel in the downfall of Egypt? Was not Israel exiled eight years before the downfall of Egypt? [Therefore,] I say that "On that day" refers back to the above section: "At the end of forty years, I will gather the Egyptians" (verse 13). That count ends in the year that Belshazzar assumed the throne, and we find in Daniel that in that year the kings of Persia began to gain strength, and downfall was decreed upon Babylon, as it is said: "In the first year of Belshazzar... Daniel saw a dream, etc.⁠" (Dan. 7:1); "The first one was like a lion" (verse 4) – that is Babylon. And it is written: "I saw until its wings were plucked off, etc. (verse 5) And behold another, second beast, resembling a bear" (ad loc.) that is Persia. And it is written "And thus it was said to it, 'Devour much flesh.'" (ad loc.) i.e., seize the kingdom. And the kingdom of Persia was the blossoming of the horn of Israel, as it is said regarding Cyrus: "He shall build My city and free My exiles" (Yeshayahu 45:13). Now, how do we know that the forty years of Egypt ended at that time? [The proof is that] Egypt was given into the hands of Nebuchadnezzar in the twenty-seventh [year] of Nebuchadnezzar, in the year that this prophecy was said to Yechezkel. Add forty years, and you have sixty-seven. Deduct from them forty-five for Nebuchadnezzar and twenty-three for Evil-Merodach, as we say in Megillah (11b), one of these years counting for both [kings], as we say there: "they were incomplete years.⁠"

and I will give you free speech in their midst You, Yechezkel, will have free speech when they see your prophecy being fulfilled.

ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל – לא^א מצאתי פירוש מקרא זה מהו צמיחות קרן לבית ישראל. במפלת מצרים לא בא^ב להם שום ישועה, שהרי ישראל גלו שמונה שנים לפני מפלת מצרים, שהן גלו בסוף י״ח ונבואה זו כשכבש מצרים בכ״ז לנבוכדנצר, מסוף שמונה שהן גלו עד תחילת כ״ז לכבוש מצרים. לפיכך אני אומר: ביום ההוא מוסב על פסוק^ג של מעלה: מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים (יחזקאל כ״ט:י״ג), שאותו חשבון כלה בשנת שמת^ד בלשצר. ומצינו בדניאל שבאותה שנה חלם בשלצר, וכתיב: קדמייתא כאריה^ה היא בבל וכתיב: חזה הוית עד די מריטו (דניאל ז׳:ד׳) גפהא. וכתיב: חזה הוית וארו (דניאל ז׳:ו׳) חיוא אחרי תיניינא דמיא לדוב^ו הוא פרס. וכתיב: וכן אמרה לה קומי אכולי בשר שגיא (דניאל ז׳:ה׳), כלומר תפשי המלכות. ומלכות פרס היא צמיחת קרן לישראל, {דכתיב:} הוא יבנה הבית^ז וגלותי ישלח (ישעיהו מ״ה:י״ג).

ומניין שארבעים שנה של מצרים כלו באותו פרק שתפש בלשצר המלוכה, שהרי מצרים נתנה ביד¹ נבוכדנאצר בכ״ז לנבוכדנצר. שהרי בשנה שנאמרה נבואה זו ליחזקאל^ח נתנה בידו מצרים ונשא המונה ושלל שללה ובזז ביזה (יחזקאל כ״ט:י״ט). הוסיף על עשרים ושבע ארבעים שהיתה חריבה, הרי ששים ושבע. צא מהם מ״ה שמלך נבוכדנצר וכ״ג שמלך אויל מרודך כמו שאומר במסכת מגילה, הרי ס״ח שנים. בלשצר בנו ג׳, הרי ע״א. ואל תתמה על שנה יתירה שהרי בתחילת כ״ז חרב נבוכדנאצר מצרים, ואותה שנה עלתה לכ״ז^ט לנבוכדנצר ולחרבות מצרים. ובשתא חדא לבלשצר מלכא דבבל דניאל חלם חזה וחיזויה ריש על משכביה סליקו באדיין חלמא כתב ריש מלין אמר (דניאל ז׳:א׳). בשנת שלש לבלשצר המלך חזון נראה אלי^י אני דניאל (דניאל ח׳:א׳). בשנה אחת לסוף שבעים שנה לבבל בלשצר מלכא עבד לחם רב לרברבנוהי (דניאל ה׳:א׳). בלשצר אמר בטעם^יא חמרא להתי קדמותי (דניאל ה׳:ב׳). וכתיב: באדין התיו^יב למאני דהבא וכספא די הנפיקו (דניאל ה׳:ג׳), כמו שמפרש בסדר עולם. ביה בליליא קטיל (דניאל ה׳:ל׳) בלשצר מלכא כשדאי (דניאל ה׳:ל׳). ודריוש^יג מדאה קבל מלכותא^יד כבר שנין שתין ותרתין^טו (דניאל ו׳:א׳). מה ת״ל כבר שנין שיתין ותר⁠{ת}⁠ין? אלא מלמד ביום שנכנס נבוכדנצר להיכל בימי יהויכין נולד שטנו דריוש. הרי שבעים שנה לבבל מיום שמלך נבוכדנצר, הרי שבעים שנה חסר אחת למיום שכיבש את יהויקים, ועוד שנה אחת לבבל עמד דריוש והשלימה, כמו שנאמר: בשנה אחת לדריוש בן אחשורוש מזרע (דניאל ט׳:א׳) המלוכה. והוא בנה בית המקדש, כמו שנאמר: בשנת^טז אחת לכורש^יז מלך פרס לכלות דבר י״י מפי ירמיהו העיר י״י את רוח כורש מלך פרס ויעבר קול בכל מלכותו וגו׳ (עזרא א׳:א׳). וזהו אצמיח קרן.

ולך אתן פתחון פה בתוכם – ליחזקאל, ותדבר ולא תאלם עוד (יחזקאל כ״ד:כ״ז) כשיראו שנבואתך מתקיימת.

1. השוו ללשון הפסוק בירמיהו מ״ו:כ״ד.

א. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״ולא״.

ב. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 777: ״באו״.

ג. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״פירוש״.

ד. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5 חסר: ״שמת״.

ה. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״כארייה״. בכ״י מינכן 5: ״כאריא״.

ו. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777 חסר: ״לדוב״.

ז. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י פרמא 2994: ״ביתי״. בפסוק: ״עירי״.

ח. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״יחזקאל״.

ט. כן בכ״י פריס 162, פירנצה III.8. בכ״י פרמא 2994, לוצקי 777, מינכן 5, פירנצה II.24: ״למ״ז״.

י. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5 חסר: ״אלי״.

יא. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 777: ״בטעים״.

יב. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 777: ״באדיין התא״.

יג. כן בכ״י פרמא 2994, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״דריוש״.

יד. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 777: ״למלכותא״.

טו. כן בכ״י פרמא 2994, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״ותרין״.

טז. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״בשנה״.

יז. כן בפסוק. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5, פרמא 2994, פריס 162, פירנצה II.24, פירנצה III.8: ״לדריוש״.

ביום ההוא – שאתן את מצרים ביד נבוכדנצר.

אצמיח קרן לבית ישראל – אשר שם שלא אעשה בם כלה כמו במצרים, כמפורש בירמיהו בנבואת מצרים (ירמיהו מ״ו:כ״ז-כ״ח), ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו׳ כי אעשה כלה וגו׳. והיא צמיחת הקרן שיפלטו מהם פליטים לשוב אל ארצם ולא יכלו שם. ובכל נבואות מפלת העמים לא תמצא ישראל נזכר לבטחון רק במצרים כאן ובירמיהו. לכן אני אומר שאין זה צמיחת קרן של גאולה כדברי רבנו הגדול מ״כ, אלא כדברי ירמיה שלא יכלם בארץ נידוחם. ואף חשבונו אינו מכוון יפה לפי הפשט לשנת בלשצר כי חשבון של מגילה (בבלי מגילה י״א:) אינו לפי הפשט. ועוד שלא מצינו יחזקאל נזכר בעולי בבל ועוד מה לו לשייר דבר זה כאן למעלה היה לו לאמרו הואיל ועל מקץ ארבעים שנה מוסב. וסדר נבואת מצרים שכאן ישר הוא. כי תחילתן בשנה העשירית ואחריו הקדים נבואת כ״ז לשתי נבואות של י״א ולשתי נבואות של י״ב לסמוך ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל, ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון, שהרי הוא כאילו אומר בשנה העשירית אמר לי להשפיל את מצרים שלא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון להכשל בעון מבטחם, ולא פירשו לי יפה.

ויש להבין דבר זה לרעה שיפסוק מבטח מצרים מישראל ויפול גם ישראל עמו וכשל עוזר ונפל עזור כנבואת ישעיה, כענין, הוי היורדים מצרים לעזרה (ישעיהו ל״א:א׳) ונִוַסְרו שאר ישראל שלא יבטחו עוד על מצרים, וכשבא בשנת כ״ז סמוך למפלתה אז אמר לו שיצמיח להם קרן שלא יכלו עמם, אך ייסרם למשפט. ואף אם צמיחת קרן לגאולה הוא אין אנו צריכין לומר בסוף ארבעים.

ומה שאומר ביום ההוא – שתשפל ותפול מלכות מצרים שלא תשא עוד ראש ויפסוק מבטח מצרים מישראל אצמיח להם קרן וישועה ממקום אחר מצד פרס ולא ממצרים. וביום ההוא על כל ימי שפלותה מוסב, ולא ביום מפלתה בלבד לומר ובימי שפלותה שלא תוכל עוד לעזור, ביד מי יֵעָזרו ישראל השפלים והנדחים, הרי מצרים מבטחם שפלה. ביד אחרים כגון פרס יֵעַזְרו. הרי הקדמות נבואת כ״ז לצורך, ואחריה מדקדק בסדרו, המוקדם מוקדם והמאוחר מאוחר.

ולך אתן פתחון פה בתוכם – ביום מפלתה.

On that day: i.e., [the day on which] I will give Egypt into the hand of Nebuchadnezzar. I will endow with strength¹ the House of Israel that is there (i.e., in Egypt), for I will not make a complete destruction of them, as I will with respect to Egypt. This is made explicit in Jeremiah in his “Prophecy concerning Egypt” (chapter 46): but as for you, do not fear, O my servant Jacob, nor be dismayed, O Israel… for I shall make a complete destruction of all the nations where I have banished you, whereas of you will not make a destruction (Jeremiah 46:27–28). That is what is meant by “endowment with strength” (i.e., here in Ezekiel 29:21), that refugees who have taken shelter there will be able to return to their land and not be destroyed there (i.e., in the destruction of that land). And with respect to all of the prophecies concerning the downfall of the nations, you will not find Israel mentioned for safety — except with respect to Egypt, here (in Ezekiel) and in Jeremiah. Therefore do I say that this “endowment with strength”² is not here a general term for deliverance (as it is elsewhere in the Bible), as stated by our great rabbi, may his rest be one of honor.⁠³ Rather, it is according to the words of Jeremiah, i.e., that [God] would not destroy them in the lands of their banishment.⁠⁴ Moreover, [Rashi’s] calculation [of the prophet’s words] with respect to the time of Belshazzar (see Daniel 7) does not fit according to the plain sense⁵ [of Scripture]; indeed, the calculations of [the Babylonian Talmud in Tractate] Megilla (11b) are not done according to the plain sense. Furthermore, we have not found Ezekiel mentioned among those who returned from Babylonia. And furthermore, why did [the redactor] have to displace⁶ this verse until here? It would have been more proper for him to say it above, since it harkens back to at the end of forty years (Ezekiel 29:13). Nevertheless, the placement of the prophecy against Egypt that is here (vv. 17–20) is correct. For its beginning is in the tenth year (29:1), and after it he preceded the “prophecy of the twenty-seventh (year)” (29:17ff) to the two “prophecies of the eleventh (year)” (30:20ff and 31:1ff) and two “prophecies of the twelfth year” (32:1, 17)… These advancements⁷ (in the placement) of the “prophecy of the twenty-seventh (year)” were for a purpose; after it, (the redactor) is careful in his order: the early is presented early, and the later is presented later.

1. Lit. “I will cause a horn to sprout,” an ancient Hebrew idiom that generally promises deliverance. Because of the particular biblical context at hand, Rabbi Eliezer will prefer to read the idiom differently than earlier biblical exegetes (cf. Rashi). See further.

2. I.e., the specific employment of the idiom “sprouting of a horn” here in Ezekiel.

3. Rabbi Eliezer appears to reference Rashi here; however, in medieval transmission there is a significant overlap of the Ezekiel commentary of “Rashi” and that of “R. Yosef Kara,” and no one to my mind has completely resolved this conundrum. Moreover, Rashi begins his commentary on this verse with the statement, “I have not heard nor have I found a (satisfactory) explanation of this verse, what (the mention of) ‘endowment of Israel with strength’ is doing here in (the prophecy of) Egypt’s fall.” That would indicate that he, himself, may not have supplied the actual exegesis to which Rabbi Eliezer refers. In many variants, the continuation of Rashi’s comment begins with the words “but I say”; these words may, in fact, emanate from either Rashi’s secretary R. Shemaiah or another member of Rashi’s intimate circle.

4. Thus, the “sprouting of a horn/endowment with strength” expression here and in Jeremiah is a promise more limited in scope than the phrase generally implies elsewhere in Scripture.

5. Rabbi Eliezer employs the term peshat here, and again in the next sentence.

6. Rabbi Eliezer employs two technical terms here, לשייר, le-shayyer (“to displace/leave over”) and מוסב, musav (lit. “turns on,” by which he means “harkens back to” or sometimes “corresponds to”). Although the first term is more specific to his own exegesis, most of the northern French rabbinic exegetes regularly employ the second; both terms are used to alert the reader to a variety of structural issues in biblical composition.

7. Again, by the term “advancements,” Rabbi Eliezer addresses a significant contribution by his teacher, Rashbam, to the understanding of biblical narrative poetics. As I have mentioned above, Rashbam had considered prolepsis to be one of the distinctive features of biblical narrative, and he used the Hebrew verb ק-ד-מ, q-d-m, in the causative conjugation (hiphil) to alert the attentive reader that the narrator or redactor had placed a certain verse/pericope or even entire biblical book earlier in the text than was otherwise necessary for a variety of reasons of narrative disclosure. In this example, Rabbi Eliezer appears to resist understanding aspects of the prophetic narrative in Ezekiel 29 as completely proleptic in character, but rather tries to find a narrative rationale for the redactor’s decisions that are more linear in character.

ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל ולך אתן פתחון פה בתוכם – פירושו בזמן ההוא כמו וחרה אפי בו ביום ההוא (דברים ל״א:י״ז) והדומים לו ואין לפרש בזמן שנלכדה מצרים שהרי נלכדה בכ״ז לנבוכדנצר ומה צמיחת קרן היה לישראל באותה שעה ופירש אדוני אבי ז״ל בזמן מלכות מלך בבל שזכר שיתן האל יתברך מצרים בידו אמר כי בזמן מלכותו רוצה לומר מלכות בנו היתה צמיחת קרן לבית ישראל ומה הוא שנולד כורש בשנת חמשים לגלות בבל כמו שאומר מן מוצא דבר להשיב ולבנות ירושלם עד משיח נגיד שבעים שבעה (דניאל ט׳:כ״ה) ושהם מ״ט שנה וכורש נקרא משיח כמו שנאמר למשיחו לכורש (ישעיהו מ״ה:א׳), והוא היה צמיחת קרן לבית ישראל ששלחם מן הגולה והשיבם לארצם והיה אז בן עשרים שנה ודריוש חותנו בן ס״ב.

ולך אתן פתחון פה בתוכם – שיראו שיתקיימו נבואותיך ורבינו שלמה ז״ל פירש כי הפסוק הזה מוסב לפרשה של מעלה מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים (יחזקאל כ״ט:י״ג) ואותו חשבון כלה בשנה שמלך בלשאצר כיצד בשנת כ״ז לנבוכדנצר נתנה מצרים בידו נשארו ממלכותו י״ח שנה וכ״ב דאויל מרודך הרי ארבעים ובשנה ראשונה לבלשצר נאמרה נבואת פרס לדניאל כמו שנאמר בשתא חדא לבלשצר וגומר וביאת כורש מלך פרס לבבל היתה צמיחת קרן לבית ישראל ותירגם יונתן ביומא ההוא אקים פורקן לבית ישראל ולך אתן מפתח פומא בנבואה ביניהון וידעון ארי אנא י״י.

ואמנם אומרו אחר זה ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל כתב רש״י שהפסוק הזה מוסב לפרשה של מעלה מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים ואותו חשבון כלה באותה שנה שמלך בלשצר ואז נאמרה נבואת פרס לדניאל כמו שנאמר בשתא חדא לבלשצר וביאת כורש מלך פרס לבבל היתה צמיחת קרן לבית ישראל, וה״ר דוד קמחי פירש בשם אביו כי בזמן שלכד נבוכדנצר את מצרים באותה שנה נולד כורש, והיותר נכון אצלי שכאשר יראו ישראל חרבן מצרים שניבא יחזקאל כמו שניבא על קבוץ הגליות יאמינו בגאולתם ויאמרו כמו שנתקיים מה שניבא על חרבן מצרים כך יתקיים מה שניבא על גאולתנו ועל ישועתנו, ובזה האופן באמונתם ובדעתם יצמיח אז קרן גאולתם ויהיה ליחזקאל פתחון פה בתוכם שנתקיימו דבריו ושנאמן הוא לנביא להשם והותרה בזה השאלה הרביעית:

קרן – כינה את הממשלה בשם קרן על כי בעלי הקרנים יתחזקו בהן בהלחמם עם מי.

ביום ההוא – מוסב על מה שאמר למעלה מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים ואמר ביום ההוא אצמיח קרן ממשלה לבית ישראל כי מ׳ שנה נשלמו בשנת מלוך בלשצר כי נ״נ מלך מ״ה שנה ובנ״ז למלכו כבש את מצרים א״כ נשארו משנותיו ח״י שנים אויל מרודך בנו מלך כ״ג שנים אלא שנבלע שנה אחת במלכות אביו כי השנה הראשונה עלתה לזה ולזה הרי נשלמו מ׳ שנה ביום שמת אויל מרודך ומלך בלשאצר ואז נאמרה לדניאל נבואת נצחון פרס כמ״ש בשנת חדא לבלשאצר וכו׳ וארו וכו׳ דמיא לדוב (דניאל ז׳:ה׳) ועל פרס יאמר ונבואת ביאת פרס על בבל היתה צמיחת קרן לבית ישראל כי ע״י נצחון פרס יצאו חפשי מתחת יד בבל.

ולך אתן – ר״ל אז תוכל לפתוח פיך להוכיחם גם מלבך כי אז ישמעו לך בראותם שנבואתך מתקיימת.

וידעו – ואז ידעו שאני ה׳ נאמן במאמרו.

ביום ההוא המפ׳ נלחצו בזה מאד רש״י ז״ל פי׳ ביום ההוא אחר מ׳ שנה ובאמת בעת ההיא לא נאמרו מן המ׳ שנה, שזה נבא בשנה העשירית. ועוד מז״ש ולך אתן פתחון פה, והלא יחזקאל מת בימי נבוכדצר? ולדעתי אחרי שכבש מצרים שהיה גמר מלחמותיו עבד את הצלם בבקעת דורא ואז היה הנס מן חנניה מישאל ועזריה שנתקדש השם ואז הרים קרן ישראל שראו כי שם ה׳ נקרא על קדושיהם, וחז״ל קבלו שבעת שהיה המעשה של חמו״ע החיה יחזקאל המתים בבבקעת דורא ובאו העצמות וטפחו על פניו של נבוכדנצר ואמרו לו חבריהם של אלו מחיה מתים בבקעת דורא שהיה סימן אל הגאולה העתידה ותחה״מ. וזה הפתחון פה שנתן לו בתוכם על שהכירו את ה׳, כמ״ש וידעו כי אני ה׳.

פתחון פה – לומר עתה אתם רואים שנבואתי היתה אמת.

תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון