1. ר״ל שיבטה {=שיבטא} יפה השני למדי״ן שבסוף ובראש השני תיבות בכל לבבך שלא יהא נשמע שמבליע למ״ד אחד, וכן בהתיבות הבאות הביתי״ן והממי״ן והפיפי״ן כדמפרש.

2. הפסוק השני ולמדתם הוא בפ׳ ואתחנן בענין למוד עצמו (ה׳ א׳), והאשה אין אחרים מצווין ללמדה כפי שיובא בסמוך.

3. עי׳ באות הקודם ציון הפסוק ולמדתם השני, והא דאין אשה מחויבת ללמד עצמה מבאר בדרשה הקודמת.

4. היו דורשין מה שהמלה אותם כתיב חסר, ובאמת נמצאה דרשה כזו בר״ה כ״ה א׳ אשר תקראו אתם במועדם (פ׳ אמור) קרי ביה אתם, אבל כאן בודאי א״א לפרש כן, לענין זה שמי שאין לו אב אינו בלמוד כלל, שהרי תכלית הלמוד היא שמירת המצות וכמ״ש הכתוב (ואתתנן ה׳ א׳) ולמדתם לעשותם, ואמרו בתו״כ פ׳ אחרי (י״ח ל״א) ובספרי פ׳ ראה (י״ב כ״ח) כל שאינו במשנה אינו במעשה, ובשמירת המצות הלא כל ישראל ערבים זב״ז וא״כ ממילא מצווים ללמדו כדי שידע לשמור ולקיים, ומה דכתיב אתם תסר ו׳ י״ל דבא לרמז דמי שיש לו אב החובה עליו, משא״כ מי שאין לו אב החובה על כל ישראל, וכמש״כ.

אך אמנם לכאורה קשה ל״ל לדרוש ולמדתם אתם – תיפק ליה דמפורש כתיב את בניכם, דמשמע ולא מי שאינו בניכם, וי״ל משום דלולא הדיוק מאתם היה אפשר לומר דהלשון את בניכם אין הכונה רק בנים מתולדות אבות, אלא ר״ל דורות הבאים כמו בני ישראל בני יהודה, בני הארץ, וכדומה.

גם י״ל דאי לאו אתם אין לדייק זה גם לא מאותיות הגוף דולמדתם גם לא מהשם בניכם, דנוכל לומר דלאו דוקא הוא ואינו מוכרח, אך המלה אתם מכריתתנו לדייק דדוקא אתם את בניכם ולא אחרים, דכלל גדול בשמוש הלשון דבכ״מ שתבא מלת הגוף נוספת על סימן הגוף הרצוף לפעל או לשם, היא באה לחזק את הענין או להגבילו: הוא ולא אחר. וידוע דברי חז״ל בכגון זה במקומות הרבה, וכמו ועברתי בארץ מצרים וגו׳ אני ה׳ – אני ולא מלאך אני ולא שליח וכדומה. [וכן דקדקו חז״ל בכזה גם בלשון המשנה, וממאמר כל אחד (משנים האוחזין בטלית, ב״מ ב׳): אני מצאתיה (בכנוי כפול, מלת הגוף אני וסימן הגוף במצאתיה) משמע דוקא אני ולא אחר, כלומר כולה שלי, ומדייק, א״כ מאי האי דכפלה המשנה עוד לומר זה אומר כולה שלי, וליכא למימר כמו שאמר הגאון ר׳ מנשה מאיליא [הובא בתפא״י] דזה אומר אני מצאתיה הוא כלל שאחריו פרט היינו אם שניהם אומרים כולה שלי הדין כך, ואם אחד אומר חציה שלי הדין כך, דאחרי דבהכלל אני מצאתיה מפורש הכונה כולה שלי ולא חציה, ולכן הקשו בגמ׳ הא תו ל״ל].

5. עיין מש״כ באות הקודם ובפ׳ ואתחנן בפסוק והודעתם לבניך (ד׳ ט׳) ועוד שם (ה׳ א׳).

6. אחרים פירושו האב, ונקט בלשון אחרים כנגד מ״ש שאינה מחויבת בעצמה ללמוד משום דקי״ל כל מי שאחרים מצווין ללמדו מחויב ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו אין מחויב ללמד עצמו, כמבואר למעלה. ולכאורה הוי כונת הענין פשוטה שרק אינו מחויב ללמדה, אבל אם רוצה ללמדה רשאי, אך באמת קי״ל דאסור ללמד את הבנות תורה, ואמרו בטעם הדבר (סוטה כ״א:) דכתיב (משלי ח׳) אני חכמה שכנתי ערמה, כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית, ופירש״י שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע, עכ״ל. והרמב״ם בפ״א הי״ג מת״ת כתב הלשון מפני שמוציאות דברי תורה לדברי הבאי, עכ״ל. ויסוד כל הדברים האלה הוא עפ״י יסוד טבעי אחד שבתכונת הנשים דדעתן קלות, וכמ״ש בסוף מנחות ק״י א׳ שהבנות אין דעתן מתיישבת עליהן, ולכן אין ביכולתן להעמיק חקר בדעת תקיפה ולבא עד עומק כוונת התורה, ואפשר שתעבור בדעתה על דעת התורה וממילא גם תעשה מדחה.

ולהבין ביותר דברי רש״י ורמב״ם שהבאנו, נבאר מה שכתבנו במקום אחר לכוין ולהשוות המאמר נשים דעתן קלות עם המאמר בנדה מ״ה ב׳ בינה יתירה נתן הקב״ה באשה יותר מבאיש, אשר לכאורה סותרים המאמרים זל״ז, כי האחד מורה על קלות כשרון דעתה והשני על יתרון כשרונה.

אך באמת הבאור פשוט, כי כשרונות דעת ובינה שונים הן, הדעת יונח על המושכלות הראשונות שתופס מוח כל איש תיכף לשמיעה, והבינה הוא הרעיון הבא לאחר התפיסה העיונית בישוב עמוק ובזמן מרובה, ובכח רעיון כזה להבין דבר מתוך דבר ולהמציא חריצות ושכל דק, ולכן אע״פ שהנשים יש להן כח בבינה יתירה אבל דעתן בתפיסת דבר במושכל ראשון קלה היא בלא יסוד נאמן ולזה הסכימו בעלי הגיון.

וכתבו עוד חוקרי הנפש, דמי שיש לו לב חרוץ ושכל חד ההוא צריך יותר להזהר שלא להתרחק מנקודת האמת, יען כי אחרי שכח הבינה היינו כח התריצות גדול ממדת השכל הפשוט אפשר לו להעמיק חקר ולבנות בנינים על יסוד רעוע וחלוש, וזה מורגש בחוש, וזו היא כונת המאמר באבות אם אין דעת אין בינה, כלומר אם אין דעת חזקה אז גם הבינה שבו אינה נאמנית ויסודית, וכמבואר.

אמור מעתה, דאחרי שנשים דעתן קלות, היינו שהמושכלות הראשונות שלהן אינן ביסוד נכון ונאמן לכן אפשר להן ע״פ כח הבינה היתירה שלהן, היינו כח החריצות ושכל הדק, להרחיב דעות נפסדות וכוזבות, וממילא לעולם לא יכוונו דעתן, ומעתה יתבארו בטוב דברי רש״י ורמב״ם.

ורק לענין זה הוי מעלת הבינה מעלה להן, שכח בינתן מתפתח קודם בזמן לבינת הגברים, ולכן לענין תענית ולענין נדרים שצריך להפליא לשם מי נודרין ומקדשין קיי״ל שבת י״ב שנה ויום אחד דינה כזכר בן י״ג שנה כמבואר לפנינו בפ׳ בראשית בפסוק ויבן ה׳ את הצלע ובר״פ מטות בפסוק ואשה כי תדר נדר יעו״ש בטעם וסברא.

אך אמנם גם ע״פ מעלה זו יתבאר הענין מה שדעתן קלות דכמו בכל הגידולים ופירות וצמחים שכל מה שיתבשלו במוקדם הזמן הם קלים ונוחים להתקלקל מהר מאשר אלה שיתבשלו באחור הזמן, ולכן עלולה האשה שבכרה בינתה קודם שתהא דעתה קלה, ואין להאריך עוד.

ויש מן החכמים שהפליגו הרבה באיסור למוד תורה לנשים ואמרו (סוטה כ״א:) כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות, וכן אמרו (ירושלמי סוטה פ״ג ה״ד) ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים, והרמב״ם פ״א הי״ג מת״ת כתב דאיסור זה הוא רק בתורה שבע״פ ולא בתורה שבכתב, והאחרונים טרחו למצוא מקור לדבריו, ויתכן שכתב כן ע״פ הטעם המבואר בגמרא מפני ערמומית וכו׳ וכמו שבארנו למעלה, וזה שייך רק בתורה שבע״פ שאפשר לנטות הדעת לצדדים שונים בטעמים וסברות שונות, משא״כ בתורה שבכתב.

והנה ראינו להעתיק כאן בסוף הענין מספר עתיק יומין יקר המציאות הנקרא מעין גנים [שו״ת] ומחברו רבי שמואל ב״ר אלחנן יעקב הרקוולטי (וויניציאה שי״ג) מה שכתב אל אשה חכמה אחת בנדון היתר ת״ת לנשים, וז״ל בהמשך הדברים, ומאמר חכמינו כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות אולי נאמר כשהאב מלמדה בקטנותה שגם במעלליה תתנכר אם זך ואם ישר פעלה, דודאי כי האי גונא איכא למיחש שרוב הנשים דעתן קלות מבלות זמנן בדברי הבאי וכרובן כן חטאו מקוצר רוח, אמנם הנשים אשר נדב לבן אותנה לקרבה אל המלאכה מלאכת ה׳ מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב, הן הנה תעלינה בהר ה׳ תשכונה במקום קדשו כי נשי מופת הנה, ועל חכמי דורן לאדרן להדרן לסדרן לחזק ידיהן לאמץ זרועותיהן וכו׳, עשי והצליחי ומן השמים יסייעוך, עכ״ל. ולא נודע לנו מי הוא המחבר הנכבד הזה שעמד לחדש דין מחודש זה בסברא בעלמא, ובתוי״ט סוף מס׳ תמיד מביאו ומתארהו בשם מדקדק ומחבר ס׳ ערוגת הבושם על דקדוק לה״ק.

7. עיין מש״כ בפ׳ ואתחנן בפסוק המובא כאן.

8. טעם שייכות ק״ש ותפלין לת״ת י״ל משום דבק״ש אמרו במנחות צ״ט ב׳ דבק״ש יוצאין חובת ת״ת, ובתפלין אמרו במכילתא פ׳ בא העוסק בתורה פטור מן התפלין והמניח תפלין פטור מת״ת, הרי דשקולים הם, ולכן מי שפטור מזה פטור מזה, והנה אע״פ דק״ש ותפלין שניהם מ״ע שהז״ג היא ובלא״ה נשים פטורות, אך דהו״א דבכ״ז חייבות בק״ש משום דיש בה קבלת מלכות שמים, ובתפלין משום דכתיב סמוך למזוזה שחייבים כמבואר בסמוך, קמ״ל.

9. הכונה פשוטה דמכיון שהאב חייב ללמד את בנו תורה, לכן אם האב חכם הוא מחכים את בנו ביותר, והרי הוא זוכה לבן חכם. וע״ע בפסוק הסמוך בדרשה וימי בניכם.

10. הלשון מכאן אמרו נראה דרומז למ״ש בסוכה מ״ב א׳, ת״ר, קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה וקריאת שמע, וחסר הא דמדבר עמו בלה״ק, אבל בתוספתא ריש פ״א דחגיגה איתא, אביו מלמדו שמע ותורה ולשון הקודש, ונראה דגם בגמרא צ״ל כן, וטעם הדיוק מלשון לדבר בם נראה משום דלפי הפשט היה צ״ל והגית בם, ולכן דריש דגם הדבור עצמו מצוה, והיינו הדבור בלה״ק, וטעם הדבר נראה פשוט כדי שיבין מה שידבר בק״ש ובתורה.

וכבר כתבנו מאמר מיוחד בחיוב ומעלת למוד לה״ק, קראנוהו בשם שפה לנאמנים (ווארשוי תרנ״ג) והרחבנו שם הדבור בכל הנוגע לענין זה, ובנוגע לדרשה שלפנינו הערנו שם פליאה על הפוסקים שהשמיטו הא דספרי ותוספתא בחיוב למוד לה״ק, ותמהנו ביותר על הרמב״ם שקשה לומר שחשב זה לאסמכתא בעלמא, שהרי הוא עצמו כתב בפי׳ המשנה פ״ב מ״א דאבות על מ״ש שם והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, וז״ל מצוה קלה מצוה שיחשב בה שהיא קלה כשמחת הרגל ולמוד לשון הקודש כמצוה שהתבאר לך חומרתה, מילה ופסח, עכ״ל. מבואר מדבריו שרק האנשים ההמונים מחשבים מצות למוד לה״ק למצוה קלה, אבל באמת היא מצוה כשאר המצות החמורות, והרי כלל אותה יחד עם מצות שמחת הרגל שהיא מ״ע גמורה מה״ת, והזהיר התנא עליה כמו על מילה ופסח.

ואפילו אי נימא דאסמכתא היא מ״מ מי גרעא מהדרשה ודברת בם כל השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים בטלים (יומא כ״ב:) וקבעוה הפוסקים להלכה, ומכש״כ דבר זה שחז״ל דברו אימים בו כמבואר לפנינו בספרי, ולכן הדבר תמוה מאוד שהשמיטו זה.

ואולי ס״ל דאין מצוה זו נוהגת רק בא״י ובעת שישראל שרויין על אדמתן משא״כ בגלותינו שהוא דבר שא״א לרוב הצבור לעמוד בו מכמה טעמים, אכן עם כ״ז עדיין לא הונח לנו השמטת זכרון כל עיקר זה. ואפשר שהוא מטעם צוואת ר״א לתלמידיו (ברכות כ״ח:) שימנעו בניהם מן ההגיון ועי׳ רש״י שם וע׳ מהרש״א שם.