כי יקח – [תניא, מניין שכשם שאשה נקנית בביאה כך נקנית בהעראה, ת״ל כי יקח] ואתיא קיחה קיחה מחייבי כריתות.
1 (יבמות נ״ה:)
כי יקח – אין קיחה אלא בכסף, וכן הוא אומר (ר״פ חיי) נתתי כסף השדה קח ממני, מכאן לאשה שנקנית בכסף
2.
(קדושין ד׳:)
כי יקח – נתנה היא לו וקדשתו לא הוי קדושין, דכתיב כי יקח ולא כי תקח3. (שם שם)
כי יקח – תניא, האומר לאשה הריני אישך הריני בעלך הריני ארוסך אין כאן בית מיחוש, מאי טעמא, דכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו
4.
(קדושין ו׳.)
כי יקח – תניא, האומר לאשה הרי את לקוחתי מקודשת, דכתיב כי יקח איש אשה.5 (שם שם)
כי יקח – תניא, כיצד אשה נקנית בשטר, כתב לו בתך מקודשת לי הרי זו מקודשת, ואע״פ דבשטרי זביני המוכר כותב שדי מכורה לך, שאני הכא דכתיב כי יקח איש, בבעל תלי רחמנא6. (שם ט׳.)
כי יקח איש – הקטן אין קדושיו קדושין, מאי טעמא, כי יקח איש כתיב.7 (כתובות ע״ג ב׳ ברש״י)
כי יקח איש אשה – תניא, רבי שמעון אומר, מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה ולא כי תלקח אשה לאיש,
8 מפני שדרכו של איש לחזר על אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש.
9 (קדושין ב׳:)
אשה – אמר רבא, האומר לאשה חצייך מקודשת לי אינה מקודשת, מאי טעמא, אשה אמר רחמנא ולא חצי אשה.
10 (קדושין ז׳.)
ובעלה – תניא, האשה נקנית בביאה, דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה, מלמד שנקנית בביאה11. (שם ד׳:)
והיה אם וגו׳ – בש״א, לא יגרש אדם את אשתו אא״כ מצא בה ערות דבר, שנא׳ והיה וגו׳ כי מצא בה ערות דבר, דהא מצא בה ערות דבר
12.
(גיטין צ׳.)
ערות דבר – נאמר כאן דבר ונאמר להלן (פ׳ שופטים) על פי שנים עדים יקום דבר, מה להלן בשני עדים אף כאן בשני עדים.
13 (גיטין צ׳.)
ערות דבר – אמר ליה רב פפא לרבא, לא מצא בה לא ערוה ולא דבר וגרשה מהו, אמר ליה, מדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו (כ״ב כ״ט) כל ימיו בעמוד והחזיר קאי התם הוא דגלי רחמנא, אבל הכא מאי דעבד עבד.
14 (גיטין צ׳.)
ערות דבר – האשה שהיא יוצאת וראשה פרוע וטווה בשוק ופרוטה משני צדדיה ורוחצת במקום שאנשים רוחצים, מצוה מה״ת לגרשה, שנא׳ כי מצא בה ערות דבר.
15 (גיטין צ׳:)
וכתב – אמר רבא, אע״פ שהאשה נותנת שכר הסופר לא מיפסל משום וכתב ולא וכתבה, מאי טעמא אקנויי אקני ליה רבנן.16 (שם כ׳.)
וכתב – יכול מקשינן יציאה להויה, מה הויה בכסף אף יציאה בכסף ת״ל וכתב, בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף.17 (שם כ״א:)
וכתב – למעוטי היכא דלאו איהו קא כתיב ליה.18 (שם כ״ד:)
וכתב – מלמד שהבעל נותן שכר הסופר, והאידנא דלא עבדינן הני שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא לשהייה.
19 (ב״ב קס״ח.)
וכתב – אין לי אלא בדיו, מניין בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום תלמוד לומר וכתב מכל מקום21 (ספרי).
וכתב לה – לה ולא לה ולחבירתה
23.
(שם פ״ז.)
ספר – ספר אחד ולא שנים ושלשה ספרים.24 (שם כ׳:)
ספר – זה אחד מן המקומות שהלכה עוקבת את המקרא, התורה אמרה ספר והלכה בכל דבר.
25 (סוטה ט״ז.)
ספר – מה ספר שהוא בתלוש אף כל דבר שהוא בתלוש, מלמד שאין כותבין גט במחובר לקרקע
26.
(ירושלמי גיטין פ״ב ה״ג)
ספר – אין לי אלא ספר, מניין לרבות עלי קנים, עלי אגוז, עלי זית, עלי חרוב, ת״ל ונתן מכל מקום,27 א״כ למה נאמר ספר, מה ספר מיוחד שהוא של קיימא אף כל שהוא של קיימא28 (ספרי).
ספר כריתת – האשה קונה עצמה בגט, דכתיב וכתב לה ספר כריתות.
29 (קדושין י״ג:)
ספר כריתת – יכול תהא אשה יוצאת בחליצה בק״ו מיבמה שאינה יוצאת בגט יוצאת בחליצה, לא כש״כ אשת איש שיוצאת בגט תצא בחליצה, ת״ל ספר כריתות, ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה.30 (שם י״ד:)
ספר כריתת – דבר הכורת בינו לבינה, להוציא האומר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין לעולם, על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם שאינו גט לפי שאין זה כריתות
31.
(גיטין כ״א:)
ספר כריתת – למעוטי היכי דלא כתב לשם כריתות.32 (שם כ״ד:)
ספר כריתת – אמר רב חסדא, גט בידה ומשיחה בידו, אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת, מאי טעמא, בעינן כריתות וליכא33. (שם ע״ח:)
ספר כריתת – המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני אינה מגורשת, מאי טעמא, בעינן כריתות וליכא.
34 (גיטין פ״ב:)
ונתן – אמר רבא. אע״פ שהאשה נותנת שכר הסופר לא מיפסל משום דכתיב ונתן והכא לא יהיב לה מידי, מאי טעמא, ונתן – נתינת גט הוא.
35 (גיטין כ׳.)
ונתן – כתב את הגט על העלה של זית או על איסורי הנאה כשר, ואע״פ דכתיב ונתן האי נתינת גט הוא.36 (שם שם)
ונתן – כותב את הגט על קרן של פרה ונותן לה את הפרה, אבל אם מקצצו ונותן לה פסול, מאי טעמא, דכתיב וכתב ונתן, מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה37. (שם כ״א:)
ונתן בידה – האומר לאשתו טלי גיטך מעל גבי קרקע לא אמר כלום, מאי טעמא, בעינן ונתן בידה.38 (שם ע״ח.)
בידה – אמרי דבי רבי ינאי, השוטה אינה מתגרשת, דכתיב ונתן בידה, מי שיש לה יד לגרש את עצמה, יצתה זו שאין לה יד לגרש עצמה.
39 (יבמות קי״ג:)
בידה – אין לי אלא ידה, גגה חצרה וקרפיפה מניין, ת״ל ונתן מכל מקום
40.
(גיטין ע״ז.)
בידה – תנא רבי ישמעאל, ונתן בידה, אין לי אלא ידה, גגה חצרה וקרפיפה מניין, ת״ל (פ׳ חקת) ויקח את כל ארצו מידו, ובי מידו לקח, אלא מהו מידו – מרשותו.
41 (ירושלמי גיטין פ״ח ה״א)
בידה – וכי מאחר דמרבינן אפילו גגה חצרה וקרפיפה, מה ת״ל בידה, אלא מה ידה מיוחד שהיא רשותה אף כל דבר שהיא רשותה42 (ספרי).
בידה – היה הגט כולו בידה וחוט אחד בידו אינה מגורשת, מאי טעמא, דכתיב ונתן בידה עד שיהא כולו בידה.43 (ירושלמי גיטין פ״ט סוף ה״א)
בידה – אין לי אלא בידה שלה, ביד שלוחה מניין, ביד שלוחו מניין, משלוחו לשלוחה משלוחה לשלוחו מניין, ת״ל ונתן ונתן מכל מקום.44 (שם פ״ו ה״א)
בידה – היתה עומדת על ראש גג ביתה וזרקו לה, כיון שהגיע לאויר הגג מגורשת, מאי טעמא, דכתיב ונתן בידה – ברשותה.45 (שם פ״ח ה״ג)
ושלחה – המגרש לאשתו ואמר לה איני אישך, איני בעלך, איני ארוסך, אין כאן בית מיחוש, מאי טעמא, דכתיב ושלחה ולא שישלח את עצמו.
46 (קדושין ו׳.)
ושלחה – ושלח – מלמד שהוא עושה שליח, ושלחה – מלמד שהיא עושה שליח47, ושלח ושלחה – מלמד שהשליח עושה שליח48. (שם מ״א.)
ושלחה מביתו – תנא דבי רבי ישמעאל, השוטה אינה מתגרשת, דכתיב ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת, יצתה זו שמשלחה והיא חוזרת.
49 (יבמות קי״ג:)
ושלחה מביתו – מלמד שאינה מתגרשת עד שיאמר לה הרי זה גיטך,50 מכאן אמרו, הזורק גט לאשתו ואמר לה כנסי שטר חוב זה, או שמצאתו מאחריו, קראתו והרי היא גיטה, אינו גט עד שיאמר לה הרי זה גיטך51 (ספרי).
1. הא דאשה נקנית בביאה יתבאר בסמוך בדרשה ובעלה, והלמוד מחייבי כריתות הוא דכתיב בנדה (ס״פ קדושים) את מקורה הערה, ואיסור נדה כלול בין איסור עריות מחייבי כריתות בפרשה ההיא ולכן ילפינן מנדה לכל חייבי כריתות שחייבין עליהן בהעראה, וכתיב בהו לשון קיחה, ואיש אשר יקח את אחותו וגו׳, וילפינן שוב לקדושי אשה לבעלה דכתיב ג״כ לשון קיחה שנקנית ג״כ בהעראה דהיינו שלא גמר ביאתו, וע׳ באה״ע סי׳ ל״ג סעי׳ ב׳.
2. ובלשון המשנה תני האשה נקנית ומפרש בגמרא משום דקיחה אקרי קנין כדכתיב השדה אשר קנה אברהם או שדות בכסף יקנו, ועיין מש״כ ס״פ ויחי. ובסמוך בדרשה ובעלה יתבאר עוד שני קנינים באשה, ביאה ושטר, וידוע מה שחידש הרמב״ם בענין זה (פ״א ה״ב מאישות) דקנין ביאה ושטר הוי מדאורייתא וקנין כסף מדברי סופרים ואין יסוד לחילוק זה, וכבר נשאל הוא בעצמו על זה והשיב בארוכה דהלמודים שהם בכלל בהיקש או גז״ש הם מדברי סופרים והובאו דבריו בלח״מ שם, ולדעתי דבריו בכלל קשים, אחרי דלפי מה דילפינן כאן דקיחה אקרי קנין כלומר כמו קנין דעלמא וכמו דיליף כאן מקיחה דכתיב במקח וממכר, וא״כ צריך לדין קנין קדושין כמו כל קנינים דעלמא, ואחרי דבכל קנינים קיי״ל מפורש דבר תורה מעות קונות
(ב״מ מ״ז:) א״כ בודאי גם בקנין קדושין הא דמעות קונות הוי מדאורייתא, אחרי דקנין אשה הוא פרט אחד מכללי הקנינים שבעלמא, וצ״ע.
אך אמנם לולא ביאר הוא בעצמו בתשובתו הנ״ל את דעתו ושיטתו זאת היה אפשר להסביר הדבר דלכן קדושי כסף מדרבנן משום דכיון דכל עיקר יסוד הלמוד מקדושי כסף הוא עפ״י הגז״ש קיחה קיחה משדה עפרון, ובאמת אין גז״ש זו גמורה דקיחה דהכא קאי אאשה וקיחה דהתם קאי אכסף ולא אשדה כמו הכא אאשה, וכבר העירו בזה התוס׳, וא״כ יש סמוכים לומר דגז״ש זו אינה רק רמז ואסמכתא בעלמא, ולכן לא דיינינן עפ״י גז״ש זו לומר דקדושי כסף הוו מדאורייתא כמו בכל גז״ש דעלמא, זה היה נראה להמליץ בעד שיטתו שחידש, אך הן הוא בעצמו גילה דעתו שהולך בזה בדרך אחרת והיא אינה רצויה ואינה מתיישבת ברחבה.
3. פירש״י דאמרה לי׳ התקדש לי, והתוס׳ הקשו על זה שהרי באיש אינו נופל לשון קדושין שאין נאסר בכך לשאר נשים [עפ״י מ״ש בקדושין ב׳ ב׳ מאי לשון קדושין דאסר לה אכו״ע כהקדש], ולכן פירשו שאומרת הרי אני מקודשת לך, ולדעתי אין הלשון וקדשתו מורה שאומרת אני מקודשת לך, דלפי״ז הול״ל וקדשה עצמה לו, ובכלל אינו מבואר מהיכי תיתא לומר שהאשה תקדשו אחרי דדבר ידוע הוא כ״פ בתורה בנשואי אשה שהבעל הוא הקונה והלוקח.
ונראה עפ״י מ״ד בקדושין ט׳ א׳ כיצד האשה מתקדשת בשטר, כתב לו הבעל להאב בתך מקודשת לי הרי זו מקודשת, ומפרש אעפ״י דבשטרי זביני המוכר כותב שדי מכורה לך אבל הכא הבעל כותב בתך מקודשת לי ולא האב בתי מתקדשת לך, משום דבשטרי מכר כתיב ומכר מאחוזתו במוכר תלי רחמנא, משא״כ בקדושין כתיב כי יקח איש בבעל תלי רחמנא, ע״כ. ומבואר מזה דלולא הוראת הלשון כי יקח הי׳ במשמע והסברא נוטה שבאמת תתקדש האשה עצמה להבעל משו׳ דהיא כמו מוכרת עצמה לו כמש״כ והוא ימשל בך וכן
(תהלים מ״ה) כי הוא אדוניך וגו׳, וכ״כ מפורש הרשב״ם בב״ב מ״ח ב׳ דקדושי אשה דמי למכר שמוכרת עצמה אליו ועיין בסמוך אות ו׳, ומדרכי הקנין שהמוכר יכתוב זכות הקנאתו ללוקח, ורק מדכתיב כי יקח לכן הוא צריך לכתוב כזה.
וזו היא כונת הגמרא בדרשה שלפנינו נתנה היא לו וקדשתו כלומר שזכתה עצמה אליו ואמרה זכה בי וכמו בקנינים שאומר המוכר לך חזק וקני, קמ״ל מדכתיב כי יקח שתלוי העיקר באמירתו ולקיחתו הוא ודו״ק. והענין מבואר.
4. ואיזו פוסקים כתבו דאם היה מדבר עמה מקודם על עסקי קדושין חוששין להחמיר אפילו בלשונות אלה, עיין ברא״ש וטור אה״ע סי׳ כ״ז. ולכאורה צ״ע, דהא הא דבעלמא קיי״ל דיש חילוק בין מדבר ובין אינו מדבר על עסק קדושין הוא רק באומר לה לשון הקדושין בלשון שאינה מבינה בו, כגון באומר הרי את חרופתי, אז אמרינן שאם היה מדבר עמה מקודם על עסקי קדושיה מבינה הענין גם בלשון שאינה מכירה בו ואם אינו מדבר אינה מבינה כלל הענין, אבל הכא הא אפילו מבינה אינו כלום כיון דגזה״כ הוא כי יקח ולא שיקח את עצמו, וא״כ מאי שייכות לכאן אם היה מדבר עמה מעסקי הקדושין או לא.
ואפשר לומר בזה כדי ליישב דעת הפוסקים דהיכי דמדבר עמה על עסקי קדושיה ואח״כ נתן לה כסף קדושין אמרינן דל דיבורי׳ מכאן והוי כאלו לא אמר כלום, והרי קיי״ל באמת בסוגיא כאן שאם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה ונתן לה ולא אמר כלום מקודשת, ולכן אם כי לשון זה אינו מועיל בשעה שצריך לאמירתו אבל גם אינו מקלקל בשעה שהמעשה דיה בלא האמירה כלל, ועדיין צ״ע.
5. ואמנם יש נ״מ בין האומר לשון זה ובין האומר לשון הרגיל הרי את מקודשת, דבלשון זה אם אומרת שלא הבינה את פירוש המלות וענינם נאמנת, משא״כ בלשון הרי את מקודשת אם אומרת שלא הבינה אינה נאמנת. וטעם הדבר משום דלשון מקודשת הוא לשון רגיל ולאו כל כמינה לומר שלא הבינה, ומיהו כשהיו מדברים מקודם על עסקי הקדושין אז די אם אמר גם אחד משאר הלשונות שאינה מבינה.
6. עיקר ענין קנין אשה בשטר יתבאר בפסוק הבא בדרשה ויצאה והיתה. ולכאורה צ״ע למה צייר ענין זה בקדושי הבת ע״י האב שזה יקרה רק לעתים רחוקות ולא בסתם קדושין שהבעל מקדש את האשה עצמה, ושם ג״כ אפשר לשאול שאלה זו שאינו דומה שטר זה לשטרי זביני, שהרי האשה היא בערך מוכרת, שהיא מוכרת עצמה לו למשול בה כמש״כ והוא ימשל בך, ובתהלים
(מ״ה) שמעי בת וגו׳ והוא אדוניך וגו׳, ובמ״ר פ׳ בראשית האיש כובש את אשתו, ובספרי פרשה זו (כ״ב ט״ז) ואמר אבי הנערה מלמד שאין רשות לאשה לדבר בפני האיש, וכ״כ מפורש ברשב״ם בב״ב מ״ח ב׳ דקדושי אשה דמי למכר שמוכרת עצמה לזה, וא״כ לפי ערך שטרי מכר היא צריכה לכתוב מכורה אני לך.
וי״ל דאין ה״נ, אלא צייר באופן כזה מפני ששוה לשטרי מכר בכל פרטיו, היינו מוכר וקונה ודבר הנמכר, משא״כ במתקדשת עצמה יש רק קונה ונמכר, וע״ע מש״כ לעיל אות ג׳.
7. ושיעור הגדלות בזה הוא בן י״ג שנה ויום אחד, ואעפ״י דלענין ביאה השיעור הוא בן תשע שנים ויום אחד, אך שאני הכא דבעינן שידע ענין קדושין וזה אינו בפחות מי״ג שנה, וגם לא במופלא הסמוך לאיש שהוא בן י״ב שנה ויום אחד אעפ״י שיודע הענין, יען דאיש כתיב. והנה ידוע מש״כ ר״י ברזילי בשו״ת מהרי״ק שורש ל״א בעובדא בקטן בן י״א שנה שקידש לו אביו אשה וכשנתגדל הבן נתרצה לזה ופסק דקדושיו קדושין וא״צ לקדשה שנית, וטעמו משום דזכין לאדם שלא בפניו, וחלקו עליו רבים מהא דמבואר ביבמות בפ׳ חרש דלא תקנו רבנן קדושין לקטן כלל, ויש שחששו לדבריו ופלפלו בזה הרבה, אבל מצאתי בס׳ רה״ז שדייני ווילנא עשו מעשה כמה פעמים שלא כדברי ר״י ברזילי והסכים עמהם הגר״א ז״ל, ולכן לא ראינו לנכון להאריך בזה.
8. וכך היה הלשון נאות יותר מפני כי הלשון כי יקח משמע בעל כרחה של אשה, ובאמת אין האשה מתקדשת אלא לדעתה [ואשר מהאי טעמא תפסו חז״ל הלשונות האשה נקנית, האשה מתקדשת].
9. ומפרש בגמרא במשל לאדם שאבדה לו אבידה מי חוזר על מי, בעל אבידה מחזר על אבידתו, ורומז ללקיחת הצלע מגוף האדם בעת הבריאה כמבואר בפ׳ בראשית.
10. אבל באומר התקדשי לי לחציי מקודשת, ואעפ״י דכתיב כי יקח איש, אך מכיון שהאיש מותר לישא שתי נשים ולכל אחד משתעבד בכולי׳ לכן כשאומר התקדשי לי לחציי כונתו דאי בעינא למינסב אחריתא נסיבנא. ונראה דאפילו בזה״ז שנתפשט חרם דרגמ״ה שאסור לישא שתי נשים בכ״ז באומר התקדשי לי לחציי מכוון שאם אעבור ואשא תהא מקודשת.
11. זו היא דרשת רבי, ובגמרא הובאה עוד דרשה על זה מלשון בעולת בעל (כ״ב כ״ב) מלמד שנעשה לה בעל ע״י בעילה, ומפרש בגמרא דאצטריכי שתי הדרשות, דאי מפסוק זה שלפנינו אפשר לומר עד דמקדש והדר בעיל, כלומר שצריך גם קדושי כסף כדכתיב כי יקח ואין קיחה אלא בכסף כמבואר בריש פסוק זה, קמ״ל מלשון בעולת בעל שדי בבעילה לבד וכמבואר, ורבי לא ס״ל הקושיא ואימא עד דמקדש והדר בעל.
והנה אעפ״י דקדושי ביאה מפורש יותר בתורה משאר קנינים, כסף ושטר, דאתיין מדרשה כמבואר למעלה ובפסוק הסמוך, בכ״ז נקט התנא במשנה ריש קדושין קנין ביאה לבסוף כמבואר האשה נקנית בכסף בשטר ובביאה, ואפשר לומר דמרמז בזה למה דקיי״ל דלכתחילה אסור לקדש בביאה משום פריצותא וכמבואר בקדושין י״ב ב׳ רב מנגיד על דמקדש בביאה, וכן כסף קודם לשטר דמקרבי הנייתן ביותר.
ועיין בקדושין נ״א א׳ אתמר, קדושין שאין מסורין לביאה [כגון קידש אחת משתי אחיות ולא פירש איזו מהן דאינו יכול לישא אחת מהן שמא זו היא אחות אשתו], אביי אמר הוו קדושין ורבא אמר לא הוו קדושין, ומפרש טעמא דרבא דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה, קדושין המסורין לביאה הוו קדושין קדושין שאין מסורין לביאה לא הוו קדושין, והנה לדינא קיי״ל כאביי [דהיא אחת מהלכות יע״ל קג״ם] ולכן השמענו דרשה זו. אמנם אעפ״י כן צריך באור האיך יפרש אביי סמיכות הלשון כי יקח איש אשה ובעלה דלפי המבואר מורה סמיכות זו לדרשה, ואפשר לומר דמפרש כי יקח ובעלה והיה אם לא תמצא חן וכו׳, כלומר אם היו הקדושין מסורים לביא׳ אז אם לא תמצא חן מותר לגרשה ואם מוצאת חן בעיניו מקיימה, אבל בקדושין שאין מסורים לביאה אז אפילו אם מוצאת חן בעיניו צריך לגרשה. או י״ל דאביי אינו דורש סמוכין כאן, אלא או או קאמר הכתוב, או באיזה קנין קדושין או בקנין ביאה ודו״ק.
12. מפרש ערות דבר של זנות, ואעפ״י דלשון ערות דבר יונח גם על שם גנאי ודבר מגונה בעלמא, וכמו ערות הארץ, ערות מצרים
(ישעיהו כ׳), וא״כ אפשר לפרש דקאי על מציאות איזה מום בגוף או במדות, צ״ל דבאשה יונח שם זה רק על גנות דזנות, דיסוד ערך מצב האשה טהרת חייה. וטעם הדרשה כי מצא בה וגו׳ דהא מצא בה ערות דבר, דמפרשי כי מלשון דהא, שהוא באור על סיבת אבידת החן בעיניו.
ודעת בית הלל דאפילו אם הקדיחה תבשילו מותר לגרשה, וטעמיה דדריש ערות דבר דמותר לגרשה משום ערוה ומשום דבר בעלמא כמי הקדיחה תבשילו, ונראה דהכוונה אם הקדיחה תבשילו בכונה להקניטו, ומפרש בגמרא דפליגי בזווג שני, אבל בזווג ראשון מודים גם ב״ה לב״ש דלא יגרש אלא אם מצא בה ערות דבר, וכך פסקו כל הפוסקים, ולכן העתקנו בפנים דעה זו.
ונראה דכל זה איירי כשמגרשה שלא לרצונה, אבל אם מגרש אותה ברצון שניהם, כגון כדי שלא תפול קמי יבם או שהולך למדינת הים ולא תשאר עגונה, או שאינה יכולה לילד ממנו וכדומה מן הסבות החפשיות בודאי מותר לגרשה בלא כל סבה אחרת, וראיה לזה משום דאם כל עיקר גירושין לא יהיו אלא אלא מפני ערות דבר, א״כ הלא לא היתה התורה צריכה לפרש פסול גרושה לכהן (פ׳ אמור), דתיפק לי׳ דזונה היא, כיון דנתגרשה מפני ערות דבר וע״י עדים כמבואר בדרשה הבאה.
ודעת ר׳ עקיבא דאפילו אם מצא אחרת נאה הימנה מותר לגרשה, וכפשטות הלשון והיה אם לא תמצא חן בעיניו, ובכלל צ״ע בדעת בית הלל ור״ע, כי היתכן שתהיינה בנות ישראל מזולזלות כל כך עד שמפני כל דבר קל יהיה רשאי בעלה לגרשה בעל כרחה, ונראה דדינים אלו דב״ה ודר״ע נתקנו בעיקרן לטובתן ולזכותן וכבודן של בנות ישראל כי אם היה מעיקר הדין שאין רשאין לגרש אך ורק משום ערות דבר אז אפילו אם גרשה משום סבה אחרת שבינו לבינה שאין בה משום גנאי וחסרון לה, היו אומרים העולם שמפני ערות דבר גירשה, וא״כ היה סני שומענה ולא היתה יכולה להנשא עוד, משא״כ אם גם אפשר שתתגרש מפני סבות שונות שאין מגנות אותה.
וי״ל עוד בדעת בית הלל דהלשון הקדיחה תבשילו שבכאן אינו מענין קדיחת תבשיל של מאכל, כמו שרגילין לפרש, וראיה לזה שהרי בעלמא שבא לשון זה בכונה זו סיים גביה הלשון במלח, כמו בברכות ל״ד א׳ דומה לתבשיל שהקדיחו מלח, ובעירובין נ״ג ב׳ שלישית הקדיחתו במלח, אלא הכונה כאן דהוא ענין מליצי על השחתת דרך בכלל וכמ״ש בברכות י״ז ב׳ על הפסוק אין פרץ ואין צוחה שלא יהא לו בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים, וכן בסנהדרין ק״ג א׳ דרשו כן עה״פ ונגע לא יקרב באהליך, יעו״ש. וה״נ הפירוש כן, ואף שהול״ל הקדיחה תבשילה, י״ל דלפי כונת הענין מכוין שהאשה נקראת תבשילו של האיש וכמ״ש בפסחים קי״ב א׳ לא תבשל בקדרה שבישל בה חבירך, יעו״ש.
13. בא לאפוקי אם יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לזה, ואפילו קול שהוחזק בב״ד מ״מ תלינן שמא ראו בה דבר פריצות בעלמא, ועיין באה״ע סי׳ ו׳ סעיף ט״ז ובאחרונים שם.
14. נראה דקמ״ל אפילו למ״ד כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני
(תמורה ה׳.), אך שאני הכא דכיון דמצינו בעלמא בכהאי גוונא גלתה התורה לא יוכל לשלחה, ש״מ דכאן מה דעבד עבד. וטעם הסברא דלא אמרינן כאן אי עביד לא מהני משום דכיון דהלאו לא נאמר מפורש רק הוא מכלל עשה שבמציאת דבר ערוה יגרשנה, ולמדין שבלא זה לא יגרשנה, אבל אינו מבואר בהכרח שאסור הוא לגרש אותה אלא י״ל רשות, ולכן די הוא שנלמוד שאסור לכתחלה לגרשה, אבל בדיעבד אי עבד עבד, ותימא בעיני על הרמב״ם בפ״י מגירושין שהשמיט כל דין זה.
15. כלומר ודברים אלו לדבר ערוה דמיין. ועיין בדרשה שבפסוק הסמוך והיתה לאיש אחר דמתבאר שם דגרושה כזו אין ראוי לאדם כשר שישאנה, וכן קיי״ל באה״ע סי׳ קי״ט סעיף ה׳.
16. בסמוך יתבאר דמעיקר הדין צריך הבעל לתת שכר הסופר, דכן הוראת הלשון וכתב יעו״ש. ושם יתבאר האופנים שהאשה נותנת שכר זה וקמ״ל כאן דאפילו באופנים כאלה לא מיפסל הגע משום דאין זה בכלל וכתב הוא, יען דבאופן כזה אקנויי אקני לי׳ רבנן שכר זה והוי כדידי׳, ופירש״י בטעם הזכיה הזאת דהוא מטעם הפקר ב״ד הפקר, ומכאן מבואר מפורש שלא כמש״כ איזו אחרונים דהא דהפקר ב״ד הפקר הוא רק שבכחם להוציא מרשות האדם אבל לא גם להקנות לאדם אחר, וכאן הלא מפורש שמקנין השכר שלה להבעל.
17. לכאורה י״ל דדריש מדלא כתיב ונתן ספר כריתות בידה, אבל בתוס׳ מבואר דדריש מדכתיבי ב׳ פעמים וכתב בענין זה, בפ׳ זה ובפ׳ ג׳, ושם הי׳ אפשר לו להשמיט המלה וכתב, אלא בא בזה לרמז דרק הכתיבה מפרדת ביניהם ולא ד״א וצ״ל דלא פירשו כמש״כ, משום דגם מלשון ונתן ספר וגו׳ הוי ידעינן דרק ספר כורתה ולא ד״א וכדיוקא דרבנן כאן.
18. כגון באחד שכתב לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך פסול לגרש בו, משום דכשם דבעינן שיכתוב הגט לשם האשה כמבואר בסמוך וכתב לה לשמה כך בעינן שיכתב לשם הבעל. וכפי הנראה מכאן המקור היסודי למש״כ הפוסקים דבעינן שיכתב הגט לשם הבעל המתגרש, וזולת זה לא מצאתי מקור אחר, ותימא על הפוסקים שסתמו לבאר ולפרש מקור פרט גדול כזה. וע״ע להלן בדרשה וכתב לה דבעינן כתיבה לשמה ובדרשה ספר כריתות דבעינן כתיבה לשם גירושין, ואף יש תימא בזה בתוס׳ גיטין כ״א ב׳ וז״ל בכתיבה מתגרשת תרי וכתב לה כתיבי, אחד דרשינן וכתב לה לשמה ומוכתב אחרינא דרשינן בכתיבה מתגרשת ומן לה ילפינן ולא לה ולחבירתה, עכ״ל. ותימא שהשמיטו לפרש הדרשה מן וכתב השני דדרשינן הדרשה שלפנינו דבעינן כתיבה לשמו, וי״ל.
19. פירש רשב״ם וז״ל והאידנא דלא עבדינן הכי אלא נהגו שהאשה נותנת שכר שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא נשהייה בשביל השכר שאינו רוצה ליתן ותתעגן, עכ״ל. ואין המשך הענין מתבאר יפה לדעתי, דהא כבר אמר והאידנא דנהגו שהאשה נותנת שכר ומאי שוב שדיוה רבנן אאשה. וצ״ל דהכונה דכיון דהמנהג כן שוב עשו רבנן זה לחובה עליה שתשלם, משום דאל״ה אפשר לצאת מזה חשש עיגון. וע״ע מש״כ לעיל אות ט״ז דאעפ״י שהיא נותנת שכר הסופר בכ״ז הוי בכלל וכתב משום דאקנויי אקני לי׳ שכר זה והוי כדידיה.
20. החקיקה היא בסכין על הטבלא, ואיירי בחק תוכות באופן שהאותיות ממילא בולטות אבל בחק ירכות הוי כמו כתיבה, וכמו הלוחות דכתיב בהו כתובים וכן חרות על הלוחות (פ׳ תשא), והמטיף נקרא שעושה נקודות כמין אותיות, וענין השופך הוא שיש אנשים כשכותבים לרעיהם דבר סתר כותבים במי עפצים שאין הכתב ניכר בהם, ומקבל הכתב שופך עליו דיו ובולטים רשומי הכתב, וזה פסול בגט, דאין זה בכלל וכתב דבעינן כתיבה הניכרת בשעת כתיבה.
21. סתם כתיבה הוא בדיו וכמש״כ בירמיה ל״ו ואני כותב על הספר בדיו, וכל אלה המינים שחשיב הם מיני צבעים שונים. ונראה דמכוין למה דכתוב כפול בענין וכתב לה, כאן ובפסוק ג׳, או דהכונה משום דלא כתיב וכתב ספר כריתות לה אלא וכתב לה ספר והוי המלה לה מפסקת בין וכתב לספר, ובא בזה להורות דאין הכתיבה כאן כמו בסתם כתיבת ספר בדיו כבפסוק דירמיה הנזכר, אלא גם כל כתיבה שהיא אפי׳ בסם ובסיקרא וכו׳.
ודע דלענין תמונת כתב הגט ולשונו קי״ל דכותבין בכל כתב ובכל לשון [עיין גיטין י״ט ב׳ ובאה״ע סי׳ קכ״ו], ועל מה שכתוב בשו״ע שם בין שהוא כתב העובדי כוכבים – כתב הבית שמואל, וז״ל, אע״פ דכתיב בתורה וכתב ש״מ כתב עובדי כוכבים נמי כתב הוא, עכ״ל, והלשון אינו מדוייק, וכנראה יש שם ט״ס, וצ״ל מ״מ [מכל מקום] כתב עובדי כוכבים נמי כתב הוא. ושם בשו״ע בסוף הסעיף כתב בזה״ל, ונהגו לכתבו בלשון ארמי ובכתב אשורי, עכ״ל, ותמיהני שלא הוציאו מפורש כתב משיט״א [הוא תמונת הכתב הנהוג אצלנו במדינותינו], לפי מש״כ הרבה פוסקים באו״ח סי׳ תקמ״ה דכתב זה לא מקרי כתב כי אם רישום בעלמא, וא״כ מכיון דבגט כתיב וכתב בעינן כתב ממש וזה אינו חשוב כתב, וצ״ע. ועיין מש״כ בס״פ ויצא בענין נוסח הגט הנהוג לכתוב בלול מלשונות עברית וארמית, אע״פ דקי״ל כתבו בשני לשונות פסול, וכתבנו שם בטעם הדבר, משום דעברית וארמית קרובות הן זל״ז, ונחשבים כלשון אחד, יעוי״ש בפסוק יגר שהדותא.
ועיין באה״ע סי׳ קמ״ב סעיף ז׳ בענין שליח המביא גט בחו״ל שצ״ל בפני נכתב ובפני נחתם, כתב הרמ״א וז״ל, וי״א דצריך לאמרו בלה״ק [ומקור הדברים מהרא״ש]. מיהו בדיעבד אם אמרו בלשון לעז נראה לי דכשר, עכ״ל. וכפי הנראה תפס הרמ״א דבר זה בכלל לחומרא יתירה שאין לה טעם נכון, ולכן פשיטא ליה דבדיעבד כשר, ויותר מזה לא ס״ל דבר זה להגר״א בבאורו שם שכתב בזה״ל, וליתא [לזה שכתב הרמ״א שצ״ל בלה״ק], שהרי הגע עצמו כשר בכל לשון, עכ״ל.
ואמר אבא מרי שליט״א דיש לדברי הרמ״א מקור בגמ׳, והוא בריש גיטין ג׳ א׳ דמפרש שם מאי טעמא לא תקינו חכמים לומר בפני נכתב לשמה, בפני נחתם לשמה, משום דאי מפשת ליה דבורא אתא למזגייה [לדלוג ולקטוע דבוריה], ופריך, השתא נמי [כשאומר רק בפני נכתב בלא מלת לשמה] אתא למגזייה, ומשני, חדא מתלת גאיז, חדא מתרי לא גאיז, ר״ל כשצריך לומר שלש תיבות אפשר לגייז תיבה אחת, אבל בתרי תיבות לא גייז, ע״כ. ולפי״ז לכי תידוק הנה הענין בפני נכתב יתכלכל בשתי תיבות אך ורק בלה״ק לבדו, ובשאר הלשונות לא יתכלכל בפחות משלש תיבות, וא״כ אחרי דבג׳ תיבות יש חשש שיגייז, לכן לכתחלה צריך שיאמר זה רק בלה״ק, עכ״ד. ואמנם י״ל בדעת הגר״א דס״ל דמה שאמרה הגמ׳ חדא מתרי לא גייז הוא משום דב׳ מילים אלה כוללות משפט שלם ואין מובן למלה אחת, ולפי״ז גם בשפה שהמשפט השלם דורש ג׳ מלים גם אז לא אתא למיגיז, משא״כ המלה ״לשמה״ אין המשפט חסר גם בלעדה.
22. פשוט דמדייק יתור הלשון לה. ואופן הכתיבה שלא לשמה יצוייר בכמה אופנים, כגון שהיו לו שתי נשים ששמותיהן שוות וכתב לגרש את הגדולה וגירש בו את הקטנה אינו גט, מפני שלא נכתב לשם המגורשת, וכן אם כתב גט לגרש את אשתו ונמלך ומצאו איש אחר ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו וגירש בו את אשתו פסול, וכדומה עוד אופנים ונקל לציירם, ועי׳ מש״כ לעיל אות י״ח בדין כתיבה לשמו של המגרש.
23. ר״ל שאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד, כגון שכתוב בגט אנחנו פלוני ופלוני גרשנו נשותינו פלונית ופלונית והשלימו נוסח הגט, אע״פ שנמסר לכל אחת מהן בעדי מסירה אינו גט, אבל אם חזר ופרטן בתוך הגט וכתב פלוני גירש פלונית ופלוני פלונית כשר. ובקדושין י״ד א׳ פירש״י ולא לה ולחבירתה ששמותיהן שוות, שאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד אם כתב פלוני מגרש פלונית ופלונית נשיו, עכ״ל. ולא ידעתי למה צייר דוקא ששמותיהן שוות, והלא גם אם אין שמותיהן שוות אפשר לצייר כזה, ובאה״ע סי׳ ק״ל ס״י ציירו דין זה בשתי אנשים, ותימא שלא ציירו גם באיש אחד ושתי נשיו וכמש״כ וצ״ע.
ועיין בקדושין שם רצה למילף מכאן דאין יבמה נפטרת בגט דדרשינן וכתב לה, לה ולא ליבמה, ושוב דחו דרשה זו ומסיק דהדרשה להא איצטריך לה ולא לה ולחבירתה כמבואר לפנינו, דהא דיבמה אינה נפטרת ילפינן מפסוק בית חלוץ הנעל כמבואר שם, ותימא על רש״י ריש קדושין ג׳ ב׳ דהא דאין יבמה יוצאת בגט ילפינן מן וכתב לה ולא ליבמה, וזה דלא כמסקנת הגמ׳ בגיטין ובקדושין
(י״ד), וצ״ע.
ודע שכתבו התוס׳ בגיטין כ״א ב׳ דדרשה זו מן וכתב לה ולא לה ולחבירתה ילפינן מן וכתב לה שבפסוק ג׳, ומן וכתב לה שלפנינו ילפינן לשמה, ואמנם לרגלי קובץ הדרשות בפסוק זה קבענו גם דרשה זו כאן, אחרי דלדינא אין נ״מ בקביעות מקום הדרשה.
24. כגון אם כתב מקצת הגט על נייר אחד ומקצת על נייר אחד ועוד מקצת על נייר אחר. ועי׳ בתוס׳ סוטה י״ח א׳ שכתבו בפשיטות שאם כתב גט על שני דפין ותפרן פסול משום שני ספרים, ולי הדבר תמוה, שהרי אמרו בגיטין ס׳ א׳ תורה מגילה מגילה נתנה, ופריך והא כתיב לקח את ספר התורה הזאת משמע ספר אחד, ומשני ההוא לבתר דאדבק, ופירש״י כשנגמרו כל הפרשיות חברן בגידין ותפרן, הרי מפורש דבאופן כזה נקרא ספר אחד, וצע״ג. ובכלל צ״ע שלא נזכר כמעט מכל דין זה בפוסקים, ורק ברמ״א באה״ע סי׳ ק״ל ס״ז נזכר קצת דרך אגב לענין דבק, ועי׳ בב״ש שם ס״ק ח׳.
25. פירש״י עוקבת מקפחת את עקבו מעמדו ועוקרה, עכ״ל. והיינו דקי״ל שכותבין על עלה של זית על הנייר ועל הלוח
(גיטין י״ח.).
26. עיין ברש״י במשנה גיטין כ״א ב׳ וז״ל, אין כותבין במחובר שנאמר וכתב ונתן שאינו מחוסר קציצה, עכ״ל. והנה אע״פ שבגמ׳ שם איתא דרשה זו, אך שם נאמר זה רק לענין דבר שצריך או שרוצה לקצצו, אבל מנין לנו שאין כותבין במחובר ולהקנות לה כל המחובר, ואיזו מהפוסקים כתבו בזה דרשה ונתן בידה דבעינן דבר הניתן מיד ליד, אך אין דרשה כזו בגמ׳ לענין גט, וגם קי״ל דבידה כולל גם רשותה, אבל באמת לפי דרשת הירושלמי שבזה מבואר טעם ומקור נאמן לדין זה עפ״י ההיקש לספר, כמבואר.
ואמנם בכלל יש להעיר לפי דרשא זו לפי סוגיית הבבלי שם (כ״א:) דרבנן ס״ל ספר לספירת דברים הוא דאתא, אך כבר כתבו התוס׳ בדף כ׳ ב׳ דאפשר עוד לדרוש דרשה מלשון ספר, ואע״פ כן עדיין צ״ע בזה בסוגיות הגמרא בפלוגתא דר׳ יוסי הגלילי ורבנן, דאם נדרוש עוד דרשה מלשון ספר לא תתקיים מסקנת הגמרא שם כפי שיתבאר להמעיין, אך אעפ״כ דרשה זו דירושלמי בודאי קיימת, ואותה סוגיא דבבלי צריכה ישוב, וע׳ במפרשי הירושלמי.
27. סתם ספר הוי קלף, ויתכן בטעם הדרשה מדלא כתיב ונתנו בחול״ם, בכנוי על הספר, משמע דאין קפידא ליתן ספר ממש דהיינו קלף, אלא אפילו כל דבר שראוי לכתוב עליו וכדמפרש. וגם י״ל דמדייק מדלא כתיב וכתב לה כריתות בספר.
28. לאפוקי עלה של כרישים ובצלים ועלה ורדים ועלה ירקות וכדומה. וע׳ מש״כ בפ׳ נח בפסוק והנה עלה זית טרף בפיה.
29. לכאורה הו״ל להביא גם הפסוק השני ויצאה והיתה לאיש אחר, דזה הוא עיקר כונת הראיה והדרשה שמותרת לאיש אחר, ולפחות הו״ל לגרוס אחר הלשון וכתב לה ספר – המלה וגו׳ לרמז דהראיה היא מפסוק השני, ונ״ל דבאמת עיקר הראיה רק מן וכתב לה ספר כריתות, יען דהפסוק ויצאה והיתה לאיש אחר אפשר לפרש לא בדרך הוראה רק בדרך ספור המאורע שהיתה לאיש אחר אף כי לא בהיתר, אבל מפסוק ספר כריתות שפיר יליף, דהלשון כריתות משמע שהספר כורת ומפריד הקשר שביניהם ולא אגידה ביה עוד וממילא מותרת להנשא לאחר.
30. לכאורה צ״ע דהא גם מיתת הבעל מתיר. ונראה דכונת הלשון ואין דבר אחר כורתה רק על דבר מעשה ולא על דבר הנעשה ממילא.
31. וזה דוקא באומר לעולם דאז אגידה ביה לעולם, אבל במתנה תנאי זה לזמן מגורשת, דבכהאי גונא נקרא כריתות כיון דלאחר הזמן הזה שוב אינה אגידה ביה.
ובתוס׳ הקשו על מ״ש שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות, וז״ל, תימא, הא אם מת אביה או אם מכר ביתו שוב לא חשיב בית אביה, כדתנן בנדרים מ״ו א׳ קונם לביתך שאני נכנס, מת או מכר לאחר מותר, ותירצו דכל יוצאי חלציו קרויים בית אב ואפי׳ אם מת, וכדכתיב שבי אלמנה בית אביך גבי תמר (פ׳ וישב) וכבר מת אביה כדמוכחי קראי, עכ״ל, ותפסו עליהם המפרשים מה תירצו על מכירה, ופלפלו הרבה בזה.
אבל באמת נראה פירוש דבריהם מוסב לכונה אחרת, ור״ל דבלשון שלא תלכי לבית אביך מובן גם הכונה לא רק להבית הבנוי שגר בו האב, אלא גם למשפחת האב יוצאי חלציו, וכלשון בית ישראל, בית הלוי, וכדומה, ולכן באומר על מנת שלא תלכי לבית אביך הכונה שלא תלכי ליוצאי חלציו של אביך, וא״כ ממילא מבואר שאין שייכות למכירת האב את הבית או אם מת האב, כיון דמכוין גם שלא תלך ליוצאי חלציו, ודו״ק.
אך לפי״ז יוצא דין חדש, דבאומר מפורש הרי זה גיטך על מנת שלא תלכי לדירת אביך מגורשת, דהוי כריתות, דאם מכר או מת תו לא הוי דירת האב, וצ״ע לדינא.
32. כגון סופר שכתב ללמד או להתלמד ובא הבעל ומצא שם שנכתב בגט זה כשמו ושם האשה כשם אשתו פסול לגרש בו, משום דבכלל לא נכתב לשם גירושין, ואע״פ דגם זולת זה הלא לא כתוב גט זה לשמה, אך לולא דרשה זו לא היינו יודעים דלה בא לדורות על כתיבה לשמה אלא הוי מוקמינן לענינים אחרים כפי שמתבאר בגמ׳, אבל מכיון דכל הענינים נתרבו, ע״כ בא לה להורות לשמה.
33. לכאורה אין מבואר למאי נ״מ ענין זה, כי הלא א״א שלעולם יחזיק בהמשיחה, ואחרי כשמניח הרי הוי מגורשת, וי״ל דנ״מ אם הניחה אח״כ הגט מידה, אז אם לא היה יכול להביאו אליו – מגורשת, וכן אם נתן את הגט ביום ואת המשיחה הניח בלילה או למחרתו הרי היתה כתיבת ונתינת הגט בשני ימים, וכן נ״מ אם לאחר שנתן הגט והחזיק במשיחה מת, כי אז נ״מ לענין חליצה וכהונה, וכן אם בנתיים קבלה קדושין מאחר אם הוי מקודשת לשני או עדיין נחשבת כאשת איש ואין קדושין תופסין בה.
וטעם דין זה פשוט משום דכל זמן שיכול לנתקו לא נפסקה אגודתם ויכול לחזור בו, וכן לא הוי גרושה לאיסור כהונה, ומשמע דמשום הא דצריך ונתן בידה לא מיפסל בהכי, משום דנקרא נתינה, וכן מפורש בב״מ ז׳ א׳ במ״ש שם האי סודרא כיון דתפיס ביה שלש על שלש קרינן ביה ונתן לרעהו, ופריך מאי שנא מדרב חסדא דאמר גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת, ומשני התם כריתות בעינן וליכא הכא נתינה בעינן ואיכא.
אבל בירושלמי גיטין פ״ט סוף ה״א איתא מפורש בענין זה אפי׳ כולו בידה וחוט אחד בידו [כצ״ל] אינו גט, דבעינן ונתן בידה עד שיהא כולו בידה, הרי דגם נתינה אינו נקרא בכהאי גונא, והרי הוו בענין זה סברות מחולקות בין הבבלי והירושלמי.
ויש נ״מ בין דרשות אלו לענין נתינת גט בעלמא, דלדרשות הירושלמי צריך שכל הגט יהיה בידה שלא יצא מחוץ לידיה, ולפי״ז צריך לכפול הגט באופן שיהא כולו בידה ולא יהיה בולט לחוץ, אבל להבבלי אין קפידא אם יהיה הגט בולט חוץ לידה כיון דאינה אגידה ביה.
ומזה תראה כי מה שהחליט הגרע״א בתשובותיו סי׳ רכ״ב אות כ״ג עפ״י לשון זה של הירושלמי שחיוב מוחלט שיהיה כל הגט בידה, ולכן מחויבין לכפול הגט לתכלית זה – הנה לפי מה שביארנו אין דבריו מוכרחים, אחרי דהבבלי מפורש ס״ל לא כן כמבואר בסוגיא דב״מ שהבאנו, ודבר ידוע הוא, כי כל מקום שחולק הבבלי עם הירושלמי תפסינן כבבלי, ובכלל דבר פלא הוא שלא הביא הגרע״א את דברי הרמ״א בענין זה שכתב בסי׳ קל״ו ס״א, ונוהגין לכפול הגט ונותנו לה כדי שתוכל לאוחזו כולו בידה. והנה אם למנהג בעלמא אין מה להרהר בזה, כי כדאים דברי הירושלמי לנהוג על פיו אף שלדינא לא קי״ל כן, אך לומר שדבר זה מוכרח בחיוב גמור עפ״י דין תורה, בודאי לא נראה כן, כמו שביארנו, ודו״ק.
34. ובאופן כזה עדיין היא אגידה ביה להתירה לאותו פלוני, אבל באומר על מנת שלא תנשאי לפלוני הוי גט, דזה הוי כשאר תנאי דעלמא, ויש מחמירים גם בכזה, ועי׳ באה״ע סי׳ קל״ז.
35. הא דאשה נותנת שכר הסופר נתבאר לעיל בדרשה וכתב, וקמ״ל דאין הפי׳ כאן שיהיה דבר נתינה אלא קאי על נתינת גוף הגט, וראיה לזה שהרי קי״ל כתבו על עלה של זית שאינו שוה פרוטה או על איסורי הנאה כשר כבדרשה הבאה.
36. סתם עלה של זית אינו שוה פרוטה, ועל איסורי הנאה כגון על נייר שחקוק בו צורות נעבדות, ואם היה הפי׳ ונתן שיהיה דבר נתינה חשובה היה פסול, ורק דקאי אנתינת הגט, וכמו בדרשה הקודמת.
37. ר״ל דבעינן שלא יחסר בין הכתיבה לנתינה שום מעשה בגוף הגט, וה״ה בכתבו על נייר גדול המדה וחתכו לאחר כתיבה פסול. וכתבו התוס׳ וראשונים דדוקא נחתך מקלף גדול חשוב מחוסר קציצה, אבל חותך מן הגט דבר מועט כמו שעושין לייפותו לא חשיב בהכי מחוסר קציצה, עכ״ל, ודבריהם צריכין באור, דמאן יימר לחלק בין דבר מרובה לדבר מועט כיון דעכ״פ מחוסר מעשה הוא, וצ״ל בכונתם דרק אז נחשבת הקציצה מחוסר מעשה היכי דהעדר הקציצה מעכבת הנתינה. אבל כשקוצצין אך ורק לייפותו מכיון שאם לא קצצו לא היתה נמנעת הנתינה ממילא אין מעשה קציצה כזו נחשבת מחוסר מעשה, וראיה לזה מדברי תוס׳ גופא בחולין פ״ד א׳ לענין פטור כסוי הדם במוקדשין, ואמרו בטעם הדבר דכתיב ושפך וכסהו מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי, יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכסוי, כלומר גרירת הדם קדשים, וכתבו התוס׳ וז״ל, ולא דמי לדם הניתז, דהתם אם לא היה ניתז לא היה צריך גרירה, אבל כאן א״א בלא גרירה, עכ״ל, וזה כמש״כ.
והנה עיקר הטעם והסברא וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה וכו׳ צריך באור איפה הוא ההכרח בזה שלא יהיה מחוסר מעשה בינתים, ויש לפרש עפ״י מש״כ בעלי הלשון בכונת המ״ר
בראשית פ׳ מ״ה ויבא אל הגר ותהר – שהרתה מביאה ראשונה, וכתבו הבאור משום דבעלמא כתיבי שני הפעלים האלה, ביאה והריון, נפרדים בטעמים, כמו בפסוקים מיוחדים, וכאן כתיב תכופים להורות שהמעשים היו תכופים, תיכף לביאה – הריון, והיינו מביאה ראשונה [עי׳ בהבנת המקרא לרוו״ה שם], וכן נראה כונת הדרשה במו״ק כ״ח א׳ ותמת שם מרים ותקבר, סמוך למיתה קבורה, ובחולין פ״ד א׳ ושפך וכסהו, מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי וכמש״כ לעיל, וגם י״ל עפ״י זה בכונת הדרשה במ״ר פ׳ בשלח ויבא עמלק וילחם עם ישראל, שלא נהג כדרך הלוחמים שמודיעים מקודם שבאים למלחמה אלא בא ולחם כדי שלא יכינו ישראל עצמם, ודייקו זה מסמיכות הפעלים ויבא וילחם, תיכף לביאה מלחמה, ואף הכא דרשו מדכתיב שני הפעלים וכתב ונתן סמוכים, מבואר שצריכים להיות תכופים מבלי חסרון מעשה ביניהם.
38. ואפי׳ היה מונח ע״ג ידו והיא קרובה אליו ולקחתו משם אינו גט, כיון שלא סייע בנטילתו ואין זה בכלל ונתן. ועיין בב״ש סי׳ כ״ז ס״ק ג׳ בשם רש״ך חקר אם גם בקדושין הדין כן, שאם אמר טלי קדושיך מעל גבי קרקע אינו כלום, וכפי הנראה טעמו בזה משום דמקשינן הויה ליציאה כפי שיתבאר בפסוק הסמוך. אמנם י״ל דשאני קדושין דהעיקר הוי הנאת קבלתה את כסף הקדושין, וא״כ אין נ״מ אם מקבלת מידו או מע״ג קרקע.
39. איירי בשוטה כיון שאינה יודעת לשמור גיטה ועצמה, אבל ביודעת לשמור גיטה אז אע״פ שאינה יודעת לשמור עצמה מגורשת מה״ת, ורק מתקנת חכמים שלא תהא גם שוטה כזו מגורשת כדי שלא תהא הפקר לפריצים, ולפיכך בשוטה כזו נושא אחרת ומפרנסה משלה, וע״ע פרטי דינים בזה באה״ע סי׳ קי״ט ס״ו.
40. פירש״י ודרשינן ונתן באפי נפשה, מדלא כתיב ובידה יתננו משמע לן נתינה כל דהוא, וידה דכתב רחמנא דבעינן דומיא דידה דמשתמרת לדעתה, עכ״ל. ויש לפרש דבריו עפ״י מש״כ הוא בחולין פ״ח ב׳ במה דקי״ל במצות כסוי הדם דלא רק בעפר מותר לכסות אלא גם במין אחר, ופי׳ הטעם דאם היה הכתוב אומר ובעפר יכסהו היה במשמע עפר דוקא ולא זולתו, אבל עכשיו דכתיב וכסהו בעפר משמע דהקפידא היא רק שיהיה הדם מכוסה, אבל במה שיכסו אין קפידא, ועפר דכתב אורחא דמילתא היא, יעו״ש. ולפי״ז י״ל דמכוין גם הכא שאם היה כתוב ובידה יתננו היה במשמע בידה דוקא, ועכשיו דכתיב ונתן בידה משמע דהקפידא היא רק ליתנו לה, אבל אין נ״מ באיזה אופן, ובידה דכתב אורחא דמלתא היא.
כך נראה לפרש דברי רש״י, אבל בעיקר הפירוש לולא דבריו נראה דדרשה זו באה כאן קצרה וחסרה רק מלה אחת, וצ״ל כמו שהיא כתקונה בירושלמי גיטין פ״ח ה״א בזה״ל, ת״ל ונתן ונתן מכל מקום, ע״כ. והכונה דכתיב כאן בענין שתי פעמים ונתן, כאן ובפסוק ג׳, ושם מיותר הוא, ולכן דריש שמורה על איכות הנתינה שתתקיים בכל אופן אפילו שלא בידה ממש. וכהאי גוונא נמצא כ״פ בש״ס לדרוש תוקף הפעולה מכפל לשון כנודע, וראי׳ לאמתת גירסא ופירוש זה, שכן דרשינן כפילת ענינים מכפל לשון וכתב לה שבפ׳ זה ובפ׳ ג׳ כמבואר לפנינו לעיל במקומו יעו״ש למעלה אות י״ח וסוף אות כ״ג, וכן דריש להלן הכפל לשון ושלחה דכתיב כאן ושם, ה״נ כן.
ועל פי גירסא זו יתבאר היטב המשך לשון הגמרא כאן בבבלי בזה״ל, ותניא נמי הכי גבי גנב, אם המצא תמצא בידו הגניבה, אין לי אלא בידו בגגו בחצרו ובקרפיפו מניין, ת״ל המצא תמצא מכל מקום הרי דשם יליף מכפל לשון, והרי זה מורה דגם כאן הלמוד מן הכפל לשון, אבל לפירש״י שהבאנו אין הסיוע מבואר ברחבה. ועיין בשירי קרבן פ״ו ה״א דגיטין ד״ה ת״ל, ודבריו אינם מוכרחים, וע״ע בדרשה הבאה עוד דרשה בענין זה וגם בדרשה שאחר הבאה ובסמוך אות מ״ג, ודו״ק.
41. בדרשה הקודמת בארנו דילפינן ענין זה מכפל לשון ונתן ונתן, ור׳ ישמעאל דריש זה באופן אחר היותר פשוט מגוף הלשון בידה שענינו ברשותה, וגם י״ל דלא ניחא ליה לר״י בדרשה הקודמת משום דאזיל לשיטתי׳ בכ״מ בש״ס [ויותר בירושלמי] דלא דריש לשונות כפולים משום דס״ל דכן דרך הלשון, עיין לפנינו בפ׳ לך בפ׳ המל ימול ובר״פ שלח, ועיין ב״מ נ״ו ב׳ דסתמא דגמרא לא ס״ל כתנא דבי ר׳ ישמעאל, אלא דסתם ידו הוי ידו ממש, וצריך רבוי מיוחד, יעו״ש. ודע דמטעם דרשה זו מבואר לקמן בדרשה ויצאה והיתה שאם עמדה ברה״ר וזרק לה גט קרוב לה מגורשת, משום דהוי כמו ברשותה.
42. הרבוי מגגה וכו׳ הוא בדרשות הקודמות, ומדייק למה נאמר כלל בידה ולא ונתן לה, ומפרש דבמכוון כתב ידה להורות על כל דבר שהוא רשותה. ונראה דדרשה זו מכוונת לדרשת ר׳ ישמעאל בדרשה הקודמת דיד ענינו רשות וכמבואר שם, אלא שבאה בסגנון ובמובן אחר.
43. עיין מש״כ השייך לדרשה זו ובאורה לעיל בדרשה ספר כריתות אות ל״ב וצרף לכאן.
44. ר״ל דכתיב שתי פעמים ונתן בידה, כאן ובפסוק ג׳, ומורה על איכות הנתינה שתהיה איך שתהיה, אם ע״י עצמה או ע״י שליח, ואעפ״י דענין שליחות בכלל ילפינן
בבבלי קדושין מ״א א׳ מן ושלח ושלחה כפי שיבא בסמוך, אך כאן עיקר הרבותא לענין שהיא עושה שליח לקבל גט מיד שלוחו של הבעל שיש מחלוקת אמוראים בזה בגיטין ס״ג ב׳, יעו״ש. וגם י״ל דהבבלי ס״ל דהרבוי ונתן ונתן אינו מופנה לדרשה זו דאצטריך לדרשה אחרת כמבואר בדרשה דלעיל [אות ל״ט] והירושלמי ס״ל דתרתי ש״מ.
45. טעם הדבר דכל שהוא באויר מחיצות נקרא רשותה דקא מינטר.
46. וכמש״כ כהאי גונא בריש פסוק בדרשה כי יקח לענין קדושין, ולפי מש״כ שם יתבאר גם כאן דבהיה מדבר עמה על עסקי גירושיה הוי ספק מגורשת, משום דדל דיבורי׳ מהכא, הלא קיי״ל דבהיה מדבר עמה על עסקי גירושיה ונתן לה את הגט ולא אמר כלום ג״כ מגורשת, א״כ אם כי לשון זה אינו מועיל, אבל גם אינו יכול לקלקל, וצ״ע.
47. מדלא כתיב וגרשה, ש״מ שבא לרמז שיכול לגרשה ע״י שליח שלו, ופירש״י ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח לקבל גיטה קרי בי׳ ושלחה לא מפיק ה״א, עכ״ל. וכל זה בכלל מחוסר באור דמאי קשה לו הלשון ושלחה עד שדריש שהיא עושה שליח, וגם מה זה שכתב קרי ביה לא מפיק ה״א, כי הרי לפנינו במסורה מפורש מפיק ה׳, ולמה זה נדרוש היפך המסורה.
ולכן נראה פשוט בטעם הדרשה דמדייק מדלא כתיב ושלח אותה, כמו (פ׳ תולדות) ושלח אותו, ולא ושלחו, וכן (פ׳ ויגש) לא אתם שלחתם אותי, ולא שלחתוני, וכן (פ׳ שמות) ישלח אתכם ולא ישלחכם, וכדומה הרבה, משמע דאין מעיקר המצוה כאן שישלח את גופה כמו הוראות הלשונות שהבאנו משום דא״כ הו״ל ושלח אותה, אלא העיקר הקפידא רק שתהיה מרוחקת מביתו באיזה אופן שהוא והיינו שיעזבנה, אחרי דזה הוא עיקר התכלית, וא״כ ממילא מבואר שאין נ״מ אם ע״י עצמה או ע״י שלוחה, והרי מבואר שהיא עושה שליח.
48. זה דריש מדכתיב כפול כאן ובסמוך פ׳ ג׳ ושלחה דשם הוא מיותר כלל וגם היה אפשר לכתוב וגרשה.
והנה בפסוק הסמוך יתבאר דגם בקדושין שייך דיני שליחות דילפינן מפסוק ויצאה והיתה דמקשינן הויה ליציאה מה יציאה משוי שליח אף הויה משוי שליח, ומבואר בקדושין מ״א א׳ דבקדושין מצוה בו יותר מבשלוחו, ופירש״י דכי עסיק גופי׳ במצוה מקבל שכר טפי, עכ״ל. והנה זה פשוט דלא שייך דגם בגירושין מצוה בו יותר מבשלוחו, אחרי דבגירושין ליכא מצוה, אך לפי״ז יתחייב שבמקום שיש מצוה בגירושין אז מצוה בו יותר מבשלוחו, וכגון אשה שאינה מתנהגת כשורה דמבואר בגיטין צ׳ ב׳ דמצוה מה״ת לגרשה, וכן בסוטה דמצוה לגרשה, וכן בשהה עשר שנים עם אשתו ולא ילדה דמצוה להוציאה, [היכי דלא אפשר ליה לקחת אשה על אשתו], וכדומה במקרים כאלה אז אותן הגירושין מצוה בו יותר מבשלוחו, וזה דבר חדש שלא מצאתי מי שנתעורר עליו, וצ״ע.
49. היינו הך דדרשה דלעיל ונתן בידה בשם אמרי דבי ר׳ ינאי ורק באופן אחר, עיי״ש אות ל״ח וצרף לכאן.
50. דהלשון ושלחה מביתו מיותר, דאחרי דכתיב וכתב לה ספר כריתות הרי מבואר שניתר ונתבטל הקשר שביניהם, וא״כ היה די לומר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה והיתה לאיש אחר, אלא בא למדרש דאף אם נתן לה ספר כריתות צריך גם לשלחה מביתו והוא הדבר שאומר שנותן לה הספר בתורת גירושין.
51. צייר בשני אופנים ללמד שתי הוראות, האחת דבעינן שיאמר לה שהוא נותן לה [אולי הטעם כדי שתכוין לקבל] וגם שיאמר לה מפורש שהוא נותן לה גט, ולא די במה שראתה מעצמה שהוא גט, ועיין בב״י לאה״ע סי׳ קל״ח השייך לענין זה.
כי מצא בה ערות דבר – מצוה עליוא שלא תמצא חן בעיניו.