יורה ומלקוש – יורה במרחשון ומלקוש בניסן, או אינו אלא יורה בכסליו, ת״ל בעתו יורה ומלקוש, מה מלקוש בעתו אף יורה בעתו.1 (שם ו׳.)
יורה ומלקוש – ת״ר, יורה שמורה את הבריות להטיח גגותיהם ולהכניס את פירותיהם ולעשות כל צרכיהם,
2 דבר אחר יורה – שמרוה את הארץ ומשקה עד התהום ויורד בנחת ולא בזעף.
3 (תענית י׳.)
יורה ומלקוש – ת״ר, יכול שמשיר את הפירות ומשטף את הזרעים ואת האילנות,4 ת״ל מלקוש, מה מלקוש לברכה אף יורה לברכה.5 (שם שם)
יורה ומלקוש – ת״ר, יכול מלקוש שמפיל את הבתים ומשבר את האילנות ומעלה את הסקאין
6 ת״ל יורה, מה יורה לברכה אף מלקוש לברכה, ויורה גופה מנלן, דכתיב
(יואל ב׳) ובני ציון גילו ושמחו בה׳ כי נתן לכם את המורה לצדקה ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון
7. (שם שם)
ומלקוש – מאי מלקוש, אמר שמואל, דבר שמל קשיותיהן של ישראל,
8 דבי ר׳ ישמעאל תנא, דבר שממלא תבואה בקשיה, במתניתא תני, דבר שיורד על המלילות ועל הקשין.
9 (שם שם)
ואספת דגנך – ולהלן הוא אומר
(הושע ב׳) ולקחתי דגני בעתו,
10 לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.
11 (ברכות ל״ה:)
ואספת דגנך – תניא, רבי ישמעאל אומר, ואספת דגנך מה ת״ל,
12 לפי שנאמר
(יהושע א׳) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן, ת״ל ואספת דגנך, הנהג בהם מנהג דרך ארץ
13 (שם שם)
ואספת דגנך – תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י אחרים שנאמר
(ישעיהו ס״א) ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י עצמן שנאמר ואספת דגנך
14 (שם שם)
ואספת דגנך – תניא, מפני מה קורין שלש פרשיות אלו בכל יום, א״ר לוי, מפני שעשרת הדברות כלולות בהן, לא תגנוב – ואספת דגנך – ולא דגנו של חבירך.
15 (ירושלמי ברכות פ״א ה״ה)
ואספת דגנך – תניא, א״ר יונה, התמידין הן קרבנותיהם של כל ישראל, ואם יהיו כל ישראל יושבין ובטלין, והא כתיב ואספת דגנך, ומי אוסף להם את הדגן, לפיכך התקינו נביאים הראשונים מעמדות16 [ירושלמי תענית פ״ד ה״ב]
1. מלקוש בהכרח הוא בעתו בניסן, דמלקוש הוי ענינו שיורד על הקשין ועל המלילות כלומר על הקנים וראש השיבולת שאדם מולל בידיו, וזהו ניסן שיש בו קשין ומלילות, כך יורה בעתו במרחשון שאז תכונת הארץ דורשת למטר. וזו דעת ר׳ מאיר, ור׳ יוסי ס״ל דיורה בכסליו וקיי״ל כר׳ מאיר, עיין באו״ח סי׳ תקע״ה ס״א. ונ״מ בזה שאם לא ירדו גשמים עד י״ז בחשון מתחילין ת״ח יחידים להתענות, וכשהגיע כסליו ולא ירדו גוזרין ת״צ.
2. פירש״י שאר דברים הצריכים לימות הגשמים, עכ״ל. ולפי׳ זה קשה למה פרט טיח הגגות וכינוס הפירות והלא גם זה כלול בכל הצרכים, ולו״ד היה אפשר לפרש ע״פ מ״ש בברכות ס׳ ב׳ בסדר ברכות השחר, כי סיים מסאניה [כשלובש מנעליו] אומר ברוך שעשה לי כל צרכי, הרי דמנעלים קרויים לאדם כל צרכיו, וי״ל הטעם משום דבריאת כל הגוף תלוי בשמירת הרגלים מצינון כנודע, ויותר בימי הגשמים, ולכן כאן אמר שהיורה במרתשון מורה את הבריות להכין להם מנעלים.
3. וכמש״כ תהלים ס״ה תלמיה רוה נחת גדודיה ברביבים תמוגגנה צמחה תברך, דהפי׳ הוא כשאתה מרוה תלמי חרישה של א״י נחת הוא לגדודי בני האדם, וגם מורה שיורד בנחת.
4. ר״ל יכול יורה לשון קללה, מלשון ירה יירה ששובר הכל כחץ היורה, ויהיה לפי״ז שיעור הכתובים והיה אם שמע תשמעו וגו׳ ונתתי מטר ארצכם בעתו אותו יורה ומלקוש אשר שלא בעתו הוא לקללה אני מביא אותו בעתו לברכה, ומיהו שלא בעתו נקרא יורה ומלקוש [מחא״ג].
5. ומלקוש בודאי א״א לדרשו לשבר גרנות ולהשיר פירות שאינם מצוים באותו הפרק, ואי אתה יכול לדרשו אלא לטובה, שיורד על המלילות ועל הקשין וממלא את התבואה בקשיה וכבדרשה הסמוכה.
6. ר״ל יכול מלקש קללא הוא והכי משמע שמל וקשה, כלומר מל את הבתים והאילנות שמפילן ומשברן וקשה לתבואה ומעלה סקאין [מין ארבה], ושיעור הכתוב לפי״ז יהיה כמש״כ לעיל אות ט״ו יעו״ש.
7. כל מעיין יראה כמה קשה הדרשה בכלל, דבדרשה הקודמת יליף יורה ממלקוש לברכה משמע דמלקוש פשיטא ליה שהוא לברכה ואח״כ יליף בהיפך מלקוש מיורה, וכאן יליף ביורה גופה, וגם ממקום שהביא ראיה שיורה לברכה מפסוק דיואל שם כתיב גם מלקוש. וראיתי בהגהות הגאון הר״ב הכהן שהגיה במקום המלות ת״ל יורה – ת״ל מורה ומלקוש מה מורה לברכה וכו׳, ואח״ז צ״ל ומורה גופה מנלן דלברכה ת״ל המורה לצדקה, ומ״ש ת״ל מורה ומלקוש הוא ג״כ מקרא דיואל הנזכר, ולפי״ז אתי שפיר, דיורה לא ידע שהוא לברכה רק מהקישא דמלקוש ומלקוש לא ידעינן שהוא לברכה רק מהקישא דמורה דכתיב ביה המורה לצדקה, וכמש״כ, ודו״ק.
ואם נאבה לקיים הגירסא שלפנינו צ״ל באור דרשה זו והקודמת כי מתחלה מדמה יורה למלקוש, ואח״כ יאמר אולי גם מלקוש הוא לקללה, וחזר מדבריו הראשונים ואמר שבאמת מקשינין מלקוש ליורה, ויורה גופא מנלן – המורה לצדקה.
8. דכשאינו יורד חוזרין ישראל בתשובה ומתענין ועושין צדקה.
9. מלילות הם ראשי שיבולת שאדם מולל בידיו כדכתיב (פ׳ תצא) וקטפת מלילות בידך, וקשין הם קנים, ובעיקר הכרת כל דרשות אלו במלת מלקוש נראה ע״פ מש״כ כ״פ בחבורנו, משום דע״פ רוב כל שם מלה״ק, שהוא יותר מג׳ אותיות דרשו חז״ל, וכה דרשו למשל המלה תלפיות – תל שפונים אליו
(ברכות ל״א.), וכן תלתלים – תלי תלים
(עירובין כ״א.), חשמל – חיות אש ממללות
(חגיגה י״ב.), ממזר – מום זר
(יבמות ע״ז:), שעטנז – שוע טוי ונוז
(נדה ס״א:), וכהנה הרבה, ואף הכא מכיון שהמלה מלקוש הוא שם בן ד׳ אותיות [במקום לקש] דרשוהו חז״ל.
10. ר״ל שם מיחס תבואת הארץ לקנין הקב״ה וכאן מיחסן לקנין האדם.
11. מורה להם הקב״ה שהכל שלו.
12. הא פשיטא היא שאחר הזריעה והקצירה אוספין התבואה.
13. א״כ בהכרח צריך להאציל זמן לעניני חול, ולכן מה דכתיב לא ימוש לאו דוקא הוא אלא שם מושאל הוא לשקידה בעת הפנאי.
14. עיין במהרש״א ובכמה ספרי דרוש ואגדה כולם הקשו איך יתכן דהפסוק שלפנינו איירי באין עושין רצונו של מקום הא הוא מוסב על תחלת הפרשה והיה אם שמע תשמעו וכו׳, אבל באמת י״ל דרשב״י בעל המאמר הזה לפי שיטתיה דריש כן דס״ל דהפסוק דיהושע א׳ לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה הוא דברים ככתבן, [ולא כמו ר׳ ישמעאל בדרשה הקודמת] כמבואר בסוגיא כאן ובמנחות צ״ט ב׳, וא״כ לדידיה כל זמן שאין ישראל אוחזין במדה זו נקראים אין עושים רצונו של מקום אע״פ שבכלל שומעים הם למצות התורה, ודו״ק.
וגם י״ל בבאור הענין, כי רשב״י פליג על ר׳ ישמעאל דפירש ואספת ממש, לנהוג בהם מנהג דרך ארץ, דדבר זה אי אפשר דתורה מה תהא עליה, אך הכונה ואספת ע״י שליח ע״י אחרים [ובמובן זה יש כמה מקומות בכה״ק שהכונה לא דוקא הוא בעצמו כידוע, וכמו אותו הרגת בחרב בני עמון
(קדושין מ״ב.) והבית אשר בנה שלמה, והרבה לאין מספר] אם עושין רצונו של מקום, וכמ״ש ועמדו זרים ורעו וגו׳, אך להפך אם אינם עושים רצונו של מקום בשארי מצות (ולא בע״ז מיירי) אז ואספת ממש.
15. עיין מש״כ בדרשה כיוצא בזו בפ׳ ואתחנן בפסוק שמע ישראל וצרף לכאן.
16. ר״ל כי דין המקריב קרבן שאסור לו אותו היום במלאכה משום דנחשב לו כיו״ט [עיין תוס׳ פסחים נ׳ א׳] והתמידין נקרבין בכל יום והם קרבנות של כל ישראל ולכן התקינו מעמדות שהם כ״ד משמרות שיהיו כבאי כח מכל ישראל, ועוד מבואר מענין תיקון מעמדות לפנינו בפ׳ פינחס ר״פ תמידין.