וקשרתם אותם לאות. אם הכוונה על דרך משל כמו קשרם על לוח לבך כדברי הטועים (והן בעון גם כפי קצת חכמינו) הלא אך למותר אומרו כן אחר שאמר בראש הפסוק ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם שפירושו שלא יזוזו הדברים מזכרונינו, ומי יאמין שאחר שביאר דעתו בפירוש מבלי משל ומליצה יכפול הדברים על דרך משל? ואין זה מדרך ממשל משלים — וכ״ש להקדים הנמשל ולאחר המשל — וממה שראינו שכבר בא הצווי לזכור דברי התורה באומרו ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם נובין ונדון שכשהוסיף וקשרתם אותם וגו׳ הן הן הדברים הנעשים בפעל ובחומריותם, וכלומר ואם תרצה שיהיו הדברים האלה על לבבכם ועל נפשכם תעשה האות הזה לקשרם על ידך ולשום אותם טוטפות בין עיניך כדי שתבוא לידי זכירתם — ועוד הרי הוא דבר הלמד מענינו — מה וכתבתם על מזוזות וגו׳ הוא בפעל שאל״כ אין טעם לומר ובשעריך אף וקשרתם אותם בפעל ולא ע״ד משל — ולבי אומר לי שגם ראש הפסוק יוכיח וסופו מקביל לתחלתו בשני חלקיו, הרי הוא אומר ושמתם את דברי וגו׳ על לבבכם ועל נפשכם והוסיף להזהיר שנעשה אות שעל ידו נזכור דברי ה׳, וכנגד על לבבכם אמר וקשרתם וגו׳ על ידכם כי בקשרנו התפלין על היד כנגד הלב, כבר עשינו דוגמת הצווי באופן גשמי מבחוץ לעורר השימה הרוחנית בפנימיות הלב — וכנגד ועל נפשכם, אמר והיו לטוטפות בין עיניכם כי במוח משכן הנשמה השכלית- והיא במוח כנגד בין העינים — וראה כיצד האמת יורה דרכו, שמדברי התורה לא שמענו שיהיו תפלין של יד בזרוע וכנגד הלב, בא ושמתם את דברי אלה על לבבכם ללמדנו כי הקשירה על יד באופן גשמי, וזה דעת רבי יצחק כשאמר בגמרא (מנחות ל״ד ע״ב) רבי יצחק אומר אינו צריך הרי הוא אומר ושמתם וגו׳ על לבבכם וקשרתם אותם וגו׳ שתהא שימת כנגד הלב ותהיה דוגמה לשימה הרוחנית זו בפנימיות הלב וזו מבחוץ כנגד הלב, וכן, עדיין לא שמענו שהטוטפות יהיו במצח במקום שמחו של תינוק רופס ולא ממש בין העינים למטה כפשט הכתוב — בא ושמתם וגו׳ ועל נפשכם ללמדנו שהטוטפות יהיו בגשמי מעין דוגמא לזכירת הרוחנית, מה זו במשכן הנשמה שהיא במח אף הטוטפות כמוה כנגד המח מבחוץ — ואם תאמר א״כ למה הטוטפות כנגד המח שבין העינים ולא מהצד או למעלה או מאחורי הראש? שתי תשובות בדבר, האחת שכן דרך בני אדם לקשור טוטפותיהם לפנים ולא לאחור — ועוד שכבר למדונו חכמי הרפואה והנתוח שחלק המח שכנגד בין העינים הוא משכן הכחות השכליות ועליו יאמר בדקדוק ושמתם וגו׳ על נפשכם — ומצאנו לרבותינו במס׳ מגילה (דכ״ד ע״ב) שאמרו נתנה על מצחו או על פס ידו הרי זו דרך הקראים — פירש״י שמבזין דברי חכמים והולכים אחר הכתוב כמשמעו בין עיניך ממש ועל ידיך ממש ע״כ, וראה שם קראים נזכר כבר מזמן חכמי התלמוד ואין לומר שנתן אחר זמן תחת שם צדוקים או מינים שהרי רש״י מפרש ומסביר שם קראים עיין עליו, ואין ספק שבשם קראים רצו בו הצדוקים שהיו בזמנם שהרי לא נמצא זכר מהקראים בספרי חז״ל זולת זה, וכ״ז מסייע לאומרים שהצדוקים והקראים אחד הם — ומלבד כל אלה הראיות יש אחרת לא נופלת מהם והוא כי אין מדרך הלשונות להשתמש במליצה על דרך משל אם לא נמצא במנהגי האומה ההיא הדבר ההוא בפעל, הא למה זה דומה למה שהעיר רוזינמוללער על יחיו מתיך וגו׳ של ישעיה שהן לו יהי ע״ד משל יורה לפחות על היות האמונה ההיא נמצאת באומה, כן הדבר הזה לא יאמר וקשרתם וגו׳ והיו לטוטפות וגו׳, אלו לא היה מנהג באומה לכל אדם בכלל לקשור על ידם וגו׳ ולהיות טוטפות בין עיניהם, ושלמה עצמו אלו לא מצא באומה מנהג זה קבוע לא היה אומר בדרך משל קשרם על לוח לבך ענדם וגו׳, כמו שמשה עצמו לא היה אומר ומלתם את ערלת לבבכם אלו לא היה המנהג למול ערלת הבשר בעצם ובפעל — וראה בזה דברים טובים. Basnage hist. des Juifs 383 ואין צורך לומר שיוסף לרומיים הבין במצוה כדברי הפרושים. Antiq. lib. V. cap. 8. 122- גם ראיתי שקירילו Cherilo המשורר בשירותיו אשר כתב על מלחמת קסירסיס (הוא אחשורוש) נגד היונים דבר ידבר על היהודים שהיו בצבאות קסירסיס וכה ענה, ״והנה אחריהם עם אחד דגול מרבבה ומשונה בכל תהלוכיו ומלבושו משאר העמים לשונו כלשון הפניקים (שידענוהו קרוב לל״ק) והוא יושב בהרי ירושלים ע״כ״ ובאומרו במלבושו מקום הניח לנו לחשוב שכוונתו על הציצית והתפלין שבו היו נבדלים ישראל משאר הגוים כי לא שמענו זולת אלה השנים שיהיו במלבושי ישראל סימנים מיוחדים להם, ועל הציצית בלבד לא יאמר מלבוש משונה כי הוא כמעט דבר שאינו נכר, לא כן בתפלין כי נראים בעליל על הראש ועל הזרוע. ואל תתמה שיהיו כלי זיין ותפלין בבת אחת שכן מצינו בספר הזהר (ח״א ר״ד ע״ב) רבי חייא ור׳ יוסי שראו אדם אחד ״מתעטף בעטופא דמצוה וכלי זיינין קטורין תחותוי וכו׳ ״וגם זה לעד כי ספר הזהר קדמון הוא, שאם לא כן לא באו בו מנהגים שפסקו מבינינו היום כמה דורות ויהיו כספר החתום לכל קורא בם, אחר שנתבטל המנהג לשאת על ראשנו וגופינו תמיד כל היום, כלי עבודת האלהים. ומהראיות המעידות על דברי רבותינו שוקשרתם וכתבתם אינו ע״ד משל, היא הודאת הנוצרי שאלו היה מקום לערער מדרכי הלשון, ומהמנהג הקדום, היה מערער כדרכו על דברי חכמינו והוא לא כן יחשוב שהרי (מתי כ״ג כ״ה) מלבד ההוראה הכללית לשמוע לכל מצות הפרושים, הוסיף עליהם בלשון תלונה שכל מעשיהם להתכבד בעיני בני אדם ומרחיבים תפליהם ומאריכים ציציותיתם וכו׳, הרי שנתן תפלין וציצית זה בצד זה, ואלו היו התפלין דבר מחודש מזמן קרוב לא היה נעלם ממנו, והיה מכחש בעקר התפלין ולא בהרחבתם בלבד.

[השמטה: וקשרתם אותם לאות. עיין בספר מה שנסתייענו ממלבושי היהודים שבחיל Xerses (הוא אחשורוש) כמסופר אצל יוסף משם המשורר קירילו (Cherilo) ואמר עליהם שהיו יושבים בהרי ירושלים, וחובה להודות שאין דעת כל החוקרים שוה להאמין שתהיה ירושלים זה עיר הקדש כי כפי מה שהבינו סקאליג׳ירו קוניא ובושארט, ירושלים אחרת היא זו אשר בפסידיא (Psidie) ורק דעת סאלמאסיו Saumaise שהיא ירושלים שבארץ כנען, והחכם שלמה מונק נוטה לדעת ראשונה (Palestine. 88. 1.) ודרך הלוכנו נקריב לפני הקורא דברי התוספות שכתבו דתרי ירושלים הוו אחת בח״ל ואחת בא״י, וכנראה שדרך אומדנא אמרו כן ומלחץ הבנת הגמ׳, והן עתה נתאמתו דבריהם בדקדוק עצום כאשר אתה רואה דתרי ירושלים הוו אחת בפסידיא Psidie והיא ח״ל. ואחת בא״י.]