×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(כו) {פרשת ראה} רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה׃
Behold, I set before you this day a blessing and a curse,
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[פרשת ראה]
[פיסקא נג]
ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה – למה נאמר לפי שנאמר (דברים ל׳:י״ט) החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, שמא יאמרו ישראל הואיל ונתן המקום לפנינו שני דרכים דרך חיים ודרך מות נלך באיזו מהם שנרצה תלמוד לומר (שם) ובחרת בחיים משל לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים והיו לפניו שני שבילים אחד שתחילתו מישור וסופו קוצים ואחד שתחילתו קוצים וסופו מישור והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם אתם רואים את שביל זה שתחילתו מישור כשתים ושלש פסיעות אתם מהלכים במישור וסופו לצאת לקוצים ואתם רואים את שביל זה שתחילתו קוצים כשתים ושלש פסיעות אתם מהלכים בקוצים וסופו לצאת למישור כך אמר להם משה לישראל אתם רואים את הרשעים שמצליחים בעולם הזה כשנים ושלשה ימים הם מצליחים וסופם לתהות באחרונה שנאמר (משלי כ״ד:כ׳) כי לא תהיה אחרית לרע וגו׳ ואומר (קהלת ד׳:א׳) והנה דמעת העשוקים וגו׳ ואומר (שם ד׳:ה׳) הכסיל חובק את ידיו וגו׳ ואומר (משלי ד׳:י״ט) דרך רשעים כאפילה אתם רואים צדיקים שמצטערים בעולם הזה כשנים ושלשה ימים הם מצטערים וסופם לשמח באחרונה וכן הוא אומר (דברים ח׳:ט״ז) להטיבך באחריתך ואומר (קהלת ז׳:ח׳) טוב אחרית דבר מראשיתו ואומר (ירמיהו כ״ט:י״א) כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב ואומר (משלי ד׳:י״ח) ואורח צדיקים כאור נוגה.
רבי יהושע בן קרחה אומר משל למלך שעשה סעודה והזמין את האורחים והיה אוהבו מיסב ביניהם והיה רומזו ליטול מנה יפה ולא היה בו דעה וכן הוא אומר (תהלים ל״ב:ח׳) אשכילך ואורך בדרך זו תלך איעצה עליך עיני כיון שראה שלא היה בו דעה אחז את ידו והניחה על מנה יפה וכן הוא אומר (שם ט״ז:ה׳) ה׳ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי יש לך אדם שניתן לו חלקו ואינו שמח בחלקו אבל ישראל מודים מפויסים שאין חלק יפה כחלקם ולא נחלה כנחלתם ולא גורל כגורלם והם מודים ומשבחים על כך וכן הוא אומר (שם ט״ז:ו׳-ז׳) חבלים נפלו לי בנעימים וגו׳ אברך את ה׳ אשר יעצני.
סליק פיסקא
[פיסקא נד]
ברכה וקללה – הברכה אם תשמעו והקללה אם לא תשמעו. כיוצא בו אתה אומר (בראשית ד׳:ז׳) הלא אם תיטיב שאת אם תיטיב שאת ברכה ואם לא תיטיב שאת קללה, רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר מי לחשך אמרה תורה הברכה והקללה הברכה אם תשמעו והקללה אם לא תשמעו, כיוצא בו אתה אומר (משלי י״ח:כ״א) מות וחיים ביד לשון ואהביה יאכל פריה האוהב את הטובה אוכל פירותיה והאוהב את הרעה אוכל פירותיה רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר מי לחשך אמרה תורה (תהלים ל״ד:י״ד) נצור לשונך מרע. כיוצא בו אתה אומר (משלי י״א:ל״א) הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר מי לחשך אמרה תורה (שם ט״ז:ד׳) כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה.
[Parashat Reeh]
[Piska 53]
"Behold, I set before you this day blessing and curse": Because it is written (Ibid. 30:19) "The life and the death have I set before you, the blessing and the curse,⁠" lest Israel say: Since the Holy One Blessed be He has set before us two ways, the way of life and the way of death, we can choose whichever we wish; it is, therefore, written (Ibid.) "and you shall choose the life, you and your seed.⁠" An analogy: A man is sitting at the crossroads, with two paths stretching before him, one, whose beginning is level and whose end is thorns, and one whose beginning is thorns and whose end is level. He apprises the passersby: This path whose beginning you see to be level — for two or three steps you will walk on level ground, and, in the end, on thorns. And this path whose beginning you see to be thorny — for two or three steps you will walk in thorns, and in the end you will walk on level ground. Thus did Moses speak to Israel: You see the wicked prospering — For two or three days they will prosper in this world, and in the end, they will be cast away, as it is written (Proverbs 24:20) "For there is no (good) end for the wicked one,⁠" and (Koheleth 4:1) "Behold, the tears of the oppressed (in Gehinnom).⁠" And (Ibid. 5) "The fool folds his hands together (in contentment), and, (in the end) he eats his own flesh.⁠" And it is written (Proverbs 4:19) "The way of the wicked is pitch darkness.⁠" They see the righteous suffering in this world. Their end is to rejoice, viz. (Devarim 8:16) "to benefit you in your latter end.⁠" And it is written (Koheleth 7:8) "Better the end of a thing than its beginning.⁠" And (Jeremiah 29:11) "For I (the Lord) know the thoughts that I think concerning you … to give to you a (goodly) end and a hope.⁠" And it is written (Psalms 97:11) "Light is sown for the righteous one,⁠" and (Proverbs 4:18) "The path of the righteous is like shining light.⁠"
R. Yehoshua b. Karcha says: An analogy: A king gives a feast and invites guests. His loved one is sitting among them and he tells him to take a choice portion; but he (the guest) lacks the power to discriminate. Seeing that this is so, the king takes his hand and places it on the choice portion. This is the intent of (Psalms 11:5-6) "The Lord is my portion and my cup. You hold my lot. The choicest lot has fallen to me. My inheritance, too, is beauteous to me.⁠" Some are given their portion but are not happy with it. But Israel rejoice and glory (in their portion). For there is no portion as choice as theirs and no heritage like theirs and no lot like theirs. And they acknowledge this and praise (the Lord) for it, viz. "The choicest lot has fallen to me. I shall bless the Lord who has counseled me.⁠"
[End of Piska]
[Piska 54]
"blessing and curse": "blessing" — that you hearken; "curse" — that you do not hearken.⁠" Similarly (Bereshit 4:7) "If you (Cain) do right, you will bear (a blessing),⁠" and if you do not do right, you will bear (a curse).⁠" R. Eliezer the son of R. Yossi Haglili says: Who "whispers" to you that in "blessing and curse" the Torah meant that the blessing is your hearkening, and the curse, your not hearkening? Compare (Proverbs 18:29) "Death and life are in the power of the tongue; and those who love it will eat its fruit" — The lover of good will eat its fruit and the lover of evil will eat its fruit! R. Eliezer, the son of R. Yossi Haglili says: Who "whispered" it to you? Scripture states (Psalms 24:13-14) "Who is the man who wants life, who loves days to see good? Guard your tongue from evil and your lips from speaking deceit.⁠" Similarly, (Proverbs 11:31) "If there is retribution for the righteous one in the land, how much more so for the evildoer and the sinner!⁠" R. Eliezer, the son of R. Yossi Haglili says: Who "whispered" it to you? Scripture states (Ibid. 16:4) "The Lord created all for His own sake — even the evildoer for the day of retribution.⁠"
ראה אנכי נתן לפנ׳ הי׳ בר׳ וק׳ למה נאמר לפי שנ׳ (דברים ל׳:י״ט) החיים והמות נת׳ לפ׳ הברכה והק׳ שמא יאמ׳ ישראל הואיל ונתן לפנינו המקום שני דרכים דרך חיים ודרך מות נלך באיזו שנרצה ת״ל (שם) ובחרת בחיים למ׳ תח׳ אתה וזרע׳ מושלו משל לה״ד לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים והיו לפניו שני דרכים אחד שתחילתו מישור וסופו קוצים ואחד שתחילתו קוצים וסופו מישור והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומ׳ להן אתם רואין את שביל זה שתחילתו מישור בשתים ושלש פסיעות אתם מהלכין במישור וסופו לצאת לקוצים ואתם רואין את שביל זה שתחילתו קוצים וסופו לצאת למישור בשתים ושלש פסיעות אתם מהלכין בקוצים וסופו לצאת למישור כך אמר להן משה לישראל אתם רואין את הרשעים שמצליחין בעו׳ הזה כשנים ושלשה ימים הן מצליחין וסופן לידחות באחרונה שנ׳ (מש׳ כ״ד:כ׳) כי לא תהיה אחרית לרע ואומ׳ (קה׳ ד׳:א׳) הנה דמעת העשוקים אין להם מנחם ואומ׳ (מש׳ ד׳:י״ט) דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו:
ואתם רואין צדיקים שמצטערין בעולם הזה כשנים ושלשה ימים הן מצטערין וסופן לשמוח באחרונה וה״א (דברים ח׳:ט״ז) להיטיבך באחריתך ואומ׳ (ירמיהו כ״ט:י״א) כי אנכי ידעתי את המחשבות [וגו׳] ואומ׳ (מש׳ ד׳:י״ח) ואור׳ צדיקים כאור נוגה:
[השמטה: היום ר׳ אליעזר אומר מפני מה היום כפול כאן שלשה פעמים ראה אנכי נותן לפניכם היום את הברכה אשר תשמעו היום והקללה אם לא תשמעו וגו׳ והלא מתחלה כבר רמזן משה בפסוק אחד (שמות ט״ז:כ״ה) אכלוהו היום כי שבת היום לה׳ היום לא תמצאו בשדה. אמר להן כדי שתנצלו מיום שכת׳ בו (מלא׳ ג׳:י״ט) כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עשה רשעה קש ולהט אותם היום הבא ואו׳ לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא].
חֲזוֹ דַּאֲנָא יָהֵיב קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין בִּרְכָן וּלְוָטִין.
Behold, I set before you this day blessings and curses:
חמון דהא אנה כען סדרא קדמיכון יומא הדיןב סדר ברכתה ולווטייהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כען סדר״) גם נוסח חילופי: ״יהב״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הדין״) גם נוסח חילופי: ״דין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סדר ברכתה ולווטייה״) גם נוסח חילופי: ״ברכתה וחילופיהון״.
אמר משה נביא חמון דאנא סדר קדמיכון יומא דין בירכתא וחילופה.
Mosheh the prophet said: Behold, I have this day set in order before you a Blessing and its contrary:⁠a
a. Chiluphah, "its alternative": root, chalaph, "to change.⁠"

פרשה ד

סדר ראה

[א] הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל מַהוּ שֶׁיְהֵא מֻתָּר לוֹ לִקְרוֹת הַתּוֹכָחוֹת בִּקְרִיּוֹת הַרְבֵּה, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים אֵין מַפְסִיקִין בַּקְּלָלוֹת אֶלָּא אֶחָד קוֹרֵא אֶת כֻּלָּם. לִמְדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ לָמָּה אֵין מַפְסִיקִין בַּקְּלָלוֹת, אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר גַּמְדָא לְפִי שֶׁכָּתוּב: מוּסַר ה׳ בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ (משלי ג׳:י״א). אַל תַּעַשׂ אֶת הַתּוֹכָחוֹת קוֹצִין קוֹצִין, אֶלָּא אֶחָד קוֹרֵא אֶת כֻּלָּן.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה אֵין מַפְסִיקִין בַּקְּלָלוֹת אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי כָּתַבְתִּי עַל כְּבוֹדִי: עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה (תהלים צ״א:ט״ו), אֵין שׁוּרַת הַדִּין שֶׁיִּהְיוּ בָּנַי מִתְקַלְּלִין וַאֲנִי מִתְבָּרֵךְ, כֵּיצַד, אִם יִקְרְאוּ אֶת הַתּוֹכָחוֹת קְרִיּוֹת הַרְבֵּה, אֵין קָרוּי וְקָרוּי שֶׁאֵין מְבָרֵךְ ב׳ פְּעָמִים לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, אֶלָּא אֶחָד קוֹרֵא אֶת כֻּלָּן. רַבָּנָן אָמְרֵי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא לְרָעָתָם נָתַתִּי לָהֶם בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת, אֶלָּא לְהוֹדִיעָן אֵיזוֹ דֶּרֶךְ טוֹבָה שֶׁיִּבְחֲרוּ אוֹתָהּ, כְּדֵי שֶׁיִּטְלוּ שָׂכָר, מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן: רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם וגו׳.
[ב] זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ וגו׳ (ירמיהו י״ג:ט״ו) – מַהוּ שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ וגו׳, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁמְעוּ לְדִבְרֵי תוֹרָה וְאַל תְּדַבְּרוּ גְבוֹהוֹת, כִּי ה׳ דִּבֵּר (ירמיהו י״ג:ט״ו), וְהֵיכָן דִּבֵּר: תּוֹעֲבַת ה׳ כָּל גְּבַהּ לֵב (משלי ט״ז:ה׳).
דָּבָר אַחֵר: שִׁמְעוּ לְדִבְרֵי תוֹרָה וְאַל תַּגְבִּיהַּ אֶת אָזְנֶיךָ מִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי תוֹרָה, כִּי ה׳ דִּבֵּר, וְהֵיכָן דִּבֵּר: מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה (משלי כ״ח:ט׳).
דָּבָר אַחֵר: שִׁמְעוּ לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהַאֲזִינוּ לְדִבְרֵי תוֹרָה. מַהוּ וְאַל תִּגְבָּהוּ, אַל תִּגְבְּהוּ אֶת הַטּוֹבָה מִלָּבוֹא בָּעוֹלָם, כִּי ה׳ דִּבֵּר, וְהֵיכָן דִּבֵּר: אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ, וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי ה׳ דִּבֵּר (ישעיהו א׳:י״ט-כ׳). מַהוּ אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם וגו׳, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הַסַּיִּף וְהַסֵּפֶר, יָרְדוּ כְּרוּכִים מִן הַשָּׁמַיִם, אָמַר לָהֶן אִם תַּעֲשׂוּ מַה שֶּׁכָּתוּב בַּסֵּפֶר הַזֶּה אַתֶּם נִצּוֹלִים מִן הַסַּיִּף הַזֶּה, וְאִם לֹא תַעֲשׂוּ, אַתֶּם נֶהֱרָגִים בַּסַּיִּף הַזֶּה.
דָּבָר אַחֵר: אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם וגו׳, אָמַר רַבִּי לֵוִי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְעֶבֶד שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ הֲרֵי מוֹנַיִיק שֶׁל זָהָב, וְאִם לָאו הֲרֵי כְּבָלִים שֶׁל בַּרְזֶל. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אִם עֲשִׂיתֶם אֶת רְצוֹנִי הֲרֵי הַטּוֹב וְהַבְּרָכָה, וְאִם לָאו, הֲרֵי הַקְּלָלָה, הֲרֵי שְׁתֵּי דְרָכִים לִפְנֵיכֶם, רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה.
[ג] דָּבָר אַחֵר: רְאֵה אָנֹכִי – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִשֶּׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַדָּבָר הַזֶּה בְּסִינַי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב (איכה ג׳:ל״ח), אֶלָּא מֵאֵלֶיהָ הָרָעָה בָּאָה עַל עוֹשֵׂי הָרָעָה, וְהַטּוֹבָה בָּאָה עַל עוֹשֵׂי הַטּוֹבָה.
דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי חַגַּי וְלֹא עוֹד שֶׁנָּתַתִּי לָכֶם שְׁתֵּי דְרָכִים, אֶלָּא שֶׁנִּכְנַסְתִּי לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין וְאָמַרְתִּי לָכֶם: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים ל׳:י״ט).
[ד] דָּבָר אַחֵר: מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן: כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן וגו׳ (דברים י״א:כ״ב), מַהוּ אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אָמַר רַבִּי לֵוִי זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע, רַבָּנָן אָמְרֵי זוֹ הַשַּׁבָּת שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.
דָּבָר אַחֵר: כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן – אָמַר בַּר קַפָּרָא, הַנֶּפֶשׁ וְהַתּוֹרָה נִמְשְׁלוּ בְּנֵר, הַנֶּפֶשׁ, דִּכְתִיב: נֵר ה׳ נִשְׁמַת אָדָם (משלי כ׳:כ״ז), וְהַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר (משלי ו׳:כ״ג), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָדָם הַזֶּה, נֵרִי בְיָדְךָ וְנֵרְךָ בְיָדִי, נֵרִי בְיָדְךָ זוֹ הַתּוֹרָה, וְנֵרְךָ בְיָדִי זוֹ הַנֶּפֶשׁ, אִם שָׁמַרְתָּ אֶת נֵרִי אֲנִי מְשַׁמֵּר אֶת נֵרְךָ, וְאִם כִּבִּיתָ אֶת נֵרִי, אֲנִי מְכַבֶּה אֶת נֵרְךָ, מִנַּיִן, דִּכְתִיב: רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד (דברים ד׳:ט׳), הֱוֵי כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן.
דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם אֶחָד הָיָה לוֹ כֶּרֶם בַּגָּלִיל וְאֶחָד וכו׳, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם תּוֹרָתִי בְּיָדְךָ וְנַפְשְׁךָ בְּיָדִי, אִם שָׁמַרְתָּ אֶת שֶׁלִּי אֲנִי מְשַׁמֵּר אֶת שֶׁלְּךָ, אִם אִבַּדְתָּ אֶת שֶׁלִּי, אֲנִי מְאַבֵּד אֶת שֶׁלְּךָ, הֱוֵי כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן.
דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימָא, אִם שָׁמַרְתָּ מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה וכו׳ עַד נִשְׁבָּרָה.
דָּבָר אַחֵר: מַהוּ כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם שְׁמַרְתֶּם דִּבְרֵי תוֹרָה, אֲנִי מְשַׁמֵּר אֶתְכֶם מִן הַמַּזִּיקִין.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זְעִירָא, אֵין בֵּית רֹבַע בַּחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁאֵין בּוֹ כַּמָּה אֲלָפִים מַזִּיקִין, וְכָל אֶחָד פּוֹרְמָא נְתוּנָה בְּפָנָיו שֶׁלֹא יַבִּיט בְּאָדָם וְיַזִּיק, וּבְשָׁעָה שֶׁעֲווֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם גּוֹרְמִין, מַעֲבִיר פּוֹרְמָא מִפָּנָיו וְהוּא מִסְתַּכֵּל בּוֹ וּמַזִּיקוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי וגו׳ (תהלים נ״ה:י״ט), אֵימָתַי, כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי, וּמִי הֵם, אֵלּוּ הַמַּלְאָכִים שֶׁהֵם מְשַׁמְּרִין אֶת הָאָדָם.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אִיקוֹנְיָא מְהַלֶּכֶת לִפְנֵי הָאָדָם וְהַכָּרוֹזוֹת כּוֹרְזִין לְפָנָיו, וּמָה הֵן אוֹמְרִים, תְּנוּ מָקוֹם לָאִיקוּנִין שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רְאֵה כַּמָּה שׁוֹמְרִין מְשַׁמְּרִין אוֹתְךָ, אֵימָתַי בְּשָׁעָה שֶׁאַתְּ מְשַׁמֵּר דִּבְרֵי תוֹרָה. הֲרֵי נָתַתִּי לְפָנֶיךָ שְׁתֵּי דְרָכִים, בְּרָכָה וּקְלָלָה, בְּרָכָה אִם תִּשְׁמְעוּ לִדְבָרַי, קְלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִדְבָרַי.
[ה] אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁמְעוּ לִי, שֶׁאֵין אָדָם שׁוֹמֵעַ לִי וּמַפְסִיד. רַבָּנִין אָמְרִין אַתְּ מוֹצֵא יֵשׁ שׁוֹמֵעַ [לאשתו ומפסיד, ויש שומע] לְאִשְׁתּוֹ וּמִשְׂתַּכֵּר, כֵּיצַד אָדָם הָרִאשׁוֹן שָׁמַע לְאִשְׁתּוֹ וְהִפְסִיד, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ (בראשית ג׳:י״ז), אָמַר רַבִּי יִצְחָק לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לְעַבְדּוֹ אַל תִּטְעַם דָּבָר עַד שֶׁאָבוֹא מִן הַמֶּרְחָץ, אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ טְעַם אֶת הַתַּבְשִׁיל הַזֶּה שֶׁלֹא יְהֵא מְבַקֵּשׁ לִתֵּן לְתוֹכוֹ אוֹ מֶלַח אוֹ מוּרְיָס, בָּא הַמֶּלֶךְ וּמְצָאוֹ מְטַעֵם בְּשִׂפְתוֹתָיו, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ לֹא אָמַרְתִּי לְךָ אַל תֹּאכַל וְאָכָלְתָּ. אָמַר לוֹ, מָרִי, שִׁפְחָתְךָ נָתְנָה לִי. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ וּלְשִׁפְחָתִי שָׁמַעְתָּ יוֹתֵר מִמֶּנִּי. כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ (בראשית ב׳:י״ז), מֶה עָשְׂתָה חַוָּה, הֶאֱכִילָה אוֹתוֹ.
אָמַר רַבִּי אָבִין לֹא בִקְשָׁה אֶלָּא לִבְכּוֹת וּלְיַלֵּל עָלָיו בְּקוֹלָהּ, וְאָכַל מִמֶּנּוּ, שֶׁכָּךְ כְּתִיב לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, לְדִבְרֵי אִשְׁתְּךָ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ (בראשית ג׳:י״א). אָמַר לוֹ מָרִי, הֲרֵי שִׁפְחָתְךָ נָתְנָה לִי, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (בראשית ג׳:י״ב). אָמַר לוֹ וּלְחַוָּה שָׁמַעְתָּ יוֹתֵר מִמֶּנִּי, מִיָּד נִטְרַד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים (בראשית ג׳:כ״ד), הֲרֵי שֶׁשָּׁמַע לְאִשְׁתּוֹ וְהִפְסִיד. וְיֵשׁ שֶׁשָּׁמַע לְאִשְׁתּוֹ וְנִשְׂתַּכֵּר, זֶה אַבְרָהָם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה׳ מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּהּ וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי (בראשית ט״ז:ב׳).
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמִי שֶׁנּוֹלַד לוֹ בֵּן, רָאָה אוֹתוֹ אַסְטְרוֹלוֹגוֹס אֶחָד, אָמַר, זֶה הַנַּעַר עָתִיד לִהְיוֹת אַרְכִי לִסְטִים, צָרִיךְ הוּא לְאָבִיו לְהַשְּׁלִיכוֹ, שָׁמַע אָבִיו אָמַר לִבְנִי אֲנִי מַשְּׁלִיךְ, שָׁמַע אָבִיו שֶׁל אוֹתוֹ אַסְטְרוֹלוֹגוֹס אָמַר כָּל מַה שֶּׁאָמַר לָכֶם בְּנִי שִׁמְעוּ לוֹ. כָּךְ רָאֲתָה שָׂרָה לְיִשְׁמָעֵאל יוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה וְהָיְתָה אוֹמֶרֶת לוֹ לְאַבְרָהָם: גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ (בראשית כ״א:י׳), וְהֵרַע לוֹ, נִגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ: אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ וגו׳ (בראשית כ״א:י״ב), שָׁמַע בְּקוֹלָהּ וְנִשְׂתַּכֵּר, שֶׁנִּקְרָא זַרְעוֹ לִשְׁמוֹ שֶׁל יִצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע (בראשית כ״א:י״ב). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמַה אִם מִי שֶׁשָּׁמַע לְאִשְׁתּוֹ כָּךְ עָשָׂה שָׂכָר, מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ לִי עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ בָּא וּמְפָרֵשׁ: וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה (משלי א׳:ל״ג).
[פרשת ראה]
[א] רְאֵה אָנֹכִי – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְלָעָם הַזֶּה תֹּאמַר כֹּה אָמַר י״י הִנְנִי נוֹתֵן לִפְנֵיכֶם אֶת דֶּרֶךְ הַחַיִּים וְאֶת דֶּרֶךְ הַמָּוֶת (ירמיהו כ״א:ח׳). וּכְתִיב: מַשְׂכִּיל לְאָסָף, הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי, הַטּוּ אָזְנְכֶם לְאִמְרֵי פִי (תהלים ע״ח:א׳). וּכְתִיב: רַק הִשָּׁמֵר לְךָ וּשְׁמֹר וְגוֹ׳ (דברים ד׳:ט׳). וּכְתִיב: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ וְגוֹ׳ (שם פסוק י). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּתְבַּטֵּל מִן הַתּוֹרָה, כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שֶׁלֹּא נָתַן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּעַסְקוּ בָּהּ יוֹמָם וָלַיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְגוֹ׳ (יהושע א׳:ח׳). וּכְתִיב: כִּי אִם בְּתוֹרַת י״י חֶפְצוֹ וְגוֹ׳ (תהלים א׳:ב׳). וְכָל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּמְקַיְּמָהּ, כְּאִלּוּ קִבְּלָהּ מֵהַר סִינַי. לְפִיכָךְ כְּתִיב: וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ (דברים ד׳:ט׳). וְסָמִיךְ לֵיהּ, יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ וְגוֹ׳ (שם פסוק י). כְּשֶׁבָּא אָסָף, הִתְחִיל לוֹמַר, הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי (תהלים ע״ח:א׳). וְכֵן שְׁלֹמֹה אָמַר, כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי וְגוֹ׳ (משלי ד׳:ב׳). אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְאָסָף, וְכִי יֵשׁ תּוֹרָה אַחֶרֶת, שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי. כְּבָר קִבַּלְנוּהָ מֵהַר סִינַי. אָמַר לָהֶם: פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: שֶׁהַנְּבִיאִים וְהַכְּתוּבִים אֵינָן תּוֹרָה, וְאֵינָם מַאֲמִינִין בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל י״י אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת בְּתוֹרֹתָיו אֲשֶׁר נָתַן לְפָנֵינוּ בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים (דניאל ט׳:י׳), הֲרֵי שֶׁהַנְּבִיאִים וּכְתוּבִים, תּוֹרָה הֵם. לְכָךְ נֶאֱמַר: הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי. דָּבָר אַחֵר: הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ וְעַל שְׂפָתָיו וְגוֹ׳ (משלי ט״ז:כ״ג). כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין, נִמְנָעִין מִכָּל טוּב. וּכְשֶׁזּוֹכִין מִן טוּב, מוֹסִיפִין תּוֹרָה. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא, כְּשֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, נִמְנְעוּ מִכָּל אוֹתָהּ טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וְגוֹ׳ (שמות ל״ב:י״ט). וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ מֹשֶׁה רַחֲמִים עֲלֵיהֶם, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֹשֶׁה, לֹא בָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ וְגוֹ׳ (ישעיהו נ״א:ט״ז). וְהֵם הֵמִירוּ כְּבוֹדִי בְּתַבְנִית שׁוֹר, וְאַתָּה שִׁבַּרְתָּ אֶת הַלֻּחוֹת, וְהֵיאַךְ הָעוֹלָם עוֹמֵד בְּלֹא תּוֹרָה. אָמַר לוֹ: וּמָה אֶעֱשֶׂה. אָמַר לוֹ: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים כָּרִאשׁוֹנִים. לְכָךְ נֶאֱמַר: לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ. לְפִיכָךְ כְּשֶׁעָמַד אָסָף, הִזְכִּיר לְמַעְלָה, נָחִיתָ כָּצֹּאן עַמֶּךָ וְגוֹ׳. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו. מַשְׂכִּיל לְאָסָף, הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי.
[ב] רְאֵה אָנֹכִי וְגוֹ׳ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וַיִּגֶל אָזְנָם לַמּוּסָר וְגוֹ׳, אִם יִשְׁמְעוּ וְיַעֲבֹדוּ, יְכַלּוּ יְמֵיהֶם בַּטּוֹב וּשְׁנֵיהֶם בַּנְּעִימִים, וְאִם לֹא יִשְׁמְעוּ, בְּשֶׁלַח יַעֲבֹרוּ (איוב ל״ו:י׳-י״ב). וַיִּגֶל אָזְנָם לַמּוּסָר. אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא צָרָה לָאָדָם עַד שֶׁהוּא גּוֹלֶה לְאָזְנוֹ וּמַתְרֶה בּוֹ, כְּדֵי שֶׁיַּחְזֹר בּוֹ. אִם חָזַר בּוֹ, הֲרֵי יָפֶה. אִם לָאו, מֵבִיא עָלָיו רָעוֹת. וַיִּגֶל אָזְנָם לַמּוּסָר. מִמִּי אַתְּ לָמֵד. מִפַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, כְּשֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לְהָבִיא עָלָיו מַכָּה, הָיָה שׁוֹלֵחַ וּמַתְרֶה בּוֹ בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבוּלְךָ (שמות י׳:ד׳). וְכֵן הִנְנִי נוֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בִּצְפַרְדְּעִים (שם ז׳:כ״ז). מַתְרֶה בּוֹ לַמּוּסָר, לְמוּסָרָהּ שֶׁל תּוֹרָה. וַיֹּאמֶר כִּי יְשׁוּבוּן מֵאָוֶן (איוב ל״ו:י׳), מֵעַוֵּל בְּנֵי אָדָם וּמִלְּעַוֵּל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. יְכַלּוּ יְמֵיהֶם בַּטּוֹב, בַּטּוֹב הֵם מַשְׁלִימִין שְׁנוֹתֵיהֶם.
[ג] דָּבָר אַחֵר: רְאֵה אָנֹכִי וְגוֹ׳ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵּצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב (איכה ג׳:ל״ח). אָמַר רַבִּי אָבִין, בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַר סִינַי, נָתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כָּל מִי שֶׁחָטָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹרֵעַ מִמֶּנּוּ. לְשֶׁעָבַר כָּל מִי שֶׁחוֹטֵא, הָיָה דּוֹר מְשַׁלֵּם חֶטְאוֹ. לְדוֹר הַמַּבּוּל, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: הַרְבֵּה כְּשֵׁרִים הָיוּ בָּהֶן כְּגוֹן נֹחַ וְנִמְחוּ עִם הַדּוֹר. בְּדוֹר הַפְלָגָה הָיוּ חוֹטְאִין, אֲפִלּוּ הַתִּינוֹקוֹת מִשְׁתַּלְּמִין. כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל בְּסִינַי וְנָתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַמִּצְוֹת, אָמַר, לְשֶׁעָבַר הָיוּ הַדּוֹרוֹת לוֹקִין עַל עָוֹן שֶׁל אֶחָד מֵהֶן. מִכָּאן וָאֵילָךְ, אֵין הַדּוֹר לוֹקֶה עַל אֶחָד. הֱוֵי, מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵּצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב. וְאָמַר רַבִּי אָבִין, הַמִּקְרָא הַזֶּה מַתְמִיהַּ, מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵּצֵא, לֹא רָעוֹת לַצַּדִּיקִים, וְלֹא טוֹבוֹת לָרְשָׁעִים. אַף מֹשֶׁה סִדֵּר לִפְנֵיהֶם שְׁנֵי דְּרָכִים, הַטּוֹבָה וְהָרָעָה, דֶּרֶךְ חַיִּים וְדֶרֶךְ מָוֶת, בְּרָכָה וּקְלָלָה, שֶׁלֹּא יִהְיוּ הָרְשָׁעִים אוֹמְרִים: בָּרָא אֶת הָעוֹלָם סְתָם, וְלֹא פֵּרֵשׁ לָנוּ אֵיזֶה דֶּרֶךְ טוֹבָה, וְאֵיזוֹ דֶּרֶךְ רָעָה שֶׁנִּפְרֹשׁ מִמֶּנָּה וְנָבֹא לַטּוֹבָה. לְכָךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה, וְהַבְּרָכָה אִם תִּשְׁמְעוּ, וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִּשְׁמְעוּ (דברים י״א:כ״ח). מָשָׁל לְזָקֵן שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עַל הַדֶּרֶךְ, וְהָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי דְּרָכִים, אַחַת תְּחִלָּתָהּ קוֹצִים וְסוֹפָהּ מִישׁוֹר, וְאַחַת תְּחִלָּתָהּ מִישׁוֹר וְסוֹפָהּ קוֹצִים, וְהָיָה יוֹשֵׁב בְּרֹאשׁ שְׁתֵּיהֶן וּמַזְהִיר הָעוֹבְרִים, וְאוֹמֵר לָהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁאַתֶּם רוֹאִים תְּחִלָּתָהּ שֶׁל זוֹ קוֹצִים, לְכוּ בָּהּ, שֶׁסּוֹפָהּ מִישׁוֹר. וְכָל מִי שֶׁהָיָה חָכָם שׁוֹמֵעַ לוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ בָּהּ וּמִתְיַגֵּעַ קִמְעָא. הָלַךְ בְּשָׁלוֹם וּבָא בְּשָׁלוֹם. אֲבָל אוֹתָן שֶׁלֹּא הָיוּ שׁוֹמְעִין לוֹ, הָיוּ הוֹלְכִים וְנִכְשָׁלִין בַּסּוֹף. כָּךְ הָיָה מֹשֶׁה, פֵּרֵשׁ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לָהֶם: הֲרֵי דֶּרֶךְ הַחַיִּים וְדֶרֶךְ הַמָּוֶת, בְּרָכָה וּקְלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ (דברים ל׳:י״ט).
[ד] דָּבָר אַחֵר: רְאֵה אָנֹכִי – אָנֹכִי שֶׁבָּחַרְתִּי בַּטּוֹבָה, רְאֵה הֵיאַךְ אָנֹכִי מְשֻׁנֶּה מִכָּל הָעוֹלָם. שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת, כְּשֶׁבָּא מֹשֶׁה לְבָרְכֵנוּ, מְעַט בֵּרְכָנוּ. וּכְשֶׁבָּא לְקַלְּלֵנוּ, הַרְבֵּה קִלְּלָנוּ. כֵּיצַד, הַקְּלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, שְׁלֹשִים פְּסוּקִים חָסֵר אֶחָד, וְהַבְּרָכוֹת אַחַד עָשָׂר. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל, מִי שֶׁמַּבִּיט בָּהֶן, מוֹצֵא הַבְּרָכוֹת יְתֵרוֹת עַל הַקְּלָלוֹת. כֵּיצַד, בַּבְּרָכוֹת פָּתַח בְּאָלֶ״ף, אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, וְסִיֵּם בְּתָי״ו, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת, שֶׁהַבְּרָכוֹת בָּאוֹת עֲלֵיהֶם מֵאָלֶ״ף וְעַד תָּי״ו. וְהַקְּלָלוֹת פָּתַח בְּוָא״ו, וְאִם לֹא תִּשְׁמְעוּ, וְסִיֵּם בְּהֵ״א, בְּיַד מֹשֶׁה. בֵּין וָא״ו וְהֵ״א, אֵין כְּלוּם. אָמַר רַבִּי לֵוִי, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, הִכְנִיס אוֹתוֹ לְפַלְטְרִין שֶׁלּוֹ וְהֶרְאָה לוֹ תַּמְחוּי מָלֵא כָּל טוּב, וְהֶרְאָה לוֹ פַּלְטְרִין חֲרֵבוֹת. אָמַר הַבֵּן לְאָבִיו, הַתַּמְחוּי הַזֶּה לְמִי. אָמַר, לְאוֹתוֹ שֶׁמְּקַלְּסֵנִי. וְהַחֲרֵבוֹת לְמִי. לְאוֹתוֹ שֶׁמּוֹרֵד בִּי. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְאֶה לָהֶם בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת, וְהֵן רוֹאִין הַבְּרָכוֹת מוּעָטוֹת, וְהַקְּלָלוֹת מְרֻבּוֹת. דָּבָר אַחֵר: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם תַּעֲשׂוּ רְצוֹנִי, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַבְתִּי לָכֶם בְּרָכוֹת מוּעָטוֹת, אֲנִי מַרְבֶּה אוֹתָן לָכֶם, וְלֹא אָבִיא עֲלֵיכֶם הַקְּלָלוֹת. מָשָׁל לַמֶּלֶךְ שֶׁלָּקַח עֶבֶד בָּאֳנִי, וְכָתַב בְּתוֹךְ הָאֳנִי, אִם תִּהְיֶה עוֹשֶׂה רְצוֹנִי וּמְשָׁרֵת אוֹתִי כָּרָאוּי, אֲנִי מַאֲכִילְךָ וּמַשְׁקְךְ וּמַלְבִּישְׁךָ כִּשְׁאָר עֲבָדַי. וְאִם אֵינְךָ עוֹשֶׂה רְצוֹנִי, אֵינִי מַאֲכִילְךָ וְאֵינִי מַשְׁקְךָ, אֶלָּא אֲנִי כּוֹבֶלְךָ וְנוֹתֶנְךָ בְּבֵית הָאֲסוּרִין. נִכְנַס הָעֶבֶד וְעָשָׂה רְצוֹנוֹ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִתְנָה עִמּוֹ. מֶה עָשָׂה הָעֶבֶד, חָזַר מֵעֲשׂוֹת רְצוֹן רַבּוֹ. אָמַר לוֹ רַבּוֹ, הִתְנֵיתִי עִמְּךָ שֶׁאֲנִי כּוֹבֶלְךָ וְהוֹרֶגְךָ. חַיֶּיךָ, אֲנִי עוֹשֶׂה לְךָ פְּשָׁרָה. כָּךְ יִשְׂרָאֵל, כָּתַב לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם הַבְּרָכוֹת הַלָּלוּ. וְאִם לָאו, אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם הַקְּלָלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכָּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב (יהושע כ״א:מ״ג). וּכְשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בִּימֵי יִרְמְיָהוּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִתְנֵיתִי עִמָּהֶם לְהָבִיא עֲלֵיהֶם קְלָלוֹת. אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין בָּהֶם כֹּחַ לַעֲמֹד בָּהֶם, אֶלָּא פְּשָׁרָה אֲנִי עוֹשֶׂה עִמָּהֶם. אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, עָשָׂה י״י אֲשֶׁר זָמַם, בִּצַּע אֶמְרָתוֹ (איכה ב׳:י״ז). בִּצַּע, עָשָׂה עִמָּהֶם פְּשָׁרָה. לְכָךְ כְּתִיב: רְאֵה אָנֹכִי וְגוֹ׳. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה, סִדַּרְתִּי לִפְנֵיכֶם בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת, הַטּוֹבוֹת וְהָרָעוֹת. לָעוֹלָם הַבָּא, אֲנִי מַעֲבִיר מִכֶּם הַקְּלָלוֹת וְהָרָעוֹת וַאֲבָרֵךְ אֶתְכֶם. וְכָל מִי שֶׁרוֹאֶה אֶתְכֶם, יֹאמַר שֶׁאַתֶּם עַם בְּרוּכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם וְצֶאֶצְאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים כָּל רוֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרֵךְ י״י (ישעיהו ס״א:ט׳).
[Parashat Reeh]
[Siman 1] (Deut. 11:26:) “See, I [am setting before you today a blessing and a curse]. This text is related (to Jer. 21:8), “And (to) [unto] this people you shall say, ‘Thus says the Lord, “See, I am setting before you the road of life and the road of death.”’” It is also written (in Ps. 78:1), “A maskil of Asaph. Give ear, O my people, to my Torah […].” And it is written (in Deut. 4:9-10), “Only take heed to yourself and watch [yourself closely, lest you forget the things that your eyes have seen and lest they depart from your heart all the days of your life; make them known to your children and to your children's children]: The day that you stood [before the Lord your God at Horeb]….” [This is] to tell you that [when] anyone despises the words of Torah, it is as though he were denying the Holy One, blessed be He,, because He only bestowed Torah so that Israel would be occupied with it day and night, as stated (in Josh. 1:8), “and you shall meditate on it (i.e., on the Torah) day and night.” And it is written (in Ps. 1:2), “But their delight is in the law (Torah) of the Lord, [and on his law (Torah) they meditate day and night].” And when anyone occupies himself with the Torah and fulfills it, [it is] as though he had received it from Sinai. It is therefore written (in Deut. 4:9), “make them known to your children […],” and adjacent to it (in Deut. 4:10), “The day that you stood before the Lord your God….” When Asaph came, he began to say (in Ps. 78:1) “Give ear, O my people, to my Torah.” So also did Solomon say (in Prov. 4:2), “For I gave you good instruction; [do not abandon my Torah].” Israel said to Asaph, “Is there another Torah, such that you say (in Ps. 78:1), ‘Give ear, O my people, to my Torah?’ We have already received it from Mount Sinai.” He said to them, “The sinners of Israel say that the Prophets and the Writings are not Torah, and they do not believe in them, as stated (in Dan. 9:10), “And we have not obeyed the voice of the Lord our God by walking in His Torah, which He set before us at the hand of His servants the prophets.” Ergo, the Prophets and the Writings are Torah. As so is it stated (in Ps. 78:1), “Give ear, O my people, to my Torah (in this case to a writing of Asaph).” Another interpretation (of Ps. 78:1), “Give ear, O my people, to my Torah.” This text is related (to Prov. 16:23), “The heart of a wise person, instructs his mouth […].” When Israel sins, they are withheld from anything good; and so you find that, when they committed the act (of the golden calf), everything good was withheld from them, as stated (in Exod. 32:19), “And it came to pass that as soon as he drew near unto the camp and saw the calf [and the dancing, Moses burned with anger; so he threw down the tablets from his hands and shattered them at the foot of the mountain].” Then when Moses sought mercy for them, the Holy One, blessed be He, said to him, “Moses, I created the world only for Torah, as stated (in Is. 51:16), “Moreover, I have put My words (i.e., the Torah) in your mouth …, [so that I may plant the heavens and lay the foundations of the earth].” But they have exchanged My glory for the image of a bull,⁠1 and you have broken the tablets; so how will the world continue without Torah? He said to Him, “What shall I do?” He said to him (in Deut. 10:1), “Carve out two tablets of stone like the first ones.” It is therefore said (in Prov. 16:23), “The heart of a wise person, instructs his mouth….” For that reason, when Asaph [was alive], he mentioned above (in Ps. 77:21), “You led Your people like a flock [by the hand of Moses and Aaron].”2 Then after that it is written (in Ps. 78:1), “A maskil (a psalm of wisdom) of Asaph.”
[Siman 2] See I, etc. (Deuteronomy 11:26): This is what is stated in the verse (Job 36:10-12), "He opens their ear by discipline, etc. If they will listen and serve, they shall spend their days in goodness, their years in delight. But if they will not listen, they shall perish by the sword.⁠" "He opens their ear by discipline" - the Holy One, blessed be He, does not bring distress to a person until he opens his ear and warns him, so that he can repent. If he repents, behold, that is good. If not, He brings bad things upon him. From who do you learn [this]? From Pharaoh, king of Egypt. When [God] wanted to bring a plague upon him, he would send and warn him about it through His servant Moshe, as stated (Exodus 10:4), "Tomorrow I will bring locusts on your territory.⁠" And so [too], "I will plague your whole country with frogs" (Exodus 7:27). He warns about it "by discipline,⁠" [meaning] by the discipline of the Torah. "And he orders them back from wickedness" (Job 36:10), from the cheating people and from cheating to the Holy One, blessed be He. "They shall spend their days in goodness,⁠" (Job 36:11) [meaning,] they will complete their years in goodness.
[Siman 3] Another interpretation: "See I, etc,⁠" (Deuteronomy 11:26). This is that which the verse stated (Lamentations 3:38), "Is it not at the word of the Most High, that weal and woe befall?⁠" At the time that Israel stood in front of Mount Sinai, the Holy One, blessed be He, gave them the Torah. At that time, the Holy One, blessed be He, took remuneration from every [individual] that sinned. In the past the generation would pay for the sin of anyone who sinned. Our rabbis said about the generation of the Flood, "There were many among them that were proper as much as Noach, and they were erased with the generation.⁠" In the generation of [the Tower of Babel], when they sinned, the infants were charged. [But] from when Israel stood at Sinai and the Holy One, blessed be He gave them the commandments, He said, "In the past, the generations were punished for each of their [individuals]. [But] from now on, a generation will not be punished for an [individual].⁠" Hence, "Is it not at the word of the Most High, that weal and woe befall?⁠"
[Siman 4] Another interpretation: "See I" (Deuteronomy 11:26). I who have chosen goodness, see how different I am from the whole world, such that the creatures should not say, "When Moshe came to bless us, he blessed us a little, but when he came to curse us, he cursed us a lot.⁠" How is this? The curses in [Leviticus] were one less than thirty verses, whereas the blessing were [only] eleven. Rabbi Shmuel said, "The one who looks at them finds that the blessing are more than the curses. How is this? With the blessings, it opens with [the first letter of the alphabet,] alef [of] 'Eem bechukotai telechu' (Leviticus 26:3), and it ends with [the last letter,] tav, [of] 'veolech eetchem kommemiut' (Leviticus 26:13), as the blessings come to you from alef to tav. But the curses open with [the letter,] vav [of] 'Ve'em lo tishmaau' (Leviticus 26:14), and ends with [the letter,] hay [of] 'beyad Moshe' (Leviticus 26:46), and between vav and hay, there is nothing (as they are adjacent in the alphabet).⁠" Rabbi Levi said, "There is a [relevant] parable about a king that had a son. He brought him into his palace and showed a kitchen full of good things, and he showed him a palace full of swords. The son said to his father, 'For whom is this kitchen?' [The father] said, 'For the one who praises me.' [The son continued asking,] 'And for whom are the swords?' [The father answered,] 'For the one that rebels against me.' So [too,] the Holy One, blessed be He, shows them blessings and curses, and they see that the blessings are few and the curses are many.⁠" Another interpretation: The Holy One, blessed be He, said to them, "If you do My will - even though the the blessings are few - I will increase them for you, and I will not bring the curses upon you. There is a [relevant] parable about a king who took on a servant with a contract. And he wrote in the contract, "If you do my will and serve me as is fit, I will give you food, drink and clothing like the rest of my servants. But if you do not do my will, I will not give you food and I will not give you drink, but I will rather put you in shackles and put you in prison.⁠" [So] the servant entered [into the contract] and did his will more than he stipulated. What did the servant do [afterwards]? He stopped doing the will of his master. His master said to him, "I stipulated with you that I would shackle you and kill you. By your life, I will make a compromise with you.⁠" So is it with Israel. The Holy One, blessed be He, wrote about them (Leviticus 26:3), "If you walk in my statutes,⁠" I will bring you these blessings. But if not, I will bring the curses upon you, as it is stated (I Kings 8:56), "Not one thing of all of His good word shall fail.⁠" And when Israel sinned in the days of Yirmiyahu, the Holy One, blessed be He, said, "I stipulated with you that I would bring the curses upon you. [But] I know that you do not have the ability to withstand them. Rather I will make a compromise with you.⁠" Rabbi Abba said that Rabbi Yirmiyah said, "'The Lord has done what He purposed, He has carried out His word' (Lamentations 2:17). 'He has carried out,' He has made a compromise with them.⁠" Hence it is written (Deuteronomy 11:26), "See I, etc.⁠" The Holy One, blessed be He, said to them, "In this world I have ordered in front of you blessings and curses, the good and the bad. But in the world to come, I will remove the curses and the bad from you and I will bless you. And all who shall see you shall say that you are a blessed people, as stated (Isaiah 61:9), 'Their offspring shall be known among the nations, their descendants in the midst of the peoples; all who see them shall recognize that they are a stock the Lord has blessed.'"
1. Cf. Ps. 106:20.
2. It is Ps. 77:1 that designates this Psalm as a work of Asaph.

פרשת ראה

[א] ראה אנכי וגו׳ (דברים י״א:כ״ו). זש״ה (ולעם) [ואל העם] הזה תאמר כה אמר ה׳ הנני נותן לפניכם את דרך החיים ואת דרך המות (ירמיהו כ״א:ח׳), וכתיב משכיל (לאיתן האזרחי) [לאסף] האזינה עמי תורתי (תהלים ע״ח:א׳), וכתיב רק השמר לך [וגו׳] יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחורב וגו׳ (דברים ד׳:ט׳-י׳), לומר לך שכל המבטל דברי תורה, כאילו כופר בהקב״ה, שלא נתן תורה אלא כדי שיהו ישראל עוסקין בה יומם ולילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה (יהושע א׳:ח׳), וכתיב כי אם בתורת ה׳ חפצו וגו׳ (תהלים א׳:ב׳), וכל העוסק בתורה ומקיימה, כאילו קיבלה מסיני, לפיכך כתיב והודעתם לבניך [וגו׳] יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך (דברים ד׳:ט׳-י׳), כשבא אסף התחיל לומר האזינה עמי תורתי וגו׳ (תהלים ע״ח:א׳), וכן אמר שלמה כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד׳:ב׳), אמרו ישראל לאסף, וכי יש תורה אחרת שאתה אומר האזינה עמי תורתי, כבר קיבלנוה מסיני, אמר להם פושעי ישראל אומרים שהנביאים והכתובים אינן תורה, ואין אנו מאמינים בהם, שנאמר ולא שמענו בקול ה׳ אלהינו ללכת (בתורתו) [בתורתיו] אשר נתן לפנינו ביד עבדיו הנביאים (דניאל ט׳:י׳), הרי הנביאים וכתובים תורה הם, שנא׳ האזינה עמי תורתי.
[ב] ד״א האזינה עמי תורתי. זשה״כ (איש) [לב] חכם ישכיל פיהו וגו׳ (משלי ט״ז:כ״ג), כשישראל חוטאין נמנעין מכל טוב, וכשזוכין מוסיפין טובה, וכן אתה מוצא כשעשו אותו מעשה, נמנעה מהם כל טובה, שנאמר ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל וגו׳ (שמות ל״ב:י״ט), וכשביקש משה רחמים עליהם, אמר לו הקב״ה משה לא בראתי את העולם אלא בשביל תורה, שנאמר ואשים דברי בפיך וגו׳ (ישעיהו נ״א:ט״ז), והם המירו כבודי בתבנית שור, ואתה שברת את הלוחות, והיאך העולם עומד בלא תורה, אמר לו מה אעשה, אמר לו פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים (דברים י׳:א׳), לכך כתיב (איש) [לב] חכם ישכיל פיהו וגו׳ (משלי ט״ז:כ״ג), לפיכך כשעמד אסף הזכיר למעלה נחית כצאן עמד ביד משה ואהרן (תהלים ע״ז:כ״א), ואחר כך משכיל לאסף (שם ע״ח:א׳).
[Parashat Reeh]
[1] (Deut. 11:26:) SEE, I <AM SETTING BEFORE YOU TODAY A BLESSING AND A CURSE>. This text is related (to Jer. 21:8): AND {TO} [UNTO] THIS PEOPLE YOU SHALL SAY: THUS SAYS THE LORD: SEE, I AM SETTING BEFORE YOU THE ROAD TO LIFE AND THE ROAD TO DEATH. It is also written (in Ps. 78:1): A MASKIL {OF ETHAN THE EZRAHITE}⁠1 [OF ASAPH]. GIVE EAR, O MY PEOPLE, TO MY TORAH.⁠2 And it is written (in Deut. 4:9–10): ONLY TAKE HEED TO YOURSELF <AND WATCH YOURSELF CLOSELY, LEST YOU FORGET THE THINGS THAT YOUR EYES HAVE SEEN AND LEST THEY DEPART FROM YOUR HEART ALL THE DAYS OF YOUR LIFE; MAKE THEM KNOWN TO YOUR CHILDREN AND TO YOUR CHILDREN'S CHILDREN >: THE DAY THAT YOU STOOD BEFORE THE LORD YOUR GOD AT HOREB…. <This is> to tell you that <when> anyone despises the words of Torah, it is as though he were denying the Holy One, because he only bestowed Torah so that Israel would be occupied with it day and night, as stated (in Josh. 1:8): AND YOU SHALL MEDITATE ON IT (i.e., on Torah) DAY AND NIGHT. And it is written (in Ps. 1:2): BUT THEIR DELIGHT IS IN THE LAW (Torah) OF THE LORD, <AND ON HIS LAW (Torah) THEY MEDITATE DAY AND NIGHT>. So when anyone occupies himself with the Torah and fulfills it, <it is> as though he had received it from Sinai. It is therefore written (in Deut. 4:9–10): MAKE THEM KNOWN TO YOUR CHILDREN …: THE DAY THAT YOU STOOD BEFORE THE LORD YOUR GOD…. When Asaph came, he began to say (in Ps. 78:1) GIVE EAR, O MY PEOPLE, TO MY TORAH…. So also did Solomon say (in Prov. 4:2): FOR I GAVE YOU GOOD INSTRUCTION; DO NOT ABANDON MY TORAH. Israel said to Asaph: Is there another torah of which you say (in Ps. 78:1): GIVE EAR, O MY PEOPLE, TO MY TORAH? We have already received it from Sinai. He said to them: The schismatics of Israel say that the Prophets and the Writings are not Torah, and we do not believe in them, as stated (in Dan. 9:10): AND WE HAVE NOT OBEYED THE VOICE OF THE LORD OUR GOD BY WALKING IN HIS TORAH, WHICH HE SET BEFORE US AT THE HAND OF HIS SERVANTS THE PROPHETS. Ergo, The Prophets and the Writings are Torah, as stated (in Ps. 78:1): GIVE EAR, O MY PEOPLE, TO MY TORAH (in this case to a writing of Asaph).
[2] Another interpretation (of Ps. 78:1): GIVE EAR, O MY PEOPLE, TO MY TORAH. This text is related (to Prov. 16:23): [THE HEART OF] A WISE PERSON, INSTRUCTS HIS MOUTH…. When Israel sinned, they were withheld from anything good; and so you find that, when they committed the act (of the golden calf), everything good was withheld from them, as stated (in Exod. 32:19): AND IT CAME TO PASS THAT AS SOON AS THEY DREW NEAR UNTO THE CAMP AND SAW THE CALF <AND THE DANCING, MOSES BURNED WITH ANGER; SO HE THREW DOWN THE TABLETS FROM HIS HANDS AND SHATTERED THEM AT THE FOOT OF THE MOUNTAIN>. Then when Moses sought mercy for them, the Holy One said to him: Moses, I created the world only for Torah, as stated (in Is. 51:16): MOREOVER, I HAVE PUT MY WORDS (i.e., the Torah) IN YOUR MOUTH …, <SO THAT I MAY PLANT THE HEAVENS AND LAY THE FOUNDATIONS OF THE EARTH>. Now they have exchanged my glory for the image of a bull.⁠3 But since you have broken the tablets, how does the world continue without Torah? He said to him: What shall I do? He said to him (in Deut. 10:11): CARVE OUT TWO TABLETS OF STONE LIKE THE FIRST ONES. It is therefore written (in Prov. 16:23) [THE HEART OF] A WISE PERSON, INSTRUCTS HIS MOUTH…. For that reason, when Asaph was alive, he mentioned above (in Ps. 77:21 [20]): YOU LED YOUR PEOPLE LIKE A FLOCK BY THE HAND OF MOSES AND AARON.⁠4 Then after that (in Ps. 78:1): A MASKIL OF ASAPH.
1. For this reading, see Ps. 89:1.
2. Tanh., Deut. 4:1.
3. Cf. Ps. 106:20.
4. It is Ps. 77:1 that designates this Psalm as a work of Asaph.
ראה אנכי וגו׳ את הברכה וגו׳ – אמרה כסדר אם בחקותי תלכו אשר תשמעון אל מצות ה׳ אלהיכם. והקללות שנאמרו לשם יבואו עליכם אם לא תשמעו אל מצות ה׳ אלהיכם, ותלכו אחרי אלהים אחרים, שאותן הקללות לא נאמרו אלא על דור עובדי עבודה זרה.
אנטֻ׳רֻוא הַאאַנַא תַּאלִי עַלַיְכֻּם אַלּיַוְם בַּרַכַּאתֵ וַלַענַאתֵ
הביטו, הריני מקריא עליכם היום, ברכות, ודברים הגורמים לכפיפה ולמניעת השפע.
ראה אנכיאברכה וקללה – האמורות בהר גריזים ובהר עיבל (דברים כ״ז:י״ב-כ״ו).
א. בפסוק ובכ״י מינכן 5 נוסף כאן: ״נתן לפניכם היום״. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917 המלים חסרות.
ראה אנכי ... ברכה וקללה BEHOLD I [SET BEFORE YOU THIS DAY] A BLESSING AND A CURSE – those which are later to be recited on Mount Gerizim and on Mount Ebal respectively (cf. v. 29).
כתיב מפרי פי איש ישבע טוב וגמול ידי אדם ישיב לו (משלי י״ב:י״ד):
אמר רבינו טוביהו ברבי אליעזר זצ״ל: ראה שלמה בחכמתו מתן שכרן של צדיקים וגמול תשלומן של רשעים ואמר פסוק זה. פרי פי איש. אלו דברי תורה שנאמר (משלי ח׳:י״ט) טוב פריי מחרוץ ומפז. פי איש. שהם נהנים בפה. שנאמר (יהושע א׳:ח׳) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. איש למה נאמר כדרבי אלעזר דא״ר אלעזר מאי דכתיב (תהלים קי״ב:א׳) אשרי איש ירא את ה׳. אשרי איש ולא אשרי אשה. אלא אשרי שמתגבר ביצרו כאיש. ישבע טוב. ישבע מטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבוא שנאמר (שם לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. וגמול ידי אדם אלו הרשעים שנאמר עליהם (ישעיהו נ״ט:י״ז-י״ח) כעל גמולות כעל ישלם על מעשה ידיהם הרעים. אדם. שמאדימין עונותיהן. ישיב לו. ולהלן הוא אומר (שם ג) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. ולפי שנתן הקב״ה תורה לישראל והזהירם על דרך החיים והטוב ולעזוב דרך המות והרע שנאמר ראה אנכי נותן לפניכם יכול הואיל ונותן לפניהם ברכה וקללה דרך החיים ודרך המות. ילך אדם באי זה שירצה (שנאמר) (דברים ל׳:י״ט) ובחרת בחיים למען תחיה, אמר להם משה לישראל אתם רואין את הרשעים שמצליחין בעוה״ז בעולם שהוא עראי. בעולם שהוא לפי שעה. וסופן לדחות באחרונה. (משלי כ״ד:כ׳) כי לא תהיה אחרית לרע וגו׳. ונאמר (שם) דרך רשעים כאפלה. והצדיקים מצטערין בעוה״ז לפי שעה למרק את עונותיהם להיטיבם בסופן שנאמר (דברים ח׳:ט״ז) להטיבך באחריתך. ואומר (קהלת י) טוב אחרית דבר מראשיתו. ואומר (משלי ד׳:י״ח) יאור צדיקים כאור נגה הולך ואור וגו׳. בוא וראה היאך הקב״ה מקרב את ישראל לתורתו ונותן להם דרך החיים וכן דוד אומר (תהלים ט״ז:ז׳) אברך את ה׳ אשר יעצני שאמר לי ובחרת בחיים. לכך אמר משה לישראל ראה אנכי. פתח עיניך וראה והבחין בין טוב ובין רע בין החיים ובין המות בין הברכה ובין הקללה:
ראה אנכי נתן לפניכם היום – מצות ברכה וקללה, כמו שמפרש והולך: ונתת⁠{ה} את הברכה על הר גריזים ואת הקללה וגו׳ (דברים י״א:כ״ט).
ראה אנכי נותן לפניכם היום SEE THIS DAY I SET BEFORE YOU the commandment1 concerning BLESSING AND CURSING: The text then goes on to explain (vs. 29), “Pronounce the blessing at Mount Gerizim, and the curse [at Mount Ebal].”
1. Rashbam explains our verse differently from most other exegetes. Most see God’s statement – that He is setting before the people a blessing and a curse – as meaning, as NJPSC puts it, “I give you the choice between material well-being and misfortune.” They see our verse as conveying the same thought as in 30:19, “I have put before you life and death, blessing and curse; choose life!”
Rashbam’s interpretation is that God here “sets before” the Israelites a commandment to recite blessings and curses when they reach the correct geographical location. Rashi’s comment on our verse is somewhat cryptic but it seems that he too understands the verse this way. (See e.g. the way Rashi’s comment is explained in the super-commentaries Gur ’Aryeh and Levush ’ora.) Rashbam’s comment may then be an attempt to offer a clearer version of Rashi’s.
Connecting our verse with vs. 29f. is reasonable. Weinfeld (Anchor, p. 451) notes that “vss. 26-32 form a coherent unit, as may be learned from the fact that the passage opens with the phrase ‘I set before you today’ ... and concludes with the same phrase (vs. 32).”
ראהא – לכל אחד ידבר.
א. מלת ״ראה״ חסרה בכ״י פריס 177 והושלמה מכ״י פריס 176.
BEHOLD. Moses speaks to each individual.⁠1
1. The word re'eh (behold) is in the singular. That which follows is in the plural. Hence Ibn Ezra's comment.
ראה אנכי נתן לפניכם – עד כאן הוכיחם על יראת שמים מכאן ואילך מתחיל לסדר לפניהם את המצות.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
ראה אנכי נותן לפניכם, "Behold, I set before you;⁠" up until now Moses had concentrated on the need to revere the Lord; from now on he concentrates on spelling out specific commandments.
ראה אנכי נותן לפניכם היום וגו׳ – כלומר בעוה״ז הוא כך, שניתנו ברכות וקללות אבל בעוה״ב כולו ברכה.
מחרף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין (משלי כ, ד)
שלמה המלך ע״ה דרש בספר משלי לבאר כלל כל המדות הטובות כדי שיתרחק האדם מן המדות המגונות ויתקרב אל החמודות ובכללם מדת הזריזות והעצלה, לפי שמדת העצלה היא שורש לנזקים הרבה וסבה לכמה מכשולות, יש עצל בביתו ויש עצל בגופו ויש עצל בנפשו ויש עצל בתורה ובמצות ובמעשים טובים. יש עצל בביתו, כי מי שיצטרך לתקן תקרה בביתו אם יתקננו מיד יוכל לתקנו בהוצאה מועטת ואם יתעצל בדבר ויתרשל בו סוף שיצטרך להוציא כל ממונו עד שיורש וימך, ועל זה אמר שלמה (קהלת י׳:י״ח) בעצלתים ימך המקרה. יש עצל בגופו, אם ישתדל האדם בעניני גופו וצרכי מזונותיו וישמח בחלקו ויספיק לו הבינוני ולא יבקש המותרות, אז יוכל להשיגם, ואם יתעצל בהן ולא יחשוב בהן כלל ויסמוך על הנס ימות ברעב, ועל זה אמר שלמה ע״ה (משלי י״ג:ד׳) מתאוה ואין נפשו עצל. יש עצל בנפשו, כלומר שיתעצל בתקון מדותיה לפי שהנפש במדותיה כדמיון האדמה, כשם שיש אדמה טובה נוחה להעבד ויש שעבודתה קשה ואף ע״פ כן אין העובד צריך להניחה להפסד ושיתרפה בה אלא שיעמול בה כפי כחו, ועל זה אמר שלמה ע״ה (שם י״ח) גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית, כן בנפשות יש נפש טובה תקבל המוסר במעט תוכחות ומעט עמל ויש נפש קשה להנהיגה להמשך אחר השכל, ואם הוא משתדל ועמל בתקון מדות נפשו כעמל העובד באדמתו אין ספק שימשיכנה מעט מעט אל המדות הטובות, ועל זה אמר שלמה ע״ה (שם כ״ד) על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, המשיל התאוה לשדה לפי שהוא מתולדות החומר ואם לא ינהיגנו כראוי ויניח התאוה על דרכה הנה הוא משחית גופו ונפשו, זהו (שם) וגדר אבניו נהרסה. יש עצל בתורה ובמצות ובמעשים טובים אם הוא מתעצל בחכמת התורה ואיננו טורח במצות ובמעשים טובים בעולם הזה במה יזכה נפשו לעולם הבא, וזהו שאמר בכאן מחרף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין, יאמר כי העצל אינו משתדל במה שיצטרך באותו זמן שהוא ראוי להשתדל בו, והמשיל כל עצל באיזה דבר שיהיה לעובד אדמה שהוא יושב בטל בחורף שהוא זמן החרישה ולא יחרוש, והמשיל עוה״ז לחורף שהוא זמן ממשלת הלבנה ועולם הבא שהוא עקר המשילו לקיץ שהוא ממשלת השמש, ודבר ידוע לכל משכיל כי השמש והירח בעליונים דוגמא והשמש עקר. וכן מצינו בשיר השירים שהמשיל שלמה ע״ה הגלות לחורף, הוא שאמר (שיר השירים ב׳:י״א) כי הנה הסתו עבר וגו׳, וכבר דרשו רז״ל העולם הזה דומה לערב שבת והעולם הבא דומה לשבת, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח מהיכן אוכל. בארו לנו כי כשם שיום השבת הוא יום מנוחה, לא יום המעשה והטורח, כן העולם הבא עולם המנוחה והגמול לא עולם המעשה, ומזה אמרו אם לא טרח מהיכן אוכל, וזהו ושאל בקציר ואין. ומה שאמר מחורף ולא בחורף כשם שאמר בקציר, ענינו מפני פחד החורף, כי כן דרכו של עצל שיטעון טענה למניעתו על הדבר, כענין שכתוב (משלי כ״ו:י״ג) אמר עצל שחל בדרך, ומה שנמנע מהחרישה מפני עצלותו יתלה אותו לפחד הקור. והכונה לשלמה בגנותו תמיד מדת העצלה, כדי להמאיסה בעיני הבריות ושיתרחקו ממנה ושיתקרבו אל מדת הזריזות, והוא שמוכיח ומזהיר בנמלה (שם ו) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם, יאמר אף על פי שהנמלה היא הפחותה שברמשים, ממנה יש לו לאדם ללמוד דבר חכמה בענין הזריזות שבה שהיא מאספת בזמן אחד מה שתאכל בזמן אחר שלא תוכל לאסוף בו, ועוד כי התבואה שירד עליה המטר היא מוציאה אותה אל הרוח כדי שתתנגב ואחר כך תאסוף אותה ותהיה ראויה להשתמר, ואמר (שם) אשר אין לה קצין שוטר ומושל, הכונה בזה שאין לה שכל כלל, שכל מה שהיא עושה אינו מכח השכל אלא מכח הטבע בלבד, ומפני שהשכל יש לו שלשה שמות, והם חכמה תבונה ודעת, ואינן מיוחסין כי אם במין האדם לבדו, ושלשתן מין אחד, לכך חזר שלשה שמות של אדנות שכלן מין אחד. והנה עם מדת הזריזות יוכל האדם לקנות חיי העוה״ז ועם העצלה יכול להפסידם ועם הזריזות יוכל לקנות חיי העוה״ב ועם העצלה יפסידם, עם מדת הזריזות יקיים המצות ויגיע לו מהם החיים והטוב והברכה, ועם העצלה יביא עליו המות והרע והקללה, שהרי הרשות נתונה לו והכל תלוי בבחירתו ורצונו וכל הדברים הם מסורין בידו לעשות טוב או רע, ואז תבא לו ברכה על הטוב והקללה על הרע, וזהו שכתוב.
ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה – אמר ראה בלשון יחיד ולפניכם בלשון רבים, כי משה ידבר עם הכל עם היחידים ועם ההמון, ולפי שהברכה והקללה נאצלין משתי מדות שבהן נברא העולם והן מדת הדין ומדת רחמים שאין ענינם נגלה רק ליחידים המשכילים, לכך אמר ראה בלשון יחיד, והוא ראיה בעין השכל כענין (קהלת א׳:ט״ז) ולבי ראה הרבה חכמה ודעת, ולפי שהברכה והקללה הם זרוז להמון בקיום המצות והפחדם בעברם עליהן, לכך דבר עם ההמון ואמר לפניכם. וכן אמר במקום אחר (דברים ד׳:ה׳) ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים, הזכיר ראה בלשון יחיד כנגד החקים שאין טעמן נודע רק ליחידים, והזכיר אתכם בלשון רבים כי התורה בחקותיה ומשפטיה לרבים נתנה. הנה נתבאר בפסוק זה שהרשות והבחירה בידו של אדם, רצה להדריך עצמו בדרך ישרה או להתיצב על דרך לא טוב, הכל מסור ברצונו והכל תלוי בבחירתו, ומזה אמר הכתוב (שם ה) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי, למד שאין הקב״ה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע עד שיעשה טובה או רעה אלא הכל מסור בידו, כי אילו היה הקב״ה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע או יהיה שום דבר מושכו בעקר תולדתו לאחד מהדרכים טוב או רע איך יצוה הקב״ה אותנו על ידי נביאיו לעשות כך, כיון שהוא מתחלת בריאתו כבר נגזר עליו או תולדתו תמשכהו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו, ומה מקום היה לכל התורה כלה להפרע מן הרשע או לשלם לצדיק שכר טוב, וזה עקר גדול ועצום והוא יסוד האמונה. ומפני זה נזכר העיקר הגדול הזה בפתיחת התורה ובחתימתה, הוא שתמצא באדם הראשון כתוב (בראשית ג׳:כ״ב) הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, באורו הן מין האדם היה יחידי בעולם ואין לו מין שני שידמה לו בעליונים ולא בתחתונים, שהרי העליונים שכליים עובדים ומקלסים הש״י בשכל ולא בטבע, והארציים גם כן מקלסין אותו יתברך בטבע ולא בשכל כלל, וכל אחד ואחד הכרחי בקלוס, זה הכרחי בשכל וזה הכרחי בטבע, אין לאחד מהם מונע, אבל האדם הוא משותף מהם ומורכב משניהם, מן השכליים מצד הנפש ומן הארציים מצד הטבע, ואיננו הכרחי כי אם רצוניי, שהרשות נתונה בידו להביא עליו עונש ושכר הברכה והקללה בחתימתה, הוא שתמצא בסוף דברי משה (דברים ל׳:ט״ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, כלומר שהרשות בידכם לעשות טוב או רע, וכן אמר בכאן ראה אנכי נותן לפניכם היום.
וכתב הרמב״ם ז״ל אל תתמה היאך אומר (תהלים קל״ה:ו׳) כל אשר חפץ ה׳ עשה בשמים ובארץ, בודאי שהכל בחפצו יעשה אע״פ שמעשינו מסורים לנו, כיצד כשם שחפץ השי״ת להיות האש והרוח עולין למעלה והמים והעפר יורדין למטה והגלגל סובב בעגול, וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגם שחפץ בו, כך חפץ השם להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו בלא כופה ומושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו הש״י עושה כל יכלתו, לפיכך דנין את האדם לפי מעשיו, אם עשה טובה מטיבים לו ואם עשה רעה מריעין לו, הוא שאמר הנביא (ישעיהו נ׳:י״א) מידי היתה זאת לכם, (שם ס״ו) גם המה בחרו בדרכיהם וגו׳. ועל זה אמר שלמה ע״ה (קהלת י״א:ט׳) שמח בחור בילדותך וגו׳ ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט, עכ״ל ז״ל.
מחרף עצל לא יחרוש, ושאל בקציר ואין, "in winter the lazy man does not plow; at harvest time he seeks but finds nothing" (Proverbs 20,4).
Solomon has made it a point in the Book of Proverbs to explain the value of all the good character traits in order that we learn how to avoid the negative virtues. One of the positive virtues is זריזות, diligence, and eagerness to carry out one's duties. Laziness, by contrast, is a negative virtue, one to be avoided. In fact, laziness is at the root of many of the problems one experiences in one's life. There are different kinds of laziness. Some people's laziness becomes manifest in the manner in which they neglect their homes, other people's laziness we can recognize by the way they neglect their bodies. A third form of laziness is the way one relates to the requirements of one's soul; a fourth kind of laziness involves one's attitude to Torah study and performance of the Torah's commandments. An example of laziness or slovenliness in one's house is failure to repair a leaky roof during the summer. Not only will immediate steps taken to make the repairs presumably save one greater expense the longer one waits, but one will save oneself discomfort when it starts to rain. Concerning people who put off the inevitable such as the need to repair their roof, Solomon says in Kohelet 10,18: "through slothfulness the ceiling sags, through lazy hands the house caves in.⁠"
Concerning laziness, i.e. neglect of one's body's needs it is well to remember that if one attends to the need to assure oneself with a livelihood and is satisfied if one attains an average standard of living without trying to attain what one does not need, one is liable to achieve what one sets out to do. This is the secret of "enjoying one's share.⁠" If one neglects one's basic needs relying on miracles to happen instead, one is liable to die from hunger. Concerning people who are too lazy to fend for themselves and prefer to wait for miracles, Solomon writes in Proverbs 13,4: "a lazy man craves but has nothing; the diligent shall feast on rich fare.⁠"
There are people whose laziness is manifest in the neglect of the requirements of their soul. Such people, though aware of shortcomings in their character, make no effort to correct these shortcomings. They forget that the soul has much in common with the earth; some earth is easy to work and it does not take too much time to make things grow from such earth. Other parts of the earth are by nature hard, difficult to work; nonetheless the farmer must not abandon it in despair; he must invest extra time and will find that eventually even such earth will yield its produce. Concerning such "earth,⁠" i.e. soul, Solomon says in Proverbs 18,9: "one who is slack in his work is a brother to a vandal.⁠". Some people (their souls) respond to minimal encouragement and discipline. Others require a great deal more. However, if the latter person makes an effort to respond to rebukes, teachings and exhortations he will find that eventually he will rehabilitate himself completely so that positive characteristics will become second nature for him. Concerning such a person (before rehabilitation) Solomon says in Proverbs 24,30: "I passed by the field of a lazy man, by the vineyard of a man lacking sense; it was all overgrown with thorns, its surface was covered with weeds.⁠" In this simile Solomon compared greed and lust to a field seeing it is a derivative of raw material [I believe that by "raw material" the author means something physical, not divine such as the soul. Ed.]. If one does not treat raw material in the manner it is intended to be treated and used and allows one's urges free reign one will wind up destroying both one's body and one's soul. When Solomon goes on in verse 31 to describe that he saw a stone fence lying in ruins, this describes the result of what happens to people who neglect body and soul.
There are also people to whom the negative virtue of laziness can be applied as they neglect Torah study and the performance of good deeds. If someone is guilty of this in this world how will he attain eternal bliss in the world to come? This is the person whom Solomon had in mind in our opening verse, "he who does not plow in the winter will surely have nothing to show in summer.⁠" Solomon's definition of laziness is not just failure to do one's duties, but failure to do the requisite duty on time. There are times which are meant for certain activities. If one wastes these times by not performing the requisite activities such as plowing in winter, such failure will backfire. Solomon uses the farmer as his model par excellence for describing the results of laziness. He compares our life on earth to "winter" and the hereafter to "summer,⁠" the time for reaping what one has sown. The winter is perceived as under the relatively weak domain of the moon whereas the summer is under the far more powerful domain of the sun. Everyone knows that in a comparison between moon and sun as luminaries, the sun is primary whereas the moon is secondary. Compare what Solomon wrote in Song of Songs 2,11: "here the winter has passed, etc.⁠" Our sages in Avodah Zarah 3 phrased it thus: "the present world is comparable to Sabbath eve whereas the world to come is comparable to the Sabbath itself.⁠" They therefore ask: what is he going to eat on the Sabbath who has not toiled on the Sabbath eve?⁠"
Amongst other things the sages explained to us by means of their simile that whereas the present world is one of מעשה, deeds, the world to come is one of מנוחה, "rest and compensation.⁠" It is not a world in which activities which are meant to store for the future are performed. Searching for work in the world to come is a non-starter, אין, one will find nothing (if one had not amassed it previously).
Why does Solomon write: מחורף when speaking about the winter, instead of בחורף, as he does when speaking about בקציר, "at harvest time?⁠" The word מחורף must be understood as מפחד החורף, "because of the fear of winter.⁠" It is typical of lazy people to look for any excuse (including weather) to justify their putting off essential tasks which they ought to perform. An example of this is found in Proverbs 26,13: "the lazy man says: 'there is a lion on the path, a fierce lion in the streets.⁠" He excuses his failure to sow in winter by his fear of the inhospitable climate at that time. The reason that Solomon harps so many times on the subject of laziness is in order to thoroughly delegitimize such laziness in the eyes of people. He wants people to shun this negative virtue and to copy the ways of the ant instead. This is why he writes in connection with the ant: "go to the ant, you lazybones; study its ways and wise up!⁠" (Proverbs 6,6) He means that although the ant is a most insignificant appearing little creature, even brainy man can learn a lesson from such a creature when he observes how the ant stores up food to be consumed at a time when it will not be found lying around ready to pick up. Not only this; the ant has sense enough not to collect its food immediately it has been made wet by the rain but it waits until the wind has dried it so that when it is stored it does not rot. When Solomon adds in 6,7 "which though having no ruler, captain, or overseer,⁠" he means that the ant has no intelligence of its own which dictates its behaviour but is simply prompted by its instincts. It follows that creatures equipped with intelligence would do well to consider the ant as their model. The three words: קצין, שוטר, מושל, "captain, overseer, and ruler,⁠" which Solomon says the ants do not have, correspond to three aspects of human intelligence, שכל, known as חכמה, תבונה, דעת, "wisdom, insight, knowledge.⁠" All of these three attributes are only found in man. They are basically sub-categories of the same attribute. This is why Solomon uses three terms each of which represents different degrees of authority, in describing them.
By acquiring and nurturing the attribute of זריזות, diligence, man can assure for himself eternal life, whereas by indulging his laziness he is sure to forfeit such eternal life. The former characteristic prompts him to fulfill God's commandments whereas the latter keeps him from doing so. After all, man has been given free choice and our salvation or otherwise lies in our own hands. We are to make the choice between good and evil and only by making the right choice do we qualify for the eventual reward promised by the Lord.. ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, "See, I place before you this day blessing and curse.⁠" The reason Moses commences with the singular ראה, followed by the plural form לפניכם is that he addresses everybody, both the individual and the community (Ibn Ezra), and because blessings and curses respectively are influenced and channeled from two different attributes Justice and Mercy, both of which were active in creating the universe and both of which are capable of being appreciated only by a select few individuals. When addressing these select few, Moses says ראה, a reference to "seeing" with one's mental eye. The word corresponds to Kohelet 1,16 ולבי ראה הרבה חכמה ודעת, "I have seen (acquired) great wisdom and knowledge.⁠"
Seeing that the promise of a blessing and the threat of a curse are an important factor in encouraging observance of the commandments of the Torah by the people at large, Moses used the plural form when addressing the nation, i.e. לפניכם. We find that the Torah used this combination of singular and plural also in Deut. 4,5: ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים, "See I have taught you statutes and social laws.⁠" The singular form ראה was addressed to the individuals who have some appreciation of the statutes, whereas the plural form was used when speaking of the social laws whose merit can be appreciated by the whole nation. The word אתכם in the plural emphasizes that the entire Torah, all of its commandments were given to the masses, not to select individuals.
Our verse here makes plain that the right to choose has been given to man. If he wants to conduct himself in a manner acceptable to God he is free to do so; if he chooses to contravene God's commandments he cannot be coerced by God. We have already referred to this in connection with Deut. 5,26: "who would give, etc.⁠" We pointed out there that If God had not granted freedom of choice, He would not have to "wish" for the people to remain on a spiritual high but could legislate it. The whole premise of this freedom of choice is understood easily by the fact that God bothers again and again to command us what to do and what not to do. If we were not free to chart our own course, it would not make sense for God to have to give us all these commandments. All He would have to do is to program us according to His wishes. Seeing the principle of man's freedom to choose is so fundamental, the Torah mentions it already at the beginning such as in Genesis 3,27 where God explains the need to expel Adam from Gan Eden by referring to his freedom to help himself to the fruit of the tree of life so that "he would live forever.⁠" Had God been able to physically prevent Adam from reaching for the tree He would not have to had to place the tree out of reach for him. In the verse just quoted, God makes plain that as a result of having eaten from the tree of knowledge both good and evil have become viable options for man. The words הן האדם in Genesis 3,27 are God's way of saying that man as a species is unique in the universe in that he possesses this freedom of choice. There is no other species like man in either heaven or on earth. The celestial beings have all been programmed by God to do His bidding with a minimum of delay and opposition. The reason that man is basically different is that he is the only species composed of both matter and spirit. The celestial beings are totally disembodied, whereas all other creatures on earth are earth-bound, equipped with a minimal "spiritual" equipment, one that merely strives to keep its body physically alive, i.e. the נפש of an animal.
At the end of the Torah too the theme of man's freedom of choice is dealt with once more when Moses says: "see I place before you this day life and goodness or death and evil.⁠" (Deut. 30,15.) Our verse here basically reflects a similar message. Concerning this whole subject of what God is able to do and how He has voluntarily limited His options, Maimonides in chapter 5,4 of Hilchot Teshuvah has this to say: "Do not be amazed that we read in Psalms 135 6: "God does all He wants to do in heaven or on earth, in the oceans and in the deep.⁠" There is no question that everything He does, He does as a result of His will. This is so in spite of the fact that what we do is subject to our own volition. How do we illustrate that this apparent contradiction is in fact no contradiction at all? Just as God wants that fire and wind rise upwards whereas water and earth are programmed through the forces of gravity to always strive downwards [the four basic raw materials the universe is made of], and the planets orbit in space around the globe, so all other phenomena in the universe behave in accordance with the way God has programmed them. Man's freedom of choice is part of God's expressed desire, i.e. this is part of how He decreed in His own free will that the universe should function. As a result of this system man is judged in accordance with his deeds. If he chooses the right way he will be rewarded, if not he will be punished. This is what the prophet meant when he said in Isaiah 50,11: מידי היתה זאת לכם, "Do you think this was decreed for you by ME?⁠" The same theme occurs in Isaiah 66,3 גם המה בחרו בדרכיהם, "they have also chosen their own paths" Concerning the above Solomon said in Kohelet 11,9: "Rejoice young man in your childhood let your heart cheer you in your youth; but remember that for all these things God will call you to account.⁠" Solomon warns that though it is within your power to do what you fancy and to lead a life of frivolity, remember that the day of accounting is not far off. Thus far the comment of Maimonides in Hilchot Teshuvah.
ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, "See, I place before you this day blessing and curse.⁠" The reason Moses commences with the singular ראה, followed by the plural form לפניכם is that he addresses everybody, both the individual and the community (Ibn Ezra), and because blessings and curses respectively are influenced and channeled from two different attributes Justice and Mercy, both of which were active in creating the universe and both of which are capable of being appreciated only by a select few individuals. When addressing these select few, Moses says ראה, a reference to "seeing" with one's mental eye. The word corresponds to Kohelet 1,16 ולבי ראה הרבה חכמה ודעת, "I have seen (acquired) great wisdom and knowledge.⁠"
Seeing that the promise of a blessing and the threat of a curse are an important factor in encouraging observance of the commandments of the Torah by the people at large, Moses used the plural form when addressing the nation, i.e. לפניכם. We find that the Torah used this combination of singular and plural also in Deut. 4,5: ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים, "See I have taught you statutes and social laws.⁠" The singular form ראה was addressed to the individuals who have some appreciation of the statutes, whereas the plural form was used when speaking of the social laws whose merit can be appreciated by the whole nation. The word אתכם in the plural emphasizes that the entire Torah, all of its commandments were given to the masses, not to select individuals.
Our verse here makes plain that the right to choose has been given to man. If he wants to conduct himself in a manner acceptable to God he is free to do so; if he chooses to contravene God's commandments he cannot be coerced by God. We have already referred to this in connection with Deut. 5,26: "who would give, etc.⁠" We pointed out there that If God had not granted freedom of choice, He would not have to "wish" for the people to remain on a spiritual high but could legislate it. The whole premise of this freedom of choice is understood easily by the fact that God bothers again and again to command us what to do and what not to do. If we were not free to chart our own course, it would not make sense for God to have to give us all these commandments. All He would have to do is to program us according to His wishes. Seeing the principle of man's freedom to choose is so fundamental, the Torah mentions it already at the beginning such as in Genesis 3,27 where God explains the need to expel Adam from Gan Eden by referring to his freedom to help himself to the fruit of the tree of life so that "he would live forever.⁠" Had God been able to physically prevent Adam from reaching for the tree He would not have to had to place the tree out of reach for him. In the verse just quoted, God makes plain that as a result of having eaten from the tree of knowledge both good and evil have become viable options for man. The words הן האדם in Genesis 3,27 are God's way of saying that man as a species is unique in the universe in that he possesses this freedom of choice. There is no other species like man in either heaven or on earth. The celestial beings have all been programmed by God to do His bidding with a minimum of delay and opposition. The reason that man is basically different is that he is the only species composed of both matter and spirit. The celestial beings are totally disembodied, whereas all other creatures on earth are earth-bound, equipped with a minimal "spiritual" equipment, one that merely strives to keep its body physically alive, i.e. the נפש of an animal.
At the end of the Torah too the theme of man's freedom of choice is dealt with once more when Moses says: "see I place before you this day life and goodness or death and evil.⁠" (Deut. 30,15.) Our verse here basically reflects a similar message. Concerning this whole subject of what God is able to do and how He has voluntarily limited His options.
Maimonides in chapter 5,4 of Hilchot Teshuvah has this to say: "Do not be amazed that we read in Psalms 135 6: "God does all He wants to do in heaven or on earth, in the oceans and in the deep.⁠" There is no question that everything He does, He does as a result of His will. This is so in spite of the fact that what we do is subject to our own volition. How do we illustrate that this apparent contradiction is in fact no contradiction at all? Just as God wants that fire and wind rise upwards whereas water and earth are programmed through the forces of gravity to always strive downwards [the four basic raw materials the universe is made of], and the planets orbit in space around the globe, so all other phenomena in the universe behave in accordance with the way God has programmed them. Man's freedom of choice is part of God's expressed desire, i.e. this is part of how He decreed in His own free will that the universe should function. As a result of this system man is judged in accordance with his deeds. If he chooses the right way he will be rewarded, if not he will be punished. This is what the prophet meant when he said in Isaiah 50,11: מידי היתה זאת לכם, "do you think this was decreed for you by ME?⁠" The same theme occurs in Isaiah 66,3 גם המה בחרו בדרכיהם, "they have also chosen their own paths" Concerning the above Solomon said in Kohelet 11,9: "Rejoice young man in your childhood let your heart cheer you in your youth; but remember that for all these things God will call you to account.⁠" Solomon warns that though it is within your power to do what you fancy and to lead a life of frivolity, remember that the day of accounting is not far off. Thus far the comment of Maimonides in Hilchot Teshuvah.
ראה אנכי – מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי. פרש״י הא למדת וכו׳ מכאן אמרו המודה בע״ז ככופר בכל התורה כלה עכ״ל. וק׳ שכבר למדנו כן בפ׳ שלח מכל אשר צוה וגו׳. כמו שפי׳ שם. עד״י ב״א.
ראה אנכי נותן לפניכם היום וכו׳ – נראים הדברים דמאי דכתיב והסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר (יחזקאל ל״ו:כ״ו) וכתיב כי מלאה הארץ דעה את ה׳ (ישעיהו י״א:ט׳) דמשמע כולם ידעו את ה׳ מגדולים ועד קטנים דהאי קרא אימות המשיח קאי דכי היכי דנכיס רחמנא ליצר הרע דע״ז. הכי נמי לימות המשיח יעביר כל יצה״ר שבעולם ולכך הגלות ארוך כל כך שיתכפרו בו כל עונותינו בצרות רבות אשר סבלנו ולא שכחנו שם ה׳ אלהינו להעביר יצה״ר ממנו ולכך כתיב ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה כלומר בעולם הזה אבל לימות המשיח כולו ברכה. מין א׳ שאל את ר׳ נתן בר׳ משולם למה מאריך גלות זה בעונכם יותר משל בבל שגלו בעון ע״ז ואין לך חמור מע״ז. והשיב לו בבית ראשון עשו צלמים ואשרות והבלים שאינן בני קיימא ונפרע הקב״ה מהם בע׳ שנה של גלות. אבל בבית שני שעשו ישראל ע״ז מעצמם שכולם מישראל היו והפכו נבואת הנביאים על עבודה זרה קיימת ומקובלת לעובדיה. לפיכך כמו כן שוהים בגלות ארוך וקבוע.
ראה – זה אני אומר לך שתבחר בחר לך באותו שאמר אנכי ה׳ אלהיך. ד״א ראה אנכי שבחרתי בטובה ולפי׳ אני משונה מכל שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו.
נותן לפניכם היום – בעולם הזה הם ברכה וקללה אבל לימות המשיח כלם ברכה.
ראה אנכי נתן לפניכם, "Behold, anochee set before you, etc.⁠" Moses is asking the Israelites to choose that which Hashem had said to them in Exodus 20,2 when He identified Himself as their G–d Who had taken them out of Egypt. Hence the repetition here of Moses quoting the אנכי attribute of that G–d. An alternate interpretation of our verse: "Behold it is I Who gave goodness, therefore I am different from anyone else, Moses not having been aware that when he descended from Mount Sinai that his forehead radiated light.
נותן לפניכם היום ברכה וקללה, "am placing before you blessing and curse.⁠" In this lower world there exists a mixture of blessing and curse; in the world after the arrival of the Messiah there will be only blessing.
ראה אנכי – ראה איזה אני אומר לך שתבחר בחר לך אותו שאמ׳ אנכי ה׳ אלהיך ד״א ראה אנכי שבחרתי בטובה ולפי׳ אני משונה מכל שנא׳ ומשה לא ידע כי קרן עור פניו.
היום ברכה וקללה – היום בעוה״ז הם ברכה וקללה אבל לימות המשיח הם כלם ברכה ושאל מין א׳ לר׳ נתן בר׳ משולם למה האריך גלות זה עליכם יותר מגלות בבל שעבדו ע״ז ואין לך עון חמור מע״ז והשיב לו בבית א׳ עשו צלמים ואשרות ודברי הבלים שאינם של קיימא אבל בבית ב׳ שעשו עצמן ישראל ע״ז שהפכו הנבואות עליהם וקבעום לע״ז ומקובלת לעובדים לקו בגלות ארוך וקבוע. ברכה וקללה א״ר שמואל בר נחמני אם יאמר לך אדם כשבא משה לברך ברך מועט וכשבא לקלל קלל הרבה שהרי בקללות שבת״כ אתה מוצא ל׳ פסוקים ובברכות לא תמצא כ״א י״א פסוקים ענה לו באו ברכה וקללה להשוות הברכה לקללה ועוד למי שמביט בהם מוצא הברכות יתירות שהברכות פותחות באל״ף אם בחוקותי תלכו ומסיימות בתי״ו הרי הברכות מאל״ף עד תי״ו אבל הקללות מתחילות בוי״ו ומסיימות בה״א ביד משה ואין בין ה״א לוי״ו כלום שאין מחסורת כלום וא״ר לוי מלה״ד למלך שהיה לו בן והראה לו כל מה שיש לו הכניסו לפלטרין שלו והראה לו תמחוי מלא כל טוב וכל מותר התמחוי מלא חרבות שנונות ושלופות א״ל הבן התמחוי הזה למי א״ל לאותו שיעשה רצוני והחרבות למי שלא יעשה רצוני וימרוד בי ואף על פי שדעתו יותר להטיב לעושי רצונו ואין דעתו להרע לו למורד בו כל החרבות האלו הוא עושה להטיל אימה על המורדים וכן אמר הקב״ה לישראל אם תעשו רצוני אף על פי שכתבתי לכם מעט ברכות דעו שאני מוותר לכם ואם לא תעשו רצוני אני מביא כל הקללות אלא לאיים עליהם נכתבו. ד״א משל למלך שלקח עבד וכתב לו אם תעשה רצוני ותשרתני כראוי אני מאכילך ומשקך ומלבישך כראוי ואם אינך עושה רצוני אתנך בכבלי ברזל ואצוה להרגך נכנס העבד ועשה רצונו והוסיף לו המלך טובה יותר ויותר ממה שכתב חזר וסרח במלך אמר ליה התניתי עמך להורגך איני עושה עמך אלא מחצה כך הקב״ה כל זמן שיעשו ישראל רצונו השפיע להם טובה יותר ויותר על הברכה שכתב להם וכשחטאו בימי ירמיהו אמ׳ הקב״ה אני התניתי להם להביא עליהם הקללות יודע אני בכם שאין בכם כח לסבול אלא אעשה פשרה וא״ר אבא בר זעירא ז״ש הכתו׳ עשה ה׳ אשר זמם בצע אמרתו שגזר בצע לשון פשרה כמו בצע. בגמרא דסנהדרין אמרו אלמלא לא שפך חמתו על העצים ועל האבנים לא נשתייר מישראל שריד ופליט וא״כ פשר עמם אמר הקב״ה בעו״הז סדרתי לפניכם ברכות וקללות אבל לעוה״ב כל מי שרואה אתכם יברך אתכם שנאמר כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה׳.
ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה – לפי הפשט אמר לשון יחיד ראה כי עם כל אחד ואחד מדבר.
וי״מ: ליהושע אמר ראה אנכי וגו׳ והזהירו לברך את ישראל כשיעברו את הירדן.
וי״מ: לפי שקללות וברכו׳ שבמשנה תורה כולם נאמרו בלשון יחיד. ד״א אמר לשון ראה כי המשליך גורל עם חבירו הוא מכסה הגורלות וגם החלקים שלא יברור חבירו חלק היפה אבל אתה ראה הגורלות וראה החלקים ובחרת בחיים וזהו אתה תומך גורלי שאתה תומך ידי ליתן אותה על הגורל הטוב לברור אותו: בברכה נאמר את הברכה לשון ריבוי כי לא נפל מכל דברו הטוב אבל בקללה לא נאמר את אלא והקללה. ובקללה נאמר אם לא תשמעו ובברכה נאמר אשר תשמעון ולא אמר בלשון ספק אלא ודאי תשמעון וגם אמר לשון אשר כענין שנאמר אשרי אדם שומע לי:
ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, "See, I present before you this day, a blessing and a curse.⁠" According to the plain meaning of the text, the פשט, the reason why Moses suddenly switches to the singular mode when addressing the whole people, is that he is addressing each one of them as individuals.
Some commentators feel that Moses' words, in this instance, were addressed to Joshua, and that he charged Joshua with blessing the people when they would cross the Jordan. Still other commentators feel that all the blessings and curses in the Book of Deuteronomy are expressed in singular mode, there is therefore nothing unusual here.
A different approach altogether, concentrating on the choice of the introductory word ראה, "See!⁠" describes the different manner between how Moses approaches the Israelites' choice of their fate to that of the nations at large. When one engages in drawing lots for something, one exercises extreme caution to ensure that neither of the lots is visible to the parties participating in the draw. Moses, in outlining the choices before the Jewish people, makes sure that they can see clearly the choices at each one's disposal. He therefore urges them to choose "life,⁠" which is equated with "blessing.⁠" He, so to speak, invites the people to let him place his hands on "blessing,⁠" by their choosing to opt for performance of God's commandments. He underlines this even more by not phrasing their choice as "iffy,⁠" i.e. with the word אם, i.e. "if you do so and so you will receive a blessing,⁠" but as something definitive, i.e. אשר תשמעון, "that you will hearken, etc.⁠" The term אשר is also reminiscent of the word אשרי, "hail to.⁠" Moses implies that he already hails them for having chosen correctly.
ראה אנכי – אמר לשון יחיד ופי׳ ראה אמר לכ״א ואחד וי״מ ליהושע אמר ראה אנכי והזהירו לברך את ישראל כשיעברו את הירדן וי״א לפי שקללות וברכות שבמשנה תורה כולם נאמרו בל׳ יחיד. ד״א ראה אנכי ראה עשרת הדברות שפתח באנכי ותקיים אותם כי כל המצות כלולות בהם. ד״א ראה אנכי פי׳ ממני תראו וכן תעשו. ד״א ראה ל׳ יחיד לפניכם ל׳ רבים והיינו דאמרינן כיצד סדר המשנה משה שונה לאהרן פרקו ואחר כך נכנסו בניו וכו׳ כדאיתא בעירובין. ד״א לעיל כתיב לכם וסמיך ליה ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה כלומר לכם אני אומר שתבחרו בברכה. ד״א ראה כי המפיל גורל עם חבירו מכסה הגורלות והחלקים שלא יברור חבירו חלק היפה אבל אתה ראה הגורלות וראה החלקים ובחרת בחיים וזהו אתה תומיך גורלי שאתה תומך בידי ליתנ׳ על גורל הטוב ולברור אותו.
ראה אנכי
ראה – אל העם כולו ידבר.
ואמר לפניכם – להיות תחתיו אישים רבים.

פרשת ראה

ראה אנכי נותן לפניכם היום וגו׳ עד כי יכרית י״י אלהיך את הגוים.
זכר שכבר נתן השם יתעלה לפני ישראל ברכה וקללה והענין הוא בבחירתם וזה שאם ישמעו אל מצות השם יתעלה תבא להם הברכה והקללה אם לא ישמעו אל מצותיו.
ברכה וקללה האמורות בהר גריזים ובהר עיבל. לא בא לפרש שהברכו׳ והקללו׳ הללו הן האמורות בהר גריזים ובהר עיבל ולא האמורות בפרשת אם בחקותי ונשנו בפרשת והיה כי תבא דהא בהדיא כתי׳ והיה כי יביאך וגו׳ ונתתה את הברכה על הר גריזים וגו׳ אלא הכי פירושא שהברכות והקללות הללו לא נאמרו כאן כמו שנראה ממאמר הנני נותן לפניכם היום ברכה וקללה רק הן האמורות שם בהר גריזים ובהר עיבל לבד ופי׳ אנכי נותן לפניכם היום אנכי נותן את סדר הברכו׳ והקללו׳ לפניכם היום שאתם עתידים לקבל על המצות בהר גריזים ובהר עיבל וא״ת מ״ל הא דילמא נאמרו היום מפי משה ובהר גריזים ובהר עיבל פעם שנייה מפי הכהני׳ והלוים י״ל דלא מסתבר למימר שנאמרו להם פעמי׳ בתוך ב׳ חדשים ועוד שא״כ היה לו לפרש אותן כאן שנאמרו מפי משה ובפעם הראשונ׳ ומה שיפרש אותן שם שלא נאמרו מפי משה והיא פעם שנייה:
ראה אנכי נותן לפניכם וגו׳ עד אלה החקי׳ וגו׳ כבר כתבתי פעמי׳ רבות שכונת אדון הנביאי׳ בספר משנה התורה הזה. היה לבאר לישראל המצות הצריכו׳ ביאור. והרחבת המאמר מאותן שנאמרו ונזכרו בקוצר וברמז בספרי׳ הראשונים וכמו שאמר (פ׳ דברים) הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר. והנה הביא צורך הדברים להקדי׳ לזה דברי הספורי׳ אשר קדם בסדר אלה הדברים ובסדר ואתחנן ובסדר והיה עקב לאותם הסבות אשר זכרתי בפירושם ואחר ההקדמה ההיא כלה בא עתה לבאר המצות אשר כוון אליהם והביאם כלם בזה הסדר ובסדר שופטי׳. ובסדר כי תצא ובמקצת סדר והיה כי תבא. כי הנה בסדרים האלה הביא המצות כלם. מבלי שנתערב בהם ספור ולא תוכחה. ואחריהם הביא דברי הברית והחוזק על שמירתם הברכות והקללות בקצת סדר והיה כי תבא ובסדר אתם נצבי׳ ובסדר וילך והאזינו וכמו שיתבאר.
ומפני זה אמר כאן בתחלת המצות ראה אנכי נותן לפניכם היו׳ ברכה וקללה. ולא אמר זה על הברכו׳ והקללו׳ הנתונות בהר גריזי׳ ובהר עיבל. כי הם לא נתנו היו׳ הזה. ואיך יאמר עליהם נותן לפניכם היום. וגם לא צוה עליהם בעצם במקו׳ הזה כי הנה יבא הצווי העצמיי אליהם בפרשת והיה כי תבא. אבל אמר שבמצות האלה אשר הוא נותן לפניהם היו׳ הזה היה כאלו נותן לפניהם ברכה וקללה. ואיך יהיה הדבר האחד בעצמו ברכה וקללה שהם דברים הפכיי׳ או סותרי׳ אם לא באותו אופן שביאר. והוא שיהיו ברכה כאשר ישמעו אותם והמה עצמם יהיו קללה לאדם הבלתי שומע אותם כי בהיות המצות טובות בעצמן הנה כפי המקבלי׳ פעמי׳ יהיו ברכה כאשר הם ישמעו אותם. ופעמי׳ יהיו קללה כי כאשר לא יקיימו אותם המה יהיו להם למוקש ולקללה. והוא על דרך מה שאמר הנביא (הושע יד) כי ישרים דרכי ה׳ וצדיקי׳ ילכו בם ופושעי׳ יכשלו בם ר״ל שהם בעצמם ישרי׳ וטובי׳. ואמנם בבחינת המקבלי׳ כבר יהיו טובי׳ ונאותי׳ להליכה בהם לצדיקי׳ ובבחינת הפושעי׳ יהיו דרך רע ומכשול בערכם. ויקרה בזה מה שיקרה במזון הטוב כלחם בשר ויין שהוא מזון טוב ונאות בעצמו. וכאשר יקחהו אדם בריא וטוב יזון ויבריא ויחזק בו. האמנם אם יקח אותו אדם חולה ממחלת הצד או המוקדח כבר יהיה לו מזיק וממית לא בבחינת טבע המזון הפועל כי אם בבחינת רוע וקלקול טבע האד׳ המקבל אותו ולזה אמר כנגד כלל ישראל או כנגד כל א׳ וא׳ ומהם כדברי הראב״ע. ראה אנכי נותן וגו׳ ר״ל ראה בעיני שכלך כי אנכי נותן לפניכם וגו׳ לא שאותה ברכה וקללה היא לשונית כי אם שהיא בכח המצות שעכ״פ ימשך מהם או ברכה או קללה ואין אמצעי ביניה׳. לפי שכאשר תשמעו אל מצות ה׳ אלהיכם אשר אנכי וגו׳ הנה כבר נתתי לכם ברכה כי הם עצמם לטובה ולברכה יהיו לכם ואם לא תשמעו קללה יחשבו אליכם. ובזה האופן נתתי לפניכם היום ברכה וקלל׳. במה שנתתי המצות כי הם כפי המקבלי׳ או ברכה או קללה. וכמו שהניח זה המאמר כאן קודם זכרון המצות. כך אמר בסופם בזה הלשון עצמו ראה נתתי לפניך היום את החיי׳ ואת הטוב את המות ואת הרע.
ראה אנכי – לפי שאמר למעלה והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו. ואם לא תשמעו ועצר את השמים. וכאן נכללו כל הברכות והקללות. כמו שפירשתי בפרשת בחוקותי. לכן סמך מיד ואמר ראה אנכי נותן לפניכם היום. בזאת הפרשה שלמעלה ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעון. כמו שאמר והיה אם שמוע תשמעו ונתתי מטר ארצכם. והקללה אם לא תשמעון. כמו שאמר השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו׳ וחרה אף ה׳ בכם. ולכן אמר בכאן וסרתם מן הדרך ללכת אחרי אלהים אחרים. כמו שאמר למעלה וסרתם ועבדתם אלהים אחרים:
ואמר ראה אנכי – בלשון יחיד. ואחר כך אמר נותן לפניכם לשון רבים. להודיע לנו עיקר גדול בשורש האמונה ובמעלת ישראל. אע״פ שהם רבים הם כמו יחיד. לפי שנחצבה נפשם מאל אחד. וכמו שאמרו עשו שש נפשות [היו לו] ואמר בהן נפשות לשון רבים. לפי שהיו עובדים אלוהות הרבה. ויעקב היו בניו שבעים וכתב בהם נפש לשון יחיד. לפי שבאין מכח אל אחד. ולכן תמצא בתורה שפעמים מדבר עמהם בלשון יחיד לא יהיה לך אלהים אחרים. ובמקום אחר כתיב. לא תעשו לכם אלילים. להורות על מעלתם שאע״פ שהם רבים הם כמו יחיד. ולכן פעמים מדבר עמהם בלשון יחיד ופעמים לשון רבים. ובזה ובזה יחידו של עולם מצטרף עמהם. ולכן אמר במסכת אבות עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה עמהם וכו׳. ומנין אפילו חמשה ומנין אפילו אחד וכו׳. להורות שרבים הם כמו יחיד. והיחיד הוא כמו רבים. ובכולם השם מצטרף עמהם שהוא יחידו של עולם. וכן הוא כמו רבים כי מלא כל הארץ כבודו.
וי״א כי ראה אנכי. אמר כנגד השכל שהוא יחיד. לפי שזאת הראיה היא ראיית השכל. ולכן אמר ראה לשון יחיד כמדבר עם השכל. ולפניכם אמר כנגד כחותיו שהם רבים. וירמוז בזה כי עיקר התורה תלויה באמונה. כאומרו השכל וידוע אותי. וזהו ראה אנכי. ראה בעין השכל כי אנכי ה׳ אלהיך. וזהו ראה אנכי. ונותן לפניכם. הוא כנגד שאר מצות התלויות במעשה. לעשות ושלא לעשות. וזה כלול באומרו ברכה וקללה. ופירש הדבר ואמר הברכה אשר תשמעו אל מצות ה׳. והקללה אם לא תשמעו. וחותם שזה בכלל לא תעשה. ועוד אני סבור שאמר ראה אנכי נותן לפניכם לשון רבים ולשון יחיד. לרמוז למה שכתבתי למעלה בסוד האהבה והיראה. הרמוזות בפרשת שמע ישראל ובפרשת והיה אם שמוע. כי ענין אהבה הוא כמו אחד. ולכן באו כל דברי אותה פרשה בלשון יחיד. אבל בענין היראה שאמר שהיא פרשת והיה אם שמוע. שהיא לשון גיזום כתיב בה לשון רבים. לפי שכבר לבו חלוק. ולכן אמר בכאן ראה אנכי נותן לפניכם לשון יחיד ולשון רבים. להורות שבפרשה שעברה כלול בה ענין האהבה הבאה בלשון יחיד. וכלול בה ענין היראה הבאה בלשון רבים. וזהו ראה והסתכל ענין האהבה הרמוזה בלשון יחיד. שהיא הברכה אשר תשמעון. וכן ראוי לך להדבק באהבת השם שהיא סוד ה׳ אחד. ובה תלויה הברכה והקדושה. ולכן לא נאמר כי טוב בשני. לפי שאין טוב אלא באחד. אבל בענין היראה שלבו חלוק עם השם. נאמר בו לשון רבים. התרחק ממנו. שהיא נכללת בכלל והקללה אם לא תשמעו. כאומרו למעלה וחרה אף ה׳ בכם. וזהו ראה אנכי נותן לפניכם לשון יחיד ולשון רבים. ולכן פירש מיד הדבר ואמר והיה כי יביאך ה׳ ונתת את הברכה על הר גריזים. שהיא ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה. ואת הקללה על הר עיבל שהיא ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה. וזהו הברכה אשר תשמעו. והקללה אם לא תשמעו:
ולכן אחר שכל הדברים אמורים בלשון ארור ובלשון ברוך. כי אתם עוברים את הירדן וגו׳ ושמרתם לעשות את כל החוקים האלה.
פרשת ראה
ראה – הביטה וראה שלא יהיה ענינך על אופן בינוני כמו שהוא המנהג בשאר האומות, כי אמנם אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה – והם שני הקצוות. כי הברכה היא הצלחה יותר מן המספיק, על הצד היותר טוב, והקללה היא מארה מחסרת שלא יושג המספיק, ושניהם ״לפניכם״ להשיג כפי מה שתבחרו.
ראה, pay good attention so that you will not be like the nations of the world who relate to everything half-heartedly, always trying to find middle ground. Remember that אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, I present you this day with the choice of two extremes, opposites. The ברכה is an extreme in that it provides you with more than you need, whereas the קללה is another extreme making sure that you have less than your basic needs. You have the choice of both before you; all you have to do is make a choice.
האמורות בהר גריזים ובהר עיבל. פירוש, אין הכתוב רוצה לומר שהוא נותן לפניהם ברכה וקללה עכשיו, דהיינו על כל מצות שבתורה בכלל – אם יקיימו תהא הברכה, ואם לא יקיימו – תהא הקללה, דאין זה כן, דלא איירי אלא בברכות האמורות בהר גריזים (להלן כז, יב), ולא כאן. ומה שכתב ״אני נותן לפניכם היום״, רוצה לומר שהיום מצוה עליהם, כדכתיב (פסוק כט) ״והיה כי יביאך וגו׳⁠ ⁠⁠״. ועוד, דכאן משמע ״ברכה וקללה״ סתם, על כל המצות, דכתיב ״את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה׳⁠ ⁠⁠״, וזה אינו, שהכתוב רוצה לומר ברכות וקללות האמורות בהר גריזים ובהר עיבל, ושם נאמרו ברכות וקללות על מצות מיוחדות, לא בסתם. אף על גב שיש שם ברכה וקללה על כל המצות גם כן, הפרט עיקר:
ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה – ראה כמדבר ליחיד, לפניכם כמדבר לרבים, לפי שאמרו רז״ל (קידושין מ:) לעולם ידמה לאדם כאלו היה כל העולם מחצה על מחצה זכיות ועונות עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות לכך אמר אל כל יחיד ראה שיראה בעין שכלו כי כל מעשיו יחזרו לפניכם, לכולכם, והזכיר ענין זה בפרשה זו המדברת מענין הר גריזים והר עיבל כי שם נעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה ומצד הערבות רבים נתפסים בעון היחיד. ויש כדמות רמז לזה מה שמסיק בילקוט (תתעה) בתחילת פר׳ זו משל לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים, והיו לפניו שני שבילין כו׳. התחיל בדרכים הכבושים לרבים, וסיים בשבילין הכבושין ליחידים, אלא שהציע משל זה על הפסוק המתחיל ביחיד וסיים ברבים מן הטעם שנתבאר. ונקט לשון היום אע״פ שזמן קבוע לקבלת השבועה כי יביאך ה׳ אל הארץ. מ״מ נקט לשון היום לומר שמהיום עד אותו זמן יש לכם שהות להמלך כדי שלא יאמרו אנוסים היינו כדרך כל שבועה שנותנים זמן פן ינחם האיש, כך נתן להם זמן שלא יאמרו הממם וערבבם ואילו היה להם שהות להמלך לא היה עושין.
ד״א במלת היום רמז אל הגלגל היומי, וסמכו אל הברכה והקללה לומר לך כמו השמש שהוא באחד ופועל שני הפכים מתיך השעוה, ומקפיא הביצה, משחיר פני הכובס, ומלבין הבגד, וכל השינוים הללו אינן באים מצד השמש כ״א מצד המקבלים כך הברכות והקללות הבאים מאתו ית׳ אינן מחייבים שינוי בו ית׳ כמ״ש (מלאכי ג׳:ו׳) אני ה׳ לא שניתי, אלא השינוי בא מצד המקבלים ומפי עליון לא תצא הרעות והטוב. (איכה ג׳:ל״ט) כדאיתא במדרש שהביא בעקידה בפרשה זו ואמרתי לקובעו במלת היום.
ד״א לפי שמצינו לרז״ל, שאמרו (נדרים ח:) אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב״ה מוציא חמה מנרתיקה כו׳ שנאמר (מלאכי ג׳:י״ט) ולהט אותם היום הבא. והיום היינו השמש, אבל בצדיקים כתיב (שם ג׳:כ׳) וזרחה לכם יראי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. לכך נאמר היום ברכה וקללה מן גלגל היומי תמשך ברכה וקללה כי בהאי עלמא שכר מצוה ליכא. ולכך נתן סימן אחרי דרך מבוא השמש וגו׳ בפסוק זה נתן סימנים ומצרים יותר מן המוכר שדהו, ודרך מבא השמש למה לי אלא שבא לרמוז שעיקר קבלת השכר והעונש ע״י מבוא השמש.
ראה אנכי: פרשה סתומה.
האמורות בהר גרזים כו׳. רצל״ת והלא הקללות נאמרו לעיל בפרשת בחקותי (ויקרא כ״ו:י״ד) ולקמן בפרשת כי תבא (כח טו). ומתרץ האמורות בהר גריזים וכו׳. ופירוש נותן, מסדר לפניכם היום:
To be pronounced at Mount Gerizim, etc. Rashi is answering the question: The curses have already been stated above in Parshas Bechukosai (Vayikra 26:14) and below in Parshas Ki Savo (Devarim 28:15) [but not here]! Rashi answers: "To be pronounced at Mount Gerizim, etc.⁠" And "place" means, "to arrange before you today.⁠"
ראה אנכי נותן וג׳ – צריך לדעת למה אמר לשון ראיה על הדברים, עוד אמרו אנכי, עוד למה אמר לשון יחיד כיון שכל הפרשה כולה בלשון רבים נאמרה.
ונראה שהכוונה היא כי לפי שבא להבחירם בעולם העליון ולהמעיט כל טובות עולם הזה, וכדי שיתאמתו אצלם הדברים צריך שהמוכיח יהיה בו ב׳ עניינים, א׳ שיכיר הכרה חושית בטוב העליון, והב׳ שהשיג השגת טוב עולם הזה וקנייניו, כי אם המוכיח יהיה מושלל מקנייני עולם הזה לא יאמנו דבריו למשיגי טובת עולם הזה כי יאמרו אין אומרים למי שלא ראה יבא ויגיד שאם היה טועם טעמי הנאות גדולת העולם הזה וקנייניו ותענוגיו לא היה ממאיסו ובוחר בזולתו ובזה לא יטו אזנם לקבל דבריו, גם הבא להפליג בטוב עולם הבא לא יוצדקו ולא יאמנו דבריו לשכל הטבעי כל שהוא עצמו אין דבריו אלא מפי האמונה והוא לא ראה ולא ידע, ולזה אמר מושיע ורב האיש משה ראה אנכי פירוש אלי תראו ותצדיקו ותשכילו להצדיק הדברים, כי הוא השיג להכיר טוב עולם הזה כי היה גדול מאוד וגבור ומלך ועשיר גדול כאומרם ז״ל (שבת צ״ב.), ויפה דודי אף נעים גם בטוב העליון הכיר כי עלה שמים וטעם טעם עליון, ואחר שהשיג הכרה חושיות הכרת ב׳ דברים והשגתם אמר להם הדברים האמורים בענין כאשר אבאר, ואומרו ראה לשון יחיד כי ראיה זו כלן שוים בהכרתה כאיש א׳ שגלוי לכל השגת משה בעולם הזה ובעולם הבא.
עוד ירצה במאמר ראה אנכי על דרך אומרם ז״ל (רמב״ם הל׳ תשובה פ״ה) יכול אדם לעשות עצמו כמשה רבינו, והוא מה שהעירם כי אליו יראו להדמות אליו כל הבא ליקרב לעבודת הקודש עבודת ה׳ ולא יעריכו עצמן עם מה שלמטה מהם ויהיו בעיני עצמן כי כביר מצאה ידם, ואמר לשון יחיד אולי שלא אמר רמז זה אלא ליחידי עם אשר יכינו עצמן להשגה עליונה כי מי ומי הראוי להשיג השגה זו להיות כמשה וכנגד שאר כללות ישראל אמר נותן לפניכם.
ובדרך רמז ירמוז על פי דבריהם ז״ל שאמרו (זוהר ח״ג רע״ג) שכל בני תורה יש להם ניצוץ ממשה, ואין צריך לומר הדור ההוא ששמעו מפיו שהם חלק ממנו, והוא מה שרמז במאמר זה ראה אנכי פירוש כאלו מדבר עם עצמו ואומר לו אנכי, כי כל ישראל יתיחסו אליו וכשהוא מדבר עמם כאלו מדבר עם עצמו, ולזה גם כן אמר ראה לשון יחיד כשיעור אנכי שהוא לשון יחיד יאמר עליו ראה.
עוד ירמוז על ה׳ שקרא ואמר אנכי וזה הוא שיעור הכתוב ראה כי אותו שקרא ואמר לכם אנכי הוא נותן לפניכם וגו׳, ואומרו ראה לשון יחיד כי בערך דבר זה כלן יהיו שוים כאחד לדעת כי ה׳ הוא הנותן לפניהם ברכה וגו׳.
נותן לפניכם היום וגו׳ – פירוש לפי שהיום עמדו על דעתם כאומרם ז״ל (ע״ז ה׳:) אין אדם עומד על דעת רבו עד מ׳ שנה.
עוד יתבאר בהעיר עוד אמרו ברכה וקללה שלא היה צריך לומר אלא את הברכה וגו׳ והקללה וגו׳ כמו שאמר אחר כן, אכן יתבאר על דרך אומרם ז״ל (ספרי) אמר להם משה אתם רואים הרשעים מצליחים ב׳ וג׳ ימים וסופם לידחות ע״כ, והוא אומרו היום ברכה וקללה פירוש ברכה שהיא גם כן קללה, והוא שלוות הרשעים בעולם הזה שאינה אלא בזמן מועט שעולם הזה יקרא יום אחד על דרך אומרו (לעיל ז׳ י״א) היום לעשותם (עירובין כ״ב.) והוא מה שדקדק לומר היום סמוך לזכרון ברכה לומר שאינה ברכה אלא היום ולא למחר ואדרבה קללה היא, נמצאת טובת עולם הזה מועטת וגוררת קללה.
עוד יתבאר על פי מאמרם ז״ל (ספרי) שאמרו משל לא׳ שהיה יושב בפרשת דרכים והיו לפניו ב׳ שבילין אחד תחילתו מישור וסופו קוצים ואחד תחילתו קוצים וסופו מישור והיה מודיע לעוברים ושבים ואמר להם אתם רואים שביל זה שתחילתו מישור בב׳ וג׳ פסיעות וכו׳ וסופו וכו׳ ע״כ, והוא אומרו נותן לפניכם וגו׳ פירוש ב׳ מיני טובות ובכל אחת יש ברכה וקללה, כי דרך הרשעים יש בו מישור בתחילה וקוצים בסופו הרי ברכה וקללה, ודרך החיים גם כן תחילתו קוצים וסופו מישור הרי ברכה וקללה גם כן, וחזר ופירש את הברכה פירוש לזה יקרא ברכה שאין ראוי לחוש לענף הקללה שבה אשר תשמעו וגו׳ הגם שיש באמצעות זה צער כי הצדיקים מצטערים בעולם הזה בהשתדלות המושכל ועולמם קשה עליהם למה שצריכין בו, והקללה אם לא תשמעון הגם שאתם מתעדנים בעולם בכל אות נפש הבהמית ויערב לכם, מישור זה לקללה יחשב.
עוד יתבאר כל הכתוב על זה הדרך לפי שאמר להם בסמוך (ס״פ עקב) נחלת הארץ כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה, לזה אמר להם ראה אנכי נותן וגו׳ פירוש נתינה זו שה׳ נותן לכם היום, דקדק לומר היום כי ברכה זו שאמר להם כל מקום וגו׳ לא נאמרה להם עד היום הזה, ואומרו ברכה וקללה פירוש יש בנתינה זו ברכה ויש בה קללה, וחזר ופירש את הברכה אשר תשמעו פירוש אם תשמעו תהיה נתינה זו לכם לברכה, ואם לא תשמעון אין זו לכם כי אם קללה שבאמצעותה יתקנאו בכם האומות ויאבדו אתכם ממנה בנקמה גדולה, גם תהיה להם ההנאה ממנה לרעה להם לעולם הנצחי כדרך אומרו (ס״פ ואתחנן) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, ועיין בסמוך.
ראה אנכי נתן היום, "Behold, I have given this day, etc.⁠" Why did Moses employ the term "seeing,⁠" in connection with words, i.e. the words of a blessing? Furthermore, why did he describe himself as אנכי? Moreover, why does Moses address the people in the singular i.e. ראה instead of ראו, although during the whole passage he addresses them in the plural [with the exception of verse 29, Ed.]?
I believe that the wording of our verse is connected to the message Moses wants to convey, i.e. that the people should learn to set more store by the blessings which will accrue to them in the Hereafter than the blessings which accrue to them in this life. In order for the prophet who conveys such teachings to be believable he must possess two qualifications. 1) He must himself have a deep appreciation of the value of the good to be experienced only in the celestial regions. 2) He must have demonstrated that he personally has achieved success in this life and what it has to offer. If the person preaching the values of the Hereafter were not himself blessed with success in this life, his listeners would not believe him thinking that he consoles himself with something in the future because he had been unable to attain it in the here and now. Moreover, even if someone who has experienced all that this life has to offer praises the Hereafter in exaggerated terms he is not liable to be believed unless he can prove that he has first-hand experience of what goes on in the celestial regions. This is why Moses felt impelled to apply the term אנכי to himself when he makes it appear as if he is bestowing the blessing. He invites the people to look at him as a personification of the truth of what he is about to tell them. He had attained all the honour and glory that it is possible to attain in this life. He was king over a mighty nation, was personally wealthy, and physically endowed as a giant as pointed out in Shabbat 92. In addition, he had ascended to heaven and had experienced a taste of what is in store there. After having explained all this to the people Moses mentions the message he had for the people as I shall explain. He used the words ראה אנכי in the singular to remind the people that whatever is perceived by means of the sense of sight is experienced equally by all the people although their perceptions by means of the other four senses may vary in depth. Each one of the Israelites had seen Moses' stature with his own eyes and had been aware of Moses having spent time in the heavens [returning with his skin radiating light. Ed.].
Moses had something else in mind when he said ראה אנכי, "look at me!⁠" Maimonides explains in his treatise Hilchot Teshuvah chapter 5 that every person has the potential to become the equal of Moses. This is precisely what Moses meant. He said: "Take a good look at me! Everything that I have accomplished you are able to accomplish for yourselves!⁠" Whenever a person aspires to serve the Lord he is not to look at people who have been under-achievers compared to himself and to use such a comparison in order to pat himself on the back on his relative accomplishment, but he is to train his sights on those who have achieved more than he himself and use this as a challenge to set his spiritual sights ever higher.
Looking at the moral/ethical dimension of our verse, let us look at a quotation from the Zohar volume three page 273 where we are told that every Torah-observant Jew possesses a spark of Moses within him. There is no need to convince us that the generation who had the good fortune to have Moses in their midst had been spiritually inspired by him. When Moses said: ראה אנכי, this sounds almost as if he were talking to himself, saying that because the whole of the Jewish people related to him this gave him stature, i.e. it enabled him to view himself as an אנכי, "a somebody.⁠" As a result, when he spoke to the Israelites he felt as if he were speaking to himself seeing his stature was entirely due to them. This would also account for Moses using the singular when addressing the people.
Another allusion to be found in our verse is an allusion to God who is in the habit of referring to Himself as אנכי. Accordingly, the meter of our verse is as follows: "look at the One who calls Himself אנכי; He is about to set the blessing before you this day.⁠" Moses used the singular ראה because all of the Israelites were as one in knowing that it is God who places His blessing before them.
נתן לפניכם היום, "who sets before you this day, etc.⁠" The word היום, today, or now, was chosen as only now after 40 years did the people appreciate what their teacher Moses had in mind (compare Avodah Zarah 5).
Why did Moses speak of ברכה וקללה, "blessing and curse" in this verse seeing he commences verse 27 by introducing the blessing and verse 28 by introducing the curse? Why mention all this twice? We have to fall back on Sifri who describes Moses as pointing to the apparently successful wicked people and explaining to them that such "success" will last only two or three days (life on this earth) whereas in the end they will get their due. Thus far the Sifri. According to this interpretation you have to read together the words ברכה וקללה היום, "blessing and curse today,⁠" i.e. a blessing which will turn into a curse. Moses refers to the peaceful lives the wicked lead in this world which is shortlived considered only one day long as explained on Deut. 7,11 based on Eyruvin 22. Moses placed the word היום next to the word ברכה, to hint how very shortlived that blessing will be. As a result of all this Moses indicates that success in this life diminishes progressivley and turns into a curse for the people in question.
Another way of looking at what Moses wanted to say in our verse is also based on Sifri. The author explains that Moses offered the people two choices, two paths in life; one appeared well paved intially but would turn progressively rougher, the other the reverse, starting out unpaved, full of holes, etc. He advised the people of the nature of these paths asking them not to be misled by what their eyes saw at the moment. This is what is meant by the words נתן לפניכם, "what I am placing in front of you.⁠" Moses meant that there are two kinds of blessings each accompanied also by a curse. The path of the wicked commences with blessings only to end in curses. The path of the righteous begins with what appears like a curse only to end in blessing. He continues with the word את הברכה in verse 27 to show that the true blessing is the path which began in such an inauspicious manner. He exhorts the people אשר תשמעון, encouraging them to hearken to his advice in spite of the initial difficulties they would experience on that path. At the same time he warns the wicked in verse 28 that what they considered the blessed path is in fact a curse because they do not hearken to the commandments of the Torah.
There is yet another way to explain Moses' emphasis on the word היום. At the end of Parshat Eykev (11,24) Moses assured the people that every place in the land they would set foot on would become theirs. This was not part of the oath to Abraham and the other patriarchs. Hence Moses adds that there is a new dimension to the blessing they would receive as of "this day.⁠" He adds the words ברכה וקללה, to make it plain that this is a two edged blessing, it contains advantages and disadvantages. If the people will hearken to God the promise would prove to be a blessing. If not, this very promise and its fulfillment would turn into a curse as they would find that other nations would envy them and would cause them terrible losses by avenging the Canaanites whom the Israelites had wiped out. Even while they would enjoy the fact that they had conquered the land they would find that God would punish them for their sins immediately, thus turning the blessing into a curse.
ראה – אמר בלשון יחיד.
לפניכם – לשון רבים כמו בעשרת הדברות נאמר בלשון יחיד ובפרשת קדשים אמר בלשון רבים לא תכחשו וכיוצא. מפני שבהר סיני היו כולם באגודה אחת כאיש אחד אמר בל׳ יחיד וכן כאן אמר לשון יחיד אל כלל ישראל וכן לפניכם פי׳ לכל אחד ואחד נתן את הבחירה שלא יהיה אחרי רבים לרעות ופן יאמר הבחירה ניתן לרבים לכן אמר לפניכם לכל אחד ואחד.
נתן – במתנה שהקב״ה מסלק ממנו ואמרו (ברכות ל״ג ע״ב מגילה כ״ה ע״א נידה י״ו ע״ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ושמא תאמרו הבחירה ניתן לאדם בימי בחרותו אבל לא אחר שהורגל במעלליו הקשים לכן אמר היום בכל יום ויום הרשות נתונה והבחירה בידו לילך בדרך טובים. ואמר ברכה וקללה. ולא אמר טוב ורע. כי נמצא צדיק ורע לו רשע וטוב לו. לכן אמר ברכה וקללה. כי הברכה לא תגיע תיכף רק התכלית הוא טוב כמו שמצאנו יעקב בירך את אפרים וידגו לרב בקרב הארץ ולא נתרבו תיכף. ולכן בחלוקת הארץ אמרו בני יוסף אל יהושע מדוע נתתה לי נחלה גורל א׳ וחבל א׳ ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני ה׳. ובכל הפקודים לא מצאנו שהיו מספר פקודיו יותר מכל השבטים. ועוד הלא אמר לרב תרבה נחלתו. ורז״ל תרצו משום טפלא (ב״ב קי״ח ע״א) ופי׳ רש״י דחוק אמנם נראה כי ברכת יעקב היה וידגו לרוב בקרב הארץ על זמן כניסתן לארץ. ובזמן שבעה שנים שכבשו. נתרבו כדגי הים לרוב. לכן אמר עד אשר עד כה ברכני ה׳. ביאורו עד אשר נכבשה הארץ. ולפי זה לא נמצאו בפקודיו יותר משארי השבטים כאשר נפקדו במדבר ובערבות מואב כי לא חל ברכת יעקב עד שבאו לארץ וכיון שנכנסו לארץ מכח הברכה נתרבו כדגי הים שאין מספר לתולדותם ומפני זה השיבם יהושע עלה לך היערה ובראת לך. ופירשו רז״ל משום טפלא או משום עין הרע כי מי שמע כזאת בפעם אחת יוולדו להם בנים ובנות עד כי חדל לספור. וכן כל הברכות לא נתקיימו מיד. לכן אמר בל׳ ברכה.
ראה – לשון זרוז והזמנה, כלומר התבונן בעיני שכלך:
ברכה וקללה – לא אמר זה על הברכות והקללות שעתידין ליתן בהר גריזים ובהר עיבל, כי לא יקיימו המצוה ההיא רק אחרי עברם את הירדן, ואיך יאמר עליהם ראה אנכי נותן לפניכם היום, גם לשון נותן לפניכם אינו נופל על הצווי ההוא, אבל יאמר שבמצות האלה אשר הוא נותן לפניהם היום הזה, הרי הוא כאילו יתן לפניהם ברכה וקללה, כי מכח המצות תמשך להם או ברכה או קללה, וטעם לפניכם שתבררו לכם מהן מה שתרצו, ואם תאמרו איך יהיה הדבר האחד בעצמו ברכה וקללה שהם דברים הפכיים, לכן פירש את הברכה אשר תשמעו וכו׳, והקללה אם לא תשמעו וכו׳, והענין כי המצות טובות בעצמן ומביאין ברכה לעושיהן אבל יתהפכו לקללה לעוזבים אותן. והנה התחיל כאן במאמר הזה, לפי שהוא בא עתה לפרט המצות בכל הפרשה הזאת ובפרשת שופטים וכי תצא מבלי שיתערב בהן סיפור או תוכחה, ואחרי כן הביא דברי הברית והחזוק על שמירתם בפרשת כי תבא ונצבים, ואח״כ חתם בזה הלשון עצמו ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע (לקמן ל׳ ט״ו):
ראה
ראה וגו׳ – זהו סיומה של סקירת הפתיחה, וזה גם המעבר לאוסף המצוות המקוצר שנכתב עבור דור באי הארץ.
ראה – זו איננה תורה שיש לקבלה על סמך מהימנותו של אדם אחר. אלא אני פונה אליכם על יסוד כל הדברים שראיתם בעיניכם, ואשר הובאו לתודעתכם בסקירה על העבר שנסתיימה זה עתה. על יסוד כל אלה הגעתם לכלל ההכרה הוודאית שה׳ נתן את עתידכם בידכם – לברכה או לקללה – על ידי התורה שמסר לכם ביד משה.
ברכה – ״ברך״ קרוב ל״פרך״: לשבור, להפריד; ול״פרק״: להוריד משא או להעביר משא. מכאן ״פֶּרֶק״, ״מפרקת״ [מקום חיבור]. ה״בָּרָק״ קרוי כך על שם פריקת המטען החשמלי או בגלל צורתו השבורה. ״בֶּרֶךְ״ היא הפרק שבאמצע הרגל, המנוף החיוני לתנועה קדימה. ״בְּרֵכָה״ היא תעלת מים.
״ברכה״ היא מצב של התפתחות בלתי נעצרת, של הצלחה הולכת וגוברת.
וקללה – ״קללה״ איננה רק ניגודה [היינו שלילתה] של ״ברכה״; היא אינה מורה רק על חוסר התקדמות, ועל העדר צמיחה (זוהי הוראתה של ״ארר״). אלא ״קללה״ היא הפכה הגמור של ״ברכה״: להיות ריק ונטול כל תוכן (משורש ״קלל״: להיות קל, חסר משקל).
הבחירה בין שני הפכים אלה – ברכה וקללה – ״ניתנת לפנינו״ על ידי תורת ה׳, והדבר תלוי בנו אם נביא על עצמנו ברכה או קללה.
ראה אנכי – אחר שהקדים להם כל מה שדבר עד הנה, שבכל דבריו הודיעם כי בשכר מה שיקיימו את המצות יירשו את הארץ ויאריכו ימים עליה וימצאו גם יתר הצלחות הזמניות, ואם לא ישמרו את המצות לא יתקיימו בארץ ויגלו ממנה וישארו מתי מספר בגוים, ובכל מה שיעד והבטיח לא הזכיר דבר משכר העוה״ב הצפון לנפשות, הפך מכל הדתות שהיו נהוגות לעובדי כו״ם שהאריכו לשון להבטיח שכר אחר המות, משיב ע״ז כמ״ש בכוזרי, שההבטחה על שכר אחר המות לא תתישב בלב העובד כי שכר זה אינו נראה לעינים ויוכל כל איש להסתפק בו כי הוא דבר נעלם, לא כן שכר עוה״ז שהבטיח בתורה שזה דבר הנראה לכל ואינו יעוד עתידי רק תיכף עם שמירת המצוה, ועז״א ראה נתתי לפניכם היום ר״ל הגמול והעונש שהזכרתי לכם הוא דבר שתראה בעיניכם והוא דבר שאני נותן לפניכם, דבר גלוי, ולא לאחר זמן רק היום. והנה הודיע כי לא כאשר ידומה שהעולם מתנהג ע״פ הטבע והמערכת שתהלוכות הטבע אין להם שום קשר עם חוקי השכר והעונש שאיזה קשר יש לחוג שמים המתהלך במערכת עם מה שישמור האדם מצות ה׳ או יסור ממצותיו, וכמ״ש וחוג שמים יתהלך הארח עולם תשמור [אדם] אשר דרכו מתי און (איוב כ״ב:י״ד-ט״ו) על פי מה שפרשתי שם, מודיע שלא כן הוא, כי ה׳ השפיע רוח חיים בשפע הנשפע אל המערכת שיהיה תלוי ועומד לפי מעשה בני אדם יושבי שפל לטוב או לרע כמ״ש אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו וכו׳ פן יפתה לבבכם וכו׳ ועצר את השמים ולא יהיה מטר, עד שהעולם הגדול נערך לעומת האדם שהוא העולם הקטן כשני כלי זמר הנערכים בסדר מיוחד ובערך מיוחד שהנבל הגדול ישמיע קול זמירות קול שמחה או קול עצב לעומת זמירות הנבל הקטן כמ״ש בזה במק״א עד שהברכה והקללה שתהיה בעולם הגדול הוא תלוי לפי הברכה והקללה אשר יצאו מן האדם שהוא העולם הקטן, שעז״א שאני נותן לפניכם ברכה וקללה, שהברכה והקללה שיהיה בעולם הגדול יהיה נמשך לפי מעשיכם ותלוי בידכם, ומפרש:
ראה אנכי וגו׳: פרשה זו יש לה שתי משמעויות בדברי רז״ל, ושני הפירושים מוכחים בפשט הכתוב1. בסוטה פ״ז (לז,ב) איתא2: ״ברכה וקללה״, ברכה אחת קודמת לקללה, ואין כל הברכות קודמות לקללות3 (עכ״ל), מבואר דמפרשי בברכות וקללות שבהר גריזים ובהר עיבל. והכי מוכח מדסמיך פרשה דהר גריזים והר עיבל וקאמרה תורה (פסוק כ״ט) ״ונתתה את הברכה על הר גריזים וגו׳⁠ ⁠⁠״, הרי דבזה מיירי קרא4. ופירוש ״אנכי נותן לפניכם״ היינו שתאמרו בפיכם. אבל5 במדרש (דברים רבה ד,ג) איתא: משעה שאמר הקב״ה6 ״ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה״, שוב ״מפי עליון לא תצא הרעות והטוב״ (איכה ג,לה), אלא המצוות עושות שלהן והעבירות עושות שלהן7. הרי דמפרשי ״אנכי נותן לפניכם״ – שתלוי במעשיכם8, וכלשון הכתוב בפרשת נצבים (להלן ל,טו) ״ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו׳⁠ ⁠⁠״9, עיי״ש10. וגם זה הפירוש מוכרח מדכתיב ״והקללה אם לא תשמעו וגו׳ ללכת אחרי אלהים אחרים וגו׳⁠ ⁠⁠״, והרי בהר עיבל נתפרשו כמה דברים11, ואמאי פירש כאן זה הפרט של עבודה זרה. אלא ודאי כפירוש המדרש דקאי לדורות12, ויבואר עוד לפנינו. והיינו דקרי לזה הספר ״משנה תורה״, שיש כמה פרשיות מכאן ואילך13 שאי אפשר לפרש לפי פשוטו אם לא בשני אופנים.
1. עיין לשון רבינו בסוף הקטע ׳והיינו דקרי לזה הספר משנה תורה׳...
2. תנו רבנן, ״ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל״, מה תלמוד לומר? אם ללמד שתהא ברכה על הר גריזים וקללה על הר עיבל, הרי כבר נאמר ״אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים וגו׳⁠ ⁠⁠״. אלא להקדים ברכה לקללה. יכול יהיו כל הברכות קודמות לקללות (רש״י: שיגמרו כל הברכות תחילה עד ׳ברוך אשר יקים וגו׳⁠ ⁠׳ ואח״כ יפתחו בקללה), תלמוד לומר ״ברכה וקללה״...
3. כלומר, לפני כל קללה תוקדם ברכה אחת, דהיינו, הברכה שכנגד אותה קללה.
4. וכך נראה מפירוש רש״י על אתר.
5. המשמעות השניה בפסוק.
6. בלשון המדרש: משעה שאמר הקב״ה הדבר הזה בסיני. מתנות כהונה: שגילה להם שהבחירה בידם, שהרי ציוה אותם בעשה ולא תעשה.
7. ובלשון במדרש: מאליה הרעה באה על עושי הרעה, והטובה באה על עושי הטובה.
8. במשמעות של – ׳מביא לתשומת לבכם׳.
9. ״ואת הטוב ואת המות ואת הרע״.
10. וכעין זה ברמב״ן על אתר.
11. ברשימה הארוכה של ה׳ארורים׳.
12. וציון איסור עבודה זרה (אחרי ״אם לא תשמעו״ המקביל ל״אשר תשמעו״) בא לציין את המרכיב של ׳דורות׳, כי אמנם ׳באשר הם שם׳ שומעים את מוסרו של משה רבינו אין ביניהם עתה כל שמץ של איסור עבודה זרה, אך גם משה רבינו ידע שעתידים לחטוא בעבודה זרה, כפי שאמר בפרשת ״ונושנתם בארץ״ (לעיל ד,כה).
13. כלומר, החל מהחלק ההלכתי של חומש זה ועד התוכחה שבפרשת כי תבוא וכריתת הברית בערבות מואב.
ראה – כן הוא גם לפני לשון רבים, כמו למעלה א׳:ח׳.
אנכי נותן... היום – נתינה זאת היא הגדת המצוות, פסוק ל״ב (דברים ד׳:ח׳), השוה ל׳:ט״ו.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144