×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) לֹא⁠־תִזְבַּח֩ לַיהֹוָ֨הי⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ שׁ֣וֹר וָשֶׂ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם כֹּ֖ל דָּבָ֣ר רָ֑ע כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ הֽוּא׃
You shall not sacrifice to Hashem your God an ox or a sheep in which there is a blemish or anything evil, for that is an abomination to Hashem your God.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פיסקא קמז]
לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה – רבי יהודה אומר יכול השוחט חטאת בדרום יהא עובר בלא תעשה, תלמוד לומר לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום על מום עובר בלא תעשה ואין השוחט חטאת בדרום עובר בלא תעשה, וחכמים אומרים אף השוחט חטאת בדרום עובר בלא תעשה, לזה עובר בלא תעשה.
יכול המקדים קדשים זה לזה עולה לחטאת פסח לתמיד מוספים לתמידים יהא עובר בלא תעשה תלמוד לומר (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך (שם ט״ז:ה׳) לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך אשר ה׳ אלהיך, לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום על אלו עובר בלא תעשה ואין מקדים קדשים זה עובר בלא תעשה.
אשר יהיה בו מום – אין לי אלא שנולד תם ונעשה בעל מום נולד בעל מום ממעי אמו מנין תלמוד לומר כל דבר רע.
מנין בעל גרב בעל יבלת ובעל חזזית תלמוד לומר מום כל דבר רע, מנין לזקן וחולה ומזוהם תלמוד לומר שור ושה כל דבר רע.
מנין לקדשים ששחטם חוץ לזמנם וחוץ למקומם שעובר בלא תעשה תלמוד לומר דבר שתלוי בדבר.
מנין לרובע ונרבע ומוקצה ונעבד תלמוד לומר תועבת ה׳ אלהיך הוא.
מנין לאתנן ומחיר וכלאים וטריפה ויוצא דופן תלמוד לומר כי תועבת. רבי יהודה אומר היא תועבה ואין הולד תועבה.
רבי שמעון אומר לפי שמצינו ברובע ונרבע שהם פסולים בבהמה יכול אף באדם תלמוד לומר הוא בזבח דברתי ולא דברתי בזובח.
סליק פיסקא
[Piska 147]
"You shall not sacrifice to the Lord your G-d an ox or a sheep in which there is a blemish": R. Yehudah says: I might think that if one slaughtered a sin-offering in the south (instead of the north) he transgresses a negative commandment; it is, therefore, written "You shall not sacrifice to the Lord your G-d a sin-offering in which there is a blemish. For (slaughtering a sin-offering with) a blemish he transgresses a negative commandment, but not for slaughtering it in the south. The sages say: Even for slaughtering a sin-offering in the south he transgresses a negative commandment.
I might think that if one sacrificed (contrary to the prescribed order) a burnt-offering before a sin-offering, a Pesach offering before a daily offering (tamid), additional offerings (mussafim) before daily offerings, he transgresses a negative commandment; it is, therefore, written "You shall not sacrifice to the Lord your G-d an ox or a sheep in which there is a blemish.⁠" For this he transgresses a negative commandment and not for the others.
"in which there is a blemish": This tells me only of a blemish. Whence do I derive (the same for) one that is scrofulous, warty, or scabbied? From "any unseemly thing.⁠"
Whence do I derive (the same for) one that is sick, old, or malodorous? From "any unseemly thing.⁠"
And whence is it derived that if one slaughtered them outside of their (proper) time or place that he transgresses a negative commandment? From "any thing (davar),⁠" connoting anything which is dependent upon speech (dibbur [like "davar"], e.g., if one says: "I am slaughtering to perform this and this sacrificial service outside of its time or place").
And whence do I derive (the same for) an animal which was the active or the passive agent in sodomy, or set aside for idolatry, or served idolatrously, or received as a harlot's hire or the exchange of a dog, or kilayim (hybrid), or treifah, or of Caesarian birth? From "for it is the abomination of the Lord your G-d.⁠" R. Yehoshua says: "it" is an abomination, but its offspring is not an abomination.
R. Shimon says: I might think that just as being the active or passive agent of sodomy renders an animal unfit as an offering, so it renders a Cohein unfit to offer a sacrifice; it is, therefore, written "for it is the abomination of the Lord your G-d" — the reference is to the sacrifice, and not to the sacrificer.
[End of Piska]
לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום בבעלי מומין עוברין הכת׳ מדבר:
אשר יהיה בו מום אין לי אלא שנולד תם ונעשה בעל מום נולד בעל מום ממעי אמו מנ׳ ת״ל כל דבר רע:
ד״א כל דבר להוציא רובע ונרבע ומוקצה ונעבד וכלאים וטרפה ויוצא דופן:
רע להוציא זקן וחולה דברי ר׳ עקיבה:
יכול אם זבח עבר על מצוה ושומע אני יהא כשר ת״ל כי תועבת ה׳ אלהיך הוא:
הוא ר׳ יהודה אומר היא תועבה ואין בניה תועבה:
ר׳ שמעון אומר לפני שמצינו ברובע ובנרבע שהן פסולין בבהמה יכול אף באדם ת״ל הוא בנזבח דברתי ולא בזובח:
לָא תִכּוֹס קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תּוֹר וְאִמַּר דִּיהֵי בֵיהּ מוּמָא כֹּל מִדָּעַם בִּישׁ אֲרֵי מְרַחַק קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ הוּא.
You shalt not sacrifice before the Lord your God a bull or ram which has blemish in it, nor anything that is evil; for that is abomination before the Lord your God.
לא תקרבוןא קדם י״י אלהכון תור ואמרב די יהווי ביה מום כל מילה דפסילהג ארום מה דסני ומרחק קדם י״י אלהכון אינוןד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תקרבון״) גם נוסח חילופי: ״תכסון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואמר״) גם נוסח חילופי: ״או אמר״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מילה דפסילה״) גם נוסח חילופי: ״פתגם ביש״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אינון״) גם נוסח חילופי: ״הוא״.
לא תיכסון קדם י״י אלקכון תור ואימר דיהי ביה מומא או כל מידעם ביש דגזיל ואניס ארום מרחק קדם י״י אלקכון הוא.
You shall not sacrifice before the Lord your God a bullock or lamb which hath any blemish or evil in it, or which is torn or rent; for that is abominable before the Lord your God.
לֹא תִזְבַּח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מִנַּיִן לְזוֹבֵחַ בְּהֵמָה בַּעֲלַת מוּם בְּבָמַת יָחִיד בִּשְׁעַת הֶתֵּר הַבָּמוֹת שֶׁהוּא בְלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תִזְבַּח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה״, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְבָמָה גְדוֹלָה דִּכְתִיב (ויקרא כ״ב:כ״ה) ״עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר״ תְּנֵהוּ לְבָמַת יָחִיד. אֵימָא אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְקָדָשִׁים תְּנֵהוּ עִנְיָן לִבְכוֹר, דְּסָלְקָא דַעְתָּךָ הוֹאִיל וְקָדוֹשׁ כְּשֶׁהוּא בַּעַל מוּם לִקְרַב נַמִּי [כְּשֶׁהוּא בַּעַל מוּם] קָא מַשְׁמַע לָן דְּלָא. [אָמְרֵי], בְּכוֹר בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ (לעיל ט״ו:כ״א) ״פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ״. וְאֵימָא אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְקָדָשִׁים תְּנֵהוּ עִנְיָן לְמַעֲשֵׂר, דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ הוֹאִיל וְקָדוֹשׁ כְּשֶׁהוּא בַּעַל מוּם קָרֵב נַמֵּי קָא מַשְׁמַע לָן דְּלָא. מַעֲשֵׂר נַמִּי גְּמַר הַעֲבָרָה הַעֲבָרָה מִבְּכוֹר. אֵימָא אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְקָדָשִׁים תְּנֵהוּ עִנְיָן לִתְמוּרַת קָדָשִׁים, דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא הוֹאִיל וְהִיא קְדוֹשָׁה כְּשֶׁהִיא בַּעֲלַת מוּם דִּכְתִיב ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ״ וְגוֹ׳ קְרֵבָה כְּשֶׁהִיא בַּעֲלַת מוּם קָא מַשְׁמַע לָן דְּלָא. אֲמַר קְרָא (שם) ״וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ״, מַקִּישׁ תְּמוּרָתוֹ לוֹ מַה הוּא בַּעַל מוּם לֹא אַף תְּמוּרָתוֹ בַּעַל מוּם לָא. מַתְקִיף לֵיהּ רַבִּי זֵירָא, אֵימָא אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְקָדָשִׁים תְּנֵהוּ עִנְיָן לְוַלְדוֹת קָדָשִׁים, דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא הוֹאִיל וְקָדוֹשׁ כְּשֶׁהוּא בַּעַל מוּם אַגַּב אִמּוֹ קָרֵב נַמֵי כְּשֶׁהוּא בַּעַל מוּם קָא מַשְׁמַע לָן דְּלָא. אֲמַר רָבָא, כְּבָר פְּסָקָהּ תַּנָּא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל (לעיל י״ב:כ״ו) ״רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ״, ״רַק קָדָשֶׁיךָ״ אֶלּוּ הַתְּמוּרוֹת, ״אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ״ אֵלּוּ הַוְּלָדוֹת, הִקִּישָׁן הַכָּתוּב לְנֶדֶר מַה נֶּדֶר בַּעַל מוּם לָא אַף הָנֵי נַמֵּי בַּעַל מוּם לָא.
לֹא תִזְבַּח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָכוֹל הַשּׁוֹחֵט חַטָּאת בַּדָּרוֹם יְהֵא עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא תִזְבַּח״ וְגוֹ׳ עַל מוּם עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה אֲבָל הַשּׁוֹחֵט וְכוּ׳ וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַשּׁוֹחֵט בַּדָּרוֹם עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה יָכוֹל הַמַּקְדִּים קָדָשִׁים זֶה לָזֶה עוֹלָה לְחַטָּאת פֶּסַח לְתָמִיד מוּסָפִין לִתְמִידִין יְהֵא עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. תַּלְמוּד לוֹמַר (לעיל י״ב:י״ז) ״לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ״ וְ״לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח״ וְלֹא תִזְבַּח לַה׳ שׁוֹר וָשֶׂה, עַל אֵלּו עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה וְאֵין מַקְדִּים קָדָשִׁים זֶה לָזֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם. אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנּוֹלַד תָּם וְנַעֲשֶׂה בַּעַל מוּם, נוֹלַד בַּעַל מוּם מִמְּעֵי אִמּוֹ מִנַּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״כֹּל דָּבָר רָע״. בַּעַל גָּרָב בַּעַל יַבֶּלֶת וּבַעַל חֲזָזִית מִנַּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״כֹּל דָּבָר רָע״. וּמִנַּיִן לְקָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן חוּץ לִזְמַנָּן וְחוּץ לִמְקוֹמָן שֶׁעוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״כֹּל דָּבָר״, דָּבָר שֶׁתָּלוּי. בְּדִבּוּר מִנַּיִן לְרוֹבֵעַ וְנִרְבַּע וּמֻקְצֶה וְנֶעֱבַד. תַּלְמוּד לוֹמַר ״תוֹעֲבַת״. וּמִנַּיִן לְאֶתְנָן וּמְחִיר וְכִלְאַיִם וּטְרֵפָה וְיוֹצֵא דֹפֶן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי תוֹעֲבַת״. רַבִּי (יְהוּדָּה) [יְהוֹשֻׁעַ] אוֹמֵר: הִיא תּוֹעָבָה וְאֵין הַוָּלָד תּוֹעָבָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: (אַף) לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בְּרוֹבֵעַ וְנִרְבַּע שֶׁהֵן פְּסוּלִין בְּבֵהֵמָה יָכוֹל אַף בְּאָדָם. תַּלְמוּד לוֹמַר ״הוּא״, בְּזֶבַח דִּבַּרְתִּי וְלֹא בְּזוֹבֵחַ.
לֹא⁠־תִזְבַּח֩ לַד׳ אֱלֹהֶ֜יךָ שׁ֣וֹר וָשֶׂ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם כֹּ֖ל דָּבָ֣ר רָ֑ע כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת ד׳ אֱלֹהֶ֖יךָ הֽוּא
כנגד עשרה כתרי אמונה למעלה עשרה כתרי כשפים למטה
רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כְּלָל שֶׁל הַכֹּל - כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ עֲשָׂרָה כְתָרִים שֶׁל אֱמוּנָה לְמַעְלָה, כָּךְ יֵשׁ עֲשָׂרָה כְתָרִים שֶׁל כְּשָׁפִים טְמֵאִים לְמַטָּה. וְכָל מַה שֶּׁבָּאָרֶץ, מֵהֶם אֲחוּזִים בַּצַּד הַזֶּה, וּמֵהֶם אֲחוּזִים בַּצַּד הַהוּא.
אינם שורים ממש אלא נראין כנגדן
וְאִם תֹּאמַר, וְהָעֵז הַזּוֹ, שֶׁשּׁוֹרָה עָלֶיהָ רוּחַ טֻמְאָה? לֹא כָּךְ. שֶׁאִם רוּחַ טֻמְאָה שׁוֹרָה בָּהּ, אָז אָסוּר לָנוּ לֶאֱכֹל. אֶלָּא שֶׁעוֹבְרִים בְּתוֹכָן וְנִרְאִים כְּנֶגְדָּן, וְלֹא שׁוֹרִים לָדוּר בָּהֶן, שֶׁכַּאֲשֶׁר הֵם שׁוֹרִים, רוּחַ אַחֶרֶת עוֹבֶרֶת עֲלֵיהֶן, וְנִפְרָדִים מֵעַצְמָן. וּמִשּׁוּם כָּךְ נִרְאוֹת כְּנֶגְדָּן וּמְקַטְרְגוֹת בְּתוֹכָן, וְלֹא שׁוֹלְטוֹת בְּעַצְמָן, וְלָכֵן מֻתָּר לָנוּ לֶאֱכֹל אוֹתָן.
בֹּא רְאֵה, כֵּיוָן שֶׁהֵן בָּאוֹת לִשְׁלֹט בָּהֶן, עוֹבֶרֶת רוּחַ אַחַת, זוֹקְפוֹת עֵינַיִם וְרוֹאוֹת אֶת רִשּׁוּמֵיהֶן וְנִפְרָדִים מֵהֶן, אֲבָל נִרְאִים כְּנֶגְדָּן, וְלֹא אֲסוּרִים לָנוּ לְמַאֲכָל.
הבאים מימין מותרין באכילה
בֵּין בִּבְהֵמוֹת, בֵּין בְּחַיּוֹת, בֵּין בְּעוֹפוֹת, בֵּין דְּגֵי הַיָּם, בְּכֻלָּם נִרְאִים יָמִין וּשְׂמֹאל (רחמים ודין), וְאֶת כָּל מִי שֶׁבָּא מִצַּד הַיָּמִין (מצד הרחמים) מֻתָּר לָנוּ לְמַאֲכָל.
והבאים משמאל דין אסורים
וְכָל אוֹתָם שֶׁבָּאִים מִצַּד הַשְּׂמֹאל (מצד הדין), אֲסוּרִים כֻּלָּם לָנוּ לְמַאֲכָל, מִשּׁוּם שֶׁהַדַּרְגָּה (שעצם) שֶׁל כֻּלָּם טְמֵאָה, וְכֻלָּם טְמֵאִים, וְרוּחַ טֻמְאָה שְׁרוּיָה בְתוֹכָם וְגָרָה בָהֶם. וְלָכֵן רוּחַ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל יִשְׂרָאֵל לֹא תִתְעָרֵב בָּהֶם וְלֹא תִטָּמֵא בָהֶם, כְּדֵי שֶׁיִּמָּצְאוּ קְדוֹשִׁים וְיִוָּדְעוּ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ רוֹצֶה בָהֶם וְרוֹצֶה לְטַהֵר אוֹתָם וּלְקַדֵּשׁ אוֹתָם עַל הַכֹּל, מִשּׁוּם שֶׁהֵם אֲחוּזִים בּוֹ.
אם הקב״ה מתפאר בישראל איך יש שנטמאים
בֹּא רְאֵה, כָּתוּב (ישעיה מט) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךְ אֶתְפָּאָר. אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפָּאֵר בְּיִשְׂרָאֵל, אֵיךְ בָּאִים לְהִטָּמֵא וּלְהִדָּבֵק בְּצַד הַטֻּמְאָה? וְעַל זֶה כָּתוּב וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי. וְלֹא (אל) תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשּתֵיכֶם וְגוֹ׳. מִי (שיושב) שֶׁהוּא בִּדְמוּת הַמֶּלֶךְ, לֹא צָרִיךְ לְהִפָּרֵד מִדַּרְכֵי הַמֶּלֶךְ, מִשּׁוּם כָּךְ רָשַׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל כָּל אוֹתָם שֶׁבָּאִים מִצַּד זֶה, וְכָל אוֹתָם שֶׁבָּאִים מִצַּד אַחֵר.
אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם (שם סא) כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה׳. בֵּרַךְ ה׳ מַמָּשׁ, בֵּרַךְ ה׳ בַּכֹּל.
האוכל מאכ״א נדבק בס״א
וּבֹא רְאֵה, כָּל מִי שֶׁאוֹכֵל מֵאוֹתָם מַאֲכָלִים אֲסוּרִים, נִדְבָּק בַּסִטְרָא אַחֲרָא, וּמְתַעֵב נַפְשׁוֹ וְעַצְמוֹ, וְרוּחַ טְמֵאָה שׁוֹרָה עָלָיו, וּמַרְאֶה אֶת עַצְמוֹ שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בָּאֱלוֹהַּ הָעֶלְיוֹן, וְלֹא בָא מֵהַצַּד שֶׁלּוֹ וְלֹא נִדְבַּק בּוֹ. וְאִם יָצָא כָּךְ מֵהָעוֹלָם הַזֶּה, אוֹחֲזִים בּוֹ כָּל אוֹתָם הָאֲחוּזִים בְּצַד (שבא מצד) הַטֻּמְאָה, וּמְטַמְּאִים אוֹתוֹ וְדָנִים אוֹתוֹ כְּאָדָם שֶׁהוּא נִתְעָב שֶׁל רִבּוֹנוֹ, נִתְעָב בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנִתְעָב בָּעוֹלָם הַבָּא.
ואין רפואה לתועבתו
וְעַל זֶה כָּתוּב וְנִטְמֵתֶם בָּם, בְּלִי א׳, שֶׁלֹּא נִמְצֵאת רְפוּאָה לְתוֹעַבְתּוֹ, וְלֹא יוֹצֵא מִטֻּמְאָתוֹ לְעוֹלָמִים. אוֹי לָהֶם! אוֹי לְנַפְשָׁם, שֶׁלֹּא יִדְבְּקוּ בִּצְרוֹר הַחַיִּים לְעוֹלָמִים, שֶׁהֲרֵי נִטְמְאוּ! אוֹי לְעַצְמָם! עֲלֵיהֶם כָּתוּב (ישעיה סו) כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְגוֹ׳, וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר. מַה זֶּה דֵּרָאוֹן? סִרְחוֹן. מִי גָרַם לוֹ? אוֹתוֹ הַצַּד שֶׁנִּדְבָּק בּוֹ.
ישראל הבאים מימין אם נדבקים ח״ו בשמאל
יִשְׂרָאֵל בָּאִים מִצַּד הַיָּמִין. אִם נִדְבָּקִים בְּצַד הַשְּׂמֹאל, הֲרֵי פּוֹגְמִים אֶת הַצַּד הַזֶּה, וּפוֹגְמִים אֶת עַצְמָם, וּפוֹגְמִים אֶת נַפְשָׁם, פְּגוּמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּפְגוּמִים בָּעוֹלָם הַבָּא. כָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁנִּדְבָּק בְּצַד הַטֻּמְאָה, שֶׁהַכֹּל אָחוּז זֶה בָּזֶה, וְכָתוּב (דברים יד) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךְ וְגוֹ׳.
וזהו סוד כל עמל אדם לפיהו
רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ו) כָּל עֲמַל אָדָם לְפִיהוּ וְגוֹ׳. הִסְתַּכַּלְתִּי בְּדִבְרֵי שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, וְכֻלָּם אֲחוּזִים בְּחָכְמָה עֶלְיוֹנָה. כָּל עֲמַל אָדָם לְפִיהוּ, הַפָּסוּק הַזֶּה בְּשָׁעָה שֶׁדָּנִים אֶת הָאָדָם בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם כָּתוּב. כָּל אוֹתוֹ הַדִּין, וְכָל מַה שֶּׁסּוֹבֵל בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם וְנוֹקְמִים מִמֶּנּוּ נִקְמַת הָעוֹלָם - לְפִיהוּ, בִּשְׁבִיל פִּיהוּ שֶׁלֹּא שָׁמַר אוֹתוֹ וְטִמֵּא אוֹתוֹ אֶת נַפְשׁוֹ, וְלֹא נִדְבַּק לְצַד הַחַיִּים לְצַד הַיָּמִין.
ולא יושלם דינה לעולם
וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא, לֹא תִשְׁתַּלֵּם דִּינָהּ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. דָּבָר אַחֵר לֹא תִמָּלֵא, לֹא תִשְׁתַּלֵּם לַעֲלוֹת לִמְקוֹמָהּ לְעוֹלָמִים, מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי הִיא נִטְמְאָה וְנִדְבְּקָה לַסִטְרָא אַחֲרָא.
כל הנטמא במכ״א כאילו עבד ע״ז
רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כָּל מִי שֶׁנִּטְמָא בָהֶם, כְּאִלּוּ עָבַד לַעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהִיא תּוֹעֲבַת ה׳, וְכָתוּב לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה. מִי שֶׁעוֹבֵד לַעֲבוֹדָה זָרָה, יוֹצֵא מִצַּד הַחַיִּים, יוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְנָס לְרָשׁוּת אַחֶרֶת. אַף מִי שֶׁנִּטְמָא בַּמַּאֲכָלוֹת הַלָּלוּ, יוֹצֵא מִצַּד הַחַיִּים, וְיוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְנָס לְרָשׁוּת אַחֶרֶת. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁנִּטְמָא בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְלָכֵן כָּתוּב וְנִטְמֵתֶם בָּם בְּלִי א׳.
(זהר ויקרא דף מב.)
לַא תַּד׳בַּח לִלָּהִ רַבִּךַּ תַּ׳וְרַא אַוְ שַׁאתַּ מִמַּא פִיהַא עַיְבֹּ מִןַ אלאַמֻורִ אלּפַאחִשַׁתִ מִמַּא יַכּרַהֻהֻ אַללָּהֻ רַבֻּךַּ
לא תזבח אל ה׳ אלהיך, שור או טלה מן העזים או מן הכבשים, ממה שיש בהם מום מסוג הדברים המבישים אשר אותם שנא ה׳ אלהיך.
לא תזבח {וגו׳} כל דבר רע – אזהרה למפגל בקדשים על ידי דיבור רע. ועוד נדרשו בו שאר דרישותא בשחיטת קדשים (בבלי זבחים ל״ו).
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״דרשות״.
לא תזבח ... כל דבר רע YOU SHALL NOT SACRIFICE [UNTO HASHEM YOUR GOD ANY OF THE HERD OR FLOCK WHEREIN IS BLEMISH OR] ANY EVIL THING – This is an admonition to one who would make sacrifices abominable through an evil utterance (דבר רע). (See Rashi on Vayikra 7:18; cf. Sifre Devarim 147:5). Besides this, other Halakhahs have been derived from it in the Treatise on "The slaughtering of Sacrifices" (Zevachim 36).
פס׳: לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה – אין לי אלא שנולד תם ונעשה בעל מום נולד בעל מום ממעי אמו מנין ת״ל כל דבר רע.
כי תועבת ה׳ אלהיך הוא – להביא הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטרפה ויוצא דופן. שנא׳ כי תועבת ה׳ אלהיך הוא:
לא תזבח לי״י אלהיך – והנה כאשר הזכיר האשרה והמצבה (דברים ט״ז:כ״א-כ״ב), הזכיר כי גם הוא אסור לזבוח לשם כל בעל מום.
כל דבר רע – פירוש מום.
כי תועבת – כטעם: הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א׳:ח׳).
ויש עונש לזבחו, ואין עונש לאשר איננו זובח כלל, חוץ מהחיוב.
THOU SHALT NOT SACRIFICE UNTO THE LORD THY GOD. Look, when Moses mentions the asherah and the pillar he also mentions that it is prohibited to slaughter any blemished animal to God.⁠1
EVEN ANY EVIL THING. Any evil thing explains any blemish.
FOR THAT IS AN ABOMINATION. Its meaning is similar to Present it2 now unto thy governor3 (Mal. 12:8). The one who offers it is punished. However, no punishment befalls one who does not sacrifice at all, unless he is obligated to bring an offering.⁠4
1. That is, since Moses mentions that the asherah and the pillar are prohibited, he also mentions that it is prohibited to sacrifice any blemished animal to God, for these acts are an abomination to God.
2. A blemished animal.
3. As a gift. Will he accept it? No, he will reject it and despise you for insulting him.
4. Such as the Passover or sin offering.
לא תזבח – אגב שהזהיר על המזבח, הזהיר על הזבחים.
לא תזבח – YOU SHALL NOT SACRIFICE – While it was warning about the altar, it warned about the sacrifices.
לא תזבח – לאחר שהזכיר איסור מצבה ואשרה הזכיר איסור זבח.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא ובדומה בר״י בכור שור.
לא תזבח, "do not slaughter as a sacrifice, etc.;⁠" After having prohibited sacrificing to idols, the Torah proceeds to prohibit defective, blemished, animals to the Lord our God, also.
לא תזבח לי״י אלהיך כל דבר רע – אזהרה למפגל קדשים על ידי דבור רע. ועוד נדרשו בו שאר דרשות בשחיטת קדשים. לשון רבינו שלמה.
והנה זו מצוה מבוארת, שכבר הזהיר על השוחט בעלי מומין (ויקרא כ״ב:כ״ב), וחזר להוסיף המפגל. והקרוב כי החזיר האזהרה הזאת בעבור הישראלי המקריב שלא יפגל בשחיטה, אבל הכהנים זריזים ומוזהרים הם ודים בהתראה אחת, ולכך לא החזיר מום המקריבים.
וטעם כי תועבת י״י אלהיך הוא – הזבח הזה, כי הזובח משחת לי״י בוזה הוא, כאמור בקבלה: וארור נוכל וזובח משחת לי״י כי מלך גדול אני (מלאכי א׳:י״ד). ועל פי המדרש (ספרי דברים י״ז:א׳) תהיה התועבה ברובע ונרבע באתנן ומחיר שהם תועבות.
THOU SHALT NOT SACRIFICE UNTO THE ETERNAL THY G-D [AN OX, OR A SHEEP, WHEREIN IS A BLEMISH], EVEN ANY 'DAVAR' (THING) THAT IS EVIL. "This is an admonition against causing offerings to be rendered unfit through an improper utterance.⁠1 There are yet other interpretations given by the Rabbis [on this verse] in the Tractate Shechithath Kadashim.⁠"2 This is Rashi's language. Now this is an explanatory commandment, for He has already admonished against slaughtering blemished offerings,⁠3 and here he repeated it in order to add the admonition against rendering it unfit by an utterance. It is likely that he repeated this admonition in order that the Israelite who brings the offering should not render it unfit during the slaughter [since non-priests were permitted to slaughter offerings]. The priests themselves, however, are scrupulous and careful, one warning sufficing for them. Therefore he did not repeat the prohibition against a blemished ministering priest [performing the Divine Service].
FOR THAT IS AN ABOMINATION UNTO THE ETERNAL THY G-D. The term "abomination" refers to this offering, for whoever offers a corrupted thing is held in contempt, as it is stated in the Prophets,⁠4 And cursed be he that dealeth craftily, whereas he hath in his flock a male, and voweth and sacrificeth unto the Eternal a blemished thing, for I am a great King.⁠5 And according to the Midrash6 the term "abomination" refers to an animal that did, or was the object of perversion, or was the hire of a harlot or the price of a dog7 — all of which are "abominations.⁠"
1. The expression davar ra (an evil thing) is thus interpreted to mean dibur ra — "an evil [or improper] utterance.⁠" If the ministering priest has in mind [i.e., expresses] the intent to eat the meat of the offering, or to burn its assigned parts upon the altar, after the expiration of the prescribed times, he renders the entire offering unfit. See also Vol. III, p. 341, Note 84.
2. Literally: "The Slaughter of Hallowed Offerings,⁠" as distinguished from Shechitath Chullin, "The Slaughter of Secular Animals.⁠" The former is nowadays called Zebachim, "Animal Offerings,⁠" while the latter is called Chullin (Secular Animals slaughtered for food).
3. Leviticus 22:21.
4. Literally: kabalah. See Taanith 16a, where this term is used as a reference to the Books of the Prophets as distinguished from the Five Books of Moses. The term kabalah in this sense is an expression of "outcry" or "rebuke,⁠" as the prophets in their sayings rebuked the people for their evil deeds.
5. Malachi 1:14.
6. Sifre, Shoftim 147.
7. See further, 23:19.
לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה וגו׳ – כאשר הזהיר על המצבה והאשרה אפי׳ לשם אמר גם זה אסור לשם לא תזבח וגו׳:
לא תזבח לה' אלוהיך צאן ובקר, "You shall not slaughter for the Lord your God an ox or lamb (that is blemished);⁠" after having told the people that erecting an asherah or pillar, even in honour of Hashem is prohibited, Moses warns now that when offering animal sacrifices on the altar designated for this, the animals used must be free from any kind of blemish.
כל דבר רע כי תועבת – לומר לך כל המנבל את פיו נקרא תועבה ושנאוי.
כל דבר רע – וכתיב בתריה איש או אשה אשר יעשה את הרע וגו׳ וילך ויעבוד אלהים אחרים לומר שהדיבור והמחשבה בעכו״ם מצטרפים למעשה.
לא תזבח לי״י אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום – הזהיר בזה שלא לזבוח לשם יתעלה בעל מום אף על פי שהוא מום עובר כמו גרב לח ומה שידמה לו.
כל דבר רע כי תועבת י״י אלהיך הוא – הרצון בזה שאף על פי שלא היה בו מום כיון שיש בו דבר רע הוא תועבת השם יתעלה כמו אתנן זונה ומחיר כלב ומוקצה לעבודה זרה ועובד ורובע ונרבע הזובח אותו לי״י עובר בלא תעשה.
התועלת החמישי הוא במצות והוא מה שהזהירתנו מלזבח לי״י בהמה שיש בה מום אפילו שהוא מום עובר או שנעבדה בה עבודה זרה שנאמר לא תזבח לי״י אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע והנה התועלת בזאת המצוה מבואר כי אם יקריבו אלה לי״י יביא זה לחשוב החסרון לי״י יתעלה כי אנחנו רואים כי גם לפחתנו (השוו מלאכי א׳:ח׳) לא נביא משום דבר בלתי נבחר בעצמותו כל שכן לשם יתעלה.
והדן בדבר שיש לו נטיה אף על פי שיהי׳ חכם ובקי הוא כזובח לי״י שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת י״י וגו׳ וכבר נזכרו אלו העניינים כלם שם בשער הנזכר דרוש אותם משם.

Gate 95

Some problems in the text of our Parshah:
1) Why does the Torah need to legislate a principle such as the monarchy, something which is in world wide use already?
2) What is the logical connection between such diverse commandments as "do not plant for yourself a nature retreat for worship purpose,⁠" and "do not offer a blemished animal as a sacrifice"? (Deut. 16,22 and 17,1)
3) Why is the authority of the Sanhedrin (highest Court) such that in the words of the Sifri: "if they declare left to be right and right to be left" it must be accepted? Besides, what kind of an example is this? If no one knows which is right and which is left and the Sanhedrin has to be consulted on the issue, who would know that the Sanhedrin had been in error?
4) What is the meaning of the eglah arufah legislation?
"Judges and officers shalt thou make thee" etc.
It is a fact that nature works on the basis of promoting the useful and avoiding that which is harmful. If even the inarticulate animal kingdom knows how to choose a lifestyle that ensures its survival, man, who is endowed with superior intelligence can be expected to do likewise in even greater measure. By the same token, an animal that acts contrary to its healthy instinct, causes but limited harm. If man, however, should act contrary to his best interests, the harm he may cause can be far more extensive. If we do observe the odd phenomenon such as the ant act intelligently despite the absence of central leadership, this unusual phenomenon serves to draw our attention to the fact that normally, leadership is essential for successful pursuit of a nation's purpose.
1) If leadership is essential to avoid localised damage, it is even more essential to avoid widespread damage and destruction such as can be perpetrated by man. In order to minimize the need for Divine intervention, the Torah orders the active pursuit of righteousness. (16,20) In order to accomplish this, every town must have its own Court and police force with varying degrees of authority and competence required for the adjudication of civil law and criminal law respectively. (verses 3-23) Justice must not be bent, bribery is prohibited. Since man has a greater tendencey to be ruled by his basic urges, legislation to prevent or minimize this is important. Even the best man is not immune against the lure of material gain or the lure of acquiring power. The Torah therefore warns against the abuse of power by those entrusted with it. Even rabbis must not sit in judgment when one of the litigants is a colleague of theirs, a fellow rabbi. Their esteem for fellow sages might impair their impartiality. (Shabbat 119) The Torah issues a triple warning concerning the dispensation of justice on an impartial basis. "Do not wrest judgment, do not take bribes, do not respect persons.⁠" (verse 19) He who ignores these instructions is akin to someone who plants an asherah, a tree for the purpose of worship, (16,22) or he who "builds a pillar" for the purpose of sacrificing to another deity. (16,22)
2) He who employs laymen as judges instead of experts, is like someone who erects a pillar to worship. He who uses gentile legal methods is like someone planting an asherah for idol worship. He who displays prejudice and favouritism when adjudicating a case, is like someone who offers a blemished animal to God as a sacrifice.
3) Torah justice is distinguished by applying criteria that go beyond the mere power of human reason. The most heinous crime, idol worship, when committed by an individual, is dealt with by local authorities. When a community should be guilty of such a sin, it requires the Sanhedrin, the Supreme Court of seventy one elders to obtain a conviction. No amount of circumstantial evidence suffices to convict a defendant of a capital crime. Ki yipale, if there are circumstances when the local Court is not competent to arrive at a valid conclusion, then the case is referred to the Sanhedrin. This is so, since the Sanhedrin is the only one permitted to introduce innovative procedures al pee hatorah, as long as they are demonstrably based on Torah principles. If after such a decision which is issued by the Sanhedrin, an individual judge persists in countermanding such a decision or decree, he is dealt with as a zaken mamre, a rebellious elder. After the Torah has completed discussing the dispensation of justice relating to local problems, she now returns to discuss leadership and justice on a national level. Therefore we have here the paragraph about appointment of a king and the restrictions such a king is subject to. It is evident that the appointment of a king is not permitted until after the Canaanite tribes have been destroyed or driven out of the land, and there is a secure and permanent Jewish presence in the land. The reason, presumably, is to make sure that such a king will not be credited with the conquest of the land. Nor, for that matter, are the people themselves to take credit for the conquest. Since God had sworn to the ancestors of the Jewish nation to give this land to their descendants, this promise had to be kept. Once conquered however, normal political administration would be in order. In chapter fifty, we have discussed why the destruction of Amalek was mandatory, whereas neither appointment of a king nor building a temple were mandatory. Since observance of Torah law and study of Torah lead to a life without excesses in food or drink or sex, it is proper that the king as leader of Jewish society reflect such teachings in his personal life, and thus serve as a model and inspiration for his subjects. This is why the Torah legislates restrictions on the size of his army, his wealth, and demands that he both study the Torah and write a Torah scroll. He is to have same at his side at all times. (17,16-21) Since the king needs to obtain permission from the High Priest before he can engage in a war of conquest, the Torah continues with other legislation concerning priests. Priests are not included in those to whom the land is distributed, but they are entitled to a share of most sacrificial offerings brought to the temple by the people. This is to assure their livelihood. They have unrestricted right to participate in the temple service during the holy day period.
Since the Torah had made a point of outlining that the people should conduct their own affairs in the previous chapter, the restrictions on methods that may be used must be outlined also. The king, though instructed to consult God via the breastplate of the High Priest, must not resort to consulting other media such as oracles, commonly employed by the previous rulers of the land of Canaan. In fact, such soothsayers must not be tolerated in Jewish society and must be put to death. God will provide prophets for His people who will grant them an insight into what the future holds when He deems such knowledge to be useful and necessary. Should there be someone who claims to be a prophet but is in reality an impostor, he must be executed. The entitlement to have prophets stems from the laudable sentiments expressed by the people on the occasion of the revelation at Mount Sinai. At that time they had wished to be addressed by Moses rather than by God Himself, an experience they had found too terrifying. Anyone demurring against a true prophet would be held responsible by God, since that kind of guidance had been introduced in answer to the people's own request. The entire Parshah then has discussed various aspects of leadership here on earth, and it is the Torah's goal to establish a system of leadership in our society that is patterned on the kind of justice and leadership that exists in the celestial regions.
4) Murder, and its resultant damage to the fabric of society, is due in the first instance to the murderer, and in the second instance to improper administration of law and order by the judiciary. Thirdly, it may be due to the laxity of the Sanhedrin in carrying out its duties. Accordingly, the Torah presents the case of the eglah arufah to illustrate the extent of the liability shared by people who are apparently quite unconnected with the murder that has taken place. Man does not live in a vacuum. A crime committed by a person in a room, is the responsibility of that person. Should it be impossible to identify the person who has committed that crime, the search for the criminal must include the house in which the room is located. Should search of the house fail to identify the culprit, the entire city becomes a natural area for further search. The case of ki yimatze challal basadeh, when a person is found slain in the field, is similar. The Torah describes the ever widening circles of search for the party responsible, and the need for all parties to exonerate themselves from having had any connection with the crime committed. The Sanhedrin, as the seat of the administration of justice, represents the entire nation. The Torah commands that the central authority get involved in the search for the guilty party, and gradually the search is narrowed to those closest to the murder that has been committed. It is the involvement of representatives of the highest Court that underscores the collective responsibility felt for a crime committed by a single individual, that assures the high moral standards displayed in Jewish society. Since the elders of the town nearest to the slain person are nearer to the site where the crime had been committed, their participation in the atonement ceremonies, i.e. the killing of the virgin heifer is more direct than the participation of the elders of the Sanhedrin. In order to prevent the suspicion that the elders might have condoned murder, they declare that their actions had been such that they could not have been a factor in this crime. "Our hands have not spilled this blood.⁠" (21,8) By asking for mercy in their plea for forgiveness, the priests present indicate that the fact that murder has occurred is proof that the innocence of the elders is not that total, that Gods forgiveness needs to be invoked. Only after the prayer of the priests, whose general function is to facilitate atonement for the Jewish people, can the guilt of the innocent blood that has been spilled be wiped out completely. The reason that amcha yisrael, Your people Israel, is mentioned in the prayer, underlines that everyone in some degree shares the responsibility for what has occurred.
לא תזבח כל דבר רע אזהרה למפגל בקדשים ע״י דבור רע. ובספרי מניין לקדשים ששחטן לאכלם חוץ לזמנן וחוץ למקומן שעובר בלא תעשה ת״ל כל דבר רע שתלוי בדבור פי׳ מניין לקדשים ששחטן על מנת שיאכלם חוץ לזמנן שעובר בלא תעשה ת״ל כל דבר רע שבפרשת ויקרא ובפרשת קדושים נכתב עונש האוכלים אותן שנתפלגו ע״י דבור רע אבל המחשב עליהן לא נכתב כלום לפיכך נכתב פה אזהרה למחשב שיהיה עובר בלא תעשה והא דקאמר על ידי דבור רע לאו דוקא אלא אפילו על ידי מחשבה רעה כדנפקא לן מלא יחשב:
ואמנם הקרבת הבעלי מומין. אין ספק שכבר הזהיר עליה בפרשת אמר אל הכהנים אבל שם זכר המומין בלבד אחד לאחד. ולפי שכבר אפשר שיהיה בו מום אחר מלבד אותם אשר זכר שמה. לכן הוצרך לומר כאן כל דבר רע שלא נאמר שם. כי במאמר הזה יכלול גם שאר המומין שלא נזכרו שם בפרשה. והותר בזה הספק השלישי:
והכלל העולה שנזכרו כאן המצות האלה שבאו במה שעבר בקצור והתבארו בהם דברים לא לזכור אותם בעצם וראשונה. אבל באו להמשיל הענין במנוי השופטים שלא יהיו לפני הדיוטות שהם כאשרה. ולא לפני רשעי ישראל ובעלי מום ומדות רעות שהם כזבח בעל מום. אבל יהיו השופטים מזרע ישראל יודעי דעת ומביני מדע יראי אלהים וסרים מרע. ואפשר לפרש הפסוקים האלה כפי המפרשי׳ באופן אחר. והוא שהזהיר ראשונה את השופטים ושפטו את העם משפט צדק וגו׳ כמו שפירשתי. ולשוטרי׳ הזהיר באמרו לא תטה משפט לא תשא פנים ולא תקח שוחד. רוצה לומר שהשוטר לא יטה משפט השופט אם לישא פני׳ לאחד מהבעלי דינין או בעבור שחד שיתנו לו. ואח״כ הזהיר על הבעלי דינין באמרו צדק צדק תרדוף שלא יכלו את ימיהם בריב ומדון על דבר כזב ועול. והמצוה הזאת כבר נזכרה שנ׳ (פ׳ קדושים) בצדק תשפוט עמיתך. ובאר כאן הצדק בדיינים ובשוטרים ובבעלי הריב. והנה הביא איסור האשרה והמצבה להגיד שזה יהיה ממנוי השופט וריחוק כל מיני גלולים:
ולפי שהזכיר מזבח ה׳. אמר לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום. לרמוז כי כמו שלפעמים ממנים דיין שאינו הגון משום חנופה. כן יקרה שיקריבו זבח שיש בו מום משום חנופה. כמוזכר בגיטין בפרק הניזקין כההיא עובדא דקמצא ובר קמצא החריבו לירושלים. לזה אמר בכאן לא תזבח לה׳ אלהיך שור או שה אשר יהיה בו מום. לפי שהחנופה היא תועבה. ולזה אמר כל דבר רע. לפי שהחנופה היא מצד הדבור.
ועוד הזהירם על בעלי מומים באמרו ולא תזבח וגו׳, פן יעלה בדעתך לאמר, טוב הוא ליתן שה – גם שהוא בעל מום – השווה כך, מליתן כלום, לכך אמר, השמר פן תקריב בעל מום לה׳ אלהיך, כי תועבת ה׳ אלהיך הוא, גם כי אינך מבחין בזה, ה׳ שהוא בעל הטבע יודע בו, ואינו רוצהו1:
1. ראה ביטוי ׳בעל הטבע׳ בהקשר זה בשיעורים לויקרא (א ב, יא א-ב).
אזהרה למפגל בקדשים. דאם לא כן, ״דבר רע״ למה לי:
אזהרה למפגל בקדשים ע״י דבור רע כו׳. דאין לומר דבא להזהיר על בעל מום, שהרי בהדיא כתיב אשר יהיה בו מום. ומתרץ אזהרה כו׳ ע״י דבור רע, ר״ל לעיל בס׳ ויקרא (ויקרא ז׳:י״ח) ובפ׳ קדושים (ויקרא י״ט:ח׳) כתיב שפיגול אסור לאכול, אבל אינו מפרש אותו איש שמפגל אם עובר אם לאו, לכן נאמר כאן לא תזבח כל דבר רע, ללמדך אזהרה למפגל בקדשים, פי׳ בשעת שחיטה היה מחשבתו ע״מ לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומו, דהיינו ע״י דבור רע:
This prohibits causing the pigul disqualification of the sacred offerings through a pernicious statement, etc. Because you cannot say that [this part of the verse] is coming to prohibit [an offering that has] a blemish, since it is explicitly written, "that has a blemish.⁠" He resolves [this problem by saying], "This prohibits, etc. through a pernicious statement.⁠" I.e. above in sefer Vayikra (7:18) and in parshas Kedoshim (Vayikra 19:8), it is written that one is forbidden to eat pigul, but it does not specify whether the person who made it pigul had committed a transgression. Therefore it says here, "Do not sacrifice, etc. any bad thing,⁠" to teach you that it is] prohibited to make offerings pigul, i.e. if a person has in mind at the time of slaughtering to eat it beyond its [prescribed] time or outside its [prescribed] place which is accomplished by a pernicious statement.
לא תזבח וגו׳ אשר יהיה בו מום – ולא אמר אשר בו מום, כפי מה שדרשו ז״ל (ספרי) שבא הכתוב לאסור מום עובר, רמזו בתיבת יהיה לומר כל הוית מום בין קבוע בין עובר. ואפשר עוד לומר שאם הוחלט בה אבר שנעשה בו בעלת מום ואמרו הרופאים שעל כל פנים צריך לחותכו הגם שעדיין לא חתכו הרי זה פסולה, והוא אומרו לא תזבח וגו׳ אשר יהיה בו מום פירוש הגם שעתה אינו מום כיון שעומד להיות מום לא תזבחנו.
לא תזבח... אשר יהיה בו מום, "Do not slaughter for God anything blemished.⁠" The wording אשר יהיה בו מום "on which there will be a blemish,⁠" must be understood in conjunction with Sifri that our verse forbids an animal suffering from a temporary blemish. This ruling is hinted at by the word יהיה, "will be.⁠" That word includes not only permanent blemishes but even temporary blemishes. Perhaps one may also say that if the animal in question has a limb which would result in it becoming blemished unless said limb was amputated, the animal in question is considered blemished even before the operation (regardless of whether the animal is being considered for a sacrifice). The words לא תזבח …אשר יהיה בו מום mean "you must not sacrifice it…as it is going to develop a blemish" (which would disqualify it.)
לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה וגו׳ – והלא כבר נאמר בפ׳ אמר אלא לרבות אפי׳ בבמת יחיד אסור בבעלי מומין.
רע – להביא גרב ובעלי יבלת ובעלי חזזית. מניין לחולה ולזקן ולמזוהם ת״ל כל. ימניין לרובע ונרבע ומוקצה ונעבד ת״ל תועבת ה׳ אלהיך. ומניין לאתנן ומחיר וכלאים וטריפה ויוצא דופן ת״ל כי. מניין למפגל בקדשים שהוא עובר בל״ת ת״ל דבר. מה שתולה בדיבורו.
הוא – הוא תועבה ואין הולד תועבה. וסמיכות ו׳ פסוקים אלו מפני שכולם קאי על חשובי העיר וכן המדריגות שהיה בכסא שלמה בשעה שבא על כל דרגא הוכרז לפניו פסוק אחד מו׳ פסוקי׳ כמפור׳ (במ״ר ריש אחשורוש) ומנהיגי העיר הם ג׳. דייני׳ וראשים וחזן העיר. ג׳ פסוקים הראשוני׳ נאמרו על הדיינים שיהיו הגונים. לא תטע לך אשירה. נאמר על דיין שאינו הגון. ולא תקים לך מצבה. נאמר על ראשי העיר שבעה טובי העיר שהם מצב העיר ועמודיה. לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה. נאמר על המתפללים שאמר במדרש שהחזן מקריב קרבן בתפלתו כי תפלה במקום עבודה. ואמר שור ושה שור נקראים חריפים בעלי תריסין ושה הם הפשטנים שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם הלומדים מקרא ומשנה.
אופן השני: לא תזבח לה׳ אלהיך וגו׳ – אשר יהיה בו מום וגו׳ מום אין לי אלא מום קבוע מום עובר מניין ת״ל רע. מניין חולה זקן ומזוהם ת״ל כל. מניין לרבות חוץ למקומו וחוץ לזמנו ושאר פסולים שבדבור ת״ל דבר. מניין לרבות רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ת״ל תועבת. אין לי אלא שנולד במום. מניין אם נולד אח״כ ת״ל יהיה. כי לרבות כלאים וטריפה וכל הפסולין.
הוא – היא ולא ולדן.
לא תזבח – כבר אסר הקרבת בעלי מומין בפרשת אמור, והחזיר האזהרה הזאת כאן בעבור הישראלי המקריב, שלא יפגל בשחיטה, ולזה ירמוז לשון כל דבר רע, כי תועבת דבר מתועב הוא להקריב לפני ה׳ בהמה בעלת מום, כי יורה על מניעת הכבוד והיראה:
לא תזבח וגו׳ הוא הסיום של האמור קודם לכן. בפרק הקודם נאמר שהמסירות לחובותינו, כפי שבאה לידי ביטוי באופן סמלי על ידי מזבח ה׳, היא היסוד לרווחתנו הגשמית והמדינית. כאן מוסיף הכתוב שמסירות זו חייבת להקיף את כל הווייתנו, ושעליה להתאים בכל בחינה לדרך המקובלת בעיני ה׳. דבר אַל יחסר (״מום״) בבהמת הקרבן שנועדה לסמל את הכנעתנו אל ה׳, וביטוי טהור זה של מסירותנו לחובה אַל לו שייפגם על ידי אף אחד מהפסולים (״כל דבר רע״) שנמנו בספר ויקרא.
״כל דבר רע״ ו״תועבה״ כוללים – על פי הספרי – את כל איסורי המזבח ופסולי המוקדשים: בעל מום קבוע ומום עובר; בעל גרב יבלת וחזזית; חולה זקן ומזוהם; חוץ לזמנו וחוץ למקומו; רובע ונרבע מוקצה ונעבד; אתנן ומחיר כלאיים וטריפה ויוצא דופן (עיין פירוש, ויקרא א, ב–ג; ז, יח; כב, כב–כד,כז–כח; להלן כג, יט).
נאמר כאן שה״תמימוּת״ וה״כשרוּת״ של חיינו ורצונותינו הן המטרה המעשית של כל פעילות ציבורית, והן מסומלות על ידי הקרבן המייצג את תפקיד היחיד והציבור. תמימוּת וכשרוּת אלה חייבות להיות נתפסות מבחינת מעשינו (״שור״) וגורלנו (״שה״). היחידים והציבור צריכים להיות טהורים ושלמים עם ״אדונם״ (כ״שור״) ו״רועם״ (כ״שה״). משימה זו מוטלת על הנציגים הלאומיים השוכנים במרכז. הם מחויבים למלא את משימתם באמצעות שלוחיהם, המצויים בכל חלקי הארץ.
[ז] לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע – הנה על זביחת בע״מ כבר נזכרו הלאוין בפ׳ אמור כמ״ש בספרא שם (סי׳ קח) ובתמורה (דף ו ע״ב), וחזרו בכאן מפני שבמה שאומר כל דבר רע רצה לרבות שגם שאר דבר רע אסור לזבח וגדר זה במ״ש לא תזבח אשר בו מום שרק דבר רע הדומה למום, ולר׳ יהודה ממעט השוחט חטאת בדרום שאינו דוגמת בע״מ שפסולו בגופו, ולחכמים זה נכלל במ״ש כל דבר רע, וממעט המקדים קדשים זל״ז שאינו דומיא דמום, ועיין בזבחים (דף לו), והעתקתי גי׳ הגר״א:
[ח] אשר יהיה בו מום – מלשון אשר יהיה י״ל דוקא שיתהוה אחר לידתו וכן יל״פ דוקא מום שיש בו הויה וקיום לא מום עובר, אך ממ״ש כל דבר רע מרבה הכל, ומ״ש מנין לבעל גרב וכו׳ היינו בע״מ עובר שאלו י״ל רפואה כמו שפי׳ בגמ׳ וכ״כ הכ״מ (פ״א מה׳ א״מ) שגרב וחזזית הוא מום עובר וכבר בארתיו בפ׳ ראה (סי׳ קסו) עיי״ש, ומזה הוציא הרמב״ם והרמב״ן שכתבו שהתבאר בספרי דלא תזבח דהכא בבע״מ עובר מדבר, וכבר בארתי בהתו״ה אחרי (סי׳ פח) שכ״מ שבא מלת דבר שמורה ענין או עצם מה דרשוהו חז״ל מענין דבור עיי״ש הטעם, וע״כ במ״ש כל דבר רע פי׳ שהוא אזהרה על המחשב בשעת שחיטה לאכלו חוץ לזמנו וחוץ למקומו, שמתפגל ע״י דבור רע שדובר בשעת שחיטה, שבפ׳ צו נתבאר פסולן ופה נתבאר אזהרתו, והוסיף כי תועבת ה׳ אלהיך לרבות שה״ה כל הנחשבים במשנה דתמורה (דף כח) שאסורים לגבי מזבח שהם תועבה כגון רובע ונרבע וכו׳ אסור לזבחם, אולם לפ״ז לא היה לו לומר מלת הוא שמציין הוא ולא אחר, ופי׳ ר״י שממעט הולדות כמ״ש בתמורה (דף ל ע״ב) כל האסורים לגבי מזבח ולדותיהם מותר, ור״ש דריש למעט הזובח כמ״ש במשנה אלו כשרות באדם ופסולות בבהמה טרפה ויוצא דופן ושנעבדה בו עברה:
לא תזבח וגו׳: גם אזהרה זו נסמכה למשפטים (טז, יח-כ), להזהיר שלא למנות דיין אפילו אינו ״עץ״1, היינו שהוא תלמיד חכם אלא שהוא בעל עבירה,⁠2 וזהו מכונה בשם ״מום״, כדכתיב (ויקרא כב,כה) ״כי משחתם בהם מום בם״3, והיינו עבודה זרה וגילוי עריות4. ״כל דבר רע״ – אם אך ארבעים בכתפיה5 פסול להיות דיין6.
1. אינו עם הארץ, אלא תלמיד חכם (עיין בהרחב דבר טז,כא).
2. וכעין זה בספורנו וב׳מנחה בלולה׳.
3. רס״ג ׳כי השחתתם בהם והוא המום בם׳.
4. וממשיך הכתוב ״כל דבר רע״ לרבות פסולים נוספים לדיינות.
5. כלומר, אם עבר עבירה שענשה היא מלקות.
6. לשון הרמב״ם בהלכות סנהדרין (ב,ז): בית דין של שלשה... צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, ענוה, יראה, שנאת ממון, אהבת האמת, אהבת הבריות להן ובעלי שם טוב... ולהלן הוא אומר ״אנשי חיל״ – אלו שהן גיבורים במצוות ומדקדקים על עצמם וכובשין את יצרן, עד שלא יהא להן שום גנאי ולא שם רע, ויהא פרקן נאה.
לא תזבח... כל דבר רע – השוה למעלה פירושנו ט״ו:כ״א-כ״ג. רבותינו למדונו בספרי, כי ״כל דבר רע״ כולל אזהרה למפגל, השוה פירושנו לויקרא ז׳:י״ח. לא רק על הקרבת בעל מום לבדה הוזהרנו, אלא הוזהרנו גם שלא לפסול את הקרבן על ידי מחשבה בלתי נכונה בשעת זביחתו.
כי תועבת וגו׳ – מכאן למדנו שאסור לזבוח לה׳ כל דבר המתועב בעיניו, כגון רובע ונרבע, מוקצה ונעבד (השוה ספרי ופירושנו לויקרא א׳:ב׳).
לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום – במשנה פ״ב דבכורות כל הקדשים שקדם מום קבוע כו׳, ובגמרא והשוחטן בחוץ פטור רב הונא מתני חייב כו׳ ואליבא דרע״ק. ועל מה קאי זה ופרש״י דהוא סיפא דתוספתא לעיל. וזה זר מאד דיפסיק הגמרא בפי׳ התוספתא קודם סיומה, ועוד אין המשך לברייתא, ועוד דבתוספתא בכורות ליתא, ויעוין רגמ״ה בזה, והברור דעל משנתנו קאי, ולפני הגמרא היה הגירסא במשנתנו בקדם הקדשן למומן והשוחטן בחוץ פטור ורב הונא מתני חייב, וקבעוה תנאי להך דרב הונא במשנתנו, וכמו דבכה״ג אמרו בזבחים פרק פרת חטאת יעו״ש. ואין ספק בזה כלל. וכן לפני רבינו משה בפי׳ המשנה היה הגירסא והשוחטן בחוץ פטור, יעו״ש, כיון שכן מובן, דבין בקדם מומן להקדשן, בין בקדם הקדשן למומן תנן והשוחטן בחוץ פטור אף דהאמת כן הוא, אבל אינן דבר והיפוכו דנחית תנא להשמיענו, לכן רב הונא משמיענו דבסיפא צ״ל חייב, ובדוקין שבעין, אבל בקדם מומן להקדשן פטור השוחטן בחוץ ור׳ אליעזר מתני חייב ברישא ובסיפא והשוחטן בחוץ פטור והוי דבר והיפוכו, ולכן מוקי לרישא דקדם מומן להקדשן אם שחטן בחוץ הוא בבמת יחיד חייב משום שוחט בעל מום שנאמר לא תזבח לה׳ אלהיך שור כו׳ אשר יהיה בו מום, ועל במה קאי ובזה תני בסיפא והשוחטן בחוץ פטור, פירוש דאם הקריבו בבמת יחיד, זה הבע״מ קודם שנפדה פטור ולא מחייב משום לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום, משום דכיון דקדם הקדשן למומן ובדוקין שבעין אליבא דרע״ק דאם עלו לא ירדו לא מקרו תועבת ה׳ אלוהיך, דלא כתיב תועבה רק בנרבע ואתנן דאם עלו ירדו, אבל בקדם מומן להקדשן דאף אם עלו ירדו לרע״ק חייב השוחט בבמה משום שוחט בע״מ, נמצא דר״א מא״י היה שונה במשנתנו ברישא חייב ובסיפא פטור ורב הונא בבלאה תני ברישא פטור ובסיפא חייב. ודו״ק. ויעוין ספרי דמרבה פיגול ונותר ועוד דרשות, אמנם לא למלקות, יעו״ש.
אשר יהיה בו מום וכו׳ – בספרי פסקא קמ״ז יכול המקדים קדשים זל״ז עולה לחטאת כו׳ ת״ל לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כו׳ לא תוכל לזבח הפסח באחד שעריך כו׳ לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה וכו׳ כל דבר רע. פירוש מלא תוכל לאכול בשעריך דוקא זה לוקה, אבל המקדים מעשרות אינו לוקה, ומלא תוכל לזבח הפסח בשעריך בין למאן דמוקי בזבחים דף ק״ח בשוחטו קודם חצות עיי״ש [ולמאן דמוקי אחר חצות קרי בשעת היתר הבמות קודם חצות עיי״ש] מוכח. דהא דמקדים פסח לתמיד בה״ע דאינו לוקה. עיין תמורה דף ה׳ ובמכילתא ודו״ק.
שם בספרי ר׳ יהושע היא תועבה ואין הולד תועבה. ר׳ יהושע לטעמיה אזיל דפליג על ר׳ אלעזר דסבר כל האסורין למזבח ולדותיהם אסורים, ומכחן מוכיח דולדותיהם מותרים, דכחן מרבה קרא אף הנך שנרבעו ונעבדה בהן עבירה ומוקצה וטרפה. ופלפול ארוך בדברי ר׳ יהושע בפרק אלו טריפות דף נ״ח, יעו״ש. וכפי הנראה מכאן כלישנא דאמר מחלוקת כשנרבעו כשהן מוקדשין, דומיא דבע״מ דמיירי ביה קרא דאפילו אם נולד בו מום כשהוא קודש הולד קרב. ועיין תמורה דף ל׳ ע״ב ושם ריש פרק אלו קדשים ליקרב ואליבא דר״א כו׳ לרעי׳ כו׳. ואכמ״ל בפלפולים.
שם ר׳ שמעון אומר לפי שמצאנו ברובע ונרבע כו׳. יכול אף בחדם ת״ל הוא בזבח דברתי ולא בזובח. אפשר דר׳ יהושע ידע זה מהא דאמרינין בפרק יוהכ״פ דף פ״ה מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, וע״כ דבנגמר דינו מיירי דגג המזבח קולט אפילו מזיד, כמו שפרש״י פרק אלו הגולין דף י״ב ואפילו כן כשר לעבודה, אע״ג דנוגח פסול בבהמה, וא״כ מה״ת למילף רובע ונרבע באדם, כיון דלענין נוגח אינן שוין, והך דרשה דמעל מזבחי אינו מוסכם ואמוראי פליגי ביה, וזהו ר׳ יוחנן דירושלמי פרק אלו הגולין הלכה ו׳ ואני אומר לא גגו קולט כו׳, ועיין מראה הפנים שם בזה, וכן פסק רמב״ם, ואפשר דכן סבר ר׳ שמעון ותו צריך קרא להכשיר רובע ונרבע באדם, ומה שתירץ המראה הפנים דרמב״ם פסק כר׳ יוחנן לגמרי ז״א, שר׳ יוחנן סבר דאף בשוגג אינו קולט רק שש ערי מקלט בלבד ורמב״ם פוסק דשוגג קולטין אותו בעבודה בידו, אם לא דנימא דרמב״ם היה גורס אלא זה ששש ערי מקלט קולטים כו׳, פירוש דמי שערי מקלט קולטין אותו, אותו בלבד קולט גגו של מזבח בכהן. ודו״ק.
ודע דרבינו משה פסק דהרוגי מלכות קולטן המזבח אף קרנותיו, והוא זר כמו שאמר בירושלמי דמשו״ה ברח יואב שלא יהיה מהרוגי מלכות רק מהרוגי ב״ד, יעו״ש. והיינו דבמזבח כתיב לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת כו׳ ותחלליה, והמלכות אינה הורגת אלא בסייף וכמו שאמר בירושלמי ריש פרק ד״מ, ופסקו הרמב״ם ולכך אסור להרגו מדין המלכות, ולכן אמר אדוניה שהיה מחוייב מדין מלכות וקלטו קרנות המזבח (עיין שו״ת מקום שמואל) אמר ישבע לי כו׳ אם ימית את עבדו בחרב, שזהו מדין המלכות להרגו בסייף, ע״ז קלטו המזבח דכתיב כי חרבך הנפת עליה ותחלליה, א״כ ההורג מי שאוחז בקרנותיו הוא מחללו, משא״כ בב״ד אע״פ שרוצח נידון בסייף, מ״מ אם אינו יכול להמיתו אתה ממיתו בכל דבר שאתה יכול להמיתו, וכמו דמרבה הגמרא גבי רוצח בפרק נגמר הדין דף מ״ה, ועיין ריש מכות תוס׳ ד״ה כל, ועיין מש״כ בחידושי על הרמב״ם ודו״ק.
אשר יהיה בו מום – תניא, יכול המקדים עולה לחטאת, פסח לתמיד, מוספים לתמידים, יהיה עובר בל״ת, ת״ל לא תזבח לה׳ אלהיך אשר יהיה בו מום, על אלו עובר בל״ת, ואין מקדים קדשים זל״ז עובר בל״ת1 (ספרי).
כל דבר – תניא, מניין לקדשים ששחטם חוץ לזמנם וחוץ למקומם שעובר בל״ת, ת״ל לא תזבח לה׳ אלהיך כל דבר רע2 (ספרי).
כל דבר רע – תניא, מניין לבעל מום שנולד במומו ובעל גרב ויבלת וחזרת וחולה וזקן ומזוהם שהביאם למזבח שעובר בל״ת, ת״ל לא תזבח כל דבר רע.⁠3 (שם)
כי תועבת ה׳ אלהיך הוא – תניא, מניין לרובע ונרבע ומוקצה ונעבד ואתנן ומחיר וכלאים וטריפה ויוצא דופן שהביאם למזבח שעובר בל״ת, ת״ל כי תועבת ה׳ אלהיך הוא.⁠4 (שם)
כי תועבת ה׳ אלהיך הוא – תניא, ר׳ יהושע אומר, כי תועבת ה׳ אלהיך הוא, הוא תועבה ואין הולד תועבה.⁠5 (שם)
כי תועבת ה׳ אלהיך הוא – תניא, רבי שמעון אומר, יכול כשם שרובע ונרבע פסולין בקרבן כך פסולים בכהן, ת״ל כי תועבת ה׳ אלהיך הוא, בזבח דברתי ולא בזובח.⁠6 (שם)
1. ר״ל רק דומיא דמום, אבל פסולים זולת מום אף כי פסול הקרבן אבל אין עוברין בלאו, ובכלל אלו גם קדימת הקרבנות כדמפרש. וטעם דרשא זו י״ל דדריש אשר יהיה בו מום – בו דוקא, פרט לאלה שאינם בו כי אם בהקדם האחר. ולבד זה בהכרח פסוק זה בא לדרשא, דאל״ה הרי כבר בזכרו לאוין לענין מום בפ׳ אמור ובפ׳ ראה, וזהו גם טעמי הדרשות הבאות.
2. ומפרש כל דבר רע – כמו כל דבור רע, ור״ל כל דבר שמתפגל ע״י דבור רע שמדבר בשעת שחיטה, ורגילין חז״ל לדרוש דבר מלשון דבור כמש״כ בפ׳ ראה בפ׳ וזה דבר השמיטה כמה דוגמאות יעו״ש. והכרח דרשא זו י״ל דמדייק דהול״ל כל אשר בו מום, ומהו שאמר אשר יהיה, אלא שבא לרמז לא תזבח באופן שע״י הזביחה יתהוה בו מום ולא מבעי מום גופני כמו מום בשחיטה אלא אפילו מום רוחני כגון בשחיטת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, וזה מרבה מלשון כל דבר כמש״כ.
3. כל אלה צריכים לרבויא משום דלשון אשר יהים בו מום מורה על מום שיתהוה אחר לידתו לכן מרבה לבעל מום מתולדתו וכן הוה אמינא שמלת מום מורה על מום קיים ועקרי לכן מרבה גם מומים עוברים, כמו בעל גרב וכו׳ וחולה, וטבעים, כמו זקן. ועיקר הטעם בכל אלה הוא משום דכולהו אינם כבוד שמים. והנה לעיל בפ׳ ראה ט״ו כ״א באה ג״כ דרשא בזה, וצריכי אחת לפסול ואחת לאזהרה, ועי׳ בכורות מ״א א׳.
4. ולפנינו ר״פ ויקרא באה עוד דרשא בזה וההיא לפסול ודהכא לאזהרה. ויש להעיר למה צריך לרבות אתנן ומחיר מלשון תועבה והא מפורש כתיב בהו לאו בפ׳ תצא לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה׳, ואפשר לומר דהכא יליף לקולא דאינו חייב על הבאה לבד רק אם גם זובח כמש״כ לא תזבח.
5. מכוין להמשנה תמורה ל׳ ב׳ כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרים, יעו״ש.
6. ע׳ משנה בכורות מ״ה אלו כשרות באדם [בכהן] ופסולות בבהמה, וחשיב שם ושנעבדה בהם עבירה ושהמית את האדם, וכתב התוי״ט וז״ל, ובנוסחאות אחרות לא גרסינן ושנעבדה בהם עבירה ושהמית את האדם, ואפשר משום הא דברכות ל״ב א׳ אמר ר׳ יוחנן כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, וכש״כ לעבודה, והוא הדין למגלה עריות, עכ״ל. והנה בספרי כאן מבואר מפורש לא כן, אלא דרובע ונרבע [היינו נעבדה בהם עבירה] כשר באדם, ומה שלמד התוי״ט בק״ו מדוכן לעבודה אינו ענין כלל זה לזה, דכבר כתבו התוס׳ בסנהדרין ל״ה ב׳ דמאמר ר׳ יוחנן מברכות שהבאנו אינו מן הדין רק חומרא בעלמא, ובפ׳ נשא (ו׳ כ״ז) בפ׳ ואני אברכם הבאנו מירושלמי פ״ה ה״ח דגיטין דמן הדין כהן מגלה עריות ושפ״ד כשר לדוכן, יעו״ש.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ב) כִּֽי⁠־יִמָּצֵ֤א בְקִרְבְּךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁר⁠־יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ אִ֣ישׁ אוֹ⁠־אִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֧ה אֶת⁠־הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָהיְ⁠־⁠הֹוָה⁠־אֱלֹהֶ֖יךָ לַעֲבֹ֥ר בְּרִיתֽוֹ׃
If there is found in your midst, within any of your gates which Hashem your God gives you, man or woman, who does that which is evil in the sight of Hashem your God, in transgressing his covenant,
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[פיסקא קמח]
כי ימצא – בעדים. מכלל שנאמר להלן (דברים י״ט:ט״ו) על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר זה בנין אב שכל מקום שנאמר ימצא בשני עדים ובשלשה עדים.
בקרבך באחד שעריך – מה תלמוד לומר לפי שנאמר והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך שומע אני שער שנמצאו בו ושער שנדונו בו תלמוד לומר שעריך שעריך לגזירה שוה מה שעריך האמור להלן שער שנמצאו בו ולא שער שנדונו בו אף שעריך האמור כאן שער שנמצאו בו ולא שער שנדונו בו.
לפי שמצינו שהנדחים בסייף יכול אף המדיחים תלמוד לומר את האיש או את האשה וסקלתם באבנים ומתו.
לפי שמצינו שאין עושים עיר הנדחת לא על פי אחד ולא על פי אשה יכול יהו פטורים תלמוד לומר איש או אשה.
אשר יעשה את הרע בעיני ה׳ אלהיך לעבור בריתו – קרוי חמשה שמות חרם תועבה שנאוי משוקץ ועוול והמקום קרא לו חמשה שמות רע ומפר ברית מנאץ מכעיס וממרא וגורם חמשה דברים מטמא את הארץ ומחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם.
[Piska 148]
"If there be found in your midst, in one of your cities (lit., "gates") which the Lord your G-d gives you, a man or a woman who would do what is evil in the eyes of the Lord your G-d, to break His covenant": "If there be found": by witnesses, it being written (Ibid. 19:15) "By word of two witnesses, or by word of three witnesses, shall a thing be established.⁠" This is a prototype for the rule that wherever "there be found" is mentioned, Scripture speaks of ("finding") by two or three witnesses.
"in one of your cities": What is the intent of this? Because it is written (Ibid. 5) "Then you shall take out that man or that woman who did this evil thing, to your cities (lit., "gates"), I might think, the reference is to the gate (i.e., the beth-din) in which he was judged; it is, therefore, written "gates" (verse 2), "gates" (verse 5). Just as "gates" (2) refers to the city in which they were found and not to the gate (beth-din) in which they were judged, so, "gates" (5) refers to the city in which they were found and not to the gate (beth-din) in which they were judged.
"a man or a woman": What is the intent of this? Because we find with a condemned city (viz. Ibid. 13:16) that (only) many who served (idolatry) are (put to death) by the sword, I might think that the same obtains with individuals (who did so); it is, therefore, written (Devarim 17:5) "Then you shall take out that man or that woman.⁠" Because we find that those who were incited are killed by the sword, I might think that the same applies to the inciters; it is, therefore, written (Ibid.) "the man or the woman and you shall stone them with stones and they shall die.⁠" Because we find that a "condemned city" is not declared through (the incitement of) an individual or of women, I might think that they are not liable (to the death penalty); it is, therefore, written (Ibid. 2) "a man or a woman who would do what is evil in the eyes of the Lord your G-d, to break His covenant.⁠"
He is called by five names: "banned,⁠" "abominated,⁠" "hated,⁠" "abhorred,⁠" "perverse.⁠"
And the Lord ascribes five names to him: "evil,⁠" "breaker of the covenant,⁠" "blasphemer,⁠" "angerer,⁠" "rebel.⁠"
And he leads to five things: the defiling of the Temple, the desecration of the Name, the departure of the Shechinah, the defeat of Israel by the sword, and the exile of Israel from their land.
כי ימצא אין מציאה אלא בעדים:
כי ימצא בא הכתוב ללמד על עובדי ע״ז שתהא מיתתו בסקילה לכך נאמ׳ הפרשה:
ד״א למה נאמרה לפי שנ׳ (במדבר ט״ו:ל״א) כי דבר ה׳ בזה הכרת תכ׳ לא שמענו אלא על העובד ע״ז במזיד ואין לו עדים במזיד ויש לו עדים שתהא מיתתו בסקלה (אם אמרת כן ענשת מן הדין ת״ל כי ימצא ללמדך שאין עונשין מן הדין) והרי דברים קל וחומר העובר על דברי בשר ודם מיתתו בסקלה על דברי מי שאמר והיה העולם על אחת כמה וכמה שתהא מיתתו בסקלה [אם אמרת כן ענשת מן הדין ת״ל כי ימצא ללמדך שאין עונשין מן הדין]:
בקרבך להוציא את העובד ע״ז בארץ ובא לו חוץ לארץ ומביא את העובד ע״ז חוץ לארץ ובא לו לארץ:
ד״א בקרבך לרבות את הגרים:
באחד שע׳ באחד בתי דינין:
איש או אשה פטר בה את הקטן והרי דברים קל וחומר ומה אם ערוה חמורה פטר בה את הקטן קל וחומר שאר מצות שבתורה:
לפי שמצינו שאין עושין עיר הנידחת לא על פי עד אחד ולא על פי אשה יכול יהוא פטורין ת״ל איש או אשה:
אשר יעשה את הרע מגיד שאין רע אלא ע״ז שכל העובד ע״ז פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה שנ׳ לעבר בריתו ואין ברית אלא תורה שנ׳ (דברים כ״ח:ס״ט) אלה דברי הברית:
אֲרֵי יִשְׁתְּכַח בֵּינָךְ בַּחֲדָא מִן קִרְוָךְ דַּייָ אֱלָהָךְ יָהֵיב לָךְ גְּבַר אוֹ אִתָּא דְּיַעֲבֵיד יָת דְּבִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לְמִעְבַּר עַל קְיָמֵיהּ.
If, in any one of the cities which the Lord your God will give you, there be found a man or woman who has done evil before the Lord your God in transgressing his covenant,
ארום ישתכח ביניכון בחדה מן קורייכון די״י אלהכון יהב לכון גבר או אתה די יעבד מה דסני ומרחק קדם י״י אלהכון למעברה בקיימיהא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בקיימיה״) גם נוסח חילופי: ״על קיים״.
ארום ישתכח ביניכון בחדא מן קורייכון די״י אלקכון יהיב לכון גבר או איתא דיעבד דביש קדם י״י אלקכון למעיבר על קיימיה.
If there be found among you in one of your cities that the Lord your God will give you a man or woman who doth what is evil before the Lord your God in transgressing His covenant,
(ב-ה) כִּי יִמָּצֵא – בְּעֵדִים. מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן (יט, טו) ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר״ זֶה בִּנְיַן אָב שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״יִמָּצֵא״ בִּשְׁנֵי עֵדִים וּבִשְׁלֹשָׁה [עֵדִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר]. בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא״ וְגוֹ׳ שׁוֹמֵעַ אֲנִי (שֶׁעַר שֶׁנִּמְצְאוּ בּוֹ) שַׁעַר שֶׁנִּ(י)⁠דוֹנוּ בּוֹ, (מִנַּיִן) תַּלְמוּד לוֹמַר ״שְׁעָרֶיךָ״ ״שְׁעָרֶיךָ״ לִגְזֵרָה שָׁוָה מַה שְּׁעָרֶיךָ הָאָמוּר (לְהַלָּן) [כָּאן] שַׁעַר שֶׁנִּמְצְאוּ בוֹ [וְלֹא] שַׁעַר שֶׁנִּ(י)⁠דוֹנוּ בוֹ אַף שְּׁעָרֶיךָ הָאָמוּר (כָּאן) [לְהַלָּן] שַׁעַר שֶׁנִּמְצְאוּ בוֹ [וְלֹא] שַׁעַר שֶׁנִּדוֹנוּ בוֹ. לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁהַנִּדָּחִין בְּסַיִף יָכוֹל אַף הַמַּדִּיחִין. תַּלְמוּד לוֹמַר אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וְגוֹ׳. לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת לֹא עַל פִּי עֵד אֶחָד וְלֹא עַל פִּי אִשָּׁה יָכוֹל יִהְיוּ פְטוּרִין. תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה״.
אֲשֶׁר (יַעֲשׂוּ) [יַעֲשֶׂה] אֶת הָרַע וְגוֹ׳ – הַמַּדִּיחַ קָרוּי חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת חֶרֶם תּוֹעֵבָה שָׂנאוּי מְשֻׁקָּץ מְעַוֵּל, וְהַמָּקוֹם קָרָא לוֹ חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת רַע וּמֵפֵר בְּרִית מְנָאֵץ וּמַכְעִיס וּמַמְרֵא, וְגוֹרֵם חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ וּמְחַלֵּל אֵת הַשֵּׁם וּמְסַלֵּק אֶת הַשְּׁכִינָה וּמַפִּיל אֶת יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב וּמַגְלֶה אוֹתָם מֵאַרְצָם. אֵין לִי אֶלָּא זֶה בִּלְבַד, עוֹבֵד מִנַּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַיֵּלֶּךְ וַיַּעֲבֹד״. מִנַּיִן אַף הַמִּשְׁתַּחֲוֶה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם״. ״לְעָבְדָם, לְהָבִיא אֶת הַמְשַׁתֵּף. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִכְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ד׳:י״ט) ״אֲשֶׁר חָלַק ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ וְגוֹ׳ יָכוֹל שֶׁחֲלָקָן לָאֻמּוֹת. תַּלְמוּד לוֹמַר (להלן כ״ט:כ״ה) ״אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם״. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֶלְעָזָר בְּנִי אוֹמֵר בּוֹ שְׁלֹשָׁה דְבָרִים, ״אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי״, בַּתּוֹרָה, וְלֹא דִבַּרְתִּי״, בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, ״וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי״, שֶׁיַּקְרִיב אָדָם אֶת בְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. אֲחֵרִים אוֹמְרִים, ״אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי״ אֶל יִפְתָּח, ״וְלֹא דִבַּרְתִּי״, אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב, ״וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי״ שֶׁיַּקְרִיב (אָדָם) [אַבְרָהָם] אֶת בְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמַעְתָּ – (בְּרֶמֶז תתפ״ח).

רמז תתקח

כְּתִיב הָכָא ״וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב״. וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר ״וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב״, הֵיטֵב הֵיטֵב לִגְזֵרָה שָׁוָה, מִכָּאן שֶׁבּוֹדְקִין אוֹתוֹ בְּשֶׁבַע חֲקִירוֹת. אֵין לִי אֶלָּא חֲקִירוֹת, בְּדִיקוֹת מִנַּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר״. אִם סוֹפֵנוּ לְרַבּוֹת בְּדִיקוֹת מַה תַּלְמוּד לוֹמַר חֲקִירוֹת. חֲקִירוֹת (כֵּיצַד) אָמַר אֶחָד אֵינִי יוֹדֵעַ עֵדוּתָן בְּטֵלָה, בְּדִיקוֹת (כֵּיצַד) אָמַר אֶחָד מֵהֶן אֵינִי יוֹדֵעַ אֲפִלּוּ שְׁנַיִם אוֹמְרִים אֵין אָנוּ יוֹדְעִין עֵדוּתָן קַיֶּמֶת. אֶחָד חֲקִירוֹת וְאֶחָד בְּדִיקוֹת בִּזְמַן שֶׁמַּכְחִישִׁין זֶה אֶת זֶה עֵדוּתָן בְּטֵלָה. בְּיִשְׂרָאֵל אֵין לִי אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, גֵּרִים נָשִׁים וַעֲבָדִים מִנַּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ״.

רמז תתקט

וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא – אֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, דַּאֲמַר קְרָא וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אִישׁ וְאִשָּׁה אַתָּה מוֹצִיא לִשְׁעָרֶיךָ וְאִי אַתָּה מוֹצִיא כָּל הָעִיר כֻּלָּהּ לִשְׁעָרֶיךָ.
וְאֵין דָּנִין אֶת הַשֵּׁבֶט אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. הַאי שֵׁבֶט דְּחָטָא, בְּמַאי. אִילֵימָא בִּמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, אִימַר דְּפָלִיג רַחֲמָנָא בֵּין יְחִידִים לִמְרֻבִּים לְעִנְיַן עֲבוֹדַת אֱלִילִים בִּשְׁאָר מִצְוָה מִי פָּלִיג, אֶלָּא בְּשֵׁבֶט שֶׁהֻדַּח. לְמֵימְרָא דִּבְדִינָא דְּרַבִּים דָיְּינִין לֵיהּ, כְּמָאן לָא כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה וְלָא כְּרַבִּי יוֹנָתָן, דְּתַנְיָא עַד כַּמָּה עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת, מֵעֲשָׂרָה וְעַד מֵאָה, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה, רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מִמֵּאָה וְעַד רֻבּוֹ שֶׁל שֵׁבֶט, [וַאֲפִלּוּ רַבִּי יוֹנָתָן לָא קָאֲמַר אֶלָּא רֻבּוֹ אֲבָל כֻּלּוֹ לָא]. אֲמַר רַב מַתָּנָה, הָכָא בִּנְשִׂיא שֵׁבֶט [שֶׁחָטָא] עָסְקִינַן, מִי לָא אֲמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה (שמות י״ח:כ״ב) ״כָּל הַדָּבָר הַגָּד⁠(וֹ)⁠ל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ״ דְּבָרָיו שֶׁל גָּדוֹל, הַאי נַמֵּי גָּדוֹל הוּא. רָבִינָא אֲמַר, לְעוֹלָם בְּשֵׁבֶט שֶׁהֻדַּח וּדְקַשְׁיָא לָךְ בֵּי דִּינָא דְּרַבִּים דַּיְינִין לֵיהּ, מִי לָא אֲמַר רַבִּי חִיָּא בַּר יוֹסֵף וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא וְגוֹ׳ אִישׁ וְאִשָּׁה אַתָּה מוֹצִיא לִשְׁעָרֶיךָ וְאֵין אַתָּה מוֹצִיא כָּל הָעִיר כֻּלָּהּ לִשְׁעָרֶיךָ, הָכָא נַמִּי אִישׁ וְאִשָּׁה אַתָּה מוֹצִיא לִשְׁעָרֶיךָ וְאִי אַתָּה מוֹצִיא כָּל הַשֵּׁבֶט כֻּלּוֹ לִשְׁעָרֶיךָ.
תָּנוּ רַבָּנָן נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה שֶׁזִּנְּתָה סוֹקְלִין אוֹתָהּ עַל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ. אֵין לָהּ פֶּתַח בֵּית אָב סוֹקְלִין אוֹתָהּ עַל פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר, וּבְעִיר שֶׁרֻבָּהּ נָכְרִים סוֹקְלִין אוֹתָהּ עַל פֶּתַח בֵּית דִּין, וּבַעֲבוֹדַת אֱלִילִים סוֹקְלִין אוֹתוֹ עַל פֶּתַח שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ, וּבְעִיר שֶׁרֻבָּהּ נָכְרִים סוֹקְלִין אוֹתוֹ עַל פֶּתַח בֵּית דִּין. מִנָּהָנֵי מִלֵּי. דִּתְנוֹ רַבָּנַן ״שְׁעָרֶיךָ״ זֶה שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שַׁעַר שֶׁנִּדּוֹן בּוֹ נֶאֱמַר ״שְׁעָרֶיךָ״ לְמַטָּה וְנֶאֱמַר ״שְׁעָרֶיךָ״ לְמַעְלָה, מַה שְּׁעָרֶיךָ הָאָמוּר לְמַעְלָה שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ אַף שְׁעָרֶיךָ הָאָמוּר לְמַטָּה שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ. דָּבָר אַחֵר: ״שְׁעָרֶיךָ״ וְלֹא שַׁעֲרֵי נָכְרִים. הָא אַפִּיקְתֵיהּ. אִם כֵּן לֵימָא קְרָא שַׁעַר, מַה שְׁעָרֶיךָ, שְׁמַע מִ(י)⁠נָּהּ תַּרְתֵּי. אַשְׁכְּחָן עֲבוֹדַת אֱלִילִים, נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה מְנָּלַן. גְמַר פֶּתַח מִפֶּתַח וּפֶתַח מִשַּׁעַר וְשַׁעַר מִשְּׁעָרֶיךָ.
הַהוּא – וְלֹא אָנוּס וְלֹא שׁוֹגֵג וְלֹא מֻטְעֶה. הַהִיא. וְלֹא אֲנוּסָה וְלֹא שׁוֹגֶגֶת וְלֹא מֻטְעֵית.
וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים – יָכוֹל בָּאֲבָנִים מְרֻבּוֹת. תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כ׳:כ״ז) ״בָּאֶבֶן״. אִי בָּאֶבֶן יָכוֹל אֲפִלּוּ לֹא מֵת בְּאֶבֶן אַחַת. תַלְמוּד לוֹמַר ״בָּאֲבָנִים״. אֱמֹר מֵעַתָּה לֹא מֵת בָּרִאשׁוֹנָה יָמוּת בַּשְּׁנִיָּה.
וַאִן וגִדַ פִימַא בַּיְנַכֻּם פִי בַּעץִ׳ קֻרַאךַּ אַלַּדִ׳י אַללָּהֻ רַבֻּךַּ מֻעטִיךַּ רַגֻלַא אַוְ אִמרַאַתַּ צַנַעַ אַלשַּׁרַּ בַּיְןַ יַדַיִ אַללָּהִ רַבִּךַּ פַתַּגַּאוַזַ עַהדַהֻ
ואם ימצא בתוככם, במקצת קריותיך אשר ה׳ אלהיך, נותן לך, איש או אשה שעשה את הרע לפני ה׳ אלהיך, ועבר על בריתו.
לעבור בריתו – אשר כרת אתכם, שלא לעבוד עבודה זרה.
לעבר בריתו TRANSGRESSING HIS COVENANT – i.e. the covenant which He made with you not to practice idolatry.
פס׳: כי ימצא – בעדים.
בקרבך באחד שעריך – שעד שנמצאו בו ולא שעד שנידונו בו. איש או אשה אשר יעשה את הרע בעיני ה׳ אלהיך לעבור בריתו. זו ע״ז העובד קרוי ה׳ שמות חרם ותועבה שנוי משוקץ ועויל. ד״א הקב״ה קרא לו ה׳ שמות רע. מפר ברית. מנאץ. מכעיס. ממרה. וגורם ה׳ דברים מטמא את הארץ מחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם:
כי ימצא – אחר שהזכיר האשרה אצל המזבח (דברים ט״ז:כ״א) שהיא בפרהסיא לכל, שב להזהיר על היחיד על עבודה זרה.
לעבור בריתו – הפך להעמידו.
IF THERE BE FOUND IN THE MIDST OF THEE. After Moses mentions that one is prohibited to plant an asherah near an altar which is in public view, he backtracks and warns the individual not to worship idols.⁠1
IN TRANSGRESSING HIS COVENANT. La'avor brito (in transgressing His covenant) is the reverse of keeping His covenant. I have previously explained grammatically the word vayishtachu (and worshipped), in the Sefer Ha-Yesod.⁠2
1. In private.
2. See Ibn Ezra on Gen. 23:7 (Vol. 1, p. 230) and Ex. 18:7 (Vol. 2, p. 351).
כי ימצא – אחר שהזכיר אזהרת אשרה ואיסור זבח שב להזהיר היחיד על עבודה זרה.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
כי ימצא, "if there will be found amongst you, etc.;⁠" now the Torah addresses individual Israelites who may become guilty of idolatry.
(ב-ה) כי ימצא בקרבך באחד שעריך אשר י״י אלהיך נותן לך – כבר פרשתי (רמב״ן דברים י״א:ל״ב) כי כאשר ידבר במשפטים יזכיר תחלה המשפט בעבודה זרה או בעובדיה.
ואמר באחד שעריך אשר י״י אלהיךא נותן לך – ולא שיהא זה בארץ ישראל בלבד, שאף העובד בחוצה לארץ בסקילה. אבל ענין הכתוב שאמר כי ימצא הדבר באחת מן הערים הרחוקות שיתן לך השם כאשרב ירחיב את גבולך.
והוגד לך ושמעת – באיזה עיר אחרת שתהיה אתה שם, תדרוש הדבר היטב.
וכאשר תדע שהוא אמת והוצאת אותם אל השער ההוא שעבד בו וסקלתם.
ואמר: נעשתה התועבה הזאת בישראל (דברים י״ז:ד׳) – לחייב אפילו בחוצה לארץ, כי בעיר הנדחת אמר: נעשתה התועבה הזאת בקרבך (דברים י״ג:ט״ו), אבל כאן הזכיר: באחד שעריך, שדבר בהווה כאשר פירשנו, ואחר כך הזכיר: בישראל (דברים י״ז:ד׳) ללמד שנוהג זה בכל ישראל.
ועוד הוצרך לומר: באחד שעריך – ללמד כי יסקל על שער שעבד בו, וזה בארץ, כי בחוצה לארץ נסקל על פתח בית דין שנדון בו.
והמצוה הזאת מבוארת שכבר אמר: זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט) – והוא בכל מקום ובכל זמן, ולכך ישנה אותה לבאר מה שיצטרך להוסיף במצוה ויקצר בדבר הנזכר.
ועל דרך האמת: יתכן שהזכיר: באחד שעריך – בעבור שאמר: לעבור בריתו, והיא התועבה הנעשית בישראל, יודיע הכתוב כי הברית בארץ הברית, אבל הדר בחוצה לארץ כאלו עובד עבודה זרה, וכבר הזכרתי הענין הזה (רמב״ן ויקרא י״ח:כ״ה).
והזכיר איש או אשה – כי בעבור קלות דעת האשה תתפתה לעבוד עבודה זרה באות או במופת שנעשה לפניה, והעד נשי ירמיהו (ירמיהו מ״ד). וכן הזכיר באוב וידעוני: או אשה (ויקרא כ׳:כ״ז) לרגילות הנשים בהם, כמו שאמר: מכשפה לא תחיה (שמות כ״ב:י״ז). ובסיפרי (ספרי דברים י״ז:ב׳) דרשו כי בעבור שאמר במדיח: יצאו אנשים בני בליעל (דברים י״ג:י״ד), ואין הדין ההוא ככה בנשים, הוצרך לפרש בעובד שהוא שוה באיש ובאשה.
וטעם אשר לא צויתי מפורש.⁠1
1. עיינו רמב״ן שמות כ׳:ד׳, רמב״ן ויקרא י״ח:כ״ה.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״אלהיך״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כאשר״.
(2-5) IF THERE BE FOUND IN THE MIDST OF THEE WITHIN ANY OF THY GATES WHICH THE ETERNAL THY G-D GIVETH THEE. I have already explained1 that when he speaks of the ordinances he mentions first the judgment to be executed upon the idols or their worshippers. He states [here] within any of thy gates which the Eternal thy G-d giveth thee, not to imply that this law applies only in the Land of Israel, since one who worships idols outside the Land is also liable to stoning. The purport thereof is rather to state, "if the matter be found in one of the distant cities which G-d will give you when He will enlarge thy border2and it be told thee, and thou hear it,⁠3 in whatever city you may be, you are to investigate the matter diligently and if you discover that the charge is true, you shall bring them forth to that city wherein they worshipped, and stone them.⁠"4 He states that such abomination was done in Israel5 [implying that it is done within the nation rather than within the Land] in order to hold the worshipper [of the idols] culpable even outside the Land, for in the case of the apostate city he said, that such abomination is done 'in thy midst,'6 [within the Land], but here he mentioned within any of thy gates [a term generally limited to the Land] for it refers to common events as we have explained, and then he states in Israel7 in order to teach that it is binding upon the entire [nation of] Israel [even outside the Land]. It was also necessary to state within any of thy gates in order to teach that the worshipper be stoned at the gates [of the city] in which he worshipped the idols.⁠8 This is [the law] in the Land, for outside the Land he is stoned at the entrance of the court where he was judged.
Now, this commandment is explanatory, since He already stated He that sacrificeth unto the gods shall be utterly destroyed,⁠9 this applying in every place and at every time. Therefore he repeated it in order to explain what must be added to the commandment, but he abbreviated regarding matters previously mentioned.
And by way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], it is possible that he mentioned within any of thy gates because he stated in transgressing His covenant,⁠10 this [transgression] being the abomination done in [the Land of] Israel.⁠11 Scripture made it known that the covenant is in the Land of the covenant,⁠12 whereas he who lives outside the Land is as if he worshipped idols.⁠13 I have already mentioned this subject.⁠14
He mentioned man or woman,⁠15 because, due to a woman's frivolity, she can be enticed into idol-worship through a sign or wonder done before her, the proof being the case of the women before Jeremiah.⁠16 Similarly, with reference to [the witchcraft of] the ov (ghost) or yide'oni (familiar spirit), Scripture mentioned or a woman17 because these forms of sorcery were customarily practiced by women, as He said, Thou shalt not suffer a sorceress to live18 [even though both male and female sorcerers are equally liable].⁠19 And in the Sifre20 the Rabbis interpret that [the reason for the expression or a woman is] because, having said in the case of an inciter Certain base 'men' are gone out from the midst of thee,⁠21 implying that this law [of the apostate city] is not the same for [the inciters if they were] women,⁠22 it was necessary to explain that regarding an idol-worshipper the law is the same for man and woman.
The meaning of the expression which I have commanded not23 is already explained.⁠24
1. Above, 7:15; 11:32.
2. Further, 19:8.
3. (4) here.
4. (5).
5. (4) here.
6. Above, 13:15.
7. (4) here.
8. Kethuboth 45b.
9. Exodus 22:19.
10. In (2) before us. The question is why is "the woman" mentioned in the case of idol-worship.
11. (4) here.
12. Ezekiel 30:5.
13. Kethuboth 110b.
14. Leviticus 18:25.
15. In (2) before us. The question is why is "the woman" mentioned in the case of idol-worship.
16. Jeremiah Chapter 44.
17. Leviticus 20:27.
18. Exodus 22:17.
19. Sanhedrin 67a.
20. Sifre, Shoftim 148.
21. Above, 13:14.
22. Sifre, R'eih 93.
23. (3).
24. Above, 4:21.
כי ימצא בקרבך – הזכיר לשון בקרבך וכן בסוף הפרשה ובערת הרע מקרבך, לפי שדרך עוברי עברה לעשותה בסתר, ולכך צריך דרישה היטב שיחפש האדם אחר העברות הנעשות במסתרים ובמקומות המחבואים, ושיבער אותן כמו שיבער החמץ מן החורים והסדקים שבבית, וזהו לשון ובערת ולשון מקרבך. ועוד אפשר לומר שיכלול מקרבך מקרוביך, כלומר ובערת הרע מקרוביך, שאם רואה אדם בקרובו שהוא עושה עברה ראוי לו להכלימו לבא כנגדו ושתהיה בו ידו בראשונה, ושלא יחוס על כבודו ושלא יחפה עליו, כענין שכתוב (תהלים ט״ו) וחרפה לא נשא על קרובו.
כי ימצא בקרבך, "If there will be found in your midst,⁠" etc. Mention of the word בקרבך both here and at the end of this paragraph (verse 7) reflects the fact that most sinners try and commit their sins in secret; this is why extensive investigations have to be made to bring the facts to light. Once found out, these sinners who are equated with the evil they did have to be destroyed like the leavened matters before Pesach which has to be cleaned out of all the cracks in the walls and in the floor. This is why the Torah writes ובערת, "you are to destroy,⁠" coupled with the word מקרבך, "from deep inside you.⁠"
It is also possible to understand the word מקרבך as an allusion to the relatives of the sinner, as if the Torah had written מקרוביך, "from among your kin.⁠" When someone observes a family member sinning (purposely) he is to shame him and be the first one to administer the punishment when it is imposed; he must neither allow feelings of kinship nor embarrassment to cause him to cover up such sins. This is the meaning of Psalms 15,3: "he must not be afraid to bear reproach for his relative's acts and therefore cover up for him" (compare Rashi).
כי ימצא בקרבך – כתב הרמב״ן כאשר ידבר במשפטי׳ מזכיר תחלת המשפט בע״ז או בעובדיה:
באחד שעריך אשר ה׳ אלהיך נותן לך – לא שיהא דין זה נוהג בארץ שאף העובד ע״ז בחוצה לארץ הוא בסקילה אלא פי׳ הפסוק כי ימצא הדבר באחת מן הערים הרחוקות שיתן לך השם כאשר ירחיב את גבלך:
איש או אשה – בעבור קלות האשה שהיא נוחה להתפתות לע״ז על ידי אות ומופת וכן הזכיר באוב וידעוני איש או אשה בעבור שרגילות הנשים בהם. ובספרי בעבור שאמר בעיר הנדחת יצאו אנשים בני בליעל ואין הדין ככה בנשים הוצרך לפרש בעובד שהוא באיש ובאשה:
כי ימצא בקרבך, "if there will be found in your midst,⁠" Nachmanides comments that it is commonplace for the Torah, whenever addressing the laws known as משפטים, laws dealing with inter-personal relations, that the first item on the list that follows always deals with idolatry or with those practicing it.
איש או אשה, "a man or a woman, etc.⁠" Seeing that it is part of the psyche of women to tend to inadvertently commit idolatrous acts by consulting soothsayers, or generally turning to people who claim to know the future, they tend to be impressed by people performing acts that demonstrate their extra-sensory capabilities. We find Biblical proof of this in Jeremiah, chapter 44.15 and onwards In the Sifri the reason for the separate mention of man and woman in this verse is explained as due to the fact that when speaking about the עיר הנדחת, Deut. 13,14, the Torah had described the guilty persons as אנשים, men, to indicate that if the instigator had been a woman the whole legislation of a city that had allowed itself to be seduced does not apply, the Torah had to emphasize that in the case of individual idolaters no difference is made between the punishment for men and women.
(ב-ד) כי ימצא בקרבך באחד שעריך והוגד לך ושמעת ודרשת היטב – מגיד שצריך לדרוש ולחקור בזה מאד אם הענין אמת אם לא.
(ב-ד) ואמר כי ימצא בקרבך באחד שעריך וגו׳ – 1יאמר שיבדל הצדק התורני אשר להם מהטבעי הכולל מצד הדברי׳ שישפטו עליהם ובאופני משפטיהם מצד הדברי׳ כי עקר מה שיונחו עליו הוא לבער עבודה זרה מן הארץ שזהו דבר שיחייבהו השכל האנושי על הדרך המופת והתורה בחוזק מצותיה והוא אומרו כי ימצא בקרבך וגו׳ וילך ויעבוד וגו׳ והוגד לך ושמעת וגו׳ והוצאת את האיש וגו׳.
1. יאמר שיבדל וכו׳ ר״ל שבאופן עשיית משפט על פי מצות התורה נבדל ממה שהיינו עושים אותו רק על פי השכל הטבעיי ד״מ בנדון שלפנינו אחרי שיחייב השכל האנושי ומצות התורה גם יחד שנשתדל בכל עוז לבער הגילולים ועובדיהם מן הארץ, היה השכל מחייב ג״כ שלא לעשות שום הבדל בין העובדים האלה יהיו רבים או מעטים, כי בכל האופנים חטא משפט מות להם, גם לא היינו מצריכים על פי משפט השכל לעדות שני עדים, כי אם בכל אופן שהיה מבורר לנו אל נכון שחטאו בעון זה, היו ג״כ ראוים להענישם, אבל הצדק התורני, מחייב שרק על פי העדת ב׳ או ג׳ עדים ולא באופן אחד יענשו החוטאים, והבדיל ג״כ בין החוטאים בעצמם בבחינת מספרם וחשיבותם, כי היחידים נידונים מב״ד של כ״ג שהיו בכל שער ושער, ועיר הנדחת או זקן ממרא רק עפ״י הב״ד הגדול של ע״א זקנים שבירושלים.
(ב-ג) כי ימצא בקרבך באחד שעריך וגו׳ עד כי יפלא. המצוה הזאת כבר באה בפרשת משפטי׳ באמרו שם זובח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו. אבל לא פורש שמה אם משפט היחיד העובד גלולים הוא לבית דין הגדול כדין עיר הנדחת ודין זקן ממרא. ששניהם ביעורם בבית דין של ע״א או אם יהיה משפטו בבית דין של כ״ג אשר בשערים ולא פורש שם גם כן מה יהיה ענשו ואיך יחרם הזובח לאלהי׳ אחרים. ולא פירש גם כן אופן המשפט אם יהיה ע״פ עדים וכמה יהיו או בקול בלבד או איך יהיה. ומפני זה ראה מרע״ה לבאר המצוה הזאת בכל הדברים האלה. ובאה במקום הזה להודיע שעקר הנחת השופטים בשערים שזכר הוא לבער הגלולים מן הארץ ושעליהם מוטל עונש היחיד ואינו מסור לב״ד הגדול כדין עיר הנדחת וזקן ממרא. כי הנה היחיד אינו באותה מדרגה ולכן ראוי שיהיה נדון בשערו. וזהו אמרו כאן איש או אשה אשר יעשה את הרע וגו׳ והוצאת את האיש ההוא או את האשה וגו׳. כי מצד שאם איש או אשה פרטיים היה דינם מסור לב״ד עירם ולא לב״ד הגדול.
ואמר והוגד לך ושמעת להגיד שאין בזה צד לשון הרע. ואין אסור לשמעו אבל בהפך כי השופטים ראוי שיחקרו עליו.
והנה אמר על ענין החטא הזה אשר יעשה הרע בעיני ה׳ אלהיך לעבור בריתו וילך ויעבוד אלהים אחרים כדי להעיר על שלש בחינות שבעבורן היה חטאו יותר קשה. האחד לפי שבזה הכעיס את הש״י אשר היטיב עמו טובות הרבה. ועל זה אמר אשר יעשה את הרע בעיני ה׳ אלהיך שמפני זה הוא בן מות. והבחינה הב׳ לפי שכבר ברית היתה כרותה בין הש״י ובין האומה שלא יעבדו אלהים אחרים. וזה עבר הברית וראוי מפני זה שיהרג וזהו לעבור בריתו. והבחינה הג׳ שעבד אלהי׳ אחרים והשתחוה להם וזהו סכלות גדול לפי שעם היות שנודה שיש בככבי׳ ושרי מעלה כחות להשפיע הטובות או הרעות על התחתוני׳ הנה אין ממשלתם על ישראל. ועוד שהם אינם פועלים ברצון לשנא׳ שעם העבודה ההיא יפיקו בני אדם רצונם להשפיע עליהם כי פעלתם טבעית. וכמו שהאש ישרוף בטבעו ואין הפרש כשיעבדו אותו וישתחוו לו או לא יעשו דבר מזה. כי תמיד יעשה פעולתו המוגבלת אליו בטבע. ככה הככבים והשרים העליונ׳ פעלתם בטבע כפי הכנת המקבלים ואינה ברצון. ולכן לא תאות אליהם העבודה וההשתחואה. ועל זה אמר וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי רוצה לומר כי הטעות כלו בעובדי כוכבים הוא בעבדם לעליוני׳ כי הש״י נתן להם הכחות לפעול כפי טבעם. אבל לא צוה שיעבוד אותם על זה בהיות ישרא׳ מיוחד להנהגתו.
(ב-ד) וסמך לכאן כי ימצא בקרבך איש או אשה אשר יעשה את הרע וגו׳. לפי שהדיין השופט צדק צריך שיעשה דרישה וחקירה בכל הדברים. כאמרם ז״ל הוי זהיר לחקור את העדים. ובפרט בענין עבודה זרה. לכן אמר בכאן וילך ויעבוד אלהים אחרים ודרשת היטב בדרישה וחקירה.
כי ימצא בקרבך – אחר שצוה למנות דיינים בכל עיר ועיר לשפוט כל בית דין את בני עירו, הזכיר משפט עובד עבודה זרה, שאינו נדון בעירו, אבל נדון באותה העיר שעבד בה. ואחריו הזכיר ענין מחלוקת בתי דינים, שזה גם כן נשפט בעיר אחרת, היינו במקום ״אשר יבחר ה׳⁠ ⁠⁠״ (דברים י״ז:ח׳), וכן ענין זקן ממרא.
לעבר בריתו – הברית שכרת על כל המצות, כי אמנם העובד עבודה זרה כופר את כל המצות ומבטלן.
כי ימצא בקרבך, after Moses instructed the people to appoint judges in each city so that each court would judge primarily people who lived in its vicinity, Moses continues with the trial of an idolater, something that is not judged locally, in the town where he lives, but in the town in which he committed the crime. Subsequently, Moses deals with the problem of disagreements among members of the court, or several courts with one another. Such disagreements are also not to be judged locally but “in the place that the Lord has chosen,” (verse 8) i.e. the same court in which an elder who refuses to submit to the majority view of his colleagues is to be judged.
לעבור בריתו, the covenant embracing all the commandments, for worshipping idols is an offence considered as equivalent to having violated all of the Torah’s commandments.
(ב-ה) ואחר כך סמך מצוה דשייכא לדיינים בכלל, היינו שאם איש או אשה עבדו עבודה זרה במקום אחד, בית דין של אותו מקום אינו יכול להמיתו רק בשער שעבד בו.
וכן אמר, כי ימצא בקרבך וגו׳ וכל הפרשה עד והוצאת את האיש וגו׳ ׳אל שעריך׳ וגו׳, שזה עיקר החידוש שנתחדש במצוה זאת, והוא עניין כולל לכל בית דין ובית דין שלא ימיתהו רק באותו שער שעבד:
בעיני יְדֹוָֽד⁠־אלקיך: כל שם קדש שהוא במקף מתוג כגון זה. כך מצ׳ בס׳ יש׳. [יְדֹוָֽד⁠־אלהיך].
כי ימצא בקרבך – אומרו בקרבך, לחייב על הדבר לבני המקום ששם ימצא האיש עושה הרע ואחריהם יתחייבו כל יושבי הארץ, והוא מה שגמר אומר באחד שעריך, ורבותינו ז״ל (כתובות מ״ה:) דרשו שעריך לגזירה שוה שער שנמצאו בו ולא שער שנידונו בו, ואמרו אשר ה׳ אלהיך נותן לך, נתכוין לומר שעל מנת כן ה׳ נתנה לך.
לעבור בריתו – פירוש צריך שידע שהוא עובר ברית ה׳, ולזה צריך שיתרו בו ויודיעוהו מה גדלו מעשיו הרעים, גם רמז שאם אמר למתרים שהוא נשבע לעבוד עבודה זרה שיודיעוהו שקדמה לו ברית על זה ואין שבועתו חלה לבטל הראשונה והרי הוא עובר ברית ה׳ ויהרג.
כי ימצא בקרבך, "If there be found amongst you, etc.⁠" The reason the Torah adds the word בקרבך, "in your midst,⁠" is to place the burden of dealing with the sinner (idolator) on the local authorities. Jews in other cities are only charged with dealing with the idolator if the people of his own city have failed to do so. This is what is meant by the words באחד שעריך, "in one of your cities.⁠" Our sages in Ketuvot 45 make use of the expression שעריך both here and in verse 5 to rule that the execution of the idolator takes place where he performed the sin and not in the city where he was sentenced to death (assuming they are not the same). The reason that the verse concludes with "which the Lord your God is about to give to you,⁠" is a reminder that one of the reasons God gave us the Holy Land is that we observe the commandment to execute idolators.
לעבר בריתו, "to violate His covenant.⁠" Moses means that it is important for the sinner to realise that he violated God's sacred covenant. This is the reason he cannot be executed unless he had been properly warned of the penalty in store if he proceeded with his intention to commit this sin. There is also a hint here that if the idolator told the people who warned him to desist that he had sworn an oath to serve this particular deity, that he must be reminded that such an oath is not valid as he had been obligated under a previous oath dating back to Mount Sinai not to engage in any form of idolatry. His execution would therefore be perfectly legal if he went ahead and ignored the warning.
כי ימצא וגו׳ – מכאן ג״ש לכל מקום דכתיב ימצא. בעדי׳ הוא.
בקרבך – למעט נכרים מסקילה.
באחד שעריך – לג״ש מה כאן שער שעבד בו אף להלן כו׳.
באחד שעריך – אף שאין שם ב״ד. איש. למעט את הקטן יכול למעט גם אשה ת״ל או אשה. ולפי שבטומאת כהני׳ כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן. ואמרת. לרבות שהוזהרו גדולים על הקטנים בא ללמד כאן שהוא להיפך.
לעבר בריתו – שג׳ בריתות הן ברית תורה וברית ע״ז וברית מילה. ושבת כנגד כולם. שנאמר ג׳ פעמים ברית עם אות בפרשת כי תשא אצל שבת.
לעבר בריתו – לכך עונש ישראל חמור מעכו״ם שישראל עובד ע״ז בסקילה וגוי בסייף משום שישראל כרתו ברית על ע״ז ולכך חמור מעכו״ם.
כי ימצא – כבר כתבנו (לעיל ד׳ ט״ז) שיש שני מיני ע״ז, וכאן מדבר אל המין השני, שהעובד יודע רבונו, אלא שלא יאמין כי הוא יתברך בעצמו נוהג עולמו, אלא מסרו תחת יד העליונים, ושראוי לעבוד גם למנהיג העולם הזה, וזהו השתוף שהגוים פטורים עליו, אבל הישראלי חייב עליו מיתה, ולהודיע שמדבר על השתוף, הוסיף הכתוב מלות לעבור בריתו, וזהו הברית שכרת השם עם ישראל להנהיגם למעלה מן הטבע, ולעומת זה נתן להם תורה נפלאה נשגבה מדרכי הטבע, ולכן הישראלי הזה העובד ע״ז על דרך זה שאמרנו, כופר בכל התורה כלה, שהרי לדעתו הנהגת העולם כלו היא כפי הטבע, ושוב אין מקום למצות התורה שהן כלם למעלה מן הטבע:
בהקשר לאמור לעיל, מובאים עתה סדרי דיני עונשין, שהנציגים הלאומיים או שלוחיהם צריכים לנהוג על פיהם, בקיימם את תפקידם להקים את התורה לאחר שהופרה אחת ממצוותיה. המקרה שנבחר כאן כדוגמא הוא של החטא החמור ביותר: עבודה זרה.
אפילו במקרה כזה, הדיון בבית הדין חייב להתנהל במדויק באותו סדר מפורט שנתפרש עבור עבירות קלות יותר. גם כאן, בחטא החמור ביותר, צריך לדון, כמו בכל דיני עונשין שבישראל, על יסוד הגדת עדות מפי עדי ראייה. ראיות נסיבתיות [היינו מצד הקשר העניין, שלא על פי עדות ראייה] אינן מתקבלות. אפילו במקרה כזה, בית הדין יכול להתחיל בדיון רק לאחר שנתקבלה הַאֲשָׁמָה מפי עדי ראייה, אשר ביכולתם להעיד עדות כשרה ומקובלת בדין. אין מקום בדיני ישראל לשיטות משפטיות המבוססות על הלשנות ודברי קטרוג גרידא. עדות העדים חייבת להיות נתונה לבחינה זהירה ומדוקדקת ביותר, ובית דין של מטה הפועל על פי התורה יכול לפעול כנגד הנאשם רק אם נקבע מעל לכל ספק, שבעת שעשה את המעשה התרו בו, והוא היה מודע לכך שמעשהו הנו עבירה. כל הפרטים האלה רמוזים במקרה המתואר כאן בפסוקים הבאים.
כי ימצא בקרבך – ״מצא״ הוא הלשון המקובלת לראיית העדים, שהיא היסוד לכל עדות (השווה שמות כב, ג; במדבר טו, לב–לג). על אף ש״מצא״ מציין גם מציאת דבר בכוונה כתוצאה מחיפוש, בדרך כלל הוא מורה על מציאה שלא בכוונה, והוראה זו עולה בקנה אחד עם המצב האובייקטיבי לחלוטין שבו נקלעו העדים לעובדה הנקבעת על ידי עדותם.
בקרבך באחד שעריך – הכתוב פונה אל הכלל הלאומי. בכל מקום שהעבירה נעשית בארץ, היא תמיד נעשית ״בקרב האומה״, והאומה מחויבת לקיים את התורה נגד העוברים עליה. חובה זו מוטלת על הציבור הלאומי, על בניו כעדים, ועל נציגי האומה או שלוחיהם כבתי דין.
אשר יעשה את הרע בעיני ה׳ אלקיך לעבר בריתו מן הסתם אינו מתייחס רק לחטא עבודה זרה הנידון בפסוקים הבאים, אלא הוא כינוי כללי לכל העבירות שבית דין מענישים עליהן. העבירה על כל איסור שהוא – הווי אומר, עשיית דבר שה׳ אמר עליו שהוא ״רע בעיניו״ – היא עבירה על ברית ה׳. כל אחת ממצוות ה׳, ללא יוצא מן הכלל, נכללת בכמה וכמה כריתות ברית (עיין שמות כד, ח; להלן כח, סט; כט, ח; סוטה לז:), ובכך הפכה כל מצווה ל״ברית״, דבר מוחלט ובלתי ניתן לשינוי (עיין פירוש, בראשית ו, יח).
בית הדין אינו מעניש את החוטא אלא אם כן עשה את ״הרע בעיני ה׳ אלקיך״ מתוך ההכרה שבכך הוא ״עובר בריתו״ – הווי אומר, רק אם החוטא היה מודע בעת עשיית החטא למאמר הכתוב האוסר את המעשה, ולעונש הכרוך בעשיית המעשה. ניתן לקבוע עובדה זו רק על ידי ״התראה״ – הווי אומר, על ידי שהעדים מזהירים את החוטא בשעת עשיית החטא; ועל ידי שהחוטא מקבל את ההתראה – היינו, שהחוטא אומר במפורש שהוא עושה את המעשה אף על פי שהוא חֵטא, ושהוא יודע שהוא עתיד להיענש עליו. מכאן השאלות ששואלים את העדים: ״התריתם בו, קבל עליו התראה, התיר עצמו למיתה, המית תוך כדי דיבור״ וכו׳ (סנהדרין מ:; עיין פירוש, ויקרא כ, יז; במדבר טו, לג; עיין גם פירוש להלן פסוק ו).
[ט] כי ימצא – לשון ימצא שנזכר בדיני נפשות ומלקות וממון הוא ע״י עדים כמו שפי׳ להלן ע״פ שנים עדים ומזה נלמד לכ״מ, עמ״ש בפי׳ המכלתא משפטים (סי׳ סג):
[י] בקרבך באחד שעריך – מ״ש באחד שעריך מיותר, ופי׳ חז״ל שבא ללמד שמ״ש והוצאת את האיש וכו׳ אל שעריך, אין הפי׳ אל מקום הב״ד, ששם שער בא הרבה פעמים על מקום מושב הב״ד שהיה דרכם לשבת בשער העיר, כמו ובועז עלה השער, ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, רק פי׳ אל העיר שנמצאו בו כמו בשעריך תאכלנו, כ״ה בכתובות (דף מה) ועפ״ז הגיה הגר״א את דברי הספרי שומע אני שער שנדונו בו וכן היה גי׳ רש״י שכתב המתרגם אל שעריך לתרע בית דינך טועה כי מדמינן שעריך שלהלן לשעריך שבכאן שפי׳ שער שנמצאו בו:
[יא] איש או אשה – וחזר ואמר והוצאת את האיש או את האשה וסקלתם, מפני שבדין עיר הנדחת אם המדיח הוא יחיד או נשים אינם בכלל, ה״א שגם יחיד העובד כו״ם או נשים העובדות יהיו פטורים לכן אמר והוצאת את האיש או את האשה, ואמר פה איש או אשה לבל נאמר שאם יחידים הודחו ע״י מדיחים דינם בסייף לכן אמר שדין זה של סייף רק בהודחו רוב בני העיר, [והגהתי כגי׳ הגר״א]:
כי ימצא בקרבך באחד שעריך וגו׳: כל זה בא1 לענין המיוחד בעובד עבודת כוכבים שנהרג בשער שעבד עבודה זרה2, ולא בשער שנדון ככל חייבי מיתות3. על זה דייק זה המקרא דוקא ״בקרבך״, היינו בעיר של ישראל, ולא בעיר של עובדי כוכבים4, ודוקא ״באחד שעריך אשר ה׳ אלהיך נותן לך״, היינו בארץ ישראל, ולא בחו״ל, כמו שכתב הרמב״ן ז״ל דבחו״ל נדון על פתח בית דין שנדון שם ככל חייבי מיתות5.
לעבור בריתו: דכל עבירה הרי הוא ״רע בעיני ה׳⁠ ⁠⁠״, אבל כאן הרע היה ״לעבור בריתו״ ומפרש (פסוק ג׳) ״וילך ויעבוד וגו׳⁠ ⁠⁠״6. ולדעת רבא בסנהדרין (סא,ב) דהעובד מאהבה או מיראה פטור7, יש להוסיף דהכי דייק הכתוב – דוקא ״לעבור בריתו״ דמכוון לכך, ולא מאהבה ומיראת אדם.
1. מדוע חזרה התורה על ענין זה שכבר הוזכר בספר שמות (כב,כט) ״זובח לאלהים יחרם, בלתי לה׳ לבדו״.
2. רש״י (פסוק ה׳) ד״ה אל שעריך: המתרגם ״אל שעריך״ ׳לתרע בית דינך׳ טועה, שכן שנינו (כתובות מה,ב) ״אל שעריך״ – זה שער שעבד בו. או אינו אלא שער שנדון בו? נאמר ״שעריך״ למטה (פסוק ה׳) ונאמר ״שעריך״ למעלה (פסוק ב׳), מה ״שעריך״ האמור למעלה שער שעבד בו אף ״שעריך״ האמור למטה שער שעבד בו, ותרגומו ׳לקרויך׳.
3. כמבואר ברמב״ם בהלכות סנהדרין פרקים יב-יג.
4. כשבמקרה כזה יסקלוהו בפתח בית הדין שנדון בו.
5. זה לשונו: ועוד הוצרך לומר ״באחד שעריך״ ללמד שיסקל על שער שעבד בו, וזה בארץ, כי בחוץ לארץ נסקל על פתח בית דין שנדון בו.
6. וכפי שפירש רש״י: ״לעבור בריתו״ – אשר כרת אתכם שלא לעבוד אלילים.
7. איתמר, העובד עבודה זרה מאהבה ומיראה (רש״י: מאהבת אדם ומיראת אדם, ולא חשבה בלבו באלהות)... רבא אמר פטור (רש״י: בין במזיד בין בשוגג, דלאו כלום עבד)... אי קבליה עליה באלוה – אין, אי לא – לא.
איש או אשה – גם האשה גם כי חלשה לא תחוס עליה.
(ב-ה) קנובל מעיר שלכאורה היה מקום הפסוקים האלה למעלה י״ג:ב׳-י״ט, כי שם נאמרה פרשת מסית ומדיח ועיר הנידחת. אולם נראה, כי פרשה זאת נאמרה כאן, משום שכאן נותנת לנו התורה דוגמא להוצאה לפועל של המשפט ״בשעריך״, ואין ספק כי מקרה זה אינו דומה למסית ומדיח ועיר הנידחת. עונשו של מסית ומדיח הוא יותר חמור מעונשו של המוסת. עיר הנידחת נאמרה למעלה, מפני ששם הרי מדיחיה מתוכה, זאת אומרת העיר כוללת גם את המדיח וגם את המודחים.
כי ימצא – מבואר בספרי: ״בעדים״, וכן מוכח מפסוק ו׳ (״על פי שנים עדים יקום דבר״). מכאן למדו רבותינו בספרי בבנין אב, שבכל מקום שנאמר בתורה כי ימצא, הכוונה למציאה בעדים.
באחד שעריך וגו׳ – כעין זה למעלה י״ג:י״ג.
איש או אשה – מבואר בספרי כי הוצרך הכתוב כאן להדגיש זאת, מפני שבעיר הנידחת למדנו: יצאו אנשים — ולא נשים (למעלה י״ג:י״ד), על כן הוצרך הכתוב להשוות אשה שעבדה עבודה זרה לאיש לענין עונשין.
אשר יעשה – לשון זכר, מפני שמקודם הוזכר איש.
לעבור בריתו – כאן הכוונה לדברי הברית — עשרת הדברות; השוה שמות ל״ד:כ״ח ולמעלה ד׳:י״ג (״את בריתי... עשרת הדברים״), השוה גם יהושע ז׳:י״א,ט״ו; כ״ג:ט״ז. הכתוב מפרש מיד, שהכוונה לאזהרה החמורה ביותר שבברית, דהיינו איסור עבודה זרה.
כי ימצא – ולהלן הוא אומר (פ׳ ו׳) על פי שנים עדים וגו׳, זה בנה אב, שכל מקום שנאמר ימצא – בשנים ובשלשה עדים הכתוב מדבר.⁠1 (שם)
איש או אשה – מה תלמוד לומר, אלא לפי שמצינו שאין עושין עיר הנדחת על פי יחיד וע״פ נשים, יכול אף כאן פטור בכאלה, תלמוד לומר איש או אשה2 (ספרי).
1. דכך מורה לשון ימצא שאין ספק בהווייתו וזה יצוייר רק כשיש עדים בדבר, ובכ״ז צריך לבנין אב להוראת מספר העדים.
2. דין זה בעיר הנדחת מבואר לעיל בפ׳ ראה י״ג י״ד. ולכאורה אינו מבואר הא גם גבי עיר הנדחת קיי״ל דאעפ״י שיחיד או נשים אין עושין עיר הנדחת היינו רק לענין זה שאין נשרפים כולם וממונם פלט, אבל בכ״ז היחיד או הנשים הן נדונין בסקילה, וא״כ מהיכי תיתא שבכאן יהיו פטורים כלל, אך באמת הא גופא דשם נידונין בסקילה ילפינן מן הכתוב הזה, דזולת פסוק זה לא מצינו מקום אחר.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ג) וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיַּעֲבֹד֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לָהֶ֑ם וְלַשֶּׁ֣מֶשׁ׀ א֣וֹ לַיָּרֵ֗חַ א֛וֹ לְכׇל⁠־צְבָ֥א הַשָּׁמַ֖יִם אֲשֶׁ֥ר לֹא⁠־צִוִּֽיתִי׃
and has gone and served other gods, and worshiped them, or the sun, or the moon, or any of the host of the sky, which I have not commanded;
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
אין לי אלא זה בלבד עובד מנין תלמוד לומר וילך ויעבוד אלהים אחרים, מנין אף המשתחוה תלמוד לומר וישתחו להם ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי.
לעבדם (דברים כ״ח:י״ד) – להביא את המשתף.
רבי יוסי הגלילי אומר מכלל שנאמר (שם ד׳:י״ט) אשר חלק ה׳ אלהיך אותם לכל העמים יכול שחלקם לאומות תלמוד לומר (שם כ״ט:כ״ה) אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם.
רבי יוסי אומר אלעזר בני אומר בו שלשה דברים (ירמיהו י״ט:ה׳) אשר לא צויתי בתורה, (שם) ולא דברתי בעשרת הדברות, (שם) ולא עלתה על לבי שיקריב אדם את בנו על גב המזבח.
אחרים אומרים: אשר לא צויתי – על יפתח, ולא דברתי על מישע מלך מואב, ולא עלתה על לבי, שיקריב אברהם בנו על גבי המזבח.
סליק פיסקא
This tells me only of one who serves (idolatry). Whence do I derive (the same for) one who bows down to it? From (Ibid. 3) "and he bow down to them, or to the sun, or to the moon, or to the whole host of heaven.⁠"
"which I did not command" includes (in one interdict) "combining" (any of the above with the Lord as co-deities).
R. Yossi Haglili says: Because it is written (Ibid. 4:19) ("the sun and the moon, etc.) which the Lord your G-d bequeathed to all the peoples,⁠" I might think that He bequeathed them to the nations (to serve them), it is, therefore written (Ibid. 29:25) "gods which they did not know and which He did not bequeath to them (to serve them).⁠"
R. Yossi says: Elazar, my son, says three things:
"which I did not command" (Jeremiah 19:5) — in the Torah;
"and which I did not speak" — to the prophets;
"and which never entered My heart" — that a man should sacrifice his son on the altar.
Others say: "which I did not command": This refers to the son of Meisha the king of Moav (viz. II Kings 3:27); "and which I did not speak": This refers to the daughter of Yiftach (viz. (Judges 11:31-40); "and which never entered My heart": This refers to Isaac, the son of Abraham (viz. Bereshit 22).
[End of Piska]
וילך ויעבד בא הכת׳ ללמד על המקבל עליו לעבוד ע״ז שהוא כעובד ע״ז שינה הכת׳ מצות זו בכל המצות שבתורה שכל מצות שבתורה אינו חייב עד שיאמר ויעשה כאן עשה את האומר בפיו כעושה מעשה:
וילך ויעבד אלהים אחרים וישתח׳ להם לחייב על העשייה בפני עצמה ועל ההשתחויה בפני עצמה אתה אומר לחייב על העשייה בפני עצמה ועל ההשתחויה בפני עצמה או לא יהא חייב עד שיעבוד וישתחוה ת״ל(שמות כ׳:ה׳) לא תשתחוה להם ולא תעבדם לחייב על העשייה בפני עצמה ועל ההשתחויה בפני עצמה:
ויעבד שומע אני כל עבודה במשמע ת״ל (שם כ״ב:י״ט) זבח לאלהים יחרם זביחה היתה בכלל ויצאת ללמד מה זביחה מיוחדת שכיוצא בה עובדין לשמים חייבין עליה בין שתהא (עובדתו) [עבודתו] בין שאינה עבודתו וכל שאין כיוצא בה עובדין לשמים לשם עבודתו חייב שלא לשם עבודתו פטור:
אלהים אחרים שומע אני עד שיעבוד כל ע״ז במשמע ת״ל ולשמש או ליריח אלו היו בכלל ויצאו מן הכלל ללמד מה אלו אחד אחד בפני עצמו אף כשנאמר אלהים אחרים חייב על כל אחד ואחד בפני עצמו או אינו אלא כלל ופרט וכי נאמר לשמש לירח לצבא השמים לא נאמר אלא ולשמש או לירח או לכל צבא השמים בא ללמדך שאינן כלל ופרט אלא רבויין:
אני אקרא לכל צבא השמים ומה ת״ל ולשמש או לירח אלא הוא הדין והוא התשובה:
אשר לא צויתי לאומ׳ לעבדן זה אחד מן הדברים שכתבו לתלמי המלך:
אשר לא צויתי ולהלן הוא אומר (ירמיהו י״ט:ה׳) אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי:
אשר לא צויתי בתורה:
ולא דברתי בעשרת הדברות:
ולא עלתה על לבי שיקריב אדם את בנו על גבי המזבח:
ד״א אשר לא צויתי ליפתח:
ולא דברתי למישע:
ולא עלתה על לבי שיקריב אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח אלא נסיון הוא:
וַאֲזַל וּפְלַח לְטָעֲוָת עַמְמַיָּא וּסְגֵיד לְהוֹן וּלְשִׁמְשָׁא אוֹ לְסֵיהֲרָא אוֹ לְכָל חֵילֵי שְׁמַיָּא דְּלָא פַקֵּידִית.
and going to do service to the idols of the Gentiles, or to the sun, moon, or all the host of the heavens, in worshipping them, which I have not commanded;
ואזל ופלחא קדם טעוון אחרניין וסגדב להון ולשמשא או לסהרא או לכל חילוות שמייא די לא פקדית.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואזל ופלח״) גם נוסח חילופי: ״ויזל ויפלוח״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וסגד״) גם נוסח חילופי: ״ויסגוד״.
ואזל בתר יצרא בישא ופלח לטעוות עממיא וסגיד להון ולשימשא או לסיהרא או לכל חילי שמייא דלא פקידית.
and, following after evil desire, shall serve the idols of the Gentiles, and worship them, or the sun, or the moon, or all the host of the heavens, which I have not commanded;
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

פַמַצַ׳י׳ וַעַבַּדַ מַעבּוּדַאתֵ אֻכַ׳רַ וַסַגַדַ לַהַא אַוְ לִלשַּׁמסִ אַוְ לִלקַמַרִ אַוְ לִסַאאִרִ נֻגּוּםִ אלסַּמַאאִ מַא לַם אַטלֻק לַהֻ
וכך יצא לדרך ועבד נעבדים אחרים והשתחוה להם, או לשמש או לירח או לשאר כוכבי השמים, מה שלא התרתיו לו.
אשר לא צויתי – לעבוד.
אשר לא צויתי [AND HAS GONE AND SERVED OTHER GODS … EITHER THE SUN, OR MOON, OR ANY OF THE HOST OF HEAVEN] WHICH I HAVE NOT COMMANDED – to worship them (Megillah 9b).
פס׳: וילך ויעבוד אלהים אחרים – ולשמש או לירח. וכן באיוב אומר (איוב ל״א:כ״ו-כ״ז) אם אראה אור כי יהל וירח יקר הולך 1ויפת בסתר לבי וגו׳.
או לכל צבא השמים אשר לא צויתי – לפי שהיו עתידין לעבדם הקדים לכתבם בתורה כיוצא בדבר (ירמיהו י״ט:ה׳) אשר לא צויתי בתורתי ולא דברתי בעשרת הדברות. ולא עלתה על לבי לזבח אדם את בנו:
1. ויפת בסתר לבי. וסיפא דקרא כי כחשתי לאל ממעל והיינו ע״ז:
אשר לא צויתי – לעבדם.
אשר לא צויתי [AND WORSHIPPED THE SUN OR THE MOON OR ANY OF THE HEAVENLY HOST concerning] WHICH I DID NOT COMMAND: that they be WORSHIPPED.⁠1
1. There is an ancient rabbinic tradition that the Sages who translated the Bible into Greek purposely introduced a number of changes into the text. One of those changes relates to our verse: they translated as if the text read אשר לא צויתי לעבדם, instead of just אשר לא צויתי. (See Mekhilta Pisḥa 14 [Lauterbach edition, p. 112], Soferim 1:7, Meg. 9b and some editions of Sifre 148. This reading is not found in our version of the LXX.) Rashi, Rashbam and Ibn Ezra all write that that “correction” is actually the true meaning of the text. These commentators are saying that, at least in this instance, the Sages took liberties with the biblical text in order to make its true meaning clearer than a more literal translation would have. (See also Rashbam’s commentary to 4:19 above and note 11 there.)
The problem of the verse is syntactical. The phrase, “the heavenly host which I did not command,” might mean, on the simplest level, that God had never commanded the heavenly host to do anything, clearly an unacceptable understanding. (See Rashi’s formulation of the problem in his commentary to Meg. 9b, s.v. אשר לא.) All of our commentators clarify that what is really meant is that God never commanded people to worship those items. (As NJPSC notes, even this reading is not the smoothest from a theological perspective; it would be more appropriate for the text to read “אשר צויתי לא לעבדם – concerning which I commanded that you not worship them,” instead of “concerning which I did not command that they be worshipped.” See Luzzatto and the discussion in NJPS.)
דקדוק וישתחו – בספר היסוד.
אלהים אחרים – פסילים מעשה בני אדם.
ולשמש ולירח ולצבא – שהם מעשה אלהים.
אשר לא צויתי – לעבדם, ואם הם מעשי.
OTHER GODS. Idols, the work of man.
OR THE SUN, OR THE MOON, OR ANY OF THE HOST OF HEAVEN. Which are the work of God.
WHICH I HAVE COMMANDED NOT. To serve them, even though they are My works.
אשר לא צויתי – להשתחות להם, אבל במקום שצויתי השתחואה – כדכתיב: והשתחוית לפני י״י אלהיך (דברים כ״ו:י׳), ולאדם לכבדו – כמו שמצינו ביעקב שהשתחוה לעשו, וכן הרבה – {מותרת},⁠א ובלבד שלא יהא נעבד כהמן.
א. מלת ״מותרת״ חסרה גם בכ״י מינכן 52 וגם בפענח רזא כ״י אוקספורד 103 בשם ר״י בכור שור.
אשר לא צויתי – WHICH I HAVE NOT COMMANDED – to bow to them, but where I have commanded bowing – as it is written: “and bow before Hashem your God” (Devarim 26:10), and [when bowing] to a person to honor him – like we find with Yaakov who bowed to Esav, and likewise many – {it is permitted}, as long as they are not worshipped like Haman.
אשר לא צויתי – להשתחות להם, אבל במקום שצויתי להשתחות, כגון והשתחוית לפני ה׳ אלהיך (דברים כ״ו:י׳) ולאדם לכבודו, כמו שמצינו ביעקב שהשתחוה לעשו וכן הרבה, ובלבד שלא יהא נעבד כהמן. בכור שור.
על פי שנים וגו׳ – פי׳ שבדיינים כתיב אחרי רבים להטות, לכן הורה כאן דבזה לא אזלינן בתר רובא והכא שם עדות א׳ הוא, ג״ן.
ד״א עצה טובה קמ״ל שיעיד ג׳ עדים באופן שאם ילך א׳ למדינת הים ישאר לו עדות שלימה, מרבי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי – דבר ידוע כי הקב״ה לא צוה לעבוד עבודה זרה, א״כ מה טעם לומר אשר לא צויתי.
וע״ד הפשט מפני שעובדי השמש והירח ושאר הכחות העליונים חושבים כי בעבודתם ימצאו חן בעיני ה׳ יתעלה בעבור שהם משרתי המלך, והמכבד משרתי המלך הרי זה מכבד את המלך, על כן הוצרך לומר אשר לא צויתי כי לא צוה בכבוד זה. או יהיה אשר לא צויתי כאלו אמר אשר צויתי בלאו, כלומר לאו (שמות כ׳:ה׳) דלא תשתחוה להם. וכמוהו לפי דעתי (דברים ל״ב) שחת לו לא, שחת לעצמו בלא, וכאשר אזכיר בהגיעי שם בעזה״י.
וע״ד הקבלה מה שהוסיף ואמר אשר לא צויתי, כלפי שצוה אותנו בשמירת בריתו, ויאמר הכתוב אשר עשה את הרע לעבור הברית של סיני שכתוב (שמות י״ט:ה׳) ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והברית הזאת הוא מדת יום ומדת לילה, ובאור זה אע״פ שצויתיו בקרבן התמיד לעשות שני כבשים האחד בבקר והאחד בערב והם כנגד מדת יום ומדת לילה המשפיעים אורה וכח בשני המאורות שהם השמש והירח לא צויתי לעבוד לשמש ולירח, והבן זה.
ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי, "and to the sun or the moon or any host of heaven which I have not commanded;⁠" it is so well known that God did not command us or anyone to worship idols that the Torah does not need to write this line. The words: "which I have not commanded" therefore must have a different meaning.
The plain meaning is that seeing that the people who do perform acts of worship for sun, moon, etc., believe that by honoring God's agents they honor Him and please Him, the Torah has to go on record that such thinking is erroneous. God never ordered acts of deference to be performed for any of His servants.
Another meaning of these words could be that that they have to be understood as if the Torah had written אשר צויתי לא, "which I expressly commanded not to.⁠" The words are a repetition of part of the second of the Ten Commandments not to bow down to any of these phenomena. We have a parallel meaning of such phrasing in Deut. 32,5: שחת לו לא. This means that mankind and Israel has corrupted itself by means of לא, by violating the commandment not to eat from the tree of knowledge. We will elaborate when discussing that verse.
A kabbalistic approach. The additional words: "which I did not command,⁠" are to be in contrast to what God did command, i.e. to observe and carefully preserve His covenant as mentioned in the previous verse where violating the covenant is the subject dealt with. The verses may be understood in this sequence: "who has done evil by violating His covenant concluded at Sinai when God said: "now when you do hearken to My voice and observe My covenant" (Exodus 19,5). The covenant referred to in that verse is the one embracing both the attribute of "Day" and the attribute "Night.⁠" The meaning of this is: "although, when I commanded you concerning the daily communal offerings that you should take two sheep, one for the morning (corresponding to the attribute "Day,⁠" and one for the evening, corresponding to the attribute "Night,⁠") the attributes which exercise their influence on the light of Day and Night respectively, this does not mean that I commanded you to worship these luminaries.⁠"
אשר לא צויתי – דבק עם ויעבוד וישתחוו.⁠א
א. כך בכ״י המבורג, וכן בכמה כ״י. בנוסח שלנו: ״וישתחו״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

אשר לא צויתי לעבדם. זהו אחד מהדברים ששנו הזקנים לתלמי כדאיתא בפרקא קמא דמגלה ופרש״י אשר לא צויתי לעבדם שאם לא כתבו לעבדם משמע אשר לא צויתי שיהיו ויאמרו אם כן אלהות הן שעל כרחו נבראו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

אלהים אחרים – עצמים נבדלים זולת האל יתברך.
ולשמש או לירח – שהם גשמיים.
אשר לא צויתי – אשר לא מניתי בשום מינוי בחיריי שיוכלו לעשות כרצונם, אבל נתתי להם חק שלא יעבור, על היפך מחשבת עובדי עבודה זרה שחשבו שלכל עיר ועיר יש שר יכול כרצונו להיטיב ולהרע, ושהוא מטיב כשיעבדוהו.
אלוהים אחרים, independent ones, having no relation to Hashem whatsoever, but disembodied beings. ולשמש או לירח, which are physical bodies;
אשר לא צויתי, which I had not appointed to act independently of My will. This is in contrast to the philosophers of idolatrous religions who believe that God had appointed His agents to be in charge of a city each, within which they have power over life and death without reference to their Master. The inhabitants of each such city are under the illusion that by pleasing the local agent of God, their “patron saint,” their fates will be affected beneficially.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

אשר לא צויתי לעבדם. פירש רש״י בפרק קמא דמגילה (ט ע״ב) אילו כתבו ״אשר לא צויתי״, היה משמע אשר לא צויתי שיהיו, ואפילו הכי היו, ואם כן היה משמע שהם אלהות, לכך כתבו ׳אשר לא צויתי לעבדם׳. ותימה, דהא לא נזכר בכתוב רק העבודה, ״וילך ויעבוד אלהים אחרים אשר לא צויתי״, ואין לפרש ״אשר לא צויתי״ שיהיו בדבר שלא נזכר בכתוב. ולמה לא פירש (רש״י שם) אילו לא כתבו רק ״אשר לא צויתי״, היה משמע ״ויעבוד אלהים אחרים אשר לא צויתי״, אבל אילו עבד אלהים אחרים שצויתי היה שפיר. ואם כן משמע דיש אלהים אחרים שצוה לעבוד, דכן משמע ״אשר לא צויתי״ הוא ביאור על ״אלהים אחרים״, אותם אלהים אחרים אשר לא צויתי. אבל השתא דכתבו לו ׳אשר לא צויתי לעבדם׳, אין מלת ״אשר לא צויתי״ ביאור על ״אלהים אחרים״, אלא קאי על זה שעבד אלקים – אשר לא צוה לעבדם, ועל העבודה קפיד קרא, דעבד מה שלא צוה לעבדם. אבל ציויתי לחשוב בהם תקופות ומזלות:
לעבדם. ר״ל דקרא משמע שהקב״ה לא ציוה להם שיהיו בעולם, אם כן אלהות הן, שעל כרחו נבראו, וזה אינו, לכך מפרש לעבדם, ר״ל לא צויתי לעבוד:
To worship them. Rashi is answering the question: The verse implies that the Holy One Blessed Is He did not command that they should be in the world [and] if so they must be deities because [the verse implies that] they were created against His will; but this is not so! Therefore he explains, "To worship them,⁠" i.e., I did not command to worship [them].
וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם ולשמש וגו׳ – הביא במקום הזה תחילה עבודה ואח״כ ההשתחויה לא כן במקום אחר שאמר בפרשת ואתחנן ופן תשא עיניך וגו׳ ונדחת והשתחוית להם ועבדתם וכן בעשרת הדברים לא תשתחוה להם ולא תעבדם תחילה השתחוויה ואח״כ עבודה? והטעם כי שמה ידבר בעושים צורות לא לשם ע״ז אלא כוונתם לשם שמים לקבלם לאמצעיים בינם ובין ה׳ כאשר פירשנו שם. ואין ספק שדבר כזה לא היה כל כך מן האיסור אם לא כי חסה התורה אל סופם. ושם ראינו שאילולי לא היו מקבלים לאמצעיים צבא השמים גם לא היה בית מיחוש. כי מי פתי כסיל ובער יאמין לאלוה עץ ואבן?! אמנם צבא השמים העליונים אם יקבלום לאמצעיים שם פחדו פחד שיקבלום ברוב הימים עליהם לאלהים. לכן הי״ת אסר בהחלט כל צורה כמו שפירשנו שם. ואולם ההשתחוויה אינה מורה כל כך על קבלת המשתחוה לאלוה לאדון ולמושל כי הנה יהושע (יהושע ה׳) השתחוה למלאך ורבים השתחוו למלך ורבים כאלה ואינו אלא דרך כבוד יקר וגדולה. אבל העבודה תורה קבלת האדנות ונחשב לאלוה הנעבד. לכן בפרשת ואתחנן שמדבר בצורות והוא מגדר מלתא וסייג שלא יבואו לעבוד ע״ז כתוב והשתחוית להם ואח״כ ועבדתם שבודאי מתחילה ישתחוו להם דרך כבוד לקבלם לאמצעיים ולסוף יעבדום ויהיו להם לאלהים. ובהפך בפרשה הזאת ידבר באיש רע שורש פורה רוש ולענה שאינו משתחוה להם דרך כבוד אלא לכתחילה וילך ויעבוד אלהים אחרים ואחר כך וישתחו להם שזהו דבר הנמשך מן העבודה שהעובד פשיטא שישתחוה לנעבד אבל לא בהפך. זהו שבראש התחיל בלשון עתיד איש או אשה אשר יעשה את הרע וסיים בלשון עבר וילך ויעבוד. כי זאת תהיה חטאת האיש ההוא שתחילת מחשבתו היתה העבודה ולא נמשך אחרי שגגת הדמיון כדור אנוש. ויתכן אמרו אשר לא צויתי כי הנה מבואר שלא יצוה משה לעבוד ע״ז אלא שצוה שלא לנהוג בם כבוד לקבלם לאמצעיים ובזה יולד לנו איסור עבודת ע״ז בלי שיצוה משה עליה בפירוש. אלא ביום צוותו את בני ישראל איסור לכבדם כדי שלא יעבדום הנה יבוא לנו איסור העבודה מכל שכן בלי צווי בפירוש. על כן אמר משה כי אף אם לא ציוה בביאור איסור ע״ז מ״מ והוגד לך ושמעת וסקלתם. ויהיה א״כ ביאור אשר לא צויתי אשר לא אסרתי בפירוש ולא כמו שפירש רש״י אשר לא צויתי לעבוד כי מי חסר לב יאמר לו שיצוה משה לעבדם?:
וילך ויעבד – לפי שנאמר זבח לאלהי׳ יחרם אין לי אלא זביחה שאר עבודות מנין ת״ל בלתי לה׳ לבדו ואין לי אלא עבודת פנים לע״ז מנין עבודת׳ שדרכה בכך והשתחויה ת״ל וילך ויעבד וישתחו.
אשר לא צויתי – אפי׳ בשיתוף.
אלהים אחרים – פסילים מעשה בני אדם:
ולשמש או לירח – שהם מעשה אלהים:
אשר לא צויתי – שלא נחשוב לפי שדין השתוף נוהג לבד בישראל, אבל האומות כשיעבדו במחשבה זו לשמש או לירח פטורים, נאמר שיאות להם לעבוד אותם, ושהשם רוצה שישתחוו לשרים העליונים לפי שהם מונהגים מהם, לכן להוציאנו מטעות זה, אמר אשר לא צויתי, ופירושו אשר לא צויתי לאומות לעבדם, ומה שלא הזהרתים שלא יעבדום, לפי שאין בעבודתם הפרת ברית, אבל אתם בני ישראל צויתי אתכם לבלתי עשות זאת, בעבור הברית אשר כרתי עמכם:
וילך ויעבד – בכל מקום יזכיר קרא בע״א לשון הליכה, בנביא שקר (ראה י״ג ג׳) נלכה אחרי אלהים אחרים ונעבדם, ובמסית (שם ז׳) נלכה ונעבדה, ובעיר הנדחת (שם י״ד) נלכה ונעבדה, ויתכן להיותו היותר חמור שבאיסורים שכל המודה בה כופר בכל התורה, וכמה מן ההתאמצות והתחזקות צריכה לנפש הישראלי אף להיותר הדיוט, להעיז פנים לפרוק מעליו עול מלכות שמים, לכן הזכיר לשון הליכה, כי בכל דבר הנצרך לזריזות והתאמצות יתירה דרך המקרא לקשר בו לשון הליכה, כמ״ש בלשון וילכו ויבאו דמרגלים (שלח י״ג כ״ו).
אשר לא צויתי – רש״י וראב״ע פי׳ אשר לא צויתי לעבוד. תיקנו בזה לבל נטעה לפרש, אשר לא צויתי להיות, כי הוא ב״ה יוצר הכל הוא צוה עליהם ויעמדו יחד, אמנם גה זה לא היה צריך להאמר, כי כבר הזהיר פעמים רבות שלא לעבוד אלהים אחרים, ומפני זה אמר רנ״ו אשר לא צויתי אינו מוסב על ישראל, אלא לא צויתי לאוה״ע לעבדם. והדוחק מבואר. והרע״ס פי׳ אשר לא צויתי, לא מניתי בשום מצות בחיריי שיוכלו לעשות כרצונם אבל נתתי להם חק ולא יעבור, הפך מחשבות עע״א שחשבו שכל עיר ועיר יש לה שר יכול ברצונו להיטיב ולהריע ושהוא מטיב כשיעבדוהו, ע״כ. פי׳ מלת צוה לשון מנוי שליטה וממשלה כמו נגיד ומצוה (ישעיהו נ״ד) דתרגומו מלך ושליט (בעפעהלסהאבער), וכן וצוך לנגיד (שמואל א כ״ה), ואצוה את חנני על ירושלים (נחמי׳ ז׳) כלן לשון מנוי שליטה וממשלה (דומה לשרש פקד שענינו צווי, מי פקד עליו ארצו, פקודי ה׳, ומשמש גם על המנוי והשליטה והממשלה כמו ויפקידהו על ביתו, עשאו פקיד, פקודי החיל) כן לא צויתי לא נתתי להם התמנות וממשלה. אמנם אחרי שבאמת צבאי שמים יש להם ממשלה בתחתונים, לכן הוסיף שאין התמנותם לממשלת רצוני ובחיריי, ויפה פירש מלת צויתי, אמנם לשון המקרא אינו בשלמות כי הבחיריי והרצוני חסר. לכן נ״ל כי צבאי השמים נחלקים לשני מחלקות האחת יש לה ממשלה בעולם התחתון, והשני׳ לא ידענו מהם תועלת מאומה בארץ הלזו. וכפי הנראה מציאותם היא לעצמם לבד הנעלם מאתנו. כי שבעה כוכבי לכת שהוא משבתאי ולמטה הם פועלים בארץ הנשמה הלזו, השמש מבשלת פירות העץ והירח פירות הארץ, השמש מאיר לארץ מזכך את האור ומחמם, והירח פועל בתוספת וחיסור המים בימים ונהרות, הם מוציאים קטורי הארץ ובזה מרטיבים פני האדמה. וכן שאר חמישי כוכבי לכת פועלים הרבה בארץ מתחת הם מולידים המתכות והאבני׳ הטובות, הם פועלים באיברים ידועים, זה ישמא לבב אנוש וזה יעצבהו, זה מחדד השכל וזה מטמטם את המוח. ובספר יצירה מבואר פעולת כל אחד מהם באדם מי בחכמה מי בחן מי בעושר ומי בממשלה. אמנם כל אלה ידענו מתועליות השבעה כוכבי לכת כי הם קרובים לארץ אמנם הכוכבים שהם למעלה משבתאי, ככוכבא דשביט שהוזכר ברבותינו, וככוכב הנקרא אוראנוס הנראה קרוב לזמנינו (וכמוהו בלי ספק הרבה מאד שלא שזפתם עדן עין אדם ורק בהתגלות כלי מחזה יותר טובים מאשר אתנו יתגלה לנו הרבה מאד מכוכבים כאלה) העומדים ברומו של עולם גבוהים למעלה הרבה מאד מז׳ כוכבי לכת, לגבהותם הבלתי משוער ולריחוקם מן הארץ כמעט אין מספר, לא ידענו מהם תועלת מאומה אל הארץ מתחת והנה צבאי השמים שממשלתם בארץ דעת האדם נוטה שאין להכנע להם לעבדם, כי ממשלה זו הנתונה להם מיוצר בראשית ב״ה היא בעצמה פחיתות מדרגתם, כי ממשלתם איננה רק תשמיש ושירות לתועליות האדם, וכמו שאין מהראוי להאדון להכנע לעבדו המשמש אותו ככה אין הדעת נותנת שיכנע האדם לצבאי השמים שהם משתדלים תמיד לשרת ולשמש את האדם ולתועליותיו. אמנם אותך צבאי השמים שלא הטביע בהם הבורא ית׳ כחות תועליות לארץ מתחת, בזה הוה מקום לטעות לאמר שמהראוי לאדם להיות נכנע אליהם, להיותו למטה בתכלית השפלות והם למעלה בתכלית המדרגה העליונה שמשמשים שם לפניו ית׳ במרומים ע״ז אמר ״או לכל צבא השמים אשר לא צויתי״ גם אותן צבאי שמים אשר לא נתתי להם שום מנוי וממשלה בארץ, גם לאלה לא תהיה נכנע להשתחוות עליהם ולעבוד אותם. והרביע שבמלת ירח יורה שכל הנאמר אחריו הוא מאמר אחד שלם בפני עצמו ושאין ״אשר לא צויתי״ מוסב על אזהרת העבודה.
אשר לא צויתי – הכוונה שהדבר הזה הוא הפך ממה שצויתי, על דרך שאומרים לא חכם והכוונה כסיל, ואומרים לא טוב והכוונה רע (אוהב גר 369 ועיין למטה י״ח:י״ב).
וילך ויעבד – השווה לעיל יג, ו,יד, ופירוש שם. אותה ״הליכה לעשות את המעשה״ מבטאת את טיב המעשה: חטא זה צריך להיות רחוק מכל איש יהודי וסותר את עצם טבעו. במקביל, מדגישה לשון זו את החוצפה הנדרשת לעשיית חטא כזה, מתוך מוּדעות מלאה לסתירה זו.
ויעבד וגו׳ וישתחו – עיין שמות כ, ה ופירוש שם.
אשר לא צויתי – אם כינוי הגוף היחסי ״אשר״ מוסב על ה״עבודה״ וה״השתחוויה״, הרי שמשפט זה קשה להבנה, שכן ״עבודה והשתחוויה לאלהים אחרים ולכל צבא השמים״ איננה רק דבר שה׳ לא ציווה, אלא היא אסורה לחלוטין, והיא החמורה שבכל האיסורים.
אפשר לומר שכינוי הגוף היחסי מוסב על ״עבודה״ ו״השתחוויה״ המכוונות ״לשמש או לירח או לכל צבא השמים״, ופסוקנו מבטא את התפיסה שנתבארה על ידי הרמב״ם (הלכות עבודה זרה א, ב) אודות מקור העבודה זרה בימי אנוש. באותה העת בני האדם עדיין לא כפרו באל האחד, אלא עבדו לגרמי השמים כמשמשיו. הבריות דמיינו שהם עובדים את ה׳ על ידי עבודת משרתיו. נמצא שהחטא היה טמון אך ורק בכך שה׳ לא ציווה עבודה זו.
אולם אנו מסופקים מה יהיה הדין במקרה כזה של ״עבודה״ ו״השתחוויה״ המכוונים ל״צבא השמים״. ואף על פי שאין ספק שעבודה כזו אסורה, שמא העובד אינו חייב מיתה מאחר ש״לא קיבלה עליו באלוה״, אלא עבד לו כיציר ה׳ ועבדו (עיין כסף משנה, הלכות עבודה זרה ג, ו).
לפיכך, לדעתנו ״אשר לא צויתי״ מוסב על ״וכל צבא השמים״ הסמוך לפניו, הכולל גם את השמש והירח. לפי זה, נתמעטה [בתיבות ״אשר לא צויתי״] דווקא העבודה הזרה שאיננה עבודה זרה גמורה. שכן הכתוב מזכיר כאן שני סוגים: א. ״אלהים אחרים״, אלילים של דמיון כזב אלילי, שאין להם כל מציאות ממשית. וכל עבודה והשתחוויה להם מרמזת בשתיקה על הכרה באלוהותם. ב. ״שמש וירח וכל צבא השמים״, גופים שיש בהם כוח והשפעה של ממש, והעבודה להם נחשבת עבודה זרה גמורה רק אם מחמת השפעתם החזקה הם נתפסים כאלים עצמאיים.
זוהי אפוא משמעות פסוקנו: ״לשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר [לדעתו] לא צויתי״. הווי אומר, שהעובד עובד ומשתחווה להם תוך שהוא סבור שהם לא קיבלו ״ממני״ את מעמדם בעולם ואינם תחת ממשלתי. השווה ״הֲמִיָּמֶיךָ צִוִּיתָ בֹּקֶר״ (איוב לח, יב), ובייחוד ״יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל⁠־צְבָאָם צִוֵּיתִי״ (ישעיהו מה, יב).
הגמרא במגילה (ט.–:) מספרת על שבעים הזקנים שתרגמו את התורה עבור תלמי המלך, ושם נאמר שכדי למנוע הבנה מוטעית הם הרשו לעצמם לשנות פסוקים שונים. לפסוקנו הם הוסיפו ״לעובדם״, ותרגמו את הפסוק כאילו היה כתוב: ״אשר לא צויתי לעובדם״. לדעת רש״י הם שינו את לשון הכתוב כדי שאנשים לא יפרשוהו ״אשר לא צויתי שיהיו״, וידייקו מכאן שהם באמת אלוהות. אם נתבונן בשאר השינויים המובאים שם, נמצא שרובם לא מתאימים למובן האמיתי של הכתוב. אלא שבעים הזקנים פירשו את המקרא באופן שאינו לפי פשוטו, משום שהמובן האמיתי עלול להביא לידי טעות בהבנה. כך: ״אעשה אדם בצלם״, ״ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי״, ״וישלח את זאטוטי בני ישראל״, ״כי באפם הרגו שור״, ״ותצחק שרה בקרוביה״, ״אשר חלק אותם להאיר לכל העמים״. ואפילו ״אלקים ברא בראשית״, ״זכר ונקבה בראו״, ״על נושא בני אדם״, ״לא חמד אחד״, מטשטשים את מובנו האמיתי של המקרא.
אם איננו טועים, יש בכך סייעתא לפירושנו לפסוק זה. ״אשר לא צויתי לעובדם״ איננו הפירוש הנכון של הפסוק. הפירוש הנכון הוא ״אשר לא צויתי שיהיו״. אך אין להבין תיבות אלה במובן חיובי, כאילו ה׳ באמת לא ציווה על קיומו של צבא השמים, שכן זהו פירוש מוטעה הנובע מטעות בהבנה. אלא המשמעות היא על דרך ההשערה: האיש העובד את צבא השמים יוצא מתוך הנחה שה׳ לא בראם ולא קבע את חוקיהם, ושהם ״אינם נתונים לציוויַי״.
[יב] ויעבד אלהים אחרים וישתחו להם ולשמש וגו׳, כבר בארתי בפי׳ ירמיה (ח ב) שמצאנו במקומות הרבה שסדר עבודה קודם השתחויה ובכ״מ הקדים השתחויה לעבודה, ובארתי שם שבעבודת השמש והירח וצבא מעלה בקל יותר שישתחוה להם למעלתם ועבודה היא חדוש יותר, ובדברים השפלים השתחויה הוא חדוש יותר, וע״כ פה שמדבר מצבא השמים אמר ויעבוד ומוסיף וישתחו להם שחייב אף על השתחויה, וז״ש בספרי מנין אף למשתחוה ת״ל וישתחו להם ולשמש. והנה מ״ש אשר לא צויתי שפי׳ אשר לא צויתי לעבדם (בזה יש קצת קיום לגירסא הישנה) מוקשה מאד שהיל״ל אשר צויתי, דהא נצטוו שלא לעבדם, לא אשר לא צויתי לעבדם שמשמע שהוא רשות בידם, ופי׳ שבא להביא את המשתף שלא נמצא אזהרה שלא לשתף רק שלא צוה ע״ז, וריה״ג פי׳ שר״ל שלא צוה לאו״ה לעבוד לצבא השמים, ונראה ששני הפירושים האלה תלוים במ״ש במכילתא (משפטים סי׳ קעז) עמ״ש זובח לאלהים יחרם אחרים אומרים אלולי ששתפו ישראל שמו של הקב״ה בע״ז היו כלים מן העולם, רשב״י אומר והלא כל המשתף ש״ש וד״א נעקר מן העולם שנאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו ומובא בסנהדרין (דף סג), ומבואר דת״ק שאמר להביא את המשתף ס״ל כדעת אחרים שמ״ש זובח לאלהים יחרם אינו קאי על המשתף, ולא צוה על שתוף בפירוש לכן לא אמר אשר צויתי, וריה״ג סובר כר״ש ששם הזהיר על המשתף, ומוכרח לפרש אשר לא צויתי לעכו״ם שמ״ש אשר חלק ה׳ לכל העמים פי׳ שהחליקם בדברים. ואגב פי׳ מ״ש ובנו את במות הבעל וכו׳ אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי (ירמיהו י״ט:ה׳), שלא צוה בתורה ואף לא דבר לנביאים, שלנביאים לא באו מצות וצווים חדשים ובכ״ז בא לפעמים דבור להוראת שעה [שזה ההבדל בין דבור ובין צווי, שהצווי הוא לדורות כמ״ש בפ׳ נשא (ספרי סי׳ ב׳)], ואף לא עלה על לבו בשעת העקדה שיראה כאלו עלה זאת על לבו והתחרט אח״כ, אמר שלא עלה על לבו כלל, כי היה פירוש אחר במ״ש והעלהו שם לעולה שכיון שיעלה את האיל כמ״ש בפי׳ העקדה, ומ״ש אחרים אומרים וכו׳ פרשתי בפי׳ ירמיה שם שהסדר הוא עליה על לב ואח״כ הדבור ואח״כ הצווי, ועקדת יצחק היה תחלה ואח״כ מעשה דבת יפתח ואח״כ מישע מלך מואב ותחשוב שתחלה עלה על לבו בעת עקדת יצחק, ואח״כ דבר והרשה זאת בבת יפתח ואח״כ צוה צווי של חובה למישע מלך מואב לכן הוסיף לא צויתי ואף לא דברתי ואף לא עלתה על לבי:
ולשמש או לירח:⁠1 שצויתי להיות מושלים בקרב תבל2. ״או לכל צבא השמים אשר לא צויתי״ להיות מושלים בארץ3.
1. מגילה (ט,ב) בענין תלמי ושבעים הזקנים שהסכימו כולם לדעת אחת להוסיף מילים בתורה כדי שלא יתאנה להם. ואחד מהם הוא – ״וילך ויעבוד אלהים אחרים... אשר לא ציויתי״ והוסיפו את המלה ׳לעובדם׳. ומפרש רש״י: שאם לא כתבו ׳לעובדם׳ משמע ״אשר לא ציויתי״ – שיהיו, ויאמר א״כ אלהות הן שעל כורחו (של הקב״ה) נבראו. משמע שהפירוש הנכון הוא ׳לא צויתי לעובדם׳, וכך מפרש רש״י כאן על אתר. אך פירוש זה קשה, מאי קמ״ל, האם היתה הוה-אמינא שהקב״ה ציוה לעובדם שבא כאן לשלול זאת, הרי התורה מלאה באיסורים על ע״ז. לכן רבינו נוטה לכיוון אחר.
2. ואעפ״כ יש להישמר שלא לעבוד להם ולא להתייחס אליהם כגורם שיש לפנות אליו.
3. ולכן אין הוה-אמינא שתיפנה אליהם לעובדם. וא״כ הפסוק כתוב בדרך לא זו אף זו. וה״אשר לא ציויתי״ מוסב רק על חלקו האחרון של הפסוק.
אשר לא צויתי. רבים פירשו שחוזר על העבודה, ולא כן דעתי רק על השמש והירח ודבר כנגד הטועים האומרים שעזב ה׳ הנהגת העולם השפל בידם, על כן אמר אשר לא פקדתי אותם על זאת נגד סברתם, וזהו צויתי לשון מנוי כמו וצוית אותו לעיניהם, והשבעים והוולגאטא שחוברו אצל הגוים הרגישו בטעות זה ומתוך כך ירדו לסוף כוונת הכתוב על כן תרגמו בלשון רבים כאלו שבים על השמש והירח, ואם כן יהיה כטעם הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך, לא שה״ית נגלה אליה וצוה אותה על ככה, רק שגזר עליה שתכלכל את אליהו וכן דעת רש״י שכתב בפמליא דילי וכו׳ — ויתכן ג״כ לפרש אשר אשר לא צויתי כמשמעו ודומה לו בס׳ ירמיה (סי׳ ו׳) ובנו במות התפת וגו׳ אשר לא צויתי ומנין תעלה על דעתך שהקב״ה יצווה לעבדם, התשובה זה היה טעות הקדמונים להאמין שיהיו השמש והירח והכוכבים אמצעיים להוריד על ידם השפע והטוב העליוני כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים והרוה את הארץ והולידה והצמיחה כן כל המקרים טובים או רעים על ידי הכוכבים והמזלות ירדו אלינו ועל כן בחרו להם עבודות וקרבנות והקטרות לרצון להם לשרי מעלה, ופעמים שיאמינו היות אלוה מושל על כלם גבוה מעל גבוה שומר הסדר השמימיי והוא המצוה לעבדם, כאשר יצווה בשאר עבודות להשגת תכלית הצלחתם, ולא כן נתן לישראל ה׳ אלהינו רק ליחד אליו כל העבודות כלם, על כן אשר לא צויתי הפך אלהי הגוים שצוו על זה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ג) ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם – מקביל לנאמר בעשרת הדברות: ״לא יהיה לך אלהים אחרים... לא תשתחוה להם ולא תעבדם״. ״ולשמש או לירח או לכל צבא השמים״ כאן הוא במקום ״פסל כל תמונה אשר בשמים ממעל״ שבעשרת הדברות. עוד יותר ניכר הוא קשר המקרא הזה לנאמר למעלה ד׳:י״ט: ״ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם וגו׳⁠ ⁠⁠״.
כמה מן המבקרים הכופרים נתלו בהזכרת עבודת כוכבים כאן ואמרו, כי מכאן הוכחה לחיבור ספר דברים בימי יאשיהו. הם טוענים, כי פסוקים אלה מניחים את עבודת הכוכבים כעובדא קיימת ואנו לא מצאנו בכתבי הקודש קיום פולחן הכוכבים אלא בתקופת שלטונו של מנשה (מלכים ב כ״א:ג׳ והלאה; דברי הימים ב ל״ג:ג׳ והלאה), וכן מצינו לנביאי תקופתו של יאשיהו שהוכיחו את ישראל על עבודתם לכוכבים (השוה ירמיהו ז׳:י״ח, י״ט:י״ג, מ״ד:י״ז והלאה; צפניה א׳:ה׳). ועל כן דעתם נוטה לומר, שספר דברים גם הוא נכתב באותה תקופה.
אולם כבר שולץ (עמוד 37 והלאה) ועוד יותר באריכות קליינרט (עמוד 105 והלאה) דחו בהחלטיות את הטענה הזאת. אין זה נכון כלל מה שהם טוענים, כי לפני זמנו של יאשיהו לא התקיים פולחן כוכבים בישראל. בספר מלכים ב י״ז:ט״ז נאמר, כי במלכות ישראל השתחוו לכוכבים עוד הרבה לפני כן (השוה ישעיהו י״ז:ח׳). בספר שופטים ב׳:י״ג נאמר, כי בני ישראל עבדו לבעלים ולעשתרות כבר בימי השופטים, והרי הבעל הוא אליל השמש ועשתורת היא אלילת הלבנה. אלילים אלה היו העבודות הזרות העיקריות של יושבי כנען העתיקים. מצינו כי הפלשתים הניחו את כלי הזיין של שאול בבית עשתרות (שמואל א ל״א:י׳). עיר הבירה של עוג מלך הבשן היתה עשתרות קרנים (בראשית י״ד:ה׳) ונראה כי כן היה שמה על שם אלילת הלבנה עשתורת, שעבדו לה ושצורתה היתה צורת ראש שור עם קרנים.
מצינו עיר כנענית בשם ״בית שמש״ (יהושע כ״א:ט״ז), כפי הנראה מחמת שעבדו שם לשמש. ואף בעשרת הדברות כבר נאסר לעבוד לתמונות אשר בשמים ממעל. חוץ מזה, אין הדבר שנוי במחלוקת כלל, שהאסטרולוגיה ופולחן הכוכבים של עמי בבל מגיעים לתקופות עתיקות ביותר (השוה גזניוס לישעיהו ג, עמ׳ 349 והלאה) ואין להטיל כל ספק בדבר כי השפעתם נפוצה בין כל עמי אסיה הקדמית.
מלבד זאת הננו רואים, כי דוקא אותה עבודת הכוכבים שהונהגה ביהודה בתקופה המאוחרת, הינה בלתי מוכרת לספר דברים. דווקא ״מלכת השמים״ הנזכרת כמה פעמים בירמיהו אינה נזכרת כלל בדברים, ויש עוד לשים לב, כי התואר ״ה׳ צבאות״ המתאר את הקב״ה שהוא מושל על צבא השמים, אינו נזכר בספר דברים, ואייוולד (דמצ. 1840, 418) רצה לראות בכך ראיה כי האסטרולוגיה ופולחן הכוכבים לא היו נהוגים בתקופה העתיקה! והיאך אפשר לאמר עם כל זאת שספר דברים לא נתחבר אלא בימי מנשה?!
אשר לא צויתי – כלומר, אשר אסרתי. משה רבינו מדבר כאן — כמו שמצינו בעוד כמה מקומות בספר דברים — בשם ה׳. במסכת מגילה ט׳: נאמר, כי השבעים תרגמו כאן כאילו היה כתוב ״אשר לא צויתי לעובדם״. ראוי לציין, כי הספרי דורש את התיבה ״לעבדם״ כאילו נאמרה במקרא עצמו. שנינו שם: ״כשהוא אומר לעובדם להביא את המשתף״,⁠1 כלומר תיבת ״לעבדם״ מרבה את ה״שיתוף״ — האיסור לעבוד לשום נברא, אפילו בשותפות עם אלהי ישראל; השוה בנוגע לשאלה זאת באריכות את הקונטרס שלי: ״השולחן ערוך והרבנים על יחס היהודים לנכרים״ (גרמנית), מהדורה שניה עמוד 144-148. השוה גם פירושו של הירש לשמות כ״ב:י״ט ולמעלה בפירושנו ד׳:י״ט.
1. אמנם ר׳ דוד פארדו מפרש שהכוונה לתיבת ״לעבדם״ שנאמרה להלן כ״ח:י״ד.
וישתחו להם – העובד עבודת כוכבים, אחד העובד ואחד משתחוה חייב, דכתיב וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם וכתיב בתריה וסקלתם באבנים ומתו.⁠1 (סנהדרין ס׳:)
אשר לא צויתי – מעשה בתלמי המלך שכנס ע״ב זקנים והכניסן בע״ב בתים ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם, ונתן הקב״ה עצה בלב כל אחד והסכימו כולן לדעה אחת וכתבו לו אשר לא צויתי לעבדם.⁠2 (מגילה ט׳.)
1. ומפרש בגמרא דהרבותא היא אעפ״י דהשתחוה לע״ז שאין דרכה בהשתחואה כגון המשתחווה לפעור או למרקוליס, אבל במשתחוה לע״ז שדרכה בהשתחואה א״צ קרא דהיינו עבודתה.
2. פירש״י שאם לא כתבו לעבדם היה במשמע אשר לא צויתי שיהיו, ויאמר תלמי א״כ אלהות הן שע״כ נבראו, עכ״ל. ודבריו דורשים באור, וכונתו דהו״א דהפירוש אשר לא צויתי שיבראו או שיהיו, דמצינו הפעל צוה סמוך לקיום ולבריאה, הוא צוה ויעמוד, צוה ונבראו, וא״כ היה אומר שאין הקב״ה יוצר הכל, לכן תקנו והוסיפו לא צויתי לעבדם.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ד) וְהֻֽגַּד⁠־לְךָ֖ וְשָׁמָ֑עְתָּ וְדָרַשְׁתָּ֣ הֵיטֵ֔ב וְהִנֵּ֤ה אֱמֶת֙ נָכ֣וֹן הַדָּבָ֔ר נֶעֶשְׂתָ֛ה הַתּוֹעֵבָ֥ה הַזֹּ֖את בְּיִשְׂרָאֵֽל׃
and it be told to you, and you have heard of it, then you shall inquire diligently; and behold, if it is true, and the thing is certain that such abomination was done in Israel,
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[פיסקא קמט]
והוגד לך ושמעת ודרשת היטב – ולהלן הוא אומר (דברים י״ג:ט״ו) ודרשת וחקרת ושאלת היטב היטב היטב לגזירה שוה מלמד שבודקים אותו בשבע חקירות אין לי אלא חקירות בדיקות מנין תלמוד לומר והנה אמת נכון הדבר.
אם סופנו לרבות בדיקות מה תלמוד לומר חקירות חקירות אמר אחד איני יודע עדותם בטלה בדיקות אמר אחד איני יודע ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעים עדותם קיימת אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישים זה את זה עדותם בטילה.
בישראל – אין לי אלא ישראל גרים ונשים ועבדים מנין תלמוד לומר והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא.
[Piska 149]
"And it be told to you, and you hear, and you search it out well": And elsewhere (Ibid. 13:15) it is written "And you shall inquire, and you shall search out, and you shall ask well,⁠" and elsewhere (Ibid. 19:18) "And the judges shall inquire well.⁠" "well" - "well,⁠" for a gezeirah shavah (identity). We are hereby taught that he is examined with seven chakiroth (cross-examinations). This tells me only of chakiroth. Whence do I derive (the same for) bedikoth (examinations)? From (13:15, 17:4) "and, behold, true and correct is the thing.⁠"
If in the end, bedikoth are to be included, why are chakiroth mentioned? For if in the chakiroth, if one of the witnesses says "I do not know,⁠" their testimony is invalidated. If this happens in the bedikoth, even if both of them say "We do not know,⁠" their testimony stands. Both in the chakiroth and in the bedikoth, if they contradict each other, their testimony is invalidated.
("This abomination has been done) in Israel": This tells me only of an Israelite (i.e., that he is to be killed). Whence do I derive (the same for) converts, women, and bondsmen? From (Ibid. 5) "Then you shall take out that man and that woman who did this evil thing".
והוגד לך ושמעת וכי אפשר לבשר ודם לשמוע אלא מפי הגדה אלא הרי אתה דן נאמר כאן והגד ונאמ׳ להלן (ויקרא ה׳:א׳) הגדה מה להלן בבית דין אף כאן בבית דין:
ושמעת ולא מאליך:
ודרשת מן התורה:
היטיב נאמר כאן היטיב ונאמר להלן (דברים י״ג:ט״ו) היטב מה להלן בשבע חקירות אף כאן בשבע חקירות מה כאן בשני עדים הכת׳ מדבר אף להלן בשני עדים הכת׳ מדבר:
והנה אמת להוציא את הספק:
נכון הדבר שתהא עדותן מכוונת פרט לשהכחישו זה את זה אפלו בבדיקות שאין זה נכון:
נעשתה התו׳ הז׳ ביש׳ להוציא את העובד ע״ז וברח שנ׳ בישראל:
וְיִתְחַוַּא לָךְ וְתִשְׁמַע וְתִתְבַּע יָאוּת וְהָא קוּשְׁטָא כֵּיוָן פִּתְגָמָא אִתְעֲבֵידַת תּוֹעֵיבְתָא הָדָא בְּיִשְׂרָאֵל.
and it be told you, and you have heard; you shalt inquire fairly, and if such word be true that this abomination has been wrought in Israel,
ויתניא לכון ותשמעון ותתבעון יאותב והא מן קושטא אתכווןג פתגמא אתעבדתד מרחקתהה הדה בישראל.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויתני״) גם נוסח חילופי: ״ויתנון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יאות״) גם נוסח חילופי: ״טבאית״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קושטא אתכוון״) גם נוסח חילופי: ״קושטין אזדמן״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתעבדת״) גם נוסח חילופי: ״ית׳⁠ ⁠⁠״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מרחקתה״) גם נוסח חילופי: ״מרחקה״.
ואתחוא לכון ותשמעון ותיתבעון ית סהדיא טבאות והא קושטא כיון פיתגמא איתעבידת תועבתא הדא ביניכון.
and it be told you, and you hear and make inquiry by witnesses fairly; and, behold, if this word be true and certain, that such abomination is wrought among you,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

פַאִדַ׳א אֻכ׳בִּרתַּ בִּדַ׳לִךַּ אִסתַּמִעהֻ וַאלּתַּמִסהֻ גַיִּדַא פַאִדַ׳א כַּאןַ אלאַמרֻ חַקַא תַּ׳אבִּתַּא קַד צֻנִעַתּ הַדִ׳הִ אלּכַּרִיהַתִ פִימַא בַּיְנַכֻּם
ואם הובא1 לידיעתך בזה, שמע אותו2 לפרטיו, אזי בצע מעקב טוב אחריו, ואם היה הדבר אמתי ויציב, שכבר נעשה הגעול הזה בתוככם.⁠3
1. [בסתר]
2. [בגלוי]
3. [והגד לך ושמעת. ׳והגד לך׳ בסתר, ׳ושמעת הדבר׳ בגלוי. הוצריך לפרש אע״פ שהוגד לך ושמעת, אף על פי כן לא ימותו רק על פי שני עדים. על פי שנים עדים או שלשה יומת המת. מספר האמונות והדעות לרס״ג.]
נכון – מכוון העדות.
נכון [AND, BEHOLD, IT BE TRUE, AND THE THING BE] CERTAIN – i.e. the evidence of the witnesses is in agreement (מְכֻוָּן)
פס׳: והוגד לך ושמעת ודרשת היטב – היטב לגזירה שוה מלמד שהיו בודקין את העדים בשבע חקירות כדתנן בסנהדרין.
והנה אמת נכון הדבר – להביא בדיקות. ומה בין חקירות לבדיקות אלא שחקירות אמר אחד איני יודע ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן בטילה. ובבדיקות אמר אחד איני יודע ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת משום דהוי לה עדות שאין אתה יכול להזימה בחקירות שעיקר העדות בחקירות. באיזה יום באיזה שעה באיזה מקום. אבל בדיקות בודקין אותו במה הרגו ומה היה לבוש. ואין הזמה בכך. אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישים זה את זה עדותם בטלה. נעשתה התועבה הזאת בישראל:
ודרשת היטב – מאד מאד, וכן: היטב חרה לי (יונה ד׳:ט׳). והוא מעט רחוק מגזרת: טוב.
THEN THOU SHALT INQUIRE DILIGENTLY. Hetev (diligently) means very much. Similarly hetev (greatly) in Art thou greatly angry (Jonah 4:9). It is a bit far-fetched to connect hetev to the word tov (good).⁠1
1. If we connect hetev to the word tov (good), the meaning of our clause is, then thou shalt inquire well.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

ודרשת היטב – מנין היט״ב, וכאלו אמר ודרשת את ה׳ מאותו, שצריך הדיין לראות עצמו כאלו שכינה שרויה כנגדו, ושידרוש השם יתעלה בשעת הדין.
ודרשת היטב, "you shall investigate thoroughly;⁠" the numerical value of the word היטב equals the numerical value of the letters in the tetragrammaton, i.e. 26. It is as if the Torah had written "you shall investigate him in your capacity as the agent of Hashem.⁠"
והוגד לך ושמעת – באיזה עיר שתהיה אתה שם תדרוש הדברים היטב וכאשר תדע שהוא אמת והוצאת אותם אל השער ההוא שעבד בו וסקלתם. ואמר:
נעשתה התועבה הזאת בישראל – לחייב אפי׳ בחוצה לארץ כי בעיר הנדחת אמר נעשתה התועבה הזאת בקרבך אבל כאן אמר באחד שעריך שדיבר בהווה כאשר פירש לו ואחר כך הזכיר בישראל ללמד שנוהג בכל ישראל:
והוגד לך ושמעת, "and you have been informed, and you will hear, etc.⁠" The apparent repetition of the same thought means that whenever and wherever this accusation is brought to your attention you must immediately commence an investigation. As soon as you establish that the rumours you have heard are factual, you have to lead the guilty party to his or her place of execution where you will stone the guilty party to death.
נעשתה התועבה הזאת בישראל, "this abominable thing has indeed been carried out in (the land of) Israel;⁠" the wording suggests that this legislation also applies in the Diaspora, seeing the word בקרבך which is used in the legislation of עיר הנדחת in conjunction with the word תועבה has been omitted here. The word בישראל at the end of this verse makes it clear that such conduct cannot be ignored in any Jewish community wherever it is located.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ד) והנה אמת נכון הדבר – רוצה לומר: שאחר החקירות והבדיקות נמצא שעדות העדים מכוון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

נכון מכוון העדות. לא כמו ושלחו מנות לאין נכון לו שפירושו מזומן כי אין לו טעם במקום הזה רק פירושו עדותן מכוונת בכל תנאים ששניהם שוים ומכוונים בין בדרישות וחקירות בין בבדיקות שאילו לא נמצאו דבריהם מכווני׳ בדרישות ובחקירו׳ ובבדיקות עדותן בטלה ופי׳ הדבר הדבור של העדים שהיה עדותן אבל לא מצאתי מלת נכון בשום מקום שהיה פירושה מכוון אבל הרד״ק כתב בשורש כון כלומר נכון בפי העדים כאשר חקרת:
והזהיר את השופטים שכאשר ישמעו זה ידרשו היטב. והוצרך להזהיר על הדריש׳ הטובה בזה לפי שהוא חטא חמור שאין ראוי לחשוד בו איש מבני ישראל. ולכן יצטרך דרישה רבה לדעת אמתת הדבר. ולפי שהיו שלש בחינות בזה החטא אמר עליו שלשה לשונות והנה אמת. נכון הדבר. נעשתה התועבה הזאת בישראל.
ואמר בישראל להעיר שבהיותו עם חכם נבון אשר לו אלהים קרובים אליו והם מיוחדים להנהגתו. היה מהראוי שלא יעשה בתוכם התועבה ההיא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

<וְהֻֽגַּד⁠־לך: בדגש הגימ״ל.> [וְהֻֽגַּד⁠־לְךָ].
מכוון העדות. רצה לפרש שלא תטעה לפרש הקרא והנה אמת נכון הדבר היינו ע״א, כלומר שנכון הוא שעובד ע״א, ל״פ מכוון העדות, כלומר נכון בפי העדים כאשר חקרת:
The testimony was consistent. Rashi is wants to make clear that you should not mistakenly explain that the verse means, "If in fact the report is authenticated and accurate" in reference to [his] idolatry. I.e. it is authenticated that he served idolatry. Therefore he explains, "The testimony was consistent, i.e., consistent in the mouths of the witnesses when you interrogated [them].
והוגד לך ושמעת – אע״פ שכבר שמעת לשעבר. צריך שיגידו העדים כדברי חז״ל אין עד נעשה דיין:
והגד לך וגו׳ – הוא השבע חקירו׳.
נעשתה התועבה הזאת – הוא דרישות. את מי עבד ובמה עבד.
בישראל – בישראל צריך דרישה וחקירה. פרט לנכרי שאין צריך דרישה וחקירה ואין צריך התראה ואפי׳ בעד אחד.
נעשתה התועבה הזאת בישראל – שכל עצם התועבה היא בעבור שנעשתה בישראל שכרת השם בריתו עמהם, ולכן הוצאת וכו׳ וסקלתם וכו׳, ואילו נעשתה כזאת בגוים לא הייתי מקפיד עליו:
נכון הדבר – מכוונת העדות (רש״י), וכת״א ויב״ע כיון פתגמא, לא כמו ושלחו מנות לאין נכון לו שפי׳ מזומן כי אין לו טעם במקום זה, רק פי׳ עדותן מכוונת בכל תנאי, ששניהם שוים ומכווני׳ בין בדרישות וחקירות בין בבדיקות, אלו לא נמצאו דבריהם מכוונים בדרישות וחקירות ובדיקות, עדותן בטלה, ופי׳ מלת הדבר, דבור של העדים, אבל לא מצאתי מלת נכון בשום מקום שיהיה פי׳ מכוון, אבל הרד״ק כתב בשרש כון כלומר נכון בפי העדי׳ כאשר חקרת (כ״כ הרא״ם). אמנם מצאנו כי אין בפיהו נכונה, הנה יקרא נכון כאשר המחשב׳ מכוונת אל הדבור, וכן יכנו יחדיו על שפתיך (משלי כ״ב) הסכמת הדבר והמחשבה, וכל דרכיך יכנו (שם ד׳) יהיו מוסכמים בלתי מתנגדים, ומלת הדבר על הדבור כמו ומדבר דבר (ישעיהו נ״ח), הדבר אשר דבר ה׳ דבר דבור על אפניו, ואלי דבר יגנב, ותרגום נכון הדבר (דיא אויס- זאגע איזט איבעראיינשטיממענד). והמתרגם אמת נכון (געוויס, וואהר) אינו נכון לפי האמת.
והגד לך – זו הגדת העדים; ושמעת – זה הדיון בבית דין על העניין; ודרשת היטב – אלו הדרישות, החקירות והבדיקות שעושים לעדים כפי ההלכה (עיין פירוש לעיל יג, טו).
(ד-ה) [יג] והגד לך ושמעת ודרשת היטב – למד שבע חקירות, וכבר בארתי מאמר זה בפ׳ ראה (סי׳ עה) על פסוק ודרשת וחקרת ושאלת היטב עיי״ש, וכבר בארתי ויקרא (סי׳ קצא) שכ״מ דכתיב ישראל, י״ל למעט נשים גרים ועבדים, אך פה אמר או את האשה וכמו שאין נשים בכלל כן לא גרים כמו שבארתי בפ׳ מצורע (סי׳ קי״ט), ומ״ש אל שעריך שומע אני שער שנדונו בו כבר נזכר ונתפרש למעלה (סימן י׳):
[יד] מה שדייק האיש ההוא וכן האשה ההיא, מלת ההוא מציין אם עשה זאת בדעת ובזדון לא באונס או בטעות שאינו האיש ההוא שי״ל שכל ובינה ולב לדעת ועינים לראות, וכבר התבאר זה למעלה פ׳ ראה (סי׳ סא) על והנביא ההוא, ובספרא (צו סי׳ קלב), ולפעמים אמר וסקלתם באבנים ולפעמים אמר באבן, פי׳ חז״ל שאם לא מת באבן אחד יוסיפו לסקלו באבנים, והתבאר בספרא (קדושים סי׳ צב):
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ד) ודרשת היטב – אפילו אם נייחס תיבות אלו לרישא של הפסוק, מכל מקום נרמז בהן בעקיפין הצווי לחקור את העדים (על החקירות והדרישות ראה למעלה בפירושנו י״ג:י״ג-י״ט).
והנה אמת וגו׳ – כמו למעלה י״ג:ט״ו.
ודרשת היטב – הובא לפנינו לעיל בפ׳ ראה בפסוק ודרשת וחקרת (י״ג ט״ו).
בישראל – אין לי אלא בישראל, גרים ועבדים מניין, ת״ל (פ׳ ה׳) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההוא אשר עשו את הדבר הרע הזה1 (ספרי).
1. דלשון זה מיותר, דהא מוסב על עושי הדבר, והול״ל והוצאת אותם, ובא להורות דקפיד הכתוב רק על עושי הרע, יהיו מי שיהיו, ישראל או גר ועבד. ועיין מש״כ בפ׳ אמור בפ׳ כל האזרח בישראל דדרשינן שם בישראל לרבות את הגרים, ולכאורה היא דרשא הפוכה מזו שלפנינו שממעט גרים מן בישראל, ושם בארנו וישבנו הדברים, יעו״ש.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ה) וְהֽוֹצֵאתָ֣ אֶת⁠־הָאִ֣ישׁ הַה֡וּא אוֹ֩ אֶת⁠־הָאִשָּׁ֨ה הַהִ֜וא אֲשֶׁ֣ר עָ֠שׂ֠וּ אֶת⁠־הַדָּבָ֨ר הָרָ֤ע הַזֶּה֙ אֶל⁠־שְׁעָרֶ֔יךָ אֶת⁠־הָאִ֕ישׁ א֖וֹ אֶת⁠־הָאִשָּׁ֑ה וּסְקַלְתָּ֥ם בָּאֲבָנִ֖ים וָמֵֽתוּ׃
then you shall bring forth that man or that woman, who has done this evil thing, to your gates, even the man or the woman; and you shall stone them to death with stones.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
אל שעריך – שומע אני שער שנמצאו בו ושער שנדונו בו תלמוד לומר שעריך שעריך לגזירה שוה נאמר כאן שעריך ונאמר להלן (דברים י״ז:ב׳) שעריך מה שעריך האמור להלן שער שנמצאו בו ולא שער שנדונו בו אף שעריך האמור כאן שער שנמצאו בו ולא שער שנדונו בו.
ההוא – ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.
ההיא – ולא אנוסה ולא שוגגת ולא מוטעת.
וסקלתם באבנים – יכול באבנים מרובות תלמוד לומר באבן אי באבן יכול באבן אחת תלמוד לומר באבנים, אמור מעתה לא מת בראשונה ימות בשניה.
סליק פיסקא
"to your gates": From this I understand the gate (i.e., beth-din) in which they were judged. It is, therefore, written "your gates" (here) - "your gates" (Ibid. 2) for a gezeirah shavah (identity). Just as "your gates" there refers to the city in which they are found, and not to the beth-din in which they were judged, so, "your gates" here.
"that man": and not one who was forced, and not one who did so unwittingly, and not one who was under some kind of misapprehension.
"that woman": and not one who was forced, and not one who did so unwittingly, and not one who was under some kind of misapprehension.
"and you shall stone them with stones": I might think, with many stones; it is, therefore, written (Vayikra 20:2) "with a stone.⁠" I might then think, with one stone. It is, therefore, written "with stones.⁠" How is this to be resolved? If he is not killed with the first stone, he is killed with the second.
[End of Piska]
והוצאת את האיש הה׳ או את הא׳ הה׳ לפי שמצינו שהנידחין בסייף יכול אף המדיחין ת״ל את האיש או את הא׳ וסקל׳:
והאיש ההוא זה מזיד דברי ר׳ עקיבה:
או את הא׳ הה׳ לא אנוסה ולא שוגגת ולא מוטעת:
אשר עשו את הדבר הזה אל שעריך אלו בתי דינין איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוצא כל העיר כולה לשעריך מיכן אמרו אין עושין עיר הנדחת אלא בית דין של שבעים ואחד:
ד״א אל שעריך שער שעבד בו אתה אומר שער שעבד בו או אינו אלא שער שנידון בו נאמר שעריך למטה ונאמר שעריך למעלה (דברים י״ז:ב׳) מה שעריך האמור למעלה שער שעבד בו אף שעריך האמור למטה שער שעבד בו:
ד״א שעריך ולא שער גוים:
מיכן אמרו כל מי שעובד ע״ז סוקלין אותו על שער שעבד בו ואם היתה עיר שרובה גוים סוקלין אותו על פתח בית דין:
את הא׳ או את האשה למה נאמר והלא כבר נאמר בישראל מכל מקום אין לי אלא ישראל גרים מנ׳ ת״ל את האיש או את האשה לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו:
וסקלתם באבנים אם לא מת באבן אחת ימות בשנייה:
וסקלתם באבנים ומתו שתהא סקילתן מיתתן:
וְתַפֵּיק יָת גּוּבְרָא הַהוּא אוֹ יָת אִתְּתָא הַהִיא דַּעֲבַדוּ יָת פִּתְגָמָא בִּישָׁא הָדֵין לִתְרַע בֵּית דִּינָךְ יָת גּוּבְרָא אוֹ יָת אִתְּתָא וְתִרְגְּמִנּוּן בְּאַבְנַיָּא וִימוּתוּן.
you shalt bring forth that man or woman, and stone them with stones that they die.
ותפקוןא ית גובראב ההוא או ית אתתה ההיא די עבדו ית פתגמא בישה הדין לגוג קורייכוןד ית גוברא או ית אתתה ותרגמון יתהון באבנייא וימותון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותפקון״) גם נוסח חילופי: ״ותפק״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גוברא״) גם נוסח חילופי: ״גברא״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לגו״) גם נוסח חילופי: ״בגו״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קורייכון״) גם נוסח חילופי: ״קריי׳⁠ ⁠⁠״.
ותפקון ית גברא ההוא או ית אינתתא ההיא דעבדו ית פיתגמא בישא הדין לתרע בית דיניכון ית גברא או ית אינתתא ותאטלונון באבניא וימותון.
then you shall bring forth that man or woman who hath done this evil thing, unto the gate of your house of judgment, the man or the woman, and you shall stone them that they die.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

פַאכ׳רִג דַ׳לִךַּ אַלרַּגֻלַ אַוְ תִלךַּ אַלּמַראַתַּ אַלַּדִ׳י צַנַעַ הַדַ׳א אַלּאַמרַ אַלרַּדִיאַ אִלַי׳ מַחַאלִךַּ אַלרַּגֻלַ וַחדַהֻ אַוְ תִלךַּ אַלּמַראַתַּ וַחדַהַא וַאַן תַּרגִמֻוהֻ בִּאלחִגַּארַתִ אִלַי׳ אַן יַמֻותַּ
ולכן הוצא את אותו הגבר או אותה האשה, אשר עשו את הדבר הנפסד הזה במקומותך, את הגבר לבדו או את אותה האשה בנפרד, ושירגמו אותו באבנים עד כי ימות.
והוצאת אל שעריךא את האיש ההוא וגו׳ – המתרגם אל שעריך – לתרעב בית דינך, טועה, שכך שנינו (בבלי כתובות מ״ה:): אל שעריך – זה שער שעבדג בו. אתה אומר: זה שער שעבדד בו, או אינו אלא שער שנידון בו? נאמר שעריך למטה (דברים י״ז:ה׳) ונאמר שעריך למעלה: כי ימצא באחד שעריך (דברים י״ז:ב׳) וגו׳.⁠ה ותרגומו: לקירווך.
א. בגיליון כ״י לייפציג 1 כתוב ״כ׳מ׳ מכתי׳ יד רבנו שמעיה״ והכוונה כנראה לסדר המלים בפסוק. כסדר הזה גם בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״בתרע״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד אופ׳ 34, פריס 157. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917: ״שעבר״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד אופ׳ 34, פריס 157. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, לונדון 26917: ״שעבר״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, דפוס שונצינו. בדפוס רומא נוסף כאן: ״מה להלן שער שעבד בו, אף כאן שער שעבד בו״, ובדפוס סביונטה הושמטו המלים ״כי ימצא באחד שעריך״ ונוסף: ״מה שעריך האמור למעלה – שער שעבר בה, אף שעריך האמור למטה – שער שעבר בה״. תוספת דומה מופיעה בכ״י פריס 157: ״מה שעריך האמור למעלה – שער שעבד בו, אף שעריך האמור למטה – שער שעבד בו ולא שער שנידון בו״, אך שם התוספת מופיעה בטעות לפני המלים ״כי ימצא באחד שעריך״.
והוצאת את האיש ההוא אל שעריך וגו'‏ THEN YOU SHALL BRING FORTH THAT MAN [OR THAT WOMAN WHO HAVE DONE THAT EVIL THING] UNTO YOUR GATES – He who renders אל שעריך in the Targum by לתרע בית דינך, to the gate of your court, is in error, for thus we have learned (Sifre Devarim 148:2; Ketubot 45b): אל שעריך – this means the gate (the city) in which he has worshipped the idol. Or, perhaps this is not so, but it means the gate where he is being judged (the judges sat "at the gate of the city"; cf., e.g., Ruth 4:1 ff.)?! The term שעריך, however, is used below (i.e. here, which is the latter part of this section) and is used above (v. 2), and this suggests an analogy. What is the meaning of שעריך that is mentioned above? Evidently the gate (the city) wherein he served the idol! So, too, does שעריך mentioned below (in our verse) denote the gate in which he served the idol. The correct rendering in the Targum is therefore לקרויך "you shall bring him forth to your cities" (cf. Rashi on Devarim 16:18).
פס׳: והוצאת את האיש ההוא – לא אנוס ולא מוטעה.
או את האשה ההיא – לא אנוסה ולא מוטעה.
אשר עשו את הדבר הרע הזה1ואפילו בקהל גרים נשים ועבדים שלא בישראל.
אל שעריך – מכל מקום.
את האיש או את האשה – לא קטן ולא קטנה.
וסקלתם באבנים ומתו – ולהלן אומר (ויקרא כ׳:כ״ז) באבן ירגמו אותם מלמד שאם לא מת באבן אחת ממיתין אותו באבנים הרבה. כדתנן בנגמר הדין מוציאין אותו לסקלו וכו׳. ובית הסקילה היתה גבוהה שתי קומות אחד מן העדים דוחפו על לבו והופכו על מתניו והאבן נתונה שם משוי שני בני אדם. מגביהין אותה וזורקין אותה על לבו. אם מת בה יצא. ואם לאו רגימתו בכל ישראל:
1. ואפילו בקהל גרים. דה״א בישראל דווקא ת״ל והוצאת את האיש ההוא כו׳ אפילו גרים נשים ועבדים:
וסקלתם באבנים – או זה או זאת, כמו: באש ישרפו אותו ואתהן (ויקרא כ׳:י״ד).
AND THOU SHALT STONE THEM. The man or the woman.⁠1 It is similar to they shall be burnt with fire, both he and they (Lev. 20:14).⁠2 Since Scripture says, and it be told thee (v. 4) in secret,⁠3 and thou hear it (Ibid.) in public,⁠4 it had to explain that even though it was told to you, and you heard, they shall not be put to death except upon the testimony of two witnesses.⁠5
1. Who worshipped idols. And thou shalt stone them cannot refer to both of them, for Scripture speaks of a man or a woman.
2. The verse speaks of a man who takes a mother and daughter, or a daughter and mother. They shall be burnt with fire, both he and they (ethen) can't refer to both women, for what sin did the first woman commit? It is only the second woman taken who is put to death. If he first takes the mother, then it is the daughter who is put to death. If he first takes the daughter, then it is the mother who is put to death. The meaning of ethen (they) thus is, one of them.
3. Ibn Ezra's elaboration of the verse.
4. Ibn Ezra's elaboration of the verse.
5. The law of witnesses follows the law of idolatry because the punishment of idolaters requires two witnesses to the act of idol worship.
את האיש {ההוא} או את האשה – כפל מלה הוא, ואורחיה דקרא דכת׳ החידה:⁠א והוצאת את האיש ההוא {או את האשה ההיא וגו׳} אל שעריך, ולא פירש למה, כפל את {האיש} או את האשה וסקלתם – ורגמתם. {וכמו:} נשאו נהרות י״י, ולא פירש מה נשאו, וכפל ופירש: נשאו נהרות קולם (תהלים צ״ג:ג׳).
א. כן בכ״י מינכן 52 וצ״ע.
את האיש {ההוא} או את האשה – {THAT} MAN OR WOMAN – this is doubled language, and it is the way of the text. For, it is written like a riddle: והוצאת את האיש ההוא {או את האשה ההיא וגו'} אל שעריך YOU SHALL BRING FORTH THAT MAN {OR THAT WOMAN ETC.} TO YOUR GATES, and it does not detail why, [then it] doubles: את {האיש} או את האשה וסקלתם – {THE MAN} OR THE WOMAN AND STONE THEM – and pelt them with stones. {And [it is] similar to:} “The rivers have lifted up, Hashem” and it does not detail what they lifted up, and then it doubles and explains: “The rivers have lifted up their voice” (Tehillim 93:3).
אל שעריך – לפי הפשט: הוא מקום המשפט כדי שלא יהא התובע טורח ומחזר אחר הנתבע אלא ישב ויצפה אותו מתי יעבור שם שהרי אינו יכול להשמט מלעבור על ידי דרך השער.⁠1 וכן מצינו ובועז עלה השער וישב שם והנה הגואל עובר אשר דבר בועז (רות ד׳:א׳).
וסקלתם באבנים – הוא או היא, דוגמא: באש ישרפו אותו ואתהן (ויקרא כ׳:י״ד).⁠2
1. השוו ללשון הפסוק בשמואל ב ט״ו:ב׳.
2. שאוב מאבן עזרא.
אל שעריך, "to your gates;⁠" according to the plain meaning of the text "the gates" is the place where the court sits in judgment. The location has been chosen as it is so central and public that any accused cannot avoid passing it for any length of time, at which time the judges will arrest the accused for a hearing. We find an illustration of this in the Book of Ruth, (Ruth 4,1) when the potential redeemer of Ruth is accosted by Boaz in such a square.
וסקלתם באבנים, "you shall stone them with stones;⁠" males or females as the case may be; we find a similar formula when the penalty is death by burning (swallowing molten lead) (Leviticus 20,14)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אל שעריך – רוצה לומר: שיביאם להשפט לפני השפטים אשר בשערים כי לא יצטרך להביא זה הענין לפני בית דין הגדול שבמקום הבחירה כי איננו דבר גדול וזה שהדבר גדול ראוי שיבא לפני סנהדרי גדולה כמו שמצאנו בשופטים ששם משה על ישראל שלא נתן להם כח בדבר גדול כי היו מביאים אותו אל משה והוא היה סנהדרי גדולה עם שבעים איש שהיו עמו שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומזה המקום למדנו שהיחידים נדונין בסנהדרי קטנה לא העיר כלה ומזה המקום יתבאר שעיר הנדחת היו דנין אותה סנהדרי גדולה וזה שאיש ואשה אתה מוציא אל שעריך לא כל העיר או רובה.
וסקלתם באבנים ומתו – ראוי שתדע שזאת הסקילה תהיה בעיר שנמצאו כמו שמצאנו בנערה המאורשה ובכלל הנה בזה האופן יגיע התועלת לבני העיר שצמח זה הרע בתוכם ונוסרו הנשארים והנה אמר ומתו כי כבר תקרא סקילה אף על פי שאין שם מיתה כאמרו ויסקל באבנים ועפר בעפר.
התועלת הששי הוא במצות והוא מה שצונו לסקול עובדי עבודה זרה אחר הדרישה והחקירה ועדות השלם והתועלת בזאת המצוה מבואר.
אמנם באופן משפטיהם דקדק בשני ענינים. האחד בשהבתי דינין האלו אין להם לשפוט בדיני עבודה זרה כי אם היחידים. אמנם עיר הנדחת או זקן ממרא לא ישפטו אותם רק בבית דין הגדול והוא מה שחזר לומר אחר זה והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא וגו׳ וסקלתם וגו׳.
נאמר שעריך למטה. והוצאת אל שעריך:
ונאמר שעריך למעלה. כי ימצא בקרב׳ באחד שעריך מה שעריך האמור למעלה שער שעבד בו אף שעריך האמור למטה שער שעבד בו:
ותרגומו לקרוך. לא לתרע׳ כתרגום על מזוזות ביתך ובשעריך:
ולכן צוה שיוציאו את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו וגו׳ אל שער העיר ויסקלו אותם באבני׳. והרב המורה בפ׳ ל״א ח״ג כתב שלהיות הפעולות האלה מצויות יותר בנשים להיות דעתם קלה יחסם הכתוב תמיד אליהן. כמו שאמר (פ׳ משפטים) מכשפה לא תחיה. וכן אמר (פ׳ קדושים) באוב וידעוני ושצוה בלשון הזה לפי שהאנשים לעולם ירחמו על הנשים לבלתי הרוג אותם לכן אמר מכשפה לא תחיה.
ואמר כאן והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו. ובספרי דרשו כי בעבור שבעיר הנדחת נאמר יצאו אנשים בני בליעל מקרבך ואין הדין בנשים כן. לכן הוצרך לפרש בעובדי גלולים שהוא שוה באיש ובאשה וביאר שדונם וענשם בסקילה.
את האיש ההוא או את האשה ההיא – ולא נאמר שהיה זה פתיות, ובל ידעה מה, ושאין צריך לדונה בשער שעבדה בו להורות היפך דעותיה.
אל שעריך – אל שער שעבד בה, להראות שלא יושיעהו האל הנכר הנעבד שם, אשר חשב העובד להיות נושע בו.
את האיש ההוא או את האשה ההיא, no mention is made in this connection of the idolatry being the result of seduction, the victim being foolish and knowing what he or she did, so that there is no need to convict him or her in the location where he or she committed the offence to teach the people who were aware of the sinner’s opinions that the truth is the opposite of what the sinner thought.
אל שעריך, to the public place where the idolatrous act was performed. By convicting and executing the idolater the public would have to admit that the deity worshipped by the convicted sinner was either unable or unwilling to save his life.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

נאמר שעריך למטה. ״והוצאת אל שעריך״ (כאן), ונאמר ״שעריך״ למעלה (פסוק ב) ״כי ימצא באחד שעריך״, מה ״שעריך״ דאמר למעלה שער שעבד בו, דכתיב ״כי ימצא באחד שעריך״:
נאמר שעריך למטה. ר״ל היינו האי שעריך דכתיב כאן:
ונאמר שעריך למעלה כו׳. דכתיב (פסוק ב) כי ימצא בקרבך באחד שעריך, מה להלן שער שעבד בו אף כאן שער שעבד בו:
ותרגומו לקרוך. פירוש לעירך, ולא שתפרש לתרעך כתרגום על מזוזות ביתך ובשעריך (לעיל ו׳:ט׳):
"Your gates" is said below. I.e. שעריך, "your gates" written here [in this verse].
And "your gates" is said above, etc. Because it is written (v. 2), "If there is found among you, in one of your cities (שעריך).⁠" Just as there it is the city in which he worshipped, so too [over here, it means to take him] to the city in which he worshipped.
Targum [Onkelos] renders לקרוך. Meaning, "to your city.⁠" [Rashi mentions this so that] you should not explain [that it means] לתרעך, "to your gates,⁠" as the Targum translates, "On the doorposts of your house, and on your gateposts (ובשעריך) (above 6:9).⁠"
והוצאת את האיש ההוא או את האשה וגו׳ אל שעריך
הוא נידון בסנהדרי קטנה פרט לעיר הנידחת או שבט שעבד ע״ז שצריך סנהדרי גדולה:
ההוא – פרט לשוגג ולמוטעה.
הדבר הרע – שיכול אין לי אלא אלו מנין המקבל לאלוה או אמר אלי אתה ת״ל הדבר הרע יכול אפי׳ מגפף ומנשק ת״ל הזה למעט.
את האיש או את האשה – לפי שנ׳ בעיר הנידחת אנשים שנים. אנשי׳ ולא נשים יכול שהם ג״כ פטורין ת״ל האיש אפילו אחד. האשה. אפי׳ נשים חייבות.
וסקלתם – הכל כדלעיל.
אל שעריך – המתרגם אל שעריך לתרע בית דינך, טועה, שכן שנינו אל שעריך זה שער שעבד בו, או אינו אלא שער שנידון בו, נאמר כאן שעריך ונאמר למעלה כי ימצא בקרבך באחד שעריך, מה שער האמור שם שער שעבד בו, אף האמור כאן שער שעבד בו:
את האיש או את האשה – הכפל לחזוק, כלומר שלא תחמול אם איש או אשה וסקלתם:
את האיש או את האשה – לפי שנאמר בעיר הנדחת אנשים שמשמעותו שנים ומשמעותו ג״כ להוציא הנשים יכול שהם פטורים ג״כ כשעובדים בעצמם ת״ל כאן האיש אפילו אחד האשה אפילו נשים חייבות כשהן עובדות (הגר״א), וצריך לרבות את הנשים כאן שלא נאמר שהאשה היא פתיות ובל ידעה מה ושאין צריך לדונה בשער שעברה בו להורות הפך דעותיה (רע״ס).
אל שעריך – אונקלס ויבע״ת לתרע בית דינך, ורש״י פי׳ אל שעריך זהו שער שעבד בו ותרגומו לקירויך, יפה אמר הרואה, דהמתרגמים תמכו יסוד תרגומם על הספרי, דאיתא התם שעריך. שער שנמצאו בו ושער שנדונו בו, ודברי רש״י הוא לפי דעת תלמודא דידן (כתובות מ״ה) ע״ש. ובאמת נוכל להשוות דעת הספרי עם דעת התלמוד, למה דאמרי, התם בכתובות דבעיר שרובה ע״א סוקלין על פתח ב״ד, ע״ש. ולפי״ז אין אנו צריכין להגהת בעל זרע אברהם בפי׳ לספרי (וע׳ ילקוט); והונח שם שער על פתח ב״ד כי מנהג השופטים והזקנים לשבת בשער העיר למשפט, כ״כ המפרשים. ואין זה מספיק, כי אין שם שער בכ״מ על מבוא פתח העיר דוקא (טהאָר) כי גם העיר בעצמה נקרא שער כמו בשערי הארץ (ירמיהו ט״ו) שתרגומו קרוי ערעא, וכן יורה שם שער על כל המדינה כמו ויירש זרעך את שער אויביו, שפי׳ ארץ אויביו כמ״ש ר״ש ב״מ, ובס׳ הרואה אמר בארצות מזרח נקרא חצר המלך או חצר המשפט שער (פפאָרטע), וכן עד היום נקרא חצר הסולטאן אצל הישמעאלים (פפאָרטע) ובזה יבוארו הכתובים היטב כמו דברי ריבות בשעריך (אין דיינעם גע- ריכטסהאָף), ואל שער מקומו (דברים כ״א י״ט) (צום געריכט זיינעס אָרטעס), אל זקני העיר השערה (שם כ״ב), ולמוכיח בשער יקושון (ישעיהו כ״ט), אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם (זכרי׳ ז׳) וכן כולם, עכ״ד. ולדעתי שם שערים הוא מענין כמו שער בנפשו (משלי כ״ג) וימצא מאה שערים (תולדות כ״ו), ומורגל בפי רז״ל כך שערו חכמים (קאלקולירען), כי החכמי׳ היושבי׳ על המשפט צריך להם אומד דעת היטב להעריך התובע מול דברי הנתבע, ולשער באומד דעתן להוציא דינם בצדק עפ״י משפטי התורה, וע״ש ההשערה ואומדן דעת השופטים נקרא מקום מושבם שעריך; ולפי המכוון למעלה (בראה בלא תוכל לאכול בשעריך) שהתור׳ מכונה בשם שער ע״ש שנותנת שעור ומדה לכל תנועת אדם ומעשיו, יתכן לומר שהזקנים החכמים והשופטים העסוקים תמיד בחכמת התורה ומשפטיה יקראו ג״כ בשם שער, כי מדרך הכתובים לכנות האיש לפי תדירת מעשהו, כמו שבתך בתוך מרמה (ירמיהו ט׳) שטעמו בתוך אנשי מרמה, ואני תפלה (תהלים קי״ט) ואני מתפלל.
והוצאת וגו׳ – עיין פירוש, ויקרא כד, יד. מקום הסקילה יהיה מחוץ לעיר, אך לדעתנו עליו להיות קרוב לעיר במידה כזו שהוא נחשב כחלק מן העיר, ויהיה ניתן לומר על המקום שהוא ״לפני שערי העיר״. לדעתנו, כך יש להבין הביטוי ״הוצאה אל שעריך״. וכך אומרת גם ההלכה: ״העובד עבודה זרה סוקלין אותו על שער שעבד בו״ (כתובות מה:). בכך יתגלה לעין כל שבני עירו של החוטא מתעבים את חטאו, ושעל ידי חטא זה הוא הוציא את עצמו מקהלם. מכאן ההלכה הנוספת: אם רוב יושבי העיר אינם יהודים, סוקלים אותו ״על פתח בית דין״ (שם).
שעריך – כמו ״שעריך״ שבפסוק ב: שער העיר שבה נעשתה העבירה. הווי אומר, ״שער שעבד בו״, ולא ״שער שנידון בו״ (שם).
את האיש או את האשה – חזרה זו מלמדת אותנו שהסדר המתואר כאן נוהג רק בחטא שנעשה על ידי יחידים. רק במקרה כזה דנים את החוטא בסנהדרין קטנה של עשרים ושלושה דיינים ועונשו סקילה. לעומת זאת, עיר שלמה שהודחה לעבודה זרה – עיר הנידחת – נידונת בסנהדרין גדולה של שבעים ואחד, ויושביה נהרגים בסייף. ״אין עושין עיר הנדחת [אלא על פי בית דין של שבעים ואחד] דאמר קרא ׳והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא׳, איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך״ (סנהדרין טז:; עיין פירוש, לעיל יג, יג ואילך. וצ״ע דהא האי ׳אל שעריך׳ הוא שער שעבד בו ולא שער שנידון בו כדלעיל).
וסקלתם באבנים – עיין פירוש, ויקרא כ, ב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

אל שעריך את האיש או את האשה וסקלתם וגו׳: האי ״את האיש או את האשה״ מיותר, ובא לדרשה לפניה ולאחריה. לפניה, כדאיתא בסנהדרין (טז,ב) דדוקא איש או אשה נידון ״בשעריך״ היינו בסנהדרין של כ״ג, לאפוקי שבט שלם או עיר הנדחת נידון דוקא בסנהדרי גדולה. ולפי זה משמעות ״אל שעריך״ באופן אחר מפשטא דקרא1, אלא בבית דין של ״אחד שעריך״. ונדרש גם לאחריה בספרי (קמ״ח): לפי שמצינו שהנדחים2 בסייף, יכול אף המדיחים, ת״ל ״את האיש או את האשה וסקלתם״. לפי שמצינו שאין עושים עיר הנדחת לא ע״פ עד אחד ולא ע״פ נשים, יכול יהיו פטורין, ת״ל ״את האיש או את האשה וסקלתם״. כן צריך לומר3. והכוונה4, שאע״ג שלענין שתיעשה עיר הנדחת בעינן דוקא שני אנשים מדיחים, ובלא זה הרי הם כיחידים5, אבל מ״מ אם נדחו ע״פ שני אנשים ונידונת כעיר הנדחת בסייף, והיה בעיר גם מדיח אחד בפני עצמו6, וכן אפילו אשה, נידונים אותו איש או אשה כמדיחים בסקילה7.
1. שהובא ברש״י (בעקבות חז״ל בכתובות מה,ב) שהכוונה לשער שעבד בו.
2. בעיר הנדחת.
3. וכך גירסת רבי דוד פארדו (ספרי דבי רב) בספרי.
4. ספרי דבי רב: קשיא לי טובא, דהיכי מצינן לפרוש ״את האיש או את האשה״ על מדיחי עיר הנדחת, והלא אין נעשית עיר נדחת עד שיהו מדיחיה אנשים ולא נשים, ודוקא שנים ולא אחד!
5. שמיתתן בסקילה וממונן לא אבד וכו׳.
6. כלומר, מלבד מצבו שהוא הודח יחד עם כל אנשי העיר, הוא גם עסק בהדחה בעיר.
7. ולא כשאר אנשי המקום הנידונים בסייף. חידוש הלכתי גדול של רבינו קא חזינא הכא. ועיין בספרי דבי רב העונה על שאלתו (הערה 19) בדרך אחרת לגמרי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ה) והוצאת... אל שעריך – מבואר בספרי, שאין הכוונה לשער בית הדין, אלא לשער העיר שעבד בה עבודה זרה (השוה כתובות מ״ה:). הסקילה הוצאה לפועל מחוץ לעיר, ובזמן שהיו ישראל שרויין במדבר — מחוץ למחנה (השוה במדבר ט״ו:ל״ה וכן ויקרא כ״ד:י״ד). אולי נרמזה בזה הוצאת החוטא מכלל העדה (שולץ, קייל). אבל במכילתא (מדרש תנאים 100) וכן בתרגומים מבואר כי ״שעריך״ הם בתי הדינין, וכן למעלה פסוק ב.
את האיש או את האשה – הפסוק חוזר ומדגיש, כי בנוגע לעבודה זרה אין הבדל בין איש לאשה.⁠1
וסקלתם באבנים – במקום אחר (ויקרא כ׳:ב׳) נאמר ״באבן״, ועל כן למדו מכאן רבותינו בספרי: ״לא מת בראשונה ימות בשניה״ (מ׳ סנהדרין, השוה פירושנו לויקרא כ׳:ב׳).
ומתו – מלמד שאסור להוסיף להם מיתה אחרת, אלא ״שתהא מיתתן בסקילה״, היינו שתהא הסקילה מיתתן.
1. במכילתא (מדרש תנאים 100) שנינו: ״אל שעריך אלו בתי דינין, איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל העיר לשעריך, מיכן אמרו אין עושין עיר הנדחת אלא בית דין של שבעים ואחד״. לפי זה נלמד מן ״את האיש או את האשה״, שעיר הנידחת נידונה בע״א ורק עובדי ע״ז יחידים נידונים בכ״ג. אותו הדבר נאמר גם בתלמוד סנהדרין ט״ז:. רש״י בפירושו מקשה: וצ״ע דהא האי אל שעריך הוא שער שעבד בו ולא שער שנידון בו״. אבל לדברי המכילתא הכל ניחא, שהרי שם שנינו כי שעריך היינו בתי דינין.
והוצאת את האיש ההוא כו׳ אל שעריך את האיש או את האשה – התמיה מובנת, ויעוי׳ מורה ח״ג פרק ל״ז, ולזה בארה ג״כ בע״ז איש או אשה וכו׳. ונראה דמשום זה דריש בספרי קרא לאתויי מדיחי עיר הנדחת, ולכן לא כתוב בהו ההיא משום שהם לא עשו שום מעשה, ובאמת בזה סתם ספרי לאו ר״ש הוי, דאילו ר״ש סובר בסנהדרין סוף פרק הנחנקין דמדיחי עיר הנדחת בחנק עיי״ש, ואילו כאן וסקלתם כתיבא בהו ולקמן גבי נביא שהדיח מייתי פלוגתייהו. והנראה בזה משום דאמר בדף מ״ז שאין קוברין רשע חמור אצל רשע קל, ופריך דנתקן ה׳ קברות ומשני ב׳ קברות גמירי, ובאמת חנק והרג או סקילה ושרפה פליגי תנאי איזה חמור, אבל דא סד״א כיון דכל הנסקלין אינן נתלין רק מגדף ועובד ע״ז, סד״א דנצריך ב׳ קברות לנסקלין דעלמא ולהנך דעובדין ע״ז דחמורין דנתלין, קברות לחודייהו, לכן קמ״ל דיכול להוציא האיש ההוא או האשה ההיא שעבדו ע״ז לסקילה עם הנך דנסקלין שלא עבדו ע״ז שאינן נתלין, וזה שאמר את האיש, דפירושו דאת כמו עם לא סימן הפעול, ולכן לא כתיב ההוא דבאיש ואשה דנסקלין דעלמא מיירי דאינן נתלין, ולומר דנסקלין במקום אחד ולא צריך להנך קבר לחודא. והנה בעיר הנדחת עפ״י נשים היא כיחידים, שכל אחד נידון בסקילה והמדיח הוה כמו מדיח יחיד דבסקילה לכו״ע, דדוקא מדיח רבים אמר ר״ש דבחנק, ולכן לדרשת הספרי אמר את האיש או את האשה דעל מדיחים קאי, ואעפ״י שבאשה מדיחים האשה בסקילה ועל כרחין דהנדוחין ג״כ בסקילה, ולפ״ז מצי גם ר״ש לסבור דרשא דספרי על המדיחים, וזה שאמר את האיש כו׳, דאין עושין עיר הנדחת עפ״י יחיד ועפ״י אשה, ולכן קמ״ל דבהאי גונא דהמדיח הוי חד או אשה כיון שכל העיר כיחידים דמו, תו להמדיח דין מסית יחיד אית ליה ומיתתו בסקילה, כיון שכל העיר נידון בסקילה וממונן פלט כיחידים. ודו״ק היטב בכ״ז.
ולאחר העיון בגמרא סנהדרין דף ט״ז נראה דתרי מיעוטי ממעטינין דבסנהדרי קטנה שבכל שער ועיר הוא רק באיש ואשה ולא בעיר הנדחת שדינה בסייף שאז דנין אותן בב״ד הגדול של ע״א בירושלים, וכן בשבט שהודח אע״ג דדינן בסקילה וממונן פלט, ג״כ אין מוצאין רק לב״ד הגדול בירושלים, ולכן האיש או האשה קמא ממעט שבט שהודח כולו, דאע״ג דנסקלין אין מוציאין אותו לב״ד של העיר שער סנהדרי קטנה, והאיש או האשה השני הוא למעט עיר הנדחת, אף שהם מיעוטו של שבט, כיון שיש להם דין אחר של מרובים שהן בסייף וממונם אבד אין מוציאין אותן רק לב״ד שבירושלים סנהדרי גדולה, כיון שאינן בסקילה. וזה אמת לכל מבין משפט הלשון.
עוד י״ל דכיון לזה, דרק איש לבדו או אשה לבדה נסקלין, הא אם היו עובדין עו״ג איש עם אשה דיתכן שאחד מהם עבד לא בשביל שקיבל העו״ג לאלוה, רק עבד אותה לאהבת אשתו האדוקה או היא עבדה מיראת אישה האדוק, והעובד עו״ג מאהבת אדם או מיראת אדם סבר רבא דפטור, יעוין שבת ע״ב בתוס׳ ובתו״י בזה לכן דייק קרא את הדבר הרע הזה אל שעריך את האיש או את האשה שבאופן זה אם הוא רע יסקלו ג״כ ודו״ק.
את האיש או את האשה – ביאר כאן מה שלא זכר בחלול שבת וזולתו, לפי שהעובד עו״ג נתלה, והאיש נתלה ואין האשה נתלית, לכן ביאר כי בסקילה אל שער ב״ד בו שוה אשה לאיש. ויעוין מורה פל״ז ח״ג בזה.
את האיש או את האשה – נראה לפי מה שפרשתי באור שמח דאם עברו שנים עבירה אחת אין דנין שניהם ביום אחד, אך בשנאף עם אשה שע״י שניהם נעשה העבירה, אז נידונין ביום אחד, וזה שאמר כאן אף עם עברו שניהם האיש והאשה שעבדו עו״ג שניהם ג״כ יוציאו את האיש או האשה שידונו אותם בפני עצמן לא ביום אחד, אבל בפ׳ תצא גבי נערה המאורסה כתוב והוצאתם שניהם אל שער העיר שנידונין ביום אחד. וזה נכון מאד.
האיש ההוא – ההוא ולא אנוס, ההוא ולא שוגג, ההוא ולא מוטעה.⁠1 (שם)
אל שעריך – ת״ר, שעריך – זה שער שעבד בו, או אינו אלא שער שנדון בו,⁠2 נאמר כאן שעריך ונאמר להלן (דברים י״ז:ב׳) באחד שעריך, מה שעריך האמור למעלה שער שעבד בו אף שעריך האמור כאן שער שעבד בו3. (כתובות מ״ה:)
אל שעריך – שעריך ולא שער נכרים.⁠4 (שם שם)
את האיש וגו׳ – מה ת״ל, לומר לך איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא עיר כולה לשעריך, מכאן שאין עושין עיר הנדחת אלא ע״פ ב״ד של שבעים ואחד.⁠5 (סנהדרין ט״ז:)
באבנים – יכול באבנים מרובות ת״ל (פ׳ אמור) באבן, אי באבן, יכול באבן אחת, ת״ל באבנים, הא כיצד, לא מת בראשונה ימות בשניה6 (ספרי).
1. כמה פעמים באה לפנינו דרשא כזו, והבאור הוא, דלשון ההוא מורה על היותו בתכונתו ובדעתו וברצונו העצמי, ואם הוא אנוס או שוגג או מוטעה חסר לו אחת מהתכונות הדרושות לשלמות הנפש.
2. דכך מצינו שם שער יונח על פתח ב״ד שהיה בשער העיר, כמו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, ולמוכיח בשער יקושון (ישעיהו כ״ט), ובועז עלה השער (רות ד׳), אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם (זכריה ז׳), כי כן היה דרך הזקנים והשופטים לשבת למשפט בשער העיר.
3. ועיין ברש״י בפ׳ זה כתב וז״ל, המתרגם לתרע בית דינך טועה, שכן שנינו אל שעריך זה שער שעבד בו או אינו אלא שער שנדון בו נאמר כאן שעריך וכו׳, [כמועתק לפנינו], והנה המתרגם הזה הוא אונקלוס, ולעיל בפ׳ ב׳ כי ימצא בקרבך באחד שעריך איתא בספרי כדעת המתרגם, והגר״א ז״ל שם הגיה כלשון הגמרא אשר לפנינו, ותמיהני, כי בירושלמי סנהדרין פ״ו ה״א איתא מפורש שתי דעות בזה, דעת רבי וחכמים, דרבי דריש שעריך זה שער שעבד בו, ורבנן דרשי זה שער שנדון בו, יעו״ש. והנה אעפ״י שהגמרא שלנו סתמה כדעת רבי בירושל׳, אבל בכל זאת אין לומר על המתרגם כדעת רבנן בירושלמי שטועה בזה, וכן לדעתי אין הכרח להגיה בספרי אחר שהגירסא הישנה היא מפורש כדעת רבנן בירושלמי.

וגם לא יפלא שבחר לתרגם עפ״י הירושלמי, יען כי פשטות הלשון שער בעלמא מורה על שער ב״ד כמש״כ באות הקודם, וגם בלשון שעריך זה מצינו בברייתא אחת גם בבבלי שמפרשת שער ב״ד כפי שיבא בדרשא הבאה בסמוך, וצ״ע על מבארי התרגום שלא עמדו על זה.

ודע שכתב הרמב״ן בנמוקיו כאן דהא דקיי״ל דסוקלין על שער שעבד בו הוא רק בא״י, אבל בחו״ל היה נסקל על שער שנדון בו, עכ״ל. ולא ידעתי מניין לו חידוש דין זה, ואפשר לומר עפ״י הדרשא הבאה שעריך ולא שערי עובדי כוכבים, והיינו דבעיר שרובה עובדי כוכבים היו סוקלין על פתח ב״ד וכתבנו שם טעם דבר זה דכשהיה נסקל על שער שעבד בו, דהיינו באמצע העיר בפרסום נתעורר חמת האומות על ישראל, ולכן בסתם ערי חו״ל שהיו בין האומות היו צריכין ליזהר שלא לעורר ולהקניט ולכן היו סוקלין על פתח ב״ד שלא בפרסום, ודו״ק.
4. מפרש בגמרא דהיינו בעיר שרובה נכרים היו סוקלין על פתח ב״ד ולא באמצע העיר בפרסום וכעין מש״כ בדרשא הקודמת.
5. מפרש לשעריך שער ב״ד שכן נקרא בעלמא מקום ישיבת הדיינים בשם שער כמשכ״ל אות י״ג, ומפרש לשעריך לב״ד שבעירך דהיינו ב״ד שבכל עיר ועיר שהוא ב״ד קטנה של כ״ג, ואי אתה מוציא עיר כולה לב״ד שבכל עיר אלא לב״ד הגדול של שבעים ואחד. וצ״ע דבדרשא דלעיל דרשינן שער שעבד בו ולא שער שנדון ביה, דהיינו בשער העיר ולא בשער ב״ד, וכאן דרשינן שעריך שער ב״ד, וי״ל דאפילו אם נפרש לשעריך שער שעבד בו ג״כ מוכח דרשא זו, ויתפרש כך, איש ואשה אתה מוציא לשעריך, כלומר הב״ד שבעירו מוציא אותו למקום שעבד בו, אבל אם היה צריך ב״ד הגדול לא היה צריך לומר אל שעריך אלא אל שער שעבד בו, אחרי דב״ד הגדול אינו מאותה העיר רק מירושלים ולא שייך בהם לכנות כל עיר בשם שעריך, וממילא מבואר דאין הפסוק מדבר אלא בב״ד קטן, ומדכתיב בפסוק זה שתי פעמים את האיש או את האשה, אשר פעם אחת הוא כולו מיותר, דרשינן דרק היחיד דיינינן בב״ד קטן ולא את הצבור בעיר הנדחת, ודו״ק.
6. ולכתחלה די באבן אחת, ואולי הטעם משום ברור לו מיתה יפה, כמו דדרשינן בפ׳ קדושים בפ׳ ואהבת לרעך כמוך, יעו״ש.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ו) עַל⁠־פִּ֣י׀ שְׁנַ֣יִם עֵדִ֗ים א֛וֹ שְׁלֹשָׁ֥ה עֵדִ֖ים יוּמַ֣ת הַמֵּ֑ת לֹ֣א יוּמַ֔ת עַל⁠־פִּ֖י עֵ֥ד אֶחָֽד׃
By the mouth of two witnesses or three witnesses, shall he who is to die be put to death; by the mouth of one witness he shall not be put to death.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
צורך בשני עדים – במדבר ל״ה:ל׳, דברים י״ט:ט״ו
[פיסקא קנ]
על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת – יכול אין לי אלא זה בלבד מנין לרבות שאר המומתים תלמוד לומר על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת.
מנין שלא ילמד עד אחד חובה תלמוד לומר לא יומת על פי עד אחד.
ומנין שלא ילמד תלמיד חובה תלמוד לומר לא יומת על פי עד אחד.
סליק פיסקא
[Piska 150]
"By word of two witnesses or three witnesses is the dead one to be put to death": This tells me only of those who are put to death in this context. Whence do I derive (the same for) the others who are put to death (by beth-din)? From "By word of two witnesses or three witnesses is the dead one to be put to death.⁠"
Whence is it derived that a (single) witness is not to testify for incrimination? From "He shall not be put to death by word of one witness.⁠"
And whence is it derived that a disciple shall not speak for incrimination? From "He shall not be put to death by word of one witness" … And the sages say: Whence is it derived that a (single) witness is not to testify for exoneration? From (Bemidbar 35:20) "and a witness shall not testify in a soul.⁠" Whence is it derived that a disciple shall not speak for incrimination? From "one … shall not testify in a soul to kill him.⁠"
[End of Piska]
על פי שנים עדים או שלשה עדים אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט הכת׳ שלשה אמר ר׳ עקיבה לא בא השלישי אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו:
אם כך ענש הכת׳ לניטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה על אחת כמה וכמה שישלם שכר לניטפל לעושי מצוה כעושי מצוה ולומר לך מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה ומנ׳ שאפילו הן מאה ת״ל עדים אמר ר׳ יוסי בד״א בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים עדות בשאר:
רבי אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות אימתי בזמן שהתרו בהן אבל בזמן שלא התרו בהן אם כן מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש:
על פי שנים עדים ר׳ יוסי אומר לעולם אינו נהרג עד שיהיו פי שני עדיו מתרין בו שנ׳ על פי שנ׳ עדים:
ד״א על פי שנ׳ עד׳ שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן:
ד״א על פי שנ׳ עד׳ על פי עדים אתה ממיתו אין אתה ממיתו מאומד מיכן אמרו מאיימין על עידי נפשות ואומ׳ להן שמא תאמרו מאומד ומשמועה עד מפי עד מפי אדם נאמן שמענו:
כיצד (מאיימין) [מאומד] אומ׳ להם שמא כך ראיתם שרץ אחר חבירו לחרבה ורצתם אחריו ומצאתם סייף בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר אם כן ראיתם אין בדבריכם כלום:
אמר ר׳ שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחרבה ורצתי אחריו ומצאתי חרב בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר אמרתי לו רשע מי הרגו לזה או אני או אתה אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמ׳ תורה על פי שנים עדים יומת המת יודע מחשבות יפרע מאותו האיש אמ׳ לא זז משם עד שבא נחש והכישו:
יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה:
ד׳א יומת המת וכי המת מת אלא הרשעים שנקראו בחייהם מתים:
כיוצא בו אתה אומר (יחזקאל י״ח:ל״ב) כי לא אחפוץ במות המת חי חי הוא יודך כמוני היום (ישעיהו ל״ח:י״ט) וכן דוד הוא אומר (תהלים קט״ו:י״ז) לא המתים יהללו יה ואנחנו נברך יה:
לא יומת על פי עד אחד אפלו שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין לא יומת:
ד׳א [מנין] שלא ילמד לא עד ולא תלמיד חובה ת״ל לא יומת על פי עד אחד:
עַל מֵימַר תְּרֵין סָהֲדִין אוֹ תְּלָתָא סָהֲדִין יִתְקְטִיל דְּחַיָּיב קַטְלָא לָא יִתְקְטִיל עַל מֵימַר סָהִיד חַד.
On the word of two witnesses or of three shall he die who is guilty of death: he shall not die on the word of one witness.
על פם מימרא תרין סהדין או על פםב תלתה סהדין יתקטל מן דמתחייב להתקטלהג לא יתקטל על פם סהדד חד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מימר״) גם נוסח חילופי: ״מיתמר״.
ב. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״מימר״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן דמתחייב להתקטלה״) גם נוסח חילופי: ״קטולא לאית׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״על פם סהד״) גם נוסח חילופי: ״מימר שה׳⁠ ⁠⁠״.
על מימר תרין סהדין או תלתא סהדין יתקטל דמתחייב קטול לא יתקטל על מימר סהיד חד.
Upon the word of two witnesses or of three he shall die who is guilty of death; they shall not be put to death on the word of one witness.
על פי שנים עדים או שלשה עדים1אם עדות מתקיימת בשנים למה צריך לומר שלשה, ולמה נאמר שלשה, לומר לך מה שנים אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, אף שלשה אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, והני מילי שהתרו בהם ולמה הם באים אעפ״י שנמצא השלישי קרוב או פסול אין עדותן בטלה וגם מתקיימת בשאר בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות.
1. אם עדות מתקיימת בשנים כו׳. מכות ה׳ ע״ב, ורש״י על התורה.
(ו-ז) יָכוֹל אֵין לִי אֶלָּא מֵת בַּסֵּדֶר הַזֶּה אֶלָּא זֶה בִּלְבַד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת שְׁאָר הַמּוּמָתִין. תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים״ וְגוֹ׳ יוּמַת הַמֵּת. מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְלַמֵּד עֵד חוֹבָה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד״.
יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ – מִצְוָה בָּעֵדִים לַהֲמִיתוֹ. לֹא מֵת בְּיַד הָעֵדִים מִנַּיִן לַהֲמִיתוֹ בְּיַד כָּל אָדָם. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה״. וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ, בַּעֵר עוֹשֵׂי הָרָעוֹת מִיִּשְׂרָאֵל.
עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ (עַל פִּי) שְׁלֹשָׁה – אִם מִתְקַיֵּמֶת הָעֵדוּת בִּשְׁנַיִם לָמָּה פֵּרֵט לְךָ הַכָּתוּב שְׁלֹשָׁה, אֶלָּא לְהַקִּישׁ שְׁלֹשָׁה לִשְׁנַיִם מַה שְּׁלֹשָׁה מְזִימִין אֶת הַשְּׁנַיִם אַף שְׁנַיִם מְזִימִין אֶת הַשְּׁלֹשָׁה וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ הֵם מֵאָה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֵדִים״. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מַה שְּׁנַיִם אֵין נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם זוֹמְמִין אַף הַשְּׁלֹשָׁה אֵין נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיְּהוּ שְׁלָשְׁתָּן זוֹמְמִין. וּמִנַיִן אֲפִלּוּ מֵאָה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֵדִים״. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא בָּא הַשְּׁלִישִׁי לְהָקֵל אֶלָּא לְהַחֲמִיר עָלָיו וְלַעֲשׂוֹת דִּינוֹ כַּיּוֹצֵא בְאֵלּוּ, וְאִם עָנַשׁ הַכָּתוּב לַנִּטְפָּל לְעוֹבְרֵי עֲבֵירָה כְּעוֹבְרֵי עֲבִירָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּשַׁלֵּם שָׂכָר לַנַּטְפָּל לְעוֹשֵׂי מִצְוָה כְּעוֹשֵׂי מִצְוָה. וּמַה שְּׁנַיִם נִמְצָא אֶחָד מֵהֶם קָרוֹב אוֹ פָּסוּל עֵדוּתָן בְּטֵלָה אַף שְׁלֹשָׁה נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל עֵדוּתָן בְּטֵלָה וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ הֵם מֵאָה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֵדִים״. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּמָה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת אֲבָל בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת תִתְקַיֵּם הָעֵדוּת בַּשְּׁאָר. רַבִּי אוֹמֵר: אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת, [וְאֵימָתַי], בִּזְמַן שֶׁהִתְרוּ בָּהֶן אֲבָל בִּזְמַן שֶׁלֹּא הִתְרוּ בָּהֶן מַה יַּעֲשׂוּ שְׁנֵי אַחִים שֶׁרָאוּ בְּאֶחָד שֶׁהָרַג אֶת הַנָּפֶשׁ. אֲמַר רָבָא, וְהוּא שֶׁהֵעִידוּ כָּל אֶחָד בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר שֶׁל חֲבֵרוֹ.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינוֹ נֶהֱרָג עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵי עֵדָיו מַתְרִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים״. דָּבָר אַחֵר: ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים״. שֶׁלֹּא תְּהֵא סַנְהֶדְרִין שׁוֹמַעַת מִפִּי הַתֻּרְגְּמָן.
גֵּט פָּשׁוּט עֵדָיו מִתּוֹכוֹ, מְקֻשָּׁר עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו. שְׁנַיִם לְפָשׁוּט שְׁלֹשָׁה לִמְקֻשָּׁר. מִנָּא הָנֵי מִלֵּי. אֲמַר רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל, מֵהָכָא, עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ (עַל פִּי) שְׁלֹשָׁה וְגוֹ׳, אִם עֵדוּת מִתְקַיֶּמֶת בִּשְׁנַיִם לָמָּה פֵּרֵט לְךָ הַכָּתוּב שְׁלֹשָׁה, לוֹמַר לְךָ שְׁנַיִם לְפָשׁוּט שְׁלֹשָׁה לִמְקֻשָּׁר. וְהַאי מִבָּעֵי לֵיהּ לְהַקִּישׁ שְׁלֹשָׁה לִשְׁנַיִם. אֶלָּא [מְקֻשָּׁר] מִדְּרַבָּנַן וּקְרָאֵי אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. וְטַעֲמָא מַאי תָּקִינוּ מְקֻשָּׁר. אַתְרָא דְּכֹהֲנֵי הֲוָה וַהֲווֹ קָפְדֵי טוּבָא וּמְגָרְשֵׁי נְּשַׁיְהוּ, תְּקִינוּ לְהוֹ רַבָּנַן מְקֻשָּׁר דְּאַדְהָכִי וְהָכֵי מִיָּתָבָא דַּעְתַּיְהוּ.
עַד שֶׁיַּתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה – מִנָּלַן. אֲמַר רָבָא אִיתֵימָא חִזְקִיָּה, אֲמַר קְרָא יוּמַת הַמֵּת, עַד שֶׁיַּתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה.
יוּמַת הַמֵּת – חַי הוּא וּקְרָאוֹ מֵת, אֶלָּא מִכָּאן לָרְשָׁעִים שֶׁאֲפִלּוּ בְּחַיֵּיהֶן קְרוּיִין מֵתִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יחזקאל כ״א:ל׳) ״וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע״. אֲבָל הַצַּדִּיקִים אֲפִלּוּ בְּמִיתָתָן קְרוּיִין חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי״. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (קהלת ט׳:ה׳) ״כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻ(וּ)⁠תוֹ״ וְכוּ׳.
לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד – אֲמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוּבְיָא אֲמַר רַב, מִנַּיִן לְעֵדוּת מְיֻחֶדֶת שֶׁהִיא פְּסוּלָה, דִּכְתִיב ״לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד״. מַאי עֵד אֶחָד, אִילֵימָא עֵד אֶחָד מַמָּשׁ מֵרֵישָׁא שְׁמַעְתְּ מִנָּהּ עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים, אֶלָּא מַאי אֶחָד, אֶחָד אֶחָד. תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד, לְהָבִיא שְׁנַיִם שֶׁרוֹאִין אוֹתוֹ אֶחָד מֵחַלּוֹן זֶה וְאֶחָד מֵחַלּוֹן זֶה וְאֵין רוֹאִין זֶה אֶת זֶה שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין, וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִ(י)⁠לּוּ שְׁנַיִם בָּזֶה אַחַר זֶה מֵחַלּוֹן אֶחָד אֵין מִצְטָרְפִין. אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבָּיֵי, הָשַׁתָּא וּמַה אֶחָד מֵחַלּוֹן זֶה [וְאֶחָד מֵחַלּוֹן זֶה] דְּהַאי חָזֵי כֻּלּוֹ מַעֲשֶׂה וְהַאי חָזֵי כֻּלּוֹ מַעֲשֶׂה לָא מִצְטָרְפֵי, בָּזֶה אַחַר זֶה דְּהַאי חָזֵי פְּלָגָא דְמַעֲשֶׂה וְהַאי חָזֵי פְּלָגָא דְמַעֲשֶׂה מִבָּעֵיהּ לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ, לָא נִצְרָכָא אֶלָּא לְבוֹעֵל אֶת הָעֶרְוָה.
אֲמַר שְׁמוּאֵל, נִקְטְעָה יַד הָעֵדִים פָּטוּר. מַאי טַעֲמָא. דְּבָעִינַן יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה וְלֵיכָּא. אֶלָּא מֵעַתָּה עֵדִים גִּדְמִין דְּמֵעִיקָרָא, הָכֵי נַמֵּי דִּפְסִילֵי. שָׁאנֵי הָתָם דַּאֲמַר קְרָא יַד הָעֵדִים, שֶׁהָיְתָה כְּבָר. וּמִי בָּעִינַן קְרָא כְּדִכְתִיב, וְהָתַּנְיָא ״מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹ(וֹ)⁠צֵחַ הוּא״ אֵין לִי אֶלָּא מִיתָה הַכְּתוּבָה בוֹ וְכוּ׳. שָׁאנֵי הָתָם דִּכְתִיב ״מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה״. וְלִיגְמַר מִ(י)⁠נֵּיהּ. מִשּׁוּם דַּהֲוֵי רוֹצֵחַ וְגוֹאֵל הַדָּם שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִין כְּאֶחָד וְאֵין מְלַמְּדִין, [רוֹצֵחַ, הָא דְּאָמְרָן, גּוֹאֵל הַדָּם מַאי הִיא] דְּתַנְיָא (שם יט) ״גּ(וֹ)⁠אֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָר⁠(וֹ)⁠צֵחַ״ מִצְוָה בְּגוֹאֵל הַדָּם, וּמִנַּיִן שֶׁאִם אֵין לוֹ גּוֹאֵל הַדָּם שֶׁבֵּית דִּין מַעֲמִידִין לוֹ גּוֹאֵל הַדָּם, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) ״בְּפִגְעוֹ בוֹ״ מִכָּל מָקוֹם. וּמִי לָא בָעִינָן קְרָא כְּדִכְתִיב, וְהָתְּנַן הָיָה אֶחָד מֵהֶם גִּדֵּם אוֹ אִלֵּם וְכוּ׳ אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה מַאי לָאו דְּבָעִינָן קְרָא כְּדִכְתִיב, שָׁאנִי הָתָם דְּכֻלּוֹ קְרָא יְתֵירָא הוּא. תָּא שְׁמַע אֵין לָהּ רְחוֹב אֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת וְכוּ׳ , עַד כָּאן לָא פְּלִיגֵי אֶלָּא מַר סְבַר רְחוֹב דְּמֵעִיקָרָא בָּעִינָן וּמַר סְבַר רְחוֹב דְּהָשַׁתָּא, דְּכֻלֵּי עָלְמָא בָּעוּ קְרָא כְּדִכְתִיב. תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא אֵין לוֹ בֹּהֶן יָד וְכוּ׳.
וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ – אֲמַר רָבָא, הַהוֹרֵג אֶת הַטְּרֵפָה פָּטוּר, וּטְרֵפָה שֶׁהָרַג בִּפְנֵי בֵית דִּין חַיָּב שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין פָּטוּר, בִּפְנֵי בֵית דִּין חַיָּב דִּכְתִיב ״וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ״, שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין פָּטוּר דַּהֲוָה לָהּ עֵדוּת שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִימָהּ. וַאֲמַר רָבָא, שׁוֹר טְרֵפָה שֶׁהָרַג חַיָּב, שׁוֹר שֶׁל אָדָם טְרֵפָה שֶׁהָרַג חַיָּב. רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אֲמַר, שׁוֹר שֶׁל אָדָם טְרֵפָה שֶׁהָרַג פָּטוּר, דַּאֲמַר קְרָא (שמות כ״א:כ״ט) ״הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת״ כָּל הֵיכָא דְּקָרִינַן בֵּיהּ ״וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת״ קָרִינַן בֵּיהּ ״הַשּׁוֹר יִסָּקֵל״ וְכָל הֵיכָא דְּלָא קָרִינַן בֵּיהּ ״וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת״ לָא קָרִינַן בֵּיהּ ״הַשּׁוֹר יִסָקֵּל״. רַב אָשֵׁי אֲמַר, אֲפִלּוּ שׁוֹר טְרֵפָה נַמִּי שֶׁהָרַג פָּטוּר, כֵּיוָן דְּאִלּוּ בְּעָלִים הֲווֹ פְטִירֵי שׁוֹר נַמֵּי פָטִיר.
עַל⁠־פִּ֣י ׀ שְׁנַ֣יִם עֵדִ֗ים א֛וֹ שְׁלֹשָׁ֥ה עֵדִ֖ים יוּמַ֣ת הַמֵּ֑ת לֹ֣א יוּמַ֔ת עַל⁠־פִּ֖י עֵ֥ד אֶחָֽד
לעת״ל נשמתו שלא אדם תעיד מלאך על כל מעשיו
דָבָר אַחֵר, (תהלים מא) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל. מַה זֶּה דָּל? אָדָם שֶׁיָּמוּת בְּלֹא בָנִים. יָצְאָה נִשְׁמָתוֹ מִמֶּנּוּ, בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ מִן הָעוֹלָם רְאֵה מָה אָמַר עָלָיו הַפָּסוּק - (משלי יא) יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָע. וְאִם נִשְׁאָר לוֹ בֵּן בָּעוֹלָם, אִם יַחֲזִיק בּוֹ אֶחָד וִילַמְּדֶנּוּ תוֹרָה - יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי, וּבְיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה׳.
מעשה נורא בדינו של רשע
וּבֹא רְאֵה, אדם אֶחָד הָלַךְ לְבֵין הָרֵי אֲרָרָט, הוּא וּשְׁנַיִם עִמּוֹ, וְרָאָה גֻמּוֹת וּבְקָעִים שֶׁל אֵשׁ, וְעָשָׁן יוֹצֵא מֵהַגֻּמּוֹת, וְשָׁמַע אִישׁ אֶחָד שֶׁאוֹמֵר וַי! וַי! - אָמַר, וַדַּאי מָקוֹם אֶחָד מִמְּקוֹמוֹת הַגֵּיהִנֹּם כָּאן. נִרְדַּם וְרָאָה בַּחֲלוֹמוֹ אִישׁ אֶחָד, וְגָדִישׁ זֶה שֶׁל קוֹצִים עַל כְּתֵפָיו, וּשְׁנֵי מְמֻנִּים מֵהַגֵּיהִנֹּם מַכְנִיסִים אֵשׁ תַּחַת הַגָּדִישׁ שֶׁל הַקּוֹצִים, וְנִשְׂרַף, וְהָיָה צוֹעֵק. וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ שְׁנֵי מַלְאָכִים קְדוֹשִׁים, שְׁלוּחִים מֵהַשּׁוֹפֵט שֶׁל מַעְלָה שֶׁדָּן אוֹתוֹ: אַתָּה עָזַבְתָּ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֶת מַלְאָכָיו, שֶׁהָיוּ שׁוֹמְרִים אוֹתְךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְאַתָּה עָשִׂיתָ הָרָצוֹן שֶׁל הַקּוֹצִים, שֶׁהֵם הָרְשָׁעִים, שֶׁהֵם מִצִּדּוֹ שֶׁל סמא״ל וְנָחָשׁ - הַקּוֹצִים יִשְׂרְפוּ אוֹתְךְ.
אָמַר לוֹ אוֹתוֹ יְהוּדִי לְאוֹתוֹ הָרָשָׁע שֶׁל הַגֵּיהִנֹּם: מִי אַתָּה? אָמַר: יְהוּדִי רָשָׁע אֲנִי, וְהַמְמֻנִּים שֶׁל הַגֵּיהִנֹּם לֹא מַזְכִּירִים אֶת שְׁמִי, וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים דָּנִים אוֹתִי בַּיּוֹם, וּפַעֲמַיִם בַּלַּיְלָה.
אָמַר לוֹ: אֶת שֵׁם מְקוֹמְךְ יָדַעְתָּ? אָמַר לוֹ: הַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן. - וְהִשְׁאַרְתָּ בֵּן בָּעוֹלָם? אָמַר, תִּינוֹק הִשְׁאַרְתִּי, וַאֲנִי הָיִיתִי קַצָּב, וּמֵהָרָעוֹת הָרַבּוֹת שֶׁעָשִׂיתִי בָרִאשׁוֹנָה הָיוּ דָנִים אוֹתִי מִפִּי, וּמֵרַגְלַי וּמִיָּדַי. וְהַמַּלְאָךְ שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עַל הַקְּבָרוֹת אוֹמֵר לִי בְּשָׁעָה שֶׁדָּנִים אוֹתִי: אוֹי לְמִי שֶׁנִּשְׁבַּע לְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, וְנִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר! אוֹי לַקַּרְקֶפֶת שֶׁלֹּא הֵנִיחָה תְפִלִּין מֵעוֹלָם! וְאוֹי לַיָּדַיִם שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם! וְאוֹי לָרַגְלַיִם שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם! בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ מַלְקִים אוֹתִי מַכּוֹת מַרְדּוּת, אָמַרְתִּי כָּל מַה שֶּׁעָשִׂיתִי. וּבָאָה נִשְׁמָתִי, וְהַמַּלְאָךְ שֶׁהָיָה מְמֻנֶּה עַל נִשְׁמָתִי, וְנָתְנוּ כְּתָב אֶחָד מִכָּל מַה שֶּׁעָשִׂיתִי. וְנִשְׁמָתִי עָשְׂתָה עֵדוּת עִם הַמַּלְאָךְ, וְאָמְרוּ: (דברים יז) עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת.
וְעַל זֶה (מיכה ז) מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךְ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךְ. וּמִי הוּא? זוֹ הַנְּשָׁמָה, שֶׁהִיא מְעִידָה עַל אָדָם בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ.
הִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתוֹ אוֹתוֹ אִישׁ, הָלַךְ לַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וְאָמַר לְאִישׁ אֶחָד: רָאִיתָ תִינוֹק שֶׁהוּא בֵּן שֶׁל קַצָּב, שֶׁמֵּת בִּזְמַן פְּלוֹנִי? אָמַר לוֹ: הַתִּינוֹק הַזֶּה שֶׁאַתָּה שׁוֹאֵל עָלָיו, הוּא הוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, וְהוּא רָשָׁע כְּמוֹ אָבִיו. כָּךְ וְכָךְ יִהְיֶה לוֹ, וּלְאָבִיו, וְלַמֵּינֶקֶת שֶׁהֵינִיקָה אוֹתוֹ. הָלַךְ לְבֵית מִדְרָשׁ אֶחָד, שָׁמַע תִּינוֹק שֶׁהָיָה אוֹמֵר, (משלי ב) אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְגוֹ׳.
הָלַךָ לְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, וְרָאָה תִינוֹק שֶׁהָיָה מְשַׂחֵק עִם הַנְּעָרִים בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם. אָמַר לוֹ: בְּנִי, לֵךְ עִמִּי. וְהָלַךְ עִמּוֹ, וְהִלְבִּישׁ אוֹתוֹ, וְנָתַן אוֹתוֹ לְרַב אֶחָד שֶׁהָיָה מְלַמֵּד אוֹתוֹ תּוֹרָה, עַד שֶׁגָּדַל הַתִּינוֹק וְקָרָא. וְעָשָׂה אוֹתוֹ שֶׁיֹּאמַר הַפְטָרָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְעָשָׂה אוֹתוֹ שֶׁיִּתְפַּלֵּל. עַד שֶׁקָּרָא וְשָׁנָה וְהִתְחַכֵּם יוֹתֵר, עַד שֶׁקָּרְאוּ לוֹ רַבִּי.
אוֹתוֹ הָאִישׁ הַמֵּת שֶׁהוּא אֲבִי הַיֶּלֶד, שֶׁהָיוּ דָנִים אוֹתוֹ, בָּא בַּחֲלוֹם לְחָכָם זֶה וְאָמַר לוֹ: רַבִּי, כְּמוֹ שֶׁנִּחַמְתָּ אוֹתִי, יְנַחֵם אוֹתְךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר בְּנִי הַהַפְטָרָה בַּקָּהָל, הִפְקִיעוּ אוֹתִי מִן הַדִּין. בְּשָׁעָה שֶׁעָבַר לַתְּפִלָּה וְאָמַר קַדִּישׁ, קָרְעוּ לִי גְּזַר הַדִּין מִכֹּל וָכֹל. וּבְשָׁעָה שֶׁהִתְחַכֵּם, נָתְנוּ לִי חֵלֶק בְּגַן עֵדֶן, וְזֶהוּ הַחֵלֶק שֶׁאוֹמְרִים חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, הַחֵלֶק שֶׁיֵּשׁ לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְהִכְנִיסוּ אוֹתִי עִם הַצַּדִּיקִים לַיְשִׁיבָה שֶׁלָּהֶם.
וּבְשָׁעָה שֶׁהִתְחַכֵּם יוֹתֵר, וְקָרְאוּ לוֹ רַבִּי, עִטְּרוּ אוֹתִי בְּכֶתֶר שֶׁהַצַּדִּיקִים מִתְעַטְּרִים בּוֹ, וְנָתְנוּ לִי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה מֵאוֹתוֹ תַעֲנוּג שֶׁנֶּהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים, צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה.
וְכָל אִישׁ שֶׁנֶּהֱנֶה מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, כְּאִלּוּ אָכַל וְשָׁתָה. וּבִשְׁבִילְךְ, רַבִּי, זָכִיתִי לְכָל הַכָּבוֹד הַזֶּה. אַשְׁרֵי חֶלְקְךְ, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה יֵשׁ לְךְ חֵלֶק יוֹתֵר עֶלְיוֹן בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. וְאַשְׁרָיו מִי שֶׁיִּזְכֶּה שֶׁיַּשְׁאִיר בֵּן בָּעוֹלָם.⁠1
(זוהר חדש אחרי)
1. מעשה זה מובא בשינוי לשון על ר״ע ע׳
בִּקַוְלִ שַׁאהִדַיְןִ אַוְ תַּ׳לַאתַּ׳תֵ יֻקתַּלֻ מַן יֻקתַּלֻ וַלַא יֻקתַּלֻ בִּקַוְלִ שַׁאהִדֵ וַאחִדֵ
באמירת שני עדים או שלושה, יהרג מי שיהרג, ולא-יהרג באמירת עד אחד.
על פי שנים עדים – הבדילו הראשונים בין עדי נפשות ועדי ממונות, ואמרו כי עדי נפשות כאשר נפסל אחד מהם בכל צורה שהיא מהפסולות, אז נופלת עדות הנשארים, ואפילו היו מאה, לאמרם: ״מנין אפילו מאה? תלמוד לומר ׳עדים׳; ועדי ממונות – מתקיימת עדות הכשרים ולא תתבטל בפסולים, וזה מיוחד לעדות הנאמרת מפיות העדים, ובתנאי שלא יבוא הפסול אשר אתם להבאת העדות עם הכשרים. ואולם, אם חתם עד פסול בתוך עדים כשרים, נופלת בכך עדות הכשרים, אלא א״כ חתם אחרי הכשרים במקום חלק ונקי בדף, ולא יהיה במעמד אחד, כי אז השטר יתקיים בכשרים.
שניםא או שלשה – אם מתקיימת עדות בשנים, למה פרט לך שלשה? להקיש שלשה לשנים, מה שנים עדות אחת, אף שלשה עדות אחת, ואין נעשין זוממין עד שיזומו כולן.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י פריס 157 נוספה כאן מלת: ״עדים״.
שנים עדים או שלשה [BY THE MOUTH OF] TWO WITNESSES OR THREE [WITNESSES, SHALL HE THAT IS WORTHY OF DEATH BE PUT TO DEATH] – But if evidence can be established by two witnesses to what end does it (Scripture) mention to you explicitly that it may be established by three? Scripture does so in order to compare the evidence of three witnesses to that of two (to make the same law apply to both cases). How is it in the case of two? Their evidence forms one testimony; so, too, does the evidence of three (or many) witnesses form one testimony and they cannot be declared "plotting witnesses" unless all of them are proved to be "plotting witnesses" (Makkot 5b).
פס׳: על פי שנים עדים – א״ר עקיבא אם מתקיימת העדות בשנים. בשלשה לא כל שכן. אלא מקיש שלשה לשנים מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה. אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה. מנין אפילו מאה ת״ל עדים. ומה שלשה מזימין את השנים. אף שנים מזימין את השלשה 1מנין אפילו מאה ת״ל עדים.
לא יומת על פי עד אחד – כיון שאמר על פי שנים או שלשה מה ת״ל עוד לא יומת על פי עד אחד. להביא את המומתין שלא יהו 2אלא כסדר זה. זה בנין אב לכל המומתין:
1. מנין אפילו מאה. ששנים יכולים להזים אותם:
2. אלא כסדר הזה. כמו שאומר למעלה ולמטה דיני סקילה:
ובעבור שאמר: והוגד לך (דברים י״ז:ד׳) – בסתר, ושמעת (דברים י״ז:ד׳) – הדבר בגלוי, הוצרך לפרש: אף על פי שהוגד לך ושמעת לא ימותו רק על פי שנים עדים.
או שלשה עדים – מקבלי עדות שנים, על דעת הגאון. והנה לא פורש בתורה אם תקובל עדות השאר, והאשה, ועדות אויב המת.
ויש אומרים: אם היו שנים עדים מכחישים שני עדים, השלישי יכריע לזכות או לחובה.
ויש אומרים: שנים עדים מן החכמים, ושלשה מהאחרים. והנה אנחנו צריכין לקבלה בעל כרחנו.
OR THREE WITNESSES. Who accept the testimony of two witnesses.⁠1 So says the Gaon.⁠2 Look, the Torah does not state whether we accept the testimony of relatives or of a woman or the testimony of an enemy of the deceased.⁠3 Some say that if two witnesses contradict two witnesses, then a third witnesses determines innocence or guilt.⁠4 Others say two witnesses from among the wise men and three from the others.⁠5 We are thus forced to rely on the words of tradition.⁠6
1. According to the Gaon two witnesses may testify before three witnesses. The latter may then testify as to what they heard. However, two witnesses cannot testify before two other witnesses. Thus according to the Gaon our verse should be read as follows: at the mouth of two witnesses who saw the event that they are testifying to, or at the mouth of three witnesses who heard it from two witnesses, shall he that is to die be put to death. The Gaon so interpreted our verse because he wanted to avoid the question, "If two witnesses are enough to convict a person, why does Scripture go on to say or three witnesses?⁠"
2. Rabbi Saadiah Gaon.
3. We must rely on tradition in these instances. Ibn Ezra comments thus because he will soon say that we must rely on tradition regarding the understanding of our verse.
4. Hence Scripture reads, At the mouth of two…or three witnesses shall he…be put to death.
5. Non-scholars.
6. In understanding our verse, as we must with regard to the testimony of relatives, or of a woman, or the testimony of an enemy of the deceased. According to the rabbis the meaning of At the mouth of two…or three witnesses is, just as two witnesses form one unit, so do three witnesses form one unit, and if one of the three is disqualified the entire unit is disqualified.
על פי שני⁠{ם} עדים או שלשה עדים – לפי שכתב גבי בית דין: אחרי רבים להטות (שמות כ״ג:ב׳), עשה לך ב״ד נוטה כדי שתלך אחרי רבים, פירש לךא גבי עדים דאין הולכים בהם אחרי רבים. אם הם ג׳ באים להעיד על עדות אחד – בודקין אותם כל אחד בפני עצמו, ואם האחד מכחיש את שנים בחקירות או בדיקות,⁠ב כגון בארירן או בסייף או בסודר שנחנק בוג (בבלי סנהדרין מ״א.) – עדותן בטילה (בבלי סנהדרין מ״א.). ואין אומרים: נלך אחר שנים והשלישי יבטל, {אלא}⁠ד כיון שבטלה מקצתה בטלה כולה. וכנדוןה זה אמרו רבותינו (משנה מכות א׳:ח׳): מה שנים, נמצא אחד מהן קרוב או פסול – עדותן בטילה, אף שלשה, נמצא אחד מהן קרוב או פסול – עידותן בטלה. ומיהו בעידות ממון איכא למאן דאמר: למימר גבי נמצא אחד מהם קרוב או פסול, תתקיים העדות בשאר (משנה מכות א׳:ח׳). אבל אם הם סותרים דבריהם בחקירות, בהא לא דברו רבותינו. ונראה שאין בדבריהם כלום, משום דהוה עדות שאין אתה יכול להזימה, ובעדות נפשות דברי הכל אין בדבריהם כלום. ומיהו אם יעמוד השלישי להכחישן, אין דבריו של אחד במקום שנים. אבל כיון ששלשתם מודים שראו את הדבר כאחד, ואחר כך סותרים דבריהם, נראה שהם שקרנים. ואף דרשו רבותינו (משנה מכות א׳:ז׳): מה שלש מזימין את השנים, אף שנים מזימין את השלש, אף על פי שהם רבים. ומשלשים ביניהם הממון, שמטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה. וכ״ש שמטפל לעושי מצוה כעושי מצוה, דמידה טובה מרובה ממידת פורענות (בבלי סוטה י״א.), כדאיתא במכות (משנה מכות א׳:ז׳).
א. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: לכך.
ב. בכ״י מינכן 52 נוספה כאן מלת ״כהוגן״. אפשר שהיא טעות הנובעת מהמלה שלאחריה.
ג. המלה ״בו״ נכפלה בכ״י מינכן 52.
ד. ההשלמה מספר הג״ן.
ה. בספר הג״ן: וכדרך.
על פי שני⁠{ם} עדים או שלשה עדים – BY THE MOUTH OF TWO WITNESSES OR THREE WITNESSES – Since it wrote regarding the court: “follow after the many” (Shemot 23:2), make for yourself a court with an odd number of judges [literally: "an inclining court"] so that you go after the majority, it explains to you that, regarding witnesses, we do not go after the majority. If they are three who come to testify about one testimony – we check them, each one on his own, and if one contradicts the [other] two in the investigation or checking, like [if they disagree whether a murder was done] with an ariran weapon or with a sword, or [regarding] the scarf with which he was strangled (Bavli Sanhedrin 41a:18) – their testimony is nullified (Bavli Sanhedrin 41a:19). And we do not say: We will follow the two and the third shall be nullified, {but rather} since some of it is nullified, all of it is nullified. And in a matter similar to this, our Rabbis said (Mishna Makkot 1:8): Just as with two [witnesses], if one of them is found to be a relative or disqualified – their testimony is voided, so too three, if one of them is found to be a relative or disqualified – their testimony is voided [even though there are still two qualified witnesses]. However with testimony regarding monetary [matters] there is one who maintains: [we should] say that where one of them is found to be a relative or disqualified, that the testimony is validated with the [testimony of the] others (Mishna Makkot 1:8). But if they contradict their words during the investigations, that is not what our Rabbis are talking about. And [in such a case] it appears that their words are worthless, since it is testimony which cannot be perjured. And in testimony regarding a capital crime, all agree that their words are worthless. However, if the third stands up to repudiate them, the words of one do not override those of two. But since the three of them admit they saw the thing like one, and afterwards, their words are contradictory, it appears that they are liars. And our Rabbis even expounded (Mishna Makkot 1:7): Just as three witnesses can render the two witnesses conspiring witnesses, so too, the two witnesses can render the three witnesses conspiring witnesses, even though they are the majority. And they divide the money [i.e. the fine] among the three of them, since one who associates with transgressors is like the transgressors. And even more so that one who associates with those who do a commandment is like those who do a commandment, for the measure of good is always greater than the measure of punishment (Bavli Sotah 11a:4), as it appears in Makkot (Mishna Makkot 1:7).
על פי שנים עדים וגו׳ – לפי שנאמר למעלה והוגד לך ושמעת (דברים י״ז:ד׳) כתב לך כאן אף על פי כן לא יומת רק על פי שנים, או שלשה עדים.⁠1
יומת המת – העתיד להיות מת, דוגמא שמצינו על יעקב ויוסף ומשה: הנה אנכי מת (בראשית מ״ח:כ״א, בראשית נ׳:ה׳, דברים ד׳:כ״ב).
על פי עד אחד – ואם תאמר מאי אשמעינן הא קים לן דאפילו לגבי ממון אין עד אחד מהימן כל שכן גבי נפשות אלא יש לומר דעונש דין נפשות חמור [לעדים] וסלקא דעתך אמינא דעד אחד מהימן קא משמע לן.
1. שאוב מאבן עזרא.
יומת המת, "he that has to die shall be executed;⁠" we find similar constructions in Genesis 48,21, concerning Yaakov and Joseph, הנה אנכי מת, "here I am dead;⁠" and in Deuteronomy 31,27, where Moses describes a situation after his death,ואף גם אחרי מותי, "and also after my death.⁠"
לא יומת על פי עד אחד, "he must not be executed on the basis of the testimony of only one witness.⁠" If you were to ask what news this verse contains, after all a single witness cannot bring about a conviction even if the case involves only a possible fine! [something reversible if proven to have been based on a false testimony. Ed.] How much more impossible is it to convict someone of a capital crime based on the testimony of only one witness! We would have to answer that seeing that the crime carrying a death penalty is so severe, surely the testimony of one witness is sufficient, if the penalty is to be a deterrent. The Torah does not accept this kind of reasoning and insists on at least two eye witnesses.
והוגד לך ושמעת, since in verse 4 the Torah had written that the commission of the crime of idolatry had been so well known that you had heard about it, and it had been accepted as fact, the Torah insists that this is not the basis of convicting someone. [One of the reasons that the Torah insists on this is that even if no witnesses were prepared to testify to what they are known to have seen, God will punish the accused sinner for what he did, even if a panel of human judges was unable to do so for technical reasons. Ed.]
על פי שנים עדים או שלשה עדים – אם מתקיימת עדות בשנים,⁠א למה פרט לך בשלשה, להקיש שלשה לשנים, מה שנים עדות אחת, אף שלשה עדות אחת, ואין נעשין זוממין עד שיזומו כולן. לשון רבינו שלמה.
וכן, אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, עדות כולן בטלה, והם כולם נהרגים ומשלמים ממון בהזמתן, שעיקר הכתוב להקיש שלשה לשנים בכל דבריהם, כדעת רבותינו (בבלי מכות ה׳:).
ועל דרך הפשט, אמר הגאון רב סעדיה: שנים – עדים, או שלשה – מקבלי עדות השנים. ואין בכתוב קבלת עדות, רק עדים. אבל כמדומה לי שטעה הגאוןב בדינו, כי עדות דיני נפשות לא תקובל רק בפני סנהדרין של עשרים ושלשה.
אבל פשוטו של מקרא לאמר שיומת המת על פי שנים עדים כשאין שם יותר, או על פי שלשה אם ימצאון שם שלשה. יאמר הכתוב, כאשר הוגד לך ושמעת, תדרוש הדבר היטב על פי כל העדים הנמצאים שם. והנה, אם שמענו שעבר בפני שלשה, נשלח בעבורם ויבאו לבית דין ויעידו כולם, והוא הדין למאה, כי בשמענו דברי כולם יתבררג האמת. ואם לא היו שם יותר, או שהלכו להם ואינם נמצאים, בשנים די.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בנשים״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2: ״שהגאון טעה״. בכ״י פרמא 3255: ״שטעה הרב״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״נתברר״.
AT THE MOUTH OF TWO WITNESSES, OR THREE WITNESSES, SHALL HE THAT IS TO DIE BE PUT TO DEATH. "If the evidence can be sustained by two witnesses, why did Scripture specify 'three?' It is to liken three to two: just as the evidence of two witnesses forms a single unit of testimony, so does the evidence of three, constitute a single unit of testimony and they are not subject to the law of plotting witnesses [which declares that whatever they plotted to do to their brother should be done to them]⁠1 unless all three are proven to be plotters.⁠"2 This is Rashi's language. So also the principle [of a single unit of testimony] applies if one of the witnesses is found to be a kinsman [and hence ineligible to testify] or to have some other disqualification — the testimony of all is void. If they are proven to have been plotting witnesses, [in which case] all of them are subject to the death-penalty or payment of money [as the case may be, and the third witness cannot claim immunity because of his argument that even had he not testified the evidence of the first two witnesses was sufficient to sustain the charge], since the main intent of Scripture was to liken the evidence of three witnesses to that of two in every respect, according to the opinion of our Rabbis.⁠3
And the Gaon Rav Saadia4 said, by way of the plain meaning of Scripture, that the interpretation of the verse is as follows: "two witnesses, or three judges who [officially] accept the testimony of the two witnesses.⁠"5 But there is in the verse no mention of acceptance of the testimony; instead, it refers explicitly to witnesses. But it seems to me that the Gaon erred in his [statement of this] law, for testimony in capital cases cannot be accepted except in the presence of a Sanhedrin of twenty-three judges [and not, as Rav Saadia holds, before only three judges]! Rather, the plain meaning of the verse is that the condemned man shall be put to death at the mouth of two witnesses if no more are there, or at the mouth of three witnesses if three witnesses are to be found there. Scripture thus states: when it will be told thee, and thou hear it6 you are to inquire diligently into the matter by means of the testimony of all the witnesses found there. Thus if we heard that he transgressed in the presence of three people, we should send for them and have them all come to court and testify. The same law applies to a hundred, for by hearing the words of them all, the truth will become clear. But if not more [than two] were present, or they [the others] left and are not to be found, then two are sufficient.
1. See further, 19:19.
2. But if only one or two of the three witnesses were proven to be false, the evidence is void, and both, the accused and the witnesses are free, and the punishment for plotting witnesses is not imposed, provided all witnesses form a single unit of testimony. The same principles apply even to one out of a hundred witnesses (Makkoth 5b).
3. Makkoth ibid.
4. On Rav Saadia see Vol. II, p. 99, Note 230. On the title Gaon see ibid., p. 521, Note 74. Rav Saadia's comment is quoted here by Ibn Ezra.
5. Rav Saadia holds that even in capital cases which require a court of twenty-three judges, witnesses need not testify in the presence of all the judges; it is sufficient that they testify in the presence of three judges who may receive their testimony on behalf of the full court. The phrase at the mouth of two witnesses, or three witnesses thus means: "upon the testimony of two witnesses who appear before the entire court of twenty-three judges, or by the word of the three judges who officially accepted the testimony of the witnesses and later relayed it to the entire court — shall the one that is to die be put to death. Ramban will refute this interpretation of the Gaon, for there is in the verse etc.
6. (4) here.
על פי שנים עדים או שלשה עדים – ידוע כי תרי כמאה וא״כ מה טעם שלשה עדים, אם נאמר השנים לעדות והשלישי לקבלת עדות השנים, אין בענין הכתוב לקבלת עדות אלא עדות. ופירש הרמב״ן ז״ל, אע״פ שכל ענין נגמר בשני עדים ואפילו דיני נפשות, אם היו שם שלשה עדים וארבעה וחמשה או יותר, נשלח בעבורם ויבאו לפנינו, שמתוך רבוי העדים יתברר הענין יותר ויודע לנו האמת, אבל כשלא היו שם אלא שנים עדים, או היו וכבר הלכו להם, די בשנים אלו שהם נמצאים אצלנו, וזהו על פי שנים עדים, אם לא היו יותר, או שלשה עדים אם נמצאו שם והוא הדין לארבעה וחמשה. ודרשו רז״ל, על פי שנים עדים או שלשה עדים, אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט הכתוב שלשה, אלא להקיש שלשה לשנים, מה שנים עדות אחת אף שלשה עדות אחת, וה״ה למאה, להוציא קרוב או פסול שעדות כלן בטלה אם היה אחד מהם קרוב או פסול, שהרי עדות שבטלה מקצתה בטלה כלה כשנזדמנו כלן להעיד.
ואמרו במדרש או שלשה עדים, הוסיף הכתוב השלישי ללמדך שאילו שלשתם העידו שקר גם השלישי נענש בעונש השנים, שלא תאמר אין השלישי מעלה ומוריד שהרי העדות מתקיימת באותן השנים בין לחיוב בין לפטור. ולמדך הכתוב שכל הנטפל לעוברי עברה נענש כעוברי עברה. ומכאן היה מוכיח רבי עקיבא מתן שכרן של צדיקים, ומה המטפל לעוברי עברה נענש כעוברי עבירה, לא כל שכן המטפל לעושי מצוה שנותנין לו שכר כעושי מצוה, שהרי מדה טובה מרובה על מדת פורענות אחת על חמש מאות, שנאמר (שמות ל״ד:ז׳) נוצר חסד לאלפים וכתיב (שם) פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים.
על פי שנים עדים, "on the basis of the testimony of two eye-witnesses, etc.⁠" It is well known that two witnesses carry as much weight as 100 witnesses (Makkot 5). Seeing that this is so, why did the Torah have to write that evidence by three witnesses is acceptable? If the Torah wanted to tell us that only one judge suffices to accept the testimony of the two witnesses, there is no hint of this in the verse in front of us. The verse does not address the question of who accepts the testimony but who testifies.
Nachmanides explains our verse as meaning that even though the whole proceedings have been concluded with the testimony of two witnesses (including capital crimes involving the death penalty), if there is another witness or two or three whose testimony has not been heard yet, the judges are to send for these witnesses and hear and examine their testimony. The assumption is that the more witnesses testify the clearer the facts will become. However, the verse reminds us that if there are only two witnesses or these two witnesses had already gone home when additional witnesses showed up, we rely on the testimony of the original two witnesses.
Our sages in Makkot 5 explained the wording of our verse as follows: the Torah wanted to compare the validity of two witnesses to the validity of three or more. The testimony of three witnesses is a single unit, just as the testimony of two witnesses is a single unit. If the unit proves defective, all parts of the unit are considered as invalid. If one out of five witnesses who have come forward to give testimony on the same case contradicts himself, the testimony of the other four witnesses who were part of that group is disregarded also. The Talmud adds that the reason the Torah mentions a third witness is in order to tell us that if all three witnesses testified falsely, the one who was examined last cannot claim that seeing the testimony of his colleagues had already been disqualified his own testimony did not make any difference and he should not be considered liable as a false witness. Based on what we read here we have the authority to punish all three witnesses equally. The moral lesson learned from this verse is that if one is in the company of sinners one is liable to be punished in the same way as the sinners are punished. This piece of logic prompted Rabbi Akiva to say that even people who are merely fellow travelers of sinners are punished as if they had committed the same crimes, then people who keep the company of pious people should be given the reward as if they themselves had performed the good deeds performed by the pious people whose company they keep. Rabbi Akiva based himself on the principle that מדה טובה מרובה על מדת פורענות אחת על חמש מאות, "that the attribute of benevolence which God employs is 500 times stronger than the attribute of vengeance, retribution. We know this from Exodus 34,7 where God promises to favorably remember good deeds for 2,000 generations whereas in the same verse God is described as remembering the sins of the fathers for only 4 generations.
או שלשה עדים – לפי שכתוב גבי ב״ד אחרי רבים להטות (שמות כ״ג:ב׳) פי׳ לך גבי עדים דאין להם ללכת אחר הרוב דאם באו ג׳ להעיד וא׳ מהם מוכחש אין הולכין אחר הרוב אלא עדותם בטלה. וכמו שאמרו חכמים כשם שאם נמצא בשנים אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה כך משלשה.
או שלשה עדים – לפי שכתוב גבי דין אחרי רבים להטות פירש לך הכתוב גבי עדים דאין הולכין בהם אחר הרוב אלא עדותן בטלה וכן אפילו הם מאה ודוקא כשבאו כלם להעיד וכונתם היתה מתחלה להעיד אבל אם שנים באו להעיד והתרו בדבר וראה קרוב או פסול עמהם הדבר לא יבטל עדות השנים מפני ראייתו של זה כיון שלא היתה כונתו להעיד שאם אי אתה אומר כן לא תמצא שנים בעדות של קידושין כשרה שהרי כמה קרובים רואים בקידושין וכמה פעמים ראיתי מורי הרב שהיה אומר בשעת קידושין כל הכשרין להעיד יהיו עדי קידושין.
או שלשה עדים, "or three witnesses.⁠" Seeing that in Exodus 23,2, the Torah had decreed that a majority opinion in disputes is to be accepted, it was necessary to tell us that when it comes to testimony, numbers do not count. In practice this means that if one of the three witnesses in litigation has been found as not trustworthy according to Jewish law, we do not use the fact that the remaining two witnesses are trustworthy as believable, seeing that they form a majority. The entire testimony is declared as null and void because one of the witnesses was disqualified. The same applies if there were 100 witnesses and only one of them was disqualified. If however, two witnesses had come forward concerning a certain court-case, and some relatives of the accused wanted to join these two witnesses,-presumably in order to make the two witnesses useless,- this is not allowed as the relatives had never meant to accuse their kin in the first place of the sin he is accused of. Unless we applied this rule, we would never find two qualified witnesses that could testify to the validity of a marriage ceremony. There are always numerous relatives of the couple present, and anyone could succeed in invalidating that marriage if he so chose.
או שלשה עדים – לפי שכתב גבי דין אחרי רבים להטות פי׳ לך הכתוב גבי עדים דאין הולכין בהם אחר הרוב ואם באים שלשה להעיד והוכחש א׳ מהם דאין הולכין אחר הרוב אלא עדותן בטלה ור״ח ז״ל היה מקיש ג׳ לשנים מה שנים נמצא א׳ מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף כולן וכן אפי׳ הם מאה ודוקא כשבאים כולם להעיד ודעתם היה מתחלה להעיד אבל אם שנים באים להעיד והכירו בדבר וראה קרוב או פסול עדותן לא יבטל מפני ראייתו של זה כיון שלא היתה כוונתו להעיד שאם אתה אומר כן מה יעשו במי שהרג את הנפש וכן נהגו בקידושין שאומר בשעת הקידושין כל הכשר להעיד יהיו עידי קידושין.
על פי שנים עדים וגו׳ – פי׳ ר׳ אברהם בעבור שאמר והוגד לך בסתר ושמעת הדבר בגלוי הוצרך לפרש אעפ״י שהוגד לך ושמעת לא יומתו רק על פי שנים עדים או שלשה. פי׳ רב סעדיה על דרך הפשט על פי שנים או על פי שלשה מקבלי עדות השנים. והקשה הרמב״ן כי אין בכתוב קבלת עדות ועוד כי קבלת עדות של דיני נפשות אינו בפחות מכ״ג אלא פשוטו של מקרא יומת על פי שנים אם אין שם יותר ואם יש שם שלשה או אפי׳ ך׳ שראו המעשה יומת על פי כולם שצריך שנשלח אחר כולם שהפסוק אומר ודרשת היטב ובשמענו הדבר מפי כולם יתבאר האמת יותר ואם לא היו שם אלא שנים או שהיו והלכו להם יומת על פי שנים. ויש אומרים אם היו שני עדים מכחישים שני עדים אחרים השלישי מכריע או לזכות או לחובה וזהו או על פי שלשה:
על פי שנים עדים, "based on the testimony of not fewer than two eye-witnesses;⁠" Ibn Ezra explains that seeing the words והוגד לך ושמעת in verse 4 sound as if the first verse speaks about information obtained clandestinely, whereas the word ושמעת refers to openly received information, but not information by eye-witnesses, etc., I might have concluded from the wording in verse 5 וסקלתם באבנים ומת, "you shall stone the party in question to death,⁠" that this is sufficient to convict such people. The Torah had to state that no matter what, without two reliable eye-witnesses against the accused no conviction, and certainly no execution can take place.
Rav Saadyah gaon explains the words על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים to mean that the testimony of the two witnesses must be submitted to no fewer than three judges. [This has not been found in Rav Saadyah gaon's writings, and in my edition of Ibn Ezra, he does not attribute it to him, but to some unnamed scholars. Ed.]
Nachmanides questions the validity of such an interpretation seeing that the text does not remotely refer to the people who are supposed to accept this testimony and to act upon it. Besides, seeing that the Torah discusses capital offences, we have a rule that no court composed of fewer than 23 judges may deal with cases involving capital punishment. The plain meaning of the text, according to Nachmanides, is that if there are no more than 2 eye witnesses to the offence mentioned, this suffices to hand down a death penalty, provided the testimony of the two witnesses is above reproach. Some commentators say that the meaning of the verse is that if one set of two witnesses contradicts what a set of three witnesses testifies, two of the testimonies cancel each other out and the remaining witness is decisive. This works either in favour of the accused or against him or her..
על פי שנים עדים – פ״א כפולה לומר דוקא מפיהם ולא מפי כתבם.
יומת המת – הרשעים בחייהם נקראים מתים.
על פי שנים עדים או שלשה עדים – עיין בסוף פרשת ויקרא מה שפרש״י על זה. במסכת ברכות בפרק מי שמתו מוטל לפניו (י״ח א׳) החיים יודעים שימותו אלו הצדיקים שאף במיתתן קרויין חיים, דכתיב ובניהו בן יהוידע בן איש חי כתיב וכי בניהו בן יהוידע בן איש חי וכולי עלמא בני מתי נינהו, אלא בן איש חי שאפילו במיתתו קרוי חי, רב פעלים מקבצאל שריבה וקבץ פעלים לתורה והוא הכה את שני אריאל מואב שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני, והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג אמרי לי דתבר גזיזא דברדא ונחת וטבל, ואמרי לה תנא ספרא דבי רב ביומא זוטא בתקופת טבת, והמתים אינם יודעים מאומה אלו רשעים שאפילו בחייהן קרואין מתים שנאמר ואתה חלל רשע נשיא ישראל. ואי בעי תימא מהכא על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יומת המת מת הוא והלא חי הוא (שלא) [אלא] יומת המת דמעיקרא מת הוא.
על פי שנים עדים או שלשה – כטעם שנים שלשה גרגרים (ישעיהו י״ז:ו׳) וכן ארבעה חמשה בסעיפיה (ישעיהו י״ז:ו׳).
על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת – הזהיר בזה המקום שלא נענש למות על פי עד אחד כי אם על פי שנים עדים או יותר והנה אמר או שלשה עדים להודיע כי כמו שנרבה בדרישות וחקירות ובדיקות אם היו שני עדים כן נרבה בהם אם היו יותר משנים ולא נאמר כיון שהסכימו רבים בזה העדות הנה הוא אמת ואפילו הן מאה או אלף והנה הקיש שנים לשלשה אם היו שם כתות מכחישות זו את זו הרי השנים כשלשה והשלשה כשנים אפילו הן אלף ובצד אחר גם כן שכמו ששני עדים אם ימצא אחד מהם רשע או חומס או אחד מהדברים שיפסל העד בעבורו עדותן בטלה כן הענין אם היו שלשה או יותר בעדות אחד ובאו להעיד עליו.
התועלת השביעי הוא במצות והוא מה שהזהיר מהמית המת על פי עד אחד והתועלת בזאת האזהרה מבואר כי אולי בזה יהיה נספה בלא משפט עם שלא יתבאר שיהיה שם דרישה וחקירה.
התועלת השמיני הוא במצות והוא מה שהקיש עדות שנים לעדות שלשה לעניין הדרישה והחקירה ושאר הענינים והנה בזה התועלת למצוא השקר כשהעידו עליו רבים.
(ו-ז) גם בשלא ישפטו הם רק על פי עדים שנים או שלשה – כמו שדברו בזה חז״ל לפי שבזה הענין יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו כי הדיינים נמשכים אחרי העדים וכל העם באחרונה כי הם הנמשכים אחרי מצות הדיינים.
מה שנים עדות אחת אף שלשה עדות אחת ואין נעשין זוממין עד שיזומו כלן. כיצד היו עדים שלשה או אפילו מאה אם העידו בב״ד זה אחר זה והעיד כל אחד מהם אחר חבירו בתוך כדי דבור והוזמו מקצתן אינן נענשין עד שיזומו כלן מפני שכלן עדות אחת הן וחשובין כשנים וכמו שאם הוזם האחד מן השנים אינו נענש עד שיזומו שניהם כך אם הוזמו מקצתן אף על פי שהוזמו שנים או יותר אינן נענשים עד שיזומו כלן וכן אם היו העדים שלשה או אפי׳ מאה והעידו בב״ד זה אחר זה אם העיד כל אחד מהם בתוך כדי דבור חבירו והוה אחד מהם פסול נפסלו כלן ונתבטלה עדותן מפני שכלם חשובים כשנים וכמו שאילו היה האחד מהשנים קרוב או פסול נתבטלה עדותן כך אם היה עדים מאה ונמצא האחד מהם קרוב או פסול נתבטלה עדותן אם כן מה שנחשבו השלשה כשנים לעדות אחת הוא שלענין הזמה אינן נענשי׳ עד שיזומו כלן ואין אומרין יענשו העדים שהוזמו והשאר ינצלו אלא ינצלו כלם ולענין בטול עדותן היא מתבטלת כלה אפילו בבטול האחד מהם ואין אומרים אף על פי שנתבטל האחד מהם תתקיים העדות עם השנים הנשארים אלא בטלה כלה ומה שכתב ואין נעשין זוממין עד שיזומו כלן אחר מאמר שלשה עדות אחת אינו ביאור לעדות אחת דאם כן ה״ל למכתב שאין נעשים זוממין בשי״ן לא ואין נעשין זוממין בוי״ו ועוד למה לא אמר גם כן שנמצא א׳ מהם קרוב או פסול בטלה העדות כולה אלא ה״ק אף שלשה עדות אחת שאם בעלה מקצתה בטלה כלה שמאחר שהשלשה חשובים כשני׳ הנה כמו שאם נתבטל האחד מהשנים בטלה עדותן כך אם נתבטל האחד מהשלשה בטלה כלה שזהו המובן ממאמר אף שלשה עדות אחת ואחר כך הוסיף עוד לומר ואין נעשין זוממין עד שיזומו כלם פי׳ וגם אין נעשין זוממין עד שיזומו כלם אבל הרמב״ן ז״ל חשב שהרב ז״ל לא כיון באף שלשה עדות אחת אלא לענין ההזמה שאין נעשין זוממין עד שיזומו כלן ולכן הוכרח לומר וכן אם נמצא אחד מהם קרוב כו׳ לומר שאף לעניין זה אמרו רז״ל אף שלשה עדות אחת ואין הדבר כן דא״כ ה״ל למכתב שאין נעשין זוממין בשי״ן לא בוי״ו:
האמנם למד את השופטים שלא יהיו דנים את האיש או את האשה כי אם ע״פ שני עדים או שלשה עדים ולא ישפטנו ע״פ עד אחד. כי אחרי שהיה החוטא אחד ראוי שיעידו עליו יותר מאחד אם ב׳ ואם שלשה. וכבר התעוררו רז״ל במכות (מכות ו׳) פרק כיצד העדים אם מתקיים העדות בב׳ למה פרט לך הכתוב ג׳ ואמרו שבא להקיש הג׳ לב׳ באמות העדות ופסולו כי תרי כמאה ומאה כתרי. וכפי הפשט רצתה התורה שאם ימצאו שם ג׳ עדים יהיו שלשתם מעידים בדבר. אבל אם לא יהיו שם יותר מן ב׳ הנה הם יספיקו. וזה אמרו או ג׳ עדים ולא יספיק עד אחד. ושאר הדעות שהביא הראב״ע בזה הבל המה מעשה תעתועים.
ולפי שהדרישה האמיתית היא על פי העדים. לכן אמר על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת. ואמר שלשה עדים אם יצטרכו לברר הדבר. ואמר ויד כל העם באחרונה. שלא יאמרו העם אחר שהדבר תלוי בצואר העדים אין לנו להתעסק בדבר זה. לזה אמר אינו כן אלא יד העדים תהיה בו בראשונה ויד כל העם באחרונה. לחזק יד העדים ולבער הרע:
על פי שניים עדים או שלושה – אפילו בעבודה זרה תבטל כל העדות אם נמצא אחד מהם פסול, ולא נאמר תתקיים העדות בשאר.
על פי שנים עדים או שלושה, even if the charge is idolatry, the entire testimony is disqualified if one of the witnesses is found to be inadmissible. We do not rule that seeing there are a sufficient number of reliable and legally admissible witnesses left, we proceed with the trial on that basis.
ואין נעשין זוממין עד שיזומו כולם. פירוש, מאה עדים שהעידו ׳פלוני הרג את פלוני׳, והזימו שנים מהם, אינם נהרגים עד שיהיו מוזמין כולם, דעדות אחת היא (מכות ה ע״ב). ומכל מקום כל העדות בטלה, שעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה גם כן (גיטין לג ע״ב), והוי כל העדות עדות אחת, לומר שבטל הכל:
ואין נעשין זוממין עד שיזומו כלם. וא״ת ולמה נקט ואין נעשין כו׳ הל״ל שאין נעשין וכו׳ דהא פי׳ אשלמעלה. י״ל ה״פ מה שנים עדות אחת ואם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, אף שלשה עדות אחת ואם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה כולה, וגם אין נעשין זוממין עד שיזומו כולן, רצה לומר דמה שנים אין נעשין זוממין עד שיזומו שניהם אף שלשה אינם נעשין זוממין עד שיזומו שלשתם:
None are liable as "conspiring witnesses" unless all are convicted as conspirators. You might ask, why does Rashi write, "And none are liable, etc.⁠"? He should have written, "Hence none are liable, etc.,⁠" because he is explaining what came before! The answer is that this is what Rashi means: Just as two "comprise a single testimony entity" and if one of them was found to be a relative or personally disqualified, their testimony [of both] is disqualified, so too, three "comprise a single testimony entity" and if one of them was found to be a relative or personally disqualified, their whole testimony is disqualified. [Rashi then concludes:] And also, "none are liable as conspiring witnesses unless all are convicted as conspirators.⁠" I.e., just as two are not liable as conspiring witnesses until they are both found liable, so too, three are not liable as conspiring witnesses until all three of them are found liable.
יומת המת – כפל לומר המת, להעיר כי אם לא נמצאו לו עדים והתראה בן מות הוא לשמים אלא שבעדים והתראה יומת בידי אדם המת שהיה עומד למיתה בידי שמים.
יומת המת, "the condemned person will be executed.⁠" The reason the Torah repeats the reference to the condemned being dead is to alert us that if no witnesses could be found or that the warning was not legally valid for some reason, the fact that the terrestrial court could not execute the sinner does not make him any less guilty of death in the eyes of God. The word יומת applies when the legal proceedings here on earth could be completed.
על פי שנים עדים או וגו׳ – מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה. אף שלשה. ומניין אפי׳ מאה ת״ל עדים פי׳ דעדים ראשונה מיותר דהכי הל״ל על פי שנים או שלשה עדים.
יומת המת – עד שיתיר עצמו למיתה.
יומת המת – רשעים בחייהם קרויים מתים.
על פי עד אחד – עדות מיוחדת. עד אחד ראה שחרית ועד כו׳ אחד ראה בחלון זה ואחד ראה כו׳.
על פי – בעבור שאמר למעלה והוגד לך בסתר, ושמעת הדבר בגלוי, הוצרך לפרש אעפ״י שהוגד לך ושמעת, לא יומתו רק על פי עדים:
שנים עדים או שלשה – שיומת המת על פי שנים עדים כשאין שם יותר, או על פי שלשה אם ימצאון שם שלשה, יאמר הכתוב כי תדרוש הדבר היטב על פי כל העדים הנמצאים שם, והנה אם שמענו שעבר בפני שלשה נשלח בעבורם ויבואו לב״ד ויעידו כולם והוא הדין למאה, כי בשמענו דברי כלם יתברר האמת, ואם לא היו שם יותר, או שהלכו להם ואינם נמצאים, די בשנים:
על פי שני׳ עדים – רבותינו למדונו ממקרא זה שאין מיתה בלא התראה (ר״ה כ״א ע״ב), ומהרש״א בח״א שם תמה ע״ז מהיכן מוכח, ע״ש. ונ״ל שממלת עדים למדוהו, ששרש יעד הוראתו ג״כ לשון התראה כמו והועד בבעליו (ערש״י), וכן העד העיד בנו האיש (בראשית מ״ג), ויש א״כ במלת עדים הוראה משותפת ומותאמת, על האנשים שראו את הדבר ועל ההתראה שהתרו בעובר (ווארנענדע צייגען), ובמכות ו׳ אמרי׳ שיהיו ב׳ עדיו מתרין בו שנאמר ע״פ שנים עדים. וע׳ בסנהדרין מ״ז ילפי׳ לה מן יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה. ורשד״ל היטב לדבר בזה בקצת יתר ביאור וז״ל, בכל המקרא אין לשון עדות אלא התראה והזכרה כמו העד העיד בנו האיש, כי אתה העדות בנו, וזולתם רבים, וכן הן עד לאומים נתתיו מזהיר ומתרה לבלתי עשות דבר מיוחד, והוא קרוב בענין לנגיד ומצוה, וכן עד הגל הזה ועדה המצבה לא יתכן לפרש אותם מענין עדות לפני ב״ד, כי העדות בב״ד תהיה לאחר מעשה וכאן העדות קודמת למעשה, כאמרו אם אני לא אעבור וגו׳ מלבד כי העדות תהיה תמיד לפני אחרים זולת החוטא עצמו וכאן לא תהיה רק לפני העובר עצמו, והנה על כרחך אין הכוונה אלא שהם יזכירונו בריתנו, כי כאשר נראה אותם נזכור הברית אשר כרתנו כאשר העמדנו אותם, והנה זה כאלו הגל והמצבה בפיהם יזכירונו ויזהירונו שלא נעבור אותם איש לרעת אחיו, כי אמנם המסהיד בב״ד עונה יקרא ולא מעיד, ואין ענין לשון העיד אלא הזכרה והזהרה, וכן המצות נקראו עדות להיותן אזהרות והתראות, ולא יצדק השם הזה אלא על המצות ל״ת. והנה בשירת האזינו נאמרו שתי הלשונות, וענתה השירה הזאת לפניו לעד, והטעם כי אחר שנחטא היא תסהיד בנו לאמר צדיק הוא ה׳ כי פיו מריתי, וגם קודם שנחטא כבר העידה בנו לאמר, אל תחטאו פן תענשו. והנה בעדות לפני ב״ד נאמרו ג״כ שתי הלשונות, לא תענה ברעך עד שקר כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה, מכאן להתראה מה״ת, כי המחוסר התראה עונה יקרא ולא עד, ולא יקרא עד אא״כ העיד כלומר שהתרה, אעפ״י שבהשאלה יכלול שם עד גם ההתראה וגם ההגדה בב״ד יחדיו, כי על הרוב שני הדברים הולכים צמדים, ומ״מ אין עדות בלא התראה, והנה בענין המסית לא הזכירה התורה עדים, וכבר טען ע״ז חכם אחד צרפתי, שא״כ הרי כל מי שיש לו שונא יבוא לב״ד ויאמר פלוני הסית אותי ויספיק זה שיסקלוהו. ואולם רז״ל אמרו כי גם המסית טעון עדים אלא שאינם צריכים להתרות בו, ודי בישמעו דבריו בסתר, וזאת מנין להם? אבל מפני שאין ענין מלת עד רק מזהיר ומתרה והואיל ולא הוזכרו עדים במסית הבינו שאינו טעון התראה, והבינו גם כן כי בלא שני עדים אי אפשר להמית אדם כי כבר כתוב לא יקום עד אחד באיש, ע״כ אמרו שהוא טעון עדים אבל אינו טעון התראה, והנה דברי התורה ודברי החכמים שרירים וקיימים.
אם שלשה עדים – שנים ושלשה הם שני מספרי מחולפים לענין נאמנות בעדותן, שהיה עולה הדעת לומר דדוקא שני עדים נאמנים אבל לא שלשה, ואחר שרחוק מן השכל שיהיה אדם עובר עברה שיש עלי׳ עונש ב״ד בפרהסי׳ בפני שלשה, ששלשה כבר נקראי׳ קבוץ ואסיפ׳, כענין שאמרו חז״ל מלתא דמתאמר׳ באפי תלתא לית בי׳ משום לישנא בישא, מש״ה הוצרך הכתוב לומר שגם שלשה עדים נאמנים, זהו לפי פשוטו, ודרש חז״ל ידוע, (רבי שלמה פאפענהיים).
יומת המת – ת״א יתקטל דחייב קטול, לפי״ז מלת המת למותר שהוא מובן מאליו, שלא יומת רק המחוייב מיתה, אמנם לרבותינו פי׳ יומת המת מי שהתיר עצמו למיתה (דער זיך דעם טאָד פרייז געגעבען), שכשהתרו בו אל תעבור שאתה מתחייב מיתה פלונית השיב הוא ע״מ כן אני עושה, שחייב עצמו מיתה בפיו, שאם לא הפקיר עצמו למיתה אינו נהרג. (סנהדרין מ״א).
על פי עד אחד – מן החיוב השלילה נודעת, ואחר שאמר ע״פ שנים יומת ידענו שע״פ ע״א לא יומת, והוא מאמר מותרי, לכן ארז״ל (מכות ו׳) מאי אחד, אחד אחד, ע״ש. כי מלת אחד יורה גם על ההתיחדות שבדבר כשהוא עומד יחידי בענינו ואין שני לו להצטרף ולהשתוות עמו (איינציג אין זיינער ארט), כמו ה׳ אחד, והוא באחד (איוב כ״ג), ומי כעמך גוי אחד, שאין לאחרים הצטרפות והשתוות עמהם, ולזה אמרו ע״פ את הכבש אחד תעשה בבקר, אחד המיוחד, ר״ל שבכל העדר אין דוגמתו לחשיבותו והוא לבדו יחידי בדבר זה (עמ״ש שם בפנחס), וכן כשיש חילוק הצטרפות בין שני העדים מצד ראייתם את המעשה, אם שאין עד זה רואה את חברו כגון שזה העד רואה את הדבר מחלון זה וזה מחלון אחר, או שאינם רואים את המעשה כאחד כגון בזה אח״ז, עדות זה נקרא בפי רבותינו עדות מיוחדת, והוא המכוון לדעתם במאמר לא יומת ע״פ ע״א (פעראיינצעלטער צייגען) כלומר עדות מיוחדים, שכל אחד רואה לעצמו את אשר נעשה.
או שלשה – כרמב״ן שמצוה לחפש אחר רוב עדים, ולא נאמר מצאנו שנים די לנו.
יומת המת – כמו {דברים כ״ב:ח׳} כי יפול הנופל, ושמע השומע {שמואל ב י״ז:ט׳}, מי שיהיה, וכן ושמע אישהא ביום שמעו {במדבר ל׳:ח׳}, וביום פקדי ופקדתי {שמות ל״ב:ל״ד}.
א. כן בפסוק וכן בכ״י קולומביה. בדפוס ראשון: אשה.
על פי שנים עדים וגו׳ – במסכת סנהדרין (לז:) לומדים חז״ל מפסוקנו שאדם נידון רק על פי עדות עדי ראייה על העבירה, ובשום מקרה אין דנים על פי ״אומד״, היינו על פי ראיות נסיבתיות, אפילו אם העבירה מוכחת מראיות אלה כמעט בוודאות, כמו במקרה שהובא שם כדוגמא.
עוד נאמר כאן: ״על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת״. מאחר שהתורה אומרת שדי בשני עדים, הרי שהעד השלישי – או כל מספר גדול יותר של עדים – אינו נצרך ואינו יכול לעכב את הדין. אלא תוספת תיבות ״או שלשה עדים״ מתבארת (מכות ה:) כך: היא מלמדת אותנו שיש דין אחד בלבד לשני עדים ולשלושה עדים. מצד אחד, מהימנות העדות איננה מתחזקת על ידי ריבוי מספר העדים. כוח ההוכחה של שני עדים הוא ככוחם של שלושה או של מאה, ולכן שני עדים יכולים לסתור עדותם של מאה. מאידך, אף על פי ששני עדים מספיקים לחלוטין, שלושה עדים או יותר המצטרפים לעדות אחת נחשבים כשני עדים, וגם הם מהווים יחידה אחת בלתי ניתנת לחלוקה. לפיכך גם אם שלושה עדים או יותר העידו יחד, עונש הזמה (עיין פירוש להלן יט, יט) אינו מוטל על אף אחד מהם אלא אם כן נמצאו כולם זוממים. ועונש הזמה מוטל גם על העד השלישי ועל כל העדים הנוספים, אף על פי שעדותם הייתה מיותרת, כדרך שהוא מוטל על שני העדים שהעידו תחילה. וכן גם, אם שלושה או אפילו מאה מצטרפים לעדות אחת, ואחד מהם נמצא קרוב או פסול, כל העדות בטלה, כדין שני עדים שאחד מהם נמצא פסול. ״⁠ ⁠׳על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת׳, אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה? אלא להקיש שנים לשלשה: מה שלשה מזימין את השנים אף השנים יזימו את השלשה; ומנין אפילו מאה? תלמוד לומר ׳עדים׳; ר׳ שמעון אומר, מה שנים אינן נהרגין עד שיהיו שניהם זוממין, אף שלשה אינן נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין; ומנין אפילו מאה? תלמוד לומר ׳עדים׳; ר׳ עקיבא אומר, לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו וכו׳, ומה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה; מנין אפילו מאה? תלמוד לומר ׳עדים׳⁠ ⁠⁠״ (מכות ה:).
(נראה שדרשה זו ״תלמוד לומר ׳עדים׳ אפילו מאה״ מבארת את פסוקנו כך: אילו נאמר ״על פי שנים או שלשה עדים״, ההיקש היה מסתיים במספר ״שלושה״, ולא היה מן הדין לומר את ההיקש על מספרים נוספים. אך מאחר שנאמר ״על פי שנים עדים או שלשה עדים״, משמע ש״שלשה עדים״ – בדיוק כמו ״שנים עדים״ – רק מתחיל סדרת מספרים הנמשכת עד אין סוף [הווי אומר, התיבה הנוספת ״עדים״, מורה ששלושה עדים הם ״עדים״ בדיוק כמו ששני עדים הם ״עדים״; כך שהמספרים ״שנים״ ו״שלשה״ אינם אלא התחלה של סדרת מספרים].)
כפי שראינו, עדים רבים יכולים להצטרף לעדות אחת בנוגע לתוצאות שתוארו לעיל. אולם הדעות חלוקות באילו דרכים הם מצטרפים – האם ב״ראייה״ בעת ובעונה אחת מתוך כוונה להעיד, או ב״הגדה בבת אחת״, או בכל אחת משיטות אלה, או רק בשתיהן יחד.
לפעמים ראיית העדים לא באה לצורך הגדת עדות בבית דין אלא כדי לתת תוקף הלכתי למעשה, כגון בקידושין ובגירושין (עיין פירוש להלן כד, א), ששם יש צורך ששני עדים כשרים יראו את המעשה. במקרים אלה, יש למנות במיוחד שני עדים כשרים למעשה, ולמעט על ידי כך את כל השאר; אם לא כן, הימצאותם של קרובים או עדים פסולים אחרים עלולה להטיל ספק בתוקפו ההלכתי של המעשה (עיין תוספות מכות ו. ד״ה שמואל; חושן משפט סי׳ לו).
יומת המת – העבריין מכונה כאן ״מת״, גם לפני הריגתו, ולמעשה אפילו לפני שנידון למיתה. המקרא עדיין עוסק בשמיעת העדות מפי עדי הראייה. פסוק זה הוא היסוד להלכה (סנהדרין מא.), שנזכרה כבר לעיל (פירוש, פסוק ב), שצריך להזכיר לחוטא בעת עשיית החטא לא רק את האיסור אלא גם את עונש המוות הכרוך בו, והוא צריך לומר בפירוש שהוא עושה את העבירה מתוך הנחה שכך צפוי לו: ״התיר עצמו למיתה״. נמצא שהוא כבר נתון למשפט מוות בעת הופעתו לראשונה בפני בית הדין, ותפקיד בית הדין עכשיו הוא רק לבקש אחר טענות לזכות שבכוחן לזַכּוֹתו: ״ושפטו העדה והצילו העדה״ (עיין במדבר לה, כד–כה ופירוש שם)
במסכת ברכות (יח:) הובא ביטוי זה כיסוד למאמר ״רשעים בחייהם קרויים מתים״; הוי אומר, שבעוד שהצדיקים קרויים ״חיים״ אפילו במיתתם, הרי שניתן לקרוא לרשעים ״מתים״ אפילו בעודם בחיים. אורח חיים של חטא אינו עולה בקנה אחד עם מושג ה״חיים״.
לא יומת על פי עד אחד – המאמר ״על פי שנים״ וגו׳ כבר ממעט נאמנות של עד אחד, וחז״ל אומרים (מכות ו:) שהמשפט הנוסף ״לא יומת על פי עד אחד״ ממעט אפילו ״עדות מיוחדת״. אין די בכך ששני עדים כשרים רואים את מעשה העבירה. אלא בשעת ראייה, כל אחד מהם צריך לדעת על הימצאותו של השני; כל אחד מהם צריך לדעת בשעת ראייה שאיננו העד היחידי למעשה. הם חייבים לראות אחד את השני, או שהם צריכים להצטרף לעדות אחת באמצעות אדם שלישי, המתרה בעבריין, וששניהם רואים אותו, או (לדעת הרמב״ם הלכות עדות ד, א) שגם הוא רואה את שניהם. אם לא כן, הם ״עדות מיוחדת״, ואינם יכולים להעיד יחד. ״שנים רואים אותו, אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואים זה את זה אין מצטרפין״; ״אם היו רואין את המתרה או המתרה (לדעת הרמב״ם: ״והמתרה״) רואה אותן מצטרפין״. ״עדות מיוחדת״ פסולה רק בדיני נפשות, אך לא בדיני ממונות (שם).
מלשון ״על פי שנים עדים״ לומדים חז״ל (מכות ו:) שבית הדין חייב לשמוע את העדות ישירות מפי העדים; לכן צריכים הדיינים להבין את לשון העדים ואינם רשאים להשתמש במתורגמן – ״שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן״. מאידך גיסא, הדיינים אינם צריכים לדעת לדבר בלשון העדים, והם יכולים לדבר עם העדים באמצעות מתורגמן (שם).
עוד על הלכות עדים, עיין פירוש להלן יט, טו.
[טו] על פי שנים עדים וגו׳ יומת המת, שם המת מיותר כמ״ש בהתו״ה ויקרא (סי׳ יג) ופי׳ חז״ל מפני שאם יאמר יומת מציין החוטא הנזכר בענין שהוא עובד ע״ז הנסקל, לכן אמר יומת המת כל המת ע״פ ב״ד יומת כסדר הזה:
[טז] לא יומת ע״פ ע״א – דברי הספרי הוא כשטת ר׳ יוסי ב״ר יהודה בסנהדרין (דף לד), שכן גם בספרי (מסעי סי׳ כז) סתם כריב״י (דלא כהגהת הגר״א), אולם בספרי שם וכן בגמ׳ למד לה מן ועד אחד לא יענה בנפש למות, ר״ל שהיל״ל לא יעיד ותפס לא יענה דהיינו שלא יהיה לו ענין ועסק בזה שא׳ מן השתופים של פעל ענה שמורה על ענין ועסק, וממ״ש לשון עד, הוציא על א׳ מן העדים, וממ״ש לשון אחד, הוציא שכל א׳ שיהיה דהיינו א׳ מן התלמודים, וממ״ש לא יענה למות, הוציא שיוכל להיות לו ענין ועסק לזכות, וצ״ל שמה שתפס פה הפסוק לא יומת ע״פ ע״א, ר״ל שא״כ מיותר מ״ש ועד אחד לא יענה בנפש למות ומזה דריש שני הדרשות שעקרם הם מפסוק ועד אחד לא יענה:
על פי שנים עדים: ׳שני עדים׳ מיבעי, וכמו שכתב להלן (יט,טו) ״על פי שני עדים״. אכן ההבדל בין ״שני״ ל״שנים״ הוא, ד״שני״ משמעו שוין ממש1, ו״שנים״ משמע זוגי שאין ההשתוות שוין, אלא קצת מנגדים, ובזה הניגוד נעשים אחת. [וכמו שכתבתי בשם רבינו בחיי בפירוש ״ועשית שנים כרובים״ (שמות כה,יח) – שיהיו נדמות זכר ונקבה, ובזה הוויין אחד2]. וכן יש לומר כאן ע״פ הירושלמי סנהדרין (ירושלמי סנהדרין ג׳:ח׳:ו׳), והובא ברא״ש שם (רא״ש סנהדרין ג׳:ל״ב), דכי דבריהם מכוונין ביותר הוי בדיק אחריהן3, נמצא הניגוד שביניהן עושין אותם אחד4. ומ״מ אינו אלא לכתחילה5. וכתיב לשון זה בדיני נפשות6 דמפורש ביה מצות חקירה7.
או שלשה עדים: עיין להלן (יט,טו).
{לא יומת: הוא מיותר8, ומשום הכי איתא במכות (ו,ב) על פי עדות מיוחדת9. אך לפי הפשט 10 הוא, לפי דכתיב בסמוך (פסוק ז׳) ״ובערת הרע מקרבך״ ואיתא בסנהדרין (עח,א) דטריפה שהרג את הנפש בפני בית דין חייב, שנאמר ״ובערת הרע מקרבך״11, ומשום12 ׳לא תהא שמיעה13 גדולה מראיה׳14. וקשה, למאי הביאה הגמרא האי קרא ד״ובערת וגו׳⁠ ⁠⁠״15. אלא העיקר, דאע״ג ד׳לא תהא שמיעה גדולה מראיה׳, מ״מ לכתחילה בעינן מצות הגדה16, אלא אם אי אפשר בהגדת עדים, אזי משום ״ובערת מקרבך״ הוא נהרג. זהו שיטת רש״י בר״ה (כו,א)17 בד״ה מקצתן18 וכו׳, והתוספות (ד״ה דרחמנא אמר) השיגו על זה, עיי״ש. אבל שיטת רש״י דבמקום דכתיב מצות הגדה19, לא מהני ׳על פי בית דין׳, אם לא שאי אפשר באופן אחר20. וכך כתב הר״ן בכתובות פרק ב׳ גבי ׳שמע-מינה דדיינין המכירין חתימת עדים׳ וכו׳. מעתה סלקא דעתך דהוא הדין עד אחד21, דלא בעינן שני עדים אלא למצוה, משום הכי כתיב ״לא יומת על פי עד אחד״ – אפילו אי אפשר באופן אחר}.
1. כידוע לנו משיטת הגר״א החל ב״את שני המאורות הגדולים״ (בראשית א,טז) שחז״ל דרשו (חולין פ,ב) ששוים היו (וכן פירש רש״י ׳שוים היו׳). וכן אצל (ויקרא טז,ה) ״ומאת בני ישראל יקח שני שעירי עזים״, שחז״ל דרשו (יומא סב,ב) ׳שיהיו שוים׳.
2. עיין שם בהרחבה במהדורתנו הערה 124.
3. כי אין זה סביר ששני אנשים יראו ויחושו בדיוק אותו דבר מה שרואים. לפי זה יש המדייקים בלשון המשנה (סנהדרין ה,ב) ׳אם נמצאו דבריהם מכוונים׳. כלומר, אנו הדיינים מוצאים (כלומר, מגיעים לידי מסקנה) שדבריהם תואמים זה את זה, אע״פ שאינם ממש ׳מכוונים׳, כי אילו דבריהם היו באמת מכוונים בתכלית הדיוק – ׳הוי בדוק אחריהן׳.
4. לכן כתבה כאן התורה ״שנים״ ולא ״שני״. וא״כ מה שלמדו חז״ל בירושלמי מסברא מוצא לו רבינו מקור בפשוטו של מקרא.
5. יש לבדוק אחריהם, אבל לא לפסלם.
6. בפסוקנו, והרי ענין זה של עדות מכוונת ביותר שייך גם בדיני ממונות.
7. וכדמפורש בעניינינו בפסוק ד׳ ״ודרשת היטב״ – האתחלתא של שבע החקירות.
8. לאחר שכתוב ״על פי שנים או שלשה״.
9. מנין לעדות מיוחדת (רש״י: אחד רואה אותו מחלון זה ואחד רואה מחלון זה, ואינם רואים זה את זה) שהיא פסולה, שנאמר ״לא יומת על פי עד אחד״... אלא מאי ״אחד״ – אחד אחד.
10. שהרי לימדונו חז״ל כי ׳אין מקרא יוצא מידי פשוטו׳. כלומר, גם אחרי שלמדנו את המדרש (במקרה דנן ״אחד״ = מיוחד), הרי עוד לומדים תורה מפשוטו של מקרא. במקרה שלפנינו רבינו לומד הלכה מפשוטו של ״אחד״ כפי שמבאר והולך.
11. רש״י: והרי ראוהו רוצח. המשך הגמרא: ושלא מפני בית דין פטור, דהויא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה (רש״י: שאם הוזמו אין נהרגין, דגברא קטילא בעי למיקטל).
12. המשך זה אינו מופיע בגמרא, אלא שבלעדי יסוד זה לא ניתן להרגו, ואפילו ע״י ״ובערת״.
13. מה שבית הדין שומעים מפי עדים ועל פיו דנים אדם למיתה.
14. שחברי בית הדין ראו בעיניהם. וכאן אין בעיה של עדות שאי אתה יכול להזימה, כי בית הדין אינו מסתמך על עדים.
15. מדוע לא מספיק היסוד של ׳שלא תהא שמיעה גדולה מראיה׳. וכתב המאירי (עמוד רפ״ח) (שהפסוק מחדש לנו) שאע״פ שמעיון שראו (חברי בית הדין) אין רואים לו עוד זכות (והרי יש חיוב של ״והצילו העדה״), הואיל וטריפה הוא אין חוששין כל כך להצלתו. ולא עוד, אלא שזה צורך השעה על כל פנים, שאם לא ייהרג אף לפני בית דין, ירגיל עצמו בכך (עכ״ל).
16. ״על פי שנים עדים״.
17. (כה,ב) סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינין.
18. ויעידו בפני חבריהם, דגבי דיני נפשות עדות בעינן, דכתיב ״על פי שנים עדים יומת המת, לא יומת וגו׳⁠ ⁠⁠״.
19. ״על פי שנים עדים״.
20. כמו במקרה של הטריפה.
21. במקום שאין כל אפשרות להשיג שני עדים (במקביל למקרה של טריפה שאי אפשר לקיים מצות הגדה).
על פי שנים עדים. החוקר הגדול וויכו Vico ברוחב ידיעותיו בלשון רומי הקדמון השיג לדעת בבדיקת המלות והשמות ונתוחם, ומקורם, ענינים יקרים שלא באו בפירוש בספור קורות הרומיים וקדמונותיהם, והרחיב הכלל שבכל לשון ימצאו אמונותיהם וקורותיהם הקדמוניות, ומאז עלה על לבי ללכת גם אני בדרך זו הלך, אולי אוכל למצוא דברי חפץ בלשוננו הקדוש וה׳ היה בעוזרי ומצאתי קצת דברים יקרים חלק מהם יעלה בזכרונם בחבורינו זה, ושם עדים, שלפנינו כא׳ מהם שהרי ידוע כי לפי קבלת רז״ל אין העדות שלמה עד שיתרו בו ויודיעוהו ענשם של עבירות ואין מזה רמז בכתוב, רק במלה עצמה גם זה בכלל על פי פשטה הגמור כי שרש עוד יורה כעצם על ההתראה כמ״ש העד העיד בנו וממנו נקח שלא יקראו עדים בשלמות עד שיתקבצו בהם תנאי ההתראה — והח׳ שד״ל גם הוא לא יכול להעלים עינו מזה גם שלא ראה התולדה היקרה היוצאת לעזר ולהועיל לתו׳ שבע״פ שכתב במשתדל פ׳ וילך לפי עקר הוראת המלה שהוא מזכיר מזהיר ומתרה כמו העד העיד וגו׳ ושרש עהד בלשון סורי כשרש זכר בעברי ע״כ, ומדבריו למדנו עוד אחרת והוא מ״ש ז״ל שבכלל ההתראה יש ג״כ זכירת העונש הראוי לאותה עבירה, וא״כ כבר בכלל גם זה בשרש עוד — ומטעם קרוב לזה נתקבצו שני הענינים ההתראה והעדות גם בלשונות אחרות כמו. Attestare — Contestare — Protestare ועיין כיוצא בזה מה שכתבתי ע״פ והחריש יעקב עד בואם.
להלן י״ט:ט״ו נשנית מצוה זאת, כי אין לדון אלא על פי שנים או שלשה עדים. כאן מדובר בדיני נפשות ולהלן בשאר דינים (ראה בספרי להלן). כאן, לענין דיני נפשות, נאמר: ״שנים עדים״; להלן, בשאר דינים, נאמר: ״שני עדים״; ומכאן יש לנו רמז להלכה (מכות ו), שבדיני נפשות צריכים שני העדים לראות את המעשה ביחד, מה שאין כן בדיני ממונות שכשרה גם עדות מיוחדת, כלומר שלא ראו שניהם יחד. לשון הכפל ״שנים״ מורה על זוג, מה שאין כן ״שני עדים״ יכול להתפרש גם כשני בודדים (ליטעראטור⁠־בלאט, דער יודישען פרעסע 1879, 27).
שנים עדים או שלשה – רבותינו למדו מכאן להקיש שלשה לשנים (ראה רש״י).
יומת המת – כלומר העתיד למות (השוה בראשית כ׳:ג׳, ישעיהו ל״ח:א׳, זכריה י״א:ט׳).
עפ״י שנים עדים כו׳ יומת המת – מעיקרא (ברכות י״ח). נראה דקמ״ל קרא דברוצח שברח או נתערב בין אותם שלא נגמרו דינן ובא אחד ואמר זהו שנגמר דינו בב״ד פלוני או זהו שנגמר דינו, לא מהני לענין מיתה, אע״ג דהוי כעין מלתא דעבידא לגלויי ובשאר מקומות עד אחד נאמן, הכא לא מהימן ובעי שני עדים, וכמו דתנן סוף פ״ק דמכות כ״מ שיעמדו שנים כו׳. ודו״ק.
לא יומת ע״פ עד אחד – הרמב״ן בהשלמתו למצות ל״ת ל״ת ט׳ כתב שנמנענו שלא לקבל עדות מיוחדת בדיני נפשות כו׳ והוא אמרו יתעלה עפ״י שנים עדים כו׳ לא יומת עפ״י ע״א כו׳. ועיין מגילת אסתר שלא ידע במח״כ דרך רבינו ז״ל, דרבינו פירש טעמא במצות ל״ת רצ״א שהזהיר העד מדבר בדין שהעיד עליו ואעפ״י שהוא חכם כו׳ ובאה האזהרה שלא לדבר בדבר נוסף על העדות וזה בדיני נפשות לבד והוא אמרו יתעלה ועד אחד לא יענה בנפש למות וכפל האזהרה בזה לא יומת עפ״י עד אחד כלומר לא יומת בטענת העדים כו׳, הרי נתבאר לך טעם רבינו. ובאמת המעיין לעיל פ׳ מסעי כל מכה נפש לפי עדים כו׳ דכתיב ברוצח וקרא דהכא, יתבונן כי חזון אחד להם ונכפל הענין בע״ז, וכן בחבורו לא הזכיר כלל דרשה דעדות מיוחדת. ויצא זה לרבינו מדברי הספרי על קרא דלא יומת עפ״י ע״א מנין שלא ילמד עליו עד חובה ת״ל לא יומת עפ״י ע״א, הרי דפירש דזהו כפילות לאו וע״א לא יענה בנפש למות, ובדרשה דגמרא אפשר דמפרש דזה ע״ד הדרוש, וכמו שכתב רבינו במצוה מ״ה. עיי״ש בארך. ובאמת להרוג עפ״י ע״א נפקא לן מקרא דלא יקום ע״א באיש, ולשון ספרי אין לי אלא בד״נ כו׳, ועדות מיוחדת פירשתי בס״ד בענין עד זומם, דבדיני נפשות הוא ממש עד אחד עפ״י מופת הגיוני עיי״ש, א״כ גם זה נכלל בכלל דלא יקום עד אחד באיש. והגר״א הגיה שם, ולפי הגהתו שם בספרי נראה, דסובר דרבנן לא מצי דרשי כלל קרא דלא יומת לעד שטוען, דלשון לא יומת משמע דוקא חובה, והמה סברי דאפילו לזכות אינו עונה, וע״כ סברי דאזיל לעדות מיוחדת וכר״י. ודו״ק.
על פי שנים עדים – כתיב (קהלת י״ב) בקש קהלת למצוא דברי חפץ, בקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה,⁠1 יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת.⁠2 (ר״ה כ״א:)
על פי שנים עדים – תניא, א״ר שמעון בן שטח, אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו וראיתי סייף בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר, ואמרתי לו, רשע, מי הרגו לזה, אני או אתה, אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים יומת המת, היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו, אמרו, לא זזו משם עד שבא נחש והכישו ומת3. (סנהדרין ל״ז:)
על פי שנים עדים – כל הדרשות השייכות לפסוק זה יבא לפנינו בלשון פ׳ כזה לקמן י״ט ט״ו.
יומת המת – וכי מת הוא והלא חי הוא, אלא המת מעיקרא, מכאן שהרשעים בחייהם קרוים מתים.⁠4 (ברכות י״ח:)
יומת המת – מלמד שצריך שיתיר עצמו למיתה.⁠5 (סנהדרין מ״א.)
יומת המת – תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, מניין להתראה מה״ת, שנאמר על פי שנים עדים יומת המת, וכי מת הוא, אלא להודיעו באיזה מיתה הוא מת.⁠6 (ירושלמי סנהד׳ פ״ה ה״א)
יומת המת – אין לי אלא אם מת כסדר הזה, מניין לרבות שאר המומתים, ת״ל על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת7 (ספרי).
לא יומת וגו׳ – אמר רב נחמן, עדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות, דכתיב לא יומת על פי עד אחד, בדיני נפשות הוא דאין כשרה, אבל בדיני ממונות כשרה8. (מכות ו׳:)
על פי עד אחד – תניא, לא יומת על פי עד אחד, להביא שנים שרואין אותו, אחד מחלון זה ואחד מחלון זה, ואין רואין זה את זה שאין מצטרפין, ולא עוד אלא אפילו בזה אחר זה בחלון אחד אין מצטרפין.⁠9 (שם שם)
עד אחד – מאי אחד, אילימא עד אחד ממש, מרישא שמעינן לה, על פי שנים עדים, אלא מאי אחד – אחד אחד, מכאן לעדות מיוחדת שהיא פסולה.⁠10 (שם שם)
1. רק עפ״י אומדנא דמוכח שזה הרג זה, וכעין מעשה דשמעון בן שטח בדרשה הבאה.
2. עיין במהרש״א שהקשה הא על התראה לא השיב הב״ק מאומה. ונראה לומר דכוונת הב״ק להסמיך גם על לשון יומת המת דבעינן התראה עפ״י מ״ד בירושלמי סנהדרין פ״ה ה״א מניין להתראה מן התורה דכתיב יומת המת, וכי המת מת אלא להודיעו באיזו מיתה הוא מת, וכ״ה בבבלי סנהדרין מ״א א׳ וצריך שיתיר עצמו למיתה, דאמר קרא יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה, ולפי״ז בתשובת הב״ק את כל הפסוק עפ״י שנים עדים יומת המת כולל תשובת שני הענינים שאין דנין עפ״י אומדנא רק עפ״י עדים ורק בהתראה. ובעין יעקב הובא בענין זה הפסוק על פי שנים עדים יקום דבר, והוא הפסוק דלקמן בפרשה (י״ט ט״ו), ולפי מש״כ צ״ל הפסוק שלפנינו עפ״י שנים עדים יומת המת, דעיקר הראיה הוא ממנו, כמבואר. וגם כנראה שצ״ל פסוק זה דאיירי בדיני נפשות וההוא בדיני ממונות.
3. ולכן כשחוקרין את העדים צריך לשאול אותם אם אינם מעידים על פי אומדנא, והיינו שאומדים בדעתם שכך היה ולכן מעידים כן וכענין מעשה זו.

וע׳ בשבועות ל״ד א׳ הובאה מעשה זו וכתבו התוס׳ וז״ל, ואעפ״י שהיה כאן פרכוס ובלבול רוח שהרי בחורבה היה, לא היה פוטרו בשביל כך, דדוקא גבי גלות הוא דפטרינן לי׳ ביבמות ק״כ ב׳, ותדע דהא אמרינן בסנהדרין ע״ח ב׳ שהיו חובשין אותו [ר״ל דמוקמינן הפסוק דפ׳ משפטים אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, שחובשין אותו ואם מת הורגין אותו ולא תלינן המיתה בשביל הפרכוס והבלבול], ומיהו מכאן יש לדחות ולאוקמא כגון דמחייה בביתא דשישא ולא פרכס, עכ״ל. וכתב המהרש״א וז״ל, אבל לא ידענא מה תירצו כגון דמחייה בביתא דשישא ולא פרכס, דהא כיון דלא ראה בהריגה האיך ידע דלא פרכס, עכ״ל.

והנה נראה מפורש שהבין דברי התוס׳ מה שכתבו ומיהו מכאן יש לדחות ולאוקמא כגון וכו׳ מוסבים על המעשה דשמעון בן שטח [המובא לפנינו], ודבר פלא הוא, שבאמת פשוט מאוד שמוסבים הדברים על הראיה שהביאו מסנהדרין כפי שיתבאר להמעיין, וגם בלא״ה א״א לומר כלל דקאי על המעשה דשמעון בן שטח ולומר דאיירי בביתא דשישא, דהא מפורש אומר שהיתה בחורבה.

ועיין בתוס׳ כאן כתבו בזה״ל, משמע דדריש מהאי קרא דמאומד לא מקטל דמשמע עפ״י שנים עדים שראו ואחריני הוו עם ר״ש ב״ש ולא חשיב להו משום כבודו, ומ״ש או אני, לאו דוקא אני אלא אנו, עכ״ל. ולא ידעתי מה להו כל הדוחק הזה, בעוד שהענין בפשוטו מאוד, דאינו מייתי מעשה זו לראיה על עיקר דין אומדנא דזה מפורש במתניתין, אלא רק למשל כיצד היא אומדנא, ותו לא מידי, ודו״ק.
4. אסמכתא בעלמא היא ודרשה אגדית, דעיקר הענין מבאור הלשון יומת המת אתא לדרשות שבסמוך ולא לכוונה זו, וראיה לזה, שהרי מקודם לזה בגמרא מייתי ראיות לענין זה מצד הסברא ומפסוקים בקבלה ואח״כ מפסוק זה, ואם היתה דרשה זו גמורה לענין זה לא הי׳ מקדים ראיות אחרות לראיה מפסוק מפורש בתורה, ודו״ק. ובמ״ר קהלת ט׳ ה׳ סמך ענין דרשה זו להפסוק כי לא אחפוץ במות המת על הדרך שנתבאר כאן דרשה שלפנינו.
5. ובירושלמי פ״ה ה״א איתא הלשון צריך שיאמר על מנת כן אני עושה, ובזה יתבאר היטב הלשון עד שיתיר עצמו, כלומר הוא בעצמו מקבל עליו עונשו, ויהיה הלשון יתיר עצמו כמו מתחייב בנפשו, ומדייק הלשון יומת המת דהול״ל יומת החוטא או יומת לבד, אבל הלשון יומת המת אינו מדוייק כלל, דכל זמן שלא הומת הרי אי אפשר לקרותו עוד מת.
6. היינו הך דדרשא הקודמת בשנוי לשון מהבבלי, ועיין מש״כ שם.
7. ר״ל אין לי אלא אם מת כסדר המבואר בפרשה בסקילה אז לא יומת עפ״י עד אחד ועוד דינים שבפרשה, ומדכתיב יומת המת בא לרבות דכל מי שצריך להומת צריך שיהיו בו כל הפרטים שבדיני עדות המפורשים כאן.
8. בדרשה הבאה יתבאר ענין עדות מיוחדת, כגון עד אחד רואה אותו מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואין זה את זה, או שראו העדות בזה אחר זה, וכמה פרטים יש בענין זה בד״מ, כגון עד אחד אומר בפני הלוהו ביום פלוני או בפני הודה לי והעד האחר אומר בפני הלוהו ביום אחר או הודה לו, הרי אלו מצטרפין, וכן אם אמר האחד בפני הלוהו והאחד אמר בפני הודה לו או שאומר הראשון בפני הודה לו והשני אומר אחר זמן הלוהו בפני הרי אלו מצטרפין.

ואם דיני אישות וגיטין וקדושין שייכים לפרט דיני נפשות או דיני ממונות יש בזה מחלוקת הפוסקים, וברי״ף ורא״ש בגיטין ע״ג א׳ הביאו ירושלמי בזה״ל, ראוה שנים שנתיחדה עמו צריכה ממנו גט שני, ראה אחד בשחרית ואחד בין הערבים, זה הי׳ מעשה ואמרו אין מצטרפין, עכ״ל, וטעם סברא זו פשוט, דכיון דשייך בזה דיני נפשות, לכן דיינינן להו כדיני נפשות.

אבל במרדכי פרק שני דיבמות כתב בענין זה דאף אם אין עדי כעור שראו בבת אחת אלא רק בזה אחר זה בכ״ז הוו כמו דחזו בבת אחת, משום דתרווייהו על דבר כעור מסהדי, עכ״ל. ולא אבין את דבריו, דהא בסוגיא שלפנינו מבואר מפורש דלענין דיני נפשות אם ראוהו עדים שהרג, רק זה ראה מחלון זה וזה מחלון זה או בזה אחר זה אין מצטרפין, אעפ״י דשניהם כאחד ראו, ואין אנו אומרין תרוייהו ארציחה קא מסהדי, וא״כ מה זה שכתב דמצטרפין משום דתרווייהו אדבר כעור מסהדי, דאם אך נחשב דין אישות לדיני נפשות אין מועילה סברא זו, ואם לדיני ממונות אין צריך לסברא זו דבלא״ה מצטרפין, וההכרח לומר דדבריו מוסבים לטעם על הצירוף בדיני ממונות אף כי הלשון והענין אין מורין כן, וצ״ע.
9. עיין מש״כ בדרשה הקודמת בענין זה.
10. כבר כתבנו למעלה מענין עדות מיוחדת, דהיינו שעד אחד רואה אותו מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואין זה את זה, וכפי הנראה מפרש עד אחד כמו עדות אחד, והיינו דבעינן שלא יהיה חילוק הצטרפות בין שני העדים בעדותם.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ז) יַ֣ד הָעֵדִ֞ים תִּֽהְיֶה⁠־בּ֤וֹ בָרִאשֹׁנָה֙ לַהֲמִית֔וֹ וְיַ֥ד כׇּל⁠־הָעָ֖ם בָּאַחֲרֹנָ֑ה וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָא׃
The hand of the witnesses shall be first on him to put him to death, and afterward the hand of all the people. So you shall put away the evil from your midst.
א. מִקִּרְבֶּֽךָ =ש,ש1,ק3,ו, וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל!=מִּקִּרְבֶּֽךָ (מ״ם דגושה)
• אין הערות על תיבה זו אצל דותן וברויאר.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזארלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״למלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
ידך בראשונה – דברים י״ג:י׳
[פיסקא קנא]
יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו – מצוה בעדים להמיתו.
מנין לא מת ביד העדים ימות ביד כל אדם תלמוד לומר ויד כל העם באחרונה.
ובערת הרע מקרבך – בער עושי הרעות מישראל.
סליק פיסקא
[Piska 151]
"The hand of the witnesses shall be against him first to kill him": It is a mitzvah for the witnesses to kill him.
And whence is it derived that if he does not die by the hand of the witnesses anyone can put him to death? From "and the hand of all the people afterwards.⁠"
"and you shall remove the evil from your midst': Remove the doers of evil from Israel.
[End of Piska]
יד העדים תהיה בו מצוה ביד העדים להמיתו מנ׳ אם אין כח בעדים מצוה ביד כל העם להמיתו ת״ל ויד כל העם באחרונה:
ויד כל העם באחרונה מגיד שהכל חייבין ליטפל בו:
ובערת הרע בכל המיתות:
מקרבך אין את מצווה לצאת אחריו לחוצה לארץ:
יְדָא דְּסָהֲדַיָּא תְּהֵי בֵיהּ בְּקַדְמֵיתָא לְמִקְטְלֵיהּ וִידָא דְּכָל עַמָּא בְּבָתְרֵיתָא וּתְפַלֵּי עָבֵיד דְּבִישׁ מִבֵּינָךְ.
The hands of the witnesses shall be upon him first to kill him, and the hands of all the people afterward; and you shalt put down the doer of evil from among you.
ידויא דסהדיא יפשטן ביה בקדמיתה למיקטל יתיה וידי כל עמא באחרייתה ותבערוןב עבדי בישתה מן ביניכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ידוי״) גם נוסח חילופי: ״ידיהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וידי כל עמא באחרייתה ותבערון״) גם נוסח חילופי: ״וי⁠(ת){ד} כל עמא בסופא ותשיצון״.
ידא דסהדיא תהי ביה בשירויא למיקטליה וידא דכל עמא בבתריתא ותפלון עביד דביש מביניכון.
The hands of the witnesses shall be first upon him to kill him, and afterward the hands of all (any of) the people; and so shall you bring down the evil doer among you.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וַאִידִי אַלשַׁאהִדַיְןִ תַּבּטֻשֻׁ בִּהִ אַוַּלַא לִקַתּלִהִ וַאִידִי סַאאִרִ אלנַּאסִ אַכִ׳ירַא וַאנפִ אַהלַ אַלשַּׁרִּ מִן וַסַטִךַּ
וידי שני העדים, תכה בו בכח, בתחלה להרגו, וידי שאר העם בסוף, ובער את בעלי הרע מן תוכך.
פס׳: יד העדים תהיה בו – מצוה בעדים. לא מת ביד עדים רגימתו בכל ישראל.
ויד כל העם באחרונה ובערת הרע – בער עושה הרע מקרבך:
יד העדים – יד כל אחד מהעדים. וכן: וימס לבב העם ויהי למים (יהושע ז׳:ה׳), ורבים כן.
ובערת – פירשתיו (ראב״ע במדבר כ״ד:כ״ב).
THE HAND1 OF THE WITNESSES.⁠2 The hand of each one of the witnesses.⁠3 Similarly and the heart of the people melted4 (Joshua 7:6).⁠5 There are many other such instances.
SO THOU SHALT PUT AWAY. I have previously explained the meaning of u-vi'arta (so thou shalt put away).
1. Hebrew, yad.
2. Hebrew, edim.
3. Yad is the singular. Edim is in the plural. We would thus expect yede haedim. Hence Ibn Ezra's explanation.
4. Heart is in the singular, people is in the plural. Thus our text should have read, the hearts of the people.
5. Translated according to Ibn Ezra.
יד העדים תהיה בו – שהם ראו העבירה, כי אחרים שלא ראו לבן נקפן שמא עשה שמא לא עשה. וכיון שרואין שהעדים נותנין בו יד להמיתו – תחזקנה ידי אחרים להמיתו, דאומרים: ודאי לא ישלחו בו יד אלא אם כן ראו.
יד העדים תהיה בו – THE HAND OF THE WITNESSES SHALL BE ON HIM – for they saw the violation, because others who did not see [it], their heart strikes them [with pangs of conscience for] maybe he did [the transgression], maybe he did not do [it]. And since they see that the witnesses put forth a hand להמיתו – TO PUT HIM TO DEATH – the hands of others will be strengthened to put him to death, for they say: surely they would not send forth a hand against him unless they had seen it.
ובער״ת הרע – אותיות ערבו״ת או ותער״ב, שכל ישראל ערבים זל״ז, ולכן ובערת ולא תהא נתפס עוד בערבות.
יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו – ביאר בזה שבאבן שישליכו בו כל אחד מהעדים ראוי שיהיה כדי להמית או אם ירה יירה יהיה בהשלכה כדי להמית ואם לא מת בירייה ההיא ישליך עליו העד השני אבן יש בה כדי להמית במקום שימות בו בקלות יותר כמו שהתבאר בשרשים הכוללים ואם לא מת בזה תהיה בו יד כל העם באחרונה זה אחר זה עד שימות ואמנם צותה התורה שתהיה בו בראשונה יד העדים כדי שידקדקו יותר בעדותן שיהיה אמתי שאם היה שקר יקשה להם זה יותר מהעדה בשקר כמו שזכרנו במה שקדם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ולפי שהיו הדיינין נמשכים אחר העדי׳ והעם היה נמשך אחר הדיינים. לכן אמר יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה ואם תאמר מה לו לעם בזה. לכן אמר ובערת הרע מקרבך. ר״ל שכל העם היו מחוייבי׳ בביעור עובדי גלולים שאם לא יעשו כן יהיו גם הם נחשדים בדבר אחרי שלא מיחו בו, הנה כל זה נכלל בשופטים שהיא המדרגה הראשונה מההנהגה האנושית, והותר במה שפירשתי בזה הספק הד׳:
יד העדים תהיה בו בראשנ׳ וגו׳ – מצוה בעדים ואם לא מת יד כל העם תהיה באחרנה.
יד העדים – יד כל אחד מהעדים:
יד העדים תהיה – מצוה בעדים להמיתו (ספרי) ואין רשות לשאר העם להמיתו תחלה (רמב״ם פי״ד מסנהדרין) לפיכך נקטע יד העדים מאחר שנזקקו להעיד, דליכא למיקם בי׳ יד העדים תהיה בו בראשונה, פטור הנדון דבעינן קרא כדכתיב (סנהדרין מ״ה ב׳) ויתכן דלכוונה זו תלה הכתוב פעולת העדים להמיתו, באבר היד, ולא אמר בלשון קצרה, העדים ימיתוהו בראשונה, כמו שאמר גואל הדם ימית את הרוצח, אבל הזכיר אבר היד להורות בו קפידא זו, דבליתנהו אין ממיתין אותו כלל. והנה למה שלמדונו רבותינו בכל מקום שהוזכר לשון תהיה הוא לעכובא, דשני כבשי עצרת ושני חלות מעכבות זא״ז מדכתיב בהו לשון הוי׳ קדש יהיו, סלת תהיינה (מנחות ה׳ י״ט) פירות שביעית אינן יוצאות לחולין מדכתיב קדש תהיה לכם, תהיה בהוויתה תהא (קדושין נ״ח א׳) הכא נמי בעדים מדלא אמר קרא, העדים ישלחו בו יד בראשונה, אבל מהדר קרא למימר בלשון הווי׳, יד העדים תהיה, בא להורות תהיה בהויתה תהא היד, משנזקקו להעיד, ומעכב בנקטעה היד, והנה שם בסנהדרין מסקי׳ דפלוגתא דתנאי היא אי בעינן קרא כדכתיב, מדפליגי במצורע שאין לו יד, ותמהו בתוס׳ היכי דייק מהכא דבעי קרא כדכתיב, דילמא שאני התם דכתיב תהיה דדרשינן מני׳ לעכב. ע״ש ומבואר יותר בדברי הר״ש פי״ד דנגעים מ״ט. ולא זכיתי להבין דבריהם הא כאן בעדים נמי כתיב תהיה. וביותר תמוהים לי דברי התי״ט שם שכתב בפירוש, דבעדים דלא כתיב בי׳ עכובא הוא דמחלקינן בי׳ בין נקטע לגידם, אבל במצורע דכתיב בי׳ תהיה לעכובא אין לחלק בו בין נקטע לגידם, ע״ש אריכות דברים בזה. ולא ידענא הא בעדים נמי כתיב תהיה, ומאי שנא תהיה דעדים מתהיה דמצורע. ודברי התוס׳ והר״ש אפשר ליישב בדוחק שתמיתם לאו אמצורע לחוד, רק אכולי סוגי׳, בין אמצורע בין אעדים, אמאי קאמר תלמודא בהו מטעם דבעינן קרא כדכתיב דנימא אף דבעלמא לא בעי׳ קרא כדכתיב מ״מ בהנך בעדים ובמצורע דכתיב בהו תהיה קפדינן בהו דליעכב בדליכא למיקם בהו קרא כדכתיב אמנם זה דחוק מאד ובפרט בדברי הר״ש, אבל דברי התי״ט אין להם ביאור כלל.
העדים {... ובערת הרע}א – ע׳ למטה י״ט:י״ט.
א. כן כנראה צ״ל. ד״ה זה חסר בכ״י ומופיע רק בדפוס ראשון, ואפשר שהעורכים של דפוס זה טעו בציון דיבור המתחיל.
[יז] יד העדים – הוא פי׳ על וסקלתם באבנים שהעדים ירגמו בו האבן הראשונה ואם לא מת באבן זו תהיה יד העם באחרונה, ובסנהדרין (דף מה) הוכיח מזה דנקטעה יד העדים פטור עיין ברמב״ם (פי״ד מה׳ סנהדרין ה״ח), ומ״ש ובערת הרע בער עושה הרעות, מרמז שבענין זה השוו שאר חייבי מיתות לרוצח אם א״י להמיתו במיתה הכתובה בו ימיתהו בכל מיתה שיוכל כדי לבער עושה רעות ועי׳ בכ״מ שם:
{בראשונה: אין הפירוש קודמים לאחרים1, דא״כ ׳ראשונה׳ מיבעי, כמו (במדבר ב,ט) ״ראשונה יסעו״. אלא במעשה ״הראשונה״ של המיתה, היינו הדחיפה2, והרי זה כמו (שם י,יג) ״ויסעו בראשונה״}⁠3.
1. כפי שמשמע באונקלוס ״בקדמיתא״.
2. סנהדרין (מה,א): בית הסקילה היה גבוה שתי קומות, אחד מן העדים דוחפו על מתניו... אך עדיין צ״ע, כי בהמשך המשנה כתוב: אם מת בה יצא, ואם לאו, השני נוטל את האבן ונותנו (זורקו) על לבו, אם מת בה יצא, ואם לאו, רגימתו בכל ישראל. חזינן שהעדים עוסקים גם בסקילה ולא רק בדחיפה. ומעבר לזה, מעשה הדחיפה אינו מוזכר כלל בתורה, שניתן יהיה לייחס לזה את המושג ״בראשונה״, וצ״ע. ויתכן שמעשה הדחיפה מוזכר במילים ״יד העדים תהיה בו״.
3. שהכוונה בפעם הראשונה, במקרה שלפנינו הכוונה לפעולה הראשונה.
ובערת הרע וגו׳. כלומר אפילו תצטרך להרוג את הנפש בב״ד אל תחוש לזה, והעד אומרו תכף ולא תחוס עיניך נפש בנפש וגו׳ ובכן סרו מהר דברי המשתדל בזה.
יד העדים – ספרי: -מצוה ביד העדים להמיתו״, אבל אם לא יכלו להמיתו מצוה ביד אחרים (השוה למעלה י״ג:י׳).
יד העדים תהיה בו בראשונה כו׳ – בסנהדרין נקטעה יד העדים פטור כו׳ יד העדים שהי׳ כבר, פירש דכתיב וסקלתם באבנים ומתו זה גמר דין (כמו דאמר בב״ק מ״ד והא השור יסקל כו׳) ולא נזכר יד העדים, דאף אם המה גידמים והא נגמר דינו למות משום דכיון דלא היה להם יד מעיקרא יומת עפ״י אחרים, אבל אחר גמר דין כתוב, יד העדים תהיה, היינו שכיון שנגמר דינו למות מעיקרא כמו דכתיב וסקלתם כו׳ ולסוף אין להעדים יד שאחר גמ״ד נקטעה ידם פטור דבעינין קרא כדכתיב, אבל באין לו בהן יד או רגל דבעינין קרא כדכתיב, ושם כתוב מקודם גבי דם שיתן על תנוך, לכן אם אין לו בהן מעכב הטהרה שכתוב קודם הטהרה אף אם לא היה לו בהן יד מעולם, ודלא כמו שנדחקו בתוס׳. וזה נראה דכן פירשו בתוספות כתובות דף מ״ד ד״ה אין לה פתח בה״א, ודייקו מגיורת דאין לה כו׳ דלא בעי קרא כדכתיב אף דלא היה לה אב מעולם. וזה כמו שפרשנו, משום דשם כתוב פתח בית אביה קודם גמ״ד, ואם מעכב אז לא שנא בין אין לה מעיקרא לאין לה בסוף, שמת האב אח״ז. ומיושב מה שמקשים עליהם ודו״ק היטב ועיין בחכמת שלמה לרש״ל בסנהדרין שם.
יד העדים – אמר שמואל, נקטעה יד העדים פטור, מאי טעמא דבעינן יד העדים תהיה בו וליכא, אבל גידמין דמעיקרא לא, מאי טעמא, דאמר קרא יד העדים – שהיתה כבר.⁠1 (סנהדרין מ״ה:)
יד העדים וגו׳ – בית הסקילה היה גובה שתי קומות, אחד מן העדים דוחפו, אם מת בה יצא, ואם לאו השני נוטל את האבן ונותנו על לבו, אם מת בה יצא, ואם לאו רגימתו בכל ישראל, שנאמר יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה.⁠2 (סנהד׳ מ״ה.)
ובערת הרע מקרבך – בער עושי הרעות מישראל3 (ספרי).
1. ומבואר בגמרא דהיינו שנקטעה לאחר שהעידו, אבל אם קודם שהעידו הוי זה בכלל גידמין דמעיקרא, ועיין מש״כ השייך לסוגיא זו ולפסק הרמב״ם בענין זה לעיל בפ׳ מצורע בפסוק ועל בהן ידו הימנית (י״ד י״ד).
2. כתב הרמב״ם בפי׳ המשנה טעם הדבר שצריכה יד העדים להיות בראשונה, לפי שענין הדבר אצלם מאומת שהשיגוהו בחושיהם, ואצלנו הוא רק סיפור דברים שאין אנו יודעים אלא מה ששמענו מפיהם, ולפיכך צוה הקב״ה שיהיו העדים ממונין על הענין, וזה ענין נראה.
3. בא בזה לרמז שבענין זה השוו שאר חייבי מיתות לרוצח, שאם אינו יכול להמיתו במיתה הכתובה בו ימיתהו בכל מיתה שיוכל כדי לבער עושי הרעות, ובגמרא ילפינן זה מפסוק אחר. ומה שיש עוד לדרוש בלשון זה – עיין לפנינו לעיל בפ׳ ראה י״ג ו׳ ולקמן פרשה י״ט פ׳ י״ט.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזארלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״למלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ח) כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֨ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט בֵּֽין⁠־דָּ֨ם ׀ לְדָ֜ם בֵּֽין⁠־דִּ֣ין לְדִ֗ין וּבֵ֥ין נֶ֙גַע֙ לָנֶ֔גַע דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖ת בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְקַמְתָּ֣ וְעָלִ֔יתָ אֶ֨ל⁠־הַמָּק֔וֹםא אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ׃
If there arises a matter too hard for you in judgment, between blood and blood, between plea and plea, and between stroke and stroke, being matters of controversy within your gates; then you shall arise, and go up to the place which Hashem your God shall choose.
א. אֶ֨ל⁠־הַמָּק֔וֹם =ש1,ק3,ו,ל9 ושיטת-א
• ל,ל1,ש=אֶל⁠־הַמָּק֔וֹם (אין מתיגה)
• ל3=אֶל⁠־הַ֨מָּק֔וֹם (מקום המתיגה)
• הערת ברויאר
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פיסקא קנב]
כי יפלא – מלמד שבמופלא הכתוב מדבר.
ממך – זו עצה.
דבר – זו הלכה.
למשפט – זה הדין.
בין דם לדם – בין דם נדה לדם יולדת לדם זיבה.
בין דין לדין – בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני מכות.
בין נגע לנגע – בין נגעי אדם לנגעי בגדים לנגעי בתים.
דברי – אלו ערכים וחרמים והקדשות.
ריבות – זו השקית סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע.
בשעריך – זה לקט שכחה ופיאה.
וקמת – מיד.
וקמת – בבית דין.
מיכן אמרו שלשה בתי דינים היו שם אחד על פתח הר הבית ואחד על פתח העזרה ואחד בלשכת הגזית. באים לזה של שער הר הבית ואומר כך דרשתי וכך דרשו חבריי כך לימדתי וכך לימדו חבריי אם שמעו אמרו להם ואם לאו באים לזה שעל פתח העזרה ואומר כך דרשתי וכך דרשו חבריי כך לימדתי וכך לימדו חבריי אם שמעו אמרו להם ואם לאו אלו ואלו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית שמשם תורה יוצאה לכל ישראל שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳.
וקמת ועלית – מגיד שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות ובית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל.
סליק פיסקא
[Piska 152]
"If there be hidden ("ki yipale") from you a thing of judgment": "ki yipale": Scripture here speaks of the mufla (expert [similar to "yipale"])
"from you": This refers to counsel, viz. (Nachum 1:11) "From you has gone the counselor.⁠"
"a thing": This is halachah.
"of judgment": This is (judicial) ruling.
"between blood and blood": between the blood of niddah (menstruation), the blood of zivah (vaginal discharge) or the blood of childbirth.
"between law and law": (questions of adjudication of) monetary laws, capital laws, and the laws of stripes.
"between plague and plague": (questions concerning the cleanliness or uncleanliness of) plague-spots in men, houses, and clothing.
"things": These are (questions concerning) assessments, dedications, and consecrations.
"disputes": These are (questions concerning) the sotah's draught, the breaking of the heifer's neck, and the cleansing of the leper.
"in your gates": These are (questions concerning) leket, shikchah, and peah.
"then you shall arise": from beth-din.
"and go up to the place, etc.⁠": From here it was derived that there were three batei-din there: one at the entrance to the Temple mount, one at the entrance of the azarah (the Temple court), and one in the chamber of hewn stone (the seat of the great Sanhedrin).
They (the dissenting sage and his colleagues in the local court) come to the court at the entrance of the Temple mount, and he (the dissenting sage) says to them (the members of that court): Thus have I expounded, and thus have my colleagues expounded. If they (the latter) have heard (the ruling in that matter), they tell them; if not they (the dissenter and his colleagues) come to the one at the entrance of the azarah), and he (the dissenter) says (to them): Thus did I expound and thus did my colleagues expound; thus did I teach and thus did my colleagues teach. If they have heard, they tell them; if not, they all come to the great beth-din (the Sanhedrin) in the chamber of hewn stone, whence Torah goes forth to all of Israel, as it is written (Devarim, Ibid.) "to the place which the Lord your G-d chooses.⁠"
"and you shall arise and you shall go up": We are hereby taught that Eretz Yisrael is higher than all of the lands, and the Temple higher than all of Eretz Yisrael.
[End of Piska]
כי יפלא ממך דבר למשפט בא הכת׳ לעשות בית דין הגדול על כל בתי דינין כשם שבית דינו של משה על כל בתי דינין כך בית דין הגדול שבירושלם על כל בתי דינין:
כי יפלא אין פליאה אלא כסייה שנ׳ (זכריה ח׳:ו׳) כי יפלא בעיני שארית העם ואומר (ירמיהו ל״ב:כ״ז) הממני יפלא כל דבר:
כי יפלא במופלא שבבית דין הכתוב מדבר:
ממך זה יוצא יועץ:
וה״א (נחום א׳:י״א) ממך יצא חושב על ה׳ רעה יועץ בליעל:
דבר זה הלכה:
למשפט זה הדין:
בין דם לדם בין דם נדה לדם לידה לדם זיבה:
בין דין לדין בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני מכות:
ובין נגע לנגע בין נגעי אדם לנגעי בגדים לנגעי בתים:
דברי אלו הערכים והחרמים וההקדישות:
ריבות זו השקיית שוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע:
בשעריך זה לקט ושכחה ופיאה:
וקמת וקמת מיד וקמת מבית דין:
ועלית מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות:
אל המקום מלמד שהמקום גורם:
רבי אומר כי יפלא ממך דבר למשפט כלל בין דם לדם ובין דין לדין ובין נגע לנגע פרט דברי ריבות חזר וכלל כלל ופרט וכלל ואין אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת:
וקמת ועלית מגיד שסנהדרין בגבהה של עיר:
ד״א וקמת ועלית למה נאמר לפי שהוא אומר כי יפלא ממך דבר למשפט שאם נכסה דבר מאחד מהם שומע אני יהו כולן זקוקין לעלות ת״ל וקמת ועלית לא אמרתי אלא במי שנכסה ממנו דבר בלבד:
שלשה בתי דינין היו בירושלם אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה ואחד יושב בלשכת הגזית באין לזה שעל פתח הר הבית ואומ׳ להן כך דרשתי וכך דרשו חבירי וכך לימדתי וכך לימדו חבירי אם שמעו אמרו להן ואם לאו אלו ואלו באין לזה שבפתח העזרה ואומ׳ להן כך דרשתי וכך דרשו חבירי כך לימדתי וכך לימדו חבירי אם שמעו אמרו להן ואם לאו אלו ואלו באין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית שמשם תורה יוצאה לכל ישראל שנ׳ (דברים י״ז:י׳) מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳:
חזר לעירו ושנה ולימד כדרך שלמד פטור הורה לעשות חייב שנ׳ והאיש אשר יעשה בזדון אינו חייב עד שיורה לעשות:
אל המקום אשר יבחר ה׳ אלהיך בו על ידי נביא וה״א (ע׳ ש״ב כ״ד:י״ח) עלה הקם מזבח לה׳ בגרן ארונה היבוסי:
מיכן אמרו מצאן בבית פגי והמרה עליהן יכול תהא המראתו המראה ת״ל וקמת ועלית אל המ׳ אש׳ יב׳ ה׳ מלמד שהמקום גורם:
אֲרֵי יִתְפָּרַשׁ מִנָּךְ פִּתְגָמָא דְּדִינָא בֵּין דַּם לְדַם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין מַכְתָּשׁ סְגִירוּ לְמַכְתָּשׁ סְגִירוּ פִּתְגָמֵי פְלוֹגַּת דִּינָא בְּקִרְוָךְ וּתְקוּם וְתִסַּק לְאַתְרָא דְּיִתְרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּיהּ.
If a matter for judgment be extraordinarya to you, between blood and blood, between cause and cause, or between plague and plague, of leprosy, they being matters of divided judgment in your cities, – then you shalt arise and go up to the place which the Lord your God shall choose,
a. Ithpharash: other copies have ithkasi, "be hidden from you.⁠"
ארום יתכסי מנכון פתגם אבדינה בין באדםג דבתול⁠(ו){י}⁠ן לאדם דקטולין בין דיני ממון לדיני נפשן בין מכתש צרעתה למכתש נתקה מילי דיוניןד בקורייכון ותקומון ותסקון לאתרה די יתרעי י״י אלהכון ביה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״בדינה... בין מכתש״) נוסח אחר: ״לסדר דדין בין אדם דקטולין לבין אדם דבתולין בין מכתש״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״אדם דבתולין... בקוריכון״) נוסח אחר: ״דם דכי לדם מסאב בין דיני נפשא לדיני ממונא בין מכתש סגיר למכתש חליט מלוי {ד}⁠פלוגתא בבית מדרשיך״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אדם״) גם נוסח חילופי: ״דם״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דיונין״) גם נוסח חילופי: ״דמצו״.
ארום יתפרש מנכון פיתגמא לדינא ביני אדם סאוב לאדם דכי וביני דיני נפשתא לדיני ממונא ביני מוכתש צורעא למכתש ניתקא מילי פלוגתא בבית דינכון ותקומון ותיסקון לאתרא דיתרעי י״י אלקכון ביה.
If there be with you an extraordinary matter for judgment between unclean and clean blood, cases of life or of money, or between a plague of leprosy or of the scall, with words of controversy in your beth din, then you shall arise and go up to the place which the Lord your God will choose;
ארום יתכסי מנכון פתגם לסדר דין בין דם דקטולין בין דם דבתולין בין מכתש צרעתא בין מכתש נתקא מלין דמצו לקרייכון ותקומון ותסקון לאתרא די יתרעי יי אלהכון ביה.
When a matter is too occult for you, in setting judgment in order between the blood of murder and innocent blood, between leprosy and the scall, with words of contention in your cities, then shall you arise and go up to the place which the Lord your God will choose.
כי יפלא ממך דבר – אין יפלא אלא לשון כסוי, שנתכסה ממנו הדין, לפי שחביריו חולקין עליו, שנאמר לא נפלאת היא ממך (דברים ל׳:י״א).
דבר אחר: כי יפלא ממך דבר – במופלא שבבית דין הכתוב מדבר.
ממך – זה יועץ, שנאמר ממך יצא חושב על ה׳ רעה יועץ בליעל (נחום א׳:י״א).
בין דם לדם1בין דם נדה לדם זיבה ודם לידה.
בין דין לדין – בין דיני ממנות לדיני נפשות.
ובין נגע לנגע – בין נגעי אדם לנגעי בתים.
דברי ריבות בשעריך2זה לקט שכחה ופיאה. ובכולן יש בהם איסורין כריתות ומיתה.
וקמת ועלית3מלמד שבית המקדש גבוה מכל הארצות של ארץ ישראל.
1. בין דם נדה לדם זיבה כו, בין דיני ממונות. ספרי פיסקא קנ״ב.
2. זה לקט שכחה. ספרי שם.
3. מלמד שבית המקדש גבוה מכל הארצות שבא״י. בספרי ובגמ׳ סנהדרין פ״ז ע״א הגירסא מלמד שא״י גבוה מכל הארצות ובית המקדש גבוה מכל א״י.

רמז תתקי

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָּבָר לַמִּשְׁפָּט – שְׁלֹשָׁה בָּתֵּי דִינִין הָיוּ שָׁם, אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה וְאֶחָד יוֹשֵׁב בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, בָּאִין לָזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת וְאוֹמֵר כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵרַי כָּךְ לִמַּדְתִּי וְכָךְ לָמְדוּ (חֲכָמִים) [חֲבֵרַי], אִם שָׁמְעוּ אָמְרוּ לָהֶם וְאִם לָאו בָּאִין לָהֶן לְאוֹתָן שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה וְאוֹמֵר כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכוּ׳, וְאִם לָאו אֵלּוּ וָאֵלּוּ בָּאִין לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית שֶׁמִּשָּׁם תּוֹרָה יוֹצְאָה לְכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (להלן פסוק י) מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳, חָזַר לְעִירוֹ וְשָׁנָה וְלִמֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא לָמֵד פָּטוּר וְאִם הוֹרָה לַעֲשׂוֹת חַיָּב שֶׁנֶּאֱמַר (להלן פסוק יב) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן וְגוֹ׳. תָּנוּ רַבָּנָן ״כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָּבָר״, בַּמֻּפְלָא שֶׁבְּבֵית דִּין הַכָּתוּב מְדַבֵּר, מִמְּךָ זֶה יוֹעֵץ וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״מִמֵּךְ יֵצֵא ח⁠(וֹ)⁠שֵׁב עַל ה׳ רָעָה י⁠(וֹ)⁠עֵץ בְּלִיָעַל״, דָּבָר זֶה הֲלָכָה, לַמִּשְׁפָּט זֶה הַדִּין, בֵּין דַּם לְדָם בֵּין דַּם נִדָּה לְדַם זִיבָה לְדַם לֵידָה, בֵּין דִּין לְדִין בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת לְדִינֵי מַכּוֹת, בֵּין נֶגַע לָנֶגַע בֵּין נִגְעֵי אָדָם לְנִגְעֵי בָתִּים לְנִגְעֵי בְגָדִים, דִּבְרֵי אֵלּוּ הָעֲרָכִין וְהַחֲרָמִין וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת, רִיבוֹת זוֹ הַשְׁקָאַת סוֹטָה וַעֲרִיפַת עֶגְלָה וְטָהֳרַת מְצֹרָע, בִּשְׁעָרֶיךָ זוֹ לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, וְקַמְתָּ מִבֵּית דִּין, וְעָלִיתָ מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְּבוֹהָה מִשְׁאָר אֲרָצוֹת. בִּשְׁלָמָא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דִּכְתִּיב ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ״, אֶלָּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גָּבוֹהַּ מִכָּל הָאֲרָצוֹת מִנָּלַן. דִּכְתִיב (ירמיהו כ״ג:ז׳-ח׳) ״לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה׳ אֲשֶׁר הֶעֱלָה״ וְגוֹ׳.
תָּנוּ רַבָּנָן [זָקֵן מַמְרֵא] אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: (כָּל) [עַל] דָּבָר שׁעִיקָרוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה וּפֵרוּשׁוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִלּוּ דִּקְדּוּק אֶחָד. מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי מֵאִיר. גְּמַר דָּבָר דָּבָר, כְּתִיב הָכָא כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָּבָר וּכְתִיב הָתָם ״וְנֶעֱלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל״, מַה לְּהַלַּן דָּבָר שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת אַף כָּאן וְכוּ׳. וְרַבִּי יְהוּדָה, (להלן פסוק יא) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יֹרוּךָ, עַד דְּאִיכָּא תוֹרָה וְיוֹרוּךָ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, (שם) אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, אֲפִלּוּ כָּל דְּהוּ.
אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה, שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים סָח לִי זְעִירָא מֵאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, בַּעַל שֶׁמָּחַל עַל קִנּוּיוֹ קִנּוּיוֹ מָחוּל, בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה שֶׁרָצוּ אָבִיו וְאִמּוֹ לִמְחֹל לוֹ מוֹחֲלִין לוֹ, זָקֵן מַמְרֵא שֶׁרָצוּ בֵּית דִּין לִמְחֹל לוֹ מוֹחֲלִין לוֹ, וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל חֲבֵרַי שֶׁבַּדָרוֹם עַל שְׁנַיִם הוֹדוּ לִי וְעַל זָקֵן מַמְרֵא לֹא הוֹדוּ לִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְבּוּ מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל.
תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּתְּחִלָּה לֹא הָיָה מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל אֶלָּא בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד הָיוּ יוֹשְׁבִין בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית וּשְׁנֵי בָּתֵּי דִּינִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה אֶחָד הָיָה יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת וְאֶחָד עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה וּשְׁאָר בָּתֵּי דִּינִין יוֹשְׁבִין בְּכָל עֲיָרוֹת יִשְׂרָאֵל, הֻצְרַךְ לִשְׁאֹל שׁוֹאֵל מִבָּתֵּי דִּינִין שֶׁבְּעִירוֹ אִם שָׁמְעוּ מוּטָב וְאִם לָאו בָּאִין לָזֶה שֶׁסָּמוּךְ לְעִירוֹ אִם שָׁמְעוּ מוּטָב וְאִם לָאו בָּאִין לָזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת וְכוּ׳ וְאִם לָאו אֵלּוּ וָאֵלּוּ בָּאִין לָזֶה שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית שֶׁשָּׁם סַנְהֶדְרִין יוֹשְׁבִין מִתָּמִיד שֶׁל שַׁחַר עַד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וּבְשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים יוֹשְׁבִין בַּחֵיל, נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה לִפְנֵיהֶן אִם שָׁמְעוּ אוֹמְרִים לָהֶן וְאִם לָאו עוֹמְדִין לְמִנְיָן, רַבּוּ הַמְטַמְּאִין טָמֵא רַבּוּ הַמְטַהֲרִין טָהוֹר, מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ כָּל צָרְכָּן רַבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וְנַעֲשֵׂית תּוֹרָה כִּשְׁתֵּי תּוֹרוֹת, מִשָּׁם שׁוֹלְחִין וְכוֹתְבִין בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת כָּל מִי שֶׁהוּא חָכָם וְעָנָו וּשְׁפַל בֶּרֶךְ וְדַעַת הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ יְהֵא דַּיָּן בְּעִירוֹ, מִשָּׁם מַעֲלִין אוֹתוֹ [לְהַר הַבַּיִת מִשָּׁם לָעֲזָרָה מִשָּׁם] לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית.
מָצְאוּ אֲבֵית פָּאגִי וְהִמְרָה עֲלֵיהֶן כְּגוֹן שֶׁיָּצְאוּ לִמְדֹד הָעֶגְלָה אוֹ לְהוֹסִיף עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת יָכוֹל תְּהֵא הַמְרָאָתוֹ הַמְרָאָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ״, מְלַמֵּד שֶׁהַמָּקוֹם גּוֹרֵם.
דְּרַשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב ״וַיֵּלֶךָ (דָּוִד) [הוּא] וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת וְגוֹ׳ בָּרָמָה״ וְכִי מָה עִנְיָן נָיוֹת אֵצֶל רָמָה אֶלָּא שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בָּרָמָה וּמִתְעַסְּקִין בְּנוֹיוֹ שֶׁל עוֹלָם. אָמְרֵי, כְּתִיב וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גָּבוֹהַּ מִכָּל הָאֲרָצוֹת, לָא הֲווֹ יָדְעֵי דּוּכְתֵיהּ הֵיכָא, אַיְיתוֹ סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ, בְּכֻלְּהוֹ שְׁבָטִים כְּתִיב (יהושע ט״ו:י׳-י״א) ״וְיָרַד הַגְּבוּל״ ״וְתָאַר הַגְּבוּל״ וּבְשֵׁבֶט בִּנְיָמִין (שם ו-ח) ״וְעָלָה הַגְּבוּל״ כְּתִיב ״וְתָאַר הַגְּבוּל״ לָא כְתִיב, אָמְרֵי שְׁמַע מִנָּהּ הָכָא הוּא מְקוֹמוֹ. סָבוּר לְמִבְנֵיהּ בְּעֵין עֵיטָם, דְּמִדָּלֵי, אָמְרֵי נִיתְּתֵי בֵּיהּ פּוּרָתָא כְּדִכְתִיב (להלן ל״ג:י״ב) ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״. וְאִית דְּאָמְרֵי, גְּמִירֵי דְּסַנְהֶדְרִין בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה וּשְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, וְסָבְרֵי אִי בָּנִינַן לָהּ הָתָם אִיתְפְּלִיג לֵיהּ טוּבָא, אָמְרֵי מוּטָב דְּלִיתְּתֵיה בֵּיהּ פּוּרְתָא שֶׁנֶּאֱמַר ״חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״. וְעַל דָּבָר זֶה נִתְקַנֵּא דּוֹאֵג דִּכְתִיב (תהלים ס״ט:י׳) ״כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלַתְנִי״ וּכְתִיב ״שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר ה׳ לְדָוִד״ וְגוֹ׳, הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה״ זֶה יְהוֹשֻׁעַ דְּקָא אֲתֵי מֵאֶפְרַיִם, (שם) ״מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר״ זֶה בִּנְיָמִין כְּדִכְתִיב (בראשית מ״ט:כ״ז) ״בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף״.
כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֙ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט
יפלא – חכמה עליונה
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה, טוֹב בָּזֶה שֶׁכָּתוּב אֵל גִּבּוֹר, אֶלָּא אֵל זֹּעֵם בְּכָל יוֹם מַהוּ? שֶׁהֲרֵי בְּכָל יוֹם וָיוֹם עוֹמֵד בְּדִין, בֵּין שֶׁבְּנֵי הָעוֹלָם זַכָּאִים, בֵּין שֶׁלֹּא זַכָּאִים. לֹא הָיָה בְיָדוֹ.
בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ לוֹ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר לָהֶם, וַדַּאי אֵל זֹּעֵם בְּכָל יוֹם, וַהֲרֵי בֵּאֲרוּהָ הַחֲבֵרִים, לְעִתִּים הוּא דִּין וּלְעִתִּים הוּא רַחֲמִים. אִם זוֹכִים בְּנֵי הָעוֹלָם, הֲרֵי אֵל עוֹמֵד, וְהוּא חֶסֶד. וְאִם לֹא זוֹכִים, הֲרֵי אֵל עוֹמֵד, וְנִקְרָא גִּבּוֹר, וְעַל זֶה עוֹמֵד בְּכָל יוֹם.
אל – אור - אברהם
אֲבָל דָּבָר נָאֶה הוּא, אֵל בְּכָל מָקוֹם זֶהוּ אוֹר (רב) הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה, וְעוֹמֵד בְּקִיּוּמוֹ בְּכָל יוֹם, שֶׁכָּתוּב (תהלים נו) חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם. וְאִלְמָלֵא שֶׁאֵל הַזֶּה מִתְעוֹרֵר בָּעוֹלָם, לֹא יָכוֹל הָעוֹלָם לַעֲמֹד אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת מִלִּפְנֵי הַדִּינִים הַקָּשִׁים שֶׁמִּתְעוֹרְרִים בָּעוֹלָם בְּכָל יוֹם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (בראשית ב) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, אַל תִּקְרֵי בְּהִבָּרְאָם אֶלָּא בְּאַבְרָהָם, בַּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל אַבְרָהָם עוֹמְדִים, וּכְשֶׁמִּתְעוֹרֵר אַבְרָהָם בָּעוֹלָם, כָּל אוֹתָם הַדִּינִים שֶׁנִּמְצָאִים בְּכָל יוֹם וָיוֹם, הוּא דּוֹחֶה אוֹתָם הַחוּצָה וְלֹא עוֹמְדִים לְפָנָיו. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְאֵל זֹּעֵם בְּכָל יוֹם. נִזְעָם אוֹ זָעוּם בְּכָל יוֹם לֹא כָתוּב, אֶלָּא זוֹעֵם. בְּכָל יוֹם וָיוֹם שֶׁנִּמְצָא דִין, דּוֹחֶה אוֹתָם הַחוּצָה, וְהוּא עוֹמֵד וּמְבַשֵּׂם אֶת הָעוֹלָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים מב) יוֹמָם יְצַוֶּה ה׳ חַסְדּוֹ. וְאִלְמָלֵא זֶה, לֹא יָכוֹל הָעוֹלָם לַעֲמֹד אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד. וְלָכֵן הַכֹּל עוֹמֵד מִשּׁוּם אַבְרָהָם.
אל גיבור רומז לאמונה העליונה
וְזֶה שֶׁכָּתוּב אֵל גִּבּוֹר. לֹא שֶׁהוּא גִּבּוֹר, אֶלָּא הַפָּסוּק הַזֶּה רֶמֶז הוּא שֶׁרוֹמֵז לָאָבוֹת, וְרֶמֶז הוּא שֶׁרוֹמֵז לָאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁכָּתוּב פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי עַד שַׂר שָׁלוֹם. פֶּלֶא - זוֹ הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁמֻּפְלָאָה וּמְכֻסֵּית מֵהַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךְ דָבָר.
פלא יועץ אל גיבור אבי עד שר שלום כל המידות
יוֹעֵץזֶהוּ נָהָר עֶלְיוֹן שֶׁשּׁוֹפֵעַ וְיוֹצֵא וְלֹא פוֹסֵק. וְזֶה יוֹעֵץ לַכֹּל וּמַשְׁקֶה אֶת הַכֹּל.
אֵל - זֶה אַבְרָהָם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ הָאֵל הַגָּדוֹל. גִּבּוֹר - זֶה יִצְחָק, שֶׁכָּתוּב הַגִּבּוֹר. אֲבִי עַד - זֶה יַעֲקֹב, שֶׁאוֹחֵז בַּצַּד הַזֶּה וּבַצַּד הַזֶּה וְעוֹמֵד בְּקִיּוּם שָׁלֵם. שַׂר שָׁלוֹם - זֶה צַדִּיק, שֶׁהוּא הַשָּׁלוֹם שֶׁל הָעוֹלָם, שְׁלוֹם הַבַּיִת, שְׁלוֹם הַגְּבִירָה.
בָּאוּ רַבִּי חִזְקִיָּה וְרַבִּי יְהוּדָה וְנָשְׁקוּ אֶת יָדוֹ. בָּכוּ וְאָמְרוּ: אַשְׁרֵי חֶלְקֵנוּ שֶׁשָּׁאַלְנוּ אֶת זֶה. אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁאַתָּה שָׁרוּי בְּתוֹכוֹ
(זהר ויקרא דף לא.)
וַאִדַ׳א כַ׳פִיַ עַנךַּ אַמרֹ מִןַ אלאַחכַּאם בַּיְןַ דַמֵ לִדַמֵ וַבַּיְןַ דִיןֵ לִדִיןֵ וַחֻכּםִ בַּלַאאֵ אִלַי׳ בַּלַאאֵ וַאַמרֻ כֻ׳צֻומַאתֵ פִי מַחַאלִךַּ פַקֻם וַאצעַד אִלַי׳ אלּמַוְצִ׳עִ אלּדִ׳י יַכ׳תַּארֻהֻ אַללָּהֻ רַבֻּךַּ
ואם נסתר ממך איזה ענין מן הדינים, בין דם לדם, ובין פסק הלכה לפסק הלכה, ודין של נגע לנגע, ועניני יריבויות, במקומותך, לכן קום ועלה אל המקום אשר ה׳ אלהיך, בוחר בו.
כי יפלא ממך דבר למשפט – הוא גזור מהתרגום ממובן ׳נפלאות׳ אשר הוא מתרגם ׳פרושין׳, והוא הנכון. והמובן, ׳אם התקשית בדבר׳. והמתרגם מתרגם בו ההסתרה בלי גזרה.
בין דם לדם – בין דם נדה לדם זבה.
בין נגע לנגע – מה שחייב בו הסגרה ומה שחייב בו חליטה.
דברי ריבות – הריב והצעקה לצורותיהם השונות.
כי יפלא – כל הפלאה לשון הבדלה ופרישה, שהדבר נבדל ומכוסה ממך.
אבין דם טמא לדם טהור,
בבין דין חייב לדין זכאי,
גבין נגע טמא לנגע טהור.
דברי ריבות – שיהו חכמי העיר חלוקיןד בדבר: זה מטמא וזה מטהר, זה מחייב וזה מזכה.
וקמת ועלית וגו׳ – והרבה דרשו רבותינו מריבוי המקראות במסכת סנהדרין (בבלי סנהדרין פ״ז.).⁠ה
ועלית – מלמד שבית המקדש גבוה מכל הארצות.⁠ו
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״בין דם לדם״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״בין דין לדין״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״בין נגע לנגע״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בדפוס רומא: ״חולקין״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא חסר כאן: ״וקמת ועלית וגו׳ – והרבה דרשו רבותינו מריבוי המקראות במסכת סנהדרין״.
ו. כן בכ״י לייפציג 1, וכן גם ברש״י שיר השירים ו׳:ט׳-י׳, וכן גם במדרש אגדה כאן ובלקח טוב דברים ל״ג:י״ב בציון לפסוק כאן (והשוו בבלי קידושין ס״ט., זבחים נ״ד:). בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״המקומות״.
כי יפלא IF THERE BE [A THING] TOO HARD [FOR YOU IN JUDGMENT] – The term פלא always denotes separation and being at a distance; it means here that the matter is apart and is hidden from you.
בין דם לדם [IF THERE IS ANYTHING TOO HARD FOR YOU IN JUDGMENT] BETWEEN BLOOD AND BLOOD – i.e. between the blood of the menstruous woman that may be unclean blood, and blood that may be clean (Niddah 19a; cf. Sifre Devarim 152:5),
בין דין לדין BETWEEN PLEA AND PLEA – i.e. between a verdict of acquittal and a verdict of "guilty".
בין נגע לנגע BETWEEN PLAGUE AND PLAGUE – i.e. between a plague that may be unclean and a plague that may be clean.
דברי ריבות BEING THINGS OF STRIFE [WITHIN YOUR GATES] – i.e. that the scholars of the city (the judges) be of different opinions in that particular matter (cf. Onkelos), the one declaring it unclean, the other clean, the one sentencing, the other acquitting,
{See Hebrew text.}
וקמת ועלית THEN SHALL YOU RISE AND GO UP [UNTO THE PLACE WHICH HASHEM YOUR GOD SHALL CHOOSE] – This (the phrase "go up") teaches that the Temple (in the vicinity of which the Sanhedrin sat) was situated higher than all other places in Israel (Sifre Devarim 152:15; Sanhedrin 87a). (cf. however, Ibn Ezra on Bemidbar 16:12.)
פס׳: כי יפלא ממך1מלמד שבמופלא שבבית דין הכתוב מדבר. 2ממך זה יועץ, וכה״א (נחום א׳:י״א) ממך יצא חושב על ה׳ רעה יועץ בליעל.
דבר – זה הלכה.
למשפט – זה הדין.
בין דם לדם – בין דם נדה לדם יולדת לדם זבה.
בין דין לדין – בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני מכות.
בין נגע לנגע – בין נגעי אדם לנגעי בתים לנגעי בגדים.
3דברי – אלו ערכין וחרמים והקדשות.
ריבות – זו השקאת סוטה 4ועגלה ערופה 5וטהרת מצורע,
6בשעריך – זה לקט ושכחה ופאה.
וקמת ועלית – לבית דין. מיכן אמרו שלשה בתי דינים היו שם אחד על פתח הר הבית, ואחד על פתח העזרה, ואחד יושב בלשכת הגזית שמשם תורה יוצאה לכל ישראל דכתיב אל המקום אשר יבחר ה׳ אלהיך בו. וכתיב (מן) המקום ההוא אשר יבחר ה׳ וכתיב לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך.
וקמת ועלית – מלמד שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות ובית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל.
ד״א: כי יפלא ממך דבר7כענין שנא׳ (זכריה ח׳:י״א) והיה כי יפלא בעיני העם הזה נאם ה׳ גם בעיני יפלא. זה עומק הדין.
בין דם לדם – בין דם הנרצח בשגגה לדם הנרצה בזדון.
בין דין לדין – בדיני משא ומתן.
בין נגע לנגע8בין בהרת לשאת:
1. מלמד שבמופלא שבב״ד וכו׳. והיינו למעוטי תלמיד שלא הגיע להוראה אינו נעשה זקן ממרא:
2. ממך זה יועץ. שנחלקו בעבור שנה הקרוי סוד ועצה:
3. דברי אלו ערכין וחרמין וכו׳. שנתחייב אדם ע״י דבורו:
4. ועגלה ערופה. שהחלל נהרג על ידי מריבה:
5. וטהרת המצורע. שאף נגעים על ידי ריב ולשון הרע באים:
6. בשעריך. זה לקט שהם לעניים דכתיב בהם ואכלו בשעריך:
7. כענין שנאמר והיה כו׳. זה עומק הדין. דורש כי יפלא שנעלם מהם עומק הדין ויחשבו אותו לנמנעות שלא יכלו לידע עפ״י סברא וכ״ה פי׳ הקרא התם כי יפלא בעיני העם שיחשבו הדברים לנמנעות:
8. בין בהרת לשאת. שהם אבות מחולקים. ולא ידעו אם הנגע מאב אחד ומצטרפין זה ע״ז עיין ריש נגעים:
בין דם לדם – לפי פשוטו: בין רציחה לרציחה, בין שוגג למזיד.
בין דין לדין – דיני ממונות.
נגע – נגע צרעת.
בין דם לדם [IF A CASE IS TOO BAFFLING FOR YOU TO DECIDE] BETWEEN BLOOD AND BLOOD: According to the plain meaning of Scripture, this means [adjudicating] “between one kind of homicide and another,” i.e., between premeditated and accidental [homicide].⁠1
בין דין לדין BETWEEN JUDGMENT AND JUDGMENT: i.e., monetary cases.⁠2
בין נגע לנגע BETWEEN AFFECTION AND AFFECTION: i.e., [concerning] an affection of ṣara‘at [= “leprosy”].⁠3
1. Rashbam opposes the comment of Rashi who explains (following Sifre 152) that the baffling case here is of a ritual nature – differentiating between blood that leads to impurity and blood that does not.
Like Rashbam, see Ibn Ezra, Nahmanides, Luzzatto and most moderns. See also notes 11 and 12.
2. Rashbam opposes Rashi’s explanation of the phrase. Rashi writes: “בין דין זכאי לדין חייב – between a decision of acquittal and a decision of guilt.” Rashi is saying that the reference is to an area of adjudication where findings of guilt and innocence are called for. I have not identified a clear source for Rashi. The classic rabbinic sources (e.g. Sifre 152 and Sanh. 87a) see a reference here to any matter that would come before a court: cases where capital penalties are involved, cases where corporal punishment penalties are involved, and monetary disputes. (In the latter there are generally no findings of guilt and innocence.) In any case Rashbam’s explanation (that the phrase refers specifically to monetary cases) is opposed both to Rashi and to the classical rabbinic sources. Like Rashbam, see Ibn Ezra, Nahmanides, Luzzatto and most moderns.
3. After disagreeing with Rashi about the meaning of the first two terms in this verse (see notes 10 and 11), now, on the word נגע, Rashbam agrees with the explanation offered by Rashi and by the classical rabbinic sources (cited in note 11). He does so probably because the most common use of the word נגע in the Torah is for the description of ṣara‘at (“leprosy”).
The more common explanation offered by peshaṭ-oriented exegetes is that the three areas of law described in our verse – דם, דין and נגע – refer respectively to homicide cases, monetary cases and cases of personal injury. The attraction of this explanation is that all three cases of adjudication described in the verse would be of adjudication done by a court of law. (Cases of ṣara‘at are determined by a priest, not by a court.) Perhaps Rashbam avoided that interpretation since it is not common to refer to cases of personal injury as נגע (although Luzzatto sees a possible support for that reading in Prov 6:33).
כי יפלא ממך דבר – עם השופט ידבר, בעבור עדות שנים להמית המת.
וזה פירוש בין דם לדם – בין דם נקי לדם חייב.
ומלת יפלא – כמו: היפלא מי״י דבר (בראשית י״ח:י״ד), ושם פירשתיו (ראב״ע בראשית פירוש ראשון י״ח:י״ד).
בין דין לדין – בין בממון.
ובין נגע לנגע – כמו: פצע וחבורות, והכלל דברי ריבת.
עלית – פירשתיו (ראב״ע במדבר ט״ז:י״ב).
IF THERE ARISE A MATTER TOO HARD FOR THEE. Moses speaks to the judges. This follows the previous law because two witnesses are required in order to execute a person. The meaning of between blood and blood is, between innocent blood and guilty blood.⁠1
The word yippale (too hard) is similar to the word hayippale (is anything too hard) (Gen. 18:14). I have explained it there.⁠2
BETWEEN PLEA AND PLEA. With regard to money.
AND BETWEEN STROKE AND STROKE.⁠3 Such as wounds and bruises.⁠4 Even matters of controversy is a general term.
THEN THOU SHALT ARISE, AND GET THEE UP. I have explained this before.⁠5
1. In other words, the previous verse deals with executing a culprit. Our verse tells us what the judge is to do if he cannot determine whether the accused is guilty or not.
2. See Ibn Ezra on Gen. 18:14 (Vol. 1, p. 195).
3. Hebrew, ben nega la-nega. Literally, between plague and plague. See Rashi.
4. In other words, nega here does not have its usual meaning of plague, but rather means a wound.
5. See Ibn Ezra on Num. 16:12 (Vol. 4, p. 130).
כי יפלא – במופלא הכתוב מדבר (ספרי דברים י״ז:ח׳), שאף על פי שהוא מופלא, עשה בו דין אם ימרה, שמא ירבו מחלוקת בישראל. ופשוטו כתרגומו: שיהא הדבר מופלא ומכוסה מעיניך, שלא תוכל להוציאו לאור.
ממך – זה יועץ (בבלי סנהדרין פ״ז.), כדאשכחן ״ממך״ גבי יועץ, כדכתיב: ממך יצא חושב על י״י רעה יועץ בליעל (נחום א׳:י״א) – דאפילו יועץ וחכם עשה בו דין.
דבר – זה הלכה (בבלי סנהדרין פ״ז.) למשה מסיני, שניתנה בדבור ולא בכתב, שאם חלק על הלכה למשה מסיני עושים בו דין.
למשפט – זה הדין.
בין דם לדם – בין דם נידה, לדם לידה, לדם זיבה (בבלי סנהדרין פ״ז.).
בין דין לדין – בין דיני ממונות, לדיני מכות, לדיני נפשות (בבלי סנהדרין פ״ז.).
{ו}⁠בין נגע לנגע – בין נגע אדם, לנגעי בגדים, לנגעי בתים (בבלי סנהדרין פ״ז.).
דברי – אילו החרמים, והערכין, וההקדשות (בבלי סנהדרין פ״ז.), שבאים על ידי דיבור.
ריבות – השקותא סוטה (בבלי סנהדרין פ״ז.) – שבא על ידי ריב שבין אדם לאשתו, ועריפת עגלה ערופה (בבלי סנהדרין פ״ז.) – שעל ידי ריב בינו ובין רעהו הרג את חבירו, וטהרת מצורע (בבלי סנהדרין פ״ז.) – שעל ידי שהוא בעל מריבות ומוציא שם רע בא לו הנגע.
בשעריך – זה לקט שכחה ופאה (בבלי סנהדרין פ״ז.), דכתיב בהו: ואכלו בשעריך {ושבעו} (דברים כ״ו:י״ב). וג׳ מחלוקות ה⁠[ת]⁠ם: ר׳ מאיר אומר: אינו חייב אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. ור׳ יהודהב {אומר}: על דבר שעיקרו מן התורה ופירושו מדברי סופרים. ור׳ שמעון אומר: אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים, והתם מפרש טעמייהו (בבלי סנהדרין פ״ז.). וכל חד וחד מפרש להאי קרא אליביה, ומייתי פלוגתא דתנאי אכל מילתא ומילתא באילו הן הנחנקים (בבלי סנהדרין פ״ז.).
ב. בכ״י מינכן 52: יודא.
כי יפלא – IF HIDDEN – the text is speaking about an expert (Sifre Devarim 17:8), that even though he is an expert, execute judgment upon him if he defies [a ruling of the High Court], or else strife will multiply in Israel. And its plain meaning is like its translation [by the Targum]: that the matter is hidden and covered from your eyes, that you cannot bring it forth to light.
ממך – FROM YOU – This is an advisor (Bavli Sanhedrin 87a:1), as we have found [the term] “from you” regarding an advisor, as it is written: “One has gone forth out of you, who devises evil against Hashem, who counsels wickedness” (Nachum 1:11) – [teaching] that even [if he is] an advisor and wise person, execute judgment upon him.
דבר – A MATTER – this is a law (Bavli Sanhedrin 87a:1) transmitted to Moshe from Sinai, that was given by speech and not in writing, that if he disputed a law transmitted to Moshe from Sinai they shall execute judgment upon him.
למשפט – IN JUDGMENT – This is a logical inference.
בין דם לדם – BETWEEN BLOOD AND BLOOD – between the blood of a menstruating woman, to the blood of childbirth, to the blood of discharge (Bavli Sanhedrin 87a:2).
בין דין לדין – BETWEEN PLEA AND PLEA – between laws of monetary [matters], to laws of lashes, to capital law (Bavli Sanhedrin 87a:2).
{ו}⁠בין נגע לנגע – {AND} BETWEEN PLAGUE SPOT AND PLAGUE SPOT – between leprous marks of a person, to leprous marks on garments, to leprous marks on houses (Bavli Sanhedrin 87a:2).
דברי – MATTERS OF – these are the dedications, and the valuations, and the consecrations (Bavli Sanhedrin 87a:3), that come about through speech.
ריבות – CONTROVERSIES – the giving of the bitter waters to the Sota (Bavli Sanhedrin 87a:3) – that comes due to a controversy between a man and his wife, and the breaking of the neck of the beheaded heifer (Bavli Sanhedrin 87a:3) – because, due to a controversy between someone and his fellow, he killed his friend, and the purification of the leper (Bavli Sanhedrin 87a:3) – for since he is a quarrelsome person and someone who slanders, the affliction came to him.
בשעריך – WITHIN YOUR GATES – This is gleanings, forgotten sheaves, and produce in the corner of the field [which is left for the poor] (Bavli Sanhedrin 87a:3), about which it is written: “that they may eat within your gates, {and be satisfied}” (Devarim 26:12). And there are three arguments there: R. Meir says: [a rebellious elder] is only liable for a matter whose intentional violation is [punished with] excision (כרת) and whose unwitting violation is [punished with] a sin offering. And R. Yehuda {says}: for a matter whose essence is from the Torah and whose explanation was from Rabbinic interpretations. And R. Shimon says: even one minutiae of the scribes. And there it explains their reasons (Bavli Sanhedrin 87a:7-9). And each one explains this verse according to his opinion, and it brings a Tannaitic debate on every single word in [the chapter] These Are the Ones Who Are Strangled (Bavli Sanhedrin 87a:11).
כי יפלא – יתכסה, מתיבות שיש להם שני פנים בפירושם,⁠1 שהרי מצינו: כי יפליא נדר (ויקרא כ״ז:ב׳), כי יפליא לנדור (במדבר ו׳:ב׳), שפתרונם לשון פירוש, דוגמא: דשן (ויקרא ו׳:ג׳) – לדשנו (שמות כ״ז:ג׳), מחלצות (זכריה ג׳:ד׳) – ואחלצה צוררי ריקם (תהלים ז׳:ה׳), וכן הרבה.
ממך דבר – עם הדיין מדבר אפילו אם נעלם ממך הדין שבא לפניך להמית המת על ידי העדות של השנים או השלושה לכך סמכו כאן.⁠2
בין דם לדם, בין נגע לנגע – תרגום ירושלמי בין דם לדם – בין דם קטולין לדם בתולים. ובין מכתש סגיר למכתש נתקא. קטול״א היא מאכלת.
א[הגה״ה זו מצאתי בגליון. כי יפלא ממך דבר בין דם לדם וגו׳ – ודרשינן שמיירי בין בנגעי אדם בין בנגעי בגדים ואמרינן במסכת סנהדרין זקן ממרא עד שימרה בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וקאמרינן על זה דבנגעים מצי משכחת לה שזדונו כרת. וקשה בשלמא בין דם לדם משכחת לה שטהר דם נדה טמא, בין נגע לנגע בנגעי אדם משכחת לה שטיהר כהן מצורע ועבד עבודה שהוא בכרת, וכן בנגעי בתים, אלא נגעי בגדים היכי משכחת לה אילימא דטיהר בגד שיש בו נגע ונגע בו כהן ועבד עבודה אין לה טומאה שהיא בכרת דאין טומאה בכרת אלא בטומאה שיוצא מגופו דומיא דנכנס במקדש ושרץ בידו דאין עליו אלא מלקות ויש לומר דהדבר תלוי על מה דאמרינן במכילתא במסכת נזיר דבגד שיש בו נגע אסור בהנאה וכיון שאסור בהנאה אינו שווה פרוטה וכן משכחת לה כגון דקדש אדם אשה בבגד שיש בו נגע והלכה וקבלה קדושין מאחר. ומחלוקת יש בין חכמים לזקן ממרא שחכמים מטמאין את הבגד ואסר בהנאה ומקודשת לשני והוי בכרת לראשון שהיא אשת איש לו או איפכא. ע״כ הגה״ה].
1. השוו דברי חזקוני ויקרא כ״ז:ב׳, במדבר ו׳:ב׳.
2. שאוב מאבן עזרא.
א. הגהה זו מופיעה בדפוס קרימונה. היא אינה מופיעה בכ״י מינכן 224.
כי יפלא ממך דבר, "if there is a matter which is too difficult for you. [a local court, Ed.] The word יפלא is similar in meaning to the word יתכסה, "hidden;⁠" The word belongs to a category of words that can have two meanings depending on the context in which it appears. We find the phrase כי יפליא נדר, (Leviticus 27,2) "when someone clearly utters a vow;⁠" on the other hand we find כי יפליא לנדור, (Numbers 6,2) "when someone makes a vow to deny himself something. The author cites more examples.⁠"
ממך דבר, "the Torah addresses a specific judge who is unable to determine whether the accused in a capital case deserves the death penalty. The Torah lists three different categories of subjects in which the judge in question does not feel competent to hand down a ruling. [All three categories are subjects for which the priests are the proper address to give rulings. Ed.]
בין דם לדם – בין דם זיבה ולידה ונדה.
דברי ריבות – השקאת סוטה שע״י ריב איש ואשתו, ועגלה ערופה שע״י ריב איש ורעהו, וטהרת מצורע שע״י מריבה ולשון הרע שהוציא.
דברי ריבות – שיהו חכמי העיר חלוקים בדבר, זה מטמא וזה מטהר, זה מחייב וזה מזכה. לשון רבינו שלמה. והוא דעת אנקלוס.
ואיננו נכון. אבל כפי מדרשו (ספרי דברים י״ז:ח׳) בין דם לדם – בין דם נדה לדם יולדת ולדם זבה. בין דין לדין – בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיניא מכות. ובין נגע לנגע – בין נגעי אדם לנגעי בתים לנגעי בגדים. דברי ריבות – השקאת סוטה ועריפת העגלה וטהרת המצורע. והנה טעמו: ובין, והלמ״ד לדעתם תשמש כמו בי״ת: בין דם בדם, דין בדין, כלומר שיפלא דבר למשפט באחד מכל הדמים ואחד מכל הדינים. וכמוהו: לוז שם העיר לראשונה (בראשית כ״ח:י״ט) – בראשונה, נגפו י״י במעיו לחולי לאיןב מרפא (דברי הימים ב כ״א:י״ח) – בחלי באין מרפא, ויחפהו זהב טוב לככרים שש מאות (דברי הימים ב ג׳:ח׳) – בככרים. וכן רבים. או טעמו: בין דם לכל הדמים, בין דין לכל הדינין, וכן: וכל ריב אשר יבוא עליכםג מאחיכם, בין דם לדם בין תורה למצוה לחקים ולמשפטים והזהרתם אותם ולא יאשמו לי״י (דברי הימים ב י״ט:י׳).
וכפי פשוטו בין דם לדם – בעניןד רציחות, או דיני ממון, או פצע וחבורה, כל דברי ריבות אשר יהיו בשעריך, ודבר הכתוב בהווה, כי בעניני המשפטים יהיו המחלוקותה יותר משאר ההוראות, אבל דין הזקן שוה בכולם. ולכך אמר: ועשית על פי התורה, ועל המשפט (דברים י״ז:י׳-י״א), כי התורה תרמוז לשאר ההוראות.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ודיני״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ואין״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״אליכם״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בדפוס ליסבון: ״בין ענין״.
ה. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״המחלוקת״.
IF THERE ARISE A MATTER TOO HARD FOR THEE IN JUDGMENT, BETWEEN BLOOD AND BLOOD, BETWEEN PLEA AND PLEA, AND BETWEEN PLAGUE AND PLAGUE, MATTERS OF CONTROVERSY WITHIN THY GATES. "Matters of controversy — if the Sages of the city disagree over the matter, this one declaring it unclean and that one declaring it clean, this one convicting and that one acquitting.⁠" This is Rashi's language. It is also the opinion of Onkelos [who translated: matters of controversy — "disagreement among the judges"]. But it is not correct.⁠1 Rather, according to the Midrash thereof2 it means as follows: "Between blood and blood, [the Sages disagree whether the blood in question is clean or unclean, the blood being any of the following]: the blood of a menstruous woman, the blood of a woman in childbirth, or the blood of a woman suffering a flux. Between plea and plea, [they disagree concerning the verdict in] civil cases, capital cases, and laws of scourging. And between plague and plague, [concerning] plagues of man, plagues of houses, and plagues of garments. Matters of controversy, giving the water to a suspected adulteress,⁠3 the breaking of the heifer's neck,⁠4 and the purifying of the leper.⁠" Thus the meaning of the word between ['between' blood and blood] is "and between,⁠" [the verse stating: If there arise a matter too hard for thee in judgment, "and" between blood and blood, since the phrase between blood and blood is a new category, and not in apposition to the first part of the verse]. The letter lamed [in the words l'dam which literally means "in regard to blood" and l'din — "in regard to a plea"] has the usage here of a beth [meaning "among"], "between blood 'among' blood, plea 'among' pleas,⁠" meaning, should a case arise concerning one [form of blood] among the various forms of blood, or concerning one [plea] among the various pleas, [a case that will be too difficult for you to decide]. A similar usage [of a lamed serving as beth is found in these verses:] but the name of the city was Luz 'larishonah'5 [literally: "'to' the beginning"] means barishonah — "in the beginning;⁠" the Eternal smote him in his bowels 'lacholi l'ein marpei'6 [literally: "to an incurable disease"] means bacholi b'ein marpei — "with an incurable disease;⁠" and he covered it with fine gold 'l'chikarim' [literally: "to talents"] six hundred7 means b'chikarim — "with talents.⁠" There are many similar cases. Or it may be that the meaning of the word between ['between' blood and blood etc.] is "between [a certain flow of] blood in regard to all other bloods, between [a certain kind of] plea in regard to all pleas.⁠" Similarly, and whensoever any controversy shall come to you from your brethren, between blood and blood, between law and commandment, statutes and ordinances, ye shall warn them, that they not be guilty towards the Eternal.⁠8
And in line with the plain meaning of Scripture the verse means: between blood and blood, matters of bloodshed; [between plea and plea] in civil cases; [and between plague and plague]cases of wounds and bruises [i.e., bodily injury] — all matters of controversy that shall be in your cities. Scripture thus speaks of common occurrences, for in the matters of ordinances [cases between man and his neighbor], more disagreements will arise than in other decisions. The law of the elder [who rebels against the decision of the highest court] is, however, alike in all cases. Therefore He said, And thou shalt do according to the Torah (law) which they shall teach thee, and according to the judgment which they shall tell thee,⁠9 for the word "Torah" alludes to the rest of the decisions.
1. For, according to Rashi, the expression matters of controversy refers back to between blood and blood etc. Ramban will explain matters of controversy as an independent expression, as explained further on.
2. Sifre, Shoftim 152. Sanhedrin 87a.
3. Numbers 5:24.
4. Further, 21:4.
5. Genesis 28:19.
6. II Chronicles 21:18.
7. Ibid., 3:8.
8. Ibid., 19:10.
9. (11). The expression and thou shalt do is from (10).
כי יפלא ממך דבר – לשון העלמה, כמו (בראשית י״ח:י״ד) היפלא מה׳ דבר.
בין דם לדם – בין דם נקי לדם חייב, או בין דם טמא לדם טהור.
בין דין לדין – הוא הממון.
בין נגע לנגע – הכאות וחבלות, כגון פצע וחבורה.
דברי ריבות – הוא הכלל.
כי יפלא ממך דבר, "if some matter is hidden from you;⁠" the word יפלא describes something concealed as we know already from Genesis 18,14 where the Torah makes the point that no future event (or past) is concealed from Hashem.
בין דם לדם, "between blood and blood,⁠" i.e. someone who shed blood and is guilty of bloodshed and someone who shed blood and is innocent (self-defense, for instance).
בין דין לדין, "between justice and justice,⁠" in disputes concerning financial matters; (Ibn Ezra).
בין נגע לנגע, "between plague and plague;⁠" injuries and liability for compensation for them (Ibn Ezra).
דברי ריבות, "conflicting arguments;⁠" this applies to all the above.
דברי ריבות בשעריך – פירש״י שיהיו חכמי ישראל חלוקין בדבר זה מטמ׳ וזה מטהר. והרמב״ן כתב וכפי פשוטו בין דם לדם בענייני רציחות ובין דין לדין פי׳ בענייני דיני ממונות ובין נגע לנגע כמו פצע וחבורה כל דברי ריבות אשר יהיו בשעריך ודיבר הכתוב בהווה כי בענייני המשפטים יהיו המחלוקות יותר מבשאר ההוראות אבל דין הזקן שוה בכולם ולכך אמר אחר כך ועשית על פי התורה ועל פי המשפט כי התורה כולל כל שאר ההוראות:
דברי ריבות בשעריך, "matters of dispute in your respective cities;⁠" Rashi understands this verse not as referring to strife of a secular nature, but to disagreements amongst Torah scholars on how to rule in a matter brought to them for a binding decision. One group of sages tends to declare the object under discussion as ritually pure, whereas the other group disagrees.
Nachmanides writes that according to the plain meaning of the text the words בין דם לדם, refer to murder that has been committed, and there is a disagreement as to who is guilty of committing it. The words בין דין לדין refer to disputes involving money, or money due as compensation. The words בין נגע לנגע refer to injuries of different kinds caused to people or to the status of houses afflicted with what appears to be tzoraat. Finally, the words דברי ריבות בשעריך refer to any kind of disagreement between scholars or laymen. The phraseology, i.e. the examples, quoted in the text, has been chosen on the basis of what occurs most frequently. Disputes involving human relations and their belongings are much more frequent than disputes involving finer points of religious ritual. This is why Moses concludes with reminding the people that all of these disputes must be resolved, even by the highest tribunal, on the basis of the revealed law of Hashem, the Torah, and the judges must show that they have ruled on the basis of Torah law.
כי יפלא – פ״א כפולה ועקומה לומר במופלא שבב״ד ואינו חייב כי אם בתורה שבע״פ. ב״פ השופט בפרשה שהם בגימטריא שבעים סנהדרין שצריך שימרה על ב״ד הגדול.
כי יפלא ממך דבר – הטעם ששופטי העיר לא ידעו לשפטו, ציוה שיעלה לירושלם אל הכהן הגדול אשר שם, או אל השופט אשר שם, כי הוא ראש כל הדיינין, וכן ראוי להיות המומחה מצד מקומו, ואולי הוא הנשיא ראש הסנהדרין.
כי יפלא ממך דבר למשפט – למדנו שהוא מדבר בחכם שנעלם ממנו דבר מה למשפט ממשפטי התורה. וזה שמי שאינו יודע דבר לא יאמר עליו שכבר נעלם ממנו אחד מדיני התורה אבל יאמר זה בעצמות במי שיודע השאר וכל שכן בזה המקום שלא אמר שיעלם ממנו המשפט ההוא אבל דבר מה ממנו והכונה בזה המאמר שיהיה מחלוקת בשעריך מאחד מהשופטים אשר יש שם עם חביריו או מקצתן עם קצת בדרך שיפלא ממך בשעריך דבר למשפט ולא יוכל להתברר שם.
בין דם לדם – הנה המחלוקת היה בין דם לדם הוא שיאמרו קצתם שזה הדם טמא באשה מצד מראהו וקצתם יאמרו שהוא טהור כי אין לו מראה הדם הטמא או שיאמר קצת שהוא דם טהור כאלו תאמר שתהיה שופעת מתוך ארבעים לאחר ארבעים או מתוך שמונים לאחר שמונים וקצתם יאמרו שהוא דם טמא כי הימים גורמים והתורה טמאהו אחר ימי מלאת או שיאמר קצתם שהוא דם זיבה וקצתם יאמרו שהוא דם נדה או דם לידה כי זמני טומאתה חלוקים.
בין דין לדין – כאלו תאמר שנחלקו בשומר משכון אם יש לו דין שומר חנם או שומר שכר וכן במה שידמה לזה.
בין נגע לנגע – שנחלקו בדבר הנגעים שקצתם יאמרו שזה הנגע הוא טמא מפני שעורו או מפני מראהו ויאמרו קצתם שהוא טהור כי אין לו שיעור הנגע הטמא או שאין לו המראה הטמא ויהיה המחלוקת ביניהם בשעור הראוי לנגע הטמא או במראהו וכן מה שידמה לזה והיה מפני זה דברי ריבות בשעריך ומחלוקת שה אומר כך וזה אומר כך.
וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר י״י – למדנו מזה שבמקום הבחירה היו יושבים סנהדרי גדולה הכוללת לכל ישראל שהיא על כל הסנהדרין שיש בכל שער ושער.
אמנם כאשר יפלא דבר למשפט – [ג] והכוונה שיקשה בעיניהם לשפוט אותו לפי ההנחות הנמוסיות שזכר ולהמשיך מה שיהיה ענינו על פי העדים ויראה להם שהשעה או המקום או אי זה דבר יחייב לשפוט בענין אחר והיא אשר קראהו למעלה צדק צדק כמו שאמרנו אמר שלא יהיה זה על פי בתי דינין אלו שבשערים אבל על פי בית דין הגדול אשר בבית הוועד שהוא הכולל שבכל הדינים בין שיתחדש הספק בין הדמים הטהורים לטמאים או בדיני ממונות בהבדלים אשר בין הזכות והחובה או בין הנגעים אם לטמא אם לטהר או להסגיר וקצת יאמרו לשפוט אותו בשרשים הכוללים וקצת לא יסכימו מצד הסבה ההיא שנתחדשה או שהחכמים לא יסכימו לדעת אחת בלי פקפוק.
וקמת ועלית אל המקום וגו׳ ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט וגו׳ כי הם אשר יש להם רשות לתקן ולהיישיר הנימוס.
כי יפלא כל הפלאה לשון הבדלה פרישה שהדבר נבדל ומכוסה ממך. אומר תחלה שהוא לשון הבדלה ופרישה ואח״כ חזר ואמר שהדבר נבדל ומכוסה ממך מפני שהמכוון מכי יפלא ממך הוא מעניין כסוי שנעלם ומכוסה ממך אלא שעם כל זה לא יצא מפי׳ המלה שהוא מלשון הבדלה ופרישה כי כל הנעלם ומכוסה ממנו נבדל ונפרש ממנו:
בין דם טמא לדם טהור בין דין זכאי לדין חייב בין נגע טמא לנגע טהור. אין זה פי׳ מלת בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע שהרי בספרי ומייתי לה בפ׳ אלו הן הנחנקין שנו בין דם לדם בין דם נדה לדם יולדת לדם זיבה בין דין לדין בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני מכות בין נגע לנגע בין נגע אדם לנגעי בתים לנגעי בגדים לא בין דם לדם בין דם טמא לדם טהור ולא בין דין לדין בין דין זכאי לדין חייב ולא בין נגע לנגע בין נגע טמא לנגע טהור רק הוא פי׳ כי יפלא שנבדל ומכוסה ממך בדמים בין בדם נדה בין בדם יולדת בין בדם זיבה הוא בין דם טמא לדם טהור ובדינים בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות בין בדיני מכות הוא בין דין זכאי לדין חייב ובנגעים בין בנגעי אדם בין בנגעי בגדים בין בנגעי בתים הוא בין נגע טמא לנגע טהור ומה שהכריחו לפרש שהמכוס׳ הוא בין דם טמא לדם טהור בין דין זכאי לדין חייב בין נגע טמא לנגע טהור ולא בין דם נדה לדם יולדת לדם זיבה כו׳ כפי נוסח הברייתא הוא מפני שאם יהיה המכוסה כפי נוסח הברייתא מאי בין דם נדה לדם יולדת דקאמר מאי נפקא מינה אם הדם הוא של נדה או של יולדת ואיך יתכן שיפול ספק בנגעים אם הוא נגע נגע אדם או נגע בגד או נגע בית הילכך עכ״ל דהכי פירושה אם נולד ספק בין בדם נדה בין בדם יולדת בין בדם זיבה אם הוא דם טמא או דם טהור ובין בדיני ממונות בין בדיני נפשו׳ בין בדיני מכות אם הוא דין זכאי או דין חייב וכן כולם פירוש בפרק אלו הן הנחנקין בין דם נידה לדם נידה לדם זיבה שנחלקו בדם נדה או בדם לידה או בדם זיבה ובין נגע לנגע שנחלקו בנגעי אדם או בנגעי בגדים כאילו אמר שהמופלא ממך בין בדם נדה בין בדם זיבה מחמת שנחלקו בה חכמי העיר הוא בין דם טמא לדם טהור וכן כלם וזהו שכיון רש״י פה שלא הזכיר בפירושו בין דם טמא לדם טהור מפני שאין זה פירש בין דם לדם אלא פירוש כי יפלא ופרק אלו הן הנחנקין גם כן לא הזכירו בלשונו בין דם לדם אלא בין דם נדה לדם לידה ופירש עליו שנחלקו בדם נדה או בדם לידה או בדם זיבה ונחלקו הוא פי׳ כי יפלא כי הפלא הוא אחר החלוק והוצרכו לפ׳ הבריתא דקתני בין דם נדה לדם יולדת לדם זיבה בבי״ת במקום למ״ד מפני שהבי״ת מורה על מקום המחלוקת שבין החכמים שהיה בין בדם נדה בין בדם יולדת בין בדם זיבה וכן כאילו אמר בין דם בדם בין דין בדין בין נגע בנגע כמו שפי׳ הרמב״ן ז״ל לדעת בעלי המדרש הזה:
דברי ריבות שיהו חכמי העיר חולקין בדבר זה מטמא וזה מטהר זה מחייב וזה מזכה. וההפרש שבין זה הספק ובין כי יפלא ממך בין דם לדם וגומר הוא ששם היה הספק בדם עצמו אם הוא טמא או עהור ובדין עצמו אם הבעל הריב הזה חייב או זכאי אבל כאן הספק הוא על דברי חכמי העיר שהאחד מזכה ואחד מחייב על מי ראוי לסמוך או שבתחלה סתם כי יפלא ואחר כך פירש דברי ריבות שזה מטהר וזה מטמא ואין זה אלא לפי פשוטו אבל בספרי שנו דברי אלו ערכין חרמין והקדשות ריבות זו השקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע כי פי׳ דבריהם הדברים התלויים בדבריהם והם הערכי׳ והחרמין וההקדשו׳ שבאין וחלין על ידי דבור הפה וריבות זה השקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע פרש״י השקאת סוטה שהוא על ידי ריב שקנאו לה בעלה ועריפת עגלה שהחלל ע״י מריבה וטהרת מצורע שאף הנגעים ע״י ריב של לשון הרע באין ובכל אחד מאלה נפל המחלוקת לחכמים:
(ח-יג) כי יפלא ממך דבר וגו׳ עד כי תבא אל הארץ, הפרשה הזאת תדבר מהמדרגה הב׳ מההנהגה האנושית והיא בב״ד הגדול אשר בירושלים הנקראים סנהדרין, ואמנם מנוים אם היה לשבטים כעו מנוי השופטים הראשונים אשר זכרתי, או אם היה מיוחד למלך או לנביא הנה זה לא נתפרש בכתו׳, ואחשוב אני שבזמן שהיה מלך הוא היה ממנה אותם. וכאשר לא היה שם מלך השופט הגדול היה ממנה את כל א׳ מהסנהדרין עם עצתם, כי כאשר היה מת א׳ מהם אותו השופט הגדול עם עצת שאר הסנהדרין היו ממנים אחר תחתיו, ובמות השופט הגדול היו כלל הסנהדרין ממנים אחד מהם לראש ולשופט עליהם, והנה הפרשה הזאת בלי ספק היא יסוד התורה כלה ועיקרה, ולכן ראוי לפרשה בשרשיה ועקריה. וכדי שתכלול כוונתי במה שאומר בה אסדר אותה בהודעות:
ההודעה הא׳ שהב״ד הגדול כבר צוה עליו יתרו בעצמו במה שאמר ושפטו את העם בכל עת, והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם, הרי לך שהיה שם ב״ד ראשון שרי האלפים ושרי המאות השופטים את העם, וב״ד עליון עליהם והוא מרע״ה, ולכן בעלותו להר אמר לזקנים שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אליהם, רוצה לומ׳ שאהרן וחור יהיו במקום ב״ד הגדול שבפרשת בהעלותך נמנו ע״פ הזקנים לעמוד עם משה במשא העם והם עמו היו ב״ד הגדול, הנה אם כן המצוה הזאת כבר נזכרה בתורה, וביאר מרע״ה כאן איך נשמע לב״ד הגדול ובמה יהיה כחו, והעונש שיענש כל מי שיעבור על דבריו שזה לא נזכר שמה:
ההודעה השנית שהב״ד הגדול שהיה בירושלם היו ע״א סנהדרין מגדולי ישראל בחכמה בתבונה ודעת ובכל מלאכה, והוא דוגמת השבעים זקנים שהיו עם משה במשא העם ולכן היו כמספרם והגדול שבהם היה מרע״ה, והוא הנקרא שופט או ראש או נשיא, והגדול שבשבעים הוא משנה לראש ויושב לימינו ונקרא אב ב״ד והיו בלשכת הגזית, והיו יושבים כמו חצי גורן בעגול כדי שיהיה הנשיא ואב בית דין רואה את כלם:
ההודעה הג׳ שהתורה צותה שאחרי שרבוי הדעות יחייב בהכרח החלוף והמחלוקת ביניהם, שאיזה ספק שיתחדש לפני הב״ד אשר בשערים אם בדיני ממונות ואם בדיני נפשות שאותו ב״ד יפסקו בו, שהשופטים ההם עצמם יעלו לירושלם אם בזמן הרגל או בזמן אחר שירצו וישאלו אמתת הדבר המסופק אצלם בב״ד הגדול ושההכרעה במחלוקת ההם תהיה ע״פ הסנהדרין שמה, וכן אמרו בפ׳ הנחנקין (סנהדרין פ״א) תניא אמר רבי יוסי מתחלה לא היו מרבין מחלוקת בישראל אלא ב״ד של ע״א היה יושב בלשכת הגזית ושני בתי דינין של כ״ג היו יושבים אחד על פתח הר הבית ואחד על פתח העזרה ושאר בתי דינין של כ״ג יושבים בכל עיירות ישראל הוצרך הדבר לשאול שואל מבית דין שבעירו וכו׳ אם שמעו אמרו להם ואם לאו אלו ואלו באים ללשכת הגזית ששם סנהדרין יושבים בחיל מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, שאלו בפניהם אם שמעו אמרו להם, ואם לאו עומדים על המנין אם רבו המטהרים טהור אם רבו המטמאין טמא, משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו המחלוקת בישראל ונעשתה תורת הש״י כשתי תורות, הנה בארו שעקר הדת ופירושה היה במושב הסנהדרין, ולזה החמירו בפ׳ הנחנקין בעונש זקן ממרא, עד שאמרו שאם רצו ב״ד למחול אין מוחלים לו כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל.
וע״ז אמר הכתוב בכאן כי יפלא ממך דבר, והפרשה לא תדבר עם הבעלי דינים שיעשו זה, כי אם עם השופטים שבערים שזכר למעלה שאם יפלא ויסתר משכלם דבר בענין המשפט, אם שיביא הספק ענין העדים שזכר או הוראת השעה או הוראת המקום או דבר אחר שבעבורו יקשה בעיניהם לשפוט הדבר ההוא כפי ההנחו׳ הדתיו׳ וכפי המשפטים הכתובים בתורה, וזה אם בין דם לדם, רוצה לומר שיתחדש הספק בין הדמים הטהורים לטמאים, או בדיני נפשות בדם הנשפך בארץ שכל זה יקרא בין דם לדם, או בין דין לדין שהוא בדיני ממונות בהבדלים אשר בין הזכות והחובה, או בין הנגעים אם לטהר או לטמא או להסגיר אם יקרא נגע פצע וחבורה, ודברי ריבות הם דיני נפשות, ואפשר לפרש דברי ריבות שהוא הכלל, ובכלל כל דברי ריבות שיהיו בשעריהם מאיזה מין שיהיו שאז יעלו השופטים ההם לירושלם וילכו לבית המקדש המקום אשר יבחר ה׳ לפני הסנהדרין ולפני השופט שהוא הנשיא והראש אשר עליהם, ושידרשו המשפט מאתם והם יגידו דבר המשפט, ומה שיגזרו הם ישמרו לעשות ולא יטו ימין ושמאל:
ההודעה הד׳ שמושב הסנהדרי׳ היה מושפע מהש״י ברוח עליון, ולכן היו ע״א כמספר ע׳ זקנים עם מרע״ה, להורות שהיה חל עליהם רוח מרע״ה ורוח אותם הזקנים המתנבאים בהנהגת העם, ולהורות על זה גם כן היה מושבם בבית המקדש בלשכת הגזית להורות, כדי שהשכינה השורה בבית האלהים תהיה עמהם, וכמו שארז״ל בפ׳ דיני ממונות ועשית ע״פ הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳ מלמד שהמקום גורם, ולהיות השכינה עמהם נקראו אלהים כמו שנאמר (תהלים פ״ב) אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט, והיה זה לפי שהמשפטים התוריים אין הכונה בהם בלבד לתקן הישוב המדיני, אבל היה זה התכלית העצמיי בהם כדי שיחול השפע האלהי באומתנו, וכן היה תגמול ושכר המשפטים גדול מאד, כמו שפירשתי בפרשת והיה עקב, כי כמו שהקרבנות היו לזה התכלית בעצמו, רוצה לומר לסבב הדבקות והקרבה בין הש״י ובינינו, ככה היו המשפטים לזה התכלית עצמו, עם היות שלא נשיג אופן המשכו מצד המשפטים כמו שנסכל הרבה מסבות הדברים הטבעיים בהיות שנתאמת מציאותם, ומזה נמשך מה שארז״ל כל דיין שדן דין אמת לאמתו ראוי שתשרה עליו שכינה שנאמר אלהים נצב בעדת אל, ובפ״ק דשבת (שבת י) אמר כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי׳ שעה אחת כאלו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, כתיב הכא וישב משה לשפוט את העם מן הבקר עד הערב, וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר, והשותפות הזה ענינו כי כמו שבמעשה בראשית חל שפע האל בתחתונים שמאתו נתהוה כל דבר, כך כל דיין שדן דין אמת לאמתו ממשיך השפע ההוא על האומה, ואם זה בכל דיין כל שכן וכ״ש בב״ד הגדול ששם ישבו כסאות למשפט כי היתה שכינה עמהם, ולכן כל סתום וחתום יהיה לפניהם מבואר, וזהו אמרו והגידו לך את דבר המשפט, רוצה לומר אל תחשוב שגם בעיניהם יפלא מה שנפלא ממך כי הם בלי ספק יגידו ויבארו לך את דברי המשפט, ויתבאר זה עוד בהתר הספק הח׳:
ההודעה הה׳ היא שב״ד הגדול לא לבד היה בידו לבאר את דבר המשפט ולהכריע את המחלוקת והספקות, אבל גם לשפוט שלא כדין, לא לעבור על דברי תורה כי אם להוראת שעה, וכבר חשב הר״ן סותר לזה באמרו שלא היה ביד ב״ד הגדול להכות ולהעניש להוראת שעה כי אם ביד המלך, ושאלו מצאנו זה בב״ד הגדול, היה לפי שלהעדר המלך יהיה להם כח ב״ד וכח המלך ומאותו צד יהיו דנים כפי צורך השעה, וחוץ ממעלת כבוד תורתו אין הדבר כן, כי לא היה דבר ביד המלך שלא יוכלו הסנהדרין עשותו, ומזה שלא היה המלך הכרחי באומה ישראלית כאשר הוא בקרב הגוים כי הנה המשפט הצודק נמסר כפי התורה לבתי דיני׳ שבכל עיר ועיר, והמשפט הראוי לפי צורך השעה נמסר לסנהדרין, ולכן ארז״ל בפ׳ נגמר הדין רבי אליעזר ב״י אומר שמעתי שב״ד הגדול שבא״י היה מכין ועונשין שלא מן התורה ושלא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה וכו׳, ולא היה זה אליהם מיד המלך או בכח המלכות כי אם מעצם אומנותם הלא תראה לפני מלוך מלך בישראל היה זה משפט השופטים הגדולים שבישראל העומדים במקום הסנהדרין. וכבר הרגיש הרב בחולשת דעתו, וכתב שאפשר לומר שכל מה שנמשך למצות התורה בין ע״פ משפט הצודק בין כפי צורך השעה היה מסור לב״ד הגדול. אבל במה שבין אדם לחבירו היה בב״ד המשפט הצודק בלבד. ומה שיהיה להוראת שעה היה ביד המלך. וכל זה מהרב לדעתו שהמלך היה הכרחי בעם, ואין זה דעתי כמו שיתבאר כי זה וזה היה מסור ביד הסנהדרין:
ההודעה הו׳ שמה שצותה התורה לשמור ולעשות כפי הסכמת חכמי הדור, שאינו מאותה סבה וטעם שצוה בסנהדרין, אבל בחכמי הדור נתחייבו ממ״ש (פ׳ משפטים) אחרי רבים להטות. ולסנהדרין נתחייבנו מלא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך וגו׳. ואם יקשה ממה שארז״ל במסכת ברכות (דף י״ט) פרק מי שמתו גדול הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה שיראה מאותה סוגיא שנתחייבנו לשמוע לחכמי הדור מלא תסור לא מאחרי רבים להטות. כבר השיב ע״ז הר״ן שהשמיעה מהסנהדרין אפשר שתהיה באחד מב׳ דברים. הא׳ במה שיבארו מדיני התורה ומצותיה. והב׳ מכל גדר ותקנה שיעשו. והנה ביאור דיני התורה מפי חכמי הדור נכלל באמרו אחרי רבים להטות. אך הגדרים והסייגים והתקנות שיעשו החכמים לא נצטוינו לשמעם מפסוק אחרי רבים להטות כי אם מלא תסור. שכמו שנתן לסנהדרין להיותם מורי התורה כן ראוי שינתן לחכמי הדורות:
ההודעה הז׳ שרוב הסנהדרין היו מהכהנים והלויים המשרתים את פני ה׳ והיה זה לסבות. מהן להיותם פנויים מבלי טורח ועמל הנחלות והקרקעות. כי לא היה להם חלק ונחלה עם ישראל ולכן היו עוסקים תמיד בלמוד התורה ומשפטיה. והיו יותר מוכנים לעמוד בדבר המשפט וכמו שאמר (פ׳ הברכה) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל וגומר. ומהם כי להיותם משרתי ה׳ וכהנים לאל עליון היתה חכמתם יתרה ויראת שמים בקרבם כפי עבודתם התמידית. וכמו שכתוב (מלאכי ג׳) שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה׳ צבאות הוא. ומהם שלהיותם עובדים בבית המקדש היו נכנסים משם ללשכה. והיה קרוב אליהם מאד דבר המשפט וכמו שאמר והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם וגומר, ולכן אמרה תורה בענין הסנהדרין ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם כי היו רוב הסנהדרין כהנים ולויים וצותה שלא יאמרו השופטים הבאים לשאול את פי ה׳ זה השופט חכם אבקש ממנו או אינו חכם ואיני יודע יותר ממני כי אין עליו כי אם שישאל את השופט אשר יהיה בימים ההם:
ההודעה הח׳ שהנה משפט הסנהדרין יהיה באחד מג׳ אופנים אם שיאמרו כך שמענו וכך קבלנו הלכה למשה מסיני. ואם שיפרשו התורה על פי הכתב בפי׳ אמתי. ואם שיגזרו מה שראוי לעשותו כפי צורך השעה וצורך המקום אף שלא יהיה כפי התורה. ולהיות ענין משפטם נכלל בג׳ המינים האלה אמר כאן עליהם שלש אזהרות, כי הנה אמר ראשונה ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳ שהוא הדבר המקובל אצלם שעליו יצדק שם הגדה ביחוד. כמו שאמר (פ׳ האזינו) שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך. כי הגדה שם נאמר בכלל וביחוד בכלל על כל ספור. וביחוד על הגדת הדבר שהיה ושקרה המקובל, ולזה אמר כאן על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא, ואמר מה שיגידו לך מה ששמעו וקבלו מן הראשונים כדברי הספק ההוא אותו תעשה, ועל המין הב׳ שהוא הפי׳ והביאור על דברי התורה, אמר ושמרת לעשות ככל אשר יורוך על פי התורה אשר יורוך, רוצה לומר שלא יחשוב בעצמו לומר פירושי הוא נאה ומתישב יותר מתקבל מהפי׳ אשר הסנהדרין עושים, אבל ישמור עצמו מזה כי אם לעשות כפי מה שיורו ויפרשו על פי התורה שיורו הם כי הוא הפי׳ האמתי אין עוד מלבדו, ועל המין הג׳ מהגזרה לצורך שעה אמר עוד ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, כי הנה לא תלה זה על פי התורה לפי שלא היה ענינו פירוש, ולא אמר יגידו לך לפי שלא היה מקובל, אבל היה ענינו לבד גזרה מאתם כפי הזמן והמקום ולעשות סייג לתורה, ולזה יחסו לעצמם באמרו ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, ולפי שבמין הראשון מהמקובל לא היה ראוי שיהיה פוצה פה ומצפצף וגם לא במין השני, אבל במין הג׳ כבר יפול הספק להיות כנגד השרשים הכוללים התוריים הג׳ מהסייגים והתקנות לחייבו לאו ושמירה רבה לא תסור מן הדבר וגומר, ואולי אמר לא תסור מן הדבר על כל ג׳ ההוראו׳ הנזכרים שבכלם לא יסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, הנה התבאר שאין יתור כלל בכתובים, והותר עם זה הספק הה׳:
וביאר עונש השופט אשר יבא לשאול ולא יקיים דברי ב״ד הגדול וישנה בהם דבר באמרו והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם. שהוא כל אחד מהסנהדרין שהוא כהן או לוי ועומד שם בכונה רצויה לשרת את ה׳ בדבר המשפט, או אל השופט שהוא ראש הסנהדרין אע״פ שלא יהיה כהן ולוי, הנה ימות האיש ההיא לא בעבור חמר הספק כי אולי יהיה מדיני ממונות ואין בהם חטא משפט מות, כי אם בעבור שלא שמע לב״ד הגדול ולא האמין ששכינה שרויה ביניהם והלך לעשות בהפך מה שאמרו לו שהוא כחולק על השכינה ולכן ראוי שיומת, וכבר אחז״ל (סנהדרין פ״ח) שהיו ממתינים אותו עד הרגל וממיתים אותו ברגל כדי שכל ישראל ישמעו וייראו ולא יזידון עוד, ואחרי שפירשתי הפרשה בח׳ ההודעו׳ האלה ראוי שאבא אל התר הספקות אשר העירותי בם:
ואומר שהנה בהתר הספק הששי ראיתי לרש״י ז״ל דרך נכון שכתב אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין כל שכן כשיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל, רצה בזה שמה שאמרו ז״ל בספרי אפילו יאמרו על ימין שהוא שמאל וכו׳, שהוא כפי מחשבת השואל ודעתו, לא כפי האמת בעצמו, כי ימין הסנהדרין הוא תמיד ימין, והשמאל הוא תמיד שמאל, וכבר יורה על טוב פירושו אמרם בספרי אפילו מראין בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע אליהם, ואליו הסכים הרמב״ן, אבל הרב רבינו נסים קבל הכתוב כמו שהוא ימין ושמאל ודבריה׳ ז״ל על פי פשוטם אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין וגזר אמר שהדברים כפשוטן ושלא דברה תורה והחכמים ז״ל כפי מחשבת השואל, כי אם כפי אמתת הדין שיאמרו הסנהדרין בענין הדין על זולת אמתתו שהוא ימין, בהיותו כפי האמת שמאל, ועל השמאל כפי האמת יאמרו שהוא ימין, אבל אמר שהתורה נהגה במצות כמו שנהג הטבע בדברים הטבעיים ששם במורכב כחות להתמדת מציאותו וטובתו, והם על הרוב יתקנו המורכב ויתמידוהו עם היות שלפעמי׳ על צד הזרות כבר ימשך מהכחות ההם הפסד המורכב כענין בכח המושך ששם אותו הטבע להמשיך המזון הנאות לאותו נמצא עד שאם יתבטל הכח המושך ההוא ימות. עכ״ז לפעמים הכח המושך ההוא ימשוך הדבר הבלתי נאות ויתילדו ממנו חלאים ברב הזמן והטבע לא ישגיח לזה, לפי שכונתו תמיד על התקון הכללי, ולא ישגיח על ההפסד המגיע על צד הזרות, ועל המעט כן היתה המצוה בסנהדרין שהתורה השגיחה על התקון לתקן ההפסד שהיה אפשר שיגיע בחלוף הדעות והמחלוקות ושתעשה התורה תורות רבות, ולתקן זה נתן ומסר הכרעת הדור לחכמי הדור, לפי שעל הרוב ימשך מזה תקון כשיהיה משפטם צודק כי שגיאות החכמים הגדולים מועטות וכל שכן היושבים לפני ה׳ בסנהדרין ועם היות שעל המעט יאמרו על ימין שהוא שמאל, לא חששה התורה להפסד ההוא המועט וראה לסבול אותו מצד התקון הכללי אשר בזה, עוד ראה הרב לומר תשובה אחרת בדבר, והיא שזה שימשך במה שיכריחו החכמים הפסד בנפש כלל גם שיאכל דבר טמא ואסור בחשבם שהוא מותר, לפי שבתקון שימשך לנפש מההכנע למצות החכמים מורי התורה, יסור הרע המעותד להתילד בנפש מהדבר האסור, כמו שיקרה לאדם שיאכל דבר מזיק על דעת שהוא מועיל, ולכן מחשבתו תפעל במאכל ההוא ויסור ממנו היזקו, אם לא שיהיה מופלג ההזק זהו דעתו ולא נחה בו דעתי, לפי שעל הרוב ועל המעט אין ראוי שנאמין שימשך דבר רע מהמצות האלהיות, ולא יצוה הש״י שיאמינו משאת שוא לא על המעט ולא על הרוב, חלילה לרז״ל לכוין לדבר הזה, ולא תסמוך התורה על פועל הדמיון בשומר המצות שיחשוב לטהור הטמא, ולמותר האסור, ולמועיל המזיק, כי הנה תורת ה׳ צדק צדק תרדוף וה׳ אלהים אמת ותורתו אמת, אבל הנראה בו אצלי באמתת הענין הוא שמשפטי התורות הם כוללים ואי אפשר שימצאו בהם כל הדברים המקריים הפרטיים שיקרו בכל יום, ומבואר הוא כי עם היות המשפטי׳ הכוללי׳ ההם צדיקים וישרים בעצמם, כבר יקרה שיבא הדבר באופן שהמשפט הכולל לא יישירהו ולא יצדק עליו, דרך משל כלל גדול אמרו בדיני ממונות המוציא מחבירו עליו הראיה, או חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, וכבר יקרה שהתובע תובע דין אמת ואין לו ראיה או שפרע תוך זמן המיועד לו ואין רואה וכיוצא באלה הענינים, ואז לא ימלט אם שישפוט השופט כפי המשפט הפרטי, ויעול ויחמוס כפי המשפט הכולל, או שישפוט צדק כפי המשפט הכולל, ויעול כפי האמת הפרטי, וככה הענין באותה ששנינו בפרק היו בודקין במסכת סנהדרין שהיו שואלין את העדים בענין הרוצח מכירים אתם אותו התריתם בו, קבל ההתראה וכו׳, המיתו תוך כדי דבור, לפי שכל זה הוא צריך כפי הצדק הכולל והמשפט המוגבל שלא יומת אדם אם לא שידע שיהיה חייב מיתה במה שיעשה, והדיינים כפי המשפט הצודק לא ימותו את הרוצח, אם לא שהרג בעדים והתראה ותוך כדי דבור ובכל אותם התנאים שזכרו, אבל אם ימשך הדבר כן תמיד יהיו הרוצחים רבים ויפסד הישוב המדיני, וכמו שא״ר ז״ל על זה בפרק אלו מציאות (דף ל״ט) לא חרבה ירושלם אלא מפני שדנו בה דין תורה, רוצה לומר כפי האמת הכולל ולא היו מישרים אותו כפי השעה, אבל היו אומרים יקוב הדין את ההר, ויצטרך מפני זה בעם פעמים לדון הדבר כנגד המשפט הכולל הצודק כפי הזמן והמקום לא לעבור על ד״ת, כי אם מפני צורך השעה, ומפני שזה הכח והיכולת רוצה לומר להכות ולהעניש אשר לא כדת ולעבור על דברי תורה ומשפטיה אין ראוי שימסר לכל אדם, כי אם לשרידים אשר ה׳ קורא, לכן צוה ית׳ שהשופטים אשר בכל עיר ועיר ישפטו משפט צדק תמיד ולא יהיה בידם לעבור בדבר על משפטי התורה הכוללים אבל כשיפלא מהם הדבר לענין המשפט שזה יהיה על הרוב כשיתברר אליהם שאינם מסכימים השרשים הכוללי׳ התורניים עם מה ששכלם נותן שראוי לעשות בענין ההוא שלפניה׳ כפי צורך השעה והמקום, ויספקו אם ידינוהו כפי המשפטי׳ המוגבלים הכוללים ויהיה בלתי ישר ולא נאות כפי השעה ושאר הדברים הפרטיים שהיו בדבר. או שידינוהו כפי טבע האמת והענין הפרטי, ולא יספיק יכלתם לזה שאז יעלו לבית הבחירה וישאלו את פי הסנהדרין. כי הש״י נתן בידם רשות ויכלת לישר את הנמוס התוריי ולתקנו כפי מה שיראה בעיניהם בענין החלקי ההוא, ועל זה הענין הזהיר שלא יסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. רוצה לומר כי אף על פי שיצאו משורת הדין הכולל ויקחו הדבר לשמאלו. או בהיות המשפט הצודק לשמאל יגזרו הדבר לימינו לא יסור מדבריה׳. כי מה שיגזרו הם בזה עם היותו כפי השרשים הכוללים על ימין שמאל ועל שמאל ימין. הנה כפי האמת הפרטי וטבע ענין החלקי לא יאמרו אלא על ימין ימין ועל שמאל שמאל, כי הוא מה שראוי שיעשה לא דבר אחר. ובזה האופן כללה החכמה האלהית בתורתו כל חלקי האנשים וכל פרטי מעשיהם בכח הזה שמסר אל הסנהדרין, הנה התבאר שלא יאמרו על ימין שהוא שמאל. ועל שמאל שהוא ימין במה שיגידו הסנהדרין מה שימשכו ויקבלו בקבלתם. ולא גם כן על מה שיפרשו על פי התורה כי בזה וכיוצא בו חלילה וחלילה להם מרשע שיאמרו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין לא כפי האמת גם לא כפי מחשבת השואל. אבל אמרו זה על מה שיגזרו הם כפי צורך השעה כי הנה זהו בערך השרשים התוריים במשפטים הכוללים לזה יקרא ימין לשמאל ושמאל לימין. ולכן הנה בא הכתוב הזה באזהרה השלישית כמו שפירשתי, והותר בזה הספק הו׳:
ואמנם לספק הז׳, והוא מדוע לא נמסרה הכרעת הדינים והכרעת כל המצות אל הנביאים. ולא למשפט האורים והתומים. ולא לבת קול המגיע אל בתי המדרשות. כי אם לחכמים ולמה בדברים המסופקים שהשכל האנושי לא יקיף בם לא נקבל ביאורם על פי נביא. שהוא הספק הח׳, כתב הרב ר״ן שהיה זה לפי שהנביאים לא ינבאו בכל עת והיו צריכים להכין עצמם לנבואה. ומה יעשו בהיות דבר ה׳ יקר מהם. כי לא יוכלו אז לבאר את הספקות ולהכריע המחלוקת מהדינים והמצות, וגם לפי שהיה גלוי לפניו יתברך שהנבואה לא תהיה שופעת תמיד אבל יגיע עת כפי עונותינו לחתום חזון ונביא. ואם היתה הכרעת הדינים או ביאורם מסור לנביאים הנה בהסתלק הנבואה יסור הביאור וההכרעה בטלה. ולכן גזרה חכמתו למסרו לחכמי׳ אשר לא סרו ולא יסורו כמו שהבטיח הנביא (פ׳ וילך) כי לא תשכח מפי זרעו. גם כי בחינת הנביא היה מחוייב שתהיה על פי חכם ותהיה ההכרעה בדבר ההוא מכונה אליו בהכרח. זהו דעתו. ודבריו באמת קיימים ונאמנים אין בהם נפתל ועקש. ועם כל זה ראיתי אני עוד בדבר הזה טעמים עצמיים כפי טבע הענין:
הראשון שהתורה לא נתנה לנביאים בלבד כי אם לכל בני ישראל. ומשה רבינו ביאר אותה אליהם וכמו שאמר פ׳ (דברים) הואיל משה באר את התורה. ואמר וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. וכיון שנתנה לאנשים ההם מחוייב הוא שנאמין שהיתה הבנתה אפשרית אליהם כפי שכלם. והיה דעתם יכול על הקפת האמת בדרכי התורה ומצותיה שאם לא היה כן היתה נתינת התורה אליהם לבטלה מאחר שלא היה יכול השכל האנושי להקיף בהבנת כונתה ועניניה. ולזה אמר רבי יהושע בב״מ פרק הזהב (ב״מ י״ט) לא בשמים היא. ופירש רבי ירמי׳ מאי לא בשמים היא שכבר נתנה לנו תורה על הר סיני. וכתוב בה אחרי רבים להטות. רוצה לומר שנתנה אל בעלי שכל. וצוה השם יתעלה שימשכו אחרי רוב הדעות והשכלתם. והיה אם כן הדבר מסור אל השכלת החכמים. ומפני זה לא היה ראוי שימסר הכרעת הדעות וביאר טעמי התורה והמצות ותעלומותיהם לנביאים לפי שיביא זה לחשוב שלא היה השכל האנושי יכול על השגתם והבנתם אם לא יצטרף אליו רוח נבואיי על ידי הנביאים. אבל מסרה לחכמים שהם כפי קבלתם ודעתם וסדר הנהגתם יכריעו כל מחלוקת ויבארו מה יעשה ישראל:
והטעם השני הוא. שאם היה הכרעת הדעות מסור לנביאים הנה יחשבו בני אדם שלא ביאר משה רבינו את התורה כפי הראוי אליה. ושבאו נביאים אחרים שביארוה יותר ממנו. ויראה מזה שהיתה נבואתם יותר זכה ומפורשת מנבואתו עליו השלום והוא שקר בטל גם יחשבו ההמון שלא יהיו הנביאים ההם מבארים דברי התורה אבל יהיו מתחדשים תורה ומצות ובהיותם סותרים דברי החכמים יחשבו שיהיו סותרים דברי התורה ואם היו עושים תקנות וסייגים היו בעיני העם מצות מחודשות נעקרות משרשיהן ומחודשות אחרות תחתיהן. ולא היתה אם כן התורה האלהית נצחיית לעד ולא היתה מורשה לנו ולבנינו עד עולם. ולא היה אסור התוספת והגרעון במצותיו. ובהיות כי משה רבינו עליו השלום נתעלה על כל בני אדם וגברה מעלתו על כל הנביאים כשנתנה התורה על ידו. והוצרך מפני זה להנבאות פנים אל פנים כדי שידע אמתת הכונה האלהית. עד שמפני זה לא קם נביא עוד בישראל כמשה. הנה אם היה ביד נביא אחד מהבאים אחריו לבאר מצוה מן המצות ולעשות סייג ותקנה כפי צורך השעה כמו שהיו עושים הסנהדרין. היה עולה בלב בני אדם שגם על ידי הנביאים ההם נתנה תורה אם בכללה. אם בחלקיה. ויאמרו הרק אך במשה דבר ה׳ התורה והמצות הלא גם בשאר הנביאים דבר. הנה מפני כבוד משה רבינו עליו השלום וכבוד תורתו הנצחיית. גזרה חכמתו יתברך ששום נביא לא ידבר בענין המצות לא בדרך פירוש ולא בדרך סייג ותקנה כפי השעה. ומסר כל זה לחכמים שלא היה בהם החשש ההוא. ולכן לא רצה הש״י שיהושע יביא לישראל המצות שנשתכחו בימי אבלו של משה שלא יחשבו שהיה שוה גם כן במעלת הנבואה ונתינת התורה והמצות למשה רבינו עליו השלום אבל היה ענין הנביאי׳ לבד להזהיר על שמירת תורה משה. כמו שאמר מלאכי (סימן ג׳) זכרו תורת משה עבדי:
והטעם השלישי הוא כי אם היה כח לנביא לסתור דברי החכמים או לבאר הדברים הנעלמים מהם היה זה הקל ובזיון גדול לבית דין כאשר יתבאר שהם טועים בדבר הלכה. ושהנביא הישר לפניהם דרך ה׳ או גלה עיניהם לראות ובזה לא יאמנו דברי החכמים וגזרות בית דין. לא לבד באותו דבר שהנביא יסתור אותו או יבארו. אבל גם בכל שאר הדברים. ולפי שכבוד בית דין ויראתו הוא עמוד התורה ושרשיה להדרכת העם במצות ולשישמעו את דבריהם רצה הקב״ה שימסר אליהם ביאור המצות והכרעות הדעות ולא יהיה מקום לנביא בזה כדי שלא יפול בהם חשד כלל וכמו שעשה בענין העדים הזוממים שאם הרגו אין נהרגים מפני כבוד בית דין וכמו שיתבאר:
והטעם הד׳ הוא. כי אם היו הנביאים מבארים ספקות התורה ומצותיה היו החכמים מתרשלי׳ בעיון התור׳ ולמודה והבנתה. ולא היו שוקדי׳ על דלתותיה יום יום. ולא עמלים עצמם להשיג תעלומותיה בסמכם על ביאור הנביאי׳ והכרעתם וגם מה שיבינו אחרי החקירה והעיון בדברי האלהים יספקו בו ולא יבטחו בעצמם עד בוא דבר הנביא. אמנם כאשר לא יהיה לנביאים מבוא בביאור התורה והמצות יתעצמו החכמים ויפליגו בעיונם ויבטחו בדעתם וקבלתם כיון שאין להם על מה שיסמכו כי אם שכלם ודעתם הטוב:
והטעם הה׳ הוא. כי החכמי׳ מורי התורה היה בהם רוח נביאיי חל עם יושר שכלם וחכמתם. וכמו שהוכיחו זה בפ״ק ממסכ׳ בתרא אמרו שם אמר אמימר חכם עדיף מנביא שנאמר ונביא לבב חכמה מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול וכו׳. שרצו בזה שהחכם ישער הדברים בשכלו ובחכמתו ויסייעהו בדבר העזר האלהי ורוחו. והנביא אין לו כי אם אשר יראה יגיד ולכן יהיה חכם עדיף ומשובח יותר מהנביא ורצה לומר באמרו החכם שהוא עדיף מהנביא בחכם האלהי התורני ההוא. והוכיחו בגמרא פרק קמא דבבא בתרא שהיה רוח נבואיי נמצא בחכמים ממה שאמרו גברא רבא אמר מילתא ומתאמרה הלכה למשה מסיני כותיה. ואיך יפול השכל האנושי בדבר הנבואיי שנאמר למשה רבינו בסיני אם לא בהיות רוח נבואיי מצטרף אל הכח השכלי ההוא. ולכן להיות החכמים רוח ה׳ דבר בם היתה הכרעת הדעות וביאר ספקות התורה נמשכת אליהם ולא היה מבוא לנביא בהם לפי שאיך יהיה הנביא ברוח אלהים שבו חולק על החכמים שגם בהם דבר. כי שניהם רוצה לומר הנביא והחכם משתתפים בכח הנבואי אשר בהם עם היות שיתחלפו בפחות ויתר. ואם כן איך ימצא ביניהם סתירה כיון שכלם נתנו מרועה אחד. ובהיות ההכרעה נמסרת לחכמים לקלות מציאותם והתמדתם בכל דור ודור לא היה ראוי שהנביא יסתור דבריהם. הנה נתתי בדבר הזה ה׳ טעמים יקרים ואמתיים בעצמם. יראה מהם שביאור התורה והכרעת הדעות וסדור הסייגים והתקנות המתמידות לא היה ראוי שימצאן כי אם בחכמים מורי התורה. אמנם הנביאים אין להם מבא בזה מאשר הם נביאים כי אם מאשר הם חכמים.
ואמנם אליהו בהר הכרמל וכן נביאים אחרים היו מצויים להוראת שעה לבטל את המצוה מפני הצורך כפי ענין נביאותם לא בתמידות. ולא בענין ביאור המצות כי אם לפי שעה ולעבודת השם יתברך. וכמו שיתבאר אחר זה. והותרו בזה הספקו׳ כלם עם ביאור הדרוש בשלמות:
ואמר כי יפלא ממך דבר למשפט – לפי שידוע דלאו כולי עלמא דינא גמירי והדיין צריך ליקח עצה מהחכם. לזה אמר כי יפלא ממך דבר למשפט וקמת ועלית ובאת אל הכהנים. שהם מורי התורה. והגידו לך את דבר המשפט. אבל השמר לך שתעשה כדבריהם. ולא תסור מן הדבר אשר יגידו לך.
כי יפלא ממך – אף על פי שמניתם השופטים בכל עיר ועיר, כדי שכל בית דין ישפוט את עירו, הנה בהולד ספק איך היה מפי השמועה, לא ישפטוהו בית דין של אותה העיר כפי מחשבתם, אבל יהיה פסק דין כפי מחשבת רוב בית דין הגדול. וכן כשלא ירבו אלו על אלו.
כי יפלא ממך, even though you have appointed competent judges in each town and city, in order that each court would dispense justice in its home base, if a doubt arises as to what the correct ruling is according to reliable tradition, the local court is not to hand down a ruling according to their opinion when it is not supported by authentic tradition, but the problem should be submitted to the Supreme Court, Sanhedrin. The same holds true when the judges in the local court were deadlocked.
(ח-יא) וסמך לזה עניין אחר כולל לשופטים ואמר, כי יפלא ממך דבר למשפט וגו׳.
וזה אינו עניין ׳צדק צדק תרדוף׳ (לעיל טז כ), ש׳צדק צדק תרדוף׳ הוא שגם שאינו כתוב אותו הדין, כשימצאוהו לאמיתו – יודו לו כל העמים כי הוא הנכון והאמת. אבל עניין ׳כי יפלא׳, הוא על דבר שאינו כתוב, ויש ריב וטעות תלוי בשיקול הדעת1, אז ציותה תורתנו הקדושה שילכו אל בית דין הגדול, ואותו הדבר שיאמרו יעשה, ואינו צריך עוד לחפש אחריו גם כי יראה לו אולי חמס.
ואמר עוד ושמרת לעשות ככל אשר יורוך, ר״ל שיזכור אותו המשפט והדין, וכן יעשה פעם אחרת שיבוא לידו אותו הדבר, גם שאולי לא יתיישב בדעתו – יעשה. וכן אמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, וכן דרשו ז״ל (ספרי) ׳אפילו אמרו לך על ימין שהוא שמאל׳:
[אף שלא השלים הפרשה כאן, אין חסר מהכת״י].
1. אך בנדפס: ׳בהיוולד ספק איך היה מפי השמועה׳. ובמהדו״ק: ׳אם נולד ביניהם ספק בדין ותהא הלכה בכלל רופפת בידם׳.
לשון הבדלה והפרשה שהדבר נבדל ומכוסה ממך וכו׳. פירוש, כי לשון ׳הפלאה׳ עיקרו הוא פרישה, שכן תרגומו בכל מקום ׳ארי יתפרש׳, רק כי כאן לא נוכל לפרש אותו כל כך לשון הפרשה, כי הפרשה משמע המפריש דבר מדבר, [ולכך] צריך לתקן הדבר, דענינו לשון הבדלה, כי כל הפרשה הוא הבדלה. ולשון הבדלה שייך כאן, שהדבר נבדל ומכוסה ממנו. והוסיף (רש״י) לשון ׳מכוסה ממך׳, כי לשון הבדלה דעלמא לא יתכן גם כן כאן, דלשון ׳הבדלה׳ הוא דבר הנבדל מדבר. ולפיכך הוסיף ׳ומכוסה׳, כלומר שכל דבר שהוא מובדל מן האדם – הוא מכוסה, לכך נכתב כאן לשון ״כי יפלא״, שפירושו לשון הפרשה, וכל הפרשה הוא הבדלה, ולא סתם הבדלה – רק מכוסה:
בין דם טהור לדם טמא וכו׳. דאם לא כן, מאי ״בין דם לדם״. וקשה לפירושו, דאם כן לא לכתוב רק ׳כי יפלא דבר דם ודין ונגע ממך׳, ויהיה פירושו אם הוא טמא או טהור, וכן בדין ונגע, ולמה הוצרך למכתב כלל ״בין דם לדם״. ויש לתרץ, דאורחא דמלתא נקט, כי ההפלאה – שנעלם החילוק שיש בין דם הטמא לטהור, ובשביל כך אינם יודעים. לפי שיודעים שזה הדם טמא, ורוצים לטמא את האחר גם כן, ואין יודעין החילוק ביניהם. או איפכא, שיודעים כי זה הדם טהור, ורוצים לטהר את האחר גם כן, ואינם יודעים החילוק שביניהם. לכך כתב ״בין דם לדם בין דין לדין”
:אבל בספרי, ומייתי לה בפרק הנחנקין (סנהדרין פז.), לא אמרו כך, רק אמרו ״בין דם לדם״ בין דם נדה לדם יולדת לדם זיבה, ״בין דין לדין״ בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני מכות, ״בין נגע לנגע״ בין נגעי אדם לנגעי בתים לנגעי בגדים. ובפרק הנחנקין (סנהדרין פז ע״ב) מפרש התם דההפלאה הוא בכל אחד ואחד בפני עצמו; בדם נדה במאי הם חולקים, ובדם יולדת גם כן במאי חולקין, ובדם זיבה גם כן, כדמפרש התם. ואם כן צריך לפרש ״בין דם לדם״ – הדינין שיש בדם נדה שאינם בדם יולדת וזיבה, וכן הדינים שיש בדם יולדת, ואינן בדם נדה, מחולקים בהם, ונעלם מעיניהם. והשתא שפיר יתפרש ״בין דם לדם״. והרמב״ן נדחק מאוד בפירוש הך ברייתא לפרש מלת ״לדם״ כמו ׳בדם׳, ואינו נראה נכון. אבל רש״י שמפרש ׳בין דם טמא לדם טהור׳, לא פירש אליבא דבריית
:ומצאתי בגמרא פרק הנחנקים (סנהדרין פז.) שלא גרס שם למ״ד אצל ׳לדם יולדת׳, וכן בכל הני, רק כך גרסינן ׳בין דם נידה דם יולדת דם זיבה׳. ונראה שזהו גירסת רש״י, שמפרש הך ברייתא ׳דם נדה דם יולדת דם זיבה׳ הכל על ״דם״ הראשון. והשתא יהיה פירושו כמשמעו, בין דם טמא לדם טהור, רוצה לומר אם הוא טמא אם הוא טהור, כך הוא פירוש הכתוב, אלא שרבותינו ז״ל פרשו דחילוק זה נמצא בכל דמים, בין דם נדה, דם יולדת, דם זיבה. כך נראה גירסת רש״י:
שיהו חכמי העיר חולקים וכו׳. ואין זה סותר למה ששנינו בספרי; ״דברי״ – אלו ערכין וחרמים והקדשות. ״ריבות״ – זו השקאת סוטה ועריפת עגלה ערופה וטהרת מצורע. דודאי בספרי דרשו כן, דלמה הוצרך למכתב עוד ״דברי ריבות״, אחר שכבר כתב ״כי יפלא בין דם לדם״, ודרשו דהאי ״דברי ריבות״ – שיהיו חולקין בו החכמים, הם דברים אלו דמפרש. אף על גב דלפי פירוש ספרי ״ריבות״ קאי על הדין, דהיינו עגלה ערופה שנקרא ״ריבות״, שאין זה כך, שגם לפירוש ספרי ״ריבות״ פירושו שהחכמים חולקים ומריבים, רק שנקרא השקאת סוטה ועגלה ערופה יותר ״ריבות״, מפני שהם מריבים בדין שהוא ריב בעצמו, שהרי השקאת סוטה בא בשביל ריב בין איש לאשתו. וכן עגלה ערופה בא על ידי מריבה שהרגו. וערכין וחרמים נקראו ״דברי״, שבא על ידי דבורו
:ואם תאמר, מאי שנא הני דכתב לה בפירוש בקרא, דהיינו ״בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע״, וכל הני ערכין וחרמים ושאר מילתא, לא כתב בפירוש בקרא. ויראה לומר, דכל הני ג׳ דברים, דהיינו דם נדה דם יולדת, וכן דין, וכן נגעים, הם תיקון מציאות מין האנושי וסדר מנהגינו. שהוא יתברך תיקן הווייתנו על היותר שלם. וידוע כי מציאות האדם יושלם בג׳ דברים; דכל אדם צריך תקון עצמו. וצריך לאשה, והוא תקון ביתו. וצריך לעסוק בממון כדי לפרנס עצמו ולהחיות עצמו, ובזה צריך לתקן מה שיש לו עם זולתו. ונגד האשה אמר ״בין דם לדם״, דהיינו מה שתיקן לך הקדוש ברוך הוא איך יתנהג עם האשה להיות עמה בדם נדתה, וביולדת ובזיבה. וכן הנהגתו עם האחרים, והוא ״בין דין לדין״. וכן מה שצריך תקון עצמו, והוא נגעים, דהוא נגע בגופו. ואלו הם עיקר הנהגת האדם, שבו יושלם תקון מציאותו; בעצמו, ובאשתו, ועם אחרים. ואשתו הוא כמו ממוצע בין עצמו ובין אחרים, דאשתו כגופו דמי (ברכות כד.). וכאילו אמר, אלו שלשה וכיוצא בהם, שהם כוללים כל הנהגתינו:
ולפיכך אמר כי אלו הדברים ראוי לבית דין הגדול שבירושלים לתקן. כי הם ״עיני העדה״ (במדבר טו, כד), אשר בם תולים כל העולם וכל הישוב. ולכך כתב כאן ״וקמת ועלית״, כלומר שהבית דין הוא באמצע הישוב (סנהדרין לז.), שהכל פונין אליו. וראוי לבית דין אשר שם לישב ולהנהיג את ישראל. ואחר כך קאמר דאף שאר דברי ריבות יש לך לשמוע, כדי שלא ירבו המחלוקות בישראל. דזהו גם כן ישוב ישראל, שלא ירבו המחלוקות. ולפיכך זכר ג׳ שהם בעצמם תיקון הנהגת האדם, ואמר אחר כך כי אף שאר דברים מחויב לשמוע אליהם, כדי שלא ירבה המחלוקת, ויהיו כל חלקי ישראל מקושרים, ולא יהיה ריב ביניהם:
מִמְךָ דָֿבָר: הדלי״ת רפה. [דָבָר].
דָ֨ם ׀: בפסק. [בֵּין⁠־דָּ֨ם ׀].
שהדבר נבדל ומכוסה ממך. וא״ת ל״ל כפל לשון דנקט. וי״ל דמתחלה פי׳ שהוא ל׳ הבדלה ופרישה, כי כל הנעלם ומכוסה ממנו נפרש ונבדל ממנו, ואחר כך חזר ואמר שהדבר נבדל כו׳, מפני שהמכוון מכי יפלא ממך הוא מענין כסוי שנעלם ומכוסה ממנו, משום הכי הוצרך הרב להעתיקו מעניין לעניין:
זה מטמא וזה מטהר. ר״ל מה שכתוב ובין דם לדם וגו׳, לא יודעים כל עיקר, אלא מובדל ומכוסה מהן, אבל מה שכתוב דברי ריבות, יודעין, אלא שזה מטמא וכו׳, דאל״כ מה זה דכתיב כי יפלא משמע דמכוסה מהם שאין יודעין כל עיקר ואח״כ כתיב דברי ריבות משמע שזה מטהר וזה מטמא וגו׳. [בשם מהרי״ץ]: והרא״ם פי׳, וההפרש שבין זה הספק ובין כי יפלא ממך בין דם לדם וגו׳ הוא, ששם היה הספק בדם עצמו אם הוא טהור או טמא, או אם הבעל דין זכאי או חייב, אבל הכא הוא הספק על דברי חכמי העיר, שא׳ מזכה וא׳ מחייב, על מי ראוי לסמוך. א״נ שבתחלה סתם כי יפלא ואח״כ פי׳ דברי ריבות שזה מטהר וזה מטמא וכו׳:
מלמד שבהמ״ק גבוה מכל המקומות. פי׳ מכל המקומות שבשאר ארצות, לאפוקי בא״י היה עין עיטם גבוה ממנו, כמו שפרש״י לקמן (דברים ל״ג:י״ב) בפסוק ובין כתיפיו שכן. [תוספות (סנהדרין פז.)]:
The matter is separated and concealed from you. You might ask why Rashi seemingly repeats himself? The answer is that first he explains that it [יפלא] denotes "separation or setting apart" because anything hidden and covered from a person is separated and set apart from him. Afterwards he repeats, "The matter is separated, etc.,⁠" because כי יפלא ממך actually means that it is hidden and covered from him. Therefore [in the second sentence] Rashi [repeats the meaning of יפלא] from [its actual] meaning to [its related] meaning.
One finding that it is unclean, the other that it is clean. Rashi means that when Scripture writes "between blood and blood, etc.,⁠" [it means that] they know nothing at all; rather, [the law] is separated and covered from them. But when it is written "matters under dispute,⁠" they know [to some extent], except that "one finds that it is unclean, the other that it is clean.⁠" Otherwise how is it written, "If a matter of law is too abstruse,⁠" which implies that it is covered from them and they know nothing at all, and then write "matters under dispute,⁠" which implies that "one finds that it is clean, the other that it is unclean, etc.⁠" (In the name of Maharitz). Re"m explains that the difference between the doubt [argument] over here and between [the earlier statement], "If a matter of law is too abstruse, etc. between blood and blood,⁠" is that there the doubt involved the blood itself, whether it was clean or unclean, or if the plaintiff is not guilty or guilty. But here the doubt involves the words of the city's wise men, that one rules "not guilty" and one rules "guilty" [and the doubt revolves] upon whom to rely. Alternatively, the verse first makes a general statement, "If a matter of law is too abstruse, etc.,⁠" and then it explains, "Matters under dispute etc,⁠" one finding that it is clean, the other that it is unclean, etc.
This teaches that the Beis Hamikdosh was loftier than all other places. Meaning [that it was higher] than all other places in other countries, but excluding Eretz Yisoel where Ein Eitam was higher, as Rashi explains below (33:12) on the verse, "And He resides between his shoulders. (Tosafos in Sanhedrin 87a).
כי יפלא וגו׳ למשפט – הוצרך לומר למשפט, להעיר שלא נאמרו דינים אלו אלא במורה שהוא ראוי להורות משפט, וכן אמרו במשנה (סנהדרין פ״ו:) תלמיד שאינו ראוי להוראה פטור, אלא שראיתי בברייתא (שם פ״ז.) שדרשו פיטור תלמיד שאינו ראוי להוראה מאומרו כי יפלא במופלא שבב״ד, וכתבו רש״י ותוס׳ בהנחנקין שפירושו מופלא מומחה ולמעוטי תלמיד, והרמב״ם פירש בי״ד (הלכות ממרים פ״ג ה״ה) שהכוונה הוא מי שלא יפלא ממנו אלא דבר מופלא, ומעתה לפי זה אומרו למשפט לומר שאין הדין האמור בזקן זה אלא בהוראה למעשה, וכמו שאמרו במשנה שם וז״ל אינו חייב עד שיורה לעשות שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון ע״כ, והנה מפסוק זה אין הוכחה אלא על מעשהו על פי הוראתו ולא אם הורה לאחרים לעשות, ולמדין לה מאומרו למשפט שאם הורה לאחרים חייב.
או ירצה על זה הדרך כי יפלא וגו׳ למשפט הגם שהיה הלכה למעשה והורה לעשות הפך כוונת החולקים ונמצא הדין לא כן הוא אף על פי שהורה בדבר שחייב על זדונו כרת וכו׳ לא יומת פירוש הגם שהורה לעשות הפך הרבים החולקים עליו לא יומת עד שיורה לעשות הפך אשר יגידו עליו בית דין הגדול שבלשכת הגזית, וכן מוכיחים הדברים בסנהדרין.
כי יפלא ממך דבר למשפט, "If a matter of judgment is hidden from you, etc.⁠" The apparently extraneous word למשפט is needed to remind us that the subject matter now being introduced, i.e. the "rebellious elder" who will be executed for insubordination to the Supreme Court, is applicable only to the kind of person who had himself been ordained as judge, etc. (compare Mishnah Sanhedrin 86). If the dissenting opinion was handed down as law by a student who had not yet been ordained, such a pupil is not liable to the penalty provided for in our paragraph. I have found a Baraitha in Sanhedrin 87 which derives the fact that an unordained student is free from the death penalty from an interpretation of the word כי יפלא in our verse as not meaning "if it is concealed,⁠" but "if the most distinguished one of the judges errs.⁠" If we base ourselves on this exegesis we can understand why the Torah added the word למשפט. It means that unless the dissenting opinion was actually formulated as a practical judgment, –as opposed to a learned opinion,- such as by the presiding judge of the Sanhedrin- the penalty provided in our paragraph is not applicable. This is also why the Mishnah added that the words in verse 12: "and the man who will act deliberately sinfully, etc.⁠" prove this point. Accordingly, our verse would prove that the dissenting elder is guilty of death only if he personally acts against the majority decision but not if he instructed others to do so. The word למשפט is needed therefore to also make him guilty if he instructed others to act on the basis of his dissenting ruling.
We may also approach the verse from the following angle. כי יפלא …למשפט, "Even if the dissenting opinion was issued as an instruction to act contrary to the majority ruling of the local court, and it is proven that the majority opinion was in error, if the subject matter was one where deliberately sinning carries the karet penalty, etc., the dissenting judge will not be executed unless he repeated the same ruling in the face of the majority opinion of the Supreme Court, openly defying them.⁠" This is also the concensus of the sages in the Talmud on the application of this halachah.
כי יפלא – במופלא שבב״ד הכתוב מדבר.
ממך – זה יועץ וכן הוא אומר ממך יצא וגו׳ יעץ בליעל.
דבר – זו הלכה.
למשפט – זה הדין.
בין דם לדם – זה דם נידה וזיבה ודם לידה.
בין דין לדין – דיני ממונות ונפשות ומכות.
ובין נגע לנגע – זו נגעי בגדים נגעי אדם ובתים.
דברי – אלו חרמים והקדשות וערוכין.
ריבת – זו השקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע.
בשעריך – זו לקט שכחה ופיאה.
וקמת – בב״ד.
ועלית – מלמד שבהמ״ק גבוה מא״י וא״י גבוה מכל הארצות.
אל המקום – מלמד שהמקום גורם.
אשר בחר ה׳ אלהיך בו – פרט לב״ד שביבנה. והטעם שצריך מופלא שבב״ד לפי שמופלא נקרא תעלומת החכמה ואין חולקי׳ בתעלומת החכמה.
יועץ – זה עיבור שנים ואם מחולקים בעיבור חייב ג״כ לעלות אל המקום וכו׳. דבר. הוא הלכה למשה מסיני והוא תורה שבע״פ. משפט. הוא י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן והן ד׳ חלקי התורה כנגד פרד״ס. בין דם לדם. שהתורה נחלק לששה חלקים. טהור וטמא. אסור ומותר. חייב וזכאי. בין דם לדם. הוא אסור ומותר כדי לטהר אשה לבעלה. בין דין לדין. הוא חייב וזכאי. בין נגע לנגע. הוא טמא וטהור. דברי ריבת בשעריך זהו שנאמר אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה. כי ב׳ דברים הן בין אדם למקו׳ ובין אדם לחברו. ובבין אדם לחברו יש ב״ד אדם ששוה בערכו ועניים ואביונים שלמטה מערכו וזה שאמר הכתוב אורח חיים למעלה למשכיל שישכיל ויזהר בין אדם למקום ולחברו. למען סור משאול מטה. הם העניים והאביונים שאין להם להשען רק על אביהם שבשמים שהוא יריב ריבם וזה שאמר הכתוב כאן דברי. זו הקדשות וכו׳ הוא בין אדם למקום. ריבת. הוא בין אדם לחבירו. בשעריך. אלו העניים שלמטה מערכו שנאמ׳ בהם ואכלו בשעריך ושבעו.
וקמת – מב״ד שמחולקי׳ עם ב״ד שבשעריך.
כי יפלא – לשון הבדלה ופרישה, שהדבר נבדל ומכוסה ממך:
למשפט – דבר שהובא למשפט:
בין דם לדם – כפי פשוטו בין דם לדם בענין רציחות, כלומר בין דם נקי לדם חייב, או בין דין לדין – הם דיני ממונות, או בין נגע לנגע – כגון פצע וחבורה ודחיפה או שאר מיני חובל בחבירו, כל דברי ריבות אשר יהיו בשעריך, ודבר הכתוב בהווה, כי בעניני המשפטים יהיו המחלוקות יותר משאר ההוראות, אבל דיני הזקן שוה בכלם:
ועלית אל המקום – אל הסנהדרי גדולה היושבת בלשכת הגזית, כי משם תצא תורה לישראל:
בין דם לדם – מלת בין אינו כאן מלת היחס כמו בין מים למים להבדיל היחס שבין שני דברים, כגון שבא לפניו שני מיני דמים, ומופלא ומכוסה ממנו איזה מהם טמא ואיזה טהור, כי לא מצאנו ההכרח לעלות לב״ד הגדול מסבת ספק כזה, אבל הכתוב ידבר מספק שנפל בעצם דבר אחד לבדו כגון שיש כאן אחד משלשת מיני הדמים, דם נדה או דם זיבה או דם יולדת, ונחלקו בו אם דם זה מטמא או לא, אם זו טמאה לידה או לא, אם זו זבה או לא. או שבא לפניהם אחד משלשת מיני הדינים, דיני ממונות או דיני נפשות או דיני מלקות, ונחלקו בו אם הוא חייב או לא. או שיש כאן אחד משלשת מיני נגעים, נגע אדם, או נגע בתים, או נגע בגדים ונחלקו אם הוא טמא או לא. לפי״ז אות למ״ד במלת לדם הוא למ״ד המתחלק אל הפרטים, כמו שלשה עשרונים לפר (פינחס כ״ח כ׳), לשבעת הכבשים (שם כ״א), ליום שבעת ימים, שמכוונם לכל אחד מן הפרים, לכ״א משבעת הכבשים, לכל יום משבעת הימים, כן לדם לכל אחד מן הדמים, לדין לכ״א מן הדינים, לנגע לכ״א מן הנגעים, ומלת ״בין״ הוא ע״ד ששמשוהו רבותינו להשוות בין המתחלפים, כאמרם בין בזה בין בזה, בין כך ובין כך, כלומר הן כך והן כך, ועד״ז (דברי הימים ב י״ט) וכל ריב וגו׳ בין דם לדם בין תורה למצוה לחקים ולמשפטים. (עמ״ש בחקותי כ״ז י״ב ובמטות למ״ד י״ז) וטעם המקרא כי יהי׳ מופלא ונעלם ממך דבר למשפט, הן שיהי׳ ההעלם באחד משלשת מיני הדמים, הן שיהי׳ באחד משלשת מיני הדינים, הן שיהי׳ באחד משלשת מיני נגעים. והתרגום הנכון במלת בין כרמ״ד (עס זייא), בין דם לדם (זייא עס איינער דער בלוטסאבפליססע), בין דין לדין (זייא עס איינע דער רעכטסזאכען), בין נגע לנגע (זייא עס איינע דער אויסזאֶטצע). והמתרגמים החדשים שתרגמו מלת בין (צווישען) טעות הוא בידם.
כי יפלא ממך דבר למשפט – כבר צוה להעמיד שופטים בכל עיר, אם כן ודאי כי יפלא ממך דבר למשפט אינו אלא כשחכמי העיר (השופטים) חולקים בדבר, כמו שפירשו חז״ל {סנהדרין פ״ז., נדה י״ט.}, אך אין זה נלמד ממלות דברי ריבות בשעריך, כי מחלוקת החכמים איננה ריב, ומלות דברי ריבות בשעריך, ענינן שבעלי הריב מתעצמים בטענותיהם עד שאין השופטים יודעים להכריע מי חייב ומי זכאי, או שיודעים מי הוא החייב ואין בידם להכריע באיזה שיעור הוא חייב, ובאמרו כי יפלא ממך, הדבור חוזר אל העם כלו, כי כשהשופטים חלוקים, העם לא ידע מה יעשה, ואז מצוה על הקהל ההוא לשלוח שלוחים לבית דין הגדול.
{כי יפלא – אוהב גר נתיב כ״ב.}א
בין דם לדם – שלא ידעו השופטים להחליט אם ההריגה היתה בזדון או בשוגג. והנה ההפלאה והספק הוא בין דם לדם, שלא ידעו להבחין מה הוא הדם הזה, כלומר איך היתה ההריגה הזאת, אם בשגגה ואם בזדון. מליצת בין ל... משמשת כשהכוונה להבחין דבר מדבר, כגון אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו {יונה ד׳:י״א}, ובין טמא לטהור יודיעום {יחזקאל מ״ד:כ״ח}.
בין דין לדין – בין תביעה לתביעה, כלומר לא ידעו להבחין אם מה שראובן תובע משמעון, היא תביעה צודקת אם לא.
ובין נגע לנגע – בעניני פצע וחבורה (כפירוש ראב״ע ורמב״ן), ומצאנו נגע להוראה זו, נגע וקלון ימצא (משלי ו׳:ל״ג), שפירושו בצדו כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם {משלי ו׳:ל״ד}.
{ובין נגע לנגע – מה שרצה המבאר לנתיבות השלום לסייע לפי׳ רשב״ם, שלא נמצא נגע אלא הויה עצמה, איננו, כי כן נמצא נגע וקלון ימצא (משלי ו׳) ואיננו אלא פצע וחבורה.}ב
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), כ״י קולומביה X 893, שוקן.
ב. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), כ״י קולומביה X 893, שוקן.
בפסוקים ח–יג, מתמנה בית הדין הגדול, היושב במקום המרכזי של האומה, מקדש התורה, כסמכות העליונה היחידה האחראית על מסירת ופירוש התורה לאמיתה, ועל כל התקנות הבאות להבטיח את קיומה הנכון של התורה. ההכרעות הניתנות על ידי סמכות זו אינן נתונות לערעור, וכלל העם וחכמי התורה חייבים לקיימן ללא סייג.
כי יפלא – כבר אמרנו (פירוש, ויקרא כב, כא) ש״פלא״ הוא אירוע שאינו קשור כלל וכלל לסדר הקיים של הדברים; הוא לא תלוי בסדר הטבעי, אלא נובע ממעשה רצוני של הכל⁠־יכול. המשמעות הבסיסית של ״פלא״ היא להיות מבודד, ללא קשר לדבר אחר.
פסוקנו עוסק באדם שתפקידו הוא ללמד תורה ולהכריע הכרעות על פי התורה, ואדם זה נקלע לנידון שאינו מצליח למצוא לו שום קשר ודמיון עם עובדות וכללים אחרים של התורה שאינם מוטלים בספק. אין לו שום עובדה או כלל שהוא יכול ללמוד ממנו את ההלכה במקרה הנידון: הנידון הוא ״פלא״ בעיניו.
בנוסף על כך, מלשון זו לומדים חז״ל (סנהדרין פז.) שפסוקנו עוסק באדם הבקיא בתורה והמוכשר בדרך כלל להורות. הוא איננו עוסק באדם שאינו מוסמך להורות על פי התורה בשום עניין. אדם כזה איננו נידון כ״זקן ממרא״ הפועל בניגוד לסמכות בית הדין הגדול (פסוק יב): ״⁠ ⁠׳כי יפלא ממך דבר׳, במופלא שבבית דין הכתוב מדבר, למעוטי תלמיד״ (תוספות סנהדרין פז.). ואכן אצל תלמיד שלא הגיע להוראה, כל דבר הוא ״פלא״ (עיין רמב״ם בפירושו למשנה).
בין דם לדם – ״בין דם טמא לדם טהור״; בין דין לדין: ״בין דין זכאי לדין חייב״; ובין נגע לנגע: ״בין נגע טמא לנגע טהור״ (רש״י כאן). אלה הם שלושת התחומים העיקריים שיכול להתעורר בהם ספק בהוראה: איסור והיתר (״בין דם לדם״), דיני ממונות ונפשות (״בין דין לדין״), טומאה וטהרה (״ובין נגע לנגע״). לשון ״בין וכו׳ ל⁠־״ מבטאת את הספק. יש ספק אם הדם טמא או טהור (לבעל), אם הנאשם חייב או זכאי, או אם הנגע הוא נגע טמא או נגע טהור.
(גירסתנו בברייתא נשמטה כנראה מעיני ר״א מזרחי, שכן לא נאמר שם [סנהדרין פז.] ״⁠ ⁠׳בין דם לדם׳, בין דם נדה לדם לידה לדם זיבה״, אלא ״בין דם נדה דם לידה דם זיבה״, וכן גם ״דיני נפשות דיני ממונות דיני מכות״, ״נגעי אדם נגעי בתים נגעי בגדים״. ברור שהברייתא אינה מתארת את צדדי הספק אלא מונה את הנושאים ההלכתיים הכלולים ב״דם״, ״דין״ ו״נגע״, שיכול להתעורר בהם ספק; והוא הדין בנושאים המנויים בהמשך הברייתא: ״החרמין והערכין וההקדשות״ וכו׳.)
דברי ריבת בשעריך מסכם את כל שאר המקרים שמתעוררים בהם ספקות בנוגע להלכה. ספקות אלה לא הוכרעו ״בשעריך״, בבתי הדין של העיר והשבט (עיין פירוש לעיל טז, יח), אלא הם עדיין שנויים במחלוקת והם ״דברי ריבות״ בין הפוסקים.
וקמת – ״מבית דין״ (סנהדרין פז.). כל בית דין ״יושב״ בדין. בכל עיר ועיר היה יושב בית הדין בכל יום ויום עד חצות היום, וכל מי שביקש פסק דין או הכרעה הלכתית היה יכול לפנות לבעלי ההוראה. ואם בית הדין עצמו היה זקוק להוראה בגלל ספק שלא הוכרע, היה עליו להפסיק את דיוניו ולעלות אל המקום שבו תתקבל הכרעה על כך (רש״י שם).
ועלית – ״מלמד שבית המקדש גבוה מארץ ישראל״ (שם). מקדש התורה, שבית הדין הגדול קיים בו את דיוניו, היה גבוה מכל מקומות המגורים בארץ ישראל.
אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיך בו – ״מלמד שהמקום גורם״ (שם). המקום עצמו הוא גורם יסודי בהלכה שנקבעה כאן. ה׳ בחר במקום יחיד כדי להפקיד בו את העדות להתגלות תורתו, והמעשים הסמליים הנעשים שם נועדו למסור לאומה את דרישותיה של תורה זו. התמסרות האומה לתורה זו תתבטא שם על ידי מעשים סמליים, ומקום זה עצמו נועד להיות מקום מושבה הבלעדי של הסמכות העליונה להבנתה ולקיומה המעשי של תורת ה׳. לפיכך מרכזה הסמלי של התורה והמרכז לקיומה המעשי יהיו באותו מקום ממש.
ניתן לומר שהסנהדרין תלויה בלשכת הגזית כדרך שהכהן תלוי בבגדי הכהונה. הסנהדרין היא מועצת התורה העליונה, הכוללת את העילית הרוחנית של האומה; אך רק על אדמת המקדש, בלשכה לצד המזבח, יש לסנהדרין את כוחה המלא, ורק כל עוד היא יושבת שם יש לה רשות לדון דיני נפשות. רשות זו נתונה לסנהדרין עצמה וגם לבתי הדין הבאים מכוחה בכל ערי הארץ. וכך גם, רק אם הכרעת הסנהדרין יצאה ממקום זה, הממרה בה חייב מיתה (עיין סנהדרין יד:; עבודה זרה ח:; רש״י ותוספות שם; השווה פירוש, ויקרא ד, ג).
[יח] כי יפלא ממך דבר – אחר שהזהיר למנות שופטים בכל עיר ועיר והם יהיו ג״כ המורים את העם את כל דברי התורה, וצוה שיהיה סנהדרין גדולה ממונה על כולם כנ״ל, למד אותנו באם יקימו חלוקי דעות במשפטי התורה או שיסתפקו באחת מהלכותיה איך יתנהגו, וכבר בארתי (ויקרא) ההבדל בין הפלאה ובין העלמה, שההפלאה מציין עת ידרוש ויחקור על הדבר והוא רחוק מהשגתו, ויפול רק על המורה שהוא ראוי לו לחקור ולדרוש את הדבר, לא המון עם שאין להם ענינים עם ההוראה עליהם יפול לשון העלמה לא לשון הפלאה, וע״כ במ״ש כי יפלא ממך דבר מדבר במופלא שבב״ד, פי׳ באחד מן המורים והשופטים (כמו שפרש״י בסנהדרין דף פט) לא מן המון העם. והנה דברי התורה יחלקו לג׳ ענינים א) דברים התלוים בבינה אנושית ובסברא כמו עבור שנים וקביעת חדשים שהם תלוים בידיעת תהלוכות הכוכבים וחכמת התכונה, וזה נקרא בשם עצה ובינה כמ״ש ומבני יששכר יודעי בינה לעתים (דברי הימים א י״ב:ל״ג), וכן נקרא זה בשם עצה, שהיועץ הוא המחשב על שני דרכים לבחור את המוכשר אל התכלית וכמ״ש מרבה עצה מרבה תבונה וכמ״ש בספרי נשא (סי׳ קנח) נשיא יששכר לפי שזכה בעצה זכה שניתן בינה בחלקו, ב) ענינים שקבלו בהלכה למשה מסיני ואין להם שום רמז במקרא כמו שחשבם הרמב״ם בהקדמת המשניות, ג) דיני התורה היוצאים מן המקרא ע״פ המדות שהתורה נדרשת בהם וע״פ כללי הלשון אשר קבלנו ג״כ מראש צורים יסודותם בהררי קדש, וג׳ חלוקות אלה שתפול בהם הפלאה סמכו עמ״ש כי יפלא ממך דבר למשפט, שמ״ש כי יפלא ממך הוא אם נפלא מבינתו בדברים היוצאים מעצת התבונה, ובמה שהוסיף כי יפלא דבר כולל אם לא ידעו איזה הלכה למשה מסיני שזה לא נכתב בתורה רק נמסר בדבור ע״פ כמ״ש בשבת (דף קלה) דבר ה׳ זו הלכה, ובמה שהוסיף למשפט, היינו דברים הנלמדים ממשפטי הלשון וממשפטי המדות שהתורה נדרשת בהם, ועתה באר באיזה ענינים תהיה ההעלמה, שהוא בין דם, ובין דין ובין נגע, היינו ספק שיפול בעניני דם שהוא ספק בדיני איסור והיתר, וספק שיפול בעניני דינים שבין אדם לחברו, וספק שיפול בנגעים לענין טומאה וטהרה, ומ״ש לדם לדין לנגע פי׳ חז״ל שהלמ״ד הוא למד החלוקה, כמו למינו, לגברים, למשפחותיהם, שר״ל כל מין ומין, וכן ר״ל כל דם ודם, שיפול ספק בדם נדה או בדם זיבה או בדם לידה וכן ר״ל כל מין דין, כי יש כמה מיני דינים משונים בהלכותיהם וכן כמה מיני נגעים, ויש עוד דברים ששייכים להוראת ב״ד ויצויר שיפלו בהם ספקות, ומציין זה במ״ש דברי ריבות, שיש הבדל בין ריב ובין דין, שהדין מציין שנדונים לפני הב״ד והריב מציין שיריבו זא״ז על דבר, ולשון דברי ריבות מציין: א) דברים שיפלו עליהם ריבות והם ערכין וחרמים והקדשות שהם עניני ממון שדרך בני אדם לריב בשבילם, ב) דברים הנסבבים ע״י ריבות וזו השקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע שגם זה בא ע״י ריב ולה״ר, ועוד יצויר ספקות בעניני צדקה ומת״ע לקט שכחה ופאה, שזה ציין במלת בשעריך שלשון זה בא במתנת עניים, שכל עיר ועיר חייבים לפרנס עניים שבהם, וברייתא זו מובאת בסנהדרין שם:
[יט] וקמת ועלית אל המקום – מלת וקמת (המיותר) מורה כפי פשוטו על הקימה ממושבו, כי מדבר אל השופטים שדרכם לישב במושב ב״ד שהדיינים צריכים להיות, יושבים אמר שאם תסתפק בדין זה אין לך לישב ולדון דין זה רק לקום, ועלית אל המקום, ומ״ש מכאן אמרו, הוא מכפל הלשון, שמ״ש ועלית אל המקום ר״ל ושם תפגע הב״ד היושב בהר הבית, ומשם ובאת אל הכהנים הלוים שהוא הב״ד היושב על פתח העזרה, ומשם ובאת אל השופט הכללי שהוא סנהדרין גדולה שבלשכת הגזית, ומ״ש ועלית, כי המקום ההוא גבוה מכל העולם:
כי יפלא ממך: היינו שיהא ספק לכל בתי הדין שבאותה עיר1. ובספרי ובסנהדרין (פז,א) איתא: ״כי יפלא״ – ׳במופלא שבבית דין הכתוב מדבר׳. ונדחקו רש״י ותוספות לפרש ׳מומחה (לבית דין), למעוטי תלמיד׳2. וא״כ ׳אין זה כשאר מופלא דבכל דוכתין׳3 {ובספר יראים סימן ל״ג4 פירש ׳במופלא שבבית דין – שבעירו׳, שאע״ג שאינו מופלא בסנהדרין גדולה, אבל בעירו הוא המופלא שהוא החכם הגדול בעירו}.
ולולי פירוש רבותינו ז״ל5 נראה דהכי קאמר ׳בספק6 שבבית דין הכתוב מדבר׳. דלא נימא דאין מצות העלאה לבית דין הגדול שבירושלים אלא ״בדברי ריבות״7, להשקיט המחלוקת שביניהן8, והפירוש ״כי יפלא ממך״ היינו מן הקהל9, שלא ידעו איך לעשות כזה או כזה, יבואו לב״ד הגדול, וא״כ האי ״כי יפלא״ מיירי ב״דברי ריבות״, והוא דבר אחד. משום הכי תניא דבשני אופנים מצוה לעלות: ״כי יפלא״ – בבית דין10, שלא ידעו גם המה11, ו״דברי ריבות״ דבסמוך הוא מילתא בפני עצמו, שיהיו מחולקים בבית דין12, בשני אופנים הללו המצוה ״וקמת ועלית״.
למשפט: אין הפירוש בדיני ממונות13, אלא משמעות ״משפט״ – בחקירות הלכה14. והכי מבואר בסנהדרין (פז,א): ״למשפט״ – זו הדין, ופירש רש״י: אם נחלקו בדבר הלמד בגזרה שוה, דאילו דין ממש כבר כתיב ״בין דין לדין״, עכ״ל. וכמו שמפרשת הגמרא (שם עמוד ב׳) ׳כגון בתו מאנוסתו׳15 וכו׳. ועיין מה שכתבתי בפרשת אחרי-מות (ויקרא יח,ה)16. וכן פירש הרמב״ם על הפסוק דבסמוך (פסוק י״א) ״ועל המשפט אשר יאמרו לך״, כאשר יבוא בסמוך.
בין דם לדם: היינו הוראות איסור והיתר17.
בין דין לדין: הוראות דיני ממונות ונפשות הנוגע לבין אדם לחבירו18.
בין נגע לנגע: היינו הוראות טומאה וטהרה19.
דברי ריבות בשעריך: או שיהיו מחולקים יושבי שער20.
וקמת:⁠21 המצוה לקום ולחקור בבית דין גדול הימנו22, עד ירושלים.
ועלית: היינו, אם לא הועילו אותו בית דין לברר הלכה, אזי ״ועלית אל המקום וגו׳״ היינו ירושלים23, דשם בתי דינים גדולים מכל בתי דינים בישראל, אפילו עד שלא הגיע לבית הבחירה24.
1. כוונת רבינו לפרש ע״פ פשוטו של מקרא שמשמעות ״יפלא״ היא דבר שאינו ידוע, ספק וכדו׳. כי ע״פ קבלת חז״ל מצב של זקן ממרא אפשרי גם בדיין אחד בעירו שנחלק על בית הדין שבעירו ואינו מקבל דעתם על אף שהם רבים, ולפי דעתם המצב הוא ברור ואינו ׳נפלא׳ מבית הדין, כשאז החיוב הוא לעלות לסנהדרין שבירושלים להכרעת המחלוקת, וכשהוא ממרא את דעתם אז מתחייב מיתה. אך רבינו רואה בפשט של ״כי יפלא״ משמעות של ספק, במצב של ספק לכל בתי הדין שבעיר, ועולים ירושלים, ואם מי מהדיינים אינו מקבל הכרעתם חייב מיתה.
2. שאין בו דין זקן ממרא, אם לא ישמע להכרעת הסנהדרין.
3. לשון התוספות. וכוונתו – ש׳מופלא שבבית דין׳ הנזכר בשאר מקומות, היינו הגדול שבסנהדרין הגדולה.
4. במהדורה שעמדה לנגד עיניו של רבינו. במהדורת ספר היראים עם פירוש ׳תועפות ראם׳ הוא סימן ר״מ.
5. דהיינו רבותינו הראשונים בפירושם את דברי חז״ל על ׳מופלא שבבית דין׳.
6. כלומר, אין הכוונה לשופט שהוא מופלא (כלומר, גדול בתורה), אלא לענין שהוא ׳מופלא׳ (דהיינו אינו ברור ונהיר די צרכו).
7. בין גדולי העיר או בית הדין.
8. כלומר, כאשר בבית הדין יש מחלוקות (״ריבות״) בדבר ההלכה, ואין כוח בידם להכריע.
9. ואינו מוסב על הדיינים.
10. שבבית הדין אין הכרעה מחמת ה״פלא״, כלומר, מעבר להשגתם הם.
11. וזה החידוש בגמרא ׳בספק שבבית דין הכתוב מדבר׳.
12. כלומר, כאשר בבית הדין יש מחלוקות (״ריבות״) בדבר ההלכה, ואין כוח בידם להכריע.
13. כמו ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״ (שמות כא,א).
14. וכפי שמבאר רבינו משמעות ״משפט״ בכל מקום.
15. אתיא ״הנה – הנה״ ואתיא ״זימה – זימה״.
16. על הפסוק ״ושמרתם את חוקותי ואת משפטי וגו׳⁠ ⁠⁠״.
17. בגמרא שם: דם נדה, דם לידה, דם זיבה. ועיין ברש״י על-אתר.
18. בגמרא שם: בין דיני נפשות, דיני ממונות, דיני מכות. אך רש״י על-אתר פירש אחרת.
19. בגמרא שם: בין נגעי אדם, נגעי בתים, נגעי בגדים. ועיין ברש״י על-אתר.
20. כפי שביאר רבינו לעיל בד״ה כי יפלא ממך: שיהיו מחולקים בבית דין... להשקיט המחלוקת שביניהן, עיי״ש.
21. לכאורה מיותר, די היה לכתוב ״ועלית אל המקום״.
22. ׳שני דינים׳: א. ״וקמת״ לבית דין גדול מזה שהיה ה״יפלא״, עוד לפני שמגיעים לירושלים ממש (לשון רבינו ׳עד ירושלים׳ פירושו – עוד לפני ירושלים). ב. דין ״ועלית״, שיכול להתקיים רק אחרי דין ״וקמת״, כאשר גם שם היה הענין ללא הכרעה. אך במסכת סנהדרין שם למדו ״וקמת״ – מבית דין, ומבאר רש״י שאזהרת התורה לילך ולשאול היא רק על בית דין (שדרכם לשבת במקום קבוע להם וכו׳).
23. ואין הכוונה לבית המקדש (מוזכר בפסוק הבא – ״ובאת״). אך בגמרא סנהדרין שם למדו: ״ועלית״ – מלמד שבית המקדש גבוה מארץ ישראל. אך רש״י מפרש שם: ״וקמת ועלית אל המקום״ – שמע מינה אין לך עיר בא״י שאין ירושלים גבוהה ממנה. וממשיכה הגמרא: ״אל המקום״ – מלמד שהמקום (לשכת הגזית) גורם (לדין הזה של איסור להמרות פי הסנהדרין). תוספות: לאפוקי מצאן בבית פאגי (מחוץ ללשכת הגזית) והמרה עליהם.
24. משנה סנהדרין (פו,ב): שלשה בתי דינין היו שם... באין לזה שעל פתח הר הבית... ואם לאו באין להן לאותן שעל פתח עזרה... ואם לאו אלו ואלו באין לב״ד הגדול שבלשכת הגזית שממנו יוצא תורה לכל ישראל, שנאמר ״מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳⁠ ⁠⁠״.
בין דם לדם – הוא מה שכתוב בפרשת משפטים לא תהיה אחרי רבים לרעת {שמות כ״ג:ב׳}, כלו׳ לא תתחבר לעדים רבים להעיד על איש לחייבו מיתה (עיין מה שכתב במשתדל שם).
בין דין לדין – הוא מה שכתוב שם אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס {שמות כ״ג:א׳}, כלו׳ לא תעיד על מה שלא ראית להוציא שלא כדין ממון מתחת בעליו.
ובין נגע לנגע – הוא מה שכתב שם לא תענה על ריב לנטות אחרי רבים, כלו׳ לא תתחבר לעדים רבים המעידים שראו הריב והמכות שהכה איש את רעהו, שזו הוראת נֶגַע בפסוק זה בדברי המשתדל. ודברי ריבות בשעריך – ר״ל שבעלי הדין הביאו כבר טענותם לפני בית דין של עירם, והוא לא ידע להכריע בין דברי הטוען והנטען; ונראה לי של׳ שַׁעַר אינו נופל על כל עיר אפילו קטנה שבקטנות, רק על הערים הגדולות שבהן בית דין גדול וכן ויירש זרעך את שער שנאיו (פרשת חיי שרה) רצונו עיר המלוכה; ואולי זו היא ג״כ כונת פסוק והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא (כי תצא), אל בית דין הגדול שתחת משטרו יושבת העיר ההיא, וכן ובעז עלה השער (רות ד׳:א׳) ואחרים עוד.
דברי ריבות. לדעת המשתדל אין ריבות לעולם לשון מחלוקת בין החכמים, ועל כן פירש דברי ריבות בין בעלי דינים, ומה יעשה בשעריך דאמר רחמנא? שהוא מושב הדיינים והשופטים, ועוד כי מה ענין לריב הבעלי דינים אחר שהמחלוקת הוא עתה בין הדיינים והשופטים כאשר מודה הח׳ שד״ל עצמו ואין ריב הבעלי דינים סיבה כלל למחלוקת הדיינים, כי הדיינים חולקים בפירוש התורה ולא בממון- ואם לא מצאנו פעמים רבות ריב בהוראת מחלוקת אין הטעם רק מפני שהענין עצמו ר״ל מחלוקת החכמים לא זכרה אותו התורה כי אם מעט מזער, ומה טעם לומר שאין שם ריב מתיישב למחלוקת? כי הנושא שעליו יסוב הריב לא ישנה הענין עצמו ר״ל התנגדות הדעות והרצונות ובין שיהיה נושא הריב דין מדיני התורה בין שיהיה שור או חמור או שה או שלמה אחר היות שם התנגדות הדעות הוא יקרא ריב בכל אופן שיהיה — ולפי הנראה כבר מצאנו מקרא אחד בירמיה (י״ב א׳) שבא בו שם ריב להוראת מחלוקת והוא אומרו צדיק אתה ה׳ כי אריב אליך משפטים אדבר אתך, ואיזה ריב היה בין הנביא למקום אם לא שנאמר שהיה נושא ונותן עמו יתברך על סוד ההשגחה? כמ״ש מדוע דרך רשעים צלחה. — וכן כי ריב לה׳ עם עמו ועם ישראל יתוכח, עשה הריב כמו תוכחת, כלומר, סדור טענות, ועוד הרי הוא אומר בין דם לדם ובין נגע לנגע, ועל שניהם הוא אומר דברי ריבות, אחר שפרט חזר וכלל הכל בדברי ריבות, ואם אין הריב בבתי דינים עצמם, מי הם הבעלי דינים שיריבו בין נגע לנגע, או בין דם לדם?
(הקדמה) בית הדין הגדול
(ח) כי יפלא ממך – כלומר כי יקשה ממך (השוה ל׳:י״א, בראשית י״ח:י״ד).
למשפט – כלומר להכרעה, לפסק⁠־דין.
בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע – רוב המפרשים החדשים הולכים בעקבות הראב״ע, המפרש את כל הדוגמאות הנמנות כאן כענינים משפטיים. ועל כן הם מפרשים: ״בין דם לדם״ — ספק בענין רצח, כגון בין רוצח בשוגג לרוצח במזיד; ״בין דין לדין״ — ספק בדיני ממונות; ״ובין נגע לנגע״ — ספק בנוגע למכה ונזק גופני שאדם גרם לחבירו. גם לדעת הרמב״ן פשוטו של מקרא הוא, שכאן מדובר רק בענינים משפטיים; אלא שהוא מפרש, כי התורה הזכירה את הספיקות הללו רק בתור דוגמה ״ודבר הכתוב בהווה, כי בעניני המשפטים יהיו המחלוקות יותר משאר ההוראות״.
אבל לאמיתו של דבר נצטווינו כאן לשמוע בקול בית הדין הגדול בנוגע לכל התורה כולה, כמו שמבואר להדיא בפסוק יא: ״על פי התורה וגו׳⁠ ⁠⁠״. אם כי מודים אנו לרמב״ן שמה שאמרו רבותינו על כל תיבה ותיבה מפסוק זה אינו פשוטו של מקרא אלא דרש.⁠1 והרי אף לדברי הרמב״ן אם כי שפשוטו של מקרא דן רק בענינים משפטיים, מכל מקום קבלת רבותינו שנצטווינו לשמוע בקול בית דין הגדול בנוגע לכל המצוות יש לה יסוד גם בפשט הכתוב, כיון שסברא היא שאין לחלק בין ענינים משפטיים לשאר ענינים הלכותיים, בכל זאת נראה לעניות דעתנו, כי גם פשוטו של מקרא מדגיש כי אף בעניני איסור והיתר ההכרעה היא בידי בית הדין הגדול.
אין להעלות על הדעת, כי תיבת ״נגע״ מתפרשת כאן באופן אחר ממשמעותה ברוב המקרא. דהיינו ״נגע צרעת״. בכלל לא מצינו במקרא תיבת נגע, אלא בנוגע למכה שבידי שמים; רק פסוק אחד הביאו המפרשים לסייע את דעתם שתיבה זו משמשת בנוגע למכה בידי אדם (משלי ו׳:ל״ג), אבל גם שם אנחנו צריכים לפרש כפירושו של הראב״ע שם, שכוונת המקרא למכה בידי שמים, כל שכן שאין לפרש כאן פירוש אחר, אלא שהפירוש הנכון הוא נגע צרעת,⁠2 שכן יש בידינו ראיה ברורה מן הפסוק בדברים כ״א:ה׳, אשר שם נאמר בנוגע לכהנים: ״ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע״, והרי שם אין לפרש בשום אופן תיבת נגע שהיא מכה בידי אדם, כדברי כמה פרשנים, שהרי משפטים בנוגע לנזקים גופניים כבר נכללו בתיבות ״כל ריב״. מלבד זאת, מקרא מלא הוא בדברים כ״ד:ח׳, שדווקא ״נגע צרעת״ הוא הדבר שעליו נמסרה ההכרעה לידי הכהנים.
את הפירוש המוסמך ביותר למצוה הנידונה, נוכל ללמוד מן הפסוקים בדברי הימים ב י״ט:ד׳-י״א. וזה לשון המקרא: ״וישב יהושפט בירושלם וישב ויצא בעם מבאר שבע עד הר אפרים וישיבם אל ה׳ אלהי אבותיהם. ויעמד שופטים בארץ בכל ערי יהודה הבצורות לעיר ועיר. ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לה׳ ועמכם בדבר משפט. ועתה יהי פחד ה׳ עליכם שמרו ועשו כי אין עם ה׳ אלהינו עולה ומשא פנים ומקח שוחד. וגם בירושלים העמיד יהושפט מן הלוים והכהנים ומראשי האבות לישראל למשפט ה׳ ולריב וישובו ירושלים. ויצו עליהם לאמר... וכל ריב אשר יבוא עליכם מאחיכם היושבים בעריהם בין דם לדם בין תורה למצוה לחוקים ולמשפטים והזהרתם אותם ולא יאשמו לה׳ והיה קצף עליכם ועל אחיכם... והנה אמריהו כהן הראש עליכם לכל דבר ה׳ וזבדיהו בן ישמעאל הנגיד לבית יהודה לכל דבר המלך ושוטרים הלוים לפניכם...⁠״.
הדבר ברור, כי כל תקנותיו של יהושפט המלך הנזכרות כאן, אינן אלא קיום מצות התורה שנאמרה בדברים ט״ז:י״ח, י״ז:ח׳ והלאה. לראשונה מינה המלך דיינים בכל עיר, ממש כמצות התורה, דברים ט״ז:י״ח. דברי המלך אל השופטים הנזכרים אחרי כן, כוללים לשונות פסוקי התורה (כי לא לאדם תשפטו כי לה׳, ע״פ דברים א׳:י״ז, כי אין עם ה׳ אלהינו... משא ומקח שוחד, ע״פ דברים י׳:י״ז). מינוי בית הדין הגדול שבירושלים, הנזכר אחרי כן, הוא קיום מצות התורה בדברים י״ז:ח׳ והלאה. התיבות ״בין דם לדם״ הועברו מילולית מאותה פרשה. אבל במקום ״בין דין לדין״ ובמקום ״בין נגע לנגע״ נאמר בדברי הימים: ״בין תורה למצוה לחוקים ומשפטים״, ועל פי זה נתברר לנו, כי כוונת התורה אינה לענינים משפטיים גרידא, אלא לכל שאלות המצוה והדת שכולן נמסרו להכרעת בית הדין הגדול.
אמנם לא בחרה התורה כאן — וכן בדברים כ״א:ה׳ — אלא באיזה דוגמאות מכלל כל המצוות. בויקרא י׳:י׳, נאמר, כי תפקיד הכהנים הוא, ״להבדיל בין הקודש ובין החול ולהורות את בני ישראל את כל החוקים״, ואם כן מה שנאמר בדברים כ״א:ה׳ על תפקיד הכהנים: ״ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע״, ודאי אינו אלא דוגמא בעלמא מכלל כל תפקידי הכהנים, הכוללים הכרעה בדינים ובאיסורים.
מכלל האיסורים בחרה התורה לדוגמא את הנגעים, מפני שהם השטח החמור ביותר, אשר בו מתעוררים ספיקות מרובים.⁠3
כמו כן עלינו לפרש גם כאן, כי התורה בחרה דוגמאות של ספיקות שונים, אלא שכאן הוזכרו שני מיני ספיקות משפטיים: דיני נפשות (דם) ודיני ממונות (דין), ודוגמא אחת של איסור והיתר (נגע). בזמן מתן תורה, כאשר כל התורה שבכתב ושבעל פה היתה ידועה לפחות לשופטים, לא היה מקום לספיקות אלא במקרים שהיה בהם צורך מיוחד לדון מסברא ולדמות מילתא למילתא. אחרי כן, בתקופתו של יהושפט, כבר הגענו בעונותינו הרבים לידי כך, שאפילו מצוות שניתנו מסיני נשתכחו, ולא היססו כבר מלהזכיר בין השאלות הנשאלות מבית הדין הגדול אפילו ״תורה ומצוה״ ממש.
מאחר שביררנו שגם על פי פשוטו של מקרא נאמר כאן כי אף הכרעות בשאלות של איסור והיתר נמסרו לבית הדין הגדול, אם כן עלינו לקבל את פירושו של רש״י והתרגומים גם לתיבות ״דברי ריבות בשעריך״ (דברים י״ז:ח׳). אונקלוס מתרגם: ״פתגמי פלוגתא דינא בקרויך״4 וכן ת״י: ״מלי פלוגתא בבית דיניכון״, וכן מתבאר מת״י ליחזקאל מ״ה:כ״ד, ששם נאמר: ״ועל ריב״ והוא מתרגם: ״ועל פלגות דינא״, ורש״י בפירושו לדברים י״ז:ח׳ גם הוא אינו הולך בעקבות הדרש של הספרי (שלא כדרכו הרגילה) ומפרש: ״שיהיו חכמי העיר חולקים בדבר זה מטמא וזה מטהר זה מחייב וזה מזכה״ (ראה ר׳ אליהו מזרחי).
גם מן התוספתא חגיגה פ״ב (מובא בסנהדרין פ״ח:) מוכח, כי כך נהגו הלכה למעשה, שסנהדרי גדולה שבירושלים היתה מכרעת בכל חלוקי דעות. לעומת פירוש זה יש לנו גם פירוש אחר (ראה ראב״ע ושאר מפרשים), ש״דברי ריבות״ הוא ״כלל״ לפרטי הענינים המשפטיים שהוזכרו מקודם. לאמיתו של דבר תלוי פירוש ״דברי ריבות״ בכך איך שנפרש ״בין נגע לנגע״. אם נאמר שכאן הוזכרו רק ענינים משפטיים, אם כן יש לומר כי לבסוף כלל הכתוב אותם על הפרטים שלא הוזכרו ב״דברי ריבות״ (אלא שעדיין יקשה לנו, שהרי ״בין דין לדין הוא כבר ביטוי כללי עבור כל מיני ענינים משפטיים).
אבל אם נפרש, כמו שהכרענו, כי ״נגע״ פירושו שאלה בענין איסור והיתר, אם כן הפירוש הפשוט ביותר של ״דברי ריבות״ הוא מחלוקת בין הדיינים. נמצא פירוש כל המקרא כך הוא: אם יקשה לך להכריע בין דם לדם, בין דין לדין ובין צרעת לצרעת, דברים שבשערי בתי הדין יש בהם ריב ומחלוקת, וקמת ועלית וגו׳ (גם בדברי הימים ב י״ט:י׳ נאמר ״ריב״ במובן של מחלוקת בין דייני העיר, ואין לפרש שם בענין אחר, שהרי ״בין תורה למצוה״ אין מקום למחלוקת אחרת).
ראיה לפירושנו יש להביא מפסוק יב, לפיו האיש אשר יעשה בזדון ולא ישמע לדברי בית הדין הגדול חייב מיתה. יש מהפרשנים (למשל קנובל, שולץ) הסבורים, שהכוונה לאחד מבעלי הדינים, אבל כבר השיבו להם בצדק, שהפרשה אינה פונה אל בעלי הדינים אלא אל השופטים. אין מדובר כאן כלל וכלל בכך ששני הצדדים מגישים ערעור בדרג יותר גבוה (השוה חושן משפט סימן י״ד); בית הדין הגדול אינו בית דין לערעורים, אלא תפקידו הוא להורות לבתי הדין שבערים, במקרים שאין בידם להכריע. אין כל טעם לומר שבעל דין הממרה את פי בית הדין הגדול יהא חייב מיתה, שהרי פסק הדין של השופטים מוצא לפועל בעל כרחם של בעלי הדין.⁠5
אין כל טעם לפרש את הפסוק הזה אלא בנוגע לדייני העיר, שאסור להם להמרות את פי בית הדין הגדול. אך הרי מקרה תמוה ביותר הוא, אילו היה קורה, שבית דין שבאחת הערים, המסופק באיזו שאלה ומבקש הכרעה מאת בית הדין הגדול, יחזור וימרה את פיו בזדון, בשעה שקבל את תשובתו. על מעשה מתמיה כזה ודאי לא היתה התורה מחייבת עונש מיתה, ועוד בתוספת הוראה ״וכל ישראל ישמעו וייראו״ (פסוק י״ג), כאילו היה חשש להישנות מקרים כאלה. שונה הדבר אם נפרש כי הפרשה מדברת על מחלוקת בין דייני העיר, שהביאו את הענין להכרעת בית הדין הגדול.
במקרה כזה אפשר לתאר בנקל, כי הדיין שדעתו לא נתקבלה על ידי בית הדין הגדול, יתעקש בכל זאת וימרה את פי הסנהדרין להלכה וגם למעשה. המראה כזאת היתה מערערת את כבודו של בית הדין הגדול; לא היתה כל אפשרות להכריע במקרה של מחלוקת, והמחלוקות היו הולכות ומתרבות מיום ליום, ונעשתה תורה כתורות רבות. על כן דורשת התורה לציית בהחלט להכרעת בית הדין הגדול ומטילה עונש מיתה על הממרה את פיו, כדי לקיים את אחדותה של ההוראה.
ראיה לדברינו מן המשנה בסנהדרין (י״א:ב׳). שנינו שם בנוגע לזקן ממרה: ״שלשה בתי דינין היו שם, אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה ואחד יושב בלשכת הגזית, באים לזה שעל פתח הר הבית ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חברי, כך לימדתי וכך לימדו חברי, אם שמעו אומרים להם, ואם לאו, באין להן לאותם שעל פתח העזרה ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חברי, כך לימדתי וכך לימדו חברי, אם שמעו אומרים להם, ואם לאו, אלו ואלו באים לבית הגדול שבלשכת הגזית, שממנו יוצאת תורה לכל ישראל שנאמר: מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳. חזר לעירו ושנה ולימד כדרך שהיה למד, פטור, ואם הורה לעשות חייב, שנאמר: והאיש אשר יעשה בזדון, אינו חייב עד שיורה לעשות״.
עוד ראיה לדברינו מדברי הימים ב י״ט:י׳: ״וכל ריב אשר יבוא אליכם מאחיכם היושבים בעריהם בין דם לדם בין תורה למצוה לחוקים ולמשפטים והזהרתם וגו׳⁠ ⁠⁠״. אין כל ספק כי ״אחיכם... בעריהם״ הם השופטים הנזכרים בפסוק ה, שהיו ביתר הערים, שהרי שאר תושבי הערים אינם מביאים את דיניהם לבית הדין הגדול שבירושלים אלא לבתי הדין שבעריהם. ועוד, כי אילו היתה הכוונה לבעלי הדין, לא היה הפסוק מזכיר דווקא את היושבים בעריהם, אלא גם את תושבי ירושלים.
ולפי זה, הפסוק האומר כי ״ריב״ המובא מבתי הדין שבעיירות לבית הדין הגדול, ״בין דם לדם בין תורה למצוה לחוקים ולמשפטים״, ודאי רצונו לומר ריב של מחלוקת בין הדיינים, שהרי אין מקום ל״ריב״ אחר בנוגע לתורה ולמצוה.
וקמת ועלית – לשון עלייה שנאמר כאן, הוא לא רק מפני שירושלים היא גבוהה, אלא גם מפני שמנהג לשון הקודש להשתמש בלשון עלייה גם בנוגע למקום נכבד, כמו שפירש כבר הראב״ע לבמדבר ט״ז:י״ב, השוה שם וכן בראשית מ״ו:ל״א ועוד.
אל המקום – אף על פי שבדרך כלל תיבת ״המקום״ מתפרשת ככינוי לכל העיר ירושלים, בכל זאת הננו מוכרחים להבין כאן מושג זה במובן מצומצם יותר, והכוונה היא ללשכת הגזית לבד (השוה סנהדרין י״ד: תוספות ד״ה מלמד, ותוספות ע״ז ח׳: ד״ה מלמד), ששם מושב הסנהדרין. חכמינו זכרונם לברכה אמרו: ״מלמד שהמקום גורם״, רק כשבית הדין הגדול ישב במושבו שעל יד המזבח, נענש הזקן הממרה בעונש מיתה; אבל אם ישבו במקום אחר, אין הזקן הממרה את פיהם חייב מיתה.
1. פירוש אשר תוכנו בהחלט אינו עומד בסתירה לפשוטו של מקרא כלל כמו שיתבאר להלן.
2. וכן מתרגמים התרגומים והסורי, וכן מפרשים רש״י, רשב״ם ועוד.
3. בימי חכמי המשנה נחשבו ״נגעים ואהלות״ כהלכות העמוקות (חגיגה י״ד:א׳).
4. וולגטה: ואם תראה לדברי השופטים שבשעריך שונים זה מזה.
5. אם השאלה היתה בנוגע לאיסור והיתר, הרי המוסבר להלן יש לו תוקף רב יותר.
וקמת – מיד. ספרי. דמצאנו במשנה בפ״ז דפרה זה הלך ליבנה ג׳ מועדות, ובתוספתא מקואות פ״ד ובחולין דף מ״ח זה היה מעשה ועלו כו׳ ג׳ רגלים ליבנה ומכש״כ בירושלים הוי אמינא דבעלות לרגל יבואו שמה, לכן אמר דזה בספק ושאלה על הדין, אבל כי נחלקו החכמים דברי ריבות בשעריך (שער זה ב״ד) זה אוסר וזה מתיר אסור להשהות עד הרגל רק וקמת מיד. ולפי דברי הספרי נראה דפסוק ובאת אף לב״ד הגדול שביבנה וגלו ממקומן ואינן בירושלים, וכן בירושלמי לשאילה, פירוש שצריך לשמוע ועובר בל״ת וכתב הכהנים הלוים, שמע שיהא בב״ד הגדול כהנים ולוים, ומקרא דועשית הוא כשהב״ד בלשכת הגזית, והדבר כתב עפ״י התורה אשר יורוך כו׳ לא תסור, הוא גם על ב״ד הגדול שביבנה והאיש כו׳ לבלתי שמוע שחיוב מיתה אינו רק בממרה על ב״ד שבלישכת הגזית, לכן כתוב העומד לשרת שם, שאם יש מזבח וכהן משרת, אז חייבים מיתה על המראתו, אבל על ב״ד שביבנה אם המרה אינו נהרג, ששם אין כהן משרת, ואף אם חזרו סנהדרין ללישכת הגזית, כיון שבשעת המראתו לא היו ב״ד בלישכת הגזית, רק חוץ לירושלים, אינו חייב הזקן הממרה מיתה, ומיושב כפלות הכתובים. ודו״ק.
כי יפלא וגו׳ – ת״ר, כי יפלא – במופלא שבבית דין הכתוב מדבר, ממך – זה יועץ, שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים, דבר – זה הלכה, למשפט – זה הדין1. (סנהד׳ פ״ז.)
כי יפלא ממך דבר – אין זקן ממרא חייב עד שיורה בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, מאי טעמא, כתיב הכא כי יפלא ממך דבר וכתיב התם (פ׳ ויקרא) ונעלם דבר מעיני הקהל, מה להלן אין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת אף כאן אין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.⁠2 (סנהדרין פ״ז.)
בין דם לדם – בין דם נדה, דם לידה, דם זיבה.⁠3 (שם שם)
בין דם לדם – מנלן דאיכא דם טהור באשה4 ודלמא כל דם דאתא מינה טמא, א״ר אושעיא, אמר קרא, כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם – בין דם טהור לדם טמא5. (נדה י״ט.)
בין דין לדין – בין דיני נפשות, דיני ממונות, דיני מכות.⁠6 (סנהדרין פ״ז.)
ובין נגע לנגע – בין נגעי אדם, נגעי בתים, נגעי בגדים7. (סנהדרין פ״ז.)
דברי ריבות בשעריך – דברי – אלו החרמים והערכין וההקדשות, ריבות זו השקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע, בשעריך – זו לקט שכחה ופאה.⁠8 (שם שם)
וקמת ועלית – וקמת – מבית דין,⁠9 ועלית – מלמד שבית המקדש גבוה מא״י.⁠10 (שם שם)
וקמת ועלית – מכאן אמרו שלשה בתי דינין היו שם, אחד על פתח הר הבית ואחד על פתח הר העזרה ואחד על לשכת הגזית שמשם תורה יוצאת לכל ישראל, שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳11 (ספרי).
אל המקום – מצאן זקן ממרא לסנהדרין אבית פגי12 והמרה עליהם, יכול תהא המראתו המראה, ת״ל וקמת ועלית אל המקום – מלמד שהמקום גורם.⁠13 (סנהדרין י״ד:)
1. באור דרשא זו והבאות אחריה הוא, כי אחר שהזהירה התורה למנות שופטים בכל עיר כמבואר בריש פרשה זו, הוסיפה התורה להורות, שאם יתהוו חלוקי דעות במשפטי התורה או שיסתפקו באחת ההלכות אז ידרשו פתרונה מסנהדרי גדולה היושבים בירושלים בלשכת הגזית ומהם תצא תורה לכל ישראל. לתכלית ענין פרשה זו להורות שאסור לחלוק על ב״ד הגדול שבירושלים בכל דין ומשפט, ואפילו ת״ח מומחה ומוסמך בסנהדרין צריך לקבל הוראותיהם ואסור לו להרהר אחריהם, ואם נסתפק בדין ובא ושאל לסנהדרין שבלשכת הגזית ולא קיבל דעתם אלא הורה לעשות היפך הוראתם חייב מיתה, ואם הורה רק בדרך לימוד, היינו רק גילה דעתו בדין זה שהיא היפך מדעת הסנהדרין ולא הורה לעשות אז רק מנדין ומכין אותו ומונעין אותו מללמוד כפי ראות עיני הב״ד כפי שהשעה צריכה לכך, וזה ילפינן מדכתיב להלן פ׳ י״ב והאיש אשר יעשה ודרשינן אינו חייב עד שיורה לעשות.

וכמה פרטים יש בדבר זה עד שיבא לחיוב מיתה, כי אינו מתחייב רק אם הוא חכם שהגיע להוראה והוא מוסמך בסנהדרין, אבל תלמיד שלא הגיע להוראה מענשין אותו רק כפי ראות עיני הב״ד כמבואר לעיל, וזה נלמד מלשון כי יפלא ממך דבר – במופלא שבב״ד הכתוב מדבר, וביאר הרמב״ם טעם הדרשה, מי שלא יפלא ממנו אלא הדבר הזה, אבל תלמיד שלא הגיע להוראה הכל נפלא ממנו, ויתכן לומר דמהאי טעמא נקרא זה החולק על סנהדרין בשם זקן ממרא לרמז שהוא חכם מובהק ולא תלמיד, והוא ע״ש המאמר הנודע אין זקן אלא מי שקנה חכמה, אבל ודאי אין צריך זקן בשנים דוקא ומה שלא נקרא חכם ממרא י״ל דלא רצה לכנות בשם זה את המורד בהאמת.

וכן אינו חייב עד שיורה בדבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת, כגון שנחלקו באשה זו אם היא מאיסורי עריות או לא, או אם מראה דם זה טמאה באשה או לא, וכפי שיתבאר, ולאו דוקא בדבר שכעת חייבין על זדונו כרת אלא גם בדבר המביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת כגון שנחלקו בעבור השנה, וזה מביא לידי חמץ בפסח, ואת זה מסמכינן על לשון ממך זה יועץ שענין עבור השנה קרוי סוד ועצה שצריך להתייעץ על מה מעברין כנודע בסנהדרין י״א ב׳, ומצינו דגבי עצה כתיב ממך, ממך יצא וגו׳ יועץ (נחום א׳).

וגם חייב אם הורה גם בדבר שהיא הלכה למשה מסיני אף שאינו מפורש בתורה, וזה נסמך על הלשון דבר המרמז ענין הנמסר בדבור על פה, וכמ״ש בשבת קל״ח ב׳ דבר ה׳ זו הלכה, וגם אם חולק על ענין הנלמד באחת מי״ג מדות שהתורה נדרשת בהן, וזה נסמך על לשון למשפט, ופירש״י למשפט זה הדין אם נחלק בדבר הלמד בדין גז״ש, עכ״ל. ואפשר עוד לפרש דמרמז במלת למשפט את הלמודים בי״ג מדות, משום דאלה הי״ג מדות הם דברים הנלמדים ממשפטי הלשון והמדות. והנה עוד כמה פרטים יש בענין זה, אבל מה שנוגע לענין דרשה שלפנינו הכל נתבאר.
2. הנה כל הכריתות שבתורה הם ל״ו, ומנויין בפרטן במשנה ריש כריתות ומהם יש ל״א שחייבים עליהם בשוגג חטאת ועל חמשה אין חייבים חטאת, והם מילה ופסח מפני שהן עשה ובחטאת כתיב (פ׳ ויקרא) אשר לא תעשינה, וכן מגדף מפני שאין בו מעשה ובחטאת כתיב (פ׳ שלח) לעושה בשגגה, וטומאת מקדש וקדשיו חייבין על שגגתו קרבן עולה ויורד, כמבואר בפ׳ ויקרא, וכל הנך חמשה חטאי כריתות אין זקן ממרא חייב עליהן מיתה אם הורה היפך מדעת הסנהדרין, וכן אם נחלקו בשאר מצות כגון בדין ציצית ולולב ושופר פטור ממיתה, ויוצא מן הכלל מצות תפילין בלבד, כגון שהורה להוסיף פרשה חמישית בתפילין וכן עשה, הרי זה חייב, ודבר זה מפי הקבלה, ועוד יתבארו פרטי דין דרשה זו בדרשות הבאות.
3. אין הפי׳ שנחלקו אם דם זה הוא דם נדה או דם זיבה או דם לידה, אלא שנחלקו בדם נדה אם הוא דם טהור או לא, וכן בדם לידה וכן בדם זיבה, והכרח פי׳ זה נבאר בדרשה הבאה.
4. כמו דקיי״ל דדם כמראה מימי תלתן וכמימי בשר צלי ודם הירוק טהור.
5. ואעפ״י דבדרשה הקודמת דרשינן בין דם לדם בין דם נדה דם לידה דם זיבה, אך התם בהכרח צריך לומר דהספק הוא גם בין דם טהור לדם טמא, ר״ל אם זה הדם נדה טהור כלל או טמא, וכן זה הדם לידה או דם זיבה אם טהור כלל או טמא, אבל אין הפירוש דחולקים אם זה הדם הוא דם נדה או דם זיבה או דם לידה, משום דא״כ במאי פליגי הזקן ממרא וסנהדרין [דפרשה זו איירי בזקן ממרא כפי שנתבאר], כיון דבין אלו ובין אלו כולם טמאים, ואעפ״י דיש איזו פרטים חלוקים בדיניהם אך בעיקרם הם כולם טמאים ואנן בעינן שיהיו מחולקים בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, כבדרשה הקודמת, וזה יצוייר רק אם מחולקים אם זה הדם כולו טמא או כולו טהור, אבל לא אם הוא דם נדה או דם זיבה דשניהם מודים בטומאתו ובאיסור כרת, וא״כ לפי״ז בהכרח מוכח מזה דיש גם מין דם טהור, ודו״ק.

ואף על פי דלפי זה קשה הדרשא שבסמוך בין נגע לנגע, בין נגעי אדם נגעי בתים נגעי בגדים במאי פליגי, כיון דגם נגע זו וגם נגע זו כולן טמאים, מפרש בגמרא דהתם י״ל דפליגי בפלוגתא דחז״ל בפרטי הנגעים, דיש דס״ל שאם למשל שער לבן קודם לבהרת טהור, וס״ל לזקן ממרא כמ״ד זה שלא קיי״ל כן, וכן בנגעי בתים ס״ל לחד מ״ד דאין הבית טמא עד שיראה כשני גריסין על שני אבנים בשני כתלים בקרן זויות ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס, וס״ל להזקן ממרא כמ״ד זה אף כי לא קיי״ל כמותו, וכן בנגעי בגדים ס״ל למ״ד דפרח בכל הבגד טהור, אבל הכא בדם אי ליכא כלל דם טהור במאי פליגי, ומוכרח לפי״ז דרש גם דם טהור וכמש״כ.
6. ואעפ״י דלעיל דרשינן שאינו חייב עד שיורה בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, אך לא בעינן שבהוראה זו ממש יהיה איסור כרת וחטאת, אלא גם בדבר שאפשר לבוא לידי חיוב כרת וחטאת ולכן גם בדיני ממונות ומלקות יצוייר כן, כי לדבריו של זה שאומר שזה חייב לזה, הרי כל שנטל ממנו כדין נטל ועפ״י ב״ד נטל, ולדבריו של זה שאומר פטור הוי כל מה שנטל זה גזל בידו, ואם קדש בו אשה אינה מקודשת, ולדברי האומר שלו נטל מקודשת, ואם בא עליה אחד במזיד ענוש כרת ובשוגג חטאת, וכן אם נחלקו בדיני מכות אם זה חייב מלקות או לא חייב, שהרי לדברי האומר אינו לוקה חובלים הם בו וחייבים לשלם וכל מה שיטול מהם כדין נוטל, ולדברי האומר בן מלקות הוא כל מה שיטול מהם גזל הוא בידו ואם קידש בו אשה אינה מקודשת, ולמ״ד אינו לוקה הבא עליה במזיד ענוש כרת ובשוגג חייב חטאת וכמבואר.
7. עיין בדרשה ובאות הקודמים דבעינן שיחלוק הזקן ממרא בדבר המביא לידי כרת במזיד ולידי חטאת בשוגג, וגם ענינים אלה דחשיב הם דברים שמביאים לידי כרת, שהרי לדברי האומר טהור מותר להכנס למקדש לאכול קדשים ולדברי האומר טמא אם נכנס או אכל במזיד ענוש כרת ובשוגג חייב חטאת.

ומה שסידר הכתוב שלשה מיני הוראות אלו, בעניני דמים ודיני ממונות ונגעים, נראה שרצה לחשב ולכלול כל גדרי ההוראות הנקרים בעולם, והם הוראות באיסור והיתר [והם בין דם לדם] והוראות בדינים שבין אדם לחבירו [בין דין לדין, כמש״כ] והוראות בטומאה וטהרה [בין נגע לנגע].
8. כונת דרשה זו לשוב אל היסוד והכלל הגדול שקבע בדרשה דלעיל, דזקן ממרא אינו חייב עד שיורה בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, ולאו דוקא שבדבר זה שהורה גופה יהי׳ בו איסור כרת וחטאת אלא רק שע״י הוראה זו אפשר לבא לאיסור כרת וחטאת וכמו שבארנו, וכבר ציירנו כמה מדיני התורה שאפשר על ידיהם לבא לידי אסורים כאלה, ובארנום בדרשות הקודמות, וכאן רוצה עוד לבאר כמה מצות התורה שעפ״י הוראתם אפשר לבא לידי איסור כרת וחטאת, ועשה סמוכין למצות אלו שחשיב כאן על לשון פסוק זה, ואמר – דבר, אלו חרמין וערכין והקדשות, ונראה דסמכם על לשון זה משום דענינים אלה באים חיובם ע״י דבור פה שמחרים ומעריך ומקדיש בפה, ריבות – זו השקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע שבאים ע״י מריבה ולשון הרע, דבעגלה ערופה כתיב (כ״א ה׳) על פיהם יהיה כל ריב, וצרעת באה על עון לשה״ר כמבואר לפנינו בר״פ מצורע, בשעריך – זו לקט שכחה ופאה, דלשון זה כתיב כ״פ במתנות עניים, ובכל אלה הדברים אפשר שע״י ההוראה בהם יבא לדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, כגון אם נחלקו בערכין או בחרמין אם זה חייב ליתן או לא, הרי לדברי האומר אינו חייב אם לקחו ממנו הרי זה גזל והמקדש בו אשה אינה מקודשת, ולדברי האומר חייב הרי היא שלו ומקודשת והבא עליה במזיד ענוש כרת ובשוגג חייב חטאת. וכן אם נחלקו בהשקאת סוטה אם זו צריכה לשתות או לא, הרי לדברי האומר צריכה לשתות אז אם מת הבעל קודם ששתתה הרי זו אסורה ליבמה ולדברי האומר אינה צריכה מתייבמת. וכן בעריפת העגלה שהרי לדברי האומר חייבים להביא הרי היא אסורה בהנאה והמקדש בה אשה אינה מקודשת, ולהיפך מי שאומר שפטורים מתקדשת והוי אשת איש וכמש״כ, וכן אם נחלקו בלקט שכחה ופאה שאם זה לבעה״ב וקידש בו אשה מקודשת והוי אשת איש, וכל כי האי גונא.
9. המלה וקמת היא מיותרת לפי הענין, ולכן מרמז דקאי על הב״ד המסופקים בדין וכמש״כ למעלה, ומדרך הדיינים לישב במושב הב״ד לכן שייך בהו וקמת.
10. דסנהדרי גדולה יושבין בבית המקדש בלשכת הגזית, והלשון מלמד וכו׳ הכונה דמן הכתוב הזה ידעינן ערך מקום המקדש.
11. מפרש שיעור הכתוב ועלית אל המקום – ושם תפגע הב״ד היושב בהר הבית, ומשם ובאת אל הכהנים הלוים שהוא הב״ד היושב על פתח העזרה, ומשם – ובאת אל השופט הכללי שהוא סנהדרי גדולה שבלשכת הגזית, וסדר התהלוכה הזאת מבואר בגמרא סנהדרין פ״ז א׳ דמקודם באים זה הזקן החולק על הב״ד שבעירו יחד עם הב״ד אל הסנהדרין היושבים על פתח הר הבית ומציעים דבריהם ואומרים להם הסנהדרין כך הוא הדין, אם שמע וקיבל – מוטב, ואם לאו הולכים כולם לב״ד שעל פתח העזרה ואומרים להם גם הם כך הדין אם קבלו ילכו להם, ואם לאו כולם באים לב״ד הגדול ללשכת הגזית וחותכין הדין, ואם גם אז מחזיק זה החולק בטעותו והורה לעשות כטעותו הרי זה זקן ממרא, וטעם קריאתו בשם זקן עיין משכ״ל אות ל״א.
12. מקום ידוע מחומת ירושלים ולפנים, והוא המקום שאופין בו מנחות [מגזרת פת בג המלך] והוא קרוב להר הבית [פיה״מ להרמב״ם פ״ז מ״ג דמנחות].
13. ר״ל רק מקום לשכת הגזית שם הוא נקרא ממרא, מפני שמאותו המקום תצא תורה לכל ישראל, ולכן הוא פוגם בכבוד התורה וכל ישראל וכמש״כ בדרשה הקודמת. ופירש״י ותוס׳ דמ״ש בית פגי לאו דוקא רק אותו המקום לבד אלא ר״ל חוץ ללשכת הגזית, עכ״ל. והוא פשוט מטעם שכתבנו. ומה שתפס דוקא בית פגי לא נתבאר הענין, ואולי משום דדרך שם הי׳ המבוא המיוחד למהלך הסנהדרין ללשכת הגזית, וכך מדויק הלשון מצאן אבית פגי, כלומר מצאן בדרך הלוכן ללשכת הגזית.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ט) וּבָאתָ֗ אֶל⁠־הַכֹּהֲנִים֙ הַלְוִיִּ֔ם וְאֶ֨ל⁠־הַשֹּׁפֵ֔טא אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְדָרַשְׁתָּ֙ וְהִגִּ֣ידוּ לְךָ֔ אֵ֖ת דְּבַ֥ר הַמִּשְׁפָּֽט׃
And you shall come to the priests, the Levites, and to the judge who shall be in those days: and you shall inquire; and they shall tell you the matter of judgment.
א. וְאֶ֨ל⁠־הַשֹּׁפֵ֔ט =ש1,ק3,ו,ל3,ל9 ושיטת-א ובדפוסים
• ל,ש=וְאֶל⁠־הַשֹּׁפֵ֔ט (אין מתיגה)
• הערת ברויאר
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניר׳ בחיירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנושפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פיסקא קנג]
ובאת – לרבות בית דין שביבנה.
אל הכהנים הלוים – מצוה בבית דין שיהיו בו כהנים ולוים.
יכול מצוה ואם אין בו יהא פסול תלמוד לומר ואל השופט, אף על פי שאין בו כהנים ולוים כשר.
אשר יהיה בימים ההם – אמר רבי יוסי הגלילי וכי עלת על דעתך שתלך אצל שופט שאינו בימיך אלא שופט שהוא כשר ומוחזק באותם הימים היה קרוב ונתרחק כשר וכן הוא אומר (קהלת ז׳:י׳) אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה.
ודרשת והגידו לך את דבר המשפט – אלו דקדוקי משפט.
סליק פיסקא
[Piska 153]
"And you shall come": to include the beth-din in Yavneh.
"to the Cohanim, the Levites": It is a mitzvah that there be Cohanim and Levites in the beth-din.
I might think that if there are none, it is invalidated; it is, therefore, written "and to the judge": Though there be no Cohanim or Levites, it is a bona fide beth-din. "and to the judge that shall be in those days": Now would it enter your mind that one should go to a judge who is not in his days?! (The reference is to) one who was related (to the judge by marriage), and whose relationship was subsequently dissolved, in which instance he may be judged (in "those days" following the dissolution of the relationship).
Variantly: Do not say (I must have a judge) like Moses and Aaron, but (go to) "the judge that shall be in those days.⁠" As it is written (Koheleth 7:10) "Do not say: 'What has happened that the earlier days were better than these?' For it is not from wisdom that you ask this.⁠"
"and they shall tell you the things of the judgment": the fine points.
[End of Piska]
ובאת אל הכהנים הל׳ מצוה בבית דין שיהיו בו כהנים ולוים יכול אם אין בו יהא פסול ת״ל ואל השופט אשר יהיה בימים ההם בא הכת׳ ללמד שכל סנהדרין שהוא משולשת הרי זו משובחת:
ד״א ואל השופט אשר יהיה בימ׳ הה׳ את זה דרש ר׳ יוסי הגלילי ובאת אל הכ׳ הל׳ ואל הש׳ אש׳ יהי׳ בימ׳ הה׳ וכי תעלה על דעתך שאדם בא אצל שופט שלא היה בימיו אלא זה שהיה קרוב ונתרחק מיכן אמ׳ אם היה קרוב ונתרחק כשר:
ד״א ובאת אל הכה׳ הל׳ ואל הש׳ בזמן שיש כהן יש משפט ובזמן שאין כהן אין משפט מיכן אמ׳ אין דנין דיני נפשות אלא בפני הבית:
ודרשת והגידו לך את דבר המשפט ממך לתבוע ומהן להורות:
וְתֵיתֵי לְוָת כָּהֲנַיָּא לֵיוָאֵי וּלְוָת דַּיָּינָא דִּיהֵי בְּיוֹמַיָּא הָאִנּוּן וְתִתְבַּע וִיחַוּוֹן לָךְ יָת פִּתְגָמָא דְּדִינָא.
and come to the priests, the Levites, and to the judge who may be in those days, and inquire; and they will show you the sentence of decision.
ותתוןא לוות כהניא וליווייב ולוות דייניה די״יהוויג ממניד ביומיא האינון ותתבעון ויתנון לכון ית עסק דינהה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותתון״) גם נוסח חילופי: ״ותיתון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וליוויי״) גם נוסח חילופי: ״וליואי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״יהווי״) גם נוסח חילופי: ״ויהווי״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״דייהווי ממני״) נוסח אחר: ״יהוון ממניין״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עסק דינה״) גם נוסח חילופי: ״עסקא דדינה״.
ותיתון לות כהניא דמשיבט לוי ולות דיינא די יהי ביומיא האינון ותיתבעון מנהון ויחוון לכון ית הילכת דינא.
and you shall come to the priests of the tribe of Levi, and to the judge who will be in those days, and inquire of them, and they will show you the process of judgment.
ובאת וגו׳ ואל השופט אשר יהיה בימים ההם1וכי יש אדם שהולך לבית דין שאינו בימיו. אלא ללמדך אין לך לדרוש אלא בית דין של אותה שעה, שנאמר ה׳ אשר עשה את משה ואת אהרן (שמואל א י״ב:ו׳), ואת ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל (שמואל א י״ב:י״א), שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם, גדעון בדורו כשמואל בדורו, יפתח בדורו כמשה בדורו, שמשון בדורו כאהרן בדורו 2וכה״א אל תאמר (כי הימים) [מה היה שהימים] הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על (זאת) [זה] (קהלת ז׳:י׳).
1. וכי יש אדם שהולך לב״ד. ספרי פיסקא קנ״ז, ור״ה כ״ה ע״ב.
2. וכה״א אל תאמר. ספרי שם ור״ה שם.

רמז תתקיא

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הַהֵם – וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ אֵצֶל הַשּׁוֹפֵט שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְיָמָיו, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֲפִלּוּ קַל שֶׁבַּקַּלִּים כֵּיוָן שֶׁנִּתְמַנָּה פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר הֲרֵי זֶה כְּאַבִּיר שֶׁבַּאַבִּירִים. וְאוֹמֵר ״אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה״.
וּבָאת – לְרַבּוֹת בֵּין דִּין שֶׁבְּיַבְנֶה. אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. מִצְוָה בְּבֵית דִּין שֶׁיְּהוּ בּוֹ כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם. יָכוֹל מִצְוָה, וְאִם אֵין בּוֹ יְהֵא פָּסוּל. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאֶל הַשֹּׁפֵט״, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים כָּשֵׁר. וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. אֵלּוּ דִּקְדּוּקֵי מִשְׁפָּט.
וַצִר אִלַי׳ אלּאַאִמַתִ אללִיֻוַאנִיִּיןַ וַאִלַי׳ אלּחַאכִּםִ אלּדִ׳י יַלִי פִי דַ׳לִךַּ אַלזַּמַאןִ פַאלתַּמִס מִנהֻם אַמרַ דַ׳לִךַּ אַלּחֻכּם יַפתֻונַךַּ בִּהִ
ולך אל הכהנים הלוים ואל הדין אשר ימלא את התפקיד באותו הזמן, אזי הצג להם את דבר אותו פסק דין והם יפסקו הלכה בו.
הכהנים הלוים – הכהנים שיצאו משבט לוי.
אל השופט אשר יהיה בימים ההם – ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו, אתה מצוה לשמוע לו. אין לך אלא שופט שבימיך.
הכהנים הלוים [AND YOU SHALL COME UNTO] THE PRIESTS THE LEVITES – i.e. to the priests, who descend from of the tribe of Levi.
ואל השפט אשר יהיה בימים ההם [AND YOU SHALL COME UNTO THE PRIESTS …] AND UNTO THE JUDGE THAT SHALL BE IN THOSE DAYS – The last apparently redundant words suggest: and even though he is not as eminent as other judges that have been before him, you must obey him – you have none else but the judge that lives in your days (i.e. you are only concerned with him) (Rosh Hashanah 25b).
פס׳: ובאת אל הכהנים הלוים – מצוה בבית דין שיהו כהנים ולוים. אין בו כהנים ולוים כשר.
או אל השופט – א״ר יוסי הגלילי וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו אלא זה שופט שהיה קרוב קודם לכן ובימים ההם הוא רחוק שהוא כשר. כדתנן היה קרוב ונתרחק הרי זה כשר זה שהיה חתנו ומתה בתו.
ודרשת והגידו לך את דבר המשפט – אלו דקדוקי הדין:
הכהנים הלוים – כאשר פירשתי כי יש כהנים שאינם מייחוס לוי (ראב״ע במדבר ט״ז:א׳).
ואל השפט – הוא המלך, שכתב משנה התורה מיד הכהנים (דברים י״ז:י״ח).
ואל השפט – במקום שיהיה.
THE PRIESTS THE LEVITES. For, as I have explained,⁠1 there are kohanim who are not descended from Levi.⁠2
AND UNTO THE JUDGE. The reference is to the king who writes a copy of the Torah from the one which is in the hands of the kohanim.⁠3
AND UNTO THE JUDGE. In the place where he is.⁠4
1. See Ibn Ezra's commentary on Gen. 14:18 (Vol. 1, p. 167) and his Short Commentary on Ex. 19:6. Ibn Ezra there notes that anyone who serves God is called a kohen.
2. The term kohen at times connotes a prince (Rashbam on Ex. 19:6). Cf. And ye shall be unto Me a kingdom of priests (Ex. 19:6).
3. See verse 18.
4. The judge is not necessarily near the sanctuary.
ובאת אל הכהנים – תשובה למיני ישראל שפוקרין בדברי חכמים אם נתנה התורה ככתבה ולא לעניין אחר למה הוצרך לבא לירושלים.
ובאת אל הכהן, "and you come to the priest, etc.⁠" This verse is a clear example to the scholars who maintain that the written Torah was to be interpreted literally and that there is no parallel oral Torah. If there were no such oral Torah, the most competent scholars of which reside in Jerusalem, what would be the point of travelling to Jerusalem for clarification?
ובאת אל הכהנים הלוים – שהם מורי התורה. ואל השופט אשר יהיה בימים ההם – אין לך אלא שופט שבימיך, יפתח בדורו כשמואל בדורו, זהו לשון אשר יהיה בימים ההם, אע״פ שאינו בחכמה כשאר השופטים שהיו לפניו צריך אתה לשמוע לו, אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל.
וכתב הרמב״ן ז״ל הצורך במצוה זו גדול, כי התורה נתנה לנו בכתב, והדעות לא ישתוו בכל הדברים הנולדים ואז ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות, ולכך חתך לנו הכתוב הדין הזה שנשמע לב״ד הגדול העומד לפני השי״ת בכל שיאמר לנו בפירוש התורה כמו שקבלו עד משה מפי הגבורה, כי על הדעת שלהם הוא נותן לנו את התורה אפילו יהיה בעיניך בהפך מדעתך כמי שמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב כי הם יודעי האמת ורוח הקדש שורה עליהם לכוין אל האמת לעולם.
ובאת אל הכהנים הלוים, "you will come to the priests, the Levites, etc.;⁠" they are the teachers of the Torah.
ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, "and to the judge who officiates in those days;⁠" the only judges who have authority to deal with your problems are the ones who are alive and officiate during your lifetime. A judge, such as Yiftach in his generation, (though he was relatively ignorant) has as much authority as the prophet Samuel in his period (compare Rosh Hashanah 25); this is why the Torah wrote here: "who will be in those days;⁠" it would not have required superior intelligence to know that one cannot submit a claim to a judge who is dead. The authority of a legally appointed judge is such that if he declares right (what you considered to be right) as being left or vice versa, you have to accept his decision. It goes without saying that if such a judge declares right to be right and left to be left, that his decision must be accepted.
Nachmanides writes that there was a great need to legislate this commandment. The Torah that we have received was received in written form. We know that among us humans there are many shades of opinions concerning the same problems. If each Rabbi were allowed to hand down decisions in accordance with his subjective understanding of the Torah it would not be long before we would have many different documents each claiming to be the original Torah. It was imperative therefore for the Torah to legislate that there is a supreme authority in each generation which bases its decision upon an historically valid tradition going back to the time of Moses. This is why the Sanhedrin described in this paragraph is depicted as having its offices in the presence of the Lord your God. They are qualified to interpret what is written in the Torah even if you think that their interpretation differs from the truth as much as left from right. You must remember that the members of that Supreme Court are endowed with Holy Spirit so that they enjoy a divine assist in arriving at the correct decisions.
ובאת אל הכהנים והלוים – לפי שנאמר בהם יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל אמר תחלה הכהנים הלוים כי מהם ראוי לבחור לסנהדרי גדולה אם יש בהם ראוים לזה.
ואל השופט אשר יהיה בימים ההם – רוצה לומר: או אל השופט שיהיה בימים ההם והרצון בזה אף על פי שלא היה כהן ולא לוי ואמר שיהיה בימים ההם שיהיה אז ראוי להיות שופט לפי הדור ההוא ואף על פי שלא היה ראוי לפי דורות אחרים.
ודרשת והגידו לך את דבר המשפט – תדרוש עמהם ותחקור מהם להודיע להם המחלוקת במה שהוא ובאיזה טעם נתלה כל אחד מהם. והם יגידו לך את דבר המשפט לפי הנראה להם אם מהקבלה אם מהסברא.
(ט-יב) ועשית על פי הדבר וגו׳ על פי התורה וגו׳ והאיש אשר יעשה וגו׳ הכל כמו שפירשנו שם בשני השערים הנזכרים זיל גמור.
אל השופט אשר יהיה בימים ההם אפי׳ אינו כשאר שופטים שהיו לפניך אתה צריך לשמוע לו אין לך אלא שופט שבימיך. דאל״כ אשר יהיה בימים ההם למה לי וכי תעלה על דעתך שופט שאינו בימיך בשלהי פ״ב דר״ה אבל בספרי שנו וכי תעלה על דעתך שופט שאינו בימיך אלא שופט שהוא כשר ומוחזק לך באותן הימים היה קרוב ונתרחק כשר וכן הוא אומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה פירוש אע״פ שהיה קרוב לך מעיקרא כגון שהיה נשוי את בתך והיה פסול לדיין לך כיון שעכשיו שאתה הולך אליו להדיין לפניו נתרחק מחמת שמתה בתך או גרשה הרי הוא כשר:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ואפילו אינו כשאר שופטים וכו׳. רצונו לתרץ, וכי אפשר שילך אדם אל השופט שאינו בימים ההם. אלא ללמדך בא אפי׳ אינו וכו׳:
Even if he is not comparable to other judges. Rashi is answering the question: Is it then possible for a person to go to a judge who is not [officiating] "during those days?⁠" Rather, it comes to teach "even if he is not comparable,⁠" etc.
ודרשת והגידו לך – פירוש עליך אתה לדרוש שיאמרו לך טעם הדין, והם גם כן חייבים להגיד לך טעם דבריהם, אבל אם לא דרש אין חיוב עליהם להגיד לו.
ודרשת והגידו לך, "and you shall enquire and they will tell you, etc.⁠" It is up to you to make these enquiries, i.e. to find out (from the Supreme Court) why the judges ruled as they did. On the other hand, the judges of the Supreme Court are obligated to explain their ruling to you once you ask them. If you did not ask for the Supreme Court to tell you their reasons they are not under any obligation to volunteer it.
ובאת אל הכהנים הלוים – מצות ב״ד שכהנים ולוים יושבין בהם יכול אפי׳ בדיעבד פסול ת״ל ואל השפט אף שאין כאן כהנים.
אשר יהי׳ בימים ההם – אל תאמר פלוני כמשה ואהרן כו׳ אין לך ב״ד אלא כו׳ יפתח בדורו כו׳ וכה״א אל תאמר מה היה שהימי׳ הראשוני׳ היו טובים מאלה כי לא מחכמה וגו׳ רי״א אפי׳ קרוב ונחרחק ודרש אשר יהי׳ בימים ההם אף שמקודם קרוב היה.
והגידו לך את דבר המשפט – מלמד שמחויב לשמוע גם לב״ד שביבנה יכול שיהי׳ חייב מיתה ת״ל יגידו לך מן המקום ההוא.
אל הכהנים הלוים – מלמד שהיו ממנין רוב הסנהדרין מן הכהנים או מן הלוים, כי להיותם משרתי השם וכהנים לאל עליון, תדבק בהם יותר ההשפעה האלהית ותנוח עליהם רוח חכמה יתירה, כדרך כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיו כי מלאך ה׳ צבאות הוא (מלאכי ב׳ ז׳):
והגידו לך – אל תחשוב שגם בעיניהם יפלא מה שנפלא ממך, כי הם בלי ספק יגידו ויבארו לך את דבר המשפט, והתורה הבטיחה שכל סתום יהיה לפניהם מבואר, כי תהיה השכינה עמהם:
ואל השופט אשר יהיה בימים ההם – הכוונה שילכו אצל מי שיהיה בימים ההם, אם שיהיה השלטון ביד בית דין של כהנים, ואם שיהיה ביד שופט יחיד שאינו כהן, בכל הפנים צריך לשמוע דברי מי שהאומה נתנה השלטון בידו. ולכוונה זאת גם כן אחר שאמר ובאת אל הכהנים הלוים בלשון רבים, סיים ואמר לבלתי שמוע אל הכהן בלשון יחיד, כי בכל אופן שיהיה, ואפילו לא יהיה שם בית דין של כהנים, אלא כהן אחד צריך לשמוע לו. והנה הנהגת העם אפשר שתהיה על פנים שונים, והתורה לא בחרה דרך אחד והרחיקה כל זולתו, אבל הניחה הבחירה ביד האומה לפי צורך הדורות, כלומר לפי תכונת העם ומעמדו הפנימי והחיצוני.⁠א
א. בדפוס ראשון: והחיצון.
ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט – הקשר ההדוק בין הסנהדרין למקדש, שהזכרנו בדברינו לפסוק הקודם, בא לידי ביטוי גם בפסוק הזה על ידי סמיכות הכהנים לבית דין הגדול (עיין סנהדרין נב:). שניהם משרתים אותה מטרה ואותה אמת של חיים (השווה פירוש לעיל טז, כא; שמות כ, כב). הנוסח המקורי והמדויק של התורה שבכתב הופקד למשמרת ביד הכהנים, לצד עדות התורה (להלן יז, יח; לא, כה–כו), כדרך שהסנהדרין הייתה הסמכות העליונה של מסורת התורה שבעל פה.
מן האמור בספר ויקרא (ד, ג; עיין פירוש שם) עולה באופן ברור, שלכהן וכן גם לכהן הגדול כשלעצמם אין כל סמכות בענייני התורה; בנוגע ללימוד התורה לאחרים הם כמו כל אחד מהעם. כך מצאנו גם בסנהדרין הראשונה: שבעים הזקנים שמשה מינה לסייע לו, נבחרו ללא אבחנה מבין כל השבטים (במדבר יא, טז). ואף על פי כן, כפי שכבר ציינו (פירוש, ויקרא ד, ג), וכמרומז כאן, מצווה למנות לסנהדרין גם דיינים שהם כהנים, ובלבד שיהיו ראויים לכך.
על פי זה יבואר, מדוע כאן ולהלן (יח, א) מכונים הכהנים ״הכהנים הלוים״, היינו שמציינים אותם על שם שבטם. שכן כוונת הכתוב איננה להדגיש רק את אופיים המיוחד ככהנים, אלא להבליט את אופי השבט שלהם: שבט זה התייצב ללא מורא לימין התורה, ורצוי שהרוח הזאת תהיה מיוצגת בסנהדרין הגדולה. הנביא יחזקאל מדבר על ה״כהנים בני צדוק״ אשר הוכיחו את עצמם כשומרים נאמנים על מקדש התורה בתוך כל תעיות העם, וגם הוא קורא להם ״לוים״: ״וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת⁠־מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי⁠־יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי״ (יחזקאל מד, טו). חז״ל (יבמות פו: ועוד) מביאים פסוק זה כדי להוכיח שהכהנים קרויים גם לויים: ״בעשרים וארבעה מקומות נקראו כהנים לוים וזה אחד מהם״ וכו׳ (השווה פירוש, ויקרא ד, ג).
״ואל השפט״ מתייחס לראש בית הדין הגדול. כמו כן, בתקופות מאוחרות יותר, נזכר בדרך כלל רק ראש בית הדין, היינו הנשיא או אב בית הדין, וכמובן שכל חברי בית דינו נכללו עמו.
ואל השפט אשר יהיה בימים ההם – מהתוספת ״אשר יהיה בימים ההם״ לומדים חז״ל (ראש השנה כה:) כלל גדול: בכל דור ודור יש לקבל את מרות גדולי התורה הראויים מכוח חכמתם ויראת ה׳ שלהם להיות מורי התורה, וחייבים לשמוע בקולם אפילו אם הם נופלים בשיעור קומתם התורני והמוסרי מגדולי העבר. חז״ל (שם) אומרים על פסוקנו: ״וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיך״. בספרי מנוסח מאמר זה כך: ״וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא נמצא בימיו? אלא מה תלמוד לומר ׳אל השופט אשר יהיה בימים ההם׳? אלא שופט שהוא כשר ומוחזק באותן הימים״.
ודרשת – כיוצא בזה ״ותלך לדרש את ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית כה, כב).
דבר המשפט הוא ההכרעה בנושא ההלכתי שהיה מוטל בספק: ״כי יפלא ממך דבר למשפט״ (פסוק ח).
[כ] ובאת אל הכהנים הלוים – כבר בארנו (בסי׳ הקודם) שמציין בזה הב״ד שיושבים על פתח העזרה, ומדרגתם כמדרגת ב״ד שביבנה שאין חייב מיתה על המראתם, בכ״ז אם אמרו לו מצוה לשמוע בקולם וה״ה בקול ב״ד שביבנה, ומ״ש אל הכהנים הלוים מלמד שמצוה שימצאו בין הסנהדרין כהנים ולוים שהם נקבעו בעצם להורות וללמד כמ״ש יורו משפטיך ליעקב (דברים ל״ג:י׳) כי לא תאבד תורה מכהן (ירמיהו י״ח:י״ח) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב׳:ז׳) ובכ״ז אינו מעכב בדיעבד, דהא כתיב ואל השופט שפירושו או אל השופט (כמו שפי׳ בפסוק יב):
[כא] אשר יהיה בימים ההם – מ״ש ריה״ג נזכר בסנהדרין (דף כח), ומ״ש ד״א כן הגיה הגר״א נזכר בר״ה (דף כה ע״ב), ומ״ש את דבר המשפט ולא אמר את המשפט, מציין שלא לבד המשפט עצמו כי גם דבריו ופרטיו ודקדוקיו צריך לדרוש מפיהם:
ובאת אל וגו׳: אם לא נתברר גם בבתי דינים בירושלים אזי תבוא ״אל הכהנים הלוים וגו׳⁠ ⁠⁠״. היינו – ״כהנים״ חכמי ישראל1, כמו שכתבתי לעיל (י,ח) משמעות ״הכהנים הלוים״ היינו החכמים.
ואל השופט וגו׳: הוא המופלא2 החותך הדין3 וקובע הלכה למעשה.
אשר יהיה בימים ההם:⁠4 באשר חקירת הלכה למעשה בדרך פלפול והכרח אינם שוין בכל זמן, על כן פירש הכתוב כי לפי ״אשר יהיה בימים ההם״, כך יגידו ״מן המקום ההוא״5.
ודרשת: תציע6 לפניו7 ולפני הסנהדרין היושבים לפני המופלא את החקירות שיש לכל אחד מהחולקים.
והגידו לך את דבר המשפט: לא שיאמרו הפסק בלי חקירה וטעם8, אלא אחר שישמעו חקירות שני הצדדים9 {כמבואר בסנהדרין (פו,ב) במשנה: שאומר ׳כך דרשתי וכך דרשו חברי, כך לימדתי וכך לימדו חבירי׳. ולא שיאמר ׳כך הוריתי וכך הורו חבירי׳} אז יעמידו על האמת לפי דעתם, להגיד כי כך יש לחקור10, וזהו ״דבר המשפט״.
1. ״הלויים״ משמעותו – חכמי ישראל, וא״כ ״הכהנים הלויים״ משמעותו – כהנים שהם תלמידי חכמים.
2. ראש הסנהדרין הגדולה שבלשכת הגזית.
3. כשיש שויון בין חכמי הסנהדרין.
4. שאלת חז״ל בר״ה (כה,ב): וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? ותשובת חז״ל מובאת ברש״י כאן על-אתר.
5. רבינו מפרש שהכוונה לאופן ההכרעה ההלכתית, אשר יכול להשתנות מדור לדור.
6. לא במשמעות ״לשכנו תדרשו״ או ״דורש אין לה״, כפי שפירש אונקלוס ״ותתבע״, אלא במשמעות הרצאת והצגת הדברים (׳דרשה׳!) בהנמקה הראויה.
7. לפני המופלא שבסנהדרין.
8. כי בזה די היה לכתוב ׳והגידו לך המשפט׳.
9. כאשר כל צד קיים את מצות ״ודרשת״.
10. לפי ״הימים ההם״ (עיין הערה 73).
ובאת אל הכהנים והלוים – דבר בהוה לפי שהכהנים בהיותם מכובדים בעיני העם וגם בטלים ממלאכה חוץ מעבודת המקדש במשמרתם יֵמָּנוּ ראשים על העם, וכן למטה (כ״א:ה׳) ונגשו הכהנים בני לוי... ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, וגם שָם נֶגַע ענינו פצע הבא מחמת ריב, לא נגע צרעת אף על פי שגם זה דינו תלוי בכהן.
ואל השפט – ראש האומה ומנהיגה, והוא אב בית דין.
אל השופט. לא דבר נכונה במשתדל שהתורה לא בחרה דרך אחד בהנהגת העם והרחיקה כל זולתו כי כל דת אלהית לא תוכל להתעלם מענין גדול ונכבד כזה אשר היו תוצאותיו בשלמות המדות והדעות וכ״ש הדת האלהית האמתית וכ״ש וק״ו אחר היותה לא בלבד דת רוחנית אבל גם דת נימוסית ומדינית, ואיך תעזוב העם הנבחר לכל מקרי הזמן מבלי שתלמדם לבחור בטוב ולמאוס ברע, ואם תשאלהו א״כ במה חטאו ישראל בשאול להם מלך, ישיב כי החטא היה סבת השאלה דהיינו שנוי פנימי בדרכי האומה להיות גובר ביניהם אהבת ההנאות והכבוד המדומה ועל זה היו צריכים למלך שיהיה לו עושר וכבוד, והנה אין המקראות מסייעים לזה הפירוש והוא נדחק להוציאם מפשטם, והן לו יהי כדבריו שהחסרון הנולד באומה גרם להם לשאול מלך, משם ראיה כי התורה לא תוכל להניח הדבר ברשות האומה לקיים ולאשר ביניהם מצב והנהגה שאינם ראוים, ולמה הקפידה רק על לא ירבה לו סוסים, וכתב לו למען יאריך ימים וגו׳ ואם כדעת המשתדל הטוב טוב שלא יאריך ימים הוא ובניו, כי יהיה מזה סימן שהעם חזר למוטב, והנכון שהשופט הוא הגוזר הדין בין בעלי הדין ע״פי משפטי התורה ופעמים שהגדול שבהם היה יוצא ובא לפני העם, אך לא היה סר בשופטו מכללי התורת האלהית ולא היה בשום אופן ליג׳יסלאטור (מחוקק) ופעמים יקרא שופט היוצא ובא לפניהם במלחמה אם להיות הוא בעצמו ראש הדיינים, ואם להרחבת לשון בלבד, וכששאלו להם ישראל מלך אלו לא הוסיפו לאמר לשפטנו ככל הגוים לא היה בזה עון אשר חטא ולדעת המעתיקים ג״כ מצוה — (ויש להם סמך גדול בכתוב (ויקרא ד׳) אשר נשיא יחטא כפירוש הרב נה״ו שם שפירש נשיא מלך ודבריו נכונים מאד עיין עליו) — רק הם לא אבו שיהיה המלך רק שר הצבא כמשפטי התורה וכמלכי קצת גוים קדמונים אבל שישפוט אותם ככל הגוים שיהיה המשפט מסור בידו אל כל אשר יחפוץ יטנו ואולי מפני ההפקר שהיה ביניהם באומרו איש הישר וגו׳ באו לידי מדה זו, והעד שהחטא זה היה ולא אחר, שמבלעדיו, לא יובן הכפל באומרו וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטינו ואלו לא היתה זולת לשפטינו סבת החטא לא היתה נכפלת ללא צורך, וזה גרם שה׳ מחוקקנו כי הוא הוא המחוקק ולא זולתו אמר לשמואל לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם כלומר אלו שופט אחר תחתך שאלו שימלוך הוא ובניו בקרב ישראל היו מואסים בך כי היו רוצים להסב זכותך ורשותך לאיש אחר רק עתה שרוצים שהמלך ישפטם ככל הגוים כלומר שיסדר לפניהם משפטים באוות נפשו א״כ אותי מאסו כי בזה הם נוגעים בחלקי חלקת מחוקק, ומזה להיות המלך שבחרו בו איננו כמלך שבחרה בו התורה באומרה שום תשים עליך על זה אמר והגדת להם משפט המלך אשר ימלוך עליכם וכן אמר להם את בניכם יקח וגו׳ ואת שדותיכם ואת כרמיכם וגו׳ והיוצא מן הכלל כי להיותו משולח מרסן התורה האלהית סופו שיכביד עולו ג״כ על העם והראה להו בזה באצבע תולדות הדיזפוטיזמו (המלוכה בלתי מוגבלת) ואלולי כן כמו שפירשנו הלא שקר ח״ו דבר שמואל ע״ה בכל האיומים האלה, כי חקי התורה יעמדו נגדו אם לא שלהיות הדבר מסור בידו ואינו נכנע לשום משפט יוכל לעשות כהנה אלף פעמים — והנה פירשנו משפט המלוכה מנהג המלוכה והם החמסים שיהיה המלך נוהג בם וזה שלא כדעת האומר כל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו, ואם מצינו עוד ויכתוב שמואל את משפט המלוכה שנראה בי האמת כדעת האומר כן, אולי נוכל לומר שהכוונה באומרו משפט המלוכה מה שעתידה מלכות לעשות וזה על דרך והיתה השירה הזאת לפניו לעד שיהיו דברי שמואל ואיומיו עומדים לנצח לעת תמוט רגלם תחת כובד העול שיטיל עליהם המלך-השופט, ואינו רחוק שישתמש בשם משפט לכוונה זו כי מצינו על כל הצרות העתידות לבוא על מואב משפט באומרו (ירמיה מ״ח) עד הנה משפט מואב, וכן בקצת שינוי (מלכים ב׳ א׳) וידבר אליהם מה משפט האיש אשר עלה לקראתכם וגו׳ ויאמרו אליו איש בעל שער ואזור עור אזור במתניו, ויותר מפורש אומרו ויהי בהשפט יהוא עם בית אחאב (ד״ה ב׳ כ״ב) ונקראו עונשי ה׳ החרב והרעב וגו׳ ד׳ שפטי הרעים. ויתכן ג״כ שהכוונה שאם ישראל יבחרו בהנהגה זו Dispotisme ידעו נאמנה שכבר זכו והרשו את המלך לעשות כחפצו, ואין להם עוד כח וזכות למחות בידו, כי מרצונם הטוב הטו שכמם לסבול חקי הדיספוטיסמוס.
ובאת – בספרי שנינו: ״לרבות בית דין שביבנה״. בירושלמי (סנהדרין י״א:ג׳) פירשו לנו רבותינו: ״לשאילה״, כלומר מה שלמדו בספרי לרבות סנהדרין שביבנה אינו אלא לענין החיוב לשאול ממנו בכל דבר המסופק ולשמוע בקולו, אבל הממרה את פיו אינו חייב מיתה.
מלבד ההכרעה בספיקות שנתעוררו אצל בתי הדין שבערים, מסרה התורה לבית הדין הגדול עוד הרבה ענינים חשובים ביותר. אין לתמוה שלסנהדרי גדולה היו סמכויות שלטוניות וחקיקתיות, שהרי מעמדו של השופט בישראל לא הצטמצם בשיפוט גרידא (כמו אצל השופטים המודרניים), אלא היו להם סמכויות נרחבות יותר (והרי מצינו כי במשך כמה מאות שנים עמדו שופטים בראש הנהגת המדינה בסמכות מלכותית כמעט). אין ספק כי כוונת התורה היא, שהיחס בין בתי הדין שבערים לבית הדין הגדול יהא אותו היחס שהיה במדבר בין השופטים למשה רבינו.
והרי מצינו, כי השופטים נצטוו מפי משה רבינו להביא לפניו לא רק את הדבר אשר יקשה מהם (דברים א׳:י״ז), אלא כל דבר גדול (שמות י״ח:כ״ב). לפי זה כולל הפסוק ״כי יפלא ממך דבר״ (דברים י״ז:ח׳) גם דברים, אשר מחמת חשיבותם אין רשות לבתי הדין שבערים להחליט בהם. הפירוט המדוייק של השאלות שיש להביאן לפני בית הדין הגדול נמסר לנו בתורה שבעל פה (השוה רמב״ם סנהדרין ה׳:א׳; כלי המקדש ד׳:ט״ו).⁠1
הכהנים הלוים – לא נאמר כאן דבר ברור בנוגע להרכב בית הדין הגדול. העיקר הוא, איך נפרש את התיבות: ״ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם״. בנוגע לביטוי ״הכהנים הלוים״, אין כל ספק. הרי זה כמו ״הכהנים בני לוי״ שנאמר בשאר מקומות (השוה י״ז:ח׳ עם ל״א:ט׳) ואין פירושו כאילו בספר דברים הכהנים והלוים שוים הם, כמו שטוען קליינרט (דויטרונומייס עמוד 145), או כאילו נמסרו כאן ללוים חלק מסמכויות הכהנים, כרצונו של ריהם (די געזעצגעבונג משה׳ס אים לאנדע מואב, עמוד 39 והלאה). אכן לא מצינו את הביטוי הזה אלא בספר דברים ולא בשאר חומשי התורה, אשר בהם נקראו ״בני אהרן״ או ״הכהנים״ בלי תואר נוסף. אבל יש טעם לדבר. בשאר חומשי התורה המדובר על פי רוב באהרן ובניו ממש; באותן פרשיות המדברות על מצוות הנוהגות לאחר כניסתן של ישראל לארץ, כתוב ״הכהנים״ בלי ההוספה ״בני אהרן״ (למשל ויקרא ב׳:י״ד והלאה; י״ד:ל״ג והלאה; כ״ג:ט׳ והלאה).
אבל בספר דברים, כאשר עמדו ישראל כבר סמוך לכניסתם לארץ הקדושה, כבר אין המדובר אל המשפחה, בניו של אהרן, אלא אל כל מעמד הכהנים, המכונה על שם ראש שבטו, לוי. אהרן בעצמו נקרא ״הלוי״ (שמות ד׳:י״ד), ובשעה שרצה הקדוש ברוך הוא להוכיח לישראל שבחר באהרן, צוה לכתוב את שמו ״על מטה לוי״ (במדבר י״ז:י״ח). במעשה של פריחת מטה אהרן אומר הכתוב: ״והנה פרח מטה אהרן לבית לוי״ (במדבר י״ז:כ׳); זאת אומרת ששבט לוי הוכר כקדוש ואהרן נבחר להיות כהן רק בתור נשיא השבט הזה.
מלאכי הנביא מציין את תפקיד הכהונה כבריתו של הקדוש ברוך הוא עם לוי (ב׳:ד׳). וכן משה רבינו פתח את ברכת השבט בשבח הכהנים (דברים ל״ג:ח׳). ״הכהנים הלוים״ פירושו הכהנים המשתייכים לשבט לוי, שנבחרו על ידי הקדוש ברוך הוא. מצינו כי הכתוב מייחס את הכהנים לשבט לוי בספר דברים בייחוד באותם המקומות בהם נזכרו בתור שומרי התורה ומורי הדת (דברים י״ז:י״ט, י״ח:א׳, כ״א:ה׳, כ״ד:ח׳, כ״ז:ט׳, ל״א:ט׳,כ״ה, ראה פירוש הראב״ע שם). בעצם הרי זה תפקידו של כל שבט לוי כולו ״יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל״ (דברים ל״ג:י׳), אלא שהכהנים הם נבחרי כל השבט ונציגיו. ״הכהנים הלוים״ שבפסוק שלנו, הם לפי זה מורי התורה שבבית הדין הגדול.⁠2
גם בשאר מקומות בתורה ובנביאים מצינו כי הכהנים הם מורי התורה. עליהם הוטל ״להבדיל בין הקודש ובין החול בין הטמא ובין הטהור ולהורות את בני ישראל את כל החוקים״ (ויקרא י׳:י׳-י״א), ואכן אלעזר הכהן הורה את פרשת גיעולי מדין במקום משה רבינו (במדבר ל״א:כ״א והלאה). בהרבה מקומות נזכרים הכהנים בתור בעלי תורה (ירמיהו ב׳:ח׳, י״ח:י״ח, יחזקאל ז׳:כ״ו, כ״ב:כ״ו, צפניה ג׳:ד׳). עליהם נאמר: ״כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו״ (מלאכי ב׳:ז׳). אם בדברים י״ט:י״ז נאמר ״הכהנים והשופטים״ אף על פי שמדובר בסנהדרי קטנה, הרי יש להניח שבכל דין חמור ובמיוחד בדיני נפשות צירפו לבית דין כהנים, יודעי תורה.
מדברי מיכה הנביא (ג׳:י״א): ״ראשיה בשוחד ישפוטו וכהניה במחיר יורו״ מוכח, שהכהנים היו מורי התורה בבתי הדין. ראשי ישראל ובית המלכות, הם הגורמים הראשיים שהוטל עליהם לשמור על המשפט. על כן נאמר בהושע (ה׳:א׳): ״שמעו זאת הכהנים והקשיבו בית ישראל ובית המלך האזינו כי לכם המשפט״. על כן עלינו לפרש גם כאן, כי הכהנים הנזכרים כאן הם מורי התורה שבבית הדין הגדול (ולא צדק אייוולד באמרו ב״אלטרט.⁠״ שלו, שבספר דברים ניתן לכהנים לבדם זכות השיפוט; שכן מפורש בכתוב כי גם הזקנים היו בין השופטים בדברים כ״א:ב׳, כ״ב:ט״ז והלאה; כ״ה:ז׳ והלאה).
כמיותר הוא להפריך את הדעה כי התורה לא ניתנה למורשה אלא לכהנים לבדם, וכי חס ושלום אין כל העם מצווה על לימוד תורה. פעמים רבות מתבאר ההיפך מדברי המקרא. ״תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב״ (דברים ל״ג:ד׳), ״ושננתם לבניך״ (דברים ו׳:ז׳); ״לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה״ (יהושע א׳:ח׳). פסוקים אלה וכיוצא בהם מלמדים אותנו בתכלית הביאור כי מצות תלמוד תורה הוטלה על כל ישראל ולא היתה זכות מיוחדת של מעמד הכהנים.
בכל זאת מניחה התורה שהכהנים יתמסרו במיוחד ללימודה של תורה ויהיו באי הכח המתאימים ביותר של מצוות התורה, כיון שהיו עובדים בבית המקדש וקיבלו מתנות כהונה, באופן שהיו פטורים מדאגת פרנסה. על כן, במידה ונמצאה אצל זרים אותה הרוח שהכתוב דורשה מן הכהנים, לא היה הכרח למנות דוקא כהנים בתור דייני הסנהדרין, ועל כן מבואר בספרי (דברים י״ז:ט׳), שאף על פי שלכתחילה ״מצות בית דין שיהיו בו כהנים ולוים״, מכל מקום אף על פי שאין כהנים ולוים כשר וחייבים לשמוע בקולו.
אך יש ליתן עוד טעם למה נצטווינו לכתחילה למנות כהנים בין דייני הסנהדרין. הכהנים הם במדה ידועה ״שלוחי דרחמנא״, כמבצעי עבודת בית המקדש (קידושין כ״ג:ב׳). גם הנביא נותן טעם שמבקשים תורה מפי הכהן ״כי מלאך ה׳ צבאות הוא״ (מלאכי ב׳:ז׳), כלומר הוא משמש לפני הקדוש ברוך הוא כמו מלאך (תרגום יונתן שם), וגם בפרשה שלנו מתאר הכתוב את הכהן בתור ״העומד לשרת שם וגו׳⁠ ⁠⁠״, זאת אומרת כי סמכותו של הכהן קשורה בתפקידו בבית המקדש. התורה שאנו לומדים מפי משרת ה׳, עלינו לדמותה לדבר ה׳ כביכול. הממרה את דבריו הרי זה כממרה את פי ה׳, כי דבריו נאמרו בשם ה׳.
אף על פי שלמעשה אין הבדל אם הכהן או השופט אמרו דבריהם בשם ה׳, אבל דווקא אישיותו של כהן מסוגלת ביותר להבליט בעיני העם, שדברי בית הדין הגדול הם אלהיים, כמו שהתורה, שנמסרה לשמירתם של הכהנים (דברים ל״א:ט׳), הנה אלהית. תמיד נחשב הכהן לאיש נכבד ביותר, עד שתואר הגנות הגדול ביותר לממרים את פי ה׳ הוא ״מריבי כהן״, כלומר ממרים את פי הכהן. זאת אומרת, כי הכהנים הלוים היו דייני בית הדין הגדול, כמשרתי בית האלהים יודעי התורה, שהודיעו בשם ה׳ את דבר המשפט.
יותר קשה להכריע את הפירוש של מילת ״השופט״, בפרט, לאחר שנראים הדברים שרבותינו זכרונם לברכה נחלקו בדבר. רבי אליעזר בן יעקב, אשר משנתו קב ונקי (יבמות מ״ט:), אמר: ״שופטיך (הנזכרים בדברים כ״א:ב׳) זה מלך וכהן גדול, מלך (נקרא שופט) דכתיב (משלי כ״ט:ד׳) מלך במשפט יעמיד ארץ, כהן גדול (נקרא שופט) דכתיב (דברים י״ז:ט׳) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם״ (סוטה מ״ה.).⁠3
זאת אומרת כי ״השופט״ הוא הכהן הגדול. מכל מקום נצטרך לומר, כי גם לדבריו של רבי אליעזר בן יעקב אין ״השופט״ הנזכר בפסוק י״ב הכהן הגדול, שהרי זה כבר נזכר בסמוך: ״הכהן העומד לשרת שם״. גם מדברי ספרי נראה, כי ״השופט״ הוא כל דיין אפילו זר, שהרי מתיבה זו דרשו בפסוק ט, שבית הדין הגדול כשר בדיעבד אפילו אם אין בו כהנים ולויים.⁠4
כדי להבין את המקרא, עלינו לעיין איזה פירוש מתקבל ביותר על הדעת. אין לפרש ״השופט״ במובן כולל (כדבריו של פאטר), כלומר השופטים, שהרי להלן י״ט:י״ז נאמר ״השופטים״ במובן זה. בפסוק י״ב נאמר כי הפסק יוצא או מן ״הכהן העומד לשרת שם את ה׳⁠ ⁠⁠״, או מן ״השופט״, ועל כן רצו קנובל (פנט. ג, עמוד 272), ריהם (געז. מוז. אים לאנדע מואב, עמוד 86 והלאה; שטוד. או. קר. 1873 עמוד 187 והלאה), דילמן ואחרים, למצוא בפרשה זו את אותו הסדר שסודר על ידי יהושפט המלך בבית הדין הגדול, כמבואר בדברי הימים ב י״ט:ח׳ והלאה. שם נאמר לדבריהם כי שני ראשים יש לבית הדין הגדול: הכהן הגדול ״לכל דבר ה׳⁠ ⁠⁠״, ונגיד שבט יהודה ״לכל דבר המלך״ (דברים שגם המלך היה רגיל לדון בהם, שמואל ב ט״ו:ב׳ והלאה).
לדעתם ״השופט״ הנזכר בפסוק ט׳ הוא הדיין הראשי החילוני, שתפס את המקום הראשון אחרי הכהן הגדול. אמנם נכון הוא כי הכהן הנזכר בפסוק ט׳ הוא הכהן הגדול, אבל לעומת זאת טעות גמורה היא לחשוב כי המדובר כאן בשני נשיאי בית דין, בעלי סמכויות נפרדות.
קודם כל אין למצוא בכל התורה אף רמז קל ביותר להבדלה שכזאת בין ענינים חילוניים לבין ענינים דתיים; אדרבה מצינו בדברים כ״א:ה׳ כי על פי הכהנים הוכרע בכל ריב ובכל נגע ויחזקאל הנביא מפרש את דברי התורה באמרו (יחזקאל מ״ד:כ״ג-כ״ד): ״ואת עמי יורו בין קודש ובין חול... ועל ריב המה יעמדו למשפט במשפטי ישפטוהו״. גם בדברים י״ט:י״ז, בפרשה המדברת על ריב משפטי, נאמר שהאנשים אשר להם הריב יעמדו לפניהכהנים והשופטים. ובכל מקום שנזכרו הכהנים בתור מורי התורה, אין הכתוב מבדיל כלל בין ענינים משפטיים לבין ענינים דתיים; הכהנים מורים גם ״משפטיך״ וגם ״תורתך״ (דברים ל״ג:י׳). כמו כן אינו מובן לדבריהם, למה בפסוק ט׳ נזכר רק ״השופט״, אילו היתה הכוונה שיהיו שני נשיאי בית הדין.
על כן עלינו לומר, כי אין המדובר כאן אלא בנשיא אחד של בית הדין הגדול, והוא נקרא בפסוק ט׳ השופט סתם, כמו שגם הכהן הגדול נקרא הרבה פעמים הכהן סתם. כל שאר דייני הסנהדרין נתונים למרותו, בין כהנים בין זרים. אולם בפסוק י״ב רוצה הכתוב ללמדנו, כי נשיא בית הדין הגדול יכול להיות בין הכהן הגדול ובין שופט אחר (וכן מפרש הרש״ר הירש בפירושו לתורה). יתכן כי בדרך כלל היה הכהן הגדול האדם המתאים ביותר לתפקיד הנשיא של בית הדין הגדול; כיון שהכהנים הם הדיינים יודעי התורה, כמו שפירשנו למעלה, אם כן ראוי שהעומד בראש הכהנים יעמוד בראש בית הדין.
כאשר ״השופט״ (נשיא בית הדין) נזכר יחד עם ״הכהנים״, יש לומר, כי סתמא דמילתא משמע שהוא הכהן הגדול. ואולי מכאן דקדק רבי אליעזר בן יעקב כי הביטוי ״השופט״ יכול להיות כינוי לכהן הגדול (בתור נשיא בית הדין בדרך כלל); אולם כיון שהפסוק אינו מכנה אותו ״כהן גדול״ אלא ״השופט״, נמצינו למדים, שאפילו במקרה שהנשיא הוא הכהן הגדול, אין זאת מחמת מעמדו בתור כהן גדול, אלא מחמת תכונותיו האישיות, ועל כן דקדקו רבותינו בספרי, שבדיעבד כשרה הסנהדרין אף אם אין בה כהנים ולויים.
תמצית הדברים היא: בבית הדין הגדול שבמקום הנבחר נמצאים גם דיינים שהם כהנים בני לוי; בראש בית הדין יושב ״שופט״; בדרך כלל היה הכהן הגדול האישיות המתאימה ביותר למשרה זו, אבל יש רשות לבחור גם כל דיין אחר בתור ״שופט״.
״השופט״ הנאמר בספר דברים, הוא כפי הנראה יורשו של משה רבנו בנוגע להפעלת החוק והמשפט. משה רבנו בעצמו היה לא רק מנהיג העם, אלא אף השופט הראשי. עיקר תפקידו היה לשפוט וללמד (שמות י״ח:ט״ז,כ״ו). עמו נשאו במשא העם שבעים הזקנים (במדבר י״א:ט״ז והלאה) שהיוו גם את נציגות העם, ועל כן נקראו ״עדה״ (במדבר ט״ו:ל״ה, כ״ז:ב׳,כ״א). הדיינים נקראו ״שופטים״ (במדבר כ״ה:ה׳) או ״מחוקקים״ ובלשון קצרה ״חוקקים״5 (שופטים ה׳:ט׳, יד; השוה במדבר כ״א:י״ח), וגם משה רבינו בעצמו נקרא ״מחוקק״ (דברים ל״ג:כ״א), שהוא אותו התואר כמו ״שופט״ (ישעיהו ל״ג:כ״ב).
ממלא מקומו של משה רבנו היה יהושע; אולם יהושע היה צריך להזדקק בכמה ענינים לדבריו של אלעזר הכהן הגדול, שעל פיו יצאו ויבואו יהושע וכל בני ישראל אתו וכל העדה (במדבר כ״ז:כ״א).⁠6 בכל מקום מצינו, כי אלעזר הכהן הגדול נזכר לפני יהושע (יהושע י״ד:א׳, י״ז:ד׳, י״ט:נ״א, כ״א:א׳); כפי הנראה עמד אלעזר גם בראש הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע (יהושע כ״ד:ל״א, שופטים ב׳:ד׳). נראים הדברים, כי בנוגע לתפקיד השפיטה והלימוד נחשב אלעזר כממלא מקומו של משה רבינו (השוה גם במדבר ל״א:כ״א).
בכל אופן נתברר לנו, כי התורה ציוותה עלינו להקים בית דין בקרבת מקדש ה׳, ועליו מוטל להכריע בכל הספיקות, הן במצוות והן במשפטים, וכן הוטל עליו סידור שאר ענינים ציבוריים בעלי חשיבות. כל שאר השופטים חייבים לציית לפסק בית הדין הגדול הזה והממרה את פיו חייב מיתה. חברי בית הדין הם הכהנים יודעי התורה; בראשם עומד הכהן הגדול המשרת במקדש ה׳. אבל מותר להרכיב את בית הדין גם מדיינים שאינם כהנים, ואף בתור נשיא רשאים למנות זר.
אשר יהיה בימים ההם – (השוה י״ט:י״ז). פירשו רבותינו (בספרי), שנצטווינו לקבל עלינו את השופט שיהיה בזמננו, ו״אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה״ (קהלת ז׳:י׳).
ודרשת – מתייחס אל ״דבר המשפט״ שנאמר בסמוך. השומרוני ותרגום השבעים היתה לפניהם נוסחא מוטעית ״ודרשו״.
דבר המשפט – כלומר ההכרעה, השוה דברי הימים ב י״ט:ו׳.
1. על פי דברי רבותינו היו אלה תפקידי הסנהדרין, אשר בחלקם היו מוטלים על הסנהדרין בשלמותו, ויש מהן שהופעלו ע״י חלק מחבריו: א) ההשגחה על העבודה. בלי הסכמת הסנהדרין לא היתה אפשרות להרחיב את שטח העזרה ועיר הקודש (משנה סנהדרין א׳:ה׳). הם השגיחו על יחוסי הכהונה והלויה מי מהם רשאי לשמש בקודש (המשנה מדות בסופה), השגיחו על מעשי עבודה וקרבנות החשובים ביותר, כגון עבודת יום הכיפורים (המשנה יומא א׳:ג׳), הקרבת פר העלם דבר של ציבור, פרה אדומה ועגלה ערופה (תוספתא סנהדרין ג׳:ב׳), בידם היתה קביעת החדשים והשנים (המשנה ראש השנה ב׳:ה׳ והלאה), השגיחו על הגהת ספרי התורה של המלך, וכפי הנראה גם של ספר העזרה שבמקדש (תוספתא סנהדרין ד׳:ד׳, ירושלמי סנהדרין ב׳:ד׳) והכריעו בספיקות בכל עניני המצוות (סנהדרין פ״ח:).
ב) הם היו הסמכות בנוגע למשפטים חמורים ביותר. כל משפט מות היה תלוי בהם, כי רק בשעה שבית הדין הגדול ישב בלשכת הגזית היתה הרשות בידי סנהדרי קטנה לדון דיני נפשות (סנהדרין נ״ב:); כמו כן נביא שקר, עיר הנידחת, זקן ממרה, לא נידונו אלא בבית הדין הגדול; רק בית הדין הגדול היה רשאי לדון כהן גדול או שבט שלם (המשנה סנהדרין א׳:ה׳, תוספתא שם ב׳:ב׳); גם סוטה הובאה לסנהדרי גדולה (השוה המשנה סוטה א׳:ד׳).
ג) גם חלק מההנהגה המדינית היתה בידי הסנהדרי הגדולה, שהרי רק בהסכמתו נתמנה המלך, הכהן הגדול וכן בתי הדין של השבטים; וכן לא יצאו למלחמת רשות אלא בהסכמתם (המשנה סנהדרין א׳:ה׳).
ד) הרשות היתה בידי סנהדרי הגדולה לתקן תקנות ולגזור גזירות.
2. רבותינו לימדונו בספרי מפסוק זה, כי לכתחילה מצוה למנות כהנים ולוים בכלל חכמי הסנהדרין. ונראה כי דקדקו זאת, מפני שכיון שהכהנים שבבית הדין לא נבחרו לכך אלא מפני שמתייחסים לשבט לוי, אם כן סברא היא שגם את הלוים עצמם יש למנות בין הדיינים. ומן הכתוב עצמו בדברי הימים ב י״ט:א׳ יש ראיה לדבריהם.
3. יש לתמוה על פירושו של הראב״ע המפרש כי ״השופט״ הוא המלך, והתיבות ״אשר יהיה בימים ההם״ פירושן ״במקום שיהיה״. לפי פירושו נצטווינו כאן ללכת אל הכהנים במקום הנבחר, או אל המלך בכל מקום שהוא נמצא לפי שעה. אבל בפסוקים אחרים (דברים כ״ו:ג׳ ויהושע כ׳:ו׳) מוכח כי ״אשר יהיה בימים ההם״ אין לפרשו במובן המקומי.
4. הרא״ש בתוספותיו מפרש: ״משמע ליה שופט הממונה על הכהנים והיינו כהן גדול״. ראיה לפירוש זה של הרא״ש יש להביא מתוך כך, שאילו דקדק ראב״י רק מתוך שנסמך ״הכהנים״ אל ״השופט״, א״כ קשה, למה לא למד מן הפסוק י״ז:י״ב, שגם שם הוקש הכהן לשופט. גם אין להגיה כלל, כיון שבסנהדרין י״ד: כך היא הגירסא בכל כתבי היד (השוה ״דקדוקי סופרים״). גם אין להוציא דברי ראב״י ממשמעם מפני שהם תמוהים. דבריו מתאימים גם לדברי יוסיפוס ופילון.
5. השורש: ״חקק״, שפירושו לסדר ולשפוט (משלי ח׳:ט״ו), ונגזר משורש זה: ״מחוקק״ (בשורוק), שפירושו חוק ומשפט (משלי ל״א:ו׳).
6. השוה תרגום ירושלמי שם ועירובין ס״ג.
ובאת אל הכהנים הלוים – מצוה בסנהדרין שיהיו כהנים ולוים ספרי. וכן עשה יהושפט בדברי הימים ב׳ קפ׳ י״ט וגם בירושלים העמיד יהושפט מן הלוים והכהנים וראשי האבות לישראל למשפט ה׳ דהוא סנהדרין גדולה.
ובאת – לרבות בית דין שביבנה1 (ספרי).
אל הכהנים וגו׳ – תניא, ובאת אל הכהנים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, בזמן שיש כהן יש משפט ובזמן שאין כהן אין משפט.⁠2 (סנהדרין נ״ב.)
אל הכהנים הלוים – מצות ב״ד שיהיו בו כהנים ולוים, יכול אם אין בו יהיה פסול, ת״ל ואל השופט – אע״פ שאין בו כהנים ולוים כשר3 (ספרי).
אשר יהיה בימים ההם – וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו, אלא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיך.⁠4 (ר״ה כ״ה:)
אשר יהיה בימים ההם – דרש רבי יוסי הגלילי, וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו, אלא זה שהיה קרוב ונתרחק.⁠5 (סנהדרין כ״ח:)
דבר המשפט – אלו דקדוקי משפט6 (ספרי).
1. נראה הכונה דקמ״ל דאעפ״י דעיקר פרשה זו איירי בענין זקן ממרא והוא אינו חייב מיתה רק על המראתו כנגד הוראת ב״ד שבלשכת הגזית כדלקמן, בכ״ז לכתחלה מצוה לשמוע להוראת כל ב״ד גדול, ובזה כלול החיוב לכל אדם מישראל, ועל יסוד זה סמכו חז״ל להסמיך כל מצוה דרבנן על לאו דלא תסור, כדלקמן, וטעם דיוק דרשא זו הוא מיתור לשון ובאת.
2. והא דדרשינן במכות ז׳ א׳ על הפ׳ דפ׳ מסעי והיו אלה לכם לדורותיכם בכל מושבותיכם למדנו לסנהדרין שנוהגין לדורות – פשוט הדבר דהכונה שם שיהיו סנהדרין דנין דיני ממונות ודיני קנסות וכדומה לבד דיני נפשות, דעיקר הקפידא דהכא שיהי׳ משפט בשעת הבית הוא רק לענין דיני נפשות וכמ״ש בברכות נ״ח א׳ אנן מיומא דגלינן מארעא לית לן רשות למקטל, ובמכילתא פ׳ משפטים [הובאה בראשונים ולפנינו חסרה], מעם מזבחי תקחנו למות, בזמן שיש מזבח אתה ממית ובזמן שאין מזבח אי אתה ממית, וע׳ לפנינו בפ׳ משפטים ובפ׳ מסעי שם.
3. הענין יתבאר בפשיטות, כי בעת שהיו ישראל שרויים על אדמתם בא״י וכל אחד הי׳ לו חלק ונחלה אדמת שדה וכרם היו הכהנים והלוים מתפרנסים בכבוד מאת כל העם במתנות כהונה ולויה, כמבואר כ״פ בתורה, והם היו מוקדשים לתורה ולעבודה אשר זה הי׳ תכלית מתנותיהם מבני ישראל וכמש״כ בד״ה ב׳ ל״א ויאמר לתת מנת הכהנים והלוים למען יתחזקו בתורת ה׳, ולכן הי׳ עול ההוראה נתונה עליהם מפני ששעתם היתה פנויה מטרדות זמניות, וכמו שמבני ישכר היו יודעי בינה מפני שפרנסתם היתה מצויה להם מזבולן, כנודע באגדות, ועל כן תלה הכתוב כ״פ ההוראה בכהנים ולוים, כמו יורו משפטיך ליעקב (פ׳ ברכה), כי לא תאבד תורה מכהן (ירמיהו י״ח), כי שפתי כהן ישמרו דעת (מלאכי ב׳), אך כל אלה לא לעכובא שההוראה דוקא בכהנים ולוים ולא בישראלים, יען שכל ישראל ראוים לכתר תורה ללמוד וללמד לדון ולהורות וכמ״ש באגדות כתר תורה כל הרוצה ליטול יבא ויטול [ע׳ אדר״ן פ׳ מ״א], ומכיון שזכה אדם לכתר תורה והגיע להוראה מחויב להורות ואם אינו מורה עליו הכתוב אומר ועצומים כל הרוגיה [ע׳ סוטה כ״ב א׳]. ומה שזכר הכתוב ענין זה על הרוב בכהנים ולוים תפס ע״ד ההוה כמש״כ ובזה תתבאר דרשת הספרי כאן, כי לכתחלה מצות ההוראה בכהנים ולוים, כמו שקבעה התורה סדר ההנהגה בישראל, אבל אם אין כהנים ולוים בודאי כשרים גם ישראלים. ולפי״ז צ״ל דמ״ש רבא ביומא כ״ו א׳ לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא שבא או משבט לוי או משבט ישכר, גם הוא ע״ד ההוה קאמר שהם מקורי בעלי ההוראה כמבואר בטעם הדבר וכמו שסיים הוא דבלוי כתיב יורו משפטיך ליעקב [וה״ה לכהנים] ובישכר כתיב ומבני ישכר יודעי בינה לעתים.
4. ר״ל אין לך לדחות מלילך לדון באמתלא כי לא כדיינים מומחים שבדורות הקודמים הדיינים שבזה״ז, אלא כל דיין בדורו חשוב מומחה וגדול בערכו כדיין מומחה בדורות הקודמים, ומביא עוד לראי׳ מפסוק דקהלת ז׳ אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה, ור״ל שלפי שהדורות היו טובים וצדיקים מן אחרונים לפיכך היו הימים הראשונים טובים מאלה שאי אפשר שיהיו אחרונים כראשונים, כ״פ רש״י.
5. ר״ל היה קרוב ונתרחק ע״י אישות, כגון שמתה אשתו וכדומה כשר לדון בעת שנעשה רחוק, והוא הדין לענין עדות שכשר לעדות שיראה להבא.
6. ר״ל דלא לבד המשפט דורשין מפיהם כי אם גם דבריו ופרטיו ודקדוקיו. ומדייק זה מיתור לשון דבר, דדי הי׳ לכתוב והגידו לך את המשפט.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניר׳ בחיירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנושפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(י) וְעָשִׂ֗יתָ עַל⁠־פִּ֤י הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יַגִּ֣ידֽוּ לְךָ֔ מִן⁠־הַמָּק֣וֹם הַה֔וּא אֲשֶׁ֖ר יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וְשָׁמַרְתָּ֣ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר יוֹרֽוּךָ׃
You shall do according to the matter which they shall tell you from that place which Hashem shall choose; and you shall observe to do according to all that they shall teach you.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שוררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[פיסקא קנד]
ועשית על פי הדבר – על הורית בית דין הגדול שבירושלם חייבים מיתה ואין חייבים מיתה על הורית בית דין שביבנה.
[Piska 154]
"And you shall do according to the thing that they tell you from that place which the Lord chooses": By the ruling of the great beth-din in Jerusalem (i.e., the Sanhedrin) the death penalty obtains, and not by the ruling of the beth-din in Yavneh.
ועשית על פי הד׳ שומע אני יהא שומע ואינו עושה ת״ל ועשית:
מן המקום ההוא שמשם תורה יוצאה לכל ישראל:
ושמרת לעשות ככל אשר יורוך מנ׳ שאם יאמר לך על שמאל שהיא ימין ועל ימין שהיא שמאל שמע לדבריהם ת״ל ככל אשר יורוך:
וְתַעֲבֵיד עַל מֵימַר פִּתְגָמָא דִּיחַוּוֹן לָךְ מִן אַתְרָא הַהוּא דְּיִתְרְעֵי יְיָ וְתִטַּר לְמֶעֱבַד כְּכֹל דְּיַלְּפוּנָּךְ.
And you shalt do according to the word of the sentence which they will show you from the place which the Lord will choose, and you shalt observe to do according to all that they will teach you.
ותעבד על פם פתגמאא די יתנוןב לכוןג מן אתרא ההוא די יתרעי ממריה די״י ותתטרון למעבד כלד מה די ילפון יתכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותעבד על פם פתגמא״) גם נוסח חילופי: ״ותעבדון על מימר״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתנון״) גם נוסח חילופי: ״יהוון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לכון״) גם נוסח חילופי: ״להון״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כל״) גם נוסח חילופי: ״ככל״.
ותעבדון על מימר הילכת אורייתא דיחוון לכון מן אתרא ההוא דיתרעי י״י ותיטרון למעבד ככל דילפונכון.
Then shall you do according to the word of the custom of the law that they will show you at the place the Lord will choose, and observe to do whatsoever they teach you.
מן המקום ההוא1זה בית דין הגדול שהוא ע״א בלשכת הגזית.
1. זה בית דין הגדול, ספרי פיסקא קנ״ד.
(י-יא) וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר – עַל הוֹרָאַת בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם חַיָּבִין מִיתָה, וְאֵין חַיָּבִין מִיתָה עַל הוֹרָאַת בֵּית דִּין שֶׁבְּיַבְנֶה. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל דִּבְרֵי תוֹרָה חַיָּבִין מִיתָה, וְאֵין חַיָּבִין מִיתָה עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַעֲשֶׂה זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ. מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה. יָמִין וּשְׂמֹאל. אֲפִלּוּ מַרְאִין עַל יָמִין שֶׁהוּא שְׂמֹאל וְעַל שְׂמֹאל שֶׁהוּא יָמִין שְׁמַע לָהֶם.
לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ – גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה. [וְאַמַּאי לֵימָא (משלי כ״א:ל׳) ״אֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳⁠ ⁠⁠״]. תִּרְגְּמָהּ רַב (אָשֵׁי) [בַּר שְׁבָא], בְּלָאו דְּלֹא תָסוּר, כָּל מִלֵּי דְּרַבָּנַן אֲלָאו דְּלֹא תָסוּר אַסְמְכִינְהוּ וּמִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שָׁרוּ לֵיהּ רַבָּנַן, אֲבָל לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה אֲמַר רַב הַמּוֹצֵא כִלְאַיִם בְּבִגְדּוֹ פּוֹשְׁטוֹ וַאֲפִלּוּ בַּשּׁוּק שֶׁנֶּאֱמַר ״אֵין חָכְמָה וְאֵין עֵצָה וְאֵין תְּבוּנָה לְנֶגֶד ה׳⁠ ⁠⁠״ כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל ה׳ אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב. תָּא שְׁמַע (להלן כ״ב:א׳) ״וְהִתְעַלַּמְתָּ״, פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מִתְעַלֵּם. כֵּיצַד, אִם הָיָה כֹהֵן וְהוּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְכוּ׳. אַמַּאי לֵימָא ״וְאֵין עֵצָה״, שָׁאנִי הָתָם דִּכְתִיב ״וְהִתְעַלַּמְתָּ״. וְנִגְמֹר מִנֵּיהּ. אִסּוּרָא מִמָּמוֹנָא לָא גָּמְרִינַן. תָּא שְׁמַע (במדבר ו׳:ז׳) ״וּלְאֲח⁠(וֹ)⁠תוֹ״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, הֲרֵי שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לִשְׁחֹט אֶת פִּסְחוֹ וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ וְשָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת יָכוֹל יַחֲזֹר וְיִטָּמֵא, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא״, יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁאֵין מִטָּמֵא לָהֶם כָּךְ אֵינוֹ מִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּלְאֲח⁠(וֹ)⁠תוֹ״ [לַאֲחוֹתוֹ] הוּא דְּאֵינוֹ מִטַּמֵּא הָא לְמֵת מִצְוָה מִטַּמֵּא. אַמַּאי לֵימָא ״אֵין חָכְמָה״ וְגוֹ׳. שָׁאנֵי הָכָא [הָתָם] דִּכְתִיב ״וּלְאֲח⁠[וֹ]⁠תוֹ״. וְלִיגְמַר מִנֵּיה. שֵׁב וְאַל תַעֲשֶׂה שָׁאנֵי.
רָבִינָא הֲוָה קָאָזִיל אֲבַתְרֵיהּ דְּמַר בַּר רַב אָשֵׁי בְּשַׁבָּתָא דְרִיגְלָא, אִיפְסִיק קַרְנָא דְּחוּטֵיהּ וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵי, כִּי מָטָא לְבֵיתֵיהּ אֲמַר לֵיהּ מֵהָתָם אִיפְסִיק, אֲמַר לֵיהּ אִי אֲמַרְתְּ לִי [מֵהָתָם] שָׁדִיתֵיהּ. וְהָאֲמַר מַר גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיוֹת שֶׁדּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה. תִּרְגְּמָהּ רָב (אָשֵׁי) [בַּר שְׁבָא] קָמֵיהּ דְּרַב כַּהֲנָא, בְּלָאו דְּלֹא תָסוּר. וְאִית דְּאָמְרֵי, מֵהָתָם אֲמַר לֵיהּ, [וַאֲמַר לֵיהּ] מַה דַּעְתִּיךְ, לְמִישְׁדְּיֵיהּ, [וְהָאֲמַר מַר] גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה. וְהָא תְרְגְּמָהּ רַב בַּר (רַב אָשֵׁי) [שְׁבָא] וְכוּ׳ הָכֵי נַמֵּי (בְּמִלֵּיהּ) [כַּרְמְלִית] דְּרַבָּנַן הֲוָאי.
בָּעָא מִנֵּיהּ רָבָא בַּר שֵׁילָא מֵרַב חִסְדָּא, מַהוּ לְהַעֲלוֹת אֲבָנִים הַמְקֻרְזָלוֹת אַחֲרָיו לַגַּג. אֲמַר לֵיהּ, גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה.
מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ נָכְרִים אוֹ רוּחַ רָעָה, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. הֶחֱזִירוּהוּ, כְּאִלּוּ לֹא יָצָא. בָּעוּ מִנֵּיהּ, הֻצְרַךְ לִנְקָבָיו מַהוּ. אֲמַר לְהוֹ, גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה, וְאִי פִּקֵּחַ הוּא עָיַיל לִתְחוּמָא וְכֵיוָן דְּעָל עָל.
מַאי מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה. וְהֵיכָן צִוָּנוּ. רַב אַוְיָא אֲמַר, מִלֹּא תָסוּר. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲמַר, (להלן ל״ב:ז׳) ״שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֶּדְךָ״.
וַאעמַל בִּחַסבִּ אלּאַמרִ אלּדִ׳י יַפתֻונַךַּ בִּהִ מִן דַ׳לִךַּ אַלּמַוְצִ׳עִ אַלַּדִ׳י יַכ׳תַּארֻהֻ אַללָּהֻ וַאחפַט׳ לִתַּעמַלַ כַּגַמִיעִ מַא יַדֻלֻּונַךַּ בִּהִ
ועשה לפי הדבר אשר יפסקו לך הלכה בו, מאותו המקום אשר ה׳ בוחר בו, ושמר לעשות ככל מה שיכונו אותך בו.
(י-יב) [ועשית על פי הדבר – על הריב הזה.
על פי התורה – איסור והיתר.
על המשפט – שאר דינין.
והאיש אשר יעשה בזדון – זה זקן ממרא. חזר לעירו ושנה – מת.]⁠א
א. הביאורים המוסגרים הם חלק של תוספת מרש״י המופיעה בכ״י לייפציג 1 עם החתימה ״ר׳⁠ ⁠⁠״ לאחר הביאור על י״ז:כ׳ ״הוא ובניו״ (שמופיע בכ״י לאחר הביאור על י״ז:י״ח ״משנה התורה״). הביאורים לא מופיעים בעדי נוסח אחרים.
(10-12) {See Hebrew text.}
{See Hebrew text.}
{See Hebrew text.}
{See Hebrew text.}
פס׳: ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳ – על הוריות בית דין הגדול שבירושלים חייב מיתה. 1ואין חייבין מיתה על הוריות בית דין שביבנה:
1. ואינו חייב מיתה על הוראת ב״ד שביבנה. אבל חייב לעשות כמו שהורו. רק מיתה הוא פטור (חכם הספרדי):
מן המקום ההוא – מלמד שהמקום גורם (בבלי סנהדרין פ״ז.).
מן המקום ההוא – FROM THAT PLACE – This teaches that the place causes [the rulings to become authoritative] (Bavli Sanhedrin 87a:4).
ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא – צוה בכאן לעשות בהוראה הזאת לפי מה שהסכימו בית דין הגדול שבמקום הבחירה ולפי שלא היה צריך לומר מן המקום ההוא למדנו מזה שאם יצאו מן המקום ההוא והגידו לא חוייב לשמוע לדבריהם ומי שעבר על דבריהם אינו חייב מיתה כי התורה דקדקה שיגידו זה מהמקום ההוא.
ושמרת לעשות ככל אשר יורוך – מגיד שאנחנו מחוייבים להמשך בדבריהם כדברי התורה ובכל מה שיתבארו ממנה ולזה אמר ככל אשר יורוך.
(י-יא) התועלת העשירי הוא במצות והוא מה שצונו לעשות בדברי התורה על פי התורה אשר יגידו בית דין הגדול שבבית הבחירה שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך והתועלת בזאת המצוה מבואר ממה שקדם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ועשית על פי הדבר: חצי הספר בפסוקים.
ועשית על פי הדבר – פירוש לא מבעיא המשפט עצמו שהגידו לך אלא אפילו משפטים אחרים הנבנים על פי שמועה זו, כי כמה משפטים יסתעפו מפרט משפט אחד.
ועשית על פי הדבר, "and you will act in accordance with the ruling, etc.⁠" Not only the specific matter concerning which you requested a Supreme Court decision is binding upon you, but so are other judgments which derive from this decision. It is not unusual that a single judgment has numerous implications regarding other details of the same legislation.
ועשית ע״פ הדבר אשר יגידו – הגדה זו חכמה.
אשר יורוך – אלו י״ג מדות שהתור׳ נדרשת בהם וכמ״ש ועליהם ככל הדברים ודרשו רז״ל ככל. זו דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים. כי יש שבעים פנים לתורה ונרמז במלת ככ״ל שעולה שבעים והם בדרוש ורמז. אף כאן עפ״י התורה אשר יורוך זו פשטות התורה שבכתב. ועל המשפט זו ראיות ונקראו דין. כמ״ש למעלה כי יפלא ממך דבר למשפט. וזו י״ג מדות שהתור׳ נדרשת בהן וזהו ועשית ע״פ הדבר אשר יגידו וגו׳ ושמרת וגו׳.
מן המקום ההוא – מלמד שהמקום גורם, כי להיותו המקום הנבחר, לכן שמה ישבו כסאות למשפט צדק, ודבר ה׳ יצא מירושלים:
ועשית וגו׳ אשר יגידו – ״הגדה״ – משורש ״נגד״ – היא כל אמירה המביאה עובדה לתשומת לבו של אחר, כך שהעובדה עומדת לנגדו ״באופן אובייקטיבי״. נמצא ש״הגדה״ היא סיפור דברים על דבר שהתרחש או שנאמר. כמו כן ״הגדה״ היא גילוי: ״ויגד לכם את בריתו״ (לעיל ד, יג), ״מַגִּיד דְּבָרָו לְיַעֲקֹב״ (תהילים קמז, יט); והיא גם העברת המסורת: ״שאל אביך ויגדך״ (להלן לב, ז).
לפיכך, ״הגדה״ בפסוק ט היא שם כללי לכל הכרעה שניתנה על ידי בית הדין הגדול, בין אם הכרעה זו מבוססת על מסורת, סברה, או תקנה. האומה כולה וחכמי התורה שלה חייבים לראותה כ״הגדה״: מאמר העומד לפניהם באופן אובייקטיבי. מכאן ואילך, תוכן הגדה זו נעשה לעובדה הלכתית, אשר ההלכה העיונית והמעשה יתבססו עליה.
חובה לקבל ללא טענות ומענות את ההכרעה שניתנה על ידי בית דין הגדול כתשובה לשאלה, וחובה זו אמורה בפסוקנו (פסוק י). הכרעה זו מכונה כאן בשתי לשונות, לפי המקור שממנו נובעת ההכרעה: או שהיא ״הגדה״ [״אשר יגידו לך״] במובן המצומצם, או שהיא ״הוראה״ [״אשר יורוך״].
״הגדה״ במובנה המצומצם היא מסורת. נתעורר בך ספק או שאלה, משום שנשמט מידיעתך דין השייך לתורה שבעל פה – כגון ״הלכה למשה מסיני״. בית דין הגדול משלים עבורך את המסורת: יגידו לך מן המקום ההוא.
באופן אחר, הכרעת בית הדין היא ״הוראה״: מסקנה שהגיעו אליה באמצעות הכללים שנקבעו על ידי נותן התורה לפרש בהם את תורתו – כגון י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן; או שההוראה היא תקנה שנתקנה לצורך השמירה המעשית של המצוות. שתי אלה – בניגוד ל״הגדה״, מסורת גמורה – הן ״הוראה״: תוצאתה של פעילות שכלית המבינה דבר מתוך דבר או היוצרת דבר חדש, ועל כך נאמר כאן ״אשר יורוך״.
חובה לקיים גם ״הגדה״ וגם ״הוראה״: ועשית וגו׳ ושמרת לעשות. חובה זו אמורה בהדגשה מיוחדת בנוגע ל״הוראה״: ״ושמרת לעשות״, שכן ב״הוראה״ האדם הוא שותף על ידי פעילותו השכלית היוצרת.
[כב] ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳ – ר״ל רק אם הגידו לך בלשכת הגזית לא אם יצאו ממקומם, כמ״ש סנהדרין (דף יד) מצאן אבית פגי והמרה עליהם יכול תהיה המראתו המראה ת״ל וקמת ועלית אל המקום, ופרש״י ותוס׳ דבית פגי לאו דוקא רק חוץ ללשכת הגזית, וע״ז כפל שנית מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳ ומזה מוכח שאין חייב מיתה על המראת ב״ד שביבנה הגם שמצוה לשמוע להם (כנ״ל סי׳ כ):
ועשית וגו׳: היינו מעשה זה שבא לידם1.
מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳: כפל הכתוב דברים הללו2, להגיד טעם על זה, לא משום שמסתמא המה גדולי תורה יותר מהחולקים, דמשום זה הטעם לחוד יש עדיין מקום להרהר ולומר כי חכמתי יותר. אלא יש לדעת דהמקום הנבחר3 מסייע הרבה להוציא לאור הלכה לאמת4.
ושמרת לעשות:⁠5 תעשה מהוראה זו משנה6, כדי לעשות עוד חקירות שיבואו לידך7.
ככל אשר יורוך:⁠8 סדרי הלמוד וההוראה9.
1. כלומר, לתרגם את אשר ״והגידו״ בענין ״דבר המשפט״ אל שפת המעשה עובר לעשייתו.
2. אחרי (פסוק ח׳) ״אל המקום אשר יבחר ה׳⁠ ⁠⁠״.
3. בית המקדש (לשכת הגזית).
4. וזו כוונת הגמרא (סנהדרין פז,א) ׳מלמד שהמקום גורם׳.
5. דייק מזה שלא כתוב ״ועשית״.
6. כלומר, יסודות הלכתיים איתנים. (כך היא משמעות ׳שמירה לעשות׳ בכל מקום במשנת רבינו).
7. וכך מובטחת נצחיות התורה.
8. ולא ׳ככל אשר יגידוך׳ (על משקל ״והגידו לך״).
9. כלומר, התהליך כולו, ולא רק המסקנה הסופית.
ועשית על פי הדבר – הכתוב פונה אל הדיין המקומי.
אשר... מן המקום ההוא – הוא נותן טעם לאזהרה זו, ויחד עם זאת הננו למדים מכאן, כי רק הממרה את פי בית הדין הגדול שבירושלים חייב מיתה, ולא הממרה את פי הסנהדרין שביבנה (ספרי).
ושמרת לעשות ככל אשר יורוך – הכתוב בא ללמד, שלא רק במקרה של ספק שהובא לפני בית הדין הגדול להכרעה נצטווינו לשמוע בקולו, אלא בכל דבר הננו חייבים לשמוע בקול בית הדין הגדול.
מן המקום ההוא – מלמד שאין זקן ממרא נדון אלא על פי ב״ד של שבעים ואחד.⁠1 (סוטה ז׳ ב׳ ברש״י)
מן המקום ההוא – מלמד שאין חייבים עד שתהא הוראה מלשכת הגזית2 (ירושלמי הוריות פ״א ה״א).
מן המקום ההוא – ארבעים שנה קודם חורבן הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות3 ולא דנו דיני נפשות, מאי טעמא, כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יוכלו לדון, אמרו, מוטב נגלי ממקום למקום כי היכי דלא לחייב, דכתיב ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא – מלמד שהמקום גורם4. (ע״ז ח׳:)
1. כיון דעיקר ההוראה תלוי במקום ההוא, דהיינו לשכת הגזית ששם היו יושבין ב״ד הגדול של שבעים ואחד, וע׳ בתוס׳.
2. היינו הך דדרשא דלעיל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם, וי״ל דדרשא זו באה להוסיף ולרמז דרשת הספרי בפסוק זה, על הוראות ב״ד הגדול שבירושלים חייבים מיתה ואין חייבים מיתה על הוראות ב״ד שביבנה אעפ״י דמצוה לשמוע להם, דגם הם בכלל ובאת אל הכהנים וגו׳, ע׳ בספרי. וי״ל דזה מדייק מכפל לשון המקום ההוא, כאן ובפסוק ח׳.
3. מקום חוץ ללשכת הגזית הי׳ בהר הבית וכך שמו, כ״פ רש״י כאן ובסנהדרין מ״א א׳, אבל בר״ה ל״א א׳ הגירסא חנויות, ופרש״י חנויות עשו להם בהר הבית וישבו שם, ונראה דאין הפי׳ חנויות של סחורה אלא הם מין אהלים הנעשים לנוח שם, והוא מלשון תחנה.
4. ר״ל שאין ד״נ נוהג אלא בעוד שסנהדרי גדולה יושבין בלשכת הגזית, ומכיון שיצאו משם שוב לא היו רשאים לדון דיני נפשות, והלשון נגלי ממקום למקום וכו׳ אינו מיושב כל כך, ובערוך ערך חנות הגירסא מוטב נגלי ממקום דכתיב בי׳ על פי הדבר אשר וגו׳, ולשון זה מיושב יותר לפי ענינו.

ומ״ש כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלו למידן פירש״י ולא היו מספיקים למידן, עכ״ל. ואין פי׳ זה מספיק לדעתי, ותמיהני שלא פירש כפשוטו דמשום רבוי הרוצחין לא היתה עוד יד ב״ד תקיפה עליה לדונם בד״נ, וראי׳ נראה לפי׳ זה מהנוסחא אשר בש״ס כת״י דבמקום הכתוב לפנינו ולא יכלו למידן כתוב שם ולא יכלי להו, ודו״ק.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שוררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יא) עַל⁠־פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל⁠־הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר⁠־יֹאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן⁠־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר⁠־יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל׃
According to the teaching which they shall teach you, and according to the judgment which they shall tell you, you shall do; you shall not turn aside from the matter which they shall show you, to the right hand, nor to the left.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןמנחת יהודהטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
על פי התורה אשר יורוך – על דברי תורה חייבים מיתה ואין חייבים מיתה על דברי סופרים.
ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה – מצות עשה.
לא תסור מן התורה אשר יגידו לך – מצות לא תעשה.
ימין ושמאל – אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם.
סליק פיסקא
"According to the Torah that they teach you": This teaches us that (a rebellious elder) incurs the death penalty only for (controverting) words of Torah (i.e., the Written Law), but not for (controverting) the words of the scribes (i.e., the Oral Law).
"and the judgment that they tell you to do": This is a positive commandment (i.e., the rebellious elder transgresses a positive commandment).
"You shall not turn aside from the thing that they tell you": This is a negative commandment.
"right or left": Even if it seems in your eyes (that they are telling you) left is right and right is left, listen to them.
[End of Piska]
על פי התו׳ אש׳ יור׳ על הוריית בית דין הגדול שבירושלם חייבין מיתה ואין חייבין מיתה על הוריית בית דין שביבנה:
ד״א על פי התורה אש׳ יור׳ על דברי תורה חייבין מיתה ואין חייבין מיתה על דברי סופרים:
ועל המש׳ אש׳ יאמרו לך תע׳ זו מצות עשה (בכל מצוה לשמוע להן אפילו בגזרות ותקנות שהרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו גזירות ותקנות ומנהגות שיורו בהן לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם:
ועל המשפט אשר יאמ׳ לך תע׳ אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן:
לא תסור מן הדב׳ אשר יגידו לך זו הקבלה שיקבלו איש מפי איש) מיכן אמ׳ חמורים דברי חכמים שכל העובר על דבריהם כעובר על דברי תורה ועוד חמורים דברי חכמים מדברי תורה שדברי תורה יש בהן קלות וחמורות ודברי חכמים כולן חמורות:
חומר בדברי סופרים מדברי תורה שהאומר אין תפלין לעבור על דברי תורה פטור חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב:
לא תסור מן הד׳ זו מצות לא תעשה:
עַל מֵימַר אוֹרָיְתָא דְּיַלְּפוּנָּךְ וְעַל דִּינָא דְּיֵימְרוּן לָךְ תַּעֲבֵיד לָא תִסְטֵי מִן פִּתְגָמָא דִּיחַוּוֹן לָךְ לְיַמִּינָא וְלִשְׂמָאלָא.
Upon the word of the law which they teach you, and upon the judgment they tell you, you shalt act; you shalt not swerve from the word they will have shown you, to the right or the left.
על פם גזירתא אוריתה די ילפון יתכון ועל סדר דינהב די יימרון לכון תעבדון לא תסטון מן פתגמא די יתנון לכון לא לימינה ולא לשמאלהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גזירת״) גם נוסח חילופי: ״אימר״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סדר דינה״) גם נוסח חילופי: ״סדרי דינייה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לימינה ולא לשמאלה״) גם נוסח חילופי: ״לימין ולא שמיל״.
על מימר אורייתא דילפונכון ועל הילכת דינא דיימרון לכון תעבדון לא תיסטון מן פיתגמא דיחוון לכון ימינא ושמאלא.
According to the word of the law that they will teach you, and the manner of judgment they pronounce, you shall do. You shall not turn aside from the sentence they will show you, to the right or to the left.
ימין ושמאל - 1אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל, או שמאל שהוא ימין, אל תסור מדבריהם.
1. אפילו יאמר לך. ספרי שם, ועיין ברש״י על התורה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

עַל⁠־פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל⁠־הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר⁠־יֹאמְר֥וּ לְךָ֖
על פי התורה אשר יורוך- דברי הגאונים
שְׁבִיעִי - מַיִם אַחֲרוֹנִים. וּפֵרְשׁוּהוּ, מַיִם רִאשׁוֹנִים מִצְוָה, וְאַחֲרוֹנִים חוֹבָה, וְאֶמְצָעִיִּים רְשׁוּת.
מַיִם רִאשׁוֹנִים צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ הָאֶצְבָּעוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְזְרוּ מַשְׁקִים וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם. וְיֵשׁ מֵהַחֲכָמִים שֶׁאָמְרוּ, שֶׁאַחֲרוֹנִים מִשּׁוּם מֶלַח סְדוֹמִית, שֶׁלֹּא יְסַמֵּא אֶת הָעֵינַיִם. אֲפִלּוּ כָּךְ הוֹצִיא אוֹתָם מֵחוֹבָה. וְסוֹתְרִים הַדְּבָרִים אֶת אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ עֲלֵיהֶם חוֹבָה, וְאֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ לִסְתֹּר דִּבְרֵי הַגְּאוֹנִים אֶלָּא שֶׁנֶּאֱמַר עֲלֵיהֶם, (דברים יז) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךְ
(זהר במדבר דף רמו:)
עַל⁠־פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל⁠־הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר⁠־יֹאמְר֥וּ לְךָ֖
וְסוֹד הַדָּבָר - (שם כב) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךְ בַּדֶּרֶךְ, בְּבַעֲלֵי מִקְרָא. (שמות כה) וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר. הֲרֵי בֵּאֲרוּהוּ, מְנֹרַת - כְּלָל. זָהָב - פְּרָט. מִקְשָׁהכְּלָל.
וְכַמָּה פְסוּקִים בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, אֵלּוּ מַרְבִּים וּמְמַעֲטִים, כְּגוֹן רִבָּה וּמִעֵט. אַף כָּךְ מַרְבִּים, אַל תִּקְרָא מָה אֶלָּא מֵאָה. אַף כָּךְ אַל תִּקְרָא וְשִׁנַּנְתָּם אֶלָּא וְשִׁלַּשְׁתָּם.
וְדוֹרְשִׁים מִמֶּנּוּ, שְׁלִישׁ בַּמִּקְרָא, שְׁלִישׁ בַּמִּשְׁנָה, שְׁלִישׁ בַּתַּלְמוּד. כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּקִדּוּשִׁין.
ביום כלות משה – תיקרי כלת
אַף כָּךְ (במדבר ז) בְּיוֹם כַּלֹּת מֹשֶׁה, וְדוֹרְשִׁים בּוֹ כַּלַּת. אִם תֹּאמַר שֶׁדּוֹרְשִׁים לָהֶם מֵהֶם - כֵּיצַד מֵאָלֶף בֵּית וְלֹא מֵעַצְמָם, שֶׁהֵם אֵין לָהֶם רְשׁוּת לְהוֹסִיף וְלֹא לִגְרֹעַ אוֹת מִמֶּנּוּ, (שהיא ו׳) אוֹ לְהַחֲלִיף אוֹת זוֹ בְּאוֹת אַחֶרֶת. הֲרֵי כָּתוּב כַּלּוֹת מָלֵא בַּתּוֹרָה, וּמִי נוֹתֵן לָהֶם רְשׁוּת לִגְרֹעַ אוֹת מִמֶּנָּה, שֶׁהִיא ו׳? הֲרֵי אֵין כָּאן דָּבָר שֶׁמִּתְחַלֵּף בָּאָלֶף בֵּית.
על כל פירוש שיכולים לעשות שיכולים לעשות לקשט כלה בתכשיטיה
אֶלָּא עַל אֵלּוּ תֵּבוֹת חֲסֵרוֹת שֶׁהֵן מְלֵאוֹת, וּמְלֵאוֹת שֶׁהֵן חֲסֵרוֹת, וְעַל כָּל פֵּרוּשִׁים שֶׁיְּכוֹלִים לַעֲשׂוֹת לְקַשֵּׁט כַּלָּה בְּתַכְשִׁיטֶיהָ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַוֶּה לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶׁיֹּאמְרוּ, וְלִהְיוֹת מַאֲמִין לָהֶם.
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים יז) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךְ. לְאֻמָּן שֶׁחָתַךְ כְּלֵי לְבוּשִׁים שֶׁל הַמַּלְכוּת וְעָשָׂה מֵהֶם חֲתִיכוֹת רַבּוֹת - אֵלּוּ שֶׁיּוֹדְעִים הַמְּקוֹמוֹת שֶׁחֲסֵרִים אֵלּוּ הַחֲתִיכוֹת אוֹ אֵלּוּ שֶׁנִּשְׁאָרִים, אֵלּוּ מְתַקְּנִים אוֹתָם הַלְּבוּשִׁים, וְשָׂמִים אֵלּוּ הַחֲתִיכוֹת שֶׁנּוֹסָפוֹת בִּמְקוֹם הַחֲסֵרוֹת, וַחֲתִיכוֹת שֶׁהֵן מוּעָטוֹת, מוֹסִיפִים עֲלֵיהֶן, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךְ.
(זהר במדבר דף רנד:)
וַבִּחַסבִּ אלדַּלַאלַתִ אַלַּתִי יַדֻלֻּונַכַּ וַאלּחֻכּםִ אלּדִ׳י יַקֻולֻוןַ לַךַּ תַּצנַעֻ לַא תַּזֻל מִןַ אלאַמרִ אַלַּדִ׳י יַפתֻונַךַּ בִּהִ יֻמנַתַּ וַלַא יֻסרַתַּ
ולפי ההכונה אשר יכונו אותך, ולפי הפסק דין אשר יאמרו לך, תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יפסקו לך בו, לא לימין ולא-לשמאל.
ימין ושמאל – אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהיאא ימין, וכל שכן שאומרים לו על ימין ימין ועל שמאל שמאל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״שהוא״.
ימין ושמאל [YOU SHALL NOT DEPART FROM THE WORD WHICH THEY SHALL TELL YOU] TO THE RIGHT NOR TO THE LEFT – even if he (the judge) tells you about what appears to you to be right that it is left, or about what appears to you to be left that it is right, you have to obey him; how much the more is this so if actually he tells you about what is evidently right that it is right and about what is left that it is left (cf. Sifre Devarim 154:5).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

פס׳: על פי התורה אשר יורוך – על דברי תורה חייבין מיתה 1ואין חייבין מיתה על דברי סופרים.
ועל המשפט אשר יגידו לך תעשה – מצות עשה. לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. זו מצות לא תעשה.
ימין ושמאל – ואפילו דומה בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם:
1. ואינו חייב מיתה על דברי סופרים. אתיא כר״י (סנהדרין כח:) על דבר שעקרו מדברי תורה ופירושו מד״ס:
על פי התורה אשר יורוך – בדבר המופלא.
ACCORDING TO THE LAW WHICH THEY SHALL TEACH THEE. With regard to the matter that is too hard for you.
על פי התורה – תורה בכל מקום לשון מוסר והוראה, כמו {ו}⁠אל תטוש תורת אמך (משלי א׳:ח׳).
ימין ושמאללא תסור מן הדרך אשר יורו, לא לימין ולא לשמאל. שפעמים שתהיה סבור לילךא לימין ותלך לשמאל, וירבו מחלוקות בישראל.
א. בכ״י מינכן 52 נוספה כאן המלה: לארץ.
על פי התורה – ACCORDING TO THE TEACHING – “Torah” in every place is a term of teaching and instruction, like “don't forsake your mother's teaching” (Mishlei 1:8).
ימין ושמאל – RIGHT NOR LEFT – לא תסור מן DO NOT TURN ASIDE FROM the way that they teach, not to the right and not to the left. For sometimes when you would think you are going to the right, and you will [instead] go to the left, and disputes will increase in Israel.
ימין ושמאל – אפילו אומריםא לך על ימין שהוא שמאל, או על שמאל שהוא ימין. לשון רבינו שלמה.
וענינו: אפילו תחשב בלבך שהם טועים,⁠ב והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצותם, ואל תאמר: איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה, אבל תאמר: כך צוה אותי האדון המצוה על המצות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר, ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו. וזה כענין רבי יהושע עם רבן גמליאל ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו (בבלי ר״ה כ״ה.).
והצורך במצוה הזאת גדול מאד כי התורה נתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. וחתך הכתוב לנו הדין שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקבלו פירושו עד מפיג משה מפי הגבורה, או שיאמרו כן לפי משמעות התורה או כונתה, כי על הדעת שלהם הוא נותן לנו התורה, אפילו יהו בעיניך כמחליף הימין בשמאל. וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו (תהלים ל״ז:כ״ח) מן הטעות ומן המכשול. ולשון סיפרי (ספרי דברים י״ז:י״א): אפילו מראין בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם.
א. כן בכ״י פרמא 3255, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 137, פולדה 2: ״אומרין״. בדפוס רומא ובנוסח פירוש רש״י בכ״י פריס 73: ״אומ׳⁠ ⁠⁠״. בנוסח פירוש רש״י בכ״י לייפציג 1: ״אומר״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פריס 222: ״תועים״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא. בדפוס ליסבון נוסף כאן: ״עד, עד״.
THOU SHALT NOT DEPART FROM THE WORD WHICH THEY SHALL TELL THEE, TO THE RIGHT NOR TO THE LEFT. "Even if he [the judge of the Great Sanhedrin] tells you of the right that it is the left, or about the left that it is the right [you must obey him].⁠" This is Rashi's language. The purport thereof is that even if you think in your heart that they are mistaken, and the matter is simple in your eyes just as you know [the difference] between your right hand and your left hand, you must still do as they command you. You are not to say: "How can I [permit myself to] eat this real forbidden fat, or execute this innocent man;⁠" instead you are to say, "The Lord Who enjoined the commandments commanded that I perform all His commandments in accordance with all that they, who stand before Him in the place that He shall choose, teach me to do. He gave me the Torah as taught by them, even if they were to err.⁠" Such was the case of Rabbi Yehoshua and Rabban Gamaliel [Rabbi Yehoshua being instructed by Rabban Gamaliel to come before him with his walking stick] on the Day of Atonement that occurred according to his reckoning.⁠1
Now the need for this commandment is very great, for the Torah was given to us in written form and it is known that not all opinions concur on newly arising matters. Disagreements would thus increase and the one Torah would become many Torahs. Scripture, therefore, defined the law that we are to obey the Great Court that stands before G-d in the place that He chose in whatever they tell us with respect to the interpretation of the Torah, whether they received its interpretation by means of witness from witness until Moses [who heard it] from the mouth of the Almighty, or whether they said so based on the implication [of the written words] of the Torah or its intent. For it was subject to their judgment that He gave them the Torah even if it [the judgment] appears to you to exchange right for left. And surely you are obligated to think that they say "right" what is truly right, because G-d's spirit is upon the ministers of His Sanctuary,⁠2 and He forsaketh not His saints; they are preserved forever3 from error and stumbling. In the language of the Sifre:⁠4 "Even if they show you before your own eyes that right is left and that left is right — obey them!⁠"
1. Following the destruction of the Second Temple, the Sanhedrin was re-established in Jabneh under the presidency of Rabban Yochanan ben Zaccai (see above, Note 19). It happened that his successor Rabban Gamaliel, once accepted the testimony of two witnesses with regard to proclaiming the New Moon. Rabbi Yehoshua held that their evidence was invalid, and that the New Moon should be proclaimed a day later. Since the month was Tishri, the Day of Atonement [i.e., the tenth of Tishri] would fall a day later according to Rabbi Yehoshua than according to the reckoning of Rabban Gamaliel. When Rabbi Yehoshua refused to accept the opinion of his colleague, who, by virtue of his presidency of the Sanhedrin, had the authority to make the binding decision, Rabban Gamaliel sent to him, "I order you to come to me carrying your walking stick and your money on the day you reckon to be the Day of Atonement. The order caused Rabbi Yehoshua personal anguish because carrying is forbidden on the Day of Atonement. The affair ended with Rabbi Yehoshua obeying Rabban Gamaliel's command. When Rabbi Yehoshua arrived, "Rabban Gamaliel stood up and kissed him on the head and said to him; 'Come in peace, my master and my disciple' — 'my master' in wisdom, and 'my disciple' because you accepted my words" (Rosh Hashanah 25a).
2. Ezekiel 45:4.
3. Psalms 37:28.
4. Sifre, Shoftim 154.
ולא תסור ימין ושמאל – פירש״י אפי׳ אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהיא ימין וכ״ש כשאומרים על ימין ימין ועל שמאל שמאל עכ״ל. תימא וכי שומעין לחכם שאומר על טמא טהור ועל אסור מותר אלא ע״כ פתרונו על גזרות חכמים ותקנותם על ימין שהוא שמאל כגון תקיעת שופר שאינה דוחה שבת וכן הרבה ועל שמאל שהוא ימין כגון שניות לעריות וכן הרבה. עד״י ב״א.
ימין ושמאל – פרש״י אפי׳ אומר לך לימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. פי׳ אפי׳ אם תחשוב בלבבך שהם טועין והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך תעשה כמצותם ואל תאמר איך אוכל החלב הזה אבל תאמר כן ציוה האדון המצוה על המצות שאעשה ככל אשר יורוני כי על משמעות דעתם נתן לי התורה ואפי׳ יטעו. והוצרך למצוה הזאת כי התורה ניתנה בכתב וידוע שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כשתי תורות לכך חתך לנו הכתוב הדין שנשמע לב״ד הגדול בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה בין שקיבלו פירושו מפי משה ובין שיאמרו כן לפי משמעות התורה וכוונתה כי על פי דעתם הוא נותן התורה אפי׳ יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל כ״ש שיש לך לחשוב שיאמרו על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל:
ימין או שמאל, "to the right or to the left.⁠" Rashi says that even if the ruling is such that it appears what the man in the street knows to be right as being left, and vice versa, i.e. that you are convinced that the decision is flawed, you must accept their decision and conduct yourself in accordance with it. You cannot, because of your conscience, say that you refuse to eat a piece of חלב, fat tissue forbidden on pain of the Karet penalty, that you are certain is such in spite of the Supreme Court's decision to the contrary. The following is how Nachmanides elaborates on the words of Rashi.
It was necessary for Moses to spell this out, seeing that the Torah was given to the people as a written document, and it is common knowledge that not a single letter in that document will ever be changed or tampered with. If it were possible to do that, we would soon have numerous such books, each claiming to be the original Torah. This is why in that same written Torah we needed to have a verse explaining the absolute authority of the leading scholars of the nation to interpret the Torah according to approved guidelines. It is not necessary for these Torah scholars to have received that particular piece of legislation, or interpretation, from Moses directly. Basically, Moses teaches that the Torah that will be taught to us after his death, will be taught to us on the basis of how these scholars understood and interpreted it. It is irrelevant if minor scholars, or learned individuals are convinced that the Supreme Court had erred in a specific ruling.
לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל – הזהיר בכאן מעבור על דבריהם וביאורם לדברי התורה אפילו לאסור מה שהתירו או לטמא מה שטהרו וכל שכן להתיר מה שאסרו או לטהר מה שטמאו ולפי שאמר ועשית על פי הדבר ושמרת לעשות אשר יאמרו לך תעשה למדנו שאינו מחוייב ללמוד לתלמידיו כמו שיאמרו בית דין הגדול אך כשיורה הוראה למעשה יחוייב לו להורות על פי התורה אשר הורו סנהדרי גדולה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

(יא) התועלת האחת עשרה הוא במצות והוא במה שהזהירה מלסור מן הדרך אשר יגידו בית דין הגדול ימין ושמאל היה שיהיה מביאורי התורה או גזרות ותקנות שנאמר לא תסור מן הדבר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ימין ושמאל אפי׳ אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין וכ״ש שהוא אומר על ימין ימין ועל שמאל שמאל. בספרי פי׳ אפי׳ תחשוב בלבך שהוא טועה בדין ואומר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין עשה כמצותו ואל תאמר איך אוכל החלב הזה שהו׳ חלב גמור והוא אומר שהוא שומן או איך אהרוג האיש הזכאי הזה שהוא אומר שהוא חייב אלא תאמר כך צונו הנותן את התורה שנעשה ככל אשר יורנו השופט ההוא כי על פי דעתו של השופט ההוא נתן לנו את התורה כ״ש שאינו אומר רק על ימין ימין ועל שמאל שמאל כי רוח הש״י וית׳ על משרתי מקדשו תמיד וישמרם מן הטעות ומן המכשול ולא יצא מפיהם כי אם האמת ומה שהכריחם לפרש הימין והשמאל פה כמשמעו ולא ימין הדבר ההוא ושמאלו ופירושו שלא נסור מן הדבר ההוא לא לימין ולא לשמאל הוא מפני שאין הדבר הנחיי עד שיפול עליו ימין ושמאל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

אפילו אומר לך על ימין וכו׳. דאם לא כן, ״ימין ושמאל״ למה לי. ורוצה לומר, דהוא ידמה בעיניו שאמרו לו על ימין – שמאל, פירוש על דבר שהוא מותר וכשר לעשות, אמרו שהוא אסור. וכן על דבר שהוא שמאל ואסור, אמרו שהוא מותר, ואפילו הכי תשמע להם. ונראה שאפילו אם אמרו ממש על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין, דאפילו אם היה הדין מקובל אליו מפי בית דין הגדול בירושלים שהיו לפניהם שאמרו לו כך הדין, ועכשיו בית דין אחר אמרו לו היפך הדברים שקבל מפי רבים, ואותם הרבים יותר בחכמה ובמנין, אפילו הכי אמר הכתוב ״לא תסור מכל הדברים וכו׳⁠ ⁠⁠״. דמי שצוה על התורה, על האסור ועל המותר, צוה גם כן דבר זה – ״לא תסור מכל אשר יורוך״ (כ״ה ברמב״ן). ונמצא, כי מה שהם מורים לו – בהיתר עושה, שכך צוה הקדוש ברוך הוא, כי הוא יתעלה טיהר וטימא בתורתו, והוא יתברך צוה לשמוע אל דבריהם לכל אשר יורו. וזה כתב גם כן בתורה ״לא תסור מכל אשר יורוך ימין ושמאל״. והשתא לפי זה ״ימין ושמאל״ כמשמעו, דאף אם הם טועים בדין, ואמרו לך על דין טהור שהוא טמא, ועל טמא שהוא טהור, בהיתר אתה שומע להם, ומצות השם יתברך אתה עושה. וכן מתבאר בפרק הנחנקין (סנהדרין פח.) דבכהאי גוונא איירי, שהוא אומר מפי הקבלה, והם אומרים מדעתם כפי סברתם, אפילו הכי חייב מיתה. וקאמר (שם), אחר שהוא אומר מפי השמועה שקבל, והם אומרים מפי סברתם, למה צוה הוא יתברך לשמוע להם, ומפרש התם כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל:
לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל – פירש״י אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל כו׳, נראה שדקדק זה מדלא קאמר לא תסור ימין ושמאל מן הדבר ומדקאמר ימין ושמאל אחר אשר יגידו לך, ש״מ שהכי קאמר אע״פ שכפי האמת אינו ימין ושמאל זולת מה שהם יגידו לך שהוא ימין ושמאל, ובטעם דבר זה נתקשו המפרשים ונתנו טעמים רבים שנין דין מן דין.
וכפי האמת אין אני רואה שום קושי בדבר, כי כבר אמרו רז״ל (חגיגה ג:) שמא יאמר אדם הואיל והללו מטהרין והללו מטמאין, הללו אוסרין והללו מתירין, היאך אני למד תורה מעתה ת״ל נתנו מרועה אחד (קהלת י״ב:י״א) כלן אל אחד נתנן כו׳, וקשה הלא הדרא קושיא לדוכתה וסוף סוף היאך אני למד תורה, אלא ביאור הדבר הוא שבכל דבר טומאה וטהרה יש כמה פנים לטהרו, וכמה פנים לטמאו, ואם התורה טהרתו הוא מפני שהצדדים המראים פני טהרה הם מרובים יותר מן הפנים המראים פני טומאה וכן להפך, והוא הדין בדבר מותר ואסור, וכשר ופסול, ומטעם זה אמרו רז״ל (סנהדרין יז.) שאין ממנין לסנהדרין עד שיודע לטהר השרץ מן התורה, וטעמו של דבר שאם לפעמים צריכין להוראת שעה לפסוק נגד התורה משום עת לעשות לה׳ הפרו תורתך (תהלים קי״ט:קכ״ו) אז יכול החכם או הנביא לצרף לסברת עת לעשות לה׳ אותן מיעוט סברות שכבר נדחו מחמת הרוב ולילך אחר המיעוט כהוראת אליהו בהר הכרמל, אבל אם אין החכם או הנביא יודע שום סברא אל ההפך אז לעולם לא יטהרו אפילו בהוראת שעה והרי הוא מחויב לטהרו מטעם סמוך עת לעשות לה׳ למיעוט סברות הנוטין אל ההפך ואתרע רובא דכנגדו, ואם ב״ד שלמטה פוסקים טהור על דבר שהוא טמא מן התורה הואיל שיש סברות גם לטהרו סמוך רובא של ב״ד שלמטה שהסכימו לטהרו אל מיעוט סברות שיש לו בלאו הכי לטהרו ואתרע רובא של טומאה, כי נתן ה׳ כח גם לבית דין שלמטה לעשות סברות לכאן ולכאן ונתרבו הסברות הנוטין לצד טהרה וע״כ יפה אמרו רז״ל (חגיגה ג:) עשה אזנך כאפרכסת וקנה לב לשמוע דברי המטהרין ודברי המטמאין, כי כפי האמת כל אדם צריך לכל הסברות כי א״א לו להיות מן הסנהדרין עד אשר יהיה ידו בכל הסברות, ומטעם זה ראוי לקבל מהם אפילו אם אומרים על ימין שהוא שמאל מצד אותן סברות הנוטים גם לצד שמאל וזה דרך נכון מאד.
ואם נפשך לומר שאמרו זה על הדינין, שאין לדיין כ״א מה שעיניו רואות כמ״ש (דבה״י ב׳ יטו) ועמכם בדבר משפט. והוא קאי על מ״ש למעלה בין דין לדין כי הכל לפי ראות עיני הדיין, אז הדבר מבואר מעצמו כי בידו לדון על פי אומד דעתו כמ״ש (זכריה ח׳:ט״ז) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. ואמר שפטו, על שלשתן, ובשעריכם, לשון שיעור כי שלשתן צריכין השערה שכלית ואומד הדעת לפי הזמן והמקום והענין, כי לפעמים צריך לשנות האמת מפני השלום וכיוצא, וכן השלום אינו טוב לעצמו בכ״מ כי כנוס לרשעים רע להם ורע לעולם, (סנהדרין עא:) וכן המשפט צריך שיעור ואומד הדעת בדרך שנתבאר.
<לֹא תסור: כתו׳ במסור׳1 דמטעי׳ ביה ולא, והא דלא חשיב ליה בהדי תלתא אחריני דסבירי׳ ולא כדמסיר בריש סדרא2, דהתם קא חשיב הנהו דקדים להו בפסו׳ לא אחרינא.> [לא].
1. במסור׳: מ״ק-ד על אתר.
2. כדמסיר בריש סדרא: מ״ג-ד דב׳ טז יט.
אפילו אמר לך על ימין כו׳. נראה דה״פ אפילו אם אמר לך על ימין שאתה סבור שהוא שמאל ועל שמאל שאתה סבור שהוא של ימין, שתשמע לו, ולא תתלה את הטעות בו אלא בך, כי הש״י נותן רוחו על משרתי מקדשו תמיד, וישמרם מכל טעות, שלא יצא מפיהם כי אם אמת. וא״ת מנא ליה למדרש כך, דלמא כמשמעו שלא תסור מן הדבר ההוא לא לשמאל ולא לימין. וי״ל כיון שהדבר הוא שכלי לא שייך ביה ימין ושמאל, לכך דרשו מה שדרשו:
Even if he tells you that right is left, etc. It seems that Rashi means as follows: Even if he tells you that what you consider right is left and that what you consider left is right you should listen to him and blame the mistake not on him but on yourself, because Hashem always places His Spirit on those who serve in His sanctuary; and He guards them from any error so that only truth comes out from their mouths. You might ask: How does Rashi know to expound [the verse] this way? Perhaps [it should be understood] according to its obvious meaning that one should not deviate from that word either right or left! The answer is that since the "word" is an intellectual matter, right or left is not relevant to it. Therefore they expound what they expound.
ע״פ התורה וגו׳ ועל המשפט הענין שהתור׳ נדרשת בד׳ ענינים. דהיינו פשטי תורה והראיות דהינו ג״ש. ומה שנדרש׳ בי״ג מדות. ודינין שהלמ״ס הם. וסודו׳ התור׳. וז״ש ע״פ הדב׳ אשר יגידו לך הוא סודו׳ התור׳ כמ״ש בזוהר הגדה הוא רזא דחכמתא. ושמרת לעשות. הוא תורה שבע״פ שבהם כל המצות. ע״פ התורה. הוא תורה שבכתב. ועל המשפט וגו׳. הוא הראיות שמביאי׳ החכמים מן הפסוק. וכל הד׳ כלולין בשלשה.
אשר יגידו לך ימין ושמאל – הוא מה שיאמרו החכמים ויעשו גדרים וז״ש עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי. הוא גזירת חכמים. מצותי. זו משנה. חקתי. הוא ג״ש. ותורתי. הוא תורה שבכתב.
לא תסור מן הדבר – מדברי סופרים.
אשר יגידו לך – כמ״ש ואביו שמר את הדבר. אבא יסד ברתא.
ימין ושמאל – אפילו הוא אומר על שמאל שהוא ימין או להיפך.
לא תסור וגו׳ ימין ושמאל – אמרו בספרי אפילו מראין בעיניך על הימין שהוא שמאל, ועל השמאל שהוא ימין, שמע להם, וענינו אפילו תחשוב בלבבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצותם, וזה כענין ר׳ יהושע עם רבן גמליאל ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו. והנה הצורך במצוה הזאת גדול מאוד, כי התורה נתנה לנו בכתב, וממנה יסתעפו כמה דברים בע״פ, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות אם בפירוש הכתובים או בדמיון דבר לדבר, ותעשה התורה כמה תורות, לכך חתך הכתוב את הדין, שנשמע לב״ד הגדול העומד לפני ה׳ במקום אשר יבחר, בכל מה שיאמרו לנו, ונעשה את המעשים על פיהם ככל אשר יורונו, כי על דעת שלהם הוא נתן לנו התורה, ורוח השם מרחפת על משרתי קדשו, ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול:
ימין ושמאל – אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל (כ״ה לשון ספרי), פי׳ דלפי מראה עיניך הם טועין בדין מ״מ תשמע להם; אבל אם ידוע בודאי שהם טועים, כבר אמרו בירושלמי (רשפ״ק דהוריות) אם יאמרו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין אין לשמוע להם (ע׳ רא״ם וצד״ל), ולשון רש״י כאן צריך תיקון.
פסוק י עוסק במקרה בודד שהובא להכרעה בפני בית הדין, והחובה שנקבעה שם נאמרת כאן (פסוק יא) באופן כללי לגבי שמירת התורה בכללותה.
חובה זו נוהגת בכל שלושת התחומים של פעילות בית דין הגדול בלימוד התורה לעם: א. הגזרות והתקנות, שהן סייג וסיוע לשמירת המצוות, והן עיקר התורות מדרבנן ״אשר יורוך״, אשר שמירתן נדרשת לפי החובה הכללית שכבר נאמרה כמה פעמים במצוות ״שמירה״ (עיין פירוש, שמות כג, יג; ויקרא יח, ל). ב. תוצאות חקירת התורה על יסוד המידות המקובלות שהתורה נדרשת בהן: ״המשפט אשר יאמרו לך״. ג. ולבסוף, העברת המסורת מדור לדור: ״הדבר אשר יגידו לך״. בכל שלושת התחומים האלה נצטווינו במצוות עשה ולא תעשה לקיים את דברי בית דין הגדול: ״תעשה״ ו״לא תסור״.
בכך ניתן אישור מראש לכל מאמר של בית דין הגדול, והאישור הזה מחייב את האומה כולה (עיין ספרי; רמב״ם, הלכות ממרים א, ב). נמצא שיש מצווה מדאורייתא לקיים את כל המצוות דרבנן, והעובר על תקנה דרבנן עובר על מצוות עשה ולא תעשה שיצאו מפי ה׳. לפיכך אנו יכולים לברך ״אשר קדשנו במצותיו וצונו״, גם לפני עשיית מצווה דרבנן (עיין שבת כג.).
אף על פי כן, חז״ל נתנו היכר ברור לתקנותיהם, ולצורך בהירותה של ידיעת התורה הם הבדילו אותן ממצוות דאורייתא על ידי צמצום חומרתן בדרכים שונות; כך: ״ספק דאורייתא לחומרא ספק דרבנן לקולא, בשל סופרים הלך אחר המיקל, אין גוזרין גזרה לגזרה, לא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא, הימנוהו רבנן בדרבנן״ וכן הלאה (עיין מגלת אסתר לספר המצוות, שורש ראשון).
מדין תורה, הייתה רשות ביד חז״ל לתת כוח מחייב לתקנותיהם בלי להימלך בעם. אולם בדרך כלל הם לא עשו כן; אלא הם נתנו לתקנותיהם כוח מחייב רק לאחר שתקנות אלו התקבלו על ידי רוב העם ובכך קיבלו את אישורן הסופי: ״גזרו וקיבלו״; ״פשט איסורו ברוב ישראל״ (עיין עבודה זרה לו.–:).
[כג] על פי התורה – מבואר שצריך שיהיה עקרו מד״ת ופי׳ מד״ס, שעז״א אשר יורוך, ובענין הזה מחולקים הרמב״ם עם הרמב״ן בשרש א׳ למנין המצות והרמב״ן הביא מספרי זה ראיה לשטתו ולדלות הענין הזה מבורותיו ופלגיו יבלי מים יצטרך חבור מיוחד לכן הנחתיו עתה כמו שהוא עד יופיע רצון מאת ה׳:
[כד] ועל המשפט וגו׳ תעשה, הוא מ״ע, לא תסור הוא מל״ת, ומ״ש ימין ושמאל, היינו לפי דמיונך שתדמה שמהפכים שמאל לימין בכ״ז לא תסור, כי באמת הלכה כדבריהם ועל דעתם ניתנה התורה ורוח ה׳ תנהלם לכוון ההלכה ולא יטעו:
על פי התורה וגו׳: כל המקרא מיותר ע״פ הפשט1, ואינו אלא לדרשה2. וז״ל הרמב״ם הלכות ממרים פרק א׳3: ״על פי התורה אשר יורוך״ – אלו התקנות והגזרות והמנהגות, שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם. ״ועל המשפט אשר יאמרו״ – אלו דברים שלימדו אותן מן הדין באחד מן המדות שהתורה נדרשת בהן. ״מן הדבר אשר יגידו לך״ – זו הקבלה שקיבלו איש מפי איש4, עכ״ל.
והגאון5 פירש בשאילתא הנוספת לפרשת משפטים, בזה״ל: אמר משה לפני הקב״ה, רבש״ע, כתבת בתורתך ״וקמת ועלית״, הרי בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בהמ״ק קיים מי ישפוט בין עמך ישראל? אמר ליה בעלי תורה, דהכי כתיב ״על פי התורה אשר יורוך״ וכו׳, עכ״ל. מפרש הגאון מקרא דלעיל (פסוק י׳) ״ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳⁠ ⁠⁠״ שהוא6 מיותר כמו שכתבתי (פסוק י׳), שבא ללמדנו7 דרק ״על פי הדבר״ – אפילו אינם באים להגיד אלא ״דבר״ לחוד ולא תורת הפלפול האיך מוכיחים ההלכה, מ״מ קיים הדין ע״פ דבריהם8. אבל בזמן שאין בהמ״ק קיים, אזי דוקא (פסוקנו) ״על פי התורה אשר יורוך״9. ועיין מה שכתבתי לעיל (א,ג). וכל הדרשות אמת והתורה ״כפטיש יפוצץ סלע״ (ירמיהו כג,כט)10.
1. אחר כל הנאמר בפסוק י׳.
2. וכפי ש׳דורש׳ הרמב״ם, המובא מיד בהמשך.
3. הלכה א׳: בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה... הלכה ב׳: כל מי שאינו עושה כדבריהם עובר בלא תעשה, שנאמר ״לא תסור״... אחד דברים שלמדו אותם מפי השמועה...
4. כלומר, שלושת חלקי ׳תורה שבעל פה׳ – הרמב״ם רשם אותם מן הקל (תקנות וגזירות), דרך המדות שהתורה נדרשת בהן (׳דברי סופרים׳ בלשון הרמב״ם), אל הכבד – הלכה למשה מסיני, שהן דאורייתא ממש.
5. רב אחאי גאון בשאילתות.
6. הביטוי ״מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳⁠ ⁠⁠״.
7. שבזמן שבית המקדש קיים (״מן המקום ההוא״).
8. אך לכאורה רבינו כתב להיפך מזה בפסוק ט׳ ד״ה והגידו לך את דבר המשפט, עיי״ש.
9. כלומר, לא ״דבר״ ולא ״משפט״ אלא ״יורוך״ – ׳סדרי הלימוד וההוראה׳, ועיין הערה 87. ועיין בספר ׳מגדנות נתן׳ שהסביר את דברי רבינו ע״פ דברי ר״א וסרמן הי״ד ב׳קובץ הערות׳ סימן ט״ז: דמה שמיעוט הדיינים חייבים לעשות כמו הרוב אפילו יודעים שהרוב טועים, זהו רק בסנהדרין הגדולה שבלשכת הגזית, ולא במקום אחר, עיי״ש.
10. עליו דרשו חז״ל (שבת פח,ב) ׳מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות, אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב״ה נחלק לשבעים לשונות׳.
לא תסור וגו׳ ימין ושמאל. אפשר שימין ושמאל מורה על התוספת ועל המגרעת כמו לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, וזהו עקרה תחלת המליצה המפורסמת בין פילוסופי יון וחכמינו החוקרים על הדרך האמצעי, Mezzo dialettico וכבר העיר על זה ג׳יובירטי Gioberti שכתב La frase frequente nella Bibbia fare il bene senza piegare a diritta ne a sinistra indiea il MEZZO DIALETTO in cui i contrarj si unificano e la per fetta moralita risiede. Protologia 472. ואין ספק כי בא משל ימין ושמאל, כנגד מה שכנו מצות ה׳ בשם דרך והנטיה מדבריו תקרא א״כ ימין ושמאל ויש בכלל ימין ושמאל החומרא והקולא כמו שאמרו רבותינו אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה וזה עומק דרשת רבותינו שאמרו אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין כלומר דבר שברור לך שהוא מותר, שהוא אסור וכן להפך ובא משל זה מפורש בכתוב באנשי נינוה אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו כלומר לא יודע להבחין הטוב מן הרע.
על פי התורה... ועל המשפט – הדבר ברור, כי כאן מתכוון הכתוב להבדיל בין שני ענינים שונים: לימוד ושפיטה, ובודאי הלימוד היה מוטל על הכהנים. כמו כן מניח הכתוב, כי בידי הכהנים נמצא ספר חוקים, הכולל, יחד עם המסורת, את ההוראות למקרים מסויימים.
תעשה, לא תסור – ״תעשה״ היא מצות עשה ו״לא תסור״ היא מצות לא תעשה. אם מייחסים מצוות עשה ולא תעשה זו לכל הוראות החכמים העומדים בראש העם, אין בכך הוצאת מקרא מפשוטו. כי כפי הנראה נתנה התורה כח לבית הדין הגדול להוות את הסמכות העליונה, הן בנוגע לפירוש המצוות והן בנוגע לקיומן, וגם נתנה לו סמכות לגזור גזירות (לשמירה וסייג מן האיסור) ולתקן תקנות לחיזוק ולקיום התורה.
ימין ושמאל – שנינו בספרי: ״אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל שמע להם״. הרמב״ן מעיר, כי ללא כל חשש יש לנהוג לפי הוראות חז״ל, כי אפילו לו יצוייר שיטעו חכמים ח״ו, אין עוברים על מצוות התורה, כי על משמעות דעת חז״ל ניתנה תורה. וכל שכן שיש לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות. בירושלמי הוריות א׳:א׳ שנינו בברייתא, כי אין לשמוע לחכמים כשהם אומרים ״על ימין שהוא שמאל״. בנוגע ליישוב סתירה זו יש לעיין במאמרי: ״דער אובערסטע געריכטס⁠־האף״ (ברלין 1878) עמוד 9-13 וספר היובל לרע״ז הילדסהיימר עמוד 88.
עכשו נתבונן כיצד קוימה מצוה זאת למעשה בתקופת בית ראשון.
כיון שנכבשה הארץ הקדושה, נבחרה העיר שילה, הנמצאת במרכז הארץ ושייכת לשבט אפרים, למקום המשכן וארון העדות (יהושע י״ח:א׳).⁠1 נראה ששם היה מושב בית הדין הגדול של שבעים הזקנים, שנוסד בימי משה רבנו (יהושע כ״ד:ל״א), שבידו היתה ההכרעה בנוגע לדברי ריב החשובים ביותר (שופטים כ״א:ט״ז,כ״ב). נראים הדברים, כי בראש בית הדין הגדול הזה, עמד לכתחילה אלעזר הכהן הגדול, כמו שנתבאר לעיל, ואחרי כן בנו פינחס (שופטים כ׳:כ״ח, דברי הימים א ט׳:כ׳). בנוגע לכהנים הגדולים ששימשו אחרי פינחס, לא נאמר דבר ברור במשך תקופה ארוכה ואין בידינו אלא השערות.
בדברי הנביאים ובספר תהלים נזכרת התקופה של משכן שילה בתור תקופת בחירתו של שבט אפרים על ידי הקדוש בריך הוא, כדרך שבתקופה מאוחרת יותר נבחר שבט יהודה באמצעותו של דוד המלך ע״ה (השוה ירמיהו ז׳:י״ב-ט״ו; תהלים ע״ח:ט׳, נ״ט:ס״ז). נראים הדברים, כי שבט אפרים, אשר ממנו יצא יהושע כובש הארץ ואשר בחלקו שכן המקדש, זכה לעליונות מסויימת על שאר השבטים (שופטים ח׳:א׳, י״ב:א׳). אף על פי שרוב השופטים שהקים השי״ת אותם להושיע את ישראל יצאו משאר השבטים, אבל נראה כי תפקידם העיקרי של השופטים הללו היה ניהול העם במלחמה.⁠2
ויתכן כי הכהנים הגדולים בשילה עיר אפרים עמדו בראש בית הדין הגדול של שבעים זקנים, אשר כבודו בעיני העם התחלף כפי המצב. בכל אופן מצינו בפירוש, כי עלי הכהן הגדול שפט את ישראל ארבעים שנה (שמואל א ד׳:י״ח), ומלתא דמסתברא היא, כי קודמיו בתפקיד הכהונה הגדולה, שפטו את ישראל בשילה בתור נשיאי בית הדין הגדול יחד עם ״זקני ישראל״ (שמואל א ד׳:ג׳) בו בזמן ש״השופטים״ היו טרודים במלחמה נגד האויב החיצוני.⁠3
עם האסון באפק (שמואל א פרק ד׳) הקיץ הקץ על ביתו של עלי. משכן שילה חרב (ירמיהו ז׳:י״ב) וארון העדות נשבה ביד אויב. ואף על פי שהשי״ת הפליא מכותיו באויבים והוצרכו להחזירו עד מהרה, אבל לא חזרו להעמידו בשילה. עד שנבנה בית המקדש בירושלים לא היתה מנוחה קבועה לבית ה׳ והותרו הבמות בכל מקום אשר היה נראה (מלכים א ג׳:ב׳). אמנם זכה נכדו של עלי לשמש בתפקיד הכהונה הגדולה, אבל לא נתמנה בתור שופט; תפקיד השופט היה בידי שמואל הנביא, שהיה מנהיג את העם בעת מלחמה ובעת שלום, כדרך שעשה משה רבינו ע״ה.
מושב בית הדין הגדול היה אז ברמה, אולם שמואל גם סיבב בערי הארץ, כדי לשפוט את העם (שמואל א ז׳:ט״ו-י״ז). הוא הקים בתי מדרשות של בני הנביאים, להרביץ תורה בישראל; תלמידיו נקראו גם כן ״נביאים״, אף על פי שלא כולם זכו לנבואה ממש, ועל כן מכנה אותם תרגום יונתן בכל מקום ״ספריא״, כלומר חכמי התורה (שמואל א י׳:ה׳, י״ט:כ׳ ועוד). שמואל נשאר נשיא בית הדין הגדול במשך כל חייו, גם אחרי שכבר נתמנה מלך בישראל (שמואל א ז׳:ט״ו).
בתקופה שלאחר שמואל עד זמנו של יהושפט, לא נזכר להדיא במקרא קיום בית הדין הגדול כפי שהוא מצווה בתורה. השיפוט על ידי המלכים (שמואל א ט״ו:ב׳ והלאה; מלכים א ג׳:ט׳, ז׳:ז׳, תהלים קכ״ב:ה׳) אין להשוותו עם השיפוט של בית הדין הגדול האמור בתורה. רק על יהושפט נאמר בפירוש שמינה בית דין כמצות התורה. ומתוך המוסד הזה נוכל להסיק מסקנות גם בקשר לתקופה שקדמה לו. מינוי בית הדין הגדול על ידי יהושפט, שעליו נמסר בדברי הימים, יש לו חשיבות מיוחדת לתולדות הסנהדרין, ועל כן רואים אנו צורך להשיב לטענות המינים ולהוכיח את אמיתותו ההיסטורית של תיאור זה.
מבקרי המקרא די וויטי, גרומברג, צונץ, פון⁠־בוהלן ואחרים, הכחישו את אמיתות המאורעות שנאמרו בספר דברי הימים וכל החדש והמיוחד שבספר זה הצהירו עליו כעל טעות, מליצה או דמיון, בחלק מתוך מטרה שקופה להרחיק ״המון הוכחות של התורה, הוכחות מכבידות שקשה לסלקן״. (די וויטי: בייטרגה א, עמוד 145). אמנם גם מחברים אחרים, שאין זו השקפתם על תורת משה, הביעו ספקות כלפי עדותו של ספר דברי הימים או הכחישו אותה בכל מקרה שלא נזכרו הדברים בשאר ספרי המקרא, מבלי להתחשב בכך, שכבר רבים הם אשר קמו נגד ההכחשות הבלתי מבוססות הללו, הגינו על אמיתות הספר והוכיחוה.⁠4
מה שנוגע במיוחד לסיפור על חידוש בית הדין הגדול על ידי יהושפט, הרי דעתו של פראנקל (דער געריכטליכע בעווייז עמוד 68), שספר דברי הימים ב י״ט:ח׳,י״א נותן תמונה די ברורה של הסנהדרי הגדולה שבירושלים כפי שנודע לנו מהתקופה המאוחרת, באמרו שבירושלים הוקם בית דין גדול המורכב מכהנים, לויים וראשי האבות, עם נשיא בראשו (הכהן הגדול שבפסוק י״א). לדבריו מעביר כותב ספר דברי הימים את המוסד שבימיו לתקופת יהושפט, מפני שמתוך ״קנאת הדת״ רצה להתגדר בכך, ״להבליט מוסדות עבודת האלהים והדת ולתלות אותם במדה שמקורם איננו ידוע בתקופה קדומה״ וכן ״לייחס למלכים הצדיקים שמבית דוד מעשים טובים ככל האפשר״.⁠5
אבל הרי כבר הסברנו למעלה, כי המוסד שהתכונן על ידי יהושפט המלך הנזכר בדברי הימים ב י״ט:ד׳ והלאה, אינו אלא קיום מצות התורה שנאמרה בדברים ט״ז:י״ח ושם י״ז:ח׳ והלאה, ועל כן אין שום טעם וריח בדבריהם, כאילו לשם מטרה מסויימת תלו את קיום הסנהדרין שבתקופה המאוחרת ביהושפט, שהרי לדעת כותב דברי הימים יסוד בית דינו של יהושפט, וכלומר גם הסנהדרין, כבר נאמר בתורה, ואין לו צורך באישורו של מלך יהודה.
ואם לדבריהם רצה כותב דברי הימים לייחס מעשים טובים למלכי בית דוד הצדיקים, הרי צריך לומר כי ספר דברי הימים רצה לתלות ביהושפט דווקא את קיום מצות התורה הנזכרת. אבל לא יוכלו לומר שהיתה הכוונה לתלות בו את קיום הסנהדרין, שהרי יש הבדל גדול בינו לבין המוסד הנזכר בדברי הימים. המוסד ההוא היה מורכב מלויים, כהנים וראשי האבות לישראל (דברי הימים ב י״ט:ח׳). כיון שהלויים נזכרו לפני הכהנים, נראים הדברים, שהם היו מרובים ביותר בין חברי בית הדין. והרי כבר בתקופתו של דוד המלך מצאנו, כי בעיקר הלויים היו השופטים (דברי הימים א כ״ג:ד׳, כ״ו:כ״ט והלאה), וכאשר שלח יהושפט את מורי התורה בכל ארץ ישראל, כדי ללמד את ישראל תורה ומצוות, היו ביניהם תשעה לויים, שני כהנים וחמשה זרים (דברי הימים ב י״ז:ז׳ והלאה). מכאן ראיה שבאותה תקופה שימשו בעיקר הלויים בכל התפקידים שבהם נדרשה ידיעת התורה.
לא כן הסנהדרין שבתקופה המאוחרת. ״בית דין זה היה רשאי להיות מורכב לגמרי מזרים; אלא שמצוה לכתחילה שיהיו ביניהם כמה דיינים כהנים ולויים״, כך מודה פרנקל, שם, עמוד 69. בכל אופן הוא רחוק ביותר מן הסברא לומר, כי באותה תקופה היו הלויים רובו של סנהדרין; באותה תקופה כבר רבתה ידיעת התורה בכל העם, ונמצאו כבר זרים רבים שהיו ראויים להמנות בין דייני הסנהדרין. וכן ה״שוטרים״, אשר בימי יהושפט נתמנו רק מקרב הלויים (דברי הימים ב י״ט:י״א), נתמנו בתקופת בית שני מקרב כל ישראל, שהרי כן נאמר להדיא בתלמוד יבמות פ״ו:, שבזמן בית ראשון שימשו רק לויים בתור שוטרים, ובזמן בית שני הרחיקו אותם בהחלט מתפקיד זה, בתור קנס על כך, שלא חזרו לארץ ישראל בימי עזרא. בבית דינו של יהושפט נזכר גם שהכהן הגדול אמריהו היה ממונה על כל ״דבר ה׳⁠ ⁠⁠״ וזבדיהו הנגיד לבית יהודה היה ממונה על ״דבר המלך״.⁠6 התחשבות מיוחדת זאת בניהול ״דבר ה׳⁠ ⁠⁠״ ו״דבר המלך״ היא טיפוסית לתקופת המלכים שבבית ראשון, כמו שיש להוכיח מדברי הימים א כ״ו:ל׳,ל״ב. והנה תשובה מספקת כנגד ההשערה שיש לפנינו כאן תמונה מתקופה מאוחרת יותר. המאורע המסופר בדברי הימים ב י״ט:ח׳ והלאה הוא מוכח כאמת היסטורית.⁠7
פרנקל (שם) מניח, שבזמן בית ראשון לא התקיימה סנהדרין. הוא טוען שלא נזכר הדבר כלל בכתבי הקודש, וכן הנביאים המרבים להוכיח ולתבוע קיום המשפט והצדק אינם מזכירים אותו, אלא תולים את הקולר תמיד במלך ובשרים, על כן לדעתו הסנהדרין לא התכוננה אלא בימי בית שני. עוד הוא מוסיף לטעון, שהכינוי היווני מוכיח, שלא היה קיים מוסד זה לפני שלטון היוונים על ישראל.
אולם כל המוסיף גורע, טענות אלה המוכיחות יותר מדי אינן מוכיחות כלום. הרי אין להכחיש, כי בספר דברים י״ז:ח׳ והלאה נצטווינו לכונן בית דין גדול במקום אשר יבחר ה׳; וכי אפשר להעלות על הדעת שהמצוה לא קוימה עד תקופת שלטון היוונים וכי לא השתדל אף אחד ממלכי יהודה הצדיקים לקיים את המצוה הזאת בפועל, ולא עוד, אלא שאף עזרא שהורשה מטעם מלכות פרס למנות שרים ושופטים על כל העם שבעבר הנהר (עזרא ז׳:כ״ה), לא קיים את המצוה שבדברים י״ז:ח׳ והלאה? אם כן, כל ״ראיותיהם״ שהביאו להתכוננות הסנהדרין בתקופה מאוחרת אין להן כל יסוד. הכינוי היווני אינו מוכיח אלא שהכינוי נתחדש בתקופה מאוחרת, אבל לא שהמוסד לא היה קיים מקודם תחת שם אחר.
בנוגע להוכחה משתיקת כתבי הקודש, אינה ראיה, אין כח הוכחתה של ראיה כזו רב ומה עוד שספרי המקרא ממעטים לספר על ההיסטוריה הפנימית של ישראל. רק בדברי הימים מאריך הכתוב לספר על ענינים פנימיים, ועל כן אין כח לערער על הנמסר שם. ואילו הטענה שהנביאים מייחסים את קיום הצדק והמשפט תמיד אל המלך והשרים, אינה טענה של כלום נגד קיום בית הדין הגדול. הרי דווקא הגדולים הללו הנזכרים בדברי הנביאים, הם השופטים שבבית הדין הגדול, שנקראים בדברי הנביאים ״שרים״, ״ראשים״, ״יועצים״, ״זקנים״, ״חכמים״, והם (כמו הכהנים) על פי רוב מורי העם ושופטיו (השוה למשל ישעיהו א׳:כ״ג,כ״ו; ג׳:י״ד, מיכה ג׳:ט׳,יא, ירמיהו י״ח:י״ח, יחזקאל ז׳:כ״ו), והם המה השופטים הן בבתי הדין שבערים, והן בבית הדין הגדול שבירושלים.
בדברי הימים נזכר, כי בנוגע לתקופתו של יהושפט היה קיים בזמן כתיבתו ספר הנקרא ״דברי יהוא בן חנני (הנביא) אשר הועלה (נספח) על ספר מלכי ישראל״ (דברי הימים ב כ׳:ל״ד. השוה גזניוס לישעיהו א, עמוד 25). כמה מן המאורעות המיוחדים שבספר דברי הימים על יהושפט נזכרים גם במקומות אחרים (למשל: נצחונותיו המזהירים של יהושפט על המואבים, העמונים ושאר שבטי הערבים הנזכרים בדברי הימים ב פרק כ׳, יש להם אישור ביואל פרק ד, תהלים מח, ואולי אף בתהלים פג. השוה הוורניק: איינלייט. ב 1, עמוד 126).
בנוגע למה שמסופר כאן במיוחד על דאגת המלך הזה להרבצת התורה וקיום המשפט, הרי ריבוי השמות הנזכרים כאן (דברי הימים ב י״ז:ז׳-ח׳, י״ט:י״א) מוכיח בבירור, כי לפנינו עובדות היסטוריות בהחלט. אף הכהן הגדול אמריה, הנזכר בפרק י״ט:י״א בתור ראש בית הדין, נזכר גם במקומות אחרים בתור בן דורו של יהושפט; הרי לפי סדר היחוס בדברי הימים א ה׳:ל״ז, אמריה היה בדור החמישי אחרי דוד המלך ע״ה וגם יהושפט הוא המלך החמישי אחרי דוד. ואכן מצאנו כי יהושפט השתדל בכלל להקים את מצוות התורה (השוה — מלבד מה שנאמר בדברי הימים — עוד מלכים א כ״ב:ז׳,מ״ז), אם כן ודאי השתדל גם לקיים מצות הקמת בית הדין הגדול ועל כן אירגן אותו מחדש.
כאשר נעיין בדבר נמצא, כי הסיפור הזה אינו בודד כל כך, אלא יש לו סמוכות גם בשאר כתובים. בתור נציגו של המלך היה הנגיד לבית יהודה ראש בית הדין ״לכל דבר המלך״ (המלך בעצמו לא היה רשאי להמנות בין הדיינים כמו ששנינו בסנהדרין י״ח:). נראים הדברים, שנגיד זה היה ״נגיד הבית״ הנזכר בדברי הימים ב כ״ח:ז׳, כלומר מנהל המשק של בית המלך. נגיד זה היה בעל שלטון כביר, כמבואר בישעיהו כ״ב:ט״ו, ומצאנו גם בימי הביניים אצל אומות העולם להבדיל, כי מנהלי המשק המלכותי (הנקראים ״מאיור דומוס״ בלטינית) היתה בידם אף זכות השיפוט (השוה מלכים ב ט״ו:ה׳ ודברי הימים ב כ״ו:כ״א). בכך יובן מפני מה נאמר בישעיהו על אליקים אשר על הבית במקומו של שבנא (ישעיהו כ״ב:כ״א): ״והיה לאב ליושב ירושלם ולבית יהודה״. ראש בית הדין הגדול, אשר לפניו באו כל דברי הריב החמורים והחשובים שבכל הארץ, בהיותו שופט צדיק ואוביקטיבי, ודאי נאה לכנותו ״אב ליושב ירושלם ולבית יהודה״.
עוד מצאנו בישעיהו, שהוא מזכיר בצער את תקופתה הקודמת של ירושלים, שהיתה עיר מלאה משפט וצדקה, והוא מבטיח לירושלם בשם ה׳ שכאשר תחזור בתשובה אז: ״ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה״ (ישעיהו א׳:כ״א,כ״ו); ודאי היתה כוונת הכתוב לא רק לתקופתם של דוד ושלמה ע״ה, אלא גם לתקופתו של יהושפט, שהיה דואג במיוחד לעניני השיפוט.
בתקופה שלאחרי כן רבו התלונות על שוחד ועוות הדין. כבר בזמנם של עוזיהו ויותם נאמר בישעיהו (ג׳:י״ד): ״ה׳ במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו: ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם!⁠״. בימי חזקיהו אמר מיכה הנביא (ג׳:ט׳-י״א): ״שמעו זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו. בונה8 ציון בדמים וירושלים בעוולה. ראשיה בשוחד ישפוטו וכהניה במחיר יורו...⁠״ ה״ראשים״ הם ״ראשי האבות״, הנזכרים בדברי הימים ב י״ט:ח׳, שנתמנו יחד עם הכהנים והלויים לשפוט בין בערים ובין בירושלם. אין ספק, כי אחרי כן, בסוף ימיו של חזקיהו, בטלו התקלות הללו (השוה ירמיהו כ״ו:י״ט). אולם הדבר רפוי בידנו, אם ״אנשי חזקיה מלך יהודה״ שפעלו למען כתבי הקודש (משלי כ״ה:א׳), הם זהים עם בית הדין הגדול שבימיו, אשר היה אחראי אף לקיום התורה.
עוד יותר מזה נוכל ללמוד מתוך תקנותיו של יהושפט המלך. כאשר נקרא בפרשה שבדברי הימים ב י׳:ד׳-י״א, נמצא מיד, כמו שהערנו כבר למעלה, שאין המדובר כאן במוסד חדש שנתכונן על ידי המלך, אלא בתיקון ואירגון מחדש של מוסדות שהיו קיימים כבר מקודם. המלך עובר בכל הארץ ומשיב את העם אל ה׳ אלהי אבותיהם (פסוק ד׳). אחרי כן הוא ממנה שופטים בכל הערים הבצורות (פסוק ה׳). אחרי כן חוזר המלך לירושלם וממנה גם כאן שופטים חדשים, והם מן הלויים, הכהנים וראשי האבות לישראל (פסוק ח׳).
אבל לא מצאנו שיהושפט צוה, בדומה למה שנאמר בדברים י״ז:ח׳, שהדיינים שבערים יעלו לירושלים לבית הדין הגדול בנוגע לשאלות החמורות. דבר זה כבר היה ידוע מקודם ולא היה צורך להזכירו כלל. אלא שהמלך מזהיר את שופטי בית הדין הגדול, שבמקרה ותובא לפניהם שאלה מהדיינים שבערים, שיורו כדין וכהלכה, כדי שלא יאשמו לה׳. לפי זה משמע מתוך הסיפור הזה עצמו, שכבר לפני זמנו של יהושפט, היה קיים בית דין גדול בירושלים, אשר אליו פנו מכל הארץ בשאלות חמורות בדיני ממונות או איסורים, ויש יסוד מספיק להניח, כי המצוה שנאמרה בדברים י״ז:ח׳ והלאה, קוימה למעשה בירושלם, משעה שנבחרה העיר למקום המקדש, ואף על פי שהדבר לא נאמר להדיא במקרא.
מלבד בית הדין הגדול שבירושלים, שפט גם המלך, לפעמים באופן אישי (מלכים א ג׳:ט״ז והלאה; ירמיהו כ״א:י״ב) ולפעמים על ידי ממלא מקומו הנקרא ״נגיד הבית״ או ״אשר על הבית״ (מלכים ב ט״ו:ה׳, דברי הימים ב כ״ו:כ״א. השוה רמב״ם הלכות סנהדרין ב׳:ה׳). לפני בית הדין הגדול הובאו רק הענינים החמורים והחשובים ביותר, אשר שאר בתי הדין לא היו יכולים להכריע בהם. מאחר ודייני בית הדין הגדול נתמנו על ידי המלך (דברי הימים ב י״ט:ח׳) ונציגו של המלך היה מיושבי הראש, על כן נראה שתמיד היתה למלך השפעה רבה בבית הדין הזה.⁠9
מכל המתבאר עד כאן הוברר לנו, כי מצות התורה שבדברים בנוגע לכינון בית הדין הגדול, קוימה למעשה תמיד גם במלכות יהודה בזמן בית ראשון, וצדקו רבותינו בתלמוד המזכירים, שגם בתקופה העתיקה היתה לסנהדרין השפעה רבה.
יש להוסיף עוד, כי גם יוסף בן מתתיהו מסכים בזה עם רבותינו, ומזכיר את קיום הסנהדרין אף בתקופה העתיקה. כאשר הוא מזכיר את מצות התורה שבדברים י״ז:ח׳ והלאה (בספרו קדמוניות ד, ח׳:י״ד) מכריעים אצלו כערכאה עליונה: ״הכהן הגדול, הנביא ומועצת הזקנים״. כפי הנראה התכוון בזה לתאר את הרכב בית הדין הגדול. יתכן ש״הכהן הגדול ו״הנביא״ הם אישיות אחת, כיון שהכהן היה שואל באורים ותומים את דבר ה׳.⁠10
שתי המילים האלה מקבילות לדברי הכתוב: ״הכהן העומד לשרת שם וגו׳⁠ ⁠⁠״. גם בשאר מקומות מדבר יוסף בן מתתיהו על כהנים ונביאים במקום שהמדובר בכהנים לבד, אלא שנקראים הם אצלו גם נביאים, מפני שבמובן ידוע שימשו גם בתפקיד נבואי (השוה קדמוניות ו׳:י״ב:ז׳ ושם ו׳:י״ג:א׳). יתכן גם שכוונתו לאלעזר הכהן הגדול ויהושע שהיה נביא, שהם יעמדו בראש מועצת הזקנים (״גרוזיה״).⁠11 כמובן שמועצת הזקנים היא הסנהדרין של שבעים זקנים, שנבחרה כבר בימי משה רבינו ע״ה. אף על פי שבכתוב לא נאמר אלא ״כהנים״ ו״שופט״, אין כל ספק אצל יוסף בן מתתיהו, כי הכוונה לכל בית הדין הגדול יחד עם ראשו. עוד מספר יוסף בן מתתיהו, כי אחרי מותו של יהושע נתקלקל המצב המוסרי בכל הארץ ולא מינו אף את ה״גרוזיה״ (קדמוניות ה׳:ח׳); אולם מצב אנארכי זה לא נמשך זמן רב; אחרי שמונה עשרה שנה, הוחזר הסדר הישן על כנו (קדמוניות ו׳:ה׳:ד׳), ואין ספק כי שוב עמד הכהן הגדול שבשילה בראש מועצת הזקנים. כאשר באו בני ישראל למצב קשה בימי עלי במלחמתם נגד הפלשתים שלחו לדברי יוסף בן מתתיהו (קדמוניות ה׳:י״א:ב׳) אל מועצת הזקנים ואל הכהן הגדול והביאו את ארון העדות.
בשמואל א ד׳:ג׳ נאמר ש״זקני ישראל״ היו עם העם במערכת המלחמה, אבל יתכן שיוסף בן מתתיהו שינה את הסיפור כדרכו בכמה מקומות, כי לא היה נאה בעיניו שהזקנים יימצאו במערכה, על כן הוא מעדיף לספר שבית הדין הגדול עם הכהן הגדול היו בשילה.
בתקופת המלכים לא נזכרה ה״גרוזיה״ בדברי יוסף בן מתתיהו. נראה שהטעם הוא, מפני שתואר כזה אינו נהוג אלא במדינות אריסטוקרטיות ואינו מתאים לבית הדין הגדול שתחת ממשלת המלכים, שהרי עם כינון המלכות בטלה התחוקה האריסטוקרטית (השוה קדמוניות ד׳:ג׳:ג׳, ה׳:ד׳). אבל ודאי אף לדעתו של יוסף בן מתתיהו היה קיים בית הדין הגדול בתקופת המלכים, כמו שיש להוכיח גם מתוך סיפורו על כינון בית הדין על ידי יהושפט (קדמוניות ט, א׳:א׳), וכן הערתו שיהושפט המלך שמע בקול קבלת הזקנים.⁠12
גם בקדמוניות ו, ח׳:י״ז הוא אומר, כי משה רבנו צוה שהמלך ישמע תמיד בקול השי״ת ותורתו ולא יעשה שום דבר שלא מדעת הכהן הגדול ומועצת הזקנים.
אף על פי שיוסף בן מתתיהו בדברו על מצות התורה וכן במקום שהוא מספר על מוסדו של יהושפט אינו מדייק והנו מזכיר את בית הדין רק כמטפל בעניני השיפוט, אף על פי כן הראה הוא די ברור במקום אחר, בדבריו, שגם הוא מפרש את המצוה הנדונה בהתאם לקבלת רבותינו, שהשמירה על קיום התורה כולה נמסרה לידי הסנהדרי הגדולה.
ב״נגד אפיון״ 2, 23 הוא כותב בנוגע לכהן הגדול: ״הוא שומר על החוקים, מכריע בשאלות השנויות במחלוקת... מי שאינו שומע בקולו נענש כאילו פשע בהקב״ה בעצמו״ (כלומר הוא חייב מיתה, דברים י״ז:י״ב). תפקיד הכהן הגדול הוטל על האיש הנבחר לכך, לא מחמת עושרו, או מחמת שאר מעלות מקריות שבו, אלא רק על המצטיין מחביריו בקיום המצוות ובמדות טובות (שם סעיף כ״א). בדברים אלה נכללת גם קבלת רבותינו, שיש רשות למנות סנהדרין המורכבת מזרים גרידא, באם נמצאות בהם אותן המעלות שהתורה דורשת מן הכהנים (השוה למעלה לפסוק ט׳).
סיכום הדברים:
1) אין כל ספק שבית הדין הגדול היה קיים בפועל אף בזמן בית ראשון, כמו שנאמר בדברים י״ז:ח׳ והלאה ובדברי הימים ב פרק יט.
2) שלפי הקבלה שבידינו (מדברי רבותינו שבתלמוד וכן אצל יוסף בן מתתיהו), היה קיים מוסד זה ברציפות מימי משה רבינו ע״ה עד חורבן בית שני (ועוד זמן רב אחרי כן).
1. העיר שילה קבלה את יעודה בתור מקום המשכן, כבר ע״י יעקב, כפי שהוכחתי ב״איזראעליטישע מונאטס⁠־שריפט״ (נספח ל״יודישע פרעסע״) שנת 1881 מס׳ 1.
2. רק על דבורה הנביאה, שישבה בהר אפרים, נאמר בפירוש שבני ישראל עלו אליה למשפט (שופטים ד׳:ה׳). בדברי חכמינו זכרונם לברכה נזכרים גם בית דינו של גדעון ושל יפתח, אשר בדורם היו חייבים להישמע להם בהחלט (תוספתא ראש השנה סוף פרק א׳).
3. לא מצינו שעלי נקרא שופט בכל ימי חייו, אלא ״הכהן״ (כלומר הגדול), ורק אחרי מותו נאמר ״והוא שפט את ישראל״. מתוך כך נראה בבירור, שלא היה שופט כמו שאר השופטים הנזכרים בספר שופטים. המלה ״שפט״ הנאמרת בשמואל א ד׳:י״ח, מתכוונת כאן לתפקיד השפיטה של הכהן הגדול יחד עם בית דין הזקנים, אשר גם הכהנים שלפניו מלאו אותו, אלא שלא נכתב הדבר להדיא במקרא.
עלי הכהן היה מזרע איתמר (דברי הימים א כ״ד:ג׳), אבל לכתחילה היו הכהנים הגדולים מזרע אלעזר (יוסף בן מתתיהו בקדמוניות סוף פרק ה מביא את השלשלת: אלעזר, פינחס, אביעזר, בוקי, עוזי; אבל בקדמוניות ח׳:א׳:ג׳ מביא את השלשלת בדרך אחרת). בטעם הדבר נאמרו השערות שונות. אולם לדברינו, שתפקיד הכהונה הגדולה היה קשור עם תפקיד ראש בית הדין הגדול, יתפרש הדבר בפשטות. מסתמא היו ממנים בתור כהן גדול אותה האישיות שהיתה ראויה ביותר לשמש בתור ראש בית הדין.
יתכן גם שהשופטים שהנהיגו את העם היו רשאים להכריע בבחירת הכהן הגדול ואם כן אפשר שאחד השופטים הללו העביר את בית אלעזר ומינה במקומו את בית איתמר. יתכן שהיה זה יפתח. שניהל מלחמה עקובה מדם עם שבט אפרים, כמו שנאמר בשופטים י״ב:א׳-ג׳, אשר בסופה נחל שבט אפרים תבוסה ונהרגו מהם ארבעים ושנים אלף איש. יש להניח כי גם הכהן הגדול שבשילה השתתף במלחמה ויתכן שמתוך כך הועבר מתפקידו. סברה זאת נזכרת כבר בתנא דבי אליהו המובא בילקוט שמעוני חלק ב, רמז סח.
4. השוה קייל: אפולוגטישר מערזוך איבער די ביכער דער כראניק; מוארס: קריטישע אונטערזוכונגען איבער די ביבלישע כראניק; היוורניק: איינלייטונג ב 1, עמוד 174 והלאה; אייוולד: געשיכטע ב, עמוד 225 והלאה; בירטו: די ביכער דער כראניק; דילמן אצל הרצוג: ר.ע.ב. ועוד אחרים.
5. גרץ געשיכטע ב 1, עמוד 38, מסתפק באמיתות הסיפור על מינוי השופטים על ידי יהושפט, ולעומת זאת מונק (פאליסטינא, מתורגם לגרמנית על ידי לוי, עמוד 409) מכחיש אותה לגמרי.
6. השוה את פירושיהם של ברטו ושל קייל לדברי הימים ב י״ט:י״א ושל אייוולד: געש. מהדורה שניה ג, עמוד 473.
7. דעה קיצונית הפוכה מייצגים ריהם (געז. מוז. אים לאנדע מואב, עמוד 86 והלאה; שטוד. אונד קריט. 1873, עמוד 187), קנובל (מונט. די דויטרוג. י״ז:ט׳) ועוד אחרים, הטוענים כאילו המאורע המסופר בדברי הימים שימש יסוד למצות התורה שנאמרה בדברים י״ז:א׳, שנתכוונה לאשר למפרע באופן חוקי את המוסד שהוקם על ידי יהושפט. על דעה זאת כבר השבנו למעלה בתחילת הפרשה.
8. מלשון יחיד שבמקרא משמע, שהכוונה בייחוד לאחד השרים. יתכן שהכוונה לשבנא אשר על הבית, שהזכרנוהו כבר למעלה, אשר ודאי היה אחראי לכך שבימי חזקיהו נבנתה ירושלם בדמים ועוולה. וכן נראה מנבואת ישעיהו (כ״ב:י׳) שנאמר שם; ״ואת בתי ירושלם ספרתם ותתצו הבתים לבצר החומה״, ומיד בסמוך נאמרה תוכחת הנבואה נגד שבנא אשר על הבית (כ״ב:ט״ו והלאה).
9. וכן מצינו לחכמינו זכרונם לברכה שמזכירים ״בית דינו של דוד״, ״בית דינו של שמואל״, וכן ״בית דין של חשמונאים״ (השוה עבודה זרה ל״ו: ויבמות ע״ז.).
10. השוה גם פילון: דה ספציליבוס לגיבוס ספר IV סעיף 190 ולהלן, האומר, ששופט שהעניינים בלתי ברורים לו צריך להעביר את הדיון לשופטים חריפים יותר והם הכהנים, כלומר הכהן הגדול והממונה עליהם, אשר הנם בעלי שכל חריף ביותר כעבדי ה׳ ומקפידים אף על טעות הקטנה ביותר. כי המלך אותו הם עובדים הוא נעלה על כל המושגים ואולי גם מפני שהכהן האמיתי הוא גם נביא.
11. וולהוזן (הפרושים והצדוקים עמוד 26) מגיה בדברי יוסף בן מתתיהו: ״הכהנים הגדולים הסופרים והזקנים״, המופיעים בסנהדרין בתקופת בית שני, וטועה בזה, כי ודאי הכוונה בתיבת ״גרוזיה״ לכל בית הדין והשנים הנזכרים הם יושבי הראש. כמו שמוכח בקדמוניות ה׳:ב׳:ז׳ וכן ה׳:י״א:ב׳ בבירור.
12. השוה קדמוניות י׳:ד׳:א׳; וכן י״ג:י׳:ו׳. יוסף בן מתתיהו האמין באמונה שלימה שהתורה לא נשתנתה כלל, והודיע זאת ברורות ב״נגד אפיון״ 2, 20⁠־21.
לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וכו׳ – ראיתי לברר בזה דעת הרמב״ם בשרשיו דעל כל דבר מדברי חכמים הוא עובר בלא תסור, והרמב״ן האריך בעוצם פלפולו לדחות זה מראיות רבות עצמו מספר, וכללי השגתו, דא״כ היה ראוי להחמיר בספיקן, וביטול דרבנן מפני דאורייתא, ואתי דרבנן ומבטל דאורייתא בתערובת, והאריך למאד בענינים אלו וחידש בהם שיטה אחרת. ואנכי עפר ואפר תחת רגליו אומר, כי לשיקול דעתי האמת כדברי רמב״ם, והעיקר הוא זה, כי התורה רצתה אשר מלבד ענינים הנצחים והקיימים לעד, יתחדש ענינים, סייגים, ואזהרות, וחומרות אשר יהיו זמניים, היינו שיהיה ביד החכמים להוסיף עפ״י גדרים, הנמסר להם [שבאופנים אלו ניתן להם רשות], ואם יעמוד ב״ד אחר גדול בחכמה ובמנין ובהסכם כלל ישראל כפי הגדרים שיש בזה, הרשות בידם לבטל, ולמען שלא ימצא איש אחד לאמר אני הרואה ואינני כפוף לחכמי ישראל, נתנה התורה גדר לא תסור כו׳, שאל״כ יהיה תורה מסורה ביד כ״א, ויעשו אגודות אגודות, ויתפרד הקשר הכללי, מה שמתנגד לרצון השם שיהיה עם אחד לשמוע לחכמיהם, ואם לא ישמעו, עוברים בלא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואם כן המצוה דוקא לשמוע מה שיאמרו, אבל הענין בעצמו שאמרו וחדשו, אפשר דאינו מתקבל אל רצון הבורא, ואם יעמוד ב״ד אחר הגדול ויבררו טעותן, או שהוא דבר שאין הצבור יכול לעמוד, ויעשו היפך מזה, מותר, וכמו ר״י דשרי משחא ופרוזבול דאמר שמואל אבטליניה, וכן מאמר ר״ג על הישנות אנו מצטערים, ואף אם יכוונו האמת, כפי מה שהוא רצון הבורא באמת, בכ״ז לא רצה השם יתעלה לעשותו חק נצחיי מטעמים הכמוסים בחקר אלוה, רק שיהיה מעצת החכמים וברצונם, ורצה דוקא שנשמע בקולם, אבל לא בפרטי הדברים, ומצאנו דוגמתו בתורה ענין דומה לזה, מה שהחמירה תורה לשמוע בקול מלך יותר ממה שהחמירה לשמוע בקול חכמים, וחייבו מיתה בד״ק כל אשר ימרה את פיך מות יומת ובכ״ז לדוגמא שמעי בן גרא היה מצוה מן השם לשמוע בקול שלמה, לבלי לצאת מקיר העיר וחוצה וחייב מיתה ע״ז, אבל האם רצה השם שיאמר זה שלמה, ואם היה חפצו יתברך בפרט הזה, שמה איכפת לרחמנא אם יצא, הלואי לא אמר שלמה זה, ולא היה מסבב לקחת בת פרעה ולסבב חורבן הבית וגלות ישראל, ככה שמה התורה לחוק לבנ״י לשמוע בקול חז״ל כקול מלך, מאן מלכי רבנן, אבל בפרטי הענין אין רצונו בצווי פרטי, [ומצאתי כן בביאור לרבינו משה פי״א מהלכות ברכות הלכה ג׳ נמצא ענין הדברים והצעתן כך הוא וכו׳. יעו״ש], וזה פירוש הירושלמי סוכה, דיום ראשון מברך על נטילת לולב ושאר יומי מברך על מצות זקנים, דהמצוה לשמוע בקולם.
ומעתה נבאר כל השגותיו, כי מספקא לן בדברי תורה, שמא הוא חזיר, א״כ אף אם לא צוה הבורא על ספק, בכ״ז שמא הוא חזיר, א״כ אכלנו חזיר דבר המתועב באמת, אבל בספק עירוב, א״כ כיון שהענין הזה אינו בפרט רצון הבורא, רק שצוה לשמוע אליהם, וכיון שע״ז לא דברו, א״כ לא נקרא מי שאינו עושה כן, שאינו שומע בקולם, ומדוע לא יהיה מותר, וכן קטן נאמן, כיון שאינם עושים זה מפני שאין שומעין בקולם, א״כ תו לא עברנו על לא תסור [וכן לא שייך ע״ז לא יאונה לצדיק כל און, כי כשאינו יודע, אינו עושה איסור כלל וכלל, ועיין בתוס׳ שבת שהעירו מהא דר״י אישתלי וטעים מידי קודם הבדלה, ויש לדבר בזה הרבה ואכ״מ], וכן נדחה מפני דאורייתא, כי אם המה אמרו, אבל לא אמרו שזה הוה נצחיי, רק אם יעמדו ב״ד גדול בחכמה ויסכים דעתם הנאות יותר לפי הזמן לומר היפוכו הרשות בידם, א״כ איך תיבטל מפני זה דבר דאורייתא, וזה חזק יותר בסברא ממה שמצאנו דעשה דממון לפי שנתנה במחילה קילא. ויתר הפרטים עיין בחדושי להלכות עדות בס״ד.
ובזה סרה תמיהתו מדוע לא יקובל שמצות דרבנן אשר תקנו חכמים יהא נכלל בכלל תרי״ג, דכמו שיש סברא לומר שכל מצות מלך ופקודתו יהא נחשב בכלל תרי״ג, ככה תקבל השכל שיהא סוגי חז״ל בכלל תרי״ג מצות, וגם בתורה המה סמוכים פרשת זקן ממרה לפ׳ מלך. וכאשר תעיין בדברי רמב״ם בספריו תראה. כי דברי המה דבריו. וה׳ ינחני בדרך אמת.
ירושלמי ברכות פ״א הלכה ד׳. ד״ת יש מהן איסור כו׳ יש בהן קלין ויש בהן חמורין, אבל דברי סופרים כולן חמורין הן כו׳ חמש טוטפות כו׳. פירוש דדברי תורה האיסור בעצמו אסור והוי העובר כמו שהוא חולה והיא מטמא הנפש, לכן יש בהן קלין ויש בהן חמורין. כמו במאכלות שיש שמזיקין החולה ויש שממיתין אותו, אבל דברי סופרים הן אינן נדונין מצד עצמותן, רק מצד המצוה שאסור למרוד ולא תסור כו׳ והוה כמרד, א״כ כולן חמורין שבכל דבר הוא מורד, ולז״ה א״ש במוכר לו דברים האסורים באכילה מד״ת אינו מנכה לו מן הדמים שאכל, שהאכילה אף שלא מרד, מ״מ גרמה מחלה בנפש, לא כן האסורים מד״ס מנכה לו מן הדמים שהאכילה בעצמותה אינה מזקת לו רק המרד וכאן לא מרד. וכזה כתב בנתיבות סימן רל״ב, והיינו דוקא רק במתעסק, דבכל מקום אינו חייב רק בחלבים ועריות שכן נהנה, אבל שוגג קרוב למרד דהוה ליה לדייק ולדעת, לכן אמר בגיטין נ״ג דבדרבנן קנסו שוגג אטו מזיד. וברור.
נראה לומר טעם ע״ד מושכל על הא דאין למידין קו״ח מדברי סופרים (עין ידים) דדוגמא דיליף התו״כ קו״ח שיהא סכות חייב במצה. ובקדושין יליף מה שפחה שאינה נקנית בביאה כו׳, וכן במסכת דרך ארץ א״א שאני אסור בה אינו דין שיהא אסור בבתה וכו׳, יעו״ש דהקל וחומר אין לו מקום בעומק העיון בסברא שיחוייב ההפכיות לפי משפט הנושאים למבין עומק טעמם [דוגמא לזה בברכות כ״ג ע״ב הא מילתא תיתי בתורת טעמא ולא תיתי בתורת קו״ח כו׳] רק הי״ג מדות נמסרו מסיני שבהן ידונו ויקישו וילמדו, והבורא יתברך הבלתי בעל תכלית ידע, כי להסיר אופני הטעות אשר יפלו בשכל האדם כאשר לא ידע עומק דעת עליון גלה יתור או רמז, למען לא נבוא לכלל טעיות, וכל מה שאין עליו הוראה בתורה נלמוד בהנך י״ג מדות, ל״כ דברי סופרים אשר שכל האנושי ברוה״ק השורה עליו, אם כי השיגו האמת, אולם להקיף כל מה שנוכל ללמוד באופנים ענינים זרים ולהסיר הטעיות בתיבה מיותרת או במלה זרה, קשה זה לשכל האנושי התכליתי, ועוד כי באו בע״פ מה שאין באפשרי לדייק התיבות, לכן אמרו אין דנין קו״ח מד״ס (ובזה יהיה גם קצת טעם למה אין דנין מהלכה. ודו״ק). וכן במסכת דרך ארץ קו״ח של ר״י בן תודאי היה נכון אם היה איסור א״א מצד קורבה, אבל איסור אשת איש מצד שהיא אשת עמיתו והאיסור בבת אשתו אין זה איסור מצד אחר, רק מצד שכבר נשא אמה ואסור באשה ובתה זה הוא סבת איסורה, ולא תקרא בה בשם איסור בת אשתו, רק אשה ובתה, לכן בבת אחותו מותר וכיו״ב, א״כ לפי עומק הסברא אין כאן קו״ח כלל ובתורה מפורש להיפוך, לכן נדהו ר״ג. ונכון. ודו״ק היטב.
והנה מצאנו כמה פעמים בש״ס מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ונראה לבאר זה עפ״י מאמר תמוה מנחות כ״ט בשעה שעלה משה כו׳ וקושר קשרים כו׳ תלי תלין של הלכות כו׳ ולא היה יודע מה הן אומרים כו׳ ואתה נותן תורה ע״י כו׳ כך עלה במחשבה לפני וכו׳, והביאור דהבחירה חפשית, וידיעת השי״ת בשעה שאינה מתגלת לנבראים אינה מכרחת הבחירה רק ידיעת הנברא והעלול מכרחת הבחירה, והשי״ת בידיעתו הבלתי תכליתית וצופה ומביט על זמן העתיד כעל ההוה בהשויה גמורה, ועל זה מורה שם הויה, ששלשה זמנים האלו הם כאחד אצלו בלי קדימת אחד לחבירו, שדבר זה אין בכח נברא להשיג איך הוא, ראה כי לפי מצב ישראל יתבוללו ישראל בגלותם בבבל בעמים וחצים מדבר אשדודות, וזה יהא סבה לשכחת התורה, ואז לפי העת ולקיום האומה יהא הכרח לאסור בשולי עו״ג, ועל זה רמזה התורה באכל בכסף תשברו, אבל לא שדבר זה מן התורה, רק השי״ת בידיעתו העתיד בהסכימו על מפעלות גדולי האומה העתידים רמז בחכמתו העליונה בתורה, בתגין וכיו״ב ושום נברא לא יכול להשיג טרם יהיה הדבר רמז הענין, כי אם ידע הלא תהא הבחירה נעדרת יוכרחו לישא נשים נכריות וכיו״ב. וזה אמר עקיבא בן יוסף כו׳ כמו דדריש מוא״ו דוגרושה לרבות חלוצה וכן כיו״ב, דזה אחרי שאסרו חכמים לפי צורך מצב האומה והדת מצא שידיעה העליונה העתידיות רמזה בתורה, וזה שאמרו ולא היה יודע מה אומר, שלא היה יכול לידע, שאילו ידע היה ידיעתו מכרחת, וזה כך עלה במחשבה לפני, שלא דרש דברים שלא כוונתי ולא רמזתי בתורה, רק שהמחשבה שלי שאינה מכרחת הבחירה כך עלה במחשבה, אמנם לא תוכל לידע, ואחר שיצא הדבר למציאות יתגלה לר׳ עקיבא וחבריו. ודו״ק.
על פי התורה – נביא וזקן למה הם דומין, לפלך ששלח שני פלמטרין שלו למדינה, לאחד מהם כתב אם אינו מראה לבם חותם שלי אל תאמינו לו, ולאחד כתב אע״פ שאינו מראה לכם חותם שלי תאמינו לו, כך בנביא כתיב (פ׳ ראה) ונתן אליך אות או מופת, ברם הכא כתיב על פי התורה אשר יורוך.⁠1 (ירושלמי ברכות פ״א ה״ד)
על פי התורה – מלמד שעל דברי תורה חייבים מיתה ואין חייבים מיתה על דברי סופרים2 (ספרי).
אשר יאמרו וגו׳ – אשר יאמרו לך תעשה – זו מצות עשה, לא תסור מן הדבר – זו מצות לא תעשה.⁠3 (שם)
לא תסור – גדול כבוד הבריות שדוחה ל״ת שבתורה, ובאיזו ל״ת אמרו, תרגמא רב בר שבא קמיה דרב כהנא, בלאו דלא תסור4. (ברכות י״ט:)
לא תסור – כל מילי דרבנן אסמכו חכמים על לאו דלא תסור5. (שם שם)
לא תסור – מברכין על נר חנוכה אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר חנוכה, והיכן צונו, אמר רב אויא, לא תסור וגו׳6. (שבת כ״ג.)
מן הדבר – אין זקן ממרא חייב עד שיורה לבטל מקצת ולקיים מקצת [מצוה], דכתיב לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך, מן הדבר ולא כל הדבר.⁠7 (הוריות ד׳.)
ימין ושמאל – יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין תשמע להם, ת״ל ימין ושמאל, כשיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל.⁠8 (ירושלמי הוריות פ״א ה״א)
ימין ושמאל – ואפילו נראין בעיניך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל שמע להם9 (ספרי).
1. ור״ל כשאומרים הסנהדרין כך צותה התורה אתה מחויב להאמין להם בלא אות ומופת כלל, וי״ל דזה הוי בכלל לא בשמים היא.
2. ע׳ ברמב״ם פ״ג ה״א מממרים וז״ל, מי שאינו מודה בתורה שבע״פ אינו זקן ממרא האמור בתורה אלא הרי זה בכלל האפיקורסים, עכ״ל. והכ״מ לא גילה מקור להדברים, וי״ל שסמך על הדרשה שלפנינו, ומפרש שדברי סופרים הם דברים שבע״פ והיינו דבר שאינו מפורש ממש בתורה, וכפי שידוע שיטתו בחיבורו דכל דבר שאינו מפורש בתורה קרוי דברי סופרים כמבואר בנו״כ ריש הלכות אישות, וכן משמע מלשון הגמרא בסנהדרין פ״ז א׳ בענין זה עה״פ דלעיל כי יפלא ממך דבר זה הלכה, היינו הלכה למשה מסיני ולא אמרו סתם דבר זה דברים שבעל פה, מבואר דעל דברים שבע״פ אין נקרא זקן ממרא לענין דיניו, וכן אמרו בשבת קל״ח ב׳ דבר ה׳ זו הלכה. וע״ע לעיל ר״פ ח׳.
3. פשוט דמדייק כפל הלשון במובן אחד, אשר יאמרו לך תעשה דהיינו לא תסור. ועי׳ עוד לקמן אות נ״ט.
4. יתבאר עפ״י הדרשה הבאה כל מילי דרבנן אסמכו על לאו דלא תסור, ואמר כאן דרק מצות ואיסורי דרבנן שיסודם בלאו דלא תסור הם נדחים מפני כבוד הבריות, אבל לא איסורי דאורייתא, והסברא בזה דבמצות דרבנן אמרינן הם אמרו והם אמרו, כלומר הם אמרו בחיוב המצוה והם אמרו בדחויה מפני כבוד הבריות, אבל במצוה דאורייתא אין כבוד הבריות דוחה אותה, דאין עצה ואין חכמה ואין תבונה נגד ה׳, ולכן אם הלך בשוק ונודע לו שהוא לבוש בגד שעטנז, אז אם השעטנז דאורייתא פושטו אפילו בשוק ואם שעטנז דרבנן אינו פושט עד שמגיע לביתו.

ואמנם יש דברים היוצאים מן הכלל דאפילו מצות דאורייתא נדחים מפני כבוד הבריות, כמו מצות השבת אבידה דכתיב לא תוכל להתעלם ודרשינן פעמים שאתה מתעלם כגון בזקן ואינו לפי כבודו ויתבאר אי״ה לפנינו בפ׳ תצא, וע׳ לפנינו בפ׳ נשא בפרשת נזיר בפ׳ לאביו ולאמו ולאחותו ודרשינן שם לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה מפני כבוד הבריות, ונתבאר שם.
5. עיין בס׳ המצות להרמב״ם בשורש הראשון וברמב״ן ומפרשים שם שהאריכו הרבה אם מצות דרבנן הם ממש בכלל הלאו דלא תסור וא״כ העובר עליהם עובר בלאו או כי הוא רק ע״ד אסמכתא ורמז, והאריכו בזה הרבה. ובאמת נראה מסוגיית הגמרא דשבת כ״ג א׳ דכלפי מה שאמר אחד מן החכמים דסמכינן זה על לא תסור אמר חכם אחד דסמכינן זה אפסוק דפ׳ האזינו שאל אביך ויגדך, ואותו הפסוק בודאי הוי רק אסמכתא, ואם היתה הסמיכות בלא תסור ללאו גמור לא היו מקבילים הסמיכות זל״ז.

ומה שתלו יסוד דבריהם בדברי הרמב״ם בהלכות ממרים (פ״א ה״ב) כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בל״ת שנאמר לא תסור וגו׳, אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבע״פ ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזירות והתקנות וכו׳ עכ״ל, ולמדו מזה דדעתו דעל כל מצות דרבנן עובר בל״ת – תמיהני מאוד, כי הן דברי הרמב״ם אלה מוסבים רק על תורת הב״ד שבירושלים שבלשכת הגזית, וכמו שכתב בהלכה הקודמת, ב״ד הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבע״פ ועליהם הבטיחה התורה ע״פ התורה אשר יורוך וכו׳, ואח״כ מתחיל ההלכה שהעתקנו כל מי שאינו עושה כהוראתן וכו׳, וכן מורה מפורש כל הפרק ההוא ורוב הלכות ממרים דקאי הכל על ב״ד הגדול שבלשכת הגזית, אבל בזמנים שאח״כ לא איירי כלל הרמב״ם בזה שיעברו על לאו דלא תסור, ואע״פ דפשוט הוא דמצוה וגם חובה יש לשמוע לדברי חכמים שבכל דור וכמבואר בדרשה דלעיל (פ׳ ט׳) אל השופט אשר יהיה בימים ההם הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיך, אבל בודאי לא שייך לומר דיש בזה משום לאו גמור. ותמיהני על הרמב״ן שהעמיק הרחיב הרעיון והדבור בענין זה, ומנקודה זו שהערנו אשר הוא יסוד לעיקר הדברים העלים עין, וצע״ג.
6. ואף כי עיקר מצות הפסוק לא תסור קאי על הב״ד הגדול בכ״ז יש גם מצוה וחיוב לשמוע לדברי חכמים שבכל דור כפי הדרשה דלעיל בפסוק ט׳ וכפי שהובא באות הקודם.

ודע שכתב הרמב״ם בפ״א ה״ג מברכות וז״ל, כל המצות שהן מדברי סופרים מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו, והיכן צונו בתורה שכתוב בה אשר יאמרו לך תעשה, עכ״ל. ואחרי אשר כידוע כל דברי הרמב״ם באים בדיוק נמרץ [וכמש״כ בס׳ משפטי שמואל סי׳ ק״כ שיש לדקדק בדבריו כמו בדברי הגמרא] יש להעיר מה ששונה בזה מלשון הגמרא בדרשה שלפנינו שאמר והיכן צונו – בלא תסור, והוא תפס תחלת הפסוק אשר יאמרו לך תעשה, וקשה לומר שעשה כן שלא במתכוין.

ונראה לומר כי כיון בזה למש״כ הרא״ש בפ״ק דכתובות סי׳ י״ב דלא מצינו ברכה על ל״ת אלא רק אעשה, יעו״ש. וא״כ א״א שיסוד ברכת המצות דרבנן הוא על לא תסור, דלא שייך ברכה על זה כיון דהוא ל״ת, ולכן תפס הרמב״ם רישא דקרא זה אשר יאמרו לך תעשה, [ועיין בדרשה הקודמת אות נ״ו מהספרי] ומה שבגמרא נקטו סוף הפסוק לא תסור אולי הוא לתכונת הקצור או מטעם אחר, ועכ״פ קרוב הדבר להכונה שכתבנו.
7. כגון האומר אין תפלין כדי לעבור על דברי תורה פטור, משום דאין זו הוראה, דזיל קרי בי רב הוא, וא״צ להוראתו, אבל אם אמר שצריך חמש פרשיות להוסיף על דברי תורה חייב, דהיינו מן הדבר ולא כל הדבר.
8. יתבאר בבאור דרשה הבאה.
9. מה שנראה לו בכלל לדרוש כזה אע״פ דמצינו בכ״מ שכן הוא ע״ד צחות הלשון והמליצה להחזיק תקיפת האמירה, י״ל דמדייק מדלא כתב לא תסור ימין ושמאל מכל הדבר אשר יגידו לך וכמש״כ בפ׳ ואתחנן (ה׳ כ״ט) לא תסורו ימין ושמאל, וכן בסמוך (פ׳ כ׳) לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, ומדסמיך כאן ימין ושמאל אל ההגדה ש״מ דאשמעינן שלא יסור אע״פ שבההגדה עצמה נראה לך ימין ושמאל וכדמפרש.

והנה לפנינו בספרי הגירסא אפילו מראים בעיניך, והעתקנו כגירסת הגר״א ז״ל אפילו נראים בעיניך, שהוא לשון מתוקן, אבל הכונה אחת היא, כלומר אפילו אם דעתך וסברתך נוטה להיפך מדעתם וסברתם, יען כי כידוע בכל דבר יש דעות וסברות שונות וכמ״ש בברכות נ״ח א׳ הרואה אוכלסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים שאין כל הדעות שוות, וכמו שאנו רואים בהלכה אחת דעות מהופכות, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, וכל כך הדבר פשוט בעיניך כי האמת אתך כאשר אתה יודע להבחין בין ימינך לשמאלך, בכ״ז תשמע לדעתם וסברתם.

ומבואר מזה דרק אז מחויבים לשמוע להם באמרם על ימין שהוא שמאל רק אם נראה לך כן, אבל אם באמת אומרים על ימין שהוא שמאל כגון שמתירין את החלב ואת העריות בודאי אסור לשמוע להם, וכך מפורש בירושלמי הוריות שהבאנו בדרשה הקודמת, יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין תשמע להם, ת״ל ימין ושמאל, כשיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל, וזה יתבאר כפי שכתבנו.

ורמב״ן בנמוקיו כאן כתב וז״ל, אפילו תחשוב בלבך שהם טועים והדבר פשוט בעיניך כימין לשמאל, תעשה כמצותם, ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או איך אהרוג את האיש הנקי הזה אלא תאמר כך צוה אותי האדון המצוה על המצות וכו׳, ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו, עכ״ל. ודברים אלו מורים לכאורה שאפילו כשמתירים איסור גמור שבתורה ג״כ צריך לשמוע להם, אבל דברי הירושלמי שהבאנו בדרשה הקודמת סותרים אותם מפורש, וגם אין הסברא נוטה לזה כלל, אלא הדברים נכוחים ומתקבלים כמש״כ. ואמת שמצינו בר״ה כ״ה א׳ דרשה אלה מועדי ה׳ אשר תקראו אותם מקראי קודש – אתם כתיב, אתם ואפילו מזידים, כלומר אפילו עברו ב״ד את החודש במזיד שלא כדין, והרי זה לכאורה מפורש כרמב״ן, אבל כבר הוכחנו במקומו בפ׳ אמור דגירסא זו אפילו מזידין מוטעת היא וצ״ל אתם אפילו אנוסים, וכ״ה בתו״כ וברמב״ם, יעו״ש. וצריך לדחוק ולפרש כונת הרמב״ן ע״פ הדרך שכתבנו, דלא שמתירין מפורש את החלב וכו׳, אלא נראה לך כן שכך יוצא ע״פ סברתם ושקול דעתם שמוטעים הם בעיניך, וכמש״כ, ודו״ק.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןמנחת יהודהטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יב) וְהָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר⁠־יַעֲשֶׂ֣ה בְזָד֗וֹן לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤עַ אֶל⁠־הַכֹּהֵן֙ הָעֹמֵ֞ד לְשָׁ֤רֶת שָׁם֙ אֶת⁠־יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ א֖וֹ אֶל⁠־הַשֹּׁפֵ֑ט וּמֵת֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִיִּשְׂרָאֵֽל׃
The man who does presumptuously, in not listening to the priest who stands to serve there before Hashem your God, or to the judge, even that man shall die: and you shall put away the evil from Israel.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[פיסקא קנה]
והאיש אשר יעשה בזדון – אשר לא שמע מפי בית דין ומורה.
אשר יעשה על מעשה הוא חייב ואינו חייב על הוריה.
בזדון – על זדון הוא חייב ואינו חייב על שגגה.
לבלתי שמוע – ולא שומע מפי שומע.
אל הכהן העומד לשרת – מגיד שאין שרות כשר אלא מעומד הא אם ישב ועבד עבודתו פסולה.
או אל השופט – זהו שאמרנו אף על פי שאין בו כהנים ולוים כשר.
ומת האיש – בסתם מיתה האמורה בתורה בחנק.
ההוא – לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.
ובערת הרע מישראל – בער עושי הרעות מישראל.
סליק פיסקא
[Piska 155]
"And the man who shall do wilfully, not to listen": to its ruling.
"And the man who shall do": (A rebellious elder is not liable) until he teaches to do (what is contrary to the ruling of the Sanhedrin, [but not if he only voices disagreement with their ruling]).
"wilfully": He (the rebellious elder) is liable only for witting and not for unwitting transgression.
"not to listen to the Cohein": (directly), but not ("not to listen") to one who hears it from him.
"to the Cohein who stands to serve": (Ibid. 18:5) "to stand to serve" tells me that the service (of the Cohein) is only "standing.⁠" This tells me only that it is a mitzvah (for him to stand). Whence do I derive that it is a categorical requirement (i.e., that it is not valid unless he is standing)? "who stands to serve" implies that if he sits, his service is invalid.
"or to the judge": This is as we said: Even if there are no Cohanim and Levites there, it is valid.
"that man shall die": the unqualified death penalty in Scripture — strangulation.
"that man": and not one who is forced or unwitting or under some misapprehension.
"and you shall remove the evil from Israel": Remove the doer of evil from Israel.
[End of Piska]
והאיש אשר יע׳ בזדון על המעשה הוא חייב ואין חייב על ההורייה מיכן אמרו אינו חייב עד שיורה לאחרים לעשות כהוראתו או שיעשה הוא כהוראתו:
בזדון על הזדון הוא חייב אינו חייב על השגגה:
לבלתי שמוע ולא שומע מפי שומע:
אל הכהן הע׳ לש׳ שם מגיד שאין שירות כשר אלא מעומד הא אם ישב ועבד עבודתו פסולה:
או אל הש׳ זה הוא שאמרנו ואע״פ שאין שם כהנים ולוים כשר:
ומת האיש ההוא בסתם מיתה בחנק:
ובערת הרע מישראל בער עושי רעה מישראל:
וְגוּבְרָא דְּיַעֲבֵיד בִּרְשַׁע בְּדִיל דְּלָא לְקַבָּלָא מִן כָּהֲנָא דְּקָאֵים לְשַׁמָּשָׁא תַּמָּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אוֹ מִן דַּיָּינָא וְיִתְקְטִיל גּוּבְרָא הַהוּא וּתְפַלֵּי עָבֵיד דְּבִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל.
And the man who does wickedly in not receiving from the priest who stands there to minister before the Lord your God, or from the judge, that man shall die; and you shalt put down the evil doer from Israel.
וגובראא די יעבד בזידנו דלא למשמעב למלוי דכהנא דקיים מעתד למשמשאג תמן קדם י״י אלהכון או לדינהד ויתקטל גברא ההוא ותבערוןה עבדי בישתא מישראל.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וגוברא״) גם נוסח חילופי: ״וגברא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למשמע״) גם נוסח חילופי: ״למשמוע״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דקיים מעתד למשמשא״) גם נוסח חילופי: ״דקאים למשמשה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לדינה״) גם נוסח חילופי: ״לדינייה״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותבערון״) גם נוסח חילופי: ״ותישיצון״.
וגברא דיעבד בזדנותא בדיל דלא למיצת מן כהנא דקאים לשמשא תמן קדם י״י אלקכון או מן דיינא ויתקטל גברא ההוא ותפלון עביד דביש מישראל.
And the man who will act with presumption, and not obey the judge or the priest who standeth there to minister before the Lord your God, that man shall be put to death; so shall you put down the doer of evil from Israel,
והאיש אשר יעשה בזדון – אינו חייב עד שיתרו בו.
ומת האיש ההוא – מיתתו בחנק.
וְהָאִישׁ אֲשֶׁר וְגוֹ׳ – שֶׁלֹּא שָׁמַע מִפִּי בֵּית דִּין וּמוֹרֶה. אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה. עַל מַעֲשֶׂה הוּא חַיָּב וְאֵינוֹ חַיָּב עַל הוֹרָאָה. בְזָדוֹן. עַל זָדוֹן הוּא חַיָּב, וְאֵינוֹ חַיָּב עַל שְׁגָגָה. לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ וְלֹא שׁוֹמֵעַ מִפִּי שׁוֹמֵעַ. אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד. מַגִּיד שֶׁאֵין שֵׁרוּת כָּשֵׁר אֶלָּא מְעֻמָּד, הָא אִם יָשַׁב וְעָבַד עֲבוֹדָתוֹ פְסוּלָה. אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט. זֶהוּ שֶׁאָמַרְנוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים כָּשֵׁר. וּמֵת הָאִישׁ. סְתָם מִיתָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה בְּחֶנֶק. הַהוּא. וְלֹא אָנוּס וְלֹא שׁוֹגֵג וְלֹא מֻטְעֶה. וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. בַּעֵר עוֹשֵׂי הָרָעוֹת מִיִּשְׂרָאֵל.
וַאִי רַגֻלֵ יַסתַּעמִלֻ אַלּקַחַתַּ פַלַא יַקבַּלֻ מִןַ אלאִמַאםִ אלּמֻקִיםִ הֻנַאךַּ לִיַכ׳דִםַ אַללַהַ רַבַּךַּ אַוְ מִןַ אלחַאכִּם פַליֻקתַּל דַ׳לִךַּ אַלרַּגֻלֻ וַאנפִ אַהלַ אַלשַּׁרִּ מִן אַלִ יִסרַאאִיל
ואיזה שהוא איש המשתמש בחצפתו, ומסרב לקבל, מן הכהן השוכן שמה בכדי לשרת את ה׳ אלהיך, או מן הדין, אזי שיהרג אותו האיש, ובער את בעלי הרע מן בית ישראל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

פס׳: והאיש אשר יעשה בזדון – על המעשה חייב מיתה ולא על ההוראה כדתנן חזר לעירו ושנה ולימד כדרך שהיה למד פטור. הורה לעשות חייב.
בזדון – על הזדון נעשה זקן ממרא ולא על השוגג. לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם. מלמד שאין השירות כשר אלא בעמידה שאם ישב ושירת עבודתו פסולה.
או אל השופט – זהו שאמרנו אע״פ שאין בו כהנים ולוים כשר.
ומת האיש ההוא – כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק והכי תנינן בפרק אלו הן הנחנקין וכו׳. 1וזקן ממרא על פי בית דין:
1. וזקן ממרא. עפ״י ב״ד בחנק:
(יב-יג) ומת האיש ההוא – בית דין ימיתוהו. והטעם: וכל ישראל ישמעו ויראו.
וכאשר הזכיר השופט, באר המשפטים שהוא חייב לשמרם.
(12-13) EVEN THAT MAN SHALL DIE. The court shall put him to death. The reason for the latter is so that the people shall hear, and fear (v. 13). When Moses mentions the judge, he explains the laws that the judge must keep.
והאיש אשר יעשה בזדון – שיורה לעשות, דזהו יעשה – שיגרום לעשות. אבל אם שנה כדרך שהיה שונה, כיון שלא הורה לעשות – אינו חייב מיתה (משנה סנהדרין י״א:ב׳).
והאיש אשר יעשה בזדון – THE MAN WHO DOES PRESUMPTUOUSLY – who instructs to do, for this is [the meaning of] יעשה – WHO DOES – that he causes to do. But if he taught in the manner that he was teaching, as long as he does not instruct to act accordingly – he is not liable for the death penalty (Mishna Sanhedrin 11:2).
העמד לשרת – אין שירות אלא מעומד.
העומד לשרת, (to the priest) "the one who stands to minister;⁠" the reason the Torah adds the word: העומד, is to teach that service in the Temple, or ritual service generally, must be performed while standing. (Sifri)
והאיש אשר יעשה בזדון – והוא חכם מחכמי ישראל שירצה לחלוק עם ב״ד הגדול ועשה הוראה לעצמו שלא כדעת הב״ד הגדול בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, הוא הנקרא זקן ממרא והוא חייב מיתה. ומת האיש ההוא – ימיתוהו בית דין.
והאיש אשר יעשה בזדון, "and the man who will act deliberately contrary, etc.⁠" the Torah refers to a judge, however competent, who after the Sanhedrin has ruled on a matter under dispute hands down a dissenting decision. The matter under dispute concerns violations for which the karet penalty applies if they were committed deliberately. Such a judge or elder is known as זקן ממרא, "a rebellious Elder.⁠" He becomes guilty of the death penalty by asphyxiation.
והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן – על הוראה למעשה הוא חייב לא על למוד והוראה לתלמידיו לא למעשה ולזה אמר אשר יעשה ועל זדון הוא חייב ואינו חייב אם בשוגג הורה למעשה הוראה זו ולזה אמר בזדון ועל מה ששמע מהסנהדרין ההוא הוא חייב לא אם שמע מפי שומע והנה אמר הכהן או השופט כי המופלא שבבית דין והוא מי שהוא ראש עליהם הוא אשר יאמר לו מה שיסכימו בו סנהדרי גדולה כי אין ראוי שיגמר הדבר כי אם על פיו.
העומד לשרת שם את פני י״י אלהיך – למדנו מזה שמקום סנהדרין היה אצל בית הבחירה אשר ישרתו שם השם יתעלה למדנו מאמרו העומד לשרת שהשירות לא יהיה אלא בעמידה.
ומת האיש ההוא – זאת המיתה חנק הוא לפי מה שהתבאר מהשרשים הכוללים אחר שהתבאר שכבר עשה זה בזדון.
ובערת הרע מקרבך – אמר זה לפי שזה המחלוקת יהיה גורם להריסת התורה אם ישפוט בה כל איש לפי דעתו וסברתו ולזה יסדה התורה זה השרש להסיר המחלוקת מענייני התורה בדור ודור ולפי שהאיש ההוא הוא יחיד דנין אותו למיתת בית דין שבעירו אחר החקירה והדרישה.
(יב-יג) התועלת התשיעי הוא במצות והוא מה שצונו לשפוט זקן ממרא על פי בית דין הגדול בדין שהתבאר בו ורצה שיתפרסם זה לכל ישראל כדי שישמרו כלם התורה לפי מה שיורו בה בית דין הגדול שבבית הבחירה והתועלת בזאת המצוה מבואר כי היא חכמה לשמור גדרי התורה למען לא יבאו שועלים ויפרצום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

והאיש אשר יעשה בזדון – שיורה הלכה למעשה נגד הוראת בית דין הגדול.
ומת האיש ההוא – על פי בית דין הגדול ובזה כל העם ״ישמעו וייראו״ (פסוק י״ג).
והאיש אשר יעשה בזדון, who deliberately hands down a ruling to be applied forthwith, which is against that handed down by the Supreme Court, ומת האיש ההוא, he is to be executed at the behest of the Supreme Court, and thereby all the people will hear about it and the absolute authority of the Sanhedrin will be preserved and the people will remain in awe of it.
שְמֹעַ: ב׳ חס׳ וי״ו, וסי׳ ואם ביום1 שְמֹעַ אישה יניא, לבלתי שְמֹעַ2 אל הכהן, ודכות׳ בשמע ה׳3 את תלנתיכם, ומסר׳ דמסר׳ עליה׳ דקדמא׳ לי׳ כו׳ חס׳ בתו׳, שבושא הוא, דתרויהו׳ בנוסחי דיקי חס׳ וי״ו כתי׳, הרמ״ה4 ז״ל. [שְׁמֹעַ].
לְשָ֤רֶת:⁠א מלעיל.⁠ב [לְשָׁ֤רֶת].
1. ואם ביום: במ׳ ל ט.
2. לבלתי שְמֹעַ: פסוקנו.
3. בשמע ה׳: שמ׳ טז ח.
4. הרמ״ה: שמ״ע.
א. מילה זו שחלה בה נסיגת הטעם לאחור, צריכה להינקד בסגול, ונורצי טעה בה וניקדה בצירי.
ב. כך הוא נוסחה של ההערה בכ״י א, אך בכ״י ל נכתב ׳ל׳ מלעיל׳. בדפוסי מ״ש הובא נוסח ל.
והאיש אשר וגו׳ – האיש ולא תלמיד.
אשר יעשה – עד שיורה לעשות.
בזדון – ולא בשוגג.
לבלתי שמע – ולא השומע ממנו.
העמד לשרת – מלמד שהשירות הוא בעמידה.
או אל השפט – אף שאין כאן כהן כשר.
ומת האיש וגו׳ – סתם מיתה בחנק.
ההוא – ולא אנוס ולא מוטעה.
ובערת הרע – צריך לבער רשעה וכו׳.
אל הכהן העמד – אל אחד מהכהנים או הלוים העומדים בין הסנהדרין לשרת שם בדבר המשפט:
או אל השפט – הוא ראש הסנהדרין הנקרא נשיא:
ומת האיש ההוא – אפילו יהיה הדבר מדיני ממונות שאין בהם חטא משפט מות, הנה יומת האיש ההוא בעבור שלא שמע לב״ד הגדול, ולא האמין שהשכינה שרויה ביניהם, והרי הוא כחולק על המקום, וארז״ל שהיו ממתינין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל כדי שכל ישראל ישמעו וייראו:
והאיש אשר יעשה בזדון – מלת והאיש מוסב על הזקן החכם שבאחת מערי ישראל, שהוא מחולק באחד מן הדיינים עם הב״ד שבעירו, שהוא מצווה לילך לב״ד הגדול שבירושלים, כמ״ש וקמת ובאת ועלית ובאת, ועליו אמר ועשית עפ״י הדבר וגו׳ אשר יאמרו לך תעשה וגו׳, ועליו אמר במקרא זה, והאיש אשר יעשה בזדון, ירצה אם חזר זה החכם לעירו והורה לעשות כהוראתו, או יעשה הוא בעצמו חייב מיתה, ודוקא שהורה לעשות אבל אם שנה ולמד באחרים כדבריו ולא הורה לעשות פטור; לפי״ז מלת יעשה כאן כולל שתי כוונות אם פעולה עצמית (ער ווירד טהון), אם פעולה סבובית ותרגומו (צור אויסאיבונג פעראנלאססונג געבען) וכבר העירונו על פעולה סבובית הנהוגות בפעלים בבשלח במה תצעק.
ומת האיש ההוא – אין זה כללי לחייבו מיתה בכל מה שיעשה נגד מה ששמע, כי יש בו גדרים, כמו שביארו רבותינו (סנהדרין פ״ז) זקן ממרה אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת; ואף שאין הענין בעצמו הוא חיוב כרת אבל אפשר לבוא לזה ע״י סבה רחוקה חייב מיתה. דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה אומר על דבר שעיקרו בתורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם מוסיף גורע ואין לנו אלא תפלין, כגון שהורה להוסיף טוטפת חמשית ויעשנה חמש טוטפות (עיין סנהדרין פ״ח ב׳). ור׳ יהודה ממעט בענין זה מדברי ר״מ, דלר״מ בכל דבר שזדונו כרת יהא חייב אעפ״י שהכל מדברי סופרים ולא יהיה העיקר מפורש בתורה כגון בתו מאנוסתו. ולר״י לא יתחייב עד שיהיה העיקר מפורש בתורה, וכדאמרי׳ עד דאיכא תורה ויורוך. ודעת רבי שמעון אפילו על דקדוק אחד מדברי סופרים חייב זק״מ. כלומר דבר הנלמד בא׳ מי״ג מדות, והכי איתא בספרי על דברי תורה חייב ואינו חייב על דברי סופרים, כלומר על מה שהוא מ״הת, כהלכה למשה מסיני חייב מיתה משום זק״מ ואינו חייב על דבר שהוא מדרבנן. דאין לפרש דברי סופרים דספרי הלמ״מ, דכ״ע סברי דהלכה למ״מ היינו דבר תורה. (וזה דלא כבעל זרע אברהם דמפרש לספרי כדעת ר׳ יהודה, דהא סתם ספרי ר״ש); והנה ר״י מודה נמי לר״מ דבכל דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת חייב הזק״מ כל היכא דאיכא תורה ויורוך אלא דר״י לא בעי זדונו כרת ושגגתו חטאת דוקא דאפילו בחייבי עשה מחייב מיתה לזק״מ, ואין לנו אלא תפלין למעוטי שאר חייבי עשה דבעי׳ שיהיה בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע. ולר״מ נמי לא מחייב בכל דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת אם היה הדבר מפורש בתורה, כי דבר המפורש בתורה זיל קרי ביה רב הוא ולא שייך ביה דבר של הוראה ואין בו חיוב לזק״מ, ומשנה שלמה שנינו חומר בד״ס מבד״ת האומר אין תפלין מן התורה פטור, ודאי דהך רישא ד״ה היא לענין החומר שיש בד״ס מבד״ת, אע״ג דסיפא דמתני׳ לאו ד״ה היא לענין חמש טוטפת שבתפלין. (וזה דלא כלחם משנה ספ״ד מממרים שפי׳ להראב״ד דר״מ מחייב בזק״מ בדבר המפורש בתורה ומחולק בפירוש המקרא). דברים אלה בפירוש הסוגיא למדתי מדברי הר״ן בחידושי׳ לסנהדרין שם. ולזה פסק הרמב״ם (פ״ג מממרים ה״ה) כר״מ וכר״י, דר״י מודה לדר״מ (ע״ש בכ״מ בשם רמ״ה), ובספר היראים לר״א ממיץ מצוה ל״ג כתב ״וקיימא לן כר״ש לגבי ר״י ור״מ, ולא ידעתי הא אמרי׳ (עירובין מ״ה) ר״מ ור״י הלכה כר״י, ר״י ור״ש הלכה כר״י״, ר״מ ור״ש מאי תיקו, והיאך כ׳ בפשיטות דהלכה כאן כר״ש לגבי ר״י ור״מ. ובענין זה ראיתי להרב בעל שאגת אריה (בטורי אבן ר״ה באבני שהם) דמקשה על רש״י שכתב (עירובין צ״ה ב׳) המניח ב׳ זוגות תפלין בשבת אתא איסור בל תוסיף ומשוי עליה כמשאוי א״כ מה מוסיף ר״י על ר״מ מרבויא דקרא דיורוך לאתויי תפלין, מה תוספת הוא זה וקרא למה לי, הא בכלל דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת הוי נמי הוראה זו, דאי זק״מ הורה לעשות ה׳ פרשיות איכא כרת וחטאת עפ״י הוראתו, דאי יוצא בתפלין אלא בשבת חייב כרת וחטאת, דבל תוס״ף משוי לי׳ למשא, ע״ש. ולמה שכתבנו בשם הר״ן אין מקום לקושיתו, דר״י מוסיף אדר״מ, שצריך שיהא עיקרו בתורה, ולר״מ אף שאין עיקרו מפורש בתורה כגון בתו מאנוסתו. ובלשון שאמר ר״י עד שיהא עיקרו בתורה ומפורש בד״ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע בא למעט כל שאר הוראות מחיובי עשה שאין לנו בזה אלא תפלין. והרב בעל חוות דעת (במקו״ח סי׳ יו״ד) הניח בצ״ע אדעת הרמב״ם שפסק (פ״א מציצת הט״ו) בהטיל ציצת על ציצת ונתכוין להוסיף, דפסולות אעפ״י שחתך אחת משתיהן שכשהוסיף פסל את הכל, וכשהתיר או חתך התוספת נמצא השאר נעשה מן העשוי שעשייתו הראשונה פסולה היתה, א״כ אדפריך התם בסנהדרין והאיכא ציצית ומשני גרוע ועומד, האיכא למפרך האיכא ציצת בהטיל ציצת על ציצת דלאו גרוע ועומד, דקודם שהטיל הציצת השניים היו הראשונים כשרות, ועכשיו בהוספתו אפסלו. וכן הקשה בשאגת ארי׳ סי׳ למ״ד. ולא ירדתי לסוף דעתם בזה, דהא מקור דעת הרמב״ם בזה דפסק כר״פ דאמר (מנחות מ׳) ממאי דגברא לאוסופי קמכוין דלמא לבטולי קמכוין דב״ת ליכא מעשה איכא, ופליג בזה אדרבא דאמר השתא בב״ת קאי מעשה לא הוי, שהוא לשון בתמי׳ כלומר כיון דבהטלת ציציות בתראי עבר על ב״ת שפיר חשוב מעשה ואין זה נקרא מן העשוי כמ״ש הכ״מ שם שהרמב״ם אינו מפרש דברי רבא ור״פ כאינך מפרשים. וכבר ביאר הרב ט״ז (או״ח סי׳ יו״ד סק״ט) דלרבא הטיל למוטלת כשרה היינו אפי׳ לא חתך חד מהנך ציציות ותרווייהו קיימו, והביא שם שהב״י כ׳ שכן משמע מדברי רש״י וכן הרב מהר״מ באנעט (בביאור מרדכי הלכ׳ ציצת) הוכיח מדעת רש״י ותוס׳ וראב״ד דאף דלא חתך א׳ מהציציות כשרים דלא נפסלו ע״י ההוספה דכלהו ציצת אקרו אלא שעובר על ב״ת כ״ז שלא חתך א׳ מהם. והשתא אף דלר״פ משכחת צה דבהוספתו מגרע ואיפסלו ציציות הראשונים, מ״מ כיון דלרבא אינו מגרע המצוה בהוספתו, וגם אי תרווייהו קיימו הם כשרים, א״כ תו לא מצי הש״ס למפרך אר״א ור״א דאמרי אין לנו אלא תפלין הא משכחת לה בהטיל למוטלת, וכי גברא אגברא קרמית, ואף דלר״פ משכחת לה, אינהו לא סברי כוותי׳ אלא כדרבא שאין בהטיל למוטלת כל המוסיף גורע. אמנם על הרמב״ם איכא לעיוני שכתב ספ״ד מממרים וחיוב זק״מ על תפלין הלכה מפי הקבלה אבל אם נחלקו בשאר מצות כגון לולב או ציצת פטור מן המיתה. ולשיטתי׳ היה ראוי לחייבו בהטיל למוטלת. ונ״ל אחרי ההתבוננות בדברי הרמב״ם שכתב ודבר זה שזק״מ לא נעשה בשאר מ״ע כ״א בתפלין היא הלכה מפי הקבלה, ולא אמר שהוא מקרא דעפ״י התורה אשר יורוך דמני׳ יליף ר״י בעי׳ תורה ויורוך ופירשו ר״א ור״א דלר״י אין לנו אלא תפלין (עיי׳ כ״מ שהעיר ע״ז), ונראה טעמו של הרמב״ם מדכתב (פ״א מממרים ה״ב) דברים שלמדו אותו מפי השמועה והם תורה שבע״פ, ודברים שלמדום מדעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהם, ודברים שעשאום סייג לתורה לפי מה שהשעה צריכה והם הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו שלשה דברים מ״ע לשמוע מפי ב״ד הגדול, והעובר על אחת מהן עובר בל״ת, הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזרות והמנהגות, ועל המשפט אשר יאמרו לך אלו דברים שלמדו אותו מן הדין באחת מן המדות, מכל הדבר אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש, עכ״ד. מבואר דעתו דקרא על פי התורה וגו׳ הוא מדבר מכל המצות הכוללות לחייב כל א׳ מישראל, ולהורות בא כל הפרטיים שמצווים עליהם לקבלם מב״ד הגדול, א״כ תו לא מצינן למימר דנילף מקרא דעל פי התורה וגו׳ שבא להורות על עשה אחת פרטי (תפלין) לחייב בו את הזק״מ, ומדחזינן סתמא דמתני׳ שאמרה לחייב הזק״מ בחמשה טוטפות, ע״כ שאינו מקרא דעל פי התורה וגו׳ כר״י, כ״א שכך באה להם ההלכה מפי הקבלה. והשתא דאתינן להכי שהחיוב דזק״מ בחמש טוטפת היא הלכה מפי הקבלה, תו אין בידינו להוסיף ולדמות מצוה אחרת לתפלין ולחייב בו את הזק״מ, ואף דאשכחינן גם מצוה אחרת שיצטרפו בה ארבעה תנאים שבתפלין שעיקרו מה״ת ופירושו מד״ס ויש בה להוסיף ואם מוסיף גורע (דהיינו להטיל למוטלת) מ״מ אין למדין מההלכה שפירשה תפלין לבדה. ומלבד זה אין למילף ציצת מתפלין, דתפלין היא מצוה תמידית שצריך להשתדל אחרי׳ לקיימה והנמנע מלקיימה עובר בשמונה עשה, אבל ציצת אעפ״י שהיא חובת גברא מ״מ אינה רק מצוה מקרית שאינו מחוייב מצד הדין לקנות טלית להתעטף כדי לעשות בו ציצת, א״כ כמו שלא חייבה התורה מיתה לזק״מ רק בחמורות כחייבי כריתות, לא בקלות כחייבי לאוין, ככה לא חייבה ההלכה מיתה לזק״מ רק בבטול עשה החמור כתפלין לא בקלה ממנה כציצת. אמנם לר״י דמקרא דעל פי התורה וגו׳ יליף בדרך כלל שהזק״מ חייב בדבר שעיקרו מה״ת ופירושו מד״ס, ור״א ור״א שהוסיפו בשמו עוד שני תנאים, שצריך יש בו להוסיף ואם מוסיף גורע (ושני תנאים אלו שהוסיפו כתב הראב״ד בהשגות שיצא להם מן לא תסור מן הדבר כלומר צריך שיהא שם הדבר ולא יסור ממנו שלא יפסול אותו בתוספתו ואם היה גרוע הרי אין שם דבר. ולדעתי יצא להם כן מסיפי׳ דקרא ועל המשפט אשר יאמרו לך, דממלת יורוך ילפי׳ פירושא דד״ס על דבר שעיקרו מה״ת, והיינו דטוטפות דקרא הם ארבעה. והגדר שאין להוסיף על ארבעה, ושההוספה מגרעת ופוסלת העיקר הוא נקרא משפט, שהוראתו סדור הכוונה על כוונה מיוחדת בלא תוספת ובלא גרעון, כמו יכלכל דבריו במשפט, ארמון על משפטו ישב) והם ר״א ור״א חקרו אחר הכלל הזה שאמר ר״י למצוא מצוה שיצטרפו בה ארבעה תנאים אלו ולא מצאו אלא תפלין (עיי׳ בהשגת הראב״ד שכ׳ ר״א ור״א הם שאמרו אין לנו אלא תפלין כלומר שזה הלשון לא נמצא אלא בתפלין) שפיר קשקיל וטרי׳ תלמודא עלייהו למצוא גם מצות אחרות שיצטרפו בם ארבעה תנאים אלו שיוכלו לכנוס תוך כללא דיליף ר״י מקרא. אבל להרמב״ם שהלכה מפי הקבלה היא לחייבו בחמש טוטפות, בודאי אין בידינו להוסיף מצוה אחרת לחייבו ולסבה זו לא הזכיר הרמב״ם ארבעה תנאים שאמר ר״י ור״א ור״א, לא מעיקרו ולא מפירושו, לא מן התוספת ולא מן הגרעון רק כתב סתם חוץ ממצות תפלין כיצד הורה להוסיף טוטפת חמשית בתפלין ה״ז חייב והיא הלכה מפי הקבלה. והנכון בזה דברי הרב מהר״מ בנעט שם שכתב מדקאמר תלמודא ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע, משמע דפסולו הוא רק כ״ז שתוספתו קיימת, ובניטל ממנו התוספת חוזר להכשרו ומש״ה כ״ז שלא ניטל ממנו התוספת עובר על ב״ת, אבל בהטיל למוטלת דאף בניטל ממנו התוספת נשארו בפסולן, בכה״ג הוי ג״כ גורע ועומד, כמו אם התחיל הגרעון קודם המצוה וה״ה היכי שנשאר בפסולו אף כשיסלק התוספת הו״ל ג״כ גרוע ועומד וגם לפי״ז אין עובר על ב״ת שהרי אין כאן מצוה כלל שכבר נפסלו הציציות, ודע שיש בזה דעה אחרת, דר׳ יהוד׳ דאמר על דבר שעיקרו מן התורה ופירושו מד״ס וכו׳ פליג לגמרי אדר״מ, ואין זק״מ חייב מיתה רק בתפלין והוא דעת י״א שהביא הראב״ד בהשגה. וז״ל הר״ן בחידושיו, למאי דאמרי׳ אליבא דר״י אין לנו אלא תפלין קשי׳ למאי דרש ר״י כולי קרא דכי יפלא וגו׳ שאחר שאין לנו אלא תפלין קרא דבין דם לדם בין לדין לדין ב״ן נגע לנגע דברי ריבות בשעריך למאי דרשינן לי׳, ואמרו בתוספות דר״י הנהו קראי לא מוקים להו בזקן ממרא שיהא חייב על כלן אלא שמצוה היא לשמוע להן בכל אותן דינים שכוללין כל מצות שבתורה, אבל בחיוב זק״מ כתיב על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יגידו לך תעשה ולא תסור וגו׳ והאיש אשר יעשה בזדון וגו׳ לומר שלא חייב הכתוב מיתה לזק״מ אלא עד דאיכא תורה ויורוך כדדריש ר״י, עכ״ד. ואין ספק שלזה כוונו בתוס׳ (סנהדרין ע״ח ב׳ ד״ה ואין לנו) דרבי יהוד׳ כל הנך דרשות דדרשינן לעיל מקרא דכי יפלא לא חייש. וראיתי להרב בעל טורי אבן שם בר״ה שכתב על דברי התוס׳ אלו, איזה תלמיד טועה כתבם ולא יצא מפי רבותינו בעלי התוס׳ דעל דם ודין ונגע דכתיבי בקרא בהדי׳ מי איכא דלא חייש. ואילו ראה הרב ז״ל דברי הר״ן בחי׳ ודעת הי״א בהשגת הראב״ד היה מודה שהם דברי בעלי התוס׳ בעצמם. ואפשר דרש״י דסובר דהתוספת משוי עלי׳ כמשאוי, אזל ג״כ בזה בשיטת התוס׳ דר״י פליג אדר״מ לגמרי, ואין מקום לקושיתו עליו שהזכרתי למעלה.
והאיש וגו׳ – פסוק זה עוסק במורה הוראה המחויב להעביר את המחלוקת בינו לבין חבריו להכרעת בית דין הגדול בלשכת הגזית (פסוק ח). אם איננו מקבל את ההכרעה וממשיך לפסוק הלכה למעשה על פי דעתו כבראשונה, בניגוד להכרעת בית דין הגדול, הרי הוא חייב מיתה: ״חזר לעירו שנה ולמד כדרך שהיה למד פטור, ואם הורה לעשות חייב, שנאמר ׳והאיש אשר יעשה בזדון׳, אינו חייב עד שיורה לעשות״ (סנהדרין פו:).
אל הכהן העמד לשרת שם וגו׳ – ״לשרת״ – עיין פירוש, שמות כח, לה.
כבר הערנו על פסוק ט שלשון היחיד תופסת את כל חברי בית הדין כמיוצגים על ידי ראש בית הדין. כמו כן הערנו שם שרצוי – אם כי לא מעכב – למנות גם כהנים לבית דין הגדול. כאן נידונות שתי אפשרויות: או שראש בית הדין הוא כהן, שבנוסף הוא ״העמד לשרת שם״ וגו׳; או שאיננו כהן, והוא עומד כנגד הזקן הממרא רק מכוח היותו ראש בית הדין [״או אל השפט״]. במקרה הראשון, הקשר העמוק בין ניהול ענייני התורה לבין עבודת המקדש בא לידי ביטוי באישיותו של ראש בית הדין, שהודיע לזקן הממרא את הכרעת בית הדין. במקרה השני מסומל קשר זה רק על ידי המקום.
עבודת הכהן במקדש קרויה כאן ״שירות״, ושם זה מציין את משמעות מעשי אותה עבודה: הם נותנים ביטוי לצורה האידיאלית של כל יחסי היחיד והציבור באומה, והם מראים איזו צורה יש להעניק לקשרים אלה כדי שיהיו לנחת רוח לפני ה׳. ניהול ענייני התורה ועשיית מצוותיה עומדים בשירות מימושה המעשי של צורה זו.
תורת ישראל, על כל כלליה לחיים הפרטיים והציבוריים, איננה משרתת רעיונות של צדק או תועלת שאדם בדה מלבו, אלא היא קיום רצון ה׳ עלי אדמות. רצון זה נקבע בכללים הכתובים של התורה, שלמענה הוקם המשכן, ושאופן עשייתה המפורט נמסר בתורה שבעל פה. ניהול ענייני התורה ועשיית מצוותיה עומדים בשירות רצון זה של ה׳.
וגם זה רצון ה׳, נותן התורה: רצונו הוא שהכרעת בית הדין הגדול, שהתכנס בתחום מקדשו, תהיה הקובע הבלעדי בנוגע לקיום המעשי של התורה. על ידי קיום פסקי ההלכה של בית הדין הגדול, מתקיים רצון ה׳ לגבי קביעת הצורה המעשית של כל עניינינו. כל מעשה המנוגד לפסק כזה עומד בניגוד לרצון ה׳ – אפילו אם אותו פסק היה בטעות. אין זה אומר שבית הדין הגדול איננו יכול לטעות. אולם זהו רצון ה׳, נותן התורה, שתורתו תקוים בפועל על פי הכוח שנמסר לבית דין זה. עניין זה מובע בַּתנאי ״אשר יגידו לך מן המקום ההוא״ (פסוק י). לפיכך העבירה שמתחייבים עליה מיתה איננה התנגדות עיונית אלא פסק הלכה המחייב מרי מעשי. כך נאמר במפורש בספרי על הפסוק הקודם: ״⁠ ⁠׳לא תסור וגו׳ ימין ושמאל׳ – אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל, שמע להם״.
[כה] והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן – מדבר מן המורה שבא לשאל מן הסנהדרין ואינו שומע לקולם הוא חייב מיתה, אבל הדיוט העושה ע״פ הוראת הבד״מ אינו חייב מיתה, כי הוא אינו עושה זה מצד שאינו שומע רק מצד ששומע לב״ד מורה שבעירו והכתוב אומר אשר יעשה לבלתי שמוע ולא העושה מצד ששומע מפי ב״ד מורה שבעירו, וא״כ החיוב הוא רק למורה הממרה ומורה הפך מדברי הסנהדרין לא להדיוט העושה על פיו, והיל״ל אשר יורה בזדון, עז״א שאינו חייב על הוראה בלבד רק על מעשה שעשה כהוראתו או שהורה לעשות, והתנה עוד שתהיה ההמראה בזדון לא ע״י שגגה, שנתחלף חלב בשומן, ועוד התנה לבלתי שמוע אל הכהן רק מי ששמע מן הכהן בעצמו לא אם שמע מן השומע:
[כו] אל הכהן העומד לשרת – מכלל דשירות מעומד, ולקמן (סי׳ נא) למד לה ממ״ש לעמוד לשרת, ובזבחים (דף כב) למד עכובא ממ״ש העומדים לשרת ופי׳ רי״א דכאן לענין עבודה ולקמן לענין נ״כ שנקרא ג״כ שירות, ולעכובא בשניהם ידעינן ממ״ש העומדים לשרת, וממ״ש או אל השופט מביא ראיה למ״ש (סי׳ כ) שאף שאין כהנים ולוים כשר כי משם אין ראיה כ״כ שי״ל שמ״ש ואל השופט הוא וי״ו המחברת, שיבא אל הכהנים והשופט שהם הב״ד שיש בם כהנים ג״כ, ועקר הראיה מכאן שאמר או אל השופט, ומ״ש ומת סתם מיתה הוא בחנק אתיא כר׳ יונתן:
והאיש וגו׳ אל הכהן העומד לשרת וגו׳ או אל השופט: ביאר הכתוב דתרי אופני הוראה המה, וכמו שכתבתי באורך לעיל (י,ו)1 ובספר במדבר (טו,לג)2: חדא, על ידי סברא בעלמא, ובזה היה הכהן העומד לשרת בכהונה גדולה מוכשר יותר מכל ישראל. ושנית, ע״י דרך החקירה וההכרח, ובזה מיוחד ראש הסנהדרין ומכונה ״השופט״, ומשמעו כאן – החוקר הראשון3 בישראל. ולא מתפרש ״השופט״ דהאי קרא כמו ״השופט״ דלעיל (פסוק ט׳), לדעיל משמעו חותך הדין, וכאן משמעו החוקר היותר גדול. ועל כרחך הכי הוא, שהרי כאן חילקה תורה לשנים4. ובכלל ״שופט״ דלעיל (פסוק ט׳) נכלל גם ״הכהן העומד לשרת שם וגו׳⁠ ⁠⁠״ וגם ״השופט״ דהאי קרא.
והיינו דאיתא בסנהדרין (יד,ב)5 דרבי אליעזר בן יעקב אמר דכהן גדול נקרא ״שופט״, שנאמר ״ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט וגו׳⁠ ⁠⁠״, ולכאורה תמוה, היאך מוכח דכהן גדול נקרא ״שופט״, דלמא השופט הוא משבט אחר. אלא כמו שכתבתי דעל כרחך בכלל ״השופט אשר יהיה בימים ההם״ נכלל גם ״הכהן העומד לשרת שם וגו׳⁠ ⁠⁠״.
1. על הפסוק ״ובני ישראל נסעו... שם מת אהרן ויקבר שם״.
2. על הפסוק ״ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים אל משה ואל אהרן״.
3. כלומר, הראשון במעלה.
4. בעוד בפסוק ט׳ מדובר על ״הכהנים הלויים ואל השופט״, בפסוקנו מופרדים הם ״הכהן... או אל השופט״, משמע שהם שני תפקידים שונים.
5. בסוגיית עגלה ערופה, שם כתוב (דברים כא,ב) ״ויצאו זקניך ושופטיך״.
אל הכהן העמד לשרת שם וגו׳ – אם לא יקים ה׳ שופט מיוחד על העם, יש לכהן הגדול השררה העליונה ואליו ידרושו, ויתר הכהנים שאינם עסוקים במלאכה יסעדוהו.
ומת האיש ההוא – אם לא ישמע בקול ראש האומה הנו מקל בכבודו.
והאיש – כבר בארנו למעלה (בהסבר ״דברי ריבות״ שבפסוק ח׳), שהכתוב כאן אינו מתכוון אלא כלפי דיין הפועל בניגוד להוראת בית הדין הגדול.
אשר יעשה – מכאן למדו רבותינו בספרי: ״על מעשה הוא חייב ואינו חייב על הוראה״. בסנהדרין פ״ח: מבואר יותר: ״אינו חייב עד שיעשה כהוראתו או שהורה לאחרים ויעשו כהוראתו״.
בזדון – גירסתנו בספרי: ״ולא שמע מפי בית דין (ומורה) מורה״. בילקוט שמעוני לא גרס תיבת ״ולא״, ובזה לא תהא סתירה בין הספרי לבין דברי רבי אלעזר הנזכרים בתלמוד והמובאים למטה.⁠1 אבל נראה כי יש כאן מחלוקת בין התלמוד והספרי, כי לדברי התלמוד פירוש ״בזדון״ אינו לאפוקי שאם לא המרה בזדון שהוא פטור, אלא כלומר כל המראה היא זדון, ואפילו אם הוא אומר מפי השמועה.
אל הכהן או אל השופט – כבר נתבאר למעלה בפרשה זאת (לפסוק ט׳).
ומת האיש – לפי התורה שבעל פה מיתתו בחנק.
ובערת הרע – השוה פירושנו לדברים י״ג:ו׳.
1. סנהדרין פ״ח.: ״אמר רב כהנא הוא אומר מפי השמועה והן אומרים מפי השמועה אינו נהרג, הוא אומר כך הוא בעיני והן אומרים כך הוא בעינינו אינו נהרג, וכל שכן הוא אומר מפי השמועה והן אומרים כך הוא בעינינו אינו נהרג, עד שיאמר כך הוא בעיני והן אומרים מפי השמועה... ורבי אלעזר אומר אפילו הוא אומר מפי השמועה והן אומרים כך הוא בעינינו נהרג...⁠״. נראה כי רב כהנא למד את דינו ממה שנאמר ״בזדון״.
אשר יעשה – מלמד שאין זקן ממרא חייב עד שיורה לעשות.⁠1 (סנהדרין פ״ו:)
לבלתי שמוע אל הכהן – ולא שומע מפי שומע2 (ספרי).
העמד לשרת – מגיד הכתוב שאין שירות בשר אלא מעומד.⁠3 (שם)
1. ר״ל שעשה כהוראתו או שהורה לעשות הלכה למעשה ולא הוראה ע״ד החקירה והפלפול, וכבר כתבנו מזה לעיל בפ׳ ח׳, דכשהורה רק ע״ד הלמוד מנדין ומכין אותו כפי שהשעה צריכה, יעו״ש.
2. עיין מש״כ בפ׳ נשא בפ׳ ואמר הכהן אל האשה דלשון אל משמע שמיעה ישרה מפי המדבר אל אוזן השומע בלא ממוצע.
3. יתבאר לקמן בפסוק לעמוד ולשרת (י״ח ה׳) יעו״ש.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יג) וְכׇל⁠־הָעָ֖ם יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹ֥א יְזִיד֖וּן עֽוֹד׃
All the people shall hear, and fear, and no longer act presumptuously.
מקבילות במקראמוני המצוותמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
וכל העם ישמעו ויר׳ מיכן אמ׳ אין ממיתין אתו לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלם ומשמרין אתו עד הרגל וממיתין אותו ברגל שנ׳ וכל העם יש׳ ויר׳ דבר ר׳ עקיבה אומר לו ר׳ יהודה וכי נאמר יראו וייראו והלא לא נאמר אלא ישמעו וייראו ועוד היאך אתה מענה דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחין לכל המקומות איש פל׳ בן איש פל׳ נתחייב מיתה בבית דין וכן עשה וכן עשו בו:
אמר ר׳ יאשיה שלשה דברים סח לי זעירא משום אנשי ירושלם בעל שמחל על קנויו קנויו מחול ובן סורר ומורה שאם רצו אביו ואמו למחול לו מוחלין וזקן ממרה שאם רצו בית דין למחול לו מוחלין לו וכשבאתי אצל חברי שבדרום על שנים הודו לו ועל זקן ממרה לא הודו לו כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל:
וְכָל עַמָּא יִשְׁמְעוּן וְיִדְחֲלוּן וְלָא יַרְשְׁעוּן עוֹד.
And all the people will hear and be afraid, and do wickedly no more.
וכל עמא ישמעון וידחלון ולא יזידון תובא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תוב״) גם נוסח חילופי: ״עוד״.
וכל עמא ישמעון וידחלון ולא ירשעון תוב.
and all the people will hear, and be afraid, and not do wickedly again.
וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ – תָּנוּ רַבָּנָן אֵין מְמִיתִים אוֹתוֹ אֶלָּא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ עַד הָרֶגֶל וּמְמִיתִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְכָל (יִשְׂרָאֵל) [הָעָם] יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ״, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה, וְכִי נֶאֱמַר ״יִרְאוּ וְיִירָאוּ״ וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״יִשְׁמְעוּ וְיִירָאוּ״, (אֶלָא אֵין) [לָמָּה] מְעַנִּין דִּינוֹ שֶׁל זֶה, אֶלָּא מְמִיתִין אוֹתוֹ מִיָּד וְכוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין בְּכָל הַמְקוֹמוֹת אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּב מִיתָה בְּבֵית דִּין. תָּנוּ רַבָּנָן אַרְבָּעָה צְרִיכִין הַכְרָזָה, (מַדִּיחַ) [הַמֵּסִית] וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה וְזָקֵן מַמְרֵא וְעֵדִים זוֹמְמִין. בְּכֻלְּהוֹ כְּתִיב וְכָל הָעָם [וְכָל יִשְׂרָאֵל], וּבְעֵדִים זוֹמְמִין כְּתִיב ״וְהַנִּשְׁאָרִים״, דְּלָא כֻּלָּא עָלְמָא חֲזוֹ לְסְהַדוּתַיְהוּ.
וַסַאאִרֻ אלנַּאסִ יַסמַעֻוןַ וַיַכַ׳אפֻוןַ וַלַא יַתַּקִחֻוןַ אַיְצַ׳א
ושאר האנשים יהיו שומעים ותהיה עליהם יראה, ולא-יתחצפו, גם כן.
וכל העם ישמעו – מכאן שממתינין לו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל.
וכל העם ישמעו AND ALL THE PEOPLE SHALL HEAR [AND FEAR] – From here we derive the law that they wait for him (i.e. defer the execution of a זקן ממרא, an elder who disregards the decision of the Supreme Court, to whom Scripture refers in v. 12 by the words והאיש אשר יעשה בזדון) until the next festival (when all Israel is assembled in Jerusalem) and they put him to death at the season of the festival (Sanhedrin 89a).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

וכל העםא ישמעו ויראו – כיון שישמעו שנהרג רב גדול על זאת, יהא כל אחד ירא לנפשו.
ורבותינו דרשו (בבלי סנהדרין פ״ט.): שצריך הכרזה, דארבעה צריכין הכרזה: זקן ממרא, ובן סורר ומורה, ונביא השקר, ועד זומם, וכולם נהרגים על דבור בעלמא, ולכך נאמר בה וכל העםב ישמעו ויראו, דכולם תוהי בהו אינשי: זקן ממרא שהיה מתכוין ללמוד ולהורות הוראה ישרה, ועל זה נהרג? והוא: כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל, ולא יעשו תורה כשתי תורות. בוא וראה כמה קשה ענשן של אותם שחולקין על הגדולים הקדמונים, המבטלים דבריהם וסומכים על סברתם לעשות מעשה, והם רובם מתכוונים לקנות שם, וקונים גיהנם לנפשם, כי לב הראשונים כלב האולם, והם יונה פותה אין לב.⁠1 ועל בן סורר ומורה תמהי אינשי: שקטן על שאכל ושתה – נהרג? חדא שהוא קטן, ועוד שהוא עבר עבירה והוא נהרג על סופו, כמו שפירשו רבותינו (משנה סנהדרין ח׳:ה׳). ועל עד זומם כמו כן: דמאי חזית דסמכת אהני, סמוך אהני (בבלי סנהדרין כ״ז.), ועוד שלא עשו מעשה (בבלי מכות ב׳:), דכתיב: כאשר זמם (דברים י״ט:י״ט) ולא כאשר עשה. ומאן לימא לן דלא הדרו בהו קודם שיהרג הנדון, ויאמרו טענה שלא יהרג. ועל נביא השקר, שהיה מתחילה נביא אמת ואחר כן נביא שקר, ונהרג, ואם נתן אות כל שכן שנהרג. ועל ד׳ אילו הוא אומר: ישמעו ויראו, כי כששומעין שזה נהרג יריאים לנפשם.⁠2
ורבותינו דרשו (סנהדרין פ״ט.): שצריכין הכרזה. ואיכא למאן דאמר: שמשהין אותם עד הרגל. ומקשינן ליה, מי כתיב: יראו ויראו, ישמעו ויראו כתיב, ואין מענין את דינו, ונהרג מיד, ומכריזין עליו.
2. השוו ר״י בכור שור דברים כ״א:כ״א.
א. בכ״י מינכן 52 (בהשפעת דברים כ״א:כ״א, והשוו גם במשפט הבא): ישראל.
ב. בכ״י מינכן 52 (השוו לעיל): ישראל.
וכל העם ישמעו ויראו – ALL THE PEOPLE SHALL HEAR AND FEAR – When they will hear that a great rabbi was killed about this, everyone shall fear for his soul.
And our Rabbis expounded (Bavli Sanhedrin 89a:5): that it requires a proclamation, for four require a proclamation: the rebellious elder, and the straying and rebellious son, and the false prophet, and the conspiring witness. And all of them are executed because of mere speech, and therefore it says about it “all the people shall hear and fear,” for everyone is shocked about these people: a rebellious elder that intended to learn and instruct righteous instruction, and for this he is executed? And this is in order that dispute shall not multiply in Israel, and that the Torah shall not be made like two Torahs. Come and see how severe the punishment is for those who disagree with the ancient great ones, those who nullify their words and rely on their [own] logic to do a deed, and the majority of them intend to acquire a reputation, and they acquire Gehenom for their soul, because the heart [i.e. wisdom] of the first ones is [wide] like the heart of the Entrance Hall of the Temple, and they are an easily deceived dove without understanding. And about the straying, rebellious son, people will be shocked: that a minor, because he ate and drank – is executed? One that he is a minor, and another that he violated a [simple] prohibition; and he is executed on account of his ultimate end, as our Rabbis explained (Mishna Sanhedrin 8:5). And about a conspiring witness likewise: for, what did you see that causes you to rely on these? Rely on those! (Bavli Sanhedrin 27a:3). And also that they did not do an action (Bavli Makkot 2b:3), as it is written: “like they conspired” (Devarim 19:19) and not “like they did.” And who can tell us that they would not have withdrawn [their testimony] before the condemned person was executed and made an argument so that he should not be executed. And about the false prophet, that was at the beginning a true prophet and afterwards a false prophet, and was executed, and if he gave a sign even more so that he was executed. And on these four it says: THEY SHALL HEAR AND FEAR, because when they hear that this one is executed, they fear for their souls.
And our Rabbis expounded (Sanhedrin 89a:5) that they require proclamation. And there is one who maintains: that they delay them until the holiday. And they [i.e. the Rabbis] question him: Is it written: “They shall see and they shall fear”? It is written: "They will hear and they will fear", and they do not delay his judgment, and he is executed immediately, and they proclaim about him.
וכל העם ישמעו וייראו – בזמן שיהיו כל העם, ודרשו רז״ל שממתינין לו עד הרגל שכל ישראל נאספים.
וכל העם ישמעו וייראו, "and all the people shall hear and be in awe,⁠" at a time when all the people are present in Jerusalem, i.e. one waits with the trial until one of the pilgrimage festivals (Sanhedrin 89).
וכל ישראל ישמעו וייראו – פירש״י מכאן שממתינין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל עכ״ל. וקשה שהרי בפ׳ תצא פירש״י גבי בן סורר ומורה שצריך הכרזה בב״ד פלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה ומ״ש מהא. ותירץ ר״מ מקוצי דשאני זקן ממרא שלא היה נהרג אלא בב״ד הגדול שבירושלים ששם היו הולכים לרגל. ומ״מ קשה שהרי בפ׳ אלו הן הנחנקים אמרינן גבי זקן ממרא שכותבים ושולחים בכל המקומות. וי״ל דהיי׳ אליבא דר׳ יהודה שדורש כן מדכתו׳ וכל ישראל ישמעו וייראו ולא כתוב יראו וייראו. אבל רש״י פי׳ כאן אליבא דר׳ עקיבא דפליג התם על ר׳ יהודה.
וכל העם ישמעו ויראו – וסמיך ליה אשימה עלי מלך שכן כתיב במלך כל איש אשר ימרה את פיך.
ולא יזידון עוד – וסמיך ליה אשימה עלי מלך שכן אמר דוד להכרית מעיר ה׳ כל פועלי און.
ולפי שאמר וכל העם ישמעו וייראו – רוצה לומר: שכלם ישמעו דבר זה הדין הנפלא וייראו מעשות כך ולמדנו מזה שמעלין אותו למקום הבחירה ומשהין אותו עד הרגל שיעלו שם הכל ואז יתכן שישמעו זה כל העם וכן הענין במסית שהרי נאמר בו וכל ישראל ישמעו וייראו.
ולא יזידון עוד – רוצה לומר: שלא יזידו השופטים להורות לעשות כך כנגד הוראת בית דין הגדול והנה מפני שמצאנו בפרטים שזכרה התורה שהיה בהם המחלוקת שבכלם משתתפים כשיש בהם צד אל שיביאם המחלוקת לדבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת והיה מבואר שאין ראוי שנתן זה הדין החמור למה שהוא קל מהם בזה הענין הנה אם לא היה המחלוקת אשר ביניהם מבוא בשום צד לחטוא בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אין זקן ממרא חייב מיתה עליו אם הורה לעשות כהוראתו וזה דבר מבואר מהשרשים הכוללים והמשל שאם היה המחלוקת בצציות או בכלאי הכרם או בלולב או בשופר או בסכה ומה שידמה לזה שאין לו מבוא בשום פנים להביא אל חטא שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת לא יהיה חייב מיתה אם הורה לעשות כהוראתו אמנם אם היה המחלוקת בממון או בדבר מביא לידי ממון בדרך שימשך בהוראתו שיהיה הממון לזה בדין או הפך הנה זה יביא לדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כאלו תאמר שקדש אשה בזה הממון ולדברי האומר שהוא כדין הרי היא מקודשת ואם קדשה שני אינה מקודשת לשני וזה המחלוקת יביא לחטא במה שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת והוא איסור אשת איש ואולם המחלוקת בין דם לדם בין נגע לנגע יביא תכף למה שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כי לדברי האומר טהור יכנס במקדש ואם היה טמא הרי הוא חייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ולפי שמצאנו זה העונש החמור בזקן ממרא לפי שלא נמשך להוראת בית דין הגדול והיה מבואר שזה הדין הוא יותר ראוי בו מבאיש אחר מפני מעלתו ולפי שכבר יתכן שימשך מזה מההפסד יותר ממה שיקרה באחר לפי שהוא יורה לעשות לרבים ויחטיא בזה רבים אמנם איש אחד לא יחטיא בזה זולתו ולזה הוא מבואר שאיש אחד שעבר על הוראת בית דין הגדול אינו חייב מיתה אך הוא עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור וגומ׳ ובטל מצות עשה שנאמר על פי התורה וגו׳ ולזה רצה שכל ישראל ישמעו וייראו כדי שלא יעברו על הוראת בית דין הגדול.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וכל העם ישמעו מכאן שממתינין לו עד הרגל וממיתין אותו ברגל. כדתנן בפרק הנחנקין אין ממיתין אותו לא בב״ד שבעירו ולא בב״ד שביבנה אלא מעלין אותו לב״ד הגדול שבירושלם ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו דברי רבי עקיבא אמר ליה רבי יהודה אין מענין דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחין בכל המקומות איש פלוני בן איש פלוני נתחייב מיתה בב״ד וא״ת מ״ש הכא דפרש״י מכאן שממתינין אותו עד הרגל כר׳ עקיבא ומ״ש גבי בן סורר ומורה דפרש״י וכל ישראל ישמעו וייראו מכאן שצריך הכרזה בב״ד פלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה כרבי יהודה י״ל שגם רבי עקיבא מודה שצריך הכרזה דאל״כ מה הועילו חכמים בהמתנה זו שממתינין אותו עד הרגל אם לא יכריזו בב״ד להודיע עניינו לעם אבל המחלוקת שבינו ובין רבי יהודה אינו אלא בהמתנה שר׳ עקיבא אומר צריך להמתינו עד הרגל ורבי יהודה אומר אין מענין דינו של זה אלא ממיתיו אותו מיד וכותבין ושולחין בכל המקומות שהרי הרמב״ם ז״ל שפסק לגבי זקן ממרא כרבי עקיבא שממתינין אותו עד הרגל כתב אח״כ וארבעה צריכין הכרזה שהרי בכלן נאמר וכל ישראל ישמעו ויראו והאחד מהם הוא זקן ממרא אך יש לתמוה דהכ׳ דייק מכל העם ישמעו ויראו שצריך המתנה והכרזה ואלו בבן סורר ומורה לא דייק מקרא דוכל ישראל ישמעו ויראו אלא הכרזה בלבד בלא המתנה ועוד היכי משתמע מהכ׳ המתנה מי כתיב וכל העם יראו וייראו ישמעו וייראו כתיב בשמיעה לבדה כדקאמר ליה רבי יהודה לרבי עקיבא:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

מכאן שממתינין לו עד הרגל וכו׳. כדברי רבי עקיבא (סנהדרין פט.). אף על גב דפליג התם רבי יהודא, דאין מענין דינו של זה, אלא ממיתין אותו, ושולחין בכל המקומות ׳איש פלוני נהרג וכו׳⁠ ⁠׳, פסק כרבי עקיבא, דהלכה כרבי עקיבא מחברו (עירובין מו ע״ב), וכל שכן דרבי יהודא תלמידו היה (יבמות סב ע״ב). אבל גבי בן סורר ומורה (להלן כא, כא) לא פירש (רש״י שם) רק ד׳מכריזין בבית דין פלוני נסקל על שהיה וכו׳⁠ ⁠׳ (קושית הרא״ם). נראה דאף רבי עקיבא מודה גבי בן סורר ומורה דלא בעי רק הכרזה בעלמא, דההיא דבן סורר על כרחך ליכא למימר דכרבי יהודא אתא, דהא רבי יהודא לא קאמר הכרזה, רק דקאמר ש׳כותבין ושולחין בכל המקומות וכו׳⁠ ⁠׳, ואילו בבן סורר ומורה לא אמרינן רק דמכריזין בבית דין, ואם כן כרבי יהודא נמי לא אתא. אלא מפני שזקן ממרא נידון בבית דין של ע״א בירושלים, וצוה בתורה ״וכל ישראל ישמעו ויראו״, אם כן יש לנו לפרש דהיינו כשעולין לרגל, ואז יהיו שם כל ישראל, יהיו דנים אותו. ורבי יהודא סבירא ליה דאין מענין דינו של זה, אלא ממיתין אותו מיד, ובית דין שולחים שלוחים לכל מקום ׳פלוני נהרג בבית דין שהיה זקן ממרא׳. אבל בן סורר ומורה, נהרג בבית דין של עירו (להלן כא, כא), לא שייך להמתין עד הרגל, גם לשלוח כתבים לכל מקום, שאינם רק בית דין של עירם, ואינם בית דין של כל ישראל שיהיה עליהם מוטל להזהיר את כל ישראל שישמעו ויראו. ולכך לא היו מכריזין רק בבית דין של עירם, ואין צריך לשלוח בכל מקום:
מכאן שממתינים לו עד הרגל כו׳. וא״ת מאי שנא דהכא פירש״י מכאן שממתינין לו עד הרגל וכו׳ ומ״ש גבי בן סורר ומורה (להלן כ״א:כ״א) שפירש״י וכל ישראל ישמעו ויראו מכאן שצריך הכרזה בב״ד וכו׳ ע״ש. והאריך הרא״ם, ובסוף כתב אך יש לתמוה דהכא דייק מכל העם ישמעו ויראו שצריך המתנה והכרזה, ואילו בבן סורה ומורה לא דייק מקרא דכל ישראל וגו׳ אלא הכרזה בלבד בלא המתנה. ועוד היכא משתמע מהכא המתנה, מי כתיב הכא וכל העם יראו וייראו, ישמעו וייראו כתיב, בשמיעה לבדה משמע, ע״כ. יעויין זה בהמפרשים:
From here it is derived that we wait with him until the festival, etc. You might ask: What is the difference here that Rashi explains, "From here it is derived that we wait with him until the festival etc,⁠" whereas regarding the wayward and rebellious son (later 21:21) Rashi explains, "'Let all Yisroel hear and be fearful,' from here [we derive] that there must be a proclamation at the courthouse, etc.,⁠" see there. Re"m discusses this at length and writes in the end: But you might ask that here we derive from "Let all the people hear and fear" that one needs waiting and a proclamation, whereas regarding the wayward and rebellious son they derive from the verse, "Let all Yisroel, etc.,⁠" only that there must be a proclamation without [requiring] waiting? Furthermore, from where do we derive here [the requirement of] waiting? It is written here, "Let all the people see and fear"? It is written "hear and fear,⁠" which indicates only hearing. Research this in the commentaries.
וכל העם ישמעו וגו׳ – ד׳ דברים שצריכין הכרזה וזו אחד מהם.
וכל העם ישמעו – מכאן שממתינין לו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל (רש״י ממתניתן דסנהדרין ד׳ פ״ט כר״ע) ואע״ג דבמסית נמי כתיב (ראה י״ג י״ב) וכל ישראל ישמעו, וכן בעדים זוממין (נאמר י״ט כ׳) והנשארים ישמעו. וכן בבן סו״מ אמר (כי תצא כ״א כ״א) וכל ישראל ישמעו, ולא אומרים בהו שממתינים להם עד הרגל, דדוקא בזקן ממרא שאינו נהרג אלא בב״ד הגדול שבירושלם כדתנן התם, לכן שייך לומר בו המתנה שברגל כל ישראל עולים לירושלים, אבל באינך שהורגים אותן בב״ד שבעירם, מה אהני אם ימתינו בהם עד הרגל, אטו כל ישראל יבואו בהנך מקומות לראות מותתין שם. ואע״ג דר״י השיב שם לר״ע דמי כתיב יראו, ישמעו כתיב, לח חש לי׳ ר״ע, דאטו כל ישראל העולים לרגל שכיחו התם בב״ד הגדול בההיא שעתא שממיתין אותו דלכתוב יראו, ושפיר כתיב ישמעו, דאחר שהמיתוהו משמיעים כרוז בירושלים פ׳ נהרג על שהיה זקן ממרא, ומיהו אין צריך לשלוח שלוחים כמו באחרים, דהא ברגל כלהו יתבי התם, ולא מטרחינן שלוחי דבי דינא בכדי, (משכיל לדוד) ועל טענת ר״י איך מענין את דינו, נ״ל דלא חש ר״ע להשיבו. כיון דכל ענשו של זקן ממרא הוא שידעו כל העם כח הקבלה בתורתינו הקדושה שכל החולק עלי׳ אף שהוא מופלא שבב״ד כיון שהרבים חולקים עליו יש לו לחזור מדבריו ולהודות לדבריהם ולא להרבות מחלוקת, לכן איש מופלא בב״ד כזה שהוא סמוך בסנהדרין והוא חכם כאחד מחכמי ישראל ויש בידו קבלה כמוהם ודן ומורה ברבים כמו שידונו הם ואם יודע לרבים שבאחד מן הדינים ימרה עפ״י ב״ד הגדול שבירושלם ויורה לעשות הפך דבריהם, בזה נולד ספק בלב כל שומעיו על אמתת הקבלה, כי יאמרו הלא זה האיש גדול בתורה והוא כאחד מב״ד הגדול שבירושלים, והוא חולק עליהם באחת מן החמורות בדבר שיש בזדונו כרת וכדומה זה הוא מופת ברור שיש מקום להסתפק באמיתת הקבלה שבידינו מתורה שבע״פ, וכיון שנפתח להמון פתח ספק באחת, יתרחב ספק זה בכולו, ויהיו הולכים ומסתפקים בכל מצוה ממצות התורה, ותהיה דעת כל העם תלוי׳ ומסופקת בכל אחת מהמצות, אם האמת בפי מקבלי התורה שבע״פ, או כוונת כתובי התורה מסורה ביד כל אחד ואחד מבני אדם, וכל איש ואיש יפרש המקראות כפי סברתו, הנה לגודל המכשלה שביד הזקן הממרא, שיוליד ספק בלב העם על אמתת הקבלה שהיא באמת חיינו בעוה״ז ואורך ימינו בעוה״ב, לכן הוקצב לו עונש גדול שאינו בכל חייבי מיתות ב״ד. אף שבכולם נזהרין אנו מלענות את דינו שממתים אותו מיד אחר גמר דינם מ״מ הממרא אף שמיתתו בקלון שבמיתות בחנק, מ״מ בזה מחמירין עליו ומענין את דינו, אף שכגמר דינו בב״ד שבעירו שולחין אותו לירושלים וגם שם ממתינים מלהמיתו עד בוא הרגל, ועונש זה עליו מדה במדה, הוא הטיל ספק בלב העם להיות תלויים ומסופקים בכל הדברים שחייהם תלוי בהם, גם הוא חייו תלויים לו מנגד זמן מה ולא יאמין בחייו, וכל רגע יצפה על מיתתו. ואחרי שנענש בחייו בענוי דינו אם אח״כ במיתתו יתודה, ככל מחוייבי מיתות ב״ד שמתודין, תהיה מיתתו עם ענוי דינו כפרה גמורה על מה שהמרה. - ואם תשאל אמאי פסק ותני במתני׳ (סנהדרין ל״ב) אין דנין לא בשבת ולא בע״ש מטעם ענוי הדין, הא איכא מיתת זקן ממרא שמענין את דינו ויהיה מותרין לדונו בשבת ובע״ש, זה אינו דמשפט אחד יהיה לכם אמר רחמנא, משפט השוה בכולן. כדאמרי׳ (כתובות ל״ג) כיון דרוב זוממין לאו בני התראה נינהו. גם בבן גרושה וב״ח ל״צ התראה, הכא נמי כיון דבכולהו מיתות ב״ד יש בהם, משום ענוי הדין ואין דנין אותן בע״ש ושבת, כן בזקן ממרא הכי דינא דמשפט אחד שוה לכולן. - עפ״י הדברים האלה דגם לר״ע רק בזקן ממרא ממתינין עד הרגל, אבל במסית ובן סו״מ וכדומה כיון דמיתתן בב״ד שבעירם שאין שם תועלת בהמתנה עד הרגל כיון שבהם אין ברגל פרסום יותר מבשאר ימים ממיתין אותן מיד. מזה נרוויח להבין הבדל הלשונות שבין זק״מ לשאר חייבי מיתות ב״ד, דכאן כתיב וכל העם ישמעו, ובמסית ובין סו״מ כתיב וכל ישראל ישמעו, דבזקן ממרא שמיתתו בירושלם ברגל שהוא מקום וזמן קבוץ כל ישראל אמר בו וכל העם, שהוא שם הקבוץ, כנודע ששם עם הוא ממלת עם (בחיר״ק) שהנחתו על כל אופני השתוף והחברה והצירוף בזמן במקום ובענין, כן שם עם (בקמ״ץ) יורה על קבוץ פרטים שיש להם עניו זה זע״ז ע״י נימוס או דת והנהגה או שאר ענין, שברגל כל ישראל קבוצים יחד בירושלם, לכן קראה בשם עם שהוא שם הקבוץ, אבל בשאר חייבי מיתות ב״ד שמיתתן בב״ד שבעירם, ואחר שהומתו שלוחי ב״ד מכריזין בכל עיר ועיר ענין מיתתם, לא אמר בהם וכל העם ישמעו, רק ישראל, שהוא שם האומה ביחס על אביהם ואינו שם הקבוץ כי גם כל פרטי שבאומה יתואר בשם זה, ולכל ישראל במושבותיהם בעירותם יתודע הדבר, לכן אמר בהם וכל ישראל ישמעו, וקרוב לומר דעיקר דעת ר״ע מיוסדת על לשון וכל העם שנאמר בזק״מ, לא על ישמעו, דאיתי׳ ללשון זה גם במסית ובן סו״מ ויש בזק״מ עוד שנוי לשון, שאמר בו ובערת הרע מישראל, ובשאר חייבי מיתות אמר בשבעה מקומות, ובערת הרע מקרבך, דבשאר מומתי ב״ד שהוא בב״ד שבעירם, ומקרב אנשי מקום מושבו מבערין אותו שפיר נאמר בהם מקרבך. אמנם בזקן ממרא שאין ביעור מיתתו מקרב אנשי עירו, כי שלוח חי לירושלם ושם ביעור מיתתו, לכן לא אמר מקרבך, רק מישראל, שנתבער מכלל האומה, אמנם גם במיתת אשת איש אמר הכתוב (כי תצא כ״ב כ״ה) ובערת הרע מישראל, וצריך ביאור למה לא אמר שם מקרבך, ולומר כיון דאיכא באשת איש מיתה שאינה בב״ד שבעירה, דהיינו כשהזנות ע״י קנוי וסתירה שתומת ע״י השקאה בב״ד הגדול שבירושלם, לכן לא אמר שם מקרבך, הוא דחוק.
וכל העם ישמעו – עיין פירוש, לעיל יג, יב. על המסית נאמר שם: ״ולא יוספו לעשות כדבר הרע הזה״, ובדומה לכך נאמר על עדים זוממים (להלן יט, כ): ״ולא יספו לעשות עוד כדבר הרע הזה״. אולם כאן על זקן ממרא, ולהלן (כא, כא) על בן סורר ומורה לא נאמר ״ולא יוספו לעשות״ וגו׳, אלא ״וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד״, ״וכל ישראל ישמעו ויראו״. הבדל זה מבואר על ידי הר״ן (לסנהדרין פט.) כך:
הפרסום הגדול של גזר הדין וההוצאה להורג לא נועדו למנוע את הישנותה של אותה העבירה – הווי אומר, למנוע ״עשות הדבר הרע הזה״ של זקן ממרא או בן סורר ומורה. הרי סוף כל סוף, רק לעתים רחוקות ביותר קיימת אפשרות לעבור עבירות אלה, ורק מתי מספר מהעם עלולים להיכשל בהן. חטאו של בן סורר ומורה מוגבל לשלושת החודשים הראשונים לאחר הבאת סימני גדלות (עיין פירוש, להלן כא, יח), ואדם לא יכול לחטוא כזקן ממרא אלא אם כן הוא זקן וראוי להוראה. לפיכך בשני מקרים אלה הפרסום הגדול לא נועד למנוע הישנות של אותן העבירות. אלא דוגמאות מפחידות אלה נועדו לחקוק בתודעת העם את חשיבות החינוך והצייתנות: שמיעה בקול האב והאם, וציות לתורה המסורה בידינו ולמוריה ומפרשיה. ובלשונו של הר״ן: ״וכן עניין זקן ממרא הוא כדי שידעו כל העם כוח הקבלה מתורתנו הקדושה, וכל החולק עליה, אפילו המופלא שבבית דין, כיוון שהרבים חולקים עליו יש לו לחזור בדבריו ולהורות כדבריהם כדי שלא ירבה מחלוקת בישראל. והיינו דלא כתיב גבי זקן ׳ולא יוסיפו לעשות כדבר הזה׳, שאין החשש מפני זקנים אחרים שימרו, אלא כתיב ׳ולא יזידון׳ ר״ל שלא יבא שום אדם לחלוק על הקבלה האמיתית״ (חידושי הר״ן, סנהדרין פט.).
על אף שמצוות העשה והלא תעשה לציית באופן מוחלט להכרעת בית דין הגדול (פסוקים י–יא) הן חובה כללית האמורה ללא תנאי, הרי שרק סוג מסוים של המראה מעשית יש בו חיוב מיתה, ובעניין זה לא הוכרעה ההלכה בוודאות (עיין סנהדרין פז–פח):
אפשרות אחת היא שזקן ממרא חייב מיתה רק אם פסק שמותר לעבור על איסורים שזדונם כרת ושגגתם חטאת, או שמותר לעבור על איסור שיכול להביא לידי עבירה שיש בה כרת.
אפשרות אחרת היא שחיוב מיתה תלוי אך ורק ב״עד דאיכא ׳תורה׳ ו׳יורוך׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק יא) – היינו שהוא פוסק בניגוד להכרעת בית דין הגדול באיסור ״שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים״.
בנוסף, הוא חייב מיתה רק אם פסק שמותר לעבור בקום ועשה, אך לא אם פסק שמותר לעבור בשב ואל תעשה. שכן נאמר: ״אשר יעשה בזדון״, ובדרך כלל תנאי זה מתקיים רק אם הוא פוסק שמותר לעבור על איסור.
יש רק אפשרות אחת של מצוות עשה שמבטלים אותה על ידי מעשה: עבירה על איסור ״לא תוסיף״ (עיין פירוש, לעיל ד, ב) הנוגע לקיום מצוות עשה. שכן המוסיף מדעתו על מספר החלקים הקבועים של מצווה מן המצוות פוסל את המצווה עצמה: ״דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע״. דבר זה נאמר במסכת סנהדרין (פח:) לגבי תפילין, שכן אם הוסיף בית חמישי על ארבעת הבתים שנקבעו על ידי התורה שבעל פה, התפילין פסולות (עיין גם רמב״ם וראב״ד, הלכות ממרים פרק ד, וחידושי הר״ן לסנהדרין שם).
{וכל העם1 וגו׳: אפילו מי שאינו יכול להגיע להיות זקן ממרא, מ״מ יירא לעשות מחלוקת עם סנהדרין הגדולה, ומשום הכי כתיב ״וכל העם״ ולא ׳וכל ישראל׳ כמו לעיל (יג,יב) בפרשת מסית ולהלן (כא,כא) בפרשת בן סורר. משום דאשמעינן קרא דאפילו לחלוק עם סנהדרין הגדולה בדבר שאינו דין תורה אסור, משום הכי כתיב ״וכל העם״ – אפילו הדיוטות שאין יכולין לחלוק בהוראה אלא במילי דעלמא, גם כן ״ייראו״ מלחלוק עליהם2}.
ולא יזידון עוד: לעשות מחלוקת3 או (אפילו) להרהר אחר הוראת סנהדרין גדולה.
{ולא יזידון4 עוד: מלשון ״ויזד יעקב נזיד״ (בראשית כה,כט), וכן ״וכי יזיד איש״ (שמות כא,יד)5, שהוא כמו קדרה רותחת6. כך החולק על סנהדרין הגדולה עושה מחלוקת וכאש רותחת}.
1. ולא כתב ״וכל ישראל״ כמו במסית ובבן סורר.
2. ושמא מכאן מקור ע״פ דעת רבינו למושג ׳דעת תורה׳ (בסנהדרין).
3. בפועל.
4. לכאורה כל המושג של מחלוקת על הסנהדרין הוא ענין מזיד ולא שוגג, כי העוון הוא שהזקן ממרא מוכן לחלוק אפילו על הסנהדרין, א״כ מדוע יש צורך בהדגשה ״ולא יזידון״.
5. ז״ל רבינו שם: מלשון ״ויזד יעקב״, כדאיתא בסנהדרין (סט,א) שהוא בכעס עליו, כמו קדרה רותחת שאינו שורף ברגע אלא מבשל מעט מעט...
6. ויש לעיין מלהלן (יח,כ) ״אך הנביא אשר יזיד לדבר וגו׳⁠ ⁠⁠״.
וכל {העם}א וגו׳ – השוה פירושנו לדברים י״ג:י״ב. התורה צוותה לנו דין חמור כזה, כדי שלא ירבו מחלוקות וכתות בישראל. זקן ממרה אינו חייב מיתה אלא במצוות מסויימות. השוה בענין זה דברי הרמב״ם הלכות ממרים ג׳:ה׳, ושם ד׳:ג׳, עם הראב״ד ושאר המפרשים.
א. {בנדפס: ישראל.}
וכל העם ישמעו – זקן ממרא אין ממיתין אותו לא בב״ד שבעירו ולא בב״ד שביבנה אלא מעלין אותו לב״ד הגדול שבירושלים ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל, שנאמר וכל העם ישמעו ויראו.⁠1 (סנהדרין פ״ט.)
וכל העם ישמעו – ת״ר, זקן ממרא צריך הכרזה, דכתיב ובל העם ישמעו ויראו.⁠2 (שם שם)
1. לאו דוקא ברגל אלא בחוה״מ, דאין מיתת ב״ד דוחה יו״ט, ולפי״ז צ״ל דבשבועות ממיתין אותו ביום שאחר החג, באסרו חג, דכיון דעיקר הטעם שמשמרין אותו עד הרגל הוא כדי שיהיה בקבוץ כל ישראל, ובא״ח עדיין שם העולין לרגל, דצריך ללון בירושלים ברגל ביום הבאת קרבן כמבואר לפנינו לעיל בפ׳ ראה בפ׳ ופנית בבקר והלכת לאהליך, ובמקרה כזה לא ילכו בבקר אלא יחכו עד אחר מעשה העונש.
2. ר״ל אחר שממיתים אותו מכריזין בערי ישראל פלוני ופלוני נהרג על שהמרה כנגד ב״ד הגדול, ועיין מש״כ השייך לענין זה לעיל בפ׳ ראה בענין מסית (י״ג י״ב).
מקבילות במקראמוני המצוותמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יד) {שני} כִּֽי⁠־תָבֹ֣א אֶל⁠־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֣בְתָּה בָּ֑הּ וְאָמַרְתָּ֗ אָשִׂ֤ימָה עָלַי֙ מֶ֔לֶךְ כְּכׇל⁠־הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר סְבִיבֹתָֽי׃
When you have come to the land which Hashem your God gives you, and shall possess it, and shall dwell therein, and shall say, "I will set a king over me, like all the nations that are around me";
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנומנחת שיאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
מלך ככל הגוים (קישור לעיון)שמואל א ח׳:ה׳
[פיסקא קנו]
כי תבוא אל הארץ – עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תיכנס לארץ.
אשר ה׳ אלהיך נותן לך – בזכותך.
וירשתה וישבתה בה – בשכר שתירש תשב.
ואמרת אשימה עלי מלך – רבי נהוריי אומר הרי זה דבר גניי לישראל שנאמר כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם.
אמר רבי יהודה והלא מצוה מן התורה לשאול להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך, למה נענשו בימי שמואל לפי שהקדימו על ידם.
ככל הגוים אשר סביבותי – רבי נהוריי אומר לא בקשו להם מלך אלא להעבידם עבודה זרה שנאמר (שם ח׳:כ׳) והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתינו.
סליק פיסקא
[Piska 156]
"When you come to the land": Do the mitzvah prescribed herein, in reward of which you will enter the land.
"which the Lord your G-d gives to you": in your merit.
"and you inherit it and you inhabit it": As a reward for inheriting it, you will inhabit it.
"and you say: I shall place over myself a king, as all the nations that are around me": R. Nehorai says: This verse speaks in denigration of Israel, as in (I Samuel 8:7) "For it is not you (Samuel) that they have rejected (in asking for a king), but it is Me whom they have rejected from reigning over them.⁠"
R. Yehudah said: Is it not a mitzvah of the Torah to ask for a king? viz. (Ibid. 15) "Place shall you place over yourself a king, whom the Lord your G-d shall choose"? Why, then, was Israel punished for this in the days of Samuel? — Because they (the "ignoramuses" of that generation) preempted them (the elders) by placing "like all the nations that are around us" (before "to judge us").
R. Nehorai said: They sought a king only to lead them to idolatry, as it is written (I Samuel, Ibid. 20) "And we, too, will be like all the nations, and our king will judge us and go out before us, and fight our wars.⁠"
[End of Piska]
כי תבא אל הא׳ הרי משה מודיע להן לישראל מה שהן עתידין לעשות שנ׳ (שמואל א ח׳:ה׳) עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים:
וירשת ויש׳ בה לאחר ירושה וישיבה הכת׳ מדבר מיכן את למד לכל הביאות שבתורה שלא נאמרו אלא לאחר ירושה וישיבה:
ואמרת אשימה עלי מלך יכול רשות ולא חובה ת״ל שום תשים חובה ולא רשות אמר ר׳ יהודה מצוה מן התורה לשאול להן מלך שנ׳ שום תשים עליך מלך אם כן למה נענשו בימי שמואל שהקדימו על ידם וששאלו בתרעומת ולא בקשו להן מלך לשם שמים:
ר׳ אלעזר ביר׳ צדוק אומ׳ זקנים שבאותו הדור כהוגן שאלו שנ׳ שימה לנו מלך אבל עמי הארץ שביניהן קלקלו שנ׳ (שם ח׳:כ׳) והיינו אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו:
ככל הגוים אשר סבי׳ מה מלך גוי לא דן ולא דנין אותו אף מלך ישראל כיוצא בו:
או מה מלך גוים עובד ע״ז ומגלה עריות ושופך דמים יכול אף מלך ישראל כן ת״ל ולבל׳ סור מן המ׳ ימין ושמ׳ הא מוזהר הוא על כל המצות שבתורה:
אֲרֵי תֵיעוֹל לְאַרְעָא דַּייָ אֱלָהָךְ יָהֵיב לָךְ וְתֵירְתַהּ וְתִתֵּיב בַּהּ וְתֵימַר אֲמַנֵּי עֲלַי מַלְכָּא כְּכָל עַמְמַיָּא דִּבְסַחְרָנָי.
When you come into the land which the Lord your God will give you, and possess and dwell in it, and you may say, I will appoint a king over me, like the nations who are about me;
ארום תיעלון לארע׳ די״י אלהכון יהב לכון ותירתון יתה ותשרון בגווה ותימרון אמניא עלינן מלך ככל אומייא דיב חזור חזור לן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמני״) גם נוסח חילופי: ״נשווייה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ארום תיעלון לארעא די״י אלקכון יהיב לכון ותירתון יתה ותיתבון בה ותימרון נמני עלן מלכא ככל עממיא דבחזרנותיי.
When you enter the land which the Lord your God giveth you, and possess, and dwell in it, and you say, Let us appoint a king over us, like all the nations about me,
[ח] כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ וגו׳ – הֲלָכָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה לוֹ עֵסֶק מַהוּ שֶׁיְּהֵא מֻתָּר לוֹ לָדוּן לִפְנֵי בֵּית דִּין, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים, מֶלֶךְ לֹא דָן וְלֹא דָנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ. לִמְדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ לָמָּה אֵין דָּנִין אוֹתוֹ, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה שֶׁכָּתוּב בְּדָוִד הַמֶּלֶךְ: מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא (תהלים י״ז:ב׳), הֱוֵי אֵין בְּרִיָה דָּן אֶת הַמֶּלֶךְ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רַבָּנָן אָמְרֵי אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, כָּךְ חָשַׁבְתִּי שֶׁתִּהְיוּ חוֹרִין מִן הַמַּלְכוּת מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: פֶּרֶא לָמֻד מִדְבָּר (ירמיהו ב׳:כ״ד), כְּשֵׁם שֶׁהַפֶּרֶא גָּדֵל בַּמִּדְבָּר וְאֵין אֵימַת אָדָם עָלָיו, כָּךְ חָשַׁבְתִּי שֶׁלֹא תְּהֵא אֵימַת מַלְכוּת עֲלֵיכֶם, אֲבָל אַתֶּם לֹא בִּקַּשְׁתֶּם כֵּן, אֶלָּא: בְּאַוַּת נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ (ירמיהו ב׳:כ״ד), וְאֵין רוּחַ אֶלָּא מַלְכֻיּוֹת, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲרוּ אַרְבַּע רוּחֵי שְׁמַיָא מְגִיחָן לְיַמָּא רַבָּא (דניאל ז׳:ב׳). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאִם תֹּאמְרוּ שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁסּוֹפְכֶם לְעָזְבֵנִי, כְּבָר הִזְהַרְתִּי עַל יְדֵי משֶׁה וְאָמַרְתִּי לוֹ הוֹאִיל וְסוֹפָן לְבַקֵּשׁ לָהֶן מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, מֵהֶן יַמְלִיכוּ עֲלֵיהֶן, לֹא מֶלֶךְ נָכְרִי, מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן: וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ.
[ט] זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִמְלֹךְ אָדָם חָנֵף מִמֹּקְשֵׁי עָם (איוב ל״ד:ל׳). רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אִם רָאִיתָ חָנֵף וְרָשָׁע מַנְהִיג אֶת הַדּוֹר, נוֹחַ לוֹ לַדּוֹר לִפְרוֹחַ בָּאֲוִיר וְלֹא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, וְאֵין הַלָּשׁוֹן הַזֶּה מִמֹּקְשֵׁי עָם אֶלָּא לִפְרֹחַ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: הֲתִפּוֹל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ (עמוס ג׳:ה׳). מִמְלֹךְ אָדָם חָנֵף וגו׳ (איוב ל״ד:ל׳), רַבָּנִין אָמְרֵי כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ מְלָכִים עַל יִשְׂרָאֵל וְהִתְחִילוּ מְשַׁעְבְּדִין בָּהֶן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא אַתֶּם עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וּבִקַּשְׁתֶּם לָכֶם מְלָכִים, הֱוֵי אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים וגו׳ (תהלים קמ״ו:ג׳).
אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כָּל מִי שֶׁבּוֹטֵחַ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זוֹכֶה לִהְיוֹת כַּיּוֹצֵא בוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה׳ וְהָיָה ה׳ מִבְטַחוֹ (ירמיהו י״ז:ז׳), אֲבָל כָּל מִי שֶׁיִּבְטַח בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים נִתְחַיֵּב לִהְיוֹת כַּיּוֹצֵא בָהּ, מִנַּיַן, שֶׁנֶּאֱמַר: כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם (תהלים קט״ו:ח׳). רַבָּנָן אָמְרֵי כָּל מִי שֶׁנִּשְׁעַן בְּבָשָׂר וָדָם עוֹבֵר, אַף פְּרוֹסְטְיָא שֶׁלּוֹ עוֹבֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּבֶן אָדָם שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה (תהלים קמ״ו:ג׳), מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: תֵּצֵא רוּחוֹ יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיוֹדְעִין שֶׁאֵין בָּשָׂר וָדָם כְּלוּם, וּמַנִּיחִין כְּבוֹדִי וְאוֹמְרִין: שִׂימָה לָנוּ מֶלֶךְ (שמואל א ח׳:ה׳), מָה אַתֶּם מְבַקְּשִׁין מֶלֶךְ, חַיֵּיכֶם שֶׁסּוֹפְכֶם לְהַרְגִּישׁ מֶה עָתִיד לְהַגִּיעַ לָכֶם מִתַּחַת מַלְכְּכֶם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ אֵין קֹרֵא בָהֶם אֵלָי (הושע ז׳:ז׳).
[י] דָּבָר אַחֵר: וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ – אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאי עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ, וְאֵלּוּ הֵן: לִמְחוֹת זִכְרוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וּלְמַנּוֹת לָהֶם מֶלֶךְ, וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וּמִנּוּ לָהֶם מֶלֶךְ, וּמָחוּ זִכְרוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְלָמָּה לֹא בָּנוּ לָהֶם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהָיוּ בֵּינֵיהֶם דֵּילָטוֹרִין. תֵּדַע לְךָ דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן דּוֹרוֹ שֶׁל אַחְאָב עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הָיוּ וְהָיוּ יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹצְחִין, וְלָמָּה כֵן, שֶׁלֹא הָיָה בֵּינֵיהֶן דֵּילָטוֹרִין, לְפִיכָךְ הָיוּ יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹצְחִין, תֵּדַע לְךָ כְּשֶׁבִּקְשָׁה אִיזֶבֶל לַהֲרֹג כָּל נְבִיאֵי ה׳, מֶה עָשָׂה עֹבַדְיָה הִטְמִין אוֹתָן בַּמְּעָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאַחְבִּא מִנְּבִיאֵי ה׳ מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה (מלכים א י״ח:י״ג), וְלֹא הָיָה אָדָם שֶׁאָמַר לְאַחְאָב כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה עֹבַדְיָה, אֲבָל דּוֹרוֹ שֶׁל שָׁאוּל כֻּלָּן הָיוּ דֵּילָטוֹרִין, תֵּדַע לְךָ כְּשֶׁהָיָה שָׁאוּל רוֹדֵף אַחַר דָּוִד הָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִים עָלָיו לָשׁוֹן הָרָע לְשָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּבוֹא דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וגו׳ (תהלים נ״ב:ב׳), בְּבוֹא הַזִּיפִים וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל (תהלים נ״ד:ב׳), לְפִיכָךְ הָיוּ נוֹפְלִים בַּמִּלְחָמָה.
דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַב מוֹנָא, כָּל שֶׁאוֹמֵר לָשׁוֹן הָרָע מְסַלֵּק הַשְּׁכִינָה מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, תֵּדַע לְךָ מַה דָּוִד אוֹמֵר: נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חַנִּית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה (תהלים נ״ז:ה׳), מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים וגו׳ (תהלים נ״ז:ו׳), אָמַר דָּוִד רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מָה הַשְּׁכִינָה עוֹשָׂה לְמַטָּה, סַלֵּק אֶת הַשְּׁכִינָה לָרָקִיעַ.
דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע לָשׁוֹן שְׁלִישִׁי, שֶׁהוּא הוֹרֵג שְׁלשָׁה, שֶׁאֲמָרוֹ, וְהַמְקַבְּלוֹ, וְשֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו. מִנַּיִן, דּוֹאֵג שֶׁאֲמָרוֹ, וְשָׁאוּל שֶׁקִּבְּלוֹ, וְנוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר עֲלֵיהֶן.
דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן שָׁאֲלוּ לַנָּחָשׁ וְאָמְרוּ לֵיהּ לָמָּה אַתָּה מָצוּי בֵּין הַגְּדֵרוֹת, אָמַר לָהֶן שֶׁפָּרַצְתִּי גִּדְרוֹ שֶׁל עוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ וְלָמָּה אַתָּה מְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ וּלְשׁוֹנְךָ שׁוֹתֵת בָּאָרֶץ, אָמַר לָהֶן שֶׁהוּא גָּרַם לִי שֶׁאָמַרְתִּי לָשׁוֹן הָרָע עַל בּוֹרְאִי, וּמָה הָיָה הַלָּשׁוֹן הָרָע, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי הַנָּחָשׁ הָרִאשׁוֹן הָיָה מֵסִיחַ כִּבְנֵי אָדָם, כֵּיוָן שֶׁלֹא הָיוּ אָדָם וְחַוָּה מְבַקְּשִׁין לֶאֱכֹל מֵאוֹתוֹ אִילָן, הִתְחִיל לוֹמַר לָשׁוֹן הָרָע עַל בּוֹרְאוֹ, אָמַר לָהֶן מִן הָאִילָן הַזֶּה אָכַל הַבּוֹרֵא וּבָרָא אֶת עוֹלָמוֹ, וְצִוָּה אֶתְכֶם שֶׁלֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְתִבְרְאוּ עוֹלָם אַחֵר. וּמֶה עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, קָצַץ אֶת רַגְלָיו, וְכָרַת אֶת לְשׁוֹנוֹ, שֶׁלֹא יְהֵא מֵסִיחַ.
דָּבָר אַחֵר: שָׁאֲלוּ לַנָּחָשׁ אָמְרוּ לוֹ מָה אַתָּה נֶהֱנָה שֶׁאַתָּה נוֹשֵׁךְ. אָמַר לָהֶם עַד שֶׁאַתֶּם שׁוֹאֲלִין אוֹתִי לָמָּה אֵין אַתֶּם שׁוֹאֲלִין לְבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן (קהלת י׳:י״א), מַה נֶּהֱנָה שֶׁאוֹמֵר לָשׁוֹן הָרָע.
דָּבָר אַחֵר: אָמְרוּ לַנָּחָשׁ לָמָּה אַתָּה נוֹשֵׁךְ בְּאֵבָר אֶחָד וְאַרְסְךָ מְהַלֵּךְ בְּכָל הָאֵיבָרִים, אָמַר לָהֶן עַד שֶׁאַתֶּם שׁוֹאֲלִין אוֹתִי לָמָּה אֵין אַתֶּם שׁוֹאֲלִין לְבַעֲלֵי הַלָּשׁוֹן, שֶׁעוֹמֵד בְּרוֹמִי וְהוֹרֵג בְּסוּרְיָא, עוֹמֵד בְּסוּרְיָא וְהוֹרֵג בְּרוֹמִי. רְאֵה כַּמָּה קָשֶׁה כֹּחוֹ שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע שֶׁנִּצְטַוּוּ לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּבִשְׁבִיל שֶׁהָיָה הַדּוֹר בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע לֹא נִבְנָה בִּימֵיהֶם.
[יא] דָּבָר אַחֵר: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ – רַבָּנָן אָמְרֵי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה בִּקַּשְׁתֶּם מְלָכִים וְעָמְדוּ הַמְלָכִים מִיִּשְׂרָאֵל וְהִפִּילוּ אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, שָׁאוּל הִפִּילָם בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ, מִנַּיִן: נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וגו׳ (שמואל א ד׳:י״ז). דָּוִד נָתַן מַגֵּפָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִתֵּן ה׳ דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל (שמואל ב כ״ד:ט״ו). אַחְאָב עָצַר עֲלֵיהֶן אֶת הַגְּשָׁמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר וגו׳ (מלכים א י״ז:א׳). צִדְקִיָּהוּ הֶחֱרִיב אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל מָה הִגִּיעַ מִתַּחַת יְדֵי מַלְכֵיהֶם, הִתְחִילוּ צֹוְחִין הַכֹּל, אֵין אָנוּ מְבַקְּשִׁין מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לְמַלְכֵּנוּ הָרִאשׁוֹן אָנוּ מְבַקְּשִׁין: כִּי ה׳ שֹׁפְטֵינוּ ה׳ מְחֹקְקֵנוּ ה׳ מַלְכֵּנוּ הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ (ישעיהו ל״ג:כ״ב). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֵּיכֶם, כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה ה׳ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ וגו׳ (זכריה י״ד:ט׳).
כי תבא אל הארץ וגו׳ ואמרת אשימה עלי מלך1שלשה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות בית הבחירה, ואיני יודע איזה מהם תחלה, כיון שאמר כי יד על כס יה וגו׳ (שמות י״ז:ט״ז), הוי אומר זרעו של עמלק תחלה, וכמה דאת אמר ויהי כי ישב המלך בביתו וה׳ הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא וגו׳ (שמואל ב ז׳:א׳-ב׳), אחר שנתן להם רשות לשום עליהם מלך, שנאמר אשימה עלי מלך, וכתיב שום תשים עליך מלך (דברים י״ז:ט״ו), למה חרה לו הקב״ה בעת ששאלו מלך בימי שמואל, לפי שזקנים שבאותו הדור שאלו כהוגן ואומרים שימה לנו מלך לשופטינו ככל הגוים (שמואל א ח׳:ה׳), כשם שהקב״ה צוה למשה רבינו, אבל עמי הארץ קלקלו, שנאמר והיינו גם אנחנו ככל הגויים (שמואל א ח׳:כ׳).
שום תשים עליך – שתהא אימתו עליך, 2מכאן אמרו אין רואין אותו ערום, ולא כשהוא מסתפר, ולא כשהוא בבית המרחץ, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול.
1. שלשה מצות נצטוו ישראל. סנהדרין כ׳ ע״ב.
2. מכאן אמרו אין רואין אותו. ועיין ספרי פיסקא קנ״ז, סנהדרין כ״ב ע״א במשנה.
(יד-טו)

רמז תתקיב

כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ – עֲשֵׂה מִצְוָה הָאֲמוּרָה בָּעִנְיָן שֶׁבִּשְׂכָרָהּ תִּכָּנֵס לָאָרֶץ. אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. בִּזְכוּתְךָ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ. בִּשְׂכַר שֶׁתִּירַשׁ תֵּשֵׁב.
תַּנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִצְווֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ, לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה וְכוּ׳ (כְּדִכָּתוּב בְּרֶמֶז רס״ח).
וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ – רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה דְּבַר גְּנַאי לְיִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי לֹא א⁠(וֹ)⁠תְךָ מָאָסוּ״ וְגוֹ׳. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא מִצְוָה הִיא מִן הַתּוֹרָה לִשְׁאֹל לָהֶם מֶלֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״, וְלָמָּה נֶעֶנְשׁוּ בִּימֵי שְׁמוּאֵל, לְפִי שֶׁהִקְדִּימוּ עַל יָדָם ״כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי״. רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: לֹא בִקְשׁוּ לָהֶם מֶלֶךְ אֶלָּא לְהַעֲבִירָן לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים שֶׁנֶּאֱמַר (שם) ״וְהָיִינוּ גַּם אָנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם״ וְגוֹ׳.
שׂוֹם תָּשִׂים – מֵת מַנֵּה אַחֵר תַּחְתָּיו. מֶלֶךְ. וְלֹא מַלְכָּה. אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. עַל פִּי נָבִיא. מִקֶּרֶב. וְלֹא מִחוּצָה לָאָרֶץ. אַחֶיךָ. וְלֹא אֲחֵרִים. תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״ ומַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״. שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ. מִכָּאן אָמְרוּ, מֶלֶךְ אֵין רוֹכְבִים עַל סוּסוֹ וְאֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְאוֹ וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשַׁרְבִיטוֹ וְאֵין רוֹאִין אוֹתוֹ עָרוּם וְלֹא כְּשֶׁהוּא מִסְתַּפֵּר וְלֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ.

רמז תתקיג

דָּבָר אַחֵר: ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״ – זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי. זוֹ מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה. אִישׁ נָכְרִי. מִכָּאן אָמְרוּ (אֲבָל) [אֵין] מְמַנִּין אוֹתוֹ פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר. אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא. כְּשֶׁהָיָה אַגְרִיפַּס מַגִּיע לְפָסוּק זֶה הָיָה בוֹכֶה עַד שֶׁזּוֹלְגוֹת עֵינָיו דְּמָעוֹת, וְהָיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לוֹ אַגְרִיפַּס אָחִינוּ אָתָּה.
רָבָא אַכְשְׁרֵיהּ לְרַב מָרִי בַּר רָחֵל וּמַנְיֵיהּ בְּפוּרְסֵיהּ דְּבָבֶל, וְאַף עַל גַּב דְּאָמַר מַר, שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ כָּל מְשִׂימוֹת שֶׁאַתָּה מֵשִׂים לֹא יְהוּ אֶלָּא מִקֶּרֶב אַחֶיךָ הַאי כֵּיוָן שֶׁאִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל מִקֶּרֶב אַחֶיךָ קָרִינַן בֵּיהּ.
אֲמַר רָבָא, גֵּר דָּן אֶת חֲבֵרוֹ דְּבַר תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״ וְגוֹ׳ ״מִקֶּרֶב אַחֶיךָ״, עָלֶיךָ הוּא דְּבָעִינָן ׳מִקֶּרֶב אַחֶיךָ׳ אֲבָל גֵּר דָּן אֶת חֲבֵרוֹ גֵּר. וְאִם הָיְתָה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל דָּן אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל, וּלְעִנְיַן חֲלִיצָה עַד שֶׁיְּהֵא אָבִיו וְאִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (להלן כ״ה:י׳) ״וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְיִשְׂרָאֵל״.
אֲמַר רַב אָשֵׁי, אֲפִלּוּ לְמָאן דַּאֲמַר נָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל מֶלֶךְ שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל, שֶׁנֶּאֱמַר ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״, שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ.
אוּשְׁפְּזִיכְנֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה גִּיוֹרָא הֲוָה. הֲווֹ קָא מִנְצוּ אִיהוּ וְרַב בִּיבֵי, מַר אֲמַר אֲנָא (קָאִימְנָא בְּמִלֵּי) [עֲבִידְנָא שְׂרָרוּתָא] דְמָתָא וּמַר אֲמַר אֲנָא (קָאִימְנָא בְּמִלֵּי) [עֲבִידְנָא שְׂרָרוּתָא] דְמָתָא. אֲתוֹ לְקָמֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲמַר לְהוֹ, תְּנֵינָא שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ כָּל מְשִׂימוֹת שֶׁאַתָּה מֵשִׂים לֹא יְהוּ אֶלָּא מִקֶּרֶב אַחֶיךָ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, וַאֲפִלּוּ אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. אֲמַר לֵיהּ, אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל מִקֶּרֶב אַחֶיךָ קָרִינָא בֵּיהּ, הִילְכָךְ רַב בִּיבֵי דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא לֵיעָיֵין בְּמִלֵּי דִשְׁמָיָא וּמַר לֵיעָיֵין בְּמִלֵּי דְמָתָא. אֲמַר אַבָּיֵי, הִילְכָךְ הַאי מַאן דְּמַשְׁרֵי צוּרְבָא מֵרַבָּנַן בְּאוּשְׁפִּיזִיכְנֵיהּ לִישְׁרֵי כְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה דְיָדַע לְמֶהְפַּךְ לֵיהּ בִּזְכוּתֵיהּ.
תָּנוּ רַבָּנָן מַעֲבִירִין אֶת הַמֵּת לִפְנֵי הַכַּלָּה, וְזֶה וָזֶה לִפְנֵי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ עָלָיו עַל אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ שֶׁעָבַר מִלִּפְנֵי הַכַּלָּה וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים [שִׁבְּחוּהוּ] מִכְּלָל דְּשַׁפִּיר עֲבַד, וְהָאֲמַר רַב אָשֵׁי אֲפִלּוּ לְמָאן דַּאֲמַר נָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל מֶלֶךְ שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל, שֶׁנֶּאֱמַר ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״, שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ. הָתָם פָּרָשַׁת דְּרָכִים הֲוָאי.
רַבִּי יִהוּדָה אוֹמֵר: אִם רָצָה לַחֲלֹץ וּלְיַבֵּם זָכוּר לָטוּב. אֵינִי, וְהָאֲמַר רַב אָשֵׁי אֲפִלּוּ לְמָאן דַּאֲמַר נָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ וְכוּ׳. מִצְוָה שָׁאנֵי.
אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים. שִׁבְּחוּהוּ, מִכְּלַל דְּשָׁפִיר עֲבַד, וְהָאֲמַר רַב אָשֵׁי וְכוּ׳. מִצְוָה שָׁאנִי. וּכְשֶׁהִגִּיעַ לְלֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ וְגוֹ׳ זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. אָמְרוּ לוֹ, אַל תִּתְיָרֵא, אָחִינוּ אַתָּה. תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי נָתָן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה, שֶׁחָנְפוּ לוֹ לְאַגְרִיפַּס.
הוֹרְדּוֹס עַבְדָא דְּבֵית חַשְׁמוֹנַאי הֲוָה וְכוּ׳. יוֹמָא חָד שְׁמָעֵיהּ לְבַת קָלָא דַּהֲוַת אָמְרָה כָּל עַבְדָא דְּמָרִיד הָאִידְנָא מַצְלָח. קָם מָרַד, אֲזַל קְטָלִינְהוּ לְכָל מַרְוָתֵיהּ וְכוּ׳, אֲמַר מָאן דְּרִישׁ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, רַבָּנַן, קָם קָטְלִינְהוּ וּשְׁבָקֵיהּ לְבָבָא בֶּן בּוּטָא לְמֵיסַב עֵצָה מִנֵּיהּ, אֲהְדַּר לֵיהּ כְּלִילָא דְיַילֵי וְנַקְרִינְהוּ לְעֵינֵיהּ. [יוֹמָא חָד] אֲזַל וְיָתִיב קָמֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ, חָזֵי מַר הַאי עַבְדָּא בִישָׁא דִּקְטַל רַבְוָותֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ, וּמַאי אַעֲבִיד לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ, לִלְטְיֵיהּ מַר. אֲמַר לֵיהּ, כְּתִיב (קהלת י׳:כ׳) ״גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל״. [אֲמַר לֵיהּ], הַאי מֶלֶךְ הוּא, הַאי הֶדְיוֹט הוּא. אֲמַר לֵיהּ, וְלֹא יְהֵא אֶלָּא עָשִׁיר, וּכְתִיב (קהלת י׳:כ׳) ״וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר״. אֲמַר לֵיהּ, [וְלֹא יְהֵא אֶלָּא נָשִׂיא] וּכְתִיב (שמות כ״ב:כ״ז) ״וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָא⁠(וֹ)⁠ר״. [אֲמַר לֵיהּ], בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמְּךָ. אֲמַר לֵיהּ, מִסְתָּפִינָא מִמַּלְכוּתָא. אֲמַר לֵיהּ, אֲנָא וְאַתְּ הָשַׁתָּא מִיהַת יָתְבִינַן. אֲמַר לֵיהּ, כְּתִיב (קהלת שם) ״כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל״ וְגוֹ׳. אֲמַר לֵיהּ, אִי הֲוָה יַדְעָנָא דִּצְנִיְעֲתוּ כֻּלֵּי הַאי לָא הֲוָה קָטִילְנָא לְהוֹ, הָשַׁתָּא מַאי תַּקָּנָתֵיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא אֲמַר לֵיהּ, הוּא כִּבָּה נֵרוֹ שֶׁל עוֹלָם יֵלֵךְ וְיַעֲסֹק בְּאוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם, זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶאֱמַר ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ״. אִיכָּא דְאָמְרֵי, הָכֵי אֲמַר לֵיהּ, אוֹתוֹ הָאִישׁ סִמֵּא עֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם, רַבָּנַן דִּכְתִיב (במדבר ט״ו:כ״ד) ״וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה״ יֵלֵךְ וְיַעֲסֹק בְּעֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ דִּכְתִיב ״הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחֲמַד עֵינֵיכֶם״. אֲמַר לֵיהּ, מִסְתָּפִינָא מִמַּלְכוּתָא אֲמַר לֵיהּ, שְׁדַר שְׁלִיחָא דְּאָזַל שַׁתָּא וּמִתְאַחֵר שַׁתָּא, עַד דַּהֲדַר וְאָתֵי הָוֵי שַׁתָּא, אֲדְהָכֵי וְהָכֵי סָתַרְתְּ וּבָנְיֵית. עֲבַד הָכֵי, שָׁלְחוּ לֵיהּ, אִי לָא סְתַרְתְּ לָא תִסְתֹּר, וְאִי סְתַרְתְּ לָא תִבְנֵי, וְאִי סְתַרְתְּ וּבָנִית עַבְדָּא בִישָׁא בָּתַר דְּעָבְדִין מִתְמַלְּכִין אִם זֵיָינַךְ עֲלַךְ סִפְרַךְ כָּאן, לָא רַכָּא וְלֹא בַּר רַכָּא, אַתּ הוֹרְדוֹס עַבְדָּא קְלָנְיָא מַעֲבִיד. מִנָּלַן דְּהַאי רַכָּא לִישָׁנָא דְּמַלְכוּתָא הּוּא דִּכְתִיב (שמואל ב ג׳:ל״ט) ״אָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ״. וְאִי בָּעִית אֵימָא, מֵהָכָא, (בראשית מ״א:מ״ג) ״וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ״. בְּמַאי בָּנְיֵהּ. בְּאַבְנֵי שֵׁישָׁא וּמַרְמָרָא. אִיכָּא דְאָמְרֵי, בְּאַבְנֵי כֹּחָלָא, שֵׁישָׁא וּמַרְמָרָא. אַפִּיק שָׁפָא וַעֲיַיל שָׁפָא, כִּי הֵיכֵי דְלִיקָבֵל סִידָא. סְבַר לְמִשְׁעִיֵּיהּ בְּדַהֲבָא, אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנַן, שָׁבְקֵיהּ, דְּהָכֵי שָׁפִיר טְפֵי, דְּמֵיחֲזֵי כִּי אִידְוָותָא דְיַמָּא.
וַאִדַ׳א דַכַ׳לתַּ אִלַי׳ אלּבַּלַדִ אלּדִ׳י אַללָּהֻ רַבֻּךַּ מֻעטִיךַּ וַחֻזתַּהֻ וַאַקַמתַּ פִיהִ פַקֻלתַּ אַנצֻבֻּ לִי מַלִךַּא כַּסַאאִרִ בַּאלַאמַםִ אלּתִי חַוַאלַי
ואם נכנסת אל הארץ, אשר ה׳ אלהיך, נותן לך, ונעשתה לך לאחזה והתישבת בה, ואזי אמרת, אציב לי מלך, בדומה לשאר האמות אשר הם סביב לי.
פס׳: כי תבוא אל הארץ1עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תכנס לארץ. אשר ה׳ אלהיך נותן לך וירשת וישבת בה. בשכר שתירש תשב.
ואמרת אשימה עלי מלך – רבי נהוראי אומר הרי זה דבר גנאי לישראל שנא׳ (שמואל א ח׳) כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו. אמר לו ר׳ יהושע והלא מצוה מן התורה לשאול להם מלך שנא׳ שום תשים עליך מלך. ולמה נענשו בימי שאול שלא שאלו כהוגן. והכי גרסינן בסנהדרין בפרק כהן גדול. ר׳ אלעזר בר׳ יוסי אומר זקנים שבאותו הדור שאלו כהוגן. שנא׳ (שמואל א ח׳) שימה לנו מלך לשפטינו ועמי הארץ שבהם קילקלו שנא׳ (שם) והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותנו (ככל הגוים אשר סביבותנו). א״ר נהוראי לא בקשו להם מלך אלא להעבידם עבודה זרה שנאמר והיינו גם אנחנו ככל הגוים. והוא שאמר לו הקב״ה לשמואל כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו:
1. עשה מצוה האמורה בענין. (סנהדרין כ:) כי שלש מצות נצטוו בביאתם לארץ ואחד מהם למנות מלך:
וירשתה וישבתהא בה – מצוה זו של מלך לאחר ירושה וישיבה.
א. בכ״י מינכן 52: וירשת וישבת.
וירשתה וישבתה בה – AND YOU SHALL POSSESS IT AND DWELL THEREIN – this commandment regarding a king is [first applicable] after possession and settling.
ואמרת אשימה עלי מלך – על דעת רבותינו (סנהדרין כ׳.) כמו: ותאמר אמור אשימה עלי מלך, והיא מצות עשה שיחייבא אותנו לומר כן אחר ירושה וישיבה, כלשון: ועשית מעקה לגגך (דברים כ״ב:ח׳) וזולתו. והזכיר: ואמרת – כי מצוה שיבאו לפני הכהנים הלוים ואל השופט,⁠1 ויאמרו להם: רצוננו שנשים עלינו מלך.
ולפי דעתי עוד, שגם זה מרמיזותיו על העתידות, שכן היה כששאלו להם את שאול, אמרו לשמואל: שימה לנוב מלך לשפטנו ככל הגוים (שמואל א ח׳:ה׳), וכן כתוב שם: והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו וגו׳ (שמואל א ח׳:כ׳), כי מה טעם שתאמר התורה במצוה: ככל הגוים אשר סביבותי, ואין ישראל ראויים ללמד מהם ולא לקנא בעושי עולה. אבל זה רמז לענין שיהיה, ולכך באה הפרשה בלשון הבינוני, כאשר פרשתי כבר.
1. השוו ללשון הפסוק בדברים י״ז:ט׳.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שחייב״.
ב. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2: ״עלינו״, וכן גם ברד״ק שמואל א ח׳:ה׳.
AND THOU SHALT SAY: 'I WILL SET A KING OVER ME.' In the opinion of our Rabbis1 [who say that "The Israelites were obliged to fulfill three commandments upon their entry into the Land: to appoint a king etc.⁠"] this verse is like "and thou shalt surely say 'I will set a king over me.'" This is a positive commandment,⁠2 for He has obligated us to say so after conquering and settling [in the Land]. The expression is similar to and thou shalt make a parapet for thy roof3 [which is also a matter of obligation and not one of choice], and other verses besides these. He mentioned and thou shalt say because it is commanded that the people come before the priests of the tribe of Levi, and to the judge and say to them, "It is our wish that we set a king over us.⁠"
It is my further opinion that this is also one of his [Moses'] allusions to future events, for so it happened when the people asked for Saul, saying to Samuel, Now make us a king to judge us like all nations,⁠4 and similarly it is written there, that we also may be like all the nations, and that our king may judge us etc.⁠5 For what reason is there that the Torah should say in connection with a commandment ['I will set a king over me] like all the nations that are round about me' when it is not proper for Israel to learn their ways6 and neither be envious against the workers of evil.⁠7 But this is an allusion to what will be, and therefore the section is written in an intermediate tense [and not in the form of a command] as I have already explained.⁠8
1. Sanhedrin 20b.
2. See "The Commandments,⁠" Vol. I, pp. 182-183.
3. Further, 22:8.
4. I Samuel 8:5.
5. Ibid., (20).
6. Jeremiah 10:2: Learn not the way of the nations.
7. Psalms 37:1.
8. Above, 4:25; 7:22.
ככל הגוים אשר סביבותי – טעם סביבותי מפני שארץ ישראל הוא הקו האמצעי של מטה, וזהו לשון סביבותי כי כל הארצות סובבות אותה, כענין שכתוב (יחזקאל ה׳:ה׳) זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות, וא״כ ישראל דרין בתוך שבעים אומות המקיפין את הארץ, ומזה אמר ככל הגוים אשר סביבותי. וכן הזכיר דוד ע״ה על זה (תהלים קי״ח:י׳) כל גוים סבבוני בשם ה׳ כי אמילם, וזו היא עלוין של ישראל והארץ הקדושה גם כן שהם מכוונים כנגד הקו האמצעי של מעלה שהוא חלקם של ישראל, ששבעים שרים מקיפין אותו, ממה שדרשו אמר הקב״ה לשבעים מלאכים הסובבים כסא כבודו בואו ונבלבל לשונם, וכן כתוב (מלכים א כ״ב:י״ט) ראיתי את ה׳ יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, אלו שבעים שרים, אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה, וכן כתוב עוד (תהלים פ״ט) ונורא על כל סביביו. לכך באר דוד ע״ה ואמר כי לא יבטח באדם הידוע ולא בנדיבים שהם שבעים שרי האומות, אלא בשם ה׳, והוא קו האמצעי חלקן של ישראל, ובו יכרית את כלן, וזהו (שם קיח) בשם ה׳ כי אמילם.
ככל הגוים אשר סביבותי, 'like all the nations around me.⁠" The reason for the word סביבותי, "surrounding me,⁠" is that seeing the land of Israel straddles the "middle" line of the terrestrial, lower world, this means that all the other nations are situated all around that nation. We find a verse expressing a similar thought describing "Jerusalem as amid the nations I have placed it and the nations are all around it" (Ezekiel 5,5). If this is correct then the Jewish nation dwells literally surrounded by the seventy nations which populate the globe. This is why the Torah wrote here "like all the nations around me.⁠" David also employs such wording in Psalms 118,10: "all the nations who are around me (threateningly), by the name of the Lord, I will cut them down.⁠" This refers to the fact that both on earth and in the celestial regions Israel is located centrally, surrounded in those regions by the seventy protective angels of those nations who flank the כנסת ישראל from all sides. This reflects a statement by Pirke de Rabbi Eliezer chapter 24 that God invited the 70 ministering angels which surround His throne to confuse the language of the various nations. This is the vision (Kings I 22,19) described by the prophet Michayu: "I saw the Lord seated on His throne with all the host of the heaven standing around Him to the right and to the left of Him.⁠" This was a reference to these 70 angels who represent the nations of the world. The ones on the right of the throne represent celestial forces who cite Israel's merits whereas the ones on the left are perceived as citing demerits. Psalms 89,8 reflects a similar thought when David says: "held in awe all around Him.⁠" Keeping all this in mind David said in Psalms 118, 8-10: "it is better to put one's trust in the Lord rather than in man; it is better to take refuge in the Lord rather than in the great; all the nations which surround me have beset me; etc.⁠" The nations besetting me" are these seventy Gentile nations. God will cut them all down, i.e. ""in the name of the Lord I will cut them down.⁠"
ואמרת אשימה עלי מלך – כתב הרמב״ן על דעת רבותי׳ הוא מצות עשה שחייב אותנו לעשות כן אחר ירושה וישיבה כלשון ועשית מעקה. ואמר ואמרת כי מצוה שיבואו לפני הכהנים והלוים ואל השופט ויאמרו רצונינו שנשים עלינו מלך. ולפי דעתי עוד שגם זה מרמיזותיו על העתידות שכן היה כששאלו את שאול אמרו לשמואל שימה לנו מלך:
ואמרת אשימה עלי מלך, "and you will say: "I will appoint a king as ruler over myself;⁠" Nachmanides writes that according to the opinion of our sages (Sanhedrin 20) what sounds here as optional, depending on vox populi, is in fact one of the basic 613 commandments. It is one of the three commandments that would not become operational until after the people were firmly established in the land. In that respect it is similar to the legislation about making a railing on top of the roof of your house, (Deut. 22,80) a commandment that can also not be fulfilled until the conditions are ripe. The reason why Moses prefaces this commandment with the words: ואמרת, "when you will say,⁠" is that the request to appoint a king must originate with the people, and they in turn have to submit it to the ruling authority at that time, the High Court. Nachmanides sees in this verse an allusion to future developments, when the people came to the prophet Samuel and requested that he appoint a king over them. (Samuel I chapter 8)
[The fact that such a request for central government did not surface for well over 400 years after Joshua's conquest of the land, says something about the traditional disinclination of the Jewish people to be governed. Ed.]
כי תבוא – בגימטריא בימי שמואל.
וישבתה – מלא ה״א לאחר ה׳ דורות שאלו מלך.
ככל הגוים אשר סביבותי – ולכך שאלו מלך בימי שמואל כי עד עתה לא היה לפלשתים מלך אלא סרנים. אחר פרשת עכו״ם ואשרה כתיב פרשת מלך לומר שהמלך מצווה להסיר האשרות ולבער עכו״ם.
כי תבא אל הארץ – מבואר שהיתה כונת התורה הראשונה שיספיק להם בשופט וכהן עם נביא שיזכור עוד, כמו שהיה בימי שמואל עד ששאלו מלך, ולכן לא היה טוב בעיני השם, כי משפטי המלוכה חוקים המוניים, וזה מבואר בכל מלך, אף כי במה שסיפר שמואל לרקחות ולטבחות (שמואל א ח׳:י״ג) וכל השאר, אמנם ירדה התורה לסוף דעת המון ישראל, כי לימים יכספו למלך וללכת בדרך המון שאר הגוים, וציום שלא ישימוהו רק אשר יבחר י״י על פי נביא.
כי תבא אל הארץ – הנה הודיעה התורה העתיד להיות לישראל והוא שאחר ירושה וישיבה ישתדלו להשים עליהם מלך ככל הגוים וגו׳ שמלכם שופט אותם ולזה סמך משה זאת הפרשה לפרשת סנהדרי גדולה וכן היה העניין שהרי אמרו ישראל לשמואל שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים. והיינו גם אנחנו וגו׳. והוא מבואר שמזה העניין ימשך הפסד התורה בכללה כי התורה התחכמה אל שיהיו שם תמיד ראויים להוראה לבאר משפטי התורה וחקיה ומצותיה בכללם והם יעמידו התורה וישמרוה מהפסד אך כשיהיה זה הענין מסור למלך לא ישאר שם מי שיעמיד התורה ולזה השגיחה התורה בזה האופן שהשגיחה בזקן ממרה והשתדלה שעם היות להם מלך ימשכו לדברי התורה לא לזולתם כמו שיתבאר מדברינו בבאור זאת הפרשה.
ועתה אחר שסדר עניני השופטים המחזירים הענינים האישיים אל הנהגת המדינה הכוללת נעתק לדבר בענין הכולל כל האישים וכל המדינות בהנהגה מעולה על כלן נאמר כי תבא אל הארץ אשר י״י אלהיך נתן לך וירשתה וגו׳ ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי אמנם לא הרשם לזה עד שיושלמו כל מלחמות כנען וישבו להם בטח כדי שלא יתפארו בכח מלכם ובזרוע ידם לאמר כחנו ועוצם ידינו עשה לנו ככל מלכי הגוים במלכותם לפי שהוא ית׳ נשבע לאבותיהם לתתה לפניהם כבושה וקנויה אבל משם ואילך יתכן שיהיו בהם על הסדר והתקון שיהיו בהם שאר העמים כמו שאמרנו ראשונה שזו היתה הטובה שבבחינות ואשר כוונו אליה בימי שמואל. ובפרשת תרומה שער נ׳ כתבנו הטעם שבו צוה השם יתע׳ למחות זרעו של עמלק ולא צוה על הקמת המלך ולבנות בית הבחירה דרוש תדרשנו משם.
(יד-כ) כי תבא אל הארץ וגומר. עד לא יהיה לכהנים הלויים וגומר. עתה ידבר הכתוב מהמדרגה השלישית שהיא היותר עליונה שבמדרגו׳ ההנהגה האנושית והיא מדרגת המלך. וכבר חשבו אנשים שהיתה המצוה הזאת מחודשת ושלא נזכרה במה שעבר. אבל אני כבר זכרתי שהמלך הוא מין ממיני השופטים ועליון במדרגותיהם. ולכן גם הוא נכלל באמרו (פ׳ משפטים) עד האלהים יבא דבר שניהם. וגם נזכר באמרו אלהים לא תקלל. וכן דרשוהו רבותינו ז״ל על הורדוס המלך בריש ב״ב (בבלי ב״ב ג׳). והנה נרמזה שימת המלך באמרו (פ׳ בשלח) כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור. וכתב עליו הרמב״ן ז״ל. והענין כי כשיהיה מלך בישראל יושב על כסא ה׳. כמו שכתוב (דברי הימים א כ״ט) וישב שלמה על כסא ה׳ למלך. ילחם בעמלק והוא רמז לשאול. וכן מדור אל דור לומר שכל מלך בישראל חייב להלחם בעמלק. ועל דרך הפשט נכון הוא. וגם זה דרך מדרש בגמרא שאמרו כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק הוא להעמיד להם מלך תחלה ואין כס ה׳ אלא מלך שנאמר וישב שלמה על כסא ה׳ למלך כדאיתא בסנהדרין (דף י״ט) בפרק כהן גדול והוא פשט נכון במקרא הזה עד כאן לשון הרב. והתבאר מזה אם כפי המדרש ואם כפי דעת הרב על פי הפשט שאמרו כי יד על כס יה הוא רמז להקמת המלך. ולפי שנזכרה המצוה שמה ברמז ובקצור. הוצרך משה רבינו ע״ה לבאר כאן במצוה הזאת הדברים שיבאו בפרשה. ולפי שראיתי לחכמינו הקדושי׳ הראשונים והאחרונים התקוטטו בזה. בענין המצו׳ הזאת לתת הטעם אם היתה שאלת המלך מצות עשה. איך חרה אף שמואל הנביא על ישראל בשאלם המלך ובעיני השם יתברך רע. ראיתי להרחיב בו הדבור בדרוש הזה והתר הספק העשירי. כי בלעדיו לא נוכל לפרש כאשר עם לבבי. ועם היות שכבר כתבתי עליו בהרחבה רבה בפירושי לספר שמואל. הנה טבע הדרוש מחייב שיזכר כלותו במקום הזה. ואומר שבענין הזה נמצאו לחז״ל ולמפרשים ד׳ דעות:
הדעת הראשון הוא לחכמינו ז״ל בספרי אמרו לא בקשו ישראל מלך אלא להעבידם לעבודה זרה. שנאמר (שמואל א ה׳) והיינו גם אנחנו ככל הגוים. ואמר מיום העלותי אותם מארץ מצרים עד היום הזה ויעזבוני ויעבדו לאלהים אחרים וגו׳ והדעת הזה רחוק אצלי מאד לפי שאם היה כן לא היה הקדוש ברוך הוא ממלא שאלתם ולא היה מספיק בידיהם ולא יאמר כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימין ומשחתו לנגיד על עמי ישראל (שם ט׳) והושע את עמי מיד פלשתים כי ראיתי את עמי כי באה צעקתו אלי וגומר. יורה שהיתה המלכתו הכרחית ומועילה לתשועת העם. ועוד כי כאשר אמר יתברך ועתה שמע בקולם אך העד תעיד בהם והגדת להם משפט המלך. איך לא זכר דבר מהעבודה זרה אשר יעבדון. וזה ממה שיורה שלא כוונו לענין גלולים חלילה. ומה שאמר והיינו גם אנחנו ככל הגוים לא אמרוהו לענין גלולים. כי אם לענין המשפט והמלחמות כמו שאמרו מיד באמרם ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם מלחמותינו ומה שאמר ככל המעשי׳ אשר עשו לא היה להגיד שכוונו בזה לגלולים. כי אם להודיע שהיו עוזבים הנהגת שמואל. ושאין לתמוה על זה כי גם כן עזבו אבותיהם ההנהגה האלהית וילכו לעבוד אלהים אחרים שהיה הדבר יותר קשה:
והדעת הב׳ הוא גם כן לחז״ל בתוספתא דמסכת סנהדרין אמרו. זקנים שבדור כהוגן שאלו שנא׳ שימה לנו מלך לשופטינו ככל הגוים. ועמי הארץ שבהם קלקלו שנאמר והיינו גם אנחנו ככל הגוים. מורה שהיה דעתם שלא חטאו בעצם השאלה כי אם באופן הדברים אשר שאלוה וידמה שלזה כוון הרמב״ם בספר שופטים הלכות מלכים פ״א. באמרו שהיה חטאם לפי ששאלוהו בתרעומת שלא לשם מצוה כי אם מפני שקצו בהנהגת שמואל וכו׳. וגם זה איננו שוה לי. לפי שהתורה כשצותה בשאלת המלך ואמרה אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי. ואם ישראל דברו כדברי התורה מה פשעם ומה חטאתם. ועוד שב׳ הפסוקים שנויים בענינם. ר״ל הראשון שיחסו לזקנים שבהם. והוא שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים. והב׳ שייחסו לעמי הארץ והיינו גם אנחנו ככל הגוים. ומה הקלקול שמצאו בפסוק הב׳ שלא יהיה כראשון שאמרו ששאלו בו כהוגן. ועוד כי הנה בשמואל אמר וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך וגו׳. והוא ע״ה בהוכיחו אותם אמר ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה׳ לשאול לכם מלך. הנה לא אמר ככל הגוי׳ ולא ששאלוהו בתרעומת כי אם בשאלת מלך סתם. והוא המורה שבעצם השאלה היה החטא:
והדעת הג׳ הוא להרמב״ן בפי׳ לא יסור שבט מיהודה, שאמר שהי׳ החטא במה ששאלוהו בימי שמואל והיה בזה אליו קלון וחרפה רבה והיותו שופט ונביא הש״י, והיו מואסים בהנהגתו ובוחרים בהנהגת אחר בחייו:
והדעת הד׳ הוא להר״ן שכתב שכפי השורה היה דבר המשפט התמידי מסור לשופטים וענין המלחמות מסור למלכים שישראל חטאו במה ששאלו מלך לשפוט, כי אלו שאלוהו סתם או להלחם, לא היה רע בעיני ה׳ גם בעיני שמואל, ומדברי הרב רלב״ג לקחו, אבל הדעות מהרמב״ן ומהרב רלב״ג והרב ר״ן הם בלתי נכונים אצלי, לפי שעם היות שבשאלת ישראל מלך, זכרו ענין המשפט, לא היתה כונתם כפי האמת שיהיה למלך המשפט המסור לשופטי׳ כי יהיה בלתי אפשר שישב המלך לשפוט בין דם לדם בין דין לדין דברי ריבות כל ישראל, אבל ממשפט המלוכה כמו שבא בקבלה האמתית בפרק כהן גדול היה המשפט שלא כדין כפי צורך השעה לתקון העולם ולשבור זרועות רשעים, כמו שהביא הרמב״ם פרק ג׳ מהלכות מלכים, לא שנאמר שהיה זה מיוחד במלך ולא בב״ד הגדול, כי אם שהיה זה בכח בית דין הגדול גם במלך וממנוי המלך גם כן היו המלחמות עם האויב מלחמת חובה ומלחמת רשות, ואם היה כל זה מחק המלוכה מה היה חטאם באמרם ושפטנו מלכנו ונלחם מלחמותינו, כי הם לא סרו בטחונם מהש״י בענין המלחמות עם היותם שואלים מלך שיצא לפניהם ויבא לפניהם, וכן בענין המשפט לא שללו משפט השופטים, ואם היה דעתם לסור מדרכי התורה בהנהגת המלך לא היו שואלים אותו לשמואל כי היו הם ממנים אותם לרצונם, והוא ממה שיורה שלא שאלו מלך כי אם כפי מה שזכרה התורה, אבל לפי שזקן שמואל והיו חסרי׳ מדבר המשפט המסור לבית דין ולשופט הגדול העומד במקום המלך, לכן היתה שאלתם מלך שישפטם מאותו משפט שלא כדין לצורך השעה המיוחד למלך, לא מהמשפט המסודר והמסור לשופטי׳ מהערי׳, ועוד כי הנה בתוכחת שמואל, תמיד ייחס החטא של שאלת המלך בהחלט על שאלתם אותו בחייו, ולא לשאלה אותו לדבר המשפט כדעת הרבנים האלה, אמר ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה׳ לשאל לכם מלך, ואמר והיום מאסתם את אלהיכם אשר הוא מושיע אתכם, ותאמרו לא כי מלך ימלוך עלינו, הנה יחס הגנות לעצם השאלה לא לדבר אחר, ומלבד כל הבטולים והספקות האלה אשר העירותי על כל אחד מהדעות האלה הנה עוד אקשה כנגדם יחד קושיא חזקה וספק עצום, כי אם היתה שאלת המלך בסתם דבר נאות ומצוה ממצות התורה ולא היה החטא כי אם באופן השאלה או תכליתה או זמנה או כונתה למה אם כן יהושע ושאר שופטי ישראל שבאו אחריו לא התעוררו להמליך מלך בישראל כיון שהיתה המצוה עליהם בהכנסתם לארץ ואיך עברו כלם על זאת המצוה בהיותם בארץ אחרי הכבוש והחלוק, ואין אחד מהמפרשים שהתעורר בזה כלל, ובפירושי לספר שמואל פרשה רביעית זכרתי בזה הדרוש גם כן דעות חכמי האומות והקשיתי כנגדם. ואמנם דעתי בהתר הספק הזה וביאור פרשת המלך יתבאר אחרי שאניח שתי הקדמות:
ההקדמה האחת הנה ראוי שנדע אם המלך הוא דבר הכרחי ומחוייב בעם חיוב עצמי או אפשר בלתו, וכבר חשבו הפלוסופים שהוא כן, ושרות המלך לעם בקבוץ המדיני כיחס הלב בגוף הבעל חי שיש לו לב, וכיחס הסבה הראשונה אל העולם הכולל, ואם המעיינים האלה יסברו שהמלכות יגזור שלשה דברים, הראשון האחדות והעדר השתוף, והשני ההתמדה והעדר החלוף, והשלישי היכולת המוחלט, הנה תהיה באמת מחשבתם בחיוב המלך והכרחיותו כוזבת, לפי שאינו מהבטל שיהיו בעם מנהיגים רבים מתקבצי׳ ומתאחדים ומסכימים בעצה אחת ועל פיהם תהיה ההנהגה והמשפט וזהו כנגד התנאי הראשון, ולמה לא תהיינה הנהגותיהם משנה לשנה או לג׳ שנים כשני שכיר או פחות מזה, ובהגיע תור שופטים ושוטרים אחרים יקומו תחתיהם ויחקרו את פשעו הראשונים באמונתם ואשר ירשיעון ישלם כל אשר הרשיע לעשות וזהו כנגד התנאי הב׳, ולמה לא יהיה גם כן יכלתם מוגבל ומסודר כפי הדתות והנמוסים הדין נותן שיחיד ורבים הלכה כרבים, ושיותר קרוב להיות הפשע באדם אחד כמו שאמר (משלי ט״ז) חמת מלך מלכי מות, משיחטאו אנשים רבים בהוסדם יחד כי אם האחד יטה מני דרך ימחו האחרים בידו, ובהיות הנהגותיהם זמניות והם עתידים לתת את הדין אחרי ימים מועטים יהיה מורא בשר ודם עליהם ומה לנו להביא על זה טענות שכליות והנה הנסיון גובר על ההקש, הביטו וראו הארצות שהנהגתם על ידי המלכים ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם איש מהם כל הישר בעיניו יעשה כי מלאה הארץ חמס מפניהם. והיום הזה ראינו כמה ארצות שהנהגותיהם ע״י השופטים ומושלים זמניים נבחרים ביניהם ומלך אלהים עמהם, משפט נבחרה להם בסדור מוגבל, והם הרודים בעם העושים בעניני המלחמות לא יעמוד אם לשבט אם לארצו הלא ידעת אם לא שמעת חיוה רביעאה דחילא תקיפא רשיעתא שהיתה מושלת בכל העולם ואכלה כל ארעא תדושינה ותדוקינה בהיות הנהגתה ע״י הקונשולי״ש שלמים וכן רבים ובהנהגות זמניות, אמנם אחר שמלך קיסר היתה למס, ועוד היום שררת ויניציא״ה הגברת רבתי בגוים שרתי במדינות, ומלכות פלורי״נציאה צבי היא לכל הארצות ומלכיות אחרות גדולות וקטנות אין מלך בהם, והם מתנהגים על פי מנהגים נבחרים לימים קצובים, והנה המלכיות הנבחרות אשר אין בהם נפתל ועקש לא ירים איש את ידו ואת רגלו על כל דבר פשע, והמה כובשות ארצות לא להם בחכמה בתבונה ובדעת, וזה כלו ממה שיורה שמציאות המלך בעם אינו הכרחי כי אם מזיק וסכנה רבה, וכמו שהזכיר הרב המורה (מורה נבוכים ג׳:י״ב) הסכנות העצומות בהרכבת הימים ובעבודת המלכים מפני ההדמות שיש ביניהם באפשרות הסכנה הקרובה לבא והדמות שניהם אל רוח סערה בים ורוח המושל. והתימה מבעלי הדעת הזה המדומה שהמשילו אחדות המלך הבחיריי ברשות האנשים ורצונם לאחדות הסבה הראשונה ית׳ הקדמון ההכרחי, ואמנם בגוף הב״ח כבר כתבו החכמים שבו ג׳ אברים ראשיים בהנהגתו, ואף לדעת ראש הפלוסופים שהלב לבדו הוא הראשיי, הנה יהיה זה בהולדת הרוח אבל לא יכחישו הנהגת הגוף בכחות הנפשיות היותו מהמוח והטבעיות מהכבד, סוף דבר הענינים אשר בטבע אי אפשר שלא יהיה כן, ואשר מפועל הרצון הם מחמר האפשר מה לתבן את הבר, ואין להקשות ממאמר (שם כ״ח) בפשע ארץ רבים שריה כי שם מן השרים דבר לא מהמנהיגים והשופטים, ואנחנו איך נסכל המפורסם בכל כי אם היו המנהיגים טובי׳ מוטב שיהיו רבים, ואם היו רעים יותר מסוכן, ולכן אחשוב שלא נעשו המלכים בראשונה בבחינת העם, וכמו שכתוב (ישעיהו י׳) נעלה ביהודה ונקיצנה ונמליך מלך בתוכה, וגם אלו לא נמנו כי אם בדרך אמונות לעבוד את העם, והם נעשו אדוני׳ כאלו נתן השם ית׳ להם את הארץ ומלואה ויורישוה לבניהם אחריהם ולבני בניהם עד עולם כאלו היה קרקע שקנה בממונו, וגם זה איננו שוה בכל המלכיות כי יש מה שאין למלך כל כך יכולת בהנהגתם: וזו היא ההקדמה הראשונה:
ההקדמה השנית היא שאף שנודה היות המלך דבר מועיל והכרחי בעם לתקן הקבוץ המדיני ושמירתו, מה שהוא, הנה בעם ישראל איננו כן כי אינו צריך ולא הכרחי להם. וביאור זה הוא שצורך המלכים בעם הנה יוכלל בג׳ ענינים, הא׳ לענין המלחמות להושיע את העם מאויביהם ולהלחם בעד ארצם, והב׳ הוא לסדר הנמוסים ולהניח התורות הצריכות לתקונם, והג׳ להכות ולהעניש פעמים שלא כדין כפי צורך השעה אשר זה יאות אל היכולת האלהי המוחלט אשר לו, והנה הג׳ הענינים האלה האומה הישראלית לא תצטרך אליה לא לענין המלחמות ותשועתם מאויביהם לפי שישראל נושע בה׳ והוא הנלחם להם, וכמ״ש (פ׳ הברכה) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה׳ מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך, גם כי השופט הזה יוצא ובא לפניהם במלחמו׳ כמו שמצינו ביהושע וגדעון ושמואל ושאר השופטים, וג״כ לא היו צריכים למלך להנחת התורות והנמוסים כי תורה צוה לנו משה וגו׳, וצוה הוא ית׳ (פ׳ ואתחנן) לא תוסיפו על הדבר וגו׳, ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה׳ אלהי, ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים וגו׳, ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים וגו׳, ולא היה ביד מלך ישראל לחדש דבר בתורה לא לגרוע ממנה, וכמ״ש עליו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, וגם כן לא היה המלך צריך בישראל להכות ולהעניש פעמים לצורך השעה, שזה מסרו הקב״ה לב״ד הגדול מהם הסנהדרין כמו שפירשתי בפ׳ כי יפלא, ומלבד זה הודיענו הש״י שאם השופט כפי המשפט הצודק והמסודר יפטור אדם רשע שהוא ית׳ יעניש את הרשע בדינו הגדול וכמ״ש (פ׳ משפטי׳) מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע ר״ל מה שאתה לא תוכל להענישו כפי הדין אנכי אענישהו, הנה התבאר שג׳ הענינים האלה תשועת המלחמות והנחת התורה והמצות והענש וההכאה פעמים שלא כדין כלם יעשה הש״י לעמו, ולכן היה הש״י מלכם ולא היה להם צורך למלך לשום דבר, כבר בא זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כי מרע״ה אמר (פ׳ בשלח) ה׳ ימלוך לעולם ועד, כי בא סוס פרעה וגו׳ ר״ל כיון שהקב״ה נלחם להם לישראל במצרים ועל הים שטבע אויביהם אם כן הוא ימלוך לעולם ועד ואין להם צורך למלך אחר, בנביאים אמר ישעיהו (סי׳ ל״ג) כי ה׳ שופטנו ה׳ מחוקקנו ה׳ מלכנו והוא יושיענו, ובזה רמז אל ג׳ הענינים שיעשה המלך, אם בענין המשפט לצורך השעה אמר ה׳ שופטנו, ואם לסדר החקים והנמוסים שכלם נקראים חק אמר ה׳ מחוקקנו ר״ל מסדר את החקים לנו, וכנגד המלחמות אמר ה׳ מלכנו והוא יושיענו, ובכתובים אמר (תהלים כ״ד) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי זה מלך הכבוד ה׳ עזוז וגבור ה׳ גבור מלחמה ר״ל שאין ראוי שיקרא מלך הכבוד אדם גשמי כי אם הש״י שהוא עזוז וגבור מלחמה להלחם בעד עמו, הנה התבאר מכל זה שאף שנודה היות המלך הכרחי באומות לא יצדק באומה הישראלית כ״ש שכבר הורה הנסיון בענין מלכי ישראל ומלכי יהודה שהמה היו במורדי אור, המה הסבו לבב בני ישראל אחורנית כמו שידעת מירבעם בן נבט ושאר מלכי ישראל כלם ורוב מלכי יהודה עד שבסבתם גלתה יהודה מעוני, לא כן אנחנו רואים בשופטי ישראל ונביאיהם כלם אנשים אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת, ולא היה אחד מהשופטים שנטה לבבו מאחרי ה׳ לעבוד אלהים אחרים בהפך המלכים שמי ומי מהם נצל, וכל זה ממה שיעיד שהנהגת השופטים טובה, והנהגת המלכים היתה רעה ומזקת ומסוכנת מאד, וכאשר תדע זה תבין באמת כונת הנביא ע״ה באמרו (הושע י״ג) אתן לך מלך באפי, שאינו כמו שפירשו הרמב״ן על מלכי ישראל לפי שלא היו מזרע בית דוד, אבל הוא בהחלט, ראה קשור הפסוקים מלמעלה הלא הם יורוך יאמרו לך אמתת דעתי, אמר שחתך ישראל כי בי בעזרך אהי מלכך איפה ויושיעך בכל עריך ושופטיך אשר אמרת תנה לי מלך ושרים אתה לך מלך באפי ואקח בעברתי, רוצה לומר אתה ישראל שחת עצמך בשאלך מלך, כי בי היה עזרתך ולא במלך ואיה מלכך איפה אשר שאלת מלך להושיעך במלחמות ועתה איפה הוא שאינו מושיע את הערים והשופטים אשר בערים, וזהו אמרו ויושיעך בכל עריך ושופטיך, שהמלך היה לו להושיע את הערים ואנשי המשפט אשר בהם וזהו אמרו אשר אמרת תנה לי מלך ושרים, כי לא נדרתי לך מלך להיותו הכרחי ולא מועיל כי אם בעבור הפצר שאלתך, וכן אמרתי אתן לך מלך באפי שהוא שאול, וכן לקחתיו בעברתי במלחמת הפלשתים:
(יד) ואחרי ב׳ ההקדמות האלה שהקדמתי, שמע פי׳ פרשת המלך וענין המצוה כפי אמתתה, הנה באמרו כי תבאו אל הארץ אשר ה׳ אלהיך נותן לך וירשתה וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי אין בזה מצוה כלל כי לא צוה הש״י שיאמרו זה וישאלו מלך, אבל הנה הוא הגדת העתיד, יאמר אחרי היותכם בארץ הנבחרת, ואחרי הכבוש והמלחמות כלם ואחרי החלוק וזהו אמרו וירשתה וישבת בה אני ידעתי שתהיו כפוים טובה כשתאמרו מעצמכם אשימה עלי מלך לא מפני ההכרח להלחם עם העממים ולכבוש את הארץ כי כבר היא נכבשת לפניכם כי אם להשתוות עם האומות הממליכי׳ עליהם מלכים, ובזה מהסכלות כי היה לכם לשאול מלך בהכנסתכם לארץ ללחום את מלחמותיכם שאז היה הזמן הנאות לצרכו לא אחרי הכבוש והחלוק והישיבה בטח בדד בארץ, וזהו אמרו ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי רוצה לומר לא להכרח ולא לצורך כלל כי אם לעשותכם כמעשה הגוים.
(יד-טו) וסמך לכאן כי תבא אל הארץ ואמרת אשימה עלי מלך. לרמוז שלא יספיק לדבר משפט השופטים בלא אימת מלך. כאומרם שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. ולזה אמר שום תשים עליך מלך. ובתנאי שיהיה אשר יבחר ה׳ אלהיך בו. ואמר זה לפי שאמר אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי. עד שנראה בזה שלא שאלו המלך לתכלית המכוון. אלא ככל הגוים אשר סביבותם. לפי שהם מקנאים במלכי הגוים שיש להם שררה וגאות.
והכתוב אמר אל יקנא לבך בחטאים. לכן אמר כי המלך ראוי שיהיה אשר יבחר ה׳ אלהיך בו. ולא אשר תבחר אתה. אחר שלא שאלת איתו לתכלית המכוון.
ולפי שאולי אפשר שיצאו ממאמר השם בבחירת המלך. ויבחרו הם להמליך מלך עליהם את בן טבאל. ולא ימתינו לבחירת השם לזה אמר כי למעט יש ליזהר שיהיה המלך מעם ישראל. וזהו מקרב אחיך תשים עליך מלך ולא מעם אחר. ולתת לאו על הדבר. חזר לומר לא תוכל לתת אליך איש נכרי. כי אחר שנתנכרו מעשיו לאביכם שבשמים. לא ירחם עליך ויכביד עולו עליך. ולכן חזר לומר אשר לא אחיך הוא:
אשימה עלי מלך ככל הגוים – שתהיה המלכות לו ולזרעו. לא כענין השופטים שהיה השופט מולך הוא בלבד, אבל לא זרעו אחריו. ועל מינוי שופט למלך בזה האופן נצטוו בביאתם לארץ, כאמרו ״ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה״ (במדבר כ״ז:י״ז). אמנם שיהיה המלך כמלכי הגויים מחזיק במלכות הוא וזרעו נמאס אצל האל יתברך. אבל צוה שכאשר יקשו ערפם להעמיד להם מלך בזה האופן, לא יבחרו אלא אדם כשר שיבחר בו ה׳ (פסוק ט״ו), ולא יעביר ישראל על דת, ושלא יהיה איש נכרי (שם), אף על פי שיהיה אדם כשר, ואף על פי שיהיה גבור ואיש מלחמה. וכאשר חטאו בשאלת המלך שימלוך הוא וזרעו ״ככל הגוים״ (שמואל א ח׳:ה׳), היה העונש עליהם בתקלות הקורות להמון בשביל המלך, כאמרו ״וצעקתם ביום ההוא מפני מלככם אשר בחרתם לכם, ולא יענה ה׳ אתכם ביום ההוא״ (שמואל א ח׳:י״ח), וכאמרו ״אתן לך מלך באפי, ואקח בעברתי״ (הושע י״ג:י״א). והיה הרשות במינוי המלך כמו שהיה הרשות ביפת תאר, אשר רמז שסופו לשנאתה ולהוליד ממנה בן סורר ומורה, כמו שקרה לדוד בדבר אבשלום.
אשימה עלי מלך ככל הגויים, a monarch whose authority will be transferred from him to his biological heir after his death throughout the generations. This is quite different from judges, each of whom is appointed for his lifetime, with his heirs having absolutely no claim to succeed their father. The people were commanded to appoint such a hereditary position of king after they had conquered and settled in the land of Israel, the principal reason being to ensure that the Jewish people would not be like a flock without a shepherd, (Moses’ words in Numbers 27,17.)
The fact is that God disapproved of a hereditary type of monarchy such as is customary among the gentile nations, so that He stipulated that if the people insisted on appointing a king who would start a dynasty, the initial king had to be approved not only by the people but by God’s representative on God’s behalf, as we know from Samuel I 8,18. The restrictions in appointing the original king were designed to ensure that such a king could not lead the people away from God’s Torah; on the contrary, they are meant for the people to see in him a shining example of Torah-observance, which in turn would inspire their own piety. Seeing that when the people asked Samuel for a king their purpose was far from what the Torah had legislated having a king for, the people were suitably punished as per the verse in Samuel I 8,18 that we referred to earlier. The prophet Hoseah 13,11 describes God granting the people’s wish as stemming from the fact that He was angry at them. Summing up, we may view the permission to appoint a king as being in the same category as the permission for a soldier to marry a physically attractive prisoner of war. God, the master psychologist, knows that sometimes in order to become wise enough to appreciate the Torah’s prohibitions, an individual, or even a whole nation, must find this out by having chosen in their own wisdom to ignore the Torah’s preferences. David’s experiences with his son Avshalom, born to such a prisoner of war whom he married because he was initially physically attracted to her, bears this out. In fact, his experience with his son Adoniah was not much better. (compare Tanchuma Ki Teytze, section 1).
וְיָשַבְתָה: בה״א, וכן במסו׳1 ל׳ מל׳. [וישבתה].
1. במסו׳: מ״ק-ד על אתר.
כי תבא וגו׳ ואמרת וגו׳ שום תשים וגו׳ – מאומרו כי תבא וגו׳ ואמרת משמע כי לא מצות ה׳ עליהם למלוך מלך אלא אם יאמרו הרשות בידם, וממה שגמר אומר שום תשים שיעור הלשון מוכיח שמצות ה׳ היא להמליך עליהם מלך.
ונראה שכוונת הכתובים היא על זה הדרך לפי שיש במינוי המלך ב׳ גדרים, א׳ שיהיה המבטח בו להנהיג המלחמות בעוצם חכמתו ולצאת כגבור ביום קרב כסדר מלכי האומות, וזה הוא דבר שנאוי בעיני ה׳ כי סדר מלכי האומות לא ילכו בהם אחרי כשרון המעשה אלא אחרי תועליות החושיות הגם שלא ימצא בו דבר טוב מהמושכל, גם ישימו בו כסלם ותקותם ומן ה׳ יסור לבבם, וגדר ב׳ הוא לכבוד ולתפארת ישראל וכדי שה׳ יעשה בזכותו כדרך שהיה ה׳ מושיע ישראל ביד השופטים וביד מלכי ישראל הכשרים, וצא ולמד מדוד המלך וכו׳, ודבר זה הוא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.
ולזה בא דברו הטוב כאן ואמר כי תבא וגו׳ ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים וגו׳ וזה גדר הראשון שזכרנו, וגמר אומר שום תשים וגו׳ פירוש לא יקום הדבר הרע הזה, אלא המשימות שתשים הוא על זה הדרך אשר יבחר ה׳ אלהיך בו, ואמרו רבותינו ז״ל (בתוספתא סנהדרין פ״ג) וז״ל אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי ב״ד של ע׳ זקנים ועל פי נביא וכו׳ ע״כ, ומלך המתמנה בסדר זה אינו כסדר מלך המתמנה על הגוים כמו שבא בדבריהם ככל הגוים. וכפי זה מאמר שום תשים היא מצוה ושלילת גדר שכנגד תנאיה, ולזה נתחכם ה׳ להקדים מאמר ואמרת אשימה וגו׳ להעירך את אשר יכוין אליו לשלול אותו במאמר שום תשים וגו׳, שזולת זה לא הייתי מבין שאוסר לשום מלך ככל הגוים, והגם שיאמרו אשר יבחר אין מובן שבא לאסור ככל הגוים ויהיה זה וזה, ולא חש להבין במאמר שום תשים שהוא רשות מכפל שום תשים.
ותמצא שה׳ הקפיד על ישראל כששאלו בימי שמואל לתת להם מלך (שמואל א ח׳), והענין קשה למה יקפיד ה׳ עליהם והלא לו יהיה שכונת ה׳ בפסוק זה לרשות ולא למצוה סוף סוף הרשות נתונה, וכפי מה שכתבנו יש מקום לה׳ להקפיד על הדבר כיון שצוה ה׳ עליהם לבל יאמרו לשום מלך ככל הגוים כמו שפירשנו ושאלו המלך ואמרו (שמואל א ח׳ ה׳) לשפטינו ככל הגוים לזה הקפיד ה׳, אבל אם היו שואלים להם מלך כרצונו יתברך לא לכח ולגבורה כדרך הגוים היו מקיימין מצות עשה.
וראיתי בסנהדרין פרק כהן גדול (כ׳:) שנחלקו רבותינו ז״ל וז״ל רבי יהודה אומר ג׳ מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה רבי נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך וגו׳ ע״כ, ודברינו עולין לדברי ר׳ יהודה ולא לדברי ר׳ נהוראי, והגם שהלכה כרבי יהודה וכן פסק רמב״ם בפ״א מהלכות מלכים אף על פי כן צריך ליישב הכתוב לסברת רבי נהוראי שפשט אומרו שום תשים יגיד שמצות ה׳ לשום מלך.
ואפשר לומר כי אם ישראל יהיו כשרים ולא ישאלו מלך והיה ה׳ למלך עליהם כדרך אומרו (שמואל א י״ב) וה׳ אלהיכם מלככם, גם ה׳ יחפוץ להיות מלך ישראל הוא לבדו, אבל אם ישראל יכנסו בגדר שאלה שחפצים במלך עליהם אז מצות המלך עליהם לעשותו כאומרו שום תשים, ולזה לא אמר הכתוב שום תשים אלא אחר מאמר ואמרת אשימה וגו׳, וכפי זה אפילו אליבא דרבי נהוראי יפרש שום תשים מצוה אחר שיאמרו אשימה וגו׳.
כי תבא... ואמרת... שום תשים עליך מלך. "When you come to the land…and you will say..l want to appoint a king,…appoint a king over yourself, etc.⁠" The wording: "when you come and you will say, etc.⁠" shows that God did not decree that the people have to appoint a king for themselves. If they want to, however, the Torah gives them the right to do so. The repetition of שום תשים at the end of the verse appears to suggest that it is indeed a positive commandment to appoint a king. Are we faced with a contradiction here?
It appears to us that the best way to understand the wording of the verse is as follows. There may be two reasons why the people want to appoint a king. 1) They want a king with superior intelligence in whose ability to conduct wars successfully they have confidence. They want him to be able to compete successfully with the bravery, etc., of Gentile kings. This is something God mightily disapproves of. The reason for this is that the kings of the Gentile nations are not motivated by what is right but merely what appears expedient, even if objectively speaking their undertakings are not even useful in the long run. Not only that, but they do not trust in God but in their own prowess. The second reason for Israelites wanting a king is that they want their king to represent the glory of Israel, God's people. They want the king to be the kind of person on whose account (merits) God will make the whole nation successful in its undertakings. God had done so repeatedly in the days of the Judges when the merit of the individual judge ensured that God would grant him victory over enemies who were (or appeared) much stronger. King David too enjoyed success all the time becaue he merited God's personal assistance. The request to appoint this kind of king is one which God approves of.
This is why our verse commences with: "when you come to the land and you want to appoint a king over yourself to match what other nations are doing, etc.⁠" Clearly, here the Torah describes the first of the two scenarios we described for the Israelites wanting a king. This is the scenario, which, basically, God does not approve of. The verse concludes with the Torah encouraging us to appoint a king, i.e. שום תשים. This means that the prerequisite for the Israelites appointing a king is that God approves, i.e. אשר יבחר ה' אלוהיך (you consult the Supreme Court of 71 elders who in turn consult with a prophet as they are God's representatives). When a king is appointed on such a basis he cannot be compared to the kind of king Gentile nations appoint for themselves. Under such conditions we are entitled to understand the words שום תשים עליך מלך as a positive commandment. These words are simultaneously a positive commandment and a negative commandment not to appoint the wrong kind of king for the wrong reasons. Without these words I would have assumed that the appointment of a king with the powers of kings amongst Gentile nations was altogether forbidden. Even though the Torah also writes that a Jewish king is subject to being chosen by God, i.e. אשר יבחר ה' אלהיך, this would not have been enough to forbid the monarchy as a valid form of government in a Jewish state. Once the Torah wrote שום תשים, repeating the instruction, it was not worried that we would interpret the verse as merely offering us the monarchy as an option.
You will have noted that God was quite upset about Israel in the days of the prophet Samuel when the people demanded from the prophet that he would appoint a king who would rule over them. (Samuel I chapter 8). At first glance this appears quite out of step with what we have learned here. Why would God (or the prophet) have been upset if the permission to appoint a king was already solidly based on our passage in the Torah? When you consider what we have written you will have no difficulty understanding why God was angry at that time. The Torah had specifically commanded that the reason for establishing a monarchy should not be in order to become more like the Gentile nations; however, this was precisely what motivated the people who demanded that Samuel appoint a king over them. We are told in Samuel I 8,5 that the reason for demanding a king was inter alia לשפטנו ככל הגוים, "to judge us like all the other nations.⁠" It was the rationale for the request which angered God at that time. Had they asked for a king who would be guided first and foremeost by God's wishes, instead of because they hoped to increase their military clout once they had a king, they would have performed a positive commandment with their very request.
We find a dispute in Sanhedrin 20 concerning the three commandments the Israelites were to fulfill after taking possession of their homeland. Rabbi Yehudah said the three were: 1) to appoint a king; 2) to exterminate the descendants of Amalek; 3) to construct a permanent Temple. Rabbi Nehorai claimed that our passage was written only as a response to people who would demand to be ruled over by a king, but that it does not constitute a positive commandment. Our comments are based on the viewpoint of Rabbi Yehudah and this is the halachah. Maimonides also rules like Rabbi Yehudah that appointment of a king is a positive commandment in chapter one of Hilchot Melachim. Nonetheless the viewpoint of Rabbi Nehorai deserves further examination. After all, the plain meaning of the words שום תשים עליך מלך is clearly a commandment and not merely an option.
Perhaps we can understand the situation as follows. If all of Israel were to be righteous, would not request a king, and would be content to let God be their only king as the prophet said in Samuel I 12,13, then God would be willing to act as its exclusive king. If, however, Israel had already reached the stage where they asked for a king other than God or in addition to God, then the commandment שום תשים would become applicable. This may be the reason the Torah did not commence the passage with the words שום תשים, but prefaced it with the words: "if you will say 'I want to appoint a king over myself.'" When you look at the two verses 14 +15 in this way you find that provided the conditions of the first verse have been met even Rabbi Nehorai could agree that the words שום תשים constitute a positive commandment.
כי תבא אל הארץ וגו׳ וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך – מלמד שלא ימנו להם מלך עד אחר ירושה וישיבה. ר׳ נהוראי אומר התורה מדבר בגנאי של ישראל וכה״א בשמואל כי לא אותך מאסו כי אם אותי מאסו ר״י אומר מצוה היא שנאמר שום תשים וגו׳ אלא למה נענשו בימי שמואל לפי שהקדימו וכו׳.
ככל הגוים – זהו הגנאי אף שמצוה לשאול מלך אבל הגנאי שיאמרו ככל הגוי׳.
ואמרת אשימה עלי מלך – אין זה צווי אלא דרך סיפור יאמר, אם אחרי היותכם בארץ יעלה על דעתכם לשאול מלך להשתוות לשאר הגוים, שום תשים וכו׳, ויש בזה ג״כ רמז למה שיהיה, ובדרך נבואה ידבר, כי כן קרה שאמרו לשמואל שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים:
ככל הגוים אשר סביבתי – אין שימת המלך וממשלתו טובה לאומה, כי ה׳ אלהיך מלכך, אלא שתקנא בכל הגוים אשר סביבותיך:
אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי – יש לשאול מה בין מלך ושופט, ולמה השופט נזכר למעלה כדבר מצוי וטבעי בישראל, והמלך נזכר כאן כדבר חדש וזר בישראל, ולקוח ממנהג שאר אומות? ונראה לי כי ההבדל העצמי בין זה לזה הוא כי השופט לא היתה שררתו ירושה לזרעו אחריו, אבל במות השופט היו בוחרים מקרב העם שופט אחר, יהיה מאיזו משפחה שיהיה, כמו שמצאנו בשופטי ישראל, שהיו אחר יהושע. אבל הממלכה היתה ירושה מאב לבן, כמו שכתוב כאן למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו, ולפיכך כשהעמידו את אבימלך לראש אחרי מות אביו גדעון כתוב (שופטים ט׳:ו׳) וימליכו את אבימלך למלך, וכן כשאמרו לגדעון (שם {ח׳:}⁠כ״ב) משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך, היתה כוונתם שלא יהיה כשאר השופטים, אך יהיה מלך ככל המלכים. ומהחלוף הזה שבין שופט למלך נמשך עוד חלוף אחר ביניהם, והוא שהמלך אשר נולד ונתגדל בבית המלך, ומנעוריו ידע שהוא עתיד למלוך, וגם זרעו עתיד למלוך, היה נוהג בגדולה וכבוד ורבנות ככל משפט המלך המפורש בשמואל (א׳ ח׳{:י״א-י״ז}). ולפיכך הוצרכה {ה}⁠תורה להזהירו שלא ירבה לו סוסים ונשים וכסף וזהב. וכל זה לא היה מצוי בשופט שנולד ונתגדל בין ההמון, והיה יודע שאין גדולתו עוברת לבניו אחריו. והנה התורה לא צותה הקמת המלך וגם לא הרחיקה אותה, כי הכל תלוי במעמד האומה, יש זמן שהעם כדאי להתנהג בעצת זקניו וכהניו ושופטיו, ויש זמן שהוא צריך למנהיג יחיד, יש זמן שהוא צריך לשופט (אֵלֶקְטִיף), ויש זמן שהוא צריך לממלכה מאב לבן, והתורה הניחה הדבר לבחירת האומה, ואמרה כשתראו הצורך להעמיד עליכם מלך, תעמידוהו מקרב אחיכם, רק לא ירבה לו וכו׳ והיה כשבתו וכו׳.
והנה בימי שמואל ראו כל העם כי הוא היה זקן ובניו לא היו הולכים בדרכיו, ויטו אחרי הבצע ויקחו שחד ויטו משפט {שמואל א׳ ח׳:ג׳}, והיה אפשר להם לבקש משמואל שיעמיד להם שופט אחר שיהיה ממלא מקומו, ולא יהיה כבניו. אבל כבר נשתנו הדורות, וידעו זקני ישראל כי לפי מעמד העם בימים ההם ושינוי המדות שהיה גובר באומה, ואהבת ההנאות והכבוד המדומה (אטיציזמוס), היתה האומה צריכה למלך שיהיה לו ולבניו עושר וכבוד. לפיכך נתקבצו כל זקני ישראל אל שמואל ובקשו ממנו שישים להם מלך לשפטם ככל הגוים, ולא היה בדבריהם שום רע, כי לא דברו אלא כדברי התורה כאן ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי. אבל הסיבה אשר הביאה את זקני ישראל לשאול כזאת היא היתה דבר רע. והוא שינוי פנימי בדרכי האומה שלא היתה האומה כדאי להתנהג תחת שופט שאין לו עושר ומרכבה ופרשים, וזהו כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם {שמואל א ח׳:ז׳}, כי מה שאמרו הזקנים היא ראיה שהעם כבר נטה מדרכי ה׳ ופנה אל רהבים ואל הכבוד המדומה. ורלב״ג (בשמואל) והמעמר (כאן) חשבו שחטאו הזקנים במלת לשפטנו (שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים, {שמואל א ח׳:ה׳}), שהיתה כוונתם שהמלך ישים משפטים וחקים ככל הישר בעיניו; וזה איננו כלל משמעות מלת לשפטנו, אבל שרש שפט נאמר על גזירת הדיין האומר פלוני זכאי ופלוני חייב (וכמו שמצאנו במלכי יהודה וישראל, שהיו בעלי הריב באים לפניהם לדין), ונאמר על היציאה למלחמה להציל האומה מיד אויביה, וכמו שהיו השופטים שעמדו אחר יהושע, אבל קביעת החקים והתורות לא היתה מעולם מלאכת השופט. ולדעתי זקני ישראל לא חטאו כלל, אבל העם כבר החל להשתנות, והיו צריכים למלך, כמו שראתה התורה האלהית מאז בימי משה.
{כי תבא – ואמרת אשימה עלי מלך – נראה שלא היה בימים ההם מלך ולא יורש עצר מאב לבן, והנה אחרי שיתיצבו בארץ והיה כל אחד תחת גפנו ותחת תאנתו, יתפרד קשר האומה, וכל משפחה וכל שבט יתן לבבו לאחוזת נחלתו ולא יתנו לב על הכלל, כמו שהיה בימי השופטים, ע״כ קרוב הדבר שיבינו משכילי העם כי א״א להם לעמוד בשופט נבחר (elettivo) כי אולי לא יסכימו השבטים כולם בדבר, ומהעדר ההסכמה ישארו בלא שופט, או תהיה מלחמה בין השבטים, או לא ישמעו אל השופט, ע״כ יאמרו ראוי לנו שנשים עלינו מלך קבוע במשפחה אחת. וזה טעם ככל הגוים אשר סביבותי שיש להם משפחת מלכים. והנה התורה לא תתעב שימת מלך, אבל מצוה היא כדברי רז״ל כשיראו עצמם צריכים לכך; ואעפ״כ אולי חטאו בימי שמואל, כי אחר שישבו כמה דורות בלי מלך, לא (היה) הצרך הוא המביאם לשאול להם מלך אבל תאות הכבוד המדומה. ואם מפני שבניו של שמואל לא הלכו בדרכיו, הנה היה להם לומר תנה לנו שופט במקומך, כי גם המלך אשר יתן להם מי יאמר שיהיו כל צאצאיו כמוהו? והנה זה ענין כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו {שמואל א ח׳:ז׳}, אין המיאוס מחמת רוע הנהגתך, אבל הם מואסים בהנהגה אשר על פי ה׳, אשר כל תכליתה הצלחת האומה, ולא תפנה אל רהבים וכבוד כזב, ובו היו חפצים. והגביר כ׳ גבריאל צבי טריאסטי הביא סיוע לדבר ואמר כי שמואל שראה כוונתם ביאר להם משפט המלך, להודיעם איך יכבד עליהם משא הכבוד המדומה ההוא, והם לא אמרו א״כ לא נחפוץ במלך, אבל אמרו כי מלך ימלוך עלינו, הודו בכל מה שאמר להם, כי זה היה רצונם – והנה מלך ככל הגוים אשר סביבותי, אין ענינו אלא מלך מאב לבן; אבל והָיִינו ככל הגוים זה מורה הדעת ובקשת הכבוד המדומה ולא הטוב האמיתי.}א
א. ההוספה היא מהדורה קמא של שד״ל המופיעה בכ״י לוצקי 673(א), כ״י קולומביה X 893.
כי תבא וגו׳ – תכלית המצווה הקודמת היא להבטיח את שלמות קיום התורה מפני כל התעלמות מחובה מצד אחד מחכמי התורה. למצווה הבאה עתה לפנינו יש מטרה דומה: להגן על התורה מפני כל התעלמות מחובה מצד המלך.
הקרבן המכפר על חטא הנשיא (ויקרא ד, כב והלאה) הוא על יסוד ההנחה שיש מלך בישראל. כבר עמדנו על טיבו של קרבן זה והשווינו אותו לחטאת הכהן המשיח ולחטאת בית דין הגדול, ועל יסוד זה ראינו שמעמד המלך הוא לפי הדינים האמורים כאן (עיין פירוש, שם ד, כג).
״כי תבא אל הארץ אשר ה׳ אלקיך נתן לך וירשתה וישבתה בה״ – תיבות אלה, הפותחות את פרשת המלך, אומרות באופן חד⁠־משמעי כבר בהתחלה, שאין זה תפקידו של מלך ישראל לכבוש את הארץ ולהבטיח את ירושת ישראל בה; אין זה מתפקידו לפתח עוצמה לשימוש כלפי חוץ. שכן ה׳ הוא הנותן את הארץ לישראל, ובעזרת ה׳ יכבוש ישראל את הארץ ויישב בה לבטח תחת שמירת ה׳. עזרת ה׳, שמירתו וברכתו מובטחות לישראל שוב ושוב בתורה, וגם משה רבנו הדגישן פעמים רבות בתוכחותיו המכינות את ישראל לכיבוש הארץ. לצורך מטרות אלה ישראל איננו זקוק למלך; כל מה שעליו לעשות – כדי שהבטחות ה׳ תתקיימנה – הוא להיות ״ישראל״; להוכיח שהוא אכן העם הנאמן לתורת ה׳; לזכות בניצחון מוסרי על עצמו מבפנים כדי להיות בטוח בניצחון גם על כל אויב מבחוץ.
כך נתבאר פסוקנו בספרי: ״⁠ ⁠׳אשר ה׳ אלקיך נותן לך׳ – בזכותך״. ה׳ נותן את הארץ לך, וכדי לכובשה אינך זקוק למלך; אתה צריך רק את עצמך, את האני האמיתי שלך. ואכן ההלכה אומרת שאין ממנים מלך אלא ״לאחר ירושה וישיבה״ (קידושין לז:), והגמרא שם שוללת במפורש את הרעיון שתכלית המלכות בישראל היא כיבוש מלחמתי.
ואף על פי כן נאמר כאן: ״ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי״. הווי אומר, שלאחר השלמת כיבוש הארץ, כאשר תשבו לבטח בארצכם, תחושו בצורך למנות מלך למדינה, ומילוי צורך זה איננו רק מוּתר אלא שעל פי ההלכה (סנהדרין כ:) הוא מצווה.
לפי זה המצווה למנות מלך – ״שום תשים עליך מלך״ – תלויה ועומדת עד שמתעורר הצורך למינוי זה; שכן רק אם העם חש בצורך זה הוא יעריך כראוי את מוסד המלוכה, ולא יראה אותו כאובדן עצמאות שנכפה עליו מבחוץ.
התחושה בצורך זה יכולה להתעורר מסיבה אחת בלבד: הם ירצו להבטיח את הגורם היחיד ששמירת ה׳ וברכתו תלויות בו; הם יבקשו להפוך את האומה ל״ישראל״, העם הנאמן לתורת ה׳.
לפיכך אין ספק שהתוספת ״ככל הגוים אשר סביבתי״ יכולה להתפרש באופן הבא בלבד: כל האומות מבקשות לאחד את כל כוחותיהן הלאומיים למען הטובה הגדולה ביותר של אומתן, שלפי השקפתן היא פיתוח הכוח הגדול ביותר כלפי העולם מבחוץ. לשם כך הן צריכות לשעבד עצמן לראש מדינה אחד, שלפקודתו חייבים כל הכוחות הלאומיים לעמוד לצורך מטרה זו.
גם אתה ישראל תחוש בצורך לאחדות לאומית כדי להשיג את הטובה הגדולה ביותר האפשרית עבור עצמך, אך אתה סבור שטובה זו טמונה אך ורק בקיום המלא ביותר של תורת ה׳ בתוכך. לשם כך, גם אתה תבקש לכונן אחדות לאומית על ידי השתעבדות לראש מדינה אחד. אולם תפקידו של ראש מדינתך יהיה להתייצב בראש בין כל היהודים הנאמנים לתורה – להאיר דרכם עם כל האצילות המוסרית של נאמנותו לתורה. בהיות רוח ייעודך ממלאת את לבו, הוא יבקש לרכוש את כל הלבבות והדעות לרוח זו, במחשבה, בדיבור ובמעשה. בכוח דברו, בדוגמתו האישית וביוקרתו האישית, הוא ייאבק בכל דבר שיפגע ברוח זו. עליך להעמיד את כל כוחותיך לפקודתו, כדי שיילחם ויגן על ייעודך הלאומי מבית.
ואכן, זהו ייעודו האמיתי של המלך בישראל, שכן עם פיזור האומה ברחבי הארץ, הועמדה בפניה סכנה: התנכרות פלגיה היחידים לתפקידם המשותף והמוסרי האחד כאומה. מינוי המלך אמור להילחם בסכנה זו, ועל כך מעידים החלקים ההיסטוריים של התנ״ך, המספרים על חוסר נאמנותו של ישראל. ברגעים בולטים במיוחד של חוסר נאמנות זו – כגון פסל מיכה ופילגש בגבעה – הכתוב חוזר ומפרש, חוזר ומקונן: ״בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה״ (שופטים יז, ו; יח, א; יט, א; כא, כה).
המניעים והמטרות של בחירת המלך הראשון בימי שמואל (שמואל א פרק ח) עמדו בניגוד גמור לייעוד מקורי זה של המלך בישראל. שמואל הוכיח את העם: ״וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי⁠־עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי⁠־מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ, וַה׳ אֱלֹקיכֶם מַלְכְּכֶם״ (שם יב, יב). האשמה זו אינה מותירה מקום לספק: הם ביקשו לבחור במלך לצורך הגנה מאויבים חיצוניים, והתעלמו לחלוטין מההגנה התלויה אך ורק בה׳ ושיש לצפות לה ממנו. הם ביקשו מלך לא רק על פי הצורה אלא גם לפי רוח של הגויים, כפי שעולה באופן חד⁠־משמעי מדרישת העם: ״וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם⁠־מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ, וְהָיִינוּ גַם⁠־אֲנַחְנוּ כְּכָל⁠־הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת⁠־מִלְחֲמֹתֵנוּ״ (שם ח, יט,כ). בפסוק זה, ״ושפטנו מלכנו״ מתבאר על ידי ״ויצא לפנינו״ הבא מיד לאחריו, שמשמע ממנו ש״ושפטנו״ אין כוונתו ״עשיית משפט מבית״ אלא ״ייצוג משפטי״, ״הגנה כלפי העולם שמבחוץ״, ובמובן זה כל האנשים שקמו להגן על עצמאות ארץ ישראל ועם ישראל קרויים ״שופטים״.
״שפט את⁠־״ פירושו בעיקר, לעזור למישהו לקבל את המגיע לו בצדק. כך: ״שִׁפְטוּ⁠־דָל וְיָתוֹם״ (תהילים פב, ג), ״שָׁפְטֵנִי ה׳ כְּצִדְקִי״ (שם ז, ט), ״יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ״ (ישעיהו א, כג), ״כִּי⁠־שְׁפָטוֹ ה׳ מִיַּד אֹיְבָיו״ (שמואל ב יח, יט,לא) וכן עוד במקומות רבים. לפיכך דברי זקני ישראל: ״שִׂימָה⁠־לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל⁠־הַגּוֹיִם״ (שמואל א ח, ה), גם הם מתפרשים רק במובן זה. או שמא היה בדעת הזקנים עשיית משפט כלפי פנים, בעוד שהעם ביקש מלך אך ורק לצורך הגנה צבאית מפני אויבים מבחוץ, כפירוש חז״ל: ״זקנים שבדור כהוגן שאלו שנאמר ׳תנה לנו מלך לשפטנו׳, אבל עמי הארץ שבהן קלקלו שנאמר ׳והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו׳⁠ ⁠⁠״ (סנהדרין כ:).
האמת היא, שבאותה העת, זמן המלוכה הנידון בפרשתנו עדיין לא הגיע. כאן אנו עוסקים במלכות העוברת בירושה, והכתוב אומר במפורש שהתנאי המוקדם לכך הוא ירושה וישיבה; אך תנאי זה עדיין לא נתקיים במלואו. אַל יכונן המלך את בית מלכותו לפני שנשלמה מלאכת הכיבוש, ואַל לו לעלות על כס מלכותו העובר בירושה כשהוא מעוטר בעטרת ניצחון במלחמה. האומה עצמה, המאוחדת תחת הנהגת ה׳, בשמיעה נאמנה לקולו, תשלים את מלאכת הכיבוש; ולאחר שתירש את הארץ כולה, תחלק אותה לפי ציווי ה׳ ותחת הנהגתו. לא על זה יבסס המלך את זכותו לכוח ולשלטון; לא בזכות חלקו בכיבוש הארץ ידרוש את המלכות לו ולבניו אחריו. אלא תחילה יש לכבוש ולחלק את כל הארץ, ורק לאחר שכל ישראל יישבו על אדמתם, ויתמסרו לייעוד השלום של האומה – רק אז תגיע העת למלכות.
כדרך שהמקדש מאחד את העם באופן סמלי, כך המלך מאחד את העם במציאות הממשית. לשניהם צריכה לקדום ירושה וישיבה, שכן המלך מתמנה לפעול להשכנת השלום בעם ישראל.
רק מלחמה אחת נותרת באחריותו של המלך, המלחמה הסופית לפני בניין המקדש – הווי אומר המלחמה בעמלק (עיין שם), אשר לאחריה תחזור החרב לנדנה לנצח.
חזון זה, כמו כל תורת ה׳ בצורתה המושלמת ביותר, לא התקיים. הוא עדיין שייך לעתיד.
בספרי מתפרש פסוקנו כך: ״⁠ ⁠׳אשר ה׳ אלקיך נותן לך׳ – בזכותך, ׳וירשת וישבת בה׳ – בשכר שתירש תשב״. הארץ תינתן לך בזכותך המוסרית, ורק אם תקיים את מצוות הכיבוש בשלמותה תשב בארץ לבטח ובקביעות.
אף אחד מתנאים אלה לא התקיים. הכיבוש נותר בלתי שלם; והשבטים, שנמשכו אחרי פיתויי ההתנחלות, אפשרו לרבים מיושבי הארץ – על דעותיהם ומנהגיהם האליליים – להישאר, והם מצידם חזרו והשפיעו על שבטי ישראל ללכת אחר דרכיהם הרעות.
נמצא שבימי שמואל, הזמן לבחירת מלך עדיין לא הגיע. היה צורך להשלים תחילה את השיבה אל ה׳ שהחלה על ידי עבודת שמואל, ועל ידי כך היו זוכים לעזרת ה׳ להשלמת כיבוש הארץ.
אולם העם, מתוך מחשבה שהוא יכול לוותר על שני יסודות אלה, עשה ככל הגויים אשר סביבותיו. במקום השיבה המוסרית אל ה׳, ובמקום סייעתא דשמיא, הוא ביקש מלוכה העוברת בירושה לצורך עריכת מלחמות – וזה היה החטא.
על פי האמור יתבארו דברי ר׳ יהודה בספרי: ״והלא מצווה היא מן התורה לשאול להם מלך שנאמר ׳שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה׳ אלקיך בו׳, ולמה נענשו בימי שמואל? לפי שהקדימו על ידם״. הפגם היה בבחירת המלך מוקדם מדי. הם שאלו להם מלך בזמן שעדיין היה צורך להבטיח את ירושת הארץ; נמצא שהם ביקשו מלך בטרם עת כדי לקדם את ענייניהם החומריים (המדומים).
(״על ידם״, כדוגמת ״על ידי בנו ובתו הגדולים״ וכו׳, ״קוצץ אדם על ידי עצמו״ [בבא מציעא צג.], ״השוקל על ידי כהן״ וכו׳ ״השוקל על ידי עני״ וכו׳ [שקלים א, ו,ז] ועוד. מפרשי הספרי מבארים את תיבות ״ככל הגוים אשר סביבותי״ [הבאות לאחר הציטוט הנ״ל מהספרי] כאילו הן מוסבות על תיבות ״על ידם״ שמיד לפניהן. אולם ברור שתיבות ״ככל הגוים אשר סביבותי״ קשורות אל האמור לאחריהן, והן הכותרת של מאמר חדש. הן חסרות גם בתוספתא לסנהדרין [פרק ד] המביאה מאמר זה של ר׳ יהודה, וגם במהדורת הספרי עם הגהות הגר״א מווילנא הפיסוק הוא לפי פירושנו.)
״משפט המלך״, כמתואר על ידי שמואל (שמואל א ח, יא והלאה) מעניק למלך שליטה מוחלטת על אנשי העם ועל נכסי העם. תיאור זה נועד להניא את העם מלבחור מלך שכזה, כפי שנראה ברור לחלוטין מהכתוב המספר איך לא הצליח תיאור זה להניא את לבם: ״וַיְמָאֲנוּ הָעָם וגו׳ וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי וגו׳, וְהָיִינוּ״ וגו׳ (שם, פסוקים יט–כ). אף על פי כן, לפי דעה אחת, שנתקבלה להלכה (סנהדרין כ:), ״כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו״, וכל השליטה המוחלטת המתוארת שם, עומדת לרשותו של המלך על פי הדין.
אולם נראה שזה לא המשפט המקורי של המלך שפרשתנו התכוונה אליו. אלא זהו המשפט למלך שהעם שאל משמואל, ושמואל נענה לבקשתו. שכן העם ביקש מלך כדוגמת מלכי האומות של אותה תקופה, מלך שתפקידו העיקרי הוא לפתח כוח צבאי גדול ורב כדי להטיל אימתו כלפי חוץ. מלך מהסוג הזה זקוק לשליטה מוחלטת על דמם וממונם של נתיניו, בהתאם לזכויותיהם של מלכי האומות באותה תקופה. הוא חייב שיעמדו לרשותו כל אנשי האומה ורכוש האומה, כדי שיוכל לקרוא לדגל בכל רגע שירצה את כל הכוח הלאומי ולהכין את האומה למלחמה. העם ביקש ביודעין מינוי מלך כמלכי האומות ולמטרותיהם של מלכי האומות. בכך הוא ויתר על כל עצמאותו לטובת המלוכה שתתמנה מעתה והלאה; ומאז הדין הוא ש״כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו״.
בחירתו של מלך מסוג זה לא הייתה כוונתה המקורית של תורת ה׳. אלא ה׳ נענה לבקשת ישראל אך ורק לצורך חינוך האומה. שכן העם הרואה את ישועתו בזה יבוא להכיר, באמצעות ניסיון מר, גם סוג זה של מלוכה, כפי שבא לידי ביטוי בדברי הנביא: ״שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל [הוי ישראל, החרבת את עצמך] כִּי⁠־בִי בְעֶזְרֶךָ [אולם בי יהיה עזרך], אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא [היכן הוא אפוא מלכך] וְיוֹשִׁיעֲךָ בְּכָל⁠־עָרֶיךָ, וְשֹׁפְטֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ, תְּנָה⁠־לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִים, אֶתֶּן⁠־לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי״ (הושע יג, ט–יא).
בין המלכים שנתמנו על יסוד בקשה זו של העם, היה אחד אשר אישיותו כללה את כל התכונות הדרושות למלך. הייתה לו היכולת הצבאית לנצח בהגנת העם והארץ, ובה בעת היה מלא באידיאל הרוחני של מלך ישראל ״אחרי לבבו של ה׳⁠ ⁠⁠״. לפניו ולאחריו לא קם אדם כמוהו, אשר שר את שיר ישראל על יחסי האדם והעם אל ה׳. בצלילים נלהבים ומעוררי השראה נתן ביטוי לרעיונות ולרגשות, ודרך מזמוריו הפך ליוצרו ונושאו של רוח עם ישראל. עד עצם היום הזה, וגם הרבה מעבר לחוגים יהודיים, במישרין או בעקיפין, כל נפש המבקשת דעת אלוקים ועזרה מאת ה׳ מתרוממת אל ה׳ על כנפי שירתו. במלך הזה, דוד בן ישי, נתגלו שני צדדי המלוכה היהודית – החרב וגם הכינור, המנהיגות הרוחנית של העם לצד ההגנה המנצחת של האומה כלפי חוץ. אחד מהמשוררים הלאומיים שהתעורר מרוח דוד המלך, קרא לו בפשטות ״מציאה״, שהרי ה׳ ״מצא״ אותו והחשיב אותו לכלי שרת למלאכתו: ״מָצָאתִי דָוִד עַבְדִי״ (תהילים פט, כא).
מלך זה הקדיש ה׳ להיות שורש המלוכה של שושלת יוצאי חלציו המגעת עד לאחרית הימים; ודור אשר יבוא, שיקיים את תורת ה׳ בשלמות, יביא גם להתקיימותו המלאה של מלך התורה בישראל. מלך עתידי זה יביא לקיומה של מציאות זו (עיין ישעיהו יא), ותנוח עליו ״רוּחַ ה׳, רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה׳⁠ ⁠⁠״. במאמר פיו ימשול על כל הארץ, ומפני רוחו יכלה הרשע. הוא יגביר את הצדק ואת האמונה, עד כדי כך ש״וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ״; ועל הארץ השואפת אל הר מקדש ה׳ לא יימצא כל רע או אוון, ״כִּי⁠־מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת⁠־ה׳ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים״. המלך הזה העתיד לקום יוציא לפועל את החזון של מלך התורה. הוא ייצא כ״חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי״, שככל הנראה נכרת כבר לפני זמן רב; ״וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה״, היינו שכזמורה שמייחלים לה זמן רב הוא יצמח משורשיו שהיו מכוסים בעלטה.
הצד המלחמתי של מלכות דוד פסל אותו מלבנות את מקדש ה׳ (עיין דברי הימים א׳ כב, ח), ותפקיד זה הושאר לבנו, שלו הוריש דוד את השלום שהוא נלחם עבורו וניצח. אך צד זה של מלכות ״ככל הגוים״ התקיים אצל בנו אפילו בזמן שלום. ״שלמה״, בנו הדגול של דוד, שר השלום, אשר חכמתו האירה את עיני עמו והדהימה עמים רחוקים, לא היה מלך לפי חזון התורה. הוא לא קבע כחזונו להביא לשלמותו הרוחנית והמוסרית של עמו, אלא נהג בדיוק כדרכי השלום של מלכי ״כל הגוים״. בנותיהם נעשו נשותיו, והוא התחרה עם מלכים אלה ואפילו עלה עליהם בבקשת פאר ומותרות. כאשר עבר על שלושת חלקי מצוות התורה למלך, והִרבה לו מאוד סוסים ונשים ואוצרות גדולים מלאי כסף וזהב, הרי שהוא עצמו הרס את יסודות מפעלו, ובכך סלל את הדרך למחריבי המקדש שהוא בנה לתורת ה׳. מסורת עתיקה אומרת: ״בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים והעלה שירטון ועליו נבנה כרך גדול של רומי״ (סנהדרין כא: לפי גירסת הילקוט).
[כז] כי תבא אל הארץ וירשתה – עקר הכוונה ללמד שלא נתחייבו בזה עד אחר ירושה וישיבה כמ״ש בקדושין (דף לז), ודברי הספרי הם דברי אגדה שהגם שאין מצוה זו נוהגת עד אחר ירושה וישיבה בכ״ז גדול כח המצוה שיקדים שכרם קודם שבא העת להתחייבות המצוה ויעזר להם לבא אל הארץ ושבשכר הביאה יכבשו וישבו ויזכו לקיים מצוה זו:
[כח] ואמרת אשימה עלי מלך – לר׳ יהודה הוא צווי אני מצוך שתאמר אל הנביא והסנהדרין אשימה עלי מלך, דאין לפרש ואמרת היינו אם תאמר, דהא אמר שום תשים הרי מצווים לשום מלך וא״כ מצווים לאמר אשימה, ומה שנענשו בימי שמואל היינו מפני שהקדימו על ידם, ודבר זה פרשתי היטב בפירושי לס׳ שמואל שם, שצווי המלך הוא רק בעת שמתנהגים כפי דרך העולם והטבע שאז צריך שיהיה עליהם איש אחד שינהיגם בעניני הכלל, ללחום מלחמותיהם ולשפטם, אבל בימי שמואל שהיו מונהגים ע״י זכותו של שמואל בהנהגה נסיית אלהית וה׳ היה המלך היוצא לפניהם ללחום מלחמותיהם ויתר עניניהם לא היה צורך להם למלך, וכמ״ש הלוא קציר חטים היום אקרא אל ה׳ ויתן קולות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם וגו׳ לשאול לכם מלך (שמואל א י״ב:י״ז), ר״ל אחר שאתם רואים שבחיי אתם מונהגים ע״י ה׳ בהנהגה נסיית ע״י תפלתי לא היה לכם לשאול מלך בחיי, רק אחר מות שמואל שאז נפסק הענין הנסיי והיתה הנהגתם בדרך הטבע אז היו מצווים לשאול להם מלך, ועז״א חז״ל ששאלוהו שלא בעונתו ר״ל שבחיי שמואל לא היה הזמן לזה, וז״ש ולמה נענשו בימי שמואל מפני שהקדימו על ידם, ודעת ר׳ נהוראי שמ״ש ואמרת אשימה עלי מלך אינו צווי רק בגנאי ישראל מדבר שעתידים אתם להתרעם ולומר כך, ובסנהדרין (דף כ ע״ב) ר׳ נהוראי אומר לא נאמרה פ׳ זו אלא כנגד תרעומתם, וע״ז הוסיף ר׳ נהוראי שבקשו כדי להעבידם ע״ז כמ״ש והיינו גם אנחנו ככל הגוים, ואמר השם שבעת שתאמרו כך אז שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה׳ אלהיך בו, לא שינהג אתכם בדרכי העכו״ם שסביבותיכם, ועי׳ בפי׳ שמואל שם הארכתי בזה:
ואמרת וגו׳: אין הפירוש ׳אמירה׳ כמשמעו בפה, אלא כלשון ״ואמרת אוכלה בשר״ (לעיל יב,כ) וכדומה1. אכן לפי לשון זה היה במשמע שאין זו מצוה במוחלט למנות מלך אלא רשות2, כמו ״ואמרת אוכלה בשר וגו׳⁠ ⁠⁠״, והרי ידוע בדברי חז״ל דמצוה למנות מלך3, וא״כ למאי כתיב ״ואמרת וגו׳⁠ ⁠⁠״4.
ונראה, דמשום דהנהגת המדינה משתנית אם מתנהגת ע״פ דעת מלוכה או ע״פ דעת העם ונבחריהם. ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט. ודבר זה5 אי אפשר לעשות ע״פ הכרח מצות עשה, שהרי בענין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצות עשה6. משום הכי אי אפשר לצוות בהחלט למנות מלך7 כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך ע״פ שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון, או אז מצות עשה לסנהדרין8 למנות מלך9.
והא ודאי אי אפשר לפרש שאין בו מצות עשה כלל10 אלא כמו (לעיל יב,כ) ״ואמרת אוכלה בשר... וזבחת מבקרך וגו׳⁠ ⁠⁠״ שאינו אלא לאו הבא מכלל עשה שלא לאכול בלי שחיטה, הכי נמי נימא דהכי פירושו, ״שום תשים עליך מלך אשר יבחר וגו׳⁠ ⁠⁠״ – דוקא ״אשר יבחר״11. אי אפשר לפרש הכי, דאם כן מאי איריא ״וירשתה וישבת בה״ ולא קודם, הא אפילו קודם ירושה שרי לעשות מלך, שהרי יהושע היה כמו מלך כמו שכתב הרמב״ם הלכות מלכים (רמב״ם מלכים א׳:ג׳12 ג׳:ח׳13) יע״ש, וכן הוא בסנהדרין (רמב״ם סנהדרין י״ח:ו׳)⁠14, אלא על כרחך מצוה היא, ומ״מ אין סנהדרין מצווין עד שיאמרו העם שרוצין בהנהגת מלך15. ומשום הכי כל משך שלש מאות שנה שהיה המשכן נבחר בשילה לא היה מלך16, והיינו משום שלא היה בזה הסכמת העם17.
ככל הגוים אשר סביבותי: לא לענין משפטים מיירי, דזה אסור לנו מלצאת ממשפטי התורה, ומשום הכי הקפיד הקב״ה על ישראל18 בימי שמואל כשאמרו (שמואל א ח,ה) ״שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים״19 וגו׳⁠ ⁠⁠״. וגם לא לענין מלחמה עם אומות העולם20, שגם זה הקפיד הקב״ה ואמר לשמואל (שם פסוק ז׳) ״לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם״, פירוש, לא כוונו לענין משפטים שנוגע לשמואל, אלא לענין מלחמה21, שהיו בכל ימי השופטים בלי משגיח קבוע על צרכי הכלל בענין מלחמה עם אומות העולם, עד בוא דבר ה׳ ע״י שופט, אך המה רצו שיהיה מלך משגיח על זה22, ועל זה הקפיד הקב״ה23. אלא פירוש מקרא דילן ״ככל הגוים אשר סביבותי״24 היינו לענין הנהגת המדינה, וכמו שכתבתי, דבזה משתנים דעות בני אדם היאך מתנהג יותר בטוב, ומשום הכי נדרש להסכמת המדינה לאמר ״אשימה וגו׳⁠ ⁠⁠״.
1. שמשמעותו – רצון או כוונה, וכמו (שמות ב,יד) ״הלהרגני אתה אומר״ – מתכוון, מתכנן.
2. שהרי לשון עבר עם וי״ו לפניו ניתן להסביר או כלשון ציווי או כלשון עתיד רגיל, ואם ה׳אמירה׳ הוא במשמעות תכנון או רצון, לא יתכן לצוות על זה.
3. סנהדרין (כ,ב): וכן היה רבי יהודה אומר, שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ – להעמיד להם מלך... (עכ״ל). ובספרי (פיסקא קנ״ו) היא שנויה במחלוקת בין רבי יהודה ורבי נהוראי, והרמב״ם בספר המצוות מצות עשה קע״ג פסק כרבי יהודה. [ועיין בספרנו ׳סוגיות בפרשת שופטים׳ בסוגיית המלך, עמודים קמ״ד עד קנ״ג].
4. אך הרמב״ן כתב, וז״ל: על דעת רבותינו (שהיא מצוה) הוא כמו ׳ותאמר׳ – אמור אשימה עלי מלך... כי מצוה שיבואו לפני הכהנים הלויים ואל השופט ויאמרו להם ׳רצוננו שנשים עלינו מלך׳.
5. להכריע בין שלטון מלוכה ובין שלטון העם (דמוקרטיה).
6. טיעון מקורי של רבינו.
7. לכן ׳הלשון הבינוני׳ (כפי הגדרת הרמב״ן) המשאיר את האפשרויות פתוחות (ועיין ביסוד זה בספרנו ׳פשוטו של מקרא׳ מדור ב׳ פרק 3]. אך יש להדגיש שמפשטות לשון הרמב״ם בהלכותיו לא משמע כדעת רבינו, שיש תנאי של רצון ישראל וכו׳, כי הרמב״ם לא הזכיר כלל מענין זה, וצ״ע. וכן הקשה בספר ׳בשבילי אורייתא׳ – (בשבילי המלך סימן א׳). יש להדגיש שהרמב״ן בודאי סותר את דברי רבינו ש״ואמרת״ היא מצוה. ויש לעיין בהקדמת האברבנאל לספר שופטים.
8. רמב״ם הלכות מלכים (א,ג): אין מעמידים מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו.
9. אך לא ברור ע״פ רבינו מי הם ״העם״ שמסכימים על רצונם למלך ובאים לסנהדרין שימנוהו, כי עד כה הבנו שהסנהדרין הם מייצגים את רצון העם, אך מרבינו משמע שהן שתי רשויות. ועיין בזה ב׳משנת יעקב׳ – הפלאה (הלכות שבועות עמ׳ ל״ג).
10. כאילו כתוב ׳וכי תאמר אשימה עלי מלך׳.
11. כלומר, כשתאמר ותרצה לשים עליך מלך, תשים את מי שה׳ יבחר, ואין זו כלל בחירה שלך ומינוי שלך.
12. רמב״ם הלכות מלכים (א,ג): אין מעמידים מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו.
13. כל המורד במלך ישראל – יש למלך רשות להרגו... ״כל איש אשר ימרה את פיך״ (יהושע א,יח), וכן המבזה... (עכ״ל).
14. מנא הני מילי (שאין מוציאין למלחמת הרשות אלא ע״פ בית דין של שבעים ואחד), אמר ר׳ אבהו, דאמר קרא (במדבר כז,כא) ״ולפני אלעזר הכהן יעמוד, הוא״ - זה מלך, ״וכל בני ישראל אתו״ - זה משוח מלחמה, ״וכל העדה״ זה סנהדרין. וכתב רש״י ביומא (עג,ב) ׳דהא ביהושע משתעי קרא׳. וכן כתב ב׳יד רמה׳ סנהדרין שם: דהא יהושע במקום מלך הוה. וכן מוכח בסנהדרין (מט,ב), עיי״ש. בזה באריכות ב׳משמר הלוי׳ על פרשת יתרו.
15. כלומר, זו מעין מצוה קיומית אבל לא חיובית.
16. עד תקופת שמואל, כשאז, לראשונה, העם אכן בקשו מלך.
17. סתם רבינו ולא נימק מה קשר בין אי הסכמת העם ובין היות המשכן ׳נבחר׳ בשילה.
18. דיון נרחב בין חכמי הדורות מה היתה סיבת ההקפדה, רבינו יסביר את ענין בפשיטות.
19. ״וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו״. מצודת דוד: כי המשפט מסור הוא לשופטים לדון ע״פ התורה, ולא למלך לדון ע״פ דעתו.
20. שמואל א׳ שם ״ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו״.
21. כפי שחזרו ואמרו לאחר מכן (פסוק כ׳) ״ושפטנו מלכנו, ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו״. ועיין ברד״ק שם פסוק ה׳.
22. רצו ׳למסד׳ את הנהגת האומה.
23. כי בזה לא יראו ולא יחושו את השגחת ה׳ על עמו.
24. כחלק מ״ואמרת״ – עיין ד״ה ואמרת.
(הקדמה) פרשת המלך
המבקרים די וויטי, בליק, ריהם ואחרים טוענים, כי חס ושלום לא נאמרה פרשה זו על ידי משה רבינו, ואלה טענותיהם:
1) אין זה מתקבל על הדעת, כי בימי משה רבינו נאמרה פרשה המתייחסת לתקופה מאוחרת יותר.
2) לפי דעתם אינה תואמת התחוקה המלכותית לתורה ואינה מבוססת במערכת השלטון התיאוקראטי שבישראל.
3) לפי השקפתם כאילו מוכיחה ההיסטוריה שלא היתה קיימת מצות מינוי המלך, כי: א) במשך כל תקופת השופטים לא העלו ישראל על דעתם לקיים מצוה זאת. ב) כאשר בקשו ישראל למנות להם מלך בימי שמואל, ראה הנביא בזה חטא גדול והרבה להתנגד לכך. ג) גם העם אינו מזכיר את מצות התורה, ובשעה שכתב שמואל את משפט המלוכה על ספר, כמו שכתוב בשמואל א י׳:ט״ו, לא התייחס כלל למצות התורה.
על הטענה הראשונה מיותר הוא להשיב. יוצאת היא מההנחה שהמצוות שניתנו בימי משה לא ניתנו אלא עד כמה שהוצרכו לאותו דור; סתירה להשקפה זו הננו מוצאים כמעט בכל דף של התורה וגם השכל הישר יודה בכך, כי מחוקק אינו מצווה חוקיו לזמנו בלבד, אלא מתחשב הוא בכל מיני מצבים עתידים אפשריים. על אחת כמה וכמה, התורה שניתנה מפי הגבורה.
גם הטענה השניה, כאילו תחוקה מלכותית אינה תואמת את השלטון התיאוקראטי של התורה, נסתרת מכמה מקומות שבתורה. בבראשית י״ז:ו׳ מבטיח הקב״ה לאברהם אבינו ע״ה: ״ומלכים ממך יצאו״, ושם ל״ה:י״א נשנית הבטחה זאת ליעקב אבינו ע״ה: ״ומלכים מחלציך יצאו״. בברכתו של יעקב אבינו ע״ה נזכר שבחו של שבט יהודה, כי ממנו יצאו מלכים אשר תחת שלטונם יגיעו ישראל לשיא הגדולה (בראשית מ״ט:ח׳ ולהלן). כבר הוכחנו במקום אחר, כי ה״נשיא״ הנזכר בשמות כ״ב:כ״ז (ונשיא בעמך לא תאור) ובויקרא ד׳:כ״ב (אשר נשיא יחטא) הוא המלך. גם בלעם, הנביא שבאומות, מבשר (במדבר כ״ד:י״ז): ״דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל וגו״, וכבר הסכימו רוב המפרשים שהכוונה לדוד המלך ע״ה.
הרי מצאנו כי אף באותן פרשיות שבתורה, שאף המבקרים מודים בעתיקותן, מפאר הכתוב את המלכות, אם כן מנין להם שאין היא מתאימה לתחוקתו של משה רבינו ע״ה? בכל אופן, הראשונים אשר תיארו את תחוקתו של משה רבינו, לא ראו סתירה בין תורת משה לבין שלטון מלכותי, ואף אנו נאמר, כי לא די בכך שאין ביניהם סתירה, אלא אדרבא יש בתורה נטיה לכך, אמנם רק בתנאים מסויימים, אשר מתוכם נלמד להשיב גם על הטענה השלישית (שמתוך ההיסטוריה).
הפרשה העיקרית שהננו דנים בה, היא בשמואל א פרק ח, המספרת לנו כי בני ישראל בקשו משמואל למנות מלך, והדבר היה רע מאד בעיניו. המבקרים מרחיקים לכת עד כדי לומר, שגם שמואל וגם בני ישראל לא ידעו על פרשת המלך שבתורה ואף לא על הבטחתו של הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו.
ראשית כל הננו מעירים, כי פרשת המלך (דברים י״ז:י״ד) מתחילה במלים: ״כי תבוא אל הארץ אשר ה׳ אלהיך נותן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי״, זאת אומרת, שהפרשה מדברת בזמן שהארץ לא נכבשה ולא נתחלקה עדיין, דהיינו בזמנו של משה רבינו. מתוך כך ״מוכרחים״ המבקרים לטעון, שכאילו רק תלו פרשה זאת במשה; אבל אף לפי דעתם היו חייבים להביא על טענה שכזאת הוכחות הרבה יותר חזקות מאלה שנזכרו עד כאן, אשר אין בהן ממש כלל וכלל.
אילו היה שמואל מתנגד ברצינות לשלטון המלכותי כשלעצמו ולא היה רואה שום אפשרות להתאימו לשלטון התיאוקראטי, אם כן היתה זאת סתירה לא רק עם התורה, אלא אף עם ספר שמואל עצמו, או שספר שמואל א יסתור את עצמו. בשמואל א ב׳:י׳ נאמרה נבואת חנה: ״ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו״, זאת אומרת שהיא מדברת על מלך הנבחר ונמשח על פי הגבורה ״מלכו⁠־משיחו״. עוד מצאנו, כי איש האלהים אמר לעלי: ״והקימותי לי כהן נאמן והתהלך לפני משיחי כל הימים״ (שמואל א ב׳:ל״ה). ובכן כיצד יתכן שבספר שמואל א חנה ואיש האלהים מדברים על משיח ה׳, אם מצד שני היה שמואל הנביא רואה בעצם שלטון המלך דבר המתנגד לרצון השי״ת והתורה?
לאמיתו של דבר לא התנגד שמואל לשלטון המלכות כשלעצמו, אלא להלך הרוח שגילה העם בשעת דרישתו את המלך ולהבנתו המוטעית בנוגע לתפקידו של המלך. על פי תורתנו הקדושה אינו דומה תפקידו של מלך ישראל לתפקידם של מלכי אומות העולם, כי גם תפקיד עמנו הקדוש אינו דומה לתפקידם של אומות העולם, והמלך הוא נציג כל העם. על כן אמרה התורה, שאין למנות מלך אלא אחרי כיבוש הארץ וחלוקתה. תחילה ״וירשתה וישבתה בה״ ואחרי כן ״שום תשים עליך מלך״, רק אז הנך רשאי למנות לך מלך.
זאת אומרת, שאין זה מתפקידו של המלך לכבוש ארצות, כי אין זה תפקיד העם הקדוש להיות עם כובש. גם אין זה מתפקידו של מלך ישראל לחוקק חוקים, אלא ״וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו׳⁠ ⁠⁠״, הוא חייב להכיר בתורה בתור חוק יחידי. גם אין צורך למנות לשם הגנת הארץ, שכן אם ילכו ישראל בדרכי ה׳ הובטחו בתורה שהשי״ת ישמור אותם, ואם לאו חס ושלום, אף המלך לא יעזור להם כלום, כמו שאמר שמואל: ״גם אתם גם מלככם תספו״. זאת אומרת, כי תפקידו של מלך ישראל אינו אלא להקים את הדת על תלה, להרביץ תורה בישראל, ומתוך היותו נציג העם ומתוך שכל כחות העם עומדים לרשותו, עליו להנחות את העם לקראת מטרתו.
עכשו נתבונן לשם איזו מטרה דרשו בני ישראל מלך משמואל, ואיך מתייחסת דרישה זאת כלפי מצות תורתנו הקדושה.
בפרק ח נאמר, כי העילה לדרישת המלך היה אי⁠־הצדק של בני שמואל. אבל אם כן היה די להם לדרוש שופטים אחרים ואין ספק כי שמואל היה מסכים לכך. אם כן הדבר ברור, כי התנהגותם של בני שמואל לא היתה אלא תואנה, כדי להציג את דרישתם בגלוי. הגורם האמיתי לבקשת המלכות הוא הרבה יותר עמוק והוא מושרש במצב המדיני של אותה התקופה. כשפורצת מלחמה בין שתי מדינות, גורם אמנם מאורע מסויים להתלקחות האיבה; אבל שום אדם בעל דעה ישרה לא יראה במאורע בודד זה את הגורם האמיתי למלחמה.
אם נרצה לעמוד על הגורם האמיתי לבקשת המלכות, אין אנו צריכים לחוד חידה. הדבר נאמר להדיא במקרא. אחרי שנתמנה שאול למלך, אסף שמואל את כל העם הגלגל (פרק י״ב) והוכיח אותם על חטאיהם. ואלה דבריו: ״כאשר בא יעקב מצרים ויזעקו אבותיכם אל ה׳ וישלח ה׳ את משה ואת אהרן ויוציאו את אבותיכם ממצרים ויושיבום במקום הזה. וישכחו את ה׳ אלהיהם וימכור אותם ביד סיסרא שר צבא חצור וביד פלשתים וביד מלך מואב וילחמו בם. ויזעקו אל ה׳ ויאמרו חטאנו כי עזבנו את ה׳ ונעבוד את הבעלים ואת העשתרות ועתה הצילנו מיד אויבינו ונעבדך. וישלח ה׳ את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ויצל אתכם מיד אויביכם מסביב ותשבו בטח. ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם ותאמרו לי לא כי מלך ימלוך עלינו וה׳ אלהיכם מלככם״.
אלה הם דברי שמואל. והרי לפנינו הטעם האמיתי לבקשת המלך, כי אויביהם הציקו להם. עד עכשיו, כאשר היו במצב כזה, התבוננו תמיד כי חטאיהם גרמו לכך והבינו כי אין הצלתם אלא בתשובה שלימה אל ה׳. לא כן עכשיו. הם אמרו ״לא!⁠״, אין רצוננו לבקש את הצלתנו אצל השי״ת כמו שעשינו עד עכשיו, ״כי מלך ימלוך עלינו!⁠״, אין הצלתנו אלא על ידי מנהיג נראה לעינים, מלך בשר ודם. מכאן נבין היטב את דברי רבותינו בספרי לדברים י״ז:י״ד: ״לא בקשו להם מלך אלא להעבידם עבודה זרה שנאמר והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו״. נמצינו למדים, כי לא בקשת המלכות כשלעצמה היה החטא ששמואל הוכיחם עליו, אלא הלך הרוח שבדבר, חוסר האמונה בקדוש ברוך הוא. אחרי שהעם זועזע על ידי הנסים מן השמים, הודה על חטאו ובקש משמואל להתפלל עבורם אל הקדוש ברוך הוא, אין שמואל משתדל כלל להניע את העם לביטול המלכות ולהחזרת התחוקה הקודמת. הוא מסתפק בכך, שהעם שינה את דעתו, ורק מוכיח אותו לירא את ה׳ ולעבדו בכל לב.
המתבונן היטב בפרק ח שבשמואל א, ימצא, שגם שם נרמזה העובדה כמו ששמואל פירש אותה אחרי כן להדיא. בתחילה אמרו בני ישראל: ״תנה לנו מלך לשפטנו.⁠״ דרישה זאת מופנית כלפי שמואל ובניו. ״וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו לו תנה לנו מלך לשפטנו״. כאשר התפלל אל ה׳ גילה לו הקדוש ברוך הוא את הגורם האמיתי של דרישתם: ״כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם״. כיון ששמואל תיאר לעם את התנהגותם של המלכים באופן כזה, שהוצרכו להודות שמוטב לסבול את אי⁠־הצדק של בני שמואל מלסבול רודנותו של מלך, אז גילו את כוונתם להדיא ואמרו: ״והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו״.
עכשו נבוא לטענת הטוענים שכאילו שמואל והעם לא ידעו חס ושלום את פרשת המלך שבתורה ונוכיח להם כי שקר בימינם. כבר העובדא שבבקשם מלך פנו תחילה אל שמואל ולא בחרו ומינו להם את המלך בעצמם, מראה שידעו את מצות התורה, האומרת שיש למנות מלך ״אשר יבחר ה׳ אלהיך בו״. אף על פי שכבר היו קטני אמנה, עדיין לא עזבו את השי״ת במדה כזאת כמו הדורות שלאחריהם, אשר עליהם נאמר בהושע ח׳:ד׳: ״הם המליכו ולא ממני השירו ולא ידעתי״.
הם נתכוונו לקיים את מצות התורה כמשמעה ולא רצו למנות להם מלך אלא אותה האישיות אשר הנביא יציע אותה בשם ה׳. בדרישתם השתמשו בלשון התורה ממש. הם אמרו (שמואל א ח׳:ה׳): ״שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים״, כמו שנאמר בתורה: ״אשימה עלי מלך ככל הגוים״. כאשר הציג שמואל את שאול המשוח לפני העם, אמר: ״הראיתם אשר בחר בו ה׳⁠ ⁠⁠״, כמו שנאמר בתורה: ״שום וגו׳ אשר יבחר ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״. אם כן, כיון שכל מינוי המלך נעשה כמצות התורה, אין אנו צריכים להשיב כבר על הטענה, מפני מה לא הזכיר העם בדרישתו לשמואל את הפרשה שבתורה. וכי מי יאמר לנו שלא עשו כן, וכי שמואל לא השיב להם בטענות נכוחות, כגון אלה שהזכרנו למעלה, שהתורה מתכוונת במצותה למטרה אחרת ממה שהעם מתכוון לה כעת? ודאי לא נכתב בכתוב כל הויכוח שהיה אז בין העם לבין שמואל; אבל מן הכתוב ח׳:י״ט מוכח שהתקיים ויכוח ממושך על הענין וכי העם קרא בסופו של דבר: ״לא! (כלומר, אין רצוננו לשמוע בקולך) כי מלך ימלוך עלינו!⁠״
עכשו נוכיח גם מדברי הנביאים אותה השקפה, שהסברנו לשם השוואת מצות התורה עם המסופר בספר שמואל. הושע הנביא מוכיח במקומות רבים את מלכי ישראל. בפרק י״ג:י׳-י״א נאמר: ״אהי מלכך איפוא ויושיעך בכל עריך ושופטיך אשר אמרת תנה לי מלך ושרים. אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי״.
הרי כאן התאמה גמורה עם דברי שמואל הנביא, בהוכיחו את ישראל על דרישתם למנות להם מלך. אם כן אולי יעלה על הדעת, ששלטון המלכות כשלעצמו הוא חטא וכי הושע הנביא יוכיח את ישראל ויתבע מהם לחזור לתחוקה הריפובליקנית הקודמת. אבל לא! אדרבא! אמנם הוא מתאר את ראשית התיקון במצב עליו נאמר: ״כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר״ (ג׳:ד׳). אבל התיקון הסופי הוא: ״אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה׳ אלהיהם ואת דוד מלכם״ (שם ה׳). וזאת היא גם מצות התורה, בתחילה לבקש את ה׳. ואחר כך מלך כמו דוד. אולם בזמנו של שמואל התכוון העם למנות להם מלך בשר ודם, שיעמוד להם במקומו של הקב״ה, וממנו לבדו ציפו לתשועה מיד שונא. כן מצאנו בכל דברי הנביאים, בעמוס, מיכה, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, זכריה ועוד, שניבאו לעתיד, כי המלך המשיח שמזרע בית דוד ימלוך על ישראל וינהיגם ברוח ה׳.
לא זו בלבד שאין כל טענה נגד קדמות פרשת המלך, אלא דוקא במצוה זאת אפשר להראות שנאמרה על ידי משה רבינו ע״ה. בפסוק ט״ז נאמר: ״רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה׳ אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד״. מכמה צדדים (הנגסטנברג, קייל, שטוידליין ועוד) כבר העירו בצדק על כך, כי מחוקק מאוחר לא היה מנמק בנימוק זה את איסור ריבוי הסוסים. החשש שמא ישיב המלך את העם מצרימה, היה מבוסס בימי משה וזמן קצר אחריו, אבל לא בתקופת המלכים המאוחרת. כאן בדו להם המבקרים מלבם תירוצים קלושים שונים, כמו שיתבאר במבוא.
בנוגע לפרשת המלך והפרשה שבספר שמואל, השוה במיוחד פירושו של דון יצחק אברבנאל לספר שמואל; רש״ר הירש בישורון ד עמוד 127 והלאה; הנגסטנברג, בייטרגה 3, 246; קייל ושולץ בפירושיהם.
(יד-טו) פרשת מינוי השופטים אין לה כל הקדמה, ולעומתה לפרשת מינוי המלך הוקדמו המלים ״כי תבוא אל הארץ וגו׳⁠ ⁠⁠״, ללמדנו שחובת מינוי המלך היא רק לאחר ירושה וישיבה, דהיינו לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה. אין ישראל רשאים למנות להם מלך לצורך כיבוש הארץ, ואפילו לא לצורך חלוקת הארץ, שהרי הכל צריך להעשות על פי ה׳ ממש; רק לאחר ״וירשתה וישבתה בה״, דהיינו לאחר שנכבשה כל הארץ ונתחלקה לשבטים, באותה שעה שעליה אמרה התורה בדברים י״ב:י׳ והלאה שהשי״ת יבחר בו מקום לשכן שמו שם, רק אז יכולים ישראל למנות להם מלך, ואז יבחר השי״ת באיש המתאים.
בסנהדרין כ׳: לימדונו רבותינו: ״שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה, ואיני יודע איזה מהן תחילה. כשהוא אומר (שמות י״ז:ט״ז) כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק, הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה, ואין כסא אלא מלך וכו׳. ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחילה או להכרית זרעו של עמלק תחילה. כשהוא אומר (דברים י״ב:י׳) והניח לכם מכל אויביכם וגו׳ הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחילה, וכן בדוד הוא אומר וכו׳ וכו׳⁠ ⁠⁠״.
אלה הם דברי רבי יוסי האומר, שמינוי המלך מצוה היא. אבל רבי נהוראי חולק עליו ומפרש תיבת ״ואמרת״ שנאמרה כאן כנבואה לעתיד. כלומר, התורה מגידה לנו מראש, שבזמנו של שמואל יעזבו ישראל את השי״ת וידרשו להם מלך בשר ודם ככל הגוים. אף על פי שדרישתם של ישראל אינה כהוגן, צוותה התורה את פרטי המצוה, למנוע את הגדלת הרע. אמנם כבר בארנו, שתורת ה׳ אינה מתנגדת למלכות, וגם הסברנו את הטעם בגללו התנגד שמואל לדרישת העם. לפי זה, הביטוי ״ככל הגוים״ שנאמר כאן, לא נאמר בתור תוכחה (כדברי רבי נהוראי), אלא שהוא מסביר את הגורם שהביא את ישראל לדרישה זאת. ישראל רואים שכל העמים אשר סביבותיהם עומדים תחת ממשלת מלכים. אדום (במדבר כ׳:י״ד), מואב (שם כ״ב:ד׳), עמון (שופטים י״א:י״ב), ארם נהרים (שופטים ג׳:ח׳), ועוד. בכל העמים האלה המלך משמש כנציג העם, המנהיג אותם לקראת מטרותיהם. מן ההכרח שמחזה זה יעורר בישראל את המחשבה, שגם הם ימנו להם מלך, שינהיג אותם לקראת מטרתם הם, דהיינו קיום רצון ה׳ ומצוות תורתו הקדושה.
אבל הקב״ה לא צוה בתור חובה ללא תנאי ומוחלטת שישראל ימנו להם מלך, אלא רק כאשר ירגיש העם את הצורך בכך. אם העם הוא חזק למדי ללכת בדרכי השי״ת אף בלי מנהיג בשר ודם, אין לו צורך במלך, שהרי ״ה׳ אלהיכם מלככם״, כלומר ה׳ הוא המלך שכל אחד מישראל מקיים כלפיו ״שויתי ה׳ לנגדי תמיד״ ומכוון את מעשיו כאילו הוא עומד לפני המלך. אבל במקרה שהעם הוא חלש והוא מרגיש צורך למנות לו מלך שיאחד אותו וינהיג אותו לקראת מטרתו, אז ״שום תשים וגו׳⁠ ⁠⁠״, לא רק רשות היא אלא חובה למנות להם מלך, אבל ״מלך ולא מלכה״, ועוד ״אשר יבחר ה׳ אלהיך בו״ על פי נביא (הבוחר או מאשר את בחירת העם), ועוד ״מקרב אחיך וגו׳⁠ ⁠⁠״.
לכאורה ״מקרב אחיך וגו׳⁠ ⁠⁠״ מיותר הוא, אחרי שנאמר ״אשר יבחר ה׳ אלהיך בו״; אך אם נפרש ״אשר יבחר״ — כדרך שפירשנו בנוגע למקום הנבחר — שבחירתו תאושר על ידי הקב״ה, מובן למה פירש לנו הכתוב כי נצטווינו למנות לנו לכתחילה רק איש מקרב אחינו, מפני שאיש נכרי לא יבחר בו ה׳ ולא יסכים על בחירתו1
ועדיין יש לפרש מפני מה הוצרכה התורה להזהיר באופן מיוחד שלא למנות איש נכרי בתור מלך. כנראה מתוך זה, שאצל מקצת העמים שבסביבה נהגו למנות בתור מלך איש נכרי. נראים הדברים, כי כמה ממלכי אדום שנמנו בבראשית ל״ו:ל״א והלאה היו נכרים לעמם, וכן בלק מלך מואב כפי הנראה מתוך במדבר כ״ב:ה׳ היה גם הוא נכרי. יתכן שראשי השבטים העדיפו למנות איש נכרי בתור מלך, כדי שלא יצטרכו לבכר אחד מתוכם, מפני קנאת איש מרעהו. לא כן בישראל. כאן לא היה חשש של קנאה כלפי האח, שהרי לא נתמנה בתור מלך אלא האיש הנבחר על פי ה׳ ולא היה מקום להתנגד לבחירה זו. על כן יש להבין את המשפטים ״אשר יבחר וגו׳⁠ ⁠⁠״ ו״מקרב אחיך וגו׳⁠ ⁠⁠״ כקשורים זה בזה. הראשון מנמק את השני.
1. הרמב״ן מפרש, כי ״אשר יבחר״ אין פירושו שיתמנה על פי נביא דווקא, אלא שכל מולך על עמים מאת האלהים הוא לו (הקדוש ברוך הוא), כמו שכתוב בדניאל (ד׳:י״ד): ״די שליט עילאה במלכות אנשא ולמן די יצבא יתננה״, וכן אמרו חכמי התלמוד (ברכות נ״ח:א׳): ״אפילו ריש גרגותא (הממונה על הבארות) מן שמיא מוקמיה ליה״. ועל דרך זאת יש לפרש גם ״אשר יבחר״ שנאמר בנוגע למקום המקדש (פרק י״ב), לאמר, שכל מקום שיבנו בו את בית המקדש, הרי זה מרצון השי״ת.
כי תבא אל הארץ – תניא, רבי יוסי אומר, שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה [להעמיד להם מלך מניין, דכתיב כי תבא אל הארץ וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך].⁠1 (שם כ׳ ב׳ וברש״י)
1. דבכל אלה הענינים כתיב ירושה וישיבה, הרי דתלה אותם בישיבת הארץ. ועיין מש״כ השייך לדרשה זו בפ׳ ראה (י״ב י׳) וכלל דרשה זו באה להוציא מדרשת ר׳ נהוראי בסוגיא כאן דלא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן של ישראל, ר״ל שגלוי לפני הקב״ה שעתידים להתרעם על כך ולומר תנה לנו מלך והיינו גם אנחנו ככל הגוים כמבואר בש״א ח׳, ומפרש הלשון ואמרת אשימה עלי מלך מלשון תנאי אם תאמר, אבל ר׳ יוסי בדרשה שלפנינו ס״ל דהלשון ואמרת לשון צווי הוא וכדמפרש, וכן דעת ר׳ יהודה בדרשה שבסמוך שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך מלמד שלא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם, כלומר שיהא להם אימת מלכות ולא יתנהגו כצאן בלי רועה, ובאשר כן דעת ר׳ יוסי ור׳ יהודה לכן השמטנו דרשת ר׳ נהוראי שהבאנו דמפרש בענין אחר.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנומנחת שיאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(טו) שׂ֣וֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ מִקֶּ֣רֶב אַחֶ֗יךָ תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ לֹ֣א תוּכַ֗ל לָתֵ֤ת עָלֶ֙יךָ֙ אִ֣ישׁ נׇכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר לֹֽא⁠־אָחִ֖יךָ הֽוּא׃
you shall surely set him as king over yourselves, whom Hashem your God shall choose. One from among your brothers you shall set as king over you; you may not put a foreigner over you, who is not your brother.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחלקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלצרור המורכלי יקראדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פיסקא קנז]
שום תשים – מת מנה אחר תחתיו.
מלך – ולא מלכה.
אשר יבחר ה׳ אלהיך בו – על פי נביא.
מקרב – ולא מחוצה לארץ.
אחיך – ולא מאחרים.
תשים עליך מלך – והלא כבר נאמר שום תשים עליך מלך ומה תלמוד לומר תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, מיכן אמרו מלך אין רוכבים על סוסו ואין יושבים על כסאו ואין משתמשים בשרביטו ואין רואים אותו ערום ולא כשהוא מסתפר ולא בבית המרחץ.
דבר אחר: שום תשים עליך מלך – מצות עשה.
לא תוכל לתת עליך איש נכרי – מצות לא תעשה.
איש נכרי – מיכן אמרו האיש ממנים פרנס על הציבור ואין ממנים האשה פרנסת על הצבור.
אשר לא אחיך הוא – כשהיה אגריפס מגיע לפסוק זה היה בוכה והיו כל ישראל אומרים לו אל תירא אגריפס אחינו אתה אחינו אתה.
סליק פיסקא
[Piska 157]
"Place shall you place over yourself a king": If he dies, appoint another in his place.
"a king": and not a queen.
"whom the Lord your G-d shall choose": by word of a prophet.
"from the midst of your brothers": and not outside of Eretz Yisrael.
"your brothers": and not others.
"shall you place over yourself a king": But is it not already written "Place shall you place over yourself a king"? Why, then, "shall you place over yourself a king"? That his awe be over you — whence it was ruled: One is not permitted to ride on his horse or to sit on his throne or to make use of his sceptre or to see him naked or when he is having his hair cut or when he is in the bathhouse.
[Variantly: "from the midst of your brothers shall you place": All the "placings" that you "place" shall be only from the midst of your brothers — whence it was ruled: A leader is not appointed for the congregation unless his mother is an Israelite.]
"from the midst of your brothers shall you place over yourself a king": This is a positive commandment.
"You shall not be able to place over yourself a strange man, who is not your brother": This is a negative commandment.
"a strange man": an idolator. (whence it was ruled: A leader is not appointed for the congregation unless his mother is an Israelite.)
"who is not your brother": This is a slave. When (King) Agrippas came to this verse, he would burst into tears, (his father being a non-Jew), whereupon all of Israel said to him: "Fear not, Agrippas; you are our brother, you are our brother,⁠" (his mother being Jewish).
[End of Piska]
שום תשים עליך מלך מצות עשה וזו היא שאמרנו חובה ולא רשות:
אשר יבחר ה׳ א׳ בו על ידי נביא כמה שנ׳ בשאול (שם י׳:כ״ד) הראיתם אשר בחר בו ה׳ וכמה שנ׳ בדוד (תהלים ע״ח:ע׳) ויבחר בדוד עבדו:
מקרב ולא מחוץ לארץ:
אחיך ולא אחר:
תשים על׳ שתהא אימתו עליך מיכן אמרו אין רואין אותו לא כשהוא מסתפר ולא כשהוא בבית המרחץ ולא כשהוא בבית המים אלא הוא יושב והכל עומדין הוא אומר דבר והכל שומעין לו הוא קורא אותן אחי ועמי שנ׳ (דהי״א כ״ח:ב׳) שמעוני אחי ועמי והן קוראין אותו אדוננו כענין שנ׳ (מלכים א א׳:מ״ג) אבל אדונינו המלך דוד המ׳ את שלמה:
ד״א שום תשים על׳ מ׳ ולא מלכה מלמד שאין מעמידין אשה במלכות וכן כל משימות שבישראל אין ממנין בהן אלא איש:
ד״א שום תשים על׳ מלך אין לי אלא מלך מנ׳ לרבות שוטרים וגבאי צדקה וסופרי דיינין ומכין ברצועה ת״ל מקרב אחיך תש׳ על׳ מ׳ כל שתשימהו עליך לא יהא אלא מן הברורים שבאחיך:
לא תוכל לתת עליך איש נכ׳ להוציא את הגר משמע מוציא את הגר או אם לא יהא משבט יהודה לא יעמוד משבט בנימין אמרת והלא כל ישראל ראויין למלכות הא מה ת״ל איש נכ׳ להוציא את הגר:
מעשה באגריפס שמשחוהו ישראל מלך עליהן וכיון שהגיע מוצאי שביעית לקרות המלך בספר תורה עמד הוא וקרא ושבחוהו חכמים וכיון שהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות ענו ואמרו לו אל תירא אגריפס אחינו אתה אחינו מאותה שעה נחתם גזר דין על אבותינו לגלות מפני שחינפו:
מיכן אמרו אין מעמידין מלך מקהל גרים אפלו אחר כמה דורות עד שתהא אמו מישראל אין לי אלא מלך מנ׳ לרבות שר צבא שר חמשים או עשרה אפלו הממונה על אמת המים ת״ל מקרב אח׳ תש׳ על׳ כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך:
מַנָּאָה תְמַנֵּי עֲלָךְ מַלְכָּא דְּיִתְרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּיהּ מִגּוֹ אֲחָךְ תְּמַנֵּי עֲלָךְ מַלְכָּא לֵית לָךְ רְשׁוּ לְמַנָּאָה עֲלָךְ גְּבַר נוּכְרַאי דְּלָא אֲחוּךְ הוּא.
you may verily appoint over you a king whom the Lord your God will choose, from among your brethren you shalt appoint the king over you. You shalt not have power to set over you a foreign man, who is not your brother.
ממני⁠{ה} תמנוןא עליכון מלך {....} לית אתון רשיין למשווייה עליכון גבר בר עממין די לא מן אחוכוןב בר ישראל הוא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ממני⁠{ה} תמנון״) גם נוסח חילופי: ״משווייה תשוון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אחוכון״) גם נוסח חילופי: ״אחיכון״.
תתבעון אולפן מן קדם י״י ומבתר כדין תמנון עליכון מלכא לית לכון רשו למנאה עליכון גבר חילוניי דלא מן אחוכון הוא.
you shall inquire for instruction before the Lord, and afterward appoint the king over you: but it will not be lawful to set over you a foreign man who is not of your brethren.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

שׂ֣וֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֨יךָ֙ מֶ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ד׳ אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ
משה רבנו רמוז בפסוק הזה - בחובת כיבוד האח הגדול
פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עִם כָּל זֶה, בֵּן בְּכוֹר חַיָּבִים כָּל אֶחָיו בִּכְבוֹדוֹ, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב (שמות כ) כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ, וּפֵרְשׁוּהָ רַבּוֹתֵינוּ, אֶתלְרַבּוֹת אָחִיךְ הַגָּדוֹל.
וַאֲפִלּוּ מִכָּל צַד הוּא מְפֹרָשׁ עָלֶיךְ בַּתּוֹרָה, בְּשַׁגַּ״ם - זֶה הֶבֶל. וְלֹא הָיָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן בֵּן קַדְמוֹן מִמֶּנּוּ, וּפֵרְשׁוּהָ רַבּוֹתֵינוּ, בְּשַׁגַּ״םזֶה מֹשֶׁה. שֶׁבֶּן הַמֶּלֶךְ בְּכָל מָקוֹם,
אתה משה הוא הבכור אתה הוא הטוב
אַתָּה הַבְּכוֹר מִצַּד שֶׁל עֵץ הַחַיִּים שֶׁל טוֹב וָרָע, אַתָּה הוּא טוֹב. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (בראשית א) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, (שמות ב) וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא. וּמִשָּׁם קָרָא אוֹתְךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶבֶד נֶאֱמָן.
מלך, בן בית, מלך מצד מלכות דאצילות בן בית מצד בן יה
אַחַר כָּךְ עָלִיתָ לִהְיוֹת מֶלֶךְ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים לג) וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ. אַחַר כָּךְ בֶּן בַּיִת לְמַעְלָה. מֶלֶךְ מִצַּד שֶׁל מַלְכוּת שֶׁל בְּרִיאָה, בֶּן בַּיִת מִצַּד שֶׁל בִּינָה שֶׁל בְּרִיאָה.
כָּעֵת אַתָּה מֶלֶךְ מִצַּד שֶׁל עֵץ הַמַּלְכוּת שֶׁל אֲצִילוּת. בֶּן בַּיִת מִצַּד שֶׁל בֶּ״ן יָ״הּ. תִּפְאֶרֶת שֶׁל אֲצִילוּת, אַשְׁרֵי חֶלְקְךְ.
וכל זה מצד השתדלותך בתורה ובמצווה
וּמִי גָרַם לְךְ אֶת זֶה? מִשּׁוּם הִשְׁתַּדְּלוּתְךְ בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוָה, לְיַחֵד אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ, לְהַעֲלוֹת אֶת הַמֶּלֶךְ עַל מְקוֹמוֹ וְעַל מַחֲנוֹתָיו לְמַעְלָה וְעַל יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה. וּמִשּׁוּם כָּךְ (ובגללך) כֻּלָּם יוֹרְשִׁים נְשָׁמוֹת שֶׁל אֲצִילוּת מִמֶּנּוּ, וְנִקְרָאִים בָּנִים שֶׁלּוֹ, מִשּׁוּם יְהֹוָ״ה שֶׁל אֲצִילוּת שֶׁאֵין שָׁם פֵּרוּד וְקִצּוּץ.
שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה נֶאֱמַר בָּהֶם בָּנִים לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ, מִצַּד יְהֹוָ״ה שֶׁל בְּרִיאָה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, כְּגוֹן בָּנִים לַיהֹוָ״ה שֶׁל אֲצִילוּת.
ובך מתקיימת מצות ישראל להעמיד להם מלך
וּבְךָ הִתְקַיְּמָה הַמִּצְוָה, שֶׁהִיא מִצְוָה עַל יִשְׂרָאֵל לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, (שם י) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךְ מֶלֶךְ.
וְהִתְקַיֵּם בְּךְ (שם לג) וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ, כְּבָרִאשׁוֹנָה. וְכֻלָּם מִתְנַהֲגִים אַחֲרֶיךְ, כְּמוֹ אֵיבָרִים שֶׁכֻּלָּם מִתְנַהֲגִים בִּתְנוּעַת הַנְּשָׁמָה שֶׁמִּתְפַּשֶּׁטֶת עַל כָּל אֵיבָר.
מעוטר בכתר עליון
מִשּׁוּם שֶׁכֶּתֶר עֶלְיוֹן אַתָּה תִּהְיֶה מְעֻטָּר בּוֹ, שֶׁבּוֹ עִלַּת הָעִלּוֹת הוּא כֶּתֶר עַל הַכֹּל, טָמִיר וְגָנוּז מִבִּפְנִים מִמֶּנּוּ. וּמִמֶּנּוּ מִתְפַּשֵּׁט עַל כָּל הַסְּפִירוֹת, וּמְסַדֵּר אוֹתָם לִהְיוֹת זֶה גָּדוֹל, וְזֶה קָטָן, וְזֶה בֵּינוֹנִי, וּמַנְהִיג אוֹתָם לִרְצוֹנוֹ וּמֵאִיר בָּהֶם, וּמְקַשֵּׁר אוֹתָם וּמְיַחֵד אוֹתָם. כָּכָה אַתָּה תִּהְיֶה מַנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל בְּכָל הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁלּוֹ, וּתְסַדֵּר כָּל אֶחָד כָּרָאוּי לוֹ - הַבְּכוֹר כִּבְכוֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְעִירוּתוֹ, וְהַבֵּינוֹנִי כְּפִי דַרְגָּתוֹ. וּתְקַשֵּׁר אוֹתָם קֶשֶׁר אֶחָד לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, לִהְיוֹת כֻּלָּם בְּשָׂפָה בְרוּרָה, לְבָרֵךְ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְקַדְּשׁוֹ וּלְיַחֲדוֹ בַּדַּרְגָּה שֶׁלְּךְ, בַּמַּחֲשָׁבָה שֶׁלְּךְ, בָּאֲצִילוּת שֶׁלְּךְ, שֶׁהִתְקַיֵּם בְּךְ (במדבר יא) וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךְ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. קוּם הִתְעוֹרֵר בַּמִּצְוָה, לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק.
(זהר ויקרא דף פב.)
פַיַגּוּזֻ אַן תַּנצֻבַּ לַךַּ מַלִךַּא אַלַּדִ׳י יַכ׳תַּארֻהֻ אַללָּהֻ רַבֻּךַּ וַליַכֻּן אַלּמַלִכֻּ אַלַּדִ׳י תַּנצֻבֻּהֻ מִן בַּעץִ׳ אִכ׳וַתִךַּ וַלַא יַגּוּזֻ אַן תַּנצֻבַּ לַךַּ רַגֻלַא גַ׳רִיבַּא מַן לַיְסַ הֻוַ אַכֻ׳וךַּ
אזי יהיה מתר שתציב לך מלך אשר ה׳ אלהיך, בוחר בו, והמלך אשר תציב אותו יהיה מן קצת מאחיך, ולא-יהיה מתר כי תציב לך איש זר שאינו אחיך.⁠1
1. [שום תשים עליך מלך. - יסבר השומע כי הוא דבר מיחד, כאמרו (משלי כא, א): פלגי מים לב מלך ביד ה׳ וגו׳. סובר שיש למלכים דבר מיחד שיפיל בלבם מה שיחפץ ה׳ אבל זה רק הפלגה הוא אומר, כי אפלו המלך בעבודת הבורא, הוא כמו המים ביד עצמו, כאשר יחפץ המלך יטנו וישתמש בו. ורואים אנו שהאדם אומר הטני אליך ואל תטני מעליך, כמו שכתוב (תהלים קיט, לו): הט לבי אל עדותיך ואל אל בצע, אל תט לבי לדבר רע (שם קמא, ד), שרצה בשתי ההטאות ענין הכפרה. והוא מה שכתוב (תהלים כה, ד): דרכיך ה׳ הודיעני אורחותיך למדני, ועוד (שם כז, יא): הורני ה׳ דרכך ונחני בארח מישור. ועוד (שם קיט, לז): העבר עיני מראות שוא. (׳האמונות והדעות׳ רבי סעדיה גאון, מאמר רביעי).]
נכרי – והוא מזולת האומה. ויש שיהיה מן האומה, כמו: ועצביך בבית נכרי (משלי ה׳:י׳), מנכריה אמריה החליקה (משלי ב׳:ט״ז): משֻׁנֶה, משֻׁנָה, והוא הקרוב מן הזר, כי מה שנשתנה מדבר הוא רחוק ממנו. (ספר השרשים ״נכר״)
פס׳: שום תשים עליך – שתהא אימתו עליך כנגד משפט המלוכה שהודיעם שמואל הרמתי. (שמואל א ח׳) את בניכם יקח ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות, וכן א״ר יהודה אמר רב כל האמור בפרשת שאול מלך מותר בו.
אשר יבחר ה׳ אלהיך בו1על פי נביא.
מקרב אחיך2ולא מאחרים.
תשים עליך – שתהא אימתו עליך. מיכן אמרו אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו ואין רואין אותו כשהוא ערום וכו׳.
3לא תוכל לתת עליך איש נכרי – זה לא תעשה.
איש – ולא אשה. מיכן שאין ממנין אשה פרנסה על הצבור.
אשר לא אחיך הוא4כשהיה אגריפס מגיע לפסוק הזה היה בוכה והיו ישראל אומרים לו אל תירא אגריפס אחינו אתה:
1. עפ״י נביא. כי מאין יודעים שה׳ בחר בו:
2. ולא מאחרים. היינו כנענים:
3. לא תוכל וכו׳. זה ל״ת שום תשים זה עשה. כ״ה בספרי:
4. כשהיה אגריפס וכו׳. (סוטה מא.) והיינו כשהיה קורא משנה תורה ברגל בשעת הקהל:
איש נכרי – להלחם מלחמותיכם.
אשר לא אחיך הוא – כי יסיתכם לעבוד עבודה זרה.
איש נכרי [BE SURE TO SET OVER YOU AS KING ONE OF YOUR OWN PEOPLE; YOU MUST NOT SET] A FOREIGNER [OVER YOU]: to fight your wars.⁠1
אשר לא אחיך הוא ONE WHO IS NOT YOUR BROTHER: For he will lead you astray to worship false gods.⁠2
1. Rashbam’s cryptic two-word comment can be understood in two ways. He might simply be explaining why a nation might appoint a foreigner as monarch. He writes that it is because they needed to appoint someone with particular military prowess. See NJPSC: “The likelihood of a foreigner becoming king is greatest in the case of coups d’état, since usurpers were often military officers and military officers were sometimes foreign mercenaries.”
The other way to understand Rashbam’s comment is that he saw this verse as consisting of two different restrictions. The first part of the verse says that a king has to be Jewish. The second half of the verse, “לא תוכל לתת עליך איש נכרי – you may not set a foreigner over you,” says that the Israelites are not allowed to appoint a foreigner to any position of authority over them. Rashbam then explains that that would refer to a position such as that of a general or a chief of staff. The comment is understood in this way by Qeren Shemuel and by Rosin.
2. See similarly NJPSC: “Given Deuteronomy’s priorities, it is likely that the book objects to a foreigner because he would not be a loyal monotheistic worshipper of the Lord and would probably lead the people into apostasy.”
שום תשים – רשות.
אשר יבחר – על פי נביא או משפט האורים. והטעם: לא אשר תבחר אתה.
לא תוכל – מדרך האמת.
אשר לא אחיך – שאיננו מישראל, ולא אדומי אף על פי שכתובא בו: אחיך (דברים כ״ג:ח׳).
א. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827. בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150: מאדומי שכתוב.
THOU SHALT IN ANY WISE SET HIM KING OVER THEE. This is optional.
WHOM THE LORD THY GOD SHALL CHOOSE. Via a prophet or via the urim (Ex. 28:30). The point of the clause is you shall not choose him.⁠1
THOU MAYEST NOT.⁠2 From a rational point of view.⁠3
WHO IS NOT THY BROTHER. Who is not of the family of Israel, and also one who is an Edomite even though Scripture refers to Edomites as "your brother.⁠"4
1. The Lord, not you, shall choose the king.
2. Hebrew, tukhal. Literally, you cannot.
3. Literally, from the true way. In other words, You cannot does not mean you are physically restrained. It means you are rationally restrained. It is irrational for you to place a non-Jew on the throne of Israel.
4. See Deut. 23:8.
שום תשים עליך מלך – זו מצות עשה (ספרי דברים י״ז:ט״ו), כי ודאי צריך שיהא מלך, שלא יעשה כל אחד הישר בעיניו.
עליך – שתהא אימתו עליך (ספרי דברים י״ז:ט״ו).
אשר יבחר י״י – שצריך להעמידו על פי נביא.
מקרב אחיך – שאין הקב״ה בוחר באחר.
לא תוכל לתת עליך איש נכרי – פן יחטיאו אותך לי, כי בעונות, אפילו מלכי ישראל החטיאו, כגון ירבעם וחביריו.
אשר לא אחיך הוא – כלל, אבל אמו מישראל מותר. כדאמרינן (בבלי יבמות מ״ה:): רבא אכשר לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל, כיון דאמו מישראל – מקרב אחיך קרינן ביה, אף על גב דאמרינן: כל משימות שאתה משים עליך, לא יהיו אלא מקרב אחיך.
א. כן בכ״י מינכן 95 של הגמרא. בדפוס וילנא: ״רבא״.
שום תשים עליך מלך – YOU SHALL SURELY SET HIM AS KING OVER YOURSELF – This is a positive commandment (Sifre Devarim 17:15), because certainly it is necessary that there will be a king, so that each person does not do what is good in his eyes.
עליך – UPON YOU – That his fear shall be upon you (Sifre Devarim 17:15).
אשר יבחר י"י – WHOM HASHEM SHALL CHOOSE – that you have to establish him by word of a prophet.
מקרב אחיך – FROM AMONG YOUR BROTHERS – For the Blessed Holy One does not choose another [who is a foreigner].
לא תוכל לתת עליך איש נכרי – YOU MAY NOT PUT A FOREIGNER OVER YOU – lest they cause you sin to Me, for because of our sins, even the kings of Israel caused [others] to sin, like Yeravam and his friends.
אשר לא אחיך הוא – WHO IS NOT YOUR BROTHER – at all, but if his mother is from Israel it is permitted. As we say (Bavli Yevamot 45b:9): Rav ruled that Rav Mari son of Rachel was fit, and he appointed him as one of the officials of Babylonia, since his mother was from Israel – we consider him “from among your brothers”; even though we say: all positions of authority that you appoint, shall only be from among your brothers.
שום תשים – כשהזכיר השופט פי׳ המשפטים שהוא חייב לשמור.⁠1
אשר יבחר י״י – על פי נביא או על פי אורים ותומים.⁠2
לא תוכל – יכול אתה אבל אינך רשאי.
לתת עליך איש נכרי – פן יסיתך לעבוד יראתו.⁠3
1. שאוב מאבן עזרא דברים י״ז:י״ב-י״ג.
2. שאוב מאבן עזרא.
3. שאוב מרשב״ם.
שום תשים, "be sure to appoint for yourself!⁠" Once the Torah mentions the authority of judges, it also describes the limitations imposed on the ruler, the first one being that he must be appointed with the approval of God.
'אשר יבחר ה, "whom the Lord will choose;⁠" how do we know that the King has been chosen by the Lord? He will be chosen by the foremost prophet at that time, or in the absence of prophets, through consultation by the High Priest with God by means of the urim vetumim, the parchment in a pocket beneath the High Priest's breastplate.
לא תוכל, "you are legally forbidden, hence "unable;⁠" (Sifri).
לתת עליך איש נכרי, "you may not appoint over yourself a foreigner.⁠" The reason for this is that a foreigner may wish to impose his religion upon you.
שום תשים עליך – בגימט׳ שלשי״ם מעלו״ת, ובגימט׳ ל״ו מעלו״ת מיוחדי״ם למלכו״ת, וידוע כי לשבט יהודה ניתן המלכות כדכתיב לא יסור וגו׳, לכן יהודה בגימט׳ ל׳, ומילוי האותיות של יהודה בגימט׳ מלכו״ת בזה האופן, יו״ד ה״י דל״ת ה״י.
לא תוכל לתת עליך איש נכרי – נכר״י בגימט׳ הורדו״ס דאמרינן בפ״ק דבבא בתרא דקטל כלהו רבנן ולא שייר אלא בבא בן בוטי.
וטעם אשר יבחר י״י אלהיך בו – על דעת המפרשים, שיהיה נבחר על פי נביא או במשפט האורים. יצוה הכתוב: תשים עליך מלך אותו שיבחר השם אלהיך בו – כי הוא יבחר ולא אתה. ובסיפרי (ספרי דברים י״ז:ט״ו): שום תשים עליך מלך – מת, מנה אחר תחתיו, מלך – לא מלכה, אשר יבחר י״י אלהיך בו – על פי נביא.
ואם כן, מה טעם להזהיר: לא תוכל לתת עליך איש נכרי, והשם לא יבחר בנכרי.
אבל כדעת רבותינו יש בכתוב הזה תנאי נסתר, יאמר: שום תשים עליך המלך שיבחר השם בו אם תוכל לעשות כן, שיענך השם בנביאים, אבל איש נכרי לא תוכל לתת עליך לעולם.
ועל דרך הפשט אמרו: תשים עליך מלך אשר יבחר השם אלהיך בו – ולא אשר שנא השם אלהיך בו, כי הוא בחר בישראל ולהיות המולך מבחוריו ולא מקרב העמים אשר שנא.
ודעתי בדרך הפשט, כי טעם: אשר יבחר – שכל מולך על עמים מאת האלהים הוא לו, כענין שכתוב: די שליט עילאה במלכות אנשאא ולמןב די יצבאג יׅתְּננָּה (דניאל ד׳:כ״ט). וכך אמרו (בבלי ב״ב צ״א:): אפילו ריש גרגותא מן שמיא מוקמי. יאמר: שום תשים עליך מלך – כל אשר יהיה נגזר מן השמים שימלוך, ואם הוא מקטני שבטי ישראל ומשפחתו הצעירה,⁠1 אבל איש נכרי לא תמליך עליך לעולם. וכן על דרך הפשט: המקום אשר יבחר י״י אלהיך בו (דברים י״ד:כ״ה, י״ז:ח׳) – כל שיבנו שם בית המקדש לי״י, כי הכל מרצון השם.
1. השוו ללשון הפסוק בשמואל א ט׳:כ״א.
א. כן בכ״י מינכן 137, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון, וכן בנוסח המקרא שלנו. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2: ״אינשא״.
ב. כן בכ״י פריס 222, ובנוסח המקרא שלנו. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון: ״ולמאן״.
ג. כן בכ״י מינכן 137 (אך שם אין ריוח בין המלים), פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״דיצבי״. בכ״י פולדה 2: ״דיצבא״.
THOU SHALT BY ALL MEANS SET HIM KING OVER THEE, WHOM THE ETERNAL THY G-D SHALL CHOOSE. In the opinion of the commentators1 this means that he is to be chosen according to the word of a prophet or the judgment of the Urim.⁠2 Scripture is thus commanding: "You shall set up a king over you, whom the Eternal thy G-d shall choose, for it is He Who will choose and not you.⁠" And in the Sifre it is stated:⁠3 "Thou shalt by all means set him king over thee. If he dies, appoint another one in his place. A king — but not a queen. Whom the Eternal thy G-d shall choose — according to the word of the prophet.⁠" But, if so, what sense is there to warn [in the verse before us], thou mayest not put a foreigner over thee, who is not thy brother, when G-d would not choose a foreigner? However, in the opinion of our Rabbis there is in this verse a hidden condition, stating: "you shall by all means set a king over you, whom G-d shall choose provided you can do so — if G-d will answer you through prophets; but a foreigner you may never appoint as king over you.⁠"
And in line with the plain meaning of Scripture they4 have said, "thou shalt by all means set him king over thee, whom the Eternal thy G-d will choose and not him whom the Eternal thy G-d hateth,⁠5 for He will choose an Israelite to be king over His chosen ones and not from among the other peoples.⁠" In my opinion the simple meaning of the expression whom He will choose is that every ruler over people receives his position from G-d, as it is written until thou wilt know that the Most High ruleth in the kingdom of men, and giveth it to whomsoever He will.⁠6 Similarly the Rabbis have said:⁠7 "Even a superintendent of the well is appointed in heaven.⁠" Thus the verse is stating: "thou shalt by all means set him king over thee — whoever it be decreed by Heaven that he is to reign, even if he be of the smallest of the tribes of Israel and of the least of all the families of the tribe8 — but you are never to invest a foreigner with regal power.⁠" Similarly, by way of the plain meaning of Scripture, the expression the place which the Eternal thy G-d shall choose9 means "wherever G-d's Sanctuary shall be built, was all the Will of G-d.⁠"
1. Ibn Ezra in the verse before us.
2. Numbers 27:21. See also Vol. II pp. 480-483.
3. Sifre, Shoftim 157.
4. The commentators. I have not identified them.
5. Above, 16:22.
6. Daniel 4:29. This was said by Daniel to Nebuchadnezzar, king of Babylon.
7. Berachoth 58a.
8. I Samuel 9:21.
9. Above, 14:25.
שום תשים עליך מלך – ע״ד הפשט זו מצות עשה שיהיה בישראל מלך. ושלש מצות נצטוו ישראל כשנכנסו בארץ, למנות להם מלך דכתיב שום תשים עליך מלך, להכרית זרעו של עמלק דכתיב (דברים כ״ה) והיה בהניח ה׳ אלהיך לך מכל אויביך וגו׳ תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לבנות בית הבחירה דכתיב (שם י״ב) לשכנו תדרשו ובאת שמה. מנוי המלך קודם להכרתת עמלק דכתיב (שמואל א ט״ו) אותי שלח ה׳ למשחך למלך, עתה לך והכיתה את עמלק, והכרתת עמלק קודמת לבנין הבית, דכתיב (שם ב ז) ויהי כי ישב המלך בביתו וה׳ הניח לו מסביב, ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה. והנה מצוה זו לדעתם של ישראל שהם עתידין שישאלוהו לא לדעתו של הקב״ה, כי הוא יתעלה המלך ההולך בתוך מחניהם משגיח על פרטיהם, וזה העם הנבחר אשר אדון הכל מלכו, ולכך הקשה בעינו יתעלה כששאלוהו לשמואל הנביא, הוא שאמר לו (שם א ח) כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם, ונתן להם את שאול למלך ולא מדעתו ורצונו, וכענין שכתוב (הושע ח) הם המליכו ולא ממני השירו ולא ידעתי, וכתיב (שם י״ג) אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי, ואתן לך מלך באפי זה שאול המלך הראשון, ואקח בעברתי, זה צדקיהו המלך האחרון שלוקח ביד נבוכדנצר בעברתו של הקב״ה ואירע בו מה שאירע, וצא ולמד מה הגיע אלינו מתחת יד המלכים, שכן דרשו רז״ל שאול נפל בהר הגלבוע, דוד נתן מגפה שנאמר (שמואל ב כ״ד) ויתן ה׳ דבר בישראל, אחאב העציר את הגשמים עליהם דכתיב (מלכים א י״ז) אם יהיה השנים האלה וגו׳, צדקיהו החריב המקדש. ומה שהסכימו כל ישראל עליו ושאלוהו, כך אמרו במסכת סנהדרין, עמי הארץ קלקלו ששאלוהו למלחמותיהם שנאמר (שמואל א ח) ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו, אבל זקנים שבהם ששאלוהו לשופטם ולרדות סרבנים שבהם.
וע״ד המדרש שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, אין רוכבים על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו ולא בכתרו ולא באחד מכל כלי תשמישו, ואפילו מחל על כבודו אין כבודו מחול, וכשהוא מת כליו נשרפין עליו, וכן לא ישתמשו בעבדיו ובשפחותיו אלא מלך אחר, לפיכך אבישג השונמית היתה מותרת לשלמה ואסורה לאדוניה, אבל אשתו של מלך אסורה לאחר לעולם. אפילו הנביא עומד לפני המלך ומשתחוה לו ארצה, שנאמר (מלכים א א׳:כ״ג) הנה נתן הנביא ויבא לפני המלך וישתחו למלך על אפיו ארצה. והמלך עומד לפני כהן גדול בשעה שצריך לשאול במשפט האורים, שנאמר (במדבר כ״ז:כ״א) ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים.
וע״ד הקבלה שום תשים עליך מלך, ידוע כחו של מלך מה הוא, כי הוא רגל רביעי שבמרכבה הנקרא מלכות, כי הכתרים עם המכריע הם שלשה אבות המרכבה, והמלכות הוא הרביעי, וכנגדו מלך ישראל, והמלכות נקרא צדק, ופסוק מלא הוא (ישעיהו ל״ב:א׳) הן לצדק ימלך מלך, והוא שנאמר עליו (תהלים קי״ח:כ״ב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, כי היא האבן המשלמת הבנין, ומאסו בה הבונים הם האבות שכל העולם נבנה מהם, שכל אחד ואחד לקח מדתו למעלה ממנה, ולכך בא דוד ולקחה לחלקו והיתה לראש פנה, כי היא האבן הראשה והפנה הרביעית. ואע״פ שמלך למעלה מן המלכות, מצינו במקומות שהמלכות נקרא מלך, והוא שכתוב (ישעיהו מ״ד:ו׳) מלך ישראל וגואלו ה׳ צבאות, וכן (תהלים קמ״ה:א׳) ארוממך אלוהי המלך, על המלכות נאמר, וזהו לשון ארוממך וזהו שנכתב אלוהי מלא בוא״ו. ותמצא בספר יצירה, פנה עשירית וחתמו בו העשרה. וא״כ מוכרח הוא למנות בישראל מלך, ובלבד שתהיה כוונתם לשם שמים לכוונת המצוה, וזה מבואר. ולשון שום תשים היה יכול לומר תמנה או תקים, אבל הוא מלשון סם, ובא לרמוז כי המלך הוא סם חיים כי הוא כלול מן הכל, וזהו לשון שום תשים, והכל לפי הכוונה ששואלין אותו.
אשר יבחר ה׳ אלהיך בו – בא ללמד שהמלכות וכן כל שאר המעלות כלן מן השמים הן, והבחירה ההיא מאת עליון היתה, וכן אמרו רז״ל אפילו ריש גרגותא מן שמים מוקמי ליה, וכן אמר הכתוב (דניאל ה׳:כ״א) די שליט עילאה במלכות אנשא ולמאן די יצבא יתניניה.
מקרב אחיך תשים עליך מלך – דרשו רז״ל עד שיהא אביו ואמו מישראל, וזהו לשון מקרב אחיך. ומכאן יש ללמוד שכל מי שאינו אחיך אינו ישראל, וכל מי שאינו מישראל נקרא נכרי.
שום תשים עליך מלך, "You shall surely appoint a king over yourself.⁠" According to the plain meaning of the text the Torah commands the people to appoint a formal king at some time in the future. It is one of the three commandments which take effect after the people enter the land of Israel (Sanhedrin 20,2). Maimonides bases this on our verse here and states that the purpose of the election of this king is that he will lead the fight to exterminate Amalek (Deut. 25,19). The commandment becomes effective after God has given the people rest from all its surrounding enemies (ibid). The commandment to build a permanent Temple was implied in Deut. 12,8: "you shall seek out His presence, His residence.⁠" This appointment of the king is to be accomplished before the building of the permanent Temple. Samuel makes this quite clear when he said to King Shaul: "God has appointed me to anoint you as king, now go and wipe out Amalek" (Samuel I 15,1). It is clear that the destruction of Amalek had to precede the building of the Temple from Samuel II 7,1-2: where David said to the prophet Natan that he thought the time had come for the Ark of the covenant to be accommodated in a building with a solid roof, seeing that he himself lived in a solid palace.
This commandment is an example of God accommodating Himself to the wishes of the Jewish people. God knew that in the foreseeable future the people would demand to be ruled by a king of flesh and blood; although, basically, God prefers to be the direct king of the people of Israel. Seeing that only He can traverse all their camps and benevolently supervise the fate of every individual, there certainly is no objective need for a king of flesh and blood whose reign, however well intentioned, cannot match that of God Himself.
This feeling that the wish of the people to have a king of flesh and blood was perceived by God as an insult directed at Him rather than at the prophet Samuel, was made clear to the prophet in Samuel I 8,7. Although God did give the people (through His prophet Samuel) King Shaul, this did not represent God's first choice. In the event that we do not realise this, read Hoseah 8,4: "they have made kings, but not with My sanction; they have made officers but not of My choice.⁠" We have an even more outspoken verse on the subject in Hoseah 13,11: "I give you kings in My anger, and take them away in My wrath.⁠" The word באפי, "in My anger,⁠" refers to King Shaul the first king, whereas the words ואקח בעברתי, "and I will take away in My wrath,⁠" refer to Tzidkiyahu, last King of Yehudah. He was taken into captivity by Nevuchadnezzar who was granted permission to do that only because God was angry.
It would do well for us to study our history and to learn what happened to the Jewish people during the centuries when their political system was headed by a king of flesh and blood. Devarim Rabbah 5,11 sums it up in these words: the Jewish kings caused many of their people to fall in battle because of their faulty policies. Shaul caused many casualties at Gilboah (Samuel I 31,1) David caused a plague (Samuel II 24,15). Achav, King of Israel, became the cause of the three year famine (Kings I 17,1). Tzidkiyah's policies became the immediate cause for the destruction of the Temple .
How was it that the entire people [who had experienced a tremendous renaissance under the leadership of the prophet Samuel. Ed.] agreed to ask for a king? The Talmud Sanhedrin 20 dissects the wording in Samuel I 8, pointing out that the elders of the people were motivated by pure considerations asking that the purpose of the king be "to judge us,⁠" (rather than Samuel's sons whom they did not consider fit). The common people were motivated by the desire for their king to be a general who would lead them in war, and their sin was in saying "like all the nations.⁠" They spelled this out in greater detail in verse 20 of that chapter. The people were agreed that they wanted a king, but they differed regarding the tasks of that king.
A Midrashic approach based on Sanhedrin 20: the emphasis in the line שום תשים עליך מלך, "be sure to appoint a king over yourself,⁠" is that the fear of the authority of the king should pervade the people. One would not be allowed to ride on the king's horse, sit on his chair, use his scepter or his crown, or any of the garments or implements used by the king; even if the king was modest and did not insist on these appurtenances of office to be his exclusively, i.e. was מוחל על כבודו, he was not allowed to waive his privileges and anyone violating these rules was guilty of insulting Royalty (Ketuvot 17). When the king died, all the utensils, garments, etc., which he had used would be burned so as not to be used by his successor. Only a successor king would be allowed to employ the servants of the former king. This is why Avishag, the woman from Shunem was permitted as a wife for Solomon whereas she was forbidden to Adoniah (Maimonides Hilchot Melachim 2, 1-2). Even a prophet would have to remain standing in the presence of the king and bow his face to the ground in deference. When there was a need for the High Priest to consult the urim vetumim, the king could remain standing in his presence (Maimonides Hilchot Melachim 5,2).
A kabbalistic approach: it is well known what the power of a king consists of, seeing he is perceived as the fourth leg of the merkavah, the "chariot supporting the Shechinah, i.e. he represents the emanation מלכות. The concept of the merkavah is comprised of the three "crowns,⁠" כתרים, i.e. the heads, (like the highest emanation כתר). In that concept the "crowns" are the patriarchs who support three "legs" of that "chariot.⁠" (the lowest in the list of ten emanations is מלכות, "kingdom,⁠" whereas the highest is כתר, "crown") A king of Israel is supposed to act as this fourth leg of the merkavah, i.e. מלכות which is also known as צדק. We have an explicit verse in Isaiah 32,1 הן לצדק ימלך מלך, i.e. that the purpose of a king's rule is to ensure righteousness and fairness in his kingdom. Concerning such a kingdom (king) David said in Psalms 18,2: "a stone which had been rejected by the builders (as useless) has become the 'chief cornerstone'.⁠" This is the stone which completes the whole building. The "builders" who had rejected this stone are the אבות, the patriarchs, who were on such a high spiritual level, (higher emanations) that they did not think they needed that emanation מלכות, "kingdom,⁠" and what it represents. In order for David to turn the stone which the builders had rejected into something fit to support the merkavah, he took excess spiritual values of the various patriarchs and distributed that excess to form part of the emanation מלכות, so that the excess plus the "king" together would form the fourth leg of the מרכבה, "the chariot" which supports the Shechinah.
Even though the king symbolizes a higher level than the emanation מלכות, we do find that on occasion מלכות is equated with מלך such as in Isaiah 44,6 מלך ישראל וגואלו ה' צבאות, כה אמר ה', "thus says the Lord, the king of Israel and its redeemer the Lord of hosts,⁠" as well as in Psalms 145,1 ארוממך אלוהי המלך, "I wish to exalt my God the King.⁠" In both of these instances the concept of מלכות (represented by an attribute of God) is elevated to the level of מלך. When the word אלוהי in Psalms 145 is spelled with the letter ו, (something most unusual) this shows that the attribute of God meant by this word had to be "elevated, raised in spiritual stature" in order to be on the same level as מלך.
All the foregoing shows that the appointment of a king over the people of Israel is to be viewed as a positive development, a step in raising the Jewish people as a whole to a higher spiritual level. The proviso is that such an appointment is meant to further the interest of God, of heaven, not God forbid, to further the secular ambitions of the people.
We might have thought that the meaning of the words שום תשים, may either be "elect" or "appoint.⁠" Actually, it is derived from סם, "quintessence, an elixir,⁠" and hints to us that the king is supposed to be the elixir of life. Alternatively, -if the king does not live up to his task- he can turn into being the סם המות, the elixir of death, seeing he is the quintessence of everything. The repetition of the words שום תשים then are an allusion to the dual role of a king, depending on his character. If he is appointed from a sincere desire to advance the spiritual level of the Jewish people he will be an elixir of life, if not, God forbid, he will symbolize the opposite.
אשר יבחר ה' אל-היך בו, "whom the Lord your God will choose.⁠" This verse teaches that in the final analysis both the monarchy and the other lofty positions are all a reflection of the will of heaven. The "election" of which the Torah speaks was decisively influenced by divine forces. This is why our sages in Baba Batra 91 say that even if the king is someone appointed as leader of totally ignorant uncivilised people, he was placed in such a position by an act of God. This is also the meaning of Daniel 5,21: "until he knew that the Supreme God rules in the kingdom of men and sets over it whom He wishes.⁠"
מקרב אחיך תשים עליך מלך, "from amongst your brethren shall you appoint a king for yourself.⁠" Our sages in Sotah 41 conclude from the wording that both the king's father and the king's mother must be Jewish (compare Tosafot). Anyone who is not your brother is not an Israelite, and anyone who is not an Israelite is described as נכרי, alien.
אשר יבחר י״י אלהיך בו – פי׳ המפרשים אשר יבחר השם על פי נביא או על פי אורים ותומים. והק׳ הרמב״ן וא״כ מה צריך להזהיר לתת עליך איש נכרי והשם לא יבחר בנכרי וכתב הוא ז״ל ולדעת רבותי׳ יש בכתוב הזה תנאי נסתר שום תשים עליך המלך שיבחר השם בו אם תוכל לעשות כן שיענך השם בנביאים אבל איש נכרי לא תוכל לתת עליך לעולם. ועל דרך הפשט תשים עליך מלך אשר יבחר השם ולא אשר שנא בו כי הוא בחר בישראל ולהיות המלך מבחיריו ולא מקרב העמים אשר שנא. ודעתי בדרך הפשט כי טעם אשר יבחר שכל מולך על עמים מתת האלהים הוא ועל כן אמר שום תשים עליך מכל אשר יהיה כי נגזר מן השמים ואפי׳ יהיה מקטני שבטי ישראל אבל איש נכרי לא תמליך עליך לעולם:
אשר יבחר ה' אלוהיך בו, "whom the Lord your God will choose.⁠" According to numerous commentators the meaning is that God will indicate His choice of whom He favours as king, through one of His prophets, or, in the absence of such, through the response received by the High Priest when enquiring from Hashem through the urim vetumim in his breastplate.
Nachmanides questions this approach, asking that if it were correct, why did Moses specifically warn against the appointment of a gentile as king, when clearly, such an appointment would be thwarted by Divine interference? He answers that our sages discovered in this verse also a hidden clause. The words שום תשים עליך מלך, "you shall surely set a king over yourself,⁠" imply that it is within your power, politically speaking, to make that choice without external interference. When such conditions exist God needs to approve the appointment of such a king before he begins his reign. Such a king must have been born as a Jew. The word יבחר is an allusion to the people whom God has "chosen,⁠" as opposed to the people whom God "hates.⁠" [The word "hates,⁠" used by Nachmanides must be understood in the same sense as Leah used it when she described herself as "hated" by her husband Yaakov. (Genesis 29,33) Ed.] Under no circumstances, however, must you appoint a gentile as king over you.
According to the plain meaning of the text, the פשט, seeing that any king ruling over any nation does so only as long as I, Hashem, approve, you may appoint a king over yourselves as this is part of the fate of the Jewish people as it has been decreed by heaven. [If I understand correctly, the inference is from the indirect אשר יבחר, "that He will choose,⁠" instead of the direct speech אשר תבחר, "that you will choose.⁠" Ed.] Even when we think we do the choosing, in the final analysis, God has done the choosing in His capacity as "King of Kings.⁠" However, there is also included here a warning not to crown gentile king, ever.
שום תשים עליך – בגימטריא שלשים מעלות. לומר שהמלכות נקנית בל׳ מעלות.
מקרב אחיך – בגימטריא משבט יהודה.
אשר לא אחיך הוא – ידוע כי אח ואב הם כמינים וסוגים ולכן יש קרוב ויש רחוק, אם כן נכון לומר כי האדומי הוא אחינו, ונכון לומר כי אינו אחינו, ויהיה כונת הראשון הרחוק, וכונת השני כי אינו אחינו הקרוב, וכן נכרי ממאמר המצטרף, אם כן אין לנו הכרח בפירוש אלו השמות לא בתורה ולא בספרי החכמה, רק כפי מקומם והכונה בזה שהמלך יהיה ישראלי.
שום תשים עליך מלך – היא מצות עשה עם התנאים שזכר אחר זה והוא שיהיה זה המלך אשר יבחר י״י בו רוצה לומר: על ידי נביאו כמו העניין בשאול שבחרו י״י יתעלה על ידי שמואל כדי שמה שיבחרהו ראוי להתנהג לפי התורה.
מקרב אחיך תשים עליך מלך – רוצה לומר: כשהיה שלא יהיה שם נביא ותבחר אתה המלך שימלוך עליך הנה תחוייב למנותו מקרב אחיך כדי שיתנהג בדרכי התורה אשר גדל בה ומנוי המלך יהיה על ידי בית דין הגדול כי להם הדברים הכוללים לכל ישראל והנה אמר מלך ולא מלכה כי הנשים דעתן קלה ולא תאות להם המלוכה.
לא תוכל לתת עליך איש נכרי וגו׳ – הזהיר מנתינת איש נכרי על ישראל שלא ידיחם ויביאם לעבור על דברי תורה ואף על פי שהיה גר ממשפחת גרים אלא אם היתה אמו מישראל שאפילו נתעברה מגוי הרי הבן הוא אחינו, רוצה לומר: שהוא ישראל כמו שבארנו במה שקדם.
התועלת השתים עשרה הוא במצות והוא מה שצונו למנות עלינו מלך אשר יבחר י״י באותם התנאים שזכר והתועלת בזה הוא שיוציאם ויביאם ונלחם מלחמותם לעשות התורה ועובדיה.
התועלת השלש עשרה הוא מה שהזהירה מלמנות המלך מקהל גרים שמא יסור לסורו עם שלא ייראו ממנו העם מאד להיותו בלתי נכבד מאד בעיניהם ומזה המקום למדנו שאין ראוי למנות מלך פחות הצורה או בעל מום או בעל חסרונות אחרות שיבזוהו העם בעבורם ויביא זה שלא תהיה יראתו על פניהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

(טו) וזכר שכאשר יקרה זה לא ימליכו המלך ההוא כרצונם כי אם אשר יבחר ה׳ בו מקרב אחיהם וזהו עצם המצוה ואמתתה, רוצה לומר שום תשים עליך מלך מקרב אחיך לא שיצוה אותם שישאלוהו, כי אם שכאשר ישאלו אותם מרצונם לא יבחרוהו מעצמם כי אם אשר יבחר ה׳ מקרב אחיהם, ולפי זה יהיה ענין המלך מצות עשה תלויה בדבר הרשות, כאומר כאשר תרצה לעשות כן עם היותו בלתי ראוי, אל תעשה אותו כי אם בזה האופן, והוא דומה לפרשת כי תצא למלחמה על אויביך וגו׳ וראית בשביה שאינו מצוה שיחשוק בה ויבעלנה ולא שיקחנה ויבעלנה כמו שהיא, אבל הוא דבר הרשות ומפעל היצר הרע, והמצוה היא אחרי הבעילה הראשונ׳ ההיא, שאמר והבאת אל תוך ביתך וכאשר זכרו חכמינו ז״ל (קידושין כ״א) פ״א, ודומה לזה גם כן פרשה כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם וגו׳, שאין זה מצוה כי אם עון פלילי, אבל תלוי בו המצוה שהיא ושבת עד ה׳ אלהיך שכאשר יהיו חטאים ישובו אל ה׳ וישמע בקולו, וכן בעצמו ענין המלך שאין שאלתו מצוה כי אם רשות ומפעל היצר הרע עם היות שנתלית בו המצוה שישימו המלך ההוא בבחירת הש״י מקרב אחיו ולא באופן אחר, וכבר יורו על זה ה׳ דברים:
הא׳ כי איך יצוה הש״י לישראל שישאלו המלך אם לא היתה בחירתו בידיהם ומה צורך בשאלתם אותו ויותר היה ראוי שיצום מה שהיה בידיהם לעשות שהוא לנהוג בו כבוד ושלא ימרו את פיו אבל הקמת המלך יהיה מפעל האל ית׳, והוא כענין הנביא שלא היה צריך לישראל שישאלו נביא כיון שאינו בידיהם אבל השם יתברך יקים אותו כרצונו:
והב׳ כי אם היה אמרו ואמרת אשימה עלי מלך מצוה, איך יאמר הכתוב ככל הגוים אשר סביבותי, והנה השאלה ראוי שתהיה מפני שצוה הקב״ה עליה לא להיות כן לגוים, הראית כלשון הזה בשאר המצות שיאמר עשו זה ככל הגוים אבל הוא בהפך שהזהירנו לא תעשה כמעשיהם:
והג׳ מאשר רז״ל במסכת סנהדרין פ׳ כהן גדול כשאמרו ג׳ מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה, לא סמכו מצות המלך אל ואמרת אשימה עלי מלך בהיותו הפסוק הראשון, אבל סמכו לשום תשים עליך מלך אשר יבחר ה׳ אלהיך בו, והוא המורה שאין הפסוק הראשון מצוה כי אם הגדת העתיד והמצוה היא בפסוק השני על הדרך שאמרתי, ויהיה כח המאמר שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ שכאשר ישאלו ישראל מלך שאז ישימו מי שיבחר בו הש״י ושיהיה מקרב אחיהם, לא שימנו עליהם מלך בסתם, ולזה מה שאמר שם רבי נחמיה אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן של ישראל שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך, הנה כוון החכם הזה לדעתי:
והד׳ כי אם היתה שאלת המלך מצוה בפני עצמה שישאלו אותו, יתחייב שתהיה מצוה שנית שישימו עליהם מלך אשר יבחר בו הש״י מקרב אחיהם, שהם ב׳ מצות עשה מתחלפות, הא׳ שישאלו מלך, והב׳ שיהיה מקרב אחיהם אותו אשר יבחר הש״י, וזה לא קבל אחד ממיני מצות אלא שהיא מצות עשה אחת לשום מלך מקרב אחיהם, וכן כתב הרמב״ם במצוה הזאת ז״ל מצות עשה למנות מלך מישראל, אבל לא אמר למנות מלך סתם, ומצות לא תעשה היא לא תוכל לתת עליך איש נכרי, הוא מה שיורה שהעשה הוא שישימו מלך מקרב אחיהם לא שישימו מלך בסתם:
והה׳ שכאשר ישראל שאלו מלך לא שאלו אותו לשם מצוה כי לא אמרו תנה לנו מלך כאשר צוה ה׳ את משה, אבל אמרו תנה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים, וכאשר שמואל הוכיחם על זה איך לא השיבוהו מה פשענו ומה חטאתינו הלא ה׳ צוה לעשותו, אם לא שהיה מקובל וידוע ביניהם ששאלת המלך איננה מצוה ושהם שאלוהו ליצרם הרע, וכאשר תדע זה תשיב אל הספק הי׳ הנזכר שישראל לא נצטוו בתורה על שאלת המלך, ושלא היה המלך צריך ולא הכרחי להנהגת קבוציהם כמו שבא בהקדמה שנית, אבל היה המלך מזיק לכל אומה ולשון כמו שבא בהקדמה ראשונה, ומפני זה כאשר שאלו המלך שהיה מנהיג מסוכן וכל שכן בערכם שהיו בלתי צריכים אליו, לכן חרה אף ה׳ בעם ואמר לשמואל לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם, ומפני זה לא הקים יהושע מלך גם לא שאר השופטים יראי ה׳ וחושבי שמו, להיותו דבר בלתי הגון אליהם:
והנה לאומר שיאמר אם היתה שאלת המלך רעה ובלתי הגונה אם כן כאשר שבו ישראל בתשובה ואמרו (שמואל א י״ב) כי יספנו על כל חטאתינו רעה לשאל לנו מלך, למה לא עזבו החטא וחזרו מהמלכת המלך, ומה הועילה תשובתם מבלתי עזיבת החטא והיות כטובל ושרץ בידו, גם האל יתברך למה שלח אחרי כן למשוח את דוד למלך על ישראל ונתן לו ולזרעו אחריו ברית המלכות לעולם והיו אם כן תמיד בחטאם, אשיב ואומר שאם תהיה שאלת המלך חטא מפורסם שהזהירה התורה עליו יהיה התר זה ממה שיקשה, אבל אני לא אמרתי אלא שהיה הדבר דבר הרשות, ובהיותו כן לא צותה התור׳ עליו וגם לא צותה על עזיבתו, לפי שדברה תורה בזה כנגד היצר הרע, והוא כענין היפת תואר שלא צותה התורה שיחשוק בה ויבעלנה בנדותה וכמו שהיא באמונת׳ בתוך המלחמה, ולא הזהירה גם כן שלא יעשה זה לפי שחששה ליצר הרע, ומפני זה אחר שנבעלה לא צוה שיעזבנה, כי אם שיגיירה ויחזירנה יהודית, ולכן אדוננו דוד בחיר ה׳ עם היותו ירא אלהים וסר מרע, כאשר לקח במלחמה את מעכה בת תלמי מלך גשור שהיתה יפת תאר לא עזבה אחרי כן, והיא היא שילדה לו תמר ואבשלום, ככה היה ענין המלך ששאלתו אינה מצוה ואיננה גם כן עבירה נאסרת בתורה, ולכן אחרי ששאלו אותו ונמשח לא חזרו ממנו והיה די להם שיקיימו המצוה לשום להם אותו המלך מקרב אחיהם, ולזה מה שאמר שמואל אליהם אל תיראו וגו׳ אך לא תסורו מאחרי ה׳, ר״ל אל תיראו כי אין הדבר אסור מצד עצמו, כי אם לא תסורו מאחריו יהיה המלך כלי ומשען להצלחתכם וטובתכם, ואם לא תעשון כן גם אתם גם מלככם תספו, ולכן נמשחו המלכים ובחר ה׳ בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן, לפי שהיו גלוי לפניו יתברך שהיה ירא אלהים, ובמצותיו חפץ מאד, הנה התבארה הפרשה הזאת והותר הספק הזה:
והנה אמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי, להגיד שאם יעלה על רוחם להיות ממליך עליהם איש נכרי הנה לא יספיק הש״י בידם ולא יצליחו בו ולכן לא יעשו כן אבל יהיה מקרב אחיהם אשר יבחר הש״י, והנה לא ראה הש״י למסור בחירת המלכים בימיהם ביד ההמון לג׳ סבות, הא׳ לפי שהמלך היה ענין מזיק מא׳ להמון העם כמו שזכרתי, ולכן אין ראוי שיובחר כי אם להכרח גדול ולפי שהעם לא יבחין זמן ההכרח הזה כי אם הש״י, לכן לא היה ראוי להם לבחור מלך כי אם הש״י, והסבה הב׳ שאע״פ שהמון העם יבחר הזמן הראוי אל המלכת המלך, הנה אין ראוי שהעם יבחר בו לפי שהדבר קשה ועמוק להכיר את יצר לב האדם, ואע״פ שנגלהו נקי וזך וישר פעלו אולי בקרבו ישים ארבו וכמאמר הנביא (ירמיהו ט״ז י״ב) עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו, ולפי שהיה ראוי למלוך מי שיהיה נקי המחשבות טהור הרעיונים ירא חטא ושפל רוח כמו שאמר ולא ירבה לו סוסים ולא ירבה לו נשים לבלתי רום לבבו, לכן לא היה ראוי לעם שהם יבחרו בו כי הם לא ידעו ולא יבינו הזה יכשר, וכמאמר הש״י לנביא (שמואל א ט״ו) אל תביט אל מראהו וגו׳ כי לא את אשר יראה האדם, אבל אל הש״י היא הבחירה שהוא חוקר לב ובוחן כליות, והסבה הג׳ שאע״פ שהעם ידעו הכרח הזמן וצורך השעה להמליך עליהם מלך ויספיק שכלם לבחור בטוב ולמאוס ברע הנה עם כל זה אין ראוי להם לבחור המלך לפי שתהיה בחירת׳ אותו מחייבת דברי ריבות וקטטות עצומות ביניהם באמור כל אחד ואחד אני אמלוך, אבל בהיות הבוחר הוא יתעלה מי יאמר לו מה תעשה, והנה מפני הסבות האלה צותה התורה אשר יבחר ה׳ אלהיך בו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

שום תשים עליך מלך וגו׳ – רבים אומרים מי יראנו טוב ביאור מספיק על הספק הגדול הנופל על מצוה זו, שאם היה רצון ה׳ שלצדק ימלוך מלך כשיחפצו הם א״כ למה נתרעם עליהם שמואל הנביא וה׳ עמו כששאלו להם מלך משמע שהיה דבר נתעב בעיני ה׳ וי״א שהתרעומת היה על שאמרו לשפטינו ככל הגוים שישפוט אותם בנימוסי הגוים. וי״א שאין פרשה זו מצוה אלא הודעת דברים שהקב״ה מגיד מראשית אחרית שכך יבקשו ישראל לעתיד והתיר להם ה׳ ומהרי״א האריך בויכוח זה.
ואומר אני דעתי בקצרה, שהרצון האלהי היה שלצדק ימלוך מלך עליהם כדי להטיל מוראו על כלם כאמרו רז״ל (אבות ג׳:ב׳) הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה כו׳, ולא לצורך המשפטים שהרי היו בתי דינים קבועים בכל עיר אלא לצורך קיבוץ ותיקון המדינות ואך באופן זה שתהיה אימת מלכות עליהם כי בזה רצה ה׳ וכן אמר ליהושע (דברים ל״א:כ״ג) כי אתה תביא את העם הזה, טול מקל והך על קדקדם. לכך נאמר כי תבוא אל הארץ וגו׳, כי לאחר ירושה וישיבה ישמן ישורון ויבעט ואיש הישר בעיניו יעשה כשאין מלך בישראל, ואז ודאי יאמרו השרידים אשר ה׳ קורא כי עת לעשות לשאול מלך ואמרת אשימה עלי מלך שיהיה מוראו עלי כי כן משמע לשון עלי שיהיה עליון עלי ומושל ורודה בי בחזקת היד, ככל הגוים אשר סביבותי, לעשות כמתוקנים שבהם שאינן בועטים במלכיהם ומקבלים עליהם מרות ומציאת זמנינו יוכיח. וע״ז נאמר שום תשים עליך מלך כי שאלה זו כהוגן כשיהיה עליך מלך דהיינו אימתו עליך כמובן ממלת עליך.
אבל בימי שמואל לא דברו נכונה, כי אמרו תנה לנו מלך (שמואל א ח׳:ו׳) לא אמרו עלינו מלך אלא לנו, כי לא רצו לקבל מרות שיהיה מוראו עלינו אלא יהיה לנו מסור בידינו להקים מלכין ולהעדי מלכין, והיוצא לנו מזה שבעל כרחו יחניף לנו וע״כ אמרו לשפטינו ככל הגוים (שם ח׳:ה׳) כי עיקר צורך החנופה היא במשפטים וכמנהג ארצות אלו שמקבלים איזה רב על זמן ידוע כדי שלא יהא אימתו עליהם ואדרבה אימתם על הרב, וע״כ הוא מוכרח להחניף להם כדי שלא ידחוהו. וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך, כי עיקר האשמה במלת לנו לשפטינו כ״א יהיה לנו ולא עלינו איך יהיה שופטינו. ויאמר ה׳ אל שמואל שמע בקולם וגו׳ כי לא אותך מאסו (שם ח׳:ז׳), כי אדרבה זה שבחך כי אתה מוחזק אצלם שאין אתה מחניף להם ע״כ בקשו במקומך מלך שיחניף להם בהכרח, ובזה מאסו אותי ולא שאלו על פי התורה כי כל חפצם שהמלך יבטל רצוני מפני רצונם. וז״ש ממלוך עליהם, ר״ל בזה מאסו אותי מה שלא רצו שימלוך עליהם המלך. ועתה שמע בקולם אך כי העד תעיד בהם והגדת להם משפט המלך אשר ימלוך עליהם. (שם ח׳:ט׳) דווקא עליהם ולא להם כי באלה חפצתי נאם ה׳. ויאמר זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם (שם ח׳:י״א) כי אף אם לא תבחרוהו כ״א לכם מ״מ סופו שבחמה שפוכה ימלוך עליכם ואת בניכם יקח וגו׳, וזה עונש שלכם על שלא שאלתם כהוגן וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם לכם (שם ח׳:י״ח) ר״ל ולא עליכם ותאמרו דרך וידוי שעלה בידכם הפך ממה שבקשתם. וימאנו העם וגו׳ ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו (שם ח׳:י״ט), מה שאמרו לא, היינו דרך וידוי אמרו כן לאמר לא נחפוץ מלך עוד בדרך אשר שאלנוהו תחלה לאמר תנה לנו מלך. כי אם מלך יהיה עלינו כאשר דבר ה׳. וכן נאמר אח״כ כי יספנו על חטאתינו לשאל לנו מלך (שם י״ב:י״ט) ורצו לומר בתחילה קודם ששמענו העונש. ופי׳ זה יקר. ומובן שנוי הלשון בין עלינו ללנו ומצד דקדוק רז״ל שאמרו שתהא אימתו עליכם (כתובות יז.) כי עיקר המצוה תלויה בזה.
ומ״ש ויאמר ה׳ אל שמואל, שמע בקולם וגו׳ והמלכת להם מלך (שמואל א ח׳:כ״ב) והל״ל עליהם, לפי שקבלת המורא תלוי במקבלים ולא ה׳ פעל זאת אלא נתן להם מלך שהיה שוה להם לבלתי רום לבבו מאחיו ע״כ אמר בשעת מעשה להם, אבל מ״מ לישראל לא היה נכון לומר כן כ״א כדבר ה׳ שאמר ואמרת אשימה עלי מלך כך היה להם לומר.
שום תשים אם מת המלך תמנה מלך אחר.
מלך – ולא מלכה.
אשר יבחר – ע״פ נביא.
מקרב – ולא מח״ל.
אחיך – ולא נכרי.
תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך אין רוכבין על סוסו וכו׳ ואין רואין כשהוא מסתפר כו׳.
מקרב אחיך וגו׳ – זו עשה שלאו הבא מכלל עשה עשה.
לא תוכל לתת עליך איש נכרי – ל״ת.
אשר לא אחיך הוא – וגם לא עבד.
שום תשים – רז״ל אמרו שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, ואחת מהם להעמיד עליהם מלך, וכן אמרו בספרי, שום תשים עליך מלך, מצות עשה, ויש לשאול בזה אם נצטוו ישראל בכך, למה השיב להם שמואל ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה׳ לשאול לכם מלך (ש״א י״ב י״ז) והשי״ת אמר לשמואל לא אותך מאסו כי אותי מאסו, אלא זוהי מצות עשה התלויה בדבר הרשות, כאומר כאשר תרצה לעשות כן עם היותו בלתי ראוי, אל תעשה אותו כ״א בזה האופן, ודומה לזה פרשת כי תצא למלחמה וכו׳ וראית בשביה וכו׳, שאינו מצוה שיחשוק בה ויבעלנה, אבל הוא דבר הרשות ופועל יצר הרע, והמצוה היא והבאתה אל תוך ביתך וכו׳, אף כאן אין שאלת המלך מצוה, כי אדרבא למרי יחשב, אבל עכ״ז אם ישאלוהו, מצוה על הנביאים והזקנים והשופטים שבישראל שלא יעכבו על ידם, אלא ישימו עליהם מלך:
אשר יבחר ה׳ אלהיך בו – לפי שהמלך צריך להיות איש מבין בדרכי ה׳ ובעל נפש יקרה בכחותיה לילך בדרכים אלו, ואין מבין תעלומות לב זולתי השם ב״ה, לכן צוה ששימת המלך תהיה על פי נביא או אורים ותומים, כדי שהמלך יהיה איש אשר יבחר ה׳ בו:
מקרב אחיך – מאחר שאמר שהשם יבחר המלך, אין צורך להזהיר שיהיה מקרב אחיך, כי ה׳ לא יבחר בנכרי, אלא התורה דברה גם לעתים שלא יהיה בישראל נביא ולא חזון, כגון בימי בית שני, ואז אפשר שהמון העם יבחר לו מלך ככל אות נפשו, לכן הזהיר שאף בימים ההם לא יבחרו כ״א מקרב אחיהם:
לא תוכל – כמשמעו, שאין להם יכולת, ואף אם יבחרו בנכרי, אין לו משפט המלוכה:
{שום תשים עליך מלך – הנכון כפירוש יש״ר שדברה תורה גם על זמן שלא יהיה בישראל נביא שיבחר להם על פי ה׳ כי אז יבחרו מי שירצוא רק לא איש נכרי.}ב
א. בכ״י לוצקי 673(א), כ״י קולומביה X 893 בטעות: שירצה.
ב. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), כ״י קולומביה X 893.
שום תשים וגו׳ – זו מצוות עשה ולא רק רשות (עיין פירוש פסוק יד).
אשר יבחר ה׳ אלקיך בו – ״על פי נביא״ (ספרי). האיש שה׳ יבחר בו על ידי נביא – אותו תשים עליך למלך; תעטר אותו בכל זכויות המלך, ותכניע עצמך אליו כפי שנוהגים כלפי מלך.
אף על פי כן, נאמר מיד לאחר מכן: ״מקרב אחיך וגו׳ לא תוכל לתת עליך״ וגו׳; הכתוב קובע את התנאים המכשירים אדם להיות מלך, והאומה חייבת לתת דעתה לתנאים אלה בעת בחירת המלך. נמצא שהתורה נותנת מקום לאפשרות שהמלך לא ייבחר באופן ישיר על ידי ה׳ באמצעות נביא, אלא יתמנה על ידי בחירתה החופשית של האומה או נציגיה – שלא באמצעות נביא.
אחד מעקרונות הנבואה הוא (עיין פירוש, להלן יח, טו והלאה), שהאדם שה׳ בוחר בו להיות נביא, למסור דרך פיו את דברו לאומה, חייב קודם לכן להראות את עצמו כ״איש״, והוא צריך להיות ראוי לנבואה בדרגת שלמותו המוסרית והרוחנית. לפי הגמרא בסנהדרין (יא.) לא רק אישיותו של הנביא אלא גם בני דורו צריכים להיות ראויים לשליחות הנבואית: ״דורו זכאי לכך״. על פי זה נוכל להבין שהכתוב כאן עוסק בשתי אפשרויות: בדרך הרגילה, ״שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה׳ אלקיך בו״; אך כאשר חסרה התערבותו של נביא, אזי – ״מקרב אחיך תשים״ וגו׳.
מקרב אחיך – ״אמו מישראל״ – הוא חייב להיוולד יהודי (יבמות מה:; עיין תוספות שם). (לדעת התוספות בסוטה [מא: ד״ה אותו היום] גם אביו צריך להיות יהודי: ״עד שיהא ממש מקרב, ממוצע מאביו ואמו ישראל״.)
[כט] שום תשים עליך מלך – כשכפל המקור על הפעל בא להורות שיעשה הפעל בכל אופן ואפי׳ כ״פ (אה״ש כלל לח) וע״כ ממ״ש שום תשים פי׳ שאם מת ישימו אחר תחתיו, ומה שחזר שנית שם מלך שהיל״ל שום תשים אשר יבחר ה׳ וכו׳ בא לדייק שם מלך ולא מלכה, ומ״ש אשר יבחר ה׳ ואיך ידעו זאת אם לא ע״פ נביא וכמו שהיה בימי שמואל, ומ״ש אחיך ולא אחרים ואמר מקרב אחיך ולא אמר מאחיך, היינו שיהיה מא״י וישב בקרבם לא בח״ל:
[ל] מקרב אחיך תשים עליך מלך – כפל שנית תשים עליך מלך, להורות שבא במובן המדויק שמלת עליך הבא אחר פעל שימה מורה שיהיה מושל עליו והוא נכנע תחתיו, מכאן אמרו אין רוכבים על סוסו ועוד פי׳ שנכפל ללמד שאינו הרשאה שום תשים שאתה רשאי לשום רק צווי ומ״ע:
[לא] לא תוכל לתת עליך איש נכרי – הוא ל״ת, וחז״ל הוציאו שגם בשאר התמנות צריך שיהיה אמו מישראל, ודייקו זה שפה לא אמר לתת עליך מלך רק לתת עליך כל שאתה נותן עליך שיהיה לו איזה שררה עליך, ויש הבדל בין לשום ובין לתת, ששימה מציין הסדר והקביעות יותר מנתינה, וע״כ אמר פה לתת, ר״ל כל נתינה, ובמ״ש איש נכרי מציין שהוא נכרי לגמרי משא״כ אם אמו מישראל זה קרוי אחיך, ומ״ש אשר לא אחיך ההוא למעט העבד אע״פ שאינו נכרי שחייב במצות כאשה אינו אחיך, (כן גריס הגר״א) ובזה נכון מעשה דאגריפס, ועיין בתוס׳ יבמות (דף מה ע״ב), ועי׳ ברמב״ם (פ״א מה׳ מלכים ה״ד):
אשר יבחר1 וגו׳: אם יהיה על פי נביא2.
מקרב אחיך וגו׳: היינו אם לא יזכו לנביא, אזי עכ״פ ״מקרב אחיך״ היינו שיהיה מיוחס3.
לא תוכל וגו׳: מיוחס אינו אלא למצוה4 אם אפשר, אכן אינו לעיכובא, שהרי הורדוס לא היה ממיוחסי ישראל5 ומ״מ היה לו דין מלך6. אבל ״נכרי״ אי אפשר לעשות בארץ ישראל למלוך על ישראל.
1. אם ה׳ אמור לבחור, מה מקום לציוויים ״מקרב אחיך... לא תוכל לתת עליך איש נכרי״.
2. כלומר, אם יזכו בתקופתם לנביא, יהיה ע״פ נביא, וכך בספרי על-אתר.
3. לאפוקי עבד (או ממזר). ומקור דברי רבינו בב״ק (פח,א): ״מקרב אחיך״ – ממובחר שבאחיך.
4. ״מקרב אחיך״.
5. היה מזרע עבדי בית חשמונאי.
6. זוהי דעתו והכרעתו של רבינו. ועיין, בין היתר, ר׳ אלחנן וסרמן ב׳קובץ שעורים׳ (בבא בתרא אות כ״ג), ובספר ׳הפלאה׳ (כתובות יז,א) הדנים בכך בהרחבה.
מקרב אחיך תשים עליך מלך – כשאומה חפשית בוחרת עליה מלך לרוב לא תבחר באחד מבני ארצה פן יתר האצילים יקנאו בו כי נגרעו הם מהמלוכה, וע״כ קנא שבט יהודה בשאול שהיה משבט בנימין, ובמלחמת נחש ועמלק באו במתי מעט לעזרתו, וכשמלך דוד קנאו בשבט יהודה יתר השבטים עד כי נחלקה המלכות; ולרוב בוחרים למלך איש נכרי, ובכן תכלה תלונת האצילים זה על זה; וזו ג״כ כונת אבימלך באמרו לאחיו בעלי שכם ״מה טוב לכם המשל בכם שבעים איש כל בני ירובעל אם משל בכם איש אחד״ (שופטים ט׳:ב׳), כלו׳ אם תבחרו באחד מבני ירובעל חוץ ממני שאני בן פלגש, יתר אחיו יקנאו בו ויהיו צרים לכם, טוב שתבחרו בי ובכן תשקוט תלונתם באמור כל אחד מהם, הלא טוב שאראה את אבימלך מולך, משאראה איש אחר מאחי גובר עלי ויכול לי; והתורה אסרה דבר זה, לפי שאם יבחרו באיש נכרי, גם אם יקבל עליו תורת משה לא ילך אחריה בכל לבו כי לא מבחירתו דבק בה, כנראה מחיי הורודוס המלך בבית שני שהיה מזרע אדומיים שיוחנן הורקנוס ממשפחת המכבאיים הכריחם להתגייר, והיה מואס בחוקי ישראל ובתורתם, וגרם להם כמה וכמה רעות; אבל המלך שתבחר מקרב אחיך, יתנהג בענוה כדי שלא להביא קנאת יתר האצילים עליו; ודבר זה להמליך עליהם מלך לא היה רע בעצמו בזמן מן הזמנים כשמצב האומה יביא בני ישראל לידי מדה זו (עיין מה שכתב במשתדל); וגם בימי שמואל לא חשב ה׳ להם לחטאת מה ששאלו להם מלך, וגם לא מה שאמרו ונהיה גם אנחנו ככל הגוים (שמואל א ח׳:כ׳), לפי שבני ישראל היו אומרים שהגוים מלעיגים עליהם באמרם הלא עם בזוי הם שאפילו מלך אין עליהם (עיין מה שכתבתי במדבר כ״ג:ט׳); ומה שאמרו תנה לנו מלך לשפטנו ר״ל לא נניח שיכביד עולו עלינו רק נכריחהו שינהלנו בנחת ובצדק, לא כמלך הנוחל המלוכה מאבותיו ומי יודע אם יכשר כמוהם, אבל כשופט הנבחר עתה לתמוך בידו שבט המשפט (שבט – שפט) בגלל כשרון מעשיו; והדבר רע בעיני שמואל לפי שבראותם כי בניו לא הלכו בדרכיו לא היה להם לשאול מלך המנחיל שררתו לצאצאיו, כי אולי בני המלך יהיו גם הם נוטים מדרכי אביהם, עכשו ששאלו נראה ברור שמאסו בו ובמשפחתו, וזהו ששמואל מוכיחם (שמואל א י״ב:ב׳) ובני הנם אתכם, כלו׳ מאחר שסבלתם עול בני עלי כמה שנים אף על פי שאביהם היה יודע בדרכם הרעה ולא כהה בם לבלתי רדת מכסא הכהונה מחמת שיבתו ולאבד בזה מתנותיו (שמואל א ב׳:כ״ט), היה לכם להביא טענותיכם לפני ואני אעיין במעשה בני ואם לא יקבלו תוכחה אז תמאסום, עתה שמאסתם בם תכף ומיד ורוצים אתם להמליך עליכם מלך, נראה שאתם חושדים אותי שגם ידי עם ידם, הנני ענו בי נגד ה׳ וגו׳ (שמואל א י״ב:ג׳); ומה שכתב (שמואל א ז׳) ״כי לא אותך מאסו״, ר״ל רע בעיניך כי מאסו בך אחרי שפטך אותם בצדק כמה שנים, הלא ראית כמה פעמים מאסו בי אחרי אשר הרביתי טובותי עמהם, דיו לעבד שיהיה כרבו; ומה שכתוב שם (שמואל א י״ב:י״ז) ״ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה׳ לשאל לכם מלך״, רצונו שהייתם כפויי טובה עמי, ומשיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו (משלי י״ז:י״ג), ותחילת דבריו תורה כי כן הוא; והראיה החותכת למה שאמרתי שה׳ לא חשבה לישראל בשום אופן כמרד נגדו, הוא שמסיים (שמואל א ח׳:ז׳) ״כן המה עושים גם לך״, כלו׳ פעמים אחרות היו כפויי טובה עמי, בפעם הזאת הם כפויי טובה עמך; אמת הוא שגדעון במאנו המלוכה אמר ״לא אמשל אני בכם וגו׳ ה׳ ימשל בכם״ (שופטים ח׳:כ״ג), שאף על פי שלא נאסר לישראל להמליך עליהם מלך סברת הטובים שבהם היתה שבהשתעבדם תחת ידי אנוש, כביכול יקצרו מממשלת האל עליהם; ועוד היה ממנהג הגוים סביבות ישראל לקרוא אליליהם בשם מלוכה כגון הַמּׁלֶך וּמִלְכֹּם אליל בני עמון ואדרמלך וענמלך ודומיהם, וא״כ עזות מצח הוא לאדם להקרא בשם מלוכה המיוחס לאל.
אשר יבחר ה׳ אלהיך בו וגו׳. אם כן מהו שאמר אח״כ לא תוכל לתת עליך איש נכרי שאם יבחר בו ה׳ אין עוד מקום להזהיר שלא יהיה נכרי, יתכן לפרש אשר יבחר ה׳ אלהיך בו הוסיף כמפרש לא תוכל לתת עליך איש נכרי שאם יהיה איש נכרי לא יבחר בו ה׳ ובאה האזהרה תחלה בדרך קיום ואח״כ דרך שלילה, ועל פי פירוש זה אין הכוונה באשר יבחר בו על פי נביא ואורים ותומים — רק על דרך בך בחר ה׳ להיות לו לעם סגלה, ואולי הנכון לפרש שדבר על כל זמן ומצב שתהיה בו האומה ואם תמצא בתוכה הנבואה ואורים ותומים על זה אמר אשר יבחר ה׳ אלהיך בו ואם לא יהיו כמו שקרה בימי בית שני על אותה שעה נאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי וכבר ראינו שהיתה אזהרה זו נר לרגלי אבותינו בעת ההיא ואור לנתיבתם שכן סופר על אגריפס שכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות וכו׳ ולא זלגו כשקרא אשר יבחר א׳ אלהיך בו והוא לא נבחר כי באותה שעה לא היתה השעה ראויה לכך כי אין עוד נביא.
שום תשים עליך מלך. עיין למעלה (או אל השופט) שהמלך כפי רצון התורה לא היה רק שר צבא יש׳ ואולי גם שופט (לא ליג׳יסלאטור מחוקק) לשפוט כפי משפטי התורה, והעד שבאה מצותו אצל משפטי השופט ולא הזהיר למלך כלום במה שנוגע למשפט, הא למדת שהמלך והשופט חק אחד להם בענין המשפט להתנהג כפי דיני התורה — ואם תאמר — אם כן מה נשתנה מלך משופט? אומר אני בב׳ דברים, האחד שהמלך יוצא ובא לפניהם והשופט אין מוטל עליו רק עול המשפט, והשני שהמלך מוריש זכותו לבניו והשופט אינו כן — ולא בלבד אין לשון מלך רק הגדול שבכל שרי הצבא אלא שמצינו שם מלך על אחד משרי הצבא התחתונים, שהרי בס׳ מלכים א׳ סי׳ ך׳ מצינו שבן הדד מלך ארם היו עמו ל״ב מלכים, ומי הם אלה? אלה שלשים ושנים שרי הרכב שבסי׳ כ״ב שנאמר ומלך ארם צוה את שרי הרכב אשר לו שלשים ושנים. — ועל כן נקרא נשיא להיותו רק הגדול שבנשיאים (עיין אשר נשיא יחטא) וכן הוא אומר ודוד עבדי נשיא להם לעולם — ודעת המעתיקים זכרונם לברכה שזה מצות ודבריהם אמת, שאין לך דבר שיועיל או יזיק יותר מתקון המלכות ולא יתכן שהתורה תניחהו לבחירת האדם מבלי שתורנו הדרך הטוב ותרחיקנו משכנגדו — ואם תאמר למה תלה הכתוב באמירת אשימה עלי וגו׳? אומר אבי, שפירושו סופך שתאמר ובא ללמדנו שאין מנוי המלך מבלעדי רצון העם ובחירתו, ובחירת העם (עם משיחת ה׳) היא הנותנת כח לעשות חיל, ובהעדרה, אינו רק נוגש ומושל בחזקה ולא מלך, ולהם ז״ל דברים יקרים בזה תמיה אני אם ימצאו בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם בזמן רבותינו, וזה לעד כי לדבריהם מקור עליון אלהי והוא אומרם כל אותם ז׳ חדשים שהיה בורח דוד מאבשלום לא עלו לדוד ממנין שני מלכותו שהיה מתכפר בשעירה כהדיוט (כלומר לא היה נחשב מלך רק הדיוט שמביא שעירה על שגגתו) וכתב רד״ק ע״פ ואחרי אבשלום לא נטה כי אלו נטה אחרי אבשלום ולא נטה אחרי אדוניה לא הי״ל לפחד שכיון שכל ישראל היו רוצים להמליכו לא היה מורד שיתחייב מיתה שא״כ היה עמשא חייב מיתה, והנה דוד אמר לו לשומו שר צבא וכו׳ — וכן בענין הגונב את המכס ודינא דמלכותא כתבו דברים נראים כיוצאים מפי חכם מדיני שבזמנינו, לא נמצא כמוהם בכל חכמי הגוים הקדמונים. (עיין עליהם ברמב״ם וטור וש״ע)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך – גמ׳: וזו מצות עשה כמו שאמר ירא ה׳ בני ומלך, לכן אמרו סוף נזיר ושמע שאול והרגני והלא כבר היה עליו מורא בשר ודם, פירוש שמצות אימת מלך הוא מצד המצוה אין זה בכלל ומורא לא יעלה כו׳, רק כאן אמר ושמע שאול ולא המלך משום שכבר נקרע מלכותו, א״כ אינו רק בשר ודם שאין אימתו מצוה. ודו״ק. והקדמונים פירשו דמלך לב מלך ביד ה׳ והוא כמוכרח, שבחירתו אינו בידו רק ביד השי״ת ורק כיון שהוא שאול לא מלך הלא ירא אנכי ממנו כו׳. ולזה יתכן מה דאמר בקרא עזרא ז׳ ברוך ה׳ כו׳ אשר נתן כזאת בלב המלך כו׳. וכן רבינו הק׳ על אנטינינוס בירושלמי מגילה פרק בני העיר ה״ב דשדר מנרתא אמר ברוך ה׳ כו׳ אשר נתן בלבו כו׳, משום שבחירתו ולבו ביד ה׳. ואולי גם זה נכלל בכוונת הגמ׳ ערכין ו׳ שאני מלכותא דלא הדרה בה, פירש שכיון שלבבו ביד ה׳ וה׳ נתן בלבו אינו בכלל לא לכם כו׳ שזה מיד השם. ודו״ק.
שום תשים – מת מנה אחר תחתיו, פי׳ שלא יוכל למנות הוא לאחר תחתיו עליך, רק בך תלוי שאתה תבחר ולא הוא. ופשוט.
ועוד יתכן לר׳ נהוראי דאין זה מצוה, רק אם יבקשו להם מלך אז מצוה, לכן אמר כיון שהיה להם מלך ואחר מותו אם לא ירצו בהנהגת מלך אז מצוה למנות אחר תחתיו.
שום תשים – אמר ליה ההוא כותי לר׳ חזקיה, חמי, מה כתיב באורייתא שום תשים עליך מלך, אשים אין כתיב כאן אלא תשים – דאת שויתי׳ עלך.⁠1 (ירושלמי סנהדרין פ״ב ה״ו)
שום תשים – מהו שום תשים, לומר שאם מת תמנה אחר תחתיו2 (ספרי).
מקרב אחיך – אמר רבא, גר דן את חבירו הגר דבר תורה, שנאמר מקרב אחיך תשים עליך מלך, עליך הוא דבעינן מקרב אחיך אבל גר דן את חבירו הגר.⁠3 (יבמות ק״ב.)
מקרב אחיך – תניא, שום תשים עליך מלך מקרב אחיך, כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך.⁠4 (קדושין ע״ו:)
מקרב אחיך – תניא, אם היתה אמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה.⁠5 (שם שם)
מקרב אחיך – ממובחר שבאחיך.⁠6 (ב״ק פ״ח.)
מקרב אחיך – אין לי אלא מלך, מניין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי הדיינים ומכין ברצועה ת״ל מקרב אחיך תשים עליך מלך, כל שתמנהו עליך לא יהיו אלא מן הברורין שבעמך.⁠7 (ירושלמי קדושין פ״ד ה״ה)
מקרב אחיך – ולא מחוץ לארץ8 (ספרי).
תשים עליך מלך – אמר רב אשי, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, דכתיב שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך9. (קדושין ל״ב:)
תשים עליך מלך – תניא, רבי יהודה אומר, לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם שנאמר שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך.⁠10 (סנהדרין כ׳:)
תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך, לפיכך אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו ואין רואין אותו כשהוא מסתפר ולא כשהוא ערום ולא כשהוא בבית המרחץ.⁠11 (שם כ״ב.)
תשים עליך מלך – מלך ולא מלכה12 (ספרי).
לא תוכל – מעשה באגריפס המלך שהיה קורא בתורה וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות, אמרו לו, אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה13. (סוטה מ״א.)
1. צ״ל שכיון למה שנתבאר באות הקודם דעיקר המלכת מלך בישראל לא היתה ברצון עצמי מהקב״ה כביכול ורק לעשות רצון ישראל עיי״ש, וזהו שאמר תשים כתיב דאת שויתי׳ עלך – מרצונך לבד. אמנם כבר כתבנו באות הקודם דעיקר פירוש הכתוב אינו כן אלא הוא מענין צווי מהקב״ה למנות עליהם מלך, עיי״ש.
2. כן מורה כפילת המקור על הפעל שתעשה הפעולה בכל אופן ואפילו כמה פעמים, ומבואר כמו שדרשו שאם מת ימנו אחר תחתיו.
3. ר״ל ולא את ישראל, וכתבו הרא״ש והטור ביו״ד ס״ס רס״ט דהיינו דוקא בכפיה, אבל אם קבלו עליו לדון מותר לו לגר לדון אפילו ישראל, עכ״ל. ונראה דמוכרח כן מדרשה שלפנינו, דכיון דילפינן זה בהיפך מדיני מלך, ואחרי שהמלך דן דיני מלכות בכפיה, וילפינן דגר דן את חבירו גר ולא ישראל דיינינן ממקום שבא הלמוד כמו שדין המלך בכפיה כך העדר דין הגר את ישראל ג״כ בכפיה, ודו״ק.
4. ר״ל לא רק מלך צריך למנות מישראלים ולא מגרים אלא גם ממונים לכל שררות שבישראל ואין צ״ל דיין או נשיא.
5. לבד בחליצה צריך שיהא הדיין אביו ואמו מישראל או אביו לבד כפי שיתבאר אי״ה במקומו ס״פ תצא.
6. ר״ל דפשטות הכתוב מקרב אחיך מורה למעוטי נכרי, וכהתחלת הפסוק לא תוכל לתת עליך איש נכרי, אלא דרבנן דרשו דגם ישראל אין מעמידין מלך רק ממובחר שבאחיך אבל עבד פסול ג״כ למלכות.
7. היינו הך דדרשות הקודמות בשינוי לשון, ובאור הלשון כל שתמנהו הוא ע״ד הלשון שבבבלי בדרשה הקודמת כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך, יעו״ש.
8. ר״ל שיהיה מא״י וישב בקרבם ולא בחו״ל.
9. בכ״מ בש״ס הובאה דרשה זו, ובכל מקום נסמכה על הלשון שום תשים עליך מלך, אבל נראה דקיצור לשון הוא וחסר מלת וגומר, והכונה לסמוך על סוף הפסוק מקרב אחיך תשים עליך מלך, דאותו הלשון מיותר, דדי היה לכתוב שום תשים עליך מלך מקרב אחיך, ולכן דריש תשים יתירא שתהא אימתו עליך, וכ״מ בספרי בזה״ל, תשים עליך מלך והלא כבר נאמר שום תשים עליך מלך ומה ת״ל תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, ומבואר שכן צריך להגיה בגמרא, וטעם הדרשה הזאת י״ל דהוא מלשון עליך דמשמע שתקבלהו לאדון ומורא עליך, ומיהו אם לא היה כפול הלשון הזה לא היינו מדייקים זה.

ודע דאיתא במשנה סוטה מ״א א׳ דכשקורא המלך בתורה בפרשת הקהל קורא מיושב, ומעשה באגריפס המלך שקרא מעומד ושבחוהו חכמים, ומפרש בגמרא, שבחוהו – מכלל דשפיר עביד והאמר רב אשי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ומשני מצוה שאני, ופירשו התוס׳ דמשום מצוה להדר פני התורה וכבוד המקום מותר לותר על כבודו, וכ״פ הרמב״ם בפ״ג ה״ג מחגיגה, ובסנהדרין י״ט ב׳ מפרש שם על המשנה מלך אין חולץ ליבמתו משום דגנאי הוא לו שצריכה לרוק בפניו, ור׳ יהודה ס״ל דאם רצה לחלוץ זכור לטוב, ואמרו לו חכמים אין שומעין לו, ופריך בגמרא לר׳ יהודה מהא דרב אשי דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול וא״כ אמאי ס״ל דאם רצה לחלוץ זכור לטוב, ומשני מצוה שאני, ור״ל משום מצוה לקיים מצות התורה מותר לותר על כבודו, וזהו כמבואר דעת ר׳ יהודה, ורמב״ם פ״ג ה״ג ממלכים פסק כחכמים דאין שומעין לו אם רצה לחלוץ, ובפי׳ המשנה כתב בבאור וז״ל, ואין שומעין לו בחליצה לפי שזה קלון לו וירקה בפניו ועיקר אצלנו מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול.

ולכאורה קשה טובא לפי הסוגיא דסוטה הנ״ל ששבחו חכמים לאגריפס שויתר על כבודו משום מצוה, וא״כ הלא גם כאן משני הגמרא מצוה שאני, ולפי״ז הלא היה צריך לפסוק כר׳ יהודה, דאל״ה קשיא הלכתא אהלכתא, דשם בקריאת התורה פסקינן דבמצוה לא משגחינן על כבודו אם הוא מוחל, וכאן בחליצה קיי״ל כרבנן דאפילו אם מוחל אין שומעין לו אפילו במצוה, והיא סתירה גלויה ומפורשת.

ובהכרח לחלק ולפרש דשאני התם בקריאת התורה, דאע״פ דכשקורא עומד בכ״ז אין בזה גנאי ובזיון ניכר, רק אין בזה יתרון כבוד כמו מיושב, ולכן משום מצוה רשות בידו לותר על יתרון כבודו, משא״כ בחליצה שכל ענין החליצה, הרקיקה וחליצת המנעל בזיון וגנאי ממשי הוא לו, ועל זה אין רשות בידו לותר אפילו במקום מצוה.

ועם סברא כזו לחלק בין העדר יתרון כבוד ובין גרם בזיון ממשי כתבנו ליישב מ״ש בשבועות ל׳ א׳ ת״ח וע״ה שבאו לדין מושיבין את הת״ח ואומרים לע״ה שב ואם לא ישב אין מקפידין בכך, ר״ל אין מקפידין על זה שמצוה הוא שיהיו הבע״ד או שניהם יושבין או שניהם עומדים, וטעם הדבר משום כבוד התורה, ולכאורה לפי מה דקיי״ל בכל מ״ע שקיומה תלוי ברצון האדם אז אם אמר לא בעינא ליתא לעשה כלל, כמבואר בכתובות מ׳ א׳, וא״כ לפי מה דקיי״ל בקדושין ל״ג ב׳ הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, וא״כ אם היה אומר כאן הת״ח לא בעינא בכבודי לישב היה מתקיים ע״י זה המצוה ועמדו שני האנשים ובצדק תשפוט דבזה כלול השואת שני הבע״ד בכל דבר.

אך לפי מש״כ דאפשר למחול רק על תוספת הכבוד אבל לא על בזיון ניחא, דבזה שהוא יעמוד ביחד עם הע״ה נגד הדיינים היושבים יש בזה משום בזיון, ולכן אין בידו למחול על זה. [שוב מצאתי בריב״ש סי׳ ר״כ בשם הראב״ד כדברי הנ״ל].
10. בא לאפוקי מדעת ר׳ נהוראי בסוגיא כאן דלא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן של ישראל שהתאוו למלך וכמבואר בש״א ח׳, ומפרש הלשון ואמרת אשימה עלי מלך לשון תנאי, אם תאמר, אלא מפרש דהוא לשון צווי, וס״ל כר׳ יוסי לעיל בפ׳ י״ד שנצטוו על כך, כי היה הדבר במכוון מהקב״ה שיהיה להם אימת מלכות ולא יתנהגו בלי רועה ומנהיג, ועיין מש״כ שם.
11. יען דכשרואים אותו במקרים כאלה הוקל כבודו, ובכלל אימתו הוי גם כבודו.
12. לכאורה לא היה צריך לדרשה זו לפי מה דדרשינן בעלמא בני ישראל ולא בנות ישראל, א״כ כיון דכתיב כאן בסמוך למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו, ומשמע ולא בנותיו, אך אפשר לומר לפי המתבאר בפסוק הבא אין מושחין מלך בן מלך משום דירושה היא להם, והו״א דכיון דיש דין ירושה בזה נוחלת הבת את המלוכה במקום שאין בן, קמ״ל מלך ולא מלכה, ואם אין לו בן תפסק השתלשלות מלכותו.
13. פירש״י משום דאמו מישראל הוה, ומבואר בגמרא דבאותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כליה שהחניפו לאגריפס, וכתבו התוס׳ ודבר תמוה הוא שאם היה ראוי וכשר מדין תורה כיון דאמו מישראל הוה אלא משום דזילא מילתא כמו שפירש״י, יתחייבו על חנופה מועטת כזאת עונש גדול ככליה, ולכן פירש ר״י דהא דקיי״ל דבאמו מישראל קרינן ביה מקרב אחיך הוא רק גבי נשיאות ושררה בעלמא, אבל לענין מלך מכיון שחזר ושנה הכתוב ביה מקרב אחיך בעינן שיהא אביו ואמו מישראל, ולכן באמת מלך שלא כדין, עכ״ל. וכל דבריהם חדוש גדול, שהרי עיקר הדרשה שאם היתה אמו מישראל קרינן ביה מקרב אחיך איירי במלך, כמבואר בקדושין ע״ו ב׳ ולפנינו לעיל ואיך יסבו התוס׳ את ענין הדרשה לשררות אחרות ולא לענין מלך, וכ״מ בכ״מ בגמרא וכ״פ הרמב״ם, רק לענין מלך, וזה פשוט.

אבל באמת נראה עיקר פי׳ התוס׳ עצמם ביבמות מ״ה ב׳ ובב״ב ג׳ ב׳ דאמו של אגריפס לא היתה כלל מישראל, ומה שאמרו לו אחינו אתה כונתם אחינו במצות, וא״כ היה באמת פסול למלך והחניפוהו בהטית דין ממש.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחלקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלצרור המורכלי יקראדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(טז) רַק֮ לֹא⁠־יַרְבֶּה⁠־לּ֣וֹ סוּסִים֒ וְלֹֽא⁠־יָשִׁ֤יב אֶת⁠־הָעָם֙ מִצְרַ֔יְמָה לְמַ֖עַן הַרְבּ֣וֹת ס֑וּס וַֽיהֹוָה֙י⁠־⁠הֹוָה֙ אָמַ֣ר לָכֶ֔ם לֹ֣א תֹסִפ֗וּן לָשׁ֛וּב בַּדֶּ֥רֶךְ הַזֶּ֖ה עֽוֹד׃
Only he shall not multiply horses to himself or cause the people to return to Egypt in order that he may multiply horses, because Hashem has said to you, "You shall not go back that way again.⁠"
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
(טז-כ) משפט המלך (קישור לעיון)שמואל א ח׳:י״א-י״ח
[פיסקא קנח]
רק לא ירבה לו סוסים – יכול לא ירבה למרכבתו ולפרשיו תלמוד לומר לו, לו אינו מרבה אבל מרבה הוא למרכבתו ולפרשיו. אם כן למה נאמר למען הרבות סוס – סוסים בטלים.
מנין אפילו סוס אחד והוא בטל כדיי הוא שיחזיר את העם למצרים תלמוד לומר רק לא ירבה לו סוסים ולא ישוב.
והלא דברים קל וחומר ומה מצרים שהברית כרותה עליה עבירה מחזירתה לשם שאר ארצות שאין הברית כרותה עליהן על אחת כמה וכמה.
סליק פיסקא
[Piska 158]
"Only he shall not multiply for himself horses": I might think not (even enough) for his chariot and his charioteers; it is, therefore, written "he shall not multiply for himself" — but he may multiply for his chariot and his charioteers.
How, then, is "horses" to be understood? As "idle" horses.
Whence is it derived that the addition of even one idle horse constitutes a transgression? From (Ibid.) "in order to multiply a horse.⁠"
Now does this not follow a fortiori, viz.: If a mitzvah on which the covenant hinges (i.e., to go to Eretz Yisrael and not to return to Egypt [viz. Shemot 14:12]) — a transgression (in this instance, returning there for horses,) returns them to Egypt, (this, the thrust of "that he not return the people to Egypt in order to add a horse"), then (returning them to the) other lands, on which the covenant does not hinge, how much more so (will a transgression return them there)!
[End of Piska]
רק לא ירבה לו סוסים ואינו מרבה אלא כדי מרכבו וכן עשה דוד כמה שנ׳ (שמואל ב ח׳:ד׳) ויעקר דוד את כל הרכב ויותר ממנו מאה רכב שלמה לא עשה כן אלא ויהי לשלמה ארבעים אלף ארוות סוסים (מלכים א ה׳:ו׳):
ר׳ נתן אומ׳ לא ירבה לו סוסים שומע אני מיעוט סוסים שניים ת״ל רק מרבה ואינו מרבה אלא כדי מרכבו ואם היו מסירין את הלב אף לא אחד:
ולא ישיב את העם מצ׳ אם מרבה לו סוסים מחזיר את העם לשעבודן למצ׳ שבמצרים הוא אומ׳ (שמות ה׳:י״ב) ויפץ העם בכל ארץ מצרים לק׳ קש לת׳ ובסוסים הוא אומ׳ (מלכים א ה׳:ח׳) והשעורים והתבן לסוסים ולרכש:
ולא יש׳ את העם מצ׳ חזירה לישיבה אתה אומר חזירה לישיבה או אינו אלא לסחורה כשהוא אומר (שמות י״ד:י״ג) אשר ראיתם את מצ׳ היום [וגו׳] חזירה לישיבה לא חזירה לסחורה:
וה׳ אמר לכם לא תס׳ לשוב היכן אמר כי (כאשר) [אשר] ראיתם את מ׳ היום כו׳:
לְחוֹד לָא יַסְגֵּי לֵיהּ סוּסָוָן וְלָא יָתִיב יָת עַמָּא לְמִצְרַיִם בְּדִיל לְאַסְגָּאָה סוּסָוָן וַייָ אֲמַר לְכוֹן לָא תֵיסְפוּן לִמְתָּב בְּאוֹרְחָא הָדָא עוֹד.
Only he shall not multiply to him horses, nor cause the people to return to Mizraim for the purpose of multiplying horses; for the Lord has said to you, You shall no more return by that way.
לחודא לא יסגי ל⁠(א){ה} סוסוון ולא יחזור ית עמא למצרימה מן בגלל למסגייה ליה סוסוון וי״י במימריה אמר לכון לא תוספוןב למחזורג באורחא הדין תובד עד לעלם.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״להוד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תוספון״) גם נוסח חילופי: ״תוסיפון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למחזור״) גם נוסח חילופי: ״{למח}⁠זר״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הדין תוב״) גם נוסח חילופי: ״הדה עוד״.
לחוד לא יסגון ליה על תרין סוסוון דילמא ירכבון רברבנוי עליהון ויתגאון ויתבטלון מפתגמי אורייתא ויחובון חובת גלותא למצרים וי״י אמר לכון לא תוספון למתוב באורחא הדין תוב.
Only let him not increase to him more than two horses, lest his princes ride upon them, and become proud, neglect the words of the law, and commit the sin of the captivity of Mizraim; for the Lord hath told you, By that way ye shall return no more.
רק לא ירבה לו סוסים1יכול אפילו כדי רכבו ופרשיו, הא מה אני מקיים סוסים, סוסים הבטלנים, ומנין שאם ריבה סוס אחד והוא בטל שהוא בבל ירבה, ת״ל למען הרבות סוס, וכי מאחר שעל סוס אחד בבל ירבה הוא עובר למאי לי לעבור בעשה ולא תעשה על כל סוס וסוס.
1. יכול אפילו כדי רכבו ופרשיו. סנהדרין כ״א ע״ב, ועיין ספרי פיסקא קנ״ח.
תָּנוּ רַבָּנָן ״לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים״. יָכוֹל אֲפִלּוּ כְּדֵי רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו תַּלְמוּד לוֹמַר ״לוֹ״, לוֹ אֵינוֹ מַרְבֶּה אֲבָל מַרְבֶּה הוּא כְּדֵי רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם סוּסִים, סוּסִים בַּטְלָנִין, מִנַּיִן אֲפִלּוּ סוּס אֶחָד וְהוּא בָּטֵל שֶׁהוּא בְּלֹא יַרְבֶּה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס״. וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִלּוּ סוּס אֶחָד וְהוּא בָּטֵל קָאִי בְּלַאו לֹא יַרְבֶּה, סוּסִים לָמָּה לִי. לַעֲבֹר עַל לֹא תַעֲשֶׂה עַל כָּל סוּס וְסוּס. טַעֲמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא לּוֹ הָא לָא כְתַב רַחֲמָנָא לּוֹ הֲוָה אָמֵינָא אֲפִלּוּ כְּדֵי רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו נַמֵּי לָא. לָא צְרִיכָא, לְאַפּוּשֵׁי.
וְלֹא יָשִׁיב הָעָם מִצְרָיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה׳ אָמַר לָכֶם לֹא תוֹסִיפוּן לָשׁוּב בַּדֶרֶךְ הַזֶּה עוֹד – וְהֵיכָן אָמַר. ״כִּי (כַּ)⁠אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם לֹא ת⁠(וֹ)⁠סִיפוּ לִרְא⁠(וֹ)⁠תָם עוֹד עַד עוֹלָם״ (כָּתוּב בְּרֶמֶז ר״ז וּבְרֶמֶז רל״ג).
תָּנוּ רַבָּנָן מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו. מִי שֶׁלֹּא רָאָה יְרוּשָׁלַיִם בְּתִפְאַרְתָּהּ לֹא רָאָה כְּרַךְ נֶחְמַד מֵעוֹלָם. מִי שֶׁלֹּא רָאָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּבִנְיָנוֹ לֹא רָאָה בִּנְיָן מְפֹאָר מֵעוֹלָם אָמַר אֲבָּיֵי וְאִיתֵימָא רַב חִסְדָּא, זֶה בִּנְיָן שֶׁל הוֹרְדוֹס, תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מִי שֶׁלֹּא רָאָה דְּיוֹפְלוּסְטִין שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם לֹא רָאָה בִּכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל (מֵעוֹלָם). אָמְרוּ, כְּמִין בְּסִילְקִי גְדוֹלָה הָיְתָה, סְטָו לְפָנִים מִסְּטָו, פְּעָמִים שֶׁהָיוּ שָׁם שִׁשִּׁים רִבּוֹא עַל שִׁשִּׁים רִבּוֹא כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, וְהָיוּ שָׁם שִׁבְעִים וְאֶחָד קָתֶדְרָאוֹת שֶׁל זָהָב כְּנֶגָד שִׁבְעִים וְאֶחָד זְקֵנִים, וְכָל אַחַת וְאַחַת אֵינָהּ פְחוּתָה מֵעֶשְׂרִים (וַחֲמִשָּׁה דִּינְרֵי זָהָב) [וְאֶחָד כִּכְּרֵי זָהָב], וּבִימָה שֶׁל עֵץ בְּאֶמְצָעִיתָהּ, וְחַזָּן הַכְּנֶסֶת עוֹמֵד עָלֶיהָ וְהַסּוּדָר בְּיָדוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַעֲנוֹת אָמֵן הַלָּה מֵנִיף בַּסּוּדָר וְכָל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְלֹא הָיוּ יוֹשְׁבִין מְעֻרְבָּבִים אֶלָּא זֵהָבִין בִּפְנֵי עַצְמָן וְכַסָּפִין בִּפְנֵי עַצְמָן [וְנַפָּחִין בִּפְנֵי עַצְמָן] וּטַרְסִיִים בִּפְנֵי עַצְמָן וְגַרְדִּיִים בִּפְנֵי עַצְמָן. וּכְשֶׁעָנִי נִכְנָס לְשָׁם הָיָה מַכִּיר בַּעֲלֵי אֻמָּנוּתוֹ וְנִפְנֶה לְשָׁם, וּמִשָּׁם הָיָה פַּרְנָסָתוֹ. וְכֻלְּהוֹ קְטָלִינְהוּ אָלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדּוֹן. מַאי טַעֲמָא אִיעֲנוּשׁ. מִשּׁוּם דְּעָבְרֵי אֲהַאי קְרָא לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד וְאִינְהוּ הָדוּר. אֲתָא אַשְׁכְחִינְהוּ דַּהֲווֹ קָרוּ (להלן כ״ח:מ״ט) ״יִשָּׂא ה׳ עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָח⁠(וֹ)⁠ק כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר״, אָמַר: מִכְּדֵי הַהוּא גַבְרָא דְּבָעָא לְמֵיתֵי בַּעֲשָׂרָה יוֹמֵי דַּלְיָא זִיקָא וַאֲתָא סְפִינָתֵיהּ בַּחֲמִשָּׁה יוֹמֵי, קָם עָלַיְהוּ וּקְטָלִינְהוּ.
מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ סוּס אֶחָד וְהוּא בָּטֵל כְּדַאי הוּא שֶׁיַּחֲזִיר אֶת הָעָם לְמִצְרָיִם. תַּלְמוּד לוֹמַר ״רַק״. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמַה (מִּצְוָה) [מִצַריִם] שֶׁהַבְּרִית כְּרוּתָה עָלֶיהָ עֲבֵירָה מַחֲזִירָתוֹ לְשָׁם שְׁאָר אֲרָצוֹת שֶׁאֵין הַבְּרִית כְּרוּתָה עֲלֵיהֶן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
רַק֮ לֹא⁠־יַרְבֶּה⁠־לּ֣וֹ סוּסִים֒ וְלֹֽא⁠־יָשִׁ֤יב אֶת⁠־הָעָם֙ מִצְרַ֔יְמָה לְמַ֖עַן הַרְבּ֣וֹת ס֑וּס וַֽד׳ אָמַ֣ר לָכֶ֔ם לֹ֣א תֹסִפ֗וּן לָשׁ֛וּב בַּדֶּ֥רֶךְ הַזֶּ֖ה עֽוֹד
יפה נוף של עץ החיים – ו׳
יְפֵה נוֹף (תהלים מח) - זֶהוּ הַנּוֹף שֶׁל עֵץ הַחַיִּים, שֶׁיּוֹצֵא מִן הָאוֹת ו׳. וְאַחַר כָּךְ נִכְלָל בָּאוֹת י׳. כֵּיוָן שֶׁמֵּרִיק אֶת כָּל אוֹתָן הַבְּרָכוֹת בְּחִבּוּר אֶחָד, נִכְלָל בָּאוֹת י׳, וְהַכֹּל נִהְיָה נְקֻדָּה אַחַת.
הר ציון זו הנקודה הפנימית
וְזֶהוּ מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ. אַחַר שֶׁנִּכְלָל בְּאוֹתָהּ הַנְּקֻדָּה, הַכֹּל הוּא הַר צִיּוֹן, הַכֹּל נְקֻדָּה אַחַת הִיא. אַף עַל גַּב שֶׁהִיא קְטַנָּה, וְלֹא נִרְאֵית בָּהּ הִתְפַּשְּׁטוּת אַחֶרֶת וְלֹבֶן לִכְלֹל בָּהּ אֲחֵרִים, הִיא קִרְיַת מֶלֶךְ רָב.
וְאוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ רַב, עֶלְיוֹן וְשׁוֹלֵט בְּכָל אוּכְלוּסָיו, כֻּלָּם נִכְנָסִים לְתוֹךְ הַנְּקֻדָּה הַזּוֹ שֶׁהִיא י׳.
וְזוֹהִי (קהלת ט) עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט, שֶׁאֵין בָּהּ הַלֹּבֶן שֶׁל מָקוֹם אַחֵר, לְהִכָּלֵל וּלְהַכְנִיס אֲחֵרִים לְתוֹכָהּ.
ל׳ – מלך גדול – מגדל באויר טהור
וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹלזוֹ הָאוֹת ל׳, שֶׁהִיא מִגְדָּל שֶׁפּוֹרֵחַ בַּאֲוִיר טָהוֹר שֶׁנִּתְפָּס, מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ אֲוִיר אַחֵר שֶׁאֵינוֹ נִתְפָּס כְּלָל, וְלֹא יָדוּעַ.
זֶה אַף עַל גַּב שֶׁהָאוֹת הַזּוֹ, מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאוֹתִיּוֹת נִכְנָס בְּתוֹכָהּ, וְהִיא אוֹת קְטַנָּה שְׁחוֹרָה שֶׁאֵין בָּהּ לֹבֶן שֶׁל מָקוֹם אַחֵר. כּוֹנֵס אוֹתוֹ בְּתוֹכָהּ, וְכוֹלֵל אוֹתוֹ, וְסָבַב אוֹתָהּ עִם אוֹת אַחַת שֶׁהִיא ט׳.
ט׳ היתה ל
ט׳ הָיְתָה ל׳, וּבְאוֹתוֹ הַסִּבּוּב שֶׁסּוֹבֵב סָבִיב סָבִיב, נֶעֶשְׂתָה בְּעִגּוּל ט׳. וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹּלִים, לְהִתָּפֵס וְלָקַחַת מִי שֶׁצָּרִיךְ בַּתְּפִיסָה שֶׁלָּהּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם ז) אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים.
ובנה עליה בשבילה לתת לה שליטה על הבנים
וּבָנָה עָלֶיהָ, עָלֶיהָ וַדַּאי, בִּשְׁבִילָהּ, בִּשְׁבִיל כְּבוֹדָהּ, לָתֵת לָהּ שְׁלִיטָה עַל הַבָּנִים שֶׁחַיָּבִים כַּמָּה מִיתוֹת בֵּית דִּין, כַּמָּה קְנָסוֹת, כַּמָּה עֳנָשִׁים.
אוי למי שיכנס לאותה הנקודה ובגללה הפסיד שלמה מלכותו
מִי שֶׁיִּכָּנֵס לְאוֹתָהּ נְקֻדָּה, יִקָּנֵס קְנָס יָתֵר עַל נְקֻדָּה זוֹ.
בִּגְלַל הַנְּקֻדָּה הַזּוֹ הִפְסִיד שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ אֶת מַלְכוּתוֹ, וְנִקְרְעָה וְנִתְּנָה לַאֲחֵרִים. וְאַף עַל גַּב שֶׁהִיא קְטַנָּה מִכָּל הָאוֹתִיּוֹת, וְהִיא נְקֻדָּה אַחַת לְבַדָּהּ.
כשה י׳ עלתה לפני הקב״ה
שֶׁהֲרֵי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָלְתָה י׳ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמְרָה לְפָנָיו: הִנֵּה שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָשָׂה אוֹתִי פְּלַסְתֵּר. מִי הַי׳? הַי׳ שֶׁל (דברים יז) לֹא יַ״רְבֶּה לּוֹ סוּסִים. וְלֹא יַ״רְבֶּה לּוֹ נָשִׁים. וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַ״רְבֶּה לּוֹ מְאֹד. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שְׁלֹמֹה יֵאָבֵד וְאֶלֶף אֲחֵרִים, וְאַתְּ לֹא תֵעָקְרִי מִתּוֹךְ מְקוֹמֵךְ.
ק׳ גירשה אותו מלפני הקב״ה, והכריז בק׳ של קהלת
בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה יָצְאָה ק׳ מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְגֵרְשָׁה אוֹתוֹ מִמַּלְכוּתוֹ, וְהָלַךְ כְּהֶדְיוֹט בָּעוֹלָם, וְהוּא מַכְרִיז וְאוֹמֵר בָּאוֹת ק׳, (קהלת א) אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָיִם.
מצודים גדולים – לתפוס בני העולם בחטאיהם
וְעַל זֶה (שם ט) וּבָנָה עָלֶי״הָ מְצוֹדִים גְּדֹּלִים, לִתְפֹּס בִּשְׁבִילָהּ בְּנֵי הָעוֹלָם בַּחֲטָאֵיהֶם. וְאִם לִשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ הָיָה כָּךְ, וְנִתְפַּס בְּאוֹתָם מְצוֹדִים - כָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן שְׁאָר בְּנֵי הָאָדָם. וּמִשּׁוּם כָּךְ הִיא אוֹמֶרֶת שְׁחוֹרָה אֲנִי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְעַל זֶה אַל תִּרְאֻנִי, לֹא תוּכְלוּ לְהִסְתַּכֵּל בִּי וּלְהִכָּנֵס בְּתוֹכִי, מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר
(זוהר חדש שיר השירים)
לַכִּן לַא יַסתַּכּתִ׳רֻ לַהֻ מִןַ אלכַ׳יְלִ לִאַלַּא יַרִדַּ אַלּקַוְם אִלַי׳ מִצרַ לִאִסְתִּכּתַּ׳ארִ אלּכַ׳יְלִ, וַאללָּהֻ קַד קַאלַ לַכֻּם לַא תֻעַאודֻו אַלרֻּגּוּעַ פִי דַ׳לִךַּ אַלטַרִיקִ אַבַּדַא
אך לא ירבה לעצמו מן הסוסים כדי שלא יחזיר את העם אל מצרים בכדי להרבות את כמות הסוסים, וה׳ כבר אמר לכם, לא תוסיפו לחזר באותה הדרך לעולם.
לא ירבה לו סוסים – אלא כדי מרכבתו, כדי שלא ישיב את העם מצרימה – שהסוסים באים משם, כמה שנאמר בשלמה: ותעלה ותצא מרכבתוא ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה (מלכים א י׳:כ״ט).
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״מרכבה״.
לא ירבה לו סוסים HE SHALL NOT MULTIPLY HORSES TO HIMSELF – but he shall have only what is sufficient for his carriages, in order that he shall not cause the people to return to Egypt, because horses come from there, as it is said in the history of Solomon "And a chariot came up and went out of Egypt for six hundred shekels of silver and a horse for a hundred and fifty" (Melakhim I 10:29) (Sanhedrin 21b).
פס׳: רק לא ירבה לו סוסים – לו אינו מרבה. אבל הוא מרבה כדי רכבו ופרשיו. וכן מצאנו בדוד (שמואל ב ח׳:ד׳) ויעקר דוד את כל הרכב ויותר ממנו מאה רכב, ומהו ולא ירבה לו סוסים. סוסים הבטלנין. ומנין שאפילו אחד והוא בטל כדאי הוא שישיב את העם מצרימה. ת״ל רק לא ירבה ולא ישיב והלא ק״ו ומה אם מצרים שאמר הקב״ה לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד הרי השיבם על ידי עונם שנא׳ (דברים כ״ח:ס״ח) והשיבך ה׳ מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה שאר ארצות שאין הברית כרותה עליהן עאכ״ו. וכה״א (ירמיהו ט״ו:ז׳) 1ואזרם במזרה (לכל רוח), ואומר (זכריה ב׳:י׳) כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם:
1. ואזרם במזרה בשערי הארץ כצ״ל כלישנא דקרא:
ובעבור כי הסוסים בימים ההם היו מוצאים ממצרים, והעד: דברי שלמה, ותצא מרכבה ממצרים (מלכים א י׳:כ״ט), הנה יצטרך למען הרבות סוסיו שיחטיא את העם לשוב אל מצרים. וזה דבר ברור, כי השם גאלם משם, ובשובם יחללו השם. ואוריה הנביא בסכנת הנפש ברח (ירמיהו כ״ו:כ״א), גם ירמיהו בעל כרחו הלך שם (ירמיהו מ״ג:ו׳).
לא תוספון – מצוה היתה, ולא נכתבה.
ויש אומרים: מטעם לא תוסיפו לראותם עוד (שמות י״ד:י״ג). וזאת דרך אחרת.
Now in those days horses were brought from Egypt. Scripture's words concerning Solomon, And a chariot came up and went out of Egypt (I Kings 10:29), is proof of this. The king would thus cause Israel to sin if he wanted to multiply his horses, for he would cause the people to return to Egypt. This is clearly so:⁠1 God took Israel out of Egypt, and by going back they would desecrate God's name. Uriah the prophet fled to Egypt because his life was in danger.⁠2 Also Jeremiah went to Egypt against his will.⁠3
YE SHALL HENCEFORTH RETURN NO MORE. This was a commandment that was not written down.⁠4 Some say that this law is derived from ye shall see them again no more for ever (Ex. 14:13). However, the latter has a different meaning.⁠5
1. That is, that multiplying horses would entail going down to Egypt.
2. Otherwise he would not have gone down to Egypt. See Jer. 26:21.
3. See Jer. 43:5-9.
4. Our verse reads, As the Lord hath said unto you, Ye shall henceforth return no more [to Egypt]. The problem is that Scripture does not record such a command earlier. Hence Ibn Ezra's comment.
5. It is a prophecy, not a command.
וי״י אמר לכם לא תספון – מצוה הייתה ולא נכתבה.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
וה' אמר לכם לא תוסיפו, "seeing that the Lord has said to you (not to return to Egypt to reside there).⁠" (Ibn Ezra)
לא ירבה לו סוסים – אלא כדי מרכבתו, כדי שלא ישיב את העם מצרימה שהסוסים באים משם, שנאמר: ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף (מלכים א י׳:כ״ט).⁠א
והוקשה לי בזה כי אמרו בירושלמי בסוף סנהדרין (ירושלמי סנהדרין י׳:ח׳): לישיבה אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה לפרקמטיא ולכבוש הארץ, ואם ישלח המלך ויקנה משם הסוסים והרכב, סחורה היא זו ומותר.
ויתכן שדרך הכתוב כי הזהיר לא ירבה לו סוסים – אפילו מארצו ומארץ שנער או בדרך הסחורה המותרת, שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאד,⁠1 אבל יהיה מבטחו בשם אלהיו.
ואחר כך הזהיר על המלך שלא ישיב את העם מצרימה – שיהיו לו שם מעבדיו ומעמו שרי מקנה יושבים בערי הרכב למען הרבות סוס, כענין שנאמר בשלמה: ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה ואת ערי הרכב וגו׳ (מלכים א ט׳:י״ט), וכן היו לו במצרים, כמו שאמר: ומוצא הסוסים אשר לשלמה, ומקוה סוחרי המלך וגו׳ (מלכים א י׳:כ״ח) – שלא היה אדם רשאי להוציא סוסים ממצרים בלא רשות מלך מצרים, והיו נותנים לו מהם מכס, ונתן פרעה לשלמה מוצא הסוסים לומר שיוציא הוא כרצונו והוא שיתן הרשות לאשר ירצה ויהא המכס שלו. והיו לו שם הסוחרים עומדים במצרים קונים הסוסים כולם ושולחים לאדוניהם כרצונו, ומוכרים האחרים לשאר מלכי הארץ, והוא שאמר: וכן לכל מלכי החתים ולכל מלכי ארם בידם יוציאוב (מלכים א י׳:כ״ט), כלומר על ידי סוחרי שלמה יוציאו אותם, ולו יתנו המכס.⁠ג
וטעם רק – לומר אף על פי שתשים עליך מלך ככל הגוים אשר סביבותיך,⁠2 רק לא יהיה כמלכיהם, שלא ירבה סוסים כאשר יעשו הם, שכל חפצם במלכים למען הרבות להם סוסים ופרשים.
וטעם וי״י אמר לכם – כי השם אומר לכם שלא תוסיפון לשוב בדרך מצרים. וכן: כאשר צוך י״י אלהיך (דברים ה׳:י״א) – שהוא מצוה אותך כן. או אמר לכם – שאמר לי כן לצוות אתכם, כדרך: ויאמר משה כה אמר י״י כחצות הלילה וגו׳ (שמות י״א:ד׳).
ועל דרך רבותינו (ירושלמי סוכה ה׳:א׳): כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עודד (שמות י״ד:י״ג) – מצוה, ומשםה הזכיר: וי״י אמר לכם לא תוסיפוןו לשוב בדרך הזה עוד,⁠ז וכבר פרשתיו (רמב״ן שמות י״ד:י״ג).
וטעם המצוה הזאת מפני שהיו המצרים והכנענים רעים וחטאים לי״י מאד,⁠3 כמו שאמר: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו׳ (ויקרא י״ח:ג׳), והנה רצה השם שלא ילמדו ישראל ממעשיהם. והכרית בכנענים כל נשמה (דברים כ׳:ט״ז), ואמר: לא ישבו בארצך (שמות כ״ג:ל״ג), והזהיר במצרים שלא נשב אנחנו בארצם.
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו ל״א:א׳.
2. השוו ללשון הפסוק בדברים י״ז:י״ד.
3. השוו ללשון הפסוק בבראשית י״ג:י״ג.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בדפוס רומא נוסף כאן: ״לר״ש״ {=לשון רבינו שלמה}.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״הוציאו״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״המס״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון נוסף כאן: ״עד עולם״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, פריס 223. בדפוס רומא, דפוס ליסבון: ״ומשה״.
ו. כן בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פריס 222: ״תוסיפו״.
ז. כן בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137 חסר: ״עוד״.
HE SHALL NOT MULTIPLY HORSES TO HIMSELF — "except what he needs for his carriage, in order that he cause not the people to return to Egypt, because horses were obtained from Egypt, as it is said, And a chariot came up and went out of Egypt for six hundred shekels of silver, and a horse for a hundred and fifty.⁠"1 This is Rashi's language. But I have this difficulty regarding it, for the Rabbis have said in Yerushalmi at the end of Tractate Sanhedrin:⁠2 "You may not return there for settlement, but you may return for business, for goods, and for conquest of the land.⁠" And so, if the king should send men and buy horses and chariots there, it would be considered "trading" and would be permissible! It is then possible that Scripture admonishes [the king] not to increase his numbers of horses even from his own Land, or from the land of Shinar, or by way of permissible trading, in order that he should not put his trust in his chariots, because they are many, and in his horsemen, because they are exceedingly mighty,⁠3 but his trust shall be in the Name of the Eternal.⁠4 Then he admonishes the king not to cause the people to return to Egypt, to have his servants and people there as overseers of cattle dwelling in the cities for the chariots5 to the end that he should multiply horses, similar to what is said of Solomon, and all the store-cities that Solomon had, and the cities for his chariots etc.⁠6 And thus he had in Egypt, as it is said, And the horses which Solomon had, were brought out of Egypt; also out of Keveh, the king's merchants buying them etc.⁠7 for no one was allowed to export horses from Egypt without permission from the Egyptian king and they paid him a tax for them. To Solomon, however, Pharaoh gave the right to export horses, meaning that he could take them out at will, and he could transfer that right to whomever he wished and keep the tax. He also had merchants stationed in Egypt buying all horses and sending to their lord [Solomon] those that he wanted and selling the others to kings of other countries. Thus it is said and so for all the kings of the Hittites, and for the kings of Aram, did they bring them out by their means,⁠8 that is to say, they took them out through Solomon's merchants, and it was to him that they gave the tax.
RAK' (ONLY) — ['Only' he shall not multiply horses to himself]. The purport of the word only is to state, "although you will set a king over you like all the nations that are around you — only he shall not be like their kings. He should not multiply horses as they do,⁠" for the main desire of kings is to increase horses and horsemen for themselves.
SINCE THE ETERNAL HATH SAID UNTO YOU. The meaning thereof is that "since G-d is telling you9 that you are henceforth not to return by the way of Egypt.⁠" Similarly, as the Eternal thy G-d 'commanded' thee10 which means "as He is thus commanding you.⁠" Or it may be that the expression He hath said unto you means "He had said to me to command you,⁠" similar to the verse, And Moses said, 'Thus saith the Eternal: About midnight etc.'11 And by way of our Rabbis,⁠12 the verse, for whereas ye have seen the Egyptians today, ye shall see them again no more13 constitutes a [negative] commandment [for all times], and Moses is thus here reminding them that the Eternal 'hath said' unto you [at the Red Sea] that ye shall henceforth return no more that way. I have already explained it.⁠14 And the reason for this commandment is because the Egyptians and Canaanites were wicked and sinners against the Eternal exceedingly,⁠15 just as He said, After the doings of the land of Egypt, wherein ye dwelt, shall ye not do; and after the doings of the land of Canaan etc.⁠16 Now the Eternal desired that the Israelites not learn from their deeds and so He ordered that all living things, from among the Canaanites be destroyed, saying, They shall not dwell in thy Land,⁠17 and he warned with respect to the Egyptians that we are not to settle there in their land.
1. I Kings 10:29.
2. Yerushalmi Sanhedrin X, 8. — On Yerushalmi see Leviticus, p. 192, Note 44.
3. Isaiah 31:1.
4. See Jeremiah 17:7.
5. I Kings 9:19. On Solomon's conduct in this matter see "The Commandments,⁠" Vol. II, p. 330.
6. I Kings 9:19. On Solomon's conduct in this matter see "The Commandments,⁠" Vol. II, p. 330.
7. I Kings 10:28.
8. I Kings 10:29.
9. Ramban interprets the verse as if it were said in the present tense, "G-d is telling you.⁠" The word used in the verse, amar (He said) is in past tense. Nevertheless Ramban is compelled to define it in the present tense because we find no preceding text wherein G-d prohibited the return to Egypt. Hence we must interpret the word amar in the present tense, "since G-d is saying to you …" Further, Ramban will explain amar in the ordinary past tense.
10. Above, 5:16.
11. Exodus 11:4.
12. Yerushalmi Succah V, 1. See Vol. II, p. 184 where Ramban refers to this subject.
13. Exodus 14:13.
14. Exodus 14:13.
15. Genesis 13:13.
16. Leviticus 18:3.
17. Exodus 23:33.
רק לא ירבה לו סוסים – יאמר אע״פ שיהיה לכם מלך כשאר מלכי האומות יהיה ממעט ממדות שאר המלכים, כי יש מלכים משתדלים ברבוי סוסים ומרכבות, ומלך ישראל לא ירבה לו סוסים ולא נשים ולא כסף וזהב, יש מלכים עושין מאלו הדברים עקר ומלך ישראל יחסר ברבויים ויעשה מן התורה והיראה עקר, זהו שאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה, יש מלכים יתגאו ברוב עשרם וגודל ממשלתם וירום לבבם על כל העולם, ומלך ישראל לבלתי רום לבבו מאחיו. ויבטיחנו הכתוב כי בקיימו זה יאריך ימים על ממלכתו. ופירשו רז״ל שלא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו, כלומר מרכבת פרשיו וחייליו, אבל לא שיהיו לו שנים או שלשה למרכבתו, פעמים על זה ופעמים על זה. וטעם הדבר נכתב בצדו ולא ישיב את העם מצרימה, כדי שלא ישיב את העם מצרימה, שמשם היו מביאין הסוסים באותו זמן, וכן מצינו בענין שלמה (מלכים א י׳:כ״ט) ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה.
וה׳ אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד – זו מצוה לשעה כדי שלא ילמדו ישראל מעשיהם, ולפי שהיו המצריים נודעים ומפורסמים בכל תועבה כענין שכתוב (ויקרא י״ח:ג׳) כמעשה ארץ מצרים וגו׳, לכך צוה להם כן, ואינה מצוה לדורות שיאסור הכתוב הדירה במצרים לעולם, והרי אנו רואין כמה קהלות דרות שם מאז ועד היום, ואילו היתה מצוה לדורות לא היו ישראל קדושים מקילין בזה לדור שם, ואילו עשו כן היו החכמים שבכל דור ודור מוחים בידם.
ויש שסוברין שמצות דורות היה, אבל לא אסר הכתוב הדירה במצרים אלא לאותן שבאים שם מא״י, וכן יורה לשון בדרך הזה שאתם הולכים שמגמת פניכם לארץ לא תשובון ממנו למצרים.
רק לא ירבה לו סוסים, "only he shall not amass for himself horses, etc.⁠" The Torah now proceeds to list differences between Gentile kings' prerogatives and those of a Jewish king. Jewish kings must not make the acquisition of many horses and chariots their policy. Neither must a Jewish king amass gold and silver or even wives. Gentile kings see in the acquisition of these possessions an end in itself and treat these possessions as the measure of their success instead of as something secondary as Jewish kings are asked to do. A Jewish king is to make preoccupation with the Torah his principal concern. This is why the Torah not only demands that he write (2) Torah scrolls but also that he read in it daily; this will teach him reverence for the Lord (verse 19) and will ensure that he remains on the throne for many years.
Sanhedrin 21 interprets the words "that he do not amass many horses" to mean that he should not amass more horses than he needs for transportation for himself and his soldiers. He should not have a selection of chariots at his disposal to ride in and alternate between them. The reason for these restrictions is spelled out, i.e. not to bring the people back to Egypt, the country from which horses were exported in those days. We read in Kings I 10,29 that the cost of a chariot imported from Egypt in those days was 600 silver shekels whereas the price of a horse was 150 shekels.
וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, "and the Lord has said to you: "you shall not return again on this way.⁠" This commandment was valid only during the period when it was promulgated. It was intended to ensure that Israelites traveling to Egypt would not learn to copy the abominations practiced in that country as the Torah spells out in detail in Leviticus 18,3. This does not mean that there is a permanent prohibition for Jews to reside in Egypt. Had the Torah intended these words as a permanent prohibition it would be inconceivable that so many Torah scholars, pious individuals, made their home in Egypt after the destruction of the Temple. Even if individual Jews had ignored this prohibition and settled in Egypt, the sages would have spoken out against this and we would have records of their protest. The only people who were forbidden to dwell in Egypt were Jews who left the land of Israel to do so.
Others say that the prohibition applies even nowadays, but only to to one who has settled in the land of Israel. This is evidenced by the wording of our verse "you shall not return again on this way" indicating that it refers to one who has made a journey similar to the one traveled by the Jews in the desert, i.e. to the land of Israel. [The Sefer HaYereim quoted in Semag, (Sefer Mitzvot Gadol negative commandment 227) is one of the sources upon which the second view above is based on. The words "to return on this way,⁠" are interpreted to mean that people who have left Egypt to settle in the land of Israel are forbidden to return there. Proof for this opinion is brought from the Talmud (Sukkah 51b) which quotes Abbaye as describing the extermination of the Jewish community in Alexandria by Alexander the Great as punishment for violation of the commandment in our verse. The scholars who disagree with Abbaye cite the fact that Daniel went to live in Egypt as proof that it was permitted.]
ולא ישיב את העם מצרימה וגו׳. לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד – גרסי׳ בירושלמי לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לפרקמטי׳ ולסתור׳ ולכבוש הארץ ויש תימ׳ על כמה קהלות השוכנים שם גם הרמב״ם הלך ולמד שם. ושמא טעמו מפני שהלך סנחריב ובלבל כל העולם וגם מצרים נתבלבלה כדאית׳ בקדושין א״ל ר׳ עקיבא למנימין המצרי כבר עלה סנחריב ובלבל וכו׳. אמנם מצינו ר״ג ור׳ יהושע שנחלקו עליו במס׳ ידים בתוספות אומ׳ שם למצרים נתן הקב״ה קצבה שנ׳ מקץ ארבעים שנה אקבוץ מצרים מן העמים אשר נפוצו שם וישבו על אדמתם. גם בסוכה פ׳ החליל אומ׳ ואלכסנדריא של מצרים מאי טעמ׳ איענוש משום דעברו אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. ואותו מעשה היה אחר בלבול סנחריב ואין לו טעם להתיר. א״ל נפרש כפי׳ הר״ר אליעזר ממיץ לא תוסיפון וגו׳ לא אסרה תורה אלא בדרך כלומ׳ מארץ ישראל לארץ מצרים אבל משאר ארצות מותר כך מצאתי בסמ״ג אשר יסד ר״מ מקוצי.
רק לא ירבה לו סוסים – פי׳ רק אע״פי שתשים עליך מלך ככל הגוים אשר סביבותיך רק לא יהיה כמלכיהם שלא ירבה סוסים כאשר יעשו שם שכל חפצם של מלכים להרבות סוסים. והקשה הרמב״ן מהא דאיתא בירושלמי בסוף סנהדרין לישיבה אי אתה חוזר לסחורה ולכבוש הארץ אתה חוזר ואם ישלח המלך לקנות משם סוסים סחורה הוא ומותר. וכתב הוא יתכן לפרש שהכתוב מזהיר לא ירבה לו סוסים אפי׳ מארצו ובדרך סחורה המותרת שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאוד אבל יבטח בשם אלהיו ואחר כך מזהיר עליו שלא ישיב את העם מצרימה שיהיה לו שם מעבדיו ומעמו שרי מקנה יושבים בערי המקנה:
למען הרבות סוס – כענין שנאמר בשלמה ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה ואת ערי הרכב שהיו מעבדיו יושבים שם ומגדלים לו הסוסים ושולחים לו:
וי״י אמר לכם – פי׳ כי השם אומר לכם עתה שלא תוסיפו לשוב בדרך מצרים וכן כאשר צוך ה׳ אלהיך שהוא מצוה אותך כן. או אמר לכם שאמר לי כן לצוות אתכם. ועל דעת רבותינו הוא מה שאמר אשר ראיתם את מצרים לא תוסיפו לראותם עוד. וטעם המצוה הזאת מפני שהיו המצריים והכנענים רעים וחטאים לה׳ מאד כמו שנא׳ כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וגו׳ וכמעשה ארץ כנען אשר אתם באים שמה וגו׳ רצה השם שלא ילמדו ממעשיהם והכרית הכנענים ואמר לא ישבו בארצך והזהיר במצרים שלא נשב שם בארצם:
רק לא ירבה לו סוסים, "only he shall not acquire for himself too many horses, etc.⁠" The meaning of the restrictive word רק is inserted to teach that although by adopting the monarchy as your mode of government, something which makes you more like the nations of the world, and I have given My approval, there are certain tools used by monarchs the world over to reinforce their power that such a Jewish king must not use. They are: 1) not to amass too many horses. It is a boast of gentile kings to view their military strength in the number of horses and chariots they own.
Nachmanides questions this rationale, basing himself on the Jerusalem Talmud (Sanhedrin 10,9) in which possible return by Jews to Egypt is discussed and the prevailing view is that whereas it is forbidden for Jews to settle in Egypt, if they visit there as part of their business dealings this is quite in order. Therefore, if the king sends a delegation to Egypt to acquire horses, this is viewed as a commercial activity, and is permitted. He adds further, it is possible to explain our verse as a warning for the king not to amass too many horses even if they have been born and bred in the land of Israel. The definition of the words דרך סחורה, "a commercial transaction,⁠" in Nachmanides' view, means that the king must not acquire these horses because he considers himself armed superbly by owning a cavalry, but that the purpose in acquiring them is not for war but for peaceful commercial pursuits. The king's actions must reflect that he places his trust in Hashem, not in man-made defensive or offensive weaponry. Moses follows the warning about the amassing of horses by the king, by a warning not to lead his people back to Egypt (already mentioned in Exodus 14,13), i.e. he is not to employ Egyptian servants at his court, in his army. The thrust of the whole paragraph is that Jews, who when first in Egypt were discouraged by Joseph to serve as officers in Pharaoh's army, should retain their primary vocations, just as then they had been cattle-herders, now they would become farmers on their own land.
למען הרבות סוס, "in order to amass quantities of horses.⁠" In Kings I 9,19 the prophet Jeremiah already records that even a wise king such as Solomon ignored this warning of the Torah. He had Egyptian trainers living in the cities specially built for training cavalry horses and did not draft Jews for the military, although he employed them as "forced labour" to work in the quarries in Lebanon to hew and transport the stones needed for building the Temple.
וה' אמר לכם, "seeing that Hashem has already told you., etc.,⁠" the word אמר, though written in the past tense here, must be understood as if it had been written in the present tense. Until permission had been given by God to appoint a king, the Israelites could not possibly have been led back to Egypt by such a king.
Another way of understanding our verse is that Moses now reveals what God had already told him a long time ago, but seeing that it had not been relevant, Moses had not yet told the people about that.
According to our sages (Jerusalem Talmud, Sukkah 5,1) the reason for this prohibition is that both the Egyptians and the Canaanites were extremely anti God the Creator, in their whole religious mores, as well as in their sexually perverted values. (Compare Leviticus 18,2) There was little fear that the Israelites would copy the Canaanites, seeing they were about to wipe out those tribes. This left the Egyptians as a potentially very bad cultural influence. God therefore prohibited close relations between our two nations, something that would be bound to develop if Jews were allowed to settle there.
ולא ישיב את העם מצרימה – כי אולי להיות מצרים מקום גִדול הסוסים על כל הארצות ההם, כמו שמבואר בדברי שלמה (מלכים א י׳:כ״ח-כ״ט) וידוע אצלנו גם היום, יהיה חשקו להרבות הסוסים סבה שישלח רבים מישראל למצרים.
למען הרבות סוס – כלומר שישלחם שם לדור ולרעות מקנה סוסים, עד שאולי באורך הזמן ימצאו שם עם רב מישראל, כמו שקרה ליעקב עם רדתו בשבעים נפש, והנזקים בזה מבוארים לסבות רבות, ומי יודע אם יכבשום פעם אחרת לעבדים ולשפחות, כל שכן עם זכרם ראשונות, ומתי יולד משה אחר שיוציאם.⁠א
וי״י אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. – אבל הוא אזהרה, ואם לא שמענוה עדיין, אין הכונה אצלי למנוע יחיד או יחידים ללכת שם או לטייל או לסחורה או לסבה אחרת רצוא ושוב, ופני הלשון יוכיחו.
א. כך תיקן לאסט. בכ״י המבורג: ״נולד משה אחר יוציאם״.
רק לא ירבה לו סוסים – רוצה לומר: יותר מהצורך למרכבתו.
ולא ישיב את העם מצרימה וגו׳ – רוצה לומר: שבה יהיה נשמר שלא ישיב העם מצרימה כי אם הותר לו להרבות סוס ישלח לו אנשים לקנותם משם כי שם נמצאים מאד כאמרו ותעל ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה. והנה אם יעברו האנשים האלה למצרים יעברו על מצות השם יתברך כי הוא צוה לישראל שלא יוסיפו לשוב בדרך הזה עוד – רוצה לומר: בזה יהיה נשמר שלא ישיב העם מצרימה כדי שלא ילמדו ממנהגיהם המגונים מאד כמו שנזכר בפרשת קדושים תהיו.
התועלת הארבע עשרה הוא במצות והוא מה שהזהיר המלך מלהרבות לו סוסים יותר מהמצטרך לו למרכבתו ולמרכבת פרשיו ועבדיו כדי שלא ישיב העם מצרימה בעבור הרבות סוס עם שזה יביאו אל הגאוה וישחית המזונות ללא צורך.
(טז-יט) רק לא ירבה לו סוסים וגו׳ ולא ירבה לו נשים וכסף וזהב לא ירבה לו מאד והיה כשבתו וגו׳ והיתה עמו וקרא בו וגו׳. 1לפי שהסדר המוגבל הראוי והנאות בעם בהשתדלות על חיי הספוק ועקר זמנם יצא בלמוד התורה האלהי׳ ומעשה מצותיה חוייב שימצא בעצם וראשונה במלך או השר המנהיג אותם כי על כן חוייבו להיות הפעולות העליונות בתכלית ההגבלה לפי שמהם ימשך סדר התחתונים כמו שאמר החכם במה שאחר הטבע. לזה כתב המצוה הזאת הנפלאה בענין ההגבלה במלך על זה האופן כי משם ואילך יהיה על כל אדם קל וחומר שאין עליו שום טענה.
1. לפי שהסדר וכו׳ ר״ל יען כי חיי ההשערה וההגבלה עפ״י משפטי התורה ומצותיה הם טובים מאוד לכל העם, ע״כ נצטוה המלך לקרוא תמיד בספר התורה למען יחיה גם הוא תמיד חיי ההגבלה, ויהיה בזה לנס ולמופת לכל עמו אשר ממנו יראו וכן יעשו. כעין מה שאמר גם החוקר כי תנועת ופעולות הנמצאים העליונים ר״ל הכוכבים והגלגלים הן מוגבלות ומשוערות כראוי, למען יסובב מהן גם הסדר והתיקון הראוי בנמצאים התחתונים עלי ארץ. אשר עליהם יפעלו פעולותיהן.
לא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו. כדתניא בספרי ובפ׳ כהן גדול יכול לא ירבה למרכבתו ולפרשיו ת״ל לו לו אינו מרבה אבל מרבה הוא למרכבתו ולפרשיו א״כ למה נאמר למען הרבות סוס סוסים בטלים מניין אפילו סוס אחד בטל כדי הוא להחזיר את העם למצרים תלמוד לומר למען הרבות סוס:
שלא ישיב את העם מצרימה. הוי״ו במקום שי״ן שהוא טעם על האזהרה לא שהיא אזהרה וכן שנינו בספרי כדי הוא להחזיר את העם למצרים וכמוהו ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו שלא יסור לבבו:
שהסוסים באים משם כמה שנאמר בשלמה ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה. כלומר ואם ירבה לו סוסים יחויב מזה שישלח אנשי׳ להתישב שם כדי שיהיו שולחים לו הסוסים מאחר שהייתם שם וא״כ מה שהוקשה לו להרמב״ן ז״ל באמרו והוקשה לי בזה כי אמרו בירושלמי בסוף סנהדרין לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחור׳ לפרגמטיא ואם ישלח המלך ויקנה משם הסוסים והרכב סחורה היא זו ומותר אין זו קושיא שהרי מה שהותר לסחור׳ אינו אלא דרך עראי כמנהג הסוחרים אבל מה שיתישבו שם כדי שיהו שולחים לו משם הסוסים הנבחרים לא הותר כלל אך מה שיש לו לתמוה הוא מה שתמה הסמ״ג ז״ל על כמה קהלות השוכנים שם וגם רבי׳ משה בר מימון הלך שם לגור.
ושמא טעמו משום שעלה סנחריב ובלבל כל העולם כלו גם מצרים נתבלבלה כדתניא בתוספ׳ דקדושין אמר ליה רבי עקיבא למנימין גר המצרי מעות כבר עלה סנחריב וכו׳ אמנם מצינו רבי יהודה שנחלק עליו במסכת ידים בתוספתא ואומר שם למצרים נתן להם הכתוב קצבה שנאמר מקץ מ׳ שנה אקבץ מצרים מן העמים אשר נפוצו שם וישובו על אדמתם וגם בסוכה פרק החליל אמרו ואלכסנדריא של מצרים מ״ט איענוש משום דעברו אהאי קרא לא תוסיפו לשוב וגו׳ ואותו מעשה היה אחר בלבולו של סנחריב ותרץ בזה שאין לנו טעם נכון להתיר אם לא שנפרש כפירוש הרב רבי אליעזר ממיץ שאמר לא תוסיפו וגו׳ לא אסרה תורה אלא בדרך הזה כלומר מא״י למצרים אבל משאר ארצות מותר ונכון הוא:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

(טז-כ) והנה הזכיר הש״י והזהיר רק לא ירבה לו סוסים ולא ירבה לו נשים וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, לפי שהמלכי׳ מהם שישימו חפצם ומאויים ברבוי הסוסים מפני המעלה והכבוד והצלחת המלחמות, ומהם שלא ירצו במלחמו׳ כי אם לשבת בבתיהם באהבה בתענוגים וירבו נשים למלאות תאותם ומהם שתהי׳ יגיעתם והשתדלות׳ לאסוף ממון, ולפי שהמלך אשר יבחר הש״י ראוי שיהיה מרוחק ומשולל מכל התאות הגשמיות המדומות האלה הזהירו שישמר מנטות אחרי מחשבות מלכי ז׳ האומות רעות ותאוותיהם, וכאלו אמר אף על פי שהיתה שאלתכם מלך ככל הגוים, לא ישים גבורתו בסוסים, כי תשועתו ותקותו תהיה באל חי ולא בגבורת הסוס יחפץ, וכבר בא בקבלה האמתית בפר׳ כ״ג ובספרי ולא ירבה לו סוסים אבל מרבה הוא לו כדי רכבו ופרשיו, וכאמרו ולא ישיב את העם מצרימה אין הכונה בו שיאסור ללכת למצרים להתעסק בסחורה ולא לקנות סוסים כי הנה איסור ההליכה למצרי׳ אינה כי אם לדור שמה כמו שבא בירושלמי בשלהי סנהדרין והביאו הרמב״ן, ולא יקשה אמרו ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס כיון שקנין הסוסים סחורה היא ואין הסחורה אסורה למצרי׳ אבל כוון הכתוב שהמלך לא ירבה לו סוסי׳ מארצו ומיתר הארצות ולא יבטח על רכבו כי רב הוא, ועל פרשיו כי עצמו אבל יהיה מבטחו בהש״י, ולפי שרבוי הסוסי׳ והבטחון יביאם ללכת מצרים בעת צרה ולבטוח בהם, לזה אמר ולא ישיב את העם מצרימה, ר״ל לשאול ממצרים עזרה כמאמר הנביא (יחזקאל כ״ט) וידעו כל יושבי מצרים כי אני ה׳ יען היותם משענת קנה לבית ישראל, ואפשר לומר עוד שיהיה זה סבה אל שישובו ישראל להיות גולים למצרים ועליו אמר גם כן ולא ישיב את העם מצרימה, והזהירו עוד בענין התענוגי׳ שלא יטה אליהם יותר מן הראוי, ולפי שעקרן הנשי׳ אמר ולא ירבה לו נשים, ולפי שהתענוגים והנשים יסורו הגבורה והשכל כמאמר הנביא (הושע ד׳) זנות יין ותירוש יקח לב, לכן אמר ולא יסור את לבבו, וכבר אמרו רבותינו ז״ל בסנהדרין פ״ב ששלמה המלך ע״ה טעה ועבר על המצות האלה, אם ברבוי הסוסי׳ אמר (מלכים א ז׳) ותעל ותצא מרכבה ממצרים, ואם בענין הנשים אמר (שם י״א) ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו, והזהירו עוד על ענין הממון ורדיפת העושר באמרו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, ובספרי אמרו, לו הוא דאינו מרבה, אבל מרבה הוא כדי ליתן אכסניא לאנשים לעבדים לחיילים ולפרשים, יאמר שלא ישים השתדלותו בעושר מפאת עצמו כי אם להוצאת מלחמותיו ולעבודת השם ית׳ ולכבוד עמו, ואמנם הטעם בזה לא זכרו הכתוב להיות מבואר שאם ירדוף אחר העושר יבא ענינו לקנותו שלא בדין בעשק ובחמס.
והרמב״ם פ״ג מהלכות מלכים כתב כל המבזה את המלך או שיחרפהו יש למלך רשות להרגו, ויש לו לאסור ולהכות בשוטים לכבודו והמפקיר ממון הרי זה גזל, ולפי שכח המלך גדול, ואיננו משועבד אל משפטי התורה כשופט, אמר שלא יחשוב מפני זה שיהיה פטור מן התורה אבל ישתדל מאד לירא את הש״י ולבלתי סור מן המצוה. ולכן צוהו הש״י שיכתוב לו את משנה התורה וידמה שיהיה ספר אלה הדברים שרוב גופי התורה תלויים בו והוא ספר קטן הכמות שיוכל להביאו כמו קמיע. אבל חז״ל קבלו בסנהדרין פ׳ כ״ג שהוא הספר תורה כלו שהוא מצוה על כל ישראל להיות לו ספר תורה אחד, והמלך היה מחוייב להיות לו שנים האחד להיות עמו בבית גנזיו והאחר להיות עמו תמיד, הוא יוצא למלחמה והוא עמו. יושב בדין והוא עמו, יושב בסעודה והוא עמו, ונתן בזה שתי תכליות האחת אמרו למען ילמד ליראה את ה׳ אלהיו והיה זה בלמדו החלק הראשון מן התורה, והוא הספורי׳ הנפלאים ממנה והשנית אמרו לשמור את כל דברי התורה הזאת, והיה זה בעיונו בחק השני מהתורה שהיא במצות.
וזכר למה הזהיר אותו כל כך ליראה את ה׳ ולשמור את כל דברי התורה עם היות זה כולל בכל ישראל, ואמר שהוא הזהירו על זה לבלתי רום לבבו מאחיו, רוצה לומר כי בהיותו מלך טבע השררה והמלכות יפתוהו להתגאות, ולזה הוצרך להזהיר אותו ולצוות עליו ביחוד ליראה את ה׳ אלהיו ולהשפיל את יצרו כדי שלא ירום לבבו מאחיו ולא יתגאה במלכותו ובזה הדרך עצמו נתן הסבה למה צוהו ביחוד על שמירות התורה.
ואמר שיהיה זה לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, רוצה לומר שאף על פי שאינו משועבד כל כך למשפטי התורה יהיה נזהר שלא יעבור ולא יסור ממנה ימין ושמאל, וכמאמר דוד שאמר (תהלים י״ט) גם עבדך נזהר בהם, ואמר שמלבד מה שראוי למלך לעשות הדברים האלה מצד עצמם להיות תכלית האדם שבעבורו נברא היראה והעבודה האלהית, הנה הוא ראוי שיעשה זה גם כן לתקות השכר והוא שבזה יאריך ימים על ממלכתו כי בהיות המלך עובד את אלהיו ומכבד עמו ומנהיגו בנחת מבלי גאוה יהיה אהוב למעלה ונחמד למטה ויאריך ימים על ממלכתו.
ואמר הוא ובניו בקרב ישראל לפי שבני המלך יורשים את ממלכתו:
ואפשר לפרש ולא ישיב את העם מצרימה שאיננו סבה נאסור ריבוי הסוסים, ולכן לא אמר למען לא ישיב שהוא הלשון המורה על הסבה אבל היה ענינו שלא ירבה לו סוסים ולא יצטרך להשיב את העם מצרימה למען הרבות סוס, רוצה לומר שלא ילכו מצרימה לבקש מהם עזרה ולהשען על סוסיהם, כמאמר ישעיהו (סימן ל״ח) הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו וגו׳, וכן אמרו בנשים ולא יסור לבבו הוא נמשך ולא סבה, ואחרי שהזהירו מרבוי הסוסים והנשים וכסף וזהב וכתיבת משנה התורה והיתה עמו ונתן הסבה לכל מה שהזהירו עליו אם שלא ירבה לו סוסים כדי שלא ישען על סוסיו ועל פרשיו אבל יבטח בה׳ ועל זה אמר למען ילמד ליראה את ה׳, ואם שלא ירבה לו נשים כדי לשמור את כל דברי התורה ואת החקים האלה לעשותם, כי בהיותו כובש יצרו יקיים דברי התורה בעריות ובנדה ובשאר הדברים מה שלא יהיה בהיותו נרדף אחרי תאותיו. וכנגד מה שהזהירו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, אמר לבלתי רום לבבו מאחיו כי הכסף והזהב יביאהו לגסות הרוח. וכדי להרבותו יסור מן המצוה ויהיה עושק וגוזל ונותן ברבית ושאר הדברים האסורים בתורה. וכנגד כתיבת ספר התורה והיותו עמו, אמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. הנה התבארו הכתובים והותרו הספקות הי״א והי״ב:
וממה שזכרתי יתבאר לך. שהמלך מחוייב בשמירת המצות יותר משאר אנשים והיה זה לג׳ סבות:
האחת לפי שהוא מראה מלוטשת לכל עמו שיביטו בו וילמדו ממעשיו לפי שההמון מטבעו להדמות אל גדולי המעלה בכל מה שיעשו כפי האפשר. הלא תראה שבהיות מלכי יהודה טובים וישרי׳ בלבותם היה העם כלו מוזהר מפיהם ובהיותם רעים וחטאים לה׳ היו כלם רעים וחטאים נמשכים אחריהם. וכבר אמר פלוסוף אחד. שהמלכות כל עוד שהיה יותר מיוחד יהיה יותר מעויין ומובט מכל האנשים, ולכן יהיו פעולותיו למוד כולל עמו ומפני זה יאות למלכים יותר שמירת המצות ומדת הירא׳ ושפלות הרוח לפי שהם יהיו קל וחומר לכל העם וכל ישראל ישמעו וייראו וכל העם יתישר במעשיו:
והסבה הב׳ שלהיות כתר המלכות וכבוד מעלתו גדול מכל שאר האנשים וממשלתו גדולה ועצומה. היה ראוי שישתדל ייתר בשמור המצות משיעשו שאר האנשים שאין להם גדולה וממשלה כל כך וכבר זכר הפלוסוף כי כמו שהרעשו׳ הרוח יגברו יותר בעצים הרמים והנשאים מאשר יגברו בעשבי הארץ. ככה רוע הזמן או פעל המערכה יהיה יותר עצום באנשים רבי המעלה והכבוד מאשר יהיה באנשים הפחותים והשפלים. וכמאמר הנביא ישעיהו ע״ה שאמר (ישעיהו ב׳) כי יום לה׳ על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל. ולפי שהסבה המתדמת השומרת לכל המעלות והממשלות היא התורה והמצות, לכן היה ראוי למלך שמעלתו וכבודו וממשלתו יותר רב שיהיה יותר זריז בזה כדי לשמירתו. וזהו אמרו למען יאריך ימים על ממלכתו. ואמר דוד בצוותו לשלמה בנו מסכים לזה (מלכים א ב׳) ושמרת את משמרת ה׳ אלהיך וגו׳. למען יקים ה׳ את דברו אשר דבר וגו׳:
והסבה השלישי היא, כי כמו שראוי למלכים שישמרו הכבוד והמעלה שהם טובות מדומות. ככה ראוי אליהם שישתדלו יותר בקנין הטובות הנפשיות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם עד אין קץ. כי בהיותו בעולם הזה נבחר וגדול על כל האנשים לא ישפיל עצמו ממעלתו בעולם הבא כיון שהעולם הזה כמו שאמרו במשנ׳ (אבות פ׳ ד׳) דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. ושם ימצאו הגדולה והכבוד לא יסורו ממנו לא כעולם התמור׳ וההפכפך הזה. וכמו שאמ׳ איוב (ג) קטן וגדול שם הוא הוא שרוצה לומ׳ כפי מה שפירשוהו חז״ל (רות רבה פ׳ ג) כי שם יהיה הגדול גדול ולא יקטן עוד. והקטן יהי׳ תמיד קטן ולא יגדל עוד. ולפי שקנין הטובו׳ הנפשיות הוא בעולם הזה בשמירת התור׳ והמצות לכן היה ראוי למלך שמעלתו וגדולתו רבה שישתדל יותר עליו וכבר אמר שיני״ק הפלוסוף שכל מלכות הוא תחת מלכות אחר גדול ממנו. ולכן ראוי שיחשוב המלך שכמו שיעשה הוא לעבדיו כן יעשה המלך אשר עליו עמו אשר הוא לו עבד עולם. ומפני הסבות השלש האלה הרבה הקדוש ברוך הוא להזהיר את המלך על היראה ושמירת המצות למען יאריך ימים על ממלכתו בעולם הזה ובעה״ב. האמנם בהיות המלך רע ובליעל צריך לחקור האם ראוי לעמו שימרדו בו ויסירוהו מהמלוכה כיון שהוא אויב חרף ה׳ וחומס נפשו כי הנה לא ראינו בדברי חכמי עמנו בזה דבר:
וחכמי הנצרים חקרו ונתנו בדרוש הזה וגזרו אומר שהוא ראוי לעשותו כמו שעשו השבטים לרחבעם. ואני דברתי בדרוש הזה לפני מלכים עם חכמיהם. והוכחתי שאינו מהראוי ושאין יכולת לעם למרוד במלכם ולהסיר ממשלתו ומלכותו אף שירשיע על כל דבר פשע. ועשיתי על זה שלש טענו׳:
האחת שהעם בהמליכם מלך כורתים לו ברית לשמור ולעשות דברו ומצותו. והברית והשבועה הזאת איננה בתנאי כי אם אמנה מוחלטת ולכן היה המורד במלך חייב מיתה בין שיהיה המלך צדיק או שיהיה רשע, כי אין העם ממה שיבחין צדקתו או רשעתו ולזה אמר יתברך ליהושע (סימן א׳) כל אשר ימרה את פיך יומת, ומזה הצד מהשבועה והברית שהעם כורתים למלכים הם מחוייבים בכבודו ואין בהם יכולת ליסרו ולא למרוד בו:
והטענה הב׳ היא. כי המלך בארץ הוא במקום הקב״ה בעולם. ולכן היה מסור אליו היכולת המוחלט להעניש גם שלא כדין כפי צורך השעה ולבטל הנמוס הכללי כמו שהש״י לצורך השעה מבטל הטבע. ועושה נפלאות גדולות לבדו ולכן היה יחיד במלכות כיחוד הקב״ה בעולמו. ומפני זה ארז״ל במסכת ברכות פ׳ הרואה הרוא׳ מלכי א״ה אומר ברוך שחלק מכבודו וכו׳. והרוא׳ מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו ליריאיו. והנה במה שאמרו מכבודו הודו שמלכי האדמה יש אתם מכבוד הש״י ומעלתו על דרך הדמוי וההעברה. ולכן אין ראוי להמון העם שישלחו יד במלכם להסירו ממלוכה כי היה זה רב ידו לו כשולח ידו בכבוד אלהים וכבר העיד ע״ז דוד המלך עליו השלום שעם שהיה משוח מלחמה לא רצה לשלוח ידו בשאול להיותו מלך ישראל ואמר (שמואל א כ״ז) כי מי שלח ידו במשיח ה׳ ונקה:
והטענה הג׳ מיוחדת לישראל והיא כי מי שאין בידו יכלת להמליך ולבחור מלך אין ראוי שיהיה בידו להסירו ממלוכה. ובהיות שבחירת המלך אינה ביד העם כי אם ביד השם יתברך כמו שנאמר שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה׳ אלהיך בו. לכן לא היה ראוי שהם שלא נתנו לו המלוכה יסירוה ממנו. כי אם הש״י שהוא מהקם מלכין. ולכן תמצא שאמר שמואל הנביא לישראל כי בהיות המלך איש ריב ואיש מדון לכל הארץ ופושע מבטן יצעקו אל הש״י והוא אמרו (שם א) וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם בו ולא יענה אתכם ה׳ ביום ההוא וגו׳. הנה לא נתן להם הש״י רשות למרוד בו ולהסירו ממלוכה עם היותו בגבול הרשעה כי אם שיצעקו אל ה׳ די שליט עילאה במלכות אנשא למאן די יצבא יתננה:
אמר לא ירבה לו סוסים – כי אחר שלא שאלו המלך לתכלית המכוון אלא להיות כגוים. וידוע כי כל מלכי הגוים יש להם שלשה כוונות במלכותם להתגדל ולהשתרר. האחד בהרבות הסוסים. כאומרו אלה ברכב ואלה בסוסים. לז״א ולא ירבה לו סוסים. והשני להרבות נשים להתחתן במלכים רבים ולהרבות בבנים ובבנות לקחת לו מזרעו מושלים. ולז״א ולא ירבה לו נשים והשלישי להרבות כסף וזהב לבלי חוק. לעשות אוצרות וסגולות לקנות שם בכל המלכיות. ואף במלכי ישראל היה נמצא זה כדאיתא באותו מעשה של מונבז המלך וכו׳. אבותי גנזו ממון ואני גונז נפשות דכתיב ולוקח נפשות חכם. ולז״א וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. ולפי שאלו הג׳ דברים הם קיום המלכות. הסוסים לנצח המלחמות. כאומרו וראית סוס ורכב עם רב ממך. ואמר סוס מוכן למלחמה. וכן צריך כסף וזהב לתת לאנשי הצבא. ונשים רבות ובני בנות להתחתן במלכים. וכן שיבאו חתניו לוקחי בנותיו לעזרו ולהיות לו מגן. ואחר שמלך ישראל אין לו להרבות סוסים ונשים וכסף וזהב. איך ילחם עם אויביו בלא סוסים וכסף וזהב. וכן אם לא יהיו לו נשים רבות. אולי לא יהיה לו בן ויפסק המלכות ממנו. לז״א אני אתן לך תיקון לכל זה. והוא והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה. ובתורה תזכה ותחיה ויהיו לך כל אלו הדברים. כאומרם ז״ל הם באים בנצחונו של ב״ו ואתה בא בנצחונו של מקום. פלשתים באו בנצחונו של גלית מה היה סופו שנפל בחרב והם עמו. וכן בני עמון באו בנצחונו של שובך וכו׳. וכשיהיה ה׳ בראשך לא יחסר כל בך. כי בו נאמר לי הכסף ולי הזהב אמר ה׳ צבאות. ובתורה נאמר הנחמדים מזהב ומפז רב. ובה תהיה נושע בה׳. ושקר הסוס לתשועה וברוב חילו לא ימלט. אבל השם רוכב על עב קל שהוא שם המפורש. ואמר כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה. ולכן אמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. כי המלך היה לו להביא ס״ת קטן בזרועו. וזהו והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. ובזה ילמד ליראה את ה׳ ולא את המלכים.
אלא כדי מרכבתו. פירוש, אפילו אם מרכבתו הרבה מאוד – מותר, ואינו אסור אלא סוס של בטלה, ואין צריך למרכבתו. דבגמרא (סנהדרין כא ע״ב) למדו מדכתיב ״לא ירבה לו״, דמשמע ״לו״ אינו ירבה, שאין לו צורך בו, אבל למרכבתו ירבה, אפילו מרכבתו הרבה כפי אשר ירצה. וכן ״לא ירבה לו כסף וזהב״ (ראו פסוק יז), ילפינן (שם) ״לו״ אינו מרבה, אבל ליתן לחילותיו ירבה, ואינו אסור אלא להניח בבית גנזיו:
שלא ישיב העם מצרימה. והקשה הרמב״ן, ומה בכך שישיב העם מצרימה, והלא מותר לילך לסחורה, ולא אמרינן ״לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם״ (ראו שמות יד, יג), אם כן מה בכך דישיב העם מצרימה אחר סוסים. ואין זה קשיא, לפי שדרך המלך מרבה לו סוסים, והסוסים הנבחרים הם במצרים (רש״י כאן), אם כן אם ירבה לו סוסים, הרי צריך שישיב העם מצרים למען הרבות סוס, שדבר זה אסרה התורה שיהיה צריך למצרים. אבל סחורה אינו מוכרח, ואינו צריך, כי נמצא סחורה בכל מקום, ואפילו אם לא נמצא הסחורה רק שם, אינו צריך לו לסחורה. אבל כאשר ירבה סוסים, והוא צריך להביאם ממצרים, אם ירבה לו סוסים צריך לו להשיב את העם מצרימה, וזה אסרה תורה. כלל הדבר, כמו שהדירה היא בקביעות אסרה תורה, שנראה שהוא צריך למצרים, אבל לסחורה אינו צריך. והמלך שמרבה לו סוס, כיון שמרבה לו סוס, הרי צריך למצרים, ודבר זה אסור. ופירוש הרא״ם לא ישר:
תֹסִפוּן: חד מן ג׳ חס׳ וי״ו קדמא׳ ויו״ד, ומל׳ וי״ו בתראה, וסי׳ לא תספון לראות פני1 (דויגש), ואשלחה אתכם2 ולא תספון לעמד (דברד), לא תספון לשוב (דהכא), וחד בלחוד בתורה מל׳ באל״ף קדים לסמ״ך חלופי וי״ו וחס׳ יו״ד, ומל׳ וי״ו לא תאספון לתת תבן3 (דשמות). זו היא המסרה האמיתית, עליה אין להוסיףא וממנה אין לגרוע. וכזאת מצאתי בס׳ הרמ״ה4 ז״ל. והמדפיס5 במ״ג סוף פ׳ וארא גרע והוסיף ודרש שלא כהוגן. [תֹסִפוּן].
1. לראות פני: בר׳ מד כג.
2. ואשלחה אתכם: שמ׳ ט כח.
3. לתת תבן: שמ׳ ה ז.
4. הרמ״ה: יס״ף.
5. והמדפיס: מ״ג-ד שמ׳ ט כח.
א. כאן דוגמה לשעשוע הלשון החביב על נורצי: בהערתו ל׳תספון׳ משתמש ב׳אין להוסיף׳.
אלא כדי מרכבתו כו׳. מדכתיב לו, דמשמע לו הוא דלא ירבה שיהי׳ לו סוסים בטלים, אבל כדי הצריך לו מותר, דהיינו כדי מרכבתו:
שהסוסים באים משם כו׳. והואיל וסוסים באים משם ודאי ישלח המלך שם עבדיו שיהיו תמיד שם כדי שישלחו סוסים טובים, ונמצא שישובו למצרים, ויהיו דרים שם. אך יש לתמוה מה שתמה הסמ״ג על כמה קהילות השוכנים שם וכו׳. והאריך בזה ותירץ משם הר״ר אליעזר ממי״ץ שאמר לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד, לא אסרה תורה אלא בדרך הזה, כלו׳ מא״י למצרים, אבל משאר ארצות מותר. ונכון הוא:
Except as required for his riding entourage, etc. Because it is written "for himself,⁠" this implies that he may not acquire for himself an abundance of horses just to stand idly by [i.e., without purpose]. But what is required for his needs is permitted, i.e. "as required for his riding entourage.⁠"
The source of supply for horses, etc. And since horses come from there, the king would certainly send his servants there so that they should always be there in order to send quality horses. And this would result in them returning to Egypt and dwelling there. You might ask Smag's question regarding the many Jewish communities that dwell there, etc. He discusses this at length and answers in the name of R. Eliezer of Metz that when the Torah said, "You are not to proceed to return along this route again,⁠" the Torah only forbade this route, i.e. from Eretz Yisroel to Egypt, but from other countries it is permitted. This is correct.
רק לא ירבה לו סוסים – אבל כדי מרכבתו מותר.
ולא ישיב וגו׳ מצרימה – שעבירה גורר׳ וכו׳.
למען הרבות סוס – אפי׳ סוס אחד עובר א״כ למה נאמר סוסים לחייב על כל סוס וסוס.
רק לא ירבה לו סוסים – למרכבתו, שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאד, אבל יהיה מבטחו בשם אלהיו, וטעם מלת רק לומר אעפ״י שתשים עליך מלך ככל הגוים אשר סביבותיך, רק לא יהיה כמלכיהם שכל חפצם להרבות סוסים ופרשים:
ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס – זהו לא תעשה בפני עצמו, אבל יש בו מן הסבה למה שקדם, כי בימים ההם היו מוציאים הסוסים ממצרים, ככתוב בשלמה ותצא מרכבה ממצרים, ואין כונת הכתוב לאסור ההליכה אל מצרים כל עיקר, כי הנה האיסור אינו כ״א לדור שמה, אלא פירוש ולא ישיב, לא יהיה המלך סבה שילכו למצרים סוחרים מבני ישראל להתישב שם כדי לעשות סחורה בסוסים:
וה׳ אמר לכם לא תספון – מצוה היתה ולא נכתבה קודם לכן, ויש אומרים שנלמד זאת מפסוק לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. והנה טעם המצוה הזאת מפני שהיו המצריים והכנענים רעים וחטאים לה׳ מאד, כמו שהזהיר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וכו׳, והנה רצה ה׳ שלא ילמדו ממעשיהם וגזר בכנענים לא תחיה כל נשמה, לפי שנתן ארצם לישראל וחשש פן יחטיאו אותם, אבל במצריים גזר שלא נשב אנחנו בארצם:
לא ירבה לו סוסים – לו לעצמו (פיר זיך) הוא דלא ירבה סוסים בטלים להרחיב דעתו ולהתגדל ברוב סוסים אבל כדי רכבו ופרשיו להלחם באויביו מותר, וכן כסף וזהב לא ירבה לו, לעצמו הוא דלא ירבה, שלא יבקש מס גדול כדי להתעשר רק כדי הוצאת שכר חיילותיו, אבל אם הקנו לו מן השמים ממון הרבה כגון שכבש מדינה ומצא בה אוצרות כסף וזהב שלו הן ואין בו משום לא ירבה (ר״ן בחי׳ שם בסנהדרין) והמתרגם האשכנזי שגג להשמיט תרגום מלת לו במקומות אלה.
ע׳ שמות י״ד:י״ג.⁠א והנה מוצָא הסוסים יקרב ישראל אל המצרים, ויבא המלך לכרות ברית עם מלך מצרים, וילמדו העם ממעשיהם, ולא אמר בפירוש לא תכרות להם ברית בעבור כי גר היית בארצו, וגם אסר רבוי הסוסים, לבלתי יבטח בהם המלך, כי אמנם לא הרבה יועילו בא״י שהיא ארץ הרים.
א. בכ״י לוצקי 673(א), קולומביה X 893 מופיעה מהדורה קמא של שד״ל: ״ולא ישיב את העם מצרימה, לא תספון לשוב – אין זו מצוה, כי לא מצאנוה בתורה אלא על דרך בְּשוֹרָה ״לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם״ {שמות י״ד:י״ג}, אבל רע היה בעיני ה׳ שמוצא...⁠״.
רק לא ירבה לו וגו׳ – תיבת ״רק״ מגבילה את מצוות ״תשים עליך״. מצווה זו מורה שיש לתת ביד המלך מרות ושלטון על האומה: ״שתהא אימתו עליך״ (ספרי), אולם תיבת ״רק״ משמשת כמשקל נגד, ומטילה על המלך את חובת הריסון העצמי, בעיקר באותם עניינים שתמיד היוו מכשול לצדקות השליטים ולהצלחת עמיהם. הרי הם: רדיפה אחר תהילת מלחמה, אחר נשים ואחר עושר.
סוסים – הסוס היה בהמת המלחמה. לפיכך תיאורי הקרבות תמיד מדגישים את חיל הפרשים – סוס ורוכבו; ושליט המתכונן למלחמה היה מוודא בראש ובראשונה שיש לו מספר גדול של סוסים (השווה להלן כ, א; חיל פרעה, שמות יד; יהושע יא, ד; שופטים ה, כב; מלכים א׳ כב, ד; מלכים ב׳ ז, ו; ירמיהו נא, כז; יחזקאל לט, כ; ומקומות רבים נוספים. כך גם: משלי כא, לא; תהילים לג, יז; קמז, י ועוד). החזקת מספר גדול של סוסים והגדלת מספרם לאין קץ, היא שם נרדף להקמת כוח צבאי גדול.
ולא ישיב את העם מצרימה וגו׳ וה׳ אמר לכם וגו׳ – אם כוונת הכתוב כאן הייתה לאסור את עצם השיבה למצרים, היה לו לומר: ״וה׳ אמר לכם לא תשובו״; אך ״לשוב בדרך הזה עוד״ מדגיש באופן ברור את הדרך או את האופן של השיבה. גם להלן (כח, סח) נאמר: ״והשיבך וגו׳ בדרך אשר אמרתי לך״ וגו׳, ונציין מיד שהדרך הנזכרת שם איננה יכולה להיות הדרך הממשית שבה הלכו ממצרים לארץ ישראל, שכן מדובר שם על שיבה מצרימה באניות. זאת ועוד, הביטוי ״לא תוסיפון לשוב״ וגו׳ אין פירושו סתם ״אל תשוב אל מצרים״, אלא הוא מניח מראש שהם כבר הלכו פעם למצרים, ואפילו הלכו לשם כמה פעמים; והוא איננו מתייחס לנתיב יציאתם הנוכחית החוצה ממצרים, אלא לדרך בה נסעו אל מצרים במסעות הקודמים. השיבה באופן זה היא זו שנאסרה באזהרת ״לא תוסיפון לשוב בדרך״ וגו׳: הייתם הולכים הלוך ושוב בין ארצכם למצרים; זאת לא תוסיפון לעשות עוד.
מראשית ההיסטוריה היהודית הייתה מצרים ארץ מקלט לתושבי ארץ ישראל. אברהם ירד למצרים מפני הרעב שהיה כבד בארץ (בראשית יב, י). יצחק עמד לרדת לשם מאותה הסיבה, ונמנע מלעשות כן רק מחמת ציווי ישיר מה׳ (שם כו, ב). הסיבה היחידה לירידת ישראל למצרים הייתה הרעב בארץ ישראל, אשר גרם לבני יעקב לנסוע למצרים כמה פעמים לשבור אוכל. עושרה הטבעי של אדמת מצרים נתן לה יתרון על פני ארצות אחרות, ואותן ארצות – בייחוד ארץ ישראל – נעשו תלויות במצרים.
זוהי אם כן משמעות ״לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד״: אל תלכו מארץ ישראל למצרים כפי שעשיתם בעבר, להשיג משם את הדברים שאומתכם זקוקה להם אלא שארצכם אינה מספקת. אל תעשו את עצמכם תלויים במצרים. מלך יהודי המתפאר בהקמת צבא אדיר הריהו עובר עבירה כפולה. הוא חוטא בצורה ישירה: ייעודו האמיתי נמצא במקום אחר; והוא חוטא בעקיפין: הוא עושה את עצמו ואת עמו תלויים במצרים, המקום היחיד שממנו הוא יכול להשיג סוסים לפרשיו. אם מצרים אינה מאפשרת לו לקבל את הסוסים, הוא אבוד. אשר על כן הוא מחויב לשמור על יחסי ידידות ועל סחר מתמיד עם מצרים, וכך, ביחד עם סוסי מצרים, נכנסות לארץ ישראל גם השקפות מצריות על ניהול המדינה ועל החיים.
פרק כח מתאר את המצוקה המחרידה ואת הסבל הרב הצפויים לישראל, אם בעת ישיבתם בארץ שניתנה להם לקיים בה את ייעודם, הם יבגדו באותו ייעוד, ופסוק סח שם מסיים את התמונה כולה בתיאור של העזובה והייאוש הגדולים ביותר: ״והשיבך ה׳ מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תסיף עוד לראתה והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות ואין קנה״. בדרכים עקלקלות, על גבי אניות, יגרום להם ה׳ לנסוע למצרים כמפלט אחרון כדי להישאר בחיים, ושם להציע עצמם למכירה כעבדים – לשווא! אילו זכו, היו חיים בנחת בארצם, מוקירים את עצמאותם, ומעולם לא היו נושאים עיניהם למצרים לשום צורך מצרכי האומה. אך מכיוון שלא נמצאו זכאים, תחדל ארצם לכלכל אותם, והם ימצאו עצמם בצרה כה גדולה עד שהעבדות שה׳ שחררם ממנה תיטב בעיניהם. מאות בשנים לאחר יציאתם מעבדות, הם יציעו את עצמם מרצונם כעבדים וכשפחות לאדוניהם הקודמים, רק כדי להיות נתונים לבוז על ידם!!!
לפיכך אוסרת התורה את ההליכה למצרים, בעיקר כאשר נסיעה כזו מעידה שארץ ישראל תלויה במצרים ובסופו של דבר תגרום את שעבוד ארץ ישראל למצרים.
פירוש זה מתאים לדברי הירושלמי המובאים בהגהות מיימוניות להלכות מלכים (ה, ח): ״לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרגמטיא ולכבוש הארץ״. לדעת ר׳ אליעזר ממיץ, רק ההליכה מארץ ישראל [ולא ממקומות אחרים] למצרים נאסרה (עיין פירוש המזרחי לפסוקנו).
כל עוד הייתה קיימת המדינה היהודית בארץ ישראל, הייתה הירידה משם למצרים אסורה באיסור מוחלט, שכן היא היוותה חזרה על הירידות הקודמות למצרים – וזה מה שנאסר כאן. זהו הטעם לכך שהתיישבות היהודים באלכסנדריה בימי בית שני הייתה עבירה ברורה על איסור זה (עיין סוכה נא:). עם נפילת המדינה היהודית היה מותר לגולים יהודיים לשוב למצרים, ואכן במשך מאות שנים התיישבו קהילות יהודיות רבות במצרים.
וה׳ אמר לכם וגו׳ – האיסור כבר נמסר לעם על ידי משה, אך קביעתו בכתב נשמרה עד לשעת הכושר שנזדמנה בפרשה זו של המלך. המאמר ״כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם״ (שמות יד, יג), נראה – על פי לשונו והקשרו – כהבטחה ולא כאיסור.
[לב] רק לא ירבה לו סוסים – ממ״ש לא ירבה לו היינו לעצמו שהם סוסים בטלים שאין בהם צורך אבל סוסים הצריכים לרכבי המלך ופרשיו שהם לצורך המלחמה שיהיה להם חיל רוכבי סוסים ופרשים מוכנים למלחמה ע״ז אין מוזהר, רק על סוס בטל מוזהר ועובר אף בסוס א׳ דכתיב למען הרבות סוס, ומ״ש ולא ישיב את העם מצרימה, פי׳ רש״י שלא ישיב את העם מצרימה שהסוסים באים משם והרמב״ן הקשה עליו שאמרו בירושלמי סוף סנהדרין לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרגמטיא ואם ישלח המלך ויקנה סוסים ממצרים הוא דרך מסחר, ופי׳ הרמב״ן שהזהיר שלא ירבה לו סוסים אפי׳ מארץ שנער או מארצו שלא יבטח על רכב כי רב ומן ה׳ יסור לבו, והזהיר שנית ולא ישיב את העם מצרימה שיהיה לו שם מעבדיו ומעמו שרי מקנה יושבים בערי הרכב למען הרבות סוס כענין שנאמר בשלמה ומוצא הסוסים אשר לשלמה ממצרים וכו׳ (מלכים א י׳:כ״ח) שהם קנו את המכס ממלך מצרים ואת מוצא הסוסים, והזהיר ע״ז באשר ה׳ אמר לכם לא תוסיפון לשוב וכו׳ וכ״ז דוחק, וחז״ל בספרי פירשו כמו שתרגם יב״ע לא יסגון ליה סוסון דלמא ירכבון רברבניה עליהון ויתגאון ויתבטלו מפתגמי אורייתא ויחובון חובת גלותא למצרים וה׳ אמר לכון לא תוספון למיתב בארחא הדין תוב, שר״ל שע״י עבירה זו יגרום להשיב העם למצרים בגלות, ומ״ש למען הרבות סוס פי׳ בעבור עברה של הרבות סוס, ומ״ש וה׳ אמר לכם פי׳ והדברים ק״ו הלא אל מצרים אמר ה׳ והבטיח לכם שלא תוסיפו לשוב בדרך הזה ובכ״ז תגרום העברה שתגלו לשם וכ״ש שתגלו עי״ז לשאר ארצות שאין ברית כרותה:
וה׳ אמר לכם לא תוסיפון וגו׳: כבר פירשו הראשונים1 שהוא המקרא שבפרשת בשלח (שמות יד,יג) ״לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם״2. וכן הוא במדרש רבה מגילת אסתר (פתיחתא א,ג)⁠3 בשם רשב״י ׳בג׳ מקומות הזהיר הקב״ה׳4 וכו׳.
ולא שעיקר פשטא דקרא5 הוא לאזהרה, דודאי אינו אלא הבטחה, רק לימדנו (כאן) משה רבינו בשם ה׳ שיש באותו המקרא כוונה שניה, שהוא אזהרה גם כן, והיינו לשון ״וה׳ אמר לכם וגו׳⁠ ⁠⁠״, ואילו היה כך פשט המקרא6 לא היה נצרך לפרש הכי7, אלא משום שאינו לפי הפשט הוצרך ללמדנו שיש בדבר עוד כוונה שניה8. ומזה למדנו9 שיש בדבר ה׳10 כוונות שונות, לבד הנראה ממשמעות הענין.
[הרחב דבר: וכן נהגו גדולי התנאים בדבריהם11, שהרי הלל אמר (אבות א,יג) ׳ודאשתמש בתגא חלף׳, ובא אחריו ר׳ צדוק באבות (ד,ה) ואמר: אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם, וכך היה הלל אומר ׳ודאשתמש בתגא חלף׳, הא למדת כל הנהנה מדברי תורה כאילו נטל חייו מן העולם (עכ״ל). ואילו בא זה המאמר לכוונה זו מעיקרו, לא היה צריך ר׳ צדוק להוסיף דבר12. אלא עיקר המאמר של הלל היה לכוונה אחרת, ור׳ צדוק הוסיף כוונה שניה בדבר הלל13.]
והיינו14 ממה שאמר בשם ה׳ ״לא תוסיפו לראותם עוד״, והוא כפל לשון, ד׳הוספה׳ היינו ״עוד״ הפעם. אלא ללמדנו בזו האזהרה שלא יוסיפו ברצון לראותם עוד.
ומעתה מדויק האי ״עוד״ לפרש כדתנן שלהי מסכת סנהדרין (קיא,ב) ״לא תבנה עוד״15 (לעיל יג,יג) – לכמות שהיתה וכו׳. הכי נמי דוקא כמו שהיו במצרים, וכדאיתא בירושלמי (סנהדרין פ״י, ה״ט) – והביאו הרמב״ן ז״ל16 – לישיבה אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש הארץ. דאלו17 דברים18 מטרידים את הדעת ולא יבוא ללמוד מדרך אנשי מצרים19. והיינו שדייק הכתוב כאן ״לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד״.
1. ראב״ע: מצוה היתה (בעל פה למשה מסיני) ולא נכתבה (עד כאן במשנה תורה). ויש אומרים מטעם ״לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם״, וזאת דרך אחרת (עכ״ל). וכך כותב בעל ספר החינוך במצוה ת״ק: שלא לשכון בארץ מצרים... בשלושה מקומות (עיין הערה הבאה) ...ואף על פי שמן הנגלה שבו (הפסוק בפרשת בשלח) נראה שיהיה סיפור, באה הקבלה עליו שהוא מניעה (עכ״ל). וכך כותב הרמב״ן ׳ועל דרך רבותינו׳.
2. יש להדגיש שע״פ דעה זו מה שאמר משה לבני ישראל כשעמדו מול רדיפת המצרים, היתה אזהרה בדרגה של איסור דאוריתא ולא היתה זו הבטחה לעתיד. ועל כך יכול משה לומר כאן ״וה׳ (כבר) אמר לכם לא תוסיפון וגו׳⁠ ⁠⁠״.
3. וכן הוא בירושלמי סוכה (פ״ה ה״א), ובמכילתא פרשת בשלח שם על-אתר. והביאו הרמב״ם בהלכות מלכים (ה,ז), עיי״ש, וכן ברמב״ן שם בפרשת בשלח.
4. לישראל שלא יחזרו למצרים. הראשון, ״כי אשר ראיתם את מצרים לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם״. השני, ״וה׳ אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד״. והשלישי, ״והשיבך ה׳ מצרים באניות״ (להלן כח,סח). [רד״ל: סיפא דקרא ״בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה״].
5. שבפרשת בשלח.
6. שבפרשת בשלח.
7. אלא די ב״ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס״ ואנא ידענא כי זה בנוי על האיסור שבפרשת בשלח.
8. ומיד יסביר רבינו מנין דייקו חז״ל שיש בפסוק שבפרשת בשלח כוונה שניה.
9. זהו מקור יחידי, באשר כאן זהו מקום יחיד בתורה שמופיעה לשון זו ״וה׳ אמר לכם״.
10. כפי שמתבטא במה שכתב בתורה.
11. כעין המושג ׳כל מאי דתקינו רבנן – כעין דאורייתא תקינו׳.
12. בודאי אין סיבה שהמשנה תחזור על דברי הלל כפי שמובאים על ידי ר׳ צדוק.
13. ז״ל הספר ׳תולדות יהושע׳ על מסכת אבות (לרבי יהושע הלר זצ״ל): לפי שיש לפרש מאמר הלל בשני פנים: א, כההיא דמגילה (כח,ב) ׳ודאישתמש בתגא חלף׳ זה המשתמש במי ששונה הלכות. ב, יש לפרשו ג״כ כגמרא נדרים (סב,א) ׳אל יאמר אדם אקרא כדי שאקרא רבי׳. לכן אמר ׳הא למדת׳, דאל״כ היא היא ומאי הוסיף.
14. ומיד יסביר רבינו מנין דייקו חז״ל שיש בפסוק שבפרשת בשלח כוונה שניה.
15. בענין עיר הנדחת.
16. פסוק ט״ז ד״ה לא ירבה לו סוסים.
17. ביאור רבינו בטעם המצוה מדוע רק ישיבה אסורה ואילו לסחורה וכו׳ מותר.
18. סחורה ופרקמטיא.
19. כי טעם האיסור לחזור למצרים הוא שמא ילמד ממעשיהם, וכפי שכתב הרמב״ן על-אתר בסוף פסוקנו, וכן כתב הרמב״ם בהלכות מלכים (ה,ח): ויראה לי שאם כבש מלך ישראל את ארץ מצרים על פי בית דין, שהיא מותרת, ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים, או לשכון בה והיא ביד עכו״ם, מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות שנאמר ״כמעשה ארץ מצרים״.
לא תוסיפון וגו׳ – זהו מה שכתוב בפרשת בשלח ״אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם״ (שד״ל); ולפ״ד שהרועים הם שענו את ישראל ולא המצרים עצמם (עיין מה שכתבתי ריש פרשת שמות), והם טבעו רובם ככולם בים סוף והנשארים גורשו מן הארץ, זהו צווי חדש, או שמשה אמרו לישראל קודם לכן ולא כתבו, או הוא עבר במקום הוה ע״ד ״כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך״ (פרשת ויצא) שהוא במקום אשר אני דובר עתה; ופשט תיבות ולא ישיב את העם מצרימה הוא כמו בתיבות ההשב אשיב את בנך, השמר לך פן תשיב את בני שמה (פרשת חיי שרה), שאין כונתו שלא ילך שם אפילו לשעה לראות את כלתו, רק שלא יתישב יצחק בארץ ההיא שממנה יצא אביו; וכן כאן אין רצונו שלא ילדו שם אפילו לשעה לקנות סוסים או לעשות מסחר עם בני מצרים, רק שלא יתישבו מבני ישראל שנית בארץ ההיא לשלוח משם סוסים למלך ולשריו, כמו שעשה שלמה שבימיו נתישבה שם אסיפת אנשים מבני ישראל לעשות סחורה בסוסים ובמרכבות ובפשתן, ונקראת מקוה סוחרי המלך (מלכים א י׳:כ״ח); וכל זה להגדיל בעיניהם ערך החירות, שלחמדת בצע כסף אין להם לשוב ולהתישב בארץ שהיו שם עבדים נבזים, מכ״ש שכל בני נכר היו נבזים ושפלים בארץ מצרים; או תהיה בשתי המקומות הוראת השיב כמשמעה אפילו לרגע, לפי שאולי קרובי הכלה ידברו על לב יצחק ויסיתוהו להתישב שם, ואם ילכו בני ישראל למצרים אפילו לשעה, וראו כי ארץ חמדה היא ויש שם לאסוף ממון ויתעכבו שם.
רק לא ירבה וגו׳ – לא הותר לו אלא כדי מרכבתו, כמו ששנינו בספרי, אבל לא סוסים ״בטלנים״ לשם מותרות (ראה סנהדרין כ״א:ב׳). בתוספתא סנהדרין פרק ד שנינו, שמספר ארבעים אלף הסוסים של שלמה המלך לא היה יותר מדאי ולא עבר בזה על אזהרת התורה. אבל יונתן מתרגם: ״לא יסגון ליה על תרין סוסוון״. נראה שלמד כן על פי הכלל ״רבים שלשה״.
ולא ישיב וגו׳ – מוצא הסוסים היה ממצרים, כמו שנאמר בשלמה המלך בספר מלכים א י׳:כ״ח. מלך המרבה לו סוסים, עלול אם כן לשלוח את העם למצרים למען הרבות סוס. על ידי זה היו באים לידי קשרי מסחר עם מצרים, דבר המתנגד לתורה (השוה שמות י״ד:י״ג). כן פירש רש״י. אבל הרמב״ן מקשה עליו מכח הירושלמי סוף סנהדרין וזה לשונו: ״לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לפרקמטיא״.
על כן מפרש הרמב״ן, שעיקר האיסור הוא מוחלט, אפילו אפשר היה להשיג סוסים בשאר ארצות, אף על פי כן הוזהר מלהרבות לו סוסים, כי אין לו למלך לבטוח אלא בה׳ ולא בסוס ורכב (השוה תהלים כ׳:ח׳: ״אלה ברכב וגו׳⁠ ⁠⁠״). אחרי כן מוסיף הכתוב עוד אזהרה ״ולא ישיב וגו׳⁠ ⁠⁠״, כלומר שלא ישלח המלך שלוחים למצרים, שישבו שם ישיבת קבע, כדי לקנות ולייצא סוסים, מפני שכן הוא רצונו של הקב״ה שישראל לא יתיישבו כלל במצרים. התיבות ״וה׳ אמר״, מפרש הרמב״ן כמו ״וה׳ אומר״, כי זאת היא מצוה הניתנת רק עכשו, וכדרך שמצאנו בדברים ה׳:י״א: ״כאשר צוך ה׳ אלהיך״, וכן בשמות י״א:ד׳: ״כה אמר ה׳ כחצות וגו׳⁠ ⁠⁠״. אולם כבר פירשנו למעלה בפסוק וזבחת כאשר צויתיך (דברים י״ב:כ׳-כ״ב), כי לשון עבר מתייחסת תמיד לארבעת הספרים הראשונים של התורה הקדושה, ועל כן נראה פשוטו של מקרא כדברי רבותינו זכרונם לברכה, שהכוונה לכתוב בשמות י״ד:י״ג.
טעם האיסור לחזור למצרים לדעת הרמב״ן הוא מפני שהיו המצרים והכנענים רעים וחטאים לה׳ מאד (השוה ויקרא י״ח:י״ג: ״כמעשה ארץ מצרים וגו׳ וכמעשה ארץ כנען וגו׳⁠ ⁠⁠״) ועל כן נצטווינו להכרית את הכנענים ועל המצרים הוזהרנו שלא לבוא עמהם במגע. פירוש אחר נמצא בתרגום יונתן ובספרי. תרגום יונתן מסביר כך: ״דלמא ירכבון רברבנוהי עלהון ויתגאון ויתבטלון מפתגמי אוריתא ויחובון חובת גלותא למצרים וכו׳⁠ ⁠⁠״, ובספרי שנינו: ״מנין אפילו סוס אחד והוא בטל כדאי הוא שיחזיר את העם למצרים״
נראה, כי יסוד פירוש זה הוא מן הכתוב להלן כ״ח:ס״ח, שהשיבה למצרים נחשבת כעונש. הלשון ״למען הרבות סוס״ נצטרך לפרש לפי זה כמו מפני ריבוי הסוסים, וכיון שנאמר כאן סוס בלשון יחיד, דקדקו רבותינו בספרי, שעונש זה של ירידת מצרים כדאי הוא שיבוא אפילו בעון ריבוי סוס אחד מיותר. לפי פירוש זה לא נצטרך לפרש הלשון ״וה׳ אמר לכם וגו׳⁠ ⁠⁠״ בתורת אזהרה, אלא שהכתוב מתייחס אל הבטחתו של הקדוש ברוך הוא, שניתנה לנו בשמות י״ד:י״ג, שלעולם לא נחזור לעבדות מצרים (וכן מצינו להלן כ״ח:ס״ח, שהכתוב מתפרש בדרך זאת), לאמר, שהבטחה זו לא תקויים, כעונש על ריבוי הסוסים על ידי המלך והעדר בטחונו בה׳. רעיון זה נמצא גם בספר ישעיהו בפרק ל. הוא מתחיל: ״הוי בנים סוררים נאם ה׳ וגו׳ ההולכים לרדת מצרים ופי לא שאלו וגו׳⁠ ⁠⁠״ (פסוקים א׳-ב׳). השי״ת אמר לישראל: ״בשובה ונחת תושעון בהשקט וגו׳⁠ ⁠⁠״. ״ותאמרו לא כי על סוס ננוס על כן תנוסון וגו׳⁠ ⁠⁠״ (פסוקים ט״ו-ט״ז).
מכל מקום נראה, כי פשוטו של מקרא משמע כפירוש רש״י, אלא שיש לנו להוסיף על דבריו, כי הנימוק שנאמר בכתוב: ״ולא ישיב וגו״, אינו הנימוק היחידי, אלא שיש נימוק נוסף, והיינו שריבוי הסוסים מוכיח על קטנות אמנה, וכדברי הרמב״ן. על כל פנים חששה התורה גם שמא ישיב המלך את העם מצרימה, מחמת להיטותו אחרי הסוסים. ואם כי אין לחוש שיחזיר את כל העם, מכל מקום יתכן שחלק ממנו יתיישב במצרים ישיבת קבע, כדי להקל על מסחר הסוסים.
בדרך הזה – אין פירושו ״למטרה זאת״ (כפירושו של קנובל), אלא כמשמעו, לשון דרך ממש, כלומר באותה הדרך אשר בה אתם הולכים כעת ביציאתכם ממצרים על מנת להכנס לארץ.
לא ירבה לו סוסים – יכול אפילו כדי מרכבתו ופרשיו, ת״ל לא ירבה לו, לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו, הא מה אני מקיים סוסים – סוסים הבטלים.⁠1 (סנהדרין כ״א:)
למען הרבות סוס – מניין אפילו סוס אחד והוא בטל שהוא בלא ירבה, ת״ל למען הרבות סוס, א״כ למה נאמר סוסים – לעבור בל״ת על כל סוס וסוס.⁠2 (שם שם)
לא תספון לשוב – תנא רבי שמעון בן יוחאי, זה אחד מן השלשה מקומות בתורה שבהם הוזהרו ישראל שלא לשוב למצרים.⁠3 (ירושלמי סוכה פ״ה ה״א)
לא תספון לשוב – לישיבה אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש את הארץ.⁠4 (ירושלמי סנהדרין פ״י ה״ט)
1. נראה כונת הקושיא הא מה אני מקיים סוסים, דהא סתם קנין סוסים הוא לרכב ולפרשים וכיון דלרכב ופרשים אין קצבה ממילא אין קצבה גם לסוסים, ועל זה אמר סוסים הבטלים, שהם רק להתפאר ולהתגאות בהם, וע״ע בדרשה הבאה.
2. ועיין מש״כ השייך לענין זה בפ׳ הסמוך אות פ״ז.
3. ויתר המקומות בתורה הם הפ׳ דפ׳ בשלח כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם [ועיין מש״כ שם] והפ׳ דפ׳ תבא והשיבך ה׳ מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה.
4. דעיקר האיסור הוא להשתקע שם, וזה שייך רק בישיבת קבע. וכתב הרמב״ם בפ״ה ה״ח ממלכים וז״ל, ויראה לי שאם כבש מלך ישראל את ארץ מצרים ע״פ ב״ד שהיא מותרת ולא הזהירה התורה אלא לשוב אליה יחידים או לשכון בה והיא ביד עובדי כוכבים מפני שמעשיהן מקולקלים ביותר, עכ״ל. ובעל החנוך כתב על זה ודברי פי חכם חן, ולא ידעתי למה כתב הרמב״ם זה בלשון ויראה לי, והלא כן מבואר מפורש בירושלמי שלפנינו אבל אתה חוזר לכבוש את הארץ, והיינו לכבוש היינו לישב בה, וצ״ע.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יז) וְלֹ֤א יַרְבֶּה⁠־לּוֹ֙ נָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָס֖וּר לְבָב֑וֹ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב לֹ֥א יַרְבֶּה⁠־לּ֖וֹ מְאֹֽד׃
He shall not multiply wives to himself, that his heart not turn away. He shall not greatly multiply for himself silver and gold.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיימושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[פיסקא קנט]
ולא ירבה לו נשים – אלא שמונה עשרה.
רבי יהודה אומר מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו.
רבי שמעון אומר אפילו אחת והיא מסירה את לבו לא ישאנה. אם כן למה נאמר לא ירבה לו נשים אפילו כאביגיל.
לא ירבה לו נשים – אפילו כאביגיל וחברותיה שהן כשרות לא ישאנה וכגון איזבל וחברותיה שהן רעות היא מסירה לבו.
וכסף וזהב לא ירבה לו מאד – יכול לא ירבה לו כדי ליתן לאפסניא תלמוד לומר לא ירבה לו, לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי שיתן לאפסניא.
דבר אחר: כדי שיתן לאפסניא תלמוד לומר לא ירבה לו – לו אינו מרבה אבל מרבה הוא לאפסניות וכן עשה דוד שנאמר (דברי הימים א כ״ב:י״ד) והנה בעניי הכינותי לבית ה׳ אבל שלמה שינה כענין שנאמר (מלכים א י׳:כ״ז) ויתן את הכסף בירושלים כאבנים.
סליק פיסקא
[Piska 159]
"And he shall not multiply for himself wives":
R. Yehudah says: He may multiply (wives) for himself so long as they do not "turn his heart,⁠" it being written "that his heart not turn astray.⁠"
R. Shimon says: He should not marry even one that turns his heart astray. If so, why is it written "he shall not multiply himself wives" — even one (so virtuous as) Avigayil.
"and silver and gold he shall not multiply for himself overmuch": I might think, (not) even to provision the army; it is, therefore, written "he shall not multiply for himself" — but he may multiply it to provision the army.
[End of Piska]
ולא ירבה לו נשים [על] שמונה עשרה ר׳ יהודה אומר מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו:
ר׳ שמעון אומר אפלו אחת והיא מסירה את לבו לא ישאנה אלא מה אני [מקיים] לא ירבה לו נשים אפלו כאביגיל:
וכסף וז׳ לא יר׳ לו מרבה הוא לו כדי ליתן אפסוניא ודוד עשה כן שנ׳ (ע׳ דהי״א כ״ב:י״ג) והנה בעניי הכינתי לבית אלהי׳:
שלמה לא עשה כן אלא (מלכים א י׳:כ״ז) ויתן המלך את הכסף בירושלם כאבנים:
וְלָא יַסְגֵּי לֵיהּ נְשִׁין וְלָא יִטְעֵי לִבֵּיהּ וְכַסְפָּא וְדַהְבָּא לָא יַסְגֵּי לֵיהּ לַחְדָּא.
Neither shall he multiply wives to him, that his heart be not turned away; nor shall he increase silver and gold for himself greatly.
ולא יסגי ליה נשים ולא יסטן לבבהא וכסף ודהב לא יסגי לה לחדא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נשים ולא יסטן לבבה״) גם נוסח חילופי: ״נשין דלא יסטון ליביה״.
ולא יסגון ליה נשין על תימנסרי דלא יטעיין ליביה וכספא ודהבא לא יסגי ליה דלא יתרורם ליביה לחדא וימרד באלקא שמיא.
Neither shall he multiply to him wives above eighteen, lest they pervert his heart; nor shall he increase to him silver or gold, lest his heart be greatly lifted up, and he rebel against the God of heaven.
ולא ירבה לו נשים1יותר משמונה עשרה, שכן מצינו לדוד שהיו לו ששה, ואמר ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה (שמואל ב י״ב:ח׳), הרי שמונה עשרה. ומפני מה לא ירבה לו נשים שלא יסורו את לבבו, כמו שלמה בן דוד ע״ה שהטו נשיו את לבו לסור 2ואפילו אחת היא מסירה לבו, שנאמר ולא יסיר (את) לבבו, ומכאן שאפילו אחת והיא מסירה את לבו לא יקיימנה אלא יגרשנה, אם כן מה תלמוד לומר לא ירבה לו נשים, 3אפילו כאביגיל.
וכסף וזהב לא ירבה לו מאד4יכול אפילו ליתן אספניא, תלמוד לומר [לא ירבה לו, לו] אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי ליתן אספניא. לא האמור בנשים בא למעט הדיוטות שיוכל לישא כל מה שירצו.
1. יותר משמונה עשרה. ספרי וגמ׳ סנהדרין כ״א ע״א, ורש״י עה״ת.
2. ואפילו אחת היא מסירה לבו. ספרי פיסקא קנ״ט.
3. אפילו כאביגיל. ספרי שם וסנהדרין שם.
4. יכול אפילו ליתן אספניא. צ״ל אפסניא. והוא לנכון בספרי פיסקא קנ״ט, וכן בסנהדרין כ״א ע״ב בטעות אספניא, ומובא לנכון בערוך אפסניא, ובגמ׳ סנהדרין י״ח ע״ב מובא לנכון אפסניא, ופי׳ בל״י שכר אנשי מלחמה, ועיין ערוך השלם בערכו.
תָּנוּ רַבָּנָן אַלְמָנָה בֵּין שֶׁהִיא עֲנִיָּה בֵּין שֶׁהִיא עֲשִׁירָה אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן כ״ד:י״ז) ״לֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה״, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עֲשִׁירָה מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ, עֲנִיָּה אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ מַשְׁכְּנָהּ אַתָּה חַיָּב לְהַחֲזִיר לָהּ וּמִתּוֹךְ שֶׁאַתָּה מַחֲזִיר לָהּ אַתָּה מַשִּׂיאָהּ שֵׁם רַע בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ. לְמֵימְרָא דְּרַבִּי יְהוּדָה לָא דְרִישׁ טַעֲמָא דִּקְרָא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּרִישׁ טַעֲמָא דִקְרָא, וְהָא אִפְּכָא שְׁמָעִינַן לְהוֹ דִּתְנַן וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים (אֶלָּא שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מַרְבֶּה הוּא לוֹ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ מְסִירוֹת אֶת לִבּוֹ, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֲפִלּוּ אַחַת וּמְסִירָהּ אֶת לִבּוֹ לֹא יִשָּׂאֶנָּה אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים״ אֲפִלּוּ כַּאֲבִיגַיִל. בְּעָלְמָא לָא דְרִישׁ רַבִּי יְהוּדָה טַעֲמָא דִקְרָא, וְשָׁאנֵי הָכָא דִּמְפָרֵשׁ טַעֲמָא מַה טַּעַם לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים מִשּׁוּם דְּלָא יָסוּר (אֶת) לְבָבוֹ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּעָלְמָא דְּרִישׁ טַעֲמָא דִקְרָא, הָכָא לִכְתּוּב רַחֲמָנָא לֹא יַרְבֶּה וְלִשְׁתֹּק וְלֹא יָסוּר (אֶת) לְבָבוֹ לָמָּה לִי, דַּאֲפִלּוּ אַחַת וּמְסִירָה אֶת לִבּוֹ לֹא יִשָּׂאֶנָּה.
תָּנוּ רַבָּנָן ״וְכֶסֶף לֹא יַרְבֶּה לּוֹ״, יָכוֹל אֲפִלּוּ כְּדֵי לִתֵּן (לְאַכְסַנְיָא) [אַסְפַּנְיָא], תַּלְמוּד לוֹמַר ״לוֹ״, לוֹ אֵינוֹ מַרְבֶּה אֲבָל מַרְבֶּה הוּא כְּדֵי לִתֵּן אַסְפַּנְיָא. טַעֲמָא דּכְתַב רַחֲמָנָא לּוֹ, הָא לָא כְתַב רַחֲמָנָא לוֹ הֲוָה אָמֵינָא אֲפִלּוּ כְּדֵי לִתֵּן (לְאַכְסַנְיָא) [אַסְפַּנְיָא] נַמִּי לָא. לָא צְרִיכָא, לְהַרְוָחָה. וְהָשַׁתָּא דַּאֲמַרְתְּ לוֹ לִדְרָשָׁא, לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים מַאי דָּרַשְׁתְּ בֵּיהּ. לְמַעוּטֵי הֶדְיוֹטוֹת. אֲמַר רַבִּי יִצְחָק, מִפְּנֵי מָה לֹא נִתְגַּלּוּ טַעֲמֵי תוֹרָה, שֶׁהֲרֵי שְׁתֵּי מִקְרָאוֹת נִתְגַּלָּה טַעֲמָן וְנִכְשַׁל בָּהֶן גְּדוֹל הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים״, אָמַר שְׁלֹמֹה אֲנִי אַרְבֶּה וְלֹא אָסוּר וּכְתִיב (מלכים א י״א:ד׳) ״וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ״, וּכְתִיב ״לֹא יַרְבֶּה לוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב״, אָמַר שְׁלֹמֹה אֲנִי אַרְבֶּה וְלֹא אָשִׁיב וּכְתִיב (וַתַּעַל) ״[וַתֵּצֵא] מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת״.
מַרְבֶּה לוֹ כְּדֵי לִתֵּן (לְאַכְסַנְיָא) [אַסְפַּנְיָא]. וְכֵן עָשָׂה דָוִד שֶׁנֶּאֱמַר (וַאֲנִי) (דברי הימים א כ״ב:י״ד) ״[וְהִנֵּה] בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה׳⁠ ⁠⁠״. אֲבָל שְׁלֹמֹה עָשָׂה כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלַ(יִ)⁠ם כַּאֲבָנִים״.
וַלַא יַסתַּכּתִ׳ר לַהֻ מִןַ אלנִּסַאאִ לִאַלַא יַזֻולַ קַלבֻּהֻ וַמִן אַלּפִצַּ׳תִ וַאלדַ׳הַבִּ לַא יַסתַּכּתִ׳רֻ לַהֻ גִדַּא
ולא-ירבה לעצמו מן הנשים בכדי שלא יסור לבו, ומן-מתכת הכסף והזהב לא ירבה לעצמו מאד.
ולא ירבה לו נשים – אלא שמנה עשרה, שמצינו שהיו לו לדוד שש נשים, ונאמר לו: ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה (שמואל ב י״ב:ח׳).
וכסף וזהב לא ירבה – אלא כדי ליתן אפסניא.⁠א
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י ליידן 1: ״לאספניא״. בכ״י מינכן 5: ״לאכסניא״. בדפוס רומא: ״אכסניא״.
ולא ירבה לו נשים NEITHER SHALL HE MULTIPLY WIVES TO HIMSELF – only eighteen, for we find that David had six wives, and it was announced to him (by Nathan the prophet): "[Thus says Hashem … I gave your master's wives into your bosom] … and if that had been too little, I would add to you such and such as these (i.e. twice as many)" (Sanhedrin 21a).
וכסף וזהב לא ירבה לו מאד NEITHER SHALL HE GREATLY MULTIPLY TO HIMSELF SILVER AND GOLD – but only as much as he needs for his soldiers' pay (Sanhedrin 21a).
פס׳: ולא ירבה לו נשים – אלא שמנה עשרה. וכה״א בדוד (שמואל ב ג׳:ב׳-ג׳) ויהי בכורו אמנון לאחינועם היזרעאלית. ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל הכרמלי. והשלישי אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור. והרביעי אדניה בן חגית. והחמישי שפטיה בן אביטל. והששי יתרעם לעגלה אשת דוד. זו מיכל בת שאול שהיתה חביבה עליו כעגלה וכה״א (שופטים י״ד:י״ח) לולי חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי. וכתוב (שמואל ב י״ב:ח׳) ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה. כהנה תריסר וכהנה תמניסר.
ולא יסור לבבו – א״ר יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה ששנים נתגלה טעמן ונכשל בהם גדול העולם. משה אמר ולא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה. אמר שלמה אני ארבה ולא אשיב וכתיב (מלכים א ד) ויהי לשלמה ארבעים אלף [ארות] סוסים. וכתיב (שם י) ותעל ותצא מרכבה ממצרים וגו׳. משה אמר ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו. אמר שלמה אני ארבה ולא אסור וכתיב (שם יא) [א] ויהי לשלמה שש מאות נשים מלכות וארבע מאות פילגשים, וכתיב (שם) ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו.
וכסף וזהב לא ירבה לו מאד – אלא כדי ליתן לאכסניא. כתוב אחד אומר (דברי הימים ב ט׳:כ׳) אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה וכתוב אחד אומר (מלכים א י׳:כ״א) ויתן שלמה את הכסף בירושלים כאבנים. לא קשיא כאן קודם שנשא שלמה את בת פרעה כאן לאחר שנשאה:
ולא יסור לבבו – כי ילך אחרי תאותו.
וכסף וזהב לא ירבה לו – שלא יעניש את ישראל. והנה שלמה, שנתן הכסף כאבנים בירושלים מרוב אהבתו לממון, התרעמו עליו ישראל, ואמרו לבנו: אביך הכביד את עולנו (מלכים א י״ב:י׳).
ויש אומרים: כי על הבנינים התרעמו, ואין זה אמת, כי הגוים בנו הבית, כי כן כתוב (מלכים א ט׳:י״ט-כ״ב). והנה אדורם על המס, רגמוהו במותו (מלכים א י״ב:י״ח).
THAT HIS HEART TURN NOT AWAY. For he will go after his lusts.
NEITHER SHALL HE GREATLY MULTIPLY TO HIMSELF SILVER AND GOLD. So that he does not punish1 Israel. Now Israel complained about Solomon who, because of his great love of money, made silver to be in Jerusalem as stones (I Kings 10:27). They said [to his son], Thy father made our yoke grievous (I Kings 12:10). Some say that they complained because of the buildings.⁠2 However, this is not so, for strangers built the house.⁠3 The latter is clearly stated in Scripture.⁠4 Look, following Solomon's death Adinoram, who was over the levy,⁠5 was stoned to death by the Israelites (I Kings 10:18).⁠6
1. That is, oppress.
2. That is, they complained because Solomon forced them to build his buildings.
3. The temple and, by extension, all the other royal buildings.
4. See I Kings 9:20-22; II Chron. 2:16,17.
5. Ibn Ezra takes this to mean in charge of the taxes.
6. For taxing them.
{ו}⁠לא ירבה לו נשים – אלא שמונה עשרה (משנה סנהדרין ב׳:ד׳), בין טובות בין רעות, כדנפקא לן מדוד שהיה לו ששה בשעה שאמר לו הקב״ה: ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה (שמואל ב י״ב:ח׳) – דהיינו שמונה עשר. ואפילו כאביגיל (משנה סנהדרין ב׳:ד׳), כי ברוב נשים ישלה לבו, אפילו הם טובות. ואם רעות – בפחות מי״ח. ובי״ח נמי לא יסירו לבו? ר׳ יהודהא {אומר:}⁠ב מרבה הוא, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. כלומר: מן הטובות – כמה שירצה, מן הרעות – שמנה עשר, שלא נתן קצבה כי אם לרעות.
ר׳ שמעון אומר: אפילו אחת והיא מסירה לבו, הרי זה לא ישאנה, דהכי קאמר קרא: לא ירבה לו נשים – אפילו כאביגיל, אלא שמונה עשרה, ולא יסור לבבו – אפילו באחת רעה. דר׳ שמעון לטעמיה, דדריש טעמא דקרא. ולא יסור אינו טעם, דאינו דרך פסוק לכתוב טעם דאינו צריך, דאנו נותנין טעמא לפסוק מעצמינו. ולא יסור – מצוה באנפיה נפשיה היא, דלא אפילו אחת רעה. אבל רבי יהודהג ות״ק דלא דרשי טעמא דקרא אלא אם כן נכתב, אמרי: הכא נכתב הטעם – לפיכך לא דרשי ליה אם לא נכתב, כן מוכחא הסוגיא.
א. בכ״י מינכן 52: יודא.
ב. ההשלמה מהמשנה.
ג. בכ״י מינכן 52: יודא.
{ו}⁠לא ירבה לו נשים – HE SHALL NOT MULTIPLY WIVES – but rather [up to] eighteen (Mishna Sanhedrin 2:4), whether good or bad, as we learn out from David who had six at the time the Blessed Holy One said to him: “and if that were too little, then I would add to you like this and like that” (Shemuel II 12:8) – which is eighteen. And even [if they are] like Avigail (Mishna Sanhedrin 2:4), because with a multitude of wives his heart will be misled, even if they are good, and if they are bad – with even less than eighteen. And with eighteen will they not also make his heart stray? R. Yehuda {says:} he may add [many wives], provided they do not turn his heart. Meaning to say: from the good ones – as many as he wants, from the bad ones – eighteen, for he did not set a limit except for the bad ones.
R. Shimon says: Even one, if she turns his heart away, he should not marry her, for thus says the verse: לא ירבה לו נשים – HE SHALL NOT MULTIPLY WIVES – even like Avigail, but rather [marry only up to] eighteen, ולא יסור לבבו – THAT HIS HEART NOT TURN AWAY – even with one bad one. For R. Shimon is consistent with his own position, that he interprets the rationale of verses [i.e even when not written]. “That it not turn away” is not the reason, for it is not the way of the verse to write a reason that is not needed, for we can give a reason for the verse by ourselves. “That it not turn away” – is [thus] a commandment in its own right, that [he may not marry] even one bad wife. But Rabbi Yehuda and the first Tanna who do not generally interpret the rationale of a verse unless it is written, say: here the reason is written – therefore they do not derive it if it is not written, and thus the passage proves.
וזהב לא ירבה לו – פר״ש: אלא כדי ליתן לאפסניא שלו, לשון הוצאה בלשון יוני.
וזהב לא ירבה לו, "and he is not to amass gold for himself.⁠" Rashi understands this imprecise instruction to mean that he must not amass more gold than necessary in order to pay the wages of his soldiers. (Sifri)
ולא ירבה לו נשים – פירשו רז״ל אלא שמונה עשר, כמספר הנשים שהיו לו לדוד, יש מהן שש מפורשות בכתוב, וכתיב ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה שש ושש, הרי שמונה עשר. ופירש הטעם, ולא יסור לבבו, לפי שהאשה תפתה את האיש לסור מיראת הש״י כי כן עשתה אם כל חי, אף כי אם היו הנשים רבות.
וכסף וזהב לא ירבה לו מאד – פירשו רז״ל אלא כדי ליתן אפסניא, כלומר כדי ליתן שכר חיילותיו מדי שנה בשנה, הנכנסין והיוצאים עמו כל שנה ושנה, אבל אינו רשאי לעשות ממנו אוצר או סגולה, והטעם כדי שלא ירום לבבו, כי הוא נמשך אל לבלתי רום לבבו מאחיו. ובזה נתן טעם בשלשתן, ברבוי הסוסים כדי שלא ישיב את העם, ברבוי הנשים ולא יסור לבבו, ברבוי הכסף לבלתי רום לבבו, כי בעשותו אוצר לכסף ולזהב יבטח באוצרו ויסיר בטחונו מה׳ יתברך וראוי למלך שישים ה׳ מבטחו ושיהיה יראת ה׳ אוצרו ומבצרו, כענין שכתוב (איוב כ״ב:כ״ד-כ״ה) ושית על עפר בצר ובצור נחלים אופיר, והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך.
והחכם רבי אברהם ז״ל נתן טעם בכסף וזהב לא ירבה כדי שלא יכביד על ישראל בכובד המס, שכן מצינו שלמה שהכביד על ישראל עול המס בסבת רבוי הכסף והזהב שהיה לו, כי כן העושר נמשל לאש כל מה שתרבה עצים תרבה השלהבת, וכן מצינו שהתלוננו כל ישראל משלמה לרחבעם בנו, הוא שאמרו לו (מלכים א י״ב:י׳) אביך הכביד את עולנו, ועלה הענין עד שהרגו לאדונירם שהיה ממונה על המס ורגמוהו בביתו. ומצינו שלמה שהיה גדול העולם שנכשל בשלשה אלו, הרבה סוסים שנאמר (שם ה) ויהי לשלמה ארבעים אלף ארוות סוסים, הרבה נשים שנאמר (שם י״א) ויהי לו נשים שרות שבע מאות ופילגשים שלש מאות, וכן הכסף שנאמר (שם י) ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים, וכתיב (שם) אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה, אמר בכולן אני ארבה ולא אסור, וסמך על חכמתו לבא כנגד התורה ונכשל בהם.
ולא ירבה לו נשים, "and he shall not have too many wives.⁠" Our sages (Sanhedrin 21) put the number of wives a king may have at 18. They base this on the number of wives David had, six of whom were mentioned by name (Samuel II 3,2-5). It says there: "if this is insufficient, I will add for you כהנה וכהנה "twice more the same number,⁠" i.e. another 12 (Samuel II 12,8). The reason the Torah gives for this limitation is: ולא יסור לבבו, "so his heart will not go astray.⁠" It is assumed that a woman may seduce a man to turn from being God-fearing, seeing that the original woman Chavah had done exactly that when she seduced Adam into eating from the tree of knowledge (Genesis 3,6).
וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, "and he must not amass too much silver and gold.⁠" Sanhedrin 21 defines the permissible amount as "sufficient to entertain visitors.⁠" They mean that the king may amass sufficient money to pay the salaries of his servants, his soldiers that are employed by him on a year round basis. He must not, however, amass wealth the purpose of which is simply to lie in vaults, money not employed for a useful purpose. The reason for this limitation is to prevent the king from becoming arrogant vis-a-vis his fellow Jews. This latter reason (verse 17) applies to all three restrictions listed in our paragraph. People who amass excess wealth have a tendency of putting their faith in their wealth and simultaneously diminishing their reliance of God. A king is in greater danger of doing that as he is privileged. This is why he must make God his treasury and his fortress. Job 22,24-25 illustrates this when we read there (Eliphaz speaking) "if you regard treasure as dirt, Ophir-gold as stones of the wadi, and Shaddai be your treasure, and precious silver for you;⁠"
Rabbi Avraham Ibn Ezra says that the prohibition not to amass too much silver and gold is intended to lessen the tax burden on the people as this would be the source of the king's wealth. Historically, we find that Solomon who was immensely rich, had imposed a heavy burden of taxes on his subjects. Wealth is compared to fire. The more wood the greater the flame of the fire. We find that the people were resentful of the tax burden and they said so to Solomon's son Rechavam (Kings I 12,4). The matter became such a burning issue that they murdered the king's tax collector Adoniram in his own house (Kings I 12,10). In order to appreciate the concerns of the Torah all we have to do is look at the wisest of kings, Solomon, (may be even wisest of men) who fell victim to all three of the prohibitions of the Torah mentioned here. He had no fewer than 40,000 stalls of horses for his chariotry (Kings I 5,7); He had 700 wives and 300 concubines (Kings I 11,3). He was so wealthy that silver is described as meaningless in terms of wealth during his reign (Kings 10,27). Silver was treated as if it were merely stones. He had thought that due to his superior wisdom he would not fall victim to he warnings expressed by the Torah. Alas, he was wrong.
ולא ירבה לו נשים – ואמרו רז״ל (סנהדרין כ״א א׳) יותר מי״ח כמה שנ׳ בדוד ואם וכו׳. וקשה תאמר ואם מעט אוסיף לך כהנה דהיינו י״ב, ו׳ הראשונים וששה האחרונים הרי י״ב וכהנה השני משמע כי״ב הראשונים א״כ הרי כ״ד. וי״ל כהנה השני דומייא דהראשון, מה הראשון ו׳ אף השני ששה א״כ הרי י״ח. וא״ת למה לא נתן טעם בריבוי (הנשים) [הכסף] כמו באחרים ר״ל בסוסים, וצ״ע.
ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו – מגיד שאם ירבה לו נשים יסור לבבו מהשם יתעלה ומתורתו לרוב נטות מחשבתו על הנשים מצד רבויים הלא תראה כי שלמה שלא קם כמהו במלכים ושרתה עליו רוח הקודש הטו נשים לבבו והנה המספר המותר למלך לקחת מהנשים ואינו רבוי ביחס אל המלך י״ח שהרי מצאנו בדוד שהיו לו שש נשים ואמר לו השם יתעלה ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה ולא התיר לעצמו לקחת יותר ממה ששלח לו השם יתעלה עם הפלגשים שלקח ולזה כאשר הוצרך אל אבישג השונמית לחממו לא לקחה לאשה ולא ידעה ולזה היה שואל אותה אדוניה בן חגית להיות לו לאשה כי לא לקחה דוד לו לאשה.
וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד – רוצה לומר: להשימו בבית גנזיו לאצרו לו לעצמו והסבה בזה כי בקשתו רבוי הכסף והזהב יביאהו לקחת אותו שלא כדין ויסור מהתורה ויביאהו אל הגאוה שהיא גם כן סבה לסור מדברי התורה ואולם אם ירבהו לא לו אך לשם יתעלה כמו שעשה דוד באוצר הרב ההוא אשר הכין לי״י לבנות בית המקדש או עשה זה לצרכי הציבור ומלחמותיהם אין בזה חטא לו.
התועלת החמש עשרה הוא במצות והוא מה שהזהיר המלך מלהרבות לו נשים כדי שלא יסור לבו מהשקידה בתורה וההמשך אליה.
(יז-כ) התועלת השש עשרה הוא במצות והוא מה שהזהיר המלך מלהרבות לו מאד כסף וזהב על הצריך לו לפי הוצאותיו כי זה יהיה סבה אל שירום לבבו ולסור מדרכי התורה ומהשקידה עליה בעבור רוב תשוקתו לאסיפת קניינים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

אלא ליתן לאכסניא שלו. פי׳ לחיילותיו ופרשיו ועבדיו דכתיב לו לו הוא דלא ירבה פירוש להניח בבית גנזיו אבל מרבה היא לאכסניא שלו בספרי ובפרק כהן גדול:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

אלא כדי ליתן לאכסניא. מדכתיב לו, דמשמע לו הוא דלא ירבה שרוצה ליתן לאוצר שלו. אלא כדי ליתן לאכסניא, פי׳ סיפוק לחיילותיו ולפרשיו לעבדיו במאכל ובמשתה ומלבושים וכל הצריך להן:
Except as required to maintain his retinue. Because it is written "for himself.⁠" This implies that he may not accumulate in abundance for himself when he [merely] wants to put it into his treasury. "Except as required to maintain his retinue" means supplying his soldiers and horseman [and] to his servants with food, drink and clothing and all that they need.
ולא ירבה לו נשים – אבל להדיוט מותר. לא ירבה לו נשים. אלא שמונה עשרה ר״י אומר מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו ר״ש אומר אפילו אחת ומסירה וכו׳.
וכסף וזהב לא ירבה לו – אבל כדי לתת לאפסניא מותר.
ולא יסור לבבו – כי ילך אחרי תאותו:
וכסף וזהב לא ירבה לו מאד – כי כאשר ירבה הכסף והזהב, כן תרבה חמדת התענוגים, וברבות התענוגים ירפו הכחות ויתקלקלו המדות הישרות:
ולא ירבה לו נשים – אלא שמונה עשר (רש״י מסנהדרין דף כ״א) והנך שמונה עשר חוץ מן הפלגשים לדעת הראב״ד דלא כהרמב״ם פ״ג ממלכים שכתב בין הנשים והפלגשים שמונה עשר. ודעת הר״ן בחידושיו לסנהדרין כראב״ד ממקרא מפורש (דברי הימים ב י״א כ״א) ברחבעם, כי נשים שמונה עשר נשא ופלגשים ששים. ובמגדל עז שם אמר שהיה לפני הראב״ם ספר מוטעה, ובנוסח הרמב״ם שלפניו היה כדעת הראב״ד, ומצאתי און לדבריו, שהרמב״ם בספר המצות סי׳ שמ״ד כתב וגבול זה שלא יוסיף על שמונה עשר נשים בכתובה וקדושין.
ולא יסור – מלשון וסרת טעם (משלי י״א:כ״ב), שאבד ממנה השכל.
וכסף וכו׳ – כראב״ע שלא יכביד עולו על עמו, וגם שלא ילמדו העם ממנו לכבד הזהב ולרדוף אחר העושר, כי בזה תִשָחֵת החברה.
ולא ירבה וגו׳ – לא נאמר ״ולא יסירו״ או ״ולא תסירנה״ אלא ״ולא יסור לבבו״. אפילו אם אינן מסירות את לבבו באופן ישיר, לבבו יהיה מנוכר למשמעותה הרוחנית הנעלה של חובת המלך.
וכסף וזהב לא ירבה לו מאד – בסוסים ונשים נאמר בסתם ״לא ירבה לו״, ואילו בכסף וזהב נאמר ״מאד״. ואכן, המלך זקוק ליותר אמצעים חומריים מאשר אדם מן השורה, גם כדי להבטיח את עצמאות מעמדו וגם לצורך מילוי תפקידו באומה. הרי סוף כל סוף, אפילו על הכהן הגדול נאמר: ״גדלהו משל אחיו״ (עיין פירוש, ויקרא כא, י–יב); אם אינו אדם בעל אמצעים ממוניים, יש לספק לו אמצעים מתאימים. פעילות המלך לקידום רווחתו הרוחנית והחומרית של עמו דורשת ממנו שיעמוד לרשותו ממון רב. לפי זה לא נאמר ״לא ירבה לו״ אלא ״לא ירבה לו מאד״ – אל יצבור כסף וזהב יותר מן הדרוש; עליו לשמור עצמו מפני התאווה לעושר.
בין כל התאוות האפשריות של השליט, תאוות הבצע היא הגרועה מכל, ובנוסף היא איננה יודעת שובע. ״אֹהֵב כֶּסֶף לֹא⁠־יִשְׂבַּע כֶּסֶף״ (קהלת ה, ט). לפיכך בשני החטאים הקודמים, הכתוב נותן טעם לאיסור על ידי הוספת הנזק שנגרם על ידי החטא: ״ולא יסור״, ״ולא ישיב״; ואילו צבירת עושר נאסרה באופן מוחלט. היא כשלעצמה רעה גדולה.
[לג] ולא ירבה לו נשים ולא יסור – דעת ר׳ יהודה שמ״ש ולא יסור הוא ליתן טעם לאיסור הרבוי וא״כ בנשים שאינן מסירות לבו מותר להרבות, ור״ש סובר דבעלמא דרשינן טעמא דקרא וא״כ לא היה צ״ל הטעם ולא יסור שזה נדרוש מעצמנו, וע״כ שמ״ש ולא יסור הוא צווי אחר שלא ירבה לו נשים אפי׳ כאביגיל וגם ולא יסור לבבו אפי׳ באשה אחת שמסירה לבבו כן פי׳ בסנהדרין (דף כ״ב), וממ״ש וכסף וזהב לא ירבה לו היינו לעצמו אבל לצורך החיל מותר, ובזה תבין מ״ש חז״ל ששלמה אמר אני ארבה ולא אסור ועדיין איך ריבה לו סוסים וכסף וזהב, וצ״ל שמדרש זה סובר שבזה לא חטא שלמה כי הסוסים היו לצורך החיל והמלחמה וכן הכסף היה ליתן לאפסניא:
ולא ירבה לו נשים – שנינו בסנהדרין פרק ב, משנה ד: ״ולא ירבה לו נשים אלא שמונה עשרה, רבי יהודה אומר מרבה הוא לו ובלבד שלא יהיו מסירות את לבו, רבי שמעון אומר אפילו אחת ומסירה את לבו הרי זה לא ישאנה, אם כן למה נאמר לא ירבה לו נשים, אפילו כאביגיל״ (השוה את פירושי שם). אין הכוונה לנשים מאומות העולם דווקא (השוה שמות ל״ד:ט״ז), כמו שאירע לשלמה המלך ע״ה, אלא גם ריבוי נשים מבנות ישראל היה מגביר בו את יצרו ומסיר אותו מתורת ה׳.
וכסף וגו׳ – גם עושר רב יותר מדאי היה מביאו לידי גאוה ומסירו מאחרי ה׳. הראב״ע מפרש כדי שלא יחמוס את העם הנתון לשלטונו (וכן מפרש רוזנמילר).
ולא ירבה לו – לו למעוטי הדיוטות שפותרים ברבוי נשים1. (סנהדרין כ״א:)
ולא ירבה לו נשים – וכמה הן בלא ירבה, לא ירבה אלא עד שמונה עשרה, שכן מצינו בדוד המלך.⁠2 (סנהדרין כ״א:)
ולא יסור לבבו – א״ר יצחק, מפני מה לא נתגלו טעמי תורה, שהרי שני מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם, כתיב לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, אמר שלמה אני ארבה ולא אשיב, אני ארבה ולא אסור, וכתיב (מלכים א י׳) ותצא מרכבה ממצרים וגו׳ וכתיב (שם י״א) ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו3. (שם שם)
לא ירבה לו – ת״ר, וכסף וזהב לא ירבה לו, יכול אפילו כדי ליתן אפסניא, תלמוד לומר לא ירבה לו, לו אינו מרבה, אבל מרבה הוא כדי ליתן אכסניא.⁠4 (סנהדרין כ״א:)
1. ועיין ביבמות ס״ה א׳ כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה, ויש להעיר מכאן דמבואר רמז בתורה דנושא אדם כמה נשים, וצ״ל דאיירי כאן ברשות אשתו הקודמת.

ומה דלא דריש דרשה כזו למעוטי הדיוטות גם לענין רבוי סוסים וכסף נראה משום דכיון דרבוי סוסים הוי החשש שלא ישיב את העם מצרימה, וזה לא שייך אלא במלך הרודה את עמו להטותם לחפצו, וכן הענין מרבוי כספים לא שייך אלא במלך שלא יטיל מסים וארנוניות על העם, ולכן מובן שבאנשים פרטים אינם שייכים צווים אלה, ובאמת מותרים להם, משא״כ ברבוי נשים דהטעם הוא שלא יסירו לבבו מאחרי ה׳ להשתקע בתאות עוה״ז יותר מדאי שזה שייך בכל אדם, הו״א דבצווי זה הוזהרו גם אנשים פרטים להכי צריך להשמיענו לו למעוטי הדיוטות, ודו״ק.
2. בגמרא נתבאר מקור חשבון הי״ח נשים שהיו לדוד. וע׳ בדרשה שבפ׳ הקודם לענין רבוי סוסים דעובר על כל סוס וסוס, ולכאורה פשוט דשם מרבה זה מרבוי למען הרבות סוס, וא״כ בנשים דליכא רבוי יתירא אינו עובר על כל אשה ואשה אבל באמת י״ל דגם בנשים כן הדין שעובר על כל אחת, ורק א״צ כלל לרבויא, לפי מה דקיי״ל דאינו לוקה עד שבעל כמש״כ הרמב״ם בפ״ג ה״ב ממלכים, ולפי״ז קנין כל אשה בא לו ביחוד, וא״כ ממילא עובר על כל אחת, משא״כ בסוסים שעובר על הלאו בשעת קנין ואפשר שיקנה הרבה בבת אחת, לכן אי לאו רבויא הו״א כיון דקנין אחד הוא אינו לוקה רק אחת, לכן אצטריך לאשמעינן דלוקה על כל אחד ואחד, וטעם הדבר נראה משום דהוו גופין מחולקין.
3. נראה דדקדק לומר שני מקראות ולא שתי מצות משום דבפסוקים אלו כלולים שלש מצות, רבוי סוסים, רבוי נשים ורבוי כסף, ואף שאינו מסיים בדרשא זו בענין רבוי כסף, בכ״ז ידוע הוא ששלמה המלך הרבה כסף וזהב וסמך בעל המאמר על הכתוב בתולדות שלמה.

ויש להעיר בכלל מאמר זה במה דמצינו בעלמא דר׳ שמעון דריש טעמא דקרא, ואיך הי׳ נוהג כן אחרי דאפשר לצאת מזה מכשולים, וכן מצינו להרבה מרבותינו הראשונים שהיו מסבירים בכלל טעמי המצות שבתורה, כמו הרמב״ם ובעל החנוך, ואולי ס״ל דכל שאינו מפורש ממש הטעם בתורה לא חיישינן למכשול, דאפשר לחשוב אולי לא כיון הדורש לאמתת הטעם וכמו שאנו רואים באמת דחכמים פליגי על ר׳ שמעון וס״ל דלא דרשינן טעמא דקרא, וכן יש מי שנותן טעם זה למצוה זו ויש שנותן טעם אחר, וא״כ שוב א״א להחליט איזו טעם אמת, וממילא לא יסמכו על זה.

אמנם בכלל יש לתמוה הרבה מה שאמר שלא נתגלו טעמי מצות זולת אלה השתים, והלא כמה וכמה מצות פרשה התורה עצמה טעמם מפורש, ועצמו מספר, ולדוגמא נחשוב איזו מהן. מצות מילה [והיה לאות ברית], גיד הנשה [כי נגע בכף ירך יעקב], פסח [אשר פסח ה׳ וכו׳], מצה [כי בחפזון יצאת], תפילין ופטר חמור [ע׳ ס״פ בא], מצות שבת [כי ששת ימים וכו׳], השבת העבוט [במה ישכב], מצות סוכה [למען ידעו דרותיכם וכו׳], מיתת נביא השקר ומסית ומדיח [כי דבר סרה, כי בקש להדיחך], מצות לא תתגודדו ולא תשימו קרחה [כי עם קדוש אתה], מצות מתנות כהונה [כי בו בחר ה׳ לעמוד לשרת], מתנות לויה, [כי אין לו חלק ונחלה], מצות הענקה [כי משנה שכר שכיר עבדך], פי שנים בבכור [כי הוא ראשית אונו], קנס באונס ומוציא שם רע [תחת אשר ענה, כי הוציא שם רע], ועוד הרבה.

וצ״ל הסברא בזה, דשאני אותן מצות, דאעפ״י שנתפרש טעמן בכל זה הן עקרי מצות לעצמן, ואין חשש בהן שיטה לב האדם מהן עפ״י טעמן, משא״כ אלה השתים דחשיב נראין לפי טעמן דכשהן לעצמן אינן מצות כלל, והן באות רק להיות סייג וגדר שלא ישוב את העם מצרימה ולא יסורו לבבו, ויש בהן חשש שלא יאמר אדם אינני צריך לגדר וסייג, ועל זה מפרש ר׳ יצחק שיש עוד כמה מצות כאלה בתורה שבעיקרן אינן אלא לסייג ולא נתפרש טעמן, והיינו כדי שלא יכשלו בהן לומר שאינן דרושים לסייגים וגדרים וכמו שקרה לשלמה, ודו״ק.
4. ר״ל שיהי׳ מוכן כסף בידו לשכור חיל לכשיצטרך מלבד שכר חילו העומד תמיד למשמרתו.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיימושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יח) וְהָיָ֣ה כְשִׁבְתּ֔וֹ עַ֖ל כִּסֵּ֣א מַמְלַכְתּ֑וֹ וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת⁠־מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל⁠־סֵ֔פֶר מִלִּפְנֵ֖י הַכֹּהֲנִ֥יםא הַלְוִיִּֽם׃
It shall be, when he sits on the throne of his kingdom, that he shall write for himself a copy of this law in a book, out of that which is before the priests, the Levites.
א. מִלִּפְנֵ֖י הַכֹּהֲנִ֥ים =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 ומ״ש (טפחא ומרכא) וכך הכריעו דותן וברויאר, וכמו כן בדפוסים וקורן.
• מִלִּפְנֵ֥י הַכֹּהֲנִ֖ים (מרכא וטפחא) = BHS (גירסת BHS ע״פ מ״ג דפוס ונציה).
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקוניר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[פיסקא קס]
והיה כשבתו על כסא ממלכתו – אם עושה הוא כל האמור בענין כדיי הוא שישב על כסא ממלכתו.
וכתב לו – לשמו שלא יהא נאות בשל אבותיו.
משנה – אין לי אלא משנה תורה שאר דברי תורה מנין תלמוד לומר לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם אם כן למה נאמר משנה התורה שעתידה להשתנות. אחרים אומרים אין קוראים ביום הקהל אלא משנה תורה בלבד.
על ספר – ולא על הלוח, על ספר ולא על הנייר, אלא על המגילה שנאמר על ספר.
מלפני הכהנים הלוים – שתהא מוגהת מלפני הכהנים הלוים.
על ספר – על גבי עור בהמה טהורה ומגיהים לו מספר עזרה על פי בית דין של שבעים ואחד.
[מלפני הכהנים הלוים] מיכן דרש רבי אלעזר בן ערך שסוף תורה עתידה להשתכח.
סליק פיסקא
[Piska 160]
"And it shall be when he shall sit on the throne of his kingdom": If he does all that is written in this regard, he is worthy of sitting on the throne of his kingdom.
"that he shall write for himself the mishneh of this Torah": expressly for himself; he is not to "bedizen" himself with those of his ancestors. "
mishneh": This tells me only of mishneh Torah ("the repetition of the Torah,⁠" i.e., the book of Devarim). Whence do I derive (that the mitzvah applies also) to the rest of the Torah? From (Ibid. 19) "to heed all the words of this Torah.⁠" If so, why is it written "the mishneh of this Torah"? Because it (i.e., the script) is destined to change (viz. Ezra 4:7 and Daniel 5:8).
Others say: On the day of Hakhel (viz. Ibid. 21:12) only mishneh Torah (Devarim) is to be read (and it is to this Hakhel reading that our verse is alluding.)
"on a scroll": and not on a tablet and not on paper, but only on a megillah (a scroll).
"before the Cohanim, the Levites": from the scroll in the azarah (the Temple court).
[End of Piska]
והיה כשבתו על כסא ממ׳ שיחזיק במלכותו מיכן אמ׳ אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו ואין מתעסקין בכתרו:
[השמטה: וכתב לו מיכן אמרו אין קורין בספרו]. וכתב לו לשמו:
את משנה התורה את כל התורה אתה אומר את משנה התורה את כל התורה או אינו אלא דברי תורה כשהוא אומר לשמר את כל דברי התורה הז׳ הרי דברי תורה אמורין הא מה ת״ל את משנה התורה את כל התורה:
על ספר לא על הלוח ולא על הנייר אלא על המגלה מיכן אמרו אין כותבין את הספר אלא על עור בהמה טהורה:
על ספר מיכן אמ׳ כותב לו ספר תורה לשמו ומגיהין אותו מספר העזרה על פי בית דין של שבעים ואחד ובלבד שלא יתגאה בשל אבותיו אם לא הניחו לו אבותיו ספר תורה או שאבד כותב לו שתי תורות אחת שנכנס ויוצא בה ואחת מניחה בבית גנזיו אותה שנכנס ויוצא בה אינו רשאי להכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא ולא להשתין מים אלא במקום שקורא בו שנ׳ והיתה עמו וקרא בו כל ימי חי׳ במקום הראוי לקרות בו:
ד״א את משנה מיכן דרש ר׳ אלעזר בן ערך שסוף תורה עתידה (להשתכח) [להשתנות] ר׳ אומר אשורית ניתנה תורה וכשחטאו נהפך להם לדעץ וכשזכו בימי עזרא נהפך להם אשורית:
וִיהֵי כְמִתְּבֵיהּ עַל כּוּרְסֵי מַלְכוּתֵיהּ וְיִכְתּוֹב לֵיהּ יָת פַּרְשְׁגַן אוֹרָיְתָא הָדָא עַל סִפְרָא מִן קֳדָם כָּהֲנַיָּא לֵיוָאֵי.
And it shall be, when he sits upon the throne of his kingdom, he shall write for himself a copy of this Law in a book, out (of that which is) before the priests, the Levites.
ויהווי כד דיא יתיב על כורסי מלכותיה ויכתוב לה ית תנייב אוריתה הדה בגו ספר מן קדם [כהנייה וליוויא].⁠ג
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כד די״) גם נוסח חילופי: ״כד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תניי״) גם נוסח חילופי: ״שבח״.
ג. ״כהנייה וליוויא... מן קדם״ הושמט ע״י הדומות בכ״י ניאופיטי 1 והושלם בגיליון.
ויהי אין נייח הוא במצוותא דאורייתא יתיב לרוחצן על כורסי מלכותיה ויכתבון ליה סביא ית פרשגן אורייתא הדא על סיפרא מן קדם כהניא דמן שיבט לוי.
And it shall be that if he be steadfast in the commandments of the law, he shall sit upon the throne of his kingdom in security. And let the elders write for him the section (pharasha) of this law in a book before the priests of the tribe of Levi;
וכתב לו – אחת שהיא יוצאת ונכנסת עמו, והוא עושה אותה כמו קמיע, ותולה אותה בזרועו, לקיים מה שנאמר שויתי ה׳ לנגדי תמיד (תהלים ט׳:ז׳-ח׳).
(יח-יט)

רמז תתקיד

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ – אִם עוֹשֶׂה הוּא כָּל הָאָמוּר בָּעִנְיָן כְּדַאי הוּא שֶׁיֵּשֵׁב עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ.
אֲמַר רָבָא, אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ לָאָדָם סֵפֶר תּוֹרָה מִצְוָה לִכְתֹב מִשֶּׁלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת״. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי, וְכוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ, שֶׁלֹּא יִתְנָאֶה בְּשֶׁל אֲבוֹתָיו, מֶלֶךְ אִין הֶדְיוֹט לָא. לָא צְרִיכָא, לִשְׁתֵּי תוֹרוֹת כְּדִכְתִיב ״וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה״, כּוֹתֵב לִשְׁמוֹ שְׁתֵּי תוֹרוֹת, כִּדְּתַנְיָא וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה, כּוֹתֵב לִשְׁמוֹ שְׁתֵּי תוֹרוֹת, אַחַת שֶׁהִיא יוֹצֵאת וְנֶכְנֶסֶת עִמּוֹ וְאַחַת שֶׁמֻּנַּחַת לוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו אוֹתָהּ שֶׁנִּכְנֶסֶת וְיוֹצְאָה עִמּוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָהּ כְּמִין קָמֵיעַ וְתוֹלֶה בִּזְרוֹעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ט״ז:ח׳) ״שִׁוּיִתִי ה׳ לְנֶגְדִּי תָמִיד״ וְאֵינוֹ נִכְנָס בָּהּ לֹא לְבֵית הַמֶּרְחָץ וְלֹא לְבֵית הַכִּסֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו״, מָקוֹם הָרָאוּי לִקְרוֹת בּוֹ.
אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה – אֲמַר מַר זוּטְרָא וְאִיתֵמָא מַר עוּקְבָא, בַּתְּחִלָּה נִתְּנָה תוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל בִּכְתָב עִבְרִי וּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, חָזְרָה וְנִתְּנָה לָהֶם בִּימֵי עֶזְרָא בִּכְתָב אַשּׁוּרִית וְלָשׁוֹן אֲרָמִית, בָּרְרוּ לָהֶן יִשְׂרָאֵל כְּתָב אַשּׁוּרִית וּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כוּ׳. וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה. כְּתָב הָרָאוּי לְהִשְׁתַּנּוֹת. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ אַשּׁוּרִית. שֶׁעָלָה עִמָּהֶן מֵאַשּׁוּר. רַבִּי אוֹמֵר: בִּכְתָב זֶה נִתְּנָה תוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ נֶהְפַּךְ לָהֶן לְרוֹעֵץ, כֵּיוָן שֶׁחָזְרוּ בָּהֶן הֶחֱזִירוֹ לָהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ט׳:י״ב) ״שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה״. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ אַשּׁוּרִית. שֶׁמְּאֻשֶּׁרֶת בִּכְתָב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּרָטָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי, כְּתָב זֶה לֹא נִשְׁתַּנָּה כָּל עִיקָר, שֶׁנֶּאֱמַר ״וָוֵי הָעַמּוּדִים מָה עַמּוּדִים לֹא נִשְׁתַּנּוּ אַף וַוִּין לֹא נִשְׁתַּנּוּ״, וְאוֹמֵר (אסתר ח׳:ט׳) ״וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם״ מַה לְּשׁוֹנָם לֹא נִשְׁתַּנָּה אַף כְּתָבָם לֹא נִשְׁתַּנָּה, אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה, לִשְׁתֵּי תוֹרוֹת, אַחַת יוֹצְאָה עִמּוֹ וְכוּ׳ (כדלעיל).

רמז תתקטו

וְכָתַב לוֹ – לִשְׁמוֹ, שֶׁלֹּא (יְהֵא נָאוּת) [יִתְנָאֶה] בְּשֶׁל אֲבוֹתָיו. מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה. אֵין לִי אֶלָּא מִשְׁנֵה תוֹרָה, שְׁאָר דִּבְרֵי תוֹרָה מִנַּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשׂ(וֹ)⁠תָם״. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה. שֶׁעֲתִידָה לְהִשְׁתַּנּוֹת. אֲחֵרִים אוֹמְרִים, אֵין קוֹרִין בְּיוֹם הַקָּהָל אֶלָּא מִשְׁנֵה תוֹרָה בִלְבַד. עַל סֵפֶר. וְלֹא עַל לוּחַ וְלֹא עַל הַנְּיָר אֶלָּא עַל הַמְּגִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם״.
וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו – מִכָּאן אָמְרוּ, כְּשֶׁמֶּלֶךְ יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה הוּא עִמּוֹ, נִכְנָס, הוּא עִמּוֹ, יוֹשֵׁב בְּדִין, הוּא אֶצְלוֹ, מֵסֵב, וְהוּא כְנֶגְדּוֹ. יְמֵי חַיָּיו הַיָמִים כָּל יְמֵי חַיָּיו. הַלֵּילוֹת. לְמַעַן יִלְמַד לִיִרְאָה אֶת ה׳ אֱלֹהָיו. מְלַמֵּד שֶׁהַמּוֹרָא מֵבִיא לִידֵי מִקְרָא, מִקְרָא מֵבִיא לִידֵי תַרְגּוּם, תַּרְגּוּם מֵבִיא לִידֵי מִשְׁנָה, מִשְׁנָה מֵבֵיִא לִידֵי תַלְמוּד, תַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה, מַעֲשֶׂה מֵבִיא לִידֵי יִרְאָה. לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁשָּׁוֶה הֶדְיוֹט לְמֶלֶךְ בְּדִבְרֵי תוֹרָה יָכוֹל יִשְׁוֶה לוֹ לִדְבָרִים אֲחֵרִים. תַּלְמוּד לוֹמַר ״לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹאת״, לְדִבְרֵי תוֹרָה שָׁוֶה לוֹ וְאֵין שָׁוֶה לוֹ לִדְבָרִים אֲחֵרִים. מִכָּאן אָמְרוּ, מֶלֶךְ פֹּרֵץ לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶרֶךְ וְאֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ, לְהַרְחִיב לוֹ סַרְטִיאוֹת וְאֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ, דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ אֵין לָהּ שִׁעוּר, וְכָל הָעָם בּוֹזְזִין וְנוֹתְנִין לְפָנָיו וְהוּא נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ.
וַכַּמַא יַגלִסֻ עַלַי׳ כֻּרסִי מֻלכִּהִ יַסתַּכּתִבֻּ לַהֻ נַסכַ׳תַּ מִן הַדִ׳הִ אלתַּוְרִיַתִ פִי סִפרֵ מִן חַצ׳רַתִ אלּאַאִמַתִ אללִיֻוַאנִיִּיןִ
וכאשר ישב על כסא ממלכתו, אזי שיעתיק לעצמו, עתק מן התורה, מלשון הוראה, הזאת, בספר1, ממה שהוא אצל הכהנים הלויים.
1. (המלה ספר, היא מצביעה על קלף מגולגל כמקובל בספר תורה)
והיה כשבתו – אם עשה כן, כדיי הוא שתתקיים מלכותו.
משנה התורה – שתי ספרי תורה: אחת שהיא מונחת בבית גנזיו, ואחת שנכנסת ויוצאה עמו.
[משנה התורה – אונקלוס תירגם: פתשגן, פתר משנה – לשון שינון ודיבור.]⁠א
א. הביאור המוסגר הינו חלק של תוספת מרש״י המופיעה בכ״י לייפציג 1 עם החתימה ״ר׳ כ׳כ׳ רבנ׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״ לאחר הביאור על י״ז:כ׳ ״הוא ובניו״ (שמופיע בכ״י לאחר הביאור על י״ז:י״ח ״משנה התורה״). ביאור זה מופיע גם בעדי נוסח אחרים, ובהם מתחיל ״ואונקלוס תירגם״ וחסרות המלים ״משנה התורה״.
והיה כשבתו AND IT SHALL BE WHEN HE SITS [UPON THE THRONE OF HIS KINGDOM] – if he acts thus [as prescribed in the previous verses] he is worthy that his kingdom should endure (Sifre Devarim 160:1).
את משנה התורה [HE SHALL WRITE HIM] A משנה תורה – i.e. two scrolls of the Law, one that is placed in his treasury and the other that goes out and comes in with him (i.e. a small scroll which he carries everywhere with him) (Sanhedrin 21b).
Onkelos, however, renders משנה by פתשגן, a copy; he thus interpreted the word משנה in the sense of שנן, repeating and uttering.
פס׳: והיה כשבתו על כסא ממלכתו – אם יהיה עושה כשורה כדי הוא שישב על כסא ממלכתו.
וכתב לו – שתהא מיוחדת לו שאע״פ שהניחו לו אבותיו ס״ת מצוה לכתוב לו לשמו הני מילי הדיוט. אבל מלך כותב לו שני ספרי תורות. אחת שנכנסת ויוצאת עמו, ואחת שמונחת בבית גנזיו.
וכתב לו – לשמו.
את משנה התורה הזאת – רבותינו אמרו שני ספרין היה כותב. אחרים אומרים משנה התורה כותב. שכן אין קורין ביום הקהל אלא משנה התורה.
על ספר – ולא על הלוח ולא על הנייר.
מלפני הכהנים הלוים1שתהא מוגהת מפי הכהנים והלוים:
1. שתהא מוגהת וכו׳. היינו מספר המונח בעזרה (הגר״א):
משנה התורה – זקיני פירשו כדברי חכמיםא (בבלי סנהדרין כ״ב.): שני ספרי התורה. ותרגומו: פתשגן. ואינו מגזרת: ושננתם (דברים ו׳:ז׳).
א. כך הציע רוזין לתקן. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: בדברי הימים. הצעת רוזין מסתברת שהרי לא סביר שרשב״ם יצטט מפירוש רש״י לדברי הימים במקום לצטט מפירושו על אתר.
משנה התורה A COPY OF THIS TORAH: My grandfather [Rashi] explained in [his] Chronicles1 [commentary that משנה תורה means] “two scrolls of the Torah.”2 The Targum [Onqelos] translates [the word משנה in this verse as] פתשגן.‎⁠3 [But the word משנה] is not connected to the same root as the word (6:7) “ושננתם – you shall sharpen them.”4
1. The text here of Rashbam’s comment may be corrupt. Rosin emends the words בדברי הימים and changes them to כדברי חכמים. That would yield a translation: “My grandfather explained in accordance with the opinion of the [talmudic] Sages [that the phrase משנה תורה means] “two scrolls of the Torah.” (See Rosin, RSBM, p. 68, note 2.)
The text as it stands is not impossible. We do not have Rashi’s commentary on Chronicles, so it is impossible to say whether there is or is not an explanation of this nature in the commentary there. There is good reason to believe that Rashi did write a commentary to Chronicles, despite the fact that our printed Bibles have a “Rashi” commentary that was not written by Rashi. See Grossman, The Early Sages of France [Heb.], pp. 182-183.
Still it would be unusual for Rashbam to send us to Rashi’s Chronicles commentary for an explanation that is found in Rashi’s commentary here.
2. The full text of the first part of Rashi’s comment here reads: “Two scrolls of the Torah, one of which lay in his private treasure and one of which came in and went out with him.” That explanation originates in Sanh. 22a. It means that the king is required to write not one but two copies of the entire Torah. The more standard explanation is that the word משנה means “copy,” and then the verse is saying simply that a king is required to write one copy of the scroll of the Torah during his term of office.
It is very difficult to tell what Rashbam means when he says that that was his grandfather’s explanation. Is he saying that approvingly or disapprovingly? At the end of this comment Rashbam will disagree with Rashi. (See note 18 below.) As noted above (in note 15), the text of this comment of Rashbam’s may well be corrupt. In note 18 I will speculate on what Rashbam really thinks.
The phrase משנה תורה appears in the Bible only here. In rabbinic literature it is the common name for the book of Deuteronomy but that is not how traditional Jews understood the meaning of the term here in the Torah. See Sifre 160.
3. Some versions of the Targum read פרשגן.
Rashbam is continuing his discussion of Rashi’s comment on this verse. Rashi writes in the second part of his comment: “Onqelos translated [משנה] as פתשגן, explaining משנה as related to שנון [“sharpening”? or “recitation”?] or “speech.”
It is not certain what either Rashi or Rashbam understood as the meaning of פתשגן (or perhaps פרשגן). See the discussion about these terms and their meaning in Drazin, p. 177, note 20. Today we would most commonly say that פתשגן means a copy, and that Onq. is saying that the king must write a copy of the Torah during his term of office. But Rashi, in his commentary to Esth 3:14, interprets פתשגן as meaning “contents” or “text” or “account.” In the Ezra commentary attributed (incorrectly) to Rashi, both פתשגן and פרשגן are interpreted (ad 4:11) as meaning “explanation.”
4. See Rashbam’s commentary to 6:7 (and notes 40 and 41 there) and below to 28:37 (and note 48 there).
Here it becomes clear that Rashbam is opposing his grandfather’s explanation. Rashbam writes that משנה and ושננתם are not to be connected. Rashi connects them.
The extent of Rashbam’s opposition to Rashi is still unclear. Theoretically he could be accepting all of Rashi’s explanation, except for Rashi’s claim that Onq. connected משנה and ושננתם.
To me it seems that (1) Rashbam thinks that משנה means “copy” in our verse; (2) Rashbam thinks that פתשגן means “copy” in Esther; (3) Rashbam thinks that Onq. is also interpreting our verse as meaning “a copy of the Torah”; and (4) Rashbam thinks that משנה is derived from the root ש-נ-ה (to say something or to do something a second time) and not from the root ש-נ-נ.
והיה כשבתו – בתחלת מלכותו.
משנה – נסחה שנית.
AND IT SHALL BE, WHEN HE SITTETH UPON THE THRONE. At the beginning of his kingship.
A COPY. The meaning of mishneh is a second rendition.⁠1
1. That is, a copy.
מלפני הכהנים – פי׳ מלפני הכהנים – יקחנה ויעתיק ממנה.
מלפני הכהנים, "a copy of the original retained by the priests.⁠"
משנה התורה הזאת – טעמו מבראשית עד לעיני כל ישראל, וידוע כי משנה ממאמר המצטרף מהמין ששמות שני המצטרפים שוים כאח ושותף, והנה מבואר כי חומש ואלה הדברים יש בו השנות דברים רבים קדמו ביתר הספרים עם חדוש דברים רבים, שאולי רבים היו נכללים תחת סוג הקודמים, ואיך שיהיה הנה זה הספר החמשי הוא משנה בהקש אל יתר הספרים, וכן יתר הספרים הם משנה בהקש אל זה, כי כאשר נביט תחלה אל זה ואחר נעיין בשאר נמצא שבם נזכר פעם אחרת מה שנזכר בזה.
והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה וגומ׳ – הנה נתחייב בזה המלך יותר על הספר שיחוייב כל איש לכתוב לעצמו כמו שיתבאר בגזירת הבורא והנה נצטוה המלך בזה כדי שישקוד על התורה ותהיה כל הנהגתו על פי התורה.
ואמרו על ספר – הוא המגלה לפי הוראת הגדר.
מלפני הכהנים הלוים – אחשוב שאמר זה להעתיקו מהספר שאצל הכהנים הלוים שהוא היותר מדוקדק שאפשר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

(יח-יט) התועלת השבע עשרה הוא במצות והוא מה שצוה המלך לכתוב ספר התורה לעצמו יתר על כל אדם והוא יהיה עמו תמיד ויקרא בו כל ימי חייו להמשיכו ליראת השם יתעלה ואל הנמשך למצות התורה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

את משנה התורה שני ספרי תורה אחת שהיא מונחת בבית גנזיו ואחת שנכנסת ויוצאה עמו. בפרק כהן גדול והא דכתיב משנה במקום שנים מפני שכבר כתב לו ס״ת בהיותו הדיוט כמו שהוא מחוייב כל איש ואיש לכתוב ס״ת לעצמו ועכשיו שמלך אין לו לכתוב אלא ספר תורה אחד שהוא שני לראשון שכתב לו בהיותו הדיוט זה שהיה לו כשהיה הדיוט מניחו בבית גנזיו וזה שכתב לו אחר שמלך יהיה עמו תמיד יוצא למלחמה והוא עמו יושב בדין והוא עמו בסעודה והוא כנגדו אבל אם לא היה לו ס״ת לעצמו קודם שמלך צריך שיכתוב לו לאחר שמלך שני ספרי תורה אחד מניח בית גנזיו והשני יהיה עמו תמיד לא יסור מעמו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

שני ספרי תורה וכו׳. והרי הוא כמו ״ומשנה כסף קחו בידכם״ (ראו בראשית מג, יב), שפירושו פי שנים כראשון (רש״י שם), הכי נמי ״משנה תורה״ רוצה לומר שני ספרי תורה:
והיה כשבתו על כסא ממלכתו – פירש״י אם עשה כן כדאי הוא שתתקיים מלכותו רמז לדבר כס״א ר״ת כסף סוס אשה בזכות שיהיה נזהר בשלשתן יזכה לישב על כסא ה׳ וכמ״ש (דבה״י א׳ כ״ט:כ״ג) וישב שלמה על כסא ה׳. ולפיכך צריך להזהר מן הדברים המסירים לבו מן ה׳ ומבדילין בינו לבינו כי הרבות כסף וזהב מביאו לידי שכחת ה׳ וכמ״ש (דברים ח׳:י״ג-י״ד) וכסף וזהב ירבה לך וגו׳ ורם לבבך ושכחת את ה׳. וכן רבוי סוסים סבה להסיר בטחונו מה׳ ויבטח בסוס ורכב כמ״ש (ישעיהו ל״א:א׳) הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו. וז״ש ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס. אין האיסור בלכתם מצרימה לסחורה אלא עיקר האיסור הוא בעבור שריבוי הסוסים מסיר ממנו הבטחון בה׳, על כן צוה שלא ישיב העם מצרימה כדי להרבות סוס כאילו היה כל בטחונו בסוס ורכב אבל לשאר סחורות מותר ללכת מצרימה וטעם זה יקר יותר ממה שדברו בזה כל המפרשים וכן רבוי נשים גורמים להטות לבבו מעם ה׳ כדרך שנעשה לשלמה.
ואמר וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו׳ – כדי שיקרא בו וידע להזהר משלש אלה, כנגד רבוי הכסף אמר לבלתי רום לבבו מאחיו כי הכסף מביא רום לב, וכנגד ריבוי הנשים אמר לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל כדרך שאמר למעלה ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, וכנגד רבוי הסוסים אמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל לומר שאם יבטח בסוס ורכב ימות במלחמה כי שקר הסוס לתשועה וברוב חילו לא ימלט נפשו אבל אם יבטח בתשועת ה׳ יאריך ימים ולא ימות.
ואמר בקרב ישראל, לומר שהבוטח בסוס ורכב מבקש ישועה ועזר מארצות העמים ולא בקרב ישראל כדרך שנאמר (ישעיהו ל״א:א׳) הוי היורדים מצרימה לעזרה וגו׳ אבל אם לא ירבה לו סוסים אז ימצא התשועה בקרב ישראל ולא מארצות העמים. ורמז עוד שישראל נושע בה׳ המתהלך בקרב ישראל כמ״ש (דברים כ״ג:ט״ו) כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחניך. ור״ל שיאריך ימים וגו׳ ממי שהוא בקרב ישראל.
מִלִפְנֵ֖י: בטפחא. [מִלִּפְנֵ֖י].
הַכֹהֲנִ֥ים: בטרחא.⁠א [הַכֹּהֲנִ֥ים].
הַלְֿוִיִם: הלמ״ד רפה. [הַלְוִיִּם].
א. במילה הקודמת באה טיפחא, ולכן לא ייתכן שתבוא אחריה טיפחא (=טרחא) נוספת. במקום ׳בטרחא׳ צריך להיות ׳במאריך׳ (= מירכא), וכך סימן נורצי בדיבור המתחיל.
אם עשה כן כדאי הוא שתתקיים כו׳. דאל״כ והיה כשבתו למה לי, דהל״ל וכתב לו משנה תורה וכו׳, דודאי קודם לכן אינו מחויב יותר משאר ישראל. אלא שהוא מוסב אלעיל שהכתוב מבשרו שאם יעשה כן שתתקיים מלכותו:
If he fulfills this, then he is worthy of [his kingdom] enduring. Otherwise, why is [the phrase] "that when he occupies" necessary? It should have [merely] written, "He must write for himself a duplicate of this Torah, etc.,⁠" because before this he is certainly not any more obligated [to write a Torah scroll] than other Jews. Therefore it must be connected to what is written above [and means] that the Torah is informing him that if he fulfills this [i.e. these commands], his kingdom will endure.
והיה כשבתו וגו׳ – כשיעשה כל האמור בענין כדי הוא שישב על כסא.
וכתב לו – ואינו יוצא בירושה.
את משנה התור׳ – זו משנה תורה מאלה הדברים. רי״א משנה תורה ב׳ תורות א׳ שמונחת בבית גנזיו. ואחת שיוצאה ונכנסת עמו.
על ספר – ולא קלף ודפתרא.
ספר מלפני הכהנים וגו׳ – שצריך לכתוב מספר העזרה.
כשבתו – בתחילת מלכותו:
את משנה התורה – מלת משנה הוא חזרת הדבר ופירושו, ומטעם זה נקרא ספר אלה הדברים משנה תורה, לפי שהוא מפרש דברי הספרים הקודמים, וכן הששה סדרים המפרשים דברי תורה שבכתב נקראו שיתא סדרי משנה, וידוע מה שאמרו רבותינו ז״ל שהיו לו ב׳ ספרי תורות, אחת מונחת בבית גנזיו ואחת שנכנסת ויוצאת עמו, מעתה כונת הכתוב שחייב המלך לילך אל הכהנים הלוים בעלי הקבלה הנאמנה, ומהם ילמד הדרכים הנפלאים שנמסרו פה אל פה לחכמי לב ולא נתפרשו בתורה, כי לא יתכן לצוות עליהם להמון מבני אדם, לפי שאין בכח כל הנפשות להגיע אל תכלית השלמות באלו הדרכים, ורק נכללו בצווי והלכת בדרכיו, אבל המלך שהוא איש אשר רוח בו צריך ללמוד מפי הכהנים יותר ממה שכתוב בתורה גם סתרי הדברים הראוים להנהגת המלכים ודרכי הנגיד בעם, ולכן מצוה לו לכתוב פירוש התורה הזאת ודברי הקבלה מלפני הכהנים הלוים על ספר התורה שבכתב:
את משנה התורה – לרבותינו משנה לשון כפל כמו לחם משנה, שיהיה למלך שני ספרי תורות, כמ״ש רש״י, והוסיף ואונקלס תרגם פתשגן פתר משנה לשון שנון ודבור, וכ״כ הרשב״ם משנה ענין שנון מן ושננתם לבניך, ולא הבינותי מה הוא השנון והדבור שיכתוב לו המלך, וראיתי לרנ״ו שאמר מלת משנה כמו פירוש וביאור דברים, לכן ספר דברים שבו הואיל משה באר את התורה נקרא משנה תורה, וחבורי החכמים נקראים משנה, לפי שהתורה שבע״פ הוא פירוש לתורה שבכתב, וכן כאן משנה תורה פירוש התורה, ואע״פ שדברים שבע״פ אי אתה רשאי לכותבן, למלך חייבה תורה שיכתבם מטעם שאמר וקרא בו כל ימי חייו, וזהו וכתב לו לבדו הוא יעשה כן, והכתיבה תהיה מלפני הכהנים הלויים והם ראשי סנהדראות אנשי קבלה, הם ימסרו לו הידיעות הללו הנשגבות מדעת ההמון, ועל ספר התורה הזאת שהתחברה עמה המשנה צוה והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, עכ״ד. ואין אנו מקבלין פירושו זה כי אין אנו רשאים לחדש במצוה פירוש שאין לו יסוד מפי מקבלי התורה שבע״פ. ודע דלשון פתשגן שבאונקלס פי׳ הערוך לשון נוסחא וטופס הכתב, וכן הראב״ע פירש משנה תורה נוסחא שנית. והרמב״ם (רפ״א מתפלה) קרא למטבע התפלה ונוסחתה משנה, שכתב ואין משנה התפלה מה״ת. ויתכן כי מה שיב״ע תרגם משנה תורה פרשא דאורייתא, כוונתו ג״כ על הנוסחא, כי לשון נוסחא ולשון העתק המורגל בפינו, שניהם לשון הסרת דבר ממקומו, כמו ונסחתם מעל פני האדמה, עתיקי משדים, שמעתיק ומסיר דברים מגוף הכתב לכתב אחר ממש (קאפיע, אבשריפט), וזהו בעצמו ג״כ לשון פרשא דיב״ע.
מלפני הכהנים הלויים – י׳ המלך יכתוב לו את משנה התורה מאותו ספר שהוא לפני הכהנים הלויים ובידיהם, והם הם ראשי סנהדראות היושבים בלשכת הגזית, כי רוב מורי הוראות ודייני ישראל היו משבט לוי, כמ״ש יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, וכתוב וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה״א בו ובאת אל הכהנים הלויים, שאמרו עליו בספרי מצות ב״ד שיהיו בו כהנים ולויים. וכן פי׳ רלב״ג מלפני הכהנים הלויים יעתיק מהספר שאצל הכהנים הלויים שהוא היותר מדוקדק שאפשר. וזה שכתב הרמב״ם (פ״ד מספר תורה ה״ב) ומגיהין אותו מספר העזרה על פי ב״ד הגדול. ובחנם כתב עליו בכ״מ צ״ע מנא ליה הא, והוא מקרא מפורש לפנינו.
והיה כשבתו וגו׳ – מיד בעלייתו לכס מלכותו, מעשהו הראשון יהיה: ״וכתב לו״ וגו׳, לכתוב לעצמו במו ידיו ספר תורה. במעשה זה הוא מודה שהתורה ניתנה קודם כל לו לפני כל אדם אחר; שהוא אינו למעלה ממצוות התורה, אלא התורה צריכה להיות הקו המנחה הבלתי ניתן לשינוי כל חייו, וכל ייעודו כמלך הוא להבטיח את קיום התורה. בנאמנותו ובמסירותו לתפקידים שנקבעו על ידי התורה, הוא יהיה ״בן התורה״ הראשון במעלה, ובמעשיו יתן דוגמא אישית לעמו.
את משנה התורה הזאת – שני ספרי תורה, כמו ״ומשנה כסף״ (בראשית מג, טו), ״משנה שכר שכיר״ (לעיל טו, יח). לפי הגמרא בסנהדרין (כא:), ספר אחד יופקד בבית גנזיו – כנראה להיות עד תמידי בעדו או נגדו – והספר השני ייצא וייכנס עמו תדיר בכל מקום שיילך.
מלפני הכהנים הלוים (עיין פירוש, לעיל פסוק ט) – מועתק מ״ספר העזרה״, הספר שנמסר למשמרת הכהנים והסנהדרין, והיה מונח בעזרה. כמאמר חז״ל (ירושלמי, סנהדרין ב, ו): ״ומגיהין אותו מספר עזרה על פי בית דין של שבעים ואחד״ (עיין להלן לא, ט).
[לד] והיה כשבתו על כסא ממלכתו – יש הבדל בין ממלכתו ובין מלכותו, מלכות הוא שם מפשט של המלוכה וההנהגה והכסא שלה הוא הכח שי״ל למלוך ולהנהיג, וממלכה הוא שם של העמים המונהגים מאת המלכות, וכסא הממלכה מציין שהיושב עליה הוא ראוי לזה ומוסכם ונרצה מאת הממלכה והגוי כלו, שהוא אם עושה כל האמור בענין נכנע למשפטי התורה ובלתי מולך בזדון ובעריצות אז הוא כדאי לזה, ונקרא שיושב על כסא ממלכתו:
[לה] וכתב לו את משנה התורה הזאת – אין לפרש שיכתוב ספר דברים שהוא משנה התורה ששנה פעם שניה דברי התורה שבספרים הקודמים, או כמו משנה למלך, שהיא תורה אחר התורה הכוללת של ספרים הקודמים, דהא אמר לשמור את כל דברי התורה הזאת, וע״כ פי׳ שיכתוב כל התורה, ולמה אמר משנה, ואין לפרש שיכתוב ס״ת שניה חוץ מס״ת שי״ל משל אבותיו שזה ידעינן מן וכתב לו לשמו, וכן הא גם ההדיוט מחויב לכתוב לעצמו ס״ת נוסף על של אבותיו כמ״ש כתבו לכם את השירה, וכמו שהקשה כן בסנהדרין (כב ע״א) ושם השיב לא צריכא לשתי תורות, ובספרי אמר משום שעתידה להשתנות, ודעה זו מובא בגמ׳ שם שבימי עזרא נשתנה הכתב מעברי לאשורית, ויל״פ שכתב עברי הם אותיות גדולות והמלך היה כותב ס״ת קטנה שנושא עמו כמ״ש בגמ׳ שם וצוה שיכתוב בכתב שישתנה לעתיד דהיינו בכתב אשורית שיכול לכתוב בה אותיות קטנות, ומש״ש ואידך האי שויתי מאי עביד ביה צ״ע לפ״ז, ובחדושי הארכתי בענין זה ואכ״מ, ומ״ש אחרים אומרים, פי׳ שהגם שהיה המלך מצווה לקרות כל דברי התורה בכ״ז ביום הקהל לא היה קורא רק משנה תורה כמ״ש בסוטה (דף מח):
[לו] על ספר ולא על לוח – כבר נזכר בספרי נשא (סי׳ סח) לענין מגלת סוטה ושם התבאר, ומ״ש מלפני הכהנים הלוים שבידם היה הספר שכתב משה וכ״ה בירושלמי וברמב״ם הל׳ מלכים (פ״ג):
וכתב לו: אין הפירוש ״לו״ – לשמו1, כמו שאנו מפרשים בגט אשה (להלן כד,א) ״וכתב לה״ – לשמה (גיטין כ,א), שמוכרח הסופר לכוון לשמה. אבל כאן וכן להלן בפרשת וילך (לא,ט) ״כתבו לכם את השירה וגו׳⁠ ⁠⁠״ אין משמעות ״לו ולכם״ אלא שהוא יצוה לכתוב, ולא שיכתוב דוקא בעצמו2. ולא משום שלוחו של אדם כמותו הוא, שהרי אין הלימוד ד׳שלוחו של אדם כמותו׳ מכאן3. אלא עיקר המצוה היא כך שיצוה למומחה לכתוב. אבל בגט אשה אי אפשר לפרש הכי4, שהרי הבעל מצווה לכתוב5 ולא האשה, אלא פירוש ״וכתב לה״ – לשמה.
משנה התורה: נתבאר בהפתיחה משמעות ״משנה התורה״6. והא ודאי שכל התורה בכלל7, ולמדין מהא דכתיב בכל ישראל (להלן לא,יט) ״כתבו לכם את השירה״ וכל התורה בכלל8, כמו שכתבתי שם ההכרח לכך. ולא כתיב כאן ״משנה התורה״9 אלא שתכלית הכתיבה היא בשביל ״משנה תורה״10.
מלפני הכהנים הלוים:⁠11 דכל ישראל, אע״ג שמצווים לכתוב ספר תורה, כדאיתא בסנהדרין פרק ב׳ (כא,ב)⁠12, מ״מ היו רשאים לכתוב כתב ליבונאה, כדאיתא שם שהיה כך עד שבא עזרא הסופר13. אבל המלך היה מצווה לכתוב אשורית, כספר תורה שכתב משה רבינו ונתנה ל״כהנים הלוים״14, כמו שכתבתי בפרשת וילך (להלן לא,יט)15.
ונראה עוד בכוונת ״מלפני הכהנים הלוים״ שהוא מה שכתב הרמב״ם הלכות ס״ת (ז,ב)⁠16 ׳ומגיהין אותו מספר העזרה על פי בית דין הגדול׳17. והוא ירושלמי סנהדרין (פ״ב, ה״ו) ותוספתא שם פרק ד׳. ונראה, דבזה נכלל שיהיו הכותבים והעוסקים בזה גדולי ישראל18, ותהיה בזה קדושה יתירה19, למען תהיה קריאת המלך בה מועילה לכל הכתוב הלאה במקרא הסמוך (פסוק י״ט). וזהו משמעות ״על ספר מלפני הכהנים הלויים״, ד״ספר״ משמע קלף דוקא20, והמצוה שיהא העיבוד בקדושה יתירה, וכמעשה דרבי חייא בפרק הפועלים (ב״מ פה,ב) דהוי עביד מילי יתירא לקדושת החומשים, כדי שיפעלו ביותר בלב התינוקות21. ועיין בספר שמות (יט22. כח,ג23). וכן המצוה במלך.
1. אך בסנהדרין (כא,ב) איתא: ״וכתב לו״ – לשמו, שלא יתנאה בשל אבותיו. וכן שם: כותב לשמו שתי תורות... ועיין ב׳תורה תמימה׳ שהאריך בזה, ודלא כרבינו, וכן סוברים ה׳מנחת חנוך׳ וה׳בית הלוי׳ דבענין כתיבה לשמו.
2. וא״כ ״וכתב לו״ – יכתוב עבור עצמו, כשהעיקר הוא שיהיה לו בעצמו. וז״ל הרס״ג: ״וכתב לו״ – יתן למי שיכתוב לו. ובתרגום יונתן ״ויכתבון ליה סביא״. ועיין בלשון הרמב״ם הלכות ספר תורה (ז,ב): וזה שכתב או שנכתב לו אחר שמלך...
3. אלא מ״ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל״ (שמות יב,ו) – ׳וכי כולם שוחטים?! אלא׳... (קידושין מא,ב).
4. ״וכתב לה״ – יכתוב עבורה...
5. או הוא, או שלוחו שהוא כמותו.
6. עיין שם היטב.
7. כל התורה מוגדרת ״משנה תורה״, שהרי הוא מצווה לכתוב לו את כל ספר התורה ולא רק חומש דברים.
8. כל התורה נקראת ״שירה״. עיין הערה 165 גמרא בסנהדרין (כא,ב).
9. מדוע א״כ רק כאן בפרשת המלך מוגדרת התורה ״משנה תורה״.
10. וכפי שהסביר רבינו בפתיחה, וז״ל: מ״מ המכוון הוא ״משנה תורה״ – שיביט המלך בה תמיד כדי להגיע לתכלית המבואר שם – ״למען ילמד ליראה את ה׳ אלוהיו, לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל וגו׳⁠ ⁠⁠״.
11. מה בא ללמדנו – והראשונים החרישו בזה (מלבד החזקוני – עיין להלן).
12. אמר רבה, אע״פ שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצוה לכתוב לו משלו, שנאמר ״ועתה כתבו לכם את השירה הזאת״.
13. אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא, בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי (רש״י: של בני עבר הנהר) ובלשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית (הוא הכתב שלנו היום בספרי תורה, תפילין ומזוזות) ובלשון ארמי. ביררו להם ישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי... מאי ׳כתב עברי׳, אמר רב חסדא, כתב ליבונאה (רש״י: אותיות גדולות כעין אותן שכותבין בקמיעות ומזוזות).
14. להלן (לא,כד) ״ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם, ויצו משה את הלויים... לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה׳ אלוהיכם״... (לא ברור מנין לרבינו שספר התורה של משה רבינו היה כתוב אשורית.)
15. על הפסוק ״ועתה כתבו לכם את השירה הזאת״, עיין שם.
16. זה לשונו: והמלך מצוה עליו לכתוב ספר תורה אחד לעצמו, לשם המלך, יתר על ספר שיהיה לו כשהוא הדיוט... ומגיהין אותו מספר העזרה ע״פ בית דין הגדול.
17. וזהו ״מלפני הכהנים הלויים״ – יגיהו מהספר שנמצא ברשות הכהנים הלויים בעזרה. ועיי״ש בכסף משנה שכתב ׳גם מה שכתב ומגיהין אותו מספר העזרה צריך עיון מנא ליה׳. וע״פ רבינו ניחא. וכעין זה בחזקוני על-אתר: ״מלפני הכהנים״ – פירוש, מלפני הכהנים יקחנה ויעתיק ממנה.
18. שהם המוגדרים בתורה ״הכהנים הלויים״, כפי שכתב רבינו לעיל פסוק ט׳, וכן לעיל (י,ח), ועוד.
19. עקב כתיבתו לשם מלך ע״י גדולי ישראל.
20. כמו (להלן כד,א) ״וכתב לה ספר כריתות״, עיי״ש בדרשות חז״ל (מובאות ב׳תורה תמימה׳) מהם נראה בבירור שסתם ״ספר״ הוא קלף.
21. בסוגית ׳גדולים מעשי חייא׳, עליו מסופר... ׳אזילנא ושדינא כיתנא וגדילנא נישבי וציידנא טבי... ואריכנא מגילתא, וכתבנא חמשה חומשי תורה׳... (עכ״ל). וברור שר׳ חייא יכול היה לקנות את העורות ולשלם לסופר לכתוב על הקלף, מכאן שבזמן עשיית פעולות אלה, ר׳ חייא התכוון בכוונות מיוחדות של קדושה שיועילו לתורה של התינוקות.
22. על הפסוק ״ויסעו מרפידים״.
23. על הפסוק ״ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה״.
אחרי שבאר הכתוב את האזהרות שהמלך מוזהר עליהן, הוא הולך ומפרש את המצוות המוטלות עליו בקום ועשה, כדי שיזכה למלא את תפקידו.
וכתב לו – הוא חייב לכתוב בעצמו, או על ידי שליח. בספרי שנינו: ״שלא יהא נאות (משתמש) בשל אבותיו״.
את משנה התורה הזאת – כמה פירושים נאמרו בזה. מתרגום השבעים נראה, שפירשו הכוונה לספר משנה תורה גרידא. וכן סבור דליטש במבוא לבראשית (מהדורה רביעית עמוד 20 והלאה) וכן רבים אחרים, שאין הכוונה אלא לספר דברים. אונקלוס לעומת זאת כבר מתרגם ״משנה״ — ״פתשגן״ (כלומר העתק), וכן בתרגום הסורי, רש״י, הראב״ע ושאר מפרשי התורה הקדמונים.
בספרי שנינו: ״משנה, אין לי אלא משנה תורה, שאר דברי תורה מנין, תלמוד לומר (בפסוק י״ט) לשמור את כל דברי התורה הזאת, אם כן למה נאמר משנה תורה (כלומר למה נקראת כל התורה כולה כן), שעתידה להשתנות (כלומר בימי עזרא, שכתב בכתב אשורית במקום כתב רעץ); אחרים אומרים [משנה תורה כותב, שכן]⁠1 אין קורין ביום הקהל (דברים ל״א:י׳-י״ב) אלא משנה תורה בלבד (ספרי פרשה קס).
לפי הגירסא הישנה אין ״אחרים״ באים לומר שהמלך יכתוב לו רק את ספר דברים, אלא שבאים לנמק מפני מה נקרא ספרו של המלך ״משנה תורה״, והנימוק הוא כי חלק זה מן התורה קורא אותו המלך ביום הקהל, וזה הוא עיקר כוונת הכתיבה. יתכן שכן היתה דעתם של השבעים. אין זה מתקבל על הדעת, שהשבעים היו סבורים שעליו לכתוב רק את ספר דברים, כי בודאי למעשה היו נוהגים לכתוב את התורה כולה (השוה סנהדרין כ״א:, וכן פילון: די קריאט. פרינציפיס).
אולם אם נתבונן יפה בפירוש המקרא נמצא, כי מתיבת ״משנה״ אין לדייק שום דבר. אילו היה פירוש ״משנה התורה״ כאן ספר דברים, הרי: א) היה הכתוב צריך לומר ״משנה התורה הזה״, לשון זכר, כיון שהכינוי מתייחס אל ״משנה״; ב) בפסוק שלאחריו היה צריך הכתוב לומר ״והיה עמו״, לשון זכר, ולא ״והיתה עמו״ לשון נקבה; ג) אין המשך המקרא מתפרש יפה, באמרו ״לשמור את כל דברי התורה וגו׳⁠ ⁠⁠״ על כן אין ספק כי פירוש תיבת ״משנה״ הוא כמו ״שני״, כלומר העתק.
אלא שעדיין עלינו לפרש מה הכוונה בתיבות ״התורה הזאת״ בספר דברים, אם הכוונה לכל התורה כולה, או רק לספר זה לבדו. בירור זה הוא ענין עקרוני, המכריע בהרבה בשאלה אם ספר דברים היא תורה בפני עצמה, או השלמה של ארבעת ספרי התורה הראשונים וחזרה עליהם. לשם בירור משמעות ״התורה הזאת״ עלינו להתבונן בכתוב אחר, אשר גם שם נאמר לשון זה. להלן לא, ט׳-י׳ כתוב: ״ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי וגו׳ ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים וגו׳ בחג הסוכות וגו׳ תקרא את התורה הזאת וגו׳⁠ ⁠⁠״.
נראים הדברים, כי הפסוק שאנו עומדים בו, מתייחס אל הכתוב ההוא, שהרי כאן נאמר ״מלפני הכהנים הלוים״ ולדעת כל המפרשים הכוונה בזה לאותו ספר תורה הנמצא ברשות הכהנים הלוים, דהיינו שמשה רבינו כתבו ומסרו להם. אלא מהו ספר התורה שכתב משה ומסר לכהנים הלוים?
לדעת דליטש (שם) נמסר בזה שמשה כתב ספר דברים לבד. ואלה הם נימוקיו: 1) שנינו במסכת סוטה פרק ז, שבמעמד הקהל קוראים בספר משנה תורה, וזה היה מנהג בלתי מעורער. 2) בדברים כ״ז:ח׳ נצטוו ישראל לכתוב את ״כל דברי התורה הזאת״ על אבנים בהר עיבל, ולדעתם אפשר לייחס זאת לספר דברים בלבד ולא לתורה כולה. .3) ביהושע ח׳:ל״ב נאמר, שיהושע קיים מצוה זאת וכתב על האבנים בהר עיבל ״את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל״. ״התורה הזאת״ לפי זה פירושה ״משנה תורה״, והכוונה כאן וגם בדברים י״ז:י״ח לספר דברים. ועל כן יש לפרש בכל ספר דברים שהלשונות ״התורה הזאת״, ״ספר התורה הזה״, מתייחסות רק לספר דברים בלבד.
מה שנוגע ל״הוכחה״ מן הלשון ״משנה תורת משה״, שנאמר בספר יהושע, הרי כבר נדחתה מתוך מה שבארנו בפירוש המושג הזה כאן. כיון שכאן הוכרחנו לפרש כי ״משנה תורה״ אינה אלא לשון ״העתק״, אם כן ודאי גם בספר יהושע כך הוא פירושו. ואם אין זה נראה שכל התורה כולה נכתבה על אבנים מסויידות, לא תוקן בזה הרבה כשמפרשים שהכוונה רק לספר דברים לבד, שהרי לדעת המבקרים גם ספר דברים לבדו לא יתכן לכותבו על אבנים מסויידות.
על המקרא ההוא כבר עמדו כל המפרשים הישנים והחדשים ובקשו לו פירוש.⁠2 הרמב״ן אומר שכל התורה כולה מ״בראשית״ עד ״לעיני כל ישראל״ היתה כתובה על האבנים בדרך נס. הנגסטנברג (בייטרגה ב. עמוד 461 והלאה) כותב, שכאן הכוונה רק לספר דברים מפרק ד׳:מ״ד והלאה, מפני שהלשון ״התורה הזאת״ שנאמרה בפרק כ״ז:ב׳ מתייחסת למה שנאמר בפסוק א: ״כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום״, והכתוב מפרש בבירור שהוא מדבר רק באותן המצוות שנצטוו ישראל היום על ידי משה רבינו ע״ה.
בנוגע לטענות המבקרים, איך אפשר להוציא לפועל עבודה כזאת, מצביע הנגסטנברג על עבודות עוד יותר ענקיות שבתקופת מצרים העתיקה, וכן שעיר מולדתו של המשורר היזיודוס כיבדה את זכרו בכך, שחרתו את שירו הגדול ביותר על לוחות עופרת, שיר בעל כמות הרבה יותר גדולה מספר דברים, ולא עוד אלא שהרבה יותר קל לכתוב על אבנים מסויידות מאשר לחרות על לוחות עופרת. מכאן תשובה מספקת גם לאפשרות כתיבת כל התורה כולה על האבנים.
יש מהמבקרים (כגון רוזנמילר, מיכאליס ומורר) שמפרשים ״התורה הזאת״ שנאמר כאן, על שתים עשרה הקללות שנאמרו בסמוך, עם הברכות המקבילות, ונמשכו בזה אחרי יוסף בן מתתיהו קדמוניות ד׳:ח׳:מ״ד. יש מהם מפרשים, שהכוונה לכל הפרשה כולה אשר בה נאמרה מצוה זאת (השוה ״וכתבתם״ שנאמר למעלה ו׳:ט׳ וכן י״א:כ׳).
לרבי יעקב צבי מקלנבורג אפשר לפרש פשוטו של מקרא, שיש לכתוב את כל התורה כולה על קלף ולהדביק את הקלף על גבי האבנים; ״וכתבת על האבנים״ דומה ל״וכתבתם על מזוזות״ (דברים ו׳:ט׳). אבל פירוש זה נסתר מדברי רבותינו בתלמוד מנחות ל״ד. (עיי״ש תוספות ד״ה ״וכתבתם״). וגם אין להבין לפי דבריו לשם מה צוותה התורה לסייד את האבנים בסיד. הראב״ע בשם הגאון מפרש, שעל האבנים נכתבו רק תרי״ג המצוות שבתורה. אחריו נמשכו גם קייל וקנובל. זאת אומרת, שנכתבו רק המצוות שבתורה, בהשמטת המקורות, הנאומים, הנימוקים והתוכחות. קנובל מזכיר כי כן נהגו אף האומות — להבדיל — בתקופה העתיקה, להעמיד לוחות⁠־חוקים בפומבי וכן להקים אבנים ולכתוב עליהם את החוקים.
הפירוש האחרון מתקבל ביותר, שכן תיבת ״תורה״ משמעה הן כל התורה כולה והן המצוות הכלולות בה וכאן יש לפרש את התיבה במובן האחרון. אולם איך שנחליט בפירוש המקרא, בכל אופן אין להסיק מכאן שום הוכחה לענין פירוש ״התורה הזאת״ שנאמר בכל ספר דברים, כיון שכאן מגדיר הכתוב בעצמו את הביטוי על ידי מה שנאמר בפרק כ״ז:א׳: ״כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום״ (לפי דעתנו שהננו מבארים אותה במבוא, הביטוי ״כל המצוה וגו׳⁠ ⁠⁠״ מתכוון לכל מצוות התורה, כי משה רבינו שנה את כולן באותו יום).
עדיין צריכים אנו להתבונן במצות קריאת התורה במעמד הקהל שבסוף השנה השביעית. גם שם מפרש הרמב״ן שמה שנאמר ״ויכתוב משה וגו׳⁠ ⁠⁠״ (דברים ל״א:ט׳) מתייחס אל כל התורה כולה, אף על פי שאמרו רבותינו שמצות הקהל אינה אלא קריאת ספר דברים. כי בנוגע לכתיבת התורה על ידי משה רבינו ע״ה נאמר להדיא (דברים ל״א:כ״ד): ״ויהי ככלות וגו׳ את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם״, שמוכיח שהכוונה לכל התורה כולה. אולם אם נדקדק בדבר נמצא, כי לא נאמר במשנתנו כלל שקראו במעמד הקהל את כל ספר דברים, אלא רק חלקים ידועים ממנו, דהיינו: מתחילת אלה הדברים עד שמע ועד בכלל (עד ו׳:ט׳); אחרי כן והיה אם שמוע (דברים י״א:י״ג-כ״א); אחרי כן עשר תעשר (דברים י״ד:כ״ב-כ״ט); כי תכלה לעשר (דברים כ״ו:י״ב-ט״ו); פרשת המלך (דברים י״ז:י״ד-כ׳); ולבסוף הברכות והקללות (פרק כ״ח) [כך היא גירסת רש״י; הרמב״ם גורס בענין אחר], הרוצה להוכיח ממשנה זו כי הביטוי ״התורה הזאת״ אינו מתייחס אלא לספר דברים, הרי הוא מוסיף יותר מדאי, וכל המוסיף גורע, כי לפי דבריו נצטרך לומר כי רק הפרשיות הנ״ל נקראות ״התורה הזאת״.
אולם לאמיתו של דבר אין מכאן הוכחה כלל. ודאי אין כוונת התורה לצוות לקרוא את כל התורה כולה, כיון שהקהל יתייגעו בדבר יותר מדאי ולא יבואו לתכלית הנרצה, דהיינו ״למען ילמדו ויראו וגו׳⁠ ⁠⁠״. ודאי אין כוונת הכתוב ״תקרא את התורה הזאת״ אלא לקרוא פרשיות מן התורה. ומסר הכתוב לחכמים את בחירתן של הפרשיות המתאימות.
חכמינו זכרונם לברכה תקנו לקרוא את הפרשיות הנ״ל השנויות במשנתנו, מפני שהן מעוררות את העם ליראת ה׳ ולקיום המצוות. חז״ל בחרו למטרה זאת פרשיות מספר דברים (ולא משאר ספרים), מפני שדווקא בספר זה נמצאות הפרשיות המתאימות ביותר לקריאה זאת. אילו היה צורך להזהיר את העם ביותר על המצוות שנאמרו, למשל, בפרשת משפטים או קדושים, או על מצוות המועדות, ודאי היו קובעים לקרוא את הפרשיות ההן. וכך הם דברי הרמב״ם הלכות חגיגה פרק ג, הלכה א: ״מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל לקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותם במצוות ומחזקות ידיהם בדת האמת שנאמר מקץ וכו׳⁠ ⁠⁠״.
זאת אומרת, כי אין שום רמז במקרא שיש לקרוא דווקא את ספר דברים. מצאנו כי בימי נחמיה קראו בחג הסוכות פרשיות מספר ויקרא ונראה כי עשו זאת מעין המצוה שבתורה.
כיון שסילקנו את ההוכחות האומרות כי ״התורה״ אין פירושה אלא ספר דברים, הרי הנימוק הבא מחייב אותנו לפרש ביטוי זה כמתכוון לכל התורה כולה. במבוא יתבאר שמשה רבינו שנה את כל התורה כולה באותו היום אשר בו אמר את ספר דברים, אלא שאותן המצוות שלא היו צריכות להישנות בכתב לא נכתבו בספר דברים. והנה עינינו הרואות כי בהרבה מקומות מתייחס ספר דברים לספרים הראשונים, ואם כן, כיון שהכתוב אומר, שהמלך נצטווה לכתוב לו את כל התורה, כדי שיקרא בה וילמד לשמור את כולה, הרי אי אפשר שתהא הכוונה רק לספר דברים בלבד, שהרי אין זאת עדיין כל התורה, כיון שמה שכבר נתבאר לא נכתב בספר דברים.
זאת אומרת איפוא, כי המלך חייב לכתוב לו את כל התורה כולה. ולפי זה נצטרך לומר, שגם הספר שהוא מעתיק ממנו, דהיינו הספר הנמצא ״לפני הכהנים והלוים״, כולל את כל התורה כולה. והרי ספר זה הוא הנכתב על ידי משה רבינו עליו השלום, כמו שנאמר בפרק ל״א:ט׳ (דעה זו מתבארת עוד יותר במבוא).
1. הושלם על פי פסיקתא זוטרתא.
2. לדעת רבותינו (סוטה ל״ו.) נכתבה כל התורה אף בשבעים לשון על האבנים. אילו אפשר היה לפרש דברי חז״ל באורח סמלי, היינו מסבירים משנה זו כדלהלן: ידוע ששקולה עבודה זרה ככל התורה כולה (השוה ספרי במדבר ט״ו:כ״ב ולהלן). נהגו העמים עובדי עבודה זרה להציב פסלי אליליהם על מזבחותיהם ומצבותיהם. אך ישראל להבדיל צווה להעמיד על הר עיבל לעיני עולם כולו מזבח מאבנים שלמות ולהקריב עליו. אבני המזבח שוידו בשיד לבן וכללו רק את מצוות התורה (עיין להלן). בזה הצהירו קבל עולם כולו בכל לשון שישראל אינו עובד לפסילים, אינו פונה לתמונות, אלא מקיים את מצוות ה׳. כך היתה כתובת זו מובנת לעמי כל לשון וכל שפה, ועיקר התורה, דחיית העבודה הזרה, נכתבה בכל לשון.
וכתב לו – תנא, וכתב לו את משנה התורה וגו׳, כותב לשמו שני תורות, אחת שיוצאת ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו.⁠1 (שם שם)
וכתב לו – לו – לשמו, שלא יתנאה בשל אבותיו2 (שם שם).
את משנה התורה – ת״ר, כתב שהיה בימי משה נשתנה ע״י עזרא, דכתיב (עזרא ד׳) וכתב הנשתוון כתוב ארמית ומתורגם ארמית, וכתיב (דניאל ה׳) ולא כהלין כתבא למקרי ופשרה להודע למלכא, וכתיב וכתב לו את משנה התורה הזאת, כתב הראוי להשתנות3. (שם כ״ב.)
את משנה התורה – אין לי אלא משנה תורה, שאר דברי תורה מניין, ת״ל לשמור את כל דברי התורה, א״כ למה נאמר משנה התורה שעתידה להשתנות, אחרים אומרים אין קורין ביום הקהל אלא משנה תורה בלבד4 (ספרי).
1. ומפרש בגמרא זו שיוצאה ונכנסת עמו עושה כמין קמיע ותולה בזרועו, ובתוספת עה״ת כתוב בזה״ל, ושמעתי, כי אותו הס״ת התלוי בזרועו לא הי׳ כתוב בו כי אם עשרת הדברות, ולפי שיש מן אנכי ה׳ אלהיך עד וכל אשר לרעך תרי״ג אותיות כנגד תרי״ג מצות קרוי ס״ת, עכ״ל. ושמועה זו כתובה בערוך [ערך תפל ד׳] בשם רב נחשון גאון בזה״ל, ומצאנו שאמר רב נחשון הא דאמור רבנן במנחות מ״ג ב׳ כל שיש לו תפילין בראשו וס״ת בזרועו וכו׳ זה ס״ת שאמרו כגון שכתוב בו מן אנכי עד אשר לרעך שהן תרי״ג אותיות וכו׳ עכ״ל. אבל לפנינו הגירסא בגמרא תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחזקת שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ע״כ. ואי ס״ד כגירסת רב נחשון גאון וס״ת בזרוע, הרי כאן ארבעה דברים, ס״ת, תפילין, ציצית ומזוזה, ולא שייך לצרף לזה הסמך והחוט המשולש, ולכן אף כי הפי׳ שבתוספת מצד עצמו מתקבל, אבל אין לסמכו להגמרא דמנחות.
2. ואעפ״י דגם בכל אדם המצוה לכתוב ס״ת לעצמו ולא לצאת בשל אבותיו כפי שיתבאר לפנינו בס״פ וילך, י״ל דהרבותא כאן אעפ״י שהמלך צריך שיהיו לו שני ס״ת כמבואר בדרשא הקודמת, והו״א דדי שיכתוב לו אחת ואחת יצא בס״ת מאבותיו, קמ״ל דצריך לכתוב לו שניהם משלו.
3. להבין ביתר באור ענין דרשה זו נעתיק עוד מלשון הגמרא בזה כפי הצריך לענין, בתחלה נתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, תזרה ונתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי, בררו להם לישראל כתב אשורית ולשון הקודש והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמי, מאן הדיוטות כותאי, ע״כ. והבאור הוא, כי בתחלה נכתבה התורה בכתב עברי שכתבו בעבר נהר פרת [ועי׳ בסוף ספר מאור עינים שהביא תמונת הכתב הזה המאומת ג״כ ע״י המטבעות הישנות אשר מצאו], ולשון הקודש הלשון שבה נאמרה התורה [וכמש״כ לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה והרבה כאלה בשמות אנשים ומקומות, כנודע], וקרוב לזמן עזרא קבלו השמרונים [הם הכותים], גם הם כתב ולשון זה, וכשבא עזרא חשש שעל ידי אחדות הלשונות יתאחדו ישראל עם הכותים, וישראל ילמדו מהם והם ישתדלו לזייף תורתינו, כאשר הם היו חשודים לזיוף כנודע בדה״י, לכן השתדל להבדילם זמ״ז בכתב ולשון, והמציא לכתוב התורה בכתב אשורי ולשון ארמי וכו׳, וכך הורה הנסיון שע״י זה נשארו ישראל והתורה בטהרתן, וכל כך הי׳ הדבר נכבד בשעתו עד שאמרו בגמרא כאן ראוי הי׳ עזרא שתנתן התורה על ידו לישראל [וסמכו זה בלשונות שונות מפסוקים שונים], ופירשו דאעפ״י שלא נתנה תורה על ידו נשתנה הכתב על ידו, הרי ששוו חז״ל ענין שינוי הכתב לנתינת התורה מהטעם שבארנו.

ומפני כי מדרך חז״ל בכ״מ להסמיך קבלתם בלשונות הפסוקים כמו שבארנו כ״פ בחבורנו [ע״ל ר״פ דברים], לכן סמכו גם ענין שינוי זה ע״י עזרא הידוע בקבלה על לשונות הפסוקים שבדרשה שלפנינו, דכתיב בעזרא וכתב הנשתוון כתוב ארמית ומתורגם ארמית, הרי שהיו אז הכל מכירים כתב ולשון ארמית וכתיב (דניאל ה׳) ולא כהלין כתבא למקרי, ואם הי׳ כתוב בכתב ארמית למה לא היו יכולים לקרות, אלא ע״כ שהי׳ הכתב ערוך בכתב הקודש שהוא אשורית, ולא הי׳ יודע אותו רק דניאל ופירש אותו להם וכמש״כ מנא מנא תקל ופרסין וכו׳, ועל שינוי זה בכלל רמזה לנו התורה בלשון משנה התורה – כתב הראוי להשתנות וכדמפרש. וע״ע לפנינו בפ׳ ומשה עלה אל האלהים ובפ׳ תרומה בפ׳ ווי העמודים ובפ׳ ואתחנן בפ׳ ואותי צוה ה׳ בעת ההיא מה שכתבנו בענין זה.
4. נראה דרומז למש״כ בס׳ יראים סי׳ רפ״ט שצוה ה׳ שיקרא המלך ספר דברים בהקהל, ומניין לנו זה דכתיב ביאשיהו ויקרא באזניהם את כל דברי ספר הברית (מלכים ב כ״ג) דהיינו משנה תורה, יעו״ש. ואל זה רומזת התורה כאן בפרשת המלך שהוא הקורא בפרשת משנה תורה, ורמזה התורה שיכתוב לו משנה תורה לקרות בה בהקהל.

ומ״ש משנה התורה שעתידה להשתנות – לא נתבאר פירוש הדברים. ובס׳ חמרא וחיי כתב בשם המאירי דיש גורסין שעתידה להשנן, ור״ל שמכוין להא דהמלך הי׳ משננו בפ׳ הקהל, וכמ״ש אחרים, וכמה מן הדוחק בפי׳ זה, ואני תמה למה לא פרשו כפשוטו עפ״י הגמ׳ דסנהדרין כ״ב א׳, כתב שהי׳ בימי משה נשתנה ע״י עזרא דכתיב וכו׳, וכתיב וכתב לו את משנה התורה – כתב הראוי להשתנות, יעו״ש ובדרשה דלעיל, והיא היא כונת הספרי.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקוניר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יט) וְהָיְתָ֣ה עִמּ֔וֹ וְקָ֥רָא ב֖וֹ כׇּל⁠־יְמֵ֣י חַיָּ֑יו לְמַ֣עַן יִלְמַ֗ד לְיִרְאָה֙ אֶת⁠־יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו לִ֠שְׁמֹ֠ר אֶֽת⁠־כׇּל⁠־דִּבְרֵ֞י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את וְאֶת⁠־הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה לַעֲשֹׂתָֽם׃
And it shall be with him, and he shall read therein all the days of his life that he may learn to fear Hashem his God, to keep all the words of this law and these statutes, to do them,
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזרארמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנומנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[פיסקא קסא]
והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו – מיכן אמרו המלך יוצא למלחמה והוא עמו נכנס והוא עמו יושב בדין והוא אצלו מיסב והוא כנגדו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו.
ימי חייו – הימים, כל ימי חייו הלילות.
למען ילמד ליראה את ה׳ אלהיו – מלמד שהמורא מביא לידי מקרא, מקרא מביא לידי תרגום, תרגום מביא לידי משנה, משנה מביאה לידי תלמוד, תלמוד מביא לידי מעשה, מעשה מביא לידי יראה. לפי שמצינו ששוה הדיוט למלך בדברי תורה ישוה לו בדברים אחרים תלמוד לומר לשמור את כל דברי התורה הזאת, לדברי תורה שוה לו ואין שוה לו לדברים אחרים. מיכן אמרו מלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחים בידו להרחיב לו סטרטיאות ואין ממחים בידו דרך המלך אין לו שיעור וכל העם בוזזים ונותנים לפניו והוא נוטל חלק בראש.
דבר אחר: ואת החקים האלה – אלה חקי מלכות.
סליק פיסקא
[Piska 161]
"And it shall be with him": From here they ruled: When the king goes out to war, it is with him. When he presides in judgment, it is by him. When he sits down, it is beside him.
"and he shall read in it all the days of his life": "the days of his life": the days; "all the days of his life": the nights.
"so that he learn to fear the Lord his G-d": We are hereby taught that study leads to fear; fear to heeding, heeding, to doing. Because we find that a commoner is like a king vis-à-vis words of Torah, we might think he is like him in other things, (too); it is, therefore, written "to heed all the words of this Torah and these statutes": He is like him in respect to words of Torah, but not in respect to other things,
whence it was ruled: A king breaches (the fence of others) to make way for himself (to go to his vineyard or his field), and he may not be held back (from doing so). He may broaden roads for himself, and he is not held back from doing so. The path of the king has no limits. And all of the people take of the spoil and place it before him, and he takes the prime portion. (He chooses first and takes half of all the spoil.)
[End of Piska]
והיתה עמו שתהא מיוחדת לו יוצא למלחמה ומוציאו עמו נכנס לבית דין מכניסו אצלו יושב בדין והוא עמו ומיסב והוא כנגדו ומטייל בשוק והוא לפניו וכן דוד אומ׳ (תהלים ט״ז:ח׳) שויתי ה׳ לנגדי תמיד:
ר׳ יהודה אומ׳ ספר תורה מימינו ומזוזה משמאלו:
וקרא בו שיהיו עיניו בו בשעה שהוא קורא בו:
כל ימי חייו בשעה שהוא פנוי אתה אומר בשעה שהוא פנוי או אינו כל ימי חייו כשמועו אמרת והרי הוא נושא אשה ומוליד בנים הא מה ת״ל כל ימי חייו בשעה שהוא פנוי:
למען ילמד ליראה את ה׳ אלהיו והרי הדברים קל וחומר אם כשהוא קורא הרי הוא למד ליראה את ה׳ אלהיו קל וחומר כשהוא דורש:
לשמר את כל דברי התו׳ הז׳ אלו דברות:
ואת החקים האלה אלו חוקי מלכות אתה אומר אלו חוקי מלכות או אינו אלא דברות וכשהוא אומר לשמר את כל דברי התורה הז׳ הרי דברות אמורות הא מה אני מקיים את כל החקים האלו אלו חוקי מלכות:
וּתְהֵי עִמֵּיהּ וִיהֵי קָרֵי בֵיהּ כָּל יוֹמֵי חַיּוֹהִי בְּדִיל דְּיֵילַף לְמִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהֵיהּ לְמִטַּר יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא הָדָא וְיָת קְיָמַיָּא הָאִלֵּין לְמֶעֱבַדְהוֹן.
And he shall have it with him, to read in it all the days of his life, that he may learn to fear before the Lord his God, to keep all the words of this law, and these statutes, to perform them:
[ותיהווי עמיה ויהוי קרי ביה כל יומוי חיויי מן בגלל דיליף למדחול מן {קדם}]⁠א י״י אלהיה למטור ית כל פתגמיה האיליין וית קיימיהב האיליין למעבד יתהון.
א. ״כהנייה וליוויא... מן קדם״ הושמט ע״י הדומות בכ״י ניאופיטי 1 והושלם בגיליון.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״האיליין וית קיימיה״) גם נוסח חילופי: ״פתגמי שבח אורייתה הדה וית קיים״.
ותהי גביה ויהי קרי ביה כל יומי חייו מן בגלל דיליף למידחל מן קדם י״י אלקיה למינטר ית כל פתגמי אורייתא הדא וית קימיא האילין למעבדהון.
and let it be at his side, and he shall read it all the days of his life, that he may learn to fear the Lord his God, to keep all the words of this law, and all these statutes to perform them:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

תַּכֻּוןֻ מַעַהֻ יַקרַא פִיהַא טֻולַ אִיאםִ חַיַאתִהִ לִכַּיְ יַתַּעַלַםַ אַן יַכַ׳אףַ אַללַהַ רַבַּהֻ וַיַחפַטַ׳ גַמִיעַ כַּלַאםִ הַדִ׳הִ אלתַּוְרִיַתִ וַהַדִ׳הִ אלרֻּסֻוםִ לִיַעמַלַ בִּהַא
יהיה עמו, ויקרא בו, לארך ימי חייו, בכדי שיתלמד ליראה את ה׳ אלהיו, וישמר את כל דבורי התורה הזאת ואת-החקים האלה, ויפעל לפיהן.
ומובן אמרו: וכתב לו – יסתפק בהעתק שכתב אותו זולתו. אולם, צריך שיכתב ממנו שני העתקים בשמו: אחד מהם יהיה עמו בשבתו בבית; והשני, ילווה אותו במסעו ולכל מקום שילך.
ואמרו מלפני הכהנים הלויים – חייב בבירור מלותיה מלפני הכהנים האחראים בידיעת דבר זה.
א[דברי התורה – כמשמעו.]
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, ובדפוסים ראשונים. הוא חסר בכ״י לייפציג 1.
דברי התורה [ALL] THE WORDS OF [THIS] LAW – Take it as what it literally implies.
פס׳: והיתה עמו 1וקרא בו כל ימי חייו – מיכן אמרו יוצא למלחמה והיא עמו. נכנס לישב בדין והיא אצלו. מיסב והיא כנגדו. כל ימי חייו. לרבות את הלילות.
למען ילמד ליראה – מלמד שתלמוד מביא לידי יראה.
את ה׳ אלהיו2מלמד שאין על גבו אלא ה׳ אלהיו.
לשמור את כל דברי התורה הזאת – שבתורה שוה מלך להדיוט. אבל לא לדבר אחר. כדתנן פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו סטרטיאות ואין ממחין בידו דרך המלך אין לה שיעור:
1. וקרא בו כל ימי חייו. בתוספתא דסנהדרין.
וקרא בו – דוקא המלך אבל אחר אסור לקרות בספר של המלך. והוא דין חדש לא הביאו הספרי. וכן הגי׳ בסנהדרין. גם הרמב״ם בהלכות מלכים לא הביאו ואולי הוא בכלל שכתב הרמב״ם שאין משתמשין בכלי תשמישו. ויוכלל ג״כ הס״ת בזה. וצ״ע:
2. מלמד שאין על גבו אלא ה׳ אלהיו. (הוריות ג׳) איזה נשיא זה מלך שנאמר מכל מצות ה׳ אלהיו שאין על גביו אלא ה׳ אלהיו אז דינו כמלך שמביא פר על המצות:
והיתה עמו – התורה.
וקרא בו – בספר.
ליראה – הוא בעצמו.
לשמור את כל דברי – כי הוא יתקן המעוותים בכוחו.
IT WILL BE WITH HIM. The Torah.
HE WILL READ IT. In the book.
He will personally FEAR; ... whereas OBSERVE ALL THE WORDS means that he will enforce observance upon others.
והיתה עמו – התורה הנזכרת, וקרא בו – בספר הנזכר.
ועל דרך האמת: והיתה עמו – התורה עצמה תהיה עמו, כדרך: וי״י נתן חכמה לשלמה (מלכים א ה׳:כ״ו), ואומר: וישב שלמה על כסא י״י למלך (דברי הימים א כ״ט:כ״ג).
V'HAY'THAH' (AND IT SHALL BE) WITH HIM ["it" refers to] the Torah1 as mentioned [in the preceding verse]. AND HE SHALL READ 'BO' (THEREIN) — "in the book"2 mentioned [in the preceding verse]. And by way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], 'v'hay'thah' (and it shall be) with him means that the Torah itself will be with him, similar to what is said, And the Eternal gave Solomon wisdom,⁠3 and it is further said, And Solomon sat on the throne of the Eternal as king.⁠4
1. Since the word v'hay'thah is feminine [literally: "and she will be"] it must refer to Torah which is also feminine.
2. The word bo ("in him"), being masculine, cannot refer to Torah which is feminine. It must refer to the masculine word, sefer (book), in the preceding verse. The verse reads: and he [the king] shall write him a copy of this 'Torah' in 'a book.'
3. I Kings 5:26.
4. I Chronicles 29:23. — Hence "he who prides himself in his heart over other people is a rebel against the Kingdom of Heaven, for he adorns himself in 'the robe of the Eternal,' as it is said, The Eternal reigneth, He is clothed in majesty" (Psalms 93:1) [Ramban in his Letter to his son on the Virtue of Humility, Hebrew Ethical Wills, JPS, Vol. I, pp. 94-99].
והיתה עמו – פי׳ התורה הנזכרת:
וקרא בו – פי׳ חוזר על הספר:
והיתה עמו, "It shall be with him, constantly;⁠" the subject is the Torah scroll just mentioned.⁠"
והיתה עמו – רוצה לומר: התורה תהיה עמו תמיד שהוא פנוי שיוכל להתעסק בה.
וקרא בו כל ימי חייו – רוצה לומר: בספר ההוא יקרא תמיד ואף על פי שקרא התורה פעמים רבות לא יפטר מה כי הכונה הוא לדבקו בדברי התורה בתכלית מה שאפשר כדי שילמד ליראה את השם יתעלה וישמור את כל דברי התורה והחקים אשר בה לעשותם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

(יט-כ) ואמר למען ילמד ליראה את י״י אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת וגו׳ לבלתי רום לבבו וגו׳ ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל וגו׳ זרזו בשיהיה כל עסקו תמיד בעמוד לפני העם בשמירת התורה ומצותיה ראשונה כענין הרועה העומד תמיד לפני הצאן לבלתי הרום מצבם וגם כדי שיהא זריז וזהיר במצות הנביא שיצוה אליו לפי שעה ולבלתי סור ממנה ימין ושמאל כי הוא הדבר המיוחד למלך מצד מה שהוא מלך ובו יאריך ימים על ממלכתו ולא באופן אחר והוא הדבר אשר חטא בו שאול ולזה לא נמשכה מלכותו כמו שנתבאר זה שם במלחמות עמלק שער מ״ב. והנה לפי שהיה הצורך ההכרחי למלך העמידה לפני הכהן הגדול לשאל לו במשפט האורים כמו שאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו וגו׳ (במדבר כ״ז:כ״א).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

למען ילמד ליראה – בחלק העיוני ממנה, המורה במופת את גודל והשגחת האל יתעלה, אשר בידיעת זה תתחייב המורא.
למען ילמד ליראה, in the philosophical, ethically instructive passages of the Torah acquainting us with the marvelous characteristics of God and His reluctance to interfere with man’s free choice. Such knowledge must lead one to revere God ever more.
וְקָרָא בוֹ: במסורת1 פ׳ שמות מונה זה עם ו׳ דסבירי׳ בה. [בו].
1. במסורת: מ״ג-ד שמ׳ ד יז.
כמשמעו. הוצרך לפרש זה כמשמעו, משום שפירש אחר כך ולבלתי סור מן המצוה, אפילו על מצוה קלה של נביא. אבל אי דברי תורה לאו כמשמעו, ה״א ולבלתי סור מן המצוה היינו כמשמעו, רצונו לומר דברי תורה ממש:
This follows the plain meaning. Rashi has to explain that this follows the plain meaning because afterwards he explains that "and he does not stray from the commandment" means "even an easily fulfilled directive by a prophet.⁠" However, if "all the words of this Torah" did not follow the plain meaning, you might have thought that "and he does not stray from the commandment" refers to the actual words of Torah.
והיתה עמו – נכנס. נכנסת עמו. יוצא. יוצאה עמו. יושב בדין. היא עמו וכו׳. וקרא בו כל ימי חייו. מקום שראוי לקרות בו וכו׳.
למען ילמד – זו תורה.
ליראה – זו יראה.
לשמר – זו שמירה שיחזור התורה.
לעשתם – שיעשה. מכאן שהתורה מביאה לידי יראה ויראה מביא׳ לידי שמירה ושמיר׳ מביא׳ לידי מעשה ולכך כתיב למען ילמד ליראה לשמר לעשתם שצריך שילמוד בתחלה כדי לבוא לידי מדות הללו.
והיתה עמו – אעפ״י שיש לו ס״ת בבית גנזיו כמו כל ישראל, הנה המשנה הזאת דהיינו ביאור התורה תהיה עמו תמיד, ויקרא בספר הזה שנלוה עמו הפירוש כל ימי חייו:
למען ילמד ליראה את ה׳ אלהיו – לפי שנפשו יקרה מאד, צריך ליראה את ה׳ יראה גדולה ועל כן אמר ה׳ אלהיו, כדרך מה שכתבתי (שמות ל״ב י״א), ואמר שמתוך משנה התורה הזאת ילמד סוד היראה כמו שהיא ראויה למדריגת נפשו, כי הנביאים וחכמי לב ימסרו לו סוד ה׳, וילמדוהו הדרכים היקרים שצריך הוא ללכת בהן, והיראה הזאת תביאהו לשמור את הענינים הנשגבים האלה בלבו ולהתנהג על פיהן, וזהו שהוסיף לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם:
והיתה עמו וקרא בו – הקריאה צריכה לספר לכן אמר בו לשון זכר, אמנם להיות עמו, שאין הספר העיקר בזה רק התורה, כי מה לו לנושא הספר בשאינו נותן דברי התורה אל לבו, לכן אמר והיתה לשון נקבה, שמוסב על התורה.
(יט-כ) את כל דברי התורה הזאת אינו כולל את מצוות התורה בלבד, שכן הן נזכרות במיוחד בלשון קצרה בביטוי הסמוך ״ואת החקים האלה״. אלא ״את כל דברי התורה הזאת״ מתייחס לכל התוכן ההיסטורי והמחכים של התורה: מלך ישראל ילמד מהתורה את מעמדה ההיסטורי ואת ייעודה של האומה, וכן את קשר היחיד לייעוד האומה. את כל אלה יבין בבהירות הולכת וגוברת, ויפעל באופן מתמיד לקיומם המלא.
ואת החקים האלה – כל מצוות התורה קרויות כאן ״חקים״, שכן הן עומדות נוכח פני המלך כהנהגות נתונות שאין אפשרות לשנותן, והן גם מגבילות את סמכויותיו ואת שרירות לבו האישית. אולם בפסוק כ, התורה בכללותה קרויה ״המצווה״, שכן הכתוב שם מתאר את יחסו של המלך לכל בני העם: אַל לו לראותם כנתיניו אלא כאחיו – ״לבלתי רום לבבו מאחיו״ – ועליו להשיב אל לבו את התורה בכללותה כ״מצווה״, ״המצווה אותו על משמרתו״ (עיין פירוש, בראשית ב, טז). אל עליון הפקיד אותו על משמרתו, והוא עבדו הראשון במעלה.
הוא ובניו בקרב ישראל – עיין פירוש, ויקרא טז, לב.
[לז] והיתה עמו – מוסב על התורה, וקרא בו, מוסב על הספר, שבמעמדות שא״א שיקרא בו בספר כמו בעת מלחמה ודין ואכילה בכ״ז יהיה הספר עמו, והתורה עצמה ר״ל עניניה לא ימושו מזכרונו שזה מרמז במ״ש והיתה בלשון נקבה על למודי התורה, ושיהיה גם הספר עמו מרמז במלת עמו, שהתורה ולמודיו הם בלבו לא עמו, ובעתות הפנאי וקרא בו בספר, וזה יהיה כל ימי חייו, ר״ל משך זמנו בתבל, וכבר בארתי בפ׳ ראה ע״פ למען תזכר את יום צאתך מא״מ כל ימי חייך איך ממלת כל ימי מבואר גם בלילות:
[לח] למען ילמד ליראה את ה׳ – מבואר שיראת ה׳ נסבבת מלמוד התורה שעל ידה יודע לו גדולתו של יוצר בראשית וטובו וחסדו והשגחתו עליו וישוה ה׳ לנגדו תמיד ועי״כ יירא מהמלך הגדול הצופה עליו תמיד ורואה במעשיו, וז״ש בסנהדרין (דף כב) אותה שנכנסת ויוצאת עמו עושה כמין קמיע ותולה בזרועו שנאמר שויתי ה׳ לנגדי תמיד, וזה מביא לידי יראה מה׳ העומד נגדו תמיד, וכמו שכתבתי בפ׳ עקב על פסוק מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה, ויראה זו מביא לידי שמירה שישמר מעבור על מל״ת מיראת ה׳, ומן השמירה בא לידי עשיה של מ״ע כמ״ש ליראה, לשמור, לעשותם, ומפרש מ״ש לבלתי רום לבבו מאחיו היינו שבעניני שמירת התורה לא ירום לבבו והוא שוה בזה ככל אחיו, ואין הבדל בזה בין המלך ויתר אחיו, ודוק מינה שרק בעניני שמירת חוקי התורה הוא שוה לאחיו אבל בענינים שהם מחוקי המלוכה ירום לבבו מאחיו שפורץ לו דרך וכו׳ וכן ביתר משפטי המלוכה שמשונים מדיני התורה, וזה שסיים לבלתי רום לבבו מאחיו ולא משל הקודם (כצ״ל) דהיינו בדברים שנאמר קודם לכן (מ״ש מכאן אמרו מלך פורץ וכו׳) אינו שוה לאחיו, וז״ש ולבלתי סור מן המצוה, ר״ל בזה לא ירום לבבו מאחיו שלא יסור מן המצוה ימין ושמאל בזה שוה לכל אדם, ובגי׳ הגר״א לבלתי סור מן המצוה אפי׳ מצוה קלה של נביא, ימין ושמאל אפי׳ אומר על ימין שהוא שמאל ושמאל ימין:
וקרא בו כל ימי חייו: כמשמעו כל שעה שאפשר, כדתנן בפרק ב׳ דסנהדרין (כא,ב)1. ומשום הכי לא דרשו חז״ל בזה המקרא כמו ביציאת מצרים דכתיב (לעיל טז,ג) ״כל ימי חייך״ לרבות2 וכו׳, דשם אינו אלא זכירה כרגע בכל יום3, מה שאין כן כאן כמשמעו – כל היום4.
ליראה את ה׳ אלהיו: דאע״ג שכל ישראל מצווים על זה5, מ״מ המלך מחוייב להשקיע דעתו יותר בזה, וכמו שכתבתי לעיל (י,יב) שעל ראשי ישראל כתיב ביחוד ״מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו׳⁠ ⁠⁠״, עיי״ש6.
לשמור את כל דברי התורה הזאת: זהו תורה שבכתב. ״ואת החוקים האלה״ זהו תורה שבע״פ7 ומדרשות התורה8, כדאיתא במסכת כריתות (יג,ב) ״את כל החוקים״ (ויקרא י,יא) – אלו המדרשות.
לעשותם: להעמידם על תקונם ע״י אחרים, כיד המלך להקים. וכדאיתא בירושלמי סוטה פ״ז (ירושלמי סוטה ז׳:ד׳) שאמר יאשיהו המלך – ׳עלי להקים׳. וזהו עשיה דידהו9, כמו שביארנו בספר ויקרא (ט,ו)10 ובכמה מקומות11, ולהלן (לב,מו).
1. יוצא למלחמה – מוציאה עמו, נכנס הוא – מכניסה עמו, יושב בדין – היא עמו, מיסב – היא כנגדו, שנאמר ״והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו״.
2. ׳לרבות את הלילות׳, ע״פ בן זומא (ברכות יב,ב). או ע״פ חכמים ׳להביא לימות המשיח׳. אך מעניינים הם דברי הספרי על-אתר: ״ימי חייו״ – הימים, ״כל ימי חייו״ הלילות.
3. לכן אפשר לפרש גם היום וגם הלילה.
4. במשמעות של ׳כל הזמן׳. והשוה לשון הרמב״ם הלכות ספר תורה (ז,ג): והשני יהיה עמו תמיד, לא יסור מעמו אלא בלילה בלבד וכשיכנס לבית המרחץ או לבית הכסא או לישן על מטתו. ובהלכות מלכים (ג,ה) כתב: אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה, שנאמר ״והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו״.
5. על יראת שמים.
6. יש בנותן טעם להביא את דברי הרמב״ם בהלכות מלכים (ג,ו): ... על הסרת לבו הקפידה התורה... שלבו הוא לב כל קהל ישראל, לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם, שנאמר ״כל ימי חייו״.
7. דהיינו הלכה למשה מסיני.
8. י״ג המידות ו-ל״ב המידות. (כך שיטת רבינו בכל מקום בביאור ״חוקים״,).
9. של החוקים.
10. על הפסוק ״ויאמר משה זה הדבר אשר ציוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳⁠ ⁠⁠״. וזה לשון רבינו (שם): משמעות ׳עשיה׳ גבי ׳דברים׳ הוא – תיקון הבנת המקרא והפרשה בדקדוק כל קוץ וקוץ לדרוש ולבאר, זה מיקרי ׳עשיה׳.
11. קדמת העמק (ח׳), בראשית (א,כה), ויקרא (יח,ה), ועוד.
והיתה עמו – פירשו רבותינו בסנהדרין כ״א:, שמצוה שספר התורה יהיה אצלו תמיד (״והיתה״, לשון נקבה, מתייחס אל ״התורה״).
ליראה את ה׳ אלהיו – בנוגע לביטוי ״ה׳ אלהיו״ אצל המלך, השוה פירושי לויקרא ד׳:כ״ב.
את כל דברי התורה הזאת – לפי המכילתא (מדרש תנאים עמוד 105 והלאה), הכוונה לכל מצוות התורה;
ואת החוקים האלה – הן המצוות המיוחדות למלך.
והיתה עמו וקרא בו – הא דכתיב בו ולא בה, משום דקאי על הספר כהראב״ע. ויראה דמרמז לנו דדברים שבכתב אסור לקרותן בע״פ, וזה בו בספר, דייקא ולא בעל פה. ויעוין תוספות ישנים יומא דף ע׳ והבן.
והיתה עמו – יוצא למלחמה מוציאה עמו, נכנס מכניסה עמו, יושב בדין היא עמו, מיסב היא כנגדו, שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו.⁠1 (סנהדרין כ״א:)
וקרא בו – מקום הראוי לקרות בו, לפיכך אינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבה״כ2. (שם שם)
כל ימי חייו – והלא דברים ק״ו, ומה מלך שעוסק בצרכי ישראל נאמר בו וקרא בו כל ימי חייו – ההדיוט לא כש״כ.⁠3 (ירושלמי סנהדרין פ״ב ה״ו)
כל ימי חייו – ימי חייו אלו הימים, כל ימי חייו – לרבות הלילות4 (ספרי).
למען ילמד ליראה – מלמד שהתלמוד מביא לידי יראה, יראה מביאה לידי שמירה, שמירה מביאה לידי מעשה.⁠5 (שם)
1. יש להעיר מה שאמר יושב בדין דהא קיי״ל מלך לא דן ולא דנין אותו [רק למלכי בית דוד, ע׳ סנהדרין י״ט א׳], וצ״ל דהכונה יושב בדין – בדיני ממשלה וחוקי מדינה וכדומה, והא דלא דן איירי בסנהדרין, או דמרמז למלכי בית דוד כמש״כ.
2. צ״ע דלא חשיב גם ולא לבית הקברות כדתניא בברכות י״ח א׳ לא יהלך אדם בביה״ק וס״ת בזרועו ויקרא, וצ״ל דכיון דקיי״ל בריש פירקין דאין המלך יוצא אחר הלוית המת, וא״כ לאיזה צורך ילך לביה״ק ולכן א״צ למתני זה כלל במלך, ולפי״ז יהי׳ מכאן ראי׳ למש״כ בכתבי האר״י [הובא במג״א ה׳ ת״ב סי׳ תקנ״ט ס״ק ט״ו] שאין לילך לביה״ק אלא לצורך הלוית המת, שהרי כפי המבואר לא זכר כאן במלך ענין היציאה לביה״ק משום דאינו מלוה את המת, ומשמע דזולת זה אין הולכין לשם, דאל״ה היה חשיב גם זה כמש״כ.

וע׳ ברמב״ם פ״ז ה״ג מס״ת שהמלך מסיר מאתו את הס״ת בלילה וכו׳ ובעת שהולך לישן, וצ״ע מש״כ בלילה דהא דרשינן כל ימי חייו לרבות הלילות. ואולי כונתו מ״ש בלילה – בשעת השינה ובעת שהולך לישון – גם ביום. ובאמת אין סברא לומר כי גם בעת שהוא ישן יהיה הספר עמו, הלא כל ימי חייו א״וקרא בו״ קאי. וע׳ בשע״ת סי׳ כ״א ס״ק ג׳ שהיה לו להביא דברי רמב״ם אלו ולא הביא.
3. ובבבלי מנתות צ״ט ב׳ ילפי זה מפ׳ דיהושע א׳ והגית בו יומם ולילה, ומטעם דרשות אלו כתבו תוס׳ בברכות י״א א׳ דלכן אין מברכין ברה״ת בכל פעם שיושב ללמוד כמו בסוכה שמברך בכל פעם שנכנס לישב בה, משום דלא מייאש מינה, אחרי דבכל עת חייב להגות בה, וע׳ באו״ח סי׳ מ״ז ס״י.
4. בעלמא הלשון ימים ממעט לילות כמו דדריש הרבה כאלה במגילה כ׳ ב׳, ורק הכא מדכתיב כל ימי חייו דמשמע כל המשך זמן החיים, והזמן הלא כולל ימים ולילות.
5. כך היא הנוסחא לפי גירסת הגר״א ז״ל, וע׳ בע״ז כ׳ ב׳ מענין זה.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזרארמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנומנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כ) לְבִלְתִּ֤י רוּם⁠־לְבָבוֹ֙ מֵֽאֶחָ֔יו וּלְבִלְתִּ֛י ס֥וּר מִן⁠־הַמִּצְוָ֖ה יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לְמַ֩עַן֩ יַאֲרִ֨יךְ יָמִ֧ים עַל⁠־מַמְלַכְתּ֛וֹ ה֥וּא וּבָנָ֖יו בְּקֶ֥רֶב יִשְׂרָאֵֽל׃
so that his heart not be arrogant above his brothers, and that he not turn aside from the commandment, to the right hand or to the left, so that he may prolong his days in his kingdom, he and his children, in the midst of Israel.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[פיסקא קסב]
לבלתי רום לבבו מאחיו – ולא משל הקדש.
ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל – שלא יסור מן המצוה ימין ושמאל.
למען יאריך ימים על ממלכתו – אם עושה הוא מה שכתוב בענין כדיי הוא שיאריך ימים על ממלכתו.
הוא ובניו – שאם מת בנו עומד תחתיו ואין לי אלא זה בלבד מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם תלמוד לומר הוא ובניו בקרב ישראל, כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו.
רבי חנניה בן גמליאל אומר הרי הוא אומר (מלכים א ג׳:י״ג) גם אשר לא שאלת נתתי לך גם עושר גם כבוד על מה שלא התניתי בתורה ליתן נתתי לך על מה שהתניתי ליתן איני נותן לך אלא אם כן עשית וכן הוא אומר (שם ג׳:י״ד) ואתה אם תלך בדרכי.
סליק פיסקא
[Piska 162]
"So that his heart not rise above his brothers": and not (not rise) above idolators.
"and so that he not turn aside from the mitzvah": even a "slight" mitzvah of a prophet. And thus is it written (I Samuel 13:13) "And Samuel said to Saul: You have acted foolishly. You have not kept the mitzvah, etc.⁠" "and so that he not turn aside from the mitzvah, right or left": even if he (seems to be) told that right is left and left is right.
"so that he prolong his days in his kingdom": If he does as is written here, he will be worthy of prolonging days in his kingdom.
"he and his sons": If he dies, his son succeeds him. This tells me only of a king. Whence do I derive (the same for) all of Israel's leaders? From "he and his sons in the midst of Israel" — All who are "in the midst of Israel" are succeeded by their sons.
R. Chanina b. Gamliel says: It is written (I Kings 3:13) "And also what you (Solomon) did not ask I have granted you — even riches and honor": I have granted you even what is not stipulated in the Torah. Shall I not then grant you what is written in the Torah (i.e., length of days, etc.) Only on condition that you observe the Torah, viz. (Ibid. 14) "If you (Solomon) walk in My ways to keep My statutes and My mitzvoth, as did your father David, then I shall prolong your days,⁠" and (Ibid. 9:4) "And as for you, if you walk before Me as your father David did, with wholeheartedness and uprightness, to do according to all that I have commanded you, to keep My statutes and My judgments, etc.⁠"
[End of Piska]
לבלתי רום לבבו מאחיו שלא יאמר ציצית באיסר הריני עושה כולה תכלת תפלין של רצועה הריני עושה כולה זהב לכך נאמר לבלתי רום לבבו מאחיו:
ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למה נאמר לפי שהוא אומר לבלתי רום לבבו מצות עשה מצוה בלא תעשה מנ׳ ת״ל ולבלתי סור מן המצוה:
למען יאריך ימים על ממ׳ הוא ובניו מגיד שהמלכות ירושה לבנים וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה והבן הגדול קודם לקטן ממנו:
או בניו יכול אפלו רשעים ת״ל הוא מה הוא כשר אף בניו כשרים:
וכשם שהמלכות ירושה לבנים כך כהונה גדולה ירושה לבנים שנ׳ (ויקרא ו׳:ט״ו) והכהן המשיח תחתיו והוא הדין לכל השררות וכל המנויין שבישראל שהן ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם:
או בניו יכול אפלו בזמן שאינו ממלא מקומו של אביו ת״ל (שם) תחתיו מבניו בזמן שהוא ממלא מקומו של אביו הוא קודם לכל אדם ואם אינו ממלא מקומו של אביו יבוא אחר וישמש תחתיו היה ממלא ביראה אע״פ שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו:
לא היה ממלא ביראה אע״פ שהוא ממלא בחכמה אין ממנין אותו למנוי מן המנוין שבישראל:
בקרב ישראל שיהא שלום בישראל מיכ׳ אמ׳ אין מושחין מלך בן מלך ומפני מה משחו את שלמה מפני מחלקתו של אדוניה ואת יואש מפני מחלקתה של עתליה ואת יהואחז מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים ואת יהוא בן נמשי מפני מחלקתו של יהורם בן אחאב:
בְּדִיל דְּלָא יִירַם לִבֵּיהּ מֵאֲחוֹהִי וּבְדִיל דְּלָא יִסְטֵי מִן תַּפְקֵידְתָּא לְיַמִּינָא וְלִשְׂמָאלָא בְּדִיל דְּיוֹרֵיךְ יוֹמִין עַל מַלְכוּתֵיהּ הוּא וּבְנוֹהִי בְּגוֹ יִשְׂרָאֵל.
that his heart may not be lifted up from his brethren, nor swerve from the precepts of the Lord to the right or to the left, and may prolong (his days) in his kingdom, he and his sons in the midst of Israel.
דלא יתקף ליבביהא מן אחוי ודלא יסטי מן מצוותה דאוריתה לא לימינה ולא לשמאלהב מן בגלל די יאריך יומין על מלכותיה הוא ובנוי בגו עמא בני ישראל.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתקף ליבביה״) גם נוסח חילופי: ״יתרברב ליביה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מצוותה דאוריתה לא לימינה ולא לשמאלה״) גם נוסח חילופי: ״פיקודייה לא לימין ולא לשמיל״.
מטול דלא יגיס ליביה יתיר מן אחוי ומטול דלא יסטי מן תפקדתא לימינא ולשמאלא מן בגלל דינגוד יומין על מלכותיה הוא ובנוי ביני ישראל.
that his heart may not be arrogant toward his brethren, nor decline from the precepts to the right or the left, and that his days may be prolonged over his kingdom, his and his sons' among Israel.
לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו – וְלֹא מִשֶּׁל הֶקְדֵּשׁ. וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאוֹל לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ. אִם עוֹשֶׂה מַה שֶּׁכָּתוּב בָּעִנְיָן כְּדַאי הוּא שֶׁיַּאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ. הוּא וּבָנָיו, שֶׁאִם הוּא מֵת בְּנוֹ עוֹמֵד תַּחְתָּיו. וְאֵין לִי אֶלָּא זֶה בִּלְבַד, וּמִנַּיִן לְכָל פַּרְנְסֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּנֵיהֶן עוֹמְדִין תַּחְתֵּיהֶן תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל״, כָּל שֶׁהוּא בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל בְּנוֹ עוֹמֵד תַּחְתָּיו. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (מלכים א ג׳:י״ג) ״וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד״, עַל מַה שֶּׁלֹּא הִתְנֵיתִי בַתּוֹרָה לִתֵּן נָתַתִּי לְךָ, עַל מַה שֶּׁהִתְנֵיתִי לִתֵּן לֹא נָתַתִּי לְךָ אֶלָּא אִם כֵּן עָשִׂיתָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (וְאַתָּה) הַאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי״ וְגוֹ׳.
לִאַלַּא יַרתַּפִעַ קַלבֻּהֻ עַלַי׳ אִכ׳וַתִהִ וַלִאַלַּא יַזֻולַ מִןַ אלשַּׁרִיעַתִ יֻמנַתַּ וַלַא יֻסרַתַּ לִכַּיְ תַּטֻולַ אִיאמַהֻ עַלַי׳ מַמלַכַּתִהִ הֻוַ וַבַּנֻוהֻ פִימַא בַּיְןַ בַּנִי יִסרַאאִיל
בכדי שלא יתגבה לבו על אחיו, ובכדי שלא יסור מן ההלכות לא לימין ולא-לשמאל, בכדי שיתארכו ימיו על ממלכתו, הוא ובניו בתוככי בני ישראל.
[לבלתי רום לבבו – כלפי קונו יותר משאר אחיו, אבל על אחיו ישתרר, ואם ילחצם הרי רום לבבו לקונו.]⁠א
לבלתי סור מן המצוה – אפילו מצוה קלה של נביא.
למען יאריך ימים וגו׳ – מכלל הין אתה שומע לאו. וכן מצינו בשאול שאמר לו שמואל: שבעת ימים תוחל עד בואי אליך (שמואל א י׳:ח׳) להעלות העולה, וכת׳: ויוחל שבעת ימים וגו׳ (שמואל א י״ג:ח׳), ולא שמר הבטחתו להמתין כל היום, ולא הספיק להעלות העולה עד שבא שמואל ואמר לו: נסכלת כי לא שמרת וגו׳ (שמואל א י״ג:י״ג), ועתה ממלכתך לא תקום (שמואל א י״ג:י״ד). הא למדת שבשביל מצוה קלה של נביא נענש.
בהוא ובניו – מגיד שאם בנו הגוןג הוא קודם לכל אדם.⁠ד
א. הביאור המוסגר הוא חלק של תוספת מרש״י המופיעה בכ״י לייפציג 1 עם החתימה ״ר׳ כ׳כ׳ רב׳ שמע׳, ורבו ר׳ש׳י׳⁠ ⁠⁠״ לאחר הביאור על י״ז:כ׳ ״הוא ובניו״ (שמופיע בכ״י לאחר הביאור על י״ז:י״ח ״משנה התורה״). הביאור לא מופיע בעדי נוסח אחרים.
ב. ד״ה ״הוא ובניו״ בי״ז:כ׳ מופיע בכ״י לייפציג 1 אחר ביאור ״משנה התורה״ בי״ז:י״ח, אך יש הערה בכ״י לייפציג 1 בסוף הביאורים לפסוק כ׳ שכאן מקומו של הביאור ״הוא ובניו״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13 נוסף כאן: ״למלכות״. המלה מופיעה בכ״י אוקספורד 34, אך הועבר עליה קולמוס.
ד. בכ״י לייפציג 1 מופיעות לאחר ד״ה ״הוא ובניו״ מספר תוספות של רש״י הקשורות לפסוקים בדברים י״ז:י׳-י״ב, דברים י״ז:י״ח, דברים י״ח:א׳, דברים י״ז:כ׳ שהובאו לעיל.
{See Hebrew text.}
ולבלתי סור מן המצוה AND THAT HE DEPART NOT FROM THE COMMANDMENT – not even from a less important command given to him by means of a prophet.
למען יאריך ימים TO THE END THAT HE MAY PROLONG HIS DAYS [IN HIS KINGDOM] – From the positive statement you may derive the negative (that if he does not fulfill the commandments his kingdom will not endure). And so, indeed, do we find in the case of Saul that Shemuel said to him, "Seven days shall you tarry, till I come to you" (Shemuel I 10:8) to offer burnt sacrifices, and it is written, "and he tarried seven days" (Shemuel I 13:8), but he did not keep his promise to wait the whole of the seventh day and had scarcely finished offering the burnt offering when Shemuel came (Shemuel I 10:10) and said to him "You have done foolishly; you have not kept [the commandment of Hashem your God, which He commanded you; for now would Hashem have established your kingdom upon Israel forever;] but now your kingdom shall not continue" (Shemuel I 10:13-14). Thus you learn that for the neglect of an unimportant command given by means of a prophet he was severely punished.
הוא ובניו [THAT HE MAY PROLONG HIS DAYS IN HIS KINGDOM] HE, AND HIS CHILDREN – This tells you that if his son is worthy of becoming king he has to be given preference to any other person (Horayot 11b).
פס׳: לבלתי רום לבבו מאחיו – זו מצות המלוכה. שאמר שמואל לישראל למען יאריך ימים על ממלכתו. אם עשה כהוגן כדי הוא להאריך ימים על ממלכתו.
הוא ובניו – שאם מת בנו עומד תחתיו.
בקרב כל ישראל – מיכן אמרו אין מושחין מלך בן מלך. ובמקום שיש מחלוקת מושחים מלך בן מלך כדרך שמשחו שלמה בן דוד מפני מחלוקתו של אדוניהו ואת יואש מפני עתליה. 1ואת יהואחז מפני (יהורם. זה אחז) שהיה גדול ממנו שתי שנים. מפני שהמלכות ירושה 2בזמן ששלום בישראל שנאמר בקרב ישראל. אבל אם יש שם מחלוקת טעון משיחה כמו שאמרנו. ומנין שפרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם שנאמר הוא ובניו בקרב ישראל כל שהוא בקרב ישראל בניו עומדין תחתיו:
1. ואת יהואחז מפני יהויקים שהיה גדול ממנו שתי שנים כצ״ל:
2. בזמן ששלום בישראל. היינו שאינו מחלוקת בדבר המלוכה:
לבלתי רום לבבו – אם היה חפשי מהמצות.
ולבלתי סור – כי אם לא ילמוד, לא ידע מה הוא. ושכרו: למען יאריך ימים.
THAT HE MAY NOT BE HAUGHTY. Which would occur, if he were above the law.
THAT HE MAY NOT TURN AWAY. For if he did not study, he would not know the law. His reward will be THAT HE MAY PROLONG HIS DAYS.
לבלתי רום לבבו מאחיו – זה טעם ל⁠{ו}⁠כסף וזהב לא ירבה לו (דברים י״ז:י״ז).
ולבלתי סור מן המצוה – זה טעם אספר תורה שיהא יוצא ונכנס עמו.
ורבותינו דרשו (בבלי סנהדרין כ״א:): את משנה התורה (דברים י״ז:י״ח) – שיהא לו שנים, אחת שיוצאה ונכנסת עמו, ואחת בבית גנזיו. ועוד קרי ליה: משנה, לפי שראוי הכתב להשתנות בימי עזרא, כדכתיב: {ו}⁠כתב הנשתוון כתוב ארמית (עזרא ד׳:ז׳). ולמען דבר זה יאריך ימים על ממלכתו – אם ישמרהו.
ובניו – כמו כן, והוא יזכה לבניו, כמו שעשה דוד לזרעו.
לבלתי רום לבבו מאחיו – SO THAT HIS HEART NOT BE ARROGANT ABOVE HIS BROTHERS – this is the reason for “He shall not greatly multiply for himself silver and gold” (Devarim 17:17).
ולבלתי סור מן המצוה – THAT HE NOT TURN ASIDE FROM THE COMMANDMENT – This is the reason for the Torah scroll, that it shall go out and enter with him.
And our Rabbis derived (Bavli Sanhedrin 21b:20): “a second (mishneh) Torah” (Devarim 17:18) – that he shall have two, one that goes out and in with him, and one that is in his treasury house. And additionally they called it: “a second (mishneh)” since the script was fitting to be changed in the days of Ezra, as it is written: “and the text of the letter was written in Aramaic [script]” (Ezra 4:7). ולמען AND FOR THE SAKE of this thing יאריך ימים על ממלכתו – HE WILL PROLONG HIS DAYS IN HIS KINGDOM – If he keeps it.
ובניו – AND HIS CHILDREN – Likewise, and he will provide merit for his children, like David did for his children.
לבלתי רום לבבו מאחיו – היינו טעמא לכסף וזהב לא ירבה לו (דברים י״ז:י״ז).⁠1
ולבלתי סור מן המצוה – היינו טעמא לוהיה עמו וקרא בו (דברים י״ז:י״ט).⁠2
למען יאריך ימים – לפי שהרבנות מקברת את בעליה צריך הוא לדבר שיאריך ימים, ומטעם זה אומרין יחי המלך בשעה שמעמידין מלך.
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור.
לבלתי רום לבבו מאחיו, "so as not to lift his heart above that of his brethren.⁠" This is the reason why the king must not amass material wealth mentioned in verse 17.
ולבלתי סור מן המצוה, "and in order not to turn aside from the commandment;⁠" this is the reason why the King must always have a Torah scroll with him from which he is to read daily.
למען יאריך ימים, "so that he may prolong his life;⁠" it is a well known fact that the burden of high office is bound to shorten the life of the people charged with it. In order to counteract this, the Torah provides the King with an antidote, i.e. regular daily Torah study. This is also why when the King is crowned, the crowd welcomes him with the shout: יחי המלך. "long life to the King!⁠" (Kings I 1,25)
לבלתי רום לבבו וגו׳ – זה הפסוק מתחיל בל׳ ומסיים בל׳ לומר כי המלכות נקנה בשלשים מעלות שהן הן המביאין לו רום לבב.
לבלתי רום לבבו הוא הטעם לכסף וזהב לא ירבה לו, כי כבר נתן טעם ללא ירבה לו סוסים ונשים ולכסף וזהב לא נתן, לכן מבאר עתה טעם גם לזה.
ולבלתי סור מן המצוה – הוא טעם נכון לספר תורה שיוצאת ונכנסת עמו, ג״ן.
לבלתי רום לבבו מאחיו – נרמז בכאן בתורה איסור הגאות, כי התורה תמנע את המלך מגאות ורוממות הלב, וכל שכן האחרים שאינן ראויים לכך. כי בראוי להתרומם ולהתגדל יזהירנו להיות לבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו, כי הגאוה מדה מגונה ונמאסת אצל האלהים אפילו במלך, כי לי״י הגדולה והרוממות ולו לבדו התהלה ובו יתהלל האדם, כענין המבואר על ידי הנביאים: תועבת י״י כל גבה לב (משלי ט״ז:ה׳), וכתיב: כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וגו׳ (ירמיהו ט׳:כ״ג).
THAT HIS HEART BE NOT LIFTED UP ABOVE HIS BRETHREN. Here in the Torah a prohibition against conceit is alluded to, for Scripture prohibited even the king from indulging in conceit and haughtiness of heart, surely other people who are not of such commendable excellence [or merit, are forbidden to be haughty]. Scripture has thus admonished him for whom it is proper to be haughty and majestic that his heart must be as humble as that of his brethren of lower status, because conceit is a reprehensible character-trait, and it is loathsome to G-d even in a king. To G-d alone is the greatness1 and exaltation,⁠2 and to Him alone is the praise, and in [the knowledge of] Him may man glory, as the matter is explained by King Solomon, Every man that is proud in heart is an abomination to the Eternal.⁠3 It is further written, But let him that glorieth glory in this, that he understandeth, and knoweth Me.⁠4
1. See ibid., (11).
2. See Nehemiah 9:5.
3. Proverbs 16:5.
4. Jeremiah 9:23.
למען יאריך ימים על ממלכתו – מכלל הן אתה שומע לאו. וכן מצינו בשאול על שעבר מצוה קלה שאמר לו הנביא (שמואל א י׳:ח׳) שבעת ימים תוחל עד באי אליך, אמר לו (שם י״ג) נסכלת לא שמרת וגו׳, ועתה ממלכתך לא תקום.
הוא ובניו – למדך הכתוב שהמלכות ירושה, ואין צריך למשוח מלך בן מלך כי אם הראשון בלבד, אבל אם נפלה מחלוקת בישראל ואינן מסכימים מי ימלוך, אותו שהכל מסכימים להמליכו צריך משיחה, זהו שאמר בקרב ישראל, ודרשו רז״ל בזמן ששלום על ישראל, כלומר השלום בישראל הוא שהמלכות ירושה ואינו צריך משיחה. ומה שמשחו שלמה והוא היה בן מלך כבר דרשו רז״ל מפני מחלוקתו של אדוניה בן חגית.
למען יאריך ימים על ממלכתו, "in order that he may enjoy a long reign, etc.⁠" The Torah, while emphasizing the positive, also implies the negative consequences if the king will fail to heed the Torah's instructions. The best example is the first king of Israel, Shaul, who on account of a relatively minor sin, lost his kingdom and dynasty. The prophet Samuel had told him to wait for seven days for his arrival. Shaul failed to do so, (during the last hours of the seventh day) and the prophet not only chided him but told him that on account of this insubordination (described as foolishness) his kingdom would not endure (Samuel I 10,8 and 13,13-14).
הוא ובניו, "he and his sons, etc.⁠" This verse teaches that the succession is by heredity and that there is no need to anoint the son of the previous king (Horiot 11). However if there should break out a quarrel involving the succession, the choice that the people agree on will require anointing. This is the meaning of the words בקרב ישראל, i.e. if there is no dispute and all agree who should ascend the throne after the death of the previous king — only then is anointing not required. The reason Solomon had to be anointed was precisely because there had been a quarrel about which of David's sons should rule after him (compare Horiot 11).
לבלתי רום לבבו – טעם אהא שהזכיר וכסף וזהב לא ירבה לו (דברים י״ז:י״ז).
ולבלתי סור מן המצוה זה טעם לס״ת שיוצא ונכנס עמו.
לבלתי רום לבבו מאחיו – זה נתינת טעם לכסף וזהב לא ירבה לו ולבלתי סור מן המצו׳ זו נתינת טעם לוכתב לו את משנה התורה הזאת לספר תורה התלוי בזרועו ויוצא ונכנס עמו ושמעתי כי אותו ס״ת התלוי בזרועו לא היה כתוב בו כי אם עשרת הדברים ולפי שיש מן אנכי עד לרעך תרי״ג אותיות כנגד תרי״ג מצות קרוי ס״ת.
לבלתי רום לבבו, "so that his heart not feel superior;⁠" this is the reason why the Torah does not wish that the king amass undue amounts of gold and silver.
ולבלתי סור מן המצוה, "and in order that he do not deviate from G–d's commandments;⁠" this is the reason why a king is commanded to write a Torah scroll personally; this scroll is to accompany him wherever he goes. I have heard an opinion that what was written in that "Torah scroll,⁠" are only the Ten Commandments. Seeing that the Ten Commandments total 613 letters, it is as if this scroll was equivalent to the entire five Books of Moses which contain a total of 613 commandments.
לבלתי רום לבבו מאחיו – זו נתינת טעם לכסף וזהב לא ירבה לו ולבלתי סור מן המצוה נתינת טעם לכתב לו משנה ספר התורה שתולה בזרועו ויוצא ונכנס עמו ושמעתי כי אותו ספר התורה לא היה כתוב בו רק עשרת הדברים ולפי שיש מאל״ף דאנכי עד אשר לרעך תרי״ג אותיות כנגד המצות קרוי ס״ת.
לבלתי רום לבבו – כאן רמז איסור הגאוה שמנע מהמלך רוממות הלב וכ״ש האחרים שאינם ראוים לכך כי הגאוה מדה מגונה ונמאסת אצל האלהים אפי׳ במלך כי לה׳ הגדולה ולו לבדו התהלה:
לבלתי רום לבבו, "so that his heart does not become haughty;⁠" here the Torah zeroes in on the negative virtue called pride, arrogance, haughtiness. By warning the King not to fall victim to such feelings, we commoners must surely learn that we are included in that warning, as we have far less to tempt us to display or harbour such feelings of superiority.
לבלתי רום לבבו מאחיו – הפ׳ מתחיל ומסיים בל׳ רמז שיצא מלכות מיהודה ששמו עולה ל׳ ול׳ מעלות במלכות ודוד בן ל׳ שנה במלכו ולכך אמר שירה שמתחלת בל׳ והוא למנצח לעבד ה׳ לדוד.
לבלתי רום לבבו מאחיו – מגיד שהגאוה מסירה המלכות ממנו ולזה השתדל השם יתעלה להסיר הגאוה ממנו במה שצוהו לשקוד על דברי התורה ושלא ירבה לו כסף וזהב מאד ובזה גם כן ישמור שלא יסור ממצות התורה ימין ושמאל כדי שיאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל וזה כי בשכר קיומו התורה יתמיד המלכות לו ולזרעו זמן ארוך ואמר הוא ובניו להגיד שהמלך כשזכה במלכות זכה בו לו ולבניו אם לא יגרום החטא שיסיר השם יתעלה המלכות מהם. וראוי שתדע שמאמרו שום תשים עליך יתבאר שהוא ראוי שיהיה באופן שיהיה עליך מלך רוצה לומר: שתשים בלבך שהוא מלך עליך ולזה ראוי שתירא ממנו ולא תעשה דבר שתסור אימתו מעליך ולא יעשה הוא זה גם כן כי ענין המלך לפי מה שיורה עליו הגדר הוא זה וראוי גם כן שיהיה ענינו ותוארו בצד שלא יעשוק ממנו האימה על האנשים והוא מבואר שכל האמור בפרשת מלך בספר שמואל מלך מותר לו ולזה הסכמנו לזכרו פה כדי שיהיו דיני מלך נכללים בזה המקום והנה מה שנזכר שם הוא שיש לו רשות לקחת מבני ישראל מעשר מהבהמות והזרעים והפרות שנאמר צאנכם יעשור ויש לו רשות לקחת בעל כרחם עבדיהם ושפחותיהם וחמוריהם לעשות מלאכתו שנאמר ועשה למלאכתו ויקח בני ישראל לחרוש חרישו ולקצור קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו ובנותיהם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות ובניהם לשים במרכבתו ולהיות פרשיו ולהיות רצים לפני מרכבתו ובחוריהם היפים יש לו לקחת לשמש לפניו ויש לו להטיל על העם מס או מכס שנאמר ואתם תהיו לו לעבדים ועניין העבדות הוא נתינת המס שנאמר יהיו לך למס ועבדוך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

ולבלתי סור מן המצוה אפילו מצוה קלה של נביא. דאלו במצוה חמורה של תורה הרי כבר אמור לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם:
למען יאריך ימים מכלל הין אתה שומע לאו. פי׳ מכאן למד שמואל הנביא שהעובר על מצות הנביא לא יאריך ימים על ממלכתו ואמר לשאול עד שעבר על מצותו שצוהו שבעת ימים תוחיל עד באי אליך להעלות עולה וכתיב ויחל שבעת ימים ולא שמר הבטחתו לשמור כל היו׳ ולא הספיק להעלות עולה עד שבא שמואל ואמר לו נסכלת ולא שמרת וגומר ועתה ממלכתך לא תקום וגומר וכן היה הא למדת שבשביל מצוה קלה של נביא נענש:
הוא ובניו מגיד שאם בנו הגון למלכות הוא קודם לכל אדם. בפ״ק דכריתו׳ ובהוריות שכיון שנמשח למלוכה זכה ע״י כך למלוכה הוא ובנו ובן בנו עד סוף כל הדורות ומה שמשחו שלמה מפני מחלוקת אדניה ויואש מפני עתליהו ויהואחז מפני יהויקים לסלק המחלוקת פי׳ הגון שיהא ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה היה ממלא ביראה אע״פ שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו וכל מי שאין בו יראת שמים אע״פ שחכמתו מרובה אין ממנין אותו כדכתב הרמב״ם ז״ל בפר׳ א׳ מהלכות מלכים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

ובזה תהיה יראתו על פניו לבלתי יחטא להשתרר ולהתגאות על עם ה׳. אחר שהם אחיו. וזהו לבלתי רום לבבו מאחיו. אחר שהם בני מלכים כמוהו כאומרו ברעה ויעבוד חנם:
ואולי רמז לבלתי רום לבבו מאחיו. בסבת רבוי הזהב שבו האדם מתגאה. וכן בסבת רבוי הסוסים. כי הסוסים מגביהים לבו של אדם ומשמחים אותו. ולכן נקרא סוס שהוא כמו שש. לפי שהם אותיות מתחלפות. כמו שפירשתי על לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. לפי שאמר למעלה נגילה ונשמחה בך ובתורתך. והוא סוד הדיבוק כאומרו כי בו ישמח לבנו. ולכן התחיל ישקני מנשיקות פיהו שהוא סוד הדיבוק. ואחר שאתם שמח בשמחת בית השואבה למי אמשילך או למי אדמך. לזה אמר לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי אחר שהסוס בטבעו שמח. ולכן כלל הזהב והסוס באומרו לבלתי רום לבבו מאחיו. ולבלתי סור מן המצוה אמר כנגד ולא ירבה לו נשים. לפי ששם אמר ולא יסור לבבו. ומה שאתה ירא שאם לא תרבה נשים שלא יהיו לך בנים ויפסק מלכותך. לזה אמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו. כי בזכות התורה יהיו לך בנים רבים לישב על כסאך. כי היא חברתך ואשת נעוריך והיא אילת אהבים ויעלת חן. כאומרם חן תורה בעיני לומדיה:
אפילו מצוה קלה וכו׳. דאם לא כן, הרי כבר כתיב (ראו פסוק יט) ״לשמור את כל דברי התורה ואת החקים לעשותם״ (כ״ה ברא״ם):
מכלל הן. דהא ״למען יאריך ימים״ – אכל מה שנכתב למעלה קאי, ולכך אין לפרש שאם יעשה כל האמור בענין הזה למעלה – יאריך ימים, ואם לאו – לא יאריך ולא יקצר, דזה אינו, דאם יעבור על כל האמור בענין, שירום לבבו ולא ישמור כל התורה כולה, איך סלקא דעתך דלא יקצר, אלא על כרחך האי ״למען יאריך ימים״ ׳מכלל הן אתה שומע לאו׳. ועוד, רש״י פירש בפרשת יתרו אצל ״למען יאריכון ימיך״ (שמות כ, יב), שדברי תורה נוטריקון, נדרשים מכלל הן אתה שומע לאו, כדאיתא התם:
שאם בנו הגון וכו׳. דאם לא כן, ״ובניו״ למה לי. וכן דרשו בפרק קמא (דברכות) [דכריתות] (ה ע״ב) ובהוריות (יא ע״ב):
ימין וּשְמֹאול: עיין מ״ש1 בפ׳ חקת על פסוק לא נטה ימין ושמאול.⁠א [וּשְׂמֹאול].
בְּקֶרֶב: הבי״ת דגושה. [בְּקֶרֶב].
1. מ״ש: מ״ש במ׳ כ יז (׳ושמאול׳; במשפט האחרון שם נורצי מתייחס לפסוקנו וקובע ׳ובכולהו ספרי דאתו לידן מל׳⁠ ⁠׳).
א. נורצי טעה כאן וכתב, פעמיים (בדיבור המתחיל ובגוף ההערה), ׳ושמואל׳ תחת ׳ושמאול׳.
מכלל הן אתה שומע לאו כו׳. כלומר, מכאן למד שמואל הנביא שהעובר על מצות הנביא לא יאריך ימים על ממלכתו, ואמר לשאול נסכלת לא שמרת וגו׳:
Implicit in the positive is the negative, etc. Meaning, that it is from here that Shmuel the prophet learned that one who contravenes the directive of a prophet, the days of his reign will not endure for long. And [therefore] he said to Shaul, "You have been foolish! You have not kept, etc.⁠"
לבלתי רום לבבו – פירוש על דרך אומרם ז״ל (משנה אבות ו׳:א׳) ומלבשתו ענוה ויראה, והוא אומרו כי באמצעות קריאת התורה לא ירום לבבו וגו׳, וכנגד היראה אמר לפני זה למען ילמד ליראה.
לבלתי רום לבבו, "so that his heart does not become arrogant, etc.⁠" This may be understood as analogous to Avot 6,1 ומלבשתו ענוה ויראה, "and it clothes him in meekness and the fear of God.⁠" [The subject is a person who studies Torah with a pure purpose. Ed.] The Torah means that studying Torah as the king is bidden to do daily will ensure that he does not become haughty. Concerning the king developing fear of the Lord, the Torah had already written in verse 19: "in order that he will learn to fear the Lord his God.⁠"
לבלתי רום לבבו מאחיו – שלא ינהג בגאוה. מאחיו. מאחיו ולא מנכרי שעל גוים מותר לנהוג בגאוה.
ולבלתי סור מן המצוה – אפילו על דבר קל של נביא.
ימין ושמאול – אפי׳ אומ׳ על ימין שהוא שמאל כמו בשאול.
למען יאריך ימים על ממלכתו וגו׳ – וכן הוא אומר בשלמה גם עושר גם כבוד וגו׳ אם תלך בדרכי וגו׳. והארכתי את ימיך. שעשירות וכבוד אתן לך בלי תנאי אבל אריכת ימים כבר כתבתי ולבלתי סור מן המצוה.
הוא ובניו – מלמד שבניו קודמין למלכות מכל ישראל אם ממלא מקומו מנין לכל נשיאות והתמנות שבנו קודם ת״ל בקרב ישראל מה שבקרב כו׳ בנו קודם. והנה ג׳ ראשי מדות הם שמוציאין את האדם מן העולם גאוה תאוה וחמדה וכנגד זה נצטוה מלך ג׳ מצות אלו לא ירבה סוסים הוא גאוה לא ירבה נשים הוא תאוה וכסף וזהב הוא חמדה וכן מבואר בזוהר כי גאה גאה. שגאה על גוותנים. סוס ורכבו. שרוכבו מתגאה במה שרוכב על הסוס.
לבלתי רום לבבו מאחיו – מלשון לבלתי נראה שהוא כתולדה היוצאת מן המאמר הראשון, ואיך מקריאתו בתורה ילמד להתרחק מן הגאוה, ולא מצינו בתורה מצוה מפורשת לאסור הגאוה, אולם כפי מה שפירשנו במלת משנה נכון מאוד, כי בין שאר הדברים היקרים שילמד מן הכהנים, יודיעוהו ג״כ מעלת הענוה שהיא מדה נפלאה בנפש, ובה נשתלם מרע״ה יותר מכל האדם, ועל ידה זכה להיות ראש הנביאים שלא קם נביא כמהו, כמו שאמרו קדמונינו ענוה מביאה לידי רוח הקודש, וכן אמר שלמה ולפני כבוד ענוה, ומלת כבוד על רוח הקודש, כן המלך יזכה לכתר הענוה שהיא יסוד לרוח אלהים שצלחה על המלכים. והנה אילו אמר הכתוב לבלתי רום לבבו סתם, היה פירושו שלא יתגאה בכבודו ובעשרו, עכשיו שהוסיף מלת מאחיו, למדנו שמצוהו על הענוה, כי לא די שלא יתגאה ולא יגביה ערכו יותר ממה שהוא באמת, אבל נוסף על זה יקטין ערכו ממה שהוא, ואעפ״י שהוא מלך ובו בחר ה׳ מכל העם, בכל זאת יהיה לבו שוה ברום עם לב הקטן שבישראל, וזהו מאחיו, שבכללם גם דלת עם הארץ, וזוהי באמת מדת הענוה הגדולה:
ולבלתי סור מן המצוה – כבר הזהירו למעלה לשמור את כל דברי התורה וכו׳, ומה טעם לכפול עתה, אלא מאמר זה כולל דרכים אחרים שבהן ילך המלך, וזה שאם יצוהו הנביא דבר גבורה בשם ה׳, לא יסור ימין ושמאל מאשר צוהו ה׳, ולעומת מה שהזהירו למעלה על הענוה אמר כאן, שאם יצוהו הנביא ענין גדול, כגון להשבית זדון ורשעה, ללחום מלחמות וכיוצא, אז לא יתנהג בענוה לאמר, מה אני יותר מכל אחי שאעשה זאת, אלא יגבה לבו בדרכי ה׳, לא יירא ולא יחת, וילבש גאוה וגאון באורח משפט, כדרך ויגבה ה׳ צבאות במשפט (ישעיה ה׳ ט״ז):
לבלתי רום – לא אמר יתגאה, כי הגאוה היא תועבת ה׳ כמ״ש תועבת ה׳ כל גבה לב, ואפילו הקטן שבישראל אסור לו להתגאות, אבל מן הענוה המשובחת הכתוב מדבר כי אחיו כולל כל ישראל כורמים ויוגבים ודלת עם הארץ, שלא יהיה לבבו רם מהם, אלא יחשוב כל אחד כמהו לחמול עליו ולהטיב עמו; וכן יזכה לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, ואין זה על מצות התורה שכבר הוזכר במקרא הקודם, אלא מצות הנביא שיצוהו בשם ה׳ לעשות דבר גבורה להשבית כל זדון ורשעה. וזהו מה שכתבו ז״ל בספרי מאחיו ולא משל הקדש, הכוונה שלא ציותה התורה לבלתי רום לבבו רק מאחיו שלא יבוזו בעיניו, שיחוס ויחמול עליהן, אבל בשל הקדש הם מצות ה׳ לא יהיה עניו אלא גבה לב, שהרשעים והזדים יהיו שפלים בעיניו כרמש האדמה לא יירא ויגבה לבו בדרכי ה׳ אשר יצוהו להדוך רשעים תחתם. והרב בזית רענן פי׳ שלא יקח משל הקדש ולא ייחת מהם להתנאות ולהתגדל בו, וזה לא יתכן כי חלילה שימעול בהקדש, ואם לא ירום לבבו מאחיו קל וחומר שלא יקח מקדשי ה׳ להתגדל בו (רנ״ו).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[לט] למען יאריך ימים על ממלכתו – מ״ש אם עושה הוא וכו׳ כדאי, התבאר (בסי׳ לד) בדיוק שם ממלכה, וממ״ש הוא ובניו מבואר שהמלכות ירושה, ומ״ש בקרב ישראל, ר״ל שכן המנהג בישראל לכל השררות שהם ירושה, ועי׳ בהוריות (דף יא), ועמ״ש למען יאריך ימים שהוא תנאי שלא יזכה לארך ימים רק אם יעשה כן כמו שנזכר בענין, מביא שלכן נתן ה׳ לשלמה עושר וכבוד בלי תנאי, ועל הארכת ימים התנה עמו תנאי אם ישמור את התורה, כי אחר שהתנה בתורה תנאי זה לא יכול להבטיח לו ארך ימים רק על תנאי, משא״כ עושר וכבוד שלא התנה עליהם בתורה נתן לו בלי תנאי:
לבלתי רום לבבו: עוד תפעל קריאת התורה תמיד, לשמרהו מרום הלב1.
ולבלתי סור מן המצוה: כפירוש רש״י מצות הנביא בזמנו2, וזה שייך להרמת הלב3. דבאמת מלך גדול מנביא, כדתנן שלהי מסכת הוריות (הוריות י״ג.), אבל מ״מ יש לו לדעת בלב4 דגדולה מעלת הנביא בדבר ה׳ ממנו.
למען יאריך ימים וגו׳: עוד תהיה קריאת התורה מועילה5 שבשביל זה יאריך ימים וגו׳6.
{יאריך ימים: ויש לפרש דקאי ביחוד על הא דסמיך ליה ״ולבלתי סור מן המצוה וגו׳⁠ ⁠⁠״, דהסרת לב מן מצות הנביא בזמנו, גורם ביטול מלכותו, כמו שאירע לשאול המלך7}.
1. לא כדעת החזקוני: ״לבלתי רום לבבו מאחיו״ – היינו טעמא ל״כסף וזהב לא ירבה לו״. וכך משמע ברמב״ם, הבאנו הערה 182.
2. כלומר, חייב לקיים כל מה שנביא מצוהו כ׳הוראת שעה׳, מה שאינו קשור לקיום התורה.
3. אי שמיעה בקול הנביא נובעת מגבהות הלב של המלך. א״כ ״ולבלתי סור מן המצוה״ הוא תוצאה של ״לבלתי רום לבבו״, ואינם שתי תוצאות של עניינים שונים, ודלא כהחזקוני, עיי״ש.
4. וזהו ״לבלתי רום לבבו״.
5. א״כ קריאה בתורה תועיל לו לשלשה דברים: יראת ה׳, שמירה מרום הלב, הארכת ימי ממלכתו.
6. לא כפי שמשתמע מרש״י ש-״למען יאריך ימים״ הוא תוצאה של ״לבלתי סור מן המצוה״, שאם לא יסור ממצות הנביא יזכה להאריך ימים על ממלכתו.
7. כך פירש רש״י להדיא, וצ״ע.
לבלתי רום לבבו – אפשר לפרש שמשפט זה מתייחס אף לאזהרות שבפסוקים הקודמים (פסוקים כ״ו-כ״ז). לפירוש המכילתא (מדרש תנאים עמוד 106), הוא מתייחס אל הפסוק הקודם הסמוך, כלומר אף בקיום המצוות לא ירום לבב המלך על אחיו. אפשר לפרש גם, שהכתוב מזהיר את המלך שלא יעלה על דעתו שיש מן המצוות שלא נאמרו אלא בשביל ההמון ואילו המלך רשאי לעבור עליהם ח״ו, אלא גם המלך צריך להזהר שלא יסור מן המצוה ימין ושמאל.
מן המצוה – השוה רש״י, שביטוי זה כולל אף מצוה קלה של נביא.
הוא ובניו – מסתמא בנו יורשו; השוה רש״י.
לבלתי רום לבבו מאחיו – בספרי ולא משל הקדש. ותמוה. ונראה לישב קצת, דבמצוה דסוסים ונשים כתיב טעמא, אך בלא ירבה כסף וזהב לא נאמר טעמא, ונראה פשוט, דהפסוק לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל קאי לפרש הטעמים על שני הדברים שאסר למלך להרבות כסף וזהב, ולכתוב לו את משנה וכו׳ וע״ז אמר לבלתי רום לבבו, דמש״ה לא ירבה לו כסף וזהב, ולבלתי סור מן המצוה, מש״ה וכתב לו וכו׳, וכן תמצא ביהונתן על קרא דלא ירבה כסף נקיט טעמא דלא ירום לבבו, ודריש הספרי הך מאחיו כמו משל אחיו, פירוש מהונם ומכבודם, כמו דדרשו על קרא דהכהן הגדול מאחיו, יעוי״ש, וע״ז אמר ולא משל הקדש פירוש שלצורך הקדש יכול להרבות כסף, שבזה לא ירום לבבו, וכן מצאנו בדוד ואני בעניי הכינותי כסף וזהב כו׳, וכן כתב הרמב״ם שלהכין כלי כסף וזהב שירבה לאוצרות בית ה׳ מצוה ועיין ירושלמי פאה ריש פרק ה׳, שהי׳ דוד מקדיש ראשון ראשון שלא יעבוד על לא ירבה.
למען יאריך ימים – תניא, אין מושחין כהנים מלכים, מאי טעמא, א״ר חייא בר אבא, על שם למען יאריך ימים על ממלכתו, מה כתיב בתריה לא יהיה לכהנים הלוים חלק ונחלה וגו׳.⁠1 (ירושלמי סוטה פ״ח ה״ג)
הוא ובניו וגו׳ – הוא ובניו – מלמד שירושה היא להם, לפיכך אין מושחין מלך בן מלך, והני מילי בזמן דליכא מחלוקת אבל בזמן דאיכא מחלוקת מושחין, דאמר קרא בקרב ישראל בזמן ששלום בישראל2. (הוריות י״א:)
הוא ובניו וגו׳ – ללמד שאם מת – עומד בנו תחתיו, ואין לי אלא מלך, מניין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם, ת״ל הוא ובניו בקרב ישראל, כל שהם בקרב ישראל בנו עומד תחתיו3 (ספרי).
1. הנה לכתחלה אין ממנין לעולם מלך בישראל אלא מזרע בית דוד, שכן נאמר בו (שמואל א ז׳) כסאך יהיה נכון עד עולם, ורק כשאין לשעתו מלך ראוי מזרע בית דוד או לסיבה אחרת מענין משאר שבטים. ונ״מ בין מלכי בית דוד למלכי ישראל, שמלכי בית דוד זוכים המלוכה להם ולבניהם עד סוף הדורות כמש״כ, ומלכי ישראל תפסק המלכות מבית כל אחד אם אין לו בן יורש, ולאות על דבר זה אין מושחין לשם מלכות בשמן המשחה רק מלכי בית דוד, וזהו שאמר אין מושחין כהנים מלכים, ולאו דוקא כהנים לבד, אלא גם משאר השבעים לבד משבט יהודה שממנו תוצאות לבית דוד, כנודע, ונקיט כהנים לרבותא אעפ״י שהן בעצמן ראויים למשיחה, ומסמיך זה על לשון פסוק זה ודסמיך לי׳ לא יהי׳ לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, ומדכתיב זה סמוך לפרשת המלך דריש שלא יהיה להם כל חלק ונחלה במלכות נצחית, ואחד מן החכמים מסמיך זה על לשון הפ׳ לא יסור שבט מיהודה (פ׳ ויחי) כמבואר לפנינו שם, והענין מבואר. ואמנם אין דרשה זו אלא אסמכתית ולרמז בעלמא, שהרי התורה נכתבה קודם מלכות בית דוד, ורק על פי ההבטחה דלא יסור שבע מיהודה נרמז הדבר מראש.
2. ואז קרינן ביה הוא ובניו בקרב ישראל אף בלא משיחה. ומה שאינו מביא ראי׳ מפורשת דבמחלוקת צריך למשוח מהא שמשחו את שלמה אף שהי׳ בן מלך ורק מפני המחלוקת כנודע, הוא משום דרוצה למצוא סמך בתורה בענינו.

והנה אינו מבואר אם יש למלך רשות להנחיל ירושת מלכותו לבן בין הבנים ולבן קטן כמו בכל ירושה, אך הנה מצינו בדוד המלך שהנחיל מלכותו לשלמה אף שהיו אחים בכורים לו.
3. ובתוספתא שקלים פ״ב איתא בענין זה כל הקודם בנחלה קודם בשררה ובלבד שינהוג במנהג אבותיו. וע׳ ברמב״ם פ״ד ה״כ מכלי המקדש, ובארנו מענין דרשא זו בפ׳ תצוה כ״ע ל׳ ובריש פרשה במדבר בפסוק ובנים לא היו להם (ג׳ ד׳) יעו״ש. ויוצא מכלל זה רק כהן משוח מלחמה שאינו מנחיל משרתו לבנו, ובפרשה תצוה שם נתנו טעם לדבר, יעו״ש.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144