It shall happen, when Hashem your God shall bring you into the land where you go to possess it, that you shall set the blessing on Mount Gerizim, and the curse on Mount Ebal.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[פיסקא נה]
והיה כי יביאך – אין והיה אלא מיד, כי יביאך, קבל עליך מצוה האמורה בענין שבשכרה תכנס לארץ. אשר אתה בא שמה לרשתה, בשכר שתבא תירש.
ונתת את הברכה על הר גריזים וגו׳ – וכי מה בא הכתוב ללמדנו שהברכה על הר גריזים והקללה על הר עיבל והלא כבר נאמר (דברים כ״ז:י״ב) אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל מה ת״ל ונתת את הברכה על הר גריזים שיכול שיהו כל הברכות קודמות לקללות תלמוד לומר ונתת את הברכה על הר גריזים ברכה קודמת לקללה ואין הברכות קודמות לקללות ולהקיש קללות לברכות מה קללות בלוים אף ברכות בלוים מה קללות בקול רם אף ברכות בקול רם מה קללות בלשון הקודש אף ברכות בלשון הקודש מה קללות בכלל ופרט אף ברכות בכלל ופרט מה קללות אלו ואלו עונים ואומרים אמן אף ברכות אלו ואלו עונים ואומרים אמן כשהפכו פניהם בשעת ברכה אל הר גריזים ובשעת קללה אל הר עיבל.
סליק פיסקא
[Piska 55]
"And it shall be, when the Lord your G-d brings you": "And it shall be" connotes immediacy. "when He brings you": Take upon yourself the mitzvah stated herein, in reward for which you will come and inherit.
"then you shall deliver the blessing on Mount Gerizim." What is the intent of this? If to teach that the blessing is on Mount Gerizim and the curse on Mount Eival, has this not already been stated? (viz. Ibid. 27:12-13) Its intent is that blessing is to precede cursing. I might then think that all of the blessings are to precede all of the curses; it is, therefore, written "the blessing," and "the curse." One blessing precedes one curse, and all of the blessings do not precede all of the curses. And blessing is hereby being likened to curse, viz.: Just as the curses were indited by the Levites, so, the blessings. And just as the curses were indited loudly, so, the blessings. And just as the curses were indited in the holy tongue, so, the blessings. And just as the curses, generically and specifically, so, the blessings, generically and specifically. And just as with the curses, all answered Amen, so, with the blessings. They turned their faces at the time of the blessings to Mount Eival, and, at the time of the curses, to Mount Gerizim.
[End of Piska]
והיה אין והיה אלא מיד:
כי יביאך קבל עליך מצוה האמורה בענין שבשכרה תיכנס לארץ:
אש׳ אתה בא שמ׳ לרש׳ בשכר שתבא תירש:
ונתת את הב׳ על הר גרי׳ ואת הקל׳ על הר עי׳ וכי מה בא הכת׳ ללמדינו אם ללמד שהברכה על הר גריזים והקללה על הר עיבל והלא כבר נאמר (דברים כ״ז:י״ב) אלה יעמדו לברך את העם על הר גרי׳ ואלה יעמדו על הקל׳ בהר עי׳ ומה ת״ל ונתת את הברכה על הר גר׳ להקדים ברכה לקללה יכול יהוא כל הברכות קודמות לקללות ת״ל ברכה וקללה ברכה אחת קודמת לקללה אחת ואין כל הברכות קודמות לקללות ולהקיש קללות לברכות מה קללות בלוים אף ברכות בלוים מה קללות בקול רם אף ברכות בקול רם ומה קללות בלשון הקדש אף ברכות בלשון הקדש מה קללות בכלל ופרט אף ברכות בכלל ופרט ומה קללות אלו ואלו עונין ואומ׳ אמן אף ברכות אלו ואלו עונין ואומ׳ אמן כשהפכו פניהם בשעת ברכה אל הר גריזים ובשעת קללה אל הר עיבל:
1. לא תרגם ׳ית ברכתא׳, לפי שהברכה עצמה אין בה ממש שתנתן על הר גרזים (מרפא לשון). השווה רש״י ומפרשיו.
And it shall be, when the Lord your God has brought you into the land which you goest to possess, you shalt set the blessings upon the Mount of Gerizim, and the curses upon the Mountain of Ebal.
ויהווי ארום יעיל יתכון י״י אלהכון לארעא די אתון עלין לתמן למירת יתה ותתנון ית ברכתהא על טורא דגריזים וית לווטייהב על טורא דעיבל.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לווטייה״) גם נוסח חילופי: ״חילופיהון״.
ויהי ארום יעיל יתכון י״י אלקכון לארעא דאתון עללין לתמן למירתה ותיתנון שית שיבטין על טוורא דגריזים ושית שיבטין על טוורא דעיבל מברכיא יהוון הפכין אפיהון לקבל טוורא דגריזים ומלטטיא יהוון הפכין אפיהון לקבל טוורא דעיבל.
And it shall be, when the Lord your God will have brought you to the land into which you are going, to possess it, you shall place six tribes upon the mountain of Gerizim, and six tribes on the mountain of Ebal. They who recite the blessings shall turn their faces towards Mount Gerizim, and they who recite the curses shall turn their faces towards Mount Ebal.
ונתתה את הברכה על הר גריזים – כשם האמור להלן אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים (דברים כ״ז:י״ב).
ואת הקללה על הר עיבל – שנאמר ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל (דברים כ״ז:י״ג).
וכאשר יכניס אותך ה׳ אלהיך, אל הארץ אשר אתה הולך בדרך אליה להיות לכם לאחזה, אזי הקרא את הברכות, על הר גריזים, ואת-הדברים הגורמים לכפיפה ולמניעת השפע הקרא על הר עיבל.
ונתת את הברכה – כתרגומו: ית מברכיא, את המברכים.
על הר גריזים – כלפי הר גריזים, הופכים פניהם ופתחו בברכה: ברוך האיש אשר לא יעשה פסל מסכה וגו׳ (דברים כ״ז:י״ב-כ״ו). כל הארורים שבפרשה אמרו תחילה בלשון ברוך, ואחר כך הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה.
ונתת את הברכה THEN YOU SHALL PUT THE BLESSING [UPON MOUNT GERIZIM] – Understand this as the Targum renders it: ית מברכיא those who pronounce the blessing.
על הר גרזים – means "towards Mount Gerizim": they (the Levites) turned their faces towards it and began with a formula of blessing: "Blessed be the man that does not make any graven or molten image etc.". For each of the paragraphs beginning with the expression ארור as set forth in the chapter (Devarim 27), they first recited in a converse form, beginning with the expression ברוך, "Blessed be etc." and only afterwards did they turn their faces towards Mount Ebal and began to recite the corresponding curse (Sifre Devarim 55:2; Sotah 32a; cf. Rashi on Devarim 27).
פס׳: והיה כי יביאך ה׳ – והיה מיד. כי יביאך משכר שתבוא תירש. ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל. מקיש קללה לברכה. מה קללה בקול רם אף ברכה בקול רם. מה קללה בלוים שנאמר (דברים כ״ז:י״ד) וענו הלוים ואמרו. אף ברכה בלוים, כשם שהקללה בלשון הקדש. כך הברכה בלשון הקדש. מה קללה בכלל ופרט אף ברכה בכלל ופרט. מה קללה. אלו ואלו עונין אמן אף ברכה אלו ואלו עונין אמן.
ד״א: ונתתה את הברכה – שתהא ברכה קודמת לקללה הפכו פניהם כלפי הר גריזים בשעת הברכה ובשעת הקללה הפכו פניהם כלפי הר עיבל:
ונתתה את הברכה – בפה, כמו: ונתן אותם על ראש השעיר (ויקרא ט״ז:כ״א). [וידוע כי הוא דיבור.]א
THAT THOU SHALT SET THE BLESSING. Verbally,1 as in and he shall put them2upon the head of the goat(Lev. 16:21).3
1. Set the blessing means utter the blessings.
2. The sins of Israel.
3. One cannot put sins on a goat. Hence it means to confess the sins over the goat.
ונתת{ה} את הברכה על הר גריזים – שיהו ששה מהשבטים על הר גריזים, והלוים פותחים בברוך, ומהפכים פניהם כלפי הר גריזים, וששה בהר ע{י}בל, כדכתיב בוהיה כי תבא (דברים כ״ז:י״א-י״ג), ומפורש בסוטה (משנה סוטה ז׳:ה׳). זה יהיה זכרון: המקיימין מבורכים והמפירים בארור.
ונתת{ה} את הברכה על הר גריזים – THAT YOU SHALL SET THE BLESSING ON MOUNT GERIZIM – that there shall be six of the tribes on Mount Gerizim, and the Levites open with “Blessed,” and turn their faces towards Mount Gerizim, and six on Mount Eival, as is written in “VeHayah Ki Tavo” (Devarim 27:11-13), and detailed in Sotah (Mishna Sotah 7:5). This will be the way to remember: The ones who keep are blessed and those who violate are cursed.
ונתת את הברכה – בפה כמו שמפרש בפרשת תבא, דוגמא: ונתן אותם על ראש השעיר (ויקרא ט״ז:כ״א).1
ונתתה את הברכה, "you shall set the blessing;" verbally, as the author has explained in Deuteronomy 27,1114; example: Leviticus 16,21: ונתן אותם על ראש השעיר, "he will place them on the head of the hegoat" (the sins of Israel).
על הר גריזים, "next to Mount Gerizim." The word על meaning "next to," is also used in this sense in Exodus 40, 3 וסכות על הארון, "you shall screen the ark."
ונתתא את הברכה על הר גריזים – כתרגומו:ב מברכיא, את המברכים. על הר גריזים – ג לשון רבינו שלמה.
ואיננו כן כפי פשוטו, כי עדיין לא צוה במברכים.
אלא פירושו: כי אנכי נותן לפניכם דרך ברכה ודרך קללה (דברים י״א:כ״ו). וטעם: לפניכם (דברים י״א:כ״ו) – שתבררו לכם מהן מה שתרצו, והודיע שתהיה לכם הברכהד כאשר תעשו המצות (דברים י״א:כ״ז), והקללה (דברים י״א:כ״ח) אם לא תקימו אותן. וזה כאשר אמר עוד: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו׳ (דברים ל׳:ט״ו). ואחר כך אמר בכאן שיתנו הברכה הזאת אשר הוא אומר להם על הר גרזים, והקללה על הר עיבל, והנה היא נתינה בפה. וכן: ונתן אותם על ראש השעיר (ויקרא ט״ז:כ״א) כדברי ר׳ אברהם. והנה אמר בכאן בדרך האזהרה שיתנו הברכה על הר גרזים לברך את העם אם ישמעו אל מצות י״י, והקללה על הר עיבל לאמר: ארור אשר לא ישמע אל המצות ויסור מן הדרך אשר צוה השם.
והיה איפשר שיתנו כל השבטים הברכה וכולם הקללה, או שיאמרו הלוים הכל, או איש אחד משמיע לכולם. ואחר כן שב לבאר שם: אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים, ואלה יעמדו על הקללה, ואמר: וענו הלויים (דברים כ״ז:י״ב-י״ד), ופירש כל הענין. כי בכאן מפני אזהרתו אשר אמר: ראה נתתיה וגו׳, הזכיר מקצת המצוה, וחזר לבאר אותה במקומה. [ויתכן שהיה הר גריזים לדרום שהוא הימין, והר עיבל לצפון, כי מצפון תפתח הרעה (ירמיהו א׳:י״ד).]ו
א. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בכמה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״ונתתה״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פריס 73. בכ״י פריס 222, ובנוסח פירוש רש״י בכ״י לייפציג 1 נוסף כאן: ״ית״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, פריס 223, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פריס 73, לייפציג 1, נוסף כאן: ״כלפי הר גריזים״.
ד. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״והודיע את הברכה תהיה לכם״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון, והוא לשון הפסוק בדברים ל׳:ט״ו. בכ״י פריס 222, בפסוק כאן, וכן בדפוסים מאוחרים: ״ראה אנכי נותן״.
ו. הביאור בסוגריים המרובעים הוא אולי מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
AND THOU SHALT PUT 'ETH HABRACHAH' UPON MOUNT GERIZIM. "This is to be understood as the Targum [Onkelos] rendered it: yath m'vorchaya — 'the blessers' [i.e., those who will pronounce the blessings]. Upon Mount Gerizim — toward Mount Gerizim."1 This is Rashi's language, but it is not correct according to the plain meaning of Scripture, for he has not yet instructed concerning [the identity of] those who were to pronounce the blessing [which is only mentioned further on, in Chapter 27:11-14; hence the verse here could not refer to them with the definite article — habrachah which implies that their identity was already known]. Rather, the meaning of the verses is as follows: "I have set 'before you' a way [to attain] blessing and a way [to attain] curse.2 And the expression before you signifies that you are to choose for yourselves what you desire, and I inform you that the blessing will be yours when you perform the commandments, and the curse if you do not fulfill them." This is similar to what he further said. See, I have set before thee this day the life and the good, the death and the evil etc.3 [This verse clearly does not pertain to the setting at Mount Gerizim and Mount Ebal, thus disproving Rashi's interpretation that the blessing refers to "those who will pronounce the blessings."] Then he stated here [in the verse before us], that they were to bestow this blessing of which he speaks, upon them [i.e., the tribes] on Mount Gerizim and the curse on Mount Ebal, this ["bestowal"] being by word of mouth [rather than by some physical act of placing the blessers there, as Rashi rendered it]. In a similar way is the interpretation of Rabbi Abraham ibn Ezra, on this verse, and he shall 'put' them upon the head of the goat4 [meaning that the High Priest, by confessing the sins of the people, "puts" them upon the head of the goat that was to be sent to Azazel]. Thus he is saying here by way of admonition that they are to "put" [or pronounce] the blessing on Mount Gerizim, blessing the people if they will hearken to the commandments of G-d; and the curse on Mount Ebal, saying, "Cursed be he that will not hearken to the commandments and will turn aside from the way which G-d has commanded." Now it would have been possible [in accordance with the plain meaning of this verse] that all the tribes utter the blessing and all of them [utter] the curse, or that the Levites pronounce them all, or that one individual proclaim them all. Hence he later reverted to explain there, These shall stand upon Mount Gerizim to bless the people,5And these shall stand for the curse,6 and he further declared, And the Levites shall speak,7 and he explained the whole subject.8 For here, because of his admonition which he stated, Behold, I set before you etc.,9 he mentioned part of the commandment and then he reverted to explain it [fully] in its proper place. It is possible that Mount Gerizim is to the south which is "the right" [side of a person who turns eastward facing the sunrise, in which case his right hand is to the south],10 and Mount Ebal is to the north, as it is said, Out of the north the evil shall break forth.11
1. The Levites who were to pronounce the blessings (further, 28:14) were only to face Mount Gerizim, but not to be on the mountain.
2. (26).
3. Further, 30:15.
4. Leviticus 16:21. Here too, no physical object is placed on the head of the goat. "Putting" refers to the confession of sins. This coincides with the interpretation of Ramban that the "bestowal" does not refer to the blessers, but to the recitation of the blessing.
5. Further, 27:12.
6. Ibid., (13).
7. Ibid., (14).
8. Ibid., Verses 15-26.
9. (26).
10. See Vol. II, p. 467.
11. Jeremiah 1:14. It is important to note that Ramban's conjecture ["It is possible that … "] is indeed correct, for Mount Gerizim is south of Shechem, while Mount Ebal is north of it (see Biblical Encyclopedias on these places).
ונתתה את הברכה – נתינה זו בפה הוא, כענין (ויקרא ט״ז:כ״א) ונתן אותם על ראש השעיר.
על הר גרזים – כלפי הר גרזים היו הופכין פניהם ופותחין בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה, וכן כל ארור שבפרשת כי תבא פותחין תחלה בלשון ברוך ואחרי כן הופכין פניהם כלפי הר עיבל ופותחין בקללה.
והרמב״ן ז״ל כתב, יתכן שהיה הר גרזים לדרום שהוא הימין, והר עיבל לצפון כי (ירמיהו א׳:י״ד) מצפון תפתח הרעה, עד כאן.
את הברכה, "you will give the blessing, etc." The word "you will give" in this instance refers to something you will say. Pronouncing blessing while standing on Mount Gerizim is equivalent to "giving" the blessing on Mount Gerizim. We have a similar construction In Leviticus 26,21 ונתן אותם על ראש השעיר, "he will place them (the iniquities) on the head of the billy goat." [Clearly, Aaron could not literally place the peoples' sins on the head of that he-goat. He consigned the sins onto the head of that animal so they would be removed when the he-goat was taken to the desert. Ed.]
על הר גריזים, "on Mount Gerizim." The meaning is not "on" but "facing" Mount Gerizim. The Levites would turn their faces toward Mount Gerizim and begin to pronounce the blessings. The reverse applies to the "curses" mentioned in Parshat Ki Tavo in connection with Har Eyvol, Mount Eyvol. The Levites would first pronounce the blessing before spelling out the curses for violating the eleven commandments listed there.
Nachmanides writes that possibly Mount Gerizim was to the south, i.e. the right of the people, whereas Mount Eyvol was on their left in the North. We have a tradition that evil, misfortune, always begins in the north (Jeremiah 1,14).
ונתתה את הברכה על הר גריזים – פרש״י כתרגומו ית מברכיא. וכתב הרמב״ן ואינו נכון כי עדיין לא ציוה במברכים אלא פירושו הנה אנכי נותן לפניכם היום דרך ברכה ודרך קללה כמו שמפרש אשר תשמעו וגומר ואם לא תשמעו וגו׳. וצוה שיתנו הברכה על הר גריזים פי׳ שיברכו שם השומעים אל מצות ה׳ והקללה על הר עיבל שיקללו שם אשר לא ישמעו אל מצות ה׳ והיה איפשר שיתנו בכל השבטים הברכה ובכולם הקללה או שיאמרו הלויים הכל או שיהא איש אחד משמיע לכולם ואחר כך שב לבאר שם אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים ואלה יעמדו על הקללה ואמר וענו הלויים ופי׳ שם כל הענין כי בכאן מפני אזהרתו אשר אמר ראה אנכי וגו׳ הזכיר מקצת המצוה וחזר לבאר אותה במקומה:
ונתתה את הברכה על הר גריזים, "you shall deliver the blessing to Mount Gerizim;" Rashi writes: כתרגומו, meaning that he agrees with Onkelos' translation of the word הברכה as "the ones pronouncing the blessing, i.e. the Levites."
Nachmanides does not agree. He argues that seeing that Moses had as yet not instructed the Levites to pronounce these blessings, how could they be the subjects in this verse? He feels therefore that the meaning of our verse is that Moses encourages the people to choose the path of blessing (instead of the path that leads to a curse). This is why he first warned of the alternative in verse 28, explaining that the curse would result from failure to heed the laws of the Torah.
Moses commanded that the blessing be dispensed on Mount Gerizim, i.e. that there they would bless the people that hearken to the commandments of Hashem, whereas the ones failing to do so would be cursed on Mount Eyval. It is also possible that all the tribes would be blessed, conditionally, and all the tribes would be cursed conditionally. Another scenario could be that the Levites pronounced both the blessings and the curses, or even that a single person pronounced both the blessings and the curses. After that (27,12) Moses explained which tribes were to position themselves on which of the two mountains at that time, and all had to confirm both the blessings and the curses by answering "Amen" when they heard same. The reason why this whole procedure is reported in two sections, part here and part in chapter 27, is that Moses had introduced it here when the people were not on location, whereas in chapter 27 he is at pains to point out that this procedure is to be one of the very first commandments performed as soon as the people had crossed the river Jordan.
על הר גריזים – שהמברכים יעמדו על ההר.
והיה כי יביאך וגו׳ – כבר נתבאר בפרשת כי תבא שזאת המצוה נתחייבו בה תכף כניסתם לארץ אחר עברם הירדן ולזה תמצא בספר יהושע כי אחר שהכה יהושע את יריחו ואת העי קיים זאת המצוה כמו שנתבאר מעניינה בפרשת כי תבא וזכר שם שכבר עשה יהושע כאשר צוה משה עבד י״י את בני ישראל ולזה הוא מבואר שמה שאמר בזה המקום והיה כי יביאך י״י אלהיך אל הארץ אין הרצון בו שימתינו שיירשו את הארץ אבל תכף שיוכלו לקיים זאת המצוה שם יקיימוהו ולזה לא אמר בזה וירשתם אותה וישבתם בה כמו שאמר במצות הנזכרות אחר זה וזה כי הכונה היתה בזה כדי שיהיו ישראל יותר זריזים בשמירת התורה מפני שמיעתם אלו הברכות והקללות ולפי שזריזותם בשמירת התורה היה לו מבוא עצום בירושתם את הארץ כמו שנזכר בזה הספר פעמים רבות חוייב שיעשו זה תכף היותם שליטים במקום ההוא אשר בו יקיימו זאת המצוה לפי מה שנתבאר מעניינה בפרשת כי תבא וכבר נתבאר זה גם כן שם באופן שלם כמו שיתבאר במה שיבא בגזירת הבורא.
ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל – למדנו מזה שבאופן שיתן הברכה על הר גריזים יתן הקללה למול הר עיבל וכבר התבאר בפרשת כי תבא שנתינת הקללה למול הר עיבל תהיה תחלה בפרט לעובר על מצוה אחת מהמצות הנזכרות שם ואחר כך תהיה בכלל וכן הענין בנתינת הברכה למול הר גריזים כי כבר תהיה בפרט כשיאמרו ברוך למי שמקיים המצוה על כל ארור שכתב תחילה בפרשת כי תבא למי שיעבור על המצוה ההיא וכבר תהיה הברכה על הפרטים קודמת על הקללה על הפרטים כמו שמצאנו שם הברכה על הכלל היא קודמת לקללה על הכלל והנה היה הסדר כן שהלוים אמרו תחלה ברוך על מי שמקיים פרט ופרט כנגד הר גריזים ואחר כך אמר ארור על כל מי שיעבור על כל פרט ופרט ואחר זה אמרו כל הברכות הנכתבות בפרשת כי תבא כנגד הר גריזים והם נאמרות בכלל על מי שמקיים וישמור מצות השם יתעלה ואחר זה הפכו פניהם למול הר עיבל ואמרו קללות והנכתבות שם בכלל למי שלא ישמע אל דבר התורה ולזה אמר בספר יהושע כאשר צוה משה עבד י״י לברך ישראל בראשונה ואחר כן קרא את דברי התורה הזאת הברכה והקללה. למדנו מזה שכבר ברכו העם בראשונה בברכות לא נכתבו בתורה ואחר כן קראו כל הכתוב בפרשת והיה כי תבא מהברכות והקללות על הסדר הכתוב שם ועוד למדנו מזה שכמו שנתבאר בקללות שהיו על יד הלוים ובקול רם ובענית אמן וכן הענין בברכות לא היה חלוף ביניהם אלא שהברכה היתה למול הר גריזים והקללה למול הר עיבל.
ואולם התועלות המגיעים ממנה הם י״ו:
התועלת הראשון הוא במצות והוא מה שצונו אחר עברם את הירדן לתת ברכה על הר גריזים והקללה על הר עיבל כדי לזרז ישראל יותר בשמירת המצות שם כי זה עם מה שיועיל לאדם תועלת נפשיי ימשך להם מזה מהתועלת בענין ירושת הארץ כמו שקדם ויתבאר יותר בפרשת והיה כי תבא.
ונתת את הברכה כתרגומו ית מברכיא את המברכים. לא הברכה ממש כמשמעה שאם כן יהיו הנותנים הברכה כלפי הר גריזים כל ישראל בכללם שפרשת והיה כי יביאך לכל ישראל היא אמורה ואין הדבר כן שהרי בפרשת כי תבא כתיב שנותני הברכה כלפי הר גריזים הם הלוים לבדם לפיכך תרגמו המתרגם מברכיא שעכשיו יהיה הצווי הזה כללי לכל ישראל שיתנו את המברכים שהם הלוים כלפי הר גריזים ואת המקללים שהם עצמם הלוים כלפי הר עיבל כמו שכתוב בפרשת כי תבא וי״מ מפני שאין הברכה דבר שיש בו ממש עד שיפול בה לשון כלפי וגם זה נכון אבל לא מפני שלא יפול בה לשון נתינ׳ כי מצאנו ונתן אותם על ראש השעיר שפירושו בפה ויהיה גם זה כמוהו. והרמב״ן ז״ל טען ואמ׳ ואיננו נכון לפי פשוטו כי עדיין לא צוה במברכים כלומר ואיך יאמר ונתת את המברכים בה״א הידיעה שפירושו הנזכרי׳ לעיל. ולפי דעתי אינה טענה כי מאחר שאין ברכה בלתי מברכים הנה אם כן המברכי׳ הם בכח הברכה הנזכרת במאמר הנה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה שפירושו הנה אנכי מודיע ומסדר לכם היום הברכות שתברכו בהר גריזים והקללות שתקללו בהר עיבל בבואכם שמה:
על הר גריזים כלפי הר גריזים. לא על ההר ממש שהרי הלויים שהם המברכים בין שני ההרים היו ולא על ההרים ופי׳ אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים שמעון לוי וגומר אינו רוצה לומר שהם יהיו המברכים אלא שהם יעמדו על הברכה כשיהפכו הלוי׳ פניהם כלפי הר גריזים לברך את העם והעד על זה ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ראובן גד ואשר וגומר שיעמדו על הר עיבל כשהלוים יהפכו פניהם כלפי הר עיבל לקלל את העם:
ולפי שאמר שהמצות עצמן הם ברכה או קללה כפי מצב המקבל אותם בשמיעה או בשלילת השמיעה. אמר עוד שמלבד הברכה והקללה הזאת אשר ימצא במצות בכחן וטבען כפי המקבלי׳. הנה עוד יתנו עליהן ברכות וקללות בפה בהר גריזי׳ ובהר עיבל. וזהו אמרו והיה כי יביאך ה׳ אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתתה את הברכה על הר גריזי׳ ואת הקללה על הר עיבל.
ונתתה את הברכה – תברך את שומרי מצותיו.
ואת הקללה – לעוברים עליהם.
ונתת את הברכה, bless the people who observe God’s commandments,
ואת הקללה, and curse those who violate them deliberately.
כתרגומו ית מברכיא. פירש הרא״ם, שהוצרך לומר ׳מברכיא׳, מפני שהכתוב אל ישראל מדבר, והם לא נתנו את הברכה, רק הלוים נתנו הברכה (רש״י להלן כז, יב), ולא ישראל. ושיבוש הוא פירוש זה, שהרי אף על גב שנתנו הלוים הברכה, שייך לומר ״ונתת את הברכה״ כלפי ישראל, כי הלוים לא היו אלא שלוחם, ובית דין היו מצוים אותם על כך, ואין צריך להשיב בזה. אבל מפני זה תרגם ׳מברכיא׳, שלא שייך בברכה ״ונתת אותה על הר גריזים״, דאין בברכה ממש שיתן אותה אל מקום מוגבל, לכך צריך לפרש אותו על המברכים, ולא ברכה ממש, כי הלוים שהיו עומדים באמצע, כשהפכו פניהם כלפי הר גריזים וברכו, לא היתה הברכה כלפי הר גריזים, שאין בברכה ממש, ולא שייך בה גבול:
כלפי הר גריזים. שהרי לא היו הלוים עומדים על הר גריזים בשעת הברכה, ועל הר עיבל בשעת הקללה:
ופתחו בברכה. דכתיב (פסוק כו) ״ברכה וקללה״, שמע מינה הברכה קודמת לקללה. וקשיא, למה נכתבו הקללות בפרשת כי תבא (להלן כז, טו-כו), ולא נכתבו הברכות. ונראה שעיקר המצוה היו הקללות, כדי שיהיו ישראל מקבלים את התורה באלה ובשבועה (רש״י להלן כז, כו), אלא שפותחין לעולם בזכות תחלה (ראו סנהדרין לג.), הקדים הכתוב הברכה. ולעולם עיקר המצוה הקללות, כדי שיקבלו התורה. ועוד, אם כתב בפירוש הברכות, הייתי אומר הברכות ניתנו בפירוש, ולא הקללות, והא דכתיב ״ואת הקללה על הר עיבל״, היינו שמכלל ברכה אתה שומע קללה, דמכלל הן אתה שומע לאו (ספרי פסוק יח). והשתא שכתב הקללות בפירוש, על כרחך גם הברכות בפירוש נאמרו, דעדיפי ברכה מקללה, שהרי היה פותחו בברכה, דכתיב ״ברכה וקללה״:
כתרגומו ית מברכיא כו׳. כלומר הלוים המברכים לישראל. דאם הוא קאי על הברכה ממש למה כתיב ונתת, והרי אין בה ממשות, אלא קאי על הלוים, כלומר ונתת את המברכים לישראל, וזה הלוים. ועי״ל דאי קאי על הברכה ממש, א״כ יהיו כל ישראל הנותנים הברכה כלפי הר גריזים, ואינו כן, שהרי בפרשת כי תבא (להלן כ״ז:י״ב) כתיב שנותני הברכה הם הלוים לבדם. אלא הציווי הוא לכל ישראל שהם יתנו הלוים המברכים כלפי הר גריזים, אבל לא מפני שאין נופל בה לשון נתינה, כי מצינו (ויקרא ט״ז:כ״א) ונתן אותם על ראש השעיר שפירושו ג״כ בפה. [הרא״ם]:
כלפי הר גריזים כו׳. דכתיב בפרשת כי תבא (להלן כז יב-יג) ששה שבטים יעמדו על הר גריזים וששה בהר עיבל, א״כ ש״מ שישראל היו עומדים על הר גריזים והלוים בין ההרים עמדו:
הופכין פניהם ופתחו בברכה ברוך האיש וגו׳. אע״ג שלא מפורש בפרשת כי תבא בקרא רק ארור האיש אשר יעשה פסל וגו׳, אבל לא נאמר ברוך האיש וכו׳, מ״מ כיון דכתיב הכא את הברכה ש״מ דהיה שם ברכה, ומסברא הוא שפתחו תחלה בברכה:
As Targum [Onkelos] renders the blessers, etc. I.e., the Levites who will bless the Jewish People. For if הברכה refers literally to the blessing, then why is it written, "you shall place"? For a blessing is intangible [and cannot be placed]! Rather, it refers to the Levites. In other words, "Place the ones who will bless the Jewish People," which refers to the Levites. Another explanation [why it does not refer to the blessing]: For if הברכה refers literally to the blessing, then the entire Jewish People should place the blessing on Mount Gerizim — which is not so. For in Parshas Ki Savo (below 27:12) [See Rashi and Sifsei Chachomim there] it says that only the Levites are to place the blessing. Rather, the commandment is for the entire Jewish People — they should place the Levites as the ones to bless, on Mount Gerizim. [According to this explanation] the reason is not because the word "place" does not apply to a blessing. For we find the verse (Vayikra 16:21), "And place them on the head of the goat," which means "through speech." (Re"m).
Towards Mount Gerizim, etc. For it is written in Parshas Ki Savo (below 27:12-13) that six tribes will stand on Mount Gerizim, and six on Mount Eival. If so, this indicates that the Jewish People stood on Mount Gerizim, and the Levites stood between the mountains.
They turned their faces and opened with the blessing, etc. Even though the verse in Parshas Ki Savo only says, "Cursed is the man who makes a sculpture, etc.," and it does not say, "Blessed is the man, etc." Nevertheless, since it is written here, "The blessers," we can infer that there was a blessing. And it is logical to assume that they began with the blessing first.
והיה כי יביאך ה׳ אלהיך – אמרו בספרי אין והיה אלא מיד. ביום ראשון שעברו את הירדן הלכו ששים מיל להר גריזים ונשאו עמהם את האבנים וכיון שבאו שמה אמרו את הברכו׳ ואת הקללו׳ ובנו את המזבח וסדו אותו בסיד וכתבו כל התורה בשבעי׳ לשון וקפלו את האבנו׳ והקריבו עולות ושלמים ואכלו וברכו ברכת המזון ובגמרא (סוטה ל״ו ע״א) נמצא ט״ס וברכו וקללו. כי הברכות והקללו׳ היו קודם המזבח והקרבת הקרבנות. ונ״ל וברכו פי׳ ברכת המזון. לכן אמרו וברכו כי יהושע תיקן להם ברכת הארץ באותו היום. וקפלו את האבנים ונטלו ובאו ולנו במקומם וכן הוא אומר בפ׳ כי תבוא והיה ביום אשר תעברו את הירדן וגו׳ ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל. פי׳ שהלוים עמדו למטה בין ההרים האלו וששה שבטים עמדו על הר גריזים. וששה שבטים עמדו על הר עיבל וכשרצו הלוים לאמר את הברכות הפכו פניהם כלפי הר גרזים. ועל הקללות הפכו פניהם כלפי הר עיבל.
ונתתה את הברכה על הר גרזים – אמרו בספרי וכי מה בא הכתוב ללמדך שהברכה על הר גרזים והקללה על הר עיבל והלא כבר נאמר ואלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל אלא להקדים ברכה לקללה. יכול יהא כל הברכות קודמות לקללות ת״ל את הברכה והקללה. ברכה אחת קודמת לקללה אחת ואין כל הברכות קודמות לכל הקללות ולהקיש ברכות לקללות מה קללה בלוים אף ברכה בלוים ומה קללה בקול רם אף ברכה בקול רם. ומה קללות בלשון הקודש אף ברכות בלשון הקדש ומה קללה אלו ואלו עונין אמן אף ברכות אלו ואלו עונין אמן ולמה נקרא לשון הקדש לפי שהקב״ה דיבר בו עם ישראל באותו הלשון כמ״ש רז״ל (סוטה ל״ג ע״א) ונתן להם את התורה. נאמר כאן וענו הלוים וגו׳ ולהלן נאמר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש.
ונתתה את הברכה – ענין הברכה הזאת אשר אני נותן לפניכם היום תאמרו אותה בקול רם על הר גריזים והקללה על הר עיבל, ואינו דומה לשון נתינה הנאמר כאן למה שאמר למעלה ראה אנכי נותן לפניכם, כי שם ענינו נתינת הרשות לשומעים שיבחרו במה שירצו, וכאן אינו אלא נתינה בפה שיאמרו כך וכך, כמו ונתן אותם על ראש השעיר:
ונתת את הברכה וגו׳ ואת הקללה – פירש״י את המברכים ואת המקללים, וכ״ת אונקלס ויב״ע. וכתב הרא״ם לא הברכה ממש כמשמעה שא״כ יהיו נותני הברכה כל ישראל בכללם, דפרשה זו לכל ישראל נאמרה כדכתיב והיה כי יביאך, ואין הדבר כן דבפרשת כי תבא מבואר שנותני הברכה היו הלויים לבדם, לכן פירשו שיתנו את המברכים שהם הלויים. ע״ש. ואין זו טענה, דשומע כעונה ובפרט כשעונה אמן אחר שמעו דברי חברו כאמרם כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי כדכתיב ואמרה האשה אמן, לכן אחרי שכל השבטים ענו אמן אחרי שמעם מהלויים דברי הברכות והקללות, הרי הוא כאילו הם עצמם היו אומרים אותם. והם נותני הברכה - ויש דעה תלמודית שכל ישראל היו אומרים פרשת הברכה ופרשת הקללה חוץ מעניית אמן שאחר הארורים. ומבואר בפרשת כי תבא. ועיין ברמב״ן כאן.
ונתת את הברכה על הר גריזים – הנתינה היא בדבור, וכמו ונתן אותם על ראש השעיר {ויקרא ט״ז:כ״א} (כדברי הרמב״ן), והנה לא היו לא הלוים ולא השבטים על שני ההרים, ככתוב ביהושע (ח׳:ל״ג) חציו אל מול הר גריזים וגו׳ והנה היה הארון והלוים באמצע, וששה שבטים מזה לצד הר גריזים, וששה מזה לצד הר עיבל, פנו הלויים לצד הר גריזים ואמרו והיה אם שמוע תשמע, והפכו לצד עיבל ואמרו והיה אם לא תשמע, והנה בדבורם נתנו הברכה על הר גריזים והקללה על הר עיבל. ודע כי הר גריזים הוא מקום מרעה טוב ושדות ופרדסים, והר עיבל הוא סלע קשה ובלתי מצמיח, והנה בכל עת שיראו אותם יזכרו הברכה והקללה.
ונתתה – הכתיב מדגיש את כינוי השם שבסוף התיבה. ה׳ נתן להם את הבחירה בין ברכה לקללה, וכאשר הם נכנסים לארץ, ״תתן״ האומה בכללותה בפומבי בחירה זו, כרצון ה׳. הווי אומר, האומה תכריז שבחירה זו ניתנת לפני כל אדם ואדם. בכך היא תודיע שקיום מצוות ה׳ על ידי כל העם הוא עניינו של הציבור הלאומי, עניין שתלויה בו טובת האומה.
כאמור להלן (פרק כז), תעמוד כל האומה על שני הרים אלה – מחציתה על הר גריזים ומחציתה על הר עיבל – כאשר הכהנים והלויים בעמק בין שני ההרים. הלויים יאמרו את הברכה ואת הקללה, ומאמר הלויים ייהפך למאמר האומה על ידי ענייתה ״אמן״. נמצא שהעם עמד שם על הר גריזים ועל הר עיבל, והציג לעצמו ולכל דורות העתיד שלו את הבחירה בין ברכה לקללה.
בעת אמירת הברכה פנו הלויים לעבר הר גריזים, ואילו בעת אמירת הקללה הפכו פניהם כלפי הר עיבל. שכן הברכה והקללה מומחשות לחושים על ידי מראם המנוגד של שני הרים אלה.
העם עמד על שני ההרים. בעומדו על הר גריזים אמר העם את הברכה, ובעומדו על הר עיבל אמר את הקללה. זהו פירוש ״ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל״.
הר גריזים והר עיבל נמצאים שניהם ברכס הרי אפרים, וניתן עדיין לראות באופן ברור את הניגוד במראה שלהם. הר גריזים, השוכן מדרום לעמק שכם, הוא ירוק, וגינות מכסות את הטראסות שבמורדותיו. הר עיבל, בצד צפון, הוא תלול, צחיח ושומם. גובהו של הר עיבל כתשע מאות מטר, גבוה מעט מהר גריזים (ראה, יהוסף שוורץ, תבואות הארץ, פרק ב עמ׳ פז, ירושלים, תר״ס).
לפי זה, שני הרים אלה, העומדים זה לצד זה, מציגים באופן מוחשי ומרשים את הברכה והקללה. שניהם מתנשאים מאותה אדמה, שניהם מקבלים מימיהם מאותו טל ומטר. אותו אוויר עובר על שניהם; ואותה אבקת פרחים מתפזרת על ידי הרוח מעל שניהם. אך הר עיבל נשאר צחיח לחלוטין, בעוד שהר גריזים מכוסה צמחייה עבותה עד למרום פסגתו. באותו אופן, הברכה והקללה אינן תלויות במצבים חיצוניים, אלא בנכונותנו הפנימית לזו או לזו, ביחס שלנו למה שמביא ברכה.
כאשר אנו עוברים את הירדן ופוסעים את פסיעותינו הראשונות על אדמת התורה המקדשת אותנו, מורה לנו מראה שני ההרים האלה, שאנו בעצמנו, בהתנהגותנו המוסרית, מכריעים אם פנינו מועדות להר גריזים או להר עיבל.
גם אברהם בא תחילה אל מקום זה בארץ ישראל ובנה שם את מזבחו הראשון לה׳ הנראה אליו. כפי שכבר הערנו בפירושנו לבראשית (יב, ו–ז, עיין שם), אין זה רחוק לומר שמקום זה נקרא ״[אלון] מורה״ על שם ה״הוראה״ היוצאת ממנו.
והיה – אולם אמר להם שחוץ מה שה׳ הכין בטבע ההנהגה ההשגחיית שתהיה הברכה והקללה נמשכת בעולם לפי מעשה בני אדם, חוץ מזה תקבלו אתם עליכם הברכה והקללה בפה ובפועל בהר גרזים ובהר עיבל, וזה יהיה כי יביאך ה׳ אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, שא״א שתירש את הארץ רק בשתשמור המצות, וא״כ צריך אתה לקבל עליך כ״ז תכף בבואך אל הארץ, בשיעלו ששה שבטים על הר גרזים וששה על הר עיבל ושם יאמרו הברכות והקללות בקול רם וכל העם יענו אמן, וזה מן הטעם:
הר גרזים... הר עיבל: לא שהיו ידועים בשמותם טרם שבאו ישראל לשם1, דאם כן אמאי נצרך הכתוב לציין ולסמן המקום כל כך, והרי יכולים לחקור ולדעת. אלא הציווי היה להקרות2 שני הרים באותו מקום סמוכים זה לזה, ומשום הכי ציין הכתוב המקום. ובגמרא (סוטה לג,ב) פליגי גם כן איה איפוא היו שני ההרים3.
1. כפי שמשמע מהלשון ״על הר גריזים... על הר עיבל״.
2. כלומר, למצוא שני הרים סמוכים זה לזה (ע״פ סימינים שנתנה התורה), ולקרוא להם שמות הר גרייזים והר עיבל.
3. גם אחרי שיש בידינו התיאור המדוייק של הכתוב.
נתן על – האופן איך לתת, אינו מבואר אלא להלן כ״ז:י״א והלאה (השוה יהושע ח׳:ל״ג והלאה). הראב״ע מביא ראיה מויקרא ט״ז:כ״א, שמצינו הלשון ״נתן על״ על ידי דיבור.
הר גריזים – מדרום והר עיבל מצפון, וביניהם שכם, בתוך עמק המשתרע מצפונית־מערבית לדרומית־מזרחית. הטעם למה אמרה תורה לתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל, הוא לדעת כמה המפרשים מותנה בטבעים של שני ההרים. אומרים שהר גריזים היה פורה והר עיבל היה שומם ובלתי פורה. אולם לדברי נוסעים חדשים אין הבדל זה בולט בכל המקומות, ודווקא כשמביטים מאמצע העמק, רכסי שני ההרים שוממים באופן שוה (רובינזון: פלסטינה, ג 316). הפירוש הנכון הוא פירוש הרמב״ן, שהר הגריזים שמימין מורה על צד האור וההצלחה והר עיבל שמצפון מורה על החורבן, השוה ירמיהו א׳:י״ד; ראה פירושנו לויקרא א׳:י״א.
והיה כי יביאך – תניא, אין והיה אלא מיד, כי יביאך – עשה מצוה זו שבשכרה תכנס לארץ.1 (שם)
ונתתה את הברכה וגו׳ – מה ת״ל, אם לגופיה, הרי כבר נאמר (פ׳ תבא) אלא להקדים ברכה לקללה, יכול יהיו כל הברכות קודמות לקללות, ת״ל ברכה וקללה, ברכה אחת קודמת לקללה ואין כל הברכות קודמות לקללות2 ולהקיש ברכה לקללה מה קללה בלוים ובקול רם ובלשון הקודש ובכלל ובפרט ואלו ואלו עונין אמן, אף ברכה כן.3(סוטה ל״ז:)
1. הכונה אין והיה אלא מיד, היינו תיכף בבואם בקצה גבול ישראל, (וכמש״כ הלא המה בעבר הירדן – סמוך לירדן וכר״א בסוטה ל״ג:), ובשכר מצוה זו יכבשו את כל הארץ, ועי׳ בקדושין ל״ז א׳ תנא דבר״י, עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ, והיא היא כונתו כמו בספרי כאן, והובאה דרשתו ההיא לפנינו ס״פ בא.
2. ר״ל לא שיגמרו כל הברכות תחלה עד ברוך אשר יקים וגו׳ (פ׳ תבא) ואח״כ יפתחו בקללות, אלא רק ברכה אחת מקודם ואח״כ קללה ואח״כ ברכה וכן להלאה. ובירושלמי סוטה פרק ז׳ ה״ד יליף כן מפסוק דפ׳ נצבים ל׳ א׳ הברכה והקללה, יעוי״ש.
3. כל הפרטים אלו יתבארו אי״ה לפנינו במקומם בפ׳ תבא, ופשוט הוא דצריך להקיש ברכה לקללה אע״פ דבחד פרשה כתיבי, אך כל פרטים אלו גבי קללות כתיבי.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.
