Devarim 11 – דברים יא‏ – Mikraot Gedolot

[פיסקא מ]

ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה – וכי אותה בלבד הוא דורש והלא כל הארצות הוא דורש שנאמר (איוב ל״ח:כ״ו) להמטיר על ארץ לא איש, (שם ל״ח:כ״ז) להשביע שואה ומשואה, ומה תלמוד לומר ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה, כביכול אין דורש אלא אותה ובשביל דרישה שדורשה, דורש כל הארצות עמה.

כיוצא בו אתה אומר (תהלים קכ״א:ד׳) הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, וכי ישראל בלבד הוא שומר והלא הוא שומר את הכל שנאמר (איוב י״ב:י׳) אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, ומה תלמוד לומר שומר ישראל, כביכול שאינו שומר אלא ישראל ובשביל שמירה ששומרם, שומר את הכל עמהם.

כיוצא בו אתה אומר (מלכים א ט׳:ג׳) והיו עיני ולבי שם כל הימים, והלא כבר נאמר (זכריה ד׳:י׳) עיני ה׳ המה משוטטים בכל הארץ, ואומר (משלי ט״ו:ג׳) בכל מקום עיני ה׳ צופות רעים וטובים, ומה תלמוד לומר והיו עיני ולבי שם כל הימים, כביכול אין עיני ולבי אלא שם.

כיוצא בו אתה אומר (תהלים כ״ט:ח׳) קול ה׳ יחיל מדבר, יחיל ה׳ מדבר קדש, מה תלמוד לומר, זה ביותר.

דורש אותה – נתנה לדרישה להפריש ממנה חלה תרומה ומעשרות או אף שאר ארצות נתנו לדרישה תלמוד לומר אותה, אותה נתנה לדרישה ולא שאר ארצות נתנו לדרישה.

דבר אחר: דורש אותה – מגיד שנתנה בשכר דרישה שנאמר (דברים י״א:י״ט) ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, וגו׳ (שם י״א:כ״א) למען ירבו ימיכם וימי בניכם, ואומר (תהלים ק״ה:מ״ד-מ״ה) ויתן להם ארצות גוים וגו׳, בעבור ישמרו חקיו וגו׳.

תמיד עיני ה׳ אלהיך בה – כתוב אחד אומר תמיד עיני ה׳ אלהיך בה, וכתוב אחד אומר (שם ק״ד:ל״ב) המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, כשישראל עושים רצונו של מקום תמיד עיני ה׳ אלהיך בה ואינם ניזוקים, וכשאין ישראל עושים רצונו של מקום המביט לארץ ותרעד. לענין טובה הוא אומר תמיד עיני ה׳ אלהיך בה, לענין רעה הוא אומר המביט לארץ ותרעד, לענין טובה כיצד, היו רשעים בראש השנה ונגזרו עליהם גשמים מועטים וחזרו בהם, להוסיף עליהם אי איפשר אלא תמיד עיני ה׳ אלהיך בה, מורידם בזמנם ומשלח בהם את הברכה ומורידם על הארץ כשהיא צריכה להם, לענין רעה כיצד, הרי שהיו צדיקים בראש השנה ונגזרו עליהם גשמים מרובים וחזרו בהם, לפחות מהם אי איפשר אלא המביט לארץ ותרעד, מורידם שלא בזמנם ושולח בהם את המארה ומורידם על הארץ שאינה צריכה להם לימים ולמדברות שנאמר (איוב כ״ד:י״ט) ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו, מעשים שעשיתם עמדי בימות החמה שלא הפרשתם תרומה ומעשרות מנעו מכם את הגשמים.

מראשית השנה ועד אחרית שנה – מגיד שמראשית השנה נגזרו עליה כמה גשמים כמה טללים, כמה חמה תזרח עליה, כמה רוחות נושבות עליה.

דבר אחר: מראשית השנה – אני אברך אתכם במשא ומתן, בבנין ובנטיעה, באירוסים ובנשואים ובכל מה שאתם שולחים בו את ידיכם אני אברך אתכם.

דבר אחר: מראשית השנה ועד אחרית שנה – וכי יש פירות בשדה מתחלת השנה ועד סופה אלא הם ברשותי ליתן בהם ברכה בבית, כשם שאני נותן בהם ברכה בשדה, שנאמר (דברים כ״ח:ח׳) יצו ה׳ אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידיך, ואומר (חגי ב׳:י״ט) העוד הזרע במגורה ועד הגפן והתאנה והרמון ועץ הזית לא נשא מן היום הזה אברך, מנין אף באוצר שנאמר (דברים כ״ח:ג׳) ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה, מנין אף בעיסה שנאמר (שם כ״ח:ה׳) ברוך טנאך ומשארתך, מנין אף בכניסה וביציאה שנאמר (שם כ״ח:ו׳) ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך, מנין אף באכילה ובשביעה תלמוד לומר (שם ח׳:י׳) ואכלת ושבעת וברכת, מנין אף כשירדו לתוך מעיך תלמוד לומר (שמות כ״ג:כ״ה) והסירותי מחלה מקרבך, הם ברשותי ליתן בהם ברכה בבית, כשם שאני נותן בהם ברכה בשדה לא כינה ורקבובית בפירות ולא יין מחמיץ ולא שמן מבאיש ואכלתם ולא תשבעו, מנין לכשירדו לתוך מעיים תלמוד לומר (מיכה ו׳:י״ד) וישחך בקרבך, הם ברשותי ליתן בהם מארה בבית כשם שאני נותן בהם מארה בשדה, כינה ורקבובית בפירות ויין מחמיץ ושמן מבאיש.

או לפי שמדת טובה מרובה ממדת פורענות יכול לא יהו ברשותי ליתן בהם מארה בבית כשם שאני נותן בהם מארה בשדה תלמוד לומר (חגי א׳:ט׳) והבאתם הבית ונפחתי בו, ואומר (דברים כ״ח:כ׳) ישלח ה׳ בך את המארה את המהומה ואת המגערת, מנין אף באוצר תלמוד לומר (שם כ״ח:ט״ז) ארור אתה בעיר וגו׳, מנין אף בעיסה תלמוד לומר (שם כ״ח:י״ז) ארור טנאך ומשארתך, מנין אף בכניסה וביציאה תלמוד לומר (שם כ״ח:י״ט) ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך, מנין אף באכילה ובשביעה תלמוד לומר (ויקרא כ״ו:כ״ו) ואכלתם ולא תשבעו. מנין לכשירדו לתוך מעיים תלמוד לומר וישחך בקרבך (מיכה ו׳:י״ד), הם ברשותי ליתן בהם מארה בבית כשם שאני נותן בהם מארה בשדה, כינה ורקבובית בפירות ויין מחמיץ ושמן מבאיש.

רבי שמעון בן יוחי אומר, משל למלך בשר ודם שהיו לו בנים ועבדים הרבה והיו נזונים ומתפרנסים מתחת ידו ומפתחות של אוצר בידו, כשהם עושים רצונו הוא פותח את האוצר והם אוכלים ושבעים, וכשאין עושים רצונו הוא נועל את האוצר והם מתים ברעב. כך ישראל כשעושים רצונו של מקום (דברים כ״ח:י״ב) יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב את השמים, וכשאינם עושים רצונו מה הוא אומר (שם י״א:י״ז) וחרה אף ה׳ בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר.

רבי שמעון בן יוחי אומר, ככר ומקל ירדו כרוכים מן השמים, אמר להם, אם עשיתם את התורה הרי ככר לאכל ואם לאו הרי מקל ללקות בו, היכן פירושו של דבר (ישעיהו א׳:י״ט) אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו כי פי ה׳ דבר.

רבי אלעזר המודעי אומר, ספר וסייף ירדו כרוכים מן השמים, אמר להם, אם עשיתם את התורה הכתובה בזה, הרי אתם ניצולים מזה, ואם לאו הרי אתם לוקים בו. היכן פירושו של דבר (בראשית ג׳:כ״ד) ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים.

סליק פיסקא

[Piska 40]

"A land which the Lord your G-d inquires after": Rebbi says: Does He inquire after it (Eretz Yisrael) alone? Does He not inquire after all the lands, viz. (Job 38:26) (He makes it) "rain upon a land without a man, a desert in which there is no person.⁠" What is the intent, then, of "a land which the Lord your G-d inquires after"? — It is as if He inquires only after it. Because He inquires after it, He inquires after all the other lands along with it.

Similarly, (Psalms 121:4) "Behold, He neither slumbers or sleeps, the Watcher of Israel.⁠" Is it Israel alone that He watches? Does He not watch over all? As it is written (Job 12:10) "In His hand is the soul of every living thing and the spirit of all the flesh of man.⁠" What is the intent, then, of "the Watcher of Israel"? — It is as if He watches only over Israel. And because of that watching, He watches over all along with them.

Similarly, (I Kings 9:3) "And My eyes and My heart shall be there (in the Temple) all of the days.⁠" Now are they there alone? Is it not written (Zechariah 4:10) "They are the eyes of the Lord, which range over all the world,⁠" and (Proverbs 15:3) "In every place, the eyes of the Lord look upon the evil and the good.⁠" What, then, is the intent of "And My eyes and My heart shall be there all of the days"? — It is as if they are only there. And because they are there, they are everywhere.

Similarly, (Psalms 29:8) "The voice of the Lord frights the desert; the Lord frights the desert of Kadesh.⁠" Now is it not already written "the voice of the Lord frights the desert"? (Why, then, is it written, etc.)

"a land which the Lord your G-d inquires after": It is subject to inquiry for the separation of challah, terumoth, and tithes. I might think that the other lands are also subject to inquiry; it is, therefore, written "inquires after it"; it is subject to inquiry and not the other lands.

Variantly: Scripture hereby tells us that it is inquired after in reward for inquiry (the "inquiring" [i.e., the learning of the Torah by Israel]), as it is written (Ibid. 19) "And you shall teach them (words of Torah) to speak in them,⁠" followed by (21) "So that your days be prolonged and the days of your children (in the land, etc.⁠"). And it is written (Psalms 105:44-45) "And He gave them the lands of the nations and caused them to inherit the toil of the peoples. So that they keep His statues and heed His laws.⁠"

"Always the eyes of the Lord your G-d are in it (from the beginning of the year to the end of the year,⁠" i.e., for good), and elsewhere it is written (Psalms 104:32) "He looks to the earth and it trembles; He touches the mountains and they smoke.⁠" How are these verses to be reconciled? When Israel does the Lord's will — "Always the eyes of the Lord your G-d are in it,⁠" and they are not harmed. When Israel do not do the Lord's will — "He looks to the earth and it trembles; He touches the mountains and they smoke.⁠" Variantly: "Always the eyes of the Lord your G-d are in it": sometimes for good; sometimes for ill. How so for good? If Israel were wicked on Rosh Hashanah and scant rain was decreed upon them (for the year), and they repented — to add to them (the rains) is impossible, for the decree has already gone forth; but the Holy One Blessed be He brings them down upon the land in their (optimum) time, when it is in need of them. How so for ill? If Israel were absolutely righteous on Rosh Hashanah, and abundant rain was decreed upon them, and they repented (of their good) — to detract from them (the rains) is impossible, for the decree has already gone forth; but the Holy One Blessed be He brings them down upon the land, not in their (optimum) time, when it is not in need of them, upon deserts and seas, as it is written (Job 24:19) "Dryness, also heat, will steal from the days of snow. They have sinned unto Sheol": What you have done against Me in the days of heat (i.e., at harvest time) — that you have not separated terumoth and tithes — will steal the rains from you.

"from the beginning of the year until the end of the year": Scripture hereby teaches that from Rosh Hashanah it is decreed upon them how many rains and dews (will descend), how much sun will shine, how many winds will blow upon it.

Variantly: "from the beginning of the year until the end of the year": I shall bless you — in business, in planting, in all to which you put your hand — I will bless you.

Variantly: "from the beginning of the year until the end of the year": Now are the fruits in the field from the beginning of the year until the end of the year? (The intent is that it is) in My domain to bestow blessing upon them (when they are) in the house as when they are in the field, as it is written (Ibid. 28:8) "The Lord shall command unto you the blessing in your store-houses and in all to which you put your hand.⁠" And it is written (Chaggai 2:19) "Is there any more seed in the silo? Even the grapevine and the fig tree and the pomegranate tree have not borne their fruit, (but) from this day on, I will bless.⁠" They are in My domain to bestow blessing upon them, just as I bestow blessing upon them in the field. And mothiness and rot will not enter the fruit, and wine will not sour, and oil will not foul, and honey will not ferment. And whence do I derive (that this obtains) even in the storehouses? From (Devarim 28:3) "Blessed shall you be in the city (including the storehouses), and blessed shall you be in the field.⁠" Whence do I derive even the flour? From (Ibid. 5) "Blessed shall be your basket and your (kneading) bowl.⁠" Whence do I derive even in entering and in leaving? From (Ibid. 6) "Blessed shall you be in your coming in and blessed shall you be in your leaving.⁠" And whence do I derive even in eating? From (Ibid. 8:6) "And you shall eat and you shall be sated and you shall bless.⁠" And whence do I derive even when it descends into one's intestines? From (Shemot 23:25) "and I shall remove sickness from your midst.⁠"

— But perhaps (you will say) this is so only because (the Lord's measure of good, being greater than His measure of ill), it is not in My domain (i.e., within My ability) to send blight upon them in the house, as it is in the field; it is, therefore, written (Chaggai 1:9) "You brought it (your produce) home, and I blew upon it!⁠" And it is written (Devarim 28:20) "and the Lord will send in you the blight and the mehumah.⁠" It is within My domain to send blight indoors just as I do in the field, and rot in the fruit and sourness in the wine and foulness in the oil and fermentation in the honey. And whence is it derived even in the storehouses? From (Ibid. 16) "Cursed shall you be in the city.⁠" And whence do I derive even in the flour? From (Ibid. 17) "Cursed will be your basket and your (kneading) bowl.⁠" And whence do I derive even in entering and in leaving? From (Ibid. 19) "Cursed will you be in your coming and cursed will you be in your going out.⁠" And whence do I derive even in eating? From (Vayikra 26:26) "and you will eat and not be sated.⁠" And whence do I derive even when they descend into one's intestines? From (Michah 6:14) "and you will stoop over because of (sickness in) your innards.⁠"

R. Shimon b. Yochai says: An analogy: A king had many sons and servants, who were fed and sustained by him, the key to the storehouse being in his hand. When they do his will, he opens the storehouse and they eat and are sated. When they do not do his will, he locks the storehouse and they die of hunger. Thus with Israel. When they do the Lord's will — (Devarim 18:12) "The Lord will open for you His goodly treasure trove, the heavens,⁠" and when they do not do His will — (Ibid. 11:17) "And the wrath of the Lord will burn against you, and He will hold back the heavens and there will not be rain.⁠"

R. Shimon b. Yochai says: A loaf and a rod descended intertwined from heaven. The Holy One Blessed be He said to Israel: If you observe the Torah, here is the loaf to eat. If not, here is the rod to be smitten with. And where is this articulated? — (Isaiah 1:19-20) "If you accept and you heed, the good of the earth shall you eat; and if you refuse and rebel, the sword will devour you. For the mouth of the Lord has spoken.⁠"

R. Eliezer says: A scroll and a sword descended intertwined from heaven. He said to them: If you observe the Torah written in the one, you will be saved from the other; if not, you will be smitten by it. And where is this articulated — (Bereshit 3:24) "And He drove the man out (of Eden), and He posted east of Eden the cherubs and the flash of the revolving sword to guard the way of the tree of life.⁠"

[End of Piska]

ארץ אשר ה׳ אלה׳ דרש אותה וכי אותה בלבד הוא דורש [והלא כל הארצות הוא דורש] שנ׳ (איוב ל״ח כ״ו) להמטיר על ארץ לא איש ואומ׳ (שם כ״ז) להשביע שואה ומשואה ומה ת״ל ארץ אשר ה׳ אלה׳ דרש אותה כויכול שאינו דורש אלא אותה בשכר דרישה שדורשה דורש כל הארצות עמה:

כיוצא בו אתה אומ׳ (תהלים קכ״א ד׳) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל וכי ישראל בלבד הוא שומר והלא הוא שומר את הכל שנ׳ (איוב י״ב י׳) אשר בידו נפש כל חי מה ת״ל הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל כויכול שאינו שומר אלא ישראל בשכר ששומרן שומר את הכל עמהן:

כיוצא בו אתה אומר (מלכים א ט׳ ג׳) והיו עיני ולבי שם כל הימים והלא כבר נאמר (זכריה ד׳ י׳) עיני ה׳ המה משוטטים בכל הארץ ואומ׳ (מש׳ ט״ו ג׳) בכל מקום עיני ה׳ צופות רעים וטובים ומה ת״ל והיו עיני ולבי שם כויכול שאין עיניו ולבו אלא שם:

כיוצא בו אתה אומר (תהלים כ״ט ח׳) קול ה׳ יחיל מדבר יחיל ה׳ מדבר קדש מה ת״ל זה ביותר:

דורש אותה אותה ניתנה לדרישה להפריש ממנה חלה תרומה ומעשרות או אף שאר ארצות ניתנו לדרישה ת״ל אותה אותה ניתנה לדרישה ולא ניתנו שאר ארצות לדרישה:

ד״א דורש אותה מגיד שניתנה לישראל בשכר דרישה וה״א (דברים י״א י״ט) ולמדתם או׳ את בני׳ לד׳ בם ואומ׳ (שם כ״א) למען ירבו ימ׳ וימ׳ בנ׳ על האד׳ ואומ׳ (תהלים ק״ה מ״ד - מ״ה עיי״ש) ויתן להם נחלת גויים בעבור ישמ׳ חקיו:

תמיד עיני ה׳ אלה׳ בה כת׳ אחד אומ׳ עיני ה׳ אלה׳ בה וכת׳ אחד אומ׳ (תהלים ק״ד ל״ב) המביט לארץ ותרעד כיצד נתקיימו שני כתובים הללו כשהן עושין רצונו של מקום תמיד עיני ה׳ אלה׳ בה ואין נזוקין וכשאין עושין רצונו של מקום המביט לארץ ותרעד:

לענין טובה הוא אומ׳ תמיד עיני ה׳ אלה׳ בה ולענין רעה הוא אומ׳ המביט לארץ ותרעד:

לענין הטובה כיצד הרי שהיו ישראל רשעים [בראש השנה] וגזרו עליהן גשמים מועטים וחזרו בהן להוסיף עליהן אי אפשר שכבר נגזרה גזרה אלא הקב״ה מורידן בזמן ומשלח בהן את הברכה ומורידן על הארץ כשהיא צריכה להן והן יורדין על הצמחים ועל האילנות ועל הזרעים:

ולענין רעה כיצד הרי שהיו צדיקים בראש השנה ופסקו להן גשמים מרובים וחזרו בהן לפחות מהן אי אפשר אלא הקב״ה מורידן על הארץ בזמן שאין צריכה להן והן הולכין ליערים ולמדברות ולימים ולנהרות וה״א (איוב כ״ד י״ט) ציה גם חם יגזלו מימי שלג שאול חטאו מעשים רעים שעשיתם עמי בימות החמה שלא הפרשתם תרומ׳ ומעשרות הן מנעו מכם את הגשמים:

מראשית השנה ועד אחרית השנה מראשיתה נידונה מה יהיה בסופה מגיד הכת׳ שמראש השנה נגזרו עליה כמה גשמים כמה טללים כמה חמה תזרח עליה וכמה רוחות נושבות עליה:

ד״א מרשית השנה חסר אלף לומר לך כל שנה שהיא רשה בתחילתה סופה להיות עשירה בסופה:

ד״א מרשית השנה מראש השנה אני אברך אתכם במשא ובמתן בבנין ובנטיעה באירוסין ובנשואין ובכל מה שאתם שולחין בו את ידיכם אני אברך אתכם:

ד״א מראשית הש׳ ועד אח׳ שנה וכי יש פירות בשדה מתחלת השנה ועד סופה אלא הן ברשותי ליתן בהם ברכה בבית כשם שאני נותן בהם ברכה בשדה שנ׳ (דברים כ״ח ח׳) יצו ה׳ את הברכה באסמיך ואומ׳ (חגי ב׳ י״ט) העוד הזרע במגורה מנ׳ אף באוצר (דברים כ״ח ג׳) ברוך אתה בעיר וברוך את׳ בשדה:

מנ׳ אף בעיסה ברוך טנ׳ ומשארתך (שם ה):

ומנ׳ בכניסה וביציאה ברוך את׳ בב׳ וב׳ את׳ בצ׳ (שם ו׳) מנ׳ אף באכילה ובשבעון ת״ל (דברים י״א ט״ו) ואכלת ושבעת ומנ׳ אף כשירדו לתוך מעיך ת״ל (שמות כ״ג כ״ה) והסירתי מחלה מקר׳:

הן ברשותי ליתן בהן ברכה בבית כשם שאני נותן בהן ברכה בשדה לא כינה ורקבובית בפירות לא יין מחמיץ ולא שמן מבאיש:

או לפי שמדת טובה מרובה ממדת פורענות אין יכול להיות ברשותי ליתן בהן מארה בבית כשם שאני נותן בהן מאירה בשדה ת״ל (חגי א׳ ט׳) והבאתם הבית ונפחתי בו ואומ׳ (דברים כ״ח כ׳) ישלח ה׳ את המארה את המ׳ ואת המג׳:

מנ׳ אף באוצר ת״ל (שם ט״ז) ארור את׳ בע׳ וא׳ את׳ בש׳ מנ׳ אף בעיסה ת״ל (שם י״ז) ארור טנ׳ ומש׳ ומנ׳ בכניסה וביציאה ת״ל (שם י״ט) ארור את׳ בב׳ וא׳ את׳ בצ׳ מנ׳ אף באכילה ובשבעון ת״ל (ויקרא כ״ו כ״ו) ואכלתם ולא תשבעו:

ומנ׳ אף כשירדו לתוך מעיך ת״ל (דברים כ״ח נ״ט) וחליים רעים ונאמנים הן ברשותי ליתן בהן מארה בבית כשם שאני נותן בהן מארה בשדה כינה ורקבובית בפירות ויין מחמיץ ושמן מבאיש:

ר׳ שמעון בן יוחאי אומ׳ מושלו מלה״ד למלך בשר ודם שהיו לו בנים ועבדים הרבה והי׳ ניזונין ומתפרנסין מתחת ידו ומפתחות של אוצר בידו כשהן עושין רצונו הוא פותח את האוצר והן אוכלין ושביעין וכשאין עושין רצונו (נוטל) [נועל] את האוצר והן מתים ברעב כך ישראל כשאין עושין רצונו של מקום מהוא אומ׳ (דברים י״א י״ז) וחרה אף ה׳ בכם ועצ׳ את הש׳:

וכשהן עושין רצונו מהוא אומ׳ (שם כ״ח י״ב) יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב את השמים:

ר׳ שמעון בן יוחאי אומ׳ ככר ומקל ירדו כרוכים מן השמים אמ׳ להם אם עשיתם את התורה הרי ככר לאכול ואם לאו הרי מקל ללקות בו היכן הוא פירושו של דבר (ישעיהו א׳ י״ט - כ׳) אם תאבו ושמ׳ טוב הארץ תא׳:

ואם תמ׳ ומ׳ חרב תא׳:

ר׳ אליעזר המודעי אומ׳ ספר וסיף ירדו כרוכים מן השמים אמר להן אם עשיתם מה שכת׳ בזה הרי אתם מוצלין מזה ואם לאו הרי אתם לוקין בו והיכן פירושו של דבר ויגרש את האדם ויש׳ מק׳ לגן עדן את הכר׳ [וגו׳] (בראשית ג׳ כ״ד):

אַרְעָא דַּייָ אֱלָהָךְ תָּבַע יָתַהּ תְּדִירָא עֵינֵי יְיָ אֱלָהָךְ בַּהּ מֵרֵישַׁהּ דְּשַׁתָּא וְעַד סוֹפַהּ דְּשַׁתָּא.

a land which the Lord your God looks after (inquires for); the eyes^a of the Lord your God are evermore upon it, from the beginning to the end of the year.

a. Samaritan Version, "the favourable eye.⁠"

ארעא די״י אלהכון תבע יתה בתדירה עיינוי די״י אלהכון בה מסתכלין בה^א מן ראשה דשתה ועד סופה דשתה.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מסתכלין בה״) גם נוסח חילופי: ״משוטטן בה״.

ארעא די״י אלקך תבע יתה במימריה לאוטבותא תדירא עיני י״י אלקך מסתכלין בה מן (א){ש}⁠ירויא דשתא ועד סופא דשתא.

it is a land which the Lord your God inquireth after by His Word, that He may bless it evermore; the eyes of the Lord your God look upon it from the beginning of the year to the year's end.

ארעא די יי אלהכון תבע יתה בתדירא.

A land which the Lord your God inquireth after continually;

רמז תתס

אֶרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ – וְכִי אוֹתָהּ בִּלְבַד דּוֹרֵשׁ, וַהֲלֹא כָּל הָאֲרָצוֹת כֻּלָּן הוּא דּוֹרֵשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ל״ח:כ״ו) ״לְהַמְטִיר עַל אֶרֶץ לֹא אִישׁ מִדְבָּר לֹא אָדָם בּוֹ״ וְאוֹמֵר ״לְהַשְׁבִּיעַ שׁ(וֹ)⁠אָה וּמְשׁ(וֹ)⁠אָה״ וְגוֹ׳ וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ״. כִּבְיָכוֹל אֵין דּוֹרֵשׁ אֶלָּא אוֹתָהּ, וּבִשְׁבִיל דְּרִישָׁה שֶׁדּוֹרְשָׁהּ דּוֹרֵשׁ כָּל הָאֲרָצוֹת עִמָּהּ. כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר (תהלים קכ״א:ד׳) ״הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל״ [וְכִי] יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד הוּא שׁוֹמֵר וַהֲלֹא שׁוֹמֵר הוּא אֶת הַכֹּל שֶׁנֶּאֱמַר ״אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי״ וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל״, בִּשְׁבִיל שֶׁשּׁוֹמְרָן שׁוֹמֵר אֶת הַכֹּל עִמָּהֶם. כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר (מלכים א ט׳:ג׳) ״וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים״ [וְכִי שָׁם בִּלְבַד הֵם] וַהֲלֹא נֶאֱמַר (זכריה ד׳:י׳) ״עֵינֵי ה׳ הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ״, כִּבְיָכוֹל אֵין עֵינַי וְלִבִּי אֶלָּא שָׁם [וּבִשְׁבִיל שֶׁהֵם שָׁם הֵם בְּכָל מָקוֹם]. כַּיּוֹצֵא בוֹ ״קוֹל ה׳ יָחִיל מִדְבָּר״ וְגוֹ׳.

דֹּרֵשׁ אֹתָהּ – אוֹתָהּ נִתְּנָה לִדְרִישָׁה לְהַפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, אוֹ יָכוֹל אַף שְׁאָר אֲרָצוֹת נִתְּנוּ לִדְרִישָׁה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹתָהּ״, אוֹתָהּ נִתְּנָה לִדְרִישָׁה וְלֹא שְׁאָר אֲרָצוֹת נִתְּנוּ לִדְרִישָׁה. דָּבָר אַחֵר: ״דֹּרֵשׁ אֹתָהּ״. מַגִּיד שֶׁנִּתְנָה בִּשְׂכַר דְּרִישָׁה שֶׁנֶּאֱמַר (להלן פסוק יט-כא) ״וְלִמַּדְתֶּם וְגוֹ׳ לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם״ וְגוֹ׳ וְאוֹמֵר (תהלים ק״ה:מ״ד-מ״ה) ״וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וְגוֹ׳ בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו״ וְגוֹ׳.

תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ – כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (שם ק״ד:ל״ב) ״הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד״, כְּשִׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ וְאֵינָן נִזּוֹקִין, וּכְשֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם ״הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד״, לְעִנְיַן טוֹבָה הוּא אוֹמֵר תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ, לְעִנְיַן רָעָה הוּא אוֹמֵר ״הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד״. לְעִנְיַן טוֹבָה כֵּיצַד, הָיוּ רְשָׁעִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְגָזְרוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים מוּעָטִין וְחָזְרוּ בָהֶם, לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶן אִי אֶפְשָׁר, [שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה], אֶלָּא תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מוֹרִידָן בִּזְמַנָּן וְשׁוֹלֵחַ בָּהֶם בְּרָכָה וּמוֹרִידָן עַל הָאָרֶץ שֶׁצְּרִיכָה לָהֶם. לְעִנְיַן רָעָה כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְגָזְרוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים מְרֻבִּין וְסָרְחוּ לָהֶן, לִפְחוֹת מֵהֶם אִי אֶפְשָׁר אֶלָּא תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ, מוֹרִידָן שֶׁלֹּא בִזְמַנָּן וְשׁוֹלֵחַ בָּהֶן אֶת הַמְּאֵרָה וּמוֹרִידָן עַל הָאָרֶץ שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לָהֶן, לְיַמִּים וּלְמִדְבָּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״צִיָּה גַם חֹם יִגְזְלוּ מֵימֵי שֶׁלֶג״, מַעֲשִׂים שֶׁעֲשִׂיתֶם עִמִּי בִּימוֹת הַחַמָּה שֶׁלֹּא הִפְרַשְׁתֶּם תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת הֶם מָנְעוּ מִכֶּם אֶת הַגְּשָׁמִים.

אֲמַר רַב יְהוּדָה, שְׁלֹשָׁה צְרִיכִין רַחֲמִים, מֶלֶךְ טוֹב דִּכְתִיב (משלי כ״א:א׳) ״פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה׳ עַל כָּל אֲשֶׁר יַחֲפֹּץ יַטֶּנּוּ״, שָׁנָה טוֹבָה דִּכְתִיב ״תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אלֹהֶיךָ בָּהּ״ וְגוֹ׳, חֲלוֹם טוֹב דִּכְתִיב ״וְתַחְלִימֵנִי וְהַחֲיֵינִי״. אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁלֹשָׁה דְבָרִים מַכְרִיז עֲלֵיהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ וְאֵלּוּ הֵן, רָעָב דִּכְתִיב (מלכים ב ח׳:א׳) ״כִּי קָרָא ה׳ לָרָעָב״, ששׂבַע דִּכְתִיב (יחזקאל ל״ו:כ״ט) ״וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבִּיתִי א⁠(וֹ)⁠תוֹ״, פַּרְנָס דִּכְתִיב ״רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם״.

בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָׁנִים לְמַאי הִלְכָתָא. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲמַר, לְדִין, שֶׁנֶּאֱמַר ״מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה״, מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה נִּדּוֹן מַה יְּהא בְסוֹפָהּ. וּמִמַּאי דְּתִשְׁרֵי הוּא. דִּכְתִיב (תהלים פ״א:ד׳) ״תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר״ וְגוֹ׳, אֵיזֶהוּ חַג שֶׁהַחֹדֶשׁ מִתְכַּסֶּה בוֹ הֱוֵי אוֹמֵר זֶה רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וּכְתִיב (שם ה) ״כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא, מִשְׁפָּט״.

מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה – מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁמֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִגְזָר עֲלֵיהֶן כַמָּה גְּשָׁמִים כַּמָּה טְלָלִים יֵרְדוּ עָלֶיהָ כַּמָּה חַמָּה תִּזְרַח עָלֶיהָ כַּמָּה רוּחַ נוֹשֶׁבֶת עָלֶיהָ. דָּבָר אַחֵר: ״מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה״. אֲבָרֵךְ אֶתְכֶם בְּמַשָּׂא וּמַתָּן בְּבִנְיָן וּבִנְטִיעָה בְּאֵרוּסִין וּבְנִשּׂוּאִין, וּבְכָל מָה שֶׁאַתֶּם שׁוֹלְחִין בּוֹ יֶדְכֶם אֲנִי אֲבָרֵךְ אֶתְכֶם. דָּבָר אַחֵר: ״מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה״. וְכִי יֵשׁ פֵּרוֹת בַּשָּׂדֶה מִתְּחִלַּת הַשָּׁנָה וְעַד סוֹף הַשָּׁנָה, אֶלָּא הֵן בִּרְשׁוּתִי לִתֵּן בָּהֶן בְּרָכָה בַּבַּיִת כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי נוֹתֵן בָּהֶן בְּרָכָה בַּשָּׂדֶה שֶׁנֶּאֱמַר (להלן כ״ח:ח׳) ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ״ וְאוֹמֵר ״הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה״ וְגוֹ׳. וּמִנַּיִן אַף בָּאוֹצָר. שֶׁנֶּאֱמַר (להלן כ״ח:ג׳) ״בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר״. וּמִנַּיִן אַף בָּעִסָּה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ״. וּמִנַּיִן אַף בַּכְּנִיסָה וּבַיְצִיאָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שם ט) ״[בָּרוּךְ אַתָּה בְּב⁠(וֹ)⁠אֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ״. וּמִנַּיִן אַף בַּאֲכִילָה. שֶׁנֶּאֱמַר] (לעיל ח׳:י׳) ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ״. וּמִנַּיִן אַף כְּשֶׁיֵּרֵד לְתוֹךְ מֵעָיִם. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַהֲסִיר⁠(וֹ)⁠תִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ״, הֵן בִּרְשׁוּתִי לִתֵּן בָּהֶן בְּרָכָה בַּבַּיִת כְּשֵׁם שֶׁנִּתַּן בָּהֶם בְּרָכָה בַּשָּׂדֶה, וְלֹא כְנִימָה וְרַקְבּוּבִית תִּכָּנֵס בַּפֵּרוֹת וְלֹא יַיִן מַחֲמִיץ וְלֹא שֶׁמֶן מַבְאִישׁ וְלֹא דְבָשׁ מַדְבִּישׁ. אוֹ לְפִי שֶׁמִּדַּת טוֹבָה מְרֻבָּה מִמִּדַּת פֻּרְעָנוּת יָכוֹל לֹא יִהְיֶה בִרְשׁוּתִי לִתֵּן בָּהֶן מְאֵרָה בַבַּיִת כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי נוֹתֵן בַּשָּׂדֶה. תַּלְמוּד לוֹמַר (חגי א׳:ט׳) ״וַהֲבֵאתֶם הַבַּיִת (וְהָפַכְתִּי) [וְנָפַחְתִּי] בוֹ״ וְאוֹמֵר (להלן כ״ח:כ׳) ״יְשַׁלַּח ה׳ בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה אֶת הַמְּהוּמָּה וְאֶת הַמִּגְעֶרֶת״. וּמִנַּיִן אַף בָּאוֹצָר. תַּלְמוּד לוֹמַר (שם טז) ״אָרוּר אַתָּה בָּעִיר״. וּמִנַיִן אַף בָּעִ(י)⁠סָּה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״אָרוּר טַנְאֲךָ״ וְגוֹ׳. וּמִנַּיִן אַף בַּכְּנִיסָה וּבַיְצִיאָה. תַּלְמוּד לוֹמַר (שם יט) ״אָרוּר אַתָּה בְּב⁠(וֹ)⁠אֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ״. וּמִנַּיִן אַף בַּאֲכִילָה וּשְׂבִיעָה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ״. וּמִנַּיִן לִכְשֶׁיֵּרְדוּ בְּתוֹךְ מֵעָיִם. תַּלְמוּד לוֹמַר (וַהֲסִירוֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ) (מיכה ו׳:י״ד) ״[וְיֶשְׁחַךָ בְּקִרְבֶּךָ״], הֵן בִּרְשׁוּתִי לִתֵּן בָּהֶם מְאֵרָה בַּבַּיִת כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי נוֹתֵן בָּהֶן בַּשָּׂדֶה, כְּנִימָה וְרַקְבּוּבִית בַּפֵּרוֹת וְיַיִן מַחֲמִיץ וְשֶׁמֶן מַבְאִישׁ וּדְבָשׁ מַדְבִּישׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ בָנִים וַעֲבָדִים הַרְבֵּה, וְהָיוּ נִזּוֹנִין וּמִתְפַּרְנְסִין מִתַּחַת יָדוֹ וּמַפְתֵּחַ שֶׁל אוֹצָר בְּיָדוֹ, כְּשֶׁהֵן עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ הוּא פּוֹתֵחַ אֶת הָאוֹצָר וְהֵן אוֹכְלִין וּשְׂבֵעִין וּכְשֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ הוּא נוֹעֵל אֶת הָאוֹצָר וְהֵן מֵתִים בָּרָעָב, כָּךְ יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁעוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקּוֹם מַהוּ אוֹמֵר? (להלן כ״ח:י״ב) ״יִפְתַּח ה׳ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמָיִם״, וּכְשֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מַהוּ אוֹמֵר ״וְחָרָה אַף ה׳ בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם״.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: כִּכָּר וּמַקֵל יָרְדוּ כְרוּכִין מִן הַשָּׁמָיִם, אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם עֲשִׂיתֶם אֶת הַתּוֹרָה הֲרֵי כִּכָּר לֶאֱכֹל וְאִם לָאו הֲרֵי מַקֵּל לִלְקוֹת בּוֹ, וְהֵיכָן פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל דָּבָר, (ישעיהו א׳:י״ט-כ׳) ״אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכֵּלוּ״. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: סֵפֶר וְסַיִף יָרְדוּ כְּרוּכִין מִן הַשָּׁמַיִם, אָמַר לָהֶם אִם עֲשִׂיתֶם אֶת הַתּוֹרָה הַכְּתוּבָה בַּזֶּה הֲרֵי אַתֶּם נִצּוֹלִין מִזֶּה וְאִם לָאו אַתֶּם לוֹקִין בּוֹ, הֵיכָן פֵּרוּשׁוֹ, (בראשית ג׳:כ״ד) ״וַיְגָרֵשׁ אֶת הָאָדָם וְגוֹ׳ וְאֶת לַהַט הַחֶרֶב״ וְגוֹ׳.

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ – כְּתִיב (ויקרא כ״ו:מ״ב) ״וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְגוֹ׳ וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר״. מִן הַפָּסוּק הַזֶּה אַתָּה לָמֵד שְׁנֵי דְבָרִים, שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד הַמִּילָה, כְּשֵׁם שֶׁמִּילָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת כָּךְ כִּבּוּשָׁהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, וְעוֹד שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל מַה שֶׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, בְּיוֹם רִאשׁוֹן כְּתִיב ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב״ וּבָאָרֶץ כְּתִיב (לעיל ח׳:ז׳) ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה״, בַּשֵּׁנִי כְתִיב ״יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם״ וּבָאָרֶץ כְּתִיב (לעיל ח׳:ז׳) ״אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם״, בַּשְּׁלִישִׁי כְתִיב (בראשית א׳:י״א) ״תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא״ וְגוֹ׳ וּבָאָרֶץ כְּתִיב ״אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה״, בָּרְבִיעִי כְתִיב (בראשית א׳:י״ד) ״יְהִי מְאֹרֹת״ וּבָאָרֶץ כְּתִיב (לעיל ח׳:ח׳) ״אֶרֶץ וְגוֹ׳ לֹא תֶּחְסַר כֹּל בָּהּ״, בַּשִׁשִּׁי נִבְרָא אָדָם וְחַוָּה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א׳:כ״ו) ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם״ וּבָאָרֶץ כְּתִיב ״כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה״, בַּשְּׁבִיעִי כְתִיב (בראשית ב׳:ג׳) ״וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי״ וּבָאָרֶץ כְּתִיב ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ״, רְאֵה מַה חִבָּה חִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַבְּרִיּוֹת שֶׁבָּרָא בְּעוֹלָמוֹ. אָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, לֹא חִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֻמָּה בָעוֹלָם כְּשֵׁם שֶׁחִבֵּב אֶתְכֶם שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ז׳:ו׳) ״וּבְךָ בָּחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה״ וְלֹא חִבֵּב מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֶלָּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר ״אֶרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ״, הֲרֵי אַתֶּם נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ עַל מְנַת הַדְּרִישָׁה שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק״ה:מ״ד-מ״ה) ״וַיִתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם... בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹר⁠(וֹ)⁠תָיו״ וְגוֹ׳.

אֶרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךְ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ

ארץ שלמעלה נקראת ארץ החיים

פָּתַח אַחֵר וְאָמַר, (קהלת י) אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ. וְכָתוּב (שם) אֵי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ. הַפְּסוּקִים הַלָּלוּ קָשִׁים אהֲדָדִי, וְלֹא קָשִׁים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ – זוֹ הָאָרֶץ שֶׁלְּמַעְלָה שֶׁשּׁוֹלֶטֶת עַל כָּל אוֹתָם הַחַיִּים שֶׁלְּמַעְלָה, וּמִשּׁוּם כָּךְ נִקְרֵאת אֶרֶץ הַחַיִּים, וְעָלֶיהָ כָּתוּב (דברים יא) אֶרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךְ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד. וְכָתוּב אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ. לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, בִּמְדֻיָּק. וְכָל כָּךְ לָמָּה? מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ד) בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.

(זהר בראשית דף צה:)

תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךְ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה

שֶׁכָּל המִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, הַקָּב״ה מִשְׁתַּבֵּחַ בּוֹ לְמַעְלָה ולְמַטָּה,

רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, (איוב כח) כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה. כַּמָּה יֵשׁ לָהֶם לִבְנֵי אָדָם לְהִסְתַּכֵּל בְּמַעֲשֵׂי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְהִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה יָמִים וְלֵילוֹת, שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְׁתַּבֵּחַ בּוֹ לְמַעְלָה וּמִשְׁתַּבֵּחַ בּוֹ לְמַטָּה, מִשּׁוּם שֶׁהַתּוֹרָה הִיא עֵץ חַיִּים לְכָל אוֹתָם הָעוֹסְקִים בָּהּ לָתֵת לָהֶם חַיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָתֵת לָהֶם חַיִּים בָּעוֹלָם הַבָּא.

משגיח על א״י תמיד שהיא נותנת מזון לכל חית השדה

בֹּא רְאֵה, כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט, לָתֵת לָהֶם מָזוֹן וּלְסַפֵּק אוֹתָם מִכָּל מַה שֶּׁהִצְטָרְכוּ, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מַשְׁגִּיחַ בָּהּ תָּמִיד, שֶׁכָּתוּב (דברים יא) תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךְ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. מִשּׁוּם שֶׁאֶרֶץ זוֹ מַה כָּתוּב בָּהּ? (משלי לא) מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ. אַחַר כָּךְ הִיא נוֹתֶנֶת מָזוֹן וְטֶרֶף לְכָל חַיּוֹת הַשָּׂדֶה, שֶׁכָּתוּב (שם) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ.

(זהר בראשית דף קז.)

תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךְ בָּהּ

כשברא הקב״ה את הלבנה תמיד הסתכל בה

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַלְּבָנָה, הָיָה תָמִיד מִסְתַּכֵּל בָּהּ, כַּכָּתוּב (דברים יא) תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךְ בָּהּ. הַשְׁגָּחָתוֹ בָהּ תָּמִיד.

וְכָתוּב אָז רָאָהּ, שֶׁהֲרֵי הַשֶּׁמֶשׁ בְּהַשְׁגָּחָתוֹ בָהּ מְאִירָה. וַיְסַפְּרָהּ, מַה זֶּה וַיְסַפְּרָהּ? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כח) מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ.

יושבת בתיקון יב מחולקת לשבעים על ז עמודים

הֱכִינָהּ, שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת בְּתִקּוּן בִּשְׁנֵים עָשָׂר תְּחוּמִים מְחֻלֶּקֶת לְשִׁבְעִים שָׂרִים, הִתְקִין אוֹתָהּ בְּשִׁבְעָה עַמּוּדִים עֶלְיוֹנִים לְהֵאוֹר וְלָשֶׁבֶת עַל שְׁלֵמוּת.

וְגַם חֲקָרָהּ, לְהַשְׁגִּיחַ עָלֶיהָ תָּמִיד, פַּעַם אַחַר פַּעַם, שֶׁאֵין פּוֹסֵק לְעוֹלָמִים.

ואח״כ הזהיר את האדם

וְאַחַר כָּךְ הִזְהִיר אֶת הָאָדָם וְאָמַר, וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה׳ הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה, שֶׁהֲרֵי הִיא מִתְעַטֶּרֶת עַל הַתַּחְתּוֹנִים לִירָא וְלָדַעַת אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּגְלָלָהּ.

וְסוּר מֵרָע בִּינָה, בֵּרוּר מֵהַפְּסֹלֶת שֶׁלֹּא לִקְרַב עִמּוֹ, וְאָז הַשְׁגָּחַת [המצאות] הַבִּינָה לָדַעַת וּלְהִסְתַּכֵּל בִּכְבוֹד הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן.

(זהר בראשית דף קצט.)

עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה

נוה שאנן לעתיק יומין

תָּנָא בִּצְנִיעוּתָא דְּסִפְרָא, מַהוּ עֵינֶיךָ תִרְאֶנָה יְרוּשָׁלַם נָוְה שַׁאֲנָן. וְכִי יְרוּשָׁלַים נָוְה שַׁאֲנָן הוּא, וְהָא כְּתִיב (ישעיה א) צֶדֶק יָלִין בָּה. וּבַאֲתָר דְּאִשְׁתְּכַח צֶדֶק, לָאו שָׁקִיט, וְלָאו שַׁאֲנָן הוּא. אֶלָּא עֵינֶיךָ תִרְאֶנָה יְרוּשָׁלַם נָוְה שַׁאֲנָן, נָוְה שַׁאֲנָן, לְעַתִּיק יוֹמִין אִתְּמַר, (דישגח באלין עיינין) דְּהַהוּא עֵינָא שָׁקִיט וְשַׁאֲנַן. עֵינָא דְּרַחֲמֵי, עֵינָא דְּלָא נָטִיל מֵאַשְׁגָּחוּתָא דָּא, לְאַשְׁגָּחוּתָא אַחֲרָא.

עינך ולא עיניך. ירושלים ולא ציון.

וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב (קמ״ו ע״ב), עֵינֶךָ תִּרְאֶינָּה חָסֵר יוֹ״ד, וְלָא עֵינֶיךָ. וּמַה דְּאָמַר יְרוּשָׁלַם וְלָא צִיּוֹן, הָכִי אִצְטְרִיךְ, לְאַכְפְּיָיא (דף קל״ז ע״ב) לְדִינָא, דְּאִשְׁתְּכַח בָּה וּלְרַחֲמָא עָלָהּ.

תָאנָא, כְּתִיב (דברים יא) עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה, (הדא הוא דכתיב צדק ילין בה דבה אשתכחו גזרי דדינין יתיר מכל שאר אתרי) (נ״א דכתיב צדק ילין בה דבה אשתכחו גזרי דדינין יתיר מכל שאר אתרי ותאנא, כתיב (דברים יא) עיני ה׳ אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה) וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי, יִשְׁתְּכַּח בָּהּ עֵינָא חַד דְּרַחֲמֵי.

עין דעתיק עתיקין [רחמים גדולים]

עֵינָא דְּעַתִּיקָא דְּעַתִּיקִין הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה נד) וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֲקַבְּצֵךְ. כֵּיוָן דְּאָמַר רַחֲמִים, מַהוּ גְּדוֹלִים. אֶלָּא אִית רַחֲמֵי, וְאִית רַחֲמֵי. רַחֲמֵי דְּעַתִּיק דְּעַתִּיקִין, אִינּוּן אִקְרוּן רַחֲמִים גְּדוֹלִים. רַחֲמֵי דִּזְעֵיר אַנְפִּין, אִקְרוּן רַחֲמִים סְתָם. (מהנ״א הוא: משום דאית ביה ימינא ושמאלא, דינא ורחמי) וּבְגִין כָּךְ וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֲקַבְּצֵךְ, דְּעַתִּיק יוֹמִין.

(זהר במדבר דף קלז:)

תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךְ בָּהּ

בחדר רביעי דמות יעקב זקן בסידור יהו״ה

בַּחֶדֶר הָרְבִיעִי, הַדְּמוּת שֶׁל יַעֲקֹב הַזָּקֵן, בְּסוֹד יְה״וּ, שֶׁנּוֹטֵל יְרֻשָּׁה שֶׁל אָב וָאֵם, וְהוּא מִתְגַּדֵּל בְּתוֹכָם וְהוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם. דֶּרֶךָ צְנִיעוּת שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כָּךְ נִרְאֶה, כְּמוֹ שֶׁסִּדּוּר הָאוֹתִיּוֹת שֶׁל רִבּוֹן הַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁהֵם מִסְתַּדְּרִים יהו״ה, דֶּרֶךְ הַזָּכָר לָשִׂים תָּמִיד נְקֵבָתוֹ לְפָנָיו, לְהַשְׁגִּיחַ בָּהּ, וּלְסַלֵּק מִמֶּנָּה חֲשָׁד וְקִנְאָה, וְאֵין נוֹתֵן עֵינוֹ בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת. י׳ זָכָר, ה׳ נְקֵבָה. י״ה, הִנֵּה נְקֵבָה לִפְנֵי הַזָּכָר כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בָּהּ תָּמִיד.

יוסף תמיד לפני אמו,

הַבֵּן הוֹלֵךְ לִפְנֵי אִמּוֹ, לְכַסּוֹתָהּ מִן הָעַיִן, בִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ וּכְבוֹד אָבִיו. וְסִימָנָךְ - (בראשית מט) בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף. שֶׁכָּתוּב (שם לג) וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל, יוֹסֵף לִפְנֵי אִמּוֹ.

יעקב שם נקבתו לפניו להשגיח תמיד בה ולא באחרת

יַעָקֹב נָטַל נְקֵבָתוֹ וְשָׂם אוֹתָהּ לְפָנָיו, לְהַשְׁגִּיחַ בָּהּ (תמיד) וְלֹא בְּאַחֶרֶת. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים יא) תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךְ בָּהּ, שֶׁאֵין מִסְתַּלֶּקֶת מֵהָעַיִן רֶגַע אֶחָד. וְזֶהוּ סוֹד הָאוֹתִיּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, שֶׁיִּהְיֶה הַסִּדּוּר הַזֶּה מַעְלָה וּמַטָּה.

(זוהר חדש שיר השירים)

תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךְ בָּהּ

בשלושה לא אומרים למי

בִּשְׁלֹשָה, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. כָּאן לֹא אוֹמְרִים לְמִי מְבָרֵךְ, אַף עַל גַּב שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה, לֹא אָמַר לְמִי שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, אוֹ לַשֵּׁם, וְלֹא אוֹמְרִים אֶלָּא נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ, וְלֹא אוֹמְרִים לְמִי.

וזהו שנותנים העינים בה, מאותו מזון שהוא נטל- אנו אוכלים

וְכָאן הֵעִירוּ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁהַכּוֹס הַזּוֹ שֶׁל בְּרָכָה עוֹמֶדֶת לְפָנָיו, וְעֵינָיו מִסְתַּכְּלִים בָּהּ, וְהַסּוֹד - (דברים יא) תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךְ בָּהּ. וְאוֹתָהּ הַכּוֹס שֶׁל בְּרָכָה נוֹטֶלֶת בְּרָכוֹת וּמְזוֹנוֹת מִתּוֹךְ שְׁלֹשֶׁת הָאָבוֹת. וּמֵאוֹתוֹ הַמָּזוֹן שֶׁהוּא נָטַל אָנוּ אוֹכְלִים. וְעַל זֶה מִסְתַּכְּלִים בּוֹ, וְאוֹמְרִים נְבָרֵ״ךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. נַסְכִּי״ם דַּעְתֵּנוּ לְבָרֵךְ, מִשּׁוּם שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, מֵאוֹתוֹ הַמָּזוֹן שֶׁהוּא נָטַל לָזוּן אֶת הָעוֹלָם.

(זוהר חדש ספרא תניינא)

אַרץ׳ֹ אַלַּתִּי אַללָּהֻ רַבֻּךַּ מֻתַּעַּהַדֻהַא וַדַאאִמַא עִנַאִיתֻהֻ בִּהַא מִן אַוַּלִ אלסַּנַתִ אִלַי׳ אכִ׳רִהַא

ארץ אשר ה׳ אלהיך, קבל את אחריותה עליו, ובתמידות טפולו בה, מן ראשית השנה עד אחריתה.

אשר י״י^א דורש אותה – והלא אף כל הארצות הוא דורש, שנאמר: להמטיר על ארץ^ב לא^ג איש וגו׳ (איוב ל״ח:כ״ו). כביכול אינו דורש אלא אותה, ועל ידי אותה דרישה שדורשה דורש כל הארצות עמה.

תמיד עיני י״י אלהיך בה – לראות מה היא צריכה ולחדש בה^ד גזירות, עתים לטובה ועתים לרעה וכו׳, כדאיתה במסכת ראש השנה (בבלי ר״ה י״ז:).

מרשית השנה – מראש השנה נדון מה יהא בסופה.

א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917 נוסף כלשון הפסוק: ״אלהיך״.

ב. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34: ״הארץ״.

ג. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5: ״ולא״.

ד. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״לה״.

אשר י"י אלהיך דרש אתה [A LAND] WHICH HASHEM YOUR GOD CARES FOR – But does He not care for all lands, as it said, "[Who has cleft a way for the lightning of the thunder …] to cause rain even on a land where no man is" (Iyyov 38:26)? But, if one can say so of God, He cares for that land alone, but through the care which He bestows on it, He cares also for all other lands with it (Sifre Devarim 40:1).

תמיד עיני י"י אלהיך בה THE EYES OF HASHEM YOUR GOD ARE ALWAYS UPON IT – to see what it requires, and to make new dispensations for it, sometimes for good and sometimes for bad, as is stated in Treatise Rosh Hashanah 17b.

מרשית השנה FROM THE BEGINNING OF THE YEAR [TO THE END OF THE YEAR] – At the beginning of the year it is decided by God what will be right up to the end of it (Rosh Hashanah 8a).

פס׳: ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה – דורש ¹להפריש ממנה חלה ותרומה ומעשרות.

תמיד עיני ה׳ אלהיך בה – ²עתים לטובה עתים לרעה. לטובה כיצד הרי שהיו ישראל רשעים בראש השנה ונגזרו עליהם גשמים מעוטים וחזרו בתשובה להוסיף עליהם אי אפשר שכבר נגזרה גזירה אלא תמיד עיני ה׳ אלהיך בה ומורידן בזמנן ומשלח להן ברכה. לרעה כיצד הרי שהיו ישראל צדיקים בראש השנה ונגזרו עליהן גשמים מרובין וחזרו בהן לימנע מהן אי אפשר שכבר נגזרה גזירה אלא הקב״ה מורידן שלא בעתם כשאין הארץ צריכה להם שנאמר תמיד עיני ה׳ אלהיך בה. מראשית השנה ועד אחרית השנה מגיד שמראש השנה נגזר עליה כמה רוחות כמה עננים כמה גשמים כמה טללים יבואו לה.

ד״א: מראשית השנה – ³וכי התבואה בשנה כל השנה אלא מלמד שהקב״ה שולח ברכה אפילו באוצרות וכן הוא אומר (דברים כ״ח:ח׳) יצו ה׳ אתך את הברכה באסמיך ואפילו בעריבה מתברכת העיסה שנא׳ (שם) ברוך טנאך ומשארתך. ואפילו בשעת האכילה מתברכת שנא׳ (שם ח) ואכלת ושבעת. לכך נאמר מראשית השנה ועד אחרית השנה. מלמד שכל השנה כולה ברכתו עליכם.

ד״א: מרשית – חסר אלף מלמד ⁴שכל שנה שרשה בתחלה וישראל חוזרין בתשובה נותן לה אחרית שנה טובה לשון אחרית כמו תקוה ואחרית:

1. להפריש ממנה חלה וכו׳. כי הוא חובת הארץ דוקא:

2. עתים לטובה עתים לרעה וכו׳. (ר״ה י״ז:) ע״ש:

3. וכי התבואה וכו׳. וכי תבואה עומדת בארץ כל השנה הרי נקצרת בזמנה. ובספרי הגי׳ וכי יש פירות בשדה כל השנה:

4. שכל שנה שרשה וכו׳. (ר״ה טז):

רק יש לה צורך כל השנה לשום השם עיניו עליה. והטעם בדרך משל: כאדם שיראה כל מה שהיא צריכה ויתן הכל בעתו.

מרשית – בלא אל״ף, וכן רבים, [כמו: שלתך אשר שאלת (שמואל א א׳:י״ז), אם לא שריתיך לטוב (ירמיהו ט״ו:י״א), שרית^א ישראל (דברי הימים א י״ב:ל״ט), לחטת (במדבר ט״ו:כ״ד), ומצתי (במדבר י״א:י״א), גם היוצת מבין רגליה (דברים כ״ח:נ״ז)].⁠^ב על כן כתב: והיה אם שמוע תשמעו {וגו׳} ונתתי מטר ארצכם (דברים י״א:י״ג-י״ד), [בעבור שהוא רואה בכל עת שהיא צריכה וממטיר עליה.]⁠^ג וזה טעם: עיני י״י אלהיך בה מרשית השנה.

א. בכ״י פריס 177: ושריתי.

ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.

ג. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.

FROM THE BEGINNING. Me-reshit (from the beginning) is spelled without an alef.⁠¹ There are many such instances.⁠² Scripture therefore³ goes on to say, And it shall come to pass (v. 13); and I will give the rain of your land in its season (v. 14).⁠⁴ This is what Scripture means by the eyes of the Lord are always upon it.⁠⁵

1. The world reshit is usually spelled with an alef.

2. Where a silent alef is dropped.

3. That is, because the land requires God's supervision.

4. That is, Scripture states that God will give rain in its season if Israel observes God's laws, because the land requires God's supervision. God will care for the land if Israel observes His commandments.

5. It means that God looks upon the land to see whether the inhabitants are observing His laws.

ארץ אשר י״י אלהיך דורש אותה – לפקוד אותה ואת יושביה ולדקדק במעשיהם.

תמיד עיני י״י אלהיך בה – לבדקם, שאינם ניזונים אלא על פי מעשיהם.

ארץ אשר י"י אלהיך דורש אותה – A LAND WHICH HASHEM YOUR GOD SEEKS IT – to pay attention to it and its inhabitants and to be exacting in their deeds.

תמיד עיני י"י אלהיך בה – THE EYES OF HASHEM YOUR GOD ARE ALWAYS ON HER – to check them, for they are only nourished according to their deeds.

דרש אותה – לפקוד את יושביה ולדקדק את מעשיהם.⁠¹

מרשית השנה – חסר אל״ף.⁠²

ועד אחרית שנה – ברשותו לברך את הפירות אף כשהם בבתיכם וכן אמר יצו י״י אתך את הברכה באסמיך (דברים כ״ח:ח׳).

1. שאוב מר״י בכור שור.

2. שאוב מאבן עזרא.

דורש אותה, "He cares for it constantly;⁠" He examines the people's morals in that land especially carefully.

מרשית השנה, "from the beginning of the year;⁠" the word ראשית appears here without the customary letter א.

ועד אחרית שנה, right until the end of the year. He is entitled to bless the fruit of the land even after it has reached their storage places in their homes. We know that from the promise in Deut. 28,8, יצו ה' את הברכה באסמיך, "the Lord will command the blessing in your barns.⁠"

ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה תמיד – ע״ד הפשט עיקר השגחתו בארץ ההיא, כי בודאי כל הארצות הוא דורש, אבל הענין כי עקר הדרישה וההשגחה שם ומשם מתפשטת לשאר הארצות, כענין הלב באדם שהוא נתון באמצע הגוף שהוא עקר החיות ומשם החיות מתפשט לשאר האברים. ובא הכתוב ללמדנו שאין ארץ ישראל נתונה תחת ממשלת הכוכבים והמזלות כשאר הארצות, ואינה נמסרת לדרישת אלהי מעלה כשאר האקלימין, אבל הקב״ה בעצמו ובכבודו דורש אותה תמיד, לא מנה עליה משאר הכחות שוטר ומושל, וזהו שאמר דוד ע״ה על ארץ ישראל (תהלים פ״ז:ז׳) כל מעיני בך, באורו עקר השגחתי ועיוני אינו אלא בך, כי משם יתפשט לשאר העולם.

וע״ד הקבלה ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה תמיד זו ביהמ״ק של מעלה שעליו אמר הכתוב (ישעיהו ס״ו:א׳) והארץ הדום רגלי, כי רגלי האדם סופו, ועל כן הזכיר בה ה׳ אלהיך, ומזה נקרא ביהמ״ק של מטה (שם ס״ד) בית קדשנו ותפארתנו, כלומר ביתו של קדשנו ותפארתנו, כי קדשנו הוא הכבוד, וזהו סוד הכתוב (תהלים צ״ו:ו׳) עוז ותפארת במקדשו.

ויש לך להשכיל מה שהזכיר בפסוק של מעלה והארץ אשר אתם עוברים שמה היא הארץ הגופנית שבה ביהמ״ק של מטה, וזהו שהזכיר בה הרים וגבעות, למטר השמים תשתה מים, באר לך כי הארץ ההיא למטר השמים תשתה מים, אבל זאת בשמים, והיא העשירית, וזהו לשון תמי״ד, כלומר מדת יו״ד, ומזה נשתבחה הארץ ההיא בעשרה דברים (דברים ח׳:ח׳) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש, שהן שבעה המינין, ושבולת שועל ושיפון וכוסמין, הרי עשרה, והכל רמז אל הארץ הנזכרת בפרשת בראשית.

מרשית השנה – חסר אל״ף, ויהיה הרמז לחדש תשרי שהוא ראש השנה לבריאתו של עולם, ודרשו רז״ל, מראש השנה נדון מה יהא בסופה.

'ארץ אשר ה' אלו-היך דרש אתה תמיד, עיני ה' אלו-היך בה, "a land which the Lord your God seeks out; the eyes of the Lord your God are upon it from the beginning of the year until the end.⁠" According to the plain meaning of the text Moses means that God's supervisory activities are concentrated on this land more than on any other. Once God has found out what goes on in the land of Israel, His gaze extends further and further and encompasses the rest of the globe. The matter is similar to man's organs. First and foremost the heart is examined to determine its condition, seeing that life or death depend in large measure on the condition of the heart, the center of man's organisms. Subsequently, a physician examines other limbs and organs which are more peripheral than the heart. The major point of our verse is that the condition of the land of Israel is not left to God's agents, horoscopic influences, etc., but that God Himself super-vises this land on an ongoing basis.
This is also what David referred to in Psalms 87,7 when he said כל מעיני בך, "all My fountains are within you.⁠" The word מעין is perceived as related to עין, eye; David quotes God as saying that His principal supervision is concentrated on "you,⁠" the land of Israel. From there it will extend throughout the rest of the world.

A kabbalistic approach: the words ארץ אשר ה' אלו-היך דורש are a reference to the Sanctuary in the celestial regions. Concerning this celestial Sanctuary the prophet Isaiah 66,1 already quoted God saying that whereas the heavens are "My throne, the earth is My footstool.⁠" "Feet" symbolize a lower extremity. The reason Moses speaks here of two attributes, i.e. ה' אלו-היך, is because he wants to display the linkage between the terrestrial and the celestial Sanctuary, i.e. two extremities of the concept Sanctuary. The terrestrial Sanctuary is known as בית קדשנו ותפארתנו, "the house of our holiness and glory,⁠" i.e. dedicated to the One Who is our Holy One and our glorious One. The word קדשנו refers to the attribute כבוד, and we find this reflected in Psalms 96,6 עז ותפארת במקדשו, "strength and glory are found in His Sanctuary.⁠"

In this connection you must appreciate the previous verse (11) והארץ אשר אתם עוברים שמה, "and the land which you are passing over to, etc.⁠" In that verse the Torah refers to the terrestrial land of Israel, the one on which the terrestrial Sanctuary is to be erected. To make this distinction clear Moses describes the mountains and hills in that land which receives its rainfall from heaven (obviously not heaven itself) as distinct from the celestial regions. However, the land mentioned in our verse (12) is a "land" in the celestial regions, the "tenth" emanation as alluded to by the word תמיד better read as מדת י, "the tenth attribute, emanation.⁠" Seeing that this is so, i.e. the correlation of the celestial Sanctuary and the terrestrial Sanctuary, "our" land is blessed with ten blessings as spelled out in Deut. 8,8 where we explained how, although only seven species are explicitly mentioned there, actually 10 are meant. This entire verse is an allusion to the word הארץ mentioned at the beginning of Genesis.

מרשית השנה, "from the beginning of the year.⁠" The word מרשית is spelled without the customary letter א after the letter ר [and can thus be read מתשרי]. This is an allusion to the New Year, the first of the month of Tishrei, anniversary of the creation, the day on which God sits in judgment of His creatures. Our sages in Rosh Hashanah 8 see in this the source for God predetermining our fates for the whole ensuing year, based on our past performance.

ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה – לפקוד יושביה ולדקדק במעשיהם תמיד שאינם נידונים אלא על פי מעשיהם והקב״ה כשהוא פוקד אותם אומר אם שמוע תשמעו למצותי אתן גשמיכם בעתם.

ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה תמיד – לפקוד יושביה ולדקדק במעשיהם שאינן נדונין אלא לפי רוב מעשיהם ולפי׳ והיה אם שמוע תשמעו וגו׳ אז ונתן מטר ארצכם בעתו. וכן מסיק בפ״ק דר״ה תמיד עיני ה׳ אלהיך בה עתים לטובה עתים לרעה כיצד הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בר״ה ופסקו להם גשמים מועטים ולבסוף חזרו בהם להוסיף עליהם א״א שכבר נגזרה גזרה אלא הקב״ה מוריד אותם לארץ הצריכה להם עתים לרעה כיצד וכו׳ כדאיתא התם.

מרשית השנה – חסר אלף מכאן אמר ר׳ יצחק בפ״ק דר״ה דכל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה שנא׳ מראשית השנה ועד אחרית שנה מכלל דאית לה אחרית פי׳ רשה בתחלתה שהעולם זכאי ונוהגין עצמן בשפלות ובענוה.

ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה תמיד, "a land which the Lord your G–d looks after constantly;⁠" He does so with a view to examine its inhabitants' way of life as they will be judged according to their actions and the frequency with which the perform the commandments. This is why we recite twice daily the second paragraph of the kriyat sh'ma, commencing with the words: "it will be as a result of your observing My Commandments ........ that I will give the required amount of rain at the proper time, etc.⁠" (verse 17 in our chapter) Also the sages in the Talmud, tractate Rosh Hashanah folio 17, explain our verse in the following sense. Concerning the word: בעתו, "at its appropriate time,⁠" our sages say that rainfall may occur as a blessing or as a curse, depending on the condition of the growing crops at the time when it descends. If at the time of Rosh Hashanah, the Jewish people were in a state of disgrace due to non observance, G–d may supply only a little rainfall; this may spur them to engage in repentance. It will not make sense to suddenly increase the rainfall, as the decree had already been sealed and executed. If they had been in good standing at the beginning of the year, and G–d therefore had provided the required amount of rain, but they subsequently became corrupted, how would G–d be able to retract the rain that had already descended? Therefore, Rosh Hashanah is the time at which G–d decrees the required amount of rainfall for the year at that time, but lets it descend on the part of the land that requires it if the conduct of the people deserves it, and on a different part of the land where it goes to waste, if the conduct of the people is such that it had forfeited this blessing.

מרשית שנה, "from the beginning of the year.⁠" Why has the word ראשית, spelled defectively, without the letter א after the letter ר? Rabbi Yitzchok, on folio 16 in the above quoted tractate of the Talmud, claims that any year which commences apparently poorly, will by the time it comes to its end have become much better. If Moses added the word: עד אחרית "until the end,⁠" this is proof that the year will have an end for those who doubted that at its beginning. The meaning of the word: רשה, i.e. ראשית, without the letter א, is: that the year started poorly so that its people would becoming humble and deserve better by the end of it.

ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה׳ אלהיך בה – לפקוד יושביה ולדקדק במעשיהם שאינם נידונים אלא לפי רוב מעשיהם ולפי׳ אם שמוע תשמעו אל מצותי אז ונתתי מטר ארצכם בעתו וכן מסיק פ״ק דר״ה עיני ה׳ אלהיך בה עתים לטובה ועתים לרעה עתים לטובה כיצד הרי שהיו יש׳ רשעים גמורים בר״ה ופסקו להם גשמים מועטים ולסוף חזרו בתשו׳ להוסיף עליהם אי איפשר שכבר נגזרה גזירה אלא הקב״ה מורידן בזמנן ועל הארץ הצריכה להם. עתים לרעה כיצד הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בר״ה ופסקו להם גשמים מרובין ולסוף סרחו לחסר א״א שכבר נגזרה גזירה אלא הקב״ה מורידן שלא בזמנן ועל הארץ שאינה צריכה להם.

מראשית השנה חסר א׳ – מכאן א״ר יצחק בפ״ק דר״ה כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה שנא׳ מראשית השנה מכלל דאית שנה שרשה בתחלתה פי׳ שהעולם זכאין ונוהגין עצמן בשפלות ובענוה.

מראשית השנה [וכו׳] – נוטריקון שלו ר״ח שבתון, יום טוב, תלמוד תורה. ורומז למה שאמרו רז״ל (ביצה ט״ז א׳) מזנותיו של אדם קצובין לו בר״ה חוץ מאלה הארבעה שאם פוחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו.

עיני י״י אלהיך בה מראשית^א השנה ועד אחרית השנה^ב – כי כל השנה יצטרך שהשם יפקדנה ולרגעים ישקנה, כמו שיאמר אחר כן, ולא כן ארץ מצרים, לכן צריך שתפקוד עצמך כל השנה להיותך אהוב אצלו ית׳.

א. כן בכ״י המבורג, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״מרשית״.

ב. כן בכ״י המבורג, וכמה בכמה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״שנה״.

ואתה צריך להיות עיניך ולבך שם כל הימים כי הוא ולא אחר הדורש אותה תמיד בעיני השגחתו מראשית השנה ועד אחרית׳ – ירצה שאפילו בימות הגשמים שהוא ראשית השנה והגשמים יותר טבעיים הוא משים השגחתו בה על ירידת הגשמים בה כמו שהוא בימות הקיץ שאינן כל כך מצויין בדרך הטבע.

עיני י״י אלהיך בה לראות מה היא צריכ׳ לחדש בה גזרו׳ עתי׳ לרעה ועתים לטובה. פרשו בר״ה עתי׳ לטובה כיצד הרי שהיו ישר׳ רשעי׳ בר״ה ופסקו להם גשמים מועטים לסוף חזרו בהם להוסיף עליהם א״א שכבר עזרה גזרה אלא הב״ה מורידן בזמנן על הארץ הצריכ׳ להם ופרש״י פעמי׳ שהעתים הנתונים בסוף השנה לטובה להקל עליה מן הפורענות הנגזר עליה בר״ה ועתי׳ לרעה כיצד הרי שהיו ישראל צדיקים בר״ה ופסקו להם גשמי׳ מרובי׳ לסוף חזרו בהם לפחות מהן א״א שכבר נגזרה גזרה אלא הב״ה מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינ׳ צריכה להן ופרש״י ופעמי׳ שהו׳ לרעה לפחות מן הטובה שפסקו להם על הארץ שאינה צריכ׳ להם ביערו׳ ובמדברו׳ ומה שהכריח׳ לומר זה ולא אמרו שמראשי׳ השנה עד אחרי׳ השנה הוא משגיח בה לראו׳ מה היא צריכ׳ הוא מפני שהיה די לומר עיני י״י אלהיך בה בלבד מאי מראשית השנה עד אחרי׳ השנה ועוד שמה שפסקו עליה בראש השנ׳ שהכל נפקדי׳ בר״ה הוא הנוהג בכל השנ׳ ומאי עוד אחרי׳ שנה דקאמר אלא לומר לך שמחדש בה גזרות עתי׳ לרעה ועתים לעובה שפסקו עליה בראשית השנה אם נשתנו אנשים לטובה או לרעה חוזר ומחדש עליה גזרו׳ בסוף השנה לגרוע או להוסיף עתים לטובה ועתים לרעה כפי הראוי להם בעת ההיא:

ולכן לא בכחך ועוצם ידך תעשה חיל בארץ ההוא. כי כל עבודתה הם המצות ותצטרך לכוון לבך לשמים כדי שיברך את הארץ במטר בעתו. כי הוא יתב׳ הדורש אותה ותמיד עיני ה׳ אלהיך בה לא אחת ולא שתים פעמים בשנה. כי אם תמיד עיני ה׳ אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. כי בכל הימים ובכל החדשים ידרוש אותה אם בהורדת המטר כשיצטרך אליו ואם במנעו כשיזיק ואם בהתחדש הרוחות או הכאת השמש כפי הצורך לברכת התבואות. וכבר זכר הרמב״ן שהפרש׳ הזאת תזהיר כמנהגו שלעולם וממנה נלמוד כי אע״פ שהכל ברשות הקב״ה ויקל אצלו להאביד יושבי מצרים ולהוביש נהרות׳. הנה ארץ כנען תאבד יותר מהרה בשלא יוריד עליה מטרות עוזו. והיא כענין החולה שצריך זכות ותפלה לשירפאהו הש״י יותר מהבריא כשלא בא עליו שום חולי וכן היא המדה בעשיר ובעני ומאיר עיני שניהם ה׳. ומפני שאמר ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה. דרשו חז״ל בספרי וכי שאר הארצות איננו דורש והכתיב (איוב ל״ח) להמטיר על ארץ לא איש כביכול אינו דורש אלא אותה וע״י אותה הדרישה דורש כל שאר הדרישו׳ ירצו בזה שהיא מושגחת בהשגח׳ פרטית ושאר הארצו׳ בהשגחה כוללת.

דרש אתה – להשגיח על מעשי יושביה, אם הם ראויים למטר ואם לא, לפיכך,

דורש אותה, to carefully scrutinize the deeds of its inhabitants to determine if they are deserving the rain or not. Therefore, you should remain aware of the fact that

כביכול אינו דורש אלא אותה וכו׳. וענין זה מובן, שהארץ בלבד היה ראוי שתהיה נבראת, רק מפני שאי אפשר להיות הארץ בלבד, שאין ראוי לקבל קדושה הכל, לפיכך נבראו שאר הארצות עמה. ומפני כי אין בריאת שאר הארצות לעצמם, אלא שנבראו עמה, לפיכך כאשר דורש אותה – דורש שאר ארצות עמה, כמו שכל האברים תלוים בלב. וכן מדמין אותה חכמים ז״ל (תענית ריש י.) לומר שכל העולם מתמצית ארץ ישראל שותה, והיינו כמו שהדם הטוב והמשובח ניזון בו הלב, ושאר דם – הוא דם התמצית – ניזון בו שאר האברים, כן הוא בארץ, שכל העולם מתפרנס מתמצית ארץ ישראל. וענין התמצית הזה הוא ידוע למבינים:

עתים לטובה עתים לרעה. נראה שדיוק רז״ל (ר״ה יז ע״ב) ׳לטובה ולרעה׳, מדכתיב ״עיני ה׳⁠ ⁠⁠״, דהוי למכתב ׳עין ה׳⁠ ⁠׳, כמו ״עין ה׳ אל יראיו״ (תהלים לג, יח), וכשהוא פעמים לטובה ופעמים לרעה שפיר כתיב ״עיני ה׳⁠ ⁠⁠״ לשון רבים:

מראשית השנה נידון מה יהיה בסופה. דאין לפרש ״עיני ה׳ אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה״ כמשמעו, דאם כן לכתוב ׳עיני ה׳ אלקיך בכל השנה׳, מאי ״מראשית השנה ועד אחרית״, אלא מראשית השנה נדון מה בסופו. ובמסכת ראש השנה (יז ע״ב) ״עיני ה׳ אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית״, עתים לטובה ועתים לרעה, כיצד; הרי שפסקו לישראל גשמים מרובים, וחטאו ישראל, שלא להורידן אי אפשר, אלא מורידין אותן שלא בעונתן. משמע דהאי ״מראשית השנה עד אחרית״ בכל השנה איירי, ולא שיהא נדון בראש השנה מה יהיה בסופה. אין זה קשיא, שודאי שניהם צריכין, דאי להא מילתא לחוד אתיא, לומר שמראשית השנה נדון מה יהיה בסופה, הוי למכתב ׳עיני ה׳ בה מראשית השנה׳, מאי ״מראשית עד אחרית״, דמשמע שיתמיד עיניו בה מראשית עד אחרית, אלא בודאי עיניו תמיד בה, עתים לטובה ועתים לרעה, כיצד, הרי שפסקו גשמים לישראל וכו׳. והשתא אתיא שפיר לישנא ״מראשית השנה עד אחרית השנה עיני ה׳ בה״ להוסיף ולגרוע לפי מעשה ישראל. ומכל מקום מזה גופיה ילפינן שבראש השנה הכל נידון, דאם לא כן, למה אמר ״עיני ה׳ אלקיך בה מראשית השנה עד אחרית השנה״, אלא הכי פירושו, הגזירה שנגזרה בראש השנה – מראשית השנה עד אחרית השנה עיני ה׳ תמיד בה לגרוע ולהוסיף:
ועוד יש לומר, דמה שדרשו ז״ל ׳עתים לטובה ועתים לרעה׳, לא דרשו מן ״ראשית השנה עד אחרית השנה״, אלא דרשו זה מן קרא קמא דכתיב ״תמיד עיני הקדוש ברוך הוא בה״, ודרשינן מזה ׳עתים לטובה ועתים לרעה׳. אבל ״מראשית השנה עד אחרית השנה״ אתיא להא מילתא – מראשית השנה נגזר מה יהא בסופה:

מֵרֵשִית השנה: המסו׳¹ עליו ל׳ חס׳ א׳, ודרשו רבותינו בפ״ק דר״ה² כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, ופרש״י³ שישראל עושי׳ עצמן רשים בר״ה לדבר תחנוני׳ ותפלה כענין שנא׳ תחנוני׳ ידבר רש⁴, ע״כ. וכן אמרו בירושלמי⁵ מדוה לה בראשה ויהב לה אחרית טבא בסיפא, ובפ״ב דתענית⁶ סוף שתא כשתא. <ובמדרש חזית⁷ פסו׳ ראשך עליך ככרמל, ובויקרא רבה⁸ פ׳ ל״א אמ׳ הקב״ה לישראל ראשך עליך ככרמל⁹, הרשים שבכם חביבי׳ עלי כאליהו שעלה להר הכרמל. ועיין בספ׳ הזוה׳¹⁰ פ׳ האזינו סוף דף רצ״ג.> [מרשית].

1. המסו׳: מ״ק-ד על אתר.

2. בפ״ק דר״ה: ראש השנה טז ע״ב.

3. ופרש״י: רש״י שם, ד״ה שרשה בתחלתה.

4. תחנוני׳ ידבר רש: מש׳ יח כג.

5. בירושלמי: ראש השנה פ״א ה״ג, נז ע״ב.

6. ובפ״ב דתענית: ירושלמי תעניות פ״ב ה״א, סה ע״ב.

7. ובמדרש חזית: שיר השירים רבה, פרשה ז ו א.

8. ובויקרא רבה: פרשה לא ד.

9. ראשך עליך ככרמל: שה״ש ז ו.

10. בספ׳ הזוה׳: דברים, רצג ע״ב - רצד ע״א (אדרא זוטא).

לראות מה היא צריכה. דאל״כ מאי עד אחרית השנה, הרי כל שנפסק בראש השנה נוהג כל השנה, ועוד בעיני ה׳ אלהיך סגי. אלא לשנות גזירות הגזורות בר״ה כפי הראוי לאנשים: ול״נ דממלת תמיד קא דייק לה, דמשמע שתמיד בכל עת הוא משגיח עליה לחדש לה מה היא צריכה. וכן משמע במס׳ ראש השנה (יז:). [גור אריה]:

כדאיתא בראש השנה. אם ישראל רשעים הם בר״ה הוא גוזר שיבואו גשמים מועטים באותו שנה, וכשחוזרין בתשובה בתוך אותו שנה, אז לא יוכל להוסיף שהרי כבר נגזר, מה עושה הקב״ה מביא אותן גשמים על השדות וקרקעות, ולא למקום מדבר או ליישוב שאינו צריך לגשמים, גם מביא אותם בעתם. וכן להפך. ואם הם טובים בר״ה וכו׳:

To see what its needs are, etc. Otherwise what is the meaning of, "Until the year's end"? For whatever is decreed on Rosh Hashanah will be carried out throughout the year! Furthermore it would be enough to write, "The eyes of Adonoy, your God [are always upon it].⁠" Rather, ["From the year's beginning, etc.⁠" means] to modify the decrees that were decided on Rosh Hashanah according to what the people deserve. But it seems to me that Rashi is expounding from the word "always,⁠" which implies that Hashem is constantly watching over the Land to initiate [decrees] according to its needs. The same inference is made in Maseches Rosh Hashanah 17b. (Gur Aryeh).

As stated in tractate Rosh Hashanah. If the Jewish People are wicked on Rosh Hashanah then He will decree scarce rainfall that year. [Even] if they repent during that year then He will not increase [the rainfall], for the decree was already made. Instead, He brings that scarce amount of rain upon the fields rather than upon the wilderness and other places that do not require rainfall. Also He brings the rain in its proper time. The converse is also true — if the Jewish People are meritorious on Rosh Hashanah, etc.

אשר ה׳ אלהיך דורש – דקדק לומר תיבת אלהיך להעיר כי שבח הארץ היא כשה׳ מיחד אלקותו על ישראל אבל בזמן שישראל גולים ואין השכינה בתוכם אין שבח כל כך לארץ.

אשר ה' אלוהיך דרש, "which the Lord your God enquires after (all the time).⁠" Moses emphasizes the word אלוהיך, "your God" to remind us that the excellence of this land is conditional on the mutually exclusive relationship between Israel and its God. If Israel were to find itself in exile due to its sins, the land would not prove excellent for whoever would dwell in it after Israel would be expelled.

תמיד – גם בימות החמה עיני ה׳ בה, שלא ירד הגשם בימי הקציר, כמו שנאמר הלא קציר חטים היום (שמואל א י״ב:י״ז), ואומר שבועות חקות קציר ישמר לנו (ירמיהו ה׳:כ״ד).

ארץ אשר ה׳ אלהיך דרש אתה – ארץ מצרים אין השגחת השם נכרת וגלויה בה תמיד, לפי שהנילוס עולה ומשקה את הארץ, והאיכרים ועובדי האדמה מוליכים את מימיו בצנורות ע״י כלי השאיבה לכל שדה ושדה, ואינם א״כ נושאים עיניהם למרום ומיחלים למטר, אבל בארץ ישראל יצטרכו למטר השמים כל ימי השנה, פעם בהר ופעם בשפלה, והשם דורש אותה ומשגיח על צרכיה מראשית השנה עד אחריתה, ולולי שיפקוד אותה בגשמי רצון לא תזרע ולא תצמיח, ויפרש כל זה בפרשת והיה אם שמוע, כי בארץ ישראל ההצלחה המדינית והאושר בעוה״ז תלוים במעשי יושביה, ורז״ל אמרו והלא כל הארצות הוא דורש, אלא כביכול אינו דורש אלא אותה, וע״י אותה דרישה שדורש אותה דורש לכל הארצות:

עיני ה׳ אלהיך בה – לראות מה היא צריכה ולחדש בה גזירות, עתים לטובה ועתים לרעה:

ארץ וגו׳ דרש אתה – כיוצא בזה ״ואת שעיר החטאת דרש״ וגו׳ (ויקרא י, טז); ״וְאֵין דוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ״ (יחזקאל לד, ו). נמצא ש״דרש״ פירושו: לפקוח עין על דבר, לדאוג לדבר, להשגיח על דבר. ״וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה״ – בניגוד ל״נֶעֱזָבָה״ (ישעיהו סב, יב). הצלחתה ופריחתה של ארץ זו אינן תלויות בסדר הטבעי, שכונן אחת ולתמיד; אלא הן נתונות להשגחה האלוקית, המשגיחה עליך, מחנכת אותך ומייעדת אותך למטרות המוסריות שנקבעו על ידי ה׳ עבור האנושות.

תמיד עיני ה׳ אלקיך בה – עיני השגחת ה׳, המשגיחות עליך ומחנכות אותך, נתונות תדיר אל הארץ הזאת. ה׳ מקשר בין התפתחותה החקלאית לצרכי החינוך שלך, ומביא עליה ברכה או קללה (ראש השנה יז:).

מרשית השנה ועד אחרית שנה – ״מרשית״ חסר אל״ף רומז ל״רש״, המורה על עוני. שנת האדמה של הארץ הזאת מתחילה ללא כל ״הנחות מוקדמות״; היא ״רשה״ לחלוטין, ללא כל ירושה מהשנה הקודמת. אין השפעות חומריות מהשנה שעברה שנותנות את אותותיהן בשנה החדשה – לא לטובה ולא לרעה. אופיה של כל שנה חדשה תלוי אך ורק בהתנהגותך המוסרית.

אומרים חז״ל: עלינו להיות מודעים לכך שלהתנהגותנו המוסרית יש השפעה גדולה ומכרעת, ואם הכרה זו חיה בלבנו בתחילת השנה, תתברך השנה כולה: ״כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, שנאמר ׳מראשית השנה׳, ׳מרשית׳ כתיב״ (ראש השנה טז:).

הספרי על פסוקנו אומר מאמר מחודש: ״⁠ ⁠׳ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש׳, רבי אומר וכי אותה בלבד הוא דורש, והלא כל הארצות הוא דורש שנאמר: ׳לְהַמְטִיר עַל⁠־אֶרֶץ לֹא⁠־אִישׁ׳ וגו׳ (איוב לח, כו), ומה תלמוד לומר ׳ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה׳? כביכול אין דורש אלא ׳אותה׳, ובשכר דרישה שהוא דורשה דורש כל הארצות עמה״. הווי אומר, נאמר כאן שה׳ משגיח על ארץ ישראל, ארץ תורת ה׳. אולם אין זה אומר שכל שאר הארצות נתמעטו מהשגחתו; שכן במקומות אחרים הכתוב אומר את ההפך הגמור – שה׳ משגיח על כל הארצות. אלא הפירוש הוא כך: השגחת ה׳ על עולמו של האדם מתרכזת בהשגחתו על הארץ הזאת. ארץ ישראל נושאת בקרבה את התזכורת ההיסטורית להתגלות תורת ה׳, ובכך היא גם נושאת בקרבה את ישועתה המוסרית של האנושות. שהרי על ידי התורה המוסרית היוצאת מציון אל האנושות, תתחולל לבסוף ישועה זו, ותיכון מלכות ה׳ עלי אדמות. לפיכך ניתן לומר שפריחת ציון היא התנאי לפריחת כל האנושות. כל טיפת גשם המרווה את הארץ, יורדת מן השמים למען ציון; היא יורדת למען עתידה המוסרי של האנושות, שציון היא הערבה לו; ומרווה את הארץ – אפילו אם דור ההווה אינו ראוי לברכת הגשם.

ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה היא תחת ההשגחה ולא שדורש אותה פעם א׳ בשנה רק תמיד עיני ה׳ אלהיך בה כי גידול פירותיה תלויה בהשגחה פרטית מתמדת, וההשגחה נמשכת אחר המעשה אם טוב ואם רע, וא״כ ממילא:

ארץ אשר וגו׳: הוסיפה תורה לומר דגם בזה¹ אינה שוה לכל המדינות. דאע״ג שנדרשים לגשם להשקות השדות, מ״מ אין להם דאגה מזה, דטבע המדינה להיות גשם בעתו. מה שאין כן ארץ ישראל ״ה׳ אלהיך דורש אותה״ – אינו נותן גשמים אלא על-פי חקירה לפי המעשים².

תמיד עיני ה׳ וגו׳: ולא עוד, אלא אפילו כבר היה גשם, ותבואת השדה כבר באה לברכה, מ״מ עדיין השגחת ה׳ שולטת בה.

מראשית השנה ועד אחרית שנה: דכמה מאורעות מזדמנים, וכדאיתא במדרש רבה פרשה זו (ג,ג) דבימי רבי פינחס בן יאיר היה מקום אחד שהעכברים אכלו התבואה שבגורן, עד שעישרו כראוי. ובירושלמי ברכות פ״ט (סד,א) איתא על זה המקרא³ דאי אין מוציאין מעשרות כראוי הרי זה כתיב (תהילים קד,לב) ״המביט לארץ ותרעד״. והרבה שלוחים למקום, וא״כ נדרשת לעולם ברכת ה׳ שתהיה ארץ זבת חלב ודבש, ולא מועילה הנתינה לאבות⁴, על כן מסיים ״והיה אם שמוע וגו׳״.

[והיה ראוי להיות פרשה אחת עם הקודם⁵, שהרי ענין אחד הוא, אבל משום דפרשת ״והיה אם שמוע״ כבר כתובה בתפלין⁶ וכאן נכתבה בספר תורה, משום הכי כתיב בפרשה בפני עצמה]. {ועל כרחך נאמרה (מכבר) מפי הקב״ה, דמשום הכי כתיב ״ונתתי״ ולא ככל ספר דברים שמשה כמדבר מפי עצמו⁷, והיינו, משום שמכבר אמר משה מפי ה׳ פרשה זו, וכבר עמד בסידור ר׳ יעקב עמדין על זה⁸, עיי״ש}.

1. בהורדת הגשמים.

2. מפרש ״דורש אותה״ לא את הארץ אלא את אנשי הארץ, וכן משמע בספורנו ובחזקוני.

3. שאם מוציאים מעשרות כתיקונן – מתקיים פסוקנו, ואם לא...

4. כפי שביאר רבינו לעיל בפסוק ט׳ ד״ה ארץ זבת חלב ודבש.

5. ללא סימון פרשה סתומה.

6. שהרי הניחו תפילין ממתן תורה ואילך כבר ארבעים שנה, עד היום שנמצאים בערבות מואב, ובתפילין מונחות פרשיות ״שמע והיה אם שמוע״.

7. והיה צריך לכתוב ׳והיה אם שמוע תשמעו אל מצוות ה׳... ויתן (ה׳) מטר ארצכם׳...

8. זה לשונו: מלה זו (״ונתתי״) קשה, אין כמוה בכל משנה תורה הזאת אשר דיבר משה רבינו ע״ה, ואע״פ שלא מפי עצמו אמרה, מ״מ נהג בה מנהג המדבר בעדו בכל מכל כל. ובדבר הזה לא מצינו לו חבר שיתלה נתינת המטר בעצמו. ואי אפשר לדחוק ולקשר הלשון אל הפרשה למעלה כאילו הקב״ה בעצמו ובכבודו אמר, כדרך ששנה משה רבינו ע״ה פרשת עשרת הדברות בלשונו של מקום. ופלא גדול שלא שתו לבם המפרשים לדבר זה, ועדיין לא בא לידי מי שהרגיש בו. אולי מחמת שלא ידעו ליישבו שתקו... אבל על צריכים אנו כאן לדברי חכמת האמת המגלה כל סתום...

הארץ מסורה להשגחה פרטית מיוחדת של ה׳ והיא גם זקוקה להשגחה המיוחדת הזאת. הרי זו פתיחה לאזהרה שבפרשה הסמוכה.

דורש – ירמיהו ל׳:י״ז.

עיני... בה – תהלים ל״ג:י״ח.

אחרית שנה – בלי ה׳ הידיעה, כאילו היא מלה אחת מורכבת. השומרוני כותב ״השנה״.

ארץ אשר ה׳ וכו׳ תמיד עיני וכו׳ – פירוש אף בזמן שלא יהיו בה בני ישראל ג״כ דורש אותה, משא״כ בשאר ארצות ה׳ דורש בזמן שישראל בקרבם, וכמוש״א גלו לבבל שכינה עמהן. ופשוט.

ובספרי פסקא מ׳: ארץ וכו׳ דורש אותה ניתנה לדרישה להפריש ממנה חלה תרו״מ או יכול אף שאר ארצות ניתנו לדרוש, פירושו, אעפ״י שאין חו״ל חייבת בחלה ובתו״מ מ״מ אם נכנסו פירות חו״ל לארץ חייבים בחלה ובתו״מ, ויכול דיהא מחוייב להביאן כדי שיתחייב ת״ל אותה כו׳ ולא ש״א ניתנו לדרישה דאינו מחוייב להביא כדי להתחייב בחלה ותו״מ ודו״ק.

ואגב אבאר מליצת התפלה והנשא על כל הארץ ביקרך, דיקר הוא לשון ארמי (מגילה דף ט׳). והפירוש דארץ היא ארץ ישראל כמו שאמרו ושולח מים על ארץ וחוצות (תענית דף יו״ד), ובארץ ישראל יהיה הקדושה לעתיד עד כי יפלא מעין המלאכים רוחניות כזו אשר לא ראתה עין אלהים זולתך ואמרו (נדרים ל״ב) שמלאכי השרת אין יכולים לכנס למחיצתן, ועי׳ ילקוט בלק, וזה כוונת התפילה להגיע לקדושה רוחנית כזו ביקרך שאין מלאכי השרת יכולין לכנס במחיצתן, ולכן נאמר בלשון ארמי שאין מלאכי השרת יודעין אותו. ודו״ק.

ספרי. ולעבדו בכל לבבכם ראב״י אומר זו אזהרה לכהנים שלא יהיה לבם מהרהר בשעת עבודה, פירוש על מחקר פילוסופי החפץ לה׳ בזבח, הלא לו כל חיתו יער וכיו״ב, ע״ז הזהיר הכתוב. ולכן לא כתוב בכל מאדכם, שהכהן אוכל כל הקרבנות ומזונות בני אהרן מזה, ואיך יאמר ובכל מאדכם, זה נכסיכון. ופשוט.

עיני ה׳ אלהיך בה – עתים לטובה ועתים לרעה, עתים לטובה כיצד, הרי שהיו ישראל חייבים בר״ה ופסקו להם גשמים מועטים ולבסוף חזרו בהם, להוסיף עליהם אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא מורידין בזמנן, לרעה כיצד, הרי שהיו ישראל זכאים בר״ה ופסקו להם גשמים מרובים ולבסוף חזרו בהם, לפחות מהם אי אפשר שכבר נגזרה גזירה אלא מורידן שלא בזמנן.⁠¹ (ר״ה י״ז:)

מרשית השנה וגו׳ – אמר רב יהודה אמר רב, שנה טובה צריכה רחמים, דכתיב תמיד עיני ה׳ אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה.⁠² (ברכות נ״ה.)

מרשית השנה וגו׳ – באחד בתשרי ר״ה לשנים, למאי הלכתא, אמר רב נחמן בר יצחק, לדין, דכתיב מראשית השנה ועד אחרית שנה, מראשית השנה נדון מה יהא בסופה.⁠³ (ר״ה ח׳.)

מרשית השנה וגו׳ – א״ר יצחק, כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, שנאמר מראשית השנה, מרשית חסר כתיב, ועד אחרית – סופה שיש לה אחרית.⁠⁴ (ר״ה ט״ז:)

1. עיין בדרשה אחרונה מפסוק זה, ובספרי אגדה האריכו הרבה בענין אגדה זו, ותכלית הכונה, שכל ההנהגה שבא״י הכל בהשגחה עליונית.

2. ר״ל כל משך השנה צריך לבקש רחמים שיהיה השנה לטובה ולא די בבקשה זמנית, יען כי כמפרש שעיני ה׳ אלהיך בה מראשית ועד אחרית שנה, הרי שאין הקב״ה מסיח דעתו כביכול כל משך השנה, ויתכן דס״ל כמ״ד בר״ה י״ז א׳ אדם נדון בכל יום, ועיי״ש בתוס׳.

3. ומפרש בגמרא וממאי – דתשרי הוא דכתיב (תהלים פ״א) תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו איזה חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ר״ה וכתיב (שם) כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב, ר״ל אותו יום החג חק לישראל שהקב״ה דן ושופט בו. ויש שכתבו דלכן כתיב המלה מרשית השנה חסר א׳ לרמז שמתשרי [מתחלת] השנה, כי המלה מרשית בהיפך אותיות יוצא המלה מתשרי – השנה.

4. ר״ל כל שנה שישראל עושים עצמם רשים בר״ה לדבר תחנונים ותפלה כענין שנאמר תחנונים ידבר רש, אז יש לה אחרית ותקוה טובה, אם אין עונות שבאמצע השנה גורמות להשתנות באיזו צד כמש״כ בדרשה ראשונה מפסוק זה.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון