×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(יג) וְהָיָ֗ה אִם⁠־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל⁠־מִצְוֺתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת⁠־יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעׇבְד֔וֹ בְּכׇל⁠־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכׇל⁠־נַפְשְׁכֶֽם׃
If you will surely listen1 to My commandments that I command you today, to love Hashem2 your God, and to serve Him with all your heart and all your soul,⁠3
1. If you will surely listen | וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ – This passage (through verse 21) is somewhat parallel to Devarim 6:5-9. The two units serve as bookends to the first part of Moshe's legal speech (Devarim 6-11) which focuses on the fundamentals of loving God and forging a relationship with Him.
2. to love Hashem | לְאַהֲבָה אֶת י"י – For discussion of what the commandment to "love God" entails, and whether it proscribes an emotion, a thought, or an action, see Ahavat Hashem.
3. with all your heart and all your soul | בְּכׇל לְבַבְכֶם וּבְכׇל נַפְשְׁכֶם – For discussion of these terms, see the notes on Devarim 6:5.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פיסקא מא]
והיה אם שמע תשמעו אל מצותי – למה נאמר, לפי שנאמר (דברים ה׳:א׳) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, שומע אני שלא נתחייבו בתלמוד עד שנתחייבו במעשה תלמוד לומר והיה אם שמע תשמעו אל מצותי, מגיד שמיד נתחייבו בתלמוד.
ואין לי אלא מצות עד שלא נכנסו ישראל לארץ כגון בכורות וקרבנות ומעשר בהמה, מצות משנכנסו ישראל לארץ כגון העומר והחלה ושתי הלחם ולחם הפנים מנין תלמוד לומר והיה אם שמע תשמעו אל מצותי, לרבות שאר מצות.
אין לי אלא עד שלא כבשו וישבו משכבשו וישבו כגון לקט שכחה ופיאה ומעשרות ותרומה שמטים ויובלות מניין תלמוד לומר והיה אם שמע תשמעו אל מצותי, להוסיף עליהם מצות אחרות.
ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם – מגיד שמעשה תלוי בתלמוד ואין תלמוד תלוי במעשה וכן מצינו שענש על התלמוד יותר מן המעשה שנאמר (הושע ד׳:א׳) שמעו דבר ה׳ בית ישראל כי ריב לה׳ עם יושבי הארץ כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ.
אין אמת, אין דברי אמת נאמרים שנאמר (משלי כ״ג:כ״ג) אמת קנה ואל תמכור.
ואין חסד אין דברי חסד נאמרים שנאמר (תהלים קי״ט:ס״ד) חסדך ה׳ מלאה הארץ.
ואין דעת אין דברי דעת נאמרים שנאמר (הושע ד׳:ו׳) נדמו עמי מבלי הדעת כי אתה הדעת מאסת.
ואומר (ישעיהו ה׳:כ״ד) לכן כאכול קש לשון אש וחשש להבה ירפה וכי יש לך קש שהוא אוכל אש אלא קש זה הוא עשו הרשע שכל זמן שישראל מרפים ידיהם מן המצות שולט בהם.
ואומר (ירמיהו ט׳:י״א-י״ב) מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה׳ אליו ויגידה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר, ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה.
ואומר (עמוס ב׳:ד׳) כה אמר ה׳ על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו על מאסם את תורת ה׳ וחוקיו לא שמרו.
וכבר היו רבי טרפון ורבי עקיבה ורבי יוסי הגלילי מסובים בבית עריס בלוד נשאלה שאלה זו לפניהם מי גדול תלמוד או מעשה אמר ר׳ טרפון גדול מעשה ר׳ עקיבה אומר גדול תלמוד ענו כולם ואמרו גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה.
רבי יוסי הגלילי אומר גדול תלמוד שקודם לחלה ארבעים שנה ולמעשרות חמשים וארבע ולשמטים ששים ואחת וליובלות מאה ושלש.
וכשם שענש על התלמוד יותר מן המעשה כך נתן שכר על התלמוד יותר מן המעשה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם מהו אומר למען ירבו ימיכם וימי בניכם ואומר (תהלים ק״ה:מ״ד-מ״ה) ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו וג׳.
אשר אנכי מצוה אתכם היום – מנין אתה אומר שאם שמע אדם דבר מפי קטן שבישראל יהא בעיניו כשומע מפי חכם תלמוד לומר אשר אנכי מצוה אתכם, ולא כשומע מפי חכם אלא כשומע מפי חכמים שנאמר (קהלת י״ב:י״א) דברי חכמים כדרבונות מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להביא חיים לבעליה כך דברי תורה מכוונים דעתו של אדם לדעת המקום, ולא כשומע מפי חכמים אלא כשומע מפי סנהדרין שנאמר בעלי אסופות ואין אסופות אלא סנהדרין שנאמר (במדבר י״א:ט״ז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ולא כשומע מפי סנהדרין אלא כשומע מפי משה שנאמר (קהלת י״ב:י״א) נתנו מרועה אחד ואומר (ישעיהו ס״ג:י״א) ויזכור ימי עולם משה עמו ולא כשומע מפי משה אלא כשומע מפי הגבורה שנאמר נתנו מרועה אחד, ואומר (תהלים פ׳:ב׳) רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה ואומר (דברים ו׳:ד׳) שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד.
הרי הוא אומר (שיר השירים ז׳:ה׳) עיניך ברכות בחשבון על שער בת רבים עיניך אלו זקנים המתמנים על הצבור וכן הוא אומר (ישעיהו כ״ט:י׳) כי נסך עליכם ה׳ רוח תרדמה ויעצם את עיניכם, ברכות מה ברכה זו אין אדם יודע מה שבתוכה כך אין אדם עומד על דברי חכמים, בחשבון בחשבונות שנגמרים בעצה ובמחשבה היכן נגמרים בבתי מדרשות, על שער בת רבים, מה הוא אומר (שיר השירים ז׳:ה׳) אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק אם עשיתם את התורה קוו לאליהו שאמרתי לו (מלכים א י״ט:ט״ו) לך שוב לדרכך מדברה דמשק ואומר (מלאכי ג׳:כ״ב-כ״ד) זכרו תורת משה עבדי וגו׳ הנה אנכי שולח וגו׳ והשיב וגו׳.
לאהבה את ה׳ אלהיכם – שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאעשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר לעולם הבא תלמוד לומר לאהבה את ה׳ אלהיכם, כל שאתם עושים לא תהו עושים אלא מאהבה.
ולעבדו – זה תלמוד אתה אומר זה תלמוד או אינו אלא עבודה הרי הוא אומר (בראשית ב׳:ט״ו) ויקח ה׳ אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה וכי מה עבודה לשעבר ומה שמירה לשעבר הא למדת לעבדה זה תלמוד ולשמרה אלו מצות וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה כך תלמוד קרוי עבודה.
דבר אחר: ולעבדו – זו תפלה אתה אומר זו תפלה או אינו אלא עבודה תלמוד לומר בכל לבבכם ובכל נפשכם וכי יש עבודה בלב הא מה תלמוד לומר ולעבדו זו תפלה וכן דוד אומר (תהלים קמ״א:ב׳) תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב ואומר (דניאל ו׳:י״א) ודניאל כדי ידע די רשים כתבא על לביתיה וגו׳ ואומר (שם ו׳:כ״א) וכמקרביה לגבא לדניאל בקל עציב זעק ענא מלכא ואמר לדניאל דניאל עבד אלהא חייא אלהך די אנת פלח ליה בתדירא היכל לשיזבותך מן אריותא וכי יש פולחן בבבל הא מה תלמוד לומר ולעבדו זו תפלה וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה כך תפלה קרויה עבודה.
רבי אליעזר בן יעקב אומר ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם – הרי זו אזהרה לכהנים שלא יהא לבם חולק בשעת עבודה.
דבר אחר: מה תלמוד לומר בכל לבבכם ובכל נפשכם והלא כבר נאמר (דברים ו׳:ה׳) בכל לבבך ובכל נפשך להלן ליחיד כאן לציבור להלן לתלמוד כאן למעשה. הואיל ושמעת עשה עשיתם מה שעליכם אף אני אעשה מה שעלי ונתתי מטר ארצכם בעתו.
סליק פיסקא
[Piska 41]
"And it shall be, if hearken you shall hearken to My mitzvoth": Because it is written (Ibid. 5:1) "And you shall learn them (the mitzvoth) and you shall heed them to do them,⁠" I might think that there is no obligation for learning until there is an obligation for doing; it is, therefore, written (the redundant) "if hearken (i.e., learn) you shall hearken,⁠" Scripture indicating that the obligation for learning is immediate.
I might think that this applies only to those mitzvoth which obtain before entry to Eretz Yisrael, such as bechoroth (the first-born), sacrifices, and animal tithes. Whence do I derive that it applies also to those mitzvoth that apply only after entering Eretz Yisrael, such as omer, challah, the two loaves, and the show bread? From "if hearken you shall hearken to My mitzvoth" — to include the other mitzvoth.
This tells me (that they are required to learn immediately) only those mitzvoth which obtain (even) before they conquered and settled the land. Whence do I derive (the same for those mitzvoth which obtain) only after they conquered and settled the land, such as leket, shikchah, peah, terumoth, ma'aseroth, shemitah, and Yovloth? From "to My mitzvoth which I command you this day" — to include the other mitzvoth.
If so, what is the intent of "And you shall learn them and you shall heed them to do them"? Scripture hereby apprises us that doing (the mitzvah) is contingent upon learning, and not, learning up doing. And thus do we find that the punishment for (not) learning is greater than that of (not) doing, viz.: (Hoshea 4:1) "Hear the word of the Lord, O children of Israel. For the Lord has a quarrel with the dwellers of the land. For there is no truth, and there is no lovingkindness, and there is no knowledge of the Lord in the land.⁠"
"there is no truth": Words of Torah are not being spoken, viz.: (Proverbs 22:23) "Buy truth and do not sell it.⁠"
"and there is no lovingkindness": There is no lovingkindness in the land, viz. (Psalms 33:5) "The lovingkindness of the Lord fills the land.⁠"
"and there is no knowledge": Words of knowledge are not being spoken, viz. (Hoshea 4:6) "My people is silent, without knowledge; for you have silenced knowledge.⁠"
And it is written (Isaiah 5:24) "As straw will consume a tongue of fire, and hay will weaken a flame, etc.⁠" Now can straw consume fire? — "straw" here is Esav. So long as Israel "weaken" their hand from mitzvoth, Esav prevails over them.
And it is written (Jeremiah 9:11-12) "Who is the wise man who will understand this, and to whom the mouth of the Lord has spoken and who can tell it? Why was the land lost and parched like a desert without a passerby? And the Lord said: 'Because they forsook My Torah which I placed before them, and they did not keep My voice nor follow it.'"
And it is written (Amos 2:4) "Thus said the Lord: 'For three offenses of Judah (I looked away), but for the fourth I will not pardon them — for their despising the Torah of the Lord, and for not observing His statutes.'"
R. Tarfon, R. Yossi Haglili and R. Akiva were once seated in the house of Nitzah in Lod when they were asked: "What is greater? Learning or doing?⁠" R. Tarfon said: "Doing is greater.⁠" R. Akiva: "Learning is greater.⁠" All of them responded: "Learning is greater, for learning leads to doing.⁠"
R. Yossi says: "Learning is greater, for learning preceded challah by forty years; terumoth and ma'aseroth by fifty-four years; shemitoth by sixty-one years, and Yovloth by one hundred and three years.⁠"
And just as learning is greater than doing, so is its punishment (i.e., that for not learning) greater than (that for not) doing, as it is written (Proverbs 17:14) "Freeing oneself from water (i.e., Torah) is the beginning of punishment.⁠" And just as the punishment for (not) learning is greater than that for not doing, so is its reward greater than that for doing. As it is written (Devarim 11:19) "And you shall teach your sons to speak in them (words of Torah) … (21) So that your days be prolonged and the days of your children, etc.⁠" And (Psalms 105:44) "And He gave them the lands of nations, and they inherited the toil of peoples, so that they keep (i.e., learn) His statutes and heed His laws.⁠"
"Which I command you this day.⁠": Whence is it derived that if one heard a word (of Torah) from a minor it is as if he heard it from a sage? From (Koheleth 12:11) "The words of the wise are like goads, etc.⁠"
What is more, if one hears (words of Torah) from a sage, it is as if he hears them from Sanhedrin, it being written (Ibid.) "the man of the gatherings,⁠" "gatherings" alluding to Sanhedrin, viz. (Bemidbar 11:16) "Gather unto Me seventy men from the elders of Israel.⁠"
And if one hears from Sanhedrin, it is as if he hears from Moses, viz. (Koheleth, Ibid.) "given by one shepherd (Moses).⁠" And (Isaiah 63:11) "And they remembered the days of old, Moses and his people. Where is he who brought them up from the Sea? the shepherd of His flock? who placed in their midst His holy spirit?⁠"
And, what is more, if one hears from Moses, it is as if he hears from the Holy One Blessed be He, viz.: "given by one Shepherd,⁠" and (Psalms 80:2) "Shepherd of Israel hear, Leader of Joshua as a flock — Dweller above the cherubs, appear!⁠" And it is written (Devarim 6:4) "Hear, O Israel, the Lord our G-d, the Lord is One.⁠"
And thus is it written (Song of Songs 7:5) "Your eyes are like the pools in Cheshbon by the gate of Bath-rabbim":
"Your eyes": These are the elders appointed over the congregation, viz. (Isaiah 29:10) "For the Lord has poured upon you a spirit of deep sleep, and He has closed your 'eyes' from seeing.⁠"
"pools": Just as one cannot plumb (the depths of) a pool, so he cannot plumb the words of the sages.
"in Cheshbon": the "accountings" (cheshbonoth) that they conclude with counsel and deliberation (machshavah). These are concluded in the houses of study, by "the gate (of study) frequented by the many (scholars)" — bath-rabbim.
What is the intent of (Song of Songs, Ibid.) "Your nose is like the tower of Levanon which looks towards Damascus"? If you have studied the Torah, hope for (i.e., anticipate the arrival of) Eliyahu, whom I told (I Kings 19:15) "Go, return on your way, to the desert of Damascus.⁠" And it is written (Malachi 3:22-24) "Remember the Torah of Moses, My servant, which I commanded you in Chorev for all of Israel, statues and judgments. Behold, I am sending you Eliyahu the prophet before the coming of the day of the Lord, and he will turn back (to the Lord) the hearts of fathers with (their) sons, and the heart of sons with their fathers" — this being the purport of "which I command you this day.⁠"
"to love the Lord your G-d": Lest you say: I shall learn Torah to be rich, to be called Rebbi, to receive reward in the world to come — it is, therefore, written "to love the Lord your G-d.⁠" All that you do shall be out of love alone.
"and to serve Him": This is learning. — But perhaps it is service, literally. It is written (Bereshit 2:15) "And the Lord G-d took the man and placed him in the Garden of Eden to serve it and to guard it.⁠" Now what "service" was there in the past, and what "guarding" was there in the past? We are hereby taught "serving" is learning, (in this instance, the "seven mitzvoth of the sons of Noach) and "guarding" is (the doing of) mitzvoth. And just as the (sacrificial) service of the altar is called "service,⁠" so, learning is called "service.⁠"
Variantly: "and to serve Him": This is prayer. — But perhaps it is service, literally. It is, therefore, written "with all your heart.⁠" Now is there "service" in the heart? What, then, is the intent of "and to serve Him with all your heart? Prayer.
Similarly, David said (Psalms 141:2) "Let my prayer stand as incense before You; the lifting of my hands, as an evening offering.⁠"
And it is written (Daniel 6:11) "And when Daniel learned that the writing had been inscribed, he went home. He had windows open in his upper storey, facing Jerusalem, and three times a day he fell to his knees and gave thanks before his G-d, exactly as he used to do before this.⁠" And (Ibid. 21) "And when he (the king) drew near to the pit, to Daniel, he cried out in a sad voice. The king answered and said to Daniel: 'Daniel, servant of the living G-d, was your G-d, whom you serve continually, able to save you from the lions?'" Now was there (Temple) service in Bavel? What, then, is the intent of "and to serve Him"? Prayer. Just as the sacrificial service is called "service,⁠" so, prayer.
R. Eliezer b. Yaakov says: "and to serve Him with all your heart": This is an exhortation to the Cohanim that their hearts not be "preoccupied" at the time of the (sacrificial) service.
"with all your heart and with all your soul": Now is it not already written (Ibid. 6:5) "with all your heart and with all your soul"? Here (above) — vis-à-vis the individual; there — (13:11) vis-à-vis the congregation. Here, for learning; there, for doing. If you hearken and do what is yours (to do), I, likewise, will do what is Mine, (Ibid. 11:19) "and I shall give the rain of your land, etc.⁠"
[End of Piska]
והיה אם שמוע תש׳ אל מצ׳ למה נאמר לפי שנ׳ (דברים ה׳ א׳) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם שומע אני שלא נתחייבו בתלמוד עד שנתחייבו במעשה ת״ל והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום מגיד שמיד נתחייבו בתלמוד ואין לי אלא מצות עד שלא נכנסו לארץ כגון בכורות וקרבנות ומעשר בהמה מצות שנתחייבו משנכנסו לארץ כגון העומר והחלה ושתי הלחם ולחם הפנים מנ׳ ת״ל והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אין לי אלא שאר מצות עד שלא כבשו וישבו משכבשו וישבו כגון לקט שכחה ופיאה ומעשרות ותרומה שמטין ויובלות מנ׳ ת״ל אל מצותי להוסיף עליהם מצות אחרות לכך נאמר ולמ׳ או׳ ושמ׳ לע׳ מגיד שמעשה תלוי בתלמוד ואין תלמוד תלוי במעשה וכן מצינו שענש על התלמוד יתר מן המעשה שנ׳ (הושע ד׳ א׳) שמעו דבר ה׳ (בית) [בני] ישראל כי ריב לה׳ עם יושבי הארץ כי אין אמת אין דברי תורה נאמרין שנ׳ (מש׳ כ״ג כ״ג) אמת קנה ואל תמכור:
ואין חסד אין דברי חסד נאמרין שנ׳ (תהלים קי״ט ס״ד) חסדך ה׳ מלאה הארץ:
ואין דעת אין דברי דעת נאמרין שנ׳ (הושע ד׳ ו׳) נדמו עמי מבלי הדעת ואומ׳ (ישעיהו ה׳ כ״ד) כאכול קש לשון אש מפני מה כי מאסו את תורת ה׳ צב׳ ואומ׳ (ירמיהו ט׳ י״א) מי האיש החכם ויבן את זאת ויאמ׳ ה׳ על עזבם את תורתי ואומ׳ (עמוס ב׳ ד׳) כה אמר ה׳ על שלשה פשעי יהודה ועל אר׳ לא אשי׳ מפני מה על מאסם את תורת ה׳ וחקיו לא שמרו:
וכבר היה ר׳ טרפון ור׳ עקיבה ור׳ יוסי הגלילי מסובין בבית תריס בלוד ונשאלה שאלה זו לפניהן מי גדול תלמוד או מעשה אמר ר׳ טרפון גדול מעשה ר׳ עקיבה אומר גדול תלמוד ענו כולם ואמ׳ גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה:
ר׳ יוסי הגלילי אומ׳ גדול תלמוד שקדם לחלה בארבעים שנה ולמעשרות בחמשים וארבע ולשמטים בששים ואחת וליובלות במאה ושלש וכשם שענש על התלמוד יתר מן המעשה כך נותן שכר על התלמוד יתר מן המעשה שנ׳ (דברים י״א י״ט) ולמ׳ או׳ את בני׳ לד׳ בם מהוא אומ׳ (שם כ״א) למען ירבו ימ׳ וימי בנ׳ ואומ׳ (תהלים ק״ה מ״ד) ויתן להם ארצות גוים למה בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו:
והיה אם שמ׳ תש׳ מכן אמ׳ רצה אדם לשמוע בשעתו משמיעין אותו לאחר זמן לשכח בשעתו משכחין אותו לאחר זמן שנ׳ (דברים ח׳ י״ט) אם שכח תשכח רצה אדם לשמוע בטובתו משמיעין אותו שלא בטובתו לשכח בטובתו משכחין אותו שלא בטובתו:
כיוצא בו (שמות כ״ב כ״ה) אם חבל תחבל אם חבלת חבילה אחת סוף שחובלין בך חבילות הרבה:
אשר אני מצ׳ את׳ הי׳ מנין אתה אומ׳ שאם שמע אדם דבר מפי קטן שבישראל יהי בעיניו כשומיע מפי חכם שנ׳ אש׳ אנ׳ מצ׳ את׳ הי׳ ולא כשומיע מפי חכם אלא כשומיע מפי חכמים שנ׳ (קהל׳ י״ב י״א) דברי חכמים כדרבונות מה דרבן הזה מכוין את הפרה לתלמה להביא חיים לעולם כך דברי תורה ודברי חכמים מכוונים דעתו של אדם לדעת המקום:
ולא כשומע מפי חכמים אלא כשומע מפי סנהדרין שנ׳ (שם) בעלי אספות ואין אספות אלא סנהדרין שנ׳ (במדבר י״א ט״ז) אספה לי שב׳ איש ולא כשומע מפי סנהדרין אלא כשומע מפי משה שנ׳ (קהל׳ שם) כולם נתנו מרועה אחד ולא כשומע מפי משה אלא כשומע מפי הגבורה שנ׳ (שם) כולם נתנו מרועה אחד ואו׳ (תהלים פ׳ ב׳) רעה ישראל האזינה נהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה:
ואומ׳ (דברים ו׳ ד׳) שמע ישראל ה׳ אלהי׳ ה׳ אחד:
הרי הוא אומ׳ (שה״ש ז׳ ה׳) עיניך ברכות בחשבון על שער בת רבים:
עיניך אלו זקנים המתמנין על הצבור וה״א (ישעיהו כ״ט י׳) כי נסך עליכם ה׳ רוח תרדמה ויעצם את עיניכם:
ברכות מה הבריכה אין אדם יודע מה בתוכה כך אין אדם עומד על דברי חכמים:
בחשבון חשבונות שנגמרין בעצה ובחשבון היכן נגמרין בבית מדרשות על שער בת רבים וה״א (שה״ש ז׳ ה׳) אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק אם עשיתם את התורה קוו לאליהו שנ׳ בו (מלכים א י״ט ט״ו) לך שוב לדרכך מדברה דמשק ואומ׳ (מלא׳ ג׳ כ״ב - כג) זכרו תורת משה עבדי:
הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים:
לאהבה את ה׳ אלה׳ שמא תאמ׳ הריני למד תורה בשביל שאעשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר לעולם הבא ת״ל לאהבה כל שאתם עושין לא תהו עושין אלא מאהבה:
ולעבדו זה תלמוד אתה אומ׳ זה תלמוד או אינו אלא עבודה הרי הוא אומ׳ (בראשית ב׳ ט״ו) ויקח ה׳ אלה׳ את האדם וינ׳ בגן עדן לעב׳ ולש׳ וכי יש עבודה לשעבר ויש שמירה לשעבר הא למדת לעבדה זה תלמוד ולשמ׳ אלו מצות וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה כך תלמוד קרוי עבודה:
ד״א ולעבדו זו תפלה אתה אומ׳ זו תפלה או אינו אלא עבודה ת״ל בכל לבבכם וב׳ נפ׳ וכי יש עבודה בלב הא מה ת״ל ולעבדו זו תפלה וכן דוד אומ׳ (תהלים קמ״א ב׳) תכון תפלתי קטרת לפניך ואומ׳ (דניאל ו׳ י״א) כדי ידע די רשים כתבא על לביתיה ואומ׳ (שם כ״א) וכמקרביה לגובא לדניאל בקל עציב זעיק ענה מלכא ואמר לדניאל דניאל עבד אלהא חיא אלהך די אנת פלח ליה בתדירא היכל לשיזבותך וכי יש פלחן בבבל הא מה ת״ל ולעבדו זו תפלה כשם שעבודת מזבח קרויה עבודה כך תפלה קרויה עבודה:
ד״א ולעבדו בכל לב׳ ר׳ אליעזר בן יעקב אומ׳ אומ׳ ולעבדו בכל לב׳ הרי זו אזהרה לכהנים שלא יהא ליבם חולק בשעת עבודה:
ד״א מה ת״ל בכל לב׳ וב׳ נפ׳ והלא כבר נאמ׳ (דברים ו׳ ה׳) בכל לבבך וב׳ נפ׳ להלן ליחיד וכאן לצבור להלן לתלמוד וכאן למעשה הואיל ושמעתה עשה:
וִיהֵי אִם קַבָּלָא תְקַבְּלוּן לְפִקּוֹדַי דַּאֲנָא מְפַקֵּיד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהֲכוֹן וּלְמִפְלַח קֳדָמוֹהִי בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן.
And it shall be, if you will be diligently obedient to My commandments which I command you this day to love the Lord your God, and to serve before Him with all your heart, and with all your soul,
ויהווי אין משמעא תשמעון למצוותהב דאוריתא די אנה מפקד יתכון יומא הדין למירחםג ית אולפן אוריתה די״י אלהכון ולמפלחד קדמוי בכל לבביכון ובכל נפשתכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״משמע״) גם נוסח חילופי: ״משמוע״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למצוותה״) גם נוסח חילופי: ״לפיקודוי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למירחם״) גם נוסח חילופי: ״למירחום״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולמפלח״) גם נוסח חילופי: ״ולמפלוח״.
ויהי אין קבלא תקבלון לפיקודיי דאנא מפקד יתכון יומא דין למרחם ית י״י אלקכון ולמפלח קודמוי בכל ליבכון ובכל נפשכון.
And it shall be that if you diligently obey My commandments which I command you this day, to love the Lord your God, and to serve Him with all your heart, and with all your soul,

רמז תתסא

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי – לָמָּה נֶאֱמַר. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂ(וֹ)⁠תָם״ שׁוֹמֵעַ אֲנִי לֹא נִתְחַיְּבוּ בְתַלְמוּד עַד שֶׁנִּתְחַיְּבוּ בְמַעֲשֶׂה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי״, מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁמִּיָּד נִתְחַיְּבוּ בְתַלְמוּד. אֵין לִי אֶלָּא מִצְווֹת שֶׁנוֹהֲגוֹת עַד שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּגוֹן בְּכוֹרוֹת וְקָרְבָּנוֹת וּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה, מִצְווֹת הַנּוֹהֲגוֹת מִשֶּׁנְּכְנְסוּ לָאָרֶץ כְּגוֹן הָעֹמֶר וְהַחַלָּה וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים מִנָּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי״, לְרַבּוֹת שְׁאָר מִצְווֹת. אֵין לִי אֶלָּא מִצְווֹת שֶׁעַד שֶׁלֹּא כָבְשׁוּ וְיָשְׁבוּ, מִשֶּׁכָּבְשׁוּ וְיָשְׁבוּ כְּגוֹן לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת שְׁמִ(י)⁠טִין וְיוֹבְלוֹת מִנָּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי״, לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶן מִצְווֹת אֲחֵרוֹת. ״וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹתָם״, מְלַמֵּד שֶׁהַמַּעֲשֶׂה תָּלוּי בְּתַלְמוּד וְאֵין תַּלְמוּד תָּלוּי בְּמַעֲשֶׂה. וְכֵן מָצִינוּ שֶׁעָנַשׁ עַל הַתַּלְמוּד יוֹתֵר מִן הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד׳:א׳) ״שִׁמְעוּ דְבַר ה׳ (בֵּית יַעֲקֹב) [בְּנֵי יִשְׂרָאֵל] כִּי רִיב לַה׳ עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ״, ״אֵין אֱמֶת״ אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה נֶאֱמָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ״ג:כ״ג) ״אֱמֶת קְנֵה״, ״אֵין חֶסֶד״ אֵין דִּבְרֵי חֶסֶד נֶאֱמָרִין שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קי״ט:ס״ד) ״חַסְדְּךָ ה׳ מָלְאָה הָאָרֶץ״, ״אֵין דַּעַת״ אֵין דִּבְרֵי דַעַת נֶאֱמָרִין שֶׁנֶּאֱמַר ״נָדַמּוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת״ וְאוֹמֵר (ישעיהו ה׳:כ״ד) ״לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ״ וְכִי יֵשׁ לְךָ קַשׁ שֶׁאוֹכֵל אֵשׁ אֶלָּא קַשׁ זֶה עֵשָׂו שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַרְפִּים אֶת יְדֵיהֶן מִן הַמִּצְווֹת שׁוֹלֵט בָּהֶם, וְאוֹמֵר ״מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֵּר פִּי ה׳ אֵלָיו וְיַגִּ(י)⁠דָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ וְגוֹ׳ וַיֹּאמֶר ה׳ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי״, וְאוֹמֵר (עמוס ב׳:ד׳) ״כֹּה אָמַר ה׳ עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה״ וְגוֹ׳. וּכְבָר הָיוּ רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְרַבִּי עֲקִיבָא מְסֻבִּין בְּבֵית שְׁעָרִים בְּלוֹד, נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה זוֹ בִפְנֵיהֶם, מַה גָדוֹל, תַּלְמוּד גָּדוֹל אוֹ מַעֲשֶׂה גָּדוֹל. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן מַעֲשֶׂה גָּדוֹל. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר גָּדוֹל תַּלְמוּד שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: גָּדוֹל תַּלְמוּד שֶׁהַתַּלְמוּד קֹדֶם לְחַלָּה אַרְבָּעִים שָׁנָה וּלְמַעַשְׂרוֹת חֲמִשִּׁים וְאַרְבַּע וּלְיוֹבְלוֹת מֵאָה וְשָׁלֹשׁ וּכְשֵׁם שֶׁעָנַשׁ עַל הַתַּלְמוּד יוֹתֵר מִן הַמַּעֲשֶׂה כָּךְ נָתַן שָׂכָר עַל הַתַּלְמוּד יוֹתֵר מִן הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (להלן פסוק יט) ״וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם״, מַהוּ אוֹמֵר: ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה״, וְאוֹמֵר ״וִיתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם... בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹר⁠(וֹ)⁠תָיו יִנְצֹרוּ״.

רמז תתסב

אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם – מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם שָׁמַע אָדָם דָּבָר מִפִּי קָטָן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל יְהֵא בְעֵינָיו כְּשׁוֹמֵעַ מִפִּי גָדוֹל. תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא כְשׁוֹמֵעַ מִפִּי גָדוֹל אֶלָּא כְשׁוֹמֵעַ מִפִּי חָכָם שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י״ב:י״א) ״דִּבְרֵי חֲכָמִים כְּדָרְבֹנוֹת״ מַה דָּרְבָן זֶה מְכַוֵּן אֶת הַפָּרָה לִתְלָמֶיהָ לְהָבִיא חַיִּים לָעוֹלָם כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה מְכַוְּנִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מִדַּרְכֵי מִיתָה לְדַרְכֵי חַיִּים, וְלֹא כְשׁוֹמֵעַ מִפִּי חָכָם אֶלָּא כְשׁוֹמֵעַ מִפִּי סַנְהֶדְרִין שֶׁנֶּאֱמַר (שם) ״בַּעֲלֵי אֲסֻ(וּ)⁠פוֹת״ וְאֵין אֲסוּפָה אֶלָּא סַנְהֶדְרִין שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י״א:ט״ז) ״אָסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ״, וְלֹא כְשׁוֹמֵעַ מִפִּי סַנְהֶדְרִין אֶלָּא כְשׁוֹמֵעַ מִפִּי מֹשֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר ״נִתְּנוּ מֵר⁠(וֹ)⁠עֶה אֶחָד״ וְאוֹמֵר (ישעיהו ס״ג:י״א) ״וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה (עַבְדּוֹ) [עַמּוֹ״] וְגוֹ׳ וְלֹא כְשׁוֹמֵעַ מִפִּי מֹשֶׁה אֶלָּא כְשׁוֹמֵעַ מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר ״נִתְּנוּ מֵר⁠(וֹ)⁠עֶה אֶחָד״ וְאוֹמֵר (תהלים פ׳:ב׳) ״רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה״ וְאוֹמֵר (לעיל ו׳:ד׳) ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים״, ״עֵינַיךְ״ אֵלּוּ הַזְּקֵנִים הַמִּתְמַנִּין עַל הַצִּבּוּר וְאוֹמֵר (ישעיהו כ״ט:י׳) ״כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם... רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵם אֶת עֵינֵיכֶם (וְ)⁠אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים כִּסָּה״, ״בְּרֵכוֹת״ מַה בְּרֵכָה זוֹ אֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ כָּךְ אֵין אָדָם יוֹדֵעַ לַעֲמֹד עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים, ״בְּחֶשְׁבּוֹן״ בְּחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁנִּגְמָרִים בְּעֵצָה וּבְמַחֲשָׁבָה, וְהֵיכָן נִגְמָרִין, בְּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, ״עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים״ וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שיר השירים שם) ״אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק״ וְאִם עֲשִׂיתֶם אֶת הַתּוֹרָה קַוֵּה לְאֵלִיָּהוּ שֶׁאָמַרְתִּי לוֹ (מלכים א י״ט:ט״ו) ״לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק״ וְאוֹמֵר ״זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי״ וְאוֹמֵר (שם כג) ״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא״.
לְאַהֲבָה – שֶׁמָּא תֹאמַר הֲרֵינִי לוֹמֵד תּוֹרָה בִּשְׁבִיל שֶׁאֶהֱיֶה עָשִׁיר, בִּשְׁבִיל שֶׁאֶקָּרֵא רַבִּי, בִּשְׁבִיל שֶׁאֲקַבֵּל שָׂכָר לָעוֹלָם הַבָּא. תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְאַהֲבָה״, כָּל שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂין לֹא תַעֲשׂוּ אֶלָּא מֵאַהֲבָה.

רמז תתסג

וּלְעָבְדוֹ – זוֹ תַּלְמוּד. אַתָּה אוֹמֵר זוֹ תַלְמוּד, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עֲבוֹדָה. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וַיִּקַּח ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּ(י)⁠חֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ״ [וְכִי] מַה שְׁמִירָה לְשֶׁעָבַר (אַף) [וּמָה] עֲבוֹדָה לְשֶׁעָבַר, הָא לָמַדְתָּ ״לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ״ ״לְעָבְדָהּ״ זוֹ תַלְמוּד ״וּלְשָׁמְרָהּ״ אֵלּוּ מִצְווֹת, וּכְשֵׁם שֶׁעֲבוֹדַת מִזְבֵּחַ קְרוּיָה עֲבוֹדָה כֵּן תַּלְמוּד קָרוּי עֲבוֹדָה. דָּבָר אַחֵר: ״וּלְעָבְדוֹ״. זוֹ תְּפִלָּה. וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר (תהלים קמ״א:ב׳) ״תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ״ וְאוֹמֵר (דניאל ו׳:י״א) ״וְדָנִיֵּאל כְּדִי יְדַע דִּי רְשִׁים כְּתָבָא עַל לְבַיְתֵהּ וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם וְזִמְנִין תְּלָתָא בְיוֹמָא (בָּעֵא בָּעוּתֵהּ) [הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי״] וְגוֹ׳, וְאוֹמֵר ״וְכְמִקְרְבֵהּ לְגֻבָּא לְדָנִיֵּאל בְּקָל עֲצִיב זְעִק עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר וְגוֹ׳ אֱלָהָךְ דִּי אַנְתְּ פָּלַח לֵ(י)⁠הּ בִּתְדִירָא (הוּא יְשֵׁיזְבִנָּךְ) [הַיְכִל לְשֵׁיזָבוּתָךְ״], וְכִי יֵשׁ פֻּלְחָן בְּבָבֶל, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּלְעָבְדוֹ״, זוֹ תְּפִלָּה, כְּשֵׁם שֶׁעֲבוֹדַת מִזְבֵּחָ קְרוּייָה עֲבוֹדָה כָּךְ תְּפִלָּה קְרוּיָה עֲבוֹדָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה לַכֹּהֲנִים שֶׁלֹּא יְהֵא לִבָּם מְבֹהָל בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה. דָּבָר אַחֵר: מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם״ וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (לעיל ו׳:ה׳) ״בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ״, לְהַלָּן לְיָחִיד כָּאן לְצִבּוּר, לְהַלָּן לְתַלְמוּד כָּאן לְמַעֲשֶׂה, הוֹאִיל וְשָׁמַעְתָּ עֲשֵׂה, עֲשִׂיתֶם מַה שֶּׁעֲלֵיכֶם אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה מַה שֶּׁעָלַי וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם.
וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ וְגוֹ׳ – מַהוּ הַיּוֹם. שֶׁאִם אַתֶּם שְׁמַעְתֶּם מִצְווֹתַי אַתֶּם מְאִירִים כַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל י״ב:ג׳) ״וְהַמַּשְׂכִּ(י)⁠לִים יַזְהִ(י)⁠רוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ״. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיהו י״ג:ט״ז) ״תְּנוּ לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁ(י)⁠ךְ״ קֹדֶם שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ הַמַּלְכֻיּוֹת שֶׁנִּמְשְׁלוּ כַּחֹשֶׁךְ וְיִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה״ וְגוֹ׳ אִם לֹא שְׁמַעְתֶּם הֵן בָּאִים עֲלֵיֶם וְאִם שְׁמַעְתֶּם כְּשֵׁם שֶׁהַיּוֹם הַזֶּה מֵאִיר כָּךְ תִּהְיוּ מְאִירִים. דָּבָר אַחֵר: ״אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם״. שֶׁלֹּא תֹאמַר אֵינִי יָכוֹל לִשְׁמֹעַ אֶת כָּל הַתּוֹרָה וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁכָּתוּב בָּהּ, (איוב י״א:ט״ו) ״אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּה״. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בוֹר עָמֹק לְאֵין סוֹף, אָמַר לְבֶן בֵּיתוֹ שְׂכֹר פּוֹעֲלִים וּמַלֵּא אֶת הַבּוֹר, שָׂכַר פּוֹעֲלִים וּמִי שֶׁהָיָה טִפֵּשׁ הָיָה הוֹלֵךְ וּמַבִּיט בַּבּוֹר אָמַר אֵימָתַי אֲנִי מְמַלֵּא אוֹתוֹ, וּמִי שֶׁהָיָה פִּקֵּחַ אוֹמֵר מָה אִכְפַּת לִי שְׂכִיר יוֹם אֲנִי אֲנִי שָׂמֵחַ שֶׁמָּצָאתִי לִי מְלָאכָה. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ, מָה אִכְפַּת לְךָ, שְׂכִיר יוֹם אַתָּה, עֲשֵׂה יוֹמְךָ, ״עַד יֵרָצֶה כְּשָׂכִיר יוֹמוֹ״. דָּבָר אַחֵר: אַל תָּקוּצוּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא יְהֵא עָלֶיךָ יוֹם הָאַחֲרוֹן כַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, וְסוֹף הַשָּׂכָר לָבוֹא כְּדִכְתִיב (תהלים ל״א:ב׳) ״מָה רַב טוּבְךָ״ וְגוֹ׳.
פַאִן סַמִעתֻם סַמַאעַא לִוַצַאִיאִי אַלַּתִי אמֻרֻכֻּם בִּהַא אַלּיַוְם לִתֻחִבּוּ אַללַהַ רַבַּכֻּם וַתַּעַבּדֻוהֻ מֻכ׳לִצִיןַ בִּכֻּלִ קֻלֻובִּכֻּם וַכֻּלִ נֻפֻוסִכֻּם
ולכן אם-שמוע תשמעו למצותי אשר אני מצוה אתכם בהן, היום, בכדי שתחבבו את ה׳ אלהיכם, ותעבדו אותו במסירה ונתינה, בכל לבבותכם ובכל נפשתכם.⁠1
1. [בכל לבבכם ובכל נפשכם. - התבאר לי כי הנפש משכנה בלב מבני אדם, וכאשר הוא גלוי כי הגידים אשר נותנים לגוף החוש והתנועה, צמיחתם כלם מן הלב. ועם שאני מוצא הסעיפים הגדולים, אין מוצאם מן הלב, אך צמיחתם מן המח, וידעתי כי הסעיפים ההם אינם לנפש, אבל המה מיתרים לגוף וקשרים. ולזה מחבר הכתוב תמיד הלב והנפש, כאמרו (דברים יא, יג): בכל לבבכם ובכל נפשכם, בכל לבבך ובכל נפשך (שם ו, ה), והדומה לזה.(׳האמונות והדעות׳ רבי סעדיה גאון, מאמר ששי).]
אאם שמע תשמעואם שמע – בישן, תשמעו – בחדש. וכן: אם שכח תשכח (דברים ח׳:י״ט) – אם התחלת לשכח סופך שתשכח. בכתוב במגילה:⁠ג אם יום תעזבני יומים אעזבך (ספרי דברים י״א:כ״ב).
מצוה אתכם היום – שיהו עליכם חדשים כאילו שמעתם בו ביום.
לאהבה את י״י אלהיכם – שלא תאמר: הריני למד בשביל שאהיה עשיר ושאקרא רבי ובשביל שאקבל שכר, אלא כל מה שתעשו עשו מאהבתי וסוף הכבוד לבא.
ולעבדו בכל לבבכם – עבודה שהיא בלב. בלבד – זו תפילה, שהתפילה קרויה עבודה, שנאמר: אלהך די אנת פלח ליה בתדירא (דניאל ו׳:י״ז). וכי יש פולחן בבבל? אלא על שם שהיה מתפלל, שנאמר: וכווין פתיחין ליה (דניאל ו׳:י״א). וכן דודה אומר: תיכון תפילתי קטרת לפניך (תהלים קמ״א:ב׳).
בכל לבבכם ובכל נפשכם – והלא כבר הזהיר על כך: בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ו׳:ה׳)? אלא: אזהרה ליחיד ואזהרה לציבור.
א. בכ״י אוקספורד 165, לונדון 26917, ברלין Qu 514, פריס 157, פרנקפורט 19, דפוס רומא, ובגיליון בכ״י וטיקן 94 נוסף כאן: ״והיה אם שמעוהיה מוסב על האמור למעלה: למטר השמים תשתה מים (דברים י״א:י״א), ואם שמוע תשמעו – ונתתי מטר ארצכם בעתו (דברים י״א:י״ד), ואם לאו – ועצר את השמים (דברים י״א:י״ז)״. ביאור זה חסר בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, המבורג 37, סינסינטי 1.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״שכן״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917 (כלשון ספרי): ״במגילת חסידים״. בדפוס רומא: ״באגדת שמואל״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא לא נכפלה מלת: ״בלב״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, לונדון 26917: ״וכן בדוד הוא״. בכ״י מינכן 5, ליידן 1: ״וכן דוד הוא״.
aשמע תשמעו lit: AND IT WILL COME TO PASS IF HEARKENING YOU WILL HEARKEN – If you hearken to the old (if you hear again what you have already learned, i.e. if you repeatedly study the old lessons), you will hearken to the new (you will the more easily gain new knowledge) (Sukkah 46b; cf. Rashi on Shemot 19:5). Similar is the meaning of אם שכח תשכח (Devarim 8:19): If you have begun to forget, your end will be that you will forget all of it. So, too, is written in a certain Scroll: If you forget Me one day, I will forget you two days (cf. Sifre Devarim 48:8; Jerusalem Talmud end of Berakhot).
מצוה אתכם היום [MY COMMANDMENTS WHICH I] COMMAND YOU THIS DAY – This suggests that they should ever be to you as new commandments, as though you had heard them for the first time on that day (Sifre Devarim 58).
לאהבה את י"י TO LOVE HASHEM – This means that you should not say: Well, I will learn, but in order that I may become rich, in order that I may obtain the title Rabbi, in order that I may receive a prize, – but whatever you do, do it out of love for God (Sifre Devarim 41:23), and ultimately the honor which you desire will certainly come (Nedarim 62a).
ולעבדו בכל לבבכם AND TO SERVE HIM WITH ALL YOUR HEART – i.e. to serve Him with a service that is in the heart: that is prayer, for prayer is termed service (עבודה), as it is said, "Your God whom you serve continually" (Daniel 6:17). But was there service (i.e. sacrificial service, the technical term for which is עבודה) in Babylon? But the term is used because he offered prayer there, as it is said, "Now his windows were open [in his upper chamber towards Jerusalem and he kneeled upon his knees three times a day and prayed]" (Daniel 6:11). And so, too, it states in the case of David: "Let my prayer be set forth as incense before You" (Tehillim 141:2) (incense being part of the sacrificial service) (Sifre Devarim 41:25-27).
בכל לבבכם ובכל נפשכם [TO LOVE HASHEM] WITH ALL YOUR HEART AND WITH ALL YOUR SOUL – But has it not already admonished us to love God, by the words "[You shall love Hashem your God] with all your heart and with all your soul" (Devarim 6:5)? But that was an admonition addressed to each and every individual ("with all your heart"), while here it is an admonition addressed to them as a community ("with all your heart") (Sifre Devarim 41:29).
a. Some textual witnesses add here: "והיה אם שמע AND IT SHALL COME TO PASS IF YOU WILL HEARKEN – The word והיה is to be connected with what is said above: "it drinks water of the rain of heaven" (v. 11).⁠"
פרשה והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי.
מגיד הכתוב 1שנתחייבו ישראל בתלמוד קודם המעשה. וכן מצאנו שנענשו על התלמוד יותר מן המעשה שנאמר (הושע ד׳:א׳) שמעו דבר ה׳ כל בית ישראל 2כי ריב לה׳ עם (עמו. ואומר נדמו עמי מבלי דעת. ואומר) כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ. אמת זו תורה שנאמר (משלי כ״ג:כ״ג) אמת קנה ואל תמכור. חסד זו תורה שנאמר (תהלים קי״ט:ס״ד) חסדך ה׳ מלאה הארץ חקיך למדני. דעת זו תורה שנאמר (ישעיהו ה׳:י״ג) (נדמו) [גלה] עמי מבלי דעת ואמר (ירמיהו ט׳:י״א) מי האיש החכם ויבן את זאת וגו׳ ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי. וכן רבי יוסי הגלילי אומר 3גדול תלמוד תורה שקדם לחלה ארבעים שנה ולמעשרות חמשים וארבע ולשמטים ס״א וליובלו׳ ק״ג וכשם שנענשו על התלמוד יותר מן המעשה כך שכר התלמוד קודם המעשה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם. וכתיב למען ירבו ימיכם. אשר אנכי מצוה אתכם היום. מנין אתה אומר שאם שמע אדם דבר מפי קטן שבישראל יהי בעיניו 4 כשומע מפי חכם (השומע) מפי משה כשומע מפי הקב״ה (ת״ל) 5אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה׳. כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה שלא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאקרא חכם בשביל שאקבל שכר לעולם הבא בשביל שאהיה עשיר ת״ל לאהבה עסוק מאהבה וסוף השכר והכבוד לבוא.
ולעבדו – זו תפלה. וכן דוד אומר (תהלים קמ״א:ב׳) תכון תפלתי קטורת לפניך. מלמד כמו שעבודת מזבח קרויה עבודה כך תפלה קרויה עבודה.
ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם – הרי זו כוון תפלה 6שלא יהא לבו של אדם חלוק בשעת תפלה:
1. שנתחייבו בתלמוד קודם המעשה. פי׳ אף קודם שבאו לארץ והיו מצות שלא היו נוהגות במדבר אבל בתלמוד תורה נתחייבו תיכף בקבלת התורה:
2. כי ריב לה׳ עם. עם יושבי הארץ כי אין אמת ואין חסד כצ״ל ומה שבנתיים מיותר:
3. גדול ת״ת שקודם לחלה (קידושין מ):
4. כשומע מפי חכם כשומע מפי משה כשומע מפי הקב״ה כצ״ל:
5. אשר אנכי מצוך היום. היא דרשה בפני עצמה:
6. שלא יהא לבו של אדם חלוק וכו׳. היינו שלא יהרהר בדברים אחרים. ובספרי ה״ג אזהרה לכהנים שלא יהרהרו בשעת עבודה שלא לפסול הקרבן:
בכל לבבכם ובכל נפשכם – והלא כבר הזכיר: בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ו׳:ה׳), אלא אזהרה ליחיד ואזהרה לצבור. לשון רבינו שלמה מסיפרי (ספרי דברים י״א:י״ג).
וביאור הענין כי השם לא יעשה הנסים תמיד לתת מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש, ולהוסיף בדגן ובתירוש וביצהר, ולהרבות גם העשב בשדה לבהמה, או שיעצור שמים וייבשו, רק על מעשה רוב העם, אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעונו ימות. והנה אמר כי בעשותם כל המצות מאהבה שלימה יעשה עמהם את כל הנסים האלה לטובה, ואמר כי בעבדם עבודה זרה יעשה עמהם אות לרעה. ודע כי הנסים לא יעשו לטובה או לרעה רק לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים, אבל הבינונים כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם טובה או רעה כדרכם וכעלילותם.
[AND TO SERVE HIM] WITH ALL YOUR HEART AND WITH ALL YOUR SOUL. "Has he not already mentioned with all thy heart and with all thy soul?1 But that warning was addressed to the individual, and this is a warning to the community.⁠" This is Rashi's language quoting the Sifre.⁠2 The explanation of the matter is as follows: G-d does not always perform miracles — every time giving the rain of the Land [in its proper season], the former rain and the latter rain, increasing the corn, wine, and oil, and providing also abundant grass in the fields for the cattle, or, on the contrary, shutting up the heaven and drying up the Land — except according to the deeds of the majority of the people. The individual, however, lives by his own merits, and he dies in his iniquity.⁠3 Thus he is saying that upon their performance of all the commandments out of perfect love, He will do all these miracles with them for the good. And he further says that when they worship idols He will perform with them a sign for bad [to indicate to them the need to repent]. Know further that miracles for good or bad are performed only for perfectly righteous or utterly wicked people. For average people, however, He visits good or bad upon them in a natural manner according to their way and by their doings.⁠4
1. Above, 6:5.
2. Sifre, Eikev 41.
3. Ezekiel 33:9.
4. Ibid., 36:17.
ולעבדו בכל לבבכם – דרשו רבותינו ז״ל איזוהי עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה, וכן אמרו רז״ל בברכות, עבודה זו תפלה, שכן נאמר בדניאל (דניאל ו׳:י״ז) אלהך די אנת פלח ליה וגו׳, וכי יש פלחן בבבל אלא על שם שהיה מתפלל, שנאמר (שם) וכוין פתיחן ליה, וכן דוד ע״ה הוא אומר (תהלים קמ״א:ב׳) תכון תפלתי קטורת לפניך. ואמרו רז״ל תפלות כנגד תמידין תקנום.
וצריך אתה לדעת כי כח התפלה גדול אפילו לשנות הטבע ולהנצל מן הסכנה ולבטל הנגזר. לשנות הטבע, מיצחק, שנאמר (בראשית כ״ה:כ״א) ויעתר יצחק לה׳ לנכח אשתו, ודרשו רז״ל מפני מה נתעקרו האמהות, מפני שהקב״ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, בארו לנו בכאן כי לא בא העקרות לאמהות אלא מפני התפלה, וכשהתפללו בזה נשתנה בהן הטבע. להנצל מן הסכנה ממה שכתוב (תהלים ק״ז:כ״ה-כ״ו) יורדי הים באניות וגו׳, ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו, יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג, ויצעקו אל ה׳ בצר להם, וכתיב בתריה יקם סערה לדממה ויחשו גליהם, ומכאן שהתפלה מגינה על הסכנה. לבטל הנגזר, מחזקיה שהוסיף לו הקב״ה חמש עשרה שנה בכח התפלה, שנאמר (ישעיהו ל״ח:ה׳) שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, ומלת יוסיף לאות שהיה זמנו קצוב ונגזר והועילה לו תפלתו לבטל הנגזר. ואפילו מה שגזר עליו הש״י אפשר לו להתבטל בכח התפלה, שכן אמר לו חזקיה לישעיה בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר (איוב י״ג:ט״ו) הן יקטלני לו איחל. הודיענו בכאן שהתפלה למעלה מן הנבואה, כלומר מן המקום שמשם תוצאות הנבואה לנביאים. וכן תצטרך לדעת כי מימות משה עד אנשי כנסת הגדולה היתה התפלה בישראל בלתי מסודרת בתקון שוה לכלן, אבל היה כל אחד מתפלל ועושה מליצה לעצמו כפי ידיעתו וחכמתו, עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ותקנו תפלה זו של י״ח כדי שתהיה מסודרת בפי הכל, ולכך תקנוה בלשון פשוט מובן כדי שלא יתבלבלו הרעיונים בהבנת הלשון, ושיהיו כל ישראל שוין בה בין חכמים בין טפשים. אמנם תקנו אותה בכוונה גדולה ובהשגחה יתרה, במה שהיא מסודרת שלש ברכות של שבח לפני התפלה, והן אבות וגבורות וקדושת השם, ושלש לאחריה והן עבודה והודאה וברכת כהנים, וסדרו לנו באמצע י״ב ברכות שהן כלל כל צרכי האדם, וכל זה לא היה במקרה כי אם בעיון גדול מוכרח ומוצרך. ואם תשתכל בשם הגדול המיוחד המתחלק לי״ב צרופין, והסימן בו ז״ה שמי לעלם, תמצא שלשה שמות ראשונים כנגד אבות וגבורות וקדושת השם, שלשה שמות אחרונים כנגד עבודה והודאה וברכת כהנים, ששה שמות האמצעים כנגד שש ברכות, שהן אתה חונן, השיבנו, סלח לנו, גאולה, רפואה, ופרנסה. ויש לך להוסיף פנים ואחור בששה הנשארים, שהם קבוץ גליות, משפט, על הצדיקים, בנין, מלכות, תפלה. וברכת המינין אין בשם הזה כנגדו, כי היא כנגד מדת הדין, ואל הכבוד הרעים שהוא במזמור (תהלים כ״ט:א׳) הבו לה׳ בני אלים, מוסף על י״ח אזכרות שבו, ותקנו אותה כדי שתהיה מדת הדין מתוחה כנגדה וכנגד האויבים, ונכלל עוד בזה הכנעת יצר הרע שבאדם שהוא מכלל האויבים והוא מחלק מדת הדין.
ואתה הבן זה המעט וראה איך עשו זה החכמים ז״ל בכוונה שש ברכות לצרכי בני אדם ושש לחזרת עטרה ליושנה ומלכות בית דוד למקומה ועם ברכת המינין הם י״ג, וזה כנגד י״ג מדות, לרמוז שכל טוב העולם ומלואו בין בצרכי בני האדם בין בתקון העולם במלכות שדי הכל משתלשל מן המדות, ועליך שתתפלל לעלת העילות יתברך המשפיע כחו במדות כענין שכתוב (דברים ד׳:ז׳) אשר לו אלהים קרובים אליו, יאמר כי אין שום עם שיהיו המדות קרובות אליו כמוהו, ואימתי, בכל קראנו אליו, לעלת העלות יתעלה, ואמר אליו למעט המדות, וכבר הזכרתי זה.
ולעבדו בכל לבבכם, "and to serve Him with all your hearts.⁠" Our sages in Taanit 2 ask rhetorically: "what kind of service can one perform for God with one's heart?⁠" They answer: "Prayer.⁠" They prove this from Daniel 6,17: "your God, the one whom you serve constantly, He will save you.⁠" Was there then a Temple for the Jewish God in Babylon where Daniel could have offered sacrifices? Clearly the King must have referred to the God to whom Daniel prayed in his heart. In verse 11 of that same chapter Daniel is described as opening the window of his room facing Jerusalem when praying. David also said in Psalms 141,2: "take my prayer as an offering of incense.⁠" Moreover, our sages in Berachot 26 have said that the daily prayers nowadays are in lieu of the daily communal offerings, the תמידים.
It is important to appreciate that the power of prayer is such that it can bring about changes in the laws of nature, save people from mortal danger, and bring about cancellation of evil decrees by God. We know that it can effect changes in the laws of nature from Yitzchak whose prayer in the presence of Rivkah brought about the new-found ability of Rivkah to conceive (Genesis 25,21). She had previously been barren, and our sages explain that this was so as God wanted to encourage Yitzchak to pray to Him to reverse this situation. (compare Shir Hashirim Rabbah 2,31). Our sages explained to us that the barrenness of our matriarchs was due only to the absence of the prayers of either themselves or their husbands.
Proof that prayer can save one from mortal danger is found in Psalms 107,23: "the ones who descend to the sea in ships.⁠" We know that from when Jonah prayed inside the fish, surely a mortal danger if ever there was such. Not only this, but David continues in that psalm describing how the mariners in time of a storm pray to God Who saves them from these dangers. As a result of their prayers God silences these turbulent waters (verse 29).
Proof that prayer is able on occasion to reverse evil decrees by God is found in Isaiah 38,8 where God tells King Chizkiyah that his prayer has been granted that he will enjoy a 15 year extension of his lifespan after the prophet had told him in the name of God to make his last will and testament as he would not recover from his sickness. (Compare Berachot 10 on what the king told the prophet.) The Talmud tells us not to despair even if the sword is poised to fall on one's neck, that God is still able to help. They quote Job 13,15 to prove their point. Incidentally, our sages there reveal that the power of prayer exceeds the power of prophecy.
In this connection we must remember that in the period between Moses and the men of the Great Assembly (over 900 years later) prayer was not formalized as it is nowadays. Every person formulated his prayers in his own words in accordance with his knowledge and ability. The men of the Great Assembly organised the formula which serves until this day as the principal prayer commonly known a the Shmone Esreh, ("18,⁠" according to the number of benedictions which it contains). The main reason the men of the Great Assembly formulated this prayer was to ensure that everyone would learn it by heart and be familiar with it. This is why the language of that prayer is very plain and simple.
This would prevent people from becoming confused and making errors. The sages wanted the prayers of both fools and wise men to be identical so that the fools would not feel at a disadvantage.
These benedictions were composed with the utmost care and with regard to such formulas having proved successful. The introductory benediction, known as אבות introduces the petitioner as a descendant of the patriarchs and as such entitled to a hearing. It is followed by a benediction known as גבורות, a declaration of our awareness of God's mighty deeds. The third benediction is called קדושה, a prayer in which we extol God's Holiness. These three benedictions are followed by a string of בקשות, requests (12 in all) which are arranged both in terms of our spiritual needs, our physical needs, our national needs and our individual needs. The final three benedictions consist of עבודה, a prayer asking for the restoration of the Temple and the sacrificial service in the Temple, followed by a benediction known as הודאה, thanksgiving. This is followed by the blessing by the priests, the prayer for peace, without which all the other blessings are short-lived.
If you will examine the letters in the tetragrammaton י-ה-ו-ה you will find that if the letters of that name are spelled in a different sequence you have a total of 12 variations, known as צירופים, permutations. An example of these variations is that starting with the first letter י you could follow it with either a ו followed by two letters ה, or by the letter ה twice followed by the letter ו. The three basic letters in the tetragrammaton, the letters י-ה-ו lend themselves to six permutations, i.e. יהו,יוה,הוי,היו,ויה,והי giving you a total of 6 such צירופים. The tetragrammaton, having four basic letters, doubles the number of permutations possible so that you wind up with basically 12 צירופים. [Some authorities speak about 24. Ed]. The number 12 corresponds to the numerical value of the word זה in the verse זה שמי לעולם, "this is My name forever" (Exodus 3,15). The three first permutations, i.e. the ones using the letter י at the beginning, correspond to the first three of the benedictions representing אבות, גבורות, קדושה. The final three צירופים in that series correspond to the last three benedictions עבודה, הודאה, ברכת כהנים. The 6 permutations in the middle correspond to six of the 12 central requests, i.e. אתה חונן, השיבנו, סלח לנו, גאולה, רפואה, פרנסה. The other six benedictions do not have a specific permutation of the tetragrammaton assigned to them and one can perceive them as being used interchangeably. The reason that the 19th benediction, the one added by later sages as a request to ward off the potential damage caused to Jews and Judaism by its defectors and maligners cannot be assigned any of these permutations of the tetragrammaton is that this benediction is addressed in the first instance to the attribute of Justice, not the tetragrammaton as we want that attribute to neutralize these anti Jewish forces.
This nineteenth benediction and its significance has already been alluded to in Psalms 29 where after mentioning the tetragrammaton 18 times, David adds the words ואל הכבוד הרעים, in verse 3, a reference to the attribute of Justice. The only reason David changes the attribute he addresses there after having referred to the tetragrammaton 18 times is that he hints that this attribute ought to be poised, ready to strike these virulent anti-Semites unless they retract.
Another reason that David introduces an additional attribute of God in that psalm is that he conveys the message that not only our external enemies but our internal enemies, the evil urge, should be taken care of by the attribute of Justice. We encourage the attribute of Justice, so to speak, to vent its anger on our internal enemies.
Among the 12 requests we observe that 6 address human needs whereas the other 6 are the plea for the restoration of God's kingdom on earth and His closeness to His people as it had been prior to the destruction of the Temple. By means of the addition of the 13th request, the one to liquidate the hostile heretics, we have a total number of 13 requests corresponding to the 13 attributes of Himself which God revealed to Moses after the episode of the golden calf. This is an allusion to the fact that all the good on earth, be it for the benefit of man or God Himself, is channeled our way by means of these attributes in one form or another. It is therefore incumbent upon us to address the Essence of God, Who operates by means of these attributes. This is what Moses had in mind when he quoted the Gentile nations (Deut. 4.7) as describing our relationship to that Essence as אשר לו אלו-הים קרובים אליו. The Gentiles felt that no other nation established such a close relationship to the Divine Essence, the tetragrammaton, by means of the attributes as did the Jewish people. This is conditional on בכל קראנו אליו, "providing that when we pray we always call out to Him, the Essence" (Deut. 4,7). The word אליו specifically excludes any of the attributes as being the address to which our prayers are to be directed.
בכל לבבכם ובכל נפשכם – פרש״י שכבר הזהיר בכל לבבך אזהרה ליחיד ואזהרה לרבים. והרמב״ן כתב ביאור הענין כי השם אינו עושה נסים תמיד לתת מטר הארץ בכל עת ולהוסיף בדגן תירוש ויצהר ולהרבות בעשב השדה או שיעצור שמים ויבש הארץ רק על מעשה רוב העם אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעוונו ימות והנה אמר כי בעשותם כל המצוה מאהבה שלימה יעשה השם עמהם את כל הנסים האלה לטובה ובעבדם ע״ז יעשה עמהם אות לרעה כי הנסים לא יעשו לטובה או לרעה רק לצדיקים ולרשעים גמורים אבל הבינונים כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם טובה או רעה כדרכם וכעלילותם:
בכל לבבכם ובכל נפשכם, "with all your heart and all your soul.⁠" Rashi points out that Moses had already warned the people individually to do just that, whereas now he warns them to love God with all their collective hearts and with all their collective souls (hence the plural endings in both words).
Nachmanides explains the matter as follows: God is not prepared to perform miracles at all times, especially when it comes to interference with the amount of rain required and the season at which the rain descends. He does not, on account of a few individuals deviate from His laws, re-arrange all of nature, so that the sinner's field is not irrigated and the fields of the righteous enjoy abundant rainfall, although the two fields are adjoining. Therefore, in this paragraph Moses addresses the people as a unit when exhorting them to love God with all their hearts and souls, whereas in the first paragraph of the קריאת שמע when he addressed them as individuals he did not threaten what would happen if some individual were not to follow his instructions. He will however, address that problem in chapter 29 17-19. As a rule, God reserves miracles for extreme situations, such as total perversion of the people or total righteousness. The former will produce recognizable unnatural catastrophes, whereas the latter will produce extraordinary and recognizable bounty by God, the Provider.
והיה אם שמוע תשמעו וגו׳ לאהבה את י״י אלהיכם – הנה ביארנו זאת המצוה בפרשת שמע.
ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם – רוצה לומר: להתפלל לפניו בכוונה שלמה כמו שביארנו בזאת הפרשה והנה הקדים לזכירת זאת המצוה אהבת השם יתעלה כי היא תסבב השגת השם יתעלה כפי מה שאפשר ובזה תהיה התפלה נשמעת.
והיה מוסף על האמור למעלה למטר השמים תשתה מים. שאם תשמעו אז ונתתי מטר ארצכם ואם לאו ועצר:
אם שמוע תשמעו. אם שמוע בישן תשמעו בחדש וכן אם שכח תשכח אם התחלת לשכח סופך שתשכח שכן כתוב במגלה אם יום תעזבני יומי׳ אעזבך. דאם תשמעו ואם תשכח מיבעי ליה ואע״ג דגבי העניק תעניק לו וגבי העבט העביטנו אמרו דברה תורה כל׳ בני אדם ה״מ היכי דלא שייך למדרש בהו א״נ היכא דמוכחי קראי דומיא דהענקה והעבטה כמו שתרצו התו׳ בפרק א״מ אבל היכא דשייך למדרש בהו ולא מוכחי בהו קראי מדרש דרשינן:
היום שיהיו עליכם חדשים כאילו שמעתם בו ביום. וכאילו אמר אשר אנכי מצוה אתכם בו ביום דאס״א אשר אנכי מצוה אתכם היום הזה היום למה לי:
לאהבה את ה׳. שלא תאמר הרי אני למד בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקבל שכר אלא כל מה שתעשו עשו מאהבה וסוף הכבוד לבא. בספרי כאילו אמר להאבת ה׳ וא״כ יהיה ולעבדו הבא אחריו דבק אם שמוע תשמעו אל מצותיו היה ראוי להיות ולעבדני אלא שאין זה אלא דרשא בעלמא:
אלא אזהרה ליחיד אזהרה לצבור. בספרי ויהיה קרא דואהבת את י״י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך אזהרה ליחיד מפני שהוא בלשון יחיד וקרא דוהיה אם שמוע תשמעו וגו׳ בכל לבבכם ובכל נפשכם אזהרה לצבור מפני שהוא בלשון רבים וזה אינו אלא לפירוש שפירשו לעיל קרא דואהבת את י״י בעשיית המצות מאהבה אבל לפירוש ואהבת שתאהבנו ולא תמירנו אפי׳ נוטלי׳ את נפשך אצ״ל אזהרה ליחיד אזהרה לרבים משום דקרא דואהבת בכל נפשך מיירי באהב׳ עצמו שלא תמירנו בעבודת כוכבים אפי׳ נוטל את נפשך וקרא דלאהבה את י״י אלהיך דהכא מיירי בעשיית המצות שתעשו אותם מאהבה בכל לבבכם ובכל נפשכם ומה שהוצרך הכתוב לפרש ליחיד ולרבי׳ בענין הגמול והעונש הזה מה שלא עשה כן בכל התורה כלה הוא מפני שזה הגמול של מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש ולהוסיף בדגן תירוש ויצהר ולהרבו׳ העשב בשדה לבהמה או שיעצור השמים וייבשו הם כולם במעשה נס והנסים לא ועשו רק על מעשי רוב העם אבל היחיד אם הוא צדיק יחיה בזכותו ואם הוא רשע בעונו ימית ולא יעשו הנסים ליחידים רק לצדיקים גמורים ולפיכך אמר הכתוב פה כי בעשות כלו המצו׳ המצות מאהבה שלימה יעשה גם עם היחידים כל הנסים האלה כדפירש רמב״ן ז״ל ונכון הוא:
ותכלית דבריו הוא שאחרי שהכל בידו והוא דורש אותה הארץ ביחוד. דע נא וראה כי אם שמוע תשמעו אל מצותיו לאהבה את ה׳ שהוא התכלית האמתי ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. כי מרוב האהב׳ תהיה העבוד׳ שלמה בכל לב ובכל נפש ובכל מאד כמו שזכרתי הנה אז תזכו לשכר המגיע מהמצו׳. כי עם היות שאתם תעבדו אותו מאהב׳ הנה מעצמו יתן לכם שכר פעולתכ׳ והוא אמרו ונתתי מטר ארצכם בעתו. כי זו היא הדרישה אשר זכר שידרוש את הארץ תמיד.
ואמר והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו׳ ונתתי מטר ארצכם. לפי שלמעלה שבח לא״י באומרו למטר השמים תשתה מים. ולפי הנראה שבח ארץ מצרים גדול. שאין צריכים להמתין למטר השמים אלא להשקות כגן הירק. אבל בא״י לעולם עיניהם תלויות למעלה אם ירד מטר או לא ירד. לזה סמך ואמר והיה אם שמוע תשמעו. כלומר הכל תלוי בך. שאם תשמעו מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו. אבל אם לא תשמעו וסרתם ועבדתם אלהים אחרים. ועצר את השמים ולא יהיה מטר ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה. ואז תכירו טובתה כי בסבת טובת הארץ חטאו. כאומרו וישמן ישורון ויבעט. ואמר זה לפי שהיו אומרים כי ארץ מצרים טובה ממנה. ושמתם את דברי אלה. כלומר אני יודע שאני מצוה לכם דברים טובים דברים נחומים. באופן שאף לאחר שתגלו תזכרו אותם ותשימו אותם על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם וגו׳. כמאמר הנביא הציבי לך ציונים. או יאמר בסבת שתשכחו דברי. וסרתם ועבדתם. תגלו מעל אדמתכם. ולכן ראוי לכם שתזכרו דברי ותשימו אותם על לבבכם ותשמרו מצות תפלין ומזוזה. בענין שבזה תשבו בבתיכם. וזהו למען ירבו ימיכם וגו׳. וזאת הפרשה היא כעין פרשת שמע ישראל. ולכן כמו שאמר שם בכל לבבך ובכל נפשך. כן אמר בכאן על לבבכם ועל נפשכם. וכן פירש בה ענין תפלין ומזוזה ואמר וקשרתם אותם. וכנגד ושננתם לבניך אמר ולמדתם אותם את בניכם. אלא שפרשה שמע ישראל היא פרשת היחוד ויש בה סוד האהבה. ולכן אמר בה ואהבת את ה׳ אלהיך. אבל פרשה זו היא סוד היראה. ולכן התחיל בה והיה אם שמוע תשמעו דרך גיזום. אם תשמעו הרי טוב. ואם לאו וחרה אף ה׳ בכם וגו׳:
ולכן תמצא כי פרשת שמע ישראל נאמרה בלשון יחיד ואהבת את ה׳ אלהיך וגו׳. אשר אנכי מצוך היום ושננתם לבניך וגו׳ וכן כל הפרשה. לפי שהיא סוד האהבה. והאהבה היא סוד הייחוד. כי אהב״ה עולה במספר כמו אח״ד למספר י״ג. בסוד י״ג מדות בסוד אחדות. לרמוז שהאוהב את השם אין חלוק בלבו. ואע״פ שיהיו אוהבים את השם אלף אלפי רבבות הם כולם חשובים כאיש אחד. ולכן פרשת הייחוד נאמרה בלשון יחיד. אבל פרשה זו שהיא סוד היראה נאמרה בלשון רבים. אם שמוע תשמעו וקשרתם אותם ולמדתם אותם. לפי שכיון שעובדים מיראה אין העבודה שלימה. והרי לבו חלוק על המקום כאלו הם רבים. ועכ״ז היא אחת ממצות התורה ליראה את השם הנכבד. ואע״פ שתהיה מצד יראת עונש בתחלה. לסוף יבא לידי אהבה. אחר שהיא העבודה השלימה. ואלו המצות תלויות בתפלה. כמו שכתב הקדוש רשב״י ז״ל כי בתפלה תלויות שש מצות. והמכוין בכל יום בהם הוא כאלו קיים ת״ר מצות בכל יום. הראשון ליראה את השם הנכבד. וזהו בזכירת הקרבנות ובשירי דוד שהם סוד היראה. והשני לברך את השם ביוצר אור יוצר המאורות. והשלישי לאהבה את השם בברכת אהבת עולם אהבתנו וכן בפסוק ואהבת את ה׳. והרביעי לייחד את השם בפסוק שמע ישראל. והחמישי למסור נפשו על קדושת השם בפסוק ואהבת. כאומרו ובכל נפשך ואפילו הוא נוטל את נפשך. ובנפילת אפים כשאומר אליך ה׳ נפשי אשא. שאז צריך למסור נפשו על קדושת השם בכוונה כאומרו כי עליך הורגנו כל היום. והששי לברך הכהן את העם בברכת כהנים. ואלו הן ששהמצות תלויות בתפלה שקולות כנגד שש [מאות] מצות. והשנים מהם תלויות בפרשה שמע ישראל שהיא לאהבה את השם. בפרשה והיה אם שמוע תשמעו ליראה את השם:
אם שמוע תשמעו...ונתתי מטר ארצכם בעתו, so that you will find your livelihood painlessly, and the land will cooperate with you. If not, God will not provide any rain and you will not have food to eat.
מוסב על של מעלה וכו׳. דאם לא כן, מה ענינו לכאן, אלא שהוא מוסב על ״למטר השמים תשתה״ (פסוק יא):
אם תשמע בישן תשמע בחדש. פירוש, אם תשמע מצות שכבר שמעת וידעת אותם, ואתה מקיים אותם, ׳תשמע בחדש׳, הם מצות שהם חדשים לך, שהרי מצוה גוררת מצוה (משנה אבות ד׳:ב׳). דאם לא כן, ׳אם תשמעו׳ מבעי ליה. והא דלא אמרינן כאן ׳דברה תורה כלשון בני אדם׳ (ב״מ לא ע״ב), דיש לומר דאתיא כרבנן, דסבירא להו דלא אמרינן ׳דברה כלשון בני אדם׳, כדמוכח בפרק אלו מציאות (שם). ורבי שמעון הוא סבירא ליה התם דברה התורה כלשון בני אדם. ואפילו לרבי שמעון, לא קאמר רק היכי שהדרש אינו כמשמעות לשון בני אדם, אבל כשהדרש כמשמעות לשון בני אדם – דרשינן, דאף בלשון בני אדם כאשר יכפיל לשונו הוא לחזק הענין. ולפיכך דרשינן לחזק הענין, כמו שדרשינן (ב״מ לא.) ״השב תשיב״ (ראו להלן כב, א), אין לי אלא פעם אחד, מאה פעמים מנין, שאם החזירה וברחה מנין שצריך להחזיר. וזהו חזוק למצוה, לכך דרשינן ״השב תשיב״. וכן כל הנהו שדרש. ובמקום שלא תוכל לדרוש אותו לחזק המצוה, אמרינן ׳דברה תורה כלשון בני אדם׳:
בכל יום יהיו עליך חדשים. דאם לא כן, מאי ״מצוך היום״, הרי לא נצטוו באותו יום, אלא אף על גב שלא נצטוו היום יהיו כאילו נצטוו עליך היום, לכך כתיב ״היום״, שיהיו כל המצות עליך כאילו היום נצטוו. והטעם הזה שיהיו עליך חדשים, עיין למעלה בסוף פרשת בא (שמות פי״ג אות ח):
שלא תאמר אשנה וכו׳. פירוש ״לאהבה את ה׳⁠ ⁠⁠״ הכי פירושו, שתהיה המצוה שתעשו לאהבה את ה׳, ואין ״לאהבה את ה׳⁠ ⁠⁠״ דבר בפני עצמו. ומה שכתוב אחריו ״ולעבדו בכל לבבכם״, שתהיה המצוה שתעשו לעבדו בכל לבבכם:
אזהרה ליחיד אזהרה לציבור וכו׳. ואם תאמר, מה לי יחיד מה לי ציבור. ותירץ הרמב״ן, שהשם יתברך לא יעשה הניסים תמיד לתת מטר הארץ בכל עת ולהרבות העשב, רק על מעשה רוב העם, אבל היחיד – הוא בזכותו יחיה והוא בעונו ימות. ולפיכך אמר כי בעשותכם כל המצות מאהבה שלימה יעשה עמכם כל הניסים:
ונראה שאין לשון ׳אזהרה ליחיד אזהרה לציבור׳ משמע כן, שלפי דבריו לא יבוא למצוה, רק לקבל שכר, שאם יעשו רבים המצוה יהיה להם ניסים הרבה. ונראה לומר, דיש מצות שהם ליחיד, כמו רוב המצות; חלה, ובכורים, ותפילין, וציצית. ויש מצות לרבים ולא ליחיד, כגון הקרבת הקרבנות, שאין היחיד מביא, רק הציבור. ובנין בית הבחירה, ולהעמיד שופטים, ודבר זה תלוי ברבים. ולפיכך הזהיר ליחיד, והזהיר לרבים במצות שהם לרבים. ולא יאמר שלא הזהיר דווקא על המצות שהם לכל יחיד ויחיד, אבל מצות של רבים, כיון שלא עלי בלבד מוטל, אין אני מוזהר, לכך הזהיר הרבים על מצות שהם לרבים. וכן לא יאמר לא הזהיר רק על מצוה שהיא לרבים, אבל מצות יחיד, אם אין אני עושה – יש עושים רבים, לכך הזהיר היחיד גם כן:
ויש לתקן פירוש הרמב״ן ז״ל, ש׳אזהרה לרבים׳ אם הרוב לא יקיימו המצוה – היחיד נידון אחר הרוב, ואף על גב שהוא לא עשה – נדון אחר הרוב, ולפיכך מזהיר הרבים. והשתא ניחא לשון ׳אזהרה׳ דקאמר, שלא איירי לענין שכר כמו שפירש הרמב״ן, רק לענין אזהרה, שיהיה נדון [אחר] הרוב. ומיהא מכל מקום גם לפי זה ׳אזהרה׳ לאו דוקא, דאין כאן מצוה דשייך בזה אזהרה, ועל כרחך צריך לפרש אזהרה מן העונש:
והיה אם שמוע תשמעו – פירש״י אם תשמעו בישן תשמעו בחדש כי כך אמרו רז״ל (אבות ד׳:ב׳) ששכר מצוה מצוה ושמיעה גוררת שמיעה דהיינו מן הישן אל החדש. ומ״ש בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא נאמר ובכל מאדכם לפי מה שפירש״י שלכך נאמר בכל מאדך לפי שיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, מדקאמר יש לך אדם ש״מ שדבר זה בלתי מצוי כ״א באדם אחד או מתי מספר שבטלה דעתם אצל כל אדם אבל לא בציבור כי לא שכיח הדבר שרבים יסכימו על דעה נפסדה זו. ולפי מה שפירש״י בכל מאדך בכל מדה שהוא מודד לך להרע או להטיב, הרי פרשה זו מדברת מזמן קבלת השכר והוא עת דודים ואין שייכת הברכה שעל הרעה לכאן כי אינה כפי הזמן אשר הוא עומד בו. ועוד נראה שאין צורך לומר כאן שיעבוד ה׳ בכל מדה שהוא מודד לו אפילו בזמן קבלת הרע, לפי שדבר זה כבר אמור הוא בפרשה זו שנאמר ואבדתם מהרה מעל הארץ וגו׳, ושמתם את דברי אלה על לבבכם. ר״ל שאפילו בזמן שצאן אובדות יהיו מ״מ יעבדו את ה׳ על כל פנים וישימו דבריו על לבבם וכן פירש״י (י״א:י״ח), וא״כ ענין זה אמור בפירוש לכך לא הוצרך לומר ובכל מאדכם.
ונאמרה הפרשה בלשון רבים חוץ מן ואספת דגנך, כי כך נאמר (שמות כ״ג:כ״ה) ועבדתם את ה׳ אלהיכם וברך את לחמך. שפרשו הראשונים כי עבודת ה׳ טובה יותר בציבור כמ״ש (איוב ל״ו:ה׳) הן אל כביר לא ימאס. אבל האכילה טובה יותר כשכל אחד אוכל פתו לבדו ולא ירבה בסעודת מרעים. ע״כ נאמר כאן ולעבדו בכל לבבכם וגו׳, ואספת דגנך. כי טוב הוא בזמן שכל אחד מאסף דגנו לעצמו וכן כשיושב בביתו לבדו כמ״ש בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. כי כל אלה הדברים אינן שייכים לומר על הכלל.
והיה אם שמע: פרשה סתומה.
למטר השמים תשתה מים. שאם תשמעו אז ונתתי מטר ארצכם ואם לאו ועצר וגו׳:
אם תשמע בישן כו׳. פירוש אם תחזור על למודך ששמעת תתחכם בו ותבין דברים חדשים מתוך דברים ישנים. וכן פירש רש״י פרק לולב וערבה (סוכה מו:). ואף על גב דגבי הענק תענק אמרי׳ דברה תורה כלשון בני אדם, היכא דאיכא למדרש דרשינן. [ר׳ אליהו מזרחי]: א״נ הכא מוכח דכתיב והי׳ שהוא לשון ודאי, ומלת אם הוא ל׳ ספק, לכן דרשו בו מה שדרשו:
שכן כתיב במגילה כו׳. ר״ל מגילת סתרים, אבל אינו פסוק בכל העשרים וארבע. והכי איתא בירושלמי, והביא משל דשני בני אדם שנפטרים זה מזה בשוה, זה הולך דרך יום לצד מזרח וזה הולך דרך יום לצד מערב, נמצא שרחוקים זה מזה מהלך ב׳ ימים, כן המשל בתורה:
כאילו שמעתם בו ביום. דאם לא כן היום למה לי:
אלא כל מה שתעשו עשו מאהבה כו׳. פי׳ כאלו אמר לאהבת ה׳, ויהי׳ א״כ ולעבדו דבוק עם אם שמע תשמעו אל מצותי. ומהראוי להיות ולעבדני, אלא שאין זה אלא דרשא בעלמא:
אלא אזהרה ליחיד כו׳. ר״ל אי כתיב חד קרא ה״א על הציבור ולא על היחיד. אע״פ דכתיב בכל לבבך ובכל נפשך שהוא לשון יחיד, מ״מ הוה אמינא דדרך הקרא לכתוב ל׳ יחיד אף אם קאי על ציבור כמו שמע ישראל. וא״ת למה הזהיר גבי מצוה זו יותר ליחיד מבשאר מצות, דהא אין חילוק בין יחיד לרבים. וי״ל הואיל דבמצוה זו כתב הקרא טובות הרבה, תוספות דגן ותירוש ויצהר ועשב לבהמה וכו׳, שרוצה לעשות למי שמקיים המצוה הזו, לכך הוה אמינא דוקא לרבים אבל לא ליחיד, לכן צריך לרבות ליחיד. וקמשמע לן כי בעשותם המצות מאהבה יעשה גם עם היחידים כל הניסים האלה. [רמב״ן]: וכיון שאזהרה שבכאן קאי על רבים, אתי שפיר דלא כתיב בכאן ובכל מאודכם, כדלעיל דכתיב ובכל מאודך, משום דהכא מיירי בציבור, ואין מצוי שיהא ממונם חביב עליהם יותר מגופם לרוב הציבור, משא״כ גבי יחיד. [מהרא״י]:
By the rain of the skies you will drink water. For if you heed, then "I will provide the rain of your land.⁠" But if not then, "He will restrain the skies, etc.⁠"
If you heed the old, etc. I.e., if you review what you already learned, then you will gain wisdom from it and understand new matters from the old. Rashi explains likewise in Succah (46b). Even though regarding [the seeming redundancy] הענק תענק (surely bestow a gift) we say that the Torah uses common speech, we expound the verse whenever we are able to (Re"m). Alternatively, here the word והיה (lit., it will be) is an expression of certainty, whereas the word אם (if) is an expression of doubt. Therefore, the verse is expounded.
This is as it is written in the scroll, etc. I.e., Megilas Storim, but it is not a verse found in any of the twenty-four books of Scripture. And in the Talmud Yerushalmi, an allegory is mentioned of two people taking leave of each other. One travels a day's journey eastward, and the other travels a day's journey westward. They will find themselves distanced from each other by a two days' journey. The same is true about the Torah.
As if you heard them this very day. Otherwise why is, "today,⁠" needed?
Rather, all that you fulfill, fulfill with love, etc. The word לאהבה (to love) should be understood as לאהבת ה' (for the love of Adonoy). It then follows that, "And to serve Him,⁠" is [also directly] connected to, "Should you thoroughly heed My commandments.⁠" [According to this] it would be fitting for the verse to say ולעבדני (and to serve Me), except this is only a general exegesis.
One command is addressed to the individual, etc. I.e., if only one verse were written then we would think it addresses the community as a whole, but not the individual. Even though it is written, "With all your (singular) heart, and with all your (singular) soul,⁠" we would think it is common for Scripture to use the singular when referring to the community, as in the verse, "Listen (singular) O Israel!⁠" You might ask: Why is the individual warned here more than in other commandments, although there is no difference [here] between the individual and the community? The answer is: Regarding this commandment, the verse states many benefits which Hashem will do for fulfilling it: Harvesting grain, wine, olive oil, grass for animals, etc. Therefore I would have thought it is intended specifically for the community but not for the individual, thus the individual also needs to be included. And it teaches us that when the commandments are fulfilled out of love by individuals, He will also perform all these miracles for them (Ramban). And since this commandment addresses the community, it fits well that is not written here, "and with all your possessions,⁠" as it is written above. For it is unlikely that the majority of the community would consider money more precious than life. However, this may be true of an individual (Mahara"i).
והיה אם שמוע וגו׳ – פירוש והיה לשון שמחה ותנאי הוא הדבר אם תהיה שמחה של מצוה, והוא אומרו אם שמוע תשמעו וגו׳ כאמרם ז״ל (שבת ל׳:) שלא שבח שלמה אלא שמחה של מצוה אבל שאר שמחות עליהם אמר (קהלת ב׳) ולשמחה מה זה עושה, וכפל לומר שמוע תשמעו על דרך אומרם ז״ל (ברכות נ״ה.) בפסוק (דניאל ב׳ כ״א) יהב חכמתא לחכימין שאין הקב״ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, והוא אומרו אם שמוע פירוש שיהיה לכם לב שומע, תשמעו.
לאהבה וגו׳ ולעבדו וגו׳ ונתתי וגו׳ – פירוש לפי מה שקדם לנו כי שכר מצות אינו משתלם בעולם הזה, הודיע הכתוב שאם כי שכר מצות אינו משתלם בעולם הזה הודיע הכתוב שאם יאהבו ה׳ וגו׳ בכל לבבם וגו׳ יזכו גם בעולם הזה, והוא מה שנתכוין במאמר ונתתי בתוס׳ וא״ו להעירך שאין זה אלא תוס׳ על העיקר שהוא שכר עולם הנצחי והקיים, גם רמז שהגם שהמזונות הוא בכלל הדברים שאינם תלוים בזכות (מו״ק כ״ח:) אף על פי כן כשיעבדו ה׳ כמצטרך אין המזל שולט בהם ויאכלו וישבעו גם מטוב הגשמי.
בכל לבבכם ובכל נפשכם – ולא אמר בכל מאודכם כסדר שאמר בפרשת שמע, לפי שפרשת שמע נאמרה בל׳ יחיד ויכול להיות שימצא יחיד שיהיה לו ממונו חביב עליו מנפשו, אבל כללות הציבור שעמהם מדבר מן הנמנע שיהיה להם ממונם חביב מנפשם כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ולזה כשאמר בכל נפשכם מכל שכן בכל מאודם.
והיה אם שמע תשמעו, "and it will be if you will surely hearken, etc.⁠" The meaning of the word והיה is usually that something joyful will occur. Moses tempers this by making the joy conditional on it being due to performance of God's commandments. Moses continues with the conditional אם [as opposd to the word כאשר "when,⁠" Ed.]. The reason is analogous to what we have learned in Shabbat 30 that the only kind of joy Solomon praised was the joy generated through מצוה-performance. Concerning all other kinds of joy Kohelet 2,2 applies, i.e. ולשמחה מה זה עושה, "and of joy, what does it accomplish?⁠" Moses repeated the word שמע based on a comment in Berachot 55 on Daniel 2,21 "He gives wisdom to the wise and knowledgable.⁠" God does not grant wisdom unless a person has already acquired a measure of wisdom. When Moses says: "if you will hearken" he means if you already have a wise heart and are mentally prepared to hearken, God will grant you more such wisdom so that you will surely hearken to God.⁠"
לאהבה…ולעבדו…ונתתי, "to love God..to serve Him;..and I will give the rain, etc.⁠" In view of previous statements to the effect that the reward for מצוה-performance is not paid in this life, Moses assures the people if their service is of a quality that is equivalent to their loving God with all their heart then they will also experience compensation in this life. This is the meaning of the conjunctive letter ו at the beginning of the word ונתתי in verse 14. Receiving rainfall at the appropriate time is not the reward for their מצוה-performance but is something additional, i.e. ו, plus. The reward itself is stored up for the Hereafter. Moses also hints that although a good livelihood is one of the three blessings which are within the province of mazzal and not of personal merit as we explained repeatedly (Moed Katan 28), when the nation serves the Lord in the above-mentioned manner Israel as a whole will rise above mazzal and everything which happens to it comes under the scrutiny of the personal providence of God.
בכל לבבכם ובכל נפשכם, "with all your hearts and with all your souls.⁠" In this instance Moses did not mention מאדכם, "your material assets" as he did in Deut. 6,5. The reason is that the paragraph in Deut. 6 was addressed to the individual Jew whereas this paragraph is addressed to the nation as a whole. Whereas it is possible to find an individual who values his material assets over and above his very life, the Torah had to command that Jew not to do so. Amongst the people collectively it is psychologically impossible to find them value their assets as worth dying for. In such a setting, the rule applies that people will give up all their wealth in order to save their lives. As soon as Moses had told the people that they should love the Lord with all their souls, it went without saying that the same applies to all their material assets.
לאהבה – כמו שצויתי למעלה על מצות האהבה:
והיה וגו׳ הוא המשך של הדברים הקודמים, שם נאמר שפריחת הארץ והצלחתה תלויות בהתנהגותנו המוסרית כלפי ״ה׳ אלקינו״.
חז״ל אומרים (ספרי לפסוק יב) שה׳ משגיח תדיר על התנהגותנו המוסרית, ״מראשית השנה ועד אחרית השנה״, ולפי מעשינו הוא מביא ברכה או קללה – לא רק על היבול שבשדות, אלא גם על הפירות שכבר נאספו הביתה והוכנסו לאוצר, ואפילו על הפירות שכבר נאכלו, כפי שנאמר: ״יצו ה׳ אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך״ (להלן כח, ח), ״ברוך טנאך ומשארתך״ (להלן כח, ה), ״ואכלת ושבעת״ (לעיל יא, טו), ״והסירתי מחלה מקרבך״ (שמות כג, כה); ״הם ברשותי ליתן בהם ברכה כשם שאני נותן להם ברכה בשדה״ (ספרי). העולה מכל זה הוא ״והיה״ וגו׳.
אם שמע תשמעו – התנאי הראשון לכל אושר הוא השמיעה החוזרת ונשנית אל מצוות ה׳. לדעת הספרי, שמיעה זו היא בראש ובראשונה לימוד התורה. הספרי מציין שבּוּרוּת או ידיעה בלתי מספקת בתורה תמיד הייתה שורש כל רע.
אל מצותי, וכן בפסוקים יד–טו: ״ונתתי״. אזהרה זו, שכל עתידנו מקופל בה, אמורה בלשון מדבר, בצורה של פנייה ישירה מאת ה׳. כביכול היא מה שה׳ – הדורש אותנו תמיד ואשר עיניו בנו מראשית השנה ועד אחרית שנה – אומר לנו בכל רגע ורגע. היא תמצית דרישתו והשגחתו, כאילו הפסוק הקודם (פסוק יב) מסתיים בתיבת ״לאמר״.
היום – כל יום יביא לנו את מצוות ה׳ מחדש. לעולם לא יתיישנו המצוות ולעולם לא יפוג טעמן בפינו; התלהבותנו כלפיהן תישאר רעננה לנצח: ״שלא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה״ (עיין פירוש לעיל ו, ו).
לאהבה וגו׳ אינו המושא של ״מצותי״, אלא התוצאה של ״שמע תשמעו״. שמיעה אל המצוות וקליטתן בלב וברצון, יולידו אהבה, התמסרות גמורה אל ה׳, הרואה את ההתמסרות הזו עצמה ואת קרבת ה׳ הבאה כתוצאה ממנה כתכלית העליונה של כל מאמץ.
השמיעה אל המצוות תוליד גם עבודה (״ולעבדו״), קידום פעיל של קיום מטרות ה׳ עלי אדמות.
אהבה זו ועבודה זו, שתיהן צריכות להיעשות ״בכל לבבכם ובכל נפשכם״: עלינו להקדיש אל ה׳, ובמידת הצורך אף להקריב אליו (״אהבה״), את כל מחשבותינו ורגשותינו, כל רצונותינו והישגינו; ועלינו לעשות את רצון ה׳ (״עבודה״) בכל לבבנו ונפשנו, ולכוון את כל לבבנו ונפשנו כרצונו (עיין פירוש לעיל ו, ה).
כבר ציינו שיש ללשון ״לעבדו ב⁠־״ שתי משמעויות נפרדות. במובן אחד פירושה: לעשות את רצון הזולת בנוגע לדבר מסוים, לטפל בו ולסדר אותו כפי רצונו. במובן שני: לעשות את רצון הזולת באמצעות דבר מסוים, להשתמש בו כאמצעי להשגת מטרה שהזולת חפץ בה.
במובן הראשון, ״לעבדו בכל לבבכם״ נעשה על ידי תפילה, שכן המתפלל מתכן את לבו כפי רצון ה׳ ובכך הוא עובדו. כמאמר רבותינו: ״איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה״ (תענית ב.). ובספרי כאן הם אומרים שיש שוויון רעיוני בין תפילה כעבודת הלב לבין עבודת המזבח, שניתן ללומדו ממקומות כדוגמת: ״תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת⁠־עָרֶב״ (תהילים קמא, ב); ״וְדָנִיֵּאל וגו׳ עַל לְבַיְתֵהּ וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל⁠־בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָקֵהּ כָּל⁠־קֳבֵל דִּי⁠־הֲוָא עָבֵד מִן⁠־קַדְמַת דְּנָה; וּכְמִקְרְבֵהּ וגו׳ עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל דָּנִיֵּאל עֲבֵד אֱלָקָא חַיָּא אֱלָקָךְ דִּי אַנְתְּה פָּלַח⁠־לֵהּ בִּתְדִירָא הַיְכִל לְשֵׁיזָבוּתָךְ מִן⁠־אַרְיָוָתָא״ (דניאל ו, יא,כא). ״וכי יש פולחן בבבל? הא מה תלמוד לומר ׳ולעבדו׳, זו תפלה, כשם שעבודת מזבח קרויה עבודה כך תפלה קרויה עבודה״ (ספרי כאן).
בכך הפך מושג התפילה להיות ברור: המתפלל עובד על זיכוך עצמיותו. הוא ממלא את לבו באמיתות אלוקיות שמאירות ומרוממות את הלב. דבר זה כבר מוכח מעצם לשון ״התפלל״ (עיין פירוש, בראשית כ, ז). תכלית התפילה היא לרומם את מחשבותיו, רגשותיו ורצונו של האדם, כך שהוא יהפוך להיות ראוי לקרבת ה׳ ולחסדו.
תכלית התפילה היא כתכלית הקרבן. שכן אלה הם הדברים המושגים על ידי המעשים הסמליים של הקרבן: ביטול דעתו ורצונו של האדם הסבור שהוא אדון לעצמו; הכנסה ואיחוד של כל הוויית האדם לתוך תחום הכוח המנחה של מקדש התורה; שאיפת האדם בכל הווייתו אל המטרה הנשגבה שנקבעה על ידי התורה, והחזקה בעוז באותה מטרה; הקדשת כל כוחותיו ונכסיו הרוחניים והגופניים של האדם לאש המטהרת והמחיה של התורה, כדי לכלכל את הקודש עלי אדמות, ולעצב כל חומר ארצי לרצון ה׳. כל הדברים האלה מתקיימים כמו כן בפנימיותנו על ידי תיבות התפילה.
תפילה היא מצווה דאורייתא רק באופן כללי, ואילו החובה להתפלל שלוש פעמים ביום, ולדעת רוב הפוסקים אפילו עצם החובה להתפלל כל יום, וכן נוסחאות התפילה שתיקנו חכמים, הם רק מדרבנן (עיין רמב״ם הלכות תפילה א, א וכסף משנה שם). אולם מהפסוקים שצוטטו לעיל מדניאל עולה באופן ברור, שהנוהַג להתפלל שלוש פעמים ביום הוא מימים קדמונים. יתירה מכך, כבר ביארנו (אוסף כתבים, כרך ג עמ׳ קלה ואילך) שיש הקבלה גמורה בין תוכן תפילת שמונה עשרה שלנו לבין תוכן מעשי הקרבן של התמידים. הקבלה זו נובעת מכך שהתפילות נתקנו ״כנגד התמידין״ (ברכות כו:).
חסרה כאן תיבת ״מאודכם״, מן הסתם מפני שהיא כבר מרומזת ב״ולעבדו״, הדורש מן האדם שימוש בכל אמצעיו לקיום מטרות ה׳. ״בכל לבבכם ובכל נפשכם״ בא רק להורות על אופן העבודה: יש לעבוד את ה׳ בחירות, בשמחה, ובמסירות ללא סייג.
והיה אם שמוע תשמעו וגו׳: ענין פרשה זו בכללה, יש להתבונן תחילה על אגדה בברכות (לה,ב) (וכן הוא בתנחומא פרשת נח בארוכה) בדרשה דקרא דכתיב ״ואספת דגנך וגו׳⁠ ⁠⁠״, ורמי מדכתיב (ישעיהו סא,ה) ״ועמדו זרים ורעו צאנכם״, ומפרש רשב״י, דבזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י אחרים, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום על זה כתיב ״ואספת דגנך״ – שמלאכתן נעשית ע״י עצמן. וכבר תמהו התוספות הרי כתיב ״והיה אם שמוע וגו׳⁠ ⁠⁠״. ויישבו ש׳אין עושין׳ וכו׳ היינו שאינם צדיקים גמורים. והדברים סתומים, שהרי בפירוש אמר ״אם שמוע תשמעו אל מצותי לאהבה וגו׳ ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם״, ומה ה׳ שואל מאתנו יותר1.
אלא כך הענין, דישראל ניזונים ומתפרנסים בארץ ישראל בזכות אחד משני דברים שנקראים ״לחמי״ בדבר ה׳, היינו, עבודה דכתיב בקרבנות (במדבר כח,ב) ״את קרבני לחמי״, וכמו שכתבתי במקומו שם בס״ד. או בזכות התורה דכתיב (משלי ט,ה) ״לכו לחמו בלחמי״, ומפרש בגמרא חגיגה (יד,א) – זה תלמוד2. אמנם אין שני הדברים שוין באופניהם.
ולהסביר ההבדל יש לבאר דמלכותא דרקיע כמו מלכותא דארעא, שהמלך משגיח על פרנסת עמו בשני אופנים, או שנותן חלק ארץ ונחלה לכל אחד, והמה עובדים איש אדמתו ושבעים לחם, ובזה נכללים שומרי ועושי דבר המלוכה, והמה ניזונים מהכנסת עובדי אדמה וכדומה, או3 אנשי חילו ובעלי מלחמתו שהמה שומרי מלכותו ועל המלך לזונם מאוצר המלך בלי שום טורח. וידוע שהמלך רוצה ביותר אנשי מלחמתו ואוהבם הרבה יותר מבעלי עבודת הקרקע. כך מלכותא דרקיע, (הקב״ה) מזין את ישראל או בזכות ׳עבודה׳ שהוא קרבנות4, או בזכות התורה, שנמשלו5 לאנשי מלחמה ונושאי מלכותו יתברך, כמו שכתבתי כמה פעמים6, וכל ישראל משתתפים במה שתומכים אותם7, כמו שכתבתי בספר שמות (מ,כ)8 ובכמה מקומות. והקב״ה חפץ יותר בעסק התורה נושאי מלכותו יתברך, ואוהבם9 יותר מבעלי עבודה10. ועוד ביארנו בזה שם (שמות כה,כ)11 בענין אגדה בב״ב (צט,א) ברומיא דקראי דכתיבי בכרובים, יע״ש.
מעתה נבוא לביאור פרשה זו, ש״אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו׳ ולעבדו בכל לבבכם״, ובתענית (ב,א) פירשו ׳עבודה שבלב׳ זו תפלה, והוא רמז טוב12 לעבודה שבזמן הזה שתפלה במקום קרבנות, אבל13 בארץ ישראל ובזמן הבית היה מתפרש כמשמעו – עבודת הקרבנות, כמשמעות ״עבודה״ בכל מקום שהוא במעשה, אלא שהתנה הכתוב שתהא העבודה בכל לב ובכל נפש, היינו14, באמונה שבלב שהיא המשפעת ברכה, וברצון15 גמור שיהא בזה תלוי חיות אנשי מדינה זו, ולא ככל ארצות, וזהו ״בכל נפשכם״16.
ומשום הכי נקרא עסק הקרבנות ביחוד ״עבודה״17 יותר מכל מצוות שבתורה, משום שהיא באה בשביל פרנסה, וכ״עובד אדמתו ישבע לחם״ (משלי יב,יא), פירוש, דשאר עבודות שהאדם עושה, כמו חייט שתופר בגד, יכול להיות שאינו עושה בשעה זו בשביל פרנסה, אלא כדי שיהא לו בגד ללבוש, מה שאין כן עובד אדמה אינו אלא בשביל לשבוע לחם. והכי נמי, כל המצוות באין לתכלית הידוע לו יתברך המצוה עליהם, מה שאין כן עבודת הקרבנות סתמא בשביל לחם הארץ, וכדאיתא בכתובות (י,ב) ׳למה נקרא שמו מזבח, שהוא מזין׳18 וכו׳. והכי נמי נקראת תפלה ׳חיי שעה׳ כדאיתא בשבת (י,א)19, משום שהיא באה עיקרה בשביל פרנסה.
1. ותמהו על כך כל האחרונים.
2. ועל ענין זה של תלמוד = ״לחם״ עיין ברבינו לעיל (י,יב), וכן שמות (כט,לח), במדבר (כח,א).
3. אופן שני של פרנסת העם מהמלך.
4. ובזכות הזאת שוים כל המון ישראל שאינם עוסקים בתורה, שנכללים בקרבנות התמיד המובאים כל יום (והם נמשלים לבעלי עבודת האדמה).
5. לומדי התורה.
6. לאורך חומש דברים. ועייין גם בשמות (טו,כו. לב,ד).
7. כפי שעובדי האדמה תומכים באנשי חילו של המלך.
8. בהרחב דבר.
9. כמו שבמלכותא דארעא, המלך אוהב את אנשי חילו (מקביל לתורה) יותר מאנשי עבודת האדמה (המקביל לעבודה).
10. שהם המון ישראל שעומדת להם רק זכות עבודת הקרבנות.
11. על הפסוק בענין הכרובים ״ופניהם איש אל אחיו״.
12. אך לא עיקר המשמעות.
13. עיקר משמעות המושג ״ולעבדו״.
14. המשמעות של ״בכל לבבכם״.
15. והמשמעות של ״בכל נפשכם״.
16. א״כ פסוקנו עוסק בעבודת הקרבנות ולא בעבודת התורה, ומצב זה מוגדר ׳אינם עושין רצונו של מקום׳ באשר עבודת הקרבנות היא פחותה מעבודת התורה ולכן נצרך האדם לעמול ״ואספת דגנך״ וכו׳.
17. ״ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם״.
18. לפנינו לשון הגמרא: אמר רבי אלעזר, ״מזבח״ – מזיח ומזין, מחבב, מכפר... ׳מזיח׳ גזירות, ו׳מכפר׳ עוונות. רש״י: מזין – בזכות הקרבנות העולם נזון, שהקרבנות באין מן המזון וגורמים לו ברכה.
19. רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר, מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. רש״י: תפלה צורך חיי שעה היא – לרפואה לשלום ולמזונות.
[השמטה: ולעבדו בכל לבבכם. רבותינו תלו בפסוק זה חיוב התפלה, והנה אם מזמן הנביאים היה מטבע של תפלה אם לאו מחלוקת הוא בין הקדמונים ועיין בש״ות הרשב״ץ, ורואה אני כתוב אחד בס׳ ישעיה לא שתו אליו לבם החוקרים, ומורה לפי דעתי באצבע שכבר היה מטבע שגור בפי המתפללים והוא אומרו בס׳ ישעיה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, ומפ׳ זה אנו לומדים:
א׳ שהכוונה בתרעומת זה על התפלה בפרט ולא על כל עבודה בכלל, שאלולי כך לא היה אומר בפיו ובשפתיו המורה ביחוד על המתפלל או המודה ומשבח אבל היה אומר בגופו או במעשיו.
ב׳ ואם על התפלה מדבר כיצד יאמר ולבו רחק ממני, אם לא היה מטבע מוסכם ושגור בפי כל? הלא אין המתפלל יכול להמציא מלות ואין בפיו מענה אם לא קירות לבו הומה לו ואשר ישים בפיו אותו ידבר וא״כ כיצד יאמר ולבו רחק ממני — ואם יאמר האומר שהיו מכחשים לו ית׳ ובלבם יכזבו לו סוף תפסוק יכחישך באומרו ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, הרי תלה הדבר בחסרון כוונה ובכח ההרגל ולא בלשון רמיה.]
שמע תשמעו – הניגוד ל״שכח תשכח״ (דברים ח׳:י״ט). הכוונה בזה לתלמוד תורה, כמבואר בספרי.
לאהבה... נפשכם – למעלה ו׳:ה׳ וי׳:י״ב.
בכל לבבכם – מתייחס אל שני הפעלים; כן משמע מן הטעמים.
בכל לבבכם ובכל נפשכם – בספרי פסקא מ״א, כאן לתלמוד כאן למעשה. פירושו, דבפרשה ראשונה כתיבא תלמוד ובפרשה שניה כתיב מעשה, לכן כתיב ולעבדו, ולא סבר ולעבדו זה תלמוד, לכן כתיב השמרו לכם פן יפתה לבבכם, דאילו בתלמוד בלא מעשה, אדרבא המאור שבה מחזירן למוטב, אבל במעשה בלא תלמוד יש מקום ליצר הרע לפתות וכדדריש לקמן פסקא מ״ג השמרו לכם פן יפתה לבבכם אמר להם הזהרו שלא יטעה אתכם יצה״ר כו׳ שכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק לע״ג כו׳ [מנחלת ה׳ כו׳ אלא כיון שפוסק מד״ת ודריש על התורה דכתיב בה מורשה קהלת יעקב], לכן בפסקא מ״ב אמר רשב״י אימתי למד תורה אלא כו׳ וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתם ע״י עצמם נעשית, אע״ג דוהיה אם שמוע כתיב, בכ״ז כיון דבמעשה בלא תלמוד מיירי, מיקרי אין עושים רצונו של מקום. ונכון. ומדוייק שפיר מה דפליגי בשבת י״א מפסיקין לק״ש ואין מפסיקין לתפלה אר״י לא שנו אלא רשב״י וחבריו כו׳ אבל כגון אנו מפסיקין לק״ש ולתפלה, דבאמת ממדת חסידות אין אדם יכול לפטור עצמו מן התפלה במה שיתחסד ויעשה תורתו אומנותו, רק רשב״י לטעמו דסבר דמיירי בזמן שאין עושים רצונו של מקום כתיב ואספת, אבל בזמן שעושים ע״כ צ״ל תורתו אומנתו, א״כ בודאי אינו מפסיקים לתפלה, אבל אנן דקיי״ל כר׳ ישמעאל דסבר הנהג בהן מנהג דרך ארץ וסבר דהעיקר רצונו של הקב״ה הוא לנהוג בהן מנהג ד״א, שבזה יתכן קיום הכללי עפ״י התורה לעשות מלאכתו עראי, א״כ כמו דדרשת לבטל לאומנות מקרא דואספת, כן דרוש לבטל לתפלה דכתיב ולעבדו בכל לבבכם ואין עבודה אלא תפלה הרי דמבטלינן לתפלה, ואע״ג דמתחסד ועושה תורתו אומנותו, בכ״ז אינו יכול לבטל ממנו תפלה. והא דאמר סוף רה״ש ברב יהודה דלא הוה מצולי רק מל׳ יום לל׳ יום אפשר שפירושו שהיה מתפלל תפלה קצרה ודו״ק.
וזה דאמר אף כו׳ באספכם את תבואת הארץ, שתהיו אתם האוספים ותנהגו במנהג הטבעי ג״כ תדעו כי אתם מושגחים בפרטיות מהשי״ת ולקחתם כו׳ לפני ה׳ אלהיכם (בחלום).
והיה אם שמע – אמר ר׳ יהושע בן קרחה, למה קדמה פרשת והיה אם שמע לפרשת ויאמר, מפני שפרשת ויאמר אינו נוהג אלא ביום ופרשת והיה אם שמע נוהג ביום ובלילה.⁠1 (ברכות י״ג.)
אם שמע תשמעו – מה ת״ל אם שמע תשמעו, ללמד שאם שמע אדם מצוה אחת משמיעין אותו מצות הרבה2 (מכילתא פ׳ בשלח ט״ו כ״ו).
ולעבדו בכל לבבכם – איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה, וכתיב בתריה ונתתי מטר ארצכם, מכאן אמרו מזכירין גבורות גשמים בתפלה.⁠3 (תענית ב׳.)
1. כונת השאלה למה קדמה למה הקדימו אנשי כנה״ג בסדר קריאת הפרשיות, וביותר קשה אחרי שפרשת ויאמר מוקדמת בתורה (פ׳ שלח) לפרשת והיה אם שמוע תשמעו, ומשני מפני שפרשת ויאמר אינה נוהגת אלא ביום, דבה הוי ענין ציצית, ולילה לאו זמן ציצית הוא, משא״כ ענין פרשת והיה אם שמע קאי על כלל מצות התורה שנוהגות תדיר, והוא ע״ד ע״ש תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם.
2. מדייק כפל הלשון שמע תשמעו, ודריש אם שמע – אם כבר שמעת תשמע עוד, והוא ע״ד המאמר יהיב חוכמתא לחכימין, ומכוונת דרשה זו כלפי הדרשה בפ׳ זו לעיל (ח׳ י״ט) והיה אם שכח תשכח, אם שכח אדם מצוה אחת משכחין אותו מצות הרבה, וכאן אמר ההיפך בשמיעה, ועיין מש״כ לעיל בפ׳ הנזכר.
3. ר״ל לומר משיב הרוח בברכת אתה גבור, ונקרא גבורות מפני שהגשם הוא אחת מגבורותיו של הקב״ה כמש״כ (איוב ה׳) עושה גדולות ואין חקר וגו׳ הנותן מטר וכו׳. ובענין הדרשה איזו היא עבודה שבלב זו תפלה ע״ל ס״פ משפטים בפ׳ ועבדתם את ה׳ אלהיכם דדרשינן שם זו תפלה, יעו״ש.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144