Devarim 10 – דברים י‏ – Mikraot Gedolot

וְאֶכְתּוֹב עַל לוּחַיָּא יָת פִּתְגָמַיָּא דַּהֲווֹ עַל לוּחַיָּא קַדְמָאֵי דְּתַבַּרְתָּא וּתְשַׁוֵּינוּן בַּאֲרוֹנָא.

and I will write upon the tables the words that were upon the former tables which you broke, and you shalt put them into the ark.

ואכתב^א על לווחייה ית דביריה די הוון על לווחייה קדמייה די תברת^ב ותשוי^ג יתהון בארונה.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואכתב״) גם נוסח חילופי: ״ותכתוב״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תברת״) גם נוסח חילופי: ״תברית״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותשוי״) גם נוסח חילופי: ״ושווי״.

ואכתוב על לוחיא ית פיתגמיא דהוו על לוחיא קמאי דייתשר חילך דתברתנון ותשוינון בארונא.

And I will write upon the tables the words which were upon the former ones, which you didst break with thy entire strength; and you shalt put them within the ark.

[יא] אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ – רַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל. חַד אָמַר, טוֹל מִיָּדִי הֵילָךְ מֹשֶׁה אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. וְאֶחָד מֵהֶם אוֹמֵר, יָפֶה עָשָׂה. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לַמֶּלֶךְ שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה, אָמַר לָהּ: לְאַחַר זְמַן אֲנִי מְשַׁלֵּחַ לָךְ כְּתֻבָּתֵיךְ בְּיַד שׁוֹשְׁבִין. שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחַר זְמָן. עַד שֶׁהוּא הוֹלֵךְ, מָצָא אוֹתָהּ שֶׁקִּלְקְלָה עִם אַחֵר. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ שׁוֹשְׁבִין. קָרַע אוֹתָהּ כְּתֻבָּה, אָמַר מוּטָב שֶׁיָּדוּן אוֹתָהּ כִּפְנוּיָה, וְלֹא כְּאֵשֶׁת אִישׁ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קִדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר (שמות י״ט:י׳). בָּא מֹשֶׁה לִתֵּן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה, וּמְצָאָן שֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה. מֶה עָשָׂה. שָׁבַר אֶת הַלּוּחוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַי״י אֱלֹהֵיכֶם, וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלּוּחוֹת וָאַשְׁלִיכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדַי וָאֶשְׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם. אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר נְחֶמְיָה, הַלּוּחוֹת אָרְכָּן הָיָה שִׁשָּׁה טְפָחִים, וְרָחְבָּן שְׁלֹשָה, וְהָיָה מֹשֶׁה מַחְזִיק בִּשְׁנַיִם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁנַיִם, וּשְׁנֵי טְפָחִים רֶוַח בָּאֶמְצַע. וְגָבְרוּ יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה וְאָחַז בַּלּוּחוֹת וְשִׁבְּרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו (שמות ל״ב:י״ט). לְפִיכָךְ אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה שִׁבַּרְתָּ. עַל מָה שִׁבְּרָן. עַל שֶׁפָּרַח הַכְּתָב מֵעֲלֵיהֶם, וּלְפִיכָךְ שִׁבְּרָן. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְדֹאַר שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ וּפְרוֹזְדּוֹגיי״א בְּיָדוֹ לְהִכָּנֵס בַּמְּדִינָה, וְעָבַר בְּתוֹךְ הַנָּהָר וְנָפְלוּ הַכְּתָבִים לְתוֹךְ הַמַּיִם וְנִמֹּחוּ הָאוֹתִיּוֹת. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ הַדֹּאַר. קְרָעָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַי״י אֱלֹהֵיכֶם. מָה רָאָה, רָאָה הָאוֹתִיּוֹת שֶׁפָּרְחוּ. וְאַף הוּא שִׁבְּרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי הִכְתַּבְתִּי בְּתוֹרָתִי וְאָמַרְתִּי, וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזַל אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ (ויקרא ה׳:כ״ג). וְאַתָּה הַפִּקָּדוֹן שֶׁהָיָה אֶצְלְךָ הָשֵׁב אוֹתוֹ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים כָּרִאשׁוֹנִים. וְלֹא עוֹד אֶלָּא לְמָחָר הֵן עוֹמְדִין לִהְיוֹת שׁוֹנִים מַה שֶּׁהֵן לְמֵדִין מִמְּךָ. נִשְׁתַּבְּרָה חָבִית, וּשְׁבָרָהּ הַסַּרְסוּר הוּא מִשֶּׁלּוֹ. אַתָּה הָיִיתָ סַרְסוּר בֵּינֵינוּ לְבֵינוֹ, וְשָׁבַרְתָּ לְפִיכָךְ אַתָּה צָרִיךְ לְשַׁלֵּם. לְכָךְ נֶאֱמַר: פְּסָל לְךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה, עַל יְדֵי יֵצֶר הָרַע, הָיוּ לְמֵדִין וּמִשְׁתַּכְּחִין. אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא, אֲנִי עוֹקֵר יֵצֶר הָרַע מִכֶּם וְאֵינְכֶם מִשְׁתַּכְּחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר (יחזקאל ל״ו:כ״ו). וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵינְכֶם צְרִיכִים לְאָדָם שֶׁיְּלַמְּדֵם שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת י״י כִּי כֻלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם (ירמיהו ל״א:ל״ד). וְכֵן יְהִי רָצוֹן וְנֹאמַר אָמֵן.

[Siman 11] That you smashed (Deuteronomy 10:2): Rabbi Akiva and Rabbi Yishmael [differed on the matter]. One said, "[God was saying,] 'Take this here from Me which you broke, Moshe.'" And one said, "He did well.⁠" There is a [relevant] parable: To what is the matter comparable? To a a king who betrothed a woman. He said to her, "After some time, I will send your marriage contract through a nuptial agent. After some time the king sent [it]. While [the agent] was going, he found that she was sullied with another [man]. What did the agent do? He tore that marriage contract. He said, "It is better that [the king] judge her as a single woman, and not as a married woman.⁠" So [too,] did the Holy One, blessed be He, betroth Israel, as it is stated (Exodus 19:10), "and you shall be sanctified (a word sometimes used to denote marriage) today and tomorrow.⁠" Moshe [then] came to give them the Torah, and found that they did that act [of the golden calf]. What did he do? He broke the talets, as it is stated (Deuteronomy 9:16-17), "I saw how you had sinned against the Lord, your God [...]. Thereupon I gripped the two tablets and flung them away with both my hands, smashing them before your eyes.⁠" Rabbi Beracheya said in the name of Rabbi Helbo in the name of Rabbi Yishmael bar Nechemiah, "The length of the tablets was six handbreadths and their width was three. Moshe held on to two and the Holy One, blessed be He, to two and there were two handbreadths of space in the middle. And Moshe's hands became strong and he grabbed the tablets and broke them, as it is stated (Exodus 32:19), 'and he flung from his hands.' Therefore the Holy One, blessed be He, said, "that you broke.⁠" Why did he break them? Because the writing upon them flew away. And therefore he broke them. There is a [relevant] parable. To what is the matter comparable? To a courier who was going to bring a royal edict in his hand to a province. And he passed through a river and the [documents] fell into the water and the letters were erased. What did that courier do? He tore them. As it is stated (Deuteronomy 9;16), "I saw how you had sinned against the Lord, your God.⁠" What did he see? He saw the letters flying away. And so he also broke [the tablets], as it is stated, "which you broke.⁠" The Holy One, blessed be He, said to him, "I dictated in My Torah and stated (Leviticus 5:23), 'he would restore that which he got through robbery [...], or the deposit that was entrusted to him.' And [so] restore that deposit that was with you. And this is what is stated (Deuteronomy 10:1), 'Carve out for yourself two tablets of stone like the first ones.' And not only that, but tomorrow they will be reviewing that which they will be learning from you, 'If a barrel is broken, and the intermediary breaks it, [the payment] is from him.' You were the intermediary between us, and you broke [them]. Therefore you have to pay.⁠" Therefore it is stated, "Carve out for yourself.⁠" The Holy One, blessed be He, said, "In this world, you learn and forget, because of the evil impulse. But in the future to come, I am uprooting the evil impulse from you and you will not forget, as it is stated (Isaiah 36:26), 'I will remove the heart of stone from your body and give you a heart of flesh.' And not only that, but you will not need [another] person to teach [you the Torah], as it is stated (Jeremiah 31:34), 'No longer will they need to teach one another and say to one another, "Know the Lord"; for all of them, from the least of them to the greatest, shall know Me.'" And so may it be His will; and let us say, "Amen!⁠"

חַתַּי׳ אַכּתֻבַּ עַלַיְהִמַא אַלּכַּלִמַאתִ אַלַּתִּי כַּאנַתּ עַלַי׳ אַללַוְחַיְןִ אלּאַוַּליִןִ אללַדַ׳יְןַ כַּסַּרתַּהֻמַא וַצַיִּרהֻמַא פִי אַלצֻּנדֻוקִ

בכדי שאכתב עליהם את הדברות אשר היו על שני הלחות הראשונים אשר אותם שברת, ותשימם בארון.

ושמתם בארון – שלא תוליכם עוד על ידך, שלא יהו מצויות לך לשברם אם תכעוס, כאשר עשית בראשנים.

ושמתם בארון – AND YOU SHALL PUT THEM IN THE ARK – That you will not carry them anymore by your hand, so they will not be available for you to break them if you get angry, like you did with the first ones.

ושמתם בארון – ולא תהיה נושאים עוד על ידיך ולא יהיו עוד על ידיך, ולא יהיו מצויות לך לשברם כמו האחרות.⁠¹

1. שאוב מר״י בכור שור.

ושמתם בארון, "you shall put them inside the ark.⁠" You shall not carry them in your hands so that you will not have an opportunity to smash them in a fit of anger, as you did with the last ones. (B'chor shor)

ושמתם בארון – שבו היו תמיד מונחין שברי לוחות ואותם היו מוליכין למלחמה כדתניא בספרי וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם זה שיוצא עמהם במחנות הוא היה ארון עץ שעשה משה בעלייתו לסיני ומתחלה שם בו שברי לוחות גם לוחות אחרונות כדכתיב ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי עד שנעשה ארון של זהב שעשה בצלאל וכשנעשה נתנו בו לוחות אחרונות שנא׳ ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך. ואותו שעשה בצלאל לא היו רגילין להוליך למלחמ׳ כדכתיב במלחמ׳ שילה מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה כי לא היתה כזאת מתמול שלשום שלא היו רגילים להוליכו ושם לקו שנשבה הארון ועל הארון שעשה בצלאל הוא שאמרו רבו׳ כל זמן שארון ושכינה שלא במקומם אסורין ישראל בתשמיש המטה והא דכתיב גבי אוריה שאמר הארון וישראל חנים בסוכות ואני אלך לשכב עם אשתי משמע דמחמיר על עצמו היה אבל האחרים מותרים בתשמיש המטה היינו בארון של עץ שעשה משה שהיו מוליכין במלחמה ומה שהיה במלחמת יהושע שהלך עמהם על פי הדבור היה. והא דאמרי׳ בשלהי פ״ק דבבא בתרא מלמד שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון ומשמע התם דהיינו בארון שעשה בצלאל היינו בבנין שהיתה מנוחה עדי עד. ובירוש׳ איכא פלוגתא יש אומרי׳ ארון אחד היה ויש אומרים שתי ארונות.

ושמתם בארון, "and place the Tablets in the ark.⁠" The broken Tablets had been lying in that ark all the time, as we know from Sifrey on Behaalotcha, paragraph 82. This was the ark that the Israelites took with them when they went out to war as we know from Numbers 10,33. and which travelled three days march in front of them during the journeys in the desert. It was the ark made by Moses before he ascended Mount Sinai, not the Ark that Bezalel made for a furnishing of the Tabernacle. Originally, he had placed the broken Tablets in that ark as well as the second set of Tablets, as the commandment to construct a Tabernacle, etc. had not yet been given. We have read this in verse five of our chapter. Construction of the Tabernacle had begun only after Moses had descended from the Mountain for the third time and it was not completed or consecrated until the beginning of Nissan of the second year in the desert. At that time the Tablets were transferred to the golden ark covered by the golden lid with the cherubs that we read about in Exodus 25,16. This Ark was not taken out of the Tabernacle even during wars as we know from Samuel I 4,7 and 8: during the war around Shiloh, against the Philistines, when the two sons of Eli the High Priest took the golden ark with them to help them in the war and the Philistines captured it,⁠¹ Our sages are on record as ruling that at any time when this ark and G–d's Presence which it symbolised was not in the place assigned to it, the Israelites were not allowed to indulge in marital relations with their wives. During the incident between David and Uriah hachitti, in Samuel II 11,11, when David sent him home on furlough to his wife to engage in marital intercourse, the latter's refusal to do so was considered an unjustifiable hardship he imposed upon himself, while ordinary soldiers when on leave did have marital relations.⁠² When the Ark accompanied Joshua during the war of conquest of the Holy Land, this was at the direct command of the Lord. In both instances the reference was to the ark Moses had constructed and which contained the broken Tablets. When the Talmud in Baba Batra folio 14 speaks of the broken Tablets and the second set of Tablets that were kept in the Ark, the reference is clearly to the Ark made by Betzalel. But this refers to the Ark in Solomon's Temple, after it had found a permanent resting place. In the Jerusalem Talmud we do find that there is a disagreement about whether during that period there were still two arks.

1. [though it brought only harm to them wherever the placed it so that they sent it back after six months. Ed.]

2. [The soldiers in David's army had given their wives pro forma divorce decrees before going into battle so that their wives would be able to remarry if they died and their remains had not been identified. Ed.]

ושמתם בארון – שבו היו תמיד מונחים שברי הלוחות ואותו היו מוליכים למלחמה כדתנייא בספרי וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם זה שיוצא עמהם למלחמה והוא היה ארון עץ שעשה משה בעלותו להר סיני ובתחלה שם בו גם לוחות האחרונו׳ כדכתיב ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי עד שעשה ארון של זהב שעשה בצלאל וכשנעשה נתנו הלוחות האחרונות שנא׳ ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך ואותו שעשה בצלאל לא היו רגילין להוליך למלחמה כדכתיב במלחמת שילה מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה כי לא היתה כזאת מתמול שלשום שלא הורגלו להוליכו ושם לקו שנשבה הארון ועל אותו ארון אחז״ל כל זמן שארון ושכי׳ שלא במקומן ישראל אסורים בת״ה והא דכתיב באוריה שאמר הארון וישראל יושבין בסוכות ואני אלך לשכב עם אשתי ומשמע דמחמיר על עצמו היה אבל אחרים מותרים היו בתשמיש היינו בארון של עץ שעשה משה שהיו מוליכין במלחמה ומה שהיה במלחמת יהושע עמהם על פי הדבר היה והא דאמרי׳ בשלהי פ״ק דב״ב מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון ומשמע התם דהיינו הארון שעשה בצלאל היינו בבנין הבית שהיה מנוחה עדי עד ובירושלמי בזה פלוגתא י״א ארון א׳ היה וי״א ב׳ היו.

א֨ת⁠־הדברים: בס״ס הקדמא באל״ף, לא בה״א. [אֶ֨ת⁠־הַדְּבָרִ֔ים].

ואכתב וגו׳ – ה׳ לא ישנה את תורתו כדי להתאימה לכשלונות האדם. תמיד ישנה בחירה רק בין שתי אפשרויות: לנטוש את התורה או לשוב אליה בנאמנות. לא תיקון של התורה אלא תיקון של עצמנו כדי שנעמוד בדרישותיה – זהו התפקיד היחיד המוטל עלינו בכל זמן ובכל עת. ה׳ יכתוב על הלוחות החדשים בדיוק את מה שהיה כתוב על הראשונים. התורה היא היסוד הנתון והקבוע; בדור שנוטש את התורה, מצפה התורה לצאצאיו של דור זה שיהיו נאמנים לחובתם.

אשר שברת – עיין פירוש, שמות לד, א.

ושמתם בארון – לפי האמור בבבא בתרא (יד:) ״לוחות ושברי לוחות מונחים בארון״. יש בכך זיכרון כפול לכל הדורות. שכן מכאן אנו למדים שלוחות הברית כבר נשתברו פעם אחת בגלל חטא בגידתנו. ועוד אנו למדים מכאן שדור יכול לעמוד איתן רק אם נתכפר לו והוחזרה העטרה ליושנה, ומשמעותה של כפרה כזאת איננה יכולה להיות אלא חזרה אל התורה הישנה.

ואכתב – פי׳ מ״ש פסל לך שני לוחות אבנים ועלה ההרה הוא כדי שאכתוב על הלוחות את הדברים וכו׳, ומ״ש ועשית לך ארון עץ הוא כדי ושמתם בארון. והנה בעלותו לקבל לוחות הראשונים לא צוה לו לעשות ארון מזה הוציא משה שגם השברי לוחות ישים בארון כמ״ש בברכות (דף ט׳) וע״כ היה צריך להקדים עשיית הארון, וז״ש:

את הדברים: ידוע הדרש בפרשת כי תשא ״דברים הדברים את הדברים״¹ ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. והיא² פלפולה של תורה. וביארנו שם (לד,א. לד,כז).

אשר היו: ולא כתיב ׳אשר כתבתי׳³, ומבואר גם כן שם⁴ שבאמת זה הלשון ״שמור״ ועוד שינויים לא נכתבו על הראשונות, אלא היו נכללים בם.

1. הדרש אינו בפרשת כי תשא, אלא על פרקנו פסוק כ״ז, או על לעיל פרק ט׳ פסוק י׳, עיין מה שכתבנו בשמות פרשת כי תשא פרק ל״ד הערה 2.

2. זו פרשנות רבינו בדרשת חז״ל.

3. שהרי פסוקנו מביא את דברי הקב״ה – ״ואכתוב (ואני אכתוב) על הלוחות וגו׳⁠ ⁠⁠״.

4. בשמות (לד,א) ״ויאמר ה׳ אל משה, פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת״.

אשר שברת – תנא רבי ישמעאל, הקב״ה אמר לו שישברם, שנאמר אשר שברת, אמר לו, יפה עשית ששברת¹. (ירושלמי תענית פ״ד ה״ד)

ושמתם בארון – תנא רב יוסף, אשר שברת ושמתם בארון, מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון,⁠² מכאן לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו שאין נוהגין בו מנהג בזיון.⁠³ (מנחות צ״ט.)

1. ענין דרשה זו איתא גם בבבלי שבת פ״ז א׳, ופירש״י שם אשר – לשון אישור וחיזוק, עכ״ל. ואינו מבואר מה הכריח להדורש להוציא המלה אשר מפשטה, וי״ל משום דע״פ נמוס ודרך ארץ בנוהג שבעולם, כשעושה אדם בהחפזו או בשעת כעסו דבר שלא כהוגן אין ראוי לאחר להזכירו דבר זה, כי זה לו לעגמת נפש והלבנת פנים, כי גם נפשו שלו ירעה לו על זה, ולפי זה אי ס״ד דלא היה ניחא ליה להקב״ה מעשה זו דשבירת הלוחות לא היה מזכיר זה למשה בדברו אתו, אחרי כי אין הדברים מוכרחים לתכלית המאמר, כי די היה לו לומר ואכתוב וגו׳ אשר היו על הלוחות הראשונים ותו לא, ומדסיים אשר שברת, ש״מ דניחא ליה בזה, ודריש שהודה לו על זה.

אכן בזה משונה ענין אגדה זו מהאגדה שבבבלי שם, דבבבלי מבואר שרק אחר המעשה הסכים הקב״ה על ידו בזה, שכן חשיב זה בשלשה דברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב״ה על ידו, וכאן מבואר שהקב״ה אמר לו [מתחלה] שישברם, אכן העיקר כמשמעות הבבלי, כמבואר בענין שם, וכן צריך לפרש כונת הירושלמי, וראיה שהרי מסיים שאמר לו יפה עשית ששברת, וזה מורה מפורש שרק לאחר מעשה הסכים לו, וצ״ל דמ״ש שהקב״ה אמר לו שישברם לאו דוקא הוא שמתחלה אמר לו כן, אלא מפני שכך היה סוף הענין לכן תלה זה הרצון בתחלת דבור ה׳.

אבל בילקוט ס״פ בהעלותך (רמז תש״מ) איתא בשם ר׳ מאיר על הפסוק שבסמוך (ה׳) ויהיו שם כאשר צוני, שנצטוה משה ושבר את הלוחות, ולשון זה מורה מפורש שלכתחלה עשה כן משה ע״פ הקב״ה, ולפי״ז צ״ל דר׳ מאיר באמת לא יסבור הדרשה דאשר שברת יישר כחך ששברת, כיון דאינה שייכא כלל, אחרי שנצטוה מקודם על זה.

ובזה יש לכוין בסוגיית הגמרא בב״ב י״ד ב׳ בפלוגתא דר׳ מאיר ור׳ יהודה שם בענין אחד, דפריך לר״מ מנ״ל הא דשברי לוחות מונחות בארון ומשני דיליף מדתנא רב יוסף אשר שברת ושמתם בארון [היא הדרשה הבאה לפנינו], ופריך לר׳ יהודה מאי עביד ליה לאשר שברת ומשני דמבעי ליה להא דאמר לו הקב״ה יישר כחך ששברת, ע״כ. ולכאורה קשה למה לא פריך מנ״ל לר״מ דרשה זו כנהוג בגמרא, אך לפי המבואר בילקוט שהבאנו דר׳ מאיר ס״ל מפורש שמשה נצטוה על זה מקודם, א״כ לא שייך לדידיה כלל ענין הדרשה הזאת, כמובן, דעל מצוה לא שייך הכרת תודה, ולכן לא פריך מזה לר״מ, ודו״ק, ועי׳ מס׳ אדר״נ פ״ב מענין זה.

2. יתכן דרב יוסף לא ס״ל כדרשה הקודמת דלשון אשר שברת הוא כעין הודאה למשה על שבירת הלוחות אלא ס״ל כר״מ שהבאנו באות הקודם דמתחלה נצטוה משה על זה, יעו״ש. וא״כ הלשון אשר שברת מיותר הוא כלל, ולכן דריש שבא לדרשה ורמז שגם שברי לוחות יהיו מונחים בארון.

3. דייק לומר מחמת אונסו משום דרצונו לומר דאפילו בצנעא אין נוהגין בו בזיון, אבל בפרהסיא אפילו בשכח בפשיעה אין נוהגין בו בזיון משום כבוד התורה כמבואר בסוגיא כאן ובמו״ק י״ז א׳.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון