1. שם בפ׳ משפטים כתיב לשון זה לענין ענוי אלמנה ויתום, וענין ההיקש הוא ע״פ מש״כ במו״נ ח״א פל״ז שלא נמצא בפסוק חרון אף וכעס בהקב״ה רק בעון עבודת כוכבים, והנה אותו הפסוק דפ׳ משפטים סותר זה הכלל שהרי איירי שם בענוי אלמנה ויתום וכתיב וחרה אפי, ולכן דריש שבא להשוות חרון אף על דבר זה כחרונו על עבודת כוכבים, דכמו כאן עצירת גשמים וגלות [כמבואר בפסוק ואבדתם מהרה] כך התם בעון ענוי אלמנה ויתום יהיה ג״כ עצירת גשמים וגלות, ומדאין היקש למחצה הוקש גם להיפך, מה התם בענוי אלמנה ויתום כתיב הריגה בחרב אף כאן בעבודת כוכבים היא כן.

2. ומבואר מזה דגם עבים ורוחות נעצרות כדכתיב ועצר. ומפרש בגמרא דלא כל העבים ולא כל רוחות נעצרים אלא רק עבים הבאים לאחר המטר, אבל הני שבאים קודם המטר אין נעצרות, וכן רוח מצויה אין נעצר, ונ״מ בזה דאין מחויבים להתפלל על עבים ורוחות הדרושות לגידול התבואות, יען כי מכיון שישנם עבים ורוחות שאין נעצרות לא חייבוהו חכמים להזכיר משום אלה הנעצרות.

3. ר״ל ששתת מן המים עד שנעשה תוחה כל כך שיכול לעשות מגופת חבית בלא תוספת מים, אין בזה משום קללת ועצר אע״פ שגוזרין תענית, ונ״מ בזה י״ל ע״פ המבואר ביבמות ע״ח ב׳ דכשיש רעב בעולם מחמת עצירת גשמים צריך לבדוק בעבירות עבודת כוכבים וזנות הגורמות לעצירת גשמים, על זה אמר כיון שאם ירדו גשמים בערך ובמדה כזו אין זה בכלל קללת ועצר שיבדקו בעבירות ההם, וכן הכונה בדרשות הבאות.

4. ר״ל קודם זמן ק״ש דכתיב ביה ועצר את השמים אע״פ שלא יהיה רוב גשמים אין זה סימן קללה, ונ״מ כמש״כ באות הקודם.

5. כלומר שירדו גשמים קודם ק״ש של ערבית, אבל קודם ק״ש של שחרית יש בהם משום ועצר, משום דעננים של שחרית אין בהם ממש וכמש״כ (הושע ו׳) וחסדכם כענן בקר, כלומר שאין בהם ממש, וכל זמן שלא ירדו ביום אין יפים לעולם.

6. ר״ל אין בזה קללה של ועצר, ונ״מ בארנו לעיל אות ל״ב. וטעם דבר זה משום דאותן של קצת מדינה שירדו להם גשמים יספיקו לאלה שלא ירדו להם. ופריך על זה בגמרא והכתיב (עמוס ד׳) והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, חלקה אחת תמטר וחלקה אחת לא תמטר ואמר רב יהודה אמר רב שתיהן לקללה, ומשני לא קשיא הא דאתא טובא הא דאתא כדמבעי ליה, ופי׳ המפרש [מיוחס לרש״י אבל כבר הסכימו המבקרים שאינו לרש״י] שתיהן לקללה, דגם אותה שימטיר עליה ימטיר הרבה עד שתתקלקל התבואה, ומשני לא קשיא, הא דאתא טובא הא דאתא כשיעור, ר״ל אם באחת יורד יותר מדאי הוו שתיהן לקללה ואם באחת יורד כשיעור שוב לא הוי קללה גם בזו שלא ירדו בה גשמים, מפני שאותה שתמטר תספיק לזו שלא נמטרה, ולכן הא דאמר רב חסדא דאין בה משום ועצר איירי דבהעיר או המדינה האחרת ירדו גשמים כשיעור, ומסיק בגמרא אמר רב אשי, דיקא נמי דכתיב חלקה אחת תמטיר – תהא מקום מטר, כלומר יותר מדאי.

והנה מה שפי׳ המפרש מאמר רב יהודה שתיהן לקללה דאותה שימטיר ימטיר הרבה יותר מדאי, הוא פלא, דהא זה מוקי הגמ׳ לבסוף כמ״ש, לא קשיא הא דאתא טובא וכו׳, וגם קשה שאם כבר ידע המקשן מחילוק זה בין ירד הרבה ובין ירד כשיעור, א״כ מאי מקשה על רב חסדא, ודילמא איירי רב חסדא כשירד כשיעור במדה הדרושה, וכמו דמוקי באמת לבסוף.

אבל באמת י״ל הבאור פשוט, דמ״ש רב יהודה שתיהן לקללה פירושו שמתוך שזו שלא נמטרה תקבל צרכיה מזו שנמטרה ממילא נחשבת גם לזו לקללה, מפני שהיוקר יאמיר בה מתוך שתספיק לזו שלא נמטרה, ומשני דכשירד כשיעור הדרוש תוכל אותה העיר להספיק לזולתה, מבלי שתגרע מעצמה לגרום יוקר, ודו״ק.

והנה המאמר הנזכר דרב יהודה אמר רב מובא בתענית כ׳ א׳ בסמיכות על המשנה דתענית י״ח ב׳ עיר שלא ירדו עליה גשמים אותה העיר מתענת ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות דכתיב והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, ופירש״י שכל סביבותיה מתענות מפני שאותה העיר שלא ירדו עליה גשמים תקנה התבואה מאותה העיר, [כלומר בעיירות הסביבות] ויהיה בה רעב, ועל זה איתא בגמ׳ [כ׳ א׳] אחרי שציין מאמר המשנה עיר שלא ירדו עליה גשמים וכו׳, אמר רב יהודה אמר רב ושתיהן לקללה, ופירש״י אקרא קאי, האי דכתיב על עיר אחת אמטיר ועל עיר אחת לא אמטיר שתיהן לקללה, אותה שימטיר עליה רוב גשמים שמקלקלין את התבואה ואותה שלא ימטיר אין גשמים ואין תבואה וכו׳, עכ״ל.

והיוצא מזה דרק אז הוי קללה לעיר שלא ירדו עליה גשמים, רק אם שבעיר שירדו ירדו יותר מדאי, אבל אם בעיר האחרת ירדו כשיעור הדרוש אז אין קללה גם לעיר שלא ירדו עליה, וכפשטות מאמר רב חסדא שלפנינו, גשמים שירדו על מקצת מדינה ועל מקצת מדינה לא ירדו אין בהם משום ועצר וכמו שביארנו, ובזה איירי מתני׳ עיר שלא ירדו עליה גשמים וכו׳.

ובכן קשה לי טובא על הרמב״ם ושארי פוסקים שפסקו סתם דעיר שלא ירדו עליה גשמים מתריעין ומתענין כסתם משנה הנזכרת, בעוד שלפי אוקימתא דגמ׳ הנ״ל ומאמר רב חסדא כאן וסיוע דרב אשי כאן איירי דרק אז נחשב לסימן קללה אם גם בעיירות ובמדינות הסמוכות לא ירדו גשמים כתקונם, אבל אם רק בעיר אחת לבד לא ירדו אין בכך כלום. ופליאה גדולה איך העלימו עין משתי הסוגיות שלפיהן ישתנה דין המשנה בשנוי נמרץ, וצע״ג.

7. דכך משמע ליה המשך הפרשה השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו׳, אז ועצר את השמים ואבדתם וגו׳, וכלומר דתכלית עצירת הגשמים הוא משום האבידה שאחריה, ואינו מבואר א״כ הוא דתכלית עצירת גשמים הוא משום ואבדתם, ל״ל כלל ענין עצירת גשמים, המבלי אפשר לבא להתכלית בלי אמצעי זה, וגם למה יסבלו מעצירת הגשמים אנשים כשרים שלא נתחייבו כליה, ואפשר לומר דבמכוון בא מקודם עצירת הגשמים כדי שיתעוררו ויעשו תשובה, יען כי לא יחפוץ ה׳ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחיה, וכמו דמצינו בנבואת יונה בנינוה כנודע.

8. ור״ל כמו שהאשה בלידתה צריכה רחמים כך השמים בעננם, וטעם דרשה זו מיתרון הלשון בכלל ועצר את השמים, דדי היה לכתוב ולא יהיה או ולא אתן מטר.

9. עיין מש״כ בדרשה כיוצא בזו לעיל בפרשה ואתחנן בפסוק שמע ישראל, וצרף לכאן.

10. אינו מפרש ואבדתם מלשון אבידה ממש, משום דא״כ הול״ל ואבדתם על הארץ ולא מעל הארץ, ולכן מפרש ואבדתם מלשון גלות דשייך שפיר לשון מעל, ומצינו השם אבד יונח על הגלות כמו ובאו האובדים בארץ אשור (ישעיהו כ״ז), וכן את האובדות אבקש ואת הנדחות אשיב (יחזקאל ל״ד), הרי דאובד אין ענינו אבידה ממש, שהרי שבים הם, וכ״מ בתו״כ פ׳ בחקתי ואבדתם בגוים אלו עשרת השבטים, אחרים אומרים אין אבדן אלא גולה, עי״ש לפנינו, וכן יתפרש לפנינו בר״פ תבא דרשת הספרי ארמי אובד אבי, מלמד שלא ירד יעקב אבינו לארם אלא להאבד, כלומר להיות גולה, יעוי״ש.