את ה׳ וכו׳ ובו תדבק – רבינו משה פירשו לענין להדבק בת״ח, והרמב״ן ביארו על הדבקות המיוחד ליחידים ישתוקקו לשמו בכל פעולותיהם ומחשבותיהם והמה מעון לשכינה. וזה אין מדרך המצוה על רמי המעלה לבד. אמנם לדעתי היא מצוה פרטית כוללת כל אנשי האומה כ״א לפי ערכו, וזה מה שלא מצאנו בתורה רק רמזים עליה. וזהו ענין הבטחון שהפליג ירמיהו וקלל כל אשר שם בשר זרועו, ודוד בכל תהלותיו אחז בה, בה׳ בטחתי כו׳ בית ישראל בטחו בה׳, וישעי׳ אמר בטחו בה׳ עדי עד. והענין, כי יש בטחון מוסרי, כבטחון העם בהמלך כי הוא ידאג למחסורם, ויש בטחון טבעי, כמו האשה תבטח בבעלה כי הוא ידאג בעד מחסורה, ויש בטחון יותר חזק, כבטחון הבן באביו המלך, כי ידאג בעדו, כמו שדואג עבור עניני עצמו ויזמין לו כל מחסורו, כל אלה הענינים נקבצו אצל השי״ת הוא מלכנו, הוא אבינו, אם כן הוא יושיענו, ומסבת האמונה כי השם דבוק לנבראיו להכין להם טרפם וצרכם ולהגן עליהם מהמדוה והחולי, והעדר הענינים הנדרשים ומרגיש עליהם יותר ממה שמרגיש האדם, וכביכול בכל צרתם לו צר והוא בעל היכולת האחד האמיתי, הנצחיי, ויודע כל מקריו ומצפוניו ועלילות בני אדם, אם כן הוא חושש לטובתם יותר מהם על עצמם, אם כן הלא יהיה האדם יושב בטח ושליו ושקט ולא יעשה הסבות המוכרחות רק למה שהטילה על הנבראים גזירת הבורא יתברך, כמו שדבר בארוכה החסיד בשער הבטחון, וזה הענין נקרא ובו תדבק, שכיון שיצייר האדם שהוא דבוק לההשגחה העליונה מהשי״ת ומרגיש השי״ת בעניניו יותר ממה שמרגיש האדם בעצמו ורוצה בהצלחת האדם יותר ממה שחפץ לבב האדם בעצמו, וכמו שדרשו על כי ידעתי את מכאוביו, ובאג״ב על מה אקוב כו׳, אז האדם בטוח ונח ואינו דואג מאומה לעניניו, כי מה יועיל יכלתו נגד יכולת הבורא הדבוק עמו ומרגיש בהעדריו כביכול, וזה נקרא דביקות, והיא מצוה כוללת בבחינות שונות לכל אנשי האומה בלא הבדל, וכמו שאמרו על קרא רבים מכאובים לרשע והבוטח בה׳ חסד יסובבנו, אפילו רשע ובוטח בה׳ חסד יסובבנו שבענין שהוא בוטח יושיעהו ה׳ מצד החסד. והנה ענין הבטחון חשב החסיד עשרה מדרגות, והאחרונה העליונה שבכולן, שימאס בעוה״ז ובמחמדיו ויברח במחשבתו, ונפשו, וגופו אל ה׳, וישתעשע בזכרו בבדידות, ואם יהיה במקהלות לא יתאוה כ״א לרצונו ותטרידהו שמחתו באהבתו יותר משמחת אנשי העולם בעולם, וזה עצם הדביקות שכתב הרמב״ן. והנה דברי יהושע לנו לעד שקודם מותו צוה לישראל לבטוח בה׳ כי הוא ילחום עבורם ולא יבקשו סבות לבקש קרבת העמים ולהיות שלום עמהם ולהתחתן בם, רק יהיו בטוחים בה׳, כי הוא ירדפם וירשו את ארצם, וע״ז אמר כ״א בה׳ אלהיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה. ומלת עשיתם לעד, כי לא אמר כאשר הייתם, להורות שלחמו כאריות והיו בטוחים בה׳ ויורש מפניכם כו׳ [ולא מפני] ואתם כו׳ כי ה׳ אלהיכם הנלחם לכם, זהו מצות הבטחון האמיתית, ובענין המזון הראה להם למשמרת צנצנת המן, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, וכל מי שדואג על מחר הוא מחוסר אמנה (סוף סוטה), ובענין האויב במלחמה באו אזהרות בזה, לא ירך לבבכם, ואל תחפזו, ואל תערצו כו׳, וכ״ז לאומה הישראלית בכללה, אבל לכל יחיד ויחיד באה מצות עשה ובו תדבק כמו שבארנו. ודרש הגמרא בסוף כתובות הוא על קרא דולדבקה בו בסוף נצבים, שזה כתוב אחר לאהבה את ה׳ לשמוע בקולו ולדבקה בו, שקאי אל הדבקות אל הקול, הוא משיא בתו לת״ח, אבל ובו תדבק שבא אחר מצות יראה, הוא על הבטחון שזה גדר האמיתי שלא לירא זולת השי״ת, כי אינו מפחד משום אדם ואויב ושום סבה רק מהשי״ת, אחרי כי הוא בוטח בה׳ לבדו. ובעוה״ר העדר הבטחון גרם לדורנו להתרחק מת״ח ולהרחיק הבנים מת״ת כי יחקורו על התכלית מה תהיה אחריתם. והמעיין יראה כי הבטחון גורם להדבק בת״ח. וזה דרוש ארוך אכמ״ל.

והנה השבת הוא באמת מיוחס להבריאה בכללה כאשר בארתי לעיל פרשת ואתחנן, ואפ״ה לא ניתן רק לישראל, משום שהשבת צריך לקיומו מדת הבטחון, שידע שכל הפרנסה קצובה אליו, ולכן ירמיהו, אחר שהפליג על מדת הבטחון ואמר ברוך הגבר אשר יבטח בה׳, אמר אחר כך על השבת, כי הבוטח שמח על שביתת השבת, כי הלא המלאכה בשאר ימי החול הוטל עליו מהבורא יתברך לטעמים ידועים אליו, כמו שפירש החוה״ל, יעו״ש דבריו הנעימים, ושביתתו כשביתת העבד ששמח בשביתתו, שמאמין שאינו חסר אליו מההשגחת הבורא עליו בפרטיות, וזה שאמר וזכרת כי עבד היית במצרים ויוציאך ה׳ אלהיך כו׳ הרי השגחתו הפרטית עליך, א״כ תאמין כי במה שתשבות בשבת לא תפסיד מאומה מפרנסתך, וברכת ה׳ היא תעשיר זה שבת, ועשירי בבל מפני שמכבדין את השבת, וזה שאמר ע״כ צוך לעשות את יום השבת ולא צוה לעמים אחרים, כי הם לא ידעו מההשגחה הפרטיית ולא יוכלו לקיים שמירתו, ולכן אימת זכו להשבת קודם מ״ת כשנכנסו במדבר בארץ שממה ולא שאלו מאין יתפרנסו עם רב כזה, וזכרתי לך חסד נעוריך כו׳ לכתך אחרי במדבר, כיון שנכנסו לבטחון גדול כזה וכשנתן להם המן נתן להם השבת שנקל לבעלי בטחון כהם לשמור את השבת.

ולכן כאשר לקחו בנ״י הפסח והכינו אותו כי כחצות הלילה ימותו כל בכור מצרים היה הבטחון הנפלא ואמונה גמורה בה׳, כי אם לא היה ברגע זו לא נשתייר מהן שריד, לכן היו ראוים לקבל השבת שלזה צריך להיות הבטחון והאמונה הגמורה, לכן נקרא שבת הגדול. ודו״ק.