Devarim 10 – דברים י‏ – Mikraot Gedolot

בחירת הכהנים והלויים (קישור לעיון) – שמות כ״ח:א׳, במדבר ג׳:י״ב-י״ג, במדבר ג׳:מ׳-נ״א, במדבר ח׳:ט״ז-י״ט, שמואל א ב׳:כ״ז-כ״ח

בְּעִדָּנָא הַהוּא אַפְרֵישׁ יְיָ יָת שִׁבְטָא דְּלֵוִי לְמִטַּל יָת אֲרוֹן קְיָמָא דַּייָ לִמְקָם קֳדָם יְיָ לְשַׁמָּשׁוּתֵיהּ וּלְבָרָכָא בִּשְׁמֵיהּ עַד יוֹמָא הָדֵין.

At that time the Lord had set apart the tribe of Levi, to bear the ark of the Lord's covenant, to stand before the Lord to minister to Him, and to bless in His Name, to this day.

בשעתה ההיא אפריש י״י ית בנוי^א שבטה דלוי למסבול ית ארון קיימה די״י למקום^ב קדם י״י למשמשה קדמוי^ג ולמברכה בשם ממרה קדישה עד זמן יומא הדין.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בנוי״) גם נוסח חילופי: ״בני״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למקום״) גם נוסח חילופי: ״למיקום למפלוח״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדמוי״) גם נוסח חילופי: ״יתה״.

בעידנא ההיא אפריש י״י ית שיבטא דלוי מטול דקניאו לשמיה לאתקטלא בגין יקריה למסוברא ית ארון קימא די״י למיקום קדם י״י לשמשותיה ולברכה בשמיה עד זמן יומא הדין.

At that time the Lord distinguished the tribe of Levi, because they had been zealous (even) to slay for His honor; that they should bear the ark of the Lord's covenant, and stand before the Lord to minister unto Him and to bless in His Name until this day.

פִי דַ׳לִךַּ אַלּוַקתִ אַפרַזַ אַללָּהֻ סִבּטַ לַאוִי לִיַחמִלֻוא צֻנדֻוקַ עַהדִהִ וַיַקֻומֻוןַ בַּיְןַ יַדַיְהִ לִיַכ׳דִמֻונַהֻ וַיֻבַּארִכֻּוא בִּאסמִהִ אִלַי׳ יַוְמִנַא הַדַ׳א לִמַא אַסעַפֻונִי

באותו הזמן, הבדיל ה׳ לחוד את שבט לוי, בכדי שירימו את ארון בריתו, ויעמדו בין-ידיו, למען אשר ישרתו אותו, וישפיעו ברכה משמו, עד יומנו זה.⁠¹

1. (זו היא ברכת כוהנים והיא העבודה היחידה בבית המקדש שנשארה עד יומנו זה, שלא נפסקה ולא נתבטלה מעולם גם אחרי החורבן של שני בתי המקדש בעבור שהם הגישו אלי את העזרה הראשונה בזמן שאחרי מעשה העגל (ככתוב: (שמות לב, כו) ׳מי להשם אלי ויאספו אלי כל בני לוי.)

בעת ההיא הבדיל וגומ׳ – מוסב לעיניין ראשון.

בעת ההיא – בשנה ראשונה לצאתכם^א ממצרים ותעיתם^ב בעגל, ובני לוי לא טעו,⁠^ג הבדילם המקום מכם. וסמך את מקרא זה לחזרת בני יעקן, לומר: שאף בזו לא טעו בה בני לוי, אלא עמדו באמונתם.

לשאת את ארון – הלוים.

לעמד ולשרת^ד ולברך – הכהנים, והוא נשיאות כפים.

א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד אופ׳ 34: ״לצאתם״.

ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י מינכן 5, ליידן 1: ״וטעיתם״.

ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34: ״תעו״. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן: ״לכך״.

ד. כן בכ״י לייפציג 1, לונדון 26917, פריס 157, וטיקן 94. בפסוק ובדפוס סביונטה 1557: ״ולשרתו״.

בעת ההוא הבדיל י"י וגו'‏ AT THAT TIME HASHEM SEPARATED [THE TRIBE OF LEVI] – This is to be connected with the former narrative (that which speaks of the tablets of stone, ending at v. 5; verses 6–8 which contain reference to Aharon's death being interpolated for the reason given by Rashi);

בעת ההוא AT THAT TIME – accordingly means: In the first year of the Shemot from Egypt, when you sinned by worshipping the golden calf, but the sons of Levi did not thus sin. – at that time God separated them from you. It places this verse in juxtaposition with the retreat to Bene Jaakon to tell you that in this matter also, the sons of Levi did not sin, but stood steadfast in their faith.

לשאת את ארון TO BEAR THE ARK – [This was the function of] the Levites (such as were not כהנים).

לעמד לפני י"י לשרתו ולברך בשמו TO STAND BEFORE HASHEM, TO MINISTER UNTO HIM AND TO BLESS IN HIS NAME – This (to bless in His Name) was the function of the priests and refers to the "raising of the hands" (a technical term for reciting the priestly benediction which is done with uplifted hands) (Arakhin 11a).

¹לשרתו ולברך בשמו – מקיש ברכה לשירות. מה שירות בכשרים ותמימים אף ברכת כהנים בכשרים ותמימים. מיכן אמרו חכמים כל כהן שיש בו מומין אינו עולה לדוכן:

1. לשרתו וכו׳ מקיש וכו׳ אף ברכת כהנים בכשרים ותמימים. דברי המחבר צ״ע כי אם נלמד מקרא דהכא לפסול בברכת כהנים בעלי מומים להקיש לשירות היה לנו לפסול אף מומין שבסתר ובאמת פסולי מומין בברכת כהנים הוא רק במום שבגלוי (מגילה כ״ד) כל כהן שיש בו מום אינו עולה לדוכן מפני שהעם מסתכלין בו וכן מסיים בגמ׳ מומין שאמרו דווקא בפניו ידיו ורגליו:

בעת ההיא הבדיל י״י את שבט הלוי – בעת ההיא של מעשה העגל שמצאו חן בעיני המקום,⁠^א כדכתיב: ויאספו אליו כל בני לוי (שמות ל״ב:כ״ו).

ולברך בשמו – הכהנים לישראל.

א. המלים ״בעיני המקום״ מופיעות רק בנוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין), ולא בנוסח א׳.

בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי AT THAT TIME THE LORD SET ASIDE THE TRIBE OF LEVI: At that time, at the time of incident of the golden calf,⁠¹ [God set aside the tribe of Levi] because they had found favor in God’s eyes, as it is written (Exodus 32:26) [during that incident], “All the Levites rallied to him.”²

ולברך בשמו [TO CARRY THE ARK OF THE LORD’S COVENANT, TO STAND IN ATTENDANCE UPON THE LORD] AND TO BLESS IN HIS NAME: [This last phrase refers to the blessings given by] the priests to the Israelites.⁠³

1. So also Rashi and all the traditional commentators. They all emphasize that the Levites were not chosen at the time of Aaron’s death, as the juxtaposition of vss. 6-8 might imply. So also NJPSC here: “‘At that time’ Not when Aaron died but at the time of the golden calf incident.”
As explained above in note 33, Rashbam and Rashi do differ about how to read the progression of events in chapters 9 and 10. Both say that 10:6-7 constitutes some form of interruption of the narrative. For Rashi the interruption has didactic purposes, while for Rashbam it has some connection to the events of the chapters. Both commentators however agree that at this point we are returning to the chronological narration.

2. All the Levites rallied to Moses when he said “Whoever is for the LORD, come here!”

3. So also Rashi. The difficulty that the commentators address is that it seems to be mixing together duties of the Levites and duties of the priests. The phrase “to carry the ark of the LORD’s covenant” describes a levitical duty, at least according to standard rabbinic understanding. (See e.g. Deuteronomy 31:25. See, however, the discussion in NJPSC to our verse.) Rashbam and Rashi both emphasize, then, that the last phrase of the verse, “to bless in His name,” refers to a duty that involves only a subsection of the Levites, the priests, and not all Levites.
Rashi suggests that the middle phrase of the verse, “to stand in attendance upon the LORD,” also appropriately applies only to priests, not to all Levites. That point appears well taken for, as Weinfeld (Anchor, p. 422) notes, the same phrase is used specifically about priests in Ezek 44:15. About the Levites, Numbers 3:6 suggests that they do not stand in attendance upon God, but rather they are placed “in attendance upon Aaron the priest to serve him.” Rashbam does not comment on the middle phrase of our verse.

לשרתו – בני לוי עם בני אהרן.

ולברך בשמו עד היום הזה – כי אלעזר היה נושא את כפיו.

TO MINISTER UNTO HIM. The sons of Levi with the sons of Aaron.⁠¹

AND TO BLESS IN HIS NAME. For Eleazar lifted up his hands.⁠²

1. Our verse refers to the entire tribe.

2. When offering the priestly blessing. This part of the verse applies only to the kohanim. Eleazar is mentioned for he is the kohen who did the blessing at that time.

בעת ההיא^א – שנעשה זה העגל שזכרנו בו למעלה (דברים ט׳:ט״ז).

הבדיל י״י את שבט הלוי – לפי שלא נכשלו בעגל, הבדילם לשמשו, כי הבכורות לא היו ראוים לשמש, שאין אדם ראוי לשמש לפני הקב״ה אלא אם כן רגיל בשמוש^ב אביו, ובנו, ובן בנו. {כשיבא בכור אחד לשמש שלא היה אביו בכור ולא אבי אביו ולא הורגלו בני}⁠^ג משפחתו בשמוש – לא ידע משפט אלהי הארץ¹ {ו}⁠יקלקל.⁠^ד ומפני כן רצה הקב״ה לבחור שבט אחד לשמשו, שיהא השימוש אומנותם ומלאכתם, וישמשו כהוגן לפני מלך מלכי המלכים. וכשעמדו בנאמנותם בני לוי בעגל, זכו לאותה בחירה, דומיה: והכהנים^ה הלוים {בני צדוק}⁠^ו אשר שמר⁠{ו}⁠^ז את משמרת {מקדשי}⁠^ח בתעות בני ישראל מעלי, המה יקרבו אלי לשרתני ועמדו לפני (יחזקאל מ״ד:ט״ו).

1. השוו מלכים ב י״ז:כ״ו.

א. כן בכ״י מינכן 52. בפסוק: ההִוא.

ב. בפענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103: בשמושו.

ג. ההשלמה מפענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103 המצטט ביאור זה בשם ר״י בכור שור. בכ״י מינכן 52 כנראה יש השמטה ע״י הדומות.

ד. השלמת האות מפענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103.

ה. כן בפסוק ובספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: הכהנים.

ו. ההשלמה מן הפסוק, והיא מופיעה בפענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103 בשם ר״י בכור שור וגם בספר הג״ן (שלא בשמו).

ז. השלמת האות מן הפסוק, והיא מופיעה בפענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103 בשם ר״י בכור שור וגם בספר הג״ן (שלא בשמו).

ח. ההשלמה מן הפסוק ופענח רזא.

בעת ההיא – AT THAT TIME – that this calf was made that we mentioned above (Devarim 9:16).

הבדיל י"י את שבט הלוי – HASHEM SET APART THE TRIBE OF LEVI – Since they did not stumble with the calf, He set them apart to serve Him, since the firstborns were not suited to serve, since a person is not suited to serve before the Blessed Holy One unless he is accustomed to service: his father, and his son, and his son’s son. {When a firstborn comes to serve whose father was not a firstborn, and not his father’s father, and the members} of his family {are unaccustomed} to service – he does not know the law of the God of the land {and} he will spoil [the service]. Therefore the Blessed Holy One wanted to choose one tribe to serve Him, that the Service would be their craft and occupation, and they would serve appropriately before the King of kings of kings. And when the Levites were steadfast in their loyalty by the calf, they merited this selection, similar to: “But the priests the Levites, {the sons of Zadok}, who kept the charge {of My sanctuary} when the children of Israel went astray from Me, they shall come near to Me to minister to Me; and they shall stand before Me” (Yechezkel 44:15).

בעת ההיא הבדיל י״י את שבט הלוי – הגזרה הייתה בהר סיני אבל משה לא הבדילם עד הקמת המשכן.

בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי, "at that time the Lord set the tribe of Levi apart;⁠" this decree was issued while the people were still encamped around Mount Sinai. Moses acted upon that decree only after the Tabernacle had been erected, and it had assumed practical meaning. This would have been a number of months after he had received these instructions.

בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי – אחר שנעשה העגל שהזכרנו למעלה, הבדיל ה׳ את שבט הלוי, לשמשו לפי שלא טעו בעגל, וכן הוא אומ׳ והכהנים הלוים בני צדוק, אשר שמרו את משמרת מקדשי בהטות בני ישראל מעלי המה יקרבו אלי לשרתיני, כי הבכורות לא היו ראויין לשמש כי אין אדם ראוי לשמש לפני המקום אלא אם כן רגיל בשמושו אביו ובנו ובן בנו, כשיבא בכור אחד לשמש שלא היה אביו בכור ולא אבי אביו ולא הורגלו בני משפחתו בשימוש, לא ידע משפט אלהי הארץ ויקלקל, ומפני כך רצה המקום ב״ה לבחור שבט אחד לשמשו, ששימושו באמונה ובהוגן לפני מלך מלכי המלכים המקום ב״ה, וכשעמדו באמונתם לכך בחר אותם, על כך שבחרם לחלקו ולשמשו לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו, שלא יתעסק אלא בשימושו, וא״ת במה יתפרנס, י״ל ה׳ הוא נחלתו, שצוה את ישראל לחרוש ולקצור בשבילם ולתת להם מעשר דגן תירוש ויצהר וערים לשבת, בכור שור.

בעת ההיא הבדיל י״י את שבט הלוי – מוסב לענין ראשון. בעת ההיא – בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים ותעיתם^א בעגל, ובני לוי לא טעו, הבדילם המקום מכם. כלשון רבינו שלמה.

ואם כן, יאמר כי מן העת ההיא הובדלו לפניו יתברך, כי לא הבדילם^ב במעשה עד השנה השנית בחדש השני. או ירמוז למה שאמר להם: מלאו ידכם היום לי״י (שמות ל״ב:כ״ט) – כי יהיה זה לכם מלואים בעבודת כהונה ולויה.

והנכון בעיני כי בעת ההיא השני, כראשון (דברים י׳:א׳) – כי בעת שאמר לו: פסל לך שני לוחות אבנים (דברים י׳:א׳) נתרצה לישראל ונצטוה על המשכן, ואז נתרצה גם לאהרן, ונצטוה: ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לקדשו לכהנו לי (שמות כ״ח:ג׳-ד׳), וצוהו במלואים. ולכך אמר כי אלעזר כהן תחת אביו, שהיתה בהם משחתם לכהונת עולם לדורותם (שמות מ׳:ט״ו). ועשה הבדלת כל השבט ענין אחד, כי מן היום ההוא היה לפניו שיהיו שבטו נתונים נתונים לו לעזרו לעבוד את עבודת המשכן (במדבר ג׳:ז׳). או^ג יאמר כי שבט הלוי נבדל בעת ההיא להיות הכהנים מהם, כי גם הם נושאים הארון, וכן: ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית י״י (דברים ל״א:ט׳), והם שישרתו לשם ויברכו בשמו. וטעם: עד היום הזה – בעבור כהונת אלעזר, כאומר: אז הבדילם לשרתו ויהי כן עד היום הזה.

א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73.

ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״בו״.

ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אז״.

AT THAT TIME THE ETERNAL SEPARATED THE TRIBE OF LEVI. "This refers back to the first subject. At that time, in the first year of your departure from Egypt when you sinned by worshipping the calf and the sons of Levi did not sin, G-d separated them from you.⁠" This is Rashi's language. And if so, he is stating that from that time the sons of Levi were separated before Him, blessed be He [but only in thought], for He did not separate them in fact until the second year in the second month [after the first census which took place on the first day of the second month, in the second year after they were come out of the land of Egypt]!⁠¹ Or it may be that he is alluding to what he said to them [at the affair of the calf], Consecrate yourselves today to the Eternal,⁠² for thereby you dedicate yourselves to the service of priests and Levites.
The correct interpretation, it appears to me, is that the expression at that time means that the second [giving of the Tablets] was like the first. For, from the time He said to Moses Hew thee two Tablets of stone,⁠³ He was reconciled with Israel, and Moses was instructed regarding the construction of the Tabernacle. Then He was reconciled also with Aaron, and Moses was commanded, and they shall make holy garments for Aaron thy brother, and his sons — to sanctify him — that he may minister unto Me in the priest's office,⁠⁴ and He further commanded him concerning the initiation [of the priests]. Therefore he said [here in (6)] that Eleazar ministered in the priest's office in his father's stead, since their anointing was to them for an everlasting priesthood throughout their generations.⁠⁵ Moses regarded the separation of the entire tribe [of Levi — priests and Levites] as one matter [therefore he said here, At that time — when the second Tablets were given, even though only the priests were formally separated, it was equivalent to a designation of the entire tribe, with the formal designation of the Levites to come after the first census], for, from that day on it was [resolved] before Him that His tribe be wholly given unto Him⁶ to perform the service of the Tabernacle. Or perhaps he is saying that the tribe of Levi was separated at that time for the priests to be [chosen] from them, for they [i.e., the priests] also carried the ark.⁠⁷ And so it is said, and he [Moses] delivered it [the Torah] unto the priests the sons of Levi; that bore the ark of the covenant of the Eternal,⁠⁸ and they [the priests] are the ones who minister to G-d and bless in His Name [as the verse before us concludes]. And the meaning of the expression unto this day [at the end of this verse] is that it refers [back] to Eleazar's ministering in the priest's office [in Aaron's stead — mentioned in (6)], as if saying: "then He separated them [the priests] to minister to Him, and it [so] was to this day" [i.e., the time when Moses spoke these words, that Eleazar served as High Priest].⁠⁹

1. Numbers 1:1.

2. Exodus 32:29.

3. Ibid., 34:1.

4. Ibid., 28:4. The phrase to sanctify him is found there in (3).

5. Ibid., 40:15.

6. Numbers 8:16.

7. The verse before us states: At that time the Eternal separated the tribe of Levi, to bear the ark … Now, according to the interpretation that the verse means that the tribe of Levi was separated to be the source of the priests, rather than as a special tribe in its entirety, the following question arises: The verse indicates that the priests [derived from the tribe of Levi] were to carry the ark, but it is known that the Levites, not the priests, carried the ark (Numbers 7:9). Ramban answers that the priests, too, were permitted to carry the ark. See "The Commandments.⁠" Vol. I, pp. 43-44, for a fuller discussion on this subject.

8. Further, 31:9.

9. Ramban's reasoning is as follows: Since we have now explained the verse, At that time the Eternal separated the tribe of Levi ((8)) as referring to the designating of the priests, from the tribe of Levi, to minister in the Tabernacle, why does the verse conclude with the expression, unto this day, since on "this day,⁠" when Moses spoke these words, the whole tribe of Levi was already elevated to its exalted position? But if it refers back to Eleazar's office as High Priest (mentioned in (6)) that it was so "unto this day,⁠" there is of course no difficulty as to why the Levites are not mentioned here.

בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי – יאמר בעת שעבדו ישראל את העגל הבדיל הקב״ה בני לוי שלא חטאו בו. וכן הזכיר למעלה (דברים ט׳:כ׳) ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. ודרשו רז״ל כי נסמך פסוק זה לחזרת בני יעקן ללמדך שאף בזו עמדו בני לוי באמונתם ולא טעו לחזור כמו ישראל.

לשאת את ארון ברית ה׳ – אלו הלוים. לעמוד לפני ה׳ לשרתו – אלו הכהנים. וזהו ולברך בשמו – שהכהנים היו מברכים לישראל בשמו, כי כן כתיב (במדבר ו) ושמו את שמי.

עד היום הזה – כי היה אלעזר נושא את כפיו במקום אביו, כי כן הזכיר למעלה ויכהן אלעזר בנו תחתיו, והיה ממלא מקומו לכל דבר שבכהונה.

בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי, "At that time the Lord set apart the tribe of Levi.⁠" The time frame described by Moses is when the Israelites worshipped the golden calf. At that time God separated the Levites who had not taken part in that sin from the rest of the people. The reason that all this is mentioned in connection with Mosserah is that on that occasion, 40 years later, the tribe of Levi again distinguished itself by not participating in the plan to return to Egypt and by opposing it actively.

'לשאת את ארון ברית ה', "to carry the Ark of the Covenant with Hashem.⁠" This refers to the Levites.
לעמוד לפני ה' לשרתו, "to stand in front of the Lord to serve Him;⁠" this refers to the Priests. ולברך בשמו, "and to bestow blessing in His name.⁠" The priests were to bless the Israelites in Hashem's name, as is written in Numbers 6,27 ושמו את שמי.

עד היום הזה, "until this day.⁠" Eleazar was pronouncing the blessing in lieu of his father Aaron who had died already at the time when Moses addressed the people. Eleazar had taken over all of his father Aaron's functions as High Priest as is clear from verse 6 in our chapter.

בעת ההיא – כשנעשה זה העגל אשר דיברנו למעלה.

הבדיל ה׳ את שבט הלוי לשמשו לפי שלא טעו בעגל וכן הוא אומר והכהנים הלוים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות בני ישראל מעלי המה יקרבו אלי לשרתני (יחזקאל מ״ד:ט״ו).

בעת ההיא – פי׳ כשנעשה העגל שפי׳ לעיל הבדיל ה׳ את שבט הלוי לשמשו מפני שלא היו במעשה העגל זש״ה והכהנים הלוים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות בנ״י מעלי וגו׳ המה יקרבו אלי לשרתני. ועל כן כשבחרם הקב״ה לחלקו ולשרתו לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו כדי שלא יעסקו בשום דבר כי אם בעבודת המקום וכי תימא א״כ במה יתפרנסו ה׳ הוא נחלתו שצוה ישראל לחרוש ולזרוע ולקצור בשבלים לתת להם מעשר מדגן ותירוש ויצהר וערים לשבת.

בעת ההיא, at that time, i.e. when the golden calf had been made, as I explained earlier.

הבדיל ה' את שבט הלוי, "the Lord separated the tribe of the Levites,⁠" in order for it to serve the Lord specifically. The reason was that that entire tribe had not participated in the sin of the golden calf. This is what the prophet Ezekiel referred to in Ezekiel 44,15: והכנים הלויים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות בני ישראל מעלי, המה יקרבו אלי לשרתני, "but the Levite-kohanim- descendants of Tzadok, who safeguarded the charge of My Sanctuary when the Children of Israel strayed from Me, etc., they will draw near to Me to serve Me.⁠" As a result of the Levites having been appointed to become G–d's share and inheritance on earth, they did not receive ancestral land in the Holy Land,⁠¹ If you will therefore ask how they would support themselves economically, the answer is that G–d commanded the landowners to give 10% of their crops to the Levites and they were allocated a number of cities in the land of Israel for their exclusive use, houses with gardens attached for growing vegetable. (48 such cities)

1. [they would not have had time to work it, anyway Ed.]

בעת ההיא – כשנעשה העגל הבדיל ה׳ את שבט הלוי לשמשו מפני שלא טעו בעגל וז״שה והכהנים הלויים בני צדוק וכו׳ וע״כ בחרם הקב״ה בחלקו ולא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו כדי שלא יעסקו בשום דבר כ״א בעבודת האל יתברך וא״ת א״כ במה יתפרנסו ה׳ הוא נחלתו שצוה ליש׳ לחרוש ולזרוע בשבילם ולתת להם מעשר דגן ותירוש וערים לשבת.

בעת ההיא הבדיל י״י את שבט הלוי – פרש״י מעת שטעו בני ישראל בעגל. וכתב הרמב״ן ולפי זה צריך לומר כי מהעת ההיא הובדלו במחשבה לפניו ית׳ כי לא הבדילם במעשה עד השנה השנית בחדש השני או ירמוז למה שאמר מלאו ידכם היום לי״י כי יהיה לכם זה מלואים לעבודת הכהונ׳ ולוייה. והנכון בעיני כי בעת ההיא השני כמו הראשון כי בעת ההיא שאמר לי פסל לך נתרצה לישראל וציוה על המשכן ואז נתרצה גם לאהרן וציוה ועשו בגדי קודש לאהרן אחיך ולבניו וציוהו במלואים ולכך אמר כי אלעזר כיהן תחת אביו שהיתה להם משחתם כהונת עולם ועשה הבדלת כל השבט ענין אחד כי מן המקום ההוא עלה במחשב׳ שיהיה שבטו נתונים לו לעוזרו לעבוד את עבודת המשכן. או יאמר שבט לוי נבדל בעת ההיא להיות הכהנים מהם כי גם הם נושאים הארון וכן ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית י״י והם שישרתו לשם ויברכו בשמו. וטעם:

עד היום הזה – בעבור כהונת אלעזר כאומר אז הבדילם לשרתו ויהי כן עד היום הזה:

בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי, "At that time Hashem set apart the tribe of Levi, etc.⁠" According to Rashi, the "time" referred to by Moses was the episode of the golden calf.

Nachmanides adds that if we accept Rashi's comment it refers not to the actual setting apart of the tribe of Levi by Hashem, but to the time when Hashem made up His mind to do so. In fact, no action was taken until the second year in the second month. Alternately, what Rashi had in mind was Exodus 32,26-29, when Moses asked for volunteers to execute the people who had actively worshipped the golden calf as a deity. At that time only members of the tribe of Levi had responded to that call.

Personally, (Nachmanides writing) I believe that the correct interpretation is that the words בעת ההיא which appear here a second time, refer to the same time as the first time Moses used this expression, (10,1) the time when Moses had been invited to carve out the Tablets for God to inscribe the second set of Ten Commandments upon. At the time when God became reconciled with His people, He did make some changers in the hierarchy of that people by appointing the Levites en masse to take over the functions previously reserved for the first born in each family. At that time God had also become reconciled to Aaron's role in that tragic episode, and He commanded to make the special vestments for the High Priest which proclaimed to all the people that Aaron as well as his sons were held in high esteem by Hashem. At that time Moses had also been commanded to arrange for the seven days of consecration of the Tabernacle and the inauguration of the priests into their positions. This also enabled Moses to say that Eleazar became High Priest in place of his (deceased) father, as there was no need for him to be anointed first, seeing that the anointment to the priesthood, by the oil of anointment was for the members of that family something hereditary, and did not need to be renewed every time a new High Priest was appointed. The setting apart of the priests from the ordinary Levites, and the Levites from the other tribes of the Israelites, occurred simultaneously. Hashem had decided at the time of the episode of the golden calf that these changes were imperative for the development of the people as His people, and that is implied in the line נתונים נתונים, that the Levites were, so to speak, placed at the disposal of the priests to assist them in their holy tasks. (Numbers 8,16-19)

Another possible approach to the words בעת ההיא on this occasion, is that at that time Hashem decided to set apart the priests from the remainder of the tribe of Levi, in that they too were allowed to carry the Holy Ark. [only the descendants of Kehat, one of the families of the tribe of Levi, had qualified for that privilege, anyways. Ed.] We have proof that the priests did carry the Holy Ark from Deut. 31,9 ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה', "Moses wrote down this Torah and gave it to the priests, the members of the tribe of Levi, who carried the Ark of the covenant of Hashem.⁠" They are the ones who would perform the sacrificial service and bless the people in the name of Hashem.

עד היום הזה, "until this day.⁠" Moses added this on account of Eleazar the new High Priest, and it is as if he had written "then Hashem set apart the tribe of Levi, etc., etc., a condition which remains in force till his day.⁠"

בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי – סמך כאן לומר שהלוים החזירו את ישראל. סמך מים ללשאת את הארון ולברך לומר שצריך ליטול ידיו כדי לישא כפיו.

בעת ההיא הבדיל י״י את שבט הלוי – רוצה לומר: בעת מתן תורה.

לשאת ארון ברית י״י – לא זכר נשיאת שאר הכלים לפי שזה לא יהיה אחר בא ישראל אל המנוחה ואל הנחלה אך נשיאת הארון יהיה במלחמה אחר בא ישראל אל המנוחה ואל הנחלה כמו שנתבאר מהמלחמה שהיה בימי עלי.

לעמוד לפני י״י לשרתו – מגיד ששרות הלוים הוא מעומד.

ולברך בשמו – הנה מזה התבאר הכונה באמרו ושרת בשם י״י אלהיו וזה כי השרות הוא להודות לשם יתעלה ולברכו בפה בעת עשיית הקרבנות אך הכהנים היו מריעים בחצוצרות והלוים היו משוררים בפה וזה נתבאר ביאור קצת מזה המקום והנה נשלם הביאור בזה בספר עזרא.

וגם מה שהיה ראוי שתאבד משם העבודה לגמרי כי המירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב כמו שאבדה מן הבכורות [ז] גם בזה לא בחר ה׳ אבל בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי לשאת וגו׳ – והנה בזה לא אבדתם דבר אבל נחלף ענינה מהבכורות אל הלוים והוא דבר יותר נאות להם ולכם.

בעת ההיא בשנה ראשונה לצאתכם וטעיתם בעגל בני לוי לא טעו הבדילם המקום מכם. פי׳ הובדלו לפניו יתברך כי לא הבדילם במעשה עד השנה השנית בחדש השני או ירמוז למה שאמר להם מלאו ידכם היום לי״י כן יהיה זה לכם מלוי ידים בעבודת כהונה ולויה כמו שפרש״י שם אתם ההורגים אותם בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום:

לשאת את ארון הלוים לעמוד לשרתו ולברך בשמו הכהנים והוא נשיאת כפים. פי׳ הבדיל י״י את שבט הלוי כולל הכהנים והלוים יחד ופירוש לתת את ארון ברית י״י שב אל הלוים לבדה שהם הקהתים הנושאים אותו ופי׳ לעמוד לפני י״י לשרתו ולברך בשמו שב אל הכהנים לבדם שהוא נשיאות כפים המיוחד להם:

וכן זכר השכר שקבל שבט לוי על מה שנתחסד בענינו ועל זה אמר בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי. רוצה לומר בעת ההיא ממעשה העגל שנזכר. גזרה החכמה האלהית להעניש את אהרן ולהשכיר את הלויים בהבדילו אותם מתוך העדה להיות׳ נושאי ארון ברית ה׳ ועומדין לפניו ושומרים את עבודתו. כי כן קרבו אליו ביום המעשה.

וכן לפי חטאתם הבדיל ה׳ את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה׳. ולא רצה לתת אותו לישראל. בענין שבכל זה תראו מה שאמרתי. כי לא בצדקתך ה׳ אלהיך מוריש אותם מפניך:

בעת ההוא הבדיל – ומאחר שכבר הבדיל האל יתברך שבט מיוחד לעבודת המקדש, ואין אתם ראויים להשתדל בה, ועם כל זה לא השגתי בתפלתי רק שלא ישחית, ואמר לי,

בעת ההיא הבדיל, after God had already set aside the tribe of Levi as the tribe to perform the holy service in the Temple so that you are not deemed worthy for this task, my prayer was not effective enough except to prevent God from destroying you, so that He said to me: “arise and make them journey, and be in front of the people!” (verse 11) The expression is used in the same sense as in Numbers 10,2)

בשנה ראשונה וכו׳. אף על גב שהלוים לא הובדלו עד שנה שניה אחר הקמת המשכן, מכל מקום בדבור ובמצוה כבר הבדילם הקב״ה, אלא שלא היה גמר מעשה עד אחר שהוקם המשכן, כי לא נתחנכו הלוים קודם שנתחנכו אהרן ובניו (ויקרא ח, א-לו):

בעת הַהִוא הבדיל ה׳ וגו׳: תנן בסוף הוריות¹ לוי קודם לישראל, וילפינן לה בגמ׳ מדכתי׳ בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי מתוך וגו׳. ובפי׳ רבינו עובדיה מברטנורה² כתוב את שבט הלוי מתוך בני ישראל, ואי גרסי׳ הכי בגמ׳ צ״ל שהוא פסוק מורכב משני פסוקי׳ כאורחיה דגמ׳ בכמ׳ דוכתי׳, כתי׳ הכא בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי, וכתי׳ בפ׳ במדבר³ ובפ׳ בהעלתך⁴ ובפ׳ קרח⁵ מתוך בני ישראל, והוא כי לא נכתב הכל בפסוק אחד. וכבר הרווחתי⁶ בענין זה בד״ה א׳ ה׳. ואולם בילקוט משלי⁷ רמז תתקל״ד ליכא מלת מתוך. ועיין בס׳ באר שבע⁸ דף כ״ג ע״ג. [הבדיל ידוד את⁠־שבט הלוי לשאת וגו׳].

1. בסוף הוריות: יג ע״א.

2. עובדיה מברטנורה: הוריות פ״ג מ״ח, ד״ה מתוך בני ישראל.

3. בפ׳ במדבר: במ׳ ג יב.

4. ובפ׳ בהעלתך: במ׳ ח פס׳ ו, יד, טז, יט.

5. ובפ׳ קרח: במ׳ יח ו.

6. וכבר הרווחתי: מ״ש דה״א ה כד (׳ואלה ראשי בית אבותם׳).

7. בילקוט משלי: ילקוט שמעוני, משלי ג, רמז תתקלד.

8. באר שבע: כג ע״א, על הוריות יג ע״א, ד״ה שנאמר בעת ההיא (׳שבוש גמור הוא׳).

ובני לוי לא טעו הבדילם המקום מכם. והא דכתיב הבדיל וגו׳ והא עדיין לא הבדיל עד שנה שניי׳ משהוקם המשכן. צריך לומר הבדיל הקב״ה במחשבה. ועל כרחך אתה צריך לפרש כן, מדכתיב אחרי כן (פסוק י) ואנכי עמדתי בהר, דקאי נמי אבעת ההיא שהיא שנה ראשונה, והוא אחר העגל. ובזה ניחא מה שלא פירש״י הקרא כסדר הכתוב בתורה:

הלוים. רצונו לתרץ דבפסוק הבדיל וכו׳ משמע דלוים גם כן מברכין, וזה אינו. לכן פירש לשאת ארון היינו הלוים, לעמוד לפני העדה ולשרתו ולברך בשמו היינו כהנים:

And the Levites did not transgress, the Omnipresent separated them from you. [One might ask:] It is written, "the Omnipresent separated them,⁠" but they were not separated until the second year when the Mishkon was erected! We must say that the Omnipresent separated them in thought. Perforce, "Adonoy separated the tribe of Leivi,⁠" must be explained in this manner [instead of saying that it refers to the second year when they were actually separated] because it is written afterwards (v. 10), "And I stood on the mountain,⁠" which also refers to, "At that time,⁠" which was in the first year, after the sin of the calf. According to this we can understand why Rashi does not explain this verse in the same order it is written in the Torah [I.e., "the Omnipresent separated,⁠" is juxtaposed with their retreat to Bnei Ya'akon to teach us something; not because it happened after their retreat].

The Levites. Rashi is answering the question: From the verse, "Adonoy separated, etc.,⁠" it seems that the Levites also bless in His Name, but this is not so! Therefore Rashi explains that, "to carry the ark,⁠" pertains to the Levites, and, "to stand… and to serve Him and bless in His Name,⁠" pertains to the kohanim.

בעת ההוא הבדיל ה׳ – מוסב לענין ראשון בעת ההיא בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו, הבדילם השם לעבודתו, וירמוז למה שאמר להם מלאו ידכם היום לה׳ כי מן היום ההוא התחילו לזכות בעבודת המקדש, אולם לא נבדלו במעשה עד השנה השנית בחדש השני:

לעמד לפני ה׳ – דהיינו לשרתו ולברך בשמו:

לשרתו – בני לוי עם בני אהרן:

ולברך בשמו – הכהנים, והוא נשיאת כפים:

עד היום הזה – בעבור כהונת אלעזר, כאומר אז הבדילם לשרתו ויהי כן עד היום הזה:

לשרתו ולברך בשמו – שם משרת המורה על השירות שהוא בענין מעולה ממדרגת העבד כ׳ הרבי שלמה פאפענהיים, שיש לו מסתעפים שתים, לפעמים הוא מלשון יושר, והוא שמיישר מלאכת האדון ומביא הכל על מקומו ומכונו (פערוועזער), ומזה אמר (במדבר א׳) המה ישאו את המשכן וגו׳ והם ישרתהו, ולפעמים יהיה שם משרת מלשון תשורה והבטה, שצריך שיהיה מצוי תמיד אצל אדוניו ולעמוד על מצפה לקבל מצותיו (אויפפאססער), ומזאת ההוראה יאמר והיה על אהרן לשרת, לשרת בקדש, לשרת להקטיר, את בגדי השרד לשרת בקדש, כלי השרת אשר ישרתו בם שבאותן הכלים הם עומדים מוכנים לשמש מה שיזדמן שהם מן השמושים, ולפעמים שם משרת לשון אשור וצעד (פערטרעטער) כי המשרת הוא כרגלי הבעלים ללכת למקום שהיו הבעלים צריכים ללכת לרגל כל מלאכה אשר לפניהם, הנה הוא משמש תחתיו עד שלא יצטרכו הבעלים שוב לטרוח, מזה נאמר (בראשית ל״ט) וישרת אותו ויפקדהו על ביתו, ושרת את אחיו (במדבר ח׳), לפני העדה לשרתם (שם ט״ז) שהם במקום כל ישראל לשירות השם, יעמדו לפניהם לשרתם (יחזקאל מ״ד); ובתלמוד (נדרים ל״ה) מספקי הני כהני אי שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן נינהו, כלומר הכהן המקריב קרבן איש אם הוא שלוחו להולכה ולהביא אותו לשם, או אם הוא שליח ה׳ לקבלה שיקבל בשם ה׳ קרבנות המקריבים, כמו שמצויים בחצרות המלכים גזברים מקבלים בשביל המלך הדורונות הבאים, ונ״מ למודר הנאה מכהן, אמנם יצא להם זה הספק, כשיהי׳ ענין שרת מהוראת האשור והצעד במקום (פערטרעטונג), כי אם היה ענין שרת מהוראת הצפי׳ והבטה או מלשון הישרת העסק (פערוועזער, אויפפאססער), היו הכהנים שלוחי דידן בהכרח ולא שלוחי דרחמנא, כי בין שתהיה צורך גבוה בין שתהיה צורך הדיוט יהיה תמיד התכלית המבוקש ממנו תועלת הפועל העובד לא תועלת הנעבד כביכול, ובהכרח יהיו הכהנים אמנם שלוחינו ושלוחי ב״ד שיהיו עומדים ומצפים לקבל מאתנו פקודת משמרת הקרבנות ולהישיר עסקי השירות לטוב לנו, משא״כ בבחינת היות שם שרת מלשון צעד במקום, אז יפול הספק היטב אם הם שלוחי דידן ומשמשים תחתינו בעבודת המקדש לטוב לנו, או אם הם שלוחי דרחמנא לקבל במקומו ית׳ את זבחי בנ״י, וג״כ לטוב לנו שנחשב קבלת הכהן את הקרבן כאלו קבלו הש״י בעצמו, דוגמת ענין שאמרו הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים; וכבר עלה במסקנא (יומא י״ט, קדושין כ״ג) דשלוחי דרחמנא נינהו, וכ״פ הרמב״ם (בפ״ו מנדרים), וגם פשוטי המקראות מורים כן, שאמר (לקמן י״ז י״ח) אל הכהן העומד לשרת את ה׳ למומד לשרת בשם ה׳ ושרת בשם ה׳. וכאן לשרתו ולברך בשמו, הנה הוא כמו שהמברך הוא שליח השם להולכה ולחלק הברכה לישראל כן המשרת הוא שלוחו ית׳ לקבל בשמו קרבנות המתברכים, דכמו דאקשינן ברכה לשירות (תענית כ״ו) כן יש לנו לאקושי שירות לברכה דאין היקש למחצה, אלא דבגמ׳ שם מסיק דהיקש זה אסמכתא בעלמא ולא יכולים למפשט מני׳, ואמר (יחזקאל מ״ד) על הלוים אשר רחקו מעלי בתעות ישראל וגו׳ והמה יעמדו לפניהם לשרתם, אמר לשרתם ולא לשרתני כאלו יהיו שלוחי הבעלים, כי אין חפץ ה׳ בשמושם להיותם אינם כשרים ואינם כ״א שלוחי הדיוט שיכול לשכור לו מאן דהו לשחוט במקומו, אבל אצל הכהנים הלוים בני צדוק הצדיקים אמר (שם) והמה יקרבו אל שלחני לשרתני, שיהיו שלוחי ה׳ גמורים להיותם כשרים ראויים לעבודת ה׳ באמת.

בעת ההוא – אגב הודיע להם שכמו שחטא העגל היה שמור לאהרן קדוש ה׳ שלא יכנס לארץ כן לשבט לוי שעשו משפט בעובדי העגל שלם להם שכרם שמאז נבחרו להיות משרתי אלהינו, והגם שהצווי להקדיש את הלוים לא בא עד שנעשה המשכן, זה היה מפני שלא נצרך לעבודתם עד שהיה הארון לשאת אותו והמשכן לשמור משמרתו, אבל הבחירה בשבט לוי היה בעת ההיא שהיה ענין העגל שאז הבדיל ה׳ את שבט הלוי:

בעת ההיא: פירש רש״י ׳בשנה הראשונה לצאתכם ממצרים׳ תמוה, שאין לזה ענין לסמיכות הדברים הרחוקים בזמנם¹, ומה זה בא המקרא להודיע כאן. ויותר קשה סיפיה דקרא ״לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו״, ופירש רש״י – הכהנים, ומדבר בברכת כהנים בנשיאת כפים, ואין זו משמעות ״שבט הלוי״ בכלל². ועיין להלן (יח,א)³. ותו קשה⁴, דא״כ מבואר מכאן דנשיאת כפיים בעמידה⁵, והרי בסוטה פ״ז (לח,א) עשו הקישים לזה⁶, מדכתיב בפרשת עגלה ערופה (להלן כא,ה) ״לשרתו ולברך בשם ה׳⁠ ⁠⁠״⁷, איתקיש ברכה לשירות, וכתיב (להלן יח,ה) ״לעמוד לשרת בשם ה׳⁠ ⁠⁠״, ולפירוש רש״י קשה, תיפוק לן מדכתיב כאן ״לעמוד וגו׳ ולברך בשמו״, ועל כרחך היה ברור לחז״ל דלא מדבר בזה המקרא בכהנים ביחוד אלא בכלל שבט לוי.

[ורש״י פירש (כאן) על-פי התו״כ במכילתא-דמילואים פרשת שמיני סעיף כ״ט⁸, עיי״ש {והכי מוכח גם מגמרא זבחים (טז,א) שלמדו מכאן שאין מצות עמידה בבמה⁹. והכי היתה הנוסחא לפני הסמ״ג בסוטה שם דנפקא לן מקרא (פסוקנו) ״לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו״. ועיין תוספות תענית בשם תשובות רש״י}, אבל שיטת התלמוד דילן בסוטה אינו כן],

והכי¹⁰ הבין הרמב״ם, שכתב שלהי הלכות שמיטה ויובל¹¹, בזה הלשון: ולמה לא זכה שבט לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה׳, לשרתו ולהורות דרכיו הישרים וכו׳. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולעובדו לדעה את ה׳ וכו׳ (עכ״ל), הרי שהביא לשון זה המקרא לא על שירות בית המקדש ובכהנים, אלא במובדל לגבוה¹².

ו״בעת ההיא״ שהיו שבט לוי¹³ במוסרה או ביטבתה, שמה קבלו זה השבט ביחוד עול עמלה של תורה ולהיות פרושים לגבוה, וכדאיתא ביבמות (פו,ב): בראשונה לא היו מעמידים שוטרים אלא מן הלויים, שנאמר (דהי״ב יט,יא) ״ושוטרים הלוים לפניכם״, עכשיו¹⁴ ״ושוטרים הרבים בראשיכם״. פירוש ״הרבים״ – גדולי ישראל. הא מיהא אז נהיו הלוים מבינים לכל ישראל, וכמו שכתוב בדברי הימים ב׳ (לה,ג) ״ויאמר (יאשיהו) ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה׳, תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל, אין לכם משא בכתף, עתה עבדו את ה׳ אלהיכם ואת עמו ישראל״. וביארנו בסוף פרשת בא¹⁵ ובריש פרשת דברים¹⁶ שצוה אותם (הלויים) שלא יהיו פרושים בפני עצמם ומשוקעים בקדושת המחשבה, אלא יתעסקו בריבוי תלמידים ללמדם דרך פלפולה של תורה. הרי שהם היו מיוחדים לזה. וכן כתוב בספר נחמיה (ח,ט) ״והלוים המבינים את העם״. וכל זה נהיה ׳בעת ההיא שהבדיל ה׳ אותם לשאת׳ את התורה והגנוז בה ברמיזותיה ודקדוקיה, וזה מכונה בשם ״ארון ברית ה׳״ {באשר הוא מאיר את הדרך לישראל, כמו ארון הקודש בארץ מאפילה, כדתנן (אבות פרק ו׳) ׳הלומד תורה לשמה וכו׳ ומדרכתו וכו׳. ועיין מה שכתבתי להלן (לא,ט. לא,כה)}.

והיינו דכתיב להלן (לא,ט) ״ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה׳⁠ ⁠⁠״, והרי לא היו הכהנים נושאים הארון של בצלאל?⁠¹⁷ אלא הכוונה כמו שכתבתי – עמל תורה שבע״פ, והכהנים נכללו אז בכלל ״בני לוי״ בזה המשא הקודש. וקדושת הכהונה מסייעת לקדושת עמל תורה שתהא עוד במעלה יתירה.

וראוי לדעת, דמכאן והלאה כתיב כמה פעמים ״הכהנים הלוים״, ולא בא הכתוב לייחס הכהנים לשבט לוי, אלא הפירוש – ״הכהנים״ שהמה גם כן תלמידי חכמים המכונים בשם ״הלוים״ על-פי מקרא זה. ומבואר לפנינו בכמה מקומות דכתיב ״הכהנים הלוים״¹⁸. והיינו דאיתא בירושלמי תענית פ״ד (ה״א) ״ויקומו הכהנים הלוים ויברכו את העם״ (דהי״ב ל,כז) – ׳בדורו של יחזקיהו שהיו יגעים בתורה הכתוב מדבר׳, הרי דייקו מדכתיב ״הלוים״ דמיירי בתלמידי חכמים.

ומזה שכינה הכתוב עמלה של תורה ״ארון ברית ה׳״ למדנו כמה ענינים ממשא ארון הקודש של בצלאל למשא הארון שהוא התלמוד, כמו שכתבתי בספר שמות (כה,יד) שהתורה נתנה רמז להשוותם. ממילא יש להבין הא דאיתא בב״ב (צט,א) ׳מסורת בידינו מאבותינו, ארון וכרובים בנס הן עומדים׳¹⁹, ולא בחנם היה כן בבית המקדש, אלא ללמדנו כי כמו הארון שעשה בצלאל לא היה תופס מקום בטבע, כי אם עמד על דרך פלא, כך ארון התלמוד קיים בישראל בדרך פלא, וכמו שכתבתי בספר שמות (יט,יט) על הפסוק ״ויהי קול השופר הולך וגו׳⁠ ⁠⁠״, עיי״ש. וכן הכרובים שהם אות על השגחת ה׳ על ישראל, הן בהגנה עליהם משבעים אומות, הן בפרנסתם בלי שום יסוד נאמן כמו כל גוי בארצו²⁰, הכל ברור שהוא אך פלא, ואין לזה דעת וחשבון בטבע הליכות עולם. וכן מאמרם בשמות רבה (לו,ד) ׳הארון סובל את סובליו׳²¹, אחר הבחינה ושימת עין הוא מתקיים בארון התלמוד.

לעמוד לפני ה׳ לשרתו:⁠²² חכמי הדור המה ׳העומדים לפני ה׳⁠ ⁠׳ (לשרתו) בתפלה, שהיא עבודה כידוע, ומיוחדת לתלמידי חכמים, כמו שכתבתי לעיל (ד,ז).

ולברך בשמו: למי שנדרש לברכה יהיו מיוחדים²³ ׳הלוים׳²⁴ עמלי תורה. ועיין להלן (יח,ה)²⁵ ובספר במדבר (ו,כז)²⁶. וכך הפירוש בדברי הימים א (כג,יג)²⁷ ״להקטיר לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו״, ואי אפשר לפרש ״לשרתו״ – עבודה, דא״כ היינו ״להקטיר״, אלא כמו שכתבתי.

1. אך רש״י ביאר זאת וכתב: בשנה הראשונה... וטעיתם בעגל, ובני לוי לא טעו – הבדילם המקום מכם. וסמך מקרא זה לחזרת בני יעקן לומר שאף בזו לא טעו בני לוי אלא עמדו באמונתם.

2. אך רש״י הסביר, וכתב ״לשאת את ארון ברית ה׳⁠ ⁠⁠״ – הלויים, ״לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו״ – הכהנים.

3. ״לא יהיה לכהנים הלויים, כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל״.

4. על דברי רש״י על ״לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו״ – נשיאת כפים.

5. כפי שכתוב ״לעמוד״.

6. דעת ר׳ נתן. (ושם הובאה דעת ת״ק – נאמר כאן ״כה תברכו״ ונאמר להלן (כז,יב) ״אלה יעמדו לברך״, מה להלן בעמידה אף כאן בעמידה).

7. אך לפנינו בגמרא הובא פסוקנו ״לשרתו ולברך בשמו״.

8. זה לשונו: ברכת כהנים בעמידה, ת״ל ״לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו״ (פסוקנו), מקיש ברכה לשירות, מה שירות בעמידה אף ברכה בעמידה.

9. לכהנים העוסקים בעבודת הקרבנות, מפורש א״כ שפסוקנו מוסב על כהנים. ובספר ׳שלמי יוסף׳ הוכיח גם מגמרא ערכין (יא,א) שהפסוק עוסק גם בכהנים, וז״ל הגמרא: ואימא (שירות) נשיאות כפיים? (עונה הגמרא) מדכתיב ״לשרתו ולברך בשמו״, מכלל דברכת כהנים לאו שירות הוא. ועיין בזה גם בספר ׳משנת חיים׳ על התורה על-אתר.

10. כדעת חז״ל בסוטה, ולא כדעת כרש״י כאן בעקבות חז״ל בתורת כהנים.

11. דבריו המפורסמים.

12. שהם כלל שבט לוי (ולא רק הכהנים), וגם כל איש ישראל שהחליט להיבדל וכו׳. וכתב בספר ׳דברי טובה׳ (על ספר יהושע): הנה כבר כתב בספר ׳העמק דבר׳ (בפסוקנו) שמקור דברי הרמב״ם בסוף שמיטה ויובל שכתב שלכך לא זכו הכהנים (הלויים) בנחלה כי הם עובדי ה׳ ומורים הוראותיו... הוא מן הפסוק... (פסוקנו)... ופירש הרמב״ם שהלויים הם ׳העומדים לפני ה׳⁠ ⁠׳ שהם לומדים תורה, ׳נושאים את משא ארון׳ התורה... וכך כתב באבן עזרא שם בפסוק ט׳, וזה לשונו: ״ה׳ הוא נחלתו״ כטעם ״ה׳ מנת חלקי וכוסי״ (זה הפסוק שהביא הרמב״ם שם) וזו היא עבודת ה׳ בלימוד דרכיו (עכ״ל הראב״ע). ורבים מן האחרונים חיפשו מוצא מקורו של הרמב״ם בדבריו אלו, עיין בשו״ת אור שמח ועוד.

13. פסוקנו עוסק בכלל שבט לוי – ע״פ רבינו.

14. אין מעמידים שוטרים אלא מישראל, שנאמר...

15. בהרחב דבר.

16. הרחב דבר על פסוק ג׳.

17. וכתב שם החזקוני: ואע״פ שהלויים היו נושאים ולא הכהנים, מכל מקום תיכף אחר פטירתו של משה נשאוהו הכהנים כשעברו ישראל את הירדן... דבר אחר, משום שהכהנים מתקנין המשאות לבני לוי, כמו שמפורש בפרשת במדבר (ד,ה) קרי להו לכהנים ״נושאי ארון ברית ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״.

18. להלן יז,ט. יז,יח. כד,ח.

19. לפנינו ׳מקום ארון וכרובים אינו מן המדה׳.

20. כפי שהאריך רבינו בשמות (כה,כ) ״ופניהם איש אל אחיו״.

21. שהכוונה – נושא את נושאיו. המשך המדרש: ולא הכהנים סבלוהו (נשאוהו) אלא הוא סבלן (נשא אותם), שנאמר ״נתקו כפות רגלי הכהנים״.

22. רבינו ממשיך כאן ובקטע הבא להסביר ע״פ אריכות דבריו בקטע הקודם, שהכוונה ב״שבט הלוי״ לתלמידי החכמים, ולא לכהנים או שבט לוי, א״כ מהו ״לעבוד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו״ בהקשר לתלמידי חכמים.

23. מיועדים.

24. שהם עמלי תורה.

25. ״כי בו בחר ה׳ אלהיך... לעמוד לשרת בשם ה׳⁠ ⁠⁠״.

26. ״ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם״. ויש לצרף לזה את דברי רבינו שם בפסוק כ״ה ד״ה ויחונך.

27. ״בני עמרם אהרן ומשה, ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו עד עולם, להקטיר״...

בעת ההיא וגו׳ – מתייחס אל הפסוקים א-ה.

לשאת את ארון – השוה את המבוא, שם ביארנו שהכהנים בעצם היו נושאי ארון העדות והלוים היו רק עוזרים.

ולברך בשמו – דהיינו ברכת כהנים, במדבר ו׳:כ״ג, ויקרא ט׳:כ״ב.

בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה׳ – מזה הבנתי מדוע לא נזכר במנין המצות רק לשאת הארון וכן בכל נביאים וכתובים לא נזכר רק נשיאת הארון לבד ולא המזבחות והשלחן והמנורה שנשאו כל אלה במדבר, מפני שזה לא היה מצוה לדורות, רק הארון לבד היה מצוה לדורות. וכן אמר בדברי הימים א׳ כ״ג וגם אין ללוים לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבודתו כו׳ רק הארון היה מצוה לדורות וכן בימי שלמה וישאו הלוים את הארון הרי דבארון דייק וישאו ואח״ז ויעלו כו׳, וכאן משום דצווי לדורות הוא כתוב בדיוק לשאת את ארון ברית ה׳ [ובפרשת וילך ויצו משה את הלוים נושאי ארון ברית ה׳ וכו׳, אף דבמדבר קאי לא הזכיר אך הארון, משם דשם משתעי על התורה הנתונה בארון].

ובזה מדויק לשון הפסוק בדברי הימים א׳ ט״ו וישאו בני הלוים את ארון האלהים כאשר צוה משה [זה שבמשנה תורה כתב כן שלדורות ישאו הלוים] כדבר ה׳ בכתפם במוטות עליהם שזה כתוב בספר במדבר שנקרא דבר ה׳ לעומת משנה תורה שנאמר בלשון שמשה מדבר עיין סוף מגילה וראה עוד שם בדה״י אז אמר דוד לא לשאת את ארון כו׳ כ״א הלוים כי בם בחר ה׳ לשאת כו׳ ולשרתו כו׳ הרי שנה הפסוק של בעת ההיא מפני שכאן מרומז המצוה לדורות, ובמנחות (דף צ״ח ע״ב) ונסעו הקהתים נושאי המקדש תרי כו׳ הרי דריש זה רק על הארון, יעו״ש, משום שאין מצוה רק בארון לדורות ודו״ק.

לשרתו ולברך בשמו – בסוטה דף ל״ח ר׳ נתן דריש ליה על ברכת כהנים דומיא דשירות ולשרתו על כהן קאי. אמנם יתכן עפ״י מה דאמרו בערכין י״א אר״י א״ש מנין לעיקר שירה מן התורה שנאמר ושרת בשם ה׳ אלהיו איזהו שירות שהיא בשם זו שירה, א״כ יתפרש לשרתו בשמו ולברך בשמו, ושירות בשמו הוא קאי על הלוי שמשורר בדוכן. ולפ״ז יתישב קושית הגמרא בסוף תענית אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא הא איתקוש לנזיר ומאי חזית כו׳, ולפ״ז אם נפרש דלשרתו הוי פירושא על הלוי לשרתו בשמו וזה שירה הלא המשוררים אינם נפסלין במומין רק בקול, כמו ששנינו בסוף פ״ק דחולין, והלוים אינן נפסלין אלא בקול. ודו״ק. ומיושב הא דאמר בסוף הוריות הלוי קודם לישראל ומייתי מקרא דבעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי, ומסיק בירושלמי דבשעת הדוכן שנינו, משום דכתיב לשרתו בשמו וזה הדוכן. והא דלא מביא שם מקרא דונגשו הכהנים בני לוי דמביא מזה בגיטין לענין קריאת התורה דשם לאקדומי, אבל כאן הוא אם אין רק לאחד להחיותו, ואפילו כן לוי קודם וזה מקרא דהבדיל ה׳ שלבדו הוא נבחר מישראל וכמו שפירש השאגת אריה סימן ס״ב הך דתדיר ומקודש יעו״ש. ומיושב מה שנתקשה בבאר שבע. יעו״ש ודו״ק.

שוב התבוננתי, כי ר׳ נתן לא כוון על הפסוק הזה דעל הלוי קאי באמת כמו שפרשתי רק קאי על קרא דסוף פרשת שופטים ונגשו הכהנים בני לוי כו׳ לשרתו ולברך בשם ה׳ דקאי על כהן במפורש. וכן הוא בספרי פ׳ נשא. וא״ש מה דמסיק מה משרת בעמידה והלא בקרא גופא כתוב לעמוד, אמנם לפמש״כ שם בפ׳ עגלה ערופה לא כתיב עמידה. ודו״ק בכ״ז.

את שבט הלוי – תניא, כל המקודש מחבירו קודם לחבירו, לוי קודם לישראל, שנאמר בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה׳.⁠¹ (הוריות י״ג.)

לעמד לפני ה׳ – כל הזבחים שקבל דמן מיושב פסול, אבל בבמה כשר, דכתיב לעמוד לפני ה׳ לשרתו, לפני ה׳ ולא בבמה.⁠² (זבחים ט״ז.)

1. ענין ההקדמה הוא חלוקת הכבוד בכל דבר שבקדושה וכמו בכהן כמבואר לפנינו בר״פ אמור בפסוק וקדשתו, ולענין קדושת הלוי בזה״ז נבאר לקמן בפ׳ ראה (י״ב י״ט).

2. לקמן בפ׳ שופטים (י״ח י״ז) ילפינן דעבודות קדשים צריך להיות מעומד ואמר כאן דהבמות לא נקראו לפני ה׳, מפני שלא היתה השכינה שורה שם, וענין הבמות נבאר לקמן ר״פ ראה (י״ב ט׳) יעו״ש.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון