×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {רביעי} בָּעֵ֨ת הַהִ֜וא אָמַ֧ר יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֵלַ֗י פְּסׇל⁠־לְךָ֞ שְׁנֵֽי⁠־לוּחֹ֤תא אֲבָנִים֙ כָּרִ֣אשֹׁנִ֔ים וַעֲלֵ֥ה אֵלַ֖י הָהָ֑רָה וְעָשִׂ֥יתָ לְּךָ֖ אֲר֥וֹן עֵֽץ׃
At that time Hashem said to me, "Cut two tablets of stone like the first, and come up to Me onto the mountain, and make an ark of wood.
א. שְׁנֵֽי⁠־לוּחֹ֤ת =ל1,ש,ש1,ק3[תיקון],ו,ל3,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל!=שְׁנֵֽי⁠־לֻוחֹ֤ת (בנקודות שורוק למרות הכתיב המלא וי״ו) ובאופן ברור לגמרי; אבל דותן הדפיס לוּחֹ֤ת בלי להעיר, וגם ברויאר לא העיר.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיצרור המורר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
בְּעִדָּנָא הַהוּא אֲמַר יְיָ לִי פְּסָל לָךְ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָּא כְּקַדְמָאֵי וְסַק לִקְדָמַי לְטוּרָא וְתַעֲבֵיד לָךְ אֲרוֹנָא דְּאָעָא.
At that time the Lord said to me: Hew you two tables of stones like the first, and come up before Me on the mount, and make you an ark of wood;
בשעתה ההיא אמר י״י לי אמר משה חצוב לך תרין לווחין דאבנין כקדמייה וסקא לוותי לטורא ותעביד לך ארון דקיםב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כקדמייה וסק״) גם נוסח חילופי: ״כקדמיין וסוק״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דקים״) גם נוסח חילופי: ״דקיים״.
בעידנא ההיא אמר י״י לי פסל לך תרי לוחי מרמירא כצורתהון דקמאי וסוק לקדמי לטוורא ועיבד לך ארונא דקיסא.
At that time did the Lord say to me: Hew thee two tables of marble according to the form of the first; and ascend before Me into the mountain, and make thee an ark of wood.
[יב] בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה׳ אֵלַי פְּסָל לְךָ – הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה מִי צָרִיךְ לִתֵּן שְׂכַר כְּתַב קִדּוּשִׁין, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים אֵין כּוֹתְבִין שִׁטְרֵי אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וְהֶחָתָן נוֹתֵן שָׂכָר, וּמִמִּי לָמַדְנוּ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּשָׁעָה שֶׁקִּדֵּשׁ לְיִשְׂרָאֵל בְּסִינַי, דִּכְתִיב: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר (שמות י״ט:י׳). וּמִי כָּתַב הַשְּׁטַר הַזֶּה, משֶׁה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת הַתּוֹרָה [השירה] הַזֹּאת (דברים ל״א:ט׳). וּמַה שָּׂכָר נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זִיו הַפָּנִים, דִּכְתִיב: וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו (שמות ל״ד:כ״ט), אֵימָתַי: בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ (שמות ל״ד:כ״ט).
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּשָׁעָה שֶׁכָּתַב אֶת הַתּוֹרָה נָטַל משֶׁה זִיו הַפָּנִים, כֵּיצַד, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לְמשֶׁה, עוֹרָהּ שֶׁל אֵשׁ לְבָנָה, וּכְתוּבָה בְּאֵשׁ שְׁחוֹרָה, וַחֲתוּמָה בְּאֵשׁ, וּמְלֻפֶּפֶת בְּאֵשׁ, וְעִם שֶׁכּוֹתֵב קִנַּח אֶת הַקּוּלְמוֹס בִּשְׂעָרוֹ וּמִשָּׁם נָטַל זִיו הַפָּנִים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר מִן הַלּוּחוֹת נָטַל משֶׁה זִיו הַפָּנִים, עִם שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ הַלּוּחוֹת מִכַּפַּיִם לְכַפַּיִם מִשָּׁם נָטַל זִיו הַפָּנִים, כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה נְטָלָן וְשִׁבְּרָן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁסִּדַּרְתָּ לְיִשְׂרָאֵל נָתַתִּי לְךָ שְׂכָרְךָ זִיו הַפָּנִים, וְעַכְשָׁיו שִׁבַּרְתָּ אֶת הַלּוּחוֹת.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית נִשְׁבְּרָה לַסַּרְסוּר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה הָיִיתָ סַרְסוּר בֵּינִי לְבֵין בָּנַי, אַתָּה שִׁבַּרְתָּ אַתָּה מַחֲלִיף, מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא (שמות ל״ד:א׳-ג׳).
[יג] דָּבָר אַחֵר: פְּסָל לְךָ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: עֵת לְהַשְּׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק (קהלת ג׳:ה׳).
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא מַהוּ עֵת לְהַשְּׁלִיךְ אֲבָנִים, עֵת הִיא שֶׁיַּעֲלֶה אַדְרִיָנוֹס שְׁחִיק עֲצָמוֹת וִינַפֵּץ אַבְנֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת שֶׁיִּבְנֶה אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהִים הִנְּנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ. וְשַׂמְתִּי מִשְׁפָּט לְקָו וּצְדָקָה לְמִשְׁקָלֶת וְיָעָה בָרָד מַחְסֵה כָזָב וְסֵתֶר מַיִם יִשְׁטֹפוּ (ישעיהו כ״ח:ט״ז-י״ז).
דָּבָר אַחֵר: עֵת לְהַשְּׁלִיךְ אֲבָנִים, רַבָּנִין אָמְרֵי מְדַבֵּר בְּמשֶׁה עֵת הָיָה שֶׁיַּשְּׁלִיךְ משֶׁה אֶת הַלּוּחוֹת, דִּכְתִיב: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר (שמות ל״ב:י״ט). וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת הָיָה שֶׁיַּחֲזִירָן לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים.
[יד] דָּבָר אַחֵר: פְּסָל לְךָ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ (קהלת ז׳:ט׳). וּמִי הָיָה זֶה שֶׁכָּעַס, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת (שמות ל״ב:י״ט), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָא משֶׁה, אַתָּה מֵפִיג חֲמָתְךָ בְּלוּחוֹת הַבְּרִית, מְבַקֵּשׁ אַתְּ שֶׁאָפִיג אֶת חֲמָתִי וְאַתְּ רוֹאֶה שֶׁאֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת, אָמַר לוֹ וּמַה יֵּשׁ לִי לַעֲשׂוֹת, אָמַר לוֹ לָתֵת עָלֶיךָ קָטָרִיקֵי, אַתְּ שִׁבַּרְתָּ אוֹתָן וְאַתְּ מַחְלִיף אוֹתָן, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים.
[טו] דָּבָר אַחֵר: פְּסָל לְךָ – אָמַר רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב: וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא (ויקרא ה׳:כ״ג), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַלּוּחוֹת לֹא הָיוּ מֻפְקָדִים אֶצְלֶךָ, אַתְּ שִׁבַּרְתָּ אוֹתָן וְאַתְּ מַחֲלִיף אוֹתָן.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִן הַלּוּחוֹת שְׁנִיִּים רִצָּה משֶׁה אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מֶה עָשָׂה עָלָה לוֹ אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּעוּס אָמַר לוֹ בָּנֶיךָ חוֹטְאִין וְאַתְּ נוֹתֵן עָלַי קָטָרִיקֵי, עָשָׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ כָּעוּס עַל יִשְׂרָאֵל, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל ה׳ וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ (שמות ל״ב:ל״א-ל״ב). כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ, אָמַר לוֹ, משֶׁה, שְׁתֵּי הַפָּנִים בְּכַעַס, אֲנִי וְאַתְּ כּוֹעֲסִין עֲלֵיהֶן, מִיָּד: וְדִבֶּר ה׳ אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל (שמות ל״ג:י״א). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא יִהְיוּ שְׁתֵּי הַפָּנִים בְּכַעַס אֶלָּא כְּשֶׁתִּרְאֶה אוֹתִי נוֹתֵן רוֹתְחִין הֱוֵי נוֹתֵן צוֹנֵן, וּכְשֶׁתִּרְאֶה אוֹתִי נוֹתֵן צוֹנֵן הֱוֵי נוֹתֵן רוֹתְחִין. אָמַר משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֵיאַךְ יְהֵא, אָמַר לוֹ הֱוֵי חָל אַתָּה רַחֲמִים, מֶה עָשָׂה מִיָּד: וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה׳ אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָּה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ (שמות ל״ב:י״א-י״ב). אָמַר לוֹ וַהֲרֵי בָּנֶיךָ מָרִים, חַלֵּה אוֹתָן.
דָּבָר אַחֵר: אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אֶת בָּנֶיךָ וְאֵין אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְלַמֵּד עֲלֵיהֶן סָנֵגוֹרְיָא, אָמַר רַבִּי סִימוֹן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ וּבְנוֹ שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בְּקִיטוֹן, וְהַפַּדְּגוֹג שֶׁל בְּנוֹ נָתוּן בִּטְרַקְלִין, הָיָה הַמֶּלֶךְ צוֹוֵחַ הַנִּיחוּ לִי שֶׁאֶהֱרֹג אֶת בְּנִי, אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְלַמֵּד עָלָיו סָנֵגוֹרְיָא. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמשֶׁה: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָדוֹל (שמות ל״ב:י׳), אָמַר משֶׁה וְכִי תוֹפֵס אֲנִי בְּיָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּבְיָכוֹל אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְלַמֵּד עֲלֵיהֶן סָנֵגוֹרְיָא, מִיָּד וַיְחַל משֶׁה.
דָּבָר אַחֵר: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי, אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים וּלְכַלּוֹתָם אַתָּה מְבַקֵּשׁ, עֲקֹר הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים וְאַחַר כָּךְ עֲקֹר אוֹתָם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ אֶל הָאָרֶץ מִתַּחַת כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה וְישְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן וִישׁוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וְצִדְקָתִי לֹא תֵחָת (ישעיהו נ״א:ו׳) – תְּחִלָּה שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן וגו׳ וְאַחַר כָּךְ וְישְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן, אָמַר לֵיהּ משֶׁה וַאֲפִלּוּ אַתָּה עוֹקֵר אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ לְיִשְׂרָאֵל אִי אַתָּה יָכוֹל לַעֲקֹר, שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵיהֶם, וְלֹא נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם לֹא בַשָּׁמַיִם וְלֹא בָאָרֶץ אֶלָּא בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ (שמות ל״ב:י״ג), שֶׁמָּא אַתָּה יָכוֹל לְבַטֵּל אֶת שְׁמֶךָ. אָמַר לְפָנָיו משֶׁה, חֲשֹׁב אוֹתָם כִּסְדוֹם, מָה אָמַרְתָּ לְאַבְרָהָם: וַיֹּאמֶר ה׳ אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם (בראשית י״ח:כ״ו), וּוִתַּרְתָּ לוֹ עַד עֲשָׂרָה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: אַל נָא יִחַר לַאֲדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה (בראשית י״ח:ל״ב), וַאֲנִי מַעֲמִיד לְךָ מֵאֵלּוּ שְׁמוֹנִים צַדִּיקִים. אָמַר לוֹ הַעֲמֵד, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵי שִׁבְעִים הַזְּקֵנִים, דִּכְתִיב: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ (במדבר י״א:ט״ז-י״ז). אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר פִּינְחָס וְכָלֵב, הֲרֵי שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָא משֶׁה, הֵיכָן עוֹד שְׁלשָׁה צַדִּיקִים, וְלֹא הָיָה מוֹצֵא, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אִם הַלָּלוּ בַּחַיִּים וְאֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד לָהֶם בַּפִּרְצָה הַזּוֹ, יַעַמְדוּ הַמֵּתִים, אָמַר לְפָנָיו עֲשֵׂה בִּזְכוּת ג׳ אָבוֹת וַהֲרֵי שְׁמוֹנִים, זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ (שמות ל״ב:י״ג), כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר משֶׁה זְכוּת אָבוֹת, מִיָּד אָמַר לוֹ: סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ (במדבר י״ד:כ׳). כֵּיוָן שֶׁעָמַד שְׁלֹמֹה וְרָאָה שֶׁהִזְכִּיר משֶׁה שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה צַדִּיקִים חַיִּים וְלֹא הוֹעִיל כְּלוּם אִלּוּלֵי שֶׁהִזְכִּיר זְכוּת שְׁלשֶׁת הָאָבוֹת שֶׁהָיוּ מֵתִים, הִתְחִיל אוֹמֵר: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת ד׳:ב׳-ג׳), דָּבָר אַחֵר: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם וַיִּנָּחֶם ה׳ עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ (שמות ל״ג:י״ג-י״ד).
אָמַר רַבִּי לֵוִי אָמַר לוֹ משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם חַיִּין הֵן הַמֵּתִים, אָמַר לוֹ, משֶׁה, אַף אַתָּה טוֹעֶה, לֹא כָךְ אָמַרְתִּי לְךָ: אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה (דברים ל״ב:ל״ט). אָמַר לוֹ משֶׁה, וְאִם חַיִּין הֵן הַמֵּתִים חֲשֹׁב כְּמוֹ שֶׁהָאָבוֹת עוֹמְדִין וּמְבַקְּשִׁין עַל בְּנֵיהֶן, מָה הָיִיתָ מְשִׁיבָן. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ משֶׁה הַדָּבָר הַזֶּה מִיָּד וַיִּנָחֶם ה׳ עַל הָרָעָה.
[טז] דָּבָר אַחֵר: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת – לָמָּה שְׁנַיִם, רַבָּנִין אָמְרֵי אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵלּוּ מְעִידִין בֵּינִי וּבֵין בָּנַי, כְּנֶגֶד שְׁנֵי עֵדִים, כְּנֶגֶד שְׁנֵי שׁוֹשְׁבִינִין, כְּנֶגֶד חָתָן וְכַלָּה, כְּנֶגֶד שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כְּנֶגֶד הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא.
[יז] דָּבָר אַחֵר: פְּסָל לְךָ – שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מִפְּנֵי מָה לוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וְהַשְּׁנִיִּים מַעֲשֵׂה אָדָם. אָמַר לָהֶן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְהֵבִיא הַנְּיָר וְהַלַּבְלָר מִשֶּׁלּוֹ, עִטְּרָהּ מִשֶּׁלּוֹ, וְהִכְנִיסָהּ לְבֵיתוֹ. רָאָה אוֹתָהּ הַמֶּלֶךְ שׂוֹחֶקֶת לְעֶבֶד אֶחָד מִשֶּׁלּוֹ, כָּעַס עָלֶיהָ וְהוֹצִיאָהּ. בָּא שׁוֹשְׁבִינָהּ אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ מָרִי אִי אַתְּ יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן נָטַלְתָּ אוֹתָהּ, לֹא בֵּין הָעֲבָדִים גָּדְלָה, וְכֵיוָן שֶׁגָּדְלָה בֵּין הָעֲבָדִים לִבָּהּ גַּס בָּהֶן. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁאֶתְרַצֶּה לָהּ, הָבֵא הַנְּיָר וְהַלַּבְלָר מִשֶּׁלְּךָ וַהֲרֵי כְּתַב יָדִי. כָּךְ אָמַר משֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשָׁעָה שֶׁבָּאוּ לִידֵי אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, אָמַר לוֹ אִי אַתָּה יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מָקוֹם הוֹצֵאתָ אוֹתָם, מִמִּצְרַיִם, מִמְּקוֹם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁאֶתְרַצֶּה לָהֶן, הָבֵא אֶת הַלּוּחוֹת מִשֶּׁלְּךָ, וַהֲרֵי כְּתַב יָדִי: וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת (שמות ל״ד:א׳). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא משֶׁה חַיֶּיךָ כְּשֵׁם שֶׁנָתַתָּ אֶת נַפְשְׁךָ עֲלֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה כָּךְ לֶעָתִיד לָבוֹא כְּשֶׁאָבִיא לָהֶם אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא שְׁנֵיכֶם בָּאִין כְּאֶחָת. מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: ה׳ אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל כֹּחַ וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה ה׳ בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו. גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכָל הַנְּהָרוֹת הֶחֶרִיב אֻמְלַל בָּשָׁן וְכַרְמֶל וּפָרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל (נחום א׳:ג׳-ד׳), בְּסוּפָה זֶה משֶׁה, דִּכְתִיב: וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר (שמות ב׳:ג׳). וּבִשְׂעָרָה זֶה אֵלִיָּהוּ, דִּכְתִיב: וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם. וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרְעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים (מלכים ב ב׳:י״א-י״ב). אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא בָּא וּמְנַחֵם אֶתְכֶם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וגו׳ וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים (מלאכי ג׳:כ״ג-כ״ד).
[ח] בָּעת הַהִיא אָמַר י״י אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים כָּרִאשׁוֹנִים – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלְּךָ נִתַּקְתִּי מוֹסְרוֹתֶיךָ וַתֹּאמְרִי לֹא אֶעֱבֹר (ירמיהו ב׳:כ׳). אֵיזֶהוּ עֹל. עֻלּוֹ שֶׁל מַלְאַךְ הַמָּוֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַלּוּחוֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת (שמות ל״ב:ט״ז), חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, חֵרוּת מִן הַגָּלֻיּוֹת. וְרַב אָמַר, חֵרוּת מִן הַיִּסּוּרִין, שֶׁהָיוּ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם (תהלים פ״ב:ו׳). וּבְשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, נֶאֱמַר, אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן (שם פסוק ז). וַתֹּאמְרִי לֹא אֶעֱבֹר, אֲפִלּוּ מִשְׁתַּעְבֶּדֶת, עוֹשִׂין מַה שֶּׁאָנוּ מְבַקְּשִׁין. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אַתָּה הוּא קָשֶׁה שֶׁבָּהֶם, הִשְׁתַּעְבֵּד תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים.
[ט] בָּעֵת הַהִיא וְגוֹ׳ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לַכֹּל זְמַן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמַיִם (קהלת ג׳:א׳). זְמַן הָיָה לָעוֹלָם לְהִבָּרְאוֹת. זְמַן הָיָה לְדוֹר הַמַּבּוּל שֶׁיֹּאבְדוּ בַּמַּיִם. זְמַן הָיָה לְנֹחַ לְהִכָּנֵס לַתֵּבָה, וּזְמַן הָיָה לוֹ לָצֵאת מִמֶּנָּה. וּזְמַן הָיָה שֶׁיִּבָּרֵא אַבְרָהָם, וְכֵן לְכָל הָאָבוֹת. וּזְמַן הָיָה שֶׁיֵּרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם, וּזְמַן הָיָה שֶׁיֵּצְאוּ מִשָּׁם. וּזְמַן הָיָה שֶׁיִּשְׁתַּעְבְּדוּ. וּזְמַן הָיָה שֶׁיִּשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת. וּזְמַן הָיָה שֶׁיַּעֲשׂוּ אֲחֵרִים אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה. הֱוֵי, פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים. אָמַר שְׁלֹמֹה, עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים (שם פסוק ה). עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, אֵלּוּ הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת הָיָה לִפְסֹל לוּחוֹת אֲבָנִים אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁהוּא מְבַעֵר פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם.
דָּבָר אַחֵר: פְּסָל לְךָ – שֶׁתְּהֵא הַפְּסֹלֶת שֶׁלְּךָ. רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר, מֵהֵיכָן פְּסָלָן. אֶחָד אוֹמֵר, מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד פְּסָלָן. וְאֶחָד אוֹמֵר, מִתּוֹךְ אָהֳלוֹ בָּרָא לוֹ מַחְצָב וּמִשָּׁם חָצַב שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים וְנָטַל אֶת הַפְּסֹלֶת וּמִשָּׁם הֶעֱשִׁיר, שֶׁהָיוּ שֶׁל סְנַפִּרִינוֹן. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר, יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בְּתַרְשִׁישׁ מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים (שיר השירים ה׳:י״ד). יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, אֵלּוּ לוּחוֹת. וְכַמָּה הָיוּ בְּכָל לוּחַ. חָמֵשׁ דִּבְּרוֹת עַל לוּחַ אַחַת. וְהָיוּ עֲשׂוּיִין כְּמִין גְּלִילִים בֵּין זֶה לָזֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב. מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים, שֶׁהָיוּ שֶׁל סְנַפִּרִינוֹן.
דָּבָר אַחֵר: פְּסָל לְךָ – בִּזְכוּתְךָ, וְהוּא שֶׁלְּךָ. אָמַר מֹשֶׁה, נָתַתָּ לִי וְאַתָּה מִתְנַהֵג בָּהֶן בְּעַיִן טוֹבָה, נָתַתָּ אוֹתָהּ לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: פְּסָל לְךָ. חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתְךָ מֶלֶךְ, וְאַתָּה פּוֹסֵל לְכָל מִי שֶׁתִּרְצֶה, וּמְקָרֵב לְכָל מִי שֶׁתִּרְצֶה.
[י] שְנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים – כְּנֶגֶד חָתָן וְכַלָּה, כְּנֶגֶד שְׁנֵי שׁוּשְׁבִינִין, כְּנֶגֶד שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כְּנֶגֶד שְׁנֵי סוֹפְרִים, כְּנֶגֶד שְׁתֵּי תּוֹרוֹת, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כְּנֶגֶד שְׁנֵי עוֹלָמוֹת, הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁנֵי לוּחוֹת. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, לוּחוֹת כְּתִיב: שֶׁלֹּא הָיוּ גְּדוֹלִים זֶה מִזֶּה, אֶלָּא שְׁנֵיהֶם שָׁוִין, וְהָיְתָה פְּסֹלֶת שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד.
דָּבָר אַחֵר: לוּחוֹת אֲבָנִים – שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה לְחָיָיו כָּאֶבֶן הַזֶּה, אֵינוֹ זוֹכֶה לְדִבְרֵי תּוֹרָה.
דָּבָר אַחֵר: לוּחוֹת אֲבָנִים – שֶׁרֹב מִיתוֹת שֶׁל תּוֹרָה בִּסְקִילָה.
דָּבָר אַחֵר: לוּחוֹת אֲבָנִים – בִּזְכוּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: מִשָּׁם רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל (בראשית מ״ט:כ״ד).
דָּבָר אַחֵר: לוּחוֹת אֲבָנִים – בִּזְכוּתוֹ שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אֶבֶן (ישעיהו כ״ח:ט״ז). וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, בִּזְכוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה שֶׁנִּקְרָא אֶבֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לָא בִידַיִן (דניאל ב׳:ל״ד). כָּרִאשׁוֹנִים. מָה הָרִאשׁוֹנִים נִתְּנוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, אַף הַשְּׁנִיִּים כֵּן. מָה הָרִאשׁוֹנִים בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא, אַף הַשְּׁנִיִּים כֵּן. וַהֲרֵי כְּתִיב: וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ (שמות ל״ד:ג׳). אֶלָּא שֶׁהֶעֱמִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמּשֶׁה רַבֵּינוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. שֶׁכֵּן כְּתִיב בְּדִבְרֵי הַיָּמִים, וּבְנֵי רְחַבְיָה רָבוּ לְמָעְלָה (דברי הימים א כ״ג:י״ז). וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, לְמַעְלָה מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא.
וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְךָ אֲרוֹן עֵץ – וּמֹשֶׁה לֹא עָשָׂה כֵן, אֶלָּא עָשָׂה אֲרוֹן עֵץ, וְאַחֲרֵי כֵן עָלָה וְנָטַל הַלּוּחוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאַעַל הָהָרָה (דברים י׳:ג׳) וַיִּכְתֹּב עַל הַלּוּחוֹת.
[Siman 8] At that time, the Lord said to me, "Carve out two tablets of stone like the first ones" (Deuteronomy 10:1): This is what the verse stated (Jeremiah 2:20), "For long ago you broke your yoke, tore off your yoke-bands, and yousaid, 'I shall not pass.'" Which is the yoke? The yoke of the angel of death, as stated (Exodus 32:16), "The tablets were God’s work, and the writing was God’s writing, incised (charut) upon the tablets,⁠" [meaning] freedom (cherut) from the angel of death. And Rabbi Nechemiah says, "Freedom (cherut) from the exiles.⁠" And Rav said, "Freedom (cherut) from the afflictions, which were like the ministering angels, as it is stated (Psalms 82:6), 'I said that you were all powers and children of the Most High.'" But at the time that they did that act [of the golden calf], it is stated (Psalms 82:7), "Yet you will die like a mortal.⁠" "And you said, 'I shall not pass.'" Even subjugated, we do what we desire. [So] the Holy One, blessed be He, said to Moshe, "You are the hardest among them. Subjugate yourself first, as it is stated, 'Carve out two tablets of stone.'"
[Siman 9] At that time, etc. (Deuteronomy 10:1): This is what the verse stated (Ecclesiastes 3:1), "A time and season is set for everything, for every experience under heaven.⁠" There was a time for the world to be created; there was a time for the generation of the flood to be destroyed in water. There was a time to go into the ark, and a time to exit from it. And there was a time for Avraham to be created, and so too with all the forefathers. There was a time that our fathers were to go down to Egypt, and a time for them to exit from there. And there was a time that they were to be subjugated. And there was a time for the tablets to be broken, and there was a time when others would do that act [of the golden calf]. Hence, "Carve out two tablets of stone.⁠" Shlomo said (Ecclesiastes 3:5), "A time for throwing stones and a time for gathering stones.⁠" "A time for throwing stones,⁠" these are the first tablets; "and a time for gathering stones,⁠" the time to carve out other tablets of stone, as it is stated, "Carve out (pesal) two tablets of stone.⁠" Rabbi Yehoshua said, "That he destroy the idols of (pesilei) their gods.⁠" Another interpretation: "Carve out (pesal) for yourself,⁠" that the remnant (pesolet) be for yourself. Rabbi Levi and Rabbi Yochanan say, "From where did he carve them?⁠" One [answered], "From under [God's] throne of glory.⁠" And the other said, "[God] created a quarry in the midst of his tent, and he quarried two tablets of stone from there. And he took the remnants from there and he became wealthy from there, since they were from sapphire.⁠" This is what Shlomo stated (in Song of Songs 5:14), "His hands are rods of gold, studded with beryl [...] adorned with sapphires.⁠""His hands are rods of gold,⁠" these are the tablets. And how many [commandments] were on each tablet? Five commandments were on [each] tablet. And they were made with a type of rods between them, as it is stated, "His hands are rods of gold.⁠" "Adorned with sapphires,⁠" as they were made of sapphire. Another explanation: "Carve out for yourself,⁠" in your merit, and it shall be yours. He said, Moshe, [I have given it to you] (you have given it to Me), and you are behaving generously [by] giving it to them, as it is stated (Deuteronomy 10:1), "Carve out (pesal) for yourself.⁠" By your life will I make you a king. And you shall (pesol) whoever you want, and you shall bring close whoever you want.
[Siman 10] Two tablets of stone (Deuteronomy 10:1): Corresponding to a groom and bride; corresponding to two ushers/benefactors; corresponding to heaven and earth; corresponding to two scribes; corresponding to two Torahs, the written Torah and the oral Torah; corresponding to two worlds, this world and the world to come, as it is stated, "two tablets". Rabbi Chanina said, "It is written 'tablets,' that neither was bigger than the other, but rather both of them were equal; and the carving of both was as one (at the same time).⁠" Another interpretation: "Tablets (luchot) of stone,⁠" that anyone who does not make his life (lechayav) like this stone, does not merit words of Torah. Another interpretation: "Tablets of stone,⁠" because the majority of the deaths prescribed in the Torah are by stoning. Another interpretation: "Tablets of stone,⁠" in the merit of Yaakov, of whom it is stated (Genesis 49:24), "from there, the shepherd, the stone of Israel.⁠" Another interpretation: "Tablets of stone,⁠" in the merit of the Temple, as it is stated (Isaiah 28:16), "Behold, I will found in Zion stone.⁠" And Reish Lakish says, "In the merit of Moshe who was called a stone, as it is stated (Daniel 2:34), 'as a stone was hewed out [...].'" "Like the first ones" (Deuteronomy 10:1). As the first ones were given with a voice of voices, so were the second ones. As the first ones were given with six hundred thousand, so were the second ones. But behold, it is written (Exodus 34:3), "And no one may go up with you.⁠" But rather, the Holy Blessed One brought out six hundred thousand from Moshe our teacher at that time. As so is it written in the Book of Chronicles (I Chronicles 23:17), "The sons of Rechavya were very numerous (literally, above).⁠" And our rabbis expounded, "Above six hundred thousand.⁠" "And come up to Me on the mountain; and make an ark of wood" (Deuteronomy 10:1). But Moshe did not do this, but rather he made an ark of wood, and afterwards went up the mountain and took the tablets, as it is stated (Deuteronomy 10:3-4), "I made an ark of acacia wood [...] and I went up the mountain [...]. And He wrote on the tablets.⁠"
פסל לך1זה היה בכ״ט ימים בחדש אב.
ועשית לך ארון עץ – תחלה שתשים בו הלוחות שאתן לך מיד כדי שתעמידנה בגלוי.
1. זה היה כ״ט אב. עיין רש״י שם.
פִי דַ׳לִךַּ אַלּוַקתִ קַאלַ אַללָּהֻ לִי אנחַתּ לַוְחַיְ גַוַאהִרַ כַּאלאַוַּליִןִ וַאצעַדבִּהִמַא אִלַי׳ אַלגַבַּלִ וַקַד צַנַעתַּ צֻנדֻוקַא מִן כַ׳שַׁבֵּ
באותו הזמן, אמר ה׳ לי, חצוב שני לחות יהלומים, כמו הראשוניים, ועלה בשניהם אל ההר, אחרי שכבר עשית ארון מן גזירי עץ.
בעת ההיא – לסוף ארבעים יום נתרצה לי.
ואמר אליא פסל לך, ואחר כך: ועשיתב ארון, ואני עשיתי ארון תחילה, שכשאבא והלוחות בידי היכן אתנם.
ולא זהו הארן שעשה בצלאל, שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה משכן תחילה ואחר כך ארון וכלים. נמצא זה ארון אחר, וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה. ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5: ״לי״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן כלשון הפסוק: ״לך״.
בעת ההוא AT THAT TIME – At the end of forty days He was reconciled with me,
and said to me, פסל לך HEW FOR YOURSELF [TWO TABLETS] and afterwards, ועשית לך ארון עץ MAKE YOU AN ARK OF WOOD. I, however, (see v. 3) made the Ark first (Tanchuma Eikev 1), because when I came with the tablets in my hand where could I place them?
Now this was not the Ark which Bezalel made for the Tabernacle, because with the Tabernacle they did not occupy themselves until after the Day of Atonement, for only when he came down from the mountain on that day did he give them the command regarding the construction of the Tabernacle, and Bezalel made the Tabernacle first and afterwards the Ark and the other articles (Berakhot 55a). It follows, therefore, that this was another Ark; and it was this, that went forth with them to battle, while that which Bezalel made went forth to battle only once, in the days of Eli – and they were punished for this, for it was captured by the Philistines (cf. Jerusalem Talmud Shekalim 6:1).
פס׳: בעת ההיא אמר ה׳ אלי פסל לך וגו׳ – אתה שברתם אתה פסל לך תחתיהם.
ד״א: פסל לך – בידך היו מסורים לך להשיב אחרים תחתיהם.
שני לוחות – כנגד שמים וארץ.
שני לוחות – כנגד תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
שני לוחות – כנגד העולם הזה והעולם הבא. 1לוחות שיחו שניהם שוין.
אבנים – שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים את לחייו כאבנים.
2ד״א אבנים – משום (בראשית מ״ט:כ״ד) רועה אבן ישראל.
כראשונים – מה ראשונים בקולי קולות אף אחרונים כך.
1. לוחות שהיה שניהם שוים. בתנחומא לחת כתיב חסר שלא היו גדולים זה מזה אלא שניהם שוים והיתה פסולת שניהם שוים:
2. ד״א אבנים. משום שם רועה אבן ישראל כצ״ל. ופי׳ דורש אבנים לשון יסוד (עלעמענט) כמו משם רועה אבן ישראל ג״כ הכוונה יסוד ישראל:
בעת ההיא – בארבעים היום הנזכרים.
ארון עץ – אמרו המעתיקים ז״ל: כי ארון אחר עשה משה בתחלה. והעד: ואעש ארון עצי שטים (דברים י׳:ג׳), ואחר כך: ואפסל (דברים י׳:ג׳), ואמר: ואשים את הלחת בארון אשר עשיתי (דברים י׳:ה׳). ודעתם רחבה מדעתנו.
כי היה נראה לנו: וישכון כבוד י״י (שמות כ״ד:ט״ז) דבק עם הכבוד שראו הזקנים (שמות כ״ד:י׳), ולא נדע מתי עלה משה. כי היה נראה בדרך הפשט, כי משה לא התענה רק שמנים יום, כי פירוש ואנכי עמדתי בהרא כימים הראשונים (דברים י׳:י׳) הוא שָנוי, והטעם: כאשר עמדתי בהר אותם הארבעים יום, שמע י״י אלי ואמר: לך למסע (דברים י׳:י״א), וזהו: לך נחה את העם (שמות ל״ב:ל״ד). והנה יהיה ארון עץ בצווי,⁠1 והוא הארון שעשה בצלאל.⁠2
1. כלומר: פירוש ״ועשית לך ארון עץ״ הוא: לצוות את בצלאל לעשות את הארון שבמשכן.
2. השוו ראב״ע שמות פירוש שני כ״ה:ט״ז.
א. כן בפסוק ובכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177 חסרה מלת: בהר.
AT THAT TIME. During the forty days that are mentioned.⁠1
AN ARK OF WOOD. The transmitters of tradition,⁠2 of blessed memory, said that Moses first3 made another ark.⁠4 Proof of the latter is, So I made an ark (v. 3), which is followed by and hewed two tables of stone (v. 3) and put the tables in the ark which I had made (v. 5). Now their minds are superior to our minds, for it appears to us5 that And the glory of the Lord abode (Ex. 24:16) is connected with the glory which the elders saw (Ex. 24:10).⁠6 We do not know when Moses ascended,⁠7 for according to the plain meaning of the text it appears that Moses fasted for only eighty days,⁠8 for the meaning of Now I stayed in the mount (v. 10) repeats what was said earlier.⁠9 It means when I stayed on the mountain during those forty days10 God listened to me and said, Arise, go before the people (v. 11), the reference being to And now go, lead the people (Ex. 32:34). The making of the ark of wood (v. 3) was thus by command.⁠11 It refers to the ark made by Bezalel.⁠12
1. In Deut. 9:5.
2. The Talmudic sages.
3. Before ascending Mount Sinai to receive the second tablets. See Tanchuma, Ex. 1:10, and Rashi.
4. That is, other than the one later made by Bezalel. Thus the ark mentioned in our verse is not to be identified with the ark made by Bezalel which was placed in the Holy of Holies (Ex. 25:1-22; 37:1-9). The sages believed that God gave Moses the second pair of tablets at the end of 80 days and that Moses made an ark to hold them temporarily. See Rashi on our verse.
5. Contrary to their opinion.
6. Ex 24:16-18 reads: And the glory of the Lord abode upon mount Sinai, and the cloud covered it six days; and the seventh day He called unto Moses out of the midst of the cloud…And Moses entered in the midst of the cloud, and went up into the mount; and Moses was in the mount forty days and forty nights. According to the rabbis this verse relates to the giving of Torah (see Rashi on Ex. 24:16). Also, according to the rabbis, the forty days which this verse states Moses spent on the mountain starts with the seventh of Sivan. There are 120 days between that day and Yom Kippur when, according to Rabbinic tradition, Moses descended with the second pair of tablets. Moses thus spent 120 days on Mount Sinai. See Pirke de-Rabbi Eliezer, chapter 46. Ibn Ezra disagrees. He believes that the plain meaning of the text does not allow one to conclude that Moses spent 120 days on Mount Sinai. The text merely says that the elders of Israel ascended Mount Sinai and had a vision of God (Ex. 24:1-12). It does not say which day they descended. Following this vision the cloud covered the mountain for seven days, after which God called Moses to ascend the mountain for 40 days. We thus do no know what day Moses ascended the mountain, and therefore, cannot calculate 120 days between revelation and Yom Kippur. Thus Moses did not necessarily spend 120 days on Mount Sinai.
7. To receive the tablets.
8. According to the rabbis, Now I stayed in the mount, as the first time forty days and forty nights is not a repetition of Deut. 9:25 but speaks of an additional 40 days. Furthermore, as the first time forty days and forty nights indicates that as he fasted the first time, so did he now.
9. In Deut. 9:25.
10. Mentioned in Deut. 9:25.
11. So I made an ark of wood is to be interpreted, I commanded that an ark of wood be made.
12. See Ex. 37:1-9.
בעת ההוא אמר – מחל הקב״ה ואמר להחזיר להם הלוחות במקום הלוחת ששיברת,⁠א שלא יתרעמו ישראל עלי לאמר: הפסדתנו דבר חמוד. ולכך כתוב: פסל לך – אתה צריך לפסול, שלא יתרעמו הם ובניהם ובני בניהם.
א. בספר הג״ן: ששברתי.
בעת ההוא אמר – AT THAT TIME HE SAID – The Blessed Holy One forgave and said to return to them the tablets in place of the tablets that you [i.e. Moshe] broke, so that Israel will not murmur against me saying: we have lost something precious. And therefore it is written: פסל לך – CHISEL FOR YOURSELF – you have to chisel, so that they and their children and their children’s children will not murmur.
בעת ההיא – הוא כ״ט באב הוא שנאמר בפרשת תשא ויאמר י״י אל משה פסל לך וגו׳ (שמות ל״ד:א׳).
ארון עץ – פלוגתא בירושלמי חד אמר ארון אחד וחד אמר שנים היו.
בעת ההיא, "at that time;⁠" on the night of the twenty ninth of Av;⁠" this is a reference to Exodus 34,1, when God said to Moses to that he was to carve out stones for the second set of Tablets.
ארון עץ, "an ark made of wood.⁠" There is disagreement among the sages in the Jerusalem Talmud, tractate shekalim, chapter six halachah 1, if this refers to a single ark or to two. The latter opinion holds that one of these arks was to contain the Torah scroll, and the other was to contain the second set of Tablets.
בעת ההוא אמר ה׳ אלי פסל לך – פי׳ שמחל וצוה לפסול לוחות אחרות תחת אותן ששברתי.
פסל לך – פי׳ אתה צריך לפסול ובשבילך הוא שלא יתרעמו עליך ישראל לומר דבר גדול הפסדתני.
ועשית לך ארון עץ וגו׳ – הוא ארון עץ שעשה לו משה בעלייתו להר סיני ואיננו ארון זהב שעשה בצלאל במלאכת המשכן ומ״מ גם בזה היו הלוחות מונחים או גם שברי לוחות למר כדאי״ל ולמר כדאי״ל עד שנעשה ארון הזהב וזה הי׳ יוצא עמהם למלחמה, ועליו נאמר וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם, אבל של בצלאל הניח בו אח״כ לוחות אחרונות ולא הורגל לצאת עמם למלחמה כדכתיב בשילה אוי לנו כי לא היתה כזאת אתמול שלשום וגו׳ מי מצילנו מיד האלהים האדירים האלה וכשהוליכהו לקו עליו, ובו אמרו כ״ז שאין ארון ושכינה במקומן אסורים ישראל בתשמיש, ובמלחמת יהושע הי׳ עמהם ע״פ הדיבור, והא דכתיב באוריה הארון וישראל וגו׳ ועבדי אדוני על פני השדה חונים וגו׳ ואני אבא וגו׳ ולשכב עם אשתי, דמשמע שהחמיר ע״ע אבל בדין הי׳ מותר, גם זה הי׳ ארון עץ שעשה משה, ובירושלמי יש פלוגתא בזה, חד סבר ב׳ ארונות היו וחד סבר ארון א׳ הי׳, ג״ן.
פסל לך – ואח״כ ועשית לך ארון עץ, ומשה עשה בהפך כדכתי׳ ואעש וגו׳ ואפסול וגו׳, וקשה למה לא חשיב לי׳ נמי בפ׳ רע״ק בהדי הנך ג׳ שעשה משה מדעתו והסכימה דעת המקום על ידו, מהר״ר משה.
ושמתם בארן – שלא תוליכם עוד על ידך, שלא יהיו מצויות לך לשברם, אם תכעוס כאשר עשית בראשונים. רבינו בכור שור.
בעת ההיא – בסוף ארבעים יום שהזכיר נתרצה לו ואמר פסל לך.
ועשית לך ארון עץ – ואעש ארון תחלה ואח״כ ואפסל שני לוחות אבנים, כדי שיהיה לי מקום מזומן להניח כשארד עם הלוחות, שאם איני עושה ארון תחלה היכן אניחם. וקבלו ז״ל בארון זה שהוא הארון שעשה משה ולא הארון שעשה בצלאל במלאכת המשכן. הארון זה שעשה משה היה לשעה כדי שיהא מזומן לתת הלוחות לתוכו מיד כשירד מן ההר עד שנעשה ארון בצלאל הנעשה לדורות, זה של משה היה יוצא עמהם למלחמה, של בצלאל לא היו מוציאין אותו כלל אלא בימי יהושע בלבד הוא שהוציאוהו על פי הדבור, וכשהוציאוהו מעצמם בימי עלי לקראת פלשתים נענשו עליו ונשבה, ועליו חרדו פלשתים ואמרו (שמואל א ד׳:ח׳) מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה, כי לא היתה כזאת תמול שלשום. בארון זה של משה היו מונחין לוחות ושברי לוחות עד שנעשה הארון של בצלאל שנתן בו לוחות אחרונות בלבד, הוא שכתוב (שמות כ״ה:ט״ז) ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך, ומה שאמרו בבבא בתרא פרק קמא אין בארון רק שני לוחות וגו׳, אין מעוט אחר מעוט אלא לרבות שברי לוחות שמונחין בארון, זה היה אחר שנבנה ביהמ״ק, שהרי בביהמ״ק לוחות ושברי לוחות מונחין בארון שעשה בצלאל.
וכבר כתבתי בסדר ויהי בשלח שהארון הזה שעשה בצלאל נגנז שם בביהמ״ק עם צנצנת המן ושאר הדברים, ויאשיה המלך צוה לגנזם תחת מחילות ההיכל. והסבה ליאשיהו שגנז הארון יותר משאר כלי הקדש לשני ענינים, האחד לעילוי קדושתו שאין לך מקודש ומעולה בכל הכלים כמוהו, וכשם שהוא קודם לכלן במעשה כך הוא מקודש מכלן, שהוא דוגמא לכסא הכבוד ומעון לשכינה, והשכינה דבקה לעולם עם הארון, ולכך בבית שני לא היה בו ארון, וכשחסר ארון חסרה שכינה, ולפי שהיה יאשיהו יודע שהבית עתיד ליחרב ע״י נבוכדנצר, והנביאים שבימיו מתנבאין וצווחין כן, והיה דבר ברור אצלו שכל הכלים יגלו לבבל, לפיכך חס על כבוד הארון לעלויו ורצה לגנזו. והשני, שראה בארון סימן הנסיעה והוא שהבדים שהאריכו בימי שלמה נתקצרו בימיו וחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, וכשהיו ישראל נכנסין במקדש והיו רואין הפרוכת ושני בדי הארון היו ראשיהן נראין מחוץ לפרוכת כשני דדי אשה שנראין מתחת בגדיה, ועל שני בדין אלו הזכיר שלמה ע״ה (שיר השירים ד׳:ה׳) שני שדיך כשני עפרים וגו׳, וכשנתקצרו עתה בימי יאשיהו וחזרו כלפי פנים היו ישראל נכנסין ולא היו רואין אותן יוצאין ובולטין מן הפרוכת כמנהג, לפי שחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, והכיר יאשיהו בזה שהארון מזומן לנסיעה ומתכנס והולך. ועוד ראה כשנכנס חלקיה הכהן לעבוד עבודה בהיכל שמצא שם ספר תורה שהוא מצד הארון ברית ה׳ שיצא לתוך ההיכל, והכיר בזה שזה אות לגלות ולחורבן ביהמ״ק. וזה שתרגם יונתן (יחזקאל א׳:א׳) ויהי בשלשים שנה, והוה בתלתין שנין בזמן דאשכח חלקיה כהנא רבא ספרא דאורייתא בבי מקדשא בעזרתא תחות אולמא בפלגות ליליא בתר מעלני סהרא בימי יאשיהו בן אמון. ומתוך שראה סימנין אלו ראה לגנזו. והא למדת שעיקר הקדושה לארון זה של בצלאל היה, לא לארון שעשה משה לשעה, ועל ארון זה של בצלאל אמרו רז״ל במסכת עירובין פרק הדר, כל זמן שארון ושכינה שלא במקומן ישראל אסורין בתשמיש המטה. שאם תאמר על ארון שעשה משה שהיה יוצא עמהם במלחמותיהן, היאך אפשר לומר כן, דשבעה חדשים שישב הארון בשדה פלשתים שיהיו ישראל אסורין בתשמיש המטה ונמנעים מפריה ורביה וכן דוד שאמר לאוריה (שמואל ב י״א:ח׳) רד לביתך, אלא על ארון של בצלאל אמרו כן שהוא עיקר הקדושה משא״כ בארון של משה שאין קדושתו כל כך.
בעת ההיא, "at that time,⁠" at the end of the forty days when God was finally mollified and said: "carve for yourself!⁠"
ועשית לך ארון עץ, "and make a wooden ark for yourself!⁠". Moses reports that he first made the ark (compare verse 3) and only after that did he carve out the Tablets. He followed this sequence in order to have a "home" ready for the Tablets when he would return with them from the mountain. If he had not first made the ark where would he put the Tablets when he arrived among the people with them? Our sages have a tradition that the "ark" mentioned by Moses in verse 5 was the one that he had made immediately after receiving the instructions to carve out the second set of Tablets. In other words, this was not the same Ark which Betzalel was instructed to make for the Tabernacle in Exodus 25,10 (based on Tanchuma Eikev 10).
The ark which Moses made was strictly temporary in order to have a place for the Tablets to be put pending the instructions to build the Tabernacle and to make a permanent home for the Tablets. The wooden ark made by Moses was the ones the people would take with them when they went to war. The Ark made by Betzalel was removed from the Tabernacle (except during the journeys when the Tabernacle itself was dismantled) only at the express command of God when the people marched around Jericho with the priests carrying the Holy Ark in front of them (Joshua 6,12). When, several hundreds of years later, the sons of the High Priest Eli took it upon themselves to take the Holy Ark to war with them against the Philistines, the Ark was captured and the sons of Eli died as a punishment for their high handed action. (Samuel I 4,8 describes that although, initially the Philistines were frightened of the Ark, they fought the Israelites and were victorious, capturing the Ark).
The ark (box) made by Moses contained (initially) both the Tablets and the broken pieces of the original Tablets which Moses had smashed. After Betzalel made the Holy Ark for the Tabernacle the contents of Moses' ark were transferred to it. This is the meaning of Exodus 25,16: "you will place inside the Ark the testimony which I shall give you.⁠" Even though the Talmud in Baba Batra 14 states: "there was nothing inside the Holy Ark except the two Tablets,⁠" this is not to exclude the broken pieces of the first Tablets, as whenever two restrictive clauses are employed consecutively, the meaning is that something additional is meant, in this case the remnants of the first Tablets. This was after the Temple of Solomon had been built. As long as the Tabernacle of Betzalel functioned as the Temple, the Holy Ark contained the second set of Tablets whereas Moses' ark contained the broken pieces of the first set of Tablets. (Compare Tosafot Eyruvin 63. Tosafot base themselves on the verse quoted by the Talmud in Baba Batra which appears in Kings I 8,9.)
I have already mentioned in connection with Exodus 16,32 that the Ark constructed by Betzalel was secreted inside the Temple (of Solomon) together with the bottle of manna and certain other sacred vessels at the instruction of King Yoshiah who hid them under an area of the Sanctuary known as מחילה. There was a special reason why these specific vessels were selected for hiding rather than others. The reason that King Yoshiah hid the Ark rather than most other sacred vessels was twofold; one reason was its superior holy status unmatched by other sacred vessels. Seeing that it was the first of the holy vessels to be constructed, its holiness was greater than the vessels fashioned later. It was perceived as a symbol of the celestial throne. As a result of such considerations it was feared that loss of the Ark would be equivalent to a departure of God's presence from the land of Israel. The king knew that the state of Israel was going to be destroyed by Nevuchadnezzar as the prophets of his time had been threatening this if the people did not return to God wholeheartedly. It was clear to him that the conquerors would capture and take with them the holy vessels of the Temple to Babylon; this is why he was so concerned with the honour of the Holy Ark that he preferred to bury it and hide it.
The second reason was that the Holy Ark symbolized for him the journeys of the Jewish people. He experienced that the staves of the Holy Ark which protruded a long distance beyond either corner to enable it to be carried. [It was very heavy due to the outer and inner layer of solid gold plus the weight of the Stone Tablets. I have seen a calculation of the total weight of the Ark complete with contents in Eliyahu Ki Tov's commentary on Parshat Terumah or Tetzaveh. If my memory does not deceive me the weight approximated 3 tons. (76,000 lbs) Ed.]
During the reign of King Yoshiah these staves became visibly shorter, making transportation by means of them impossible. They reverted to the size they had been in Moses' time. The king viewed this as a bad omen. Originally, the staves could be seen protruding through the dividing curtain of the Sanctuary from the Holy of Holies by causing the curtain to protrude into the airspace of the Sanctuary where it was pushed by these staves. The retraction in the length of these staves meant for King Yoshiah that the Ark was once more destined to travel, just as in the days of Moses. The Israelites, when looking into the open doors of the Sanctuary, could no longer perceive the curtain bulge at the point they were used to see it do so.
The king also saw that when the High Priest Chilkiyah came to perform the service in the Sanctuary (Kings II 22,8) that he found a Torah scroll on the side of the Holy Ark which had rolled into the Sanctuary instead of remaining in its assigned place in the Holy of Holies on top of the Ark (compare Deut. 31,26 and Talmud Baba Batra 14). These occurrences meant for him that the Temple would be destroyed. This is the reason why Targum Yonathan renders Ezekiel 1,1 "it was in the thirtieth year" as a reference to the year that Chilkiyah found the Torah scroll we mentioned. When considering these various omens King Yoshiah decided to hide the Holy Ark so that it would not have to travel into captivity.
We have established that the sanctity associated with the Ark applied to the Ark made by Betzalel, not the box made by Moses to accommodate the Tablets when he would come down from the mountain many months before the Tabernacle had been erected. Moses' "ark" was strictly a temporary housing for the Tablets pending the construction of the Tabernacle. Concerning the Ark constructed by Betzalel, the Talmud in Eiruvin 63 taught that whenever the Ark and therefore the Presence of the Shechinah were not in their assigned abodes the Israelites were forbidden to engage in marital relations with their wives. It is totally impossible to understand this statement of the Talmud as applying to the ark made by Moses, i.e. the ark that went to war with the people. Seeing that the Holy Ark was held in captivity by the Philistines for seven months (Samuel I 6,1), we cannot assume that during all this time the people did not practice the commandment to be fruitful and to multiply. [I do not understand the author here. He had previously accused the sons of Eli of taking Betzalel's Ark to war without God's authorization although normally only Moses' ark would be taken to war. Moreover, note that in Samuel I 4, it is clear that it was not Moses' ark the people took to war on that occasion. Ed.]
David is also reported to tell Uriah (Bat Sheva's first husband) to go home and engage in marital relations, all of this while war was in progress (Samuel II 11,8). Surely the prohibition mentioned in the Talmud could have applied only to the Ark of Betzalel. The lesson the sages taught must have been "When the HOLY ARK was not 'at home,' i.e. God was not at home, how could the people feel "at home,⁠" by indulging in marital relations and carry on "business as usual!⁠"
בעת ההיא – מחל להם הקב״ה ואמר לתת להם לוחות במקום הלוחות ששברתי שלא יתרעמו ישראל עלי לומר הפסדתים דבר חמור ולכך כתיב פסול לך אתה צריך לפסול שלא יתרעמו עליך ובאותו הארון היו מונחים תמיד וגם שברי הלוחות ואותם היו מוליכים במלחמה כדתניא בספרי וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם (במדבר י׳:ל״ג) זה שמוציאים עמהם במלחמה והוא היה ארון עץ זה שעשה משה בעלותו לסיני. ותחלה היה נותן בו גם הלוחות אחרונות כדכתיב ואשים בארון את הלוחות אשר עשיתי עד שנעשה ארון של זהב שעשה בצלאל ונתנו בו לוחות אחרונות כדכתיב ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך (שמות כ״ה:ט״ז). וכן עשה כדכתי׳ בפ׳ ויקהל. ואותו לא היו רגילים להוליך עמהם במלחמה כדכתיב בשילה מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה (שמואל א ד׳:ח׳) כי לא היתה כזאת לנו מתמול שלשום (שמואל א ד׳:ז׳) שלא היו רגילים להוליכם. וכשהוליכוהו לקו עליו ועל אותו ארון אמר כל זמן שארון ושכינה שלא במקומם ישראל אסורים בתשמיש המטה. ומה שהיה עמהם בימי יהושע ע״פ הדיבור היה. והא דכתיב גבי אוריה החתי הארון וכל ישראל חוני׳ בסוכות ואני אלך לשכב עם אשתי (שמואל ב י״א:י״א). דמשמע שהיה מחמיר על עצמו אבל אחרים היו מותרים היינו בארון של עץ שעשה משה שהיו מוליכים במלחמה. והא דאמרי׳ בפ״ק דבבא בתרא מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון. היינו בארון שעשה בצלאל כדמשמע התם זה שהיה בבית עולמים דבשלמה כתיב האי קרא. ואפי׳ למ״ד ודריש מאשר שברת ושמתם בארון (דברים י׳:ב׳) היינו בבנין הבית שהיתה מנוחה עדי עד. ובירושלמי איכא פלוגתא יש אומרים אחד היה וי״א ב׳ היו.
בעת ההיא – אחר שמחל להם הקב״ה אמר לו פסל לך שלא יאמרו ויתרעמו עלי׳ לומר הפסדתי׳ דבר נחמד שזהו הלוחות אשר שברת וזש״ה לכל זמן ועת לכל חפץ עת היה שישתברו הלוחות ועת היה שיעשו אחרים וזהו פסל לך. ד״א שיהא הפסולת שלך ומהיכן פסלן פליגי ביה ר׳ לוי ור׳ חנן חד אמר מתחת כסא הכבוד וחד אמר מתחת אהלו היה מחצב משם חצב לו שני לוחות ונטל לו הפסולת ומשם העשיר משה שהיו של סנפרינון וזש״ה ידיו גלילי זהב אלו הלוחות וכיצד היו הדברות חמשה על לוח אחד וחמשה על לוח אחד. ד״א פסל לך שאני עושה אותך מלך ואתה פוסל כל מה שתרצה.
עלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ – ומשה לא עשה כן שנ׳ ואעש ארון עץ קודם.
בעת ההיא, "at that time;⁠" after G–d had pardoned the people's sin and instructed him to hew new Tablets out of material found on earth. He did so to make sure the people could not accuse Moses at a later stage to have smashed the Tablets G–d had given him for the people. After all, they had been the most precious gift the people had ever been meant to receive. This is also what Kohelet had in mind when he said in Kohelet 3,1: there is a time for everything, a time for every imaginable "thing.⁠" There was a time when the Tablets had to be smashed, and there was another time when new Tablets had to be made. Moses refers to the second such time. A different interpretation of the words: פסל לך ההיא. The word: פסל, which is part of the word פסולת, rubbish, chips, is what will be Moses' after he had hewn out the new tablets from stone. It would be his reward for performing that work. It would enrich Moses as the "stone" from which he hewed these tablets were sapphires. There is a disagreement between the sages about where Moses had been able to find those sapphires. According to Rabbi Levi, Moses found this under the throne of G–d; according to the opinion of Rabbi Chanan, he found it beneath his tent. The source of this discussion is found in Song of Songs 5,14: ידיו גלילי זהב, "his arms are rods of gold, are studded with sapphires overlaid with ivory.⁠" i.e. the tablets, i.e. the commandments were arranged five on each tablet. (Compare Talmud tractate Shekalim chapter 6, halachah 1) Yet another interpretation of the words: פסל לך: I appoint you as king and you may disqualify anyone and anything that you desire. (Tanchuma section 9 on our portion)
ועלה אלי ההרה, "and ascend the Mountain to Me;⁠" ועשית לך ארון עץ, "and make for yourself a wooden ark" (after ascending). According to Tanchuma, Moses did not make this ark afterwards but before ascending1.
1. [as where was he to put the Tablets in the interval after returning from the Mountain? Ed.]
בעת ההיא – מחל להם הקב״ה ואמר פסול לך ב׳ לוחות אבנים כראשונים – לפי שלא יאמרו הפסדתנו מן הלוחות אשר שברת וזש״ה לכל זמן ועת. זמן היה שישתברו הלוחות ועת היה שיעשו האחרים וזהו פסול לך ד״א שיהא הפסולת שלך ומהיכן פסלם פליגי בה ר׳ לוי ור׳ סימון ח״א מתחת כסא הכבוד וח״א מתחת אהלו ברא לו הקב״ה מחצב ומשם חצב לו הקב״ה הלוחות ונתן לו הפסולת ומשם העשיר משה שהיו של סנפירינון וזש״ה ידיו גלילי זהב אלו הלוחות ומה הראשונים בששים רבוא אף ב׳ בששים רבוא והרי כתי׳ ואיש לא יעלה עמך אלא העמיד הקב״ה ממשה ס׳ רבוא שכן כתי׳ בדברי הימים ובני רחביה רבו למעלה ראש ודרשי׳ למעלה מששים רבוא.
בעת ההיא אמר י״י אלי פסל לך – שנתרצה אלי שיכתוב לוחות שניות אבל הראשונות הוא מעשה אלהים ומכתב אלהים ואלו ציוה אותי שיהו מחצב ידי והמכתב כמכתב הראשון באצבע אלהים:
ועשית לך ארון עץ – פירש״י שאין זה ארון שעשה בצלאל וכו׳ ופי׳ עוד שאותו של בצלאל היו בו לוחות ובשל משה שברי לוחות. וכתב הרמב״ן שאין זה דעת רבותינו אלא דעתם לומר שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון וכן נראה כי הנה היה ארון זה שעם שברי לוחות כל ימי היותם במדבר כי לא היה במשכן בבית קדשי קדשים כי אם ארון אחד וכן שלמה לא הכניס בבית קדשי הקדשים אלא ארון אחד אלא וודאי הארון של משה גנזוהו אחר שנעשה ארונו של בצלאל כדין כל תשמיש קדושה ולפי זה ועשית לך ארון עץ כדי שתשים הלוחו׳ בתוכו בעת שתרד ויהיה כולו עץ הוא וכיסויו והיו הלוחות בתוכו עד שעשו המשכן ואז עשו הארון מצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב טהור ולא אמר לו כן בלוחות הראשונות לפי שהיה גלוי וידוע לפניו שישברם ולפי זה ויהיו שם כאשר ציוני י״י אלהי עד שנעשה המשכן שציוני ואל הארון תתן את העדות. ועל דרך הפשט יתכן לפרש ועשית לך ארון עץ רומז לארון שעשה בצלאל כי מתחלה נצטווה משה על משכן וכליו והיתה המצוה הראשונ׳ שם ועשו ארון עצי שטים כי הוא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים ואחר כן עשו העגל וכאשר נתרצה השם למשה וציוהו לו בלוחות שניות ציווהו בקצרה שיעשה ללוחות ארון עץ והיא המצוה שבלוחות הראשונות והנה הזכיר לו המצוה הראשונה ושהכל תלוי בה ומזה למד משה לעשות כל המשכן וכליו ויהיה פי׳ ויהיו שם כאשר ציוני י״י אלהי שיהיו שם לעולמי עולמים כאשר ציוהו בתחלה ואל הארון תתן את העדות. והנה ברדתו הניח הלוחות באהל מועד עד שעשה המשכן וארון כי אלו לא שיבר הראשונות היה מניחם באהל עד שיעשה בצלאל הארון וכן שברי לוחות על כרחינו שם היו כי לא החזירם עמו להר ואל יקשה בעיניך מה שאומר ואעש ארון עצי שטים ואפסול שני לוחות דמשמע שעשאו משה מיד אינו אלא שמשלים ענין הארון כאחד. תדע שהצואה לא כך היתה שציוהו פסל לך ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ אלא האריך לומר ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות אשר שברת לומר שהיו כמכתב הראשון וראוי שיהיו בארון כמו שצווה בראשונות שאועד שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי. ולכך השלים:
בעת ההיא אמר ה' אלי: "פסל לך שני לוחות אבנים", "At that time Hashem said to me: 'carve for yourself two stone Tablets;'" This was a sign that God looked once more favourably upon me, seeing that He was willing to inscribe these Tablets Himself. However, the second set of Tablets was distinctly different from the first set, seeing that the first set of Tablets was entirely the work of Hashem, He even supplied the raw material, presumably material not even found on earth.
ועשית לך ארון עץ, "you will make for yourself a wooden ark.⁠" Rashi explains that this is not the Holy Ark constructed by Betzalel when he made the Tabernacle about 3-4 months later. The meaning of the instruction in our verse is that the Tablets would be housed in the ark made by Moses until the time when the Tabernacle would be built and inaugurated. [at this point in time God had not even instructed Moses to build a Tabernacle. Ed.] After the Tabernacle was built, the ark constructed by Moses now would house the broken pieces of the first set of Tablets.
Nachmanides comments that our sages do not appear to agree with Rashi's explanation (Baba Batra 14 and Menachot 99) The opinion expressed in the Talmud is that both the second set of Tablets and the broken pieces of the first set reposed in the same ark, i.e. the ark constructed by Betzalel. This appears as the more logical scenario, seeing that the ark constructed by Moses was not inside the innermost and most sacred part of the Tabernacle during the 40 years the people traveled through the desert. According to tradition, the only time the Holy Ark left the Tabernacle/Temple, was when the High Priest Eli's sons took it with them in the war against the Philistines, as a result of which it fell into captivity until it was eventually repatriated by King David to Jerusalem, about 50 years later. According to the sages, the ark Moses constructed was to serve his carrying the second set of Tablets in on his descent from the Mountain, and they would repose there until the consecration of the Tabernacle almost 6 months later. The reason that Moses was not instructed to make an ark prior to receiving the first set of Tablets was that it was foreseen that these would be smashed and did not need an ark to house them. Therefore the words ויהיו שם in verse 5 mean that the Tablets would remain in that ark pending the construction of the Holy Ark surrounded by gold and covered with the golden lid on which were mounted the two cherubs.
Taking a more pragmatic approach to the text, i.e. the peshat, it is possible to understand God's instruction to make a wooden ark as already referring to the ark that would be constructed by Betzalel later, seeing that long before Betzalel was appointed to be the artisan in charge of constructing the Tabernacle, Moses had been charged by Gd with that project in Exodus 25,10 after God had told Moses to collect the requisite donations from the people for that project (Exodus 25,2-9). Execution of that project had been sidelined due to the sin of the golden calf until after God had become reconciled to the atonement for that sin having been adequate, [although it was never totally forgiven Ed. (Sanhedrin 102)] When the time had come, God briefly told Moses to make an ark for the Tablets, this being none other than the ark already mentioned in Exodus It was a way of God indicating to Moses that what had been interrupted due to the episode of the golden calf could now be resumed, including the collection of the donations for that project. This is the meaning of Moses adding after the words ויהיו שם, "they remained there,⁠" the words: כאשר צווני ה', "as Hashem had (previously) commanded me.⁠" He meant that the Tablets were to repose within that ark permanently.
When Moses descended from the Mountain carrying the second set of Tablets he deposited them in the אהל מועד, "the tent of testimony,⁠" [the one Moses had retreated to after the sin of the golden calf, compare Exodus Ed.] in order to remain there until the Tabernacle had been constructed. If Moses had not smashed the first set of Tablets, he would have deposited them in that tent until Betzalel would have completed the Ark that was intended to house the Tablets permanently. It is most likely that what happened to the second Tablets also happened to the remains of the First Tablets.
[By the way, Eliyahu Ki Tov, ז'צ'ל in his booklets on the portions of the Torah' illustrates by a calculation how both the first set of the Tablets in their fragments plus the second set, plus the Torah scroll written by Moses could be fitted within the dimensions given by the Torah for the size of the Holy Ark. He also adds a fascinating calculation as to the combined weight of the Holy Ark when it was being transported. Ed.]
It is impossible to explain this in a different fashion, as Moses most certainly did not take the fragments of the first set of Tablets back up the Mountain with him. [This is true as long as we stay within the parameters of the peshat, without speculating on what happened to the letters of the Tablets, etc., etc., as the Midrash does. Ed.]
We must not ask that according to what Moses relates in verse 3 and 5 respectively, that he must have placed the Tablets in an ark at hand as soon as he descended with these Tablets and that they remained in that same ark. We must not understand all of these steps as having occurred exactly in the sequence Moses portrays them. He was only interested in concluding the subject of the Tablets and the Holy Ark within which they reposed after the Tabernacle had been built. The principal part of Moses' message was verse 4, in which he testifies that what Hashem wrote on the second set of Tablets was exactly what He had written on the first set. This being so, this set of Tablets also qualified for being housed in the original Holy Ark that God had told Moses about in Exodus chapter 25. Hashem's holy name was honoured by His writing reposing in a Holy Ark on earth. With the words
בעת ההיא – לסוף מ׳ יום נתרצה לי ואמר פסל לך ואח״כ ועשית ארון, ואני עשיתי ארון תחלה. וא״ת למה לא צוה השם ית׳ למשה בלוחות הראשונות לעשות ארון תחלה להניח הלוחות בתוכו, וי״ל שכיון שראה השם ית׳ שהיו עתידות לישבר על עון העגל לא רצה לצוות אליו.
ועשית לך ארון עץ – אין לנו הכרח ולא היזק אם שיהיה זה הארון על יד בצלאל, או ארון אחר קטן כדפוס הלוחות ושם בתוך האחר.
בעת ההיא אמר י״י אלי פסל לך שני לוחות אבנים וגו׳ – כבר התבאר בפרשת כי תשא כי אז עמד גם כן בהר ארבעים יום וארבעים לילה בכל פעם בזולת אכילה ושתייה. רוצה לומר: כשנתנו לו הלוחות השניות ולא התבאר בזה המקום ששלש פעמים עמד שם משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה בכל פעם בזולת אכילה ושתיה והרצון באמרו לחם לא אכלתי שלא אכל מזון שאם היה הרצון בו לחם ממש לא היה זה פלא כי גם ישראל היו בלתי אוכלים לחם אך היו אוכלים המן ולזה יחוייב שיהיה הרצון באמרו לחם לא אכלתי שלא אכל שום מזון וזה ממה שאין ספק באמתתו עם שכבר מצאנו באליהו שעמד ארבעים יום מלאכול.
[ה] ואמר כי נענה בזה גם כן כי בעת ההיא אמר ה׳ אלי פסל לך שני לחות אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה וגו׳ – כי אחר התפלה והתחנה אשר בארבעים יום השניים אשר זכר הוסיף לו על מה שנאמר בתפלה הראשונה וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר וגו׳. והוא מה שאמר ויחר אפי בהם ואכלם כמו שאמרנו.
ואמר פסל לך שני לחות וגו׳ ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת – לומר שלא אבד מהם הטוב ההוא הגדול אשר חננם השם יתעלה ונשברו לעיניהם לגודל חטאם.
5) The proof that all of Moses' prayers had been accepted, is found in the command "carve out yourself, two stone tablets.⁠" Once the original tablets have been replaced, this is proof that the status of the Jewish people had not undergone a change. God suggested that an ark be made to house the tablets. Moses acted like a craftsman and constructed the ark first. (10, 1-6)
6) Aaron's death was delayed till the fortieth year in order to preserve the ananey hakavod, the clouds indicating Gods presence and the pillar of fire at night, all of which were due to his merit.
7) God continued to accept service by the priests and Levites despite the fact that the people had served the golden calf. Since the Levites lost their share in the distribution of the land due to the fact that they had replaced the firstborn as the natural priests, they were entitled to some form of compensation for the services they were rendering for the nation from then on. Restoration of wife number one to the husband mentioned in our parable at the outset, is completed herewith. Therefore, Moses emphasizes at this point that wife number two is not to be treated with disrespect again, nor is she to be deprived of her legitimate rights. Basically, this is the conclusion of Moses' speech, commenced in Parshat Devarim
וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי ונענשו עליו ונשב׳. וכתב הרמב״ן ז״ל שדברי אגדה הן אבל יש לשאול אחר שהוציא משם הלוחות ונתנם בארון שעשה בצלאל מה היה בזה ולמה הוא יצא עמהם למלחמה ואומרים ששברי לוחות היו שם וכן הוא באגדה אבל דברי יחיד הן שכך שנינו במסכת שקלים תניא רבי יהודה ברבי אלעאי אומר שני ארונות היו עם ישראל במדבר אחד שהיו שברי לוחות נתונים בתוכו וכו׳ ורבנן אמרי ארון אחד היה פעם אחת יצא בימי עלי ונשבה ודעת רבותינו בכל מקום בגמרא אינו כן אלא לוחות ושברי לוחות מונחים בארון ועוד אנה יעמוד הארון הזה עם הלוחות הראשונו׳ כל ימי המדבר כי במשכן בבית קדש הקדשים לפנים מן הפרכת אין שם שני ארונות וכן שלמה לא הכניס במקדש לבית קדש הקדשים אלא ארון אחד אבל הארון הזה של משה כשנעשה ארונו של בצלאל גנזוהו כדין תשמישי קדוש וזהו הנכון על דעת רבותינו ז״ל:
ולפי שהיו בלא תורה. בעת ההיא אמר ה׳ אלי פסל לך שני לוחות אבנים ויכתוב ה׳ על הלוחות כמכתב הראשון ואשים את הלוחות בארון. וכל זה להורות על רשעתם. ולכן רצה השם לתת הלוחות במעמד ישראל. וזהו פסל לך ועלה אלי ההרה.
בעת ההוא אמר ה׳ אלי פסל לך – והנה עם כל תפלתי (ט׳:כ״ו-כ״ט) היה התקון בלתי שלם, כי תמורת הלוחות ״מעשה אלהים״ (שמות ל״ב:ט״ז) אמר אלי ״פסל לך״.
בעת ההיא אמר ה' אלי "פסל לך", in spite of all my prayers, the repair, the reconstitution of what had been damaged, proved to be incomplete,for the substitution for the first set of Tablets was not something made by God Himself, and this is why He commanded me: פסל לך, “carve it out by yourself!”
פסל לך ואחר כך ועשית הארון. לפי שראשית המחשבה תכלית המעשה, (והארון) והלוחות הם תכלית המעשה, ואשר היה הכוונה בהם. לפיכך הקדים הכתוב הלוחות, והארון אחריהם. אבל משה שהיה עושה המעשה, היה להיפך עושה, להקדים הארון:
ובצלאל עשה משכן תחלה כו׳. כלומר אל תאמר ודאי לא נצטוה על מלאכת המשכן אלא אחר יום כיפור, אבל בצלאל עשה ארון בתחלה ואח״כ משכן, ואם כן איכא למימר דזהו הארון שעשה בצלאל. לכן פירש ובצלאל עשה משכן תחלה כו׳:
And Betzalel made the Tabernacle first, etc. I.e., do not say that they certainly were not commanded to make the Tabernacle until after Yom Kippur, but Betzalel made the ark first and afterward the Tabernacle. And if so, this ark (mentioned here) could be the ark that Betzalel made. Therefore, Rashi explains, "And Betzalel made the Tabernacle first, etc.⁠"
בעת ההיא וגו׳ פסל לך – פירוש לפי שלוחות הראשונים מעשה אלהים המה ולא מעשה ידי משה ואחר שנעשה העגל לא היו ראוים ללוחות כזה ואמר ה׳ למשה שיפסול אותם מדברים שהם מתיחסים אליו לשלול המתיחסים לאל עליון שהם הראשונים.
וגמר אומר ועשית לך ארון עץ פירוש לצד שהם מעשה ידי אדם צריכין מקום מוכן להנתן בו מה שלא צוה ה׳ כן לעשות ארון ללוחות הראשונים, והטעם כי הם עומדין בעצמן ולא היו צריכין ארון לבד מארון שעשה בצלאל, ועיין מה שכתבתי בפסוק (ט׳ י״ז) ואתפוש. ודקדק לומר ועשית לך להעיר לדרכינו כי לצד שהם ממש שלך הוא שאנכי מצוך לעשות ארון.
בעת ההיא אמר ה' אלי, "At that time God said to me: 'hew for yourself,' etc.⁠" Seeing that the materials for the first Tablets were God-made as opposed to the raw material being provided by Moses, and that after the episode of the golden calf the Israelites were no longer worthy of such Tablets, God told Moses to hew them out of materials that the Israelites were able to relate to, instead of God providing supernatural materials unfamiliar to the people which they were unable to relate to and to esteem properly.
God continued by telling Moses that he was to make a wooden ark for these tablets. The expression "make for yourself" a wooden ark does not mean that the ark would be Moses' property or would be paid for out of Moses' private funds; but, seeing that the materials the Tablets were made of were man-made, Moses was also to provide a man-made ark to house the Tablets. This is in sharp contrast to the first Tablets when God had not commanded that Moses bring an ark to the Mountain to house the Tablets. Seeing that the original Tablets were of material provided by God they did not need a protective cover such as an ark, other than the ark which God had commanded Betzalel to construct in Exodus 25,10. Compare what I have written on Deut. 9,17 in connection with the words מעל שתי ידי, "above my two hands.⁠" Moses was specific in repeating God's command ועשית לך, to teach us that inasmuch as the Tablets were really his (as opposed to the people's), it was appropriate that he be the one to construct the ark for them.
בעת ההוא – אחר שהתנפלתי לפני ה׳ מ׳ יום ומ׳ לילה, נתרצה אלי שאפסול לוחות שניות:
ועשית לך ארון עץ – פשטות הכתובים יעיד שאין זה הארון שעשה בצלאל, כי זה עשאו משה קודם עלותו אל ההר עם הלחות השניות, ועדיין לא התחיל אז בצלאל לעשות המשכן, אלא ארון אחר היה כלו של עץ, והמכסה אשר עליו מלמעלה גם הוא של עץ היה, כמנהג בכל הארונות, ובו נתן משה הלחות מיד כשירד מן ההר ככתוב לקמן בפירוש (פסוק ה׳), והיו שם הלוחות עד שנעשה המשכן, ואז עשו הארון המצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב ונתנו בו הלוחות להיות שם לעולם, ואז נגנז ארונו של משה כדין תשמישי קדושה, ובדרך הזה לא היו לישראל שתי ארונות כאחד, כי משנעשה השני נגנז הראשון, ולא היה להם במדבר כ״א ארון אחד כדעת רז״ל בכל מקום בתלמוד, ומה שלא צוה ה׳ למשה לעשות ארון עץ ללוחות הראשונות, לפי שגלוי היה לפניו שישברם:
פסל לך – עם כל תפלתי היה התיקון בלתי שלם כי תמורת הלוחות מעשה האלהים אמר אלי פסל לך (רע״ס).
ועשית לך ארון עץ – הנכון כדברי הרמב״ן בפירוש ראשון שאיננו ארון של בצלאל, אלא ארון שנעשה לשעה עד שנעשה המשכן, והיה כלו עץ, הוא והמכסה אשר עליו, וכשנעשה המשכן גנזוהו; אך לא צדק באמרו כי בראשונות לא צוה לעשות ארון כי ידע שישברם, ויותר יתכן לומר כי בראשונות מתוך חבָתָן של ישראל אחר מתן תורה היה רצון האל שישים משה את הלוחות לעיני העם עד שיעשו המשכן, ואחר שחטאו לא היו כדאי להסתכל בהם, וצוהו לתתם מיד בתוך ארון העשוי לצורך השעה.
בעת ההִוא – בסוף ארבעים היום האמצעיים, שבמהלכם התחנן משה על החזרת וחידוש היחס המיוחד של השגחת ה׳ לישראל (עיין שמות לג, יב ואילך; לד, א ואילך).
ועשית לך וגו׳ – [משה נצטווה לעשות ארון עבור הלוחות.] בכך נרמז מראש שהם לא יישברו שוב; וכלולה בכך ההבטחה האלוקית, שלמרות חוסר השלמות של העם לעת עתה, יישאר ייעודו של ישראל בתוקפו, ובסופו של דבר יהיו ישראל נושאי תורת ה׳ ושומרי משמרתה.
בעת ההוא – אחר שפי׳ מ״ש בפסוק י״ח ואתנפל לפני ה׳ כראשונה פי׳ מש״ש פסוק י״ט וישמע ה׳ אלי גם בפעם ההיא שהוא מ״ש לו שיפסול שני לוחות ויעל אל ההר, וכבר פי׳ הדבר בפ׳ תשא (סי׳ ל״ד) שאז היה עת רצון ונתרצה לישראל לגמרי כמ״ש ילך נא ה׳ בקרבנו וכו׳ ויאמר הנה אנכי כורת ברית וכו׳ ובכאן ספר מ״ש שיפסול שני לוחות אבנים ועשה לך ארון עץ:
בעת ההיא וגו׳: כל הפרשה עד סוף (פסוק י״א) ״אשר נשבעתי לאבותם לתת להם״ היא פרשה חמורה1 בהעדר הסדר, מדלג מענין לענין וממקום למקום ומזמן לזמן. ומתחילה יש להתבונן על כל מאמר בפני עצמו בפרשה זו שהוא מוקשה ואחר כך לחברם יחד.
והנה מכאן עד ״כאשר צוני ה׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק ה׳), אינו מובן לשון ״ועשית לך ארון עץ״, למאי נצטוה על זה בלוחות אלו יותר מבלוחות הראשונות2, והיאך3 יעלה על הדעת שמשה לא יעשה ארון להניחן4. עוד פלא סדר הכתוב, וכך היה לו לומר ׳עשה לך ארון עץ ופסל לך׳ וגו׳, וכמו דכתיב כן במעשה משה ״ואעש ארון עצי שטים ואפסל וגו׳⁠ ⁠⁠״5.
מכל זה מבואר דעיקר הציווי ״ועשית לך ארון עץ״ לא בא בשביל ללמד למשה שיעשה מקום להניח הלוחות, אלא להיפך, שיעשה דוקא ארון עץ ולא של כסף וזהב וכדומה6.
והסיבה לזה, הוא מה שכבר נתבאר בפרשת כי תשא (שמות לד,א. לד,כז) שלוחות השניות היו ראש הכנה לעמלה של תורת התלמוד, שניתן בכח הלוחות הללו לחדש מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. ועל זה דרשו בשמות רבה (מז,ז) ״טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך״ (תהלים קיט,עא), שבמה שנצטער משה הרבה עד השיגו הלוחות השניות זכה לקבל הלכות מדרשות ואגדות. ומשמעות ״אלמד חוקיך״ הוא כמו שכתבתי כמה פעמים – ל׳חקוק׳ ולדייק דברי תורה שבכתב מלה במלה ואות באות, ולבוא מזה להלכות ואגדות. ועל זה אמר ״טוב לי כי עוניתי״, והכי לימד הקב״ה למשה שכל זה בא ביגיעת האדם. ומשום הכי ציוה למשה שיפסול בעצמו הלוחות וגם יכתוב בעצמו כל תורה שבכתב על הלוחות, זולת עשרת הדברות7. וכל זה נתבאר שם יפה שבא ללמד על יגיעת האדם בס״ד. ובא בזה הציווי ללמד שדבר זה נדרש עוד לחיי צער, כדתנן (אבות ו,ד) ׳כך היא דרכה של תורה׳ וכו׳. ומשום הכי ציוה הקב״ה לעשות דוקא ארון עץ8. וכל זה הודיע משה לישראל כאן כדי ללמדם דרך עמל תורה. ועיין עוד בסמוך פסוק ה׳.
1. פרשה בעייתית בגלל העדר סדר.
2. הרמב״ן כתב: לפי שהיה גלוי לפניו שישברם. ואח״כ הסביר על דרך הפשט שהארון הזה הוא הוא הארון שנצטוה במשכן, וא״כ – אכן נצטוה עליו בלוחות ראשונות (עיי״ש באריכות).
3. שאלה נוספת.
4. ועיין ברמב״ן שיתכן היה לחשוב להניחם ב״אוהל מועד״ (הוא המקום שמשה התבודד מחוץ למחנה, לאחר חטא העגל) ללא ארון, עד שייבנה המשכן והארון שבו.
5. רש״י בעקבות חז״ל בתנחומא הסביר שאכן משה שינה מציווי הקב״ה, ועשה תחילה ארון ׳שכשאבוא והלוחות בידי היכן אתנם׳. והרמב״ן פתר את הבעיה בפשטות, וז״ל: וטעם ״ועשית לך ארון עץ״ – שתשים הלוחות בתוכו בעת שתרד.
6. רבינו הולך כאן בעקבות שיטת חז״ל המובאת ברש״י וברמב״ן, שכאן מדובר על ארון אחר מהארון שנבנה במשכן, והיו שתי ארונות. (אך יש לזכור שהרמב״ן למד ע״פ הפשט שזהו הארון שבמשכן שעשה בצלאל, עיין דבריו באריכות).
7. זה לשון רבינו (שמות לד,כז): אלא נצטווה משה שמלבד שיכתוב ה׳ על הלוחות עשרת הדברים, יכתוב משה על הלוחות ״את הדברים האלה״ – ׳מבראשית עד לעיני כל ישראל׳, וכמו שהיו חקוקים על הלוחות הראשונות, כמו שכתוב לעיל (שמות כד,יב) ״ואתנה לך את לוחות האבן והתורה״, כך היו חקוקים על הלוחות השניות ע״י משה. וכבר נתבאר שם שאין הפירוש שהיו כתובים כמו שהתורה לפנינו, אלא השמות שבהם נבראו שמים וארץ, והן הן גופי תורה אחר שנתפשטו.
8. שלא כמו הארון שעשה בצלאל שהיה מצופה זהב, כי לארון ההוא יש תפקיד אחר.
בעת ההיא – יכול להתייחס רק לזמן התפילה (פסוק כ״ו), שהרי אין לחשוב שמיד עם שבירת הלוחות על ידי משה רבינו צוה ה׳ לעשות חדשים. קודם כל היה משה רבינו צריך להשיג מחילה שלימה בשביל ישראל ורק אחרי כן חידש ה׳ את בריתו עמהם. אבל כיון שכאן נאמר ״עלה אלי ההרה״, משמע שתפילתו של משה רבינו הנזכרת למעלה לא נאמרה על ההר, אלא למטה במחנה, כמו שלימדונו רבותינו בפרקי דרבי אליעזר פרק מו ובתנא דבי אליהו זוטא פרק ד. (הגהת הרא״ש בסוף מסכת ראש השנה לפרקי דרבי אליעזר, צריכה עיון גדול). השוה שד״ל ו״הכתב והקבלה״ לפסוק זה.
ועשית לך ארון – צווי זה לעשיית הארון אינו נזכר בשמות ל״ד:א׳. אבל בשמות כ״ה:י׳ כתובה מצות עשיית הארון עוד לפני חטא העגל. למדרש תנחומא ולרש״י נעשו שני ארונות; האחד שנזכר כאן, אשר בתוכו ניתנו הלוחות עד להקמת אוהל מועד, והאחר, שהושם באוהל מועד והלוחות ניתנו לתוכו לעולם. הביטוי ״ויהיו שם״ בפסוק ה, אינו אומר, לפי זה, אלא היו שם עד להקמת אוהל מועד. הדעה שהיו שני ארונות היא גם דעתו של התנא רבי יהודה בן לקיש בירושלמי שקלים ו׳:א׳, סוטה ח׳:ג׳ וכן הוא בספרי במדבר פב (כא ב, וכן הוא בספר זוטא, הוצאת קיניגסברגר מב א, השוה שם הערה ל״ד)
עוד יותר מזה מצינו בספרי זוטא בשם רבי שמעון (לבמדבר י״ח:ד׳): ״הא למדנו שהן שני אוהלות, אהל העבודות ואהל הדברות״, דהיינו, שאהל מועד הנזכר בשמות ל״ג:ז׳ המשיך להתקיים, בתור אהל הדברות, גם אחרי הקמת אהל מועד שהיה אהל העבודות.
הרמב״ן דוחה את הדעה הזאת, שלפיה היו שני ארונות. הוא מפרש, שפסוק זה אינו אלא חזרה על הצווי שנאמר בשמות כ״ה:י׳ והלאה, אלא שכאן אין הכתוב מזכיר רק את המצוה הראשונה של עשיית אוהל מועד, שכל שאר המצוות שבו תלויות בה. אחרי שנשברו הלוחות הראשונים והמצוה לעשיית ארון בשבילם נתבטלה ממילא, היה צורך לחזור על הצווי לעשיית ארון בשביל הלוחות השניים. ממילא הבין משה רבינו, שכל שאר המצוות לעשיית כלי המשכן והאהל גם כן נשארו בתוקפן. למעשה לא נעשה הארון רק אחרי כן, בשעה שכבר ירד משה רבינו מן ההר וצוה לעשות את אהל מועד ואת כליו. כאן (פסוק ג׳) לא נאמר אלא בקיצור, שמשה רבינו קיים גם את מצות עשיית הארון, ומיד חוזר הכתוב לעיקר, שהוא סיפור קבלת הלוחות השניים ושימתם בארון, ומסיים בזה את הסיפור הזה.
ועשית לך ארון – אבא חנן אומר משום ר׳ אלעזר, כתוב אחד אומר ועשית לך ארון וכתוב אחד אומר (פ׳ תרומה) ועשו ארון, הא כיצד, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.⁠1 (יומא ג׳:)
ועשית לך ארון – רבי יוחנן רמי, כתיב ועשית לך ארון וכתיב (פ׳ תרומה) ועשו ארון, מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו.⁠2 (שם ע״ב:)
1. ר״ל דכשזוכים ישראל נקראת העשיה על שמם ואם לאו נקראת על שם משה. ומהרש״א הקשה בעיקר קושיית הגמרא, דהא הפסוק דפ׳ עקב לא איירי בההוא ארון שעשה משה במשכן אלא בארון אחר לשמירת הלוחות כמבואר בפרשה כאן, ולפלא שלא העיר ממש״כ התוס׳ בחולין צ״ב א׳ בענין זה וז״ל, ואע״פ דארון אחר הוא מ״מ מסתמא כמו שהיה זה היה זה, וכפי הנראה בכונתם דמסתמא מי שעשה זה עשה זה, וא״כ שפיר קושיית הגמ׳ משנוי הלשונות, ועי׳ רש״י ב״ב י״ד ב׳ ד״ה שברי.
2. ור״ל שבאמת בעיקר המצוה נצטוה משה ועשו כל ישראל עבורו, ואע״פ שרק בצלאל ואהליאב ועוד חכמים עשו אך הם קבלו שכרם מקופת כסף קדשי בדק הבית, כמו שמבואר במס׳ תמורה ל״א ב׳, שכל ישראל השתתפו בה והוי כמו הם עצמם עשו, ועוד כתבנו מענין דרשה זו בפ׳ תרומה בפסוק הנזכר, יעו״ש וצרף לכאן.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיצרור המורר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144