×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכׇל⁠־צְבָאָֽם׃
The heavens and the earth and their entire array1 were completed.
1. their array | צְבָאָם – The word is often translated as "hosts" or "legions", and often has a military connotation.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טובדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ליקוט מחכמי צרפתרד״קרד״ק פירוש הנסתרר׳ אברהם בן הרמב״םפענח רזאפענח רזא ב׳רמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שיאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םמלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[א] 1ויכלו אמר רבא ואיתימא ריב״ל אפי׳ יחיד המתפלל בע״ש צריך לומר ויכלו, דאמר ר׳ המנונא כל המתפלל בע״ש ואומר ויכלו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית שנאמר ויכולו אל תקרי ויכולו, אלא ויכלו. (שבת קי״ט:)
[ב] 2א״ר יוסי ברבי נהגו תמן מקום שאין יין שליח צבור עובר לפני התיבה ואומר ויכולו השמים והארץ ואומר ברכה אחת מעין שבע כו׳. (ירושלמי ברכות פ״ח ה״א, פסחים פ״י ה״ב)
[ג] 3כל האומר ויכלו ערב שבת שני מלאכי השרת מניחין ידיהם על ראשו ואומרים לו וסר עונך וחטאתך תכופר (ישעיהו ו׳:ז׳) מנא לן אתיא אשר אשר לגזרה שוה, כתיב אשר בפרה אדומה ג׳ פעמים וכתיב אשר בויכלו ג׳ פעמים מה פרה אדומה מכפר אף ויכלו מכפר. (ירושלמי)
[ד] 4שלש פעמים חייב אדם לומר ויכלו בשבת אחד בתפלה ואחד לאחר התפלה ואחד על הכוס, כנגד שלשה אשר שבפרשת ויכלו. (מדרש ויכלו)
[ה] 5כל האומר ג׳ פעמים ויכלו כפרה לכל עונותיו וכאלו קיים כל התורה כולה. בויכלו כתיב שלש פעמים אשר ובפסוק ויקחו אליך פרה אדומה (במדבר י״ט:ב׳) כתיב ג׳ פעמים אשר כשם שפרה מכפרת כך האומר ויכלו ג׳ פעמים מתכפר. (מדרש שוחר טוב)
[ו] 6לכל תכלה ראיתי קץ (תהלים קי״ט:צ״ו) זו מלאכת שמים וארץ שנאמר ויכלו השמים והארץ. (בראשית רבה י׳)
[ז] 7ר״ח פתח הגו סיגים מכסף וגו׳ (משלי כ״ה:ד׳) כו׳ כל זמן שהיה העולם תהו ובהו לא נראית מלאכת שמים וארץ, כיון שנעקר תהו ובהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ, ויצא לצורף כלי (משלי כ״ה:ד׳) נעשו כלים, הה״ד ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. (בראשית רבה י׳)
[ח] 8א״ר הושעיא דרש רבי אפס באנטוכיא, אין לשון ויכלו אלא לשון מכה ולשון כלייה. (בראשית רבה י׳)
[ט] 9אמר ריב״ל נשתכללו שמים בחמה ולבנה ובמזלות, ונשתכללה הארץ באילנות בדשאין וגן עדן. (בראשית רבה י׳)
[י] 10ר״ס בשם ריב״ל מכוללים היו המעשים והיו מותחין והולכין. (בראשית רבה י׳)
[יא] 11שוקיו עמודי שש וגו׳ (שיר השירים ה׳:ט״ו) שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב״ה לבראתו, כמה דתימא (שיר השירים ז׳:י״א) ועלי תשוקתו, מנין שכן הוא, שנא׳ ויכולו השמים והארץ וגו׳ ואין ויכלו אלא לשון תאוה שנא׳ (תהלים פ״ד:ג׳) נכספה וגם כלתה נפשי. (במדב״ר י.)
[יב] 12נאמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם וכי כלו שמים וארץ מלהיות ומלעמוד עוד והלא כבר נאמר עליהם (ירמיהו כ״ג:כ״ד) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא אלא שכלו ממלאכה מפועל ומצווי לכך נאמר ויכלו השמים והארץ. (פרקי דר״א פרק יח)
[יג] 13שבע חנוכות הם חנוכת ברייתו של עולם דכתיב ויכולו השמים, ואין ויכלו אלא לשון חנוכה דכתיב (שמות ל״ט:ל״ב) ותכל כל עבודת. (פס״ר פ״ב)
[יד] 14ברא הקב״ה את השמים ואת הארץ ואת כל אשר בהם וכללן, ורדדן, ויסדן, וטפחן, וגמרן, ומתחן, ומישבן, כללן ורדדן מנין שנא׳ ויכלו השמים והארץ וכל צבאם כו׳: (סדר אלי׳ רבא פרק לא)
[טו] 15א״ר נחמן ויכולו, כלו ממעשה, כלו ממחשבה ועשה הקב״ה ליום השבת דוגמת עוה״ב, שעתיד הקב״ה לשבות בשביעי, מאי בשביעי באלף השביעי. (מדרש הנעלם טז:)
[טז] 16וכל צבאם אמר ריב״ל כל מעשה בראשית בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונם נבראו, שנאמר ויכולו השמים והארץ וכל צבאם אל תקרא צבאם אלא צביונם. (חולין ס. ר״ה יא.)
[יז] 17וכל צבאם, אמר רבי אלעזר ג׳ צבאם הן צבא לשמים ולארץ שנאמר ויכולו השמים והארץ וכל צבאם כו׳ אם זכה צבא לו ואם לאו צבא עליו. (בראשית רבה י׳)
[יח] 18בר סירא אמר וכל צבאם אלוה העלה סמים מן הארץ בהם הרופא מרפה את המכה ורוקח את המרקחת. (בראשית רבה י׳)
[יט] 19רבנן אמרי ויתרון ארץ (קהלת ה׳:ח׳) אפי׳ דברים שאת רואן בעולם מיותרין כגון זבובין ופרעושין ויתושים אף הן בכלל ברייתו של עולם דכתיב ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. (ויק״ר כ״ב)
[כ] 20ואחריו הוציאו ר׳ יהודה בן בבא שלא טעם טעם שינה אלא כשינת סוס מי״ח שנה עד פ׳ שנה, והוציאוהו ליהרג ע״ש מט׳ שעות ולמעלה. והתחיל מבקש מהם בחייכם המתינו לי מעט עד שאקיים מצוה אחת שצוה הקב״ה א״ל עדיין אתה בוטח באלהיך א״ל הן וכו׳ א״ל בחייך קיסר המתין לי עד שאקיים מצוה אחת ושבת שמה והיא מעין עולם הבא, א״ל לזה שמעתי לעשות שאלתך, מיד התחיל בקידוש היום ויכולו השמים והארץ והי׳ אומר בנעימות ובקול רם והיו תמהים כל העומדים עליו, וכיון שהגיע עד ברא אלהים לעשות לא הניחוהו לגמור וצוה הקיסר להרגו, והרגוהו ויצא נשמתו באלהים, יצאה בת קול ואמרה אשריך ר׳ יהודה שהיית דומה למלאך ויצאה נשמתך באלהים, וצוה הקיסר וחתכוהו אברים אברים והשליכוהו לכלבים ולא הוספד ולא הוקבר. (מדרש אלה אזכרה)
[כא] 21ויכלו אית ביה תלתין וחמש תבין, ובקדושה דאנן מקדשין תלתין וחמש תבין וסליק כלא לשבעין שמהן דקב״ה וכנסת ישראל אתעטר בהו כו׳. (זח״א ה:, ח:) [כב] ויכלו דכלו עובדין דלעילא ועובדין דלתתא, השמים והארץ לעילא ותתא, ר׳ שמעון אמר עובדא ואומנותא דאורייתא שבכתב ועובדא ואומנותא דתורה שבעל פה, וכל צבאם אלין פרטי דאורייתא אפין דאורייתא שבעים פנים לתורה, ויכלו דאתקיימו ואשתכללו דא בדא, שמים וארץ פרט וכלל, וכל צבאם רזי דאורייתא דכיאן דאורייתא. (שם מ״ז:)
שערי ציון: לעיל פרשה א. מאמר רמה. תקי תרסא. תתלו. זהר ח״א מז. ז״ח קיב: קיט. רז״ה טו:
[כג] 22ויכל כתבו לו [ע״ב זקנים לתלמי המלך] ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי. (מגילה ט.)
[כד] 23רבי שאליה לר׳ ישמעאל בר יוסי א״ל שמעת מאביך מהו ויכל אלהים ביום השביעי אתמהא, אלא כזה שהוא מכה בקורנס על גבי הסדן הגביה מבעוד יום והורידה משתחשך, ארשב״י בו״ד שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו הוא מוסיף מחול על הקודש אבל הקב״ה שהוא יודע רגעיו ועתיו ושעותיו נכנס בו כחוט השערה, גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה ומה היתה חסרה כלה שתכנס לתוכה כך מה היה העולם חסר, שבת. רבנן אמרי משל למלך שעשה לו טבעת מה היתה חסרה חותם כך מה היה העולם חסר, שבת. וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך ויכל אלהים ביום הששי וישבות בשביעי. (בראשית רבה י)
[כה] 24ואף בשאילות שנשאלים לפני רבינו הקדוש כתב כך כו׳ ויכל א׳ ביום השביעי וכי מלאכה עשה הקב״ה בשבת חס ושלום כו׳, אלא מהו ויכל - כו׳ בערב שבת הי׳ עוסק כל היום באדם, שעה ראשונה עלה במחשבה כו׳ עשירית חטא כו׳ עד שלא באתה השבת הי׳ כביכול המלך יושב ומצטער על עולמו עד שנכנס השבת ונטל דימוס אמר הקב״ה כל מה שעשיתי השבת שיכללה שנאמר ויכל א׳ ביום השביעי. (פסיקתא רבתי פמ״ו)
1. אלא ויכלו. הקב״ה וזה, שמספר בשבחו של מקום ובשבח של שבת פירש״י, ובהגהות הב״ח אל תקרי ויכלו אלא ויכלו והכוונה כאלו היה כתוב בלשון רבים משום שנעשה שותף במעשה בראשית. וראיתי לרבינו הרא״ה ז״ל בארחות חיים סי׳ ט״ו כ׳ על מאמר זה וז״ל וצ״ע מאי מעליותא קאמר דנעשה שותף והלא גנאי הוא כלפי מעלה כל שניות ושותפות, ואפשר לומר כך הכוונה בזה באמרו ויכלו שמראה בעצמו שמעלה עליו כל הכתוב בתורה לענין חדוש העולם ומאמין בו אמונה קיימת כאלו ראה בעיניו מעשה היצירה וכמו שהוא עצמו שותף להקב״ה בעשיית המלאכה לפי שאין לבו נוקפו בדבר קטן או גדול במעשה ההוה ע״כ, וכ״ה בכל בו והמפרשים בע״י נדחקו בזה ולפנינו מבוארים הדברים. ונראה דהמבואר בס׳ הפרדס לרש״י סי׳ ד׳ כל האומר ויכלו במעלי שבתא מעיד להקב״ה שברא מעשה בראשית וכעי״ז בס׳ המנהיג הל׳ שבת ס״ה. דהכוונה לפי הנ״ל כי לא נמצא גירסא זו בשאר ראשונים ובוודאי דכ׳ זאת דרך פירוש. ובעיקר הדבר מה שנתקשה הרא״ה יש להעיר כי מצינו לשון זה במס׳ שבת י. מובא לעיל פ״א מאמר ת״י. כל דיין שדן דין אמת וכו׳ כאלו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית וראה שם ביאור הדברים משום דמשלים כונת ממציאו, א״כ פשוט דגם הכי יש לפרש כן ול״נ דכאן יש לומר הסבר נכון בענין זה לפ״מ דמבואר לק׳ פ״ב ממדרש דמה היה העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה, ובזה כלתה בריאת העולם והביאור בראשונים דגם בריאת יום מנוחה הי׳ בכלל מעשה בראשית א״כ האדם שאומר ויכלו וגו׳ ומעיד שהקב״ה ברא את העולם בששת ימים ושבת בשבת, וגם הוא שובת בשבת א״כ הרי נעשה שותף להקב״ה בגמר מעשה בראשית שהוא שובת בשבת כמו הקב״ה, ושפיר מובן דיכול להקרא שותף בדבר שאינו מעשה בפועל, רק דנקרא בכלל גמר מעשה בראשית. - וראיתי בפסקתא זוטרתי פ׳ פנחס כ׳ מלמד שכל המשמר את המועדות כאלו שותף עם הקב״ה במעשה בראשית שנאמר ביום עשות ה׳ א׳ ארץ ושמים לכך נאמר בר״ה ועשיתם שבתשרי נברא העולם. - וצריך לפרש כהא דשבת י׳ או כמ״ש הרא״ה.
2. לפנינו בירושלמי ליתא תיבות אלו ״ואומר ויכולו השמים והארץ״, אמנם הראשונים הביאו גירסא זו הראבי״ה במס׳ ברכות פ״ח סי׳ קמ״א. ובמס׳ שבת סי׳ קס״ו, כן באור זרוע ח״א סי׳ תשנ״ב אות ט׳, וכתב האו״ז דשוב נהגו לומר ויכולו בקול רם אף דאיכא יין וקידוש על הכוס בבהכ״נ משום דצריכים לומר ג׳ פעמים ויכולו כמו דאיתא במדרש שוח״ט מובא לפנינו אות ה׳ ועי׳ בשיר״ק בירושלמי שם שלא ראה דברי הראשונים בזה, ומה שרוצה המבאר להראבי״ה לפקפק אם זה מגוף הירושלמי אינו נראה אחרי דמקור אמירת ג׳ פעמים ויכלו נמצא בחז״ל במדרש שוח״ט ולפנינו אות ג׳ מבואר דגם בירושלמי יש מענין זה א״כ שפיר י״ל דגרסתם בירושלמי הי׳ כן כמו שהביאו בלשונם.
3. מאמר זה כלשונו מובא בתשובת הגאונים תורתן של ראשונים (פרנקפורט תרמ״ב בצד נ״ח מכת״י דע ראססי) משם ירושלמי, ולפנינו בירושלמי ליתא, ותחלת המאמר הוא בבבלי שבת קי״ט והראשונים רבותינו בעלי התוס׳ עה״ת, הרא״ה באו״ח, הכל בו, האבודרהם, כתבו לפרש דמשה״כ אומרים פסוק זה וסר עונך כו׳ מפני שכתוב בענין עדות אם לא יגיד ונשא עונו וזה שאמר ויכלו ולא עכב העדות לפיכך יוסר אותו עון מעליו ולפנינו מבואר טעם אחר דאמירת ויכלו בעצמה מכפר וכמפורש יותר במאמר שלפנינו אות ד׳ ממדרש שוחר טוב ובאבודרהם הביא טעם זה שלפנינו בירושלמי ממדרש סתם.
4. מדרש זה מובא כלשונו בהגהות מיימוני פכ״ט מה׳ שבת מ״ט, גם ברוקח סי׳ מ״ט בשינוי קצת בזה״ל ומסיק רבא במדרש ויכלו ג״פ כו׳ ומקודם לזה הביא הגמ׳ שבת לעיל מאמר א׳ בגירסא אמר רב וכן גרסו הרבה ראשונים והעיר בס׳ רב פעלים דצ״ל ומסיק רב במדרש ויכלו. אך באמת יש לפקפק עוד אם הכוונה של הרוקח למדרש ויכלו ואולי תיבת ויכלו קאי למטה דצ״ל ויכלו ג׳ פעמים ור״ל דאיתא במדרש כמו שהביאו ש״ר בשם מדרש סתם או מדרש שוחר טוב.
5. לפנינו במדרש שוח״ט לא נמצא זה המאמר רק הראשונים הראבי״ה סי׳ קצ״ו, האו״ז ח״ב סי׳ כ׳ והגה״מ פ״ט מה׳ חפלה הביאו אותו בשם שוח״ט וש״ר הביאו אותו בשם מדרש סתם ועיין לעיל אות ב. ג. ד. בביאור - ובזהר ח״ב ר״ז: זיל ובעי ב״נ למסהד סהדותא דא (קידושא) בחדוה ברעותא דלבא כו׳ וכל מאן דיסהיד דא וישוי לביה ורעותיה לדא מכפר על כל חובוי, וכמבואר לפנינו במדרש שו״ט.
6. קודם לזה מביא לכל יש סיקוסים, השמים וארץ יש להם סיקוסים, פי׳ מדה ושיעור, קץ וזמן, ומפרש ויכלו שמים כפשוטו שנגמרה מלאכת שמים וכתרגום יוב״ע ויכלו ושלימו, ועי׳ לקמן אות יב. מפרקי דר״א.
7. כלים, דורש ויכלו השמים לשון כלי שנעשו כלים. וראה בס׳ הקנה (ד״ק) נט. ונרמזו בלשון ויכלו לשון כלים כי הם כלים אל הבינה יוצר בראשית. וכ״כ בריקאנטי כאן.
8. כלייה, מבאר במדרש דעד שלא חטא אדם הראשון היו המזלות מהלכין דרך קצרה ובמהירות, משחטא סיבבן דרך ארוכה ובמתינות כדי ליגעם יותר וכו׳ לכך נאמר ויכלו שניתן להם חוסר וכליה שהכל לקה במעשה אדה״ר, ולדעת חז״ל זה הי׳ ביום ששי והאונקלוס מתרגם בפ״ב ויכל ושיצי, וגם לשון השמיד (דברים ל״א:ד׳) מתרגם שיצי, ועי׳ בס׳ תפ״י כאן ולפלא שלא הזכיר דברי המדרש אלו.
9. נשתכללו, דורש ויכלו, נתכללו ונתייפו והוא שיכלול מלשון עיטור וכלילית יופי, וכמו שתרגום אונקלוס ויכלו ואישתכללו [אך לפמ״ש בס׳ יאר לפרש דברי התרגום דשכלול נקרא תקון הדבר וגמרו כמו שת״א תכלנה מלמעלה תשכללנה, א״כ אין ראי׳ מלשון התרגום] ומבואר כן בשמו״ר כ״ט אמר הקב״ה אני איני כן אלא נכנסתי בעולמי וכו׳ עטרתי כל מה שעשיתי שנא׳ ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ומפרש ריב״ל דנתעטרו השמים במאורות ונתעטרה הארץ בצמחים ועי׳ באסת״ר פ״ז ועי׳ לקמן אות כ״ה מפס״ר השבת ״שיכללה״ ומבואר כן גם במדרש תהלים מזמור נ׳ ומניין שבראו מציון שנא׳ מציון מכלל יופי יופיו של עולם ומניין שבעולם הזה הוא מדבר נאמר כאן מכלל יופי ונאמר להלן ויכלו השמים והארץ, ומבואר ג״כ דדורש כן ויכלו מלשון שכלול ויופי. ובב״ר י׳ לקמן מאמר כד. מה הי׳ חסרה - כלה, וכן בלקח טוב ד״א ויכלו כילל הקב״ה את השבת ככלה ועי׳ שבת קיט. ואמר בואי כלה. ובמדרש אגדה ויכל לשון כלילה ועטרה היא יום השביעי לשאר כל הימים. והמרי״א כ׳ דבר״ר פי׳ ויכלו מלשון כלה שמורה על כללות, וכן הי׳ חסידים הראשונים אומרים בואי כלה. ול״נ הכוונה בואי כלה י״ל למה שפירשו במדרש כאן ובאות יא, ובס׳ הקנה נט, מהו לשון ויכלו לשון כלה הכלילה מן הכל וכן כ׳ בריקאנטי, ועי׳ ב״ק לב: וברבינו חננאל ואמרי לה לקראת מלכה, וי״ל דפליגי בפירושים אלו, ועי׳ תק״ז סט. לקמן מאמר יא. מט. ובמדרש מכ״י מנח״י גורס נכללו השמים נכללה הארץ ועפ״ז יש להסתפק אם הכוונה למה שפירשנו לעיל ואולי לפי גירסתו זו אינו חולק על הדרש של מאמר י׳.
10. מכוללים בשעת בריאתן נבראו דרך כלל מקושר ומעובה, והי׳ מותחין והולכין כל ו׳ ימים על שיעורם עד שאמר הקב״ה די. ופי׳ הכתוב ויכלו כבר הי׳ מכוללין והי׳ מותחין והולכים עד יום ז׳ ואז אמר הקב״ה די (מת״כ) ובפי׳ המיוחס לרש״י גורס משוכללין הי׳ השמים כבר מיום ראשון ומותחין והולכין עד סמוך לחשכה בע״ש מיד ויכל וכו׳ גער בהם והעמידן, ובא לחלוק על דברי ריב״ל ע״כ.
11. לשון תאוה, בתרגום ירושלמי לק׳ פסוק ב׳ ויכל אלקים מתרגם ויכל וחמיד וכמבואר במדרש כאן ושם בביאור הארכתי מ״ש בספרן של ראשונים בזה, גם במדרש הנעלם טז. איתא א״ר ברכיה ויכלו לשון כסוף היא כו׳ וכשגמר המלאכה נכספה כלה לכל רואיה, וראה בפי׳ צרור המור כאן דמביא ג״כ זה הפי׳ על ויכלו, ומבואר מדברי המדרשים הנ״ל דדרשו ששה פירושים בתיבת ויכלו א) לשון גמר וקץ, ב) לשון כלים, ג) לשון כלייה ד) לשון שיכלול, ה) לשון כללות, ו) לשון חמדה וכסוף, וראה בזהר ח״א מז. ויכלו אשתכללו כלא חד (ד״א כחד) אשתכללו מכלא, ואשתלימו בכלא: ע״כ ונראה דהכוונה לאלו הפירושים וע׳ לקמן אות יג. אין ויכלו אלא לשון חנוכה.
12. כלו - מלהיות, בהם עוד פועל ה׳ בהשגחתו עליהם תמיד לקיימם ולהעמידם, וזהו שמביא והלא כבר נאמר כו׳ ר״ל השגחת כבודו ית׳ הוא תמיד לקיימם וכמ״ש ואתה מחיה את כלם - שכלו ממלאכה, מפועל, ומצווי, ומתנהגין עפ״מ שהותנה בעת הבריאה (רד״ל).
13. ראה בפסיקתא רבתי ריש פ״ב מאמר זה בשינוי לשון מובא לעיל בתושבע״פ פ״א אות תרס״א.
14. כללן ורדדן, הכוונה למבואר לעיל בא״י מב״ר מכוללין הי׳ המעשים והיו מותחין והולכין עיי״ש בהביאור.
15. עי׳ רמב״ן עה״ת כאן פ״ג, שכ׳ דיום השביעי הוא אלף השביעי ושבת רמז לעוה״ב, ומ״ש הרב״ח.
16. בר״ה יא. הגירסא לקומתן, לדעתן, לצביונם ובראשונים יש גירסאות שונות. במקצת תיבות בלמ״ד ובמקצת בבי״ת. וביאור הדברים ברש״י חולין שם בקומתן כשיצאו מן הארץ ראשו תחלה, וזהו בקומתן ותיכף נוצרו קרנותיו של פר עם הפר וגם עץ פרי ראוי הי׳ לטעון פרי מיד, - בדעתן, שהודיעם שיבראם והם ניאותו, ובר״ה פי׳ שאלם אם רצונם להבראות ואמרו הן. בצביונם, בדמות שבחרו להם. ובר״ה פי׳ בטעם כל אחד ואחד ובדפוס כל או״א ע״כ. והתוס׳ בר״ה כ׳ צביונם לשון יופי כמו לעטרת צבי דדרך בהמה חיה ועוף כשגדלים גדלים בנוי בכח בדעת ובקומה וכ״ז הי׳ במעשה בראשית בתחלת יצירתם וכלהו נפקי מדכתיב צבאם ע״כ, ובתוס׳ חולין ס. הביאו פי׳ זה בשם הערוך והוסיפו עוי״ל - דקומתן נפיק מלשון הצבה. והנה בערוך לפנינו ערך צב מביא ב׳ פירושים, ונמצאים הדברים בלשונם לפנינו פי׳ א׳ ברבינו גרשום חולין שם, ופי׳ שני ברבינו חננאל ר״ה שם, ופירש״י הוא כפי׳ הרבינו גרשום רק בשינוי דמה שפירש הר״ג לצביונם פירש״י לדעתם, ולדעתן פי׳ הר״ג בכלל דעתן נבראו. ופי׳ ר״ח הוא בקומתן נבראו כלומר גדולים ומלאים, לדעתן נבראו לא כדעת התינוקות אלא כדעת הגדולים, לצביונם נבראו לתוארם ביופיפותם שנאמר וכל צבאם ופרשינן לצביונם. ע״כ וכלשון זה הביא בערוך ומ״ש התום׳ משם הערוך אולי היו לפניהם בערוך גירסא אחרת והריטב״א בר״ה הקשה ג״כ על פירש״י ומביא פי׳ הערוך דצביונם לשון יופי והאי דמייתי ראי׳ מצביונם משום דלשון פרטי הוא וגם לשון כללי לשלימות קומתן ודעתן ויפותן. - ולא הי׳ לפניהם לשון הר״ח שלפנינו. - ומה שנתקשה על פירש״י בהא שפי׳ לדעתם, ששאלם אם רצונם לבראות, וכמבואר לשון זה ברבנו גרשום, נמצא תשובה בזה לרב האי גאון שנשאל על פי׳ זה שמצאו בשם גאון. (בשו״ת הגאונים שערי תשובה סי׳ קמ״ד ובתה״ג ליק סי׳ כ״ח) בזה״ל וכי כלום יש בו ממש קודם שיברא שיהי׳ לו צביון או מהות והשיב ע״ז, דפרוש זה אין אנו יודעים אותו ולא סבירא לן [ומ״ש המבאר בשע״ת דהרב האי גאון כ׳ על פי׳ זה שמבואר ברש״י ״דדברים בטלים הן״ במח״כ לא כוון יפה. דלשון זה כ׳ על מה שהביא יש שפירשו לפי דברי הפילוסופים ולא קאי אדלעיל] והרה״ג הביא דיש שפירשו שכל מין ומין מבע״ח ברא כמותן הקב״ה ברקיע ממין המלאכים הרוחניים ואמר להם האיך אתה רוצה שאברא כמותך בעולם ואיך יהא. ואנו אומרים דריב״ל הכי קאמר לצביונו ולדעתו שעכשיו שצפה הקב״ה וגלוי לפניו מה תהא דעתן וצביונן ולפיהן בראן ועכשיו אחר שנבראו אנו אומרים כי דעתם וצביונם שהוא עכשיו מוכנים היו מאז. - ואשר כתבתם בקומתן לישנא דרבוותא בקמתן (בלי ויו) כלשון הגמ׳ ב״מ קז. שדה חבירו בשעה שעומדת בקמתה כו׳ ע״כ ונראה דכוונתו להוציא מהפי׳ ר״ג דפי׳ בקומתן לשון גובה וגודל, רק לשון קמה כמו תבואה בשלה. כן האדם נברא שלם ועי׳ בפי׳ הר״ח. - והתוס׳ בחולין דחו ג״כ פי׳ זה שנבראו בעמידה מגמ׳ סנהדרין לח: ופי׳ בקומתן היינו שנגמרו כל קומתן מתחלתן. ומכל זה יש תשובה לאלה אשר רצו לתלות בוקי סריקי בחז״ל לייחס להם השיטה הכוזבת של התפתחות האדם ע״פ הגמ׳ ברכות סא. ולפ״מ דאיתא כאן לכל הפירושים מבואר שיטת חז״ל דבמעשה בראשית האדם והבע״ח נבראו מיד שלמים בכל הדברים כמו שהם עתה ולא שנתפתחו במשך הזמן ועי׳ מ״ש לעיל בתושבע״פ סי׳ תשל״ח בביאור ולק׳ פ״ז. - גם הרמב״ם במורה ח״ב פ״ל מפרש כדעת הר״ח שכ׳ לפרש בצביונם נבראו, יאמר כי כל מה שברא אמנם נברא על שלמות כמותו, ועל שלמות צורתו, ובנאה שבמקריו. והוא אמרו בצביונן נבראו מן צבי הוא לכל הארצות, ודע זה ג״כ שהוא שרש גדול. ובמדרש אגדה כאן כ׳ בצביונם נבראו שנאמר ולמן די יצבא יתננה (דניאל ד יד) וזה נוטה לפרוש רבינו גרשום ורש״י מלשון חפץ ורצון וראה במדרש תהלים פ׳ קמ״ח ומי הם צבאיו שעושין צביונו של הקב״ה וראה במרש״א כאן ושאר מפרשים שלא הי׳ לפניהם כל דברי הראשונים הנ״ל. וע׳ ב״ר פי״ד כבן עשרים שנה נבראו.
17. צבא לשמים לשון צביון ותאוה, אם זכה צבאות השמים וארץ נעשה בשבילו ואם לאו הצבאות ילחמו עמו וימיתוהו (פירש״י) וביפ״ת מפרש דדרש צבא מלשון זמן קצוב דלכל יש זמן, עיש״ה.
18. גירסא זו בספר בן סירא דקאי על פסוק וכל צבאם מובא בפי׳ המיוחס לרש״י, עי״ש ודרש צבא מלשון חפץ רצון והנייה (מת״כ).
19. ב״ר פ״י, קהלת ה. ח. שמו״ר פ״י ועי׳ במד״ר פי״ח תנחומא חקת ס״א ולעיל פ״א אות תתכ״ו. ובמדרשים שם מובא מעשיות דבכל הקב״ה עושה שליחותו אפילו ע״י נחש ועקרב ויתוש וצפרדע.
20. כעין מעשה זו שנהרג באמירת ויכלו מבואר שם במדרש גבי רבי חנינא בן חכינאי התחיל בקדוש היום ויכלו השמים עד ויקדש אותו ולא הניחוהו לגמור עד שהרגוהו ויצאת ב״ק ואמרה אשריך שהיית קדוש ויצתה נשמתך בקדושה בתיבת ויקדש.
21. ראה בזהר ח״ב רז. בתקוני זהר פד. מוסיף עוד דשבעין תיבין אינון בקידוש וזכור ושמור הוו שבעין ותרין כחשבון ״ויכלו״ כנגד ע״ב שמות ויסע, ויבא, ויט, כידוע. וענין זה מבואר בז״ח קכא. ובתק״ז כ: סו: סז:
22. בירושלמי מגלה פ״א ה״ט הגירסא בשינוי ויכל בששי וישבות בשביעי וכ״ה במס׳ סופרים פ״א ה״ח ובמס׳ ספר תורה פ״א, ונראה דרק קיצור לשון הוא דגם במכלתא בא ותנחומא ישן פ׳ שמות איתא כלשון הגמ׳, גם בתרגום השבעים ושמרוני והפשיטא כתבו ביום הששי ועי׳ מ״ש לעיל פרשה א׳ מאמר קצ״ז, ובאור הדברים פירש״י ויכל ביום הששי שלא יאמר אם כן עשה מלאכה בשבת דהא כתיב ויכל ביום השביעי והוא לא יקבל מדרש חכמים שדרשו בו מה הי׳ העולם חסר מנוחה באתה שבת באתה מנוחה וזהו גמרו ע״כ. וכ״מ בב״ר לקמן אות כ״ד דמטעם קושיא זו שינוי ויכל בששי וע׳ לקמן אות כ״ו בביאור.
23. אתמהא, וכי אפשר דבר זה שעשה מלאכה בשביעי (רש״י). וע״ז תירצו א) דהקב״ה שיודע לצמצם רגעיו גמר כחוט השערה של גמר יום הששי ולא הי׳ יכול לומר דגמר בששי דכל יום הששי אף ברגע האחרונה שלו עשה מלאכה וגמר בתחלת יום שביעי ובשביעי עצמו לא עשה כלום וכמ״ש האבן עזרא דכילוי מעשה אינו מעשה. זהו טעמו של רשב״י. ב) גניבא ורבנן פי׳ דבריאת יום שבת עצמו דבזה נגמר מעשה בראשית כי הי׳ חסר יום מנוחה, זה נעשה בשביעי גם בפסקתי זוטרתי כ׳ פי׳ זה כלומר בהיותו יום שביעי אז כלתה המלאכה, כי יום השביעי עצמו הוא מן המלאכות ואע״פ שלא היתה בו מלאכה שעות של יום השביעי נקרא מלאכה, גם במדרש אגדה כ׳ ויכל וגו׳ מדת יום ומדת לילה צוה ביום שביעי, ובביאור כ׳ ע״ז אינו מובן והכוונה פשוטה כמ״ש במדרש דמדת יום ומדת לילה נברא בשביעי וזש״כ ויכל, בשביעי - ויש עוד פי׳ ג) בפסקתא זוטרתי שם דביום שביעי הפי׳ בטרם יום שביעי כמו אך ביום הראשון תשביתו ומובא בשאר ראשונים, פי׳ ד) ליש מפרשים בב״ר פ״י א״ח דמביא המאמר, כאן התפלל אבא של שבת בערב שבת, על קרא ויכל א׳ ביום השביעי, דבא לפרש כזה כמו דדריש ר׳ יודן בב״ר סוף פ״ט מובא לעיל פ״א מאמר תתכה. יום הששי זו שעה יתירה שמוסיפין מחול על הקדש ובה נגמרה מלאכת העולם, ומטעם זה הקדימו להתפלל של שבת בערב שבת, ומשה״כ כתיב ביום השביעי דזמן התוספת נקרא שבת. - ועי׳ לקמן מאמר כו. לה. ממדרש הגדול דמתרץ ג״כ לשון ביום השביעי דקאי על בין השמשות ומ״ש בביאור מדברי התיוב״ע. הי׳ העולם חסר שבת, יום הקילוס, וכן מפורש בספר יצירה כשברא הקב״ה שמים וארץ עשה ממונים לכל מה שברא למזלות ולדשאים ואילנות ולימים וכשבא יום השבת נתקבצו כל הממונים וקלסו להקב״ה ואמרו מזמור שיר ליום השבת (פירש״י במדרש)
24. ביום השביעי מפרש על ידי יום השביעי וכ״מ בפדדר״א פי״ט דבזכות יום השבת ניצול מדינה של גיהנם (מ״ע)
וְאִשְׁתַּכְלַלוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְכָל חֵילֵיהוֹן.
The heavens and the earth were completed, and [so were] all their conglomerations.

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם
וְאִשְׁתַּכְלַלוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְכָל חֵילֵיהוֹן
שכלול – יסוד וגם השלמה
רוב המתרגמים הארמיים פירשו ״וַיְכֻלּוּ״ מפועל כִּלָּה שמשמעו גָּמַר, הִשְׁלִים. לכן תרגמו בשווה ״וַיְכֻלּוּ השמים והארץ״ – ״וּשְׁלִימוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא״ כמו ״וַיְכַל אלהים״ – ״וּשְׁלִים ה׳⁠ ⁠⁠״.⁠1 אבל אונקלוס תרגם ״וַיְכַל אלהים״ – ״וְשֵׁיצִי ה׳⁠ ⁠⁠״ משורש שצ״ה (כִּלָּה) לעומת ״וַיְכֻלּוּ השמים״ – ״וְאִשְׁתַּכְלַלוּ שְׁמַיָּא״, בפועל ״שכלל״.
בטעם הדבר כתב ״מרפא לשון״, שלעומת ״וַיְכַל״ משורש כל״ה, אונקלוס גזר ״וַיְכֻלּוּ״ משורש כל״ל כמו ״כְּלִיל תכלת״ (שמות כח לא), ״מציון מִכְלַל יֹפי״ (תהלים נ ב) שעניינו שלמות ללא פגם. לכן, כדי להבחין בין השורשים, תרגם ״וַיְכֻלּוּ״ ב״שכלל״. ואין צורך לדבריו; אפשר שגם אונקלוס גוזר ״וַיְכֻלּוּ״ משורש כל״ה, ובכל זאת העדיף לתרגם ב״שכלל״ כי יש בו כפל משמעים; יִסּוּד דבר וגם השלמתו, כמוכח מן הארמית המקראית: ״מַן שָׂם לְכֹם טְעֵם בַּיְתָא דְנָה לִבְּנֵא וְאֻשַּׁרְנָא דְנָה לְשַׁכְלָלָה״ (עזרא ה ג, מי נתן לכם צו הבית הזה לבנות ולהשלים הבניין?), זהו שִׁכְלֵל במשמע סיום והשלמה. כנגד זאת ״הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא וְשׁוּרַיָּא יִשְׁתַּכְלְלוּן״ (עזרא ד יג, ובמיוחס לרש״י: ״והחומות יהיו מיוסדות״) – לשון יסוד.⁠2 לכן, להבעת הרעיון שהבריאה נתייסדה וגם הושלמה בחר לתרגם ״וְאִשְׁתַּכְלַלוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא״, כבמדרש ב״ר ״נשתכללו שמים בחמה ובלבנה ובמזלות״ (ב״ר י ה). ועוד, אילו תרגם ״וְאִישְׁתְּצִיאוּ שְׁמַיָּא״ היה נשמע שהשמים הושחתו (עיין בפסוק הבא).
כפל משמעי ״שכלל״ מתברר משלושה התרגומים הבאים: ״אשר לא היה כמֹהו במצרים למן היום הִוָּסְדָהּ״ (שמות ט יח) ״לְמִן יוֹמָא דְּאִשְׁתַּכְלַלַת״, ״תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עיר סיחון״ (במדבר כא כז) ״תִּתְבְּנֵי וְתִשְׁתַּכְלַל קַרְתָּא דְּסִיחוֹן״ – לשון התחלה, אבל ״ואל אמה תְּכַלֶּנָּה מלמעלה״ (בראשית ו טז) ״וּלְאַמְּתָא תְּשַׁכְלְלִינַּהּ מִלְּעֵילָא״ זהו לשון סיום.
1. כך במיוחס ליונתן ובדומה גם בת״נ ובפשיטתא. לנוסח תרגום ירושלמי ״⁠ ⁠⁠״וַיְכַל״ – ״וחמיד״ ראה בפסוק ב.
2. הפועל הארמי ״שכלל״ זהה לפועל העברי ״יסד״, המשמש גם הוא בכפל משמעים – כהתחלת בניין וגם כסיומו. השווה: ״בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ״ (יהושע ו כו). ״יְיַסְּדֶנָּה״ – יניח יסודותיה, ותרגם יוב״ע ״בִּבְכוֹרֵיהּ יְשַׁכְלְלִינָּהּ״. וכמוהו גם ״וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל ה׳⁠ ⁠⁠״ (עזרא ג י), הניחו את יסודותיו. אבל ״הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ״ (עזרא ג יב), ראו אותו בכבודו ובשלמותו. גם ״שכלל״ שבלשון הקדיש ״ולמבני קרתא דירושלם ולשכללא היכלא״ (סדר רב עמרם גאון, צידוק הדין). וכן ״בנה ביתך, שכלל היכלך״ (סדר רב עמרם גאון, סדר תפילה) סובל את שני המשמעים.
אבל שִׁכְלֵל בלשון חז״ל משמעו שִׁפֵּר, הביא לידי שלמות, כגון ״[בית המקדש] בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא״ (ספרי דברים, שנב), ״משל למלך... שבנה פלטרין ושיכללן״ (סנהדרין לח ע״א). ונמצא כי בלשון חז״ל (וכן בלשון ימינו שִׁכְלֵל – תִּקֵּן, יִפָּה), מציין את סיום הדבר. ועיין ״מתורגמן״ ערך שכלל, ויא״ר כאן.
ואשלמו בריתא שמ⁠[י]⁠א וארעא וכל חלוותהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ברית״) גם נוסח חילופי: ״חילוות״.
ושלימו בריית⁠(י) שמייא וארעא וכל חילוותהון.
And the creatures of the heavens and earth, and all the hosts of them, were completed.

פרשה י

[א] וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם – כְּתִיב: לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד (תהלים קי״ט:צ״ו), לַכֹּל יֵשׁ סִיקוּסִים, שָׁמַיִם וָאָרֶץ יֵשׁ לָהֶם סִיקוּסִים, חוּץ מִדָּבָר אֶחָד שֶׁאֵין לוֹ סִיקוּסִים, וְאֵי זוֹ, זוֹ הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם (איוב י״א:ט׳).
דָּבָר אַחֵר: לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ, זוֹ מְלֶאכֶת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ.
[ב] רַבִּי חָמָא פָּתַח: הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף וגו׳ (משלי כ״ה:ד׳), אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּשֵׁם רַבִּי יַעֲקֹב, מָשָׁל לְאַמְבַּטִּי שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה מַיִם, וְהָיוּ בָהּ שְׁנֵי דְּיוֹסְקוֹסִים נָאִים, כָּל זְמַן שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה מַיִם לֹא הָיְתָה מְלֶאכֶת דְּיוֹסְקוֹסִים נִרְאֵית, כֵּיוָן שֶׁפָּסְקָה וְנִעֵר הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ, נִרְאֵית מְלֶאכֶת דְּיוֹסְקוֹסִים. כָּךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה הָעוֹלָם תֹּהוּ וָבֹהוּ, לֹא נִרְאֵית מְלֶאכֶת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כֵּיוָן שֶׁנֶּעֱקַר תֹּהוּ וָבֹהוּ מִן הָעוֹלָם, נִרְאֵית מְלֶאכֶת שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וַיֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי (משלי כ״ה:ד׳), נַעֲשׂוּ כֵּלִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.
[ג] כֵּיצַד בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתֵּי פְּקָעִיּוֹת, אַחַת שֶׁל אֵשׁ וְאַחַת שֶׁל שֶׁלֶג, וּפְתָכָן זֶה בָּזֶה וּמֵהֶן נִבְרָא הָעוֹלָם. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, אַרְבַּע, לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם. רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר, שֵׁשׁ, אַרְבַּע לְאַרְבַּע רוּחוֹת, וְאַחַת מִלְּמַעְלָן וְאַחַת מִלְּמַטָּן. אַדְרַיָּינוּס שְׁחִיק עֲצָמוֹת שָׁאֲלֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר חֲנַנְיָא, אֲמַר לֵיהּ כֵּיצַד בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ. אָמַר לֵיהּ כְּהַהוּא דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא. אָמַר לֵיהּ אֶפְשָׁר כֵּן, אֶתְמְהָא. הִכְנִיסוֹ לְבַיִת קָטָן, אָמַר לֵיהּ, פְּשֹׁט יָדֶךָ לְמִזְרָח וּלְמַעֲרָב לְצָפוֹן וּלְדָרוֹם. אָמַר לֵיהּ, כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
[ד] אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא, דָּרַשׁ רַבִּי אָפֵס בְּאַנְטוֹכְיָא, אֵין לָשׁוֹן וַיְכֻלּוּ אֶלָּא לְשׁוֹן מַכָּה וּלְשׁוֹן כְּלָיָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס בִּמְדִינָה וְקִלְּסוּ אוֹתוֹ בְּנֵי הַמְדִינָה, וְעָרַב לוֹ קִלּוּסָן, הִרְבָּה לָהֶן בְּדִיצָה, הִרְבָּה לָהֶן בְּהִדְיוֹכִין. לְאַחַר זְמַן הִכְעִיסוּ אוֹתוֹ, וּמִעֵט לָהֶן בְּדִיצָה וּמִעֵט לָהֶן בְּהִדְיוֹכִין. כָּךְ עַד שֶׁלֹא חָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיוּ הַמַּזָּלוֹת מְהַלְּכִין דֶּרֶךְ קְצָרָה וּבִמְהִירוּת, מִשֶּׁחָטָא סִבְּבָן דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה וּבִמְתִינוּת. יֵשׁ מַזָּל שֶׁגּוֹמֵר הִלּוּכוֹ לְי״ב חֹדֶשׁ, כְּגוֹן כּוֹכָב חַמָּה. וְיֵשׁ מַזָּל שֶׁהוּא גּוֹמֵר הִלּוּכוֹ לִשְׁלשִׁים יוֹם, וְהִיא לְבָנָה. וְיֵשׁ מַזָּל שֶׁגּוֹמֵר הִלּוּכוֹ לִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְהוּא צֶדֶק. וְיֵשׁ מַזָּל שֶׁהוּא גוֹמֵר הִלּוּכוֹ לִשְׁלשִׁים שָׁנָה, וְהוּא שַׁבְּתָי. חוּץ מִן כּוֹכָב נֹגַהּ וּמַאְדִּים, שֶׁאֵין גּוֹמְרִין הִלּוּכָן אֶלָּא לְאַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה. (ובעי שאלה שנגה מהלכת י״ב מזלות לעשרה חדשים, כל מזל כ״ה יום, ומאדים חדש וחצי, כל מזל מהלך י״ב שנה ומחצה, והיאך אומר כן נגה ומאדים אין גומרין הלוכן אלא לארבע מאות ושמונים שנה, חזינא תמיהה לפיכך בעי שאלה). רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי חָנָן דְּצִפּוֹרִין תָּנֵי, בְּנוֹת שׁוּחַ בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה שֶׁל שְׁמִטָּה נוֹהֵג קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן, לְפִי שֶׁעוֹשׂוֹת פֵּרוֹת לְשָׁלשׁ שָׁנִים, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עָשׂוּ פֵּרוֹת בֶּן יוֹמָן. אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַפֵּא אוֹתָהּ מַכָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא (ישעיהו ל׳:כ״ו), מַחַץ מַכָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִרְפָּא.
[ה] אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי נִשְׁתַּכְלְלוּ שָׁמַיִם בְּחַמָּה וּלְבָנָה וּבְמַזָּלוֹת, וְנִשְׁתַּכְלְלָה הָאָרֶץ בְּאִילָנוֹת וּבִדְשָׁאִין וְגַן עֵדֶן. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מְכוּלָלִים הָיוּ הַמַּעֲשִׂים, וְהָיוּ מוֹתְחִין וְהוֹלְכִין. וְכָל צְבָאָם, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר שְׁלשָׁה צְבָאִים הֵן, צָבָא לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ, וְצָבָא לַתַּלְמִידִים, וְצָבָא לַיִּסּוּרִין. צָבָא לַשָּׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. צָבָא לַתַּלְמִידִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל יְמֵי צְבָאִי אֲיַחֵל עַד בּוֹא חֲלִיפָתִי (איוב י״ד:י״ד) עַד יָקוּם חִילוּפִי. וְצָבָא לַיִּסּוּרִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ עֲלֵי אֶרֶץ (איוב ז׳:א׳), וְכָל צִבְיוֹנוֹ שֶׁל אָדָם אֵינוֹ אֶלָּא עַל הָאָרֶץ, וּמַה הַנָּיָה לוֹ: וְכִימֵי שָׂכִיר יָמָיו (איוב ז׳:א׳). נַחְמָן בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר, אִם זָכָה צָבָא לוֹ, וְאִם לָאו צָבָא עָלָיו. בָּנָה בִּנְיָן, עָלָה בְּיָדוֹ, צָבָא לוֹ, נָפַל מִמֶּנּוּ וָמֵת, צָבָא עָלָיו. אָכַל פִּתּוֹ וְהַנָּיָתוֹ, צָבָא לוֹ. עָמְדָה בְּתוֹךְ גְּרוֹנוֹ וְחִנַּקְתּוֹ, צָבָא עָלָיו. הַרְבֵּה צְבָאִים מִנָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָדָם הַזֶּה לִתְבֹּעַ דִּקָּיוֹן שֶׁלּוֹ, הַרְבֵּה דֻּבִּים, הַרְבֵּה אֲרָיוֹת, הַרְבֵּה נְחָשִׁים, הַרְבֵּה שְׂרָפִים, הַרְבֵּה עַקְרַבִּים, וְלֹא עוֹד אֶלָּא כִּימֵי שָׂכִיר יָמָיו.
[ו] בַּר סִירָא אָמַר, אֱלוֹהַּ הֶעֱלָה סַמִּים מִן הָאָרֶץ, בָּהֶם הָרוֹפֵא מְרַפֵּא אֶת הַמַּכָּה, וּבָהֶם הָרוֹקֵחַ מְרַקֵּחַ אֶת הַמִּרְקַחַת.
אָמַר רַבִּי סִימוֹן אֵין לְךָ כָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב, שֶׁאֵין לוֹ מַזָּל בָּרָקִיעַ שֶׁמַּכֶּה אוֹתוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ גְּדַל, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ וגו׳ (איוב ל״ח:ל״ג), לָשׁוֹן שׁוֹטֵר: הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה אוֹ משְׁכוֹת כְּסִיל תְּפַתֵּחַ (איוב ל״ח:ל״א), רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא וְרַבִּי סִימוֹן אָמַר, כִּימָה מְעַדֶּנֶת אֶת הַפֵּרוֹת, וּכְסִיל מוֹשֵׁךְ בֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הֲתֹצִיא מַזָּרוֹת בְּעִתּוֹ וְעַיִּשׁ עַל בָּנֶיהָ תַנְחֵם (איוב ל״ח:ל״ב), רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חִיָּא וְרַבִּי סִימוֹן אָמְרוּ, מַזָּל הוּא שֶׁהוּא מְמַזֵּר אֶת הַפֵּרוֹת.
[ז] רַבָּנָן אָמְרֵי אֲפִלּוּ דְבָרִים שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אוֹתָן שֶׁהֵן יְתֵירָה בָּעוֹלָם, כְּגוֹן זְבוּבִין וּפַרְעוֹשִׁין וְיַתּוּשִׁין, אַף הֵן בִּכְלַל בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם הֵן, וּבַכֹּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי נָחָשׁ, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי יַתּוּשׁ, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי צְפַרְדֵּעַ. רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי מְנַחְמָה, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ, רַבִּי אַחָא הֲוָה מִשְׁתָּעֵי הָדֵין עוֹבָדָא: חַד בַּר נָשׁ הֲוָה קָאֵים עַל כֵּיף נַהֲרָא, חֲמָא חַד עוּרְדְּעָן טָעֲנָה חָדָא עַקְרָב, וּמְגִיזָה יָתֵיהּ נַהֲרָא, וְכֵיוָן דְּעָבְדַת שְׁלִיחוּתֵיהּ אַחְזַרְתֵּא לְאַתְרֵהּ. רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי חָנָן דְּצִפּוֹרִין אֲמַר, עוֹבָדָא הֲוָה בְּחַד גְּבַר דַּהֲוָה קָאֵים לְמֶחֱצַד בַּהֲדָא בִּקְעַת בֵּי טַרְפָּא, חֲמָא חַד עֵשֶׂב וְלִקֵּט יָתֵיהּ וַעֲבָדֵיהּ כְּלִילָא לְרֵאשֵׁיהּ, אֲזַלָּא חַד חִוְיָא וּמְחָא יָתֵיהּ, וּקְטִיל יָתֵיהּ. אֲתָא חַד גַּבָּר וְקָם לְמִסְקַר בְּהַהוּא חִוְיָא, אֲמַר תָּמֵהַּ אֲנִי עַל מַן דְּקָטַל הָדֵין חִוְיָא. אֲמַר הַהוּא גַּבְרָא אֲנָא קְטָלִית יָתֵיהּ. תָּלָה אַפּוֹי וַחֲמָא לְהַהוּא עִשְׂבָּא עֲבִידָא כְּלִילָא לְרֵאשֵׁיהּ, אֲמַר מִן קוּשְׁטָא אַתְּ קָטְלִית יָתֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ, אִין. אֲמַר לֵיהּ, יָכֵיל אַתְּ מֵרִים הָדֵין עִשְׂבָּא מִן רֵאשֵׁךְ, אֲמַר לֵיהּ אִין, כֵּיוָן דַּאֲרֵים יָתֵיהּ אֲמַר לֵיהּ אַתְּ יָכוֹל קָרֵיב הָכָא וּמֵרִים הָדֵין חִוְיָא בַּהֲדֵין חוּטְרָא, אֲמַר לֵיהּ אִין, כֵּיוָן דִּקְרַב לְהַהוּא חִוְיָא מִיָּד נָשְׁרוּ אֵבָרָיו. רַבִּי יַנַּאי הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בְּפֶתַח עִירוֹ, רָאָה נָחָשׁ מַרְתִּיעַ וּבָא, וַהֲוָה מְרַדֵּף לֵיהּ מִן הָדֵין סִטְרָא, וַהֲוָה חָזַר מִן דֵּין סִטְרָא, וְעוֹד הֲוָה רָדֵיף לֵיהּ מִן הָדֵין סִטְרָא וַהֲוָה חָזַר מִן דֵּין סִטְרָא, אֲמַר זֶה הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתוֹ. מִיָּד נָפְלָה הֲבָרָה בָּעִיר פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי נְשָׁכוֹ נָחָשׁ וָמֵת. רַבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה יָתֵיב מְטַיֵּל בְּבֵית הַכִּסֵּא, אֲתָא חַד רוֹמָאי וְתָרְכֵיהּ וְקָדִים יָתֵיהּ וִיתֵיב לֵיהּ, אֲמַר לֵית דֵּין עַל מַגָּן, מִיָּד נְפַק חַד חִוְיָא וּמְחָא יָתֵיהּ וּקְטַל יָתֵיהּ, וְקָרָא עָלָיו: וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ (ישעיהו מ״ג:ד׳), וְאֶתֵּן אֱדוֹם תַּחְתֶּיךָ. רַבִּי יִצְחָק בַּר אֶלְעָזָר הֲוָה קָאֵים וּמְטַיֵּל עַל מְשׁוֹנִיתָא דְּיַמָּא דְּקֵיסָרִין, רָאָה שָׁם קוּלִית אַחַת, וַהֲוָה מַצְנַע לָהּ וַהֲוַת מִתְגַּלְגְּלָא, מַצְנַע לָהּ וַהֲוַת מִתְגַּלְגְּלָא, אֲמַר זֹאת מוּכֶנֶת לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתָהּ. עֲבַר חַד בַּלְדָּר וְנִכְשַׁל בָּהּ וְנָפַל וָמֵת, אֲזַל פַּשְׁפְּשׁוּנֵיהּ וְאַשְׁכְּחוּנֵיהּ טָעִין כְּתָבִין בִּישִׁין עַל יְהוּדָאֵי דְּקֵסָרִין. טִיטוּס הָרָשָׁע נִכְנַס לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וְגִדֵּר אֶת שְׁתֵּי הַפָּרוֹכוֹת, וְנָטַל שְׁתֵּי זוֹנוֹת וּבְעָלָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְיָצָא חַרְבּוֹ מְלֵאָה דָּם. אִית דְּאָמְרֵי מִדַּם הַקֳּדָשִׁים, וְאִית דְּאָמְרֵי מִדַּם שָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְחֵרֵף וְגִדֵּף, וְנָטַל כָּל כְּלֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וַעֲשָׂאָן כְּמִין גּוּרְגּוּתְנִי אַחַת וְהִתְחִיל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף כְּלַפֵּי מַעֲלָה, וְאָמַר, לָא דָּמֵי הַהוּא דְּעָבֵיד קְרָבָא עִם מַלְכָּא בְּמַדְבְּרָא וְנָצַח לֵיהּ, לְהַהוּא דְּעָבֵיד קְרָבָא עִם מַלְכָּא בְּגוֹ פָּלָטִין דִּידֵיהּ וְנָצַח לֵיהּ. יָרַד לַסְּפִינָה, כֵּיוָן שֶׁיָּרַד מְחָאֵיהּ נַחְשְׁלָא בְּיַמָּא. אֲמַר דּוֹמֶה זֶה שֶׁאֵין כֹּחוֹ שֶׁל אֱלוֹהַּ שֶׁל אֻמָּה זוֹ אֶלָּא בַּמַּיִם, דּוֹר אֱנוֹשׁ לֹא פָּרַע מֵהֶן אֶלָּא בַּמַּיִם, דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא פָּרַע מֵהֶן אֶלָּא בַּמַּיִם, פַּרְעֹה וְכָל חֵילוֹ לֹא פָּרַע מֵהֶן אֶלָּא בַּמַּיִם. אַף אֲנִי כְּשֶׁהָיִיתִי בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּבִרְשׁוּתוֹ לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בִּי, וְעַכְשָׁיו לְכָאן קִדְמַנִּי. סָבוּר הוּא שֶׁיַּהַרְגֵּנִי בַּמַּיִם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רָשָׁע, חַיֶּיךָ מִבְּרִיָה שֶׁהִיא פְּחוּתָה מִכָּל הַבְּרִיּוֹת שֶׁבָּרָאתִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, בָּהּ אֲנִי נִפְרַע מֵאוֹתוֹ רָשָׁע. מִיָּד רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשַּׂר שֶׁל יָם וְעָמַד מִזַּעְפּוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְרוֹמִי יָצְאוּ כָּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי לִקְרָאתוֹ וְקִלְּסוּ אוֹתוֹ. כֵּיוָן שֶׁעָלָה לְרוֹמִי נִכְנַס לַמֶּרְחָץ, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא הֵבִיאוּ פְּיָילִי פּוֹטִירִין שֶׁל יַיִן לִשְׁתּוֹתוֹ, וְנִכְנַס יַתּוּשׁ בְּתוֹךְ חוֹטְמוֹ, וְהָיָה נוֹקֵר אֶת מֹחוֹ וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁנַּעֲשָׂה גָּדוֹל כְּמוֹ גּוֹזָל שֶׁל שְׁתֵּי לִיטְרָאוֹת. וְהָיָה מְצַוֶּה וְאוֹמֵר פִּצְעוּ מֹחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ וּדְעוּ בַּמֶּה אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל יְהוּדִים נִפְרַע מֵאוֹתוֹ הָאִישׁ. מִיָּד קָרְאוּ לָרוֹפְאִים וּפָצְעוּ מֹחוֹ, וְהוֹצִיאוּ כְּגוֹזָל שֶׁל שְׁתֵּי לִיטְרָאוֹת.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי יוֹסֵי, אֲנָא חֲמִיתֵּיהּ בְּרוֹמִי תַּרְתֵּין לִיטְרִין מֵהָכָא וְגוֹזָלָא מֵהָכָא, וּתְקַל חָד לָקֳבֵל חָד. וְנָטְלוּ אוֹתוֹ וְנָתְנוּ אוֹתוֹ בְּתוֹךְ קְעָרָה אַחַת, כָּל מַה דַּהֲוָה הָדֵין שַׁנֵּי, הֲוָה הָדֵין שַׁנֵּי, פְּרַח יַתּוּשָׁה, פְּרַחָה נַפְשֵׁיהּ דְּטִיטוּס הָרָשָׁע.
[פרק ב]
ויכלו השמים – ר׳ אחא פתח הגו סיגים מכסף וגו׳ (משלי כ״ה ד׳) כ״ז שהיתה תהו ובהו בעולם לא נראית מלאכת שמים וארץ כיון שנעקר תהו ובהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ. ויצא לצרף כלי (שם), נעשו כלא היו ויכלו השמים והארץ. אריב״ל נתכללו שמים וארץ, שמים בחמה ולבנה (נסים) [בכוכבים] ומזלות, ונתכללה הארץ באילנים ודשאים ובג״ע. ברא אלהים וגו׳ (בראשית א׳ א׳) כיצד ברא הב״ה את עולמו, א״ר יוחנן נטל הב״ה שתי פקעיות אחת של אש ואחת של שלג ופתכן זו בזו ומהן נברא העולם. ר׳ חנינא אמר ארבע לד׳ רוחות השמים. ר׳ חמא אמר שש, ד׳ לד׳ רוחות השמים. א׳ למעלה וא׳ למטה. וכל צבאם, א״ר אלעזר ג׳ צבאים הם, צבא לשמים ולארץ, צבא לתלמידים וצבא ליסורים. צבא לשמים ולארץ ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, צבא לתלמידים כל ימי צבאי איחל (איוב י״ד י״ד), צבא ליסורים הלא צבא לאנוש עלי ארץ (שם ז׳ א׳). כל צביונו של אדם אינו אלא על הארץ ומה הנאה יש לו, וכימי שכיר ימיו (שם). רב נחמן אמר אם זכה צבא לו ואם לא זכה צבא עליו, בנה בנין ועלה בידו צבא לו, נפל ממנו ומת צבא עליו, אכל (פריו) [פתו] והנאתו צבא לו, עמד בגרונו וחנקתו צבא עליו, הרבה צבאים מנה הב״ה לאדם הזה לתבוע דקיון שלו, הרבה אריות, הרבה נחשים, הרבה עקרבים, ולא עוד אלא כימי שכיר ימיו. בן סירא אומר אלהים העלה סמנים מן הארץ, בהם הרופא מרפא, בהם הרוקח מרקח את המרקחת.
ויכלו השמים והארץ וכל צבאם – בצביונם נבראו, שנאמר ולמן די (יצבי) [יצבא] יתננה (דניאל ד׳:י״ד).
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ – לְאַמְבָּטִי שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה מַיִם וְהָיוּ בָּהּ שְׁנֵי דִּיסְקְסִים נָאִים, כָּל זְמַן שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה מַיִם לֹא הָיְתָה מְלֶאכֶת דִּיסְקְסִים נִרְאֵית, כֵּיוָן שֶׁפּוֹתְקָהּ וְנִעֵר הַמַּיִם מִתּוֹכָהּ נִרְאֵית מְלֶאכֶת דִּיסְקְסִים. כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁהָיָה תֹּהוּ וָבֹהוּ בָּעוֹלָם, לֹא הָיְתָה מְלֶאכֶת שָׁמַיִם וָאָרֶץ נִרְאֵית, לְאַחַר שֶׁנֶּעֱקַר תֹּהוּ וָבֹהוּ נִרְאֵית מְלֶאכֶת שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְנַעֲשׂוּ כֵּלִים.
דָּבָר אַחֵר: אֵין וַיְכֻלּוּ אֶלָּא לְשׁוֹן מַכָּה וּכְלָיָה לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה וְקִלְּסוּהוּ מִעוּט לָהֶם בְּרִיצָה וְהִרְבָּה לָהֶם בְּהַדְיוּכִין כָּךְ יֵשׁ מַזָּל שֶׁהוּא גּוֹמֵר הִלּוּכוֹ לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, זֶה חַמָּה וְכֵן כּוֹכָב וְיֵשׁ לִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְהוּא צֶדֶק, יֵשׁ מַזָּל לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, וְהוּא לְבָנָה, וְיֵשׁ לִשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְהוּא שַׁבְּתַי, חוּץ מִכּוֹכַב נֹגַהּ וּמַאֲדִים שֶׁהֵן גּוֹמְרִים הִלּוּכָן לְאַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה.
בְּנוֹת שׁוּחַ שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עָשׂוּ פֵּירוֹת שֶׁל יוֹמָן אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַפֵּא אוֹתָהּ מַכָּה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ל׳:כ״ו) ״וּמָחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא״, מַכָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, נִתְכַּלְּלוּ הַשָּׁמַיִם בַּחַמָּה וּלְבָנָה וּמַזָּלוֹת וְנִתְכַּלְּלָה הָאָרֶץ בְּאִילָנוֹת וּדְשָׁאִים, וְגַן עֵדֶן. דָּבָר אַחֵר: מְכֻלָּלִין הָיוּ הַמַּעֲשִׂים וְהָיוּ מוֹתְחִין וְהוֹלְכִין.
וְכָל צְבָאָם – שָׁלֹשׁ צְבָאִים הֵן {א} צָבָא לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ דִּכְתִיב וַיְכֻלּוּ הָשָּׁמַים וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם {ב} צָבָא לְתַלְמִידִים ״כָּל יְמֵי צְבָאִי אֲיַחֵל״ {ג} צָבָא לַיִּסּוּרִין (שם ז׳:א׳) ״הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ״ ״עֲלֵי אָרֶץ״.
אָמַר רַב וְאִיתֵּמָא ר״י, אֲפִלּוּ יָחִיד הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת צָרִיךְ לוֹמַר וַיְכֻלּוּ, דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא, הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר וַיְכֻלּוּ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נַּעֲשָׂה שֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית אַל תִּקְרֵי ׳וַיְכֻלּוּ׳ אֶלָּא ׳וַיְכַלּוּ׳ כָּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר וַיְכֻלּוּ שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם מַנִּיחִין יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ (ישעיהו ו׳:ז׳) ״וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר״.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר: כָּאן הִתְפַּלֵּל אַבָּא שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְרַבִּי יוֹחָנָן מַקְשֵׁי, כָּאן הִתְפַּלֵּל אַבָּא שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלָא הָוֵי צָרִיךְ מַקְשֵׁי, דְּהָא חַמְרָא הָוּוּ סָלְקִין מִן עֲרָב לְצִפּוֹרִי וְאָמְרִין כְּבָר הִתְפַּלֵּל רַבִּי חֲנִינָא בְּרַבִּי דּוֹסָא בְּעִירוֹ. וְאִי בָּעִית מַקְשֵׁי עַל הֲדֵין קַשְׁיָא כַּאן הִתְפַּלֵּל אַבָּא שֶׁל אֶחָד בְּשַׁבָּת בְּשַׁבָּת. אָמַר רַבִּי יוֹסִי אַף דֵּין לֹא תִּקְשֵׁי, דְּהָא רַבִּי הָוֵי יָתִיב וְדָרִישׁ וְאָמַר לְאַבָּא יוּדָן אֲמוֹרֵהּ אַכְרוּז קַמֵּי צִבּוּרָא יְצַלּוּן דְּחוֹלָא עַד יוֹמָא קָאֵם.
פכמלתא אלסמאואתב ואלארץ׳ וג׳מיע ג׳יושהם.
א. ד כמלת. וב-א נסמנה נקודה על הפ׳, שמא לסימון מחיקה
ב. ד אלסמא
נשלמו1 השמים והארץ וכל צבאם2.
1. והיינו שהשורש ״כלה״ כאן אינו לשון סיום אלא לשון השלמה, וכן תרגם אונקלוס ״ואשתכללו״. וכתב רבינו בפירושו הארוך: ״ויכל – הרי הוא שיכלול והשלמת מה שתיכננה החכמה מן העצמים והמקרים, שאין דבר זולתם״.
2. רבינו תרגם ״צבאם״ – ״ג׳יושהם״, מלשון צבא ממש, וייתכן שכוונתו כמו שביאר ר׳ אברהם בן הרמב״ם בפירושו כאן: ״צבאם - הכוונה בו לדעתי חלקיהם, וגזירתו מן ״צבא״ שהוא (כמשמעו) ״אלג׳יש״ (וזו) השאלה, לפי שכל הנמצאים בהיותם משועבדים לחפצו יתעלה ולרצונו הם צבאותיו כצבאות המלך המוכנים המשועבדים לרצונו וחפצו״. אך הר״י קאפח כתב: ״ורבינו מפרש צבא השמים המלאכים וצבא הארץ בני אדם״, והביא ממ״ש ראב״ם בשם רבינו כאן וז״ל: ומאמר רב׳ סעדיה ז״ל כי ״צבא״ אינו נופל אלא על המדברים לא נראה לי, אלא נראה לי כי ״צבא״ (יש) לו (טעם) כללי ופרטי, (טעמו) הפרטי כמו שאמר (הוא) ז״ל על המדברים וגם לא כל המדברים אלא המלאכים וצבא השמים והמיוחדים שבבני האדם כאנשי דור המדבר יוצאי מצרים שנאמר בהם צבאות ה׳, ו⁠(טעמו) הכללי על כל הנמצאים שהרי כולם עבדיו יתעלה ומשועבדים לחפצו כמו שאמרנו, [ועליהם] אמר דוד ע״ה למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך. וצבא השמים (הם) שני המאורות והכוכבים ונכללו עמהם המלאכים באיזו בחינה, וצבא הארץ (הם) היסודות והמחוברים מהם הדומם [והצומח] והחי״.
(א-ג) רצה בו אם לא השתמש בו בדרך ההעברה וכן אומר שכילוי הבריאה אמנם חל ביום השביעי, כי מכיון שקבע את סדרה לשבעה, היו השישה בלתי שלמים ולא נשלמו אלא בשביעי. ובמה נשלמה, בברכת היום השביעי הקדוש, כי ויברך ויקדש שנאמרו בבריאה הם, כמו ׳ויאמר׳, ׳ויעש׳, הנזכרים בששת הימים, רק ברצון, לא בדבר זולתו. וזה היום השביעי נבדל באמת מן השמיני והתשיעי ושאר חלקי הזמן, ונצטרף אל השישה שלפניו בברכה וקדושה, שהבדילוהו ממה שלאחריו וחיברוהו אל מה שלפניו.
וראוי שאבאר ארבע מלים אלו: ויכל, וישבת, ויברך, ויקדש, ואומר:
ויכל – הרי הוא שיכלול מה שתיכננה החכמה מן העצמים והמקרים, שאין דבר זולתם, כמו שביארתי;
וישבת – הרי היא עזיבת בריאת דברים, שלא היו במציאות, ובדרך ההעברה נאמר: לא ברא שום דבר נוסף – לא נשאר דבר שיברא עוד. ומלת שביתה היא בת שמונה הוראות:
• עזיבת החידוש, כמו שחייב העיון;
• סילוק והסרה, ככתוב (הושע ב׳:י״א): והשבתי כל משושה, והשבתי מערי יהודה (ירמיהו ז׳:ל״ד);
• ביטול כל עבודה, ביום כיפורים – תשבתו שבתכם (ויקרא כ״ג:ל״ב) וביחוד מפני היותו יום צום;
• ביטול רוב העבודה, ביום השבת – שבת שבתון קדש לה׳ מחר (שמות ט״ז:כ״ג);
• ביטול מלאכות הנעשות לשם רווח – ביום הראשון שבתון (ויקרא כ״ג:ל״ט)
• וביטול מלאכה אחת, כגון עבודת האדמה בשנה השביעית – שבת שבתון יהיה לארץ (ויקרא כ״ה:ד׳);
• המנעות ממצב, ולו גם מדיבור, ככתוב (איוב ל״ב:א׳): וישבתו שלושת האנשים האלה מענות;
• ביטול הגדולה והכבוד – שחקו על משבתיה (איכה א׳:ז׳). וארחיב את הדיבור בביאור ענין זה, בפירוש ׳ממחרת השבת׳. לשם הצורך להוכיח ששבת אינה השם ליום השבת דוקא, אלא כינוי לכל יום שיש בו שביתה... שלוש פעמים שביעי בלבד, ולאחר שניתנה מצות השביתה בקשר למן, נקרא שבת. והיות והשביתה היא סיבת היותו נקרא שבת, נמצא המסובב לאחר שנמצאה הסיבה, והרי שכל יום שיש בו שביתה הוא שבת.
ואשר ל׳ויברך׳ הרי הוא גדולה ליום עצמו – שיבדיל מן הימים שלאחריו בברכה, מאחר שאינו נבדל מהם במלאכה.
ויקדש, ייעדו לצוות עליו את האומה הנכבדת, למען לא נחשוב שציוום על יום שביעי סתם, אלא הוא היום השביעי בעינו. והמאמינים בקדמות המצוות השמעיות סוברים שמכיון שהתורה הזכירה את הבריאה כסיבת השבת, ככתוב: ששת ימים עשה ה׳, על כן ברך וגו׳, מתחייב שציוה עליה את עובדיו מאותו זמן.
אבל ההתבוננות מראה שהזכיר את בריאת שמים וארץ כטעם לשבת, רק לשבחו של עצם היום, ככתוב: על כן ברך... ויקדשהו (שמות כ׳:י׳). ואילו מצות השביתה לא באה אלא בגלל יציאת מצרים, כאמור וזכרת כי עבד היית וגו׳. ובאה הקבלה וקיבצה את שתי הסיבות בקידוש של שבת – זכרון למעשה בראשית, זכרון ליציאת מצרים.
וראוי שנדע, מהו דרך החכמה שמי שיש לו היכולת לברוא הכל בכהרף עין לא ברא אלא במשך ימים. ונאמר בזה – אף שחכמתו למעלה מזה – דברים שונים:
• מהם, שרצה שיהיו הדברים מסודרים לפנינו אחד אחד, מאחר שאין ביכולתנו לתפוס אותם בבת אחת.
• ומהם שרצה ללמדנו כיצד לחלק את המדעים ולסדרם שערים שערים, למען יוכר כל דבר על אופניו. ולפיכך נתן את תורתו מגילות מגילות, כדי לתת בידינו את המפתח לסידור המדעים; ואזכיר הענין בהרחבה בפירוש על ׳תפוחי זהב במשכיות כסף׳. גם נתכון לתקן את לבותינו כדי שנתקן את מעשינו מתוך תשוקה ל.⁠1
... וכך הוא הנקרא בו, לא השני... נמשך אחרי אותו השם אשר בראו, לגודל המועקה⁠(?) והנה אחד מהם כבר בלבל את הדברים בגלל המילים השונות הבאות בקשר לבריאה, ואמר: כיון שאמר: כי הנה יוצר הרים ובורא רוח, וייחד את ההרים ביצירה ואת הרוח בבריאה, במקום לקבץ את שניהם במילה אחת, וכן {אמר}: יוצר אור ובורא חושך, ייחד את זה ביצירה ואת זה בבריאה {שמי שברא} זה {לא ברא} זה. ואנו דוחים את טענתו בדרך ״ולשיטתך״, הלא לפי דרכך עליך לאמר שהנוטע אוזן אינו היוצר עין, הואיל וייחד את האוזן בנטיעה ואת העין ביצירה. ואם יעלה על דעתך כדבר הזה הרי תצטרך לומר שאפשר הדבר, שאחד {מי שברא את האוזן} ירצה להמית את האוזן, שהיא שלו והיא יצירתו, והשני ירצה לקיים את האיבר שיצר הוא, ואז תמות האוזן והעין תישאר בחיים. וכל שכן לו היה מזכיר הכתוב שמות שונים בבריאה היה הדבר יותר עמום ויותר עמוק. ומשום זה הזכיר בכל מעשי בראשית שם אחד {של אלהים}. וכשנסתיימה הבריאה התחיל בשם אחר, ללמדנו שיש לו שמות רבים וכולם מורים על ענין אחד. {ולא ראינו גם כן} שהזכיר את השם השני... ויסבור גם כן שההגדה...ואמר... כי אמר אתה [הראית לדעת כי] י״י הוא האלהים [אין עוד מלבדו]. והוא הדרך שאנו צריכים ללכת בו בקשר לכל השמות {של האלהים}.
ולו גם אמר: בראשית ברא אלהים את השמים וגו׳, ויאמר י״י יהי אור, לא היה עולה על הדעת של המאמינים ביחוד אלהים ושל אנשי המחשבה העיונית שזה אינו זה, כי הללו מכירים באמצעות השכל שי״י הוא האלהים... וכעין מה שאמר:
• ויקם יעקב מבאר שבע ויסעו בני ישראל וגו׳, ועם זה אין עולה על הדעת שזה אינו זה, מאחר שנתברר ששני השמות האלה שם אדם אחד.
• וכן אין חושבים שירבעם {אינו גדעון} אע״פ שכתוב: וילך ירבעם וגו׳ ולגדעון היו.
והניח שם שני...לפני מה שהזכיר... לכל מי שנקרא בשם. ואין זה דרוש שיקרא {שמות} לאלהים, אבל אלהים הודיענו... ולפיכך בכל מקרה שיצר יצירה חשובה, נקרא בשם נכבד, וכמו שאנו עומדים לבאר בענין ״אהיה אשר אהיה״. והשמות שהונחו כשמותיו של אלהים יתעלה בכל לשון, הם כשמות שנקרא {בעברית}, הן לענין שבועה והן לענין חילול וגדוף. ולפיכך דניאל משבח את רבונו בכנוי השמים, ככתוב: די אלה שמייא מלכותא, לפי ההסכם שהתקיים בין אנשי הלשון ההיא.
1. נר׳ שכוונת המשפט המקוטע הוא שברא את העולם בשישה ימים כדי לתת לו חשיבות יתירה, וכדי שיכוון האדם את מעשיו לתיקון העולם שנתעסק בו, כביכול, שישה ימים, מעין מה שאמרו חז״ל, בענין המאמרות שבבריאה, באבות ה׳, א׳ ובב״ר סוף פ״י ומקבילות.
(א-כה) [……] ארתצ׳יה אלא אסתעמל פיה מג׳אזא וכד׳א אקול אן אלכמאל ללכ׳ליקהֵ אנמא יקע פי אליום אלסאבע וד׳לך אנהא למא ג׳על נט׳אמהא ז׳ כאנת אלו׳ נאקצהֵ פליס תתם אלא פי אלסאבע וכמא ד׳א תמת בברכהֵ אליום אלסאבע [אלק]⁠דיס וד׳לך אן ויברך ויקדש אלואקעון מן אלכ׳לק המא מת׳ל ויאמר ויעש אלמד׳כורין פי אלו׳ איאם אד׳ אלכל במראד לא גירה, פהד׳א אליום אלסאבע אנמא אנפצל מן אלח׳ ואלט׳ וסאיר אקטאע אלזמאן אלאתיהֵ בעדה ונט׳ם אלי אלו׳ אלד׳י קבלה בברכה וקדושה אלתא מיזתאה ממא בעדה וצ׳מתאה אלי מא קבלה. וינבגי אן אשרח הד׳ה אלד׳ אלפאט׳ ויכל וישבת ויברך ויקדש ואקול ואמא ויכל פהו כמאל מה קסמתה אלחכמהֵ מן אלג׳ואהר ואלאעראץ׳ אלתי לא שי סואהא כמא בינת ואמא וישבת פהו תרך אבדאע מא לם יכון מת׳לה נקול לם יבדע שי מג׳אזא ואמא עלי אלחקיקהֵ פלם יבק שי פיבדע. ותחיט לפט׳הֵ שביתה בח׳ מעאני הד׳א אלאול אבדאע כמא אוג׳ב אלנט׳ר ת׳ם פנא ועדם כקו׳ והשבתי כל משוש והשבתי מערי יהודה ת׳ם בטלאן כל עמל וד׳לך פי אלכיפור תשבתו שבתכם וסימא לאנה יום צום ת׳ם בטלאן אכת׳ר אלאעמאל וד׳לך פי אלסבת שבת שבתון קדש לייי מחר ת׳ם בטלאן צנאיע אלכסב וד׳לך פי אלאעיאד ביום הראשון שבתון ת׳ם בטלאן צנאעהֵ ואחדהֵ כאלפלאחהֵ פי אלסנהֵ אלסאבעהֵ שבת שבתון יהיה לארץ ת׳ם אלאמסאך ען אלחאל חתי לו אנה אלכלאם וישבתו שלשת האנשים האלה מענות את איוב ת׳ם חאל אלדולהֵ ואלשרף שחקו משבתיה, וסאסתופי פי הד׳ה אלמעאני ענד תוסט אלתפסיר פי קצהֵ ממחרת השבת ענד אלחאג׳הֵ ת׳ם ללביאן אן אל⁠[סבת ליס הו אסם] ליום אלסבת בעינה ואנמא הו אסם [לכל יום שרעת פיה אלעטלהֵ] [……] ג׳ מראת שביעי פקט פלמא שרעת אלעטלהֵ פיה פי זמאן אלמן סמי שבת פאד׳א כאנת אלעטלהֵ הי עלהֵ תסמיה שבת פאנמא וג׳דת אלעלהֵ וג׳ד מעלולהא ווג׳ד לכל יום פיה עטלהֵ אן יסמא שבת. אמא ויברך פהו תעט׳ים לליום נפסה חתי ינפ⁠[צל מן] אלאיאם אלתי בעדה באלברכה אד׳ לם ינפצל מנהא במלאכה, ואמא ויקדש פמענאה אנה אעדה לישרעה עלי אלאמהֵ אלשריפהֵ לילא נתוהם אנה שרע עליהא יומא סאבעא מרסלא בל הו פי הד׳א אליום אלסאבע בעינה. וקד ט׳ן מן קאל בקדם אלפרץ׳ אלסמעי אן תעליל אלתוריהֵ אלסבהֵ בכ׳לק אלסמואת ואלארץ׳ כקולה כי ששת ימים עשה ייי את השמים על כן ברך ייי יג׳ב אן יכון קד שרעה עלי אלעבאד מן ד׳לך אלחין וענד אלתחציל נג׳דה עלל בכ׳לק אלסמא ואלארץ׳ תפצ׳יל אליום פי נפסה לקו׳ על כן בר׳ א׳ יו׳ השבת ויקדשהו ואמא אלאמר בעטלהֵ פיה פאנמא הו מעלול בכ׳רוג׳ מצר כק׳ וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן צוך ייי אלהיך וג׳א פי אלאת׳אר ג׳מע אל⁠[עלתאן] פי קדוס אלסבת זכרון למעשה בראשית זכר ליציאת מצרים וינבגי אן נעלם מא וג׳ה אלחכמהֵ פי אן אלקאדר עלי כ׳לק אלכל פי טרפהֵ לם יכ׳לקה [אלא] פי מדהֵ מן אלאיאם פנקול וחכמתה פוק ד׳לך פיה אקואלא, מנהא אנה אראד אן תרתצף בין ידינא אלאשיא שי יתלו שי אד׳ ליס פי טאקתנא אן נעלמה דפעהֵ ומנהא אנה אראד אן יערפנא כיף נג׳זי אלעלום ונבדתהא אבואבא חתי ינמאז כל קול עלי שכלה. ולד׳לך נזל כתאבה פצלא פצלא ליעטינה מפתאחא כיף נתלו אלעלום ואד׳כר מן הד׳ה טרפא ואסעא פי תפסיר תפוחי זהב במשכיות כסף. ומנהא אנה קצד אן יצלח קלובנא [……] לכי נצלח אעמאלנא לגרבתנא פי [……] [……] ואנ⁠[ה]. כד׳אך אלמסמי בה גיר אלאכ׳ר [……] מנחאז אלי ד׳לך אלאסם אלד׳י כ׳לקה ועט׳מת אלבליהֵ לד׳לך והוד׳א בעצ׳הם קד אענת פי אכ׳תלאף לפט׳ אלכ׳ליקהֵ פקאל למא קאל כי הנה יוצר הרים ובורא רוח פד׳כר אלג׳באל ביצירה ואלרוח בבריאה ואג׳תמאעהמא אחדי אללפט׳תין ובד׳לך יוצר אור (ותהום) [ובורא חשך] אן הד׳א גיר הד׳א. [ויקאל] לה עלי סביל אלמעארצהֵ פתק⁠[ול אי]⁠צ׳א אן הנוטע [אזן] גיר יצר עין אד׳ כ׳ץ הד׳א בנטיעה והד׳א ביצירה. פאן תוהמת ד׳לך לזמך תג׳ויז אן יכ׳[ת]⁠אר [א]⁠חדהמא אמאתהֵ אלעצ׳ו אלד׳י הו לה ויכ׳תאר אלאכ׳ר אחיי אלעצ׳ו [אלד׳י הו לה] פתמות אלאד׳ן ותבקא אלעין. וכיף לו וקע אלא⁠[כ׳תלאף פי אלא]⁠סמא כאן אלאמר אעט׳ם ואעמק. לכנה אג׳רא מעשה בראשית כלה באסם ואחד לם י⁠[ק]⁠סם פיה. [פלמא אסתתם] אלכ׳ליקהֵ אבתדי באסם א⁠[כ׳ר ליערפ]⁠נא אן לה אסמא [כת׳ירה ואן] כלהא תדל עלי מעני וא⁠[ח]⁠ד. אן ד׳כר [אלאסם] אלת׳אני [……] פיט׳ן איצ׳א אן אלכ׳ב⁠[ר] [……] פקאל ייי הוא האלהים אד׳ קאל אתה [הראית לדעת כי] ייי הוא האלהים [אין עוד מלבדו] פעלי הד׳א אלסביל אלזמנא [אן נסיר בה פי] ג׳מיע אסמאיה [בל לו] קאל בראשית ברא אל׳ את הש׳ ויאמר ייי יהי אור לם יכון ענד אלמוחד ואהל אלתקדיר אן הד׳א גיר הד׳א אד׳ הם תבינו בינא אלמעקול [אן] ייי הוא האל׳ים כמא אנהם ליס ענדהם וקד קאל ויקם יעקב מבאר שבע וישאו בני ישראל אן הד׳א גיר [ה]⁠ד׳א למא צח אן אלאסמין לואחד וכמא אנהם ליס ענדהם [אן] ירבעל [ליס בגדעון ואן קאל מלך ירבעל וג׳ ולגדעון היו וג׳] [……] פוצ׳ע אסמאא ת׳אניא [……] קבל אן יד׳כר פסמאה לכל מסמי. פאנה לם יחתאג׳ אן יסמי [אסמ]⁠א אללה בל אללה ערפ⁠[ה] אסמה ולד׳לך ענד כל [חאד]⁠ת׳הֵ [ג׳לי]⁠להֵ יחדת׳הא יתסמי באסם ג׳ליל כמא סנשרח פי קצהֵ אהיה אשר אהיה. ואלאסמא אלמו⁠[צ׳ועהֵ] לאסמאיה ג׳ל ועז בכל לגהֵ פהי איצ׳א מת׳ל מא תסמי בה [……] פיה ללחאלף ואלמסבח ואלקאד׳ף ואחד. ולד׳לך סבח דניאל ר⁠[ב]⁠ה באסם אלסמא לקו׳ די [אלה שמיא מלכותא וג׳] [כמא] וקע אסטלאח (אצטלאח) אהל תלך אללגהֵ. ותקדימה האהנא אלארץ עלי אלשמים בעד מא קדם פי בראשית שמים עלי [אלארץ] פלה מעאני. אלאול יתג׳ה אן יכון פי בראשית שמים עלי אלארץ לאן אלאמר פי כ׳לקהמא מן ענד אללה [אלד׳י הו] פוק כל עאלי פאבתדי לד׳לך מן אלעלו מן חית׳ יציר. [פאמא תקדימה אלארץ׳] עלי אלסמא בעד [אלכ׳ליקהֵ מן] חית׳ תאמלה יקע אן [……] ואלאעתדאל וזיאדהֵ כל ואחד ונקצאנהא [פי אל]⁠נאס זיאדהֵ אלפכר וסיסה ונקצאנה חמק. זיאדהֵ אלגצ⁠[…] [……] ונקצאנהא כסל.
ויכ׳דם ג׳מיע קוי אלנפס אלה׳ חואס אל⁠[משה]⁠ורהֵ: אלסמע ואלבצר ואלמשם ואלד׳ואק ואללמס פחאסהֵ אלבצר תודי אלי אלדמאג פינטבע בה אלכ׳יאל (ואלכיאל) ואלתפכר ואלד׳כר. וחאסהֵ אלסמע תודי אלי אלקלב פיחצל פיה אלאעתקאד. וחאסהֵ אלמשם אלבסיטהֵ אלאסתנשאק ואלמרכבהֵ ואלאראיח. וחאסהֵ אלמד׳אק תנתהי אלא אלאת אלגד׳א. וחאסהֵ אלנפס לג׳מיע אלג׳סד ואמא אלכלאם פהו מתולד ען אלצ׳מיר ואלאעתקאד אלד׳ין פי [אלקלב] יכונאן אללהם אלא אלצות אלמטלק פאנה מן פעל קצבה כפעל כל עצ׳ו ומא אכ׳תץ בה אלד׳י ליס קצדנא אלשרח לה פי הד׳א אלמוצ׳ע ואנמא בסטת מנהא הד׳א אלבעץ׳ לאערף בשרפהא וג׳לאלתהא אלד׳י לא שי מן אלאג׳סאם אלגליט׳הֵ לכל שכ⁠[…] [……] אללה להא הד׳א אלג׳סם אללטיף אלד׳י לא יחתמל מא יחתמל גירה ממא ילאקיה [……] ידאכ׳לה חתי יתהיא אן ת⁠[…] [……]⁠פיה לד׳קתה ולטפה. וד׳לך אן האהנא מסאיל יט׳ן מנהא ט׳אן עלי כ׳ליקהֵ אלאנסאן ומא הו [……] מד⁠[…] אלאול [……] אלאג׳זא פנקול אן [……] יקבל הד׳א אלנפס [……] כיף [……] פנקול הם לד׳קתה [……] יד׳כרה [……] ואפצ׳אל ממא [……] לאן [……] וד׳לך לא [……] וכסוה אלאנסאן [……] אנואע לא תחצא. וכד׳לך אלק⁠[ול פי] אנה סלב אלסלאח מן קרן או כשב או מכלב וכד׳לך [אלקול פי] אנה סלב אלוטא מן חאפר או ט׳לף ומא אשבההמא. וכד׳לך אלקול פי אנה אן אללהם ויא או אלחב⁠[…] [……][יצ׳רה]. [……] כאן יכונא [……] אלנפס ומסכן אל⁠[…] הי ולא יכונא מן אלספל ואלסוהֵ אלד׳ין הם מת׳ל אלוסך׳ ואלקדר וכד׳לך אלקול פי צ׳פעה ען אלנהוץ׳ פי אול ולאדה בכ׳לף גירה מן אלחיואן הם לד׳קהֵ מזאג׳ה ולטף בניתה וכד׳לך אלקול פי שדהֵ כ׳ופה ופי סרעה מפלה ואנעטאפה הם לכת׳רהֵ חסה ותפכרה. וכד׳לך אלקול פי נצב קאמ⁠[ת]⁠ה ואמתד׳אד בצרה הם ללטף בניתה וכד׳לך אלקול פי וג׳ע אלאדויה פיה לא תוג׳ע פי גירה. פסבחאן אלכ׳אלק אלואחד אלד׳י ג׳מע אלמצאלח אלתי לא תחצא ואלמנאפע פי ג׳סם ואחד צגיר. ואעלם ארשדך אללה אן אלעלמא יסמון הד׳א אלאנסאן אלעאלם אלאצגר וד׳לך אן כל הו פיה. פהו מת׳ל אלפן אלאעט׳ם אלד׳י פי אל⁠[עאל]⁠ם ואעלם איצ׳א אן הד׳ה אלאמהֵ אלכ׳אצהֵ אמהֵ בני יש׳ תשבהֵ ג׳מיע אוצאף אדם אלג׳[ליל]⁠ה [אל]⁠תי וצפת בעצ׳הא. ואכ׳תצ⁠[ר] אן אקאבל כל פן מנהא [פי אלאנ]⁠סאן במת׳לה פי אלאמהֵ פרדתא מן ג׳מלהֵ אלנאס [לקו׳] כי לייי עין אדם וכל שבטי יש׳ [וכקו׳] ואתם צאני צאן אדם מרעיתי אדם אתם. אלארץ׳ [……] אלסמא וכד׳לך ג׳מיע [……] אלנאטקין ואלת׳אני יסת⁠[…] אלסמה תבעה [……] בהא. [ויתג׳ה אן אבתדי בד׳כר] אלארץ׳ [……] אד׳ כאן גרצ׳ה אן ישרח מא פיה [פי אולו אלקול] [……] וארץ [……] לתקדים אל⁠[…] עלי אלכלאם [……] נא [……] באה [……] פי [……] תולדות השמים יכ⁠[תב מ]⁠ל⁠[א] אלנאשיהֵ אד׳ [……] וכד׳לך יכתב אלה תו⁠[לדות פרץ] ולא [……] ירג׳ע פי וקת מלך ולד פרץ אלי מת׳ל כ⁠[מא]⁠לה אלאול ובאקי תולדות פ⁠[י]⁠כתב עלי ג׳ צ׳רוב אמא בנקצאן אלחרפין ג׳מיעא או אחד⁠[המ]⁠א לאכ׳לאל יקע פי ד׳לך אלנשו או פי אכ׳רה או פיהמא ג׳מיעא. תם ד׳כר נואשי אדם וקאל: [ויטע ייי אלהים] גן בעדן [מקדם] וגרס אללה ג׳נאן בעד שרקיא [וצייר ת׳ם אדם אלד׳י כ׳לקה]. ויצמח. ואנבת פי מן אלארץ׳ [כל] שג׳רהֵ [חסן מנט׳רהא] וטיב מא⁠[כל]⁠הא אלשג׳רהֵ אלעאפיהֵ פי וסט אלג׳נאן ושג׳רהֵ מערפהֵ אלכ׳יר ואלשר. פסרת מקדם שרקא עלי מא הו מסתקימא לאן אלתפסיר אלמתוהם אנה מן קדם [במעני] קדימא אד׳ יריד בה קבל ג׳מיע אלנבאת פליס הו קדימא. ואן ריד בה קבל שרח תולדות פאדם וחוה כד׳אך. ופסרת ועץ חיים אלשג׳רהֵ אלעאפיהֵ לאן אלברו מן אלמרץ׳ יסמי כד׳אך לקו׳ האחיה מחולי זה. וקאל וימרחו על השחין ויחי וקאל [……] פיג׳ב אן נעלם אן אלאחכם אן ינבת ג׳מיע אלאשג׳אר פי הד׳א אלבסתאן קבל אן יסכנה אדם חתי ינקל אדם אליה והו עאמר ממלו נעימא. פלמא כאן ויצמח מקדמא פי אלפעל עלי וישם וג׳ב אן יכון וישם מקאם ליציר ת׳ם, ויכון מת׳ל קו׳ ען יעקוב וילך חרנה ואנמא מענאה ללכת חרנה. וקו׳ ען שמעי וילך גתה אל אכיש לבקש את עבדיו מגת. וקו׳ ען ראובן ויצילהו מידם ואנמא הו למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו כד׳אך יכון וישם שם ולשים שם את האדם. ומא וג׳ה אלחכמהֵ פי אן כ׳לקה אולא פי הד׳ה אלנואחי אלמסכונהֵ ת׳ם נקלה אלי ד׳לך אלבסתאן. פנקול ליערפה נעמתה עליה וד׳לך אנ⁠[ה] לו כ׳לקה מן אול אאן פי תלך אלג׳נאן וכאן יעאהד נפסה פי גירהא לם תכון ענדה דרג׳הֵ עט׳ימהֵ ולא לד׳הֵ כבירהֵ לסכנאה פיה לכנה אד׳א כ׳לק פי מוצ׳ע הו אדון מנה ת׳ם נקל אלי אלמוצ׳ע אלאג׳ל אעתרף באלנעמהֵ ואוג׳ב למנעמהא עלי נפסה אלשכר וקבול אלאמר. וכד׳לך אלקול פי אברהם למא אכ׳רג׳ מן נעמהֵ אביה חתי אנעם עליה לנפסה ליכון מצטנעא ויערף ללמצטנע אליה בחקה. וכד׳לך אלקול פי ישראל לם אסתעבדו אולא ת׳ם אפתדו ליכון עליהם אלשכר וקבול אלאמר לאן כת׳רהם בעד קלהֵ כק׳ בשבעים נפש וגו׳ ואעזהם בעד ד׳להֵ כק׳ ואתכם לקח ייי ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים. ואמא אין כ׳לק אדם מן אפאק אלארץ׳ או מן אית תראבהֵ כ׳לק פליס עליה דליל צ׳רורי לכן יקאל אנה כ׳לק פי מוצ׳ע אלקדס אלאכ׳יר אעני בית אלמקדס ואסכנהם אלבלד אלמקדס והו בלד אלשאם. וליס עלי הד׳א אלקול טען. ובסטה האהנא כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל תקדמה למא סיערפנא בעד אן אלשג׳רהֵ אלתי נהא אדם ענהא כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים לילא יקום ענדנא אלעד׳ר לאדם פנתוהם אנ⁠[ה] אנמא מאל אלי חסנהא אד׳ לם יג׳ד שג׳רהֵ טיבהֵ אלטעם גירהא. פלד׳לך קדם וקאל כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ליערפנא אנה קד כ׳לק לה מן אלשג׳ר אלטיבהֵ אלחסאן מא יגניה ען חסן תלך וטיבהא. וכד׳א שאן אלעדל אלא יחט׳ר שיא יחתאג׳ אליה חתי יקים עוצ׳א מנה כמא אנא למא אחוג׳נא אלי אלגד׳א ואקאמהֵ אלצורהֵ לם יחט׳רה מן כל ג׳הה בל חט׳רה מן ג׳הה ואטלקה מן ג׳ההֵ. וכמא אחוג׳נא אלי אלג׳מאע אלי אקאמהֵ אלנסל לם יחט׳רה מן כל וג׳ה בל חט׳רה מן ג׳ההֵ ואטלקה מן אכ׳רי. ומן הד׳א אלאצל נקול אן אלאנסאן אד׳א עקל נפסה מצ׳טרא אלי פעל מא פליצח ענדה אן אלד׳י אצ׳טרה אלי ד׳לך אבאחהֵ מנה אלא מא שרח לה אנה חט׳רה עליה פתכון ג׳מיע אלאשיא אלתי נחתאג׳ אליהא חלאלא לנא אלא מא ג׳אנא אלרסול בחט׳רה. וד׳לך מן קאל הד׳א אלשי חלאל לא ילזמה אקאמהֵ אלדליל אלכתאבי עליה ואנמא ילזם ד׳לך מן קאל אלשי חראם. והד׳א אלבאב אלד׳י הו בין אלג׳מאעהֵ ובין אלמכ׳אלפין. פאלג׳מאעהֵ יקולון כל חלאל אלא מא חט׳ר והם יקולון בל אלכל חראם אלא מא חל. ואנא אקול להם פאוג׳דוני אטלאק לבאס אלקטן וגירה פי אלכתאב בל לא יג׳דון אסמה בתהֵ פיה. וגירי יקול להם פאין וג׳דתם אטלאק אכל אלכמאהֵ פי אלכתאב ואשבאה ד׳לך. ומן אלנואשי איצ׳א קו׳ ונהר יצא מעדן ונהר יכ׳רג׳ מן עדן ליסקי אלג׳נאן ומן ת׳ם יתפרק פיציר ד׳ רווס. שם האחד. אסם אחדהם אלניל והו אלמחיט בג׳מיע בלד זוילהֵ אלד׳י ת׳ם אלד׳הב. וזהב. וד׳הב ד׳לך אלבלד ג׳יד ות׳ם אללולו וחג׳ארהֵ אלבלור. ושם הנהר השני. ואסם אלת׳אני ג׳יחאן והו אלמחיט בג׳מיע בלד אלחבשהֵ. ושם הנהר השלישי. ואסם אלנהר אלת׳אלת׳ אלדג׳להֵ והו אלסאיר פי שרקי אלג׳זירה. ואלנהר אלראבע הו אלפראת.
קו׳ אולא להשקות את הגן ת׳ם ומשם יפרד ידלנא עלי עט׳ם ד׳לך אלבסתאן. וד׳לך אן אלעאדאת אלתי אג׳ראהא אלשאהד אן אלמצאיאת אלתי תסקא ארצ׳א מן אכ׳רי אנמא תחצל ג׳ז מן ס׳, פאד׳א כאנת הד׳ה אלד׳ אנהאר אלג׳לילהֵ מצאיהֵ תלך אלג׳נאן פקד וג׳ב אן יכון הו מת׳להא ס׳ מרהֵ. פאן קאל קאיל הוד׳א נרי אואיל הד׳א אלאנהאר ומן אין מכ׳רג׳הא קלנא אג׳ל פאד׳א ראינא אלעיון הל נרי מג׳ארי תלך אלעיון מן אין תג׳יהא. ולד׳לך נצת לנא אלתוריהֵ עלי אצל מכ׳רג׳הא מן אין הו אד׳א כנא לא [נרי] [……] ופי ד׳לך [……] אלאנהאר מא לא תחצי כמא קאל המשלח מעינים בנחלים וגו׳ ולכנה ליס מנהא מן יכ׳רג׳ מן ד׳לך אלג׳נאן אלי הד׳ה אלד׳. פאן סיל סאיל פאלי אין ימר הד׳א אלמא. פג׳ואב אלנאס אלקאטע אלמתעארף אלי חית׳ יג׳י מנה וסימא לקול אלכתאב כל הנחלים הלכים אל הים. ולכנה נשרח ד׳לך ונבינה פנקול אן אלמא כ׳לקה אללה יציר פי בטן (אלבחר) אלארץ׳ באלטבע לאן אלברודאת אנמא הי תכאת׳רת סאעת וצארת רטובהֵ פאד׳א אג׳תמעת ולם יחתמל עמק אלארץ׳ מקדארהא פג׳ר⁠[ת] [……] ופארת חתי ת⁠[……]⁠ץ ת׳ם ת⁠[…] כל רטובהֵ תג׳תמע תנ⁠[צ]⁠ב אלי הנאך. ולד׳לך מא תחרי אללה איוב ואלנאס כלהם בקול הבאת עד נבכי ים וגו׳. פכד׳לך כל מא אסתקי פצב עלי וג׳ה אלארץ׳ נשפתה פחצל פי עמקהא. פאן כאן אלמגיץ׳ באלקרב רשח אליה ואלא לבת׳ חתי יג׳תמע פיציר בכ׳רא ת׳ם מטרא אן ינפג׳ר עינא. והו מא קאל אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת. ויתבין הד׳א לנא אלביאן אלואצ׳ח אד׳א אקסנאה עלי ג׳סם [……] מא מן אלמא ומא א⁠[ג׳תמ]⁠ע פיה ומא ינבעת׳ מנה. וכת׳יר מן אלמפ⁠[סרי]⁠ן יפסרון פישון בלך׳ לעלהֵ מא ד׳כר פיה מן מעדן אלד׳הב ומן חג׳ארהֵ אלבלור לכנה ליס הו פי ג׳ואר חוילה. וד׳לך אן חוילה ב׳ אחדהמא בן כוש ואלאכ׳ר בן יקטן וליס ואחד מנהמא פי נאחיתה. וכד׳לך ארם ב׳ אחדהמא בן כוש ואלאכ׳ר בן נחור. וכד׳לך דדן ב׳ אחדהמא בן רעמה ואלאכ׳ר בן יקשן. וכד׳לך שבא ג׳ בן רעמה ובן יקטן ובן יקשן. וכד׳לך עוץ ג׳ בן ארם בן שם ובן דישן בן שעיר ובן נחור. ולכן אלניל הו פי ג׳ואר אלבלדין אלמסמיין חוילה אעני אלחבשהֵ ואלימן [ופי ג׳וארה] מעדן ד׳הב כביר. וימכן אן [יכון פי] אעלאה בלור ולולו ואן כאן ליס פי אספלה שי מנהא. וכמא [פי] אלארץ׳ מעאדן ד׳הב כד׳אך פיהא מעא⁠[דן] פצ׳הֵ. ויקאל אן מעאדן אלד׳הב תת׳מר פי כל ת״ק סנהֵ מרהֵ ומעאדן אלפצ׳הֵ פי כל נ׳ סנה מרהֵ ולד׳לך אלד׳הב אעז מן אלפצ׳הֵ פי אכת׳ר אלזמאן במת׳ל הד׳א אלמקדאר אעני ללואחד עשרהֵ. ומעני תת׳מר אן בעץ׳ אלתרבאת תנסבך באלמדהֵ אלמורכ׳הֵ להא ובאלחאל אלתי קד טבעת עליהא פתציר ד׳הבא או פצ׳הֵ ופי הד׳א אלבאב [……] אלנאר פקד [יקולון] אנהם [עאדת]⁠הם אן יג׳מעון חג׳ארהֵ ותרבאת פיסבכונהא באחואל דברוהא פי מדהֵ קדר⁠[והא] פתציר ד׳הבא או פצ׳הֵ כמא [יד]⁠כ׳ל אלטבע פי עמק אלארץ׳. והד׳א פי גאיהֵ אלבעד ואלמחאל. לאנה לו אמכן אן תבדע עין מן אלג׳מאד בכ׳לאף מא עודנא רבמא לאמכן איצ׳א אן תבדע עין מן אלחיואן בכ׳לאף אלעאדהֵ אלתי עודנאהא. וכמא אן פי עמקהא עיון מא בארדהֵ כד׳לך פי עמקהא עיון מא חארהֵ סנד׳כרהא פי קצהֵ אלמבול. וכמא אן פי עמקהא עיון נאר תט׳הר להא פתוח פי ג׳ מואצ׳ע אחדהא פי בלד סקליהֵ והו אלג׳בל [יכ]⁠ון פיה אלסמנדל אלד׳י שרחתה. ואלב׳ [פי אל]⁠נאפלהֵ והו ורא פרנג׳ה. ואלג׳ פי אלבריהֵ לא אערף לה אסמא, כד׳אך פיהא עיון ריח תתכאת׳ר איצ׳א כמא יתכאת׳ר אלמא פאן הי האג׳ת מן ג׳אנב ואחד כאנת רג׳פהֵ ואן הי האג׳ת מן ג׳אנבין כאן כתף מת׳ל בקעהֵ מקעלו וגירהא. ואן הי תנפסת פקט אנשקת אלארץ׳ לד׳לך פכאנת זלזלהֵ ולם ינכסף שי סוי מא פי עמקהא מן עין אלקיר ואלזעק ומא אשבה ד׳לך ממא לא אטול בשרחה וינקץ׳ אלסבב אלאול ולאנה ליס יחיט באלכל אלא באלבעץ׳ מן אלבלד. [ולעל אל]⁠נאס יתסאלון כיף יקול כוש ואשור והד׳אן אלרג׳לאן לם יכונא בעד. והם יקדרון אן הד׳א אלנץ נץ פי וקת כ׳לק אלעאלם פנד׳כרהם באנה אנמא נץ פי אלסנהֵ אלמ׳ ערף אללה רסולה מא כאן מן אול אלדניא אלי עצרה. והד׳א ג׳ואבנא ען מסלתהם ען את כל שדה העמלקי ועמלק לם יכן ענדהם בעד וכד׳אך וירדף עד דן ומא אשבה ד׳לך. ואמא פי תקדמה פישון עליהא פלוג׳וה אחדהא לאנה אעט׳מהא וד׳לך אן טולה פי בלד מצר ת׳ פרסך׳ ולא נעלם מא פוק ד׳לך וערצ׳ה מקסום ג׳ס⁠[רין] בג׳זירהֵ בינהמא פי כל ג׳סר ס׳ זורק והו בכ׳לאף אלג׳ אלאנהאר אלאכ׳ר לאן אלג׳ תג׳רי מן אלשמאל אלי אלג׳נוב והו יג׳רי מן אלג׳נוב אלי אלשמאל. והו יזיד מן עצרת אלי אלסוכה פי וקת נקצאנהא וינקץ מן אלסכה אלי אלעצרת פי וקת זיאדתהא. והו יגני ען אלמטר מא לא תגני תלך אלאכ׳ר. והו אול נהר ערפה אלקום אלד׳ין את׳בת להם אלרסול הד׳א אלקול לאנה הו והם כאנו במצר, ואמא גיחון אלד׳י סדה חזקיהו פליס הו הד׳א אלנהר אלמנצוץ פי הד׳ה [אלקצהֵ] בל הד׳א [אל]⁠ג׳יחון אלמערוף מן נאחיהֵ אלחבשהֵ. וקולה ען אלפראת והנהר הרביעי הוא פרת מא לם יקל ען גירה לעלהֵ מתאכ׳מתה ללבלד אלשריף אעני ארץ ישראל. ולד׳לך סמי הנהר הגדול לאן ליס פי אלאנהאר אלמג׳אורהֵ לבלד אלשאם אכבר מנה. כמא אן דניאל סמא אלדג׳להֵ גדול בקולה ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל אד׳ ליס פי אלעראק אכבר מנה. ת׳ם אכ׳ברנא במא שרעה עלי אדם מן אלשראיע אלסמעיהֵ פקאל ויקח ייי אלהים. ת׳ם אכ׳ד׳ אללה אדם פאנזלה פי ג׳נאן עדן ליכ׳דמה ויחפט׳ה. ויצו (ויאמר) ייי אלהים. ואמרה אללה קאילא מן ג׳מיע שג׳ר אלג׳נאן ג׳איז אן תאכל, ומעץ הדעת טוב. ומן שג׳רהֵ מערפהֵ אלכ׳יר ואלשר לא תאכל פאן פי יום תאכל מנהא תסתחק אן תמות. קולה ויקח ייי אלהים לא [יוג׳ב] אלג׳בר אד׳ ליס לה תעאלי מדכ׳ל פי אפעאל אלנאטקין ולכנה באלאמר. ותקריב ד׳לך אן יכון בעת׳ אליה במלך אמרה באלאנתקאל אלי אלג׳נאן. וכד׳לך לעבדה אמרה אן יכ׳דם ד׳לך אלג׳נאן אלכ׳דמהֵ [תנקיהֵ] מת׳לא. [ו]⁠אלדג׳ל אלד׳י יכנס וחלה ויבסטה. וכאלד׳י יגני אלת׳מרהֵ מן שג׳ר לה ויג׳מע בין מא יחתאג׳ אלי ג׳מע ויפרק בין מא יחתאג׳ אלי תפריק לאן אלפלאחהֵ ואלאעמאל (אלשאקהֵ) אלשאקהֵ קד אסתגני ענהא באנתט׳אם אמר אלבסתאן. וכד׳לך [נקולה] ולשמרה אמרה באן [לא] יכ׳ילה מן אלג׳לוס פיה חין כאן הו וחדה. פלמא כ׳לק מעה חוה וג׳ב אן לא יכ׳לי אלבסתאן מן כון אחדהמא פיה אמא הו ואמא חוה לאן חראסהֵ אלג׳נאן כאנת גיר מחתאג׳הֵ [……]
וקולה מכל עץ הגן אכל תאכל פליס לאנה כאן יחתאג׳ אן תבאח לה אלשג׳ר ולולא ד׳אך לכאנת מחצ׳ורהֵ לכן הד׳א אלקול מנה לחאל מא בעדה כמא קאל ששת ימים תעבד לחאל וביום השביעי שבת וקאל שש שנים תזרע לחאל ובשנה השביעית שבת וקאל אם בגפו יבא לחאל אם אדניו יתן לו אשה כד׳אך קאל ההנא מכל עץ הגן לחאל ומעץ הדעת. ואיצ׳א ליד׳כרה אני לם אחט׳ר עליך שיא חתי אקמת לך עוצ׳ה. וליד׳כרה איצ׳א אן אלד׳י אבחתה לך אכת׳ר ממא אחט׳רת. ואעלם אן אלד׳ין יתאולון הד׳ה אלשג׳רהֵ יפסרון טוב ורע אן בהא ערף כ׳יר אדם ושרה יענון ת׳ואבה ועקאבה אנה לו אמסך ענהא את׳יב פלמא אכל מנהא עוקב. והד׳א לא יג׳וז, לאנה קד ראינאה חין אכל מנהא אתסע ד׳הנה וג׳אד פהמה כמא קאל ותפקחנה עיני שניהם וגו׳ ועלי מא סאבין. ת׳ם אקול פאד׳א כאנת הד׳ה אלשג׳רהֵ עלי אלחקיקהֵ תשחד׳ אלפכר [ותז]⁠יד פי אלעקל פמא וג׳ה אלחכמהֵ פי אן אללה מנעה מנהא בל קד כאן ענדנא אלאשבה אן יביחה איאהא בל יאמרה באלאכל מנהא ליזדאד עקלה מנהא וסימא אן אצל כ׳לקה אנמא הו ללמערפהֵ. ואג׳יב פי ד׳לך ג׳ואבין ואקדם קבלהמא מקדמהֵ ואקול אן אדם וחוה לם יכונא יעדמאן מערפהֵ כל טוב ורע קבל אכלהמא מן אלשג׳רהֵ לאנהמא קד אמרא ונהיא ולא יומר וינהי אלא עאקל. פכיף אן יכונא עמיאן כמא תשבה עלי אלעואם לקולה ותפקחנה, וקד סאק בין ידי אדם ג׳מיע אלחיואן וסמאה באסמא וראי חוה וסמאהא. בל אלשג׳רהֵ נפסהא לא בד מן אן יראהא קבל אלנהי לה ענהא. ולכנה כאן אכת׳ר מערפהֵ טוב ורע ענדה ואנמא בקית עליה אבואב כאנת תקע לה אמא בתלקין מן ענד אללה או באלפכר אלד׳י תשחד׳ה תלך אלשג׳רהֵ. ת׳ם אג׳יב באלג׳ואב אלאול ואקול. וכאנת תלך אלשג׳רהֵ מעמא תפתקה ללאנסן מן אלד׳הן תוקע בה מצ׳אר אכ׳ר חתי לא יפי כ׳ירהא בשרהא פמנעה אללה מנהא ליוקיה שרהא והו קאדר אן ילקיה מת׳ל כ׳ירהא מן ענדה הוא כמא קאל כי ייי יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. ואלג׳ואב אלת׳אני אקול ולו כאנת אלשג׳רהֵ תנפע ולא תצ׳ר לכאן אלמנע לאדם מן ת׳מרהא אפצ׳ל לה ואצלח לה לאן אללה ג׳ל ועז כאן עתידא אן יעלמה מא בקי עליה מן אלעלום כמא קאל המלמד אדם דעת. ולה פי ד׳לך חט׳אן אחדהמא אן יכון אללה מעלמה לא פכרה, ואלאכ׳ר אן יכון ענאיתה באלתעלם אכת׳ר פיכון ת׳ואבה עלי תלך אלענאיהֵ אפצ׳ל. פמנעה אן יתנאול תלך אלעלום אלבאקיהֵ מן ג׳ההֵ אלטבע פיסלב אלחט׳ין ג׳מיעא פלא יכון תלמיד׳ רבה ויסקט עט׳ים ת׳ואבה. ופי מנעה לה מן שג׳רהֵ מא ולו לם תסם עץ הדעת צ׳רוב מן אלחכמהֵ. מנהא ליערצ׳ה אלי אלת׳ואב עלי צברה ענהא. ומנהא ליכון כיף מא דאר פראהא ד׳כר רבוביהֵ רבה ואמרה ונהיה. ומנהא אן יחד׳ר מנהא גירה פיכון לה ת׳ואב ת׳אני. ואעאדתה לפט׳הֵ ממנו בעד מא קאל: ומעץ הדעת טוב ורע וד׳לך מן אסתעמאל אללגהֵ אן יכון יבתדי בחרף פאד׳א טאל אלכ׳טב אלי תמאם אלמעני אעאדה כקולה את ייי צבאות אתו תקדישו אעאד אתו ובאחיכם בני ישראל איש באחיו אעאד אלבא ומא אשבה ד׳לך. כד׳אך ההנא אעאד ממנו.
וקולה לה כי ביום אכלך ממנו מות תמות פערפה אנה יעאקב. הד׳א תמאם אסתצלאח אן יקול אלנאהי ללמנהי לא תפעל כד׳י לאלא ינאלך כד׳י. וקד תחיירו איצ׳א פי תפסיר מות תמות לאנהם ראו אדם קד אכל פלם ימות פי יום אכלה פקאל קום תפסיר מות תמות מעציהֵ תעצי. וקאל אכ׳רון עקובהֵ תעאקב. והאולי כ׳ארג׳ין ען אלנץ. וקאל קום בל הו מאת לכנה פי יום מקדארה אלף סנהֵ ולד׳לך לם יעש אדם אלפא תאמא בל נקץ ע׳. והאולי איצ׳א יקארבון אולאיך לאן קולה ביום אכלך הו יום עלי אלמתעאלם, וקאל קום בל הו יום מתעארף ומע קו׳ לה כי ביום אכלך ממנו אסתת׳ני והו אנך אן פעלת הד׳א קאצדא מעציתי פלמא לם יפעל ד׳לך קאצדא למכ׳אלפהֵ רבה בל שרהא ושהוהֵ לם יהלך פי יומה. ורד הד׳א אלקול בין מן אנה אן כאן כל מן רכב אלמעאצי לא קצד מנה אן יעצי רבה בל שהוהֵ ושרהא לא תחל בה אלעקובהֵ אלואג׳בהֵ עליה בחית׳ כלהא. ולכני אקול אן ביום אכלך יום עלי ט׳אהרה ואמא מעני מות תמות תסתחק אן תמות כמא רסמת פי אלנץ, פאד׳א כאן קולה מות תמות אנמא הו תעריף לה מא יסתחקה פלה אן יקתץ מנה או אן ימהלה או יגפר לה בסבב תובתה אד׳ ליס הו חתם מן ענד אללה לא בד מן כונה. והד׳א מת׳ל קו׳ לנא פי מן אפטר פי אלכיפור כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה. ופי מן עמל פיה אלצנאיע וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי. ליס הד׳ין מן קולה אכ׳באר מא לא בד אן יחלה באלעאצי ואנמא המא תעריפה מא יסתחקה. וקד יעאג׳לה וקד ימהלה כמא נשאהד מן הד׳ין ומן סאיר אלכריתות אן מנהם אלמעג׳ל ומנהם אלממהל. ואמא באן אדם לו לם יאכל מן אלשג׳רהֵ לם ימת אלמות אלטביעי פלם יקל בה אחד ממן ידעי אלנט׳ר בתהֵ. ת׳ם נפחץ ען אלפאידה מא הי פי אן יומר אדם והו פראד מן קבל אן תכ׳לק מעה חוה וקד כאן אלאשבה ענדנא אן יומרא ג׳מיע. פנג׳ד פי ד׳לך וג׳והא: אחדהא לתכון לה אלהיבהֵ עליהא אד׳א וצל אליהא אמר רבהא ונהיה בה ותזדאד פי אלכ׳וף מנה. ת׳ם ליכון לאדם פי געלה עלמה (?) להא ת׳ואבא זאידא והי פגיר מנקוצהֵ שיא. ת׳ם ליט׳הר מן חכמה אדם מא יסתט׳הר בה עליהא פיחט׳ר שיא מבאחא יוקי בה אלמחט׳ור אלאצלי כמא סאשרח פי ולא תגעו בו. ת׳ם ליכון הד׳א אצלא ונמודג׳א לג׳מיע אלשראיע אלסמעיהֵ אן יכונו אלרג׳אל יסמעונהא ויודונהא אלי נסאיהם ואלי אולאדהם וג׳מיע חאשיתהם כמא יקול פי מואצ׳ע אתה וביתך אתה ובניך אתה ורעיך ומא כאן מן הד׳א אלפן. ת׳ם אכ׳ברנא באבתדי אלאסמא ואלאפעאל פקאל: ויאמר. ות׳ם קאל אללה לא כ׳יר פי בקא אדם וחדה אצנע לה עונא חד׳אה. ויצר. פלמא כ׳לק אללה מן אלארץ׳ ג׳מיע וחש אלארץ׳ וטאיר אלסמא אתי בהא אלי אדם ליריה מא יסמיהא פכל מא אסמאה אדם מן נפס חיהֵ פהו אסמה אלי אלאן. ויקרא. ולמא סמא אדם אסמא לג׳מיע אלבהימהֵ וטאיר אלסמא ווחש אלצחרא ולם יג׳ד לנפסה עונא חד׳אה. ואקדם קבל אן אשרח מעאני הד׳ה אלג׳ אלפואסיק. מא מעני דכ׳ול אלאסמא פי מא בין תולדות השמים והארץ אלמצדר בהא. פאקול אן אלגרץ׳ פיהא ואחד, וד׳לך אן הד׳א אלנואשי אנמא אחתג׳נא אלי אן יערפנא כיף כאן אבתדאוהא לאנה לם נשאהד נבאתא אלא ען נבאת פערפנא אן אצלה כאן אכ׳תראעא ולם נשאהד חיואנא אלא ען חיואן וערפנא אולה כיף כאן ולם נשאהד אנסאנא ד׳כרא ולא אנת׳י אלא ען ד׳כר ואנת׳י מג׳תמעין פערפנא אן אלד׳כר אלאול כ׳לק מן אלתראב ואלאנת׳י אלאול מן צ׳לע. כד׳לך למא כנא לם נשאהד כלאמא אלא תלקינא ען סאבק סבקנא עליה פתעלמנאה מנה ערפנא אן אלכלאם אלאול כאן אכ׳תראע עלי מא סאצף. ואדכ׳לה פי דרג׳ קצהֵ כ׳לק חוה פקאל פי אולהא לא טוב היות האדם לבדו. ולם יען בד׳לך אנה לא כ׳יר פי כונה וחדה לאנה קד כ׳לקה אולא וחדה ואלעקל ידפע אן יכון כ׳לק מא ליס הו טוב. ואלנץ איצ׳א לקולה פי כל כ׳לק וירא אלהים כי טוב. ולכן כונה אלאול וחדה כאן צאלחא לה לוג׳וה אד׳כרהא: מנהא אן ישאהד חוהֵ מכ׳לוקהֵ מן בעדה וסימא מן צ׳לעה כמא סאשרח פלא ישך פי אנה הו מכ׳לוק מת׳להא אד׳ אלג׳נס ואחד. ומנהא אן יסבקהא הו פי מלך אלכל ת׳ם תג׳י בעדה ותג׳דה והוא מאלך כל שי. פתרי נפסהא דאכ׳להֵ עליה פתנטוי לה ותסתטיע. ומנהא ליסתוחש מן אלוחדהֵ פיטלבהא פי נפסה חתי אד׳א אעטי סואלה וג׳ב אן ישכר ולא ילום אלקצ׳א אד׳א חדת׳ עליה מנהא מא חדת׳ מן אלאגוי. ובקאוה עלי אלוחדהֵ לם יכן צלאחא לה לוג׳וה אלמנאפע אלתי תפותה מן אלשריך בל לם יכון צלאחא בתהֵ לבטלאן אלנסל ואנקטאעה.
וקולה אעשה לו עזר כנגדו ולם יג׳על כל ואחד מנהמא עזר ללאכ׳ר אוג׳ב אן יכון אלרג׳ל אלפאעל למבאדי אלאשיא ואלמראהֵ אלמתממהֵ להא, וקד יפעל אצול אלאעמאל ותעמל הי פרועהא ושרח הד׳ין אלקולין טויל מעלום. וקולה כנגדו לאנהא פי אשיא אכ׳ר מת׳לה סואה פאלנסל מן בינהמא באלסויהֵ ואלנסב מן בינהמא באלסויהֵ ואלאכ׳לאץ להמא באלסויהֵ. וקו׳ לו יוג׳ב אן תכון הי לה מלכא דון אן יכון הו להא מלכא והו יפצ׳ל עליהא איצ׳א בת׳לת׳ין באב פי אלשריעהֵ כמא סאשרח פי ראשי המטות אן שא אללה.
וקו׳ ויצר ייי אל׳ים מן האדמה וגו׳ ליס הו כ׳לק ת׳אני לכנה אעאדהֵ קול יקול למא כ׳לק אללה אלבהאים יום אלג׳מעה מע אלטאיר אלמכ׳לוק יום אלכ׳מיס אתי בהא אלי אדם. ואראד בקו׳ לראות מה יקרא לו אי אן יכון אדם נפסה יתחפט׳ אסמאהא יעני לראות אדם מה יקרא לו וית׳בת עליהא לאלא יסמי אלד׳אבהֵ אליום סוס וגדא שור ולאלא יסמי אלרמאן אליום רמון וגדא תאנה. ועלי אן נץ אלפסוק אלאול ליס פיה אלא חיה ועוף ואלפסוק אלת׳אני זאד מעהם בהמה פינבגי אן נעלם אנא קד סמי ג׳מיע אלחיואן ואלדליל עלי ד׳לך וג׳ודנא לה אסמא. וכד׳לך ג׳מיע אלנבאת וג׳מיע אלג׳מאד לוג׳ודנא להא אסמא. [וכד׳לך ג׳מיע אלצנאיע ואל אלאת אלתי תעמל בה אלצנאיע]. וכד׳לך ג׳מיע אלכואכב אלמוג׳ודהֵ להא אסמא וכד׳לך ג׳מיע אלאעראץ׳ אלכ׳ואץ אלמסתעמלהֵ פי צנאעהֵ אלמנטק. וכד׳לך כל אסמא אלתי תתנזל בהא אלאשיא מנאזלהא ותסתקר מקרהא ענד אלפלאספהֵ, כלהא סמאהא אדם באסמאיהא אלתי הי להא בקיהֵ אלי אלאן חתי לא יבקא מא לה אסם אלא וקד סמאה כקו׳ וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. ובאי לגהֵ סמאהא בלשון הקודש לאנה אלמתרצ׳י ואלמכ׳תאר וכמא סאשרחה בעד הד׳א אלקול.
ואמא אעאדתה ויקרא האדם שמות, פאנה יריד בה אנה חין סמאהא תפרס פיהא פאד׳א ליס לה פי שי מנהא נצ׳יר. ולהד׳ה אלעלהֵ לם יד׳כר מן ג׳מיע אלמסמאיין אלא אלחיואן פקט לאנה אקרב אלי אלאנסאן ואמא אלנבאת ואלג׳מאד פבינהם ובין אלאנסאן מראתב שתי. ת׳ם ערפנא כיפיהֵ כ׳לק אלאנת׳י מן צ׳לע פקאל ויפל. ואוקע אללה סבאתא עלי אדם פנאם פאכ׳ד׳ אחד אצ׳לאעה וסד מכאנהא באללחם. ויבן. ובנא מנה אמראהֵ אתי בהא אליה. ויאמר. פקאל אדם הד׳ה אלמרהֵ שאהדת עט׳מא מן עט׳אמי ולחמא מן לחמי והד׳ה ינבגי אן תסמי אמראהֵ לאנה אכ׳ד׳ת מן אלרג׳ל. על כן. ולד׳לך יתרך אלרג׳ל אבאה ואמה וילזם זוג׳תה פיכונאן כג׳סם ואחד. ולמא קרא בעץ׳ אצחאבנא אולא זכר ונקבה ברא אתם ת׳ם קרו ההנא כ׳לק ת׳אני אעתקד בעצ׳הם אן זוג׳תין כ׳לקתא. ואד׳א קרו זאת הפעם פקאלו הד׳א ידל עלי מרהֵ כאנת קבלהא. וקד קדמת מא אזלת בה הד׳א אלוהם מן אול מא טלע עלינא אליה קול אללה אלה תולדות פקלת אן [ג׳מיע] מא פי הד׳ה אלסורהֵ הו שרח מא תקדם מן אלג׳מלהֵ ותפצילהא. פכמא אן אעאדהֵ ד׳כר כ׳לק אדם ההנא לא תוג׳ב כון [אדם ת׳אני ואנמא הו שרח כונה אד׳ לם [……] ואנמא קאל זכר ונקבה ברא אותם פקט]. פאמא וג׳ה אלחכמהֵ פי איקאע אלסבאת עליה פאן ד׳לך מן ג׳ההֵ אלצ׳רורה לאן קדרהֵ אללה אד׳א וצלת אליה לתחל שי מן תרכיבה אנה וקע מגשי עליה כאלמות. וכאן ד׳לך מן ג׳ההֵ אלתדביר לילא יולם עלי עצ׳ו מנה. וקד זעם בעץ׳ אהל אלאלחאד אן הד׳ה סרקהֵ אעני קולה ויקח אחת מצלעותיו. ולם יעלם אלג׳אהל אן מן אכ׳ד׳ קליל ורד כת׳יר פליס בסארק. ת׳ם נקול אן אצ׳לאע מא נקצת ענד מא אכ׳ד מנהא ד׳לך אלצ׳לע לאנה אנמא כ׳לק פיה צ׳לע זאיד מעד להד׳א אלאמר פאד׳א אכ׳ד׳ ד׳לך אלצ׳לע אלזאיד בקי אדם תאם בגיר נקצאן ולא זיאדהֵ. וד׳לך נט׳יר אלכ׳תאנהֵ אלד׳י קד יטען פיהא אהל אלאלחאד באן יקולו כיף יג׳וז אן יכון מן יקטע מן ג׳סמה שי יכון תאם. פג׳ואב ד׳לך אן אלקלפהֵ אנמא הו זאידהֵ כ׳לקהא אללה פי אלג׳סם לתקטע פמא דאם הי באקיהֵ פי אלג׳סם פאן אלג׳סם גיר תאם פאד׳א קטעת צאר תאם אד׳ כאן לא זאיד ולא נאקץ. פאמא וג׳ה אלחכמהֵ פי כ׳לקהא מן אלצ׳לע פאן ד׳לך לישפק עליהא כעצ׳ו מן אעצ׳איה פלתשפק עליה כג׳מלהֵ בדנהא פליכן הו אלמדבר להא לג׳א מן בדנה. ולתכן הי אלתאבעהֵ כאלעצ׳ו לג׳מיע אלבדן, וקאל עצם מעצמי ועלם אנהא מן אעצ׳איה לאנה כאן קד עלם אנה לה צ׳לע זאיד פלמא אנתבה פפקדת וראי אלמראהֵ חד׳אה אסתדל עלי אן אלצ׳לע אלד׳י עדמה הו אלאמראהֵ אלד׳י וג׳דהא. וקו׳ ובשר מבשרי לעלהֵ מא רג׳ע מן אללחם לקו׳ ויסגר בשר תחתנה. לזאת יקרא אשה וג׳, אשתק להא אלאסם מן אסם אלרג׳ל. וקד קלנא אן פי ד׳לך דליל עלי אן אללגהֵ אלעבראני הי אלקדימהֵ. על כן יעזב איש, קיל פי ד׳לך קולין אחדהמא אן הד׳א קול אדם ואנה נסך עלי קו׳ זאת הפעם. וזעם קום אכ׳רין אן הד׳א קול אלמחכי ללכתאב אעני אן מוסי עהֵ ען אן אלבארי ג׳ל ועז אן בסבב קצהֵ חוה ואנהא כ׳לקת מן צ׳לע גריב יג׳ב אן יתזוג אלרג׳ל באלנסא אלגריבהֵ מנה מת׳ל אביה ואמה ומא ג׳אוזהם, מת׳ל אלבנאת ואלכ׳לאת ואלעמאת ואלאכ׳ואת. ודבק באשתו, יוג׳ב אלאכ׳לאץ מן אלזוג׳ין ואחד ללאכ׳ר נט׳יר דבקה נפשי אחריך. וקו׳ אשתו עלי אלתפריד ימנעה מן זוג׳הֵ צאחבה. והיו לבשר אחד, ימנע מג׳אמעהֵ אלד׳כור ואלבהאים ואתיאן אלמראהֵ פי גיר מוצ׳ע אלנסל אד׳ ליס פי אלאמכאן אן יתלף שי מן ד׳לך.
ויכלו השמים – ממעשה אחר.
ויכלו – מעצמן.
ד״א: ויכלו – כילל הקב״ה את השבת ככלה. ויכלו חסר על מעשה בראשית. ואע״פ כי השלים הסיפור ביום הששי. עוד חזר ואמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. כל זה היה בששת ימי בראשית.
ויכלו – מן כלה, כמו ויכוסו (בראשית ז׳:י״ט-כ׳) מן כסה.
צבאם – מן צבא, וכן מן דבר דברם,⁠א מן בקר בקרם, מן זהב זהבם. אבל מאותם שטעמםב באות ראשונה כגון מן: מלך, ארץ, נחל, יער, שבר, חלב, יאמר: מלכם, ארצם, גחלם, יערם, שברם, חלבם, וכלן אות שנייה נחטפת.
א. המלה דברם בב׳ קמוצה אינה מופיעה במקרא.
ב. בכ״י: שטעם.
ויכלו – מהבנין שלא נקרא שם פועלו, ומשקלו: ויכסו כל ההרים (בראשית ז׳:י״ט), וטעמו: שלמו.
והים בכלל הארץ, כי הם כאגודה אחת.
WERE FINISHED. Va-yekhullu is a pu'al. It follows the paradigm of va-yekhussu (were covered) in and all the high mountains…were covered (Gen. 7:19). Its meaning is: were finished. The earth includes the oceans since they form one entity.⁠1
1. Hence Scripture states, And the heaven and the earth were finished, rather than, And the heaven, the earth and the oceans were finished.
ידענו כי הארץ והים בכדור אחד, על כן לא הזכיר בפרשת ויכלו: הים, כי אין צורך. רק הזכיר העליון והשפל.
וצבא השמים – הם הכוכבים, והמאורות הם המושלים, וצבא הארץ – החיים.
והזכיר אלה לבדם בעבור התוספת, והיות סיבת החיים בארץ צבא השמים, כי אחר שנעשו ברקיע נבראו כל החיים.
ויכלו – וימלאו וכן (כל לשון) כליון דבר כלה מלא ומושלם. (כ״י לונדון 26924)
ויכלו השמים והארץ וכל צבאם – צבא השמים וצבא הארץ, ר״ל תולדותם ונגמרו כלם ביום הששי ומכאן ואילך אין כל חדש אלא הדברים שנעשו על ידי מופת, ואף על פי כן בבריאת הדברים בששת ימי בראשית שם האל בטבעם להניח טבעם או להתחדש בהם טבע באותם ימים שנתחדשו כל אחד בזמנו.
וכן אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה פ״ה): אמר רבי יונתן תנאים התנה הקב״ה עם הים שיהיה נקרע לפני ישראל שנאמר: וישב הים לפנות בקר לאיתנו (שמות י״ד:כ״ז) לתנאו שהתנה עמו. אמר ר׳ ירמיה בן אלעזר לא עם הים בלבד התנה הקב״ה אלא עם כל מה שברא בששת ימי בראשית, הדא הוא דכתיב: אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי (ישעיהו מ״ה:י״ב) – מידי נטו שמים כל צבאם, צויתי את הים שיקרע לפני משה, צותי את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע, צויתי את העורבים שיכלכלו את אליהו, צויתי את האור שלא יזיק לחנניה מישאל ועזריה, צויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל, צויתי את הדג שיקיא את יונה והוא הדין לשאר המופתים.
ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, this verse refers to both the hosts of heaven and the hosts of earth, including their respective derivatives, תולדותם. They had all been completed on the sixth “day,” and henceforth there would not be any new phenomena in the universe, unless created by a special act of miracle. The fact is, that already during the first six “days” when the laws of nature were formulated by the Creator, He inserted escape clauses into this system of natural law that would allow Him, if and when required, to temporarily suspend such laws at His discretion.
This is explained in Bereshit Rabbah 5,5 where Rabbi Yochanan (or Yonathan) is quoted as saying that God entered into an agreement with the oceans that when the time would come they would respond to Moses’ command to be split, etc., in order for the Israelites at that time to cross on dry land. This is the meaning of the words in Exodus 14,26 וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, “the sea returned towards morning to its original format.” This is a reference to the condition which God had imposed on the sea at the time He set certain rules for it to follow. Rabbi Yirmiyah ben Eliezer added that God had not only made such arrangements with the oceans, but also with all other phenomena which He had created during those six “days;” this is reflected by Isaiah 45,12: אני, ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי, “My own hands stretched out the heavens and I marshaled their host.” The extra word צויתי, refers to this clause. We also have Joshua 10,13 in which Joshua is described as arresting the sun and the moon in their respective orbits. Had it not been for the provision by God at the time of the creation of these planets, Joshua could not have successfully ordered them to perform what would have been an act of disobedience against the rules set for them by God. The same holds true for God’s dispatching the ravens to feed meat to the prophet Elijah (Kings I 17,4-6), or His ordering the fire not to burn Chananyah, Mishael and Azaryah. (Daniel 3,23) God had also ordered the lions not to harm Daniel (Daniel 6,26). Similarly, God had commanded the whale to swallow Jonah, keep him alive, etc. (Jonah 2,11)
1עתה אשוב לפרש הנסתר אשר מפסוק ׳וייצר ה׳ אלהים את האדם׳ (בראשית ב׳:ז׳) עד ׳זה ספר תולדות אדם׳ (בראשית ה׳:א׳).⁠א
1. למידע על מהדורה זו של פרופ׳ יצחק ברגר, עיינו כאן.
א. במהדורתו של פינקלשטיין, מופיע הביטוי ׳אמר דוד בן יוסף בן קמחי ז״ל׳ לפני קטע זה (על פי כת״י בודליאון Poc. 296), אבל הוא איננו מופיע ברוב רובם של עדי-הנוסח. אף על פי כן, מאחר שניסוחים כאלה שכיחים בראש פירושיו של רד״ק, אין לשלול לגמרי את האפשרות שנוסח כת״י בודליאן הוא מקורי.
ויכלו השמים והארץ וכל צבאםויכלו – נשלמו ונגמרו. גזירתו ואל אמה תכלנה מלמעלה (בראשית ו:טו), ותכל כל עבדת (שמות לט:לב).
צבאם – הכוונה בו לדעתי ׳אג׳זאהא׳ (=חלקיהם), וגזירתו מן צבא – שהוא ׳אלגיש׳ (=צבא), {ובא כאן ב}השאלה, לפי שכל הנמצאים בהיותם משועבדים לחפצו יתעלה ולרצונו הם צבאותיו כצבאות המלך המוכנים המשועבדים לרצונו וחפצו1.
ומאמר רב׳ סעדיה ז״ל כי צבא אינו נופל אלא על המדברים2, לא נראה לי, אלא נראה לי כי צבא {יש} לו {טעם} כללי ופרטי. {טעמו} הפרטי – כמו שאמר ז״ל {שנופל רק} על המדברים, וגם לא כל המדברים אלא המלאכים וצבא השמים3, והמיוחדים שבבני האדם כאנשי דור המדבר יוצאי מצרים שנאמר בהם צבאות יוי (שמות יב:מא)4. ו{לפי טעמו} הכללי {הוא נופל} על כל הנמצאים, שהרי כולם עבדיו יתעלה ומשועבדים לחפצו כמו שאמרנו, [ועליהם] אמר דוד ע״ה (תהלים קיט:צא) למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך.
וצבא השמים הם שני המאורות והכוכבים, ונכללו עמהם המלאכים באיזו בחינה. וצבא הארץ {הם} היסודות, והמחוברים מהם הדומם [והצומח] והחי5.
1. קלב. כלומר, ׳צבא׳ הוא קיבוץ של פרטים רבים השייכים לכלל החַיִל המשועבד למלך. וכאן נקט ׳צבאם׳ בהשאלה, במשמעות של הפרטים מחלקי השמים והארץ השייכים לכלל השמים והארץ, אלא שנקט הכתוב לשון ׳צבא׳ לרמוז על המשמעות של חַיִל המשועבד למלך, שאף כאן הם משועבדים למלכו של עולם.
2. קלג. עי׳ להר״י קאפח בפירושי רס״ג שבמהדורתו (כאן) שהבין מכך שרס״ג פי׳ ׳השמים והארץ וכל צבאם׳, ש׳צבא השמים׳ חוזר על המלאכים (ודומיהן), ו׳צבא הארץ׳ על בני האדם.
3. קלד. העיר המהדיר על שנכלל כאן צבא השמים בין המדברים, וכתב שרבנו הולך בזה לשיטתו בספר המספיק בכמה מקומות (השוה לדוגמא הוצאת פלדהיים עמ׳ 154, וראה מה שצויין בהערות שם) שהגלגלים הם בעלי נפש ודעה, ושזו היא גם שיטת הרמב״ם בהל׳ יסוה״ת (ג:ט) ובמו״נ (ב:ג-ה). ואמנם נראה לי שלדעת רס״ג אין דעת בצבא השמים כמו שמבואר מדבריו בספר ׳אמונות ודעות׳ (ב:י, מהד׳ ר״י קאפח עמ׳ ק) ע״ש, והשוה מש״כ מ׳ שורץ בהערות למו״נ (ב:ה) במהדורתו.
4. קלה. כעי״ז פירש בקיצור להלן פר׳ וארא (שמות ז:ד). שיטתו של רבנו היא שדור המדבר הוא בחיר הדורות, כשיטת כמה מבעלי המוסר בדורנו, בניגוד לאלו הרואים בו שפל המדרגה שאנשיה שקועים בטומאתם בדיוטא תחתונה [וראה גם להלן פרשת בשלח (טו:כד), ובהערה שם הבאתי מד׳ רבנו בס׳ המספיק (הוצאת פלדהיים עמ׳ 378) שכתב שדור המדבר היה דור יחיד ומיוחד ע״ש]. וידועה מחלוקת התנאים במשנה סנהדרין (י:ג): ׳דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין, שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימתו, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר, עליהם הוא אומר אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח׳, וכבר ידועה שיטת הרמב״ם בפיה״מ שם שכתב שדבר זה מנוע מהכרעה הלכתית ע״ש. ונראה בדעת רבנו שלמרות שלא תיתכן במחלוקת כזו הכרעה הלכתית, בכל זאת ניתן ליקח בה עמדה בתחום בלתי הלכתי (ויש שביארו כן להדיא בשיטת הרמב״ם עצמו, ראה מאמרו של ר״ד הנשקה בקובץ ׳דעת׳ 61, עמ׳ 60 הערה 40, וראה ס׳ ׳מחשבת ישראל ואמונת ישראל׳ עמ׳ 131*-134*). במיוחד יש לציין שגם הרמב״ם הפליג מאד בשבח אנשי דור המדבר וכתב אודותם בפ״ד משמונה פרקיו שהם ׳אנשים שהקטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי, כמו שזכרוהו חכמים׳. יודגש שמאמר חז״ל שאליו התכוון הרמב״ם הוא מדרשם ז״ל במכילתא פר׳ בשלח (פרשת השירה פרק ג) והוא מתייחס בעיקר לקריעת ים סוף [׳ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים׳], אבל הרמב״ם הוציא ממנו השקפה כללית על מעלת אנשי דור המדבר, ואחריו נמשך רבנו [לא כאן המקום לדקדק בד׳ הרמב״ם הנ״ל (וראה מש״כ מו״ר הג״ר שמחה מיימון נר״ו ב׳שיעורי חומש׳ שלו מהדו״ת, ירושלים תשע״ז, כרך ב עמ׳ ריח-ריט), אבל אעיר בקצרה שככל הנראה לשונו של הרמב״ם לשון חכמים גוזמא, שהרי לפי שיטתו הידועה אף במעמד קבלת התורה לא זכו כל ישראל לנבואה גמורה, וראה מה שהארכנו בזה בהערות לפר׳ יתרו (שמות יט:טז) ודו״ק]. כמו״כ יש להעיר שעכ״ז הענין מורכב יותר, שכן גם מצינו להרמב״ם במאמר ׳תחיית המתים׳ שהאריך לבאר השקפותיהם הלקויות של דור יוצאי מצרים (ראה מהד׳ ר״י שילת עמ׳ שסח-שסט).
ויש לציין ששיטתו של רבנו בכאן תואמת גישתו לאנשי המקרא האחרים – כמו קרח דתן ואבירם ועוד – שהיו גדולים ואנשי מעלה, ורק מחמת מידה מגונה שהיתה בהם נכשלו וחטאו, וראה מה שהבאתי בזה בהערות לפר׳ תולדות (כה:כט). לשם השוואה יש לציין פירוש הרמב״ן לדברים (ט:ד) שלכאורה מתבאר מדבריו שם היפך דעת רבנו, וז״ל שם ׳ויש על השואל לשאול, שהרי אמר כי מאהבת ה׳ אתכם, והנה הם אהובים למעלה, והשם לא יאהב רק את הטובים, כי רשע ואוהב חמס שנאה נפשו, אם כן גם בצדקתם ירשו ארץ. והתשובה, כי שם ידבר עם ישראל בכללם, וכאן יוכיח הדור ההוא שהיו ממרים את ה׳ מיום היותם במדבר׳. ועי׳ בחידושי הגרי״מ פיינשטיין עה״ת (דברים שם) שביאר הענין ע״פ שיטתו המוסרית כעין שיטת רבנו.
יודגש שפשוטי מדרשי חז״ל מורים היפך הגישה המוסרית שבה דגל רבנו, וכמש״כ החזו״א באגרותיו ח״א סי׳ רח ע״ש באורך בהשיגו על דברי הג״ר אייזיק שר ראש ישיבת סלאבודקא, כמבואר בס׳ גנזים ושו״ת חזו״א ח״ה עמ׳ קכא-קלב ע״ש, [והגר״ח קניבסקי החזיק בדברי דודו, והשיג על דברי הג״ר אביגדר נבנצאל שדגל בשיטה המוסרית, ראה חילופי המכתבים בזה בספר ׳תשובה מאהבה׳ – מכתבים מהגר״ח קנייבסקי להגר״א נבנצאל – עמ׳ תו-תז]. אבל המדרשים כמה פנים להם וניתנו להתפרש גם לדרך המוסרית, כמו שהראה הרב אביגדור מילר בפירושיו על החומש ובשאר מקומות, ואכמ״ל.
5. קלו. ראה מש״כ בהערה לעיל (א:כו) אודות שיטת רבנו – בעקבות אביו הרמב״ם – שכל הבריאה מורכבת מד׳ יסודות: אש, עפר, רוח, מים.
ד״א ויכלוא – בגימ׳ חסד. כי העולם נברא בחסד וכשבא שבת אז נתעטף בטלית לבן והיה מנהג בחסידות.
ד״א בגימ׳ ביני. כי השבת אות היא ביני ובין בני ישראל (שמות לא:יז). ואין שום מזיק ושד רשאי לשלוט בשבת. ועל כן בויהי נועם (תהלים צ:יז-צא:טז) אין שום ז׳ כי אינו צריך לומ׳ ויהי נועם בשבת כי הקב״ה שומר אותנו.
מה שאמרו חכמי׳ זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ:ז). זכריהו על היין (פסחים קו.). מניין. י׳ו׳ם׳ ה׳שבת לקד׳שו׳. בגימ׳ (היין) [איין].
א. כן בכ״י פרמא 3512. בכ״י אוקספורד 103: ״ויכולו״.
ויכלו השמים – ג׳ פעמי׳ מלאכתו במעשה בראשית. כנגד ג׳ מלאכות נח. שמים וארץ וים. וה׳ תיבות וכ״ב אותיות בפסוק. כנגד התורה והאותיות. מלמד (???) שכל המשמר שבת כאילו שמר כל התורה כולה.
ד״א הששי ויכלו – רמז שצריך להוסיף מחול על הקודש (???).
וכל צבאם – צבא הארץ הם הנזכרים, חיה ורמש ודגים וכל הצומח, גם האדם. וצבא השמים – שני המאורות והכוכבים הנזכרים, כענין: ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים (דברים ד׳:י״ט). גם יכלול השכלים הנבדלים כענין: ראיתי את י״י יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, ויאמר י״י מי יפתה את אחאב ויאמר זה בכה וזה אומר בכה (מלכים א כ״ב:י״ט-כ׳, דברי הימים ב י״ח:י״ח-י״ט), וכן: יפקוד י״י על צבא המרום במרום (ישעיהו כ״ד:כ״א), והנה בכאן רמז על יצירת המלאכים במעשה בראשית. וכן נפשות האדם צבא השמים הנה.
AND ALL THE HOST OF THEM. "The host of the earth" are those which have been mentioned: beasts, creeping things, fish, and all growing things, and also man. "The host of the heavens" are the two luminaries and the stars, mentioned above, just as it is written: And lest thou lift up thine eyes unto heaven, and when thou seest the sun and the moon and the stars, even all the host of heaven.⁠1 It also includes the Separate Intelligences,⁠2 just as it is written: I saw the Eternal sitting on His throne, and all the host of heaven standing by Him;3 also, The Eternal will punish the host of the high heaven on high.⁠4 It is here [in the expression, all the host of them], that He has hinted at the formation of the angels in the work of creation. Similarly, the souls of men are included in the host of heaven.⁠5
1. Deuteronomy 4:19.
2. Intelligences without matter, generally referring to the angels and spheres. See Rambam, Hilchoth Yesodei Hatorah 3:9. Also Moreh Nebuchim, I, 49: "The angels are likewise incorporeal; they are intelligences without matter, etc.⁠" (Friedlander's translation.)
3. I Kings 22:19.
4. Isaiah 24:21.
5. Ramban is thus inferring that the souls of all men of all generations were created at the beginning of creation. This thought is clearly expressed in the other writings of Ramban. (See Ramban's letter to Rabbeinu Yonah, Kithvei Haramban, Vol. I, 383. See also in same volume his Commentary to Job 38:21, p. 117).
ויכלו השמים והארץ וכל צבאם – סמך ויכלו ליום הששי לרמוז השם המיוחד בר״ת וכדי להורות שאע״פ שבכל מעשה בראשית לא הזכירו, הוא העושה הכל והוא המתחיל והגומר, ומה שלא הזכיר בפסוק ראשון וכל צבאם לפי ששם הזכיר האתין שהם ריבוי לכל הצבאות אבל בכאן שלא הזכיר את הוצרך לומר וכל צבאם, ומלת צבאם כוללת המלאכים כענין שכתוב (מלכים א כ״ב:י״ט) וכל צבא השמים וגו׳, ואמר הכתוב (ישעיהו כ״ד:כ״א) יפקד ה׳ על צבא המרום במרום, ואחר כך על מלכי האדמה באדמה, שאין אומה נופלת עד שתפול שרה תחלה, וכוללת הנפשות ג״כ ולא נזכר בהן בריאה בכל מעשה בראשית לא במלאכים ולא בנפשות, ומה שאמר וכל צבאם בלשון יחיד ולא צבאותם, להורות כי השמים והארץ כלן כחות מיוחדים ונקשרים זה עם זה, שהרי כל המציאות ג׳ חלקים עולם המלאכים ועולם הגלגלים ועולם השפל, עולם המלאכים הם נפש לגלגלים, והגלגלים פועלים בשפלים וא״כ הכל נקשר ומיוחד זה בזה, ופסוק מלא מעיד על זה הוא שכתוב (הושע ב׳ כ״ג) אענה נאם ה׳ אענה את השמים והם יענו את הארץ.
ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, "and the heaven and the earth and its host were completed.⁠" The word ויכלו has been positioned by the Torah next to the word הששי, to hint at the Ineffable Name of G-d in the respective first letters of the words הששי, ויכלו השמים והארץ. The message is that although this name of G-d has not appeared in the text of the entire chapter dealing with the creation of heaven and earth and all that is in it, this attribute of G-d nevertheless was involved during the creation from start to finish . The reason that in the opening verse of chapter one where the creation of heaven and earth is reported the Torah made no reference to the word צבאם, "their hosts,⁠" is that at that point the Torah inserted the word את both in conjunction with "heaven" and in conjunction with "earth.⁠" The word את always includes something which has not been spelled out. Here, at the beginning of chapter two, where the Torah did not insert this word, the words וכל צבאם take the place of the word את in the previous chapter.
The word צבאם in its various forms alludes to angels such as in Kings I 22,19. Another instance where the word צבא מרום clearly refers to the angels is in Isaiah 24,21 וכל צבא השמים. The reason that the Torah wrote the word in the singular, i.e. צבאם, instead of צבאותם, is that we have a tradition that each nation has a representative at the celestial court, an angel called שר. When G-d engages in destruction of the nation represented by such an angel, He does not proceed until He has first neutralized that angel. The source of this tradition goes back to Shir Hashirim Rabbah end of chapter eight. In other words, the Torah refers to these forces as individuals although they represent a multitude of people.
The Torah did not mention the word ברא, "He created,⁠" in connection with either the angels the human souls which had not yet been assigned bodies in order to teach us that all parts of the universe are interconnected. The entire universe consists of three parts 1) The world of the angels; 2) the world of the planetary constellations, "outer space,⁠" in our language; 3) the atmosphere and earth, our habitat. The world of the angels acts as the soul of the planetary systems, whereas the planetary system exerts its impact on our terrestrial part of the universe. We have a clear verse in Hoseah 2,23 which spells this out. אענה נאום ה', אענה את השמים, והם יענו את הארץ. "I will respond declares the Lord, I will respond to the heaven, and it shall respond to the earth.⁠"
ויכלו – מנין שאנו אומרין אותו בעמידה, לפי שהוא עדות להקב״ה, שברא עולמו בששה ימים, ועדות מעומד, דכתיב ועמדו ב׳ האנשים. ואיתא בפרק כל כתבי, בשעה שאדם אומר ויכלו, שני מלאכים המלוים לו לאדם, מניחים ידיהם על ראשו, ואומרים לו, וסר עונך וחטאתך תכופר. וא״ת ומאי שנא פסוק זה, וי״ל, משום דכתיב גבי עדות, אם לא יגיד ונשא עונו, וזה שאומר ויכלו, לא עכב עדותו והגידו.
ויכלו, "they had been completed;⁠" whence does the practice to recite this paragraph during kiddush while standing originate? It is because this paragraph is a testimony, and testimony must always be given while the witness is standing. (Compare Maimonides laws about testimony, chapter 9, halachah 7 stating that minors are not acceptable as witnesses as it is required that two men, i.e. adults, stand when testifying,⁠" i.e. ועמדו שני האנשים, "the two adult witnesses shall be standing, etc.⁠") (Deut 19,17). We are taught further in the Talmud tractate Shabbat folio 119, that when a Jew returns home from the synagogue on Friday night, and he recites this paragraph, two angels will place their hands upon his head and bless him, saying: "may all your sins be removed from you, and may you enjoy complete atonement.⁠" If you were to ask where we can find this line in scripture? We refer you to Leviticus 5,8, where testimony is discussed, and the Torah condemns someone who knows of something that he is required to testify to, but refuses to give such testimony. It says there that by failing to give his testimony, he will have to bear his sin. It follows that testifying truthfully results in one's sins being removed. Giving testimony that the Lord has created the universe in six days concluding on Friday night, by reciting this paragraph while standing, is such testimony.
ויכלו השמים – וכתיב ויכל בנוהג שבעולם אומן גדול שעשה דבר גדול אם מחסר דבר חוזר לאחר זמן ומתקנו אבל כאן הכל כלה ואין צריך דבר לחזור ולתקנו. ד״א לפי שהוא עדות שברא הקב״ה עולמו בו׳ ימים ועדות מעומד שנא׳ ועמדו ב׳ האנשי׳ ואמרי׳ בפ׳ כל כתבי בשעה שאדם אומר ויכלו שני מלאכים מלוין לו לאדם ומניחים ידיהם על ראשו ואומרים לו וסר עונך וכו׳ ומה שאומרים פסוק זה י״ל שגם בעדות אמר אם לא יגיד ונשא עונו וז״ש ויכלו לא עיכב עדותו והעיד על הקב״ה שנח ביום הז׳ לפיכך יוסר עון מעליו.
וכל צבאם – צבא הארץ הם אדם ובהמה וחיה וכל הרמש וכל הצמחי׳. וצבא השמים הם המאורות והככבים וכולל גם שכלים הנבדלי׳ ורמז כאן על יצירת המלאכים בששת ימי בראשית:
וכל צבאם, and all their hosts" The hosts of the earth, i.e. man and beast, as well as all the vegetation. It includes also the hosts of the heavens, so that we have here an indirect reference to the angels, i.e. that they had also been created during the six days of creation.
ויכלו השמים – תימ׳ אמאי לא כתיב בכאן ואת הים, וכן בפרשת כי תשא: כי ששת ימים עשה י״י את השמים ואת הארץ ולא כתיב הים, ובעשרת הדברות כתיב את הים ואת כל אשר בם. וי״ל שעדיין לא נגמר הים כדאמ׳: בא גבריאל ונעץ קנה בתוך הים והעלה שרטון ועליו נבנה כרך גדול שברומי. ב״ש.
(א-ב) ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלהיםוישבות ביום השביעי – כל אלו השמות והמלות הם העדרים לפי העברי, ומה לנו להעתקת שאר הלשונות, והתורה לא נתנה רק בעברי.⁠1 וכבר ידוע לבקיאים בעברי כי מן ההסכמה הוא לעשות כל שמוש בהעדר כמו בקנין, כאמרנו ׳יחריש׳ ׳יעור׳ ׳יחשיך׳ ׳יסכל׳. גם אםא אמר ׳ויעש כִּלוּי׳, ׳ויעש שביתה׳, ׳ויעש מנוחה׳ היה נכון.⁠2 וכבר הארכתי על זה בספר מזרק כסף.
ובכאן נשלם החלק הראשון ממעשה בראשית.
אמר אבן כספי: דע, כי זה הסדר, שתחלתו מאמר ״בראשית ברא״ (בראשית א׳:א׳) עד שסיים ״ונח מצא חן בעיני י״י״ (בראשית ו׳:ח׳), נחלק לשלשה חלקים, ואם לא נכתב בו ׳החלק הראשון׳ ו׳החלק השני׳ ו׳החלק השלישי׳ כמו שנהגו הפילוסופים, כי אין דרך ספרי הנביאים כדרך ספרי הפילוסופים.⁠3 ואמנם בחלק השלישי יש בו פרקים.⁠4 וכבר הארכתי על זה בספר מזרק כסף, כי התחלת כלב הבנת הספר הוא הבנת חלוקתו.⁠5
1. הפעלים ׳ויכל׳, ׳ויכלו׳, ו׳וישבות׳ מציינים חוסר (׳העדר׳) עשייה. לעומת זאת בוולגטה תרגום ׳ויכלו׳ הוא perfecti, לשון השלמה ושלמות. יש לציין שגם אונקלוס תרגם ׳ואשתכללו׳, ואף רס״ג תרגם לשון השלמה. גם ראב״ע פירש ׳וטעמו – נשלמו׳.
2. בעברית ניתן לתאר מעבר למצב של חוסר (׳העדר׳) דבר כפעולה חיובית, כאילו היה הווצרות דבר (׳קנין׳) ולא חוסר דבר, לא רק בפעלים ייעודיים, כגון ׳יחריש׳, אלא גם על ידי שימוש במלה ׳עשייה׳. והשווה לעיל ב, ב ד״ה ׳חשך׳.
3. בפרשת בראשית יש חלוקה עניינית, אף על פי שאין כותרות כדרך ספרי הפילוסופיה. כאן נשלם החלק הראשון ומתחיל השני.
4. החלק השלישי של פרשת בראשית מחולק לפרקים. ראה להלן על ד, א.
5. בכל ספר, על מנת להבין את תוכנו של הספר יש להבין תחילה את מבנהו.
א. מופיע בשולי כה״י.
ב. מופיע בשולי כה״י. ואולי הייתה צריכה להופיע לפני המילה התחלת.

חלק ז: ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם (ב, א-ג)

ביאור דברי הפרשה

(א) אחר שכבר זכר מדרגות הבריאה בשלמות, חתם מאמרו שכבר נשלמו באלו הששה ימים השמים והארץ ומה שבהם מהנמצאות.
(הקדמה) [שער ד]
אך נתעורר תחלה אל הספיקות הראוים שיעויינו בה:
א. אומרו בפסוק ראשון ויכלו השמים והארץ וכו׳ כי מה טעם ויכלו שלא נזכר שם פועליהם ונרא׳ שנעשו מאליהן.
ב. כי הוא מותר גמור אחר שאמר להלן ויכל אלהים וכו׳.
ג. אמרו ויכל אלהים ביום השביעי והלא בששי כלה (עיין ב״ר פ׳ י׳) דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי וסמוך לי׳ ויכלו.
ד. הרי שני הכתובים מכחישין זא״ז כתיב ויכל אלהים ביום השביעי וכתיב וישבות ביום השביעי.
ה. אומרו ויברך אלהים את יום השביעי וכו׳ כי הענין הברכה הוא שפע רצון וחפץ וענין הקדוש הוא הביטול והשביתה ממצוא חפציו וכמו שאמר ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נ״ח:י״ג).
ו. אומרו כי בו שבת מכל מלאכתו ואחר שאמר ויכל אלהים ביום השביעי למה לא אמר כי בו כלה כי הוא עקר המעש׳ אשר צריך לזכרונו.
ז. אומרו אשר ברא אלהים לעשות יספיק כשיאמר אשר ברא אלהים.
ח. למה לא נאמר בו ערב ובקר כשאר הימים:
(א-ג) 1ואחר זכרון הספקות כדי לבאר אותה כתקנה נאמר [כי] הוא מהמבואר שבריאה זו לא תושלם ענינה כי אם בהמצא בה שלשה מיני מציאיות גדולים ועצומים. האחד הבריאה הראשונ׳ מהאפס המוחלט והוא הוצאת החמרים הראשונים המשותפים מההעדר הגמור אל היש. ואם שיש זה אשר כן נברא אינו יש מוחלט רצוני נגמר המציאות כמו שכתבנו בשער הקודם הרי הבריא׳ הזאת היא יותר נפלאה מצד היותה מהאפס הגמור והשני היא בריאת עצם מה מזה ההיולי שהוא הוצאת יש נגמר ונשלם מהאין הבלתי מוחלט. ואם זאת לא נפלאת כהראשונ׳ מצד שהיא הויה מיש מה אבל היא יתרה ממנה מצד שהנברא או ההווה הוא דבר נשלם. והשלישי היא הוית עצם מעצם על ידי המרת הצורות כמו שהוא הענין בהויות ההוות בעולם הביצה מהטפה והאפרוח מהביצה וכדומה. והנה זאת עם שאין בו מהפלא כמו בראשונות הנה היא מעולה משתיהן למה שהיא הית׳ העקר בכוונת שאר הבריאות כי הכל לא נעשה רק כדי שימצא זה הטבע המתמיד הויות העולם ויישובו והכל לא נברא אלא בשבילו. הלא תרא׳ כי במעשה המשכן נמצאו שלשת הענינים האלה בהוייתן. ראשונ׳ נאמר כל נדיב לבו יביאה את תרומת י״י וכו׳ (שמות ל״ה:ה׳) הרי הזמנת החמרים למלאכה. אחרי כן אמר ראו קרא י״י בשם בצלאל וכו׳ (שמות ל״ה:ל׳) וכל חכם לב בכם יבואו וכו׳ (שמות ל״ה:י׳). כי מהחמרים האלו הם בחכמתם עשו ותקנו חלקי המשכן וכל הכלים אשר ישרתו בם. ואחר שגמרו מעשיהם איש איש ממלאכתו נאמר ותכל כל עבודת משכן אהל מועד (שמות ל״ט:ל״ב) הנה עדיין העקר חסר והוא הקמתו וההשתמש בו וסדרי עבודתם שבתם וקימתם כי הוא הית׳ עקר הכוונה ותכלית כל המלאכה ואליה עשו השמח׳ וכבוד החנוכ׳ כמו שיתבאר שם שער כ״ו ב״ה. וכן הענין עצמו בבריאת העולם הכללי נאמר ראשונ׳ בראשית ברא אלהים וכו׳ והוא מה שיאמינו מאמיני האמת שיאמר שזה בהתחלת הבריאה בנדבת לבו וגודל רצונו הוציא החמרים הראשונים לעליונים ולתחתונים מהאפס המוחלט. ואחרי כן בכל העשר׳ מאמרות שבהם נברא העולם בששת ימי המעש׳ (משנה אבות ה׳) הוא מה שעשת׳ חכמת אומנותו יתברך כל הנמצאים השלמים מהחמרים הראשונים ההם אשר כן נבראו בראשונ׳. אמנם הענין השלישי והוא הוית עצם מעצם ע״י המרת הצורות הוא במדרגת הקמת המשכן וחנוכת עבודתו. ועל כן הוא עקר הבריאה ותכליתה אשר עליה אמרו על דרך האמת המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. גם אמר תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה (תהלים ק״ד:ל׳) לא כמו שאמרו המכחישים והוא מה שכוונו רבי יהושע במה שאמר לאותה מטרונה שמאותה שעה ואילך הוא יתעל׳ מזווג זיווגים וכו׳ (בראשית רבה ס״ח) אלא שהיא לא הבינה ממנו אלא דבר חיצוני וגם אותו לא עלה בידה. ותחלת זאת המלאכה העקרית והעצומה היא שהתחילה מתחלת יום שביעי והלאה. והרי הן שלש מלאכות נפלאות מכוונות בזו אחר זו ומיוחסות כל אחת לזמנה המיוחד לה:
הראשונ׳ לערב היום הראשון של בריאה כמו שביארנו במקומו.
והשני׳ מתחלת בקר יום ראשון עד סוף יום הששי.
והשלישית מתחלת ליל יום שביעי ואילך (התר ספק א׳ ב׳).
והנה להיות כל הנמצאות כבר נגמרות ונעשות מצד מה שיאות אליהן בעצמן כמו שהיו חלקי המשכן וכל כליו נגמרים ונשלמים על שלמותם החלקי ההוא קודם ההקמה נאמר עליהם תכף סוף יום הששי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם כמו שעל זה האופן עצמו אמר ותכל כל עבודת וכו׳ לומר שהן מצד עצמן כבר הושלמו ועמדו בגמר מלאכתם כל אחד ואחד ממנו כפי מה שהוא לא מצד החבור הכללי וההשתמש בו.
ובמדרש ויכלו השמים והארץ וכו׳ – שנעשו כלים (בראשית רבה י׳) אמנם תכלית הכל ועיקרו היא במה שהתחיל לשמש הכל במלואו מתחלת יום השביעי ואילך כמו שעקר מלאכת המשכן שמשה מתחלת יום ראשון לניסן שהוקם בו והלאה.
[ג] וזה מה שהפליג ביאורו באומרו אחריו ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וכו׳ כי הנה עם זה ביום השביעי שמשה עקר המלאכ׳ והתכלית המכוון בה והרי הוא מעשה גמור בלא עבודת מלאכה והוא מה שסמך בכתוב עצמו ביאורו באומרו וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה.
[ד] יאמר שעל דרך האמת בזה הית׳ השלמת המלאכה אבל שזה לא היה דרך מעש׳ אלא בשביתה ומנוח׳ משני מיני המלאכות אשר עשה משני מיני הבריא׳ הראשונים אשר זכרנו. כי לכלול את שתיהן אמר מכל מלאכתו ולא אמר מלאכתו סתם. וכמו שכתב החוקר פרק ט״ו מאמר ו׳ מהמדות כי אמנם לא יהי׳ הפועל בתנועה לבד כי אם במנוחה כי העונג יותר הוא במנוחה מאשר הוא בתנועה. והוא האמת הברור כי עונג מציאת התכלית לא יהי׳ כי אם במנוחה וכ״כ זה והוסיף עליו הפרק י׳ מהמאמר העשירי כמו שיבוא בשער נ״ה ב״ה.
[ה] והנה לפי שנמצאו ליום הזה על זה האופן שניאלו הענינים ההפכיים שמצד אחד נמצאה בו עקר המלאכה ומצד אחד נמצאות בו הבטלה והשביתה. לזה כנגד הענין הראשון נאמר ויברך אלהים את יום השביעי כי אין ברכה גדולה מהגעת החפץ בהמשך ממלאכה אשר כוון בה. אמנם כנגד השביתה וההמנע מעשות דבר אמר ויקדש אותו כי קדשו והבדילו מעשות בו כל מלאכת עבודה.
[ו] וכמה הפליג לבאר טעם שני הענינים האלה ומציאותם יחד מצדדים מתחלפים במה שאמר כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא וכו׳ ירצה כי על דרך האמת בו שבת מכל מלאכת עבודה ולא עשה כלום.
[ז] אמנם מצד שהמלאכה ההיא לא לתוהו בראה אבל יצרה כדי שתהא הולכת ועוש׳ היא מעצמה משם ואילך. לזה הוסכמו בו שני הענינים המעש׳ והשביתה גם הברכה והקדוש כמי שרוצה להסיר פקק מעין חתום כדי שיקלחו מימיו והוא מכה עליו עד ערב שבת עם חשכה ובמכה האחרונ׳ הסיר הפקק ויצאו מים חיים. כי הנה באמת בהכנסת שבת התחילה עקר המלאכה והיא הולכת ועוש׳ והוא לא חטא בה. והרי הפירוש הזה טוב בעצמו ונחמד מאד להשכיל אופני הבריאה באימות מה שכתבנו מהיות שסימנה וחותמה ענין זאת השביתה כאומן חכם שעשה מלאכה מפוארה וירא שיאמרו שמצאה עשוי׳ או שהיא נעשית מעצמה בלא כוונה ולא רצה לסיימה עד שיחתום בה חותמו המעיד עליה בלי תואנה וזה סימן החותם הוא השביתה אשר הכתיב לעצמו ובה סיים המלאכ׳. עד שיסבול כי מאמר ויכל אלהים וכו׳ וישבות ביום השביעי וכו׳ יהי׳ האחד פירוש לחבירו ושיעורם ויכל אלהים כלומר וישבות ביום השביעי כמו שפירשנו בצלמנו כדמותנו כי הגמר מיום השביעי הוא השביתה לא דבר אחר.
[ח] ומפני זה לא נזכר בשבת ויהי ערב ויהי בקר כי אחר שהעתות האלו יעידו על הזמן כמו שאמרנו במקומן והזמן יעיד על התנועה ולא נמצאו זה זולת זה איך יאמר המשיג המיוחד אל התנועה ביום שהוא הורא׳ עצמית על המנוחה לא זולת.
ובמדרש שייליה לרבי ישמעאל ברבי יוסי א״ל שמעת מאביך מהו ויכל אלהים ביום השביעי. אתמה׳. אפשר שהוא נעשה בשביעי. אמר ליה כזה שהוא מכה בקורנס על הסדן הגביה׳ מבעוד יום והוריד׳ משתחשך. אמר ר״ש בן יוחאי בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו הוא מוסיף מחול על הקדש אבל הקב״ה שהוא יודע עתיו ורגעיו ושעותיו נכנס בו אפילו כחוט השער׳. גניבא ורבנן. גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה סיידי׳ וכיידי׳ מה היתה חסרה חופה זו כלה שתכנס לתוכה כך מה היה העולם חסר שבת. ורבנן אמרי למלך שעשה לו טבעת מה חסר׳ חותם שלה כך העולם מה היה חסר אלא שבת. וזה אחד מהדברים ששנו לתלמי המלך ויכל אלהים ביום הששי וישבת ביום השביעי (בראשית רבה שם) עתה ראה איך עמדו אלה השלמים על זאת השאל׳ החמור׳ שהיא היתה עקר מה שעמדנו עליו מזאת הפרש׳ הקטנ׳ ומה ראו עליה ומה הגיע מתשובותיהן מהאמות אל כל מה שכתבנו בה. כי הנה רבי ישמעאל ברבי יוסי כפי שנרא׳ שהסכימ׳ דעת אביו לא הפיל דבר מכל דברינו כמו שהמליץ בהמשל ההוא הנמרץ כמו שהוא מכה בפטיש וכו׳ כי מהידוע שהגבהה בקורנס הוא עצם המעש׳ ועקר הטורח והעבוד׳ כי הוא מגביהו כנגד טבעו בכח זרועו אבל ההורד׳ אין בה טורח ויגיע׳ כי היא נעשית מעצמ׳ ובטבע׳. אמנם יש בה כוונה והיא העקר מצד מה שהיא מלאכ׳ והיא היתה תכלית ההגבה׳. וכן היה באמת כי מתחלת הבריא׳ עד סוף יום הששי היה הבורא יתברך פועל כנגד טבע הנוהג בכחו האלהי וממציא מצואים משני המינים שזכרנו כמה פעמים והוא ממש כענין הגבהת הקורנס שהוא עצם הדבר שצריך אל כח הפועל ומעשהו אמנם מתחלת יום השביעי שבת מהמלאכות ההם אבל העולם לא שבת אלא מעתה הנהיג לנהוג מנהגו והולך כי הוא עקר המלאכ׳ כמו שזה המכה בקורנס וכשהורידו אינו יגע בה אבל מכל מקום ההורד׳ הוא עקר כונתו מצד אומנתו והוא מה שאמרנו ממציאות זאת המלאכ׳ שלישית ומסגולת׳. וזה החכם הכין משל בעצה עמוקה להוציא לאור תעלומ׳. אמנם רשב״י וגניבא לא קבלו השאל׳ ודחו אותה בפנים לקוחים מדרכי החכמה בעבורם לא ימנע הכתוב מיחס זה הגמר ליום הז׳ מבלי בחינת שימצא בו שום מלאכ׳ כלל. ורשב״י בא מפאת טבע הזמן כי אחר שהעת ההוא תכלית הזמן החולף והוא עצמו התחלת העתיד 2כמו שהנקוד׳ היא אינה חלק הקו אבל היא התחל׳ ותכלית לו לזה מה המונע שיאמר ויכל אלהים ביום השביעי וכו׳ כלומר שהשלים באותו רגע שהיה סוף הששי ותחלת הז׳ שהרי הוא לא היה צריך להוסיף מחול על הקדש מפני הספק.
וגניבא דחה אותה מטבע המלאכ׳. וזה כי כל דבר מלאכותיי או טבעי כל עוד שימשך אל התנוע׳ עדין לא נגמר. ומהו חסר להשלמתו הוי אומר שינוח הפועל מתנועתו כזה שמכה בקורנס כל עוד שמכה אין מלאכתו נגמרת עמד מהכות כבר נשלמ׳. ולזה כל עוד שנמשכ׳ התנוע׳ בששת ימי המעש׳ לא היה פועל שלם שכל עוד שהוא בתמידות התנוע׳ הוא במציאות חסר כמ״ש הרב המורה פ׳ ל״ד ח״א. ולזה אמר מה היה העולם חסר לשיקרא שלם רק שתפסק זאת התנוע׳. באת שבת ונפסק׳ זאת התנוע׳ והרי הוא השלמת המלאכ׳ במנוח׳. כמו שהוא עצמו היה ענין החופה עם הכלה כי מעשה החופה והזמנת׳ הוא התנוע׳ והשנוי הצריכין להגיע הכלה ובעוד שאין הכלה בא לא ינוחו מהתנועות. ובבואה הנה באה מנוחה לרגלה. אמנם רבנן קבלו השאלה כמו שקבל׳ ר׳ ישמעאל והשיבו עליה מצד הענין ההוא הנפלא שחדשנו בה. רצוני מהיותה סימן הבריא׳ וחותמ׳. ואמרו כי העולם בלא שבת כטבעת בלא חותם (ע׳ שבת נ״ט:). כי אם שהוא כבר נברא ונעשה אבל לא נחתם בחותם האומן להודיע איך היתה הבריא׳ ולהסיר הספק מהמגמגמים בפירוש׳ אם היתה יש מאין או המשך והתמד׳ עד שחתם עליה בחותם המנוח׳ כי הוא באמת החותמת והמטה להכות על קדקדן להורות כי בה עדות י״י נאמנה שהיתה הבריא׳ בריא׳ שלמה מהאפס המוחלט והיא מה שכבר שבת ממנה מאז ולא הורגל בה רק על המנהג הטבעי כמו שאמרנו. ומעתה לא נשאר פקפוק להוציא דבה מתוך דבריה. והפלא ממה שאמרו שזה א׳ מהדברים ששנו לתלמי המלך וכו׳ שירצה שתלמי ושאר מלכי האומות וחכמיהם מאמינים בתורה וסומכין על עדותה והנה חכמי פלוסופי עמנו שומעים את דברינו ומהפכין אותם לשרירות לבם. אמנם בהתבונן בזה הענין הנפלא יוסר כל פרי ראש ולענה כי מעתה אין לוותר בד״ת יבחרו הודאה או כפירה ולא יבאו בפשר׳. ואל יקל בעיניך התבוננות בזה הענין החמור כי הוא באמת יתד שכל הצלחת האדם תלוי עליו. ולז״א המאושרים (ירושלמי נדרים סוף פ״ג) שקולה שבת כנגד כל המצות כי אם יאמינו בזאת המנוח׳ ובמה שהיה סימן לו הנה ודאי יש תורה ומצוה ומתן שכרה בצדה ואם יפקפקו בזה הכל בטל מלב המפקפקים ואם יאמרו מהם אין פיהם ולבם שוים. ובזה תכיר תועלת זה העיון בזאת הפרש׳. ועם זה כבר נתבאר מה שכוונו אליו בזאת הפרש׳ היקר׳ פרשת ויכלו השמים. ומה שהוא ראוי שיהא סמוך וחתימ׳ לעשר מאמרות הבריא׳ להכין אותה ולסעדה על מכונת׳ והתרנו ספקותי׳.
ומזה נדע למה היתה זאת השבית׳ אצלנו מצוה נפלא׳ וחמור׳. שאם לא כן יספיק בשתבא המצוה לעשות כל ימי עולם סבובים מששת ימי לזכור כי ששת ימים עשה י״י וגו׳ כי המעש׳ הוא עיקר ומה טעם השבית׳. אלא כדי שיתפרסמו אל המוננו הדברים הנפלאים האלה המספיקות לגרש מבינותנו הדעות הארורות המתגוררות עמנו המבטלות ממנו כל שום יראה ועבוד׳ ותשאר בידינו האמונ׳ השלימ׳ עם אלהינו אשר נתן לנו תורה ומצות להנחילנו בם העולם הגנוז הנקרא בפי החכמים שבת הגדול (עיין של״ה מס׳ פסחים פ׳ תורה אור) ואשר שמו ערכו אצל המשך ימי עולם ערך היום הז׳ עם ששת ימי המעש׳ כמ״ש שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב (סנהדרין צ״ז.) והכוונ׳ כי באלו הו׳ אלפים ימשוך תגבורת היצר בעולם עד שעיקר השתדלות האנשים יהיה בבנינו אמנם מתחלת הז׳ והלא׳ בהמול השם לבבם יהיה כל כוונתם לבנות את עצמם ולעזוב את העולם חרב רצוני שלא יקפדו עליו וכברכת החכם לתלמידו יהי רצון שיחרב ביתך וישתכלול אושפיזך (מ״ק ט׳:). וכמשפט הזה יעשה לכל איש ואיש בפני עצמו כשיעריך ימי חלדו שהם ימי שנוי ותנוע׳ אל העולם הבא אחריו שהוא שבתו וזמן מנוחתו:
3ולהיות השבת הגדול הזה הוא תכלית הכל והטוב המקוו׳ מכל הפעולות אז״ל באגד׳ אמר ליה הקב״ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני רוצה ליתנה לישראל בוא והודיעם (שבת י׳:) וענין ההודעה הוא מה שימסור להם מיד זה השבת המפורסם שיהיה סי׳ בידם אל השבת האחר הצפון תחתיו. משל למטרונה שמסר לה המלך מפתחות גנזיו שהוא סימן בידה שישליטנה על ההון הרב הצפון בם וכמ״ש הכתוב מה רב טובך וגו׳ (תהלים ל״א:כ׳) והוא מה שאמרו (שבת י׳:) ואף על גב דשבת מלתא דעבידא לגלויי מתן שכרה לא עבידה לגלויי כי באמת השבת הגדול הזה הוא מתן שכר השבת הראשון והתכלית אליו. והנה חכמים ז״ל מתקני התפלות הפליגו לבאר זה במ״ש בתפל׳ ראשונ׳ דשבת. אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ עשית אותי תכלית ממש. ואיך תהיה השבת סבה ותכלית למעש׳ בראשית אם לא על זה האופן. ונרא׳ שהם פירשו מלת ויכל אלהים מלשון זה של תכלית שרצינו בו והוא פירוש נחמד העיד עליו התרגום הירושלמי שאמר וחמיד ה׳ לשון נכספ׳ וגם כלתה (תהלים פ״ד:ג׳) כי הוא התכלית והנכסף. ולדעתי אל זה השבת הגדול והקדוש כיוון האלהי רשב״י בעצם המאמר ההוא שזכרנו ראשונ׳. ועם שכבר פירשנו פשוטו על זה השבת המפורסם ועוצם תועלתו ודאי תרוייהו איתנהו ביה כי המקיים זה יזכה לזה. והכוונה בו כי לפי שזה השבת הטהור והקדוש הנקרא עולם הבא (ע״ז ג׳.) אינו נקנה לשום אדם כי אם לאשר הוא חי בחיים המעולים והטהורים מכל רע והנקיים מסוגי התאות הגופניות והרחוקים ממותרות והתשוקות הזמניות כמו שאמרו האלהיים אם ימות יחיה ואם יחיה ימות (תמיד ל״ב.). ואמרו סרס את הזכר והרג את הנקב׳ ומלח׳ לצדיקים לעתיד לבא (ב״ב ע״ד:) הורו כי הסעוד׳ המתוקנת לצדיקים לעתיד היא נעשית מסירוס קצת התאוות והריגת קצתן כמו שיתבאר בפ׳ שמיני שער ס׳ ב״ה. והנה לזה היה תרעומת זה השבת הגדול גדולה בפני הקב״ה לומר לכל נתת בן זוג וכו׳. וזה כי לכל השלמיות ומיני האושר המדומים נתן בני זוגים ובעלים ידועים יתחברו בהם וישתדלו במציאתן והעמדתן. כאלו תאמר ההשכלה לנבדלים. ההגעה וההתנועעות המתמידית לגלגלים. הגדול לצמחים. החיות לב״ח. הדבור למין האדם. גם החכמ׳ לחכמים. והגבור׳ לגבורים. והעושר לעשירים. אין כל דבר שלמות שלא ימצא בעליו אצלו מתחבר אליו ומקיימו. אמנם השבת הזה הקדוש הנו נצב בפני עצמו ויותר הוא לבדו ואיש אין בארץ שיתן אל לבו לבא עליו כי הכל רצו איש לביתו ואיש לארצו ואיש אל עבר פניו ילכו מתשוקות הבלי העולם וחמודותיו ואין איש שם רסן ההגבל׳ והפרישות על פניו כמו שיאות לו להדבק בזה השבת ואם נרצה להולמו בלשון מתפלסף נאמר כי לפי שכבר נתבאר בחכמ׳ שכל הצורות הנבדלות העליונות ימצא שלמותן בפועל עד זאת הצורה ההיולאניות שהיא נמצאת ערומ׳ מהפעליות וכאלו היא בטלה ממלאכת׳ מצד עצמה עד שתתלבש עצמות נבדל בהשתדלות האדם הנושא אותה אשר בבחינת זה תקרא הכנה כמו שנתבאר בג׳ מספר הנפש וכמו שיבא בארוכ׳ בשער הו׳ ב״ה. לזה אמר כי אמרה זאת הצור׳ ההיולאנית אשר כן היא שובתת משלמות׳ כמו שאמרנו לכל נתת בן זוג וכו׳ כלומר לכל השכלים ימצא להם האיפשריות והיכולת על השלמות שהוא במדרגת הקבול וגם הפעליות שהוא במדרגת הגעת המתנה מהנותן זולתו שלא נמצא אתו רק הכחניות משולל מהפעליות. ובאת התשובה כהוגן כנסת ישראל יהי בן זוגך כי ודאי להם נתנה בייחוד הוצאת זה הכח אל הפועל בהישרות התור׳ האלהית אשר בקבלת השבת נזדווגו שניהם וכמו שאמרו ז״ל (ירושלמי נדרים פ״ג) מן התור׳ מן הנביאים ומן הכתובים שקולה שבת כנגד כל המצות כמו שיבא בשער נ״ה ב״ה.
והפעליות הזה אשר כן אמרנו אינו דבר רק הצלחת הנפש והשארותם לחיי העולם הבא אשר הכל מואסין בה כאשר אמרנו. כי באמת מכח ההגבל׳ התוריית לכל מעשה האדם והיישרותי׳ אל חיי הפרישות והקדוש׳ ואל קנין הדעות האמתיות יזכו מקבלי׳ להיות כלם צדיקים כמ״ש ועמך כלם צדיקים (ישעיהו ס׳:כ״א) כי מזה חייבו חז״ל מה שהחליטו ואמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא (סנהדרין צ׳) אך כמו שיתבאר בשער הנזכר ב״ה. והוא ממש קיום זה הזיווג שייעד אליה בלי ספק. והוא מה שאמר כי בשעת מתן תורה אמר להם זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ׳:ז׳) כלומר היו זכורים מיום השבת הגדול הנעלם והצפון שאמרתי שתהיו אתם בן זוגו כי זה לא יתכן רק במה שתתקדשו במה שיכלול אותו ענין המעמד הזה. לכן זכרו אותו לקדשו בתורת קדושים ממש ואתם תירשוהו כבעל היורש את אשתו והוא הלשון הנהוג בפי החכמים מנוחלי ע״ה (פסחים קי״ג.) ע״ד שאמר הכתוב זאת נחלת עבדי ה׳ וצדקתם (ישעיהו נ״ד:י״ז) וזהו ענין נכבד ומליצ׳ נפלאה לכל אחד משני הענינים שנאמרו בו.
וראיתי מי שביארו על תלונת השכל הפועל מפני שעמדה השתלשלות השכלים הנבדלים אצלו ולא הושפע ממנו נבדל כיוצא בו כנבדלים הראשונים והיתה התשובה שנפשות השלמים מכנסת ישראל יהיו בן זוגו שיושפעו ממנו ויזכו ויחיו לפניו. ובאמת מוסף על שהדרוש הזה הוא רחוק מאד מבעל זה המאמר ומהנמשכים אחר התורה והנביאים לסבות יזכרו במקומות אחרים הנה ג״כ אינו יכול להולמו בלשונו. כי לפי זה היה להתרעם על בת זוג ולא על בן זוג. גם היה לו לומר כנסת ישראל תהא בת זוגך שהמושפעים הם במדרגת הנקבה בלי ספק. ועוד מה לו לכנסת ישראל והלא לפי דעתם ממנו הושפעו כל הצורות שבאלו הנמצאות השפלות. ועוד שמאמר זכור את יום השבת לקדשו שהוא נועם מליצת ההמצאה כלה אין בו שום טעם כלל אם לא בקדש אשה לאיש. ומה שכתבנו הוא הנכון לפי האומר והנאמר והמקום שנאמר ממנו. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער מענין זאת השביתה הנזכרת לו יתברך בזאת הפרשה אשר היינו בה.
ואולם תשלום מה שראוי שיאמר בה מצד מה שהיא מצוה אלינו. והתועלות הנמשכות ממנה והעקרים התלויים בה הנה הנם כמוסים ורמוזים בפרשת אך את שבתותי תשמורו הבאה בסוף מלאכת המשכן שהיא חמורה מאד בענין הזה אך בשאעתיקנה אל הפרשה הסמוכה לה מקום אשר הגיעה משה לישראל בפרשת ויקהל באמרו אלה הדברים וגו׳ ששת ימים וגו׳. ושם נשלים זה הדרוש בשער נ״ה ב״ה.
1. כוונת הרב ז״ל. כי פעולת הי״ת בבריאתו נתחלק׳ לג׳ מחלקות, האחת הוצאת החומרים מן האפס אל היש. בערב יום א׳ בעוד הי׳ חושך והעדר הצורות על פני תבל, הב׳ נתינת הצורות לחומרים אלה מהוצאת כל הנמצאים שהיו בכחם אל הפועל, וזה היה מעשה ששת ימי הבריא׳ וכלה בסוף יום הששי כמאמר הכתוב ויכלו השמים והארץ. הג׳ ההפסק׳ מברוא עוד חדשות, ונתינתו הכח לכל הנבראים להיות מעתה נוהגים והולכים במנהג טבעי ע״י קשור הסבות והמסובבים, ורק היא המביא׳ אל התכלית הנרצה. וע״כ היא היותר טובה מכלן כמאמר החוקר כי הפועל האמיתי לא יקרא העושה והמתנועע תמיד, כי אם הנח אחרי תנועתו למען השיג התכלית הנרצ׳ בפעולתו הקדומ׳, ועונג השגת התכלית הזה מושג רק במנוח׳ אחרי התנועה, וזאת נהיתה רק ביום השבת כמאמר הכתוב ויכל אלהים ביום השביעי, וע״ז אחז״ל לא היה העולם חסר אלא מנוחה, באה שבת באה מנוחה, כי שם מנוחה פה יורה על הנהגת העולם מעתה רק כפי המנהג הגובע לבד.
2. כמו שהנקוד׳ וכו׳, ר״ל כי הנקודה ההנדשית אין לה שיעור וגודל וכל כך קטנה שנחשבה שלא תוכל להיות עוד יותר קטנה, ובכל זאת לא תחדל מהיות נקודה, וע״כ לא תושג למראה עיננו כי אם ברעיוננו, כאשר נחשוב אותה כהתחלת או סוף הקו ההנדסי אשר יוכל ג״כ להיות מבלי שיעור רוחב מה (עיין מזה הרב המגיד ה׳ שבת הלכה י״ב) וכעין זה נקודת התחלת או סוף הזמן כזאת נעלמת מהשגתנו אבל לא מהשגת הי״ת וזש״א התנא כי באותו נקודת הזמן שהית׳ סוף יום הששי מהתחלת השביעי כלה מלאכתו, וע״כ כתוב אחד אומר יום הששי ויכלו, וכתוב א׳ אומר ויכל אלהים ביום השביעי.
3. פה יבאר המדרש שהחל בו באופן אחר, כי רומז אל השבת הגדול ר״ל העונג הרוחני בעולם הבא הנקנה לצדיקים רק ע״י מעשיהם הטובים והרחקתם מתאות המותרות. ותשוקות גופניות, כמש״א חז״ל לרמז ע״ז סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לעתיד לבא, והעונג הרוחני הזה אשר יקראהו החוקר בשם צורה ההילנית ר״ל הרוחני וההשכל׳ בכח היוצאת אל הפועל רק ע״י מעשה הצדיק, אמר ד״מ ״אל כל שאר שלימיות הרוחניות והגופניות יש בעלים המזדווגים ומחברים אליהן כי ההשכל׳ העלמותית מבלתי קנוי׳ למלאכים ושכלים נבדלים התנוע׳ התמידית לגלגלים, כח הגידול לצמחים, וכן כלן הן תמיד עם בעליהן לעצם אחד ומי יזדווג לי להקנות אותי לו לאחוזה? וא״ל הקב״ה ישראל יהא בן זוגך אשר יקנה אותך לו לאחוזה להיות עמך לעצם אחד.
(1-3)

Gate 4

Some problems in the text:
1) Why have the words "and they were completed" been used only at this stage in the story of creation and never previously?
2) When the Torah writes later "and God completed,⁠" the previous statement to that effect seems to have been superseded. Why did it appear?
3) Why does the Torah say "He completed on the seventh day,⁠" when in fact the creation had been completed on the sixth day?
4) How can the words "He completed on the seventh day" be reconciled with "He rested on the seventh day?⁠"
5) The blessing bestowed seems to contradict the inactivity that is inherent in the Sabbath concept.
6) Why, after the statement "He completed,⁠" does the Torah not continue to use the verb kilah instead of shavat?
7) Why does the Torah write "which He had created to do,⁠" not simply "which He had created" (Chapter 2,3)?
8) Why are "evening and morning" not mentioned on the seventh day like on all the other days?
Creation is divided into three main phases.
1) Creation of matter before the first evening. Its importance stems from the fact that something came into existence out of nothing.
2) Development of original matter into something organized and functional as well as the creation of creatures. Inasmuch as it now assumes a purpose, this phase is something new and important vis a vis the first phase.
3) Completion and self perpetuation of the entire creative process. Development of the egg into a living organism, the whole process of procreation in nature, is again an improvement over the original directive. At the building of the tabernacle, too, we find three stages to parallel the above mentioned phases of the creative process. They are:
1) The donation of the material;
2) Appointment of the master builder and performance of the work;
3) The actual erection of the tabernacle and its becoming functional. The latter was still to come, just as in the case of the universe or earth, its function was not to commence until the end of the actual process of creativity. In short, we have material, construction, and performance of purpose. Phase number three begins with the sixth day, "The heavens and earth had been completed.⁠" This means that phases two and three had now been completed. Parallel to this, we find in the report of the construction of the tabernacle the line "the whole construction for the tabernacle, the tent of meeting, was completed" (Exodus 39,32).
The word va-yechal, He completed, then refers to the commencement of the normal function of the universe under its own power (as supplied by God). As the Midrash suggests, as long as the work in a bathroom is in progress, and the plug has not been pulled, the fixtures are visible only in blurred outlines. Once the work has been completed, all the fixtures become visible in all their splendor. This is the meaning of "He completed...all that He had done.⁠" The final stage was achieved not through action, but through inaction. (Shabbat) The word kilah if used, would have implied action, whereas the Torah wanted to stress the "inaction,⁠" ergo shavat. Since the creative process had as its purpose continuity, such a potential had to be built into the system. The expression "created to do" embodies this concept; bara would have described only the process of coming into existence, whereas bara la-assot encompasses the continuity achieved through procreation of originally created phenomena. Since "evening" and "morning" testify to progress in time, i.e. motion, and the Sabbath is symbolic of arrested motion, the mention of "it was evening and it was morning,⁠" would have been misleading.
Had it not been for the important lesson of the seventh day, the calendar would simply have six day cycles to commemorate the six days of God’s creative activity. Observance of the seventh day therefore demonstrates that He who sets all in motion is also free to arrest or reverse the process.
(א-ג) ויכלו השמים והארץ וגומר עד ברא אלהים לעשות והשאלות הנופלות בפסוקי הפרשה הזאת כפי הנראה מפשוטיהם הם שבעה:
השאלה הא׳: באמרו ויכלו השמים והארץ והיא כי למה אמר ויכלו ולא זכר שם פועלם שכלה אותם כאלו נעשה מעצמם והנה חז״ל בבראשית רבה (במקומו) פירשו ויכלו מלשון כלה שמורה על כללות וכן היו החסידים הראשונים אומרים בואי כלה בואי כלה. והתרגום הירושלמי תרגמו מלשון חמדה וכוסף כמו (בתמניא אפי) כלתה לישועתך נפשי ולפי׳ הזה נטה הרלב״ג וקשה מאד ישוב הכתוב כפי כל אחד מהפירושים האלה.
השאלה הב׳: באמרו ויכל אלהים ביום השביעי כי הנה בששי כלה את כל מלאכתו דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי. ובשביעי לא נעשה בו דבר עד שמפני זה תרגמו ויכל וחמיד. ואין הכתוב יוצא מדי פשוטו. והראב״ע כתב שאמרו אנשים שהיו הימים נבראים ובבריאת היום הז׳ שלמה המלאכה ואמר שהוא פי׳ תפל. אמנם מה שבחר הוא לנכון בעיניו שכלוי המלאכה שהיה ביום השביעי מלאכה הוא יותר תפל אצלי כי הנה כלוי המעשה אינו דבר בפני עצמו כדי שייוחס ליום אחד מיוחד כי בהפסק המעשה הוא כלה ואם בששי נפסק אז כלה בהכרח.
השאלה הג׳: באמרו וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו כי הוא מאמר כפול ומותר לפי שאחרי שאמר שכלה ביום הז׳ את מלאכתו מהידוע הוא שבו שבת ומה צורך אם כן בשני המאמרים בזה ויכל וישבות גם שבפסוק ויכל אמר מלאכתו אשר עשה ובפסוק וישבות אמר מכל מלאכתו וכבר הרגיש הראב״ע בקושי החלוף הזה ופי׳ מלאכתו על מלאכת היום הו׳ שנגמרה טרם יום השבת ושאמר מכל מלאכתו על כל בריאות שברא בששת הימים ואינו נכון.
השאלה הד׳: באמרו ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו והוא כי מה היתה הברכה ומהו הקדוש הזה ורש״י פי׳ על המן ומב״ר הוא. אבל כבר כתב עליו הרמב״ן שאינו נכון כי איך תהיה הברכה קודם המעשה אלפים ותמ״ח שנה. וגם אין לפרש הקדושה והברכה הזאת כנגד השומרים את השבת לדעת הגאון רב סעדיה כי הכתוב על השבת ידבר לא על שומריו והראב״ע כתב שהברכה שיתחדש תוספת טובה שיתחדש בגוף יתרון כח בתולדה ובנשמה יתרון שכל. והבל הביא גם הוא בפירושו. והרלב״ג כתב כי ויקדש אותו נאמר על מצות השבת שנתן הקב״ה על הר סיני לישראל ואמר ויקדש אותו בלשון זכר והנה לא היה זה ליותר מאלפים שנה אח״כ. ורבינו נסים פירש שהברכה והקדושה אחת הן שברכו במה שקדש אותו והוא באמרו וימשחם ויקדש אותם שענינו וימשחם ובזה קדש אותם ושקדושת השבת היא שכל יום קנה טבע הדבר שנתהוה בו והשבת קנה טבע משקיט כל התנועות הגופיות והיה קדש כי בזה תגבר בו הנפש ויתחזק אורה בהשקט תנועות הגוף שזהו מה שכוונו ז״ל באמרם שהיה בשבת נפש יתירה וזהו קדושת השבת שלא תשמש בו הנפש בדבר חול כלל רק בדברים המקודשים ודבריו באמת טובים ונכוחים אבל הכתוב אומר ויברך ויקדש שהם ב׳ דברים לא אחת. וגם בכהנים שאמר וימשחם. ויקדש אותם הם ב׳ ענינים לא אחת.
השאלה הה׳: למה קדש הקב״ה את השבת האם מפני חדוש העולם ומעשהו בבריאה הראשונה יותר היה ראוי שיקדש את ימי המעשה שבהם היה החדוש והבריאה עצמה ובפרט היום הראשון שנבראו בו התחלות ההוויה כלם יש מאין משיקדש היום השביעי שלא נבראו בו דבר לא יש מאין ולא יש מיש. והמעשה והפועל הוא היותר ראוי לברכה מקדושה והשביתה והקנין מההעדר. ולמה א״כ נתקדש היום הז׳ בעבור השביתה גם ששאר הימים שאחר השביעי היו א״כ שוים לו בקדושה ובברכה כיון שבהם ג״כ שבת מכל מלאכתו ולא עשה בהם כלל.
השאלה הו׳: למה זה בפסוקי הפרשה הזאת נאמר פעם לשון בריאה ופעם לשון עשיה כי הנה אמר מלאכתו אשר עשה, מכל מלאכתו אשר עשה, ונאמר מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות. גם אמרו בסוף הפסוק מלת לעשות היא זרה מאד כי כבר נשלמה העשיה כלה המורה על העתיד. ובבראשית רבה אמר שכל מה שהיה לו לעשות בשביעי כפל ועשה אותו בששי וכמו שכתב רש״י ותהיה א״כ מלת לעשות מורה על העבר והוא זר מאד. והרמב״ן כתב שחסר מ״ם והוא כאלו אמר כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים מלעשות כלומר ששבת מלעשות עוד ואינו נכון.
השאלה הז׳: למה לא נאמר ביום השביעי הזה ויהי ערב ויהי בקר כמו שנאמר בכל ששת ימים והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם.
ויכלו השמים והארץ וגומר עד סוף הפרשה – בעבור שרבינו נסים הפליא עצה הגדיל תושיה והתפלספות גדול בזאת הפ׳ ראיתי לזכור פה דעתו ומה שנראה לי עליו מהספקות ואח״כ תטוף מלתי בפי׳ הפרשה. כתב כי כל נפעל מתנועע ההשתנות מהראשון עליו ההשתנות ההוא גם אחרי סור הפועל היותו רושם בו וכי הנה התרנגולת הרובצת על הבצים לשנות חמרם לשילבשו צורת אפרוח אין ספק שאם תסור התרנגולת מעליהם באמצע הזמן המצטרך להיות מאפרוח שגם אחרי סורה מעליהם יתנועע חומר הבצים ההיא תנועה מה בהשתנותה לקבל צורת האפרוח עם היות שתהיה אותה התנועה חסרה להפקד הפועל עד שיבטל רשמה לגמרי. אבל יצטרך לזה זמן מה כי לא תפסק התנועה ההיא תכף סור הפועל. ושכן היה מעשה בראשית כי כאשר אמר השם תוצא הארץ תדשא הארץ ישרצו המים הניעה הארץ והמים לשיקבלו חלקיהם צורת ההווים ההם עם היות שהנח האלהים לא הניע כי אם דבר יום ביומו כאלו תאמר הוית הב״ח ביום הששי הנה הארץ היתה מתנועעת מעצמה לא מהנעת הפועל מחוץ גם אחר הששי יום או יומים אבל מיד שנכנס יום השבת נתן הקב״ה למעשה בראשית טבע נח ושקט למה שהפסיק תנועתם המתחייבת מעצמה ועל זה נאמר ויכלו השמים הארץ וכל צבאם ויכל אלהים וגומר ר״ל שנשלם ענין התהוותם אבל היו עדין מתנועעים מעצמם לסבה שזכרתי אלא שהשם השקיט וכלה תנועתם ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשם בששת הימים. וכאשר הניח והשקיט תנועתם בשביעי נאמר שכלה מלאכתו ביום הז׳ לא בששי. וכדי שלא נחשוב מאמרו ויכל אלהים ביום השביעי שפעל ועשה ביום ההוא דבר הוצרך לומר עוד וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה שהודיע בזה שאשר כיון באמרו ויכל הוא ששבת מכל מלאכתו כלומר שלא נמשכה עוד מכל מלאכתו כלל תנועה ולזה אמר מכל מלאכתו להגיד שלא שבת בלבד מהניע התנועה שהניע ביום הששי. אבל מהתנועה שהתנועעה הארץ מפאת עצמה כלה שבתה בשביעי וזה דעתו במלותיו.
ועם כל קשוטו ויפיו והתפלספותו אינו נכון ולא אמתי בעיני וזה מפנים ראשונה במה שהשוה ההויה האלהית הראשונה שבמעשה בראשית להויה הטבעית אשר אתנו היום כי זאת להיותה כפי הסדר הטבעי תצטרך זמן מוגבל להכין החומר ולכן יתנועע מעצמו אף בסור הפועל ממנו. ואין הדבר כן במעשה בראשית כי לא נתהוו הדברים באמצעות הכנת החומר והמשך זמני כי בדבר ה׳ שמים נעשו ובעת בא דברו חלו הצורות בחמרים ולא התנועעו עוד הארץ ולא המים מעצמם כאשר הוא בהיות הטבעית. ושנית שגם בהויה הטבעית לא יקרא שיתנועע החומר מעצמו אלא בעוד שלא תחול בו הצורה כי אז יתנועע החומר להכין עצמו לקבלה אבל אחרי שתחול הצורה בחומר ונגמרה ההויה אין ספק שלא יתנועע עוד החומר לא מכח הפועל ולא מעצמו לפי שכבר הגיע לתכלית הנכסף אצל הטבע שהוא לקבול הצורה ולכן לא יתנועע עוד כלל והנה במ״ב חלו הצורות בחמרים דבר יום ביומו פתאום כרצון הבורא. ולא יתכן לומר שהתנועעו עוד הארץ או המים מעצמם כיון שנשלמה הויתם וחלה צורתם. ושלישית שהשבית׳ והכלות שזכר הכתוב כאן יחסה למלאכת השם ומעשהו כמ״ש ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא. והוא המורה שעל מלאכת השם ומעשהו נאמרה השבית׳ והכלות ההוא לא על התנועה החסרה שהתנועעה הארץ מעצמה כי היא אינה מלאכת השם ולא מעשהו וכ״ש שאינה בריאה שתאמר על המצאת היש מאין לדעת החכם הזה ואיך יפרש א״כ מאמר אשר ברא אלהים על תנועת הארץ מעצמה וזה כלו יוכיח שהדרך הזה לא יתכן.
אמנם הנ״ל בזה הוא שמלת ויכלו וגם כן ויכל הם מלשון (תהלים קל״ט כ״ב) תכלית שנאה שנאתים. (איוב כ״א) ויבלו בטוב ימיהם כי כמו שבענין החומר נאמר ותחמר׳ בחמר ומענין צורה מצינו וייצר ה׳ אלהים אין צור כאלהינו ומענין הפועל כל פעל ה׳ למענהו כן מענין התכלית נאמר ותכל להשקותו. ויבן שלמה את הבית ויכלהו וכן הוא ויכלו ויכל. וכן דרשו בב״ר (מ״ג פרשה יוד) ויכלו השמים והארץ לכל תכלה ראיתי קץ. וענין הפ׳ הוא שהנה השלמות והתכלית ימצא ממנו ראשון וממנו אחרון. והראשון הוא קנין הצורה המשלמת והמעצמ׳ ההווה ההוא שבעבורה הוא מה שהוא וזהו השלמות הראשון שמצדו גדר הפלוסו׳ הנפש כשהוא שלמות ראשון לגשם טבעי כליי.
ואמנם התכלית האחרון הוא הפעל שיעשה ההווה אחרי התהוותו כפי טבע צורתו כי הוא התכלית האחרון שאליו כיון הטבע בהויתו והוא שלמותו בהחלט וכבר ביאר הפלוסוף חלוף שני התכליות האלה באמרו שהיה הראשון מהם תכלית ההויה והאחרון תכלי׳ ההווה הצומח ההוא שיגדל ויעשה פרי מוליד בדומה לשמירת מינו והנה בבריאות בראשית הגיע התכלית הראשון שהוא תכלית ההויה בכל יום למתהוה בו כי אז נשלמו הדברים היצורים בצורותיהם והוא תכלית ההויה בהם. אבל התכלית האחרון והוא התכלית ההווה לפעול כ״א כפי טבעו וצורתו באמת לא הגיעו אליו הנבראים בששת ימי בראשית כי אם היות שקנו בהם הצורות שהשפיע בהם המשפיע הראשון ית׳ הנה הם לא התחילו לפעול פעולתם מעצמם על המנהג הטבעי שהוא תכליתם האחרון שבעבורם נבראו עד היום הז׳ שאז ברכם יתברך והתחיל כל דבר לפעול כפי טבעו. וכאשר תבין זה תפרש פסוקי הפרשה על בוריים.
(א) כי הנה אחרי שהשלים מלאכת היום הששי אמר ויכלו השמים והארץ כלומר הנה הכלל היוצא מספור מלאכת ששת הימים שנזכר הוא שכבר קנו שלמותם ותכליתם ר״ל הראשון הצוריי. השמים שהוא רמז לכדור הראשון ולשכלים הנבדלים והארץ שהוא רמז ליסודות העולם השפל וכן כל העולם צבאם שצבא השמים הם הגלגלים שקרא רקיע שנבראו בשני והמאורות כלם שנעשו ברביעי. וצבא הארץ הם המורכבים מהיסודות צומח חי ואדם. והכוונה שכלם קנו צורותיהם והגיעו לתכלית׳ הראשון הצוריי בימי הבריאה כי על התכלית הראשון ההוא אמר ויכלו השמים והארץ וגו׳ ולפי שהיה זה המאמר כללות היוצא מפרטיות ספורי ימי הבריאה להיותו יסוד למה שיאמר אחריו ולכן לא נזכר בפסוק הזה שם הפועל כי נסמך על מה שכבר נאמר בספור הימים והותרה בזה השאלה הא׳.
ואמר ויכולו השמים והארץ – להורות כי מעשה שמים וארץ לא נבראו אלא במאמר ולא ביגיעה ולכן אמר ויכלו כאלו הם מעצמם נגמרו וכן כתב הקדוש ז״ל כי הדברים הקדושים הם מעצמם נעשים ונגמרים. ולכן תמצא שאמר במשכן הוקם המשכן מעצמו וכן כתיב במקדש והבית בהבנותו כאשר בנותו לא כתיב אלא בהבנותו שמעצמה נבנית אבן שלימה וכו׳ ולכן אמר בכאן ויכולו השמים והארץ. והרמז בזה כי כל מעשה בראשית נבראו בדברה׳ ובשמותיו הקדושים וזהו יום הששי ויכלו השמים שהוא שם ה׳ ויכלו עולה מספרו ע״ב רמז לשם המפורש של ע״ב מתגלגל בצירופו ועולה ע״ב לרמוז כי בשם זה נעשו שמים וארץ להיות כסא ה׳ כאומרו השמים כסאי. וזהו ההר חמד אלהים לשבתו כדכתיב וימתחם כאהל לשבת. ולזה אמרו כי ויכלו הוא לשון חמדה כמו נכספה וגם כלתה. ויכל אלהים ביום ז׳ ויחמד כי ה׳ חמד בהם להכינם לשבתו וזהו ויכלו שנכספו לפניו שמים וארץ. וכן ויכל אלהים ביום השביעי ויחמד ביום ז׳ מכל שאר הימים. וזהו שאמרו חמדת ימים אותו קראת. וכן ויכל אלהים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה לפי שהשבת נתן קיום לכל הדברים. ולכן חמד השם ביום ז׳ יותר מכל המלאכות שעשה אחר שהיום הזה נתן קיום לכל הדברים ולכל המלאכות ולפי שיום השבת נותן כח לכל הדברים. ולכן צותה התורה שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים וכו׳ בענין שיעבור עליהם יום השבת ויתן להם כח וקיום. וכן צוה השם המילה שתהיה בשמיני בענין שיעבור עליו שבת ויתן לו כח וקיום לסבול המילה. ואם יהיה פי׳ ויכל אלהים כפשוטו זהו הפי׳ הנכון והאמיתי כי אע״פ שנגמרו כל המלאכות בו׳ ימים עם כל זה לא היה להם קיום גמור כאומרו עמודי שמים ירופפו עד שבא יום שבת ונתן להם קיום וזהו ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה כי ביום השבת כלה כל המלאכות ואחר השבת נתן להם הכח הראוי לכל אחד ואחד. ובזה לא יקשה מה שהקשו איך אמר ויכל אלהים ביום השביעי עד שתרצו כי האדם אינו יודע עתיו ורגעיו וכו׳. והנראה כי פי׳ ויכל אלהים ביום השביעי להורות על מה שאמרנו שבכל מעשה בראשית אף על פי שנאמר בהם בריאה ועשייה שלא הי׳ בהם טורח כלל אלא הכל נברא במאמר ובמנוחה כמלך שיושב על כסא ממשלתו וגוזר ואומר והכל נעשה במאמרו בענין שהש״י ברא כל הדברים במנוחה וזהו ויכל אלהים ביום השביעי כלומר מהו יום השביעי מנוחה כן הקב״ה כל מלאכתו במנוחה. וזהו ויכל אלהים ביום השביעי כלומר יום השביעי. וזהו שאמרו כי ביה ה׳ צור עולמים העה״ז נברא ביו״ד והעה״ב נברא בה״א ופי׳ רי״ף במסכת שבועות כי הטעם שאמרו העה״ב נברא בה״א להורות שהשם ברא עולמו בלי טורח ועמל ויגיעה וזהו אומרם העה״ב נברא בה״א לפי שכל האותיות יש טורח באמירתם בשפתים או בשינים או בחיך או בגרון מלבד הה״א שאין טורח כלל באמירתה לא בלשון ולא בחיך ולא בשפתים לפי שמכלי הנשימה היא יוצאה בלי טורח ועמל. כן העו״ה נברא בלי טורח ועמל אלא במנוחה ויכל אלהים ביום השביעי ר״ל במנוחה:
ויכלו – בהשגת התכלית למציאות בכללו.
ויכלו, when all the phenomena intended to comprise the physical universe had materialised
[א] ויכולו
[1] שבת פרק ששה עשר דף (קיח) [קיט] ע״ב (שבת קיט:)
[ב] וכל צבאם
[1] ראש השנה פרק ראשון דף יא ע״א (ראש השנה יא.)
[2] חולין פרק ג דף ס ע״א (חולין ס.)
ואין הבת מגדת וכו׳. וברחל דכתיב (להלן כט, יב)״ותרץ ותגד לאביה״, דאמה כבר מתה:
<וַיְכֻלוּ: חס׳ וי״ו כי הוא בגימ׳ ע״ב. ונרמז בסוף מעשה בראשית שם וה״ו בראשי תיבות ויכלו השמים והארץ. וי״מ ויכלו נעשו כלים, והראו לו מצוות הנקראי׳ מלאכת שמים וארץ. ועד״ה נכת׳ חס׳ כי הוא מלשון כלה הכלולה מן הכל, וכמו 1שאמרו רז״ל באו ונצא לקראת שבת המלכה.⁠א> [ויכלו].
1. שאמרו רז״ל: שבת קיט ע״א.
א. אפשר שהתוספת אינה מיד נורצי.
ויכלו השמים וגו׳ – מקרא זה לא ידענו מה בא ללמדנו, ונראה כי יכוין לומר על דרך אומרם ז״ל (ב״ר פס״ח) הקב״ה מקומו של עולם. גם מצינו כי הוא מלא עולם כאמור (ישעיהו ו) מלא כל הארץ כבודו ומעתה אורו יתברך נמצא בהקף העולם ובפנימיותו. וצריך לתת לב לדעת טעם הדבר למה עשה ה׳ ככה. ומקובלני מפי זקני תורה כי טעם שעשה ה׳ העולם כדורי הוא כדי שיעמוד ויתקיים בהשוואת כחי חלקיו. ופירושן של דברים הוא יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם עריבה וחביבה ונחמדת ונאהבת ונתאבת ומקוות לנבראים ובפרט לחלקי הרוחני המכיר ויודע בחינת אור האלהות כהדבקות באורו יתברך ואליו יכספו כל נפש חיונית המגעת להכיר קצת מנועם אורו יתברך תצא נפשם לחזות בנועם ה׳. ולך לדעת כי כל אשר ברא ה׳ בעולמו יצר בו ה׳ בחינת ההשכלה וההבחנה כפי בחינתו בעלי חיים מדברים ובלתי מדברים וצומח ודומם יש לכל אחד כח מההשכלה להכיר יוצרו כפי השגתו. ובזה תשכיל לדעת העמדת העולם באיזה דבר הוא תלוי ועומד מבלי התנועעות כי ה׳ גילה סודו אל יראיו ובאמצעות ההערות הנאמרים הושג המורגש. והוא כי באמצעות אורו הנערב והמקווה אשר יסובב כדוריות העולם בהשוואה וכל חלק וחלק מהסובב של העולם יתעצם בכח אש התשוקה הבוערת בו להתקרב לבחינת כללות נצר המקווה ולהיות כי כל בחינת סיבוב העולם תשוה בו שיעור התשוקה בין מצד מה שממנו כי אין תאות חלק אחד רבה על חברו שבאמצעות זה יתרבה התעצמות החלק ההוא ויחלש שכנגדו בין מצד מה שאליו הוא האור הנעים כי אינו קרוב לחלק מהסובב יותר מחברו שבזה יגדל חלק מהעולם בכח התעצמותו יותר מחלק אחר אלא הכל בהשואה וכל חוט השערה מכל חלקי הסובב של העולם יתעצם להתקרב ומושך לצד הפונה אליו ובאמצעות התעצמות הנמשך מכל סביבות כדוריות העולם נמצא העולם עומד וקיים וכל חלק מעמיד את חבירו באמצעות האמור ונמצא כל העולם תקוע ביתדות ומסמרי חשק הבורא לצד כלות ונטות רוחניות שבו להתקרב להנערב יתעלה שמו. ובזה אתה משיג טעם שברא ה׳ העולם כדורי והבן. ובזה גם כן מצינו טעם למה העולם נרקע ונתקע בלי התנועעות כי ההתנועעות תתהוה לצד הגברת והחלשת חלק מחלקי המעמיד מה שאין כן במציאות זה אי אפשר להתנועע בשום אופן.
ואפשר כי לזה רמזו ז״ל בנועם אמריהם (חגיגה יב:) וזה לשונם דקיימי ולא ידעו על מה קיימי ע״כ, הכוונה כי אם היו הנבראים מבחינים הבחנה זו וידעו רום מעלת חיבת הקודש ותשוקת הנבראים לנעלם הנערב ויראו כמה הוא עוצם התקוה והתעצמות דומם זה שהוא העולם אשר מתעצם להתקרב ליהנות מאור המקווה ולא נהג רפיון בשום חלק מסובב העולם ישאו קל וחומר מזה כמה צריך האדם לעשות כי בו נתרבית ההבחנה וההשכלה. גם יש לך לדעת כי להיות שכל הנבראים במלא עולם כל אשר רוח החיוני בו אמרו ז״ל (ילקוט תהלים קנ) כי אין כל נפש מתישבת במקומה כי אם לצד שישנו לנכסף ומקווה מלא עולם הזה לא תגעל הנפש את הבשר ולטעם זה האיר ה׳ עולמו מכבודו וכבודו מלא עולם ונמצא העולם בתוך תוך בוראו ואור הבורא בתוך כל העולם וסובב עולמו ובזה עמד ונתקיים העולם באמצעות התשוקה למצוי, והוא אומרו ויכלו השמים והארץ וכל צבאם פירוש ויכלו על דרך אומרו (תהלים פד) נכספה וגם כלתה ובאמצעות זה נשלמה ונתקיימה הבריאה. וטעם שהוציא הכתוב הענין בלשון זה ויכלו לרמוז כי הוא תשוקה גדולה עד כלות החלק אל הכל והוא בחינה גדולה מבחינה החשק והתשוקה, והוא שרמז דוד באומרו נכספה וגם כלתה הרי זה מגיד כי בחינה זה גדולה מבחינה שלפניה ובאמצעות בחינה זו והתעצמותה העולם קיים. וזה הוא סוד קריאתו חי העולמים והבן והוא סוד בראות פני מלך חיים.
ויכלו השמים והארץ. Heaven and earth were completed. We are not sure what this verse is meant to teach us. It appears that we must understand it in the context of the saying of our sages that God is the מקומו של עולם, God is the place of His universe (and not vice versa). We also find statements to the effect that God fills the universe, such as Isaiah 6,3: "The whole earth if full of His glory.⁠" God's light surrounds the entire globe and it fills the globe itself. We need to understand why God has arranged things in this manner. I have heard from Torah scholars (who were my teachers) that the reason God made the earth spherical is to enable its various parts to endure with equal ease. The rabbis meant that of all the desires, urges and feelings of love in the universe nothing matches in intensity the urge of the spirit which has recognized the light of God and its desire to cleave to God's light. Every living soul which has been fortunate enough to recognize even a small amount of that light longs to behold visions of the pleasantness that is God. Know that God has endowed each category of His creatures with a two-tiered intelligence. One tier is the power to perceive, the other tier is the power to analyse. Human beings, i.e. creatures who are endowed with the power of speech, as well as all lower forms of life or even the inert part of nature, all received a degree of intelligence commensurate with their status in the universe which enables them to recognize their Creator. By means of this intelligence we know that the globe continues to exist without faltering. God has revealed some of this secret to those who revere Him and by means of these explanations these facts became translated to our senses [as opposed to merely abstract intelligence. Ed.] The force holding up the globe is God's beautiful and all-embracing light which surrounds the globe in equal measure. Every section of the revolving earth derives additional strength from the power of the fiery urge that burns within it urging it to cling to the manifestations of God's spirit. This is why the globe remains in its position in the universe. [I have abbreviated the author's treatise on what he terms spiritual motivations for keeping "earth on track.⁠" I have no way of knowing if the author was familiar with Newton's theories about centrifugal forces, gravitation, etc. Even assuming that he had heard of them, the chances are he would have preferred to account for these movements as having been inspired at least also by spiritual considerations rather than as being merely laws of physics. According to the author the reason for the Torah telling us something at this stage which seemed obvious is to explain the fact that spherical earth which is not propped up by a visible force could remain in place throughout the millenia. We are dealing then with gravitation, etc. as a spiritual force. Ed.]
ויכולו השמים והארץ וכל צבאם – הודיע לנו התורה כשם שיש צבא הארץ אשר נבראו בששת ימי בראשית צבא השמים.
על דרך הרמז
ויכלו השמים כו׳ – גוף וראש ותולדותיו.
ויכלו השמים – ביום השישי כלו ונגמרו השמים והארץ כל אשר חפץ י״י לעשות בארח חכמתו היה נגמר, לא חסר דבר. ועל זה יורה שרש ״כלה״ כמו ״ויכל משה את המלאכה״,⁠1 ״ויכל שלמה״2 וגו׳. ״ויכל חירם״3 וגו׳, לא על ההפסק גם בלי גמר מלאכה. ומלת ״השמים״ כמו ״בראשית ברא אלהים את השמים״. וכן ״הארץ״ כמו ״ואת הארץ״4 לא על הרקיע והיבשה לבד שנזכרו ביום השני והשלישי, אלא השמים ושמי השמים וגבוה על גבוה, המרומים והמעונות העליונות, וכן הארץ וכל יסודותיה. ותקון החשך ותהו ובהו, וכן ״וכל צבאם״, צבאות הארץ, הם דגי הים ועוף השמים ובהמה וחיה ורמש והאדם; וצבא השמים הם המאורות והכוכבים וצבאות השמים והמלאכים. גם רמב״ן ז״ל פירש כן שבכלל ״צבאם״ המלאכים ומביא ראיה ״ראיתי את י״י יושב על כסאו, וכל צבא השמים עומד עליו״5 וגו׳, ״יפקוד י״י על צבא המרום במרום״.⁠6 ואמר ז״ל, שבכאן רמז ליצירת המלאכים. ואמר עוד, שגם נפשות האדם צבא השמים הנה, ויפה דִבֵּר.
1. שמות מ, לג.
2. דהי״ב ז, יא.
3. מל״א ז, מ.
4. בראשית א, א.
5. מל״א כב, יט.
6. ישעיה כד, כא.
וכל צבאם – על השמים לבד נאמר, שבארץ אין צבא כי אם בבני אדם רבים הנאספים, ולא בשאר בעלי חיים, ושם לא היו אלא אדם ואשתו.
ויכלו – נשלמו, ולא חסר עוד דבר בבריאה, כי מלת כלה על השלמת המלאכה בלי שום חסרון כמו ויכל משה את המלאכה (שמות מ׳ ל״ג):
וכל צבאם – צבא הארץ שהם דומם, צומח, חי, מדבר, וצבא השמים התחתונים שהם השמש והירח והככבים, וצבא השמים העליונים שהם המלאכים:
ויכלו – כלל שאחר הפרטים, כאומר עם זה נשלמו השמים וגו׳.
וכל צבאם – הכוכבים נקראים צבא השמים, וכאן אומר צבאם על השמים והארץ יחדו, כלומר כל מה שבשמים, וכל מה שבארץ, ונראה שצבא ענינו קבוץ דברים המתיחסים לדבר אחד, וכאן יורה קבוץ כלל הנמצאים המתיחסים לשמים ולארץ.
were completed. A general statement following the particulars, as if to say, “With this, the heaven, etc. were completed.”
and all their host (tseva’am). The stars are called the “host of heaven,” but here tseva’am refers to the heaven and earth together, that is, everything in the heaven and everything in the earth. It seems that tsava (“host”) denotes a group of things that relate to one common thing; here, the word means a group of all existing things relating to the heaven and earth.
ויכלו – השורש ״כלה״ מאחד שתי משמעויות שבמבט ראשון נראות כסותרות זו את זו. ״כלה״ משמעותו להשמד, להאבד, כדוגמת ״וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם״ (מלאכי ג, ו); ועם זה, משמעותו להגיע לשלמות העליונה של ההוויה, כדוגמת ״כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו״ (מלכים א ו, לח). כעין זה מוצאים גם בשורש ״תמם״.
אמת כפולה יש כאן: האחת, כל צורה מושלמת של הוויה דורשת את השבתתה של צורה אחרת של הוויה. אדם (או חפץ) יכול להגיע לשלמותו רק אם מסור הוא לחלוטין למטרה אחת בלבד, תוך עזיבת כל שאר המטרות. המשתדל להיות מושלם בענינים רבים בעת ובעונה אחת, יצליח בכולם רק באופן חלקי. האמת השניה היא, שאין בעולם כליה גמורה. כל השבתה מהוויה אינה אלא יחסית, היא רק שינוי גמור למצב אחר או לצורה אחרת.
התפיסה הבסיסית של ״כלה״ היא לשאוף לקראת מטרה; מכאן ״תכלית״ – מטרה; ״תכלה״ – השאיפה לקראת מטרה. ״לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ״ (תהלים קיט, צו), כלומר, יש גבול לכל שאיפה לקראת כל מטרה כל שהיא; אין מטרה שלמענה מותר לו לאדם להקריב כל דבר אחר – אך ״רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד״ (שם) – רק קיום מצוות ה׳ הוא מטרה הכוללת הכל, ודורשת את הכל. ומכאן ״כלה״, להשתוקק למטרה; וכן ״כלי״, כל חפץ המשמש למטרה מסויימת. (״כלח״ הוא הגיל בו נגמרים חיי האדם [השווה איוב ה, כו]. בגיל זה, אדם מחליף חיים בחיים: חיים של העולם הזה שבאו לסופם תמורת חיים מושלמים יותר בעולם הבא.) ״כלה״: להביא למטרה; ״ויכלו״ בפסוקנו: הם הובאו אל המטרה.
ויכלו השמים והארץ וכל צבאם – פסוק זה הוא המאמר המסיים את סיפור מעשה בראשית, והוא מקביל למאמר הפתיחה. תחילת סיפור מעשה בראשית מראה לנו שמים וארץ, והיא מכריזה עליהם: ״בראשית!⁠״ – האלקים ברא את כל אלה מראשית תחילתם. עתה, מראה לנו הסיום שוב שמים וארץ, ומכריז עליהם: ״ויכלו!⁠״ – השמים והארץ הובאו אל הסיום הזה! הם לא היו קיימים מאז ומתמיד, אלא הובאו לידי הוויה; ולפני שהובאו לידי הוויה, הם התקיימו ככוונה במחשבת בוראם. השמים והארץ וכל צבאם היו מקודם רק מחשבה שעלתה בלב הבורא, והוצאת מחשבה זו לפועל הייתה תכלית בריאתם. סיבת מציאות השמים והארץ אינה נמצאת בתוך עצמם. הם אינם הסיבה להוויית עצמם. סברא כזאת מופרכת; היא סותרת את עצמה. סיבת הווייתם נמצאת מחוצה להם. הם אינם תוצאת כח כלשהוא הפועל בצורה עיוורת, אלא מלאכת בריאה של בורא יחיד, אשר בראם בכוונה ובתכלית. ״ויכלו״!
חז״ל מגדירים מושג זה בבהירות גדולה יותר: ״המעשים היו מותחים והולכין״ (בראשית רבה י, ט). כלומר, החומר והכחות שנקראו אל הוויה היו במצב של התפתחות מתמדת, עד שהאלקים קרא: ״ויכלו!⁠״ ושם גבול להתפתחותם. הוא פעל כ״שדי״, היינו, ״שאמר לעולמו די״. ״שאלמלא אמר לשמים וארץ ׳די׳, עד עכשיו היו מותחין והולכין״ (שם מו, ג).
(״כלה״ הוא גם שם נרדף ל״כלא״, ופירושו: לעצור, לרסן, להגביל. כדוגמת: ״לא יכלה ממך״ [בראשית כג, ו]; ״וְאֶת בְּנֵיהֶם כָּלוּ בַבָּיִת״ [שמואל א׳ ו, י]. כל אלה הם שמות בהבדלים קלים לאותו מושג: להעמיד גבול.)
סיום הבריאה, ההשבתה מיצירת בריאות חדשות – הווי אומר, ה״שבת״ הנוכחית של הבריאה – היא התגלות גדולה יותר של הבורא מאשר עצם קיומם של שמים וארץ. אם, כפי שההשקפה החומרנית על העולם לימדה במשך כל הדורות, לידת העולם נבעה מסיבות טבעיות שאינן מיוסדות על מחשבה ורצון חפשי, אילו נולד העולם מכחות הטבע המצויים בו – אם כן מדוע הייתה שבת בבריאה כבר אלפי שנים? מדוע הפסיקו כחות אלה מלפעול ומלברוא בריאות חדשות בכח גדול? למה הסיבה – שעודנה קיימת – הפסיקה לסבב את התוצאה? מה שם קץ לכחה הבורא? הרי עינינו הרואות שדורות על דורות הבריאה כבר הופסקה, והשבת שולטת בעולם. דבר זה מלמדנו, שלשבת הנוכחית קדם מעשה בריאה כל⁠־יכול המכוון למטרה, ושהעולם אינו תוצאה פיסית של כחות טבע עוורים, אלא מעשה מוסרי של בורא בעל חכמה עליונה, רצון חפשי, וכח בלתי מוגבל.
עלינו לדעת, שה״די!⁠״ הכל יכול והשם גבולות, המעיד על מציאות הבורא והאדון, הוטבע לא רק בבריאה ככלל אלא אף בכל פרט ופרט ממנה. חז״ל לוקחים אותנו אל התחומים הנפרדים בבריאה ומראים לנו את הריבוי הגדול הנמצא בה, והמינים הרבים והשונים שבתוך כל סוג; ואת הצורות וההתפתחויות הרבות לאין מספר שנבדלים בדקדוק זו מזו – וגם אלה מגלים את יד הבורא השולטת בבריאה, הקובעת מידה וגבול (בראשית רבה י, ד). הבט השמימה: יש כוכב שגומר את הילוכו בשנים עשר חודש, ויש שגומר את הילוכו בשתים עשרה שנה. יש הגומר בשלושים יום, ויש הגומר בשלושים שנה. ויש גם כוכבים שאינם גומרים את הילוכם אלא בארבע מאות ושמונים שנה. וכן בארץ: כמה שונים הם מיני הצמחים, אך כמה קבועים הם חוקיהם! זה מוציא את פירותיו כל שנה, ואחר רק לשלוש שנים. כל אשר בשמים ובארץ מעיד: כֻלִינוּ! שֵׂכל חפשי ורצון חפשי כל⁠־יכול שולט עלינו, מרסן אותנו בתוך גבולות מסויימים, וכך עושה אותנו לְמה שאנחנו!
״ויכלו!⁠״ כל דבר מוגבל בגודל ובמטרה; כל דבר קיבל את מידתו שנקבעה לו בחומר ובכח, והוקצב זמן להתפתחותו ולסוגה. לולא הבורא הקובע מטרה ומידה על ידי רצונו וכחו השליט, אילו שלטו רק כחות עיוורים של טבע, לא היה העולם בא לכלל הוויה, ואפילו קנה אחד של קש לא היה יוצא.
נמצא ש״ויכולו״ מוחה נגד כל השקפת עולם חומרנית הכופרת במציאות הבורא החפשי. ״ויכולו״ מעיד על בריאת העולם על ידי אלקים חפשי, חכם, וכל יכול.
וכל צבאם – המושג ״צבא״ מופיע גם בהקשר של שלום. כשעם ישראל היו בשלום וחנו סביב למשכן, הם נמנו ל״יוצאי צבא״. הלויים המשרתים בקודש, נקראים: ״כל הבא לצבא צבא לעבוד עבודה באהל מועד״ (במדבר ד, כג). גם הנשים שנאספו להביא את נדבותיהן למלאכת המשכן, נקראו: ״הצֹבאת אשר צבאו פתח אהל מועד״ (שמות לח, ח). דברים אלה מפריכים את ההנחה שהמושג ״צבא״ קשור תמיד למלחמה.
המשמעות הבסיסית של ״צבא״ היא – קיבוץ מספר רב. לא כל המון אנשים נחשב ל״צבא״. השם ״צבא״ שייך רק להמון הנשמע לרצון אדם אחד. לאדם זה יש את השליטה בכחות הגופניים והרוחניים של כל היחידים הנמצאים בצבא, למשך זמן שירותם. נמצא שדעתו ורצונו של העומד בראש הם הם העושים את ההמון ל״צבא״. הצבא הוא המון אנשים הנשמעים לדעתו ורצונו של אדם אחד. על דרך משל ניתן לראות את המון הצבא כגוף המשמש למפקד, אשר לדעתו ורצונו הם נשמעים.
כך ניתן לבאר את הקירבה בין ״צבא״ ל״צבה״. צבה פירושו, לתפוח, להתרחב, לגדול במימדי גוף. המשמעות האחרת של ״צבה״ דומה: להתאוות, להתרחב כדי להשיג דבר מה, להביא משהו לתוך תחום שליטתו, או להרחיב את תחומו עד שהוא משיג את הדבר (השווה ״התאוה״ ו״והתאויתם לכם״). המילה בהרחבה, ״צבי״: נחמד ותאווה לעיניים. (כהצעה בלבד נוכל להוסיף, שאולי ה״צבי״ קיבל את שמו, מתכונת ההתרחבות של עורו, כפי שתיארו חז״ל [גיטין נז.]. ויתכן שגם קלות הצבי ומהירות תנועתו נובעות מטבע עורו.) ״צַוֵה״: להעמיד אדם תחת שליטת רצונך, להעמיד אותו על מעמדו, להפקיד אותו על תפקידו. ״צֹפֶה״: להשקיף על מה שנמצא בתחומו מהנקודה המרכזית. ״צַפֵּה״: להביט ולהמתין עד שדבר מה ייראה בתחומך. משמעות אחרת: לכסות שטח חיצוני של דבר.
כל הנבראים בשמים ובארץ, מהווים יחד ״צבא״ אחד גדול, שנקודת מרכזו היא הבורא והמנהיג, האדון והשולט. הוא המעמיד כל דבר על מעמדו. וכל הדברים צריכים למלא את התפקיד המיועד להם, כל אחד ואחד במקומו הראוי, באמצעות הכחות שניתנו במיוחד לו. התכנית הכללית היא ברוח המנהיג, וכל נברא ממלא את ייעודו רק כשהוא מקיים את החלק שהוא מופקד עליו. מגדול ועד קטן, אין אחד שעומד על מעמדו מתוך מרוּת עצמו או למען עצמו בלבד. כולנו שייכים לצבא האחד והגדול של ה׳. לה׳ הגדולה, הגבורה, העצה, הרצון וכח הצווי; ולנו השמיעה בקולו, החריצות, הנאמנות, ההתלהבות והעמל. לאף אחד אין זכות לגאווה. ההישג הגדול ביותר של היחיד אינו אלא חלק קטן מהכל, אך אפילו הקטן שבמעשיו אינו נאבד ואינו נשכח, ובלבד שהאדם יקיים בנאמנות את ציווי ה״המפקד״ האחד והגדול. אף הפרט הקטן ביותר לא נעלם מעיניו, ואין דבר מיותר או חסר חשיבות בתכנית האלקית. ״הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ עֲלֵי אָרֶץ״ (איוב ז, א): בעולם הזה כולנו בשֵירוּת צבאי. ״כָּל יְמֵי צְבָאִי אֲיַחֵל עַד בּוֹא חֲלִיפָתִי״ (שם יד, יד) – עלינו להמתין עד שתבוא חלופתנו, כאשר ה׳ יקרא לנו ויתן לנו תפקיד אחר.
(א-ג) שאלות:
למה אמר ויכלו ולא זכר שם פועלם שמשמע שכלו מעצמם, ואח״כ אמר ויכל אלהים, ואיך אמר ויכל ביום השביעי הלא כלה בששי. ומ״ש וישבות ביום השביעי הוא כפול ומיותר. ומהו הברכה והקדושה, ולמה ברך וקדש אותו הלא לא עשה בו דבר, ומהו הכפל אשר ברא אלהים לעשות.
(א-ב) ויכלו השמים וכו׳ ויכל אלהים – ידוע שה׳ מנהיג את עולמו בשני מיני הנהגות. א) הנהגה טבעיית הקבועה תמיד לפי מה שהטביע בששת ימי בראשית. שעולם כמנהגו נוהג עפ״י החוקים הקבועים ואין להם שום קשר עם מעשה בני אדם ועם השכר והעונש. ב) הנהגה השגחיית. שאז יבטל סדרי הטבע וינהיג לפי המעשים ולפי השכר והעונש. שהגם שלפי חוקי הטבע יחויב, שבאם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו. עת לא יהי׳ הדור זכאים יעצר את השמים ולא יהיה מטר לפי ההנהגה ההשגחיית. והנה ההנהגה הטבעית תתנהג תמיד בלי הפסק. וההשגחה לא תפעול רק לפי מעשה בני אדם אם יהיו זכאים או חוטאים. ההנהגה הטבעיית תרד מלמעלה למטה. וההשגחיית תעלה ממטה למעלה כי היא תתעורר ע״י מעשה בני אדם. ובכל מעשה ששת הימים לא נזכר רק שם אלהים שכבר בארנו גדרו שהוא המודד חוקי הטבע וקבע חוקי סדרי המערכת וטבעי כל המעשים במדה ובמשקל לפי טבעם חק נתן ולא יעבור. אבל אחר שנברא אדם הראשון והתחיל לפעול בכח הבחירה טוב או רע. אז נקבע ההנהגה ההשגחיית שבו יבטל חוקי הטבע וינהיג עולמו אם לחסד אם לשבט לפי מעשה בני אדם ולפי חוקי השכר והעונש. ואז צירף שם הויה לשם אלהים. שכן בפרשה שניה שמדבר מן הנהגה ההשגחיית מיום וא״ו ואילך. כתוב ביום עשות ה׳ אלהים, ששם הויה מורה על ההנהגה השניה הנסיית. ובזה אמר ארץ ושמים, כי הוא העולם מלמטה למעלה. והמשלתי הדבר עפ״י משל, גביר אחד נדב לבו אותו לבנות בית תלמוד ששם ישבו לומדים שיעסקו בתורה בקביעות יומם ולילה. ולמען ימצאו הלומדים טרף חוקם ופרנסתם בנה בתי מלאכה וקבע שם מאשינען רבים עושי מלאכה בצמר ובמשי ואורגי בגדים חטובות אטון מצרים, ומן ריוח המלאכה יתפרנסו הלומדים וימצאו די ספוקם. ובאשר המאשינען יעבדו עבודתם ע״י כח הקיטור בלי הפסק, חשב וספר כמה יש בכחם להרויח בכל יום, וראה כי יספיק הריוח לפרנסתם בעושר מופלג, אבל היה פקודת הנדיב שבעת ירפו הלומדים ידיהם מן הלמוד כן ימעטו עבודת המאשינען וימעט פרנסת הלומדים לפי ערך מה שיתבטלו מלמודם, וידוע שבעת ירצו להעמיד את המאשינען שיפסק כח הקיטור יש פקק קטן שישימו אותו על מקום ששם נכנס הקיטור המסבב את המאשיען ובזה תעמוד המלאכה. וכדוגמא זו ערך ה׳ חוקי הטבע והמערכת שהם סובבים גלילים במערכתם תמיד, ובזה יתן לחם לכל בשר ולכל גויה די מחסורה, וזה מלאכת ההנהגה הטבעיית שנעשה בששת ימי המעשה. אבל מעת שנברא האדם שהיה הכונה שיעבוד את ה׳ וישמור מצותיו, ואז טרף חוקו ולחם כל בשר יקצב לפי המעשה. ובעת ימרה פי ה׳ יעמיד את המערכה והמאשיען הגדול הזה ויצמצם את השפע לפי מעשה בני אדם ולפי עבודתם, והוא הפקק שישים על סבוב הגלגלים והמערכת להעמידם ולהשבית מלאכתם הטבעי ולמודד השפע לפי המעשה. פקק זה הושם בשבת, שבו שם ה׳ הדד והפקק על מוצא מקור שפע המערכת להעמידו ולהשביתו לפי השכר והעונש ולפי ההשגחה. עפ״ז אמר שביום הששי כלו השמים והארץ וכל צבאם, ר״ל אז נשלם סדור הטבע והמערכה שנעשה בששת ימי המעשה, וכלתה המלאכה לפי ערך המלאכה, אבל עדן לא כלתה לפי ערך הפועל שכוונתו שיוכל להשבית המלאכה להמעיט או לרבות השפע לפי ההשגחה והשכר והעונש. ועוד לא עשה הפקק והדד שבו יעמיד את המאשיען הגדול הזה להשבית את מלאכתו הטבעי, שזה נעשה ביום השבת שבו הוסד ההנהגה ההשגחיית ובו נעשה הדד והפקק אשר ישבית מלאכת הטבע וסבובה במערכת. ולכן ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. שביום השביעי כלה המלאכה גם מצד הפועל וכוונתו. ומפרש במה כלה ביום השביעי שזה ע״י כי שבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. שאז נברא הפקק והדד שישבית מלאכת הטבע וינהיג מלאכת ההשגחה המודדת השפע לפי המעשה, וע״י שבשבת יסד ההנהגה ההשגחיית שבו ישבית ההנהגה הטבעית, עי״כ בו ביום נשלמה המלאכה מצד הפועל. וזה שהמליצו חז״ל במה שאמרו מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה. ר״ל שהיה חסר הפקק הזה שבו יעמיד את המכונה הגדולה וסבוב המערכת וינוחו ממהלכם כי ינהיג הנהגה אלהית נסיית השגחיית שאז תנוח הטבע מפעולתה וזה נעשה בשבת. וזה קרא מנוחה היינו מנוחת מלאכת הטבע, שלולא השבת לא היה אפשר שינוח סבוב הגלגל לפעמים ושישבית מלאכת הטבע.⁠1
1. כאן מופיעה הערה המובאת בתורה אור.
[וה״ר נסים כתב בטעם מ״ש וישבות ביום השביעי כי כל נפעל מתנענע ומשתנה, יתנענע עוד גם אחר סור הפועל הרושם בו. שהתרנגולת הרובצת על הביצים לשנות חמרם שילבשו צורת אפרוח, אין ספק שאם תסור התרנגולת מעליהם באמצע זמן המצטרך להיות אפרוח שגם אחרי סורה מעליהם יתנענע חומר הביצים תנועה מה בהשתנותה לקבל צורת האפרוח, ולא תפסק התנועה תיכף בסור הפועל. וכ״ה במ״ב כאשר אמר השם תוצא הארץ תדשא הארץ ישרצו המים. עם היות שהכח האלהי לא הניע כי אם דבר יום ביומו, הארץ היתה מתנענעת מעצמה לא מהנעת הפועל מבחוץ יום או יומים, אבל מיד שנכנס יום השביעי נתן הקב״ה למעשה בראשית טבע נח ושקט ונפסק תנועתם המתחייבת מעצמה. וע״ז אמר ויכלו השמים וכו׳ ויכל ביום השביעי, ר״ל שנשלם ענין התהוותם בששי, אבל לא נשלמה תנועתם שהיו מתנענעים מעצמם, וכלה ה׳ תנועתם ביום השביעי. וכדי שלא נחשוב מ״ש ויכל ביום השביעי שפעל ועשה ביום השביעי דבר, הוצרך לומר וישבות ביום השביעי. והרי״א השיב על דבריו, איך השווה מעשה בראשית להויה הטבעיית, בהויה הטבעיית צריך זמן להכין החומר לכן יתנענע גם אח״כ, לא כן במ״ב שלא נתהוו ע״י הכנת החומר והמשך הזמן, רק ברגע אמר ויהי, וחדלה תנועתם תיכף. ועוד שגם בהויה הטבעיית לא יתנענע החומר מעצמו בסור הפועל רק טרם שתחול הצורה בחומר לא אחר שחלה הצורה, למשל אחר גמר האפרוח תחדל התנועה. ולא שם על לבו כן דעת חז״ל במד׳ (פרשה י׳) ר׳ סימון בשם ריב״ל מכוללים היו המעשים והיו מותחים והולכים. וזה כדבריו של הר״ן. שמ״ש ויכלו השמים היינו שמכוללים היו המעשים. ר״ל שמצד ענין התהוותם היו מכוללים ונגמרים בששי. ומ״ש וישבות ביום השביעי היינו מפני שהיו מותחים והולכים שעדיין לא נשלמה תנועתם שהיו מתנענעים מעצמם שהיו מותחים והולכים וזה השבית בשביעי. ועם העיון נראה שחז״ל לא כונו על התנועה הקלה לבד שיתנענע החומר אחר סור הפועל, רק לדעתם כשאמר ה׳ תדשא הארץ תוצא הארץ לא היה הצווי על שעה אחת בלבד רק שהתנענע תנועה זו בלא הפסק כל ששת ימי המעשה. ולולא השבית ה׳ תנועה זו בשבת היתה, מתנענעה כן לעולם, ורק בשבת השבית זה וחדלה תנועה זו. וע״ז אמר וישבות ביום השביעי, שבששי חדל ה׳ מצוות להארץ להמציא ברואים חדשים. אבל הארץ עדיין לא פסקה מהוציא דשאים ועשבים ונפש חיה מעצמה. וביום השביעי השבית ה׳ תנועה זו, וכן אמר בב״ר (פמ״ד) אני אל שדי ר׳ נתן ור׳ אדא ור׳ ברכיה בשם ר׳ יצחק אני שאמרתי לעולמי די ולשמים די ולארץ די שאלולי שאמרתי להם די עד עכשיו היו נמתחים והולכים, וזה אמר בשביעי, וע״ז אמר וישבות ביום השביעי. וראיתי שיש דעה במדרש (סוף פ״י) חולקת ע״ז וז״ל, ר׳ לוי בשם ר׳ יוסי בר נהוראי כ״ז שהיו ידי קוניהם ממשמשים בהם היו מותחים והולכים, כיון שנחו ידי קוניהם נתן להם נייח, ס״ל שחדלה תנועתם תיכף כשסרו ידי הפועל ולא התנענעו אח״כ מעצמם, וזה כדעת הרי״א].
_
ויכלו: תרגם אונקלוס ״ואשתכללו״, שהיתה הבריאה ביפיה ובהידורה מה שאין למעלה ממנו1. וזה הפסוק הוא הקדמה וטעם למה שכתב בפסוק ג׳ ״ויברך אלהים את יום השביעי״, דמשום הכי בירך אותו יום משום שמצא הקב״ה כביכול נחת רוח בעולמו ביום השביעי, על כן ברכו2. כמו שדרך אדם, ביום שרואה בנין מפואר3, ושמח, באותו יום עושהו יום טובה תמיד בכל שנה, כך מצא העולם חן בעיני ה׳ ביום השביעי משום הכי ״ויברך... אותו״4. והיינו דכתיב ״וכל צבאם״ ודרשו במסכת ר״ה (יא,א) ׳וכל צביונם׳5, דבאותה שעה היו כל המינים באופן היותר משובח שאפשר.
1. והביא רבינו (בפירושו ׳העמק שאלה׳ על השאילתות – שאילתא א׳) ראיה לכך משמות רבה (כט,ו), וז״ל: עטרתי כל מה שעשיתי, שנאמר ״ויכולו השמים והארץ וכל צבאם״. וכך פירשו כל מפרשי האונקלוס.
2. ולפי״ז ״כי בו שבת מכל מלאכתו״, ה-״כי״ הוא טעם רק ל״ויקדש״, ולא ל״ויברך״, ועיין להלן.
3. אף שאיננו ביתו שלו.
4. ועיין בדברי רבינו בפירושו ׳העמק שאלה׳ על השאילתות (שאילתא א׳).
5. דאמר ר׳ יהושע בן לוי, כל מעשה בראשית בקומתן נבראו, לדעתן נבראו, בצביונם נבראו, שנאמר ״ויכולו השמים והארץ וכל צבאם״, אל תיקרי ״צבאם״ אלא ״צביונם״. רש״י: בצביונם – בטעם כל אחד ואחד ובדפוס כל אחד ואחד.
וכל צבאם – ברואיהם שיש להם צבא וזמן קבוע מתי יתהוו ומה ימשך זמן הויתם ושמושם ומתי יאבדו; ואולי מקור צבא הוא צו-בא.
ויכלו השמים והארץ וכל צבאם – פסוקים אלה מוסיפים לתיאור מעשה בראשית מעין סיום חגיגי, שבו מסופר על שביתת ה׳ ביום השביעי בסגנון הדומה לסגנון הכתוב בספרו על בריאת האדם (לעיל א׳:כ״ז). כל ענין וענין נאמר במשפט העומד ברשות עצמו. א) כל הבריאה כולה עמדה בשלמותה (פסוק א׳); ב) היה זה ביום השביעי (פסוק ב׳/א); ביום זה שבת ה׳ ממלאכתו (פסוק ב׳/ב); ה׳ ברך וקדש יום זה (פסוק ג׳/א); ברכה וקידוש אלה — סיבתם דוקא בכך שה׳ שבת ביום זה. (פסוק ג׳/ב).
ויכלו – לא נאמר כי שמים וארץ הושלמו אלא ״ויכלו״, כלומר הם עמדו בשלמותם. ואכן זוהי משמעות הפועל כלה בכל מקום, כגון ״ויכל יעקב לצות את בניו״ (להלן מ״ט:ל״ג), ״ויכל משה את המלאכה״ (שמות מ׳:ל״ג), ועוד רבים כאלה.
השמים והארץ וכל⁠־צבאם – הרי זה מה שנקרא לעיל (בראשית א׳:א׳) ״השמים והארץ״. צבא השמים הם שמש, ירח והכוכבים (השווה דברים ד׳:י״ט) וגם צבא המלאכים (מלכים א כ״ב:י״ט), כשעל בריאתם של הללו לא מסופר לעיל רק משום שמדובר שם בנבראים הנראים לעין אנוש בלבד. צורת הרבים של ״צבאם״ מוסבת על שמים וארץ גם יחד, אולם השווה נחמיה ט׳:ו׳.
ויכלו – אמר רב המנונא, כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו, מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית, שנאמר ויכלו השמים, תקרא ויכולו אלא ויכלו.⁠1 (שבת קי״ט:)
וכל צבאם – א״ר יהושע בן לוי, כל מעשה בראשית בקומתן נבראו לדעתן נבראו לצביונם נבראו,⁠2 שנא׳ ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, אל תקרא צבאם אלא צביונם.⁠3 (ר״ה י״א.)
1. פירש״י ויכלו – הקב״ה וזה, שמספר בשבחו של מקום, עכ״ל. וטעם הדיוק כנראה הוא משום דהלשון ויכלו חסר ו׳ מורה לפעמים עפ״י הכתיב גם על כליה והפסד, ומלשון ויכלו בחיר״ק כמו עד כלותם (שמואל א ט״ו), ועוזבי ה׳ יכלו (ישעיהו א׳), וא״כ הוי המשמעות כאן שאפסו תמו השמים והארץ וכו׳, ולכן מפרש כמו יש אם למסורת וַיְכִלוּ, דקאי על הפועלים שגמרו בריאת השמים והארץ וכו׳, וכמו ויכלו לנחל את הארץ, ויכלו מחלק את הארץ (יהושע י״ט). וענין השיתוף בזה נראה הכונה, דכיון דאומר שכל מעשה בראשית נגמרו הרי הוא מודה שלא חסר הקב״ה בעולמו כלום, א״כ נעשה כשותף בזה בהודאת הקב״ה גם הוא, שאף הוא מעיד בתורה על גמר הבריאה בששת ימי בראשית, וע׳ בחא״ג.
2. בקומתן פירושו שמיד היו ראויים לתעודתן כמו עץ פרי היה ראוי לטעון פרי מיד, ובצביונם הוא ענין יופי והדור, מלשון צבי ותפארה, כמו לעטרת צבי (ישעיהו כ״ח), וע׳ באות הבא. ולדעתן – ששאלן אם רצונם להברא, וע״ע באות הסמוך.
3. יתכן דמדייק משום דלפי חקי הלשון הי׳ צ״ל וכל צבאותיהם, ולשון צבאם משמע שצבא אחד לשמים ולארץ ובאמת הלא שונים הן, ולכן דריש ע״ד אסמכתא וכל צביונם. והנה לא נתבאר מאין דריש מכאן עוד קומתן ולדעתן, ואפשר לומר דבענין צביונם כלול הכל, דאחרי דבאור מלת צביונם הוא מלשון צבי ופאר כמש״כ, ואם לא היו בקומתן אין בהם הדור, וכן כלול במלת צבאם – רצונם, כי שרש צבא בארמית ענינו רצון והסכם כמבואר כ״פ בס׳ דניאל (ד׳ – ז׳) הוה צבא, אדין צבית ליצבא, ועוד. –
ומה שכתבנו דדריש צבאם מלשון צבי ותפארה, נראה להביא ראי׳ לזה ולפרש עם זה הלשון מראות הצבאות [ס״פ ויקהל] שענינו המראות שהיו הנשים מקשטות ומפארות עצמן בהם. ועיי״ש ברש״י שפי׳ צבאות מלשון צבא וקיבוץ, ואינו פי׳ מרווח, ולפי מש״כ יתבאר היטב.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טובדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ליקוט מחכמי צרפתרד״קרד״ק פירוש הנסתרר׳ אברהם בן הרמב״םפענח רזאפענח רזא ב׳רמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שיאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םמלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ב) וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכׇּל⁠־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃
On the seventh day, God completed1 His work that He had done, and on the seventh day, He ceased2 from all His work that He had done.
1. completed | וַיְכַל – Cf. Shadal who translates: "had (previously) completed". As such, the verse is not implying that some work took place on the seventh day itself, but instead stating that, by then, it had been completed. Compare the Septuagint, Samaritan, and Peshitta texts who read "On the sixth day, God completed...⁠"
2. He ceased | וַיִּשְׁבֹּת – See Radak and Shadal, as per the word's usage in Bereshit 8:22 and Shemot 12:15. Alternatively: "He rested.⁠" The former translation obviates the theological problem of God needing to rest.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובר״י קרארשב״ם המשוחזרדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קרי״דר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאפענח רזא ב׳ר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[כו] 1ויכל אלהים ביום השביעי וחמד ה׳ ביומא שביעאה. (תרגום ירושלמי)
[כז] 2שאילתא דמחייבין בית ישראל למינח ביומא דשבתא דכד ברייה הקדוש ברוך הוא לעלמיה ברייה בשיתא יומין ונח ביומא דשבתא ברכיה וקדשיה כמאן דבנא ביתא וגמר לעבידתיה ועביד יומא טבא כך אמרי אינשי כילול בתי דכתיב ויכל אלהים ביום השביעי ואומר רחמנא נוחו ביומא דשבתא כי היכי דנחי ביה אנא דכתיב (שמות כ׳:י׳) וינח ביום השביעי על כן ברך ה׳. (תנחומא בראשית א״ב)
[כח] 3את מוצא השבת והמילה מדיינות זו את זו, אמר השבת אני גדולה ממך שבי ״שכלל״ עליונים ותחתונים שנאמר ויכל א׳ וגו׳. (ילמדנו)
[כט] 4כ נ״ח באורייתא דתלת זיינין: ויכל, מלאכתו בתרא, זכר ונקבה, ויזכר אלהים את נח, ויזכר אלהים את אברהם, ויזכר דרחל, ברכת אביך, וילכו גם אחיו. (ספר התגין)
[ל] 5מלאכתו, אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, מניין לאבות מלאכות מן התורה כו׳ כנגד ארבעים חסר אחת מלאכה שכתוב בתורה, כו׳ בעי דא מילתא (בראשית ל״ט:י״א) ויבוא הביתה לעשות מלאכתו מנהון, ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה מנהון. (ירושלמי שבת פ״ז ה״ב)
[לא] 6מלאכתו, אתמהא, לא כן אמר ר׳ ברכי׳ בשם ר״ס לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב״ה את עולמו ואת אומר מכל מלאכתו אתמהא, אלא להפרע מן הרשעים שהן מאבדים את העולם שנברא כולו בעמל וביגיעה. וליתן שכר טוב לצדיקים שהן מקיימים את העולם שנברא כולו בעמל וביגיעה, ומה נברא בו לאחר ששבת, שאנן ונחת שלוה והשקט, ר״ל בשם ריב״נ כל זמן שהיו ידי קוניהם ממשמשין בהם היו מותחין והולכין כיון שנחו ידי קוניהם מהן ניתן להם נחה וינח לעולמו ביום השביעי, א״ר אבא בו״ד בשעה שהוא עושה אסטאטיבא אינו נותן דונטיבא ובשעה שהוא נותן דונטיבא אינו עושה אסטאטיבא אבל הקב״ה עשה אסטאטיבא ונתן דונטיבא וישבות ויברך. (בראשית רבה י)
[לב] 7גדולה היא השבת שאסר בה את המלאכה שהיא חביבה לפניו שהרי ברא את עולמו במאמר לא ביגיעה ולא בעמל וקרא את בריאת העולם מלאכה שנא׳ ויכל א׳ ביום השביעי מלאכתו - (בראשית ב׳:ב׳-ג׳) כי בו שבת מכל מלאכתו. - (מדרש תנאים דברים ה׳:י״ד)
[לג] 8ויכל אלהים ביום השביעי. כו׳ ברא יום שביעי לא נאמר בו מלאכה ולא נאמר בו ויהי ערב ויהי בקר שהוא שמור לדורות שנאמר (זכריה י״ד:ז׳) והיה יום אחד הוא יודע לה׳ לא יום ולא לילה למה הדבר דומה לאחד שהיה לו כלי חמדה ורצה להנחילה לבנו העובד אותו כך הקב״ה יום שבת מנוחה וקדושה שהיה לפניו רצה להנחילה לישראל. (פרקי דר״א פי״ח.)
[לד] 9וישבות ב׳ חסרים וסי׳ וישבת ביום השביעי, וישבת המן (יהושע ה׳:י״ב). (מסורה גדולה)
[לה] 10ויכל אלהים ביום השביעי וכי ביום השביעי כלה והלא הכל נברא בששת ימי בראשית ומה ת״ל ויכל אלהים ביום השביעי אלא אלו י׳ דברים שנבראו בין השמשות ואלו הן פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות עלה בהן מחשבה ליברות בין השמשות בין יום ששי ובין יום שביעי מכאן אמרו חכמים ביה״ש ספק הוא אם הוא מן היום אם מן הלילה ודנין בו להחמיר בכל מקום. (מדרש הגדול בראשית.)
[לו] 11ד״א וישבת מאי וישבת ששבת מן הדיבור שבכל יום ויום היה אומר יהי כך ויהי כך, ובשבת שלמו מעשה ופסק הדיבור, ומניין שהשתיקה מן הדיבור קרויה שביתה שנאמר וישבתו שלשת האנשים מענות את איוב (איוב ל״ב:א׳). (מדרש הגדול בראשית)
[לז] ת״ח בשית יומין ברא קב״ה עלמא וכל יומא ויומא גלי עבידתיה ויהב חיליה בההוא יומא כו׳ וכל עבידתייהו דכלהו בין יומין קדמאין ובין יומין בתראין הוו תליין ביומא דשבתא הה״ד ויכל אלהים ביום השביעי דא שבת. (זח״א ה:)
שערי ציון: לעיל פרשה א׳ מאמר רמה. רסג. ריא. ריב. תקכו. חק״ז סז: פד. ק. קנ.
1. לפנינו בתרגום ירושלמי ליתא, רק הרבה ראשונים בספריהם הביאו זאת בשם התרגום ירושלמי, א) בס׳ האורה לרש״י ח״ב סי׳ ס״ג חמדת ימים אותו קראת. היכן נקרא שבת חמדה שנאמר ויכל א׳ ביום השביעי בתרגום ירושלמי וחמיד ה׳ ביומא שביעאה, ב) במחזור ויטרי סי׳ ק״ג לאחר שהביא לשון הנ״ל סיים דאין ויכל אלא לשון חימוד וכן הוא אומר נכספה גם כלתה נפשי, ג) בארחות חיים להרא״ה בתפלות שבת, ד) אבודרהם הל׳ שבת, ה) בהמנהיג הל׳ שבת סי׳ נ״ו, ו) תולדות יצחק עה״ת ס׳ בראשית, ז) בס׳ הקנה ד״ק נט: (ושמה בתוה״ד כותב ותרגום ירושלמי הוא יונתן בן עוזיאל ואכמ״ל), ח) בעל הטורים, ט) ברקנטי ס׳ בראשית כ׳ בתרגום ירושלמי וחמיד שלא להורות שביום השביעי נעשה דבר, י) האברבנאל כאן וגם הוא מעיר כמו הרקנטי. - ובס׳ הפרדס לרש״י כ׳ פי׳ זה סתם לא בשם תרגום ירושלמי וכ״ה בסדור רש״י סי׳ תע״ז אך נראה שנשמט איזה תיבות וכמ״ש בס׳ האורה ומחזור ויטרי מדויק, וכלשון הפרדס הביא גם בשבלי הלקט סי׳ ע״ו ובתניא רבתי סי׳ ט״ו. וכן בם׳ צרור המור. ואולי מקור דבריהם מהמבואר במדבר רבה לעיל אות י״א אין ויכלו אלא לשון תאוה עי״ש וראיתי לידידי הגאון הרב ר׳ חיים העליר שליט״א בקונטרס על התרגום ירושלמי עה״ת שכוון מעצמו לדברי הרקנטי והאברבנאל, כן מה שהעיר מדברי הפרדס שכ׳ לבאר כן מדעתו כ״כ שבדברי האורה ומחז״ו מפורש כ׳ בשם תרגום, ובודאי דבהפרדס חסר כמש״ל, ומביא שם דבתרגום ירושלמי כת״י פריז נמצא באמת לשון זה. גם הרשב״א והרדב״ז הביאו זאת.
2. מאמר זה איתא גם בשאילתות רב אחאי גאון ריש פ׳ בראשית באיזה שינויים. וגמר ליה לעבידתיה עביד הילולא חד יומא כדאמרי אינשי הילול בתי, ולפנינו הגירסא ״כילול״ בתי ובהעמק שאלה מפרש דהכוונה בתנחומא כמו בשאלתות דמי שבונה בית וגומרו עביד הילולא דבתי וראי׳ מויכל כפשוטו שגמרו בשבת. - דלא כהרד״ל שמפרש דהראי׳ מויכלו לפי גירסת התנחומא כליל בתי מלשון כלילה ועטרה. ולפמש״ל בביאור אות ט. יש לה״ר מכמה מקומות לדברי הרד״ל, ועי׳ לעיל מאמר יג. אין ויכלו אלא לשון חנוכה.
3. מאמר זה מובא בילקוט שמעוני בסוף הספר הנדפס בשנת רפ״ו בשם קונטרס אחרון ממדרש ילמדנו, ונדפס בבהמ״ד ח״ו. ועי׳ באסת״ר ז׳ ביום השבת הפיל פור עמד שרו לפני הקב״ה ואמר לפניו רבש״ע יום שבת בו נגמרו כל מעשיך ״ונשתכללו״ הה״ד ויכל א׳, אם אתה מבקש לעקר אותם עקור את השבת ובטל אותה ואח״כ אתה מכלה אותם וכו׳ וראה מ״ש לעיל אות ט׳ בביאור.
4. כ נ״ח, חמשים ושמנה תיבות יש בתורה אשר אות כ׳ שבהם צריכה להיות כתובה בשלשה תגין. ובמאמר זה מובאים התיבות מספר בראשית. צורת האותיות נדפס בסוף הספר.
5. מלאכתו אשר עשה, מיבעיא לי׳ אם הוא ממנינא דארבעים דמלאכה ממש היא או דלמא דשלים עבידתיה דלא שייך בו ית׳ מלאכה. (ק״ע). וברבנו חננאל שבת מ״ט מבאר החשבון דל״ט מלאכות שכתוב בתורה כותב כשתוציא ג׳ מלאכות הכתובים בויכלו. וברמב״ן ורשב״א הביאו דבריו והוסיפו מפני שאינם ציווי. ובשו״ת הרדב״ז כ׳ משום בדבר ה׳ שטים נעשו ומשה״כ לא הוו במנינא, ולפ״ז נראה דהאיבעיא הוא על ג׳ מלאכתו דכתיבי בקראי. (ועי׳ בראב״ן סי׳ ש״נ מבאר בפרטות החשבון של ל״ט), וטעם האיבעי. יש לפרש דתלוי בהפי׳ בפסוק ויכל מובא לעיל מאמר כ״ד. דלרשב״י דקאי על מלאכת יום ששי א״כ שפיר צריך לחשוב אותו כמנין מלאכות שבתורה משא״כ לגניבא ורבנן דמפרשי דבריאת יום מנוחה זה הי׳ גמר מלאכתו במעשה בראשית א״כ מלאכתו דכתיב כאן אין לו שום דמיון לכל שאר מלאכה בתורה דמלאכתו זה כולל גם יום מנוחה ואין לו לחשוב בכלל ארבעים מלאכות - ועפ״ז י״ל דבדיוק נקט רק מלאכתו הראשון דע״ז שייך הספק כמ״ש משא״כ על השאר. וי״ל עוד עפמ״ש לעיל פ״א מאמר ר״ז ולקמן אות לא. ואין כאן מקומו להאריך.
6. תוכן דרש זה מבואר בב״ר פ״ג ופי״ב ופכ״ז ומדרש תהלים פ׳ קמ״ח ומכלתא יתרו וראה מה שציינתי לעיל פרשה א׳ מאמר ר״ז. ולפ״מ דמבואר במחזור ויטרי ובשבלי הלקט בתפלות שבת דלא גרסי ליתן שכר טוב לצדיקים וכו׳ יש לה״ר להביאור שכתבתי שם עפ״ד היפ״ת. וא״ל. עי׳ לקמן אות ל״ב. אסטאטיבא מקום מעמד ומנוחה. דונטיבא מתנות שמחלק המלך בשעה שיוצא למלחמה. - פי׳ כי בו״ד נותן מתנה רק בעד עמל ויגיעה, והקב״ה נותן ברכה גם בעת השביתה. (יפ״ת)
7. ראה לעיל אות ל״א בביאור.
8. לא נאמר בו מלאכה. כלומר שלא נברא בו שום דבר. ולא נאמר בו ויהי ערב ויהי בקר. - לעיל פ״א מאמר ת״ל הבאתי דברי המדרש תהלים פ׳ צ״ב דמשום זה לא נאמר ויהי ערב ויהי בקר בשבת משום דלא הי׳ בו ערב כלל דל״ו שעות שימשה אותה אורה כמבואר בירושלמי וב״ר עי״ש וכ״כ הראשונים עי׳ חזקוני ובפי׳ הרע״ב כאן וראיתי באחרונים הביאו בשם מדרש למה לא כתיב ביום השבת ויהי ערב ויהי בקר, מפני שנשים חייבות בקידוש היום דבר תורה ע״כ וכנראה מדרש זה מפי השמועה נאמר ולא נמצא בשום מקום וכמו הרבה מאמרי פליאה אשר נאמרו מפי אחרונים לחדודא והבאים אחריהם כינו זאת על שם מדרש פליאה. ובמבוא לספרי כ׳ מזה ואכ״מ.
9. יש לרמז בדברי המסרה עפמ״ש החזקוני דשביתה דכתיב בשבת אינו לשון מנוחה שהרי לא בטורח ברא אלא רק לשון הפסקה כמו וישבות המן. וראה לקמן מאמר לו.
10. מקור דרש זה הוא בתרגום יונתן ב״ע פ״ב שכתב ושלים ה׳ ביומא שביעאה עבידתיה דעבד ״ועישרתיה עסקין דברא ביני שמשתא״, ואינו מובן לכאורה מאי בעי בזה ולפ״ד המדרש הגדול מבואר דבא לפרש לשון ביום השביעי. וע׳ לעיל מאמר כד. בביאור באריכות. וראה שבת לד: לענין בה״ש.
11. ראה בירושלמי פט״ו דשבת, שבות כה׳ מה הקב״ה שבת ממאמר אף אתה שבות ממאמר ועי׳ מ״ש לבאר ענין זה באריכות לעיל פ״א מאמר שס״א. וכל המאמר הנ״ל ממדרש הגדול מבואר במו״נ ח״א פס״ז, ובכ״ז הבאתיו יען כי יש לזה מקור מירושלמי ואולי הי׳ לפניהם גם באיזה מדרש ועי׳ לעיל אות לד.
וְשֵׁיצִי יְיָ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה עֲבִידְתֵיהּ דַּעֲבַד וְנָח בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מִכָּל עֲבִידְתֵיהּ דַּעֲבַד.
Hashem completed by the seventh day His work which He had made, and He abstained on the seventh day from all His work which He had made.

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה
וְשֵׁיצִי ה׳ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה עֲבִידְתֵּיהּ דַּעֲבַד וְנָח בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מִכָּל עֲבִידְתֵּיהּ דַּעֲבַד
כִּלָּה, כָּלָה – שֵׁיצִי, שְׁלִים
א. כִּלָּה (מבניין פִּעֵל) או כָּלָה (פָּעַל) במשמע נִגְמַר, תַּם, אָפַס מתורגם ״שצה״ וגם ״שלים״: כאן תרגם ״ויכל אלהים״ – ״וְשֵׁיצִי ה׳⁠ ⁠⁠״ וכן עוד ״ויכל משה את המלאכה״ (שמות מ לג) ״וְשֵׁיצִי מֹשֶׁה״, ״כאשר כִּלָּה לדבר אל אברהם״ (בראשית יח לג) ״כַּד שֵׁיצִי לְמַלָּלָא״. כנגד זאת ״כַּלּוּ מעשיכם״ (שמות ה יג) ״אַשְׁלִימוּ עֲבִידַתְכוֹן״, ״מדוע לא כִלִּיתֶם חָקְכֶם״ (שמות ה יד) ״מָדֵין לָא אַשְׁלֵימְתּוּן״, מהו הכלל בדבר? לדעת ״נפש הגר״ ההבחנה היא תחבירית1:
שֵׁיצִי מתרגם על הפועֵל שכלה וגמר פעולתו: ״ויכל אלהים״ – ״וְשֵׁיצִי ה׳⁠ ⁠⁠״. שְׁלִים מתרגם על גמר הדבר כמו ״ויכלו המים מן החמת״ (בראשית כא טו) ״וּשְׁלִימוּ מַיָּא״.
וראיה על זה שעל ״ויכל משה את המלאכה״ תרגם ״וְשֵׁיצִי מֹשֶׁה״, דקאי על הפועֵל, משה. ושם גופא ״וַתֵּכֶל כל עֲבֹדַת משכן אהל מועד״ (שמות לט לב) תרגם ״וּשְׁלֵימַת כָּל עֲבִידַת מַשְׁכְּנָא מַשְׁכַּן זִמְנָא״, דזה קאי על הפעולה – תרגם שְׁלִים.
כלומר רק כִּלָּה או כָּלָה המתייחס למושא מתורגם ״שלים״ כמו ״ויכלו המים מן החמת״ (בראשית כא טו) ״וּשְׁלִימוּ מַיָּא״. לכן גם ״וַיִּתֹּם הכסף מארץ מצרים״ (בראשית מז טו) ״וּשְׁלִים כַּסְפָּא״ כי הוא מוסב למושא (הכסף).⁠2 אבל כִּלָּה המוסב לנושא (״הַפּוֹעֵל״) מתורגם ״שצה״ כגון, ״ויכל אלהים ביום השביעי״ – ״וְשֵׁיצִי ה׳ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה״, וכמוהו ״עד כַּלֹּתוֹ אֹתך מעל האדמה״ (דברים כח כא) ״עַד דִּישֵׁיצֵי יָתָךְ״, שהרי ״ויכל״ וגם ״כַּלֹּתוֹ״ מוסבים לנושא, הקב״ה.⁠3
אבל בתרגום ירושלמי ״ויכל אלהים״ – ״וְחַמִיד ה׳⁠ ⁠⁠״.⁠4 ומכאן נתפרש בבית מדרשו של רש״י ״חמדת ימים אותו קראת״5:
היכן נקראת שבת חמדת ימים? שנאמר וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי ואין וַיְכַל אלא לשון חימוד וגם הוא אומר נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי (תהלים פד ג). ״חמדת ימים אותו קראת״ שנאמר וַיְכַל אֱלֹהִים ומתרגם בירושלמי ״וְחַמִיד״.
דלות הלשון הארמית
ב. ״מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה״ – ״עֲבִידְתֵּיהּ דַּעֲבַד״. אף על פי ש״מלאכתו״ ו״עשה״ הם משני שורשים, מחמת דלות הלשון הארמית הוצרך לתרגם את שניהם בשורש משותף: ״עֲבִידְתֵּיהּ דַּעֲבַד״. ואולם בדרך כלל הוא שומר על נאמנות סגנונית ומתרגם בפועל משותף רק כאשר הוא כך גם בכתוב, השווה: ״עֲבֹדַת עֲבֹדָה״ (במדבר ד מז) ״פּוּלְחַן פּוּלְחָנָא״, אבל ״מְלֶאכֶת עֲבֹדָה״ (ויקרא כג ז) ״עֲבִידַת פּוּלְחַן״.⁠6
1. חלק ב, מבוא, עמ׳ 21.
2. וכמוהו ״כי אָפֵס כסף״ (בראשית מז טו) ״אֲרֵי שְׁלִים כַּסְפָּא״.
3. כתב ״מתורגמן״ (ערך שצה): ״רוב לשון השמדה מתורגם בלשון שיצאה״. השווה, ״ונשמדתי אני וביתי״ (בראשית לד יח) ״וְאַשְׁתֵּיצֵי אֲנָא וַאֲנָשׁ בֵּיתִי״, ״ונכרתה הנפש הַהִוא״ (בראשית יז יד) ״וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא״, ״וַתִּכָּחֵד מן הארץ״ (שמות ט טו) ״וְאִשְׁתֵּיצִיתָא מִן אַרְעָא״, ״יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ״ (שמות טו ז) ״שֵׁיצֵינּוּן כְּנוּרָא לְקַשָּׁא״. וראה ״ערוך השלם״ (ערך שץ 3) שגזר שֵׁיצִי מבנין שַפְעֵל של פועל יָצָא ומשמעו ״כליה וגמירה״.
עוד לתרגומי ״כלה״ עיין ״את קברו לא יכלה ממך״ (בראשית כג ו) ״לָא יַכְלֵי (ח״נ: יִמְנַע) מִינָּךְ״, ״עד אם כלו לשתות״ (בראשית כד יט) ״עַד דִּיסַפְּקוּן לְמִשְׁתֵּי״, ״ותכל תלונותם מעלי״ (במדבר יז כה) ״וִיסוּפָן תּוּרְעֲמָתְהוֹן מִן קֳדָמַי״.
4. לנוסח ״וחמיד״ שאינו מופיע בדפוסים מצויים ראה במהדורות של מ׳ גינזבורגר (תרגום ירושלמי לתורה [=תרגום הקטעים], ברלין תרנ״ח) ומ׳ קליין (תרגום הקטעים, רומא 1980).
5. סידור רש״י עמ׳ 241, וכן במחזור ויטרי עמ׳ 82.
6. כמבואר לעיל בפסוק ״תדשא הארץ דשא״ (בראשית א יא) ״תַּדְאֵית אַרְעָא דִּתְאָה״. לתרגומי ״מלאכה״ ראה בספרי ״העקיבות התרגומית בתרגום אונקלוס״, ירושלים תשס״ד, עמ׳ 195 – 207. וראה שם עמ׳ 199 לפתרון נוסחי ״עבידא״, ״עבידתא״ או ״עיבידתא״. שתי הסטיות בתרגום ״מלאכה״ – ״ויבא הביתה לעשות מלאכתו״ (בראשית לט יא) ״למבדק בכתביה חושבניה״, ״במלאכת רעהו״ (שמות כב ז)) ״במה דמסר ליה חבריה״ – יתבארו במקומם.
ואשלם ממריה די״י ביומ׳ שביעיאא עיבידתיה די ברא והוה שבא ונייח קדמוי ביומא שביעיא מן כל עבדתיה די ברא.⁠ב
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שביעיא״) גם נוסח חילופי: ״שביעאה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״והוה שבא ... די ברא״) נוסח אחר: ״עבד ואיתניח ביומא שביעאה מכל עבדתיה די עבד״.
ושלים אלקים ביומא שביעא׳ עיבידתיה דעבד ועישרתי עיסקין דברא ביני שימשתא ונח ביומא שביעאה מכל עיבידתיה דעבד.
And the Lord had finished by the Seventh Day the work which He had wrought, and the ten formations which He had created between the suns;⁠a and He rested the Seventh Day from all His works which He had performed.
a. Beini shimshetha. See Castel, Lex., col 3784, and compare Exodus 12:6: "from evening to evening.⁠"
[ח] וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וגו׳ – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא מְשָׁכַנִּי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן רַבִּי יוֹסֵי אֵצֶל פּוּנְדָק אֶחָד וְאָמַר לִי כָּאן הִתְפַּלֵּל אַבָּא שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת. רַבִּי יִרְמְיָה וְרַבִּי אַחָא אָמְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן מַקְשֵׁי כָּאן הִתְפַּלֵּל אַבָּא שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אֶתְמְהָא. וְלָא צָרִיךְ מַקְשֵׁי, דְּהָא חַמָּרַיָא הֲווֹ סָלְקִין מִן עֲרָב לְצִפּוֹרִין, וַהֲווֹ אָמְרִין כְּבָר שָׁבַת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא בְּעִירוֹ. וְאִי בָּעִית מַקְשְׁיָא עַל הָדָא קַשְׁיָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא מְשָׁכַנִּי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אֵצֶל פֻּנְדָּק אֶחָד, וְאָמַר לִי כָּאן הִתְפַּלֵּל אַבָּא שֶׁל אַחַר שַׁבָּת בְּשַׁבָּת.
אָמַר רַבִּי אַבָּא אַף עַל דָּא לָא הֲוֵי צָרִיךְ לְמִקְשֵׁי, דְּהָא רַבִּי הֲוָה יָתֵיב וְדָרַשׁ וַהֲוָה אָמַר לְאַבָּא יוּדָן אֲמוֹרֵיהּ אַכְרוֹז קוֹמֵי דְּצִבּוּרָא, יִצְלוּן דְּחוֹלָא עַד יוֹמָא קָאֵים.
[ט] רַבִּי שָׁאֲלֵיהּ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, אֲמַר לֵיהּ שָׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ מַהוּ וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, אֶתְמְהָא. אֶלָּא כָּזֶה שֶׁהוּא מַכֶּה בְּקוּרְנָס עַל גַּבֵּי הַסַּדָּן, הִגְבִּיהָהּ מִבְּעוֹד יוֹם וְהוֹרִידָהּ מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בָּשָׂר וָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לֹא עִתָּיו וְלֹא רְגָעָיו וְלֹא שְׁעוֹתָיו, הוּא מוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא יוֹדֵעַ רְגָעָיו וְעִתָּיו וּשְׁעוֹתָיו, נִכְנַס בּוֹ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. גְּנִיבָא וְרַבָּנָן, גְּנִיבָא אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה לוֹ חֻפָּה, וְצִיְּירָהּ וְכִיְּירָהּ, וּמָה הָיְתָה חֲסֵרָה, כַּלָּה שֶׁתִּכָּנֵס לְתוֹכָהּ. כָּךְ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר, שַׁבָּת. רַבָּנָן אָמְרֵי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשׂוּ לוֹ טַבַּעַת, מֶה הָיְתָה חֲסֵרָה, חוֹתָם. כָּךְ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר, שַׁבָּת. וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁשִּׁנּוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ, וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. תַּלְמַי הַמֶּלֶךְ שָׁאַל אֶת הַזְּקֵנִים בְּרוֹמִי, בְּכַמָּה יָמִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלָמוֹ, אָמְרוּ לוֹ לְשִׁשָּׁה יָמִים. אָמַר לָהֶם וּמֵאוֹתָהּ שָׁעָה גֵּיהִנֹּם נִסּוֹקֶת לָרְשָׁעִים, אוֹי לָעוֹלָם מִדִּינָיו. מְלַאכְתּוֹ, לֹא כֵן אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן, לֹא בְּעָמָל וְלֹא בִּיגִיעָה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, וְאַתְּ אוֹמֵר מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֶתְמְהָה. אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁהֵן מְאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא כֻּלּוֹ בְּעָמָל וּבִיגִיעָה. וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁהֵן מְקַיְמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא כֻּלּוֹ בְּעָמָל וּבִיגִיעָה. וּמַה נִּבְרָא בוֹ לְאַחַר שֶׁשָּׁבַת, שַׁאֲנָן, וְנַחַת, שַׁלְוָה, וְהַשְׁקֵט. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי נְהוֹרָאי, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יְדֵי קוֹנֵיהֶם מְמַשְׁמְשִׁין בָּהֶם הָיוּ מוֹתְחִים וְהוֹלְכִין, כֵּיוָן שֶׁנָּחוּ יְדֵי קוֹנֵיהֶם מֵהֶן, נִתַּן לָהֶם נִחָה, וַיָּנַח (שמות כ׳:י׳) לְעוֹלָמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, אָמַר רַבִּי אַבָּא בָּשָׂר וָדָם בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אַסְטַאטִיבָה אֵינוֹ נוֹתֵן דּוּנְטִיבָה, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא נוֹתֵן דּוּנְטִיבָה, אֵינוֹ עוֹשֶׂה אַסְטַאטִיבָה, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה אַסְטַאטִיבָה וְנָתַן דּוּנְטִיבָה, וַיִּשְׁבֹּת וַיְבָרֶךְ.
[פרק ב]
ויכל אלהים ביום השביעי – א״ר חנינא משכני ר׳ ישמעאל ב״ר יוסי אצל פונדקי א׳ ואמר לי כאן נתפלל אבא של שבת בע״ש [ר׳ ירמיה ור׳ אמי ר׳ יוחנן מקשי כאן נתפלל אבא של שבת בע״ש] אתמהא, ולא היא צריך למתפלגה שכן אמר ר׳ יודן צריך להוסיף מחול על הקדש שעה אחת שבה נגמרה [מלאכת] העולם, ועוד דהא חמריה סלקין מע״ש לצפורי ואמר⁠[ו] כבר התפלל ר״ח בן דוסא בעירו. ואי בעיא מקשיא על הדא קשיא דא״ר חנינא משכני ר׳ ישמעאל אצל פונדקי ואמר לי כאן התפלל אבא של אחר שבת בשבת. א״ר אסי אף על דא לא הוא צריך לאקשי׳ דהא ר׳ הוא יתיב ודריש ואמר לאבדן אמוריה אכריז קומי צבורא כל דמצלי צלי ורמשא עד יומא קיים. דבי ר׳ ינאי אמרי, עלה אדם על מטתו אין מטריחים עליו לירד. א״ר זעירא אנא [כד לית אנא] מצלי דרמשא אנא מתחבל, אמרין ליה לית לך אלא מן הדא דר׳ דהוה מקפיד לאבדן אמוריה וכו׳. ויכל אלהים ביום השביעי וגו׳, גניבה אמר משל למלך שעשה לו חופה וסיידה (ופזרה) [וכיירה] וציירה, מה היתה חסרה חפה, כלה, כך מה היה העולם חסר, שבת, וכשגמרו נגמרה בו מלאכתו. ורבנין אמרין למלך שעשה טבעת מה היתה חסרה, חותם שלה, כך מה היה העולם חסר, שבת שבו נגמרה מלאכתו. א״ר אחא בו״ד בשעה שהוא עושה אידיטאטיבה אינו נותן דונאטיבה ובשעה שהוא נותן דונאטיבה אינו עושה אידיאטיבה, אבל הב״ה עושה אידיאטיבה ונותן דונאטיבה שנאמר וישבות ביום השביעי, ויברך וגו׳. ר׳ לוי אמר כל זמן שהיו ידי קוניהן ממשמשין בהם היו מותחין והולכין, כיון שנחו ידי קוניהן מהן [ניתן] להם הנחה שנאמר וינח ביום השביעי (שמות כ׳ י״א) וינח עולמו ביום השביעי.
ויכל אלהים ביום השביעי1מדת יום ומדת לילה צוה ביום השביעי.
דבר אחר: ויכל אלהים – לשון כלילה ועטרה היא יום השביעי לשאר כל הימים.
1. מדת יום ומדת לילה צוה ביום השביעי. בלתי מובן, ועיי׳ בלקח טוב.
כָּתוּב בְּסוֹף הַפָּרָשָׁה: מַהוּ וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, כָּזֶה שֶׁמַּכֶּה בְּקֻרְנָס עַל גַּבֵּי הַסַּדָּן, אַגְבְּהָהּ מִבְּעוֹד יוֹם וְהוֹרִידָהּ מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ בָּשָר וָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לֹא עִתּוֹ וְלֹא רְגָעָיו וְלֹא שְׁעוֹתָיו מוֹסִיף מֵחוֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא יוֹדֵעַ רְגָעָיו וְעִתָּיו וּשְׁעוֹתָיו נִכְנָס בּוֹ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה.
דָּבָר אַחֵר: וַיְכֻלּוּ – לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה לוֹ חֻפָּה וְסִיְּדָהּ וְכִיְּרָהּ וְצִיְּרָהּ, מֶה הָיְתָה חֻפָּה חֲסֵרָה, כַּלָּה שֶׁתִּכָּנֵס לְתוֹכָהּ. כָּךְ, מֶה הָעוֹלָם הָיָה חָסֵר, שַׁבָּת.
וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁשִּׁנּוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ כָּתוּב בְּרֶמֶז ג׳.
מִכָּל מְלַאכְתּוֹ – לֹא בֶּעָמָל וְלֹא בִּיגִיעָה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בֶּעָמָל וִיגִיעָה וּמָה נִבְרָא בּוֹ, שַׁאֲנָן וָבֶטַח, שַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט.
ואכמל אללה פי אליום אלסאבע כ׳לקה אלד׳י צנעה ועטל פיה אן יכ׳לק שיא מן מת׳ל כ׳לקה אלד׳י צנעה.
והשלים ה׳ ביום השביעי את בריאתו אשר עשה, והשבית1 בו מלברוא דבר מעין בריאתו אשר עשה.
1. ״עטל״, וכן תרגם ״שבת וינפש״ שמות לא, יז. וכ״כ בספרו האמו״ד מ״ב פי״ב. וכתב בתשובותיו לחיוי הבלכי: ״שבת וינפש״ - השבית והנפיש פתרונו, וכו׳. וכתב רבינו בספר הצידוק (פירושו לאיוב ז כא) וז״ל: ופירשתי ושיחרתני ואינני: ואשחר ולא אמצא, כי מן הנמנע שיונח כפשטו על הבורא יתעלה ויתרומם, וכמו שדרכי להסב את הפעלים הגשמיים ממנו יתעלה, וכיסוד לכך פסוק שבת וינפש: השביתם והנפישם״. וכ״כ רבינו בפירושו לתהלים (ב, ד): ״כפי שמצאתי כל הפעולות אשר השכל שוללן ממנו יתעלה מוסבים אל ברואיו, כמו וישבות ביום השביעי, ״ועטל, ויהיה ענינו ״השבית״. וכוונת רבינו שהשבית ה׳ ביום השביעי את העשייה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויכל אלהיםא ביום השביעי – ר׳ שמעון אומר: בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקדש,⁠ב הקדוש ברוך הוא שיודע עתותיו ורגעיו, נכנס בו כחוט השערה ונראה כאילו כלה בו ביום.⁠ג
דבר אחר: מה היה העולם חסרד מנוחה, באתה שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה.⁠ה
א. כן בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, ויימר 651, ליידן 1, פירנצה III.3, פריס 156 חסר: ״אלהים״.
ב. כך בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, ויימר 651, אוקספורד 34, פריס 155. בכ״י פירנצה III.3 נוסף כאן: ״אבל״.
ג. כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165: ״היום״.
ד. כך בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, ויימר 651, פריס 155. בכ״י פירנצה III.3: ״צריך״.
ה. בכ״י ויימר 651 (עם השלמות מכ״י פריס 155) נוסף כאן: ויש הוכח׳ למינין, פסוק מעיד על חבירו כי ששת ימים עשה [י״י את] השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם, [הרי הכל בכלל, מכאן] וינח ביום השביעי נמצאת מנוח⁠[ה] גומרת הכל. ת׳.
ויכל אלהים ביום השביעי AND ON THE SEVENTH DAY GOD FINISHED – R. Simeon says: A human being (literally, flesh and blood) who cannot know exactly his times and moments (who cannot accurately determine the point of time that marks the division between one period and that which follows it) must needs add from the week-day and observe it as the holy day (the Sabbath), but the Holy One, blessed be He, who knows His times and moments, began it (the seventh day) to a very hair's breadth (with extreme exactness) and it therefore appeared as though He had completed His work on that very day (Bereshit Rabbah 10:9).
Another explanation: What did the world lack? Rest! Sabbath came – Rest came; and the work was thus finished and completed (Bereshit Rabbah 10:9)!
ויכל אלהים ביום השביעי1והלא לא עשה כלום מעשה ביום השביעי. והיאך כתב ביום השביעי. כלומר ביום השביעי בהיותו יום שביעי אז כלתה המלאכה. כי יום השביעי עצמו. הוא מן המלאכות ואע״פ שלא נהייתה בו מלאכה שעות של יום השביעי נקראו מלאכה. כי עלו למספר שבעת הימים להקרא שבוע אחד. כי מלאכתו אשר עשה כל ששת הימים בששי נשלמה.
ד״א: ויכל אלהים ביום השביעי – טרם יום השביעי. כי ביום משמע טרם ומשמע בו בעצמו. כמו ביום הזה באו מדבר סיני (שמות י״ט:א׳) והוא בו בעצמו. ויש ביום שהוא טרם. כמו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שם י״ב:ט״ו). והוא קודם יום טוב. אבל כל מקום שנאמר ביום ההוא בודאי בו ביום. כמו לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (שם ל״ה:ג׳). והוא בו ביום עצמו.
וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה – אע״פ שלא היה מעשה בראשית כי אם במאמר. קראן עשיה. שנאמר בדבר ה׳ שמים נעשו (תהלים ל״ו:ו׳). כי אם אמר נהיו משמע מעצמן נהיו. אלא נעשו על ידי אחר.
1. והלא לא עשה כלום מעשה ביום השביעי. עי׳ ב״ר פ״י. ומובא בילקוט בראשית רמז ט״ז.
ויכל ביום השביעי – ביום השביעי נכלה הכל, ובלעז אֵיאוטִיֵאיפלָאֵי, וכן ביום הראשון תשביתו (שמות י״ב:ט״ו), [בלעז] אַאֵיץ דֶיטוֹרבֵּי. (ספר יוסף המקנא (עמ׳ 34) בשם הקרא).⁠1
1. בתגובה לשאלת ״אם כן עשה הקב״ה מלאכה בשבת״. לגבי זהות ״הקרא״, עיינו ר״י קרא בראשית מ״ח:י״ח. והשוו לפירוש בפליטת סופרים עמ׳ 4, ולפירוש שנדחה ע״י ראב״ע.
ויכל א-להים ביום השביעי – בתרגומו של ירושלמי: וחמיד ה׳ ביום שביעא עבידתיה דעבד בשית יומא. כלומר: כשבא יום השביעי והיה פנוי מכל מלאכה, נסתכל במלאכתו וחמד אותה, שהרי הכל יפה עשה. והיינו: וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאד – שחמד במלאכתו, וסמיך ליה: ויכולו השמים, ויכל א-להים. ולכך תקנו: חמדת הימים אותו קראת, וכמו: ותכל דוד (שמואל ב י״ג:ל״ט), וכן: כלתה נפשי (תהלים פ״ד:ג׳).⁠1
השביעי – המבורר למנוחה, מה שאין כן באחד משאר הימים.⁠2
1. שוחזר מכ״י מינכן 393 בשם ר׳ שמואל ופענח רזא כ״י לונדון 27128/7/7, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 151 ואילך.
2. שוחזר מחזקוני וליקוט אוקספורד-מינכן, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 269 ואילך.
ויכל – כמו ויכלה, משקל דגש מגזרת כלה, כמו: ויצו מן צוה, ויגל דבלעם (במדבר כ״ב:ל״א) מן גלה, וכן הרבה. וכבר פירשתי בראש הספר. ופירושם פעל את אחרים.
וישבת – גזרתו נוטה לגזרת וישמר, ויקבץ, ויהרג, ויחמל, שפתרונם פעל את אחרים. אבל אז תשבת הארץ (ויקרא כ״ו:ל״ד) וחבריו על פי המסורת נקודים פתח, ופתרונם בגוף העושה שהארץ עצמה תנוח ותבטל,⁠1 מגזרת וישמן, ויקרב אהרן (ויקרא ט׳:ח׳), וכן הרבה. וכבר פירשתי בשער השלישיים. אבל כל {ימי} השמה תשבת (ויקרא כ״ו:ל״ה) ננקד מלא פום בשביל האתנחתא, כמו הים ראה וינוס (תהלים קי״ד:ג׳),⁠2 וכמו וימת דער ואונן (בראשית מ״ו:י״ב, במדבר כ״ו:י״ט),⁠א וכן רבים.
ופתרון וישבות – קרוב ענין הוא להשבית להניח את עצמו.
1. ראב״ע בפירושו הדקדוקי שולל את שיטתו של רשב״ם.
2. בדומה כתב רשב״ם בפירושו על התורה (רשב״ם ויקרא כ״ו:ל״ה).
א. הניקוד בספרים שלנו (בשני הפסוקים של ער ואונן) הוא בקמץ תחת המ׳, ואפשר שכוונת רשב״ם היא רק להדגיש שמבטאים את המלה בקמץ קטן ואין היא נקודה בפתח או סגול (כמו ״וַיָּמֶת״ בבראשית ל״ח:י׳). בפירושו לויקרא כ״ו:ל״ה, כותב רשב״ם רק ״וימת״ (בלי ״דער ואונן״), ואפשר שכוונתו שם לפסוק בבראשית ה׳:ה׳ וכדומה.
ויכל אלהים ביום השביעי – יש אומרים: כי הימים נבראים, ובבריאת יום שביעי שלמה המלאכה. וזה פירוש תפל בלי מלח.⁠א
ויש אומרים (ראב״ע דברים כ״ה:ד׳ בשם ״המכחישים״): כי ישב בי״ת שטעמו קודם, כמו: לא תחסום שור בדישו (דברים כ״ה:ד׳), אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שמות י״ב:ט״ו).
ולמה זו הצרה, וכלוי מעשה איננה מעשה, כאילו אמר לא עשה מעשה. וכן פירוש: ויכל גם וישבות.
וטעם מלאכתו אשר עשה – ביום הששי טרם יום השבת.
וטעם וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו – הבריאות שברא.
א. המלים ״בלי מלח״ מופיעות בכ״י פריס 177, אך חסרות בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
ב. מלת ״יש״ הושמטה בכ״י פריס 177, והושלמה מכ״י פריס 176.
AND ON THE SEVENTH DAY GOD FINISHED. Some say1 that the days are created entities, and with the creation of the seventh day God's work was finished. However, this interpretation is unpalatable. Others say that the bet may indicate before, as in Thou shalt not muzzle the ox when he treadeth out (be-disho) the corn (Deut. 25:4), and in howbeit the first day (ba-yom ha-rishon) ye shall put away leaven out of your houses (Ex. 12:15).⁠2 However, why go through all this trouble3 when finishing work does not constitute an act. Saying God finished is equivalent to saying God did no work. This is the meaning of God finished and of and He rested.⁠4
His work which He had made refers to the work that he had done on Friday prior to the onset of the Sabbath.
And He rested on the seventh day from all His work pertains to all creations that God brought into being.⁠5
1. And on the seventh day God finished implies that God created something on the seventh day. The question is what?
2. And on the seventh day God finished is to be translated as And by the seventh day God had finished His work which He had made. They similarly translate Deut. 25:4, Thou shalt not muzzle the ox before he treadeth out the corn, and render Ex. 12:15 as howbeit before the first day ye shall put away leaven out of your houses.
3. Why give the bet a novel meaning (before) when in fact "finished" does not imply that any work was done on the Sabbath.
4. Both mean God did no work.
5. In other words part A of verse 2 refers to Friday, part B to the six days of creation. This also explains the reason why part A of the verse reads, His work and part B, all His work. Thus part B complements part A and is not redundant (Krinsky).
יש אומרים: כי הימים נבראים, ופירוש ביום השביעי – בבריאתו, ואין זה נכון.
ואחרים אמרו: כי פירוש ויכל – כמו: ותכל דוד המלך (שמואל ב י״ג:ל״ט),⁠1 וכל המדקדקים פה אחד אומרים: כי תחסר מלת נפש. ואיננו נכון, כי היה ראוי להיות ותכל מהבנין הקל, כמו: ותלך ותתע (בראשית כ״א:י״ד). והעד: נכספה וגם כלתה נפשי (תהלים פ״ד:ג׳). רק: ותכל דוד – פועל יוצא מהבנין הכבד. והמאוה אל דוד עד שרצה לצאת ממקומו אל בנו – היתה אם אבשלום, ולא הזכירה הכתוב, כמו: אשר ילדה אותה ללוי (במדבר כ״ו:נ״ט), ואותה ילדה אחרי אבשלום (מלכים א א׳:ו׳).
ולפי דעתי: כי כלוי מעשה איננו מעשה, כאלו אמר בהכנס יום השביעי כבר כלתה מלאכת יום הששי, על כן כתוב: מלאכתו אשר עשה – לפני יום השביעי. והנה נמצא כי ביום השביעי שבת מכל מלאכת ימי בראשית, על כן אחריו: מכל מלאכתו.
1. השוו רשב״ם המשוחזר בראשית ב׳:ב׳.
והאומר כי: ויכל אלהים – מגזרת: כליל יפי (יחזקאל כ״ח:י״ב), תועה הוא.
ויש אומרים (ר׳ יונה בספר הרקמה עמ׳ פ״ט) כי: בי״ת ביום השביעי – כמו: טרם, וכמוהו: אך ביום הראשון (שמות י״ב:ט״ו), לא תחסום שור בדישו (דברים כ״ה:ד׳), ואין צורך.
והאומר1 כי: הפרש יש בין וישבות ובין וישבת, לא אמר אמת, כי שוה הוא יטרף כאריה (תהלים ז׳:ג׳) ובנימין זאב יטרף (בראשית מ״ט:כ״ז). והעד: וישבת המן (יהושע ה׳:י״ב), וככה: וידום אהרון (ויקרא י׳:ג׳), ויפול על פניו (במדבר ט״ז:ד׳). רק ברוב, אם היה העי״ן אחד מאותיות הגרון, יפתחנה, ונמצא: וינהום עליו (ישעיהו ה׳:ל׳). וככה האומר כי: אז תשבת הארץ (ויקרא כ״ו:ל״ד), כמו: וימת שם (דברים ל״ד:ה׳), לא יתכן. כי תשבת פתח, ומ״ם וימת קמץ, כי בתחלה היה ימות, כמו: ישוב (קהלת י״ב:ז׳) בחולם או בשורק, וכשהוא סמוך הוא בקמץ חטף, שהוא אחי החולם.
1. ראב״ע שולל כאן את שיטת רשב״ם בדייקות מרבנו שמואל.
ויכל {אלהים} ביום השביעי – כלומר: ביום השביעי נודע ונראה שכילה מיוםא הששי. דביום הששי לא נודע שכילה, דמי יודע אם יעשה למחר כלום. אבל כשלא עשה בשבת כלום, אז נודע שכילה מעשיו, ולכך אומר: ויכל ביום השביעי. כך הבנתי מפי הר׳ עובדיה.
ולי נראה: ויכל אלהים ביום השביעי – כלומר: בריאת יום השביעי כילה מעשיו, שהרי כל זמן שלא נעשה יום השביעי, לא כילה סדר בראשית, שהימים סידר הקב״ה על שבעת הכוכבים, והם שצ״ם חנכ״ל {=שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נגה, כוכב, לבנה} וכל אחד בא על משמרת תחילת יום ותחילת לילה, כדאמר במסכת שבת:⁠1 כצנ״ש חל״ם {=כוכב, צדק, נגה, שבתאי חמה, לבנה, מאדים} בלילות, חל״ם כצנ״ש {=חמה, לבנה, מאדים, כוכב, צדק, נגה, שבתאי} בימים, ומסמינן על זה: כי היא היתה אם כ״ל ח״י (בראשית ג׳:כ׳), כלומר: כוכב תחילת הלילות וחמה תחילת הימים, ועל זה מודים כל החכמים וכל האומות. וכל אחד עשה משמרתו בתחילת היום ובתחילת הלילה כשנגמרו שבעת הימים: כוכב בתחילת ליל א׳ ובראש יום ד׳, צדק בתחילת ליל ב׳ ובתחילת יום ה׳, נוגה בתחילת ליל ג׳ ובתחילת יום ו׳, שבתאי בראש ליל ד׳ ובתחילת יום ז׳, חמה בראש ליל ה׳ ובראש יום א׳, לבנה בראש ליל ו׳ ובראש יום ב׳, מאדים בראש ליל ז׳ ובראש יום ג׳. נמצא בסוף שבעת ימים עשו כולם משמרתם פעם אחד בראש לילה ופעם אחת ביום, ואחר כך חוזרין לראש, לכוכב בראש הלילה וחמה לראש היום, וחוזרין לעולם חלילה. ולפיכך שבעת הימים הוי השבוע, שאז כילו משמרתם וחוזרין לעולם לראש. וכל זמן שלא כילו משמרתם פעם אחד ביום ופעם אחד בלילה, לא כילה סדר בראשית. אלא כשנעשה יום השביעי, אז כילו סדר בראשית וכילו המשמרות.
ולכך נאמר: ויכל {אלהים} ביום השביעי – כלומר: בביאת יום השביעי, אז כילו סדר המשמרות. ואין זו מלאכה, כי זה ממילא בא, כמו שגדלים האילנות והעשבים דרך הילוכם, ואין זה מלאכה. משל לאדם שבונה ביתו ונוטע אילן לסתום אחד מן הכתלים, ובשעת הנטיעה האילן קטן ודק ואינו סותם. וכל זמן שלא גדל האילן אין הבית נגמר, וגידול האילן גומר הבית בלא מעשה ובלא מלאכה.
וישבות ביום השביעי – לומר: שלא תאמר שזו מלאכה לפי שאמר: ויכל ביום השביעי, לכך אמר לך: וישבת.
1. עיין רש״י שבת קכ״ט: ״דקיימא״.
א. בכ״י מינכן 52 תוקן ״ביום״ ל״מיום״.
ON THE SEVENTH DAY GOD FINISHED – that is to say, on the seventh day it became known that He had finished His work that had been done on the sixth day, for, on the sixth day, it was not yet known if He was finished for who knew if He might do more on the following day. However, when He did nothing else on the seventh day, it then became known that He had finished His work. For that reason it says "on the seventh day God finished", thus did I understand from the mouth of Rabbi Ovadiah.
To me [though] it seems that ON THE SEVENTH DAY GOD FINISHED means that the creation of the seventh day completed His work, for the work of creation was not completed until the creation of the seventh day. God ordered the days according to the order of the seven planets, SHaTZaM CHaNaKaL1 each of which rule over the beginning of a day and the beginning of a night. It is stated in Tractate Berakhot [that the order of the planets that mark the days and nights of the week is] KaTZaNaSH CHaLaM during the nights and ChaLaM KatZaNaSH during the days.⁠2 The abbreviation for this is KoL CHaY, which means that Mercury appears on the first night [of the week] and the Sun appears on the first day. All the sages and all the nations agree on this point – each planet appeared at the start of one day and the start of one night when the seven days were established. [Their order of appearance is as follows:] Mercury – at the start of the first night and at the beginning of the fourth day; Jupiter at the start of the second night and the beginning of the fifth day; Venus – at the start of the third night and the beginning of the sixth day; Saturn – at the start of the fourth night and at the beginning of the seventh day; the Sun – at the start of the fifth night and the beginning of the first day; the Moon – at the start of the sixth night and the beginning of the second day; Mars – at the start of the seventh night and the beginning of the third day. At the conclusion of seven days each one [of the planets] has served its watch – once to begin the night and once to begin the day. Afterwards the cycle begins again continues endlessly, therefore seven days make up the week for [with the passing of seven days] the cycle for each [planet] is complete and begins again. As long as each planet had not yet per formed its watch, once in the day and once at night, the order of creation was not complete. Once the seventh day had arrived, the order of creation was completed, as were completed the watches [of the planets.].
For this reason it says, ON THE SEVENTH DAY [GOD] FINISHED, which means that, with the arrival of the seventh day, the order of Creation was complete. This completion was not, however, work, for it occurred on its own, like the growing of trees or plants as they grow which is not work.⁠3 This can be compared to [the activity] of a man who builds his house and then plants a tree in order to close up one of the walls. At the time of planting the tree is small and weak and does not close [the wall]. As long as the tree has not yet matured the house is not complete but the eventual growth of the tree will complete the house without any [additional] effort or work.
AND HE RESTED ON THE SEVENTH DAY – In order that you should not claim that God worked on the seventh day, [Scripture] states ON THE SEVENTH DAY GOD COMPLETED and then says AND HE RESTED.
1. I.e., Saturn, Jupiter, Mars, the Sun, Venus, Mercury and the Moon. See Bavli Berakhot 59b and Rashi, ad. loc.
2. This abbreviation refers to the order of the planets as they relate to each day of the week as will be explained in the commentary.
3. R. Yosef Bekhor Shor's point is that even though creation reached completion on the seventh day, it did not involve any effort on God's part, but merely involved the completion of a process that had already been started and was now coming to an end through its own natural completion.
ויכל ביום השביעי – כשהיה היום השביעי נעשית כל מלאכתו ולא נשאר לו לעשות מלאכה ביום השביעי,⁠א אם כן ביום השביעי כלה מלאכתו וכלוי המלאכה אינו מלאכה.
ופירוש אשר עשה – ר״ל שכל המלאכות אשר עשה בששת ימים כלו ביום השביעי שלא נעשית מלאכה בהם שלא נגמרה וביום השביעי לא נשאר לעשות בוב דבר, וכן ביום הראשון תשביתו שאור (שמות י״ב:ט״ו) שיהיה מושבת ביום הראשון, שיבערוהו קודם יום ראשון.
וישבות – ממה שבת? מכל מלאכתו, שלא ברא אחר יום הששי דבר.
ובאמרו וישבת – דברה תורה כלשון בני אדם, כי אין לפניו יגיעה כמו שאמר, לא ייעף ולא ייגע (ישעיהו מ׳:כ״ח) ולא ברא העולם ביגיעה.
או פירוש וישבת ויפסק, וכן תשביתו שאור (שמות י״ב:ט״ו) השביתוג מפנינו את קדוש ישראל (ישעיהו ל׳:י״א).
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״השביעי״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495, פריס 193: ״בה״.
ג. כן בכ״י מינכן 28, וכן בפסוק. בכ״י מוסקבה 495, פריס 193: ״תשביתו״.
ויכל ביום השביעי, by the time the seventh day had started, all God’s work had been completed so that there was no creative activity left for God to perform on the seventh day. It is therefore technically correct to state that the meaning of the words is that God’s work had been completed, and completion of work cannot be termed “work.” The meaning of the words אשר עשה, therefore is that “all the creative activities which God had performed during the preceding six “days” had been terminated with the advent of the seventh day, so that there was nothing left to be done on that day.” We have similar constructions in the Torah, for instance in Exodus 12,16 ביום הראשון תשביתו שאור, which means that on that day leavened things should be in a state of having been destroyed, banished. (compare Pesachim 5) וישבות, He discontinued, what He had completed (שבת).
מכל מלאכתו, this means that after the sixth “day” God did not “create,” ברא, anything new. When the Torah used the expression וישבות, which gives the impression that God “retired” into inactivity, this is not accurate; the Torah used terminology that we humans can relate to. There is of course, no such things as יגיעה, fatigue, exhaustion, in connection with God. He is, by definition “tireless.” Compare Isaiah 40,28 who describes God as לא יעף ולא יגע, expressing exactly these sentiments. Creating the universe was not something tiresome for God. Another way of understanding the word וישבות, would be ויפסק, “He stopped, terminated.” This would also fit with Exodus 12,15 תשביתו שאור, “terminate leavened things!”
ויכל {אלהים} ביום השביעי – וכי ביום הז׳ כילה והלא ביום הו׳ כילה אלא כך תפרשהו ביום השביעי ויכל כבר כלו מעשיו ביום הששי ודומה לו אך ביום הראשון תשביתו שאור וכי ביום הראשון משביתין והלא מאמש עבר עליו בבל יראה ובל ימצא אלא ביום הראשון יהא מושבת כבר מיום י״ד.
ויכל אלהים וג׳ – אמר ביום השביעי ב[ה״א] הידיעה על יום השביעי שנצטוו בו ישראל לשבות, כמה שנאמר וישבתו העם ביום השביעי (שמות טז:ל)[כלומר] היום הידוע לפניו יתעלה מראשית הבריאה, כמו שביארנו ביום הששי (בראשית א:לא).
ונבוכו הקדמונים והמפרשים ז״ל בטעם מאמרו ויכל אלהים ביום השביעי1, ואפילו הזקנים תרגמו לתלמי כדי לסלק את הקושיה ויכל אלהים ביום הששי וישבת ביום השביעי (ראה מגילה ט.). ואמרו המפרשים בזה מה שנמצא בפירושו של כל אחד מהם, ואענה אף אני {חלקי} – ואע״פ שמה שאמר מי שקדמני בזה אינו רחוק ממה שאני אומר בו. {והוא} כי כל השלמה בין שני גבולים היחס שלה אל {אותם} שני הגבולים יחס אחד {שוה}. זה דבר ברי שאין מסתפק בו אלא מי שאינו מבין אותו. והשלמת הבריאה היתה עם סוף יום הששי ותחילת יום השביעי, לכן יחס השלמת הבריאה אל סוף יום הששי ואל תחילת יום השביעי יחס אחד {שוה}. לכן אילו אמר הכתוב ויכל אלהים ביום הששי היה טעמו עם סוף יום הששי, ומה שאמר ויכל אלהים ביום השביעי טעמו שבתחילת יום השביעי נשלמה הבריאה, לא שהיתה ביום השביעי בריאה מחודשת. וזה הוא טעם מאמר החכמים ז״ל בבראשית רבה (י:ט) הקב״ה שהוא יודע עתיו ורגעיו2 נכנס בו כחוט השערה ונראה3 כאלו כָלָה4 בו ביום.
ונשארה השאלה למה [לא] אמר ויכל אלהים ביום הששי, והיה פירושו שעם סוף יום הששי נשלמה הבריאה, והיתה הנחת הדעת מן הקושיה5. ומה שאני אומר בתשובה על זה – והאל יתעלה יודע סודות תורתו – שיום הששי יום בריאה ויצירה, ואילו אמר ויכל אלהים ביום הששי היה {מאמרו} סובל שנשלמה הבריאה והיצירה בחלק של יום הששי, שהרי ביום סובל תחילת היום וסופו ואמצעו, לכן לא אמר זה, כדי שיודיע לנו שיום הששי כולו עד סופו [היה] יום בריאה ויצירה6. ושוב כשאמר ויכל אלהים ביום השביעי {נתבאר} שהכוונה בו שהבריאה נשלמה עם סוף יום הששי ותחילת יום השביעי.
ו{עדיין} אולי היה אפשר להבין שטעם ויכל אלהים ביום השביעי בחלק של יום השביעי, ובכן יהיה חלק מן יום השביעי זמן בריאה ויצירה. {אמנם} הוציא מזה כאשר אמר אחר זה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה {שהיא} הודעה שהיה כל יום השביעי שביתה מבריאה ויצירה שהרי אמר ביחוד מכל מלאכתו. ו{עוד, הרי} כבר קדם לו ביום הששי וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד אשר בו כלל מיוחד7 לכל המעשים.
והנה פירט חלקי הנמצאים ובריאת כל {אחד} מהם ביום מששת הימים, והנה אנחנו רואים את המציאות בחוש ומשיגים אותה בשכל, ולא נשאר נמצא מן הנמצאים העיקריים שלא נזכר בששת ימי בראשית, וזה פשוט לא אאריך לחקור עליו8. ומה שאמרתי ׳העקריים׳, מפני שהנבראים המחוברים והמתהוים מן העיקרים שנבראו, מתמידים להתחדש ולהתילד עד היום ועד שיכלה הזמן9. וכבר נתבאר זה תכלית הביאור10.
1. קלז. הכוונה לשאלה הידועה, שאם כילה מלאכתו ביום השביעי א״כ איך נאמר ששבת ביום השביעי. ורש״י עמד עליה והשיב ע״פ מדרשם ז״ל, וז״ל: ׳ר׳ שמעון אומר בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש, אבל הקב״ה שיודע עתיו ורגעיו – נכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו כלה בו ביום. ד״א, מה היה העולם חסר – מנוחה, באת שבת באת מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה׳. דעת רבנו היא כעין הפירוש הראשון, כמו שאומר רבנן בהמשך ׳מה שאמר מי שקדמני בזה אינו רחוק ממה שאני אומר בו׳. ואמנם עי׳ להראב״ע שסבר שאין מקום לקושיא זו, וז״ל: ׳ולמה זאת הצרה, וכלוי מעשה איננה מעשה כאילו אמר לא עשה מעשה, וכן פי׳ ויכל גם וישבת׳. ונראה שנתכוון רבנו להוציא מדבריו במה שכתב: ׳ואפילו הזקנים תרגמו לתלמי וכו׳⁠ ⁠׳, ור״ל שבודאי קושיא גדולה היא ומשו״ה הוצרכו לשנות בתרגומו.
2. קלח. בדפו״ר סגר המהדיר מילים אלו והעיר שלפנינו הגירסא במדרש שם ׳רגעיו ועתיו ושעותיו׳, וע״ש שפלפל בזה. ולא הרגיש שכנוסח שהביא רבנו כ״ה ברש״י לפנינו כאן, וראה בהערה הבאה.
3. קלט. גם בכאן סגר המהדיר מילים ׳ונראה כאילו כלה בו ביום׳ מפני שאינם בנוסח המדרש שלפנינו, וכתב שאולי הם פירוש רבנו שהוסיף על לשון המדרש. ואמנם גם כאן לא הרגיש שנוסח זה הוא ממש הנוסח שציטט רש״י. ויודגש, שאם לא שלשניהם היה נוסח המדרש שונה משלנו, הרי יש בזה חיזוק להשערתי שנשתמש רבנו בפירוש רש״י כליקוט מדרשי וציטט ממנו כאילו מופיע כן בנוסח המדרש עצמו (ראה מש״כ לעיל על דברי רבנו סופ״א בהערתו בענין המלאכים).
4. קמ. בהעתקתו ניקד המהדיר בחירי״ק תחת הכ״ף, אבל העיר בהערותיו שבכתה״י מנוקד בקמ״ץ תחת הכ״ף. והטעם ששינה המהדיר, מפני ש׳כִלה׳ מתייחס להקב״ה שכִלה וגמר מעשיו, וכָלה מתייחס לעצם המעשה שכָלה ונגמר, ואילו לשון הפסוק ׳ויכל אלהים׳ [וכן המדרש שהביא רש״י] מורה שמדובר בעשיית הקב״ה. ובאמת התיקון אינו מוכרח, ודברי רבנו מתפרשים יפה גם בניקוד כָלה, ואין צורך לשלוח יד בכתה״י [אמנם לא ידעתי מי האחראי על ניקוד כתה״י].
5. קמא. כלומר, בקטע הקודם ביאר רבנו שאין משמעות מוכרחת ב׳ויכל אלהים ביום השביעי׳ שהיתה בריאה ביום השביעי, וניתן לפרשו בתחילת כניסת היום. אך עדיין קשה, הלא ודאי יש מקום לטעות ולפרש כוונת הכתוב שהיתה בריאה בשביעי, על אף שאינה משמעות מוכרחת, ומדוע לא נקט הכתוב לשון ברורה יותר – ׳ויכל אלהים ביום השישי׳.
6. קמב. וכמאמרם ז״ל (אבות ה:ו) ׳עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות׳ וכו׳, הוי אומר שמעשה הבריאה נמשך עד הרגע האחרון של יום שישי.
ואפשר לומר שכוונה זו רמוזה במאמרם ז״ל בחגיגה (יב.) ׳בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי עד שגער בו הקדוש ברוך הוא והעמידו׳, והיינו שתהליך הבריאה ארכה כל משך ימי הבריאה עד הרגע האחרון ממש, שאזי עצר הקב״ה את התהליך והעמיד הבריאה במתכונתה הנוכחית.
7. קמג. במקור הערבי: ׳לא סימא׳, ויש פעמים שמובנו ׳בייחוד׳ (כמו בשורה שלפני זו), ואולי אף כאן כן תרגומו.
8. קמד. כלומר, מכירים אנו את הברואים שבעולם בחוש ובשכל, ומתוך ידיעתנו זו רואים אנו ש׳לא נשאר נמצא מן הנמצאים׳ וכו׳. ועיקר כוונת רבנו להשלים ולבסס את דבריו לעיל שלא היתה בריאה כלל ביום השביעי, והבריאה כולה נשלמה בששת ימי המעשה.
9. קמה. העירני הג״ר שלום שפיץ שליט״א שלשון רבנו מורה שדעתו היא שיש בכל מין אב-טיפוס שנשתלשלו ממנו הפרטים השונים והמגוונים שבכל מין ומין. וכן מבואר בלשון רבנו בסוף הפסוק שכתב: ׳שהנמצאים שנבראו בששת ימי בראשית הם עיקרים שמשתלשלים מהם סעיפים, אם בעולם השפל – הרי זה פשוט מן התהוות אישי כל מין מן החי והצומח והדומם׳. נראה שהוא סבר כדעה שאחז בה הר״ן בפירושו עה״ת (בראשית ו:יד, מהד׳ מכון שלם עמ׳ פו) שכתב: ׳ההבדלים המקריים אשר בהם התילדו כפי הכנת המקומות והזמנים, ואחר שיולדו בעלי ההבדלים המקרים ההם נולדו כ״א מהם דומה לו, ולא יולד על הרוב אחד מהם אלא מהדומה לו בהבדלים ההם׳. וע״ש שביאר שהרמב״ן סבר אחרת בזה, וביאר עפ״ז מחלוקתם בענין תכולת התיבה כל מיני הברואים [וכמו שצויין שם, כבר כיוון הרד״ל לדעת הר״ן בפירושו על פרקי דר״א כג:י ע״ש]. וראה עוד בזה דברי ראב״ע שיובאו בהערה להלן (בסוף הפסוק).
[והעירוני שמלשון רבנו ׳מתמידים להתחדש ולהתילד עד היום׳ נראה שאחר בריאת ה׳אב טיפוס׳ לכל מין, נוצרו ונוצרים ממנו מינים שונים על ידי התפתחות אבולוציונית. וכבר עמד על שיטת רבנו בזה ר׳ אברהם קורמן בספרו ׳אבולוציה ויהדות׳ (עמ׳ 142), והביא מקומות נוספים במקורותינו התומכים בעקרון האבולוציה].
10. קמו. יתכן כוונת רבנו כדברי האור החיים שכתב וז״ל: ׳ויכל אלהים וגו׳. פשט הכתוב הוא שבא ללמדנו שלא תחשוב שעשה מלאכה אחרת אחר כך ולא הוזכרה בתורה, לזה אמר ויכל אלהים פירוש כלה מה שעלה בדעתו יתברך לעשות. וכאן שלל גם כן שלא עשה מלאכה אחר השבת בששה ימים אחרים והבן׳.
ויכל אלהיםא ביום השביעי – נראה כאילו כלתה בו כל מלאכת בראשית, שבעוד שהיה יום ששי לא נודע שכלתה מלאכתו או אם יעשה למחרתו כלום.⁠1
השביעי – המבורר למנוחה, מה שאין כן באחד משאר הימים.
1. שאוב מר״י בכור שור בשם ר׳ עובדיה.
א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״אלהים״.
ויכל אלוהים ביום השביעי, "the Lord had completed on the seventh day;⁠" at first glance this wording gives the impression as if God had still been working on the seventh day; seeing that on the sixth day it had not yet been known that this was the last day on which God performed creative activities, there is no contradiction. This became known only in retrospect on the seventh day through God's abstaining from any such activity.
השביעי, "The seventh;⁠" this day too has the prefix ה, as it was a day reserved for rest from physical activity, something that is taboo on all the other days.
ויכל א-להים ביום השביעי – כאדם שמכה בפטיש ומחזיר ידו משחשיכה.
ביום השביעי – כאן לא נאמ׳ ויהי ערב ויהי בקר. לפי שמוסיפין מחול על הקודש. וכתי׳ בפרשת המן שבתון שבת קודש לה׳ מחר (שמות טז:כג). בכל מקום כתו׳ שבת שבתון (כגון ויקרא כג:ג). וכאן שבתון תחילה לפי שנ׳ מחר הייתי אומ׳ לא יהיה שבת עד למחר. ת״ל שבתון. ובכל מקום שנ׳ שבתון מוסיפין מחול על קודש (ילקוט שמעוני שמות לה:א-ג רמז תט). מיום הששי על יום השביעי.
וישבות ביום השביעי – (שבותה) [שביתה] שייך לומ׳ במקום שמניח מלאכתו ויושב בטל. כגון (יומם) [יום] ולילה לא ישבותו (בראשית ח:כב). וישבות המן (יהושע ה:יב).
ויכל א-להים – לשון חמדה. כמו ותכל דוד (שמואל ב יג:לט). וכן כלתה נפשי כו׳ (תהלים פד:ג). והיינו דאמ׳ חמדת ימי׳ אותו קראת (תפילה של שבת).
ג׳ פעמי׳ שביעי בפ׳ ויכולו. בגימ׳ שלש סעודות. ומה שנהגו לומ׳ ויכולו בכל ערב שבת נפקא לן מג״ש מפרה אדומה. כתי׳ התם ג׳ פעמי׳ אשר. אשר צוה. אשר אין בה מום. אשר לא עלה עליה (במדבר יט:ב). וכן בפרש׳ שבת כתי׳ ג׳ פעמי׳ אשר. מלאכתו אשר עשה. מכל מלאכתו אשר עשה. אשר ברא א-להים לעשות. לומ׳ מה פרה מכפרת ומטהרת אף שבת מכפר על עוונותיהן של ישראל. לפיכך צריך כל אדם לטהר עצמו בערב שבת ולהחליף שמלותיו ולגזוז את שערו ואת צפורניו כי היכי שיגזוז לו עוונותיו.
ויכל א-להים ביום השביעי – פתרונו בטרם יום השביעי. כמו אך ביום הראשון תשביתו שאור (שמות יב:טו). והמינים שאומ׳ שעשה מלאכה ביום שביעי עצמו מדלא כתי׳ ויכל ביום הששי. להם תשיב לפי שטותם דנגמר המלאכה ביום ז׳ שאז ברא לנוח בו ולהתעדן בתענוגים. אי נמי נראה לפרש ביום ז׳ נודע וניכר שכלה ביום ו׳. דביום ו׳ לא נודע. דמי יודע אם יעשה למחר כלום. וזה עקר.
ויכל אלהים ביום השביעי – ע״ד הפשט אין הכונה בכתוב זה שהש״י כלה מלאכתו ביום השביעי ממש שא״כ יש במשמעות הלשון הזה שבמקצת היום ביום השביעי עשה מלאכה אבל הכונה בפסוק כי מיד שבא יום השביעי כבר כלה כל מלאכתו, ודומה לזה (שמות י״ב:ט״ו) אך ביום הראשון תשביתו שאור, שאין הכונה לבער החמץ ביום ראשון של פסח, אבל הכונה בו כשיגיע יום א׳ של פסח כבר יהיה החמץ מושבת מבתיכם.
וע״ד המדרש ויכל אלהים ביום השביעי רש״א בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקדש, אבל הקב״ה שהוא יודע עתיו ורגעיו אינו צריך להוסיף מחול על הקדש ונכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו בו ביום כלה.
וע״ד הקבלה ויכל אלהים ביום השביעי רמז לך כי כל המלאכות תכלינה באלף שביעי, והוא מה שאמרו ז״ל וחד חריב, וישבות ביום השביעי לשון שביתה נופל על מי ששובת היום ועתיד לחזור למלאכתו מחר, ובכאן רמז שתחזור המלאכה אחר האלף השביעי, ולכן סיימה פרשה זו של יום שביעי במלת לעשות לרמוז על מעשה אחר יום השביעי, והבן זה.
ויכל אלוהים ביום השביעי, "G-d completed on the seventh day etc.⁠" The plain meaning of the verse is certainly not that G-d completed His work on the seventh day itself. If this were the meaning it would mean that G-d performed creative work on at least part of the Sabbath. The meaning of the words is that as soon as the Sabbath started G-d had already finished whatever He had been in the process of doing. An example of a similar construction can be found in Exodus 12,15 אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם, "but on the first day you shall remove leaven from your houses.⁠" The intention in that verse is certainly not that we are to wait until the first day of Passover to remove the leaven. The intention is that we should ensure that when the first day of Passover commences we had already removed all our leaven.
An homiletical approach to these words is offered by Rabbi Shimon in Bereshit Rabbah 10,10. He says that the wording of this verse teaches that whereas it is impossible for a human being to precisely know when Friday ends and the Sabbath begins, G-d who knows the times (He has created) with absolute precision need not therefore add extra minutes before the onset of the Sabbath and abstain from work during them, as there is no fear He would violate the commencement of the Sabbath. Seeing that G-d completes His work only at the precise moment the Sabbath commences, this might be viewed by man as if He had continued working into the Sabbath.
A kabbalistic approach to our verse sees in these words an allusion to work G-d will complete during the seventh millennium, i.e. after the earth as we know it will have reverted to its primeval state at the end of the sixth millennium. This corresponds to what our sages have said in Rosh Hashanah 31 that this earth [commencing with the creation of Adam, Ed.] would endure for six thousand years which would be followed by one thousand years of destruction. וישבות ביום השביעי, "He rested on the seventh day.⁠" The term שבת is applicable to anyone who rests temporarily and expects to resume his regular activities. on the following day. In this instance it means that G-d will resume creative activity after the seventh millennium. This is the reason the paragraph concludes with the word לעשות, i.e. "to do" or "to complete.⁠"
ויכל אלהים ביום הז׳ – וא״ת והלא כלה מלאכתו ביום ששי י״ל דודאי כל מעשה מלאכה ברא מיום ששי אבל העולם היה צריך למנוחה וכשבא שבת באה מנוחה והיינו דכתיב ויכל אלהים ביום הז׳ שהיא מנוחה לעולם כשבא שבת והאי דלא כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי לפי שבליל שבת לא החשיך כלל אלא היה אור כל השבת ובמוצאי שבת החשיך והיה אדם חסר אורה נטל שני אבנים וטחנם זה בזה והוציא מהן אורה לפיכך מברכין במוצאי שבת בורא מאורי האש. עוד י״ל ויכל אלהים ביום הז׳ כלומר ביום הז׳ היה ניכר לעולם ששבת לפי שבליל ז׳ סבר אדם הראשון שיעשה הקב״ה מלאכתו למחר כשם שעשה בשאר הימים כשראה ששבת הבין והכיר שכלה הקב״ה מלאכתו.
ויכל אלהים ביום השביעי – דרשו רז״ל לפי שהב״ה יודע לצמצם רגעיו וכלה בתחלת שביעי בצמצום ודומה כאלו נכנס בשביעי. ולפי הפשט ויכל אלהים ביום השביעי במה שעשה יום השביעי כלתה המלאכה שהשלים שבעת הימים:
ויכל אלוהים ביום השביעי, "God completed on the seventh day, etc.⁠" Although God knows exactly when the sixth day ends and the seventh day commences, to the onlooker it might appear as if the seventh day had already started. According to the plain meaning of the text, the line means that whatever God did on the seventh day was the completion of the seven days of creation.
ויכל אלהים – תרגום ירושלמי וחמד זהו שאמרו חמדת ימים אותו קראת. בפרשת ויכלו ג״פ מלאכתו כנגד ג׳ מלאכות ששבת מהם שהם שמים וארץ וים. ואין כתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי לפי שמוסיפין מחול על הקודש.
וישבות – ב׳ במסורה הכא ואידך וישבות המן. והיינו דכתיב בפרשת המן הוא אשר דיבר ה׳ שבתון שבת קודש ולא מצינו שאמר להם משה זה מקודם אלא נרמז בו׳ ימי בראשית וישבות ביום השביעי וישבות המן. ד״א מלמד שהמן פסק מלירד בשבת כדמוכח בקידושין. ד״א רמז למה שדרשו ברכו במן וקדשו במן.
ויכל אלהים ביום השביעי – פי׳ בטרם יום השביעי, כמו שנאמר אך ביום הראשון תשביתו שאר, וכי ביום הראשון תשביתו, והלא מאמש עבר בבל יראה ובל ימצא? אלא בראשון יהא מושבת כבר מי״ד. והמינים שאומרים שעשה מלאכה ביום ז׳ עצמו מדלא כתיב ויכל ביום הו׳, לפי שטותם תשיב להם דנגמרה המלאכה ביום ז׳ שאז ברא לנוח בו ולהתעדן בתענוגים. אם כן נראה לפרש ביום ז׳ נודע וניכר שביום ו׳ כלה לפי שבליל ז׳ היה כל אדם סבור שיעשה מלאכה כמו בשאר הימים וזה עיקר. ג״ן.
ויכל אלהים ביום השביעי – תרגום ירושלמי {וחמד},⁠א והיינו דאמ׳ בתפלת שבת חמדת ימים אותו קראת.
וא״ת מאי טעמא אנו אומרים ויכלו מעומד? לפי שאנו מעידים בקריאת ויכלו על השם שברא שמים וארץ בששה ימים ונח בשביעי, והעדים צריכין לעמוד ולהעיד, כדכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב, לפיכך אנו אומרים ויכלו מעומד.
ויכלו – ג״פ מלאכתו בשבת, כנגד ג׳ מלאכות שמים וארץ וים. וה׳ תיבות וכ״ב אותיות בפסוק כנגד התורה והאותיות, מלמד שכל המשמר שבת כאילו משמר כל התורה כולה.
ד״א הששי ויכלו – רמז שצריך להוסיף מחול על הקדש.
ויכל אלהים – לשון חמדה, כמו ותכל נפש דוד, וכן כלתה נפשי, והיינו דקאמר חמדת ימים אותו קראת.
ד״פ שביעי בפרשת ויכלו, בג׳ ג׳ סעודות. ומה שנהגו לומר ויכלו בכל ערב שבת נפקא לן מגזירה שוה מפרה אדומה, כתיב הכא ג׳ פעמים אשר – אשר צוה, אשר אין בה מום, אשר לא עלה, וכן בפ׳ שבת כתיב ג׳ פעמים אשר – מלאכתו אשר, מכל מלאכתו אשר עשה, אשר ברא, לומר מה פרה מכפרת ומטהרת עונותיהם של ישראל [אף השבת מטהרת עוונתיהם של ישראל], לפיכך צריך כל אדם ליטהר בערב שבת ולהחליף שמלותיו ולגוז שערו וצפורניו כי היכי שיגוזו לו עונותיו. ג״ן.
ג״פ מלאכתו כנגד ג׳ מלאכות ששבת מהם שהם שמים וארץ וים. ואין כתיב ויהי ערב ויהי בקר ביום השביעי לפי שמוסיפין מחול על הקודש.
וישבות – ב׳ במסורת, הכא ואידך וישבות המן, והיינו דכתיב בפרשת המן הוא אשר דבר י״י שבתון שבת קדש, ולא מצינו שאמר להם משה זה קודם. אלא לרמז בו׳ ימי בראשית, וישבות ביום השביעי, וישבות המן.
ביתירה בשבת, ומכאן ראייה לאותן שמברכין בשבת ז׳ ברכות שאומרי׳ שהשבת עצמו נקרא פנים חדשות.
הקשה גוי אחד האיך יורדים שלג ומטר ורוחות בשבת כיון שהקב״ה שומר את השבת. ותירצו לו הוי כמו אדם שמטלטל בד׳ אמות שלו (ב״ר פי״א). ג״ן.⁠ג
א. המלה חסרה בכ״י פריס 260, והושלמה מן פירוש הטור הקצר. בליקוט אוקספורד-מינכן: ״וחמיד״.
ב. כאן מתחיל כ״י ששון. השורה הראשונה הובאה כבר לעיל מכ״י פריס 260.
ג. החתימה ״ג״ן״ מופיעה רק בכ״י פריס ולא בכ״י ששון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ביאור מלות הפרשה

(ב) ויכל אלהים ביום השביעי – פירשו בו זולתנו ענין ההשלמה, והביאם זה אל שיפרשו אומרו ביום השביעי – קודם יום השביעי, וזה זר מאד, עם שיהיה בזה המאמר מוֹתר, כי אחר שנשלמו השמים והארץ וכל צבאם בששת הימים שזכר, הנה כלתה המלאכה בהכרח קודם יום השביעי.
ולזה יהיה פירושו אצלנו מענין חשק וכוסף, כטעם ׳ותכל דוד׳ (שמואל ב יג, לט) שהוא מענין החשק, כמו אומרו: ׳נכספה וגם כלתה נפשי׳ (תהלים פד, ג). ואם יספק מספק עלינו ויאמר שאם היה הדבר כן יהיה חסר ׳נפש׳, כמו ׳ותכל דוד׳ שהרצון בו ׳ותכל נפש דוד׳, לפי שזה הפועַל הוא נקשר עם הנפש; אמרנו לו שזה אמנם יתכן כשיהיה החושק מורכב מגוף ונפש, כמו האדם, רוצה לומר שאז ייוחס זה החשק לנפש, אשר הוא החלק ממנו שאפשר שייוחס לו החשק והכוסף. אמנם ה׳ יתעלה אין בו חלק ייוחס לו לבדו החשק, כי איננו מורכב, ולזה יוחס החשק אשר הוא חושק — אליו בעצמו, לא אל חלק ממנו.
ואופן חשקו ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, הוא שהוא חושק בזה הסידור המושכל אשר לָעולם, אשר הוא ה׳ יתעלה באופן⁠־מה, כמו שזכר הפילוסוף (מטפיזיקה יב, ז) במה שאמר שה׳ יתעלה הוא נימוס הנמצאות וסדרם ויושרם, עם מה שכבר ביארנוהו מזה בספר מלחמות ה׳; והוא אשר ממנו השתלשל המציאות, רוצה לומר שבזה הסידור המושכל אצל ה׳ המציא העולם, כמו שימציא הפועֵל הכלי מהסידור המושכל אשר לו בנפשו — כאילו תאמר שהנגר יעשה הכסא מהסידור המושכל אשר לו בנפשו. ולזה תמצא רבותינו ז״ל שיאמרו שבקצת שֵׁם ה׳ יתעלה נברא העולם; אמרו (בראשית רבה יב, י; מנחות כט, ב) שהעולם הזה נברא בה״א והעולם הבא ביו״ד, וסמכו זה אל מה שאמר הכתוב ׳כי ביה ה׳ צור עולמים׳ (ישעיהו כו, ד). וזה נפלא מאד ומסכים לאמת, כבר תבין זה כשתתבונן במה שביארנוהו מזה הענין בספר מלחמות ה׳. וזה החשק אשר לה׳ יתעלה בזה הסידור המושכל הוא סיבה אל שישיגהו ה׳ יתעלה תמיד, ובזאת ההשגה יהיה נשמר זה המציאות על ענינו, כמו שהתבאר למי שהפליג העיון באלהיות. וזה, כי השכלים הנפרדים יחשקו גם כן להידמות לבוראם, להיותו הולך מהם מהלך הפועֵל והצורה והתכלית, וישיגו מזה הסידור לפי מדרגתם, ויחשקו לעשות מה שיגזרהו הסידור ההוא לפי מה שנתן להם ה׳ יתעלה מהפעולות בהשלמת העולם ובשמירתו, ויתנועעו הגלגלים בעבור זה הציור באופן אשר הם מתנועעים בו, ויִשְׁלְמוּ בזה כל הנמצאות.

ומהנה נתחיל בביאור המלות

ולפי שזאת הפעולה אינה במדרגת המלאכה אשר נעשה אנחנו באומנות, שלא תצטרך אל הפועֵל אַחַר ההשלמה — כאילו תאמר שהבית כשנבנה כבר - יתקיים, ואם נעדר הבונה — אבל היא צריכה אל הפועֵל תמיד, יעמידה וישמרה, כמו שהתבאר באלהיות; הנה זכר שביום השביעי חשק ה׳ יתעלה הסידור המושכל אשר לנבראות, שהחשק ההוא הוא סיבת קיום המציאות, כמו שקדם; ואז שבת מכל מלאכתו אשר עשה, רוצה לומר שלא נצטרך אַחַר זה לחדש הנמצאות על זולת המנהג הטבעי. והנה נתיחסה ליום השביעי זאת ההשגה והחשק אשר הוא סיבת קיום העולם על ענינו אחר שנברא, כי היא כמו מדרגה שביעית לבריאה, אבל היא המדרגה היותר נכבדת.
אמרו בבראשית רבה (י, ט): ״משל למלך שעשה לו חופה, סיידה וכיירה וציירה; מה היתה חופה חסרה? כלה שתכנס לתוכה. כך: מה היה העולם חסר? שבת. ורבנן אמרין: למלך שעשה לו טבעת; מה היתה חסרה? חותם שלה. כך: מה היה העולם חסר? שבת״. וזה מאמר נפלא מאד למה שנרצהו, כי בלי ספק מה שאמרוהו לא יתכן שיֵּאָמֵר על הזמן אשר יכללהו יום השבת, כי איננו הולך מהלך השלמות והתכלית מהנבראות כמו שהמשילוּ.
וכאשר התישב לנו זה הפירוש, הנה אפשר שנפרש ׳ויכל אלהים׳ מענין ההשלמה, ויהיה הכל הולך אל מקום אחד עם הפירוש הראשון. וזה, כי זאת ההשלמה אמנם היא במה שיתמיד ה׳ יתעלה להמציא הנמצאות באופן שהם עליו, וזה אמנם יהיה ממנו במה שיושפע ממנו תמיד על האופן שזכרנו. והיא כמו מדרגה שביעית לבריאה, ולזה נתיחסה ליום השביעי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

ונראה כאילו כלה בו ביום. ב״ר וא״כ יהיה פי׳ ויכל אלהים ביום השביעי לפי הנראה לא לפי האמת כי ראשי׳ השביעי אינו שביעי כמו שראשי׳ הקו אינו קו כי אילו היה ראשי׳ השביעי שביעי היה בשביעי מעשה ומפני שאינו לפי האמת הוכרחו הזקנים בימי תלמי לכתוב ביום הששי במקום ביום השביעי כדאיתא בפ״ק דמגילה:
ד״א מה היה העולם חסר מנוחה באת שבת באת מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה. ויהי׳ פירושו ויכל מן המנוחה שאחר גמר מעשה בראשית דהשתא אפילו את״ל ביום השביעי שביעי ממש אכתי לא קשיא דמנוחה דאחר גמר מעשה בראשית אע״פ שהיא מכלל המלאכות שהרי העולם היה חסר ממנ׳ ונגמר׳ כמו שהיה חסר משאר מלאכות מעשה בראשית ונגמרו כל אחת ביומה מ״מ מאחר שכלן יגיעה וזאת מנוחה אינ׳ מלאכ׳ גמור׳ אלא דרך העברה ולכן אמרו ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה אינו אלא דרך העברה דאי לא תימא הכי קשו קראי אהדדי כתיב ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אלמא בשביעי עסק במלאכה וכתיב וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אלמא לא עסק בשום מלאכה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב) ואמר הכתוב שאם היות שכלו השמים והארץ וקבלו שלמותם הראשון ותכליתם הצוריי בששת הימים הנה התכלית האחרון הוא תכלית כל נמצא שפל לפעול מעצמו וצורתו כפי טבעו וצורתו בהולד׳ הדומם זה באמת לא היה לדברים הנבראים ולא הגיע אליהם בששת הימים כי לא שמשו בהם מעצמם על המנהג הטבעי אבל עמדו הדשאי׳ והצמחים באותו מצב שנבראו מבלי שיולידו בדומה. וכן הדגים והעוף כל תשלו׳ ששת הימים. אמנם ביום השביעי הגיע להם השלמות והתכלית כי אז התחיל כל דבר לפעול מעצמו ועל זה נאמר ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה ר״ל שביום הז׳ נתן המשפיע הראשון יתברך למעשיו התכלית האחרון שבעבורו נבראו ר״ל שיפעלו מעצמם ויולדו דומיהם להתמיד מינם. ומפני שאין כל הנבראים מולידים בדומה כ״א ההויה הנפסד בלבד לכן אמר בלשון סתמי בזה הפסוק מלאכתו לפי שמאמר ויכל אלהים להווים ולנפסדים בלבד נתכוון שהם אשר התחילו ביום הז׳ לפעול ולהוליד מעצמם. וכבר גלו חז״ל אמת׳ מה שביארתי מהתכלית הזה במה שתקנו ליל שבת לומר אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ. ואיך יהיה השבת תכלית מעשה שמים הפועלים בתנועותיה׳ ותכלית הארץ המקבל׳ והמתנועע׳ אם לא בזה הדרך שביארתי וגם לזה כוונו במה שאמרו שנעשו שמים וארץ כלים להנח׳ העולם הזה. ומה שפירשו ויכל אלהים מלשון כלה כי הכל על התכלית האחרון נאמר ולהיותו נכסף אצלו יתברך תרגמו וחמיד והכל לענין אחד נתכונו. והותרה בזה השאלה הב׳.
ואמנם אמרו עוד וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה בא להגיד שכאשר התחילה ההויה טבעית נפסקה ההויה האלהית שלא פעל עוד יתברך דבר מהפעלה הנפלאה שפעל בששת הימים כי הנה שבתה ההויה האלהית הראשונה בסוף היום הששי והתחילה ההויה השניה שהיא הטבעית בתחלת היום הז׳ וזהו החדוש שהודיענו הכתוב הזה ואינו א״כ מהמותר כי ג״כ הוא מכחיש ומכזב דעות המתפקרים האומרים שספור מעשה בראשית אינו כי אם רמז להויה הטבעית ושלא יורה על החדוש המוחלט ובאו לעוות הכתובים לאותו דעת נפסד. והכתוב הזה בלי ספק מכזיבו ומבטלו לפי שאם היה הדבר כן לא היה ביום הז׳ נפסקת ונשבתת מלאכ׳ ה׳ אשר עשה בששת הימים. ולא יצדק אמרו ששבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה כיון שתמיד העולם כמנהגו הוא נוהג. אלא שעדות ה׳ נאמנה שהיתה מלאכתו בריאה מוחלטת אם מהעדר גמור ביום הראשון ואם יש מיש אבל לפי הרצון המוחלט וזולת המנהג בטבעי בשאר הימים והיא הבריאה ששבת ממנה ביום השביעי ולא עשה ממנה עוד כל ימי הארץ ואם לא בדרך הפלא וכמו שאמר על זה אין כל חדש תחת השמש והותרה עם מה שפרשתי השאלה השלישית.
ואמר וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו – לרמוז שבשאר הימים היה גוזר ואומר יהי רקיע יהי מאורות אבל ביום השבת נח אפילו מהדיבור שהיה מדבר בשאר הימים. ומכאן אמר הנביא ממצוא חפצך ודבר דבר כי אפילו הדיבור אסור בשבת וזהו וישבות ביום השביעי ואפילו מהדבור ובזה ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו שהפרישו בזה משאר הימים. וכן רמז בזה שקדשו בנפש יתירה משאר הימים כמאמרם ז״ל. ולכן אנו אומרים נשמת כל חי בשבת לרמוז שיש לנו נפש יתירה בשבת ובה אנו משיגים חכמה יתירה בשבת לפי שהוא יום מוכן לכל השגה ובפרט לצדיקים שהם חיים וזהו נשמת כל חי. ולכן הצדיקים הראשונים היו זריזים בכבוד השבת והיו יוצאים לקבל השבת בע״ש לפי שאז באה לחול על ראשיהם והיא נקראת כלה והיו אומרים בואו ונצא לקראת שבת כלה היא כלה מהכל כלולה והיא כנסת ישראל היא מלכות בית דוד. ולכן היו אומרים ג״כ בואו ונצא לקראת שבת מלכתא והיא נפש דוד דכתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וכו׳ היא קשור הצדיקים שמתקשרים בה שנקראים חיים וזהו נשמת כל חי. ולכן אנו אומרים בכניסת שבת ופרוס עלינו סוכת שלומך כי היא סוכת שלום והיא סוכת דוד הנופלת ומתחברן עם ישראל כדכתיב לא מאסתים ולא געלתים לכלותם לכלתם כתיב. והיא נקראת שבת דמעלי שבת שבכניסת שבת היא באה וחלה על ראש הצדיקים. ולכן אמר ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו:
והנה תמצא בכאן ג׳ פעמים יום דכתיב ויכל אלהים ביום השביעי וישבות ביום השביעי ויברך אלהים את יום השביעי וכן תמצא ג׳ שביעיות בכאן לרמוז על שלש שבתות הנזכרים בדברי רז״ל שבת דמעלי שבתא. שבת היום שבת הגדול. שבת דמעלי שבת׳ היא שבת כלה היא כנסת ישראל. שבת היום הוא יסוד העולם הוא תפארת ישראל. שבת הגדול הוא למעלה בסוד בינה כי שם סוד השביעיות כולם הוא יובל. ולכן תמצא בתורה השבת בלשון זכר ובלשון נקבה בסוד זכור ושמור זכור לזכר שמור לנקבה בסוד שבת דמעלי שבתא היא ליל שבת. וכנגד אלו הג׳ שבתות אנו אומרים בשבת ג׳ תפלות חלוקות. כנגד מעלי שבתא אומרים אתה קדשת את יום השביעי וכו׳ וזהו תכלית בסוד תכלת הציצית וזהו תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. וזהו ולכל תכלית את חוקר. כנגד שבת היום אנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו וכו׳ זהו שבת היום שנקראת תפארת ישראל. והכלל שלו היא עטרת בינה חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכלם נמסרו למשה חוץ מאחד. אתה אחד כנגד שבת הגדול. כי כאן מתאחדים כל הספירות וזהו תפארת גדולה ועטרת ישועה מנוחה וקדושה שהם הג׳ שבתות הנזכרות. תפארת גדולה כנגד תפארת. ועטרת ישועה כנגד מלכות בית דוד. מנוחה וקדושה לעמך נתת כנגד שבת הגדול ששם המנוחה והקדושה. ושב לפרש אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו בו. מנוחת אהבה ונדבה כנגד אברהם אוהבי. מנוחת אמת ואמונה כנגד יצחק ירנן. מנוחת שלום השקט ובטח כנגד יעקב ובניו. ולכן אמר בכאן ג׳ שביעיות כנגד ג׳ שבתות שאמרנו. וג׳ זמנים לפי שהם בג׳ זמנים חלוקים בשלשה תפלות כמו שהזכרתי. וכן רמז בכאן באלו הג׳ ימים כנגד ג׳ עולמות שברא האלהים עולם העליון ועולם האמצעי ועולם התחתון. וזהו ויכלו השמים וכו׳ ויכל אלהים וכו׳ כנגד עולם התחתון. וישבות ביום השביעי כנגד עולם האמצעי. ויברך אלהים את יום השביעי כנגד עולם העליון שיש בו ברכה ותוספת טובה וקדושה נוספת מצד המלאכים שנקראים קדושים. ואומר קק״ק ה׳ צבאות להורות שהקדושה האמתית היא קדושת ה׳ לפי שהוא קדוש ונורא עליהם. ולכן אנו אומרים ויכלו השמים ג״פ בליל שבת א׳ בתפלת עמידה ואחד כשחוזר החזן ואחד בקידוש. להורות שאנו מעידין שה׳ ברא אלו הג׳ עולמות ולכן אנו אומרים אותו בעמידה כדכתיב בעדים ועמדו שני האנשים וקבלנו שהם העדים. וכן אנו מעידים בעמידה לפי שהעדות על ה׳ ועל המלאכים שהם עומדים דכתיב בשם והוא עומד בין ההדסים. וכן אמרו ואשב בהר אין ישיבה אלא עכבה כי אין דרך התלמיד להיות יושב והרב עומד. וכן המלאכים נקראים עומדים דכתיב שרפים עומדים. ועל כל זה אנו מעידין ואומרין ויכלו השמים ויכל אלהים וישבות ביום השביעי אע״פ שלא ראינו אותו בעינינו. והכתוב אומר או ראה. ולכן אמר במדרש שבליל שבת כשרואה שלחן ערוך אומר וסר עונך וחטאתך וכו׳ הוא הענין שאמרנו:
וכן רמז בכאן אלו הג׳ ימים להורות שחייב אדם לעשות ג׳ סעודות בשבת כנגד אלו ג׳ שבתות הללו שלמדום רז״ל מפסוק ויאמר משה אכלוהו היום כמוזכר במסכת שבת. ת״ר כמה סעודות חייב אדם לעשות בשבת ג׳ רבי חדקא אמר ד׳ רבי יוחנן אמר שניהם מקרא אחד דרשו ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה׳ היום לא וכו׳ מר סבר היום היום שלשה ומר סבר היום היום היום שלשה ומה תלמוד לומר היום בעצומו של יום הרי ג׳ סעודות ליל שבת הרי ד׳. הורו בכולן כי ענין ג׳ סעודות רמוזות באמרו היום ג״פ. אלא שת״ק סבר כי היום והלילה נקראו יום והלכה כמותו לפי שבכלל הג׳ שבתות הוא שבת דמעלי שבתא. ורבי חדקא סבר כי בעצומו של יום צריך ג׳ סעודות כנגד ג׳ שבתות וכנגד ג״פ היום מלבד סעודת הלילה. ואין להפריד ביניהם וכנגד אלו השלשה סעודות כתיב בכאן ג״כ שלשה פעמים היום מלבד סעודת הלילה כמו שכתוב בפסוק אכלוהו היום ג״פ היום להורות שאנו חייבים לכבד השבת בג׳ סעודות ולענגו בכל מיני עונג ובכל מיני פירות בענין שנשלים אלו הג׳ שבתות הכלולים בעשר ספירות שעולות לק׳ ברכות עליונות. ולכן אנו צריכין לברך ק׳ ברכות בכל יום ובשבת צריך להשלימן בכל מיני פירות כמוזכר בשבת חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה י״י אלהיך אל תיקרי מה אלא מאה כנגד ק׳ אותיות שיש בזה הפסוק עם האלף שמוסיפין. ר׳ חייא בריה דרב הוה אמר בשבתא וביומא טבא טרח וממלא להו באספרמקי ומגדי בענין שנשלים אלו השלשה שבתות בק׳ ברכות עליונות ובק׳ ברכות תחתונות וזהו וקראת לשבת עונג ואם אין ידו משגת לפירות (למעט) ישלים אותם בשלשה סעודות ובזה יקיים וקראת לשבת עונג. כי ענין שלשה סעודות אלו הוא דבר גדול והוא מהמצות הגדולות שבתורה לפי שהם רומזות לאלו השלשה שבתות שהזכרנו והמקיים אותם זוכה להתעדן בגן עדן שלמטה ובג״ע של מעלה וזהו ענג ראשי תיבות עד״ן נה״ר ג״ן כדכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ובכאן רמוזים אלו הג׳ שבתות. שבת דמעלי שבתא הוא כנגד הגן. שבת היום כנגד נהר כי תרגום הבקר אור צפרא נהר. שבת הגדול הוא כנגד עדן העליון. וזהו ונהר יוצא מעדן עליון שהוא בינה כי משם נמשך תפארת ישראל להשקות את הגן היא כנסת ישראל כנגד ליל שבת. ולכן צריך אדם ליזהר מאד בשלשה סעודות ובפרט בסעודה שלישית שהיא העליונה מכולם שהיא כנגד עדן עליון. כי בראשונות אין צריך להזהיר לפי שהלב בקי בהם והרעב כבד בארץ אבל בסעודה שלישית שהאדם שבע ומלא כריסו מעדניו ולא הניח מקום לעדן של מעלה ואין רוצים לקיימה והיודעין מדקדקין לקיימה מיד אחר אכילת שחרית. ולא ידעו כי סחרה ואתננה קדש לה׳ ועדיין לא הגיע זמנה ולא יצאו ידי חובתה כמוזכר בדברי הפוסקים. ובפרט רבי יונתן ז״ל הכריח זה בראיות ברורות והדבר מוכרח מצד עצמו שצריך להיות סעודה שלישית אחר מנחה לפי שכבר התפללנו אתה אחד ובכאן אנו מיחדים כל הג׳ שבתות בעשר ספירות כמו שפירשתי למעלה. וזאת היא מנוחה וקדושה לעמך נתת ואחר שהתפללנו ליחד הכל צריך לשמח הכל בשמחת שלשה סעודות לקיים וקראת לשבת עונג לפי שאז הגיע זמן העדן שלמעלה. ואם אין אדם מקיים סעודה ג׳ זכה לגן שהוא גן ונהר ולא זכה לעדן ולא נכנס בתוכו כמי שנכנס לגן ולא אכל מפירותיו שהם העידון. ולכן צריך אדם להן הרבה מאד לפי ששכרם מרובה כמוזכר בשבת כל המקיים שלשה סעודות ניצל מג׳ פורעניות מדינה של גיהנם ומחבלו של משיח וממלחמת גוג ומגוג כתיב הכא יום וכתיב התם לפני בא יום ה׳ וכתיב ומי יכלכל את יום בואו. וכתיב לפני בא יום גוג. והנה הזכירו בכאן שלשה פעמים יום כנגד ג״פ שכתוב יום בפסוק אכלוהו היום וכן ג״פ בפרשת ויכלו ובאחרונה כתיב ויברך אלהים את יום השביעי אבל בשנים הראשונים כתיב ביום ובפסוק אכלוהו היום כתיב היום אבל יום לא כתיב אלא בסעודה שלישית שהוא ויברך אלהים את יום השביעי כמו שהזכרתי למעלה שהיא מבורכת ומקודשת משאר סעודות. ולכן לא אמרו כתיב הכא היום או ביום אלא כתיב הכא יום והוא יום הנזכר בפרשת ויכולו בסעודה שלישית דכתיב ויברך אלהים את יום השביעי להורות כי כשמדבר המאמר אינו מדבר אלא בסעודה שהיא העיקרית ואין בני אדם נזהרים בה לפי שהם שבעים מהמאכל והמשתה. ולהורות שהשכר האמיתי הוא בשביל סעודה שלישית תמצא כי שכרה הוא שכר רוחני הבא באחרית הימים שהוא נקרא עולם הבא בדברי חכמים. וזה שאמר כל המקיים שלשה סעודות ניצול משלשה פורעניות מדינם של גיהנם שהוא בעולם הבא ומחבלו של משיח שהוא גם כן בעולם הבא וממלחמת גוג ומגוג שהוא גם כן בעולם הבא. וזהו כנגד שבת הגדול שנקרא עולם הבא והוא עדן שבמלת עונג שהוא עדן של מעלה והוא עולם הבא. ואם האדם אינו זהיר בג׳ סעודות ואינו מקיים וקראת לשבת עונג נהפך מענג לנגע כי אותיות של זה כאותיות של זה כי מי שאינו רוצה להתענג ולהתעדן בגן עדן של מעלה ראוי שיהיה מנוגע בנגעי אדם ובנגעי בתים מאותו נגע תחתון של נגעי בני אדם אשר עליו הבטיח ונגע לא יקרב באהליך. ולכן אנו אומרים בתפלותינו כנגד אלו השלשה שבתות ישמחו במלכותך כנגד שבת מלכתא. שומרי שבת כנגד שבת היום. קוראי עונג כנגד שבת הגדול שהוא עדן. ויש פירושים אחרים בזה ואיני רוצה להאריך:
סוף דבר כי בזאת הפרשה הקטנה של ויכולו שאין בה אלא חמשה ושלשים תיבות יש בה כמה תלי תלים של הלכות בסוד שם המפורש של שבעים ושנים כמנין ויכלו וכמנין התיבות שבה שהם חמשה ושלשים שהם חצי השם ועם השם או עם הפרשה הם ששה ושלשים שהם חצי שם המפורש של שבעים ושנים. וכן יש בה חצי השם של י״ה שהוא ויכלו השמים עם י״ה של יום הששי להורות שאלו הו׳ ימים קשורים עם יום הז׳ שהוא ויכל אלהים ביום השביעי והם סוד שבעת ימי בראשית בסוד השביעיות כולם בלי פירוד וחילוק. וכן יש בזאת הפרשה סוד שלשה שבתות וסוד שלשה שביעיות וסוד שלשה סעודות וסוד שלשה עולמות. וכן יש בכאן רמז לברכת היין בשבת דכתיב ויברך אלהים את יום השביעי וסוד הקדוש דכתיב ויקדש אותו לכן אמר זכריהו על היין אחר שצויתיך לברך עליו דכתיב ויברך אלהים בסוד יין המשמח אלהים ואנשים. ולפי שיש בויכולו ע״ב אמרו שבקידוש הלילה עם ויכולו יש שבעים ושתים תיבות שהם קדושי הכלה. ולכן צריך לברך על היין בכל שלשה סעודות כמו שאמר בשחר קדושא רבה שהוא בורא פרי הגפן לבד בלא קדוש כי אין מקדשין לאשה אלא פעם אחת כן מברכין בסעודה שלישית אחר המנחה בורא פרי הגפן. ובזה צדקו דברי החכם רבי משה בר מיימוני ז״ל מדברי החכם רבי אשר ז״ל שכתב שכמו שמברכין בשחר בורא פרי הגפן כן מברכין בסעודה שלישית בורא פרי הגפן אחר שהיא הסעודה העיקרית ובה נאמר ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. ואין להאריך בזה יותר אלא שעל זאת הפרשה שיש בה שלשים וחמשה תיבות רמז הכתוב הלה׳ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם. שאינך זוכר מה שעשה במעשה בראשית בבריאת שלש עולמות הנזכרות בפרשת ויכלו שיש בה שלשים וחמשה תיבות כמנין הלה׳. וזהו הוא עשך ויכוננך שכל מעשה בראשית לא היה אלא בשביל ישראל בעניין שישמרו אלו השלשה שבתות הנזכרים כאן. וזהו זכור ימות עולם וגומר. וחתם הפרשה ואמר כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות ולא אמר אשר ברא אלהים ועשה להורות על מה שאמרנו. שהשם ברא כל הדברים במאמר לא ייעף ולא ייגע ולא עשה אלא שברא הכל במאמר יש מאין והיה אומר לאומנים שיעשו הדברים כאומרו תוצא הארץ ישרצו המים. ולכן אמר אשר ברא אלהים לעשות ולא עשה אלא שצוה לאחרים שיעשו והוא היה גוזר ואומר. וכן רמז בזה על בריאת השדים שנבראו בע״ש כמאמרם זכרונם לברכה ולפי שקדש עליהם היום ולא נגמרה עשייתם מכל וכל נשארו פורחים באויר ולא נגלמו בגולם גמור ונשארו חסרים. ולכן אמרו שיש בהם דברים כבני אדם ודברים כמלאכים אוכלים ושותים ופרים ורבים כבני אדם. ופורחים באויר ועולים וגונבים דברים מאחרי הפרגוד. ולכן רוב דבריהם הם כזבים ולכן אין נכנסין לפני השם כדכתיב לא יגורך רע. וכבר רמזתי באומרו הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר שרמז על השדים. ולכן נכתב הימם חסר יו״ד לפי שנשארו חסרים מששת ימי בראשית. וזהו אשר מצא את הימים. ולכן אמר בכאן אשר ברא אלהים לעשות ולא עשה שלא נשלמה מלאכת השדים ונשארו חסרים על שקדש היום. ולכן הם בורחים מהשבת כאומרו ליל שמורים הוא לה׳ משומר מן המזיקין. כי בשבת אין שטן ואין פגע רע כי כלם בורחים להררי חשך ואין נראין כל יום שבת לפי שהוא יום מקודש והם טמא טמא יקראו. ולכן מזומנים במוצאי שבת ופוגעים בבני אדם ומזיקין אותם. ולכן אנו אומרים ויהי נועם ה׳ שהוא שיר של פגעים שהוא מסוגל להבריח המזיקין שהם נקראים נגעי בני אדם וזהו לא תאונה אליך רעה ונגע וכו׳. ולפי שאילו המזיקין נתהוו מכח אדם הראשון באותם ק״ל שנה שנפרש מאשתו ונתהוו מהזיבה שלו נקראו נגעי בני אדם. ולכן יש בזה המזמור ק״ל תיבות עם פסוק אורך ימים אשביעהו שכופלים אותו לעמוד כנגד המזיקין שנתהוו מאדם באלו ק״ל שנה. ולפי שזאת הנחלה הניח אדם לבניו כשאדם רואה קרי בלילה נתהוו ממנו מזיקין ופוגעין בני אדם. ולכן אמרה תורה ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה מצד זה הבליעל שנקרע רע עין ולפעמים נראה כעין נקבה והיא לילית כאומרם שדה ושדתים שדים זכרים ונקבות. וזהו כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילם כי אחר שקרה עמו זה הצד א״א שלא יטמא אחר שנגע בכף ירך יעקב. ואלו המזיקין שנתהוו מזוב האדם מתחברים כולם כשנפטר האדם אצל אביהם ליגע בו לטמאו. ולכן צוו חז״ל לעשות הקפות לאדם ולהזכיר שם דברים בענין שבאלו הקפות בורחים כולם ואין נוגעים בו. וצוו שיעשו שבעה הקפות להבריח שבעה כתות של מלאכי חבלם שמתחברים שם. וזה שהזכירו חז״ל שבע מעמדות. וזהו בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע זהו איש רע בליעל שבאילו השבעה הקפות כולם בורחים ואין נוגעים בו. ולכן צריך לעשות ההקפות אצל הקבר בענין שמיד כשישלימו ההקפות יכניסוהו אל הקבר ויריצוהו אל הבור בענין שלא יגע בו רע. ובספר צרור הכסף הארכתי בזה:
ויכל אלהים ביום השביעי – בתחלת היום השביעי, שהוא הרגע בלתי מתחלק, אשר הוא ראשית לזמן העתיד, ואינו חלק ממנו, כאמרם זכרונם לברכה: נכנס בו כחוט השערה (בראשית רבה י׳:ט׳).
וישבת ביום השביעי – כל אותו היום נבדל מששת הימים הראשונים בענין השביתה.
ויכל אלוהים ביום השביעי, at the beginning of the seventh “day,” a moment which is indivisible from the time frame which follows, so that both the six previous “days” were an entity in themselves, and the seventh day was a totally self-contained entity. Our sages in Bereshit Rabbah 10,9 describe God as knowing the precise moment between the sixth and seventh day and describe it as “thin as a hair’s breadth.”a
וישבות ביום השביעי, God’s inactivity on the seventh day set it apart from the previous six days.
a. I believe the problem confronting the sages was the statement that God had completed all His work in the six days, and yet the Torah speaks of Him completing, ויכל, His work on the “seventh” day, something that appears to be a contradiction to the former statement.
[א] ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי
[1] מגילה פרק ראשון דף ט ע״א (מגילה ט.)1
1. בגמ׳ שם מובא הפסוק בשינוי כפי שכתבו שבעים ושניים החכמים לתלמי המלך ׳ויכל אלוקים ביום השישי מלאכתו׳ וכו׳. עי׳ מה שכתבנו לעיל פ״א פס׳ א הע׳ 2
נראה כאילו כלה בו ביום. ולפי פירוש זה יהיה ״ויכל אלקים ביום השביעי״ כאילו היה יום שביעי, ואינו יום השביעי. ואינו נראה כך מב״ר (י, ט), שנראה כאילו כלה ביום השביעי, רק מפני שאין צריך להוסיף מחול על הקודש – כלה מלאכתו עם התחלת יום השביעי, והתחלת הדבר אינו דבר. ואם תאמר ולמה לא כתב ׳ויכל אלקים ביום הששי׳, אין זה קשיא גם כן, שאילו כתב ׳ויכל ביום הששי׳ הייתי אומר שכלה המלאכה באמצע יום ששי, אבל השתא דכתיב ״ויכל אלקים ביום השביעי״, ונאמר ״וישבות ביום השביעי״ אם כן סתרי אהדדי, ועל כרחך צריך לפרש ״ויכל אלקים ביום השביעי״ – בהתחלת יום השביעי. ואין להקשות ואם היה פירושו שכלה המלאכה באמצע יום ששי – מה נפקא מיניה, ונראה שדבר גדול בא לומר, שלא תאמר כי שביתת שבת הוא במקרה, כלומר שלא היה עוד מלאכה לעשות, שהרי באמצע היום שבת ממלאכה בערב שבת, ואם כן לא היה זה מעלת שבת, שאילו היה לו מלאכה היה עושה עוד מלאכה אף בשבת. ולפיכך כתב ״ויכל אלקים ביום השביעי״ דהיינו לגמרי ביום השביעי, שנראה כאילו כלה ביום השביעי, וכל כך המשיך הקב״ה המלאכה ולא שבת מן המלאכה אלא בשביל השבת, שהוא יום מנוחה, מזה אנו לומדין שהשבת בעצמו ראוי לשביתה. וכן אמרו רז״ל (ב״ר ז, ז) שבערב שבת בין השמשות ברא הקב״ה השדים, וקדש עליו היום, ולא גמר אותם:
מה היה העולם חסר מנוחה וכו׳. פירוש הא דכתיב ״ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו״ – היינו שקודם יום השביעי היה חסר מנוחה, ובשבת באה להם המנוחה. ומה שכתוב ״ויכל אלקים ביום השביעי״ – כך פירושו; ביום ז׳ היה כלה המלאכה, שנתן לה מנוחה, ולפיכך כתיב ״ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו״, שנתן מנוחה למלאכה אשר עשה, ובזה כלה המלאכה ביום השביעי. והרא״ם פירש כי ״ויכל אלקים ביום השביעי״ קאי על שכלה הקב״ה המנוחה. ופירוש טעות הוא, שהרי כתיב ״ויכל אלקים וגו׳ מלאכתו״, ואיך יקרא זה ״מלאכתו״, אלא מה שאמרו (ב״ר י, ט) ׳מה היה העולם חסר׳, רוצה לומר כמו שפירשנו למעלה, שכלה המלאכה בזה, שבאה מנוחה ביום הז׳. ולא כתיב, ׳ויכל אלקים ביום הו׳⁠ ⁠׳, שהיה משמע שגם המנוחה באתה ביום הו׳, וזה אינו, שלא היה מנוחה רק ביום ז׳, ובזה כלה המלאכה ביום ז׳:
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

ר״ש אומר ב״ו שאינו יודע כו׳. דק״ל דויכל אלהים ביום השביעי משמע שעדיין עשה מלאכה ביום השביעי אלא שכלה בו ואח״כ כתיב וישבות ביום השביעי משמע שלא היה עושה בו מלאכה כלל:
נכנס בו. ר״ל המלאכה נכנסת בשבת:
ונראה. ר״ל לבני אדם נראת כאילו כלה אבל האמת אינו כן ויהיה ויכל אלהים ביום השביעי לפי הנראה ולא לפי האמת:
ד״א מה היה העולם חסר מנוחה. וא״ת וכי אי אפשר לעולם בלא מנוחה וכי בלא מנוחה לא יתקיימו שמים וארץ וי״ל דאין ה״נ כדפירש לעיל (בראשית א׳:א׳) בראשית בשביל התורה שנקרא ראשית דרכו ברא אלהים וגו׳ ואי לא היתה מנוחה בעולם אין פנאי להם לישראל כל ששה ימים לעסוק בתורה לכך ברא השבת שאסור לעשות בו מלאכה הלכך עוסקים בתורה בשבת א״כ נמצא דבשביל מנוחה קיימים שמים וארץ:
כלתה ונגמרה המלאכה. וא״כ אתי שפיר הא דכתיב ויכל אלהים ביום השביעי שהמנוחה נבראת ביום השביעי ואז היו כלין כל המלאכות וזאת מנוחה אינה מלאכה גמורה אלא דרך העברה. [ר׳ אליהו מזרחי]: ולפי הד״א קשה למה אמר לשון מלאכה דמשמע שעשה מלאכה ממש לכך צריך לטעם הראשון. ולטעם הראשון קשה מ״מ לכתוב ויכל אלהים ביום הששי לכך צריך לשני טעמים האלו. [מהרש״ל]: ואע״פ שאין שייך לומר בריאה ומלאכה על המנוחה שהיא העדר הפעולה שהוא דבר שאינו גוף ממש מ״מ נ״ל דהכי פירושו דאילו לא צירף את יום השביעי לימי הבריאה היה טבע האדם והנבראים לעמול ולעבוד יום ולילה לא ישבות ולא היה בטבע לפוש ולנוח וא״כ הגוף כלה מאליו והעולם חרב מאין יושב אבל השתא שצירף את יום השביעי ובו שבת וינפש אז ירד הטבע לעולם לשבות ולנוח ולמצא מרגוע על נפשו עד אשר תשוב נפשו עליו. [נחלת יעקב]:
R. Shimon said, flesh and blood who cannot know... Rashi is answering the question: ויכל אלהים ביום השביעי implies that Hashem worked even on the seventh day, but concluded the work then. Yet it is written, "He abstained on the seventh day,⁠" implying that He did no work at all. [Thus Rashi explains, "It appears as if He concluded His work on that very day.⁠"]
It can enter into it. I.e., the work enters into Shabbos.
And it appears. I.e., it appears to people as if Hashem concluded His work on that day, but it is not really so. Thus, "Elohim completed on the seventh day" describes the appearance, not the reality.
Another explanation: What was the world lacking? Rest. You might ask: Why cannot the world exist without [a day devoted to] rest? Will heaven and earth otherwise cease to exist? The answer is: In fact they would [cease to exist], for Rashi explained above (1:1) that בראשית means that the world was created for the Torah which is called ראשית דרכו. And without a day of rest, Jews would not have time all week to engage in Torah study. Thus Hashem created Shabbos on which work is forbidden, giving them time to study Torah. Consequently, the existence of heaven and earth is due to rest.
The work was completed and finished. This explains why it is written, "Elohim completed on the seventh day,⁠" since rest was created on the seventh day and all the work was completed. [At the same time, "He abstained on the seventh day,⁠"] because rest is only an act of abstaining and not actual work. (Re'm) Rashi's second explanation [that the world lacked rest], raises a question: Why does it say מלאכתו אשר עשה implying that Hashem did actual work? Thus Rashi gives the first explanation. And his first explanation, [that it entered by a hairbreadth,] raises a question: Why is it not written, "Elohim completed on the sixth day"? Therefore Rashi gives both explanations. (Maharshal) [You might ask:] How can the terms "creation" and "work" apply to rest, which is only an act of abstention [passive] and does not involve a physical action? It seems [that the answer is]: Had Hashem not added the seventh day to the days of creation, the nature of man and other creatures would be to work day and night without cease. Resting would not be part of nature, and the body of man would wear out, leaving the world empty and desolate. But by adding the seventh day, on which Hashem abstained from work and rested, it became part of the world's nature to rest and refresh oneself, regaining strength. [Thus, it is part of creation.] (Nachalas Yaakov)
ויכל אלהים וגו׳. פשט הכתוב הוא שבא ללמדנו שלא תחשוב שעשה מלאכה אחרת אחר כך ולא הוזכרה בתורה לזה אמר ויכל אלהים פירוש כלה מה שעלה בדעתו יתברך לעשות. וכאן שלל גם כן שלא עשה מלאכה אחר השבת בששה ימים אחרים והבן.
אלא שיש לתת לב לאומרו אשר עשה שלא היה צריך לומר אלא ויכל אלהים וגו׳ מלאכתו. עוד יש להעיר אומרו ביום השביעי משמע כי ביום השביעי עשה מלאכה וכלה אותה ואינו כן כי ביום הששי הוא שכלה. והגם שרז״ל הרגישו לתקן זה ואמרו וזה לשונם (ב״ר פ״י) רבי שמעון אומר בשר ודם אינו יודע וכו׳ ע״כ, עם כל זה תיבת ביום אינה מדוייקת ולפי דבריהם פי׳ הוא כאילו ביום. ובאמת כי דבריהם דברי אמת אלא עוד יש לאלוה מילין וכפטיש יפוצץ.
ונראה שיכוין הכתוב לומר על דרך אומרם ז״ל (חגיגה יב) כי העולם היה רופף ורועד עד שבאה שבת ונתקיים העולם ונתייסד. והכוונה הוא כי ביום שבת ברא ה׳ נפש העולם והוא סוד אומרו וביום השביעי שבת וינפש. הגם שחז״ל (ביצה טז) דרשו כיון שיצא שבת וינפש, אין זה אלא דרך דרש שדרשו מאומרו וינפש ולא אמר ונפש דרשו כי נתכוון הכתוב לרמוז כיון שיצא שבת וי שאבדה הנפש אבל משמעות פשט הכתוב אינו יוצא ממנה שנתכוון לומר כיון ששבת פירוש בא שבת וינפש פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים כי קודם השבת לא היה נפש לכל הנבראים.
וכן מצאנו לרז״ל בספר הקדוש זוהר התורה (תזריע מד.) שנתנו טעם למצות ה׳ למול ביום השמיני ושלא לקרב קרבן לה׳ עד יום הח׳ כי הטעם הוא עד עבור עליו יום השבת ויהיה בעל נפש. והוא שאמר הכתוב ויכל אלהים וגו׳, פירוש שכלה ה׳ באמצעות יום השביעי מלאכתו וחזר ופירש מה הוא מלאכתו שכלה לא שהיה חסר דבר מעשותו ועליו הוא אומר ויכל אלא הכוונה היא אשר עשה פי׳ המלאכה שכבר עשה עדיין היתה חסרה דבר המעמיד ובאמצעות יום השביעי בו נגמר הענין. ובזה נתיישב מה שדקדקנו. גם בזה הרווחנו למצוא בתורה בריאת יום השביעי עצמו כדרך שהודיעה אותנו התורה בריאת יום ביומו דכתיב ויהי ערב וגו׳ הרי זה מגיד הוית הערב והוית הבקר וכאן לא מצינו שהודיע בריאת יום זה, ולדרכנו הרי הוא אמור. ולמה שפירשתי בפסוק ויכלו שהוא לשון תשוקה וחשק יכול להתפרש גם כן אומרו ויכל אלהים וגו׳ על דרך אומרו (איוב יד) למעשה ידיך תכסוף וכתיב (דברים י) רק באבותיך חשק כי האדון חשק וחפץ בעולמו וזה היה באמצעות יום השביעי שנתקיים העולם כדרך שפירשנו חשק ה׳ ונתרצה בבריותיו ודבר זה הובא בדבריהם (שיר השירים ב׳) ז״ל ועיין בסמוך.
וישבות ביום השביעי וגו׳ – מקרא זה מה בא ללמדנו כי הם הדברים עצמן הנאמרים בסמוך ויכל אלהים.
ונראה לומר על דרך מה שאמרו ז״ל (ב״ר פ״ז) כי בריות נבראו ערב שבת עם חשיכה ולא הספיקו לגמור בריאת גופם עד שקדש היום והן הם המזיקים ע״כ. ויש לנו להשכיל זאת איך יוצדק לאמר בערך הבורא יתעלה שמו שלא הספיק לגמור וכו׳ הלא דבר ידוע לכל כי כהרף עין יכול לברוא עולמות כולם. וצא ולמד מה שכתבנו בתחילת הפרשה ותראה קצת גבורותיו יתעלה שמו.
אכן הכונה היא כי רצה ה׳ להודיע עוצם מעלת יום המכובד כי הלא תדע שישתנה הדבר בין מלאכה שהתחיל בה ואין בה הפסד למלאכה שכבר התחיל בה ותפסד אם לא יגמור אותה. וכאן הודיענו הכתוב כי מלבד שלא התחיל במלאכה אחרת אלא אפילו במלאכה שהתחיל בה כשקדש היום גם כן שבת מלגמור אותה הגם שנפסדה המלאכה שהתחיל בה הפסד שאין אחריו תיקון אף על פי כן לא רצה לעשות עוד. והוא שרמז באומרו וישבות אחר שאמר ויכל כי מלבד שכלה ולא הוסיף עוד עשות בריאה אחרת אלא אפילו מה שהיה בידו להשלימו שבת פירוש בטל גמר הדבר שהיה בידו, ולזה אמר מכל מלאכתו לומר אפילו מלאכה שכבר התחיל בה והוא אומרו אשר עשה והתחיל בה כיון שבא יום השביעי שבת מלהשלימה. וה׳ עשה כן להראות דבר זה לא לצד מניעת היכולת ח״ו כי פשיטא שבהרף עין בורא כהנה וכהנה רבי רבבות, גם אומר אני כי לטעם זה סדר ה׳ המלאכות שעשה בסדר הימים דבר יום ביומו כדי שיוכר מעלת השבת כי זולת זה יכול היה ה׳ לעשות כל המעשה ביום אחד ובזמן מועט.
ויכל אלוהים ביום השביעי. God completed on the seventh day. The plain meaning of the verse is to tell us that God did not engage in creational activities that the Torah has not mentioned after that date. The term כלה, completed, includes anything that had been in God's mind to do. It also means that God did not only desist from work on that Sabbath, but that He did not resume activity on the following six days.
We must pay close attention to the apparently superfluous words אשר עשה, "which He had done.⁠" We must also explore the meaning of the words ביום השביעי, "on the seventh day,⁠" which suggest that God did perform work on the seventh day but that "He completed it on that day.⁠" This was not so, but He had completed all His work already on the sixth day. Our sages already felt the need to correct the impression that God had still performed creational work on the seventh day. Rabbi Shimon bar Yochai, quoted by Rashi and Bereshit Rabbah 10,9, says that human beings who do not know time accurately commence their Sabbath a few minutes early in order not to desecrate it. God who is aware of precisely when the Sabbath starts, can afford to do His work until the last second. Even allowing for Rabbi Shimon's comment, the word ביום in that verse is not adequately explained. This word creates the impression that God ceased work on the seventh day. Actually, according to our sages the word ביום is justified.
They claim that until the Sabbath the world was trembling and shaking until the advent of the Sabbath. On the seventh day God gave the earth מנוחה, tranquillity (compare Rashi's second comment on our verse). On the Sabbath God created the "soul" of the world, and that is the deeper meaning of the words וביום השביעי שבת וינפש, and on the seventh day He rested and retreated to His Essence. Although our sages have interpreted the word וינפש as a lament about the withdrawal of the additional soul God grants to the Jewish people on each Sabbath (Beytzah 17) this is merely homiletics. They base that on the unusual construction וינפש (passive or reflexive) instead of merely, ונפש (ordinary intransitive). The plain meaning is undoubtedly that שבת וינפש, because He rested on the Sabbath and with it the soul arrived. This means that all creatures were granted an abundance of vitality, something they had lacked previously.
We find a similar idea in the Zohar-Tazria (page 13 Sullam edition) as to why the rite of circumcision cannot be performed before the eighth day, and why an animal is not fit to serve as a sacrifice until the eighth day of its life. In either case one has to wait until at least one Sabbath has passed so that each has attained a נפש, a soul full of vitality. Our verse then describes God as putting the finishing touch to His creation by bringing on the Sabbath, not by creating on the Sabbath. The reason the Torah repeats once more מכל מלאכתו אשר עשה, from all His work which He had done, is to emphasize that this work had been done previously, i.e. before the onset of the Sabbath. The word ויכל therefore refers to activity carried out previously. All that had been lacking was something that would give permanence to this universe of ours. The seventh day, i.e. the Sabbath, completed the cycle that provides this permanence. We are therefore entitled to view the Sabbath as one of the seven days of creation. The proof that we are correct may be the very fact that we do not find the usual: "it was evening it was morning the seventh day,⁠" meaning there was no בריאה on that day.
וישבות ביום השביעי. He rested on the seventh day. Here too we must ask for the reason the Torah wrote these lines as they seem to contain the same message as the words immediately prior to them.
Perhaps we have to explain these words in connection with Pesachim 54 according to which there were phenomena which were created at dusk on Friday afternoon but which could not be completed before the arrival of the Sabbath. According to our sages some of these phenomena became destructive agents in the universe as a result. This is an amazig statement in view of the tradition that God is able to create whole worlds in the time it takes to blink an eyelid! How can one suggest that the Creator ran out of time and was unable to complete His work?! We have explained already at the beginning of the פרשה that God created every part of the universe simultaneously. The words מכל מלאכתו suggest that God did not complete even such work as was already in progress.
What our sages had in mind when they told us about these phenomena and the time they were created is that God wanted us to know something about the importance of the Sabbath and the way it is to be observed. Halachah distinguishes between the rules of what is allowed on Friday afternoon close to the Sabbath and what is not. If work has been under way and it awaits only completion there are certain categories of work which may be completed under such circumstances, especially if they are performed in honour of the Sabbath or if financial loss is suffered if one does not complete the work before the Sabbath. If such work has not even been commenced it may not be undertaken until after the Sabbath. In the example in Pesachim the sages taught us that God desisted from completing even work He had already begun while it was still the sixth day. This in spite of the fact that non-completion would result in grievous loss to the universe, a loss which was beyond retrieving. This is what the word וישבות alludes to after we had already heard ויכל, that God completed creating. Not only did God not undertake something new, He did not even complete something that was in the process of coming into being. The reason this word is repeated is also to tell us that it was not God's inability to complete an undertaking on time. One of the reasons God's activities on each day during the days of creation are always followed by the statement "it was evening, it was morning, etc.,⁠" is to mark the contrast with the Sabbath concerning which no such statement is recorded.
ויכל וכו׳ – ההבדל בין כילוי לשביתה הוא. כי שביתה מונח להורות על העדר המלאכה והפסק באמצע מלאכתו. וכילוי נאמר על גמר מלאכה הוא רגע אחר גמר המעשה כי אין ניכר גמר המעשה אלא אח״כ כשאין עוד לעשות. לכן מן ההכרח לאמר ויכל וישבו׳. אלו נאמר ויכל הייתי אומר שכלה את מלאכת הנזכרים. ואח״כ התחיל מלאכה אחרת לכן נאמר וישבות המונח על העדר והפסק באמצע המלאכה. לכך לדורות נצטוינו. כאשר יגיע שבת לפסוק באמצע ושלא לחשוב על מלאכת חול איך לעשות עוד.
על דרך הרמז
ויכל כו׳ – אמר ז״ל מה הי׳ חסר מנוחה כו׳ והוא בינה בג״ר ג׳ פעמים השביעי ג״ס כלל כל הנתיבות ג״פ אלהים ואין בו מעשה לשבת יצרה וישבת יחוד.
ויכל אלהים ביום השביעי – זה אחד מן המקראות החמורות שבתורה ומן הדברים ששנו הזקנים1 כשהעתיקו התורה למלך מצרים, וכתבו ״ויכל אלהים ביום השישי״. ואין נחת לומר שביום השביעי כבר כלתה המלאכה כי נגמרה בששי. מלבד זה אחד מן המקראות אין צריך לאמרו. שכבר אמר ״ויהי ערב״ וגו׳, ויכלו השמים. ואמר ויהי ערב וגו׳ ואחריו ויכל אלהים וגו׳, ומה צורך בפסוק ״ויכֻלו״? ומפרשי התורה ז״ל לא כתבו על דבר זה. אבל השאלה הראשונה חשבו ליישב אותה הראב״ע ז״ל ורבינו נסים ויפה השיב על דבריהם ר״י אברבנאל ז״ל. ומה שפירש הוא [גם הוא] רחוק מטעם הכתוב. ו⁠[אמר כי] צריך להביא פסוק זה כי] עד שלא פעלה הבריאה פעולתה עד יום השביעי, כי אז ברכם אלהים והחלו לפעול כדרכם עתה כמו שהאריך בספרו, ותרגם ״ויכל״ מלשון תכלית. וכמה רחוקים דברים אלו. ואם המאורות לא פעלו דבר עד יום השביעי, מי עשה ערב ובוקר, ויום ולילה אחר שנסתלק האור הראשון? וכן אלו שתרגמו ״ויכל״ מלשון קשוט כמו ״וגם כלתה נפשי״,⁠2 לשון חמדה, אינו פשט המלה ולא פתרון הכתוב.
ולדעתי יש ענין אחר בפירוש כתובים אלו. ואין ספק שביום הששי כלתה ונגמרה המלאכה כלה ומאז ואילך לא חדש ה׳ דבר-מלאכה ולא יחדש עוד לעולם. כי ״אין כל חדש תחת השמש״.⁠3 וזהו אמרו ״ויהי ערב וגו׳ יום הששי ויכלו השמים״. מהבנין שלא נזכר שם פועלו, שהשמים והארץ וכל צבאם היו שלמים ולא חסר דבר. והנה תשאל אם את הכל עשה בששת הימים, וביום השביעי ואילך שָׁבַת מכל מלאכתו, מה ענין יום השביעי שיצטרף עם ששת הימים? וכי הבטול וההפסק דבר ממש הוא, שיחשב למעשה יום מן הימים? ובענין זה, שוה היום השביעי לכל הימים הבאים אחריו שבכולם לא עשה ולא יעשה ה׳ דבר. אך לכן הוסיף ״ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה״, כלומר אעפ״י שכלתה המלאכה ביום הששי, לא כלה ה׳ [ה]⁠ענין, שהיה עוד הכרחי לעולמו ענין יקר מכל חמדת המלאכה שעשה, ובענין היקר הזה כלה מלאכתו.
ולפרש לך כונתי היטב אשתמש במשל. הַדְמֵה, מלך שבנה עיר גדולה ונעשה המלאכה בשבע שנים. וככלות המועד שֶׁשָׁלְמָה המלאכה [הכי] נאמר שתכל מלאכת העיר? אלא אחרי שכלתה המלאכה בא המלך אל העיר ואוה למושב לו, כי לתכלית זה בנה את העיר. וביום בואו אל העיר קרא לכל שריו ועבדיו, ודבר אליהם שהוא ישכון בה. ושחפץ לעשות חסד ליושבי העיר הזאת, ונותן להם רשיון על כמה דברים, וכיוצא בזה. ובמעשה הזה אעפ״י שאינו מן המלאכה, כלה המלך את מלאכתו. והוא העיקר והתכלית היקר שכיון אליו בבנין העיר, ונוכל לומר ויכל המלך בדבר פלוני מלאכתו אשר עשה. ודומה לזה במעשה בראשית. אחר שכלתה המלאכה כולה, לא עזב ה׳ את מעשיו כפי הטבע שהטביע בכל דבר מהם, אבל תכלית כונתו ית׳ היתה לשכון בעולמו, ושתהיה לו דבקות עם מעשיו, עם עליונים ותחתונים. ואין בתחתונים דבר שיתכן זה אצלו זולתי האדם, כי לכוונה זו נברא בצלם אלהים וכמו שפרשנו ״צלם״ שהוא משכן לרוח אלהים ולענינים אלהים. והדבקות הזה שאמרנו גורם ענינים שיפעל ה׳ בעולמו שאינן בטבע הדברים, גם פעולות שהן הפוכות מדרכי הטבע כמו כלל הנפלאות, גם הנוראות ומתת רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת, והנבואה וכיוצא. והנה כל מה שעשה בששת הימים, שהן הדברים הנוהגים כל ימי עולם על מנהגם שנתן לכל דבר חוק וזמן, לא ישנו עניניהם בטבע לעולם, הם מעשה חוק. אבל הנפלאות והנוראות הנעשים בכח עליון, הם מעשה קדש וכמו שאפרש בעז״ה. וכן תמצא בהן תאר זה4 בכל כתבי הקדש, כי בשירת הים אמר על פלא זה ״מי כמוכה נאדר בקדש״,⁠5 וחתם ״נורא תהלות עשה פלא״. והמשורר אמר ״אלהים בקדש דרכך״6 וגו׳, וסמך ״אתה האל עושה פלא״. ואמר ״יענהו משמי קדשו״7 וסמך ״בגבורות ישע ימינו״, וכדומה לזה. והקשר הזה עשה ה׳ ביום השביעי, כי יום זה היה לו קדש ליי, לשכון בעולמו. דומה ממש למשל שאמרנו מן המלך שבא אל עירו אחר שכָּלָה בנינה. וכן כאן אחר שכלו שמים וארץ וכל צבאם, אמר ״ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה״. ו⁠[אות] בי״ת ״ביום״ כמו ״עִם״ כי הוא כלה ענין הבריאה עם יום השביעי, שהוא עיקר לימים ראשונים וצריך אליהם. ופירוש (ואמר) [מה שאמר,] לא שעשה ביום זה מעשה כמעשה הימים הראשונים, אלא ״וישבות מכל מלאכתו״ וגו׳ שפסק מעשות עוד דבר. אבל ״ויכל״ שאמרתי הוא ״ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו״ שקדשו בכבודו להיות משכנו בעולמו. ואם כן היום השביעי מחובר עם ששת הימים. ואעפ״י שלא עשה [בו] שום מלאכה, נכבד הוא מכלם כי מה שפעל בו יקר מכל, וקיום מעשה ששת הימים תלוי בו. ואילו היה האדם וזרעו הולכים בדרך ה׳, היתה כבודו ית׳ נראה בעולמו תמיד, כמו שהיה לאדם בהבראו שדבר עמו אלהים וברכו, וְשִׂמַח לבבו. אלא שסרו מדרך יי, ונפסק הקשר וסר כבודו מעליהם. ובכל זאת היו בכל דור יחידי סגולה שנדבקה עמהם הכבוד, כמו אדם ושת וחנוך ומתושלח ונח; וכיוצא [בהם] בלי ספק אחרים קטנים מהם שלא נזכרו בכתוב. עד שבא אב המון8 בעולם וכרת ה׳ ברית עמו שיהיה זרעו סגולת העולם, ושתשכון שכינתו ביניהם, ושיעשה להם נפלאות ונוראות. ומטעם זה צוה להם בשמירת יום השבת להורות שהם עם קדש, ושנדבקה עמהם התכלית היקר, שהיה ביום [ההוא] במעשה בראשית. וזהו שאמרה תורה ״אות היא ביני וביניכם, לדעת כי אני יי מקדישכם״,⁠9 כלומר מקדש אתכם בקדושתי העליונה, למעלה מדרך החול, ומברך אתכם בברכותי שהן נשגבים מדרכי הטבע, כי זהו עצמו מעשה היום השביעי במעשה בראשית.
ודע, כי מלת ״מנוחה״ כוללת הענין שאמרנו, כי אם אין כבוד ה׳ בארץ להופיע אור על בני האדם אין מנוחה לאדם. גם מלכים ויועצי ארץ אין יתרון להם וכל היום יתעצבו, כי ישימו אל לבם המאורעות הקשות המתחדשות יום יום בטבעי הדברים, רעש וסערה דם וחרב ורעב וחיה רעה והחולאים הרעים, ויתר המצוקות שאי אפשר להנצל מהן כשתבאנה פתאום. וכענין שאמר ״כי רעת האדם רבה עליו״.⁠10 ואיך יהיה בהשקט ומנוחת הלב? ומחשבותיו מטולטלות תמיד ואין תקוה, זולתי כשתחל הדבקות האלהי בארץ ושכינתו בין בני האדם. אז תרב השמחה והמנוחה אם11 יתגדלו ויתרוממו בני אדם על כל המעשים כמו שמפורש בספרי הנביאים. וכמאמר שלמה ״אז תלך לבטח דרכך, ורגלך לא תגוף. אם תשכב לא תפחד וגו׳. אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא. כי יי יהי׳ בכסלך ושמר רגלך מלכד״.⁠12 וכל זה הבטיח להולך בדרך חכמה, הגורמת לאדם הדבקות האלהי, וכן הבטיחה התורה פעמים רבות, וכל הנביאים. ואילו הניח ה׳ מעשיו אחר שכלה מלאכתו על טבעיהם שנתן בהם ולא השרה שכינתו על עולמו, לא היה גם אחד ממנו מוצא מנוחה בעולם. אבל לפי שבכלות המלאכה בחר ביום השביעי להתחבר עם יצוריו, לשכון שכינתו ביניהם על ידי כן, אפשר שימצאון יצוריו מנוחה. ובפירוש כתוב בדברי ברוך בן נריה ״יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי״.⁠13 שהטעם [לזה] על היותו תלמיד נביא ולא שרתה עליו רוח הקדש, ועליו אמר ומנוחה לא מצאתי. וכן אמרו ז״ל אין מנוחה אלא נבואה שנאמר ״ותנח עליהם הרוח״.⁠14 וכן אמת כי ע״י רוח הקדש ודבקות האלהי תהיה המנוחה הגמורה, כי נכון לבו בטוח בי״י ותגל נפשו. ולפי שזהו ענין השבת יפה אמרו15 ז״ל: ״ויכל אלהים ביום השביעי וגו׳ מה היה העולם חסר? מנוחה. בא שבת בא מנוחה״. והן הן הדברים שכתבנו בפירוש פסוק זה שגם הם ז״ל פירשו שאחר שכלתה המלאכה עדיין היה חסר הדבקות האלהי, שהוא עיקר ותכלית המלאכה כולה. ובמתת המנוחה כלה ה׳ מלאכתו אשר עשה, ואם כן כלה הכל ביום השביעי. ומה שפירש הרב רבי אליהו מזרחי ז״ל על מאמר זה אין בו נחת רוח.
ודע עוד, כי נשתנה מליצת ״ויכל״ שבפסוק זה, משאר המקומות שכתוב בהן ״ויכל״. שבכולן באה מלת ״את״ סמוך למעשה כמו ״ויכל משה את המלאכה״,⁠16 ״ויכל שלמה לבנות את בית ה׳⁠ ⁠⁠״,⁠17 ״ויכל חירם את כל המלאכה״,⁠18 וכן כולם. וכאן אמר, ״ויכל וגו׳ מלאכתו אשר עשה״. והטעם נשען על מה שפרשנו, כי מלת ״את״ היא הפָּעוּל ומורה שכלה וגמר את המלאכה. ולכן פה שאין ״ויכל״ על המלאכה, כי לא עשה דבר ביום השביעי. על כן לא נאמר ״את מלאכתו״. שאין ״ויכל״ על המלאכה אלא כאומר: מלאכתו אשר עשה שכָלָה ביום הששי, כָלָה אלהים בדבר זה, וזהו ביום השביעי. וכענין משל המלך שכלה מחשבתו אחר שכלתה מלאכת העיר בדבריו שדבר אל יושביה. וגם חכמינו ז״ל דעתם כי [אות] בי״ת ״ביום השביעי״ כמו עִם יום השביעי. כי [כך ענין] המאמר שמביא רש״י ז״ל בפירושו19 על ״ויכל אלהים, רבי שמעון אומר, אדם בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש. הקב״ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה, ונראה כאילו כלה בו ביום״. ולפירש זה יהיה ״ביום השביעי״, עִם יום השביעי, בכניסת יום השביעי, ועוד יתבאר בפסוק הסמוך.
מלאכתו – בכל ששת הימים נזכר ״בריאה״ או ״עשיה״. ועתה יאמר ״מלאכת״, ללמדנו שאלה המעשים כלם היו מלאכות, לפי שדברי תורה מלמדים בכל מקום להועיל ישראל ולהודיען משפטי חקי הקדש. ויש הבדל בין אלו הלשונות בין מעשה, פעולה, עבודה ומלאכה, והדברים ארוכים,⁠20 ולא אכתוב רק מה שצריך לפירוש הכתוב.
״מעשה״, כולל הכל, יאמר על כלל הדברים בין שיהיה באותו הדבר התחדשות או לא; בין שיהיה בו תכלית לטוב או לרע, או לא. ״פעולה״ נופל על כל שיעשה האדם לתכלית-מה, להטיב או להרע או לקבל שכר בעבור מעשהו. ואין צורך לפרש שתי אלה במקום הזה יותר. ואמנם ״עבודה״ נופל על כל מה שיעשה האדם מעשה או פעולה גמורה, מאותן הדברים שיעבוד בהן האדם לזולתו או לה׳ ב״ה, או לזולתו מבני אדם, גם לעצמו, ולביתו. כי העושה מעשה הבל, אעפ״י שנאמר שעשה זאת, לא נאמר שעבד ״עבודה״, כי לא עבד כלום לזולתו גם לא לעצמו. אבל ״מלאכה״ הוא העושה דבר חדש וּמְשַׁנֶה במעשהו הדבר הטבעי ממה שהיה. ומן ההשתנות יוצא תקון ותועלת, וזהו גדר שם ״מלאכה״, ונבדל בזה מכל שאר הלשונות שכולן נופלים גם על מעשה שלא ישתנה בו הענין הטבעי ממה שהיה. כי המטלטל כסא או ספסל ממקום למקום בלי תכלית21 כשנשאל נאמר ״מי עשה זאת?⁠״. ותהיה המענה ״פלוני עשה זאת״. אבל לא יאמר ״פלוני פעל זאת, עבד זאת, או עשה המלאכה הזאת״. כי אין במעשה זה ענין זה משלש אלה. ואם טלטלו לכבוד אביו, או רבו שישב עליו, או שיתן רגליו עליו, כבר יש בזה ״פעולה״ שפעל טוב. ואם נשכר לזולתו לשרת בביתו לסדר השלחנות והכסאות וכיוצא, כבר יש בזה ״עבודה״ אבל אין בזה ״מלאכה״, כי לא שִׁנָה דבר טבעי ממה שהיה לעלוי יותר. וכן בכל הדברים. והשנוי הוא כמו המסתת אבן לבנין, שנשתנה במעשהו האבן הטבעי ממה שהיה, שכהוכשר להשתקע בבנין. וכן הטֹוֶה, וכן האורג, שנשתנה הענין הטבעי וקבל צורה אחרת לעלוי. וכן הכותב שקבל הנייר הֶחָלָק צורות השחרות, או שאר מין צבע לעלוי. כי צורות האותיות להזכיר דבר לתועלת. וכן החורש והזורע והקוצר וכיוצא בכל דבר ישנה הענין הטבעי, כי יְפַתַּח וְיְשַׂדֵד22 האדמה, ושימת הזרע שתרקב כדי שתצמיח ויקצור למאכל וכן כל כיוצא בזה.
ואחר שהודיענו זה תבין שלא נאסרו בשבת לא מעשים ולא פעולות ולא עבודות, זולתי המלאכות.⁠23 כי לא אמר ״לא תעשה בו מעשה״, ״לא תפעול בו פעולה״, ״לא תעבוד בו עבודה״. שכל זמן שאין באחת מהן ״מלאכה״ לא נאסר! אבל אמר ״לא תעשה כל מלאכה״. וכן מנהג הלשון בכל התורה. ואמר הטעם, ״כי ששת ימים עשה יי את השמים ואת הארץ״24 וגו׳ ובאמרו ״עשה״, היה לו לאסור המעשים כולם לולי שפירש במעשה בראשית שכל מעשיו היו ״מלאכות״, וכאמרו ״מלאכתו אשר עשה״.⁠25 וזה המאמר יורה שכל מה שעשה מראש ועד סוף, וכל ״ויעש אלהים״ שנזכר בששת הימים היה מעשה ״מלאכה״. וכשתתבונן תמצא שבכל מעשה חֲדֵשׁ דבר ונשתנה הדבר ממה שהיה להועיל ולטובה כמו ״ויאמר אלהים יהי אור״, הָפַךְ חשך הארץ לאור. וממין זה מלאכת המבעיר השנויה במשנה.⁠26 ״ויאמר אלהים יהי רקיע״ נשתנה תבנית הארץ ונעשה בנין גמור. כי קרה27 במים עליותיו28 ונעשה הארץ למדרך כף רגל וביניהן האויר. וממין זה מלאכת הבונה השנויה במשנה. וכן ״ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא״, שהוא מין החורש והזורע השנויה במשנתנו. וכן בכל דבר. ויוצא מזה שמן התורה מותר לעבוד עבודה בשבת, אם אין בו מלאכה, גם אם יהיה בו עמל גדול. ואסור לעשות ״מלאכה״ גם אם אין בו עמל כלל. כי העבד בבית או בעל הבית עצמו, מותר לטלטל שלחנות גדולות וכסאות רבות הכבדים מאד אפילו דרך חדרים רבים להושיב לפני האורחים, גם אם ייעף וייגע במעשהו. וכשכותב שתי אותיות והוא שֵׁם29 מורה על דבר, או שמסרט סריטות בקרשים לכוונן30 לבנין אע״פ שאין בזה שום עמל חִלֵל יום השבת וחייב כרת.
ועם ההצעה הנפלאה הזאת תבין על דרך כלל כל ל״ט אבות מלאכות ותולדותיהן, שֶׁמָנוּ חכמים במשנה ובברייתה ובתלמוד, שבכולן יש בו דבר טבעי וההשתנות לעלוי דוגמת מלאכת מעשה בראשית. ועל כן אמרו ״וכל המקלקלין פטורים״.⁠31 והנה עשה מלאכה ופטור? [אלא] לפי שע״י ההשתנות קלקל הדבר ואיננו עוד ״מלאכה״ וזהו שאמרו ״כל המקלקלין פטורין, חוץ מחובל ומבעיר,⁠32 ואמר ליה: פוק תני לברא במבעיר וצריך לאפרו, בחובל וצריך לכלבו״. למדנו שאם אין תועלת בשנוי שעשה לא עשה כלום. ואין בכל ל״ט אבות מלאכות דבר שאין בו שנוי זולתי המוציא מרשות לרשות. ועל כן אמרו בגמרא שבת33 ״הוצאה גופא מנא לן? לפי שאינה בכלל ״לא תעשה כל מלאכה״. ותירץ שנלמדת מפסוק ״ויצו משה ויעבירו קול במחנה״.⁠34 ונאמר ״והמלאכה היתה דַיָּם״.⁠35 ועכשיו שהוכיחו זה רז״ל מן הכתוב אפשר למצוא טעם לאיסורו, לפי שהיא ממלאכת מעשה בראשית, והוא מעשה היום השני שהעלה מקצת מן המים שעל הארץ אל השמים, ולא היה בזה שנוי הדבר זולתי שהוציאם מרשות הארץ אל רשות השמים. וכאמרו ״והמים אשר מעל השמים״.⁠36 ואם שנשתנו המים עצמם ונעשו זכים וטהורים וכמו שבארנו, זהו מעשה אחר. ועליו אמר ״ויבדל בין המים״37 וגו׳ וכמו שפרשנו שם.
והנה אעפ״י שאין ה״עבודות״ בכלל ה״מלאכות״, ולא נאסרו בלא-תעשה, אל תחשוב שמותר לעבוד ביום השבת עבודותיו לתקן ביתו כל היום, ולטלטל כליו ולרוץ לעסקיו מרחוב לרחוב וכיוצא. אבל מצות עשה לשבות38 מכל ענין חול ביום זה עד שיהיה קדש ליי. כי בו יתהלך איש להדבק באלהיו, להללו ולשבחו על מעשיו ועל מפעלותיו, וזוהי השביתה הגמורה. על כן אמר ״ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך״.⁠39 זכר העבודה והמלאכה. ואחריו אמר ״וביום השביעי שבת לי״י אלהיך״, שישבות משתיהן. ויהיה יום זה לי״י, מיוחד לעבודת ה׳. וכשיעשה ביום זה עבודותיו כמו בימי החול בִּטֵל מצות עשה של שביתה.⁠40 ואחריו זכר ה״לא-תעשה״ ״לא תעשה כל מלאכה״, כי על המלאכה עונשין וממיתין. ומלבד שכתבתי זה לפרש מלת ״מלאכה״ שבפסוק זה, עוד חשבתי לטובה להראות אמיתת הקבלה, ולסתום פיות הסכלים הדוברים עתק על תורת חכמנו הנאמנה. ועוד נדבר בעז״ה בפי׳ עשרת הדברים41 ובמקומות שנזכר אחת מלשונות הנזכרים.
וישבות ביות השביעי – מלת ״שביתה״ בקל, וחבריו כולם אינן על המנוחה כמו שחושבים רבים כמו שעשה מלאכה זמן רב ואח״כ ינוח, כי חלילה חלילה ליחס לו ית׳ עמל ויגיעה עד שיצטרך למנוחה. ובפירוש [הרי] כתוב ״אלהי עולם בורא קצות ארץ לא ייעף ולא ייגע״.⁠42 והכל נעשה במאמר.⁠43 אבל השביתה ענינה הפסק, שפסק לעשות עוד מלאכה. וכן כל שביתה שבמקרא. ונופל על כל הפסק דבר, אפילו דברים שאין בהם רוח חיים שלא יתכן בהם עמל ויגיעה, כמו ״וישבות המן ממחרת״,⁠44 שפסק מֵרֶדֶת עוד. ״זקנים משער שָׁבָתוּ״,⁠45 שפסקו מִשֶׁבֶת בשעת המשפט במנוחה, כי הלכו שבי לפני צר בגולה. ״שָׁבַת משוש תופים״,⁠46 פסק המשוש שירגיש הלב בקול התופים. וכן ״ושבתה הארץ שבת לי״י״,⁠47 תִּפָּסֵק מעשות תבואתה. ״וישבתו שלשת האנשים לענות את איוב״,⁠48 פסקו מִדַּבֵּר, וכן כולם.
ולפי שהשביתה איננה מנוחה ממלאכה, אלא כל דבר פוסק קרוי ״שביתה״, לא יתכן לומר שביתה סתם כי עדיין אין אנו יודעין ממה שבת? על כן כתוב ״וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה״. למדנו שפסק ממלאכה לבדה. ואילו אמר סתם ״וישבות ביום השביעי״ לא ידענו ממה פסק? וכן בכל מקום שנזכר ״שביתה״ נזכר אצלו ענין, כמו ״ושבתה הארץ״ כתוב אצלו ״שדך לא תזרע״ וגו׳ ונודע שהשביתה היא מעבודת הארץ. וכן ״וישבות המן״ וגו׳ וסמך ״ולא היה עוד לבני ישראל מן״ למדנו שפסק מרדת עוד. ולולי כן, אפשר שפסק טעמו או זולתו דבר. וכן כל אלה שזכרנו נכתב בהן ממה שבת הדבר. וכן בשבת אמר בפירוש ״ששת ימים תעבוד וגו׳ וביום השביעי שבת לי״י אלהיך״ שלא יתעסקו בעבודה ובמלאכה. וכן ״ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי וגו׳ שבת שבתון לי״י. כל העושה בו מלאכה יומת״.⁠49 וכן בכל מקום.
ודע כי ההפסק הוא על שתי דרכים. האחד, שיש בכחו לעשות עוד אבל פוסק ברצון, שאינו רוצה לעשות עוד. והשני הוא, שפוסק בהכרח בין רוצה בין אינו רוצה, כי אָפֵס הכח. ועל שתי אלה יש שני שרשים, חָשְׁבוּם נרדפים, ״שבת״ ו״חדל״ על הפוסק בהכרח. כמו ״חדל להיות לשרה ארח כנשים״,⁠50 שפסק כחה בימי זקנתה מהיות לה עוד ארח כנשים. ״ויחדלו לבנות העיר״,⁠51 בהכרח ע״י שנתבלבל לשונם ונפוצו על פני הארץ. ״ויחדל מבנות את הרמה״,⁠52 כי מלך ארם הפר עצתו הנזכר שם, וכן כולם. וידענו כי ה׳ אין תכלית לכחו, ואם יחפץ יש בידו לעשות כהנה וכהנה, אבל כן גזרה חכמתו העליונה לעשות מה שעשה לא יותר. על כן כתוב ״וישבות״ שפסק ברצון. וכן יש ביד האדם לעשות מלאכתו גם ביום השביעי, אבל ישבות ברצון בעבור מצות ה׳. וכן ״ושבתה הארץ״53 כי לא חלש כחה להצמיח תבואתה גם בשנה השביעית, אבל תפסק במצות ה׳. גם מטעם זה כתוב ״וישבות המן״ כי חפץ ה׳ שלא ירד עוד. ואם חפץ, היה בידו להורידו עוד כל ימי ארץ וכמו שנרמוז על זה בעז״ה, בכל המקומות שיזכרו הלשונות הללו.
ועוד תדע שכמו שהונח שרש ״חדל״ על הפוסק ממעשיו בהכרח ובאפס-יד,⁠54 כן הושאל על דרך המשל על הפסק הכח הנפשי. וכשירמז על איש שהשחית ברוב גלוליו כח נפשו מפעול פעולתו, יכנוהו בלשונות של ״חדל״. וענינו שכל כך השתקע על דרך משל באכזריות, עד שחדל כח הרחמים שבנפשו לפעול שום פעולה. וממין זה אמר המשורר ״נאם פשע לרשע וגו׳ אין פחד אלהים לנגד עיניו. כי החליק וגו׳ דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להיטיב״.⁠55 כי לפי שמדבר על הרשע הגמור אמר ״חדל להשכיל להיטיב״. כי מחשבות לבו רק רע כל היום. וכן ״וחדל לעשות הפסח, ונכרתה הנפש ההיא״.⁠56 שבהיותו טהור ואיננו בדרך רחוקה, אין זה אלא כי אין פחד אלהים לנגד עיניו. [לכן] חדל להשכיל ולהיטיב על כן אמר ״וחדל״57 לעשות הפסח ונכרתה, כי הוא החייב. ולמדנו שאם מנע מעשיית הפסח ע״י אונס אַחֵר, פטור ואינו חייב רק אם ״חדל״. וזהו שאמרו בספרי ״אין וחדל אלא שיכול לעשות ולא עשה״ כלומר שאין לו שום אונס,⁠58 רק חדל להשכיל להיטיב. ולפי ששרש ״חדל״ על הפסק כח, חלילה שיסמך אל ה׳, גם לא תמצאנו בכל המקרא סמוך אליו.
מכל מלאכתו – אצל ״ויכל״ אמר ״מלאכתו״. ואצל ״וישבות״ [אמר] ״מכל מלאכתו״. וזה יתבאר מפירושנו, כי ״ויכל״ שב על ״ויכלו השמים״, שהמלאכה כלה, שנגזרה בששת הימים כָּלָה האלהים בקדושת היום השביעי׳ ואין צורך להזכיר ״כל״. אבל ״וישבות״ שמורה על ההפסק ממלאכה הוצרך לומר ״מכל מלאכתו אשר עשה״ בששת הימים שלא יהרהר אדם לומר שאעפ״י שלא חִדֵשׁ דבר מלאכה׳ עוד עָסַק לתקן מקצת הדברים שכבר נבראו.
2. תהלים פד, ג.
3. קהלת א, ט.
4. של קודש.
5. שמות טו, יא.
6. תהלים עז, יד.
7. תהלים כ, ז.
8. אברהם אבינו (בראשית יז, ה).
9. שמות לא, יג.
10. קהלת ח, ו.
11. כאשר.
12. משלי ג, כג-כו.
13. ירמיה מה, ג.
14. במדבר יא, כו.
15. רש״י על מקרא זה (בראשית ב, ב).
16. שמות מ, לג.
17. דהי״ב ז, יא.
18. דהי״ב ד, יא.
19. בראשית ב, ב.
20. דברים נפלאים כתב רבינו על השימושים בפעלים אלו. ראה ״מגדל הלבנון״ שהובא מקצת מהספר ב״ספר המדות״ (מהד׳ ראשון לציון, תשע״ו). שם (עמ׳ 36-153) ביאר הרב עשרות מקראות לפי הסבריו המאירים.
21. בלי מטרה.
22. מליצה ע״פ ישעיה כח, כד.
23. ראה דברי רש״ר הירש (על שמות לה, ב) ואפשר שהושפע ממה שקרא בדברי רנה״ו.
24. שמות כ, יא.
25. בראשית ב, ב.
27. להכין תקרה.
28. תהלים קד, ג.
30. לדעת היכן יניח אותם באופן מסודר.
32. שם קו, א.
33. שם צו, ב.
34. שמות לו, ו.
35. שם לו, ז.
36. תהלים קמח, ד.
37. בראשית א, ז.
38. רמב״ן על ויקרא כג, כד.
39. שמות כ, ט.
40. עד כאן לענין ציווי ״שביתה״ שאין בה עונש מיתה. ולהלן לענין לאו של ״מלאכה״ שיש בה עונש מיתה.
41. בפרשת יתרו.
42. ישעיה מ, כח.
43. דיבור בלבד, ללא מאמץ גופני.
44. יהושע ה, יב.
45. איכה ה, יד.
46. ישעיה כד, ח.
47. ויקרא כה, ב.
48. איוב לב, א.
49. שמות לה, ב.
50. בראשית יח, יא.
51. שם יא, ח.
52. דהי״ב טז, ה.
53. ויקרא כה, ב.
54. מליצה ע״פ דניאל ח, כה.
55. תהלים לו, ב-ד.
56. במדבר ט, יג.
57. הרב מפרש שיצרו אונסו, כי אין פחד אלהים לנגד עיניו. לכן לא שייך לומר ש״שָׁבַת״ כי כמעט אין לו בחירה חופשית אחרי שהורגל. ועליו להיענש מפני שהביא את עצמו למצב שהורגל להיות בלי יראת שמים.
58. אונס חיצוני, לא מפני ההרגל שלו.
ויכל – כמו ויכל לבנות (מלכים א ז׳:א׳) – לא בנה עוד שסילק ידו ממנו, ויכל מהעלות (שמואל ב ו׳:י״ח) – לא העלה עוד.
ויכל אלהים ביום השביעי – ולמעלה אמר ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי ויכלו וגו׳, משמע שכלו ביום הששי, אלא הענין כך, לכל פעולה יש ב׳ מיני כילוי, א׳ מצד הפעול ר״ל שיהיה הפעול שלם בעצמו עד שלא יצטרך להשלימו יותר, וב׳ מצד הפועל ר״ל שיכלה הפועל וישבות מעשות עוד פעולות אחרות כמו הפעולות שפעל, והנה שמים וארץ ותולדותיהם בבחינת עצמם נגמרו בששי, כי היו שלמים כבר, אולם בבחינתו ית׳ הפועל עדיין לא נודע אם גמר פעולתו, כי אפשר שיוסיף מינים בשביעי כמו בששי, ובבוא יום השביעי ולא פעל עוד, אז נודע כי כלה כל מלאכתו, ולכן אמר בששי ויכלו בבנין פועל כנגד הנבראים, ובשביעי ויכל בבנין הקל כנגד הבורא ית׳:
וישבת – שורש שבת אינו על המנוחה אחרי היגיעה, אלא על ההפסק, וכל דבר הפוסק נוכל לומר ששבת אותו דבר, עד שיפול לפעמים גם על הפוסק ממנוחה ומתחיל לעמול ולטרוח, כמו זקנים משער שבתו (איכה ה׳ י״ד), שפסקו משבת בשער והלכו בגולה, ולכן אמר כאן וישבות להודיענו שהיה בכחו הגדול ית׳ להגדיל מעשי הבריאה כהנה וכהנה, אלא שפסק ברצון ממלאכתו, כי כן גזר בחכמתו העליונה, ואעפי״כ לא חסר דבר והכל מושלם, ולזה אמר למעלה ויכל אלהים:
ויכל וישבות – מלת ויכל על השלמת דבר העומד על תקונו ואינו חסר עוד (כמו ויכל משה את כל המלאכה) וטעמו המלאכה שגזר עליה הבורא יתברך לעשותה כלתה ונגמרה עד תומה לא חסר בה דבר כי העולם נברא בצביונו ושלמותו היותר אפשרי.
וישבות – הוראתו ההפסק (אויפהאֶרען) כמו זקנים משער שבתו שפסקו לשבת בשער המשפט כי הלכו בגולה, וכן שבת משוש תופים מרוב הצרה פסק הלב מהיות שש בקול תופים, וטעמו כאן להורות שאל יחשוב האדם אחר שנעשו ארץ ושמים במדה במספר ובמשקל כפי שאנו רואים, ולא הפליא היוצר ב״ה לעשותם יותר גדולים ומתפשטים, ויטעה לומר שלא היה בכחו חלילה להגדילם כהנה וכהנה, עז״א וישבות ביום השביעי פי׳ פסק ממלאכתו אע״פ שהיה בכוחו לעשות ככה יותר גדול אלף פעמים פסק ממלאכתו כי כן גזר בחכמתו העליונה על המדה והמספר והמשקל הזה לא יותר (רנ״ו והגר״א). ואין נכון לפרשו לשון מנוחה (רוהען) כי אינו נאות למי שלא ייעף ולא ייגע ורק בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם.
ויכל אלהים וגו׳ – דבק עם סוף הפסוק, הואיל וביום השביעי כבר כִלָה כל מלאכתו, לפיכך שבת ביום השביעי. והנה ויכל הוא עבר שכבר נשלם, וכמוהו רבים. ובתרגום המיוחס לשבעים זקנים, וכן בס״ת של כותים כתוב ביום הששי, וכבר ראה קליריקוס שאינה אלא הגהה ותיקון, וכמו שאמרו בתלמוד (מגלה ט׳), שהרי אם היה שהיה כתוב מתחלה ויכל אלהים ביום הששי, אין שום טעם שתעלה על דעת להגיה ויכל בשביעי, ובהפך אם מתחלה היה כתוב בשביעי, הדבר מובן שהיה הלשון קשה להמון, ועמדו והגיהו בששי וזה כלל גדול על דבר החילופים הנמצאים בספר הכותים, שכלם הגהות שהגיהו חכמיהם במעוט וקלות בינתם ודעתם, וכמו שביאר בטוב טעם ודעת החכם גיזניוס בספרו De Pentateuchi Samaritani origine et indole et auctoritate, Halae 1815, וגם החכם De-Rossi אעפ״י שנפתה לפעמים אחרי הנסח השמרוני, ולא הבין כל מה שהבין גיזניוס מ״מ כבר כתב דרך כלל כדברים האל׳ לאמר:⁠1
Quaelibet lingua et aetas suas habet anomalias et enallages; nec omnes nec semper grammatice scripserunt sacri auctores. Unde non temere rejicienda lectio anomala, Immo anomala lectio plerumque verior. Facillimum namque est anomalis analoga a scribis substitui, analogis anomala difficillimum (Variae lectiones, Vol. I. Proleg. par. II, §§ 38, 39).⁠2
וישבות – השביתה אין ענינה מנוחה, אלא הפסק מעשיית מלאכה.
1. אותו ציטוט מופיע בפירוש שד״ל לבמדבר ל״ה:ד׳-ה׳.
2. תרגום לעברית: בכל לשון ותקופה יש צורות שלא כל אחד מהם תמיד דקדוקית, ולכן לא נמהר בלי כל סיבה לדחות קריאה קשה. למעשה, בדרך כלל הקריאה הקשה יותר נכונה, שהרי הסופרים החליפו קריאה פשוטה יותר עבור הקריאה הקשה.
God, having finished (va-y’khal), etc. The beginning of the verse is connected with the end: because He had already finished His work on the seventh day, He therefore rested on the seventh day. The word va-y’khal is in the pluperfect; there are many other examples of this usage.
In the so-called Septuagint and also in the Samaritan Torah, it says “the sixth day,” but Clericus has already pointed out that this is only an emendation, as the Rabbis said in the Talmud (Megillah 9a). If it had originally been written, “God, having finished on the sixth day,” it would never have occurred to anyone to emend it to “having finished on the seventh day,” but conversely, if it were originally written “on the seventh day,” this would obviously be difficult for the masses to understand, and so they [the Samaritans and the authors of the Septuagint] emended it to “the sixth.” This is a cardinal rule relating to the variant readings found in the Samaritan Torah: they are all emendations made by their scholars in their meager understanding, as was so expertly explained by the scholar Gesenius in his book De Pentateuchi Samaritani origine et indole et auctoritate [“Of the origin, nature, and authority of the Samaritan Pentateuch”] (Halle, 1815). Even the scholar [Giovanni Bernardo] De Rossi, who was sometimes led astray by the Samaritan text and who did not understand as much as Gesenius did, nevertheless generally wrote in according with the following:
Any language and its age has anomalies and alternate forms; the sacred authors did not all or always write grammatically. Hence, an anomalous reading is not lightly to be rejected. Indeed, anomalous readings are for the most part more genuine. It is easiest for a scribe to substitute a regular form for an anomaly; to substitute an anomaly for a regular form is hardest (Variae lectiones, vol. 1, Prolegomenon, part II, sec. 38, 39.)⁠1
ceased (va-yishbot). The term shevitah does not mean “rest,” but cessation from labor.
1. {Translator's note: The rule of lectio difficilior potior (“the more difficult reading is the stronger”) is a principle that was established in eighteenth-century text criticism. In a discussion of this rule, the Israeli Bible professor Emanuel Tov specifically refers to Gen. 2:2 and notes that according to the rule’s logic, the Masoretic reading “on the seventh day” was the original one and was probably replaced in the Samaritan Pentateuch and the Septuagint by “on the sixth day,” because “it was not conceivable to some ancients that God finished His work on the seventh day, implying that He also worked on that day” (Tov, “Criteria for Evaluating Textual Readings: The Limitation of Textual Rules,” Harvard Theological Review, Vol 75, No. 4 [Oct. 1982], pp. 439, n. 37). Tov expresses the view that lectio difficilior and other such abstract textual rules “will always be used, but one must recognize their limitations” and be guided above all by “common sense” (ibid., pp. 446-447). In particular, Tov notes that “it is often not clear whether or not a given variant was created by scribal error,” and that the question of which variant is the more difficult one can be a matter of subjective judgment (ibid., p. 440).}
מלאכתו – מושג ה״צבא״ קשור קשר הדוק למושג אחר הנמצא בפסוק זה. כל מה שברא ה׳ קרוי ״מלאכתו״. ״מלאכה״ אינה מציינת ״עבודה״ במובן של יגיעה בעמל וטורח, אלא במובן של השלמה או הישג. ״עבודה״ מתייחסת רק לעמל ולמאמץ הכרוכים בפעילות, ואין עניינה כלל בתוצאה. ״מלאכה״ לעומת זאת, מתייחסת רק לתוצאה, לתכלית, למה שנוצר מהפעולה.
״מלאכה״ אינה אלא ״מלאך״ בלשון נקבה. האמת היא, ששני שמות אלה כמעט נרדפים – אלא ש״מלאך״ מתייחס לאישיות ואילו ״מלאכה״ לחפץ. כדרך שמלאך הוא שליח המקיים בפועל את מחשבת וכוונת הזולת, כך ״מלאכה״ היא דבר המקיים בפועל את מחשבתו וכוונתו של בעל שכל. כל חומר שניתנה בו צורה על ידי בעל שכל עבור מטרה מסויימת, הופך בזכות צורה זאת ל״מלאכתו״, לשלוחו, למוציא לפועל של מטרת בעל השכל.
לדוגמא: אם מונחים לפנינו כמה ענפי ערבה, כרגע אין להם כל מטרה מסויימת, והם יכולים לשמש למבחר מטרות. אך לאחר שנארוג אותם יחד לסל, מעתה הם ישמשו רק למטרה שייעדנו להם בנתינת צורתם החדשה. הענפים שארגנו לסל הפכו ל״מלאך״ חסר אישיות, היינו ל״מלאכה״ שלנו.
במובן רחב יותר, כל החפצים המשמשים את תכליתו של בעל שכל, הרי הם ״מלאכתו״. וכך קורא הכתוב את רכוש יעקב אבינו: ״לרגל המלאכה אשר לפני״ (בראשית לג, יד).
ברור, שרק בעל שכל, האלקים, ובמידה פחותה בהרבה האדם, יכול ליצור ״מלאכה״. גם מה שנעשה על ידי בהמה, הופך ל״מלאכה״ רק באמצעות שֵׂכל האדם, המשתמש בכח הבהמה למטרותיו.
והנה, כל נמצא נקרא כאן ״מלאכת אלקים״. לא רק מצד שעצם היותו הוא הוצאה לפועל של מחשבת האלקים (״היה״ = ״הגה״); אלא משום שהוא בעצמו מקיים באופן תמידי את מחשבות האלקים, הנטועות בתוכו והיוצאות לפועל על ידו. מידת החומר והכח שהקב״ה קבע לכל נמצא, והצורה שצר בו, הופכים כל נמצא להיות ״מלאכת ה׳⁠ ⁠⁠״. כל הוויה וכל פעולה בעולם כולו, מבטאים את מחשבת האלקים ודבר האלקים.
המדע חוקר את ההוויה והפעולה של הנבראים; האמת היא, שהמדע חוקר את מחשבות האלקים המתגלות בנבראים ובייעודם. האדם יודע דבר רק אם הבחין בנושא מחקרו את מחשבות האלקים. אם הוא חוקר–טבע שכופר באלקים, ו״מקדיש״ את חייו לחקור את הרעיונות שבטבע, הרי הוא מגלה – בכל חוק שהוא מוצא בכל כח, ובכל תכלית שהוא מוצא בכל צורה – את עקבותיו של האלקים שהוא כופר בו בשפתיו. ולא עוד, אלא שהוא כופר בכפירתו כבר בצעדו הראשון במסע חקירתו בממלכת הטבע. המטרה אותה הוא מבקש, מניחה מראש את האלקים בו הוא כופר, שכן האלקים לבדו ניסח אותם רעיונות והוציאם לפועל בטבע. האמיתות שחוקר הטבע משתוקק לגלות, שבקיומן הוא מאמין, וכשהוא מגלה אותן הן מביאות לו עונג ושמחה, של האלקים הם.
״ויכלו וגו׳⁠ ⁠⁠״. כך הובאו השמים והארץ וכל צבאם להשלמתם, על ידי האלקים. העולם בכלל, וכל פרט ופרט שבו, הועמד על מעמדו הראוי לו על ידי האלקים. וכן גם בכל חלק וחלק מהבריאה, ניתנו כח וצורה על ידי האלקים, למען תפקידו המיוחד.
ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה – זהו הסיפור המתאר את קביעת השבת בבריאה. כשאנו קוראים סיפור זה, עלינו לתת דעתנו על כך, שהעם שקיבל את הסיפור, ידע כבר את הלכות השבת ושמר אותה. העם ידע את משמעותו של היום השביעי, שהוא זכר למעשה בראשית ולמקומו של האדם בבריאה. לולא הנחה זו על ידיעתו את משמעותה של השבת, לא ניתן להבין מה שמסופר כאן בפסוקים ב׳ וג׳ אודות היום השביעי, שהוא השלמת הבריאה, ועל ברכתו וקדושתו.
העולם הנגלה הושלם ביום הששי. אך רק ביום השביעי עם ייסוד השבת למען חינוך האדם, השלים האלקים באמת את מלאכתו. רק עם ייסוד השבת, המבטיחה את חינוך האנושות, חדל האלקים מכל מלאכתו אשר עשה. בייסוד השבת, הגיעה כל מלאכת הבריאה הנראית – ולא רק האדם – לשלמותה ולהשלמתה האחרונים. השבת הייתה ה״מכה בפטיש״ של הבורא בכל מלאכתו, שכן עצם קיומה וייעודה של מלאכת הבריאה, תלויים בקיום השבת בקרב האנושות.
אין תהום שמפרידה בין הטבע הגשמי ובין העולם המוסרי של האדם. השבת הונחה בתוככי העולם הטבעי, כתכליתו וכעטרת תפארת השלמתו. ייעוד הארץ הוא להיות ״אדמה״, ארצו ותחומו של ה״אדם״, הנברא בצלם אלקים למשול בארץ לפי רצון ה׳. ה״אדמה״ נשואה ל״אדם״ כאשה הנשואה לאישה. האדמה פורחת ושמחה בפריחתו המוסרית של האדם; ולהפך, הארץ נובלת ומתאבלת בהשחתתם המוסרית של יושביה. אמת זו, העוברת כבריח התיכון בכל ספרי התורה הנביאים והכתובים, שרשה נמצא כאן בסיפור השבת. האלקים השלים את הבריאה עם ״שבת האדם״, הלימוד על ״שבת האדם״ היה ה״מכה בפטיש״ בכל מלאכת ה׳.
וישבת – ״שביתה״ אינה שם נרדף ל״מנוחה״; אין היא חוסר⁠־פעילות גמור, אלא משמעותה להפסיק ממלאכה ולהמנע מלהמשיך בה. אך הקירבה באופן ההיגוי ל״שות״, ״שפת״, ״שפט״, ״שפד״, ו״שבט״, מעניקה ל״שבת״ גם משמעות חיובית. הצד השווה בכל השרשים האלה הוא, לקבוע חפץ במקום או במצב הראוי לו. ה״שובת״ עומד ומפסיק ממלאכה, כדי שאדם או חפץ יועמדו במצב הראוי להם. משום כך, פעולה שהופסקה על ידי ״שביתה״ היא תמיד אחת משני סוגים: א. פעולה של פורענות או תסיסה, כדוגמת: ״וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה״ (ויקרא כו, ו), ״מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת״ (תהלים מו, י), ״תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר״ (שמות יב, טו), ״וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן זֵדִים״ (ישעיהו יג, יא) וכו׳. ב. השלמת עבודה שעדיין לא נגמרה, כמו בשביתה ממלאכה.
נמצא ש״וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה״, פירושו כך: ביום השביעי פסק האלקים מכל המלאכה שעשה, שכן על ידי היום השביעי הגיעו כל הנבראים למצבם הקבוע המיועד להם. האלקים שבת, משום שלא היה כל צורך לשינוי נוסף.
גם על האדם מוטל ללמוד את משמעות השבת. עליו לראות את עצמו ואת העולם במעמדם האמיתי שניתן להם מאת הבורא. אם עבודת ימי החול הייתה בבירור ״עבודה״, הרי שנעשתה לעבודת האלקים, כפי שנאמר בעניין השבת: ״ששת ימים ׳תעבוד׳ ועשית כל מלאכתך״ (שמות כ, ט), ואז בכניסת השבת כבר השיג אדם את מטרתו. הוא חדל מכל מלאכה, כיון שעשה את חלקו כפי רצון האלקים. ועל ידי בוא השבת הוא משלים את עבודת השבוע ומגיש אותה מנחה לאלקים. שבתו היא ״שבת״ אמיתית, במובן הפשוט של המילה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויכל: גם זה הקדמה וטעם1, כמו מי שגומר בנין ביתו2, אפילו אינו מצוין ביופי, מכל מקום לב בעליו שמח באותו יום ועושהו יום משתה, ונקרא ׳כליל בתי׳ (כך כתב בשאלתות דרב אחאי גאון – שאילתא א׳3). כך הקב״ה, ביום שכלה4 עולמו עשה יום טובה ״ויברך אותו״.
וישבת וגו׳: גם זה הקדמה וטעם5, כמו מי שלקח לעצמו איזו מלאכה ועבודה וגמרה במשך הימים, אפילו עדיין לא נגמרה העבודה מכל מקום הרי הוא שמח באותו יום שהוא כילה6 עבודתו. כך הקב״ה שעלה ברצונו לעשות העולם במלואו, וגמר ימי מלאכתו כביכול אשר עלה במחשבה, על כן עשה אותו יום טובה ״ויברך... אותו״.
1. ל״ויברך אותו״.
2. ׳ביתו׳ דייקא.
3. זה לשונו: דמחייבין דבית ישראל למינח ביומא דשבתא... כאיניש דבני ביתא, וכד מצבית ליה וגמר ליה לעיבידתיה, עביד הילולא חד יומא, כדאמרי אינשי ׳הילול בתי׳, דכתיב ״ויכל אלהים ביום השביעי״.
4. ״ויכל״ מלשון השלמה, סיום וגמר, ולא מלשון הפסקה.
5. ל״ויברך אותו״.
6. א״כ ״ויכל״ – השלים וגמר, ״וישבות״ – הפסיק.
ויכל... ביום השביעי – חכמינו ז״ל מוסרים לנו1 כי השבעים שינו כאן מ⁠־ביום השביעי ל⁠־ביום השישי, וזאת כדי שלא יווצר הרושם, כאילו סיים הקב״ה את מלאכתו ביום השביעי, בשבת. וכן עשו התרגום השומרוני והסורי. אולם פירוש נכון של ״ויכל״ עושה שינוי זה למיותר. מכל מקום, מפסוק זה משתמע שהקב״ה היה בורא ממש עד לתחילת היום השביעי, כי רק האדם, מי שאינו יודע להבדיל בדייקנות בין הזמנים, רק הוא חייב להפסיק מלאכתו כבר בין השמשות, ואילו ה׳ — המשיך לברוא גם בין השמשות של ערב שבת. ואכן, על עשרה דברים מוסרים לנו חכמינו ז״ל כי בערב שבת בין השמשות נבראו (אבות, פרק ה׳ משנה ו׳). הם הם הדברים שנראו אחר כך כהתערבות נסית של ה׳ במהלך הטבע.
מלאכתו – כל הבריאה כולה, נקראת בפסוק בשם ״מלאכתו״. מלאכה מן השורש ׳לאך׳ — לשגר, לשמש, ומכאן מלאכה (מקוצר ממַלְאָכָה) — תוצאת העשייה, המוצר המוגמר. ואם אחר כך, במתן תורה, נאסרת עשיית מלאכה בשבת, הרי שגם מעשה בראשית — עשייה ומלאכה הוא מכונה, וזאת אף על גב שעל פי ציוויו ית׳ בלבד נתהווה. אך כדי שלא יהא מקום לטעות, שאמנם היה צריך ה׳ לעמול בבריאת העולם, נאמר לבסוף (פסוק ג׳) ״ברא אלהים לעשות״; השווה להלן.
וישבת – ׳שבת׳ פירושו לחדול מלעשות, או לנוח. כוונת הכתוב באמרו ״וישבת״ היא — שה׳ חדל מיצירת יצורים חדשים. כל חדש שמתהווה אחרי מעשה בראשית, הוא תוצאה של פעולת אותם הכוחות, שהושמו בטבע בששת הימים של הבריאה, או אינו אלא התחדשות של הבריאה שכבר הושלמה. ביום השביעי אירע רק דבר אחד — תחילת המנוחה, או עצם החדלון. ולכן אין כל צורך להניח כי יום זה משמעותו — כל הזמן הנוכחי, מאז תום ששת ימי המעשה. וכמובן אין גם מקום לדבר כאן בערבו ובבוקרו של היום השביעי, כדוגמת שאר הימים, שכן הפסקת מעשה הבריאה לא דרשה אלא את הרגע של תחילת היום השביעי. ואם תאמר: למה נקבע איפוא כל היום השביעי כיום מנוחה? הרי אין בכך תמיהה יותר מאשר בקביעת כל היום החמישה עשר בניסן כיום פסח, אף על פי שיציאת מצרים החלה רק אחרי חצות.⁠2
1. מגילה ט׳. (המ׳).
2. ולכן, גם אלה שלדעתם מתחילים ימי בראשית בבוקרו של יום, הרי גם הם יכולים להודות בכך שהשבת — בערב תחילתה. אולם ודאי אינה נכונה הדעה, שלפיה עסק ה׳ בבריאה עד לבוקרו של היום השביעי, וכפי שכבר אמרנו.
ביום השביעי – מעשה בתלמי המלך שכנס ע״ב זקנים והכניסן בע״ב בתים ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב״ה עצה בלב כל אחד ואחד וכתבו לו ויכל אלהים ביום הששי וישבת ביום השביעי.⁠1 (מגילה ט׳.)
1. כדי שלא יאמר דביום השביעי גמר מלאכתו, ובאמת הוי באור הלשון ויכל ביום השביעי – שליום השביעי כבר כלתה המלאכה, וכמו באור הלשון אך ביום הראשון תשביתו שאור (פ׳ בא) שפירושו שליום הראשון של חג כבר יהיה נשבת, ומה שלא בארו כזה לפני תלמי הוא משום דאולי לא הי׳ מקבל פירוש זה, מפני שאולי הי׳ רוצה למצוא עילה בתורת משה כמש״כ ריש פרשה הקודמת. –
ומה שלא כתבה באמת התורה ויכל ביום הששי כדי שיהי׳ הלשון יותר מבורר הוא כמ״ש במ״ר שהקב״ה יודע לכוין עתים ורגעים, וא״כ אפשר לכתוב בי׳ מפורש שכלה בכניסת יום השביעי ממש ומצומצם, לא כמו בו״ד שמפני שאי אפשר לו לצמצם מוסיף מחול על הקודש. –
ודע דמה שלא כתוב בבריאת יום השביעי ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי כמו בשאר הימים, י״ל דרומז למ״ש בירושלמי ברכות פ״ח ה״ה ובב״ר פ׳ י״א, ל״ו שעות שמשה האורה ביום השביעי, י״ב בערב שבת, י״ב בליל שבת וי״ב ביום השבת, ור״ל שמאז האירה החמה בע״ש שוב לא שקעה עד מוצאי שבת, ולכן לא כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי, אחרי דלא שקעה חמה בליל שבת ולא הי׳ ערב כלל רק יומא אריכתא מל״ו שעות.
אמנם זה גופא צריך טעם למה באמת לא שקעה שמשו של ע״ש עד מוצאי שבת, ומה טעם בדבר, וי״ל דבאמת כן מוכרח הי׳ הדבר, דאחרי דהגבלת הזמן ותחומי יום ולילה של כל יום מימי הבריאה הם מבריאותיו של הקב״ה כפי המתבאר מלשון ויהי ערב ויהי בקר הכתוב בכל יום א״כ אחרי שביום השביעי שבת מכל מלאכתו, א״כ הלא לא הי׳ יכול עוד להברא הוית הערב והבקר של יום השביעי, ולכן עכב הקב״ה את זריחת השמש של יום הששי עד מוצאי שבת, וע״ע מש״כ בענין השייך לפסוק זה לקמן בפ׳ יתרו בפסוק שבת לי״י, ודו״ק.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובר״י קרארשב״ם המשוחזרדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קרי״דר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאפענח רזא ב׳ר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ג) וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת⁠־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכׇּל⁠־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר⁠־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת׃
God blessed the seventh day and made it holy, because on it He ceased from all His work that God1 had created and made.⁠2
1. God | אֱלֹהִים – One might have expected: "He". See Rashi Bereshit 19:24 who notes that it is the way of the text to sometimes use a proper name or title rather than a pronoun even though the name has already been mentioned, citing Bereshit 4:23 and Esther 8:8 as other examples.
2. created and made | בָּרָא... לַעֲשׂוֹת – See Ramban that the verse reads as if written "ברא ועשה" and refers both to God's creations out of nothing and also to those things He formed from existing matter. Literally: "created, in order to make" and see Ibn Ezra that the phrase refers to God's having made His creations with the ability to reproduce and make more of themselves.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובר״י קרארשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שורליקוט מחכמי צרפתרד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאפענח רזא ב׳רמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[לח] 1ויברך אלהים ר׳ ישמעאל אומר ברכו במן וקדשו במן ברכו במן שכל ימות השבת היה יורד עומר ובערב שבת שני עומרים, וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר, ר״נ אומר ברכו במן וקדשו בברכה, רי״א ברכו במן וקדשו במקושש, ברכו בעטיפה כו׳ רא״א ברכו בנר. כו׳ ברכו באור פניו של אדם קדשו באור פניו של אדם לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת. (בראשית רבה י״א)
[לט] 2ברכו במאורות, רשבי״א אע״פ שנתקלקלו המאורות מערב שבת אבל לא לקו עד מוצאי שבת כו׳ כיון ששקע חמה בלילי שבת בקש הקב״ה לגנוז את האורה וחלק כבוד לשבת הה״ד ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו במה ברכו ברכו באורה כיון ששקעה החמה בלילי השבת התחילה האורה והיתה משמשת התחילו הכל מקלסין הה״ד (איוב ל״ז:ג׳) תחת כל השמים ישרוהו ואורו על כנפות הארץ כו׳. (בראשית רבה י״א)
[מ] 3ברכו ביציאה ר״ל בשם ריב״ח אמר כל יום שיש בו חסרון כתיב בו ברכה ואינו חסר כלום, בה׳ נבראו עופות ודגים ובני אדם שוחטים עופות ואוכלים וצדים דגים ואוכלים וכתיב בו ברכה ואינו חסר כלום, בו׳ נברא אדם ובהמה ובנ״א שוחטין בהמה ואוכלין ובנ״א מתים וכתיב בו ברכה ואינו חסר כלום, בז׳ מאי אית לך למימר, ר״ל בשם רחב״ח אמר מפני היציאה. (בראשית רבה י״א)
[מא] 4ר״א בשם ר׳ יוסי אמר מפני האיסטניסים, ברכו במטעמים, רבינו עשה סעודה לאנטונינוס בשבת הביא לפניו תבשילין של צונן אכל מהם וערב לו, עשה לו סעודה בחול הביא לפניו תבשילין רותחין א״ל אותן ערבו לי יותר מאלו א״ל תבל אחד הן חסירין א״ל וכי יש קלרין של מלך חסר כלום א״ל שבת הן חסירין אית לך שבת וכו׳. ויברך וגו׳ למה ברכו כו׳ רבי דוסתאי אומר שאין לו בן זוג חד בשבתא תרי, תלתא ארבעתא, חמישתא ערובתא, שבתא לית לה בן זוג, רשב״ג אמר שאינו נדחה, י״ט נדחה, יוה״כ נדחה, שבת אינו נדחית. (בראשית רבה יא)
[מב] 5ד״א ויברך אלהים. [צא וראה מה בין ישראל לבין הגוים] שהגוים עובדין ביום ובלילה [ואין להם לא מנוחה ולא תענוג] חיפה [חופש] ובערב שבת אפילו עני שבישראל נח ומתענג לכך נאמר בו ברכה. (מדרש מכתב יד)
[מג] 6ויברך אלהים, במה ברכו שנתנו אות לישראל, לפי שהפליטין באין ממדינת הים ממקום שאין יהודיים, ובאין למדינה שחציה גוים וחציה ישראל, ובאין למקום גוים ורואין חניות פתוחות ומשא ומתן בשוק, וכשבאין למקום ישראל רואין חניות נעולות ואין משא ומתן בשוק, והן אומרין מה טיבן של אלו, אמרו להן הן, הן, של יהודיים, והן אומרין ומה טיבן של אלו יהודיים, אמרו להן כשברא ה״ק את העולם מששת ימי בראשית ונח בשביעי הן עושין את השבת יום משתה ושמחה, אמרו בריך אלהיהון של אלו שקידש את ישראל ונתן להם דברים הללו וחפץ ביום השבת. (מדרש מכתב יד)
[מד] 7מנין שאין אבל בשבת ר״י דסכנין בשם ר״ל מייתי לה מהכא (משלי י׳:כ״ב) ברכת ה׳ היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה ברכת ה׳ היא תעשיר ויברך אלהים את יום השביעי ולא יוסיף עצב עמה זה האבל היאך מה דאת אמר (שמואל ב י״ט:ג׳) נעצב המלך על בנו כו׳. (בראשית רבה ק׳)
[מה] 8חצבה עמודיה שבעה וגו׳ (משלי ט׳:א׳) אלו שבעה ימי בראשית שנא׳ (שמות כ׳:י׳) כי ששת ימים וגו׳ ויברך אלקים את יום השביעי: (ויק״ר י״א)
[מו] 9שבעה ימים ברא הקב״ה ומכולן לא בחר אלא יום שביעי שנאמר ויברך א׳ את יום השביעי ויקדש אותו. (פרקי דר״א פי״ח)
[מז] 10ויברך א׳ את יום השביעי ויקדש אותו הקב״ה ברך וקדש את יום השבת, וישראל אינן חייבין אלא לשמור ולקדש את יום השבת, מכאן אמרו כל המברך על היין בלילי שבתות מאריכין לו ימיו ושנותיו בעוה״ז ויוסיפו לו שנות חיים לעולם הבא. (פרקי דר״א פי״ח)
[מח] 11בשבע שעות ביום בערב שבת נכנס אדה״ר בגן עדן כו׳ בע״ש גורש ויצא כו׳ בא יום השבת ונעשה סניגור לאדה״ר, אמר לפניו רבון כל העולמים בששת ימי המעשה לא נהרג הרג בעולם, ובי אתה מתחיל, וזו היא קדושתו וזו היא ברכתו, שנאמר ויברך א׳ את יום השביעי ויקדש אותו ובזכות יום השבת ניצל אדם מדינה של גיהנם, וראה אדם כחה של שבת, ואמר לא לחנם ברך הקב״ה את השבת וקדש אותו. (פרקי דר״א פי״ט)
[מט] 12ד״א אנכי עמד בין ה׳ וביניכם (דברים ה׳:ה׳) כאדם שנוטל כוס קדושין בידו הייתי ושבת מקדשם, דכתי׳ ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו: מלמד שקודש השבת להב״ה (תהלים צ״ב:א׳) כד״א מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה׳ ולזמר לשמך עליון והשכינה כחתן מעוטר, וכנסת ישראל ככלה, והתורה ככתובת שטר, ושרפים ומלאכים עומדים כעם אשר בשער בשעת החופה, והזקנים כעדים. (מדרש השכם מכתב יד)
[נ] 13ויברך אלהים את יום השביעי. שלש ברכות בירך הקב״ה את עולמו ברכה ראשונה לדגים שנייה לאדם שלישית לשבת וכנגדן כהנים מברכין את ישראל שלש ברכות בשלשה פסוקים (במדבר ו׳:כ״ד-כ״ו) יברכך ה׳, יאר ה׳, ישא ה׳, תאנא וכולן לא עמדו אלא בברכת שבת. (מדרש הגדול בראשית.)
[נא] 14ויברך א׳ את יום השביעי בירך הקב״ה את עוה״ב שמתחיל באלף השביעי, ויקדש אותו זמנו לישראל. (מדרש)
[נב] ויברך אלהים ג׳ באורייתא וסי׳ ויברך אלהים את יום השביעי, ויברך אלהים את נח (בראשית ט׳:א׳) ויברך אלהים את יצחק (בראשית כ״ה:י״א). (מסרה גדולה)
[נג] 15ך ע״ד באורייתא דארבעה קרני: ויברך, ויברך, ויברך, מתהלך, אך, שפך, ישפך, לך לך, אראך, מברכיך, וילך, זרעך, זרעך, הלך, דרך ה׳, אלקים עמך, בזרעך, ויברך אותו מחלציך, המלאך, יברך, ישמך, ויעזרך, ויברכך, וכו׳ (ספר התגין)
[נד] 16רבי יצחק אמר כתיב ויברך אלהים את יום וכתיב במן ששת וגו׳ וביום השביעי שבת לא יהיה בו. כיון דלא משתכח ביה מזוני מה ברכתא אשתכח ביה. אלא הכי תאנא כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין כו׳ ובגין כך שבתא אתיקר מכל שאר זמנין וחגין משום דכלא ביה אשתכח ולא אשתכח הכי בכלהו זמנין וחגין. א״ר חייא בג״כ משום דאשתכח כלא ביה אידכר תלת זמנין דכתיב ויכל אלהים ביום השביעי. וישבות ביום השביעי, ויברך אלהים את יום השביעי: (זח״ב פ״ח)
[נה] ויברך אלהים גו׳ ויקדש אותו ויברך דא ברכה, ויקדש דא קדושה, ולגבי תרווייהו הוו נפקי קמאי לקדמות כלה, והוו אמרי תרי זמני באי כלה באי כלה, בההוא זמנא קול חתן וקול כלה. (תקוני זהר סט.)
[נו] 17מלאכתו ר״פ בשם רבי הושעיא אמר אע״ג דאת אמר כי בו שבת מכל מלאכתו ממלאכת עולמו שבת, ולא שבת לא ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת הצדיקים, אלא פועל עם אלו ועם אלו מראה לאלו מעין דוגמא נטורין שלהן ולאלו מעין דוגמא נטורין שלהן. (בראשית רבה י״א)
[נז] 18לעשות אמר ר׳ בנייה אשר ברא אלהים ועשה אין כתיב כאן אלא אשר ברא אלהים לעשות כל מה שהיה הקב״ה עתיד לבראות בשביעי הקדים וברא אותו בששי. (בראשית רבה י״א)
[נח] 19ד״א אשר ברא ועשה אין כתיב כאן, אלא לעשות, שקדמה השבת ולא נגמרה מלאכתן, ר׳ בנייא אמר אלו המזיקין שברא נפשותיהם עם שהוא בורא גופן קדש יום השבת, והניחן ונשארו רוח בלא גוף וכו׳. (תנחומא ישן בראשית)
[נט] 20ד״א ותשלם כל המלאכה (מלכים א ז׳:נ״א), המלאכה אין כתיב כאן אלא כל המלאכה מלאכת ששת ימי בראשית. מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות עשה אין כתיב כאן אלא לעשות עדיין יש מלאכה אחרת כיון שבא שלמה ובנה בית המקדש אמר הקב״ה עכשיו שלמה מלאכת השמים והארץ ותשלם כל המלאכה. לכך נקרא שלמה שהשלים הקב״ה מלאכת ששת ימי בראשית לתוך מעשי ידיו. (פסיקתא רבתי פ״ו)
[ס] 21לעשות, מלמד שהיה חסר והיינו רוח צפונית שהניחו פרוץ ועתיד לעשותו כשידין האומות על שעבדו ע״ז שיאמר להם אם יש ממשות בע״ז תבוא ותעשה רוח צפוני שהנחתי מלעשותו ולא תוכל, אז ידין את האומות ויעשנו הוא. (מדרש)
[סא] 22לעשות, אלו הן עשרה דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות כי כל אלה ברא אלהים לעשות נסים וגבורות, ברוך שם כבוד מלכותו לקיים מה שנאמר אין כל חדש תחת השמש. (פסיקתא זוטרתי בראשית)
[סב] 23א״ר יצחק כשסיימו המלאכות כלם בראם (נר׳ ראם או ברכם) הקב״ה והכינם בעולם, וצוה לכל אחד ואחד, שלא ישנה הכנתו, מאותו הענין שעשאהו, ולכל א׳ וא׳ יוציא תולדתו הראוי לו מכאן ולעולם, הה״ד אשר ברא אלהים לעשות. מאי לעשות להוליד ולהוציא כל דבר כמותו (ז״ח יז.)
שערי ציון: לעיל פרשה א׳ מאמר רי. ריא. ריב. רמה. שם. רסג. תלד. רסז. תשה. תשיד. תקפח. זח״א מז: זח״ב פח. קנה: רד. זח״ג קמה. ז״ח י. לג.
1. דברים אלו מבוארים בשינוים במכלתא יתרו פ״ז ופס״ר פכ״ג ועי׳ במכלתא דרשב״י פ׳ יתרו. וכל הדרשות המה על קרא דויברך, ויקדש, ומפרש ברכו במן, ברכו בעטיפה, ברכו בנר, ברכו באור פניו של אדם, ברכו במאורות, ברכו ביציאה, ברכו במטעמים, קדשו במן, קדשו בברכה, קדשו במקושש, קדשו באור פניו, ובמכלתא ובפסקתא גורסים קדשו בנר, קדשו באור פניו, קדשו במאורות, ועוד שינויים. ברכו בעטיפה שצריך להחליף ולהתעטף בבגד מיוחד לשבת, ויותר מתאים היא קדשו בעטיפה. ברכו בנר, פי׳ במחזור ויטרי ושאר ראשונים שאין נר של שבת כבה מהרה כמו נר של חול, וע״ז מביא שם מעשה שהיה. ועי׳ בגנזי שכטר ח״א ו׳ הביא בענין זה מדרש מכתב יד, ד״א ויברך א׳ לפי שאין לך שמקדש את השבת ומרוממה אלא הדלקת הנר ומפני מה שבכל ימות השבת הוא מדליק את הנר ונתן בה שמן ארבעה וחמשה פעמים ועדאן היא כובה אבל בלילי שבת מדליקה מבעוד יום והלך לבהמ״ד ובא ואוכל ושותה ומציע את מטתו ועדאן היא דולקה לכך נאמר ויקדש אותו במה קדשו בהדלקת הנר בע״ש כו׳, ופשוטן של דברים הוא מפני שמכין ומתקן את הנר בע״ש שידליק היטב ולא יצטרך ליתן בו שמן בכל פעם כמו בחול ובזה ניכר הקדושת שבת וזה ענין הברכה והקדושה. ואין מזה ראי׳ לפי׳ המחזור ויטרי, ויש שם גם הדרשא לענין ברכו במן ובאור הנר. ועי׳ לעיל פ״א מאמר שפב. מה שהבאתי מקור הדברים בענין הדלקת הנר בשבת וצרף לכאן. קדשו בברכה מסיק במכלתא מכאן אמרו שמקדשין על היין. קדשו במקושש לפי שהי׳ מקושש וחילל את השבת נסקל ובזה נתקדש השבת.
2. ענין זה דשמשה האורה ל״ו שעות עי׳ מ״ש לעיל אות לה. ובפ״א מאמר תל. בביאור.
3. ברכו ביציאה. ההוצאה על השבת רבה על האדם לפיכך ברכו וכמ״ש לוו עלי ואני פורע. וכתוב בו ברכה דס״ל דהברכה דכתיב בי׳ קאי על כל המינים. ועי׳ מ״ש לעיל מאמר תשלג. - בשביעי, הלא לא נבראו מינים שמחסרים, וברכה למה אלא מפני היציאה.
4. מפני האיסטניסים, שאינם יכולים לאכול רק מעט ברכו שיוכלו לאכול ג׳ סעודות, וכן שלא יזיק להם מאכלי צונן. ברכו במטעמים - שמאכלי שבת טעמם ערב - במדרש מכ״י מנח״י וכן בפס״ר מבואר שזה דרש בפ״ע אמנם בשאר מדרשים חברו זאת ביחד מפני האיסטניסים ברכו במטעמים, וכמו שלפנינו, מכוון יותר. בן זוג, דששה ימים תלתא זוגי, ושבת אין לו זוג. שאינו נדחה, כמו יו״ט ויוה״כ שתלוין בב״ד לדחותן וזו היא ברכתו.
5. מאמר זה נדפס מכתב יד בספר גנזי שכטר ספר א׳ קטעי מדרש והגדה צד ג. (ראה מ״ש אודותו בראש הספר). שיצא זה עתה לאור בעת שספרי הולך ונדפס, והנני מביא בזה את כל המאמרים על הפסוקים מהמדרשים החשובים הנדפסים שם שאין נמצאים במקום אחר. - ושם צד ד. ביתר ביאור כשברא הקב״ה את העולם בששת ימי בראשית ונח בשביעי הן עושין אותו יום משתה ושמחה למי היתה שמחה נאה לא לנו שמלכינו שולטין בעולם אלא מה נעשה קדמנו היהודים, ולנו הי׳ נראין והן אותן ומהלכין אחריהן. ודברים אלו מבוארים גם בפירקא דרבינו הקדוש נדפס ע״י שעהנבלום. ושם הגירסא בסוף ולא נאה שנראין כהולכין אחריהן. פי׳ שלא יאמרו שהולכין בדרכי היהודים.
6. בגנזי שעכטער ספר א׳ קטעי מדרש והגדה. צד ד. וקצת מזה בפרקא דרבינו הקדוש הנדפס ע״י שעהנבלום, אמנם הסמך על הפסוק לא נזכר שם - והעיר שם בהערות דלשון חנויות נעולות מבואר גם במכלתא תשא מה לפלוני חנותו נעולה שהוא משמר את השבת. יום משתה ושמחה עי׳ בילקוט שמעוני עקב תתנה. בשם מדרש טול מהן השבתות וי״ט שאין מן המנין שהם ימי שמחה ותענוג. ולקמן מאמר מ״ד. בביאור.
7. בירושלמי ברכות פ״ב ה״ז. ומוע״ק פ״ג ה״ד. לעיל ב״ר פי״א מבואר דרש זה. והתוס׳ במוע״ק כ״ג: הביאו טעם הירושלמי, ובפי׳ מס׳ משקין (מוע״ק) כ״ד לרבנו שלמה בן היתום מביא דברי הב״ר הנ״ל ביתר ביאור. א״ל אין אבילות בשבת ובפרשת ויחי יעקב מפורש מן ברכת ה׳ היא תעשיר וגו׳ וכת׳ בשבת ויברך א׳ את יום השביעי, מה אותו ויברך מדבר ביום השבת אף ברכת ה׳ כאלו נכתב בשבת, ומה ברכת ה׳ אין בה אבילות דכת׳ ולא יוסיף עצב עמה, וכתיב כי במות אבשלום נעצב המלך אל בנו ושנתאבל עליו, אף ויברך א׳ כאלו נכתב שם ויברך א׳ את יום השביעי ויקדש אותו ואין עצב בו כי בו שבת ע״כ ועיי״ש מ״ש בדמ״ט. וראיתי להאחרונים בספריהם האריכו בענין אם יש חיוב שמחה בשבת והביאו מירושלמי מגלה פ״א ה״ד דסעודת פורים שחל בשבת מאחרין אותה עד לאחר השבת, משום דכתיב בפורים לעשות אותם ימי משתה ושמחה את ששמחתו תלויה בב״ד יצא שבת ששמחתו תלויה בידי שמים ע״כ הרי מבואר דיש חיוב שמחה בשבת ועפ״ז הקשו על הדרש שלפנינו שמקורו מירושלמי אמאי לא אמרו בפשיטות משום דיש חיוב שמחה, ונדחקו בזה דכוונת הירושלמי לענין שמחת הנפש (עי׳ העמק שאלה פ׳ חי׳) והנה בגוף ענין זה אם בשבת יש חיוב שמחה או רק עונג מפורש להדיא כן בהרבה ראשונים דאין חיוב שמחה בשבת והוא בשאלתות פ׳ חיי שרה וכ״ה בבה״ג וש״ר כ׳ הטעם ששבת עולה לענין אבלות ואינה מפסקת מ״ט עונג היא דכתיב ביה, רגלים מפסיקין ואינן עולין מ״ט שמחה הוא דכתיב בהו, וכ״ה בתשובת הגאונים שערי תשובה סימן ל׳, ובס׳ הפרדס לרש״י וש״ר דשבת דעונג כתיב ביה ולא כתיב ביה שמחה אומרים צדוק הדין אבל ר״ח וחנוכה וכו׳ לא. וכ״כ בשטמ״ק כחובות ז. בשם הר״מ והתוס׳ במוע״ק שם. ומה שקשה לכאורה מירושלמי מגלה, נ״ל הסבר נכון דהכוונה היא אף דבשבת אין חיוב שמחה רק עונג מ״מ אם הוא שמח בוודאי דהוא עושה מצוה, דהוא בכלל עונג ויותר מעונג א״כ אם הוא יעשה סעודת פורים בשבת וישמח לא יהי׳ היכר משום פורים דאנו נאמר שהשמחה הוא משום שבת דהוא מתענג ושמח, וזה הכוונה ששמחתו תלוי׳ בידי שמים ע״י שנתנו לו השבת ובפורים צריכים לעשות משתה שהשמחה יהי׳ תלוי׳ בב״ד שיהי׳ ניכר שהוא משום פורים, וז״ב. ואין מזה ראי׳ כלל דיש חיוב שמחה בשבת, ומה שהביאו מספרי בהעלותך וביום שמחתכם זה השבת [ובאבודרהם והשבלי לקט הביאו ראי׳ מספרי דמשום זה אנחנו אומרים בתפלת שבת ישמחו ועי׳ בהמנהיג ריש הל׳ שבת] כבר פי׳ דזה קאי על שמחת הנפש כמו בקרבנות, ויותר נראה דגירסת הגר״א בספרי שמחתכם אלו ג׳ רגלים נכונה וכן מפורש להדיא בספרי זוטא מובא בילקוט שמעוני שם וביום זה שבת, שמחתכם אלו ג׳ רגלים, וראיתי בתורה תמימה כאן שהאריך בענין זה ומסיק דיש חיוב שמחה בשבת וחיוב לאכול בשר, במח״כ לא כיון יפה בכל דבריו לדחות דברי הבכור שור ולא ראה כל דברי הראשונים הנ״ל והדבר ברור דאין מדינא חיוב שמחה בשבת רק עונג וממילא דאין חיוב לאכול בשר וכמ״ש הרבנו יונה ברכות פ״ג ואכמ״ל ועי׳ לעיל אות מג.
8. התוס׳ בסנהדרין לח. כ׳ על הא דמבואר בגמ׳ שם חצבה עמודיה שבעה אלו שבעת ימ״ב דבשבעה ימים נברא העולם שאע״פ שבששה ימים נברא העולם מ״מ היה חסר מנוחה עד שבא שבת בא מנוחה והיינו דכתיב ויכל א׳ ע״כ והכוונה כמש״ל מאמר כ״ד דשביתת שבת לא רק שלילה מבריאה רק דנברא בו יום מנוחה עי׳ לעיל אות ל״א ומה נברא בו שלוה והשקט.
9. ויק״ר כ״ט. במדב״ר ג. פסיקתא דר״כ פכ״ג ובמדרש עשרת הדברות יום שביעי בחר בו הקב״ה וקדשו לשמו וחמדת ימים קראו, כי בו חיבר שמים וארץ וברכו שנאמר ויברך א׳ את יום השביעי וגו׳ ועיי לעיל אות כ״ו בביאור.
10. בפי׳ רד״ל כ׳ דנראה לגרוס אלא לברכו ולקדשו. - ול״נ דצריך לתקן וישראל חייבין לברכו ולקדשו, וכלשון התנחומא לעיל מאמר כ״ז נוחו ביומא דשבתא כי היכי דנחי ביה אנא. ועי׳ לעיל מאמר לח קדשו בברכה.
11. פס״ר פמ״ו לעיל מאמר כה. ובמדרש הגדול כאן.
12. אמר זה מובא בכתב יד ספר מנורת המאור להרב ישראל בן יוסף אלנקאוה. (ראה מ״ש אודות זה בראש הספר) ונדפס מחדש לקוטים ממדרש השכם המובא בספר כתב יד זה והוא בסי׳ י״א ועמוד קצ״ו מהכתב יד. ושם במאמר יב מביא ממדרש אריכות בענין זה דהשבת דומה לכלה ומסמיך זאת על פסוק ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו. ככלתו כתיב מה כלה נאה כו׳ אף שבת נאה מה חתן זה לבוש בגדי תפארתו כך אדם בשבת כו׳ מה חתן זה מעונג כו׳ כך אדם מעונג בשבת, מה חתן זה יושב בטל ואינו עושה מלאכה כך האדם בטל בשבת. ולפיכך חכמים וחסידים הראשונים קוראים לשבת כלה. - ועי׳ מעין זה בשבת קיט. באו ונצא לקראת כלה ומ״ש לעיל בביאור מאמר ט.
13. עי׳ לעיל מאמר תש״ה ממדרש תנחומא בראשית ומ״ש בביאור והגאון רבינו סעדיה מובא באבן עזרא וש״ר פירשו שברכת היום וקדושו ישוב על השומרים שיהי׳ מבורכים קדושים. וע״ע לעיל מאמר מ׳ מב״ר.
14. מאמר זה מובא בריקנטי על התורה פ׳ בראשית בזה״ל וכן אמרו רז״ל במדרש, וסיים ואנו נפרש ויקדש אותו שתוסיף כח הנשמה להראות מכל שאר דברים ועי׳ מעין זה דיום השביעי רומז לאלף השביעי ברמב״ן עה״ת ורב״ח מה שהאריכו בזה ולעיל מאמר טו. ובמדרש הגדול בפסוק וישבות ביום השביעי רמז לאלף שביעי שהעולם שובת כדאמר שיתא אלפא שני הוי עלמא וחד חריב ונראה שהוא מלשונו ולא מדרש חז״ל גם בס׳ הקנה האריך בענין זה.
15. שבעים וארבע תיבות יש בתורה אשר אות ך בסוף התיבה יש לה ארבע קרני והציור מובא בסוף הספר.
16. ראה בס׳ צרור המור כאן וברקנטי.
17. תנחומא כי תשא, פס״ר פכ״ג, פמ״א. והדרש הוא מדכתיב לשון מלאכתו ומפרשי המדרש היפ״ת מהרז״ו פרשו הדרש מלעשות אבל כנראה לא היו לפניהם התנחומא ופס״ר. דמפורש שם דהדרש מתיבת מלאכתו, וכן מבואר להדיא במדרש הגדול כאן. דוגמא נטורין. פי׳ במוסיף סימן ודמיון ובמנח״י מעין ערכם ומהותם ובפס״ר הגי׳ דוגמה שלהם, ומניין שפורענתם של רשעים קרויה מלאכה כו׳. ובמ״ע העיר מדברי המכלתא תשא דמבואר עיקר דרש זה וממה שבת מן העבודה או מן הדין ת״ל וינפש מגיד שאין הדין בטל מלפניו לעולם ע״כ וזה הוא ג״כ כוונת הדרש כאן.
18. מקודם לזה מבואר דבכל יום ברא ג׳ בריות וביום ששי ברא שש מה שהי׳ צריך לבראות בשביעי וע״ז דורש לעשות מה שהי׳ צריך לעשות בשביעי עשה בששי, - ומובא מאמר זה באריכות לעיל פ״א מאמר תשי״ד מילמדנו ומאמר תשכ״ח. ורש״י כאן מפרש כן ע״פ הב״ר.
19. לעיל מאמר תשי״ד. תשכ״ח. ומדברי התנחומא מבואר דר׳ בנייא דריש לה לעשות לענין המזיקין שהי׳ צריכין להבראות ולא ברא גופן דלא כמבואר בב״ר, ועי״ש בהערות שרוצה לתקן גם בדברי המדרש לכונה זו ובמדרש אגדה כאן כ׳ יעשה אין כתיב כאן אלא לעשות שהניח כח בהם לעשות, ולמה לא ברא הקב״ה למלאכים גופות, לפי שאם הי׳ להם גופים הי׳ נראים ולפי שיש להם צורות משונות אם הי׳ אדם רואה אותן הי׳ נפשו יוצאת מפחדם ע״כ.
20. דרש זה דלעשות רמז על בנין ביהמ״ק מבואר גם בתנחומא ישן בראשית ויש אומרים אשר ברא א׳ לעשות זו בית המקדש העתיד להיות ע״כ.
21. מאמר זה מובא בשם מדרש בפי׳ הטור על התורה מבעל הטורים. - ומבואר גם במדרש אגדה כל הענין על פסוק לעשות, ובריב״א עה״ת הביא זאת סתמא וראה מ״ש לעיל פ״א מאמר ל׳ בביאור ע״ד ענין זה.
22. כן מבואר גם במדרש הגדול באריכות וכ׳ מכאן לכל האותות והמופתים שיש בהם שנוי טבעו של עולם שנעשו להם לצדיקים לשעבר ושעתידין ליעשות כבר עלו מששת ימי בראשית, ומביא מאמר חז״ל ב״ר פ״ה תנאים התנה הקב״ה עם כל מה שברא בששת ימי בראשית עיי״ש וכן מבואר באריכות בריקנטי כאן ומפרש בזה כוונת התרגום יונתן ב״ע שמפרש תיבת לעשות ״ועתיד למעבד״ ולעשות כלומר השלמת הבנין לעשות פרי בבוא זמנו להתגלות בפועל לפי שאין כל חדש תחת השמש ע״כ והוא לשון ספר הקנה ס. שמאריך בענין זה - וראיתי לינחנו על התרגום שכתב שבטעות הדחיק ״המעמר״ את הפילוסופיה הנודעת הזאת אשר צווחו עליה קמאי, בדברי התיב״ע כי על עשרת דברים שנבראו בע״ש בין השמשות כוון עייש״ה ובמח״כ לא כיון יפה שבעיקר ד״ז מבואר כן בראשונים הנ״ל וא״ל. ועי׳ בס׳ צרור המור כאן מה שהאריך ג״כ לפרש כן ובתולדות יצחק כ׳ ג״כ לפרש בסגנון זה. ועי׳ לעיל מאמר לה.
23. פירוש זה על תיבת לעשות מבואר בפירושי הראשונים ובכת״י במדת״י מובא במבוא למד״ת ע״ח. איתא לעשות כל מה שברא א׳ במעשה בראשית הוא לעשות פרי, אדם ובהמה חי׳ ועוף וכל בריה להוליד אחרים, שמים להוריד מטר, ארץ להעמיד אילנות ועשבים, מים לגדל דגים. וזה לעשות ע״כ ומובא גם באע״ז ובחזקוני. והוסיף עוד ד״א לעשות כל ימות עולם כסדר של ימי בראשית שהשמים וארץ יעשו מנהגם ולא ישנו הסדר. והוא כעין דרש הנ״ל, ומבואר דשש דרשות יש על תיבת לעשות א) מה שהי׳ עתיד לבראות בשבת עשה בע״ש. כ) דרומז על המזיקין שלא נגמר בריאתן והיינו לעשות שהי׳ צריכין עדיין לעשות. ג) רמז לעשיית המקדש. ד) לעשרת דברים שנבראו בין השמשות. ה) לרוח צפונית שעדיין לא נעשה. ו) לעשות פרי ולהוליד אחרים, כהדרש שלפנינו. ואביא מה שנמצא עוד פירושים בראשונים בפסק״ז. לעשות לכבוד השבת. וכן הוא אומר לא עשה כן לכל גוי. בחזקוני ד״א כל עשייה האמורה במע״ב ענין תיקון הוא וכן הפי׳ מכל המלאכות אשר ברא לתקן בה את העולם ע״כ. והרמב״ן מפרש ששבת מכל מלאכתו אשר ברא יש מאין לעשות ממנו כל המעשים בששת ימים, עוד פ׳ דלעשות רמז כי ששת ימי בראשית המה כל ימות עולם דשית אלפי שני קיימי עלמא ויום השביעי רמז לעוה״ב והאריך בזה. ועי׳ מ״ש לעיל מאמר תכ״ג מענין בורא עולמות ומחריבן שזה נרמז במלת לעשות ובצרור המור פי׳ לעשות שצוה לאחרים שיעשו והוא הי׳ גוזר ואומר דהכל נברא במאמר.
וּבָרֵיךְ יְיָ יָת יוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְקַדֵּישׁ יָתֵיהּ אֲרֵי בֵּיהּ נָח מִכָּל עֲבִידְתֵיהּ דִּבְרָא יְיָ לְמַעֲבַד.
Hashem blessed the seventh day and sanctified it, for on it He abstained from all His work, which Hashem had created to do.

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת
וּבָרֵיךְ ה׳ יָת יוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְקַדֵּישׁ יָתֵיהּ אֲרֵי בֵיהּ נָח מִכָּל עֲבִידְתֵּיהּ דִּבְרָא ה׳ לְמֶעֱבַד
שָׁבַת – בטל, נוח
פועל שָׁבַת שעניינו ״ביטול והפסקת הדבר״ (רד״ק, ״שרשים״ שבת) מתורגם בפועל ״בטל״, כגון ״ויום ולילה לא יִשְׁבֹּתוּ״ (בראשית ח כב) ״לָא יִבְטְלוּן״, ״וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם״ (שמות ה ה) ״וּתְבַטְּלוּן יָתְהוֹן מֵעִיבִידְתְּהוֹן״, ״תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מבתיכם״ (שמות יב טו) ״תְּבַטְּלוּן חֲמִירָא מִבָּתֵּיכוֹן״.⁠1
יוצא מן הכלל הוא פועל שָׁבַת האמור בשביתת שַׁבָּת שתרגומו בפועל ״נוח״ כבפסוקנו: ״כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ״ – ״אֲרֵי בֵיהּ נָח״, ״וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״ (ב) ״וְנָח בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה״. ואולם תרגום זה מעורר קושי כפול: ראשית, שָׁבַת משמעו פָּסַק דוגמת ״זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ״, ״שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ״ (איכה ה יד-טו) ואינו עניין למנוחה. ועוד, מכיוון שמנוחה היא הפך היגיעה, כיצד ניתן לתרגם כך אצל הבורא שבו נאמר ״לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע״ (ישעיהו מח כח)? מה עוד שמלשון מנוחה משתמע מאמץ גופני הנשמע כהגשמה, רעיון שת״א מסלקו באופן קבוע.
מחמת קושי זה עמלו מפרשי ת״א לפרש ״ונח״ במשמעות שונה.⁠2 והיותר מסתבר הוא שפועל נָח בת״א בא גם הוא בהוראת בָּטֵל, פָּסַק, השווה: ״וַיָּשֹׁכּוּ המים״ (בראשית ח א) ״וְנָחוּ מַיָּא״, ״וירף ממנו״ (שמות ד כו) ״וְנָח מִנֵּיהּ״. ומצינו שגם בלשון חז״ל הורחב נָח למשמע פָּסַק כגון ״נח הים מזעפו״ (יומא לח ע״א). על פי זה גם ״וְנָח בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה״ פירושו: פסק ממלאכתו. אלא שהמתרגם בחכמתו בחר בפועל ״ונח״ עקב הדמיון הצלילי למנוחת שבת, אבל לא כיוון לייחס לקב״ה מנוחה דבר שאי אפשר לו להאמר.⁠3
גם שביתת שבת ושביתת עשור הנאמרים לאדם מתורגמים באמצעות ״נוח״ כגון ״וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת״ (שמות לד כא) ״וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תְּנוּחַ״, ״מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם״ (ויקרא כג לב) ״מֵרַמְשָׁא עַד רַמְשָׁא תְּנוּחוּן נְיָחֲכוֹן״.⁠4
1. וכן ״ולא תשבית מלח״ (ויקרא ב יג) ״וְלָא תְבַטֵּיל מְלַח״, ״וְהִשְׁבַּתִּי חיה רעה״ (ויקרא כו ו) ״וַאֲבַטֵּיל חַיְתָא בִּשְׁתָּא״, ״אַשְׁבִּיתָה מאנוש זכרם״ (דברים לב כו) ״אֲבַטֵּיל מִן בְּנֵי אֱנָשָׁא דּוּכְרָנְהוֹן״. אבל לשביתת הארץ בשנה השביעית נתייחד פועל ״שמט״ כשיטתו לתרגם מונחי הלכה במטבע לשון חז״ל, כמפורש בפסוק ״לא תבערו אש״ (שמות לה ג). לכן תרגם ״ושבתה הארץ שבת לה׳⁠ ⁠⁠״ (ויקרא כה ב) ״וְתַשְׁמֵיט אַרְעָא שְׁמִיטְתָא״, כלשון חז״ל ״חיה רעה באה לעולם... ועל השמטת הארץ״ (אבות ה ט) ועל פי לשון הכתוב ״וְהַשְּׁבִיעִת תשמטנה וּנְטַשְׁתָּהּ״ (שמות כג יא).
2. לסילוק ההגשמה פירש ב״לחם ושמלה״ ״ונח״ מלשון ״ניחוח״ ורחוק.
3. על קושי זה עמד גם רש״י לשמ׳ לא יז:
וינפש – כתרגומו ונח. וכל לשון נופש והוא לשון נפש, שמשיב נפשו ונשימתו בהרגיעו מטורח מהמלאכה. ומי שכתוב בו (ישעיהו מ כח) לא ייעף ולא יגע, וכל פעלו במאמר, הכתיב מנוחה לעצמו לשבר האוזן מה שהיא יכולה לשמוע.

בכך הולך רש״י לשיטתו לפרש לשונות מגשימים על דרך ״דברה תורה בלשון בני אדם״ כמבואר בנספח ״תרגומי ההגשמה״ פרק י, ״לדרכו של רש״י בלשונות ההגשמה״. אבל רבים ממפרשי ת״א אינם מסכימים עמו.
4. יוצאים מן הכלל הם הפסוקים ״וישבתו העם ביום השביעי״ (שמות טז ל) ״וּשְׁבַתוּ עַמָּא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה״, ״וביום השביעי שבת וינפש״ (שמות לא יז) ״וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שְׁבָת וְנָח״, בשניהם לא תרגם ״נח״ אלא ״שבת״ ונתבארו במקומם.
וברך איקריהא די״י ית יומא שביעיאב וקד׳ יתיה ארום בה הוא שְׁבָה שַבַה וניח קדמוהי מןג כל עיבידתיה די ברה איקרהד די״י למעבד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״איקריה״) גם נוסח חילופי: ״ממריה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שביעיא״) גם נוסח חילופי: ״שביעאה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הוא שְׁבָה שַבַה וניח קדמוהי מן״) גם נוסח חילופי: ״איתניח מן״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״איקרה״) גם נוסח חילופי: ״ממריה״.
ובריך אלקים ית יומא שביעאה מן כולהון יומי שבעתא וקדיש יתיה ארום ביה נח מכל עיבידתיה דברא אלקים ועתיד למיעבד.
And the Lord blessed the Seventh Day more than all the days of the week, and sanctified it, because in it He rested from all His works which the Lord had created and had willed to make.

פרשה יא

[א] וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ – כְּתִיב: בִּרְכַּת ה׳ הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִיף עֶצֶב עִמָּהּ (משלי י׳:כ״ב). בִּרְכַּת ה׳ הִיא תַעֲשִׁיר, זוֹ הַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. וְלֹא יוֹסִיף עֶצֶב עִמָּהּ, זֶה הָאֵבֶל, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ (שמואל ב י״ט:ג׳).
[ב] וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וגו׳ – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר בֵּרְכוֹ בַּמָּן וְקִדְּשׁוֹ בַּמָּן, בֵּרְכוֹ בַּמָּן, שֶׁכָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת הָיָה יוֹרֵד עֹמֶר, בְּעֶרֶב שַׁבָּת שְׁנֵי עֳמָרִים. וְקִדְּשׁוֹ בַּמָּן, שֶׁלֹא יָרַד בּוֹ כָּל עִקָּר. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, בֵּרְכוֹ בַּמָּן, וְקִדְּשׁוֹ בַּבְּרָכָה. רַבִּי יִצְחָק אָמַר בֵּרְכוֹ בַּמָּן, וְקִדְּשׁוֹ בַּמְקוֹשֵׁשׁ, וּבֵרְכוֹ בָּעֲטִיפָה. רַב הוּנָא אָמַר צָרִיךְ לְהַחֲלִיף. רַבִּי חִיָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר צָרִיךְ לְעַרֵב. אָבִין בַּר חִסְדָּאי אָמַר צָרִיךְ לְשַׁלְשֵׁל. רַבִּי יִרְמְיָה וְרַבִּי זְעֵירָא הֲווֹן מְהַלְּכִין כַּחֲדָא, וְאִסְתַּלְּקַת גּוּלְתֵיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה וְשִׁלְשְׁלָהּ רַבִּי זְעֵירָא, הָדָא אָמְרָה צָרִיךְ לְשַׁלְשֵׁל. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר בֵּרְכוֹ בְּנֵר, וּבִי הָיָה הַמַּעֲשֶׂה, פַּעַם אַחַת הִדְלַקְתִּי אֶת הַנֵּר בְּלֵילֵי שַׁבָּת וּבָאתִי וּמָצָאתִי אוֹתוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת דָּלוּק וְלֹא חָסַר כְּלוּם. בֵּרְכוֹ בְּאוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם, קִדְּשׁוֹ בְּאוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם. לֹא דוֹמֶה אוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁהוּא דּוֹמֶה בְּשַׁבָּת. בֵּרְכוֹ בַּמְּאוֹרוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְקַלְּלוּ הַמְּאוֹרוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֲבָל לֹא לָקוּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַתְיָא כְּרַבָּנָן וְלָא אַתְיָא כִּדְרַבִּי אַמֵּי, דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא לָן כְּבוֹדוֹ עִמּוֹ, מַה טַּעַם: וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְּמוּ (תהלים מ״ט:י״ג). וְרַבָּנָן אָמְרֵי, לָן כְּבוֹדוֹ עִמּוֹ, וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת נִטַּל מִמֶּנּוּ זִיווֹ וּטְרָדוֹ מִגַּן עֵדֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ (איוב י״ד:כ׳). כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה חַמָּה בְּלֵילֵי שַׁבָּת, בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְנֹז אֶת הָאוֹרָה, וְחָלַק כָּבוֹד לַשַּׁבָּת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ, בֵּרְכוֹ בְּאוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה בְּלֵילֵי הַשַּׁבָּת הִתְחִילָה הָאוֹרָה וְהָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת, הִתְחִילוּ הַכֹּל מְקַלְּסִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ וְאוֹרוֹ עַל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ (איוב ל״ז:ג׳), מִפְּנֵי מָה וְאוֹרוֹ עַל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן, אוֹר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן, אָדָם צוֹפֶה וּמַבִּיט בּוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִסְתַּכֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וּבְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְלָגָה שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶן מְקֻלְקָלִין, עָמַד וּגְנָזָהּ וְהִתְקִינָהּ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. וּמִנַּיִן שֶׁגְּנָזָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר (איוב ל״ח:ט״ו). וּמִנַּיִן שֶׁהִתְקִינָהּ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם (משלי ד׳:י״ח). רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי זְעֵירָא אָמַר, ל״ו שָׁעוֹת שִׁמְשָׁה אוֹתָהּ הָאוֹרָה, שְׁנֵים עָשָׂר שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת, וּשְׁנֵים עָשָׂר שֶׁל לֵילֵי שַׁבָּת, וּשְׁנֵים עָשָׂר שֶׁל שַׁבָּת. כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הִתְחִיל הַחשֶׁךְ מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא וְנִתְיָרֵא אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֹמַר אַךְ חשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי (תהלים קל״ט:י״א), אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב (בראשית ג׳:ט״ו), בָּא לְהִזְדַּוֵּג לִי, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זִמֵּן לוֹ שְׁנֵי רְעָפִים וְהֵקִישָׁן זֶה לָזֶה וְיָצָא מֵהֶן אוֹר וּבֵרַךְ עָלֶיהָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי. מַה בֵּרַךְ עָלֶיהָ, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. אַתְיָא כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל מִפְּנֵי מָה מְבָרְכִין עַל הָאוֹר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא תְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב וְרַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אַף מוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְבָרְכִין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁבַת הָאוּר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם.
[ג] בֵּרְכוֹ בִּיצִיאָה, רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר, כָּל יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֶסְרוֹן, כְּתִיב בּוֹ בְּרָכָה וְאֵינוֹ חָסֵר כְּלוּם. בַּחֲמִישִׁי נִבְרְאוּ עוֹפוֹת וְדָגִים, וּבְנֵי אָדָם שׁוֹחֲטִין עוֹפוֹת וְאוֹכְלִים, וְצָדִים דָּגִים וְאוֹכְלִין, וּכְתִיב בּוֹ בְּרָכָה וְאֵינוֹ חָסֵר כְּלוּם. בַּשִּׁשִּׁי נִבְרָא אָדָם וּבְהֵמָה, וּבְנֵי אָדָם שׁוֹחֲטִין בְּהֵמָה וְאוֹכְלִין, וּבְנֵי אָדָם מֵתִים, וּכְתִיב בּוֹ בְּרָכָה וְאֵינוֹ חָסֵר כְּלוּם. בַּשְּׁבִיעִי מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר, רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר, מִפְּנֵי הַיְצִיאָה.
[ד] רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, מִפְּנֵי אִיסְטְנִיסִים בֵּרְכוֹ בְּמַטְעַמִּים. רַבֵּנוּ עָשָׂה סְעוּדָה לְאַנְטוֹנִינוּס בְּשַׁבָּת, הֵבִיא לְפָנָיו תַּבְשִׁילִין שֶׁל צוֹנֵן אָכַל מֵהֶם וְעָרַב לוֹ, עָשָׂה לוֹ סְעוּדָה בַּחוֹל הֵבִיא לְפָנָיו תַּבְשִׁילִין רוֹתְחִין, אָמַר לוֹ אוֹתָן עָרְבוּ לִי יוֹתֵר מֵאֵלּוּ. אָמַר לוֹ תֶּבֶל אֶחָד הֵן חֲסֵרִין. אָמַר לוֹ וְכִי יֵשׁ קֵילָרִין שֶׁל מֶלֶךְ חָסֵר כְּלוּם, אָמַר לוֹ שַׁבָּת הֵן חֲסֵרִין, אִית לָךְ שַׁבָּת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי שַׁיְלֵיהּ לְרַבִּי, אָמַר לוֹ בְּנֵי בָּבֶל בִּזְכוּת מָה הֵן חַיִּים, אָמַר לוֹ בִּזְכוּת הַתּוֹרָה. וּבְנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּזְכוּת מָה, אָמַר לוֹ בִּזְכוּת מַעַשְׂרוֹת. וְאַנְשֵׁי חוּצָה לָאָרֶץ בִּזְכוּת מָה, אָמַר לוֹ בִּזְכוּת שֶׁהֵן מְכַבְּדִין אֶת הַשַּׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים.
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא פַּעַם אַחַת זִמְנַנִי אָדָם אֶחָד בְּלוּדְקִיָא וְהֵבִיא לְפָנֵינוּ דְּיוֹסְקוּס אֶחָד טָעוּן בְּי״ו מוֹטוֹת, וּבוֹ מִכָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, וְתִינוֹק אֶחָד הָיָה יוֹשֵׁב בְּאֶמְצָעִיתוֹ, וְהָיָה מַכְרִיז וְאוֹמֵר: לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְישְׁבֵי בָהּ (תהלים כ״ד:א׳), כָּל כָּךְ לָמָּה שֶׁלֹא תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת עָלָיו. אָמַרְתִּי לוֹ בְּנִי מֵהֵיכָן זָכִיתָ לְכָל הַכָּבוֹד הַזֶּה. אָמַר לִי, טַבָּח הָיִיתִי, וְכָל בְּהֵמָה יָפָה שֶׁהָיִיתִי רוֹאֶה כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת הָיִיתִי מַפְרִישָׁהּ לְשַׁבָּת. וְאָמַרְתִּי לוֹ לֹא עַל מַגָּן זָכִיתָ.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא, עוֹבָדָא הֲוָה בְּרוֹמִי בַּעֲרוֹבַת צוֹמָא רַבָּה, וַהֲוָה תַּמָּן חַד חַיָּט וַאֲזַל דְּיִזְדַּבַּן לֵיהּ חַד נוּן, אִשְׁתְּכַח הוּא וְטַלְיָא דְּאִיפַּרְכוֹס קָיְימִין עִילָוֵיהּ, הֲוָה הָדֵין מַסֵּיק לֵיהּ בְּטִימֵי וְהָדֵין מַסֵּיק לֵיהּ בְּטִימֵי, עַד דְּמָטְיָא לִשְׁנֵים עָשָׂר דִּינָרִין, וּנְסָבֵא הַהוּא חַיָּטָא. בְּעָנָתָא דַּאֲרִיסְטוֹן אֲמַר אִיפַּרְכוֹס לְטַלְיָה לָמָּה לָא אַיְתֵית לִי נוּן. אֲמַר לֵיהּ, מָרִי מָה לִכְפֹּר מִינָךְ, אֲזַלִּית וְלָא הֲוָה תַּמָּן אֶלָּא חַד נוּן, וְאִשְׁתְּכָחִית אֲנָא וְחַד יְהוּדָאי קָיְימִין עִילָוֵיהּ, וַהֲוָה הוּא מַסֵּיק לֵיהּ בְּטִימֵי וַאֲנָא מַסֵּיק לֵיהּ בְּטִימֵי, עַד דְּמָטְיָא לִשְׁנֵים עָשָׂר דִּנָּרִין, מָה הֲוַת בְּעָא דְּנַיְיתָא לָךְ נוּן בִּתְרֵי עֲשַׂר דִּנָּרִין, אֶתְמְהָא. אֲמַר לֵיהּ מָאן הוּא, אֲמַר לֵיהּ בַּר נָשׁ פְּלַן, שְׁלַח בַּתְרֵיהּ וַאֲתָא לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ מָה חֲמֵית חַיָּט יְהוּדָאי דַּאֲכַלְתְּ נוּן בִּתְרֵי עֲשַׂר דִּנָּרִין. אֲמַר לֵיהּ מָרִי אִית לָן חַד יוֹם, בְּכָל חוֹבִין דַּאֲנַן עָבְדִין כָּל יוֹמֵי שַׁתָּא, הוּא מְכַפֵּר עֲלֵינַן. וְכַד הוּא אֲתָא לֵית אֲנַן צְרִיכִין לְיַקּוּרֵי יָתֵיהּ. אֲמַר כֵּיוָן שֶׁהֵבֵאתָ רְאָיָה לִדְבָרֶיךָ הֲרֵי אַתָּה פָּטוּר. מַה פָּרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָלַךְ וְקָרַע אוֹתָהּ וְזִמֵּן לוֹ בְּתוֹכָהּ מַרְגָּלִיּוֹת טוֹבָה, וְהָיָה מִתְפַּרְנֵס הֵימֶנָּהּ כָּל יָמָיו.
[ה] טוּרְנוֹסְרוּפּוּס הָרָשָׁע שָׁאַל אֶת רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר מַה יּוֹם מִיּוֹמַיִם, אֲמַר לֵיהּ וּמַה גְּבַר מִן גּוּבְרִין. אֲמַר מָה אֲמָרִית לָךְ, וּמָה אֲמַרְתְּ לִי. אֲמַר לֵיהּ אֲמַרְתְּ לִי מַה יּוֹם מִיּוֹמַיִם, מַאי שְׁנָא יוֹמָא דְשַׁבַּתָּא מִכָּל יוֹמָא, וַאֲמָרִית לָךְ וּמָן גֶּבֶר מִגּוּבְרִין, מַאי שְׁנָא טוּרְנוּסְרוּפּוֹס מִכָּל גּוּבְרִין. אֲמַר לֵיהּ שֶׁרָצָה הַמֶּלֶךְ לְכַבְּדֵנִי. אֲמַר לֵיהּ אַף זוֹ שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכַבְּדָהּ. אֲמַר לֵיהּ מְנָאן אַתְּ מוֹדַע לִי, אֲמַר לֵיהּ הֲרֵי נְהַר סַמְבַּטְיוֹן יוֹכִיחַ, שֶׁמּוֹשֵׁךְ אֲבָנִים כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת, וּבְשַׁבָּת הוּא נָח. אֲמַר לֵיהּ לְנַגְדָא אַתְּ נָגֵיד לִי, אֶתְמְהָא. אֲמַר לֵיהּ וַהֲרֵי הַמַּעֲלֶה אֶת הַמֵּת בִּזְכוּרוֹ יוֹכִיחַ, שֶׁהוּא עוֹלֶה כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת וּבְשַׁבָּת אֵינוֹ עוֹלֶה, וְהַהוּא גַּבְרָא לֶהֱוֵי בָּדַק בַּאֲבוּהִי. חַד זְמַן צָרִיךְ וּבָדַק בַּאֲבוּהוֹ, וּסְלֵק כָּל יוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא, וּבְשַׁבַּתָּא לָא סְלֵק. בְּחַד שַׁבַּתָּא אַסְקֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ אַבָּא מִן דְּמִיתַת אִתְעַבְדֵית יְהוּדִי, אֶתְמְהָא. מִפְּנֵי מָה עָלִיתָ כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת, וְשַׁבָּת לֹא עָלִיתָ. אֲמַר לֵיהּ כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת אֶצְלְכֶם בִּרְצוֹנוֹ, כָּאן הוּא מְשַׁמֵּר אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ. אֲמַר לֵיהּ וְכִי עָמָל יֵשׁ לָכֶם שֶׁאַתֶּם עֲמֵלִים כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת, וּבְשַׁבָּת אַתֶּם נוֹחִין. אֲמַר לֵיהּ כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת אָנוּ נִדּוֹנִין וּבְשַׁבָּת אָנוּ נוֹחִין. חָזַר אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ אִם כִּדְבָרֶיךָ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַבֵּד אֶת הַשַּׁבָּת, אַל יַשֵּׁב בָּהּ רוּחוֹת, אַל יוֹרִיד בָּהּ גְּשָׁמִים, אַל יַצְמִיחַ בָּהּ עֵשֶׂב. אֲמַר לֵיהּ תִּפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא, אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לִשְׁנַיִם שֶׁהָיוּ דָּרִין בְּחָצֵר אַחַת, אִם אֵין זֶה נוֹתֵן עֵרוּב וְזֶה נוֹתֵן עֵרוּב, שֶׁמָּא מֻתָּרִין לְטַלְטֵל בֶּחָצֵר. אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד דָּר בֶּחָצֵר, הֲרֵי הוּא מֻתָּר בְּכָל הֶחָצֵר כֻּלָּהּ, אַף כָּאן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְפִי שֶׁאֵין רְשׁוּת אַחֶרֶת עִמּוֹ, וְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁלּוֹ, מֻתָּר בְּכָל עוֹלָם כֻּלּוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהֲרֵי אוֹכְלֵי הַמָּן מְעִידִין עָלָיו, שֶׁכָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת הָיָה יוֹרֵד וּבְשַׁבָּת לֹא הָיָה יוֹרֵד.
[ו] פִּילוֹסוֹפוֹס אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבִּי הוֹשַׁעְיָה, אָמַר לוֹ אִם חֲבִיבָה הִיא הַמִּילָה, מִפְּנֵי מָה לֹא נִתְּנָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, אָמַר לוֹ מִפְּנֵי מָה אוֹתוֹ הָאִישׁ מְגַלֵּחַ פְּאַת רֹאשׁוֹ וּמֵנִיחַ אֶת פְּאַת זְקָנוֹ, אָמַר לוֹ מִפְּנֵי שֶׁגָּדֵל עִמּוֹ בִּשְׁטוּת, אָמַר לוֹ אִם כֵּן יְסַמֵּא אֶת עֵינוֹ וִיקַטַּע אֶת יָדָיו וִישַׁבֵּר אֶת רַגְלָיו, עַל יְדֵי שֶׁגָּדְלוּ עִמּוֹ בִּשְׁטוּת. אֲמַר לֵיהּ וּלְאִלֵּין מִלַּיָּא אָתֵינָן, אֶתְמְהָא. אָמַר לוֹ לְהוֹצִיאֲךָ חָלָק אִי אֶפְשָׁר אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית צְרִיכִין עֲשִׂיָה, כְּגוֹן הַחַרְדָּל צָרִיךְ לְמִתּוּק. הַתּוּרְמוּסִים צָרִיךְ לְמִתּוּק. הַחִטִּין צְרִיכִין לְהִטָּחֵן. אֲפִלּוּ אָדָם צָרִיךְ תִּקּוּן.
[ז] רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא אָמַר, אַבְרָהָם שֶׁאֵין כָּתוּב בּוֹ שְׁמִירַת שַׁבָּת, יָרַשׁ אֶת הָעוֹלָם בְּמִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ וגו׳ (בראשית י״ג:י״ז). אֲבָל יַעֲקֹב שֶׁכָּתוּב בּוֹ שְׁמִירַת שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר (בראשית ל״ג:י״ח), נִכְנַס עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה, וְקָבַע תְּחוּמִין מִבְּעוֹד יוֹם, יָרַשׁ אֶת הָעוֹלָם שֶׁלֹא בְּמִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וגו׳ (בראשית כ״ח:י״ד).
[ח] דָּבָר אַחֵר: לָמָּה בֵּרְכוֹ, רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי דוֹסְתָּאי וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. רַבֶּרֶכְיָה וְרַבִּי דוֹסְתָּאי אוֹמְרִים שֶׁאֵין לוֹ בֶּן זוּג, חַד בְּשַׁבַּתָּא, תְּרֵי, תְּלָתָא, אַרְבַּעְתָּא, חַמְשָׁא, עֲרוּבְתָּא, שַׁבַּתָּא לֵית לָהּ בֶּן זוּג. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר שֶׁאֵינוֹ נִדְחֶה, יוֹם טוֹב נִדְחֶה, יוֹם הַכִּפּוּרִים נִדְחֶה, שַׁבָּת אֵינָהּ נִדְחֵית. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אָמְרָה שַׁבָּת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לְכֻלָּן יֵשׁ בֶּן זוּג, וְלִי אֵין בֶּן זוּג. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא בֶּן זוּגֵךְ. וְכֵיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַר סִינַי אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זִכְרוּ הַדָּבָר שֶׁאָמַרְתִּי לְשַׁבָּת, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא בֶּן זוּגֵךְ, הַיְנוּ דִּבּוּר: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְשׁוֹ (שמות כ׳:ז׳).
[ט] רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר, שְׁלשָׁה בְּרִיּוֹת הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹרֵא בְּכָל יוֹם וָיוֹם, בְּאֶחָד בָּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְאוֹרָה. בַּשֵּׁנִי, רָקִיעַ וְגֵיהִנֹּם וּמַלְאָכִים. בַּשְּׁלִישִׁי, אִילָנוֹת וּדְשָׁאִין וְגַן עֵדֶן. בָּרְבִיעִי, חַמָּה וּלְבָנָה וּמַזָּלוֹת. בַּחֲמִישִׁי, עוֹפוֹת וְדָגִים וְלִוְיָתָן. בַּשִּׁשִּׁי, אָדָם וְחַוָּה וּרְמָשִׂים.
אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בַּשִּׁשִּׁי בָּרָא שִׁשָּׁה, אָדָם, וְחַוָּה, וְרֶמֶשׂ, וּבְהֵמָה, וְחַיָה, וּמְרִיאִים.
אָמַר רַבִּי בְּנָיָא אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים וְעָשָׂה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת, כָּל מַה שֶּׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לִבְרֹאת בַּשְּׁבִיעִי, הִקְדִּים וּבָרָא אוֹתוֹ בַּשִּׁשִּׁי.
[י] רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אָמַר, אַף עַל גַּב דְּאַתְּ אָמַר: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, מִמְּלֶאכֶת עוֹלָמוֹ שָׁבַת, וְלֹא שָׁבַת לֹא מִמְּלֶאכֶת הָרְשָׁעִים וְלֹא מִמְּלֶאכֶת הַצַּדִּיקִים, אֶלָּא פּוֹעֵל עִם אֵלּוּ וְעִם אֵלּוּ, מַרְאֶה לְאֵלּוּ מֵעֵין דּוּגְמָא גֵּטוֹרִין שֶׁלָּהֶן וּלְאֵלּוּ מֵעֵין דּוּגְמָא גֵּטוֹרִין שֶׁלָּהֶן. מִנַּיִן שֶׁפֻּרְעָנוּתָם שֶׁל רְשָׁעִים קְרוּיָה מְלָאכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: פָּתַח ה׳ אֶת אוֹצָרוֹ וַיּוֹצֵא אֶת כְּלֵי זַעְמוֹ כִּי מְלָאכָה הִיא (ירמיהו נ׳:כ״ה). וּמִנַּיִן שֶׁשְּׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים קְרוּיָה מְלָאכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם (תהלים ל״א:כ׳).
[פרק ב]
ויקדש אותו – קדשו בשמחה, ישב לו הב״ה ביום הז׳ בכסא של שמחה והעביר לפניו שר של שמים בשמחה גדולה, שר של ימים, שר של נהרות, שר של הרים, שר של גבעות, שר של תהומות, שר של חמה, שרש של לבנה, שר של כימה, שר של כסיל, שר של כוכבים, שר של מזלות, שר של ג״ע ושר של גיהנם, שר של אילנות, שר של עשבים, שר של שקצים ורמשים, שר של חיות ושל בהמות, שר של עופות, שר של דגים, שר של חגבים, שר של מלאכים, שר של כל בריה ובריה, שר של כל רקיע ורקיע, שר של כל גדוד וגדוד, שר של חיות הקדש, שר של אופני גבורה בשמחה גדולה ושאר כל השרים נכבד ונהדר ונחמד ונערץ והיו כלם עומדים בשמחה גדולה במעון של שמחה משחקים ומשמחים ומרקדים ומנגנין ומקלסים לפניו בכל מיני קילוס ובכל מיני זמר שבח והלל, והיו מלאכי השרת פותחים פיהם ואומרים יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו (תהלים ק״ד ל״א). והיה ערבות ורקיע מלא שמחה וקול נהדר והם חוגרים תוקף וגאוה ותפארת תהלה ושירה ורינה וצהלה נצר עושר וכבוד והוד באותה שעה, שנאמר הוד והדר לפניו עז וחדוה במקומו (דה״א ט״ז כ״ז), הוד והדר לפניו כנגד שבת (שמות ל״א י״ז), עוז וחדוה במקומו כנגד וינפש (שם). באותה שעה הביא הב״ה שרו של שבת והושיבו על כסא הכבוד והביא לפניו כל שר ושר של כל רקיע ורקיע ושר של כל תהום ותהום, והם מרקדים ומשחקים ואומרים שבת היום לה׳ (שם ט״ז כ״ה), ושאר כל השרים וגדולים משיבים לה׳ היום שבת. ואף אדם הראשון העלהו הקב״ה לשמי שמים העליונים לשמוח ולשיש בשמחתו של שבת, שבה עשה הב״ה חנוכת שמים וארץ והיו הכל שמחין בה, ואף אדה״ר שש ושמח עמהם. כשראה אדה״ר שבח וגדולה של שבת והיא היתה תחלה וראש לכל השמחות פתח פיו ואמר מזמור שיר ליום השבת (תהלים צ״ב א׳). אמר לו הב״ה, לשבת אתה אומר שיר ולי אין אתה אומר שאני אלוה שבת, עד שעמדה שבת על רגלה ונפלה לפני הב״ה ואמרה טוב להודות לה׳ (שם ב׳). וכל סדרי בראשית השיבו ואמרו ולזמר לשמך עליון (שם).
ויברך אלהים את יום השביעי – במה ברכו, 1שכל מה שאדם מוציא לכבוד שבת הקב״ה משלם לו כפלים.
2דבר אחר: ברכו שאין הרשעים נידונים בגיהנם בשבת.
אשר ברא אלהים לעשות3יעשה אין כתיב כאן אלא לעשות, שהניח כח בהם לעשות, ולמה לא ברא הקב״ה למלאכים גופות, לפי שאם היה בהם גופין היו נראים, ולפי שיש להם צורות משונות, אם היה האדם רואה אותם היתה נפשו יוצאה מפחדם.
דבר אחר: אשר ברא אלהים לעשות – הניח הקב״ה צפונית ולא השלימו, כדי לבייש כל האלילים ועובדיהם לעתיד לבוא, שאומר להם מי הוא אלוה יבוא וישלים זה שהנחתי במעשה בראשית.
1. שכל מה שאדם מוציא לכבוד שבת. עיי׳ גי׳ אחרת בב״ר פי״א אות ב׳ ר׳ ישמעאל אומר ברכו במן בלחם משנה, ועיי׳ בפירש״י עה״ת.
2. דבר אחר: ברכו. עיי׳ פסיקתא רבתי פכ״ג.
3. יעשה אין כתיב כאן אלא לעשות, עיי׳ ב״ר פי״א אות ט׳ א״ר בנייא אשר ברא אלהים ועשה אין כתיב כאן אלא לעשות, כל מה שהיה הקב״ה עתיד לבראות בז׳ הקדים וברא אותו בו׳.
כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יְדֵי קֹנֵהוּ מְמַשְׁמְשִׁין בָּהֶם הָיוּ נִמְתָּחִין וְהוֹלְכִין כֵּיוָן שֶׁנָּחוּ יְדֵי קוֹנֵיהֶן נִתַּן לָהֶם חֲנָיָה, ״וַיָּנַח״ לְעוֹלָמוֹ ״בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״. בָּשָׂר וָדָם בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עֹשֶׂה אִיסְטְטִיבָא אֵינוֹ נוֹתֵן דּוּנְטִיבָא אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן דּוּנְטִיבָא וְעוֹשֶׂה אִיסְטְטִיבָא שֶׁנֶּאֱמַר וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים וַיִּשְׁבֹּת.
וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי(משלי י׳:כ״ב) ״בִּרְכַּת ה׳ הִיא תַעֲשִׁיר״ זֶה יוֹם הַשַּׁבָּת ״וְלֹא יוֹסִיף עֶצֶב עִמָּהּ״, זֶה הָאָבֵל כְּמָה דְּאַתְּ אָמְרֵת (שמואל ב י״ט:ג׳) ״נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ״.
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹם אֲבֵלִים בְּשַׁבָּת, שׁוֹאֲלִין. וּבַדָּרוֹם שׁוֹאֲלִין. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָזַל לְחַד אֲתַר חָמָא אֲבֵלַיָּא בְּשַׁבְּתָא שָׁאַל בְּהוֹן אָמַר: אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ מִנְהַג מְקוֹמְכֶם אֶלָּא שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם כְּמִנְהַג מְקוֹמֵנוּ. רַבִּי יוֹסִי הָוֵי מִשְׁתַּבֵּחַ בְּרַבִּי מֵאִיר קוּמֵי צִפֹּרָאֵי דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא, אָדָם קָדוֹשׁ וְצָנוּעַ. חַד זְמַן חָמָא אֲבֵלַיָּא בְּשַׁבְּתָא וְשָׁאַל בִּשְׁלוֹמְהוֹן. אָמְרִין לֵיהּ, רַבִּי, אֲהַן דְּאַתּ מְתַנֵי בְּשִׁבְחֵהּ אָמַר לוֹן, מֶה עָבַד, אָמְרִין לֵיהּ כָּךְ וְכָךְ אָמַר לְהוּ, בָּעוּ אַתּוּן מֵידַע מַאי חֵילֵיהּ בָּא לְהוֹדִיעֵנוּ שֶׁאֵין אֲבֵלוּת בְּשַׁבָּת דִּכְתִיב (משלי י׳:כ״ב) ״בִּרְכַּת ה׳ הִיא תַּעֲשִׁיר״.
בֵּרְכוֹ בַּמָּן, שֶׁכָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ עֹמֶר אֶחָד וּבְעֶרֶב שַׁבָּת שְׁנֵי עֳמָרִים, וְקִדְּשׁוֹ בַּמָּן, שֶׁלֹּא יָרַד בּוֹ כָּל עִיקָר. בֵּרְכוֹ בַּעֲטִיפָה וְקִדְּשׁוֹ בַּמְּקוֹשֵׁשׁ, רַב כַּהֲנָא אוֹמֵר: צָרִיךְ לְהַחֲלִיף. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר צָרִיךְ לְעָרֵב. אַבָּא בַּר חִסְדָּאי אוֹמֵר: צָרִיךְ לְשַׁלְשֵׁל בְּגָדָיו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בֵּרְכוֹ בַּנֵּר, וּבִי הָיָה מַעֲשֶׂה, פַּעַם אַחַת הִדְלַקְתִּי נֵר בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מָצָאתִי אוֹתוֹ דּוֹלֵק וְלֹא חָסֵר כְּלוּם. בֵּרְכוֹ בְּאוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם וְלֹא דּוֹמֶה אוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם כָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ כְּמוֹת שֶׁהוּא בְּשַׁבָּת.
בֵּרְכוֹ בַּמְּאוֹרוֹת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְקַלְּלוּ הַמְּאוֹרוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת לֹא לָקוּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת. שְׁלֹשִים וָשֵׁשׁ שָׁעוֹת שִׁמְּשָׁה אוֹתָהּ אוֹרָה, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת, וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת שֶׁל שַׁבָּת וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת שֶׁל לֵיל שַׁבָּת. כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זִמֵּן לוֹ שְׁנֵי רְעָפִים וְהִקִּישָׁן זֶה בָּזֶה וְיָצְאָה הָאוֹר וּבֵרֵךְ עָלֶיהָ. מִפְּנֵי מַה מְבָרְכִין עַל הַנֵּר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ. אַף בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְבָרְכִין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁשָּׁבַת כָּל הַיּוֹם.
בֵּרְכוֹ בִּיְצִיאָה כָּל יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חִסָּרוֹן, יֵשׁ בּוֹ בְּרָכָה וְאֵינוֹ חָסֵר כְּלוּם, בַּחֲמִישִׁי נִבְרְאוּ עוֹפוֹת וְדָגִים, וּבְנֵי אָדָם שׁוֹחֲטִין וְאוֹכְלִין, צָדִין דָּגִים וְאוֹכְלִין, וְכָתַב בּוֹ בְּרָכָה וְאֵינוֹ חָסֵר כְּלוּם, בַּשְּׁבִיעִי מַאי אִית לָךְ לְמֵימָר מִפְּנֵי הוֹצָאָה.
דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי הָאִיסְטְנִיסִין בֵּרְכוֹ בַּטְּעָמִים רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ עָשָׂה סְעוּדָה לְאַנְטוֹנִינוּס בְּשַׁבָּת. הֵבִיא לְפָנָיו תַּבְשִׁילִין צוֹנְנִין, אָכַל וְעָרַב לוֹ. וְעָשָׂה לוֹ סְעוּדָה בְּחוֹל. הֵבִיא לְפָנָיו תַּבְשִׁילִין רוֹתְחִין. אָמַר לוֹ, אוֹתָן עָרְבוּ לִי יוֹתֵר מֵאֵלּוּ אָמַר לוֹ, תַּבְלִין אֶחָד הֵן חֲסֵרִין. אָמַר לוֹ וְכִי קוּרְלִין שֶׁל מֶלֶךְ חָסֵר כְּלוּם א״ל שַׁבָּת הֵן חֲסֵרִין אִית לָךְ שַׁבָּת.
יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי הָוֵי הַהוּא גּוֹי בְּשִׁיבְבוּתֵיהּ דַהֲווּ נְפִישֵׁי נִכְסֵי טוּבָא. אָמְרוּ לֵיהּ כַּלְדָּאֵי כֻּלְּהוּ נִכְסֵי יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי אָכִיל לְהוּ זַבְּנִינִהוּ לְכֻלְּהוּ נִכְסֵי, זָבַן בְּהוּ מַרְגָּנִיתָא, אוֹתְבָה בְּסָדִינֵיהּ בְּהַהוּא דְּקָא עָבַר מַבְרָא אַפְרְחֵהּ זִיקָא לְסָדִינֵיהּ וְשָׁדֵהּ בְּיַמָּא בְּלָעֵ(הּ) הַהוּא כַּוְרָא אַשְׁכְּחוּהָ, אָתְיוּהָ אֲפַנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא אָמְרֵי מָאן זָבְנֵיה הַשְׁתָּא אָמְרוּ לְהוּ, זִילוּ אַמְטִיאוּ לְגַבֵּי יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי דְרָגִיל לְמִיזְבָּן אַמְטְיוּהָ לְגַבֵּיהּ, זָבְנֵיהּ, קָרְעָהּ וְאַשְׁכַּח בֵּיהּ מַרְגָּנִיתָא [דְּ]⁠זָבְנֵיהּ בִּתְלֵיסַר עִלִּיתָא דְּדִינָרֵי דְּדַהֲבָא פָּגַע בֵּיהּ הַהוּא סָבָא, אָמַר לֵיהּ, מָאן דְּיָזִיף שַׁבְּתָא פַּרְעֵיהּ שַׁבְּתָא.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי שָׁאֲלֵיהּ לְרַבִּי, בְּנֵי בָּבֶל בִּזְכוּת מַה הֵם מִתְעַשְּׁרִין, אָמַר לֵיהּ, בִּזְכוּת הַתּוֹרָה. וּבְנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בִּזְכוּת מַעַשְׂרוֹת וּבְנֵי חוּצָה לָאָרֶץ, בִּזְכוּת שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים א״ר חִיָּא בַּר אַבָּא, פַּעַם אַחַת זִמְנָנִי אָדָם בְּלוּדְקִיָא וְהֵבִיא לְפָנֵינוּ דִסְקְיוּס אֶחָד טָעוּן בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר מוֹטוֹת וּבוֹ כָּל מַה שֶׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית וְתִינוֹק הָיָה יוֹשֵׁב בְּאֶמְצָעִיתוֹ וְהָיָה מַכְרִיז לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ וְגוֹ׳. וְכָל כָּךְ לָמָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּגְבַּהּ דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת עָלָיו. אָמַרְתִּי לוֹ, בְּנִי מֵהֵיכָן זָכִיתָ לְכָל הַכָּבוֹד הַזֶּה, אָמַר לִי, קַצָּב הָיִיתִי וְכָל בְּהֵמָה יָפָה שֶׁהָיִיתִי רוֹאֶה כָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ הָיִיתִי מַפְרִישָׁהּ לְשַׁבָּת, וְאָמַרְתִּי לוֹ, בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁזִּכָּךְ לְכָךְ.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא עוּבְדָא הֲוָה בְּרוֹמִי בְּעֵרוּבְתָּא דְּצוֹמָא רַבָּה וַהֲוֵי תַּמָּן חַד חַיָּט וְאָזַל מִזְבַּן לֵיהּ חַד נוּן וְאַשְׁכַּח הַאי טַלְיָא דְאִיפְרְכָא קַיָּמִין עֲלוֹי הֲוֵי הֲדֵין מַסִּיק לֵיהּ בְּטִימֵי וַהֲדֵין מַסִּיק לֵיהּ בְּטִימֵי עַד זִמְנִין דְּמָטֵי תְּרֵיסָר דִּינָרִין מַאי הֲוֵי בָּעִית דְּאָתֵי לָךְ בִּתְרֵיסַר דִּינָרִין אָמַר לֵיהּ מָאן הוּא יְהוּדָאי אָמַר לֵיהּ, בַּר נָשׁ פְּלוֹנִי. שַׁדָּר בַּתְרֵהּ וְאָתָא קַמֵּיהּ וְאָמַר: כַּד חֲמִיתוּן חַד חַיָּט יְהוּדָאי אָכִיל נוּן בִּתְרֵיסַר דִּינְרֵי. אָמַר לֵיהּ, מָרִי, מַאי נִכְפֹּר מִינָךְ, אִית לָן חַד יוֹמָא כָּל חוֹבִין דַּאֲנָן עָבְדִּין כּוּלֵי שַׁתָּא הוּא מְכַפֵּר עֲלָן וְכַד הוּא אָתֵי לֵית אָנוּ צְרִיכִים מוֹקִיר יָתֵיהּ אָמַר: מֵאַחַר שֶׁהֵבִיא רְאָיָה לִדְבָרָיו שַׁבְקוּנֵיהּ.
טוּרְנוּסְרוּפוּס הָרָשָׁע שָׁאַל אֶת רַבִּי עֲקִיבָא מַה יוֹם מִיּוֹמַיִם אָמַר לֵיהּ, מַאי גֶּבֶר מִגּוּבְרִין אָמַר לֵיהּ, מַאי אָמְרֵת לָךְ וּמַאי אָמְרֵת לִי אָמַר לֵיהּ מַה יּוֹם מִיּוֹמַיִם מַאי שְׁנָא שַׁבְּתָא מִכָּל יוֹמַיָּא מַאי שְׁנָא גֶּבֶר מִגּוּבְרִין מַאי שְׁנָא רוּפוּס מִכָּל גַּבְרָא. אָמַר לֵיהּ, שֶׁרָצָה הַמֶּלֶךְ לְכַבְּדֵנִי. אָמַר לֵיהּ, אַף זוֹ שֶׁרוֹצֶה הַמֶּלֶךְ לְכַבְּדָהּ אָמַר לֵיהּ, וּמִן הֵן אַתְּ מוֹדָע לִי א״ל נְהַר סַמְבַּטְיוֹן יוֹכִיחַ, שֶׁהוּא מוֹשֵׁךְ אֲבָנִים כָּל יְמוֹת הַחוֹל וּבְשַׁבָּת הוּא נָח. אָמַר לֵיהּ, לְנָגְדָא אַתְּ נָגִיד לִי אָמַר לֵיהּ הֲרֵי הַמַּעֲלֶה בְּזָכוּר יוֹכִיחַ, שֶׁהוּא עוֹלֶה כָּל יְמֵי הַשַּׁבָּת וְאֵינוֹ עוֹלֶה בְּשַׁבָּת. וְהַהוּא גַּבְרָא לִבְדֹּק בַּאֲבוּי חַד זְמַן צָרִיךְ וּבָדַק בַּאֲבוֹי כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת הָוֵי סָלִיק לֵיהּ, וָלֹא סָלִיק בְּשַׁבְּתָא. בָּתַר שַׁבְּתָא אַסְּקֵיהּ, אָמַר לֵיהּ מִן דְּמִיתַת אִתְעָבֵדַת יְהוּדָאי אָמַר לֵיהּ, כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר הַשַּׁבָּת אֶצְלְכֶם בִּרְצוֹנוֹ כָּאן מְשַׁמְּרָהּ בְּעַל כָּרְחוֹ. אָמַר לֵיהּ, וְכִי מֶה עָמָל יֵשׁ לָכֶם כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת וּבְשַׁבָּת אַתֶּם נוֹחִים. אָמַר לֵיהּ, כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה אָנוּ נִדּוֹנִים וּבְשַׁבָּת אָנוּ נוֹחִים. חָזַר אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לֵיהּ, אִם כִּדְבָרֶיךָ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל שַׁבָּת אַל יַשִּׁיב בָּהּ אֶת הָרוּחוֹת וְאַל יוֹרִיד בָּהּ גְּשָׁמִים וְאַל יַצְמִיחַ בָּהּ אֲדָמָה. אָמַר לֵיהּ, תִּפַּח רוּחֵהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא, אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה כָּזֶה שֶׁמְּטַלְטֵל בְּאַרְבַּע אַמּוֹת וְכוּ׳.
וְלָמָּה בֵּרְכוֹ, שֶׁאֵין לוֹ בֶּן זוּג, חַד בְּשַׁבָּא, תְּרֵי, תְּלָתָא אַרְבַּעְתָּא, חֲמִשְׁתָּא עֵרוּבְתָּא שַׁבְּתָא לֵית לֵיהּ בֶּן זוּג. דָּבָר אַחֵר: שֶׁאֵינוֹ נִדְחֶה יוֹם טוֹב נִדְחֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים נִדְחֶה, שַׁבָּת אֵינוֹ נִדְחֶה אָמְרָה שַׁבָּת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לַכֹּל יֵשׁ בֶּן זוּג וְלִי אֵין בֶּן זוּג. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה בֶּן זוּגֵךְ. וְכֵיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַר סִינַי אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֱווּ זְכוּרִים לְאוֹתוֹ דָּבָר שֶׁאָמַרְתִּי לַשַּׁבָּת, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא בֶּן זוּגֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״.
שָׁלֹשׁ בְּרִיּוֹת בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל יוֹם, בָּרִאשׁוֹן בָּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְאוֹרָה, בַּשֵּׁנִי בָּרָא גֵּיהִנּוֹם וְרָקִיעַ וּמַלְאָכִים, בַּשְּׁלִישִׁי בָּרָא אִילָנוֹת וּדְשָׁאִים וְגַן עֵדֶן, בָּרְבִיעִי בָּרָא חַמָּה וּלְבָנָה וּמַזָּלוֹת, בַּחֲמִישִׁי עוֹפוֹת וְדָגִים וְלִוְיָתָן, בַּשִּׁשִּׁי אָדָם וְחַוָּה וְרֶמֶשׂ, רַבִּי פִּנְחָס אוֹמֵר: (בְּרֵאשִׁית) [בַשִׁשִּׁי] בָּרָא אָדָם וְחַוָּה וְרֶמֶשׂ וּבְהֵמָה וְחַיָּה וּמְרִיאִים אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים וְעָשָׂה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת, מַה שֶּׁהָיָה עָתִיד לִבְרְאוֹת בְּשַׁבָּת הִקְדִּים וּבָרָא אוֹתוֹ בַּשִּׁשִּׁי.
כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ – מִמְלֶאכֶת עוֹלָמוֹ שָׁבַת מִמְלֶאכֶת הַצַּדִּיקִים וְהָרְשָׁעִים לֹא שָׁבַת אֶלָּא פּוֹעֵל עִם אֵלּוּ וּפוֹעֵל עִם אֵלּוּ מַרְאֶה לְאֵלּוּ מֵעֵין דְּגַמְטְרִין שֶׁלָּהֶן וּמַרְאֶה לְאֵלּוּ מֵעֵין דְּגַמְטְרִין שֶׁלָּהֶן. וּמִנַּיִן שֶׁפֻּרְעָנוּת שֶׁל רְשָׁעִים נִקְרֵאת מְלָאכָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו נ׳:כ״ה) ״פָּתַח ה׳ אֶת אוֹצָרוֹ וַיּוֹצֵא אֶת כְּלִי זַעֲמוֹ כִּי מְלָאכָה הִיא״, וּמִנַּיִן שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים נִקְרֵאת מְלָאכָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל״א:כ׳) ״מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ״.
אובארך פיה וקדסהב אד׳ עטל פיה אן יכ׳לק שיא מן מת׳ל כ׳לקה אלד׳י צנעה.
א. מכאן על פי כ״י סנקט פטרבורג EVR II C 1.
ב. א ובארך אללה פי אליום אלסאבע וקדסה
ובירכו וקידשו1 לפי שהשבית בו מלברוא דבר מעין בריאתו אשר עשה2.
1. משמע שבירך וקידש את היום עצמו, וכמ״ש בפירושו הארוך: ״⁠ ⁠׳ויברך׳ הרי הוא גדולה ליום עצמו – שיבדיל מן הימים שלאחריו בברכה, מאחר שאינו נבדל מהם במלאכה. ׳ויקדש׳, ייעדו לצוות עליו את האומה הנכבדת, למען לא נחשוב שציוום על יום שביעי סתם, אלא הוא היום השביעי בעינו״. אך ראב״ע כתב בפירוש ראשון: ״ואמר הגאון: שברכת היום וקדושו – ישוב על השומרים, שיהיו מבורכין קדושים״. ובפירוש שני כתב: ״אמר הגאון: כי טעם ויברך – שב אל השומרים, שיהיו מבורכים, וככה: ויקדש אותו״. ונוסחה אחרת נזדמנה לו, והנוסח שלפנינו מקורו בתפסיר הקדום שבהעתקת ר׳ שמואל בן יעקב, וכן כתב רס״ג במפורש בפירושו הארוך.
2. תרגם ״לעשות״ – עשה. וכתב ראב״ע: ״והמפרש כי ׳לעשות׳ תחת ׳עשה׳, גם ׳עשה׳ תחת ׳ברא׳, איננו כן לפי דעתי״. ובפירוש ״צפנת פענח״ על האבן עזרא (לר׳ יוסף טוב עלם הספרדי, שכתבו בעידודו של ר׳ דוד הנגיד נין הרמב״ם, ראה בהקדמתו עמ׳ 7-8), פירש שדברי ראב״ע כאן מוסבים על תרגום הגאון, וז״ל: ״פירוש: רבינו סעדיה הגאון תרגם התורה ללשון ישמעאל והוא הנקרא תפסיר, והוא תרגם ״אשר ברא אלהים לעשות״, אלד׳י כ׳לקה אללה וצנעה, נמצא שתרגם ׳לעשות׳ כתרגום ׳עשה׳, וקודם זה תרגם ״מכל מלאכתו אשר עשה״ מן ג׳מיע מכ׳לוקאתה אלד׳י כ׳לך (צ״ל: כ׳לק), ופירושו, ׳מכל ברואיו אשר ברא׳. והנה בתפסיר שלפנינו בכל הנוסחאות המדויקות תרגם רס״ג בשני הפסוקים - ״מלברוא דבר מעין בריאתו אשר עשה״ [=מן מת׳ל כ׳לקה אלד׳י צנעה].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויברך ויקדש – ברכו במן – שכל ימות השבת יורד להם עמר לגולגלת, ובששי לחם משנה, וקדשו במן – שלא ירד בו כלל, והמקרא כתוב על העתיד.
אשר ברא אלהיםא לעשות – המלאכה שהיתה ראויה לעשות בשבת כפל ועשה בששי, כמו שמפורש בבראשית רבה (בראשית רבה י״א:ט׳).
א. כך בכ״י מינכן 5, ויימר 651, פריס 155. בכ״י אוקספורד 165, ויימר 651, ליידן 1, פירנצה III.3, פריס 156 חסר: ״אלהים״.
ויברך … ויקדש AND GOD BLESSED … AND HE SANCTIFIED – He blessed it through the Manna, that on all other days of the week there should fall for them (the Israelites) an Omer for each person, whereas on the sixth day there should fall twice as much of that bread. So, too, He sanctified it through the Manna, that it should not fall at all on the Sabbath (Bereshit Rabbah 11:2). This verse is written here with reference to what would happen in the future.
אשר ברא אלהים לעשות WHICH GOD IN CREATING HAD MADE – The work which should have been done on the Sabbath He did in the double work which He executed on the sixth day, as it is explained in Bereshit Rabbah 11:9.
ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו – מה סיפר משה רבינו לישראל כי הקב״ה בירך וקידש זה היום. כי בימי משה נהיה שבירך ויקדש את השבת. 1וכן אמר רבי ישמעאל ברכו במן בלחם משנה. וקידשו במן. דכתיב ויום השביעי שבת לא יהיה בו (שמות י״ו:כ״ו). וכל כך למה נהיה כי בו שבת במעשה בראשית מכל מלאכתו.
ויקדש אותו – משל למלך שבנה פלטורין ואחר כל מלאכתו עשה לו חינוך. כך הקב״ה אחר כל מלאכתו קידש את יום השבת ובירכו.
אשר ברא אלהים לעשות2אלו הן עשרה דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות. פי הארץ. ופי הבאר. ופי האתון. והקשת. והמן. והכתב. והמכתב. והלוחות. וקברו של משה. ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים אף המזיקין. ויש אומרים 3אף צבת בצבת עשויה שעשה הקב״ה מלקחיים להיות לעולם. כי כל אלה ברא אלהים לעשות נסים וגבורות. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. לקיים מה שנאמר אין כל חדש תחת השמש (קהלת א׳:ט׳). זה שאמר הכתוב ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה (משלי ג׳:י״ט). 4ר׳ עזריה בשם ר׳ שמעון בן לקיש אמר. ביום הראשון ברא שמים וארץ עליונים ותחתונים. נשתיירו עוד ה׳ ימים ברא אחד מלמעלן ואחד מלמטן. בשני ברא רקיע למעלה. בשלישי יקוו המים למטה. ברביעי יהי מאורות למעלה. בחמישי ישרצו המים למטה. בששי אמר הקב״ה אם אני בורא את האדם מלמעלה הרי הוא מתגאה ביותר ואם מלמטה הרי הוא כבהמה. ועוד כי יתוספו מעשה הימים של מטה משל מעלה. לפיכך בראו מלמטה. והרוח ונשמה מלמעלה. הוי אומר בחכמה יסד ארץ. (שם) המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו (איוב כ״ה:ב׳).
ד״א: אשר ברא אלהים לעשות – לכבוד השבת. וכן הוא אומר לא עשה כן לכל גוי (תהלים קמ״ז:כ׳). וכנגד ששת ימי בראשית. אמר דוד תורת ה׳ תמימה. עדות ה׳ נאמנה. פקודי ה׳ ישרים. מצות ה׳ ברה. יראת ה׳ טהורה. משפטי ה׳ אמת (תהלים י״ט:ח׳-י׳). ששה שמות הללו כנגד ששת ימי בראשית שיהיו ישראל עוסקים בתורה והעולם מתקיים. אבל שבת אות היא ולא הוצרך הכתוב לומר בו שם כדרך כל ששת הימים.
1. וכן אמר ר׳ ישמעאל. ב״ר פי״א. ילקוט רמז ט״ז. פסיקתא רבתי פכ״ג.
2. אלו הן י׳ דברים. אבות פ״ה. פסחים נ״ד ע״א.
3. אף צבת בצבת עשויה. צ״ל אף הצבת. הוא היה אומר צבת בצבת עשויה.
4. ר׳ עזריה. ב״ר פי״ב במאמר המתחיל תני כל מי שיש לו תולדות.
כי בו שבת – אינו לשון מנוחה, שהרי גבי הקב״ה כתיב: לא ייעף ולא יגע (ישעיהו מ׳:כ״ח), ובלא טורח ברא הוא את עולמו, אלא לשון הפסקה הוא, כמו: וישבות המן (יהושע ה׳:י״ב), וישבתו שלשת האנשים (איוב ל״ב:א׳), ויום ולילה לא ישבותו (בראשית ח׳:כ״ב). פירוש: כי בו פסק לעשות בו כל מלאכה. (חזקוני, שכנראה שאבו מר״י קרא)⁠1
1. בדומה בר״י קרא פירוש ב׳ איכה א׳:ז׳: ״משבתיה – לשון הפסק כמו: וישבות המן (יהושע ה׳:י״ב), שתרגומו: ופסק מַינַה, וכן יום ולילה לא ישבותו (בראשית ח׳:כ״ב), וכן והשבתי כל משושה (הושע ב׳:י״ג).⁠״
ויברך א-להים את יום השביעי – שבו היה העולם מלא כל טוב וברכה ושובע, דוגמת: אשר ברכך י״י א-להיך תתן לו (דברים ט״ו:י״ד).
ויקדש אתו – מעשיית מלאכה, כדכתיב: כי בו שבת – שלא עשה בו מלאכה. וכן הוא אומר: וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו (ויקרא כ״ג:ג׳).
אשר ברא א-להים לעשות – מוסב למעלה ויקדש א-להים לעשותו שבת, וכך כתוב: ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת (שמות ל״א:ט״ז).⁠1
1. שוחזר מליקוט אוקספורד-מינכן וחזקוני בראשית ב׳:ג׳, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 73 ואילך.
ויברך אלהים – פירוש ברכה: תוספות טובה, וביום הזה תתחדש בגופות דמות כח בתולדות ובנשמה כח הכרא והשכל.
ויקדש אותו – שלא נעשתה בו מלאכה כמו חבריו.
ופירוש אשר ברא אלהים לעשות – השרשים בכל המינים, שנתן בהם כח לעשות דמותם.
והמפרש: כי לעשות תחת: עשה, גם עשה תחת: ברא, איננו כן לפי דעתי.
ואמר הגאון: שברכת היום וקדושו – ישוב על השומרים, שיהיו מבורכין קדושים.
א. כן בכ״י פריס 177, פרמא 3117, ברסלאו 52, ברסלאו 53, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 176: ״הדבר״.
AND GOD BLESSED. A blessing means an increase in well being. On the Sabbath the body is blessed with a renewal of its reproductive strength and the soul with an increase in its intellectual and reasoning capabilities.
AND HALLOWED IT. No work was done on the Sabbath, in contrast to the other six days.
[WHICH GOD IN CREATING HAD MADE.] Its meaning is: God placed in the root of all the species the power to reproduce themselves.⁠1 I disagree with the person who explains la'asot (had made) as having the same meaning as made2 and who, furthermore, insists that created and made are synonymous. Saadiah Gaon explains that the blessing and the holiness spoken of in this verse refer to those who observe the Sabbath.⁠3 They will be blessed and sanctified.
1. Ibn Ezra explains asher bara Elohim la'asot (which God in creating had made) as follows: God created (bara) his creation in such a way that they would do (la'asot), i.e., reproduce themselves in the future. That is why bara is a perfect and la'asot is an infinitive (Cherez).
2. They interpret asher bara Elohim la'asot to mean, which God created and made. They maintain that la'asot, an infinitive, is to be interpreted as asah, a perfect (Filwarg). They also do not differentiate between bara and asah, and interpret "made" in verse 2 as created (Filwarg, Krinsky). For Ibn Ezra's interpretation of bara see Gen. 1:1; for asah see verse 4.
3. According to Saadiah the blessing refers not to the Sabbath but rather to those who observe the Sabbath. We have translated according to Nachmanides' rendering of Ibn Ezra, which had a vav before sanctified.
אמר הגאון: כי טעם ויברך – שב אל השומרים, שיהיו מבורכים, וככה: ויקדש אותו.
וגאון אחר אמר: כי ויברך אלהים – רמז ללחם משנה (שמות ט״ז:כ״ב), ויקדש אותו – שלא ירד בו המן (שמות ט״ז:כ״ו).
ולפי דעתי: ששם ברכה הוא שהוא תוספת ביום, שיקבלו כחות השומרים להבין מעשה השם. וככה אמר המשורר במזמור שיר ליום השבת, ושם כתוב: כי שמחתני י״י בפעליך (תהלים צ״ב:ה׳).
וטעם ויקדש אותו – שלא יעשו בו קדושיו מלאכה, וכתוב: אחרי י״י אלהיכם תלכו (דברים י״ג:ה׳), וכתוב אחר: על כן צוך (דברים ה׳:י״ד), וזה טעם: כי בו שבת.
וטעם לעשות – דבק עם אשר ברא – אשר גזר השם בחכמתו לעשות.
או יהיה פירושו אשר ברא אלהים – בתחלה לעשות – כל נברא כדמותו. והנה הטעם: על המינים שהם הכללים.
והאומר כי: לעשות – כמו: עשה, איננו נכון, כאשר אפרש.
אשר ברא אלהים לעשות – כלומר: מכל מלאכתו אשר ברא לעשות ולתקן ממנה ביניינו, כמו שפירשתי (ר״י בכור שור בראשית א׳:ז׳), שבתחילה ברא, ואחר כך עשה ותיקן. לכך לא נאמר: ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי, לפי שבשאר הימים לא נאמר כן אלא לחלק המלאכות דבר יום ביומו, ואומר: לאחר מלאכה זה, פסק אותו יום. אבל בשבת שלא עשה בו מלאכה, לא הוצרך לומר כן.
WHICH GOD IN CREATING HAD MADE – which means: from all the work which He had done in order to create and perfect His creation, as I explained above (R. Yosef Bekhor Shor Genesis 1:7). Afterwards He only made and perfected [that which He had created earlier] and, for that reason, [Scripture] does not say "there was evening, there was morning – the seventh day" which was stated concerning the rest of the days only in order to distinguish that which was created on each day. After the work of each day this phrase was repeated concerning that day. Since nothing was created on the seventh day there was no need to employ this [phrase].
ברא אלהים לעשות – ברא אותם לעשות מיכן ואילך של עולם לא יבראו ולא יעשו יותר (בענין זה) כי אחר כן צומחין דשאים ונבראים בהמות ונזרעין זה מזה נמצא כי הבריאה על מנת לעשות לעולם היתה. (כ״י לונדון 26924)
ויברך – הברכה היא תוספת טובה, ויום השבת נוסף בטובת הנפש שיש לה מנוחה ביום זה מעסקי העולם הזה ותוכל להתעסק בחכמה ובדברי אלהים, והאל ברכו וקדשו כשצוה את בני ישראל לשבות בו ולקדשו.
ויקדש אתו – שהוא קדוש ומובדל משאר הימים לפי ששובתים בו בני ישראל, והנה הוא אות בינם ובין האל כי הם קדושין בשמרם את השבת שהוא עדות על חדוש העולם, ולהודיע לכל העולם, כי העולם אינו קדמון אלא מחדש, חדשו האל יתברך בששה ימים ושבת בשביעי, וגם אומרים מספרי חדושי העולם כי יש דג אחד בים שאינו שוחה ביום השבת והוא נח כל היום סמוך ליבשה או לסלע.
ורבותינו ז״ל אמרו על נהר סבתיוןא שהוא מושך אבנים וחול שהוא נח בשבת, לפיכך קוראים אותו סבתיון.⁠ב
וכן אמרו (בראשית רבה י״א, סנהדרין ס״ה) שאל טורנוס הרשע את רבי עקיבא ביום השבת, ואמר לו מה יום מימים? אמר לו: מה גבר בגוברין. אמר לו: דרחמנא בעי. אמר לו: שבת נמי רחמנא בעי. אמר לו: מנא את ידע? אמר לו: נהר סבתיוןג יוכיח שהוא מושך אבנים וחול כל ימות השבת ובשבת הוא נח. הנה כי האל יתברך שם בבריאותיו אות ליום השבת כדי שידעו בני העולם חדוש העולם.
ורבותינו ז״ל פרשו גם כן (בראשית רבה י״א): ויברך ויקדש – ר׳ ישמעאל אומר: ברכו וקדשו במן, ברכו שהיה יורד ביום הששי לחם יומים (שמות ט״ז:כ״ט), וקדשו, שלא היה יורד מן בשבת.
אשר ברא אלהים לעשות – לעשותד מכאן ואילך הוא בראם בששת ימי בראשית שיהיו הם עושים מכאן ואילך כל מין ומין תולדותיו כפי מה שהם.
א. כן בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 194. בכ״י פריס 193: ״שבתיון״.
ב. כן בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 194. בכ״י פריס 193: ״שבתיון״.
ג. כן בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 194. בכ״י פריס 193: ״שבתיון״.
ד. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 הושמט ע״י הדומות: ״לעשות״.
ויברך, this refers to the addition of something beneficial. The seventh day is distinguished by the fact that it enjoys additional good, i.e. additional Divine blessings. These consist of the fact that the Jew is afforded an opportunity to study Torah in a quiet unhurried setting, allowing him to derive the maximum benefit from such study. God extended this blessing at the time when He commanded the Jewish people to observe this day as a day of “rest” by sanctifying that day.
ויקדש אותו, the day was to be sacred in the sense that it is set apart from other days precisely because the Jewish people treat it as such. In other words, its sanctity is due to the way the Jewish people relate to it. This day constitutes a visible sign linking God and His people, i.e. that they, just as He, are holy through observing the Sabbath which by itself is testimony to the fact that God created the universe. It is a statement aimed at all of mankind announcing that the existence of the universe did not precede the existence of God. A researcher has stated that there is a fish in the ocean which does not swim on the Sabbath, spending the entire day resting near the beach or near a rock.
Our sages (Sanhedrin 65) describe the river Sambatyon as carrying huge stone down from the mountain every day of the week except on the Sabbath. This is why it is called Sabbatyon. They report further (Bereshit Rabbah Albeck edition pages 92-93) that the hostile Roman governor Turnusrufus asked Rabbi Akiva (in a sarcastic manner) how the Sabbath was different from the other days of the week. He answered: “what makes one warrior greater than another warrior?” Thereupon he told him that God had made it such. Turnusrufus enquired how Rabbi Akiva could prove this. Rabbi Akiva then told him about the strange phenomenon of the river Sambatyon resting on that day and not hurling stones down from the mountain. This simply proves that God, the Creator, has equipped His creatures with a sign indicating to them that the universe is the product of His creative activity, and had not preceded His existence. Our sages (Bereshit Rabbah 11,1) also explain the sequence of ויברך...ויקדש in our verse in this fashion when they say ברכו וקדשו במן, “He blessed it and sanctified it by means of the manna,” i.e. by the fact that on that day the manna did not descend from the celestial regions, seeing that God already provided a double portion on the previous day.
אשר ברא אלוהים לעשות, He had created them, whereas it was now up to the plants, animals, etc., to continue the process God had begun and to perfect the earth as well as themselves, each species according to its potential.
ויברך אלהים וג׳ – זו הודעה לנו ממנו יתעלה אשר אנחנו נכבדנו בתורה והוטב לנו בשבת, שהוא יום שכבר קדם כבודו וסגולתו וגדולתו בראשית ידיעתו יתעלה מתחילת הבריאה1, והבדיל אותנו וכיבד אותנו והודיע אותו לנו וציונו על שמירתו2. ועל זה אמרו ז״ל (שבת י:) אמר הקב״ה למשה מתנה טובה בבית גנזי ושבת שמה ואני עתיד ליתנה לישראל3. והמקרא שהביאו לעדות לזה מורה אל טעם זה ראו כי יוי נתן לכם השבת (שמות טז:כט)4 בה״א הידיעה, כדי להורות שהוא יום שקדם בבית גנזי ידיעתו5 יתעלה.
ואמר אשר ברא אלהים לעשות, ולא אמר אשר ברא [אלהים] ועשה, רמז שהנמצאים שנבראו בששת ימי בראשית הם עיקרים שמשתלשלים מהם סעיפים6. אם בעולם השפל – הרי זה פשוט מן התהוות אישי כל מין מן החי והצומח והדומם, ואם [ב]⁠עולם העליון – עולם השמים – אע״פ שאין בו התחדשות אישית הרי הוא משפיע על התחדשות אישי העולם השפל7. ולפי זה מאמרו לעשות מוסב על8 העולם העליון והשפל.
1. קמז. היינו שברכתו וקדושתו יום השבת היא ״כבודו וסגולתו וגדולתו״ של היום עצמו, ובניגוד למה שפירש הרמב״ן בשם רס״ג: ׳ובשם הגאון רב סעדיה אמרו שהברכה והקידוש על השומרים שיהיו מבורכים ומקודשים׳, ומקורו כנראה בדברי הראב״ע שהביא כן משם ׳הגאון׳ [ועי׳ בספר ׳אוצר מפרשי התורה׳ שהביאו מד׳ הירושלמי ריש מס׳ כתובות שהברכה שנאמרה בשבת אינה על הברואים אלא על היום].
2. קמח. במקור: ׳ושרענא בלואזמה׳, ואולי עדיף לתרגם: ׳ונצטוינו בחובותיו׳, והשוה מילונו של פרופ׳ פרידמן (עמ׳ 448).
3. קמט. לפנינו בגמ׳ שם (ובכל המקבילות) בשינויים קלים: ׳מתנה טובה יש לי בבית גנזי ואני מבקש ליתנה לישראל׳.
4. קנ. נראה שבמקור שממנו ציטט רבנו דרשו כן על פסוק זה, והמהדיר ציין לדברי מדרש לקח טוב ששם הובאה הדרשה כמו שהיתה לפני רבנו, אבל לפנינו בגמ׳ שבת י: ובמקורות מקבילות דרשו כן על פסוק אחר (שמות לא:יג). וראה בתורה שלמה (פר׳ בשלח טז:כט) שנתעורר לברר חילופי הגרסאות בזה.
5. קנא. רבנו הבליע בצחות לשונו פירוש לשונם ז״ל ׳בבית גנזי׳, ומטרתו להרחיק ההגשמה מאתו יתעלה.
6. קנב. ׳סעיף׳ פירושו ענף, כמו (יחזקאל לא:ו) ׳בִּסְעַפֹּתָיו קִנְנוּ כל עוף השמים׳. והיינו שב׳לעשות׳ מרומז העשייה שעתידה להיעשות מכח מה שעשה הי״ת בששת ימי בראשית. וראה כעי״ז בראב״ע, אלא שבעוד שלראב״ע הכוונה למה שיעשו ויולידו הנבראים בדמותם, הרי שלדעת רבנו הכוונה בזה להשתלשלות התולדות השונות מהעקרים הנבראים בששת ימי בראשית (וראה בזה בסמוך).
7. קנג. אולי ר״ל שהם משפיעים באופן גשמי ע״י תנועתם, וכמו שכתב ביתר ביאור להלן (פסוק ד): ׳לפי שהתולדות המפורשות הן כולן בארץ, והשמים (רק) משפיעים על התהוותן בהשפעתם על ירידת המטר וזולתה בתנועתם׳, וראה מש״כ שם בהערה. עוד יתכן שכוונתו להשפעה שכלית כעין שביאר הרמב״ם במו״נ (ב:יא): ׳שהנמצאות מתחת הבורא יתעלה יחלקו שלשה חלקים, האחד מהם השכלים הנפרדים, והשני הגופות הגלגלים וכו׳, והשלישי אלו הגשמים ההוים הנפסדים אשר יכללם חמר אחד, ושההנהגה שופעת מהבורא יתעלה על השכלים כפי סדרם, ומן השכלים ישפעו מהם ממה שהוחן להם טובות ואורים על גופות הגלגלים, וישפעו מן הגלגלים כחות וטובות על זה הגוף ההוה הנפסד ברוב מה שהוחנו מהתחלותיהם׳. וע״ש עוד בהרחבה.
8. קנד. במקור: ׳ינטבק עלי׳ [בתרגום המהדיר: נמשך עם].
ויברך אלהיםא את יום השביעי – שבו היה העולם מלא כל טוב וברכה ושובע, דוגמ׳: אשר ברכך י״י אלהיך תתן לו (דברים ט״ו:י״ד), הוא שאנו אומרים בתפלה: וברכתו מכל הימים.
ויקדש אתו – פר״ש: שלא היה מן יורד בו. ואם תאמר: אף ימים טובים מקודשים במן, כדכתיב: וביום השביעי שבת לא יהיה בו (שמות ט״ז:כ״ו), ושנו רבותינו: לא בא הכתוב אלא לרבות יום הכפורים וימים טובים?
אלא יש לומר: דימים טובים לא נפקי מכלל שבת, דאף הם שבת איקרו בכמה מקומות, וממקרא דויקדש אתו – נלמד שבתות וימים טובים.
דבר אחר: ויקדש אתו – מעשיית מלאכה, כדכתיב: כי בו שבת – שלא עשה בו מלאכה. וכן הוא אומר: וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו (ויקרא כ״ג:ג׳).⁠1
כי בו שבת – אינו לשון מנוחה, שהרי גבי הקב״ה כתיב: לא ייעף ולא יגע (ישעיהו מ׳:כ״ח), ובלא טורח ברא הוא את עולמו, אלא לשון הפסקה הוא, כמו: וישבות המן (יהושע ה׳:י״ב), וישבתו שלשת האנשים (איוב ל״ב:א׳), ויום ולילה לא ישבותו (בראשית ח׳:כ״ב). פירוש: כי בו פסק לעשות בו כל מלאכה.⁠2
מכל מלאכתו אשר ברא וגו׳ – להיות מנהגם מאותו זמן ואילך לעשות – כיוצא בהם, כגון בעלי חיים אילנות דשא שמזריעים ועושין כיוצא בהן.⁠3
דבר אחר: לעשות – כל ימות עולם כסדר של ששת ימי בראשית, שהשמים והארץ יעשו מנהגם ולא ישנו סדרם.⁠ב מכאן תשובה למינין שאומרים: הקב״ה עושה מלאכה בשבת כשהוא מוריד מטר ומגדל צמחים. וזה הבל, כי כל זה נקבע מששת ימי בראשית, שנצטוו לעשות מנהגם, ואין זו מלאכה. וראיה לדבר שכן הוא, שהרי מן, מאחר שלא נברא להיות יורד בששת ימי בראשית, לא רצה הקב״ה להורידו בשבת, על ידי שלא נראה זמןג תחילת בריאתו עד יציאת מצרים.⁠4
דבר אחר: אשר ברא לעשות – ולא עשה, אלו המריאיםד שברא הקב״ה את נשמתם, וכביכול לא הספיק לבראות את גופם עד שקדש עליו את היום, ונבראו בין השמשות. ולפי שנשמתם נבראת בחשך בין השמשות, ואין להם גויה, רואים ואינם נראים.⁠5
דבר אחר: לעשות – כל עשייה האמורה במעשה בראשית עניין תיקון הוא. וכן הפירוש: מכל המלאכות אשר ברא לתקן בה את העולם.⁠6
מה שלא נכתב: ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי, לפי שלא היה בו ערב, אלא כולו היה אור.⁠7
1. בדומה באבן עזרא.
2. בדומה בר״י קרא פירוש ב׳ איכה א׳:ז׳.
3. בדומה בפענח רזא (כ״י אוקספורד אופ׳ 103) בשם ר׳ יצחק הגר.
4. בדומה בבראשית רבה י״א:ה׳.
5. בדומה בתנחומא (בובר) בראשית י״ז.
6. שאוב מר״י בכור שור.
7. כן במדרש תהלים צ״ב:ד׳.
א. כן בפסוק ובכ״י מינכן. בכ״י אוקספורד חסרה מלת: ״אלהים״.
ב. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד קנוניצי 28: ״הסדר״. בכ״י אוקספורד 568: ״סדר״.
ג. כן בכ״י מינכן 224, אוקספורד קנוניצי 28. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״זמן״.
ד. כן בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224, ובדפוס ונציה רפ״ד. בדפוס קרימונה: ״המזיקים״.
ויברך אלוהים את יום השביעי, "God blessed the seventh day.⁠"[If I understand the author correctly, he does not understand the word ויברך here as in the immediate past, but as description of the state of the universe on that day as a result of its Creator having blessed it previously. Ed.] On this day the world was in a state of perfection full of everything positive, and fully satisfied. Compare Deuteronomy 5,14: אשר ברכך ה' אלוהיך תתן לו, "that the Lord your God has blessed you with, give him of it.⁠" (the departing servant). This is also what we recite regularly in our prayers: "You have blessed it more than any other days.⁠"
ויקדש אותו "He sanctified it;⁠" according to Rashi, this refers to the fact that the manna would not descend to earth on that day. [Maybe Rashi means that the Sabbath rest is observed also in the celestial regions. Ed.] If you were to counter that on festival days the manna did not descend either, as we read in Exodus 6,26: וביום השביעי לא יהיה בו, and our sages in the Mechilta, (according to Rashi) claim that this verse was written only in order to include the day of Atonement and the other Festivals as days on which no manna descended, we have to remember that the festivals are frequently also referred to as Sabbaths, so that there was no need for a special verse to include those days as days on which the manna would not descend. A different exegesis of these words: the meaning of "He sanctified it,⁠" is that no creative activity was to be performed on that day, seeing that the Creator Himself had abstained from carrying out such an activity on that day. The idea that a day known as שבת must be sanctified even if it is not the seventh day of the week, is demonstrated when the Torah in Leviticus 23,3 calls that day שבת שבתון, before adding that this is the reason that no work may be performed on it. The day of Atonement is also called שבת שבתון (Leviticus 16,31) although most of the time it does not occur on the seventh day of the week. It makes sense therefore that because it is also a שבת שבתון, the rules about work prohibition are identical to those occurring every week on the seventh day.
כי בו שבת, the word שבת when applied to God, cannot mean "He rested,⁠" in the sense this term is commonly used, as we have it on the authority of Isaiah 40,28 that God never "grows faint or weary;⁠" seeing that He did not have to exert Himself when creating the universe, why should He have been tired so that would have to "rest?⁠" The word has to be understood as God having put a temporary stop to an activity. We find a similar term used when the regular descent on weekdays of the manna came to a halt after the Israelites had crossed the Jordan, (Joshua 5,12) before they commenced eating from the produce of the land of Canaan. Both events are reported there as having occurred on the same day. We also find the verb שבת used in the sense of an interruption Job 32,1 when Job's friends interrupted their arguing with Job for three days out of their respect for his righteousness. An even better proof is Genesis 8,22, where God assures Noach after the deluge that the regular phenomenon of day and night following one another will never again be suspended, i.e. יום ולילה לא ישבתו, "day and night will occur without interruption.⁠" Neither day nor night will take "a break from their routine.⁠"
מכל מלאכתו אשר עשה, "from all His work;⁠" a reference to the functioning henceforth of the earth and its inhabitants, i.e. living creatures developing and multiplying, trees producing fruit, etc. An alternative exegesis of the phrase; the word: לעשות at the end of this verse refers to the continuity of this process for as long as earth would exist. This would be the Torah's, i.e. God's answer, to the heretics who claim that God performs His activities on the Sabbath seeing that He allows it to rain and bring about the growing and ripening of trees and crops on that day. This is utter nonsense, as these processes had all been part of the directive given by God when these phenomena or creatures were first created. The Torah here states categorically that God does nothing of the sort. Proof of this is that the fact that manna which, because God had not created it, i.e. it had not descended to earth during the first six days of the universe, was also not allowed to descend on the Sabbath, and it also had never been seen until after the Jewish people had left Egypt; all this refutes the theory that God "works" on the Sabbath. Yet another exegesis of our verse: the emphasis in our verse is on the expression אשר ברא לעשות, instead of אשר עשה; we are told here that the various types of destructive forces with which the earth seems to abound at time, were only "created,⁠" i.e. were only made possible by God, but were not developed into finished products, i.e. powered by Him. God did not have time to completely fashion those destructive forces until dusk on the sixth day when it had already turned dark, as Midrash Tanchuma (ancient version) tells us on B'reshit 17. According to this exegesis our verse refers only to the constructive phenomena that God had created while it was still daylight on the sixth day. The reason that the Torah, at the end of its report on God's "activity" on the seventh day does not conclude with the words: "it was evening it was morning,⁠" is that there had been no evening; the entire Sabbath had been a day bathed in full light. (B'reshit Rabbah,11,2.)
ויברךא. ג׳ תגין על הכ״ף. שצריך לכבדו בג׳ דברים. במאכל ובמשתה ובכסות נקייה (מכילתא דרשב״י שמות כ:ז).
ד״א לכך תגין על הך׳ב. רמז שקדוש היום מחזיר מאור עיניו של אדם. וך׳ עולה ת״ק (עי׳ ברכות סוף מג: ורש״י שם ד״ה בקדושא דבי שמשי). יפריח.
אשר ברא׳ א-להים׳ לעשת׳ – ס״ת א׳מ׳ת׳. כלומ׳ לאחר שברא העולם חתם אותה בחותמו.
לעשות – היה לו לומ׳ ועשה. א״כ מהו לעשות. [משמע] שהיה חסר. והלא עשה הכל. אלא מלמד שהניח רוח צפונית חסר ועתיד לעשות אותה כשידין האומות (האומות) שעבדו ע״ז וע״ז עצמה שנ׳ ובאלוהי׳ עשה ה׳ שפטים כו׳ (במדבר לג:ד). כדלעיל גבי ב׳ של בראשית (בראש הפירוש גבי ד״א לכך פתח בב׳ לפי שהיא פתוחה צפונה).
ד״א לעשות – חסר ו׳ לעשת. והוא אותיות תשע ל׳. היינו ט״ל מלאכות. ואפי׳ אם תאמר לעשות מלא הרי ל׳ ותשע. הרי רמוז ארבעים מלאכות חסר אחד. וכן בויקהל כשמזכיר שבת כתו׳ לעשות. אשר צוה ה׳ לעשות (שמות לה:א). ל׳ ותשע.
ד״א לעשות – ולא עשה. אילו המזיקין שנבראו נשמה בלא גוף. וראיה שאמ׳ הקב״ה תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ (בראשית א:כד). הרי ד׳ מינין. וכשהוציאה לא הוציאה כי אם ג׳ מינים. בהמה ורמש וחית הארץ (עי׳ בראשית א:כה). ולא נפש חיה. ואלו המזיקין שנבראו בלא חיות כי אם נשמה.
א. בכתב יש ג׳ תגין על הך׳.
ב. בכתב יש ג׳ תגין על הך׳.
ויברך א-להים את יום השביעי ויקדש אותו – תינח ויקדש שלא לעשות מלאכה. אלא ברכה מאי היא. וכי תימ׳ ברכו במן. הא מדרשים חלוקי׳ בזה (בראשית רבה יא:ב). ופי׳ רבי׳ יהודה ויברך א-להים את יום השביעי. אע״פ שבטלין ממלאכה ואין מרויחין באותו יום. לא יהיה חסר בשביל זה. והכי משמע בי׳ הדברות. ששת ימי׳ תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת כו׳ על כן ברך ה׳ את יום השבת (שמות כ:ח-י). בשביל שצויתיך לשבות בו ברכתיו שלא תחסר מממונך. וכן אתה אומ׳ וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וצויתי את ברכתי לכם (ויקרא כה:כ-כא). הא למדת שהק׳ שולח ברכה למי שמבטל ממלאכה עבורו. בבראשית רבא (יא:ה) מקשי גוי אחד היאך יורדין שלג ומטר וברד ורוחות בשבת כיון שהק׳ שומר שבת. ומתרץ הוי כמו אדם שמטלטל בד׳ אמות שלו. תשובה.
לעשות – אבל מכאן ואילך יעשו זה את זה. ולא יעשו עוד בריה חדשה. אלא יצא אדם מאדם ועוף מעוף. ר׳ יצחק הגר.
והעוף ירב בארץ (בראשית א:כב). זו היא ברכה שברך את העוף. וא״ת למה לא ברך נמי החיות והבהמות. וי״ל שמא יהיו פרים ורבים יותר מדאי ויזיקו לאדם. אבל אעופות ליכא למיחש שמא יזיקו.
ויברך ויקדשברכו במן וקדשו במן, והמקרא כתוב על העתיד. לשון רבינו שלמה מבראשית רבה (בראשית רבה י״א:ב׳).
ובשם הגאון רב סעדיה אמרו: שהברכה והקדוש על השומרים שיהיו מבורכים ומקודשים. ואין משמע הכתוב שידבר על העתיד.
ור׳ אברהם אמר: כי הברכה תוספת טוב, שיתחדש בגופות יתרון כח בתולדת, ובנשמה יתרון השכל, ויקדש אותו – שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים. ודברו זה נכון למאמינים בו, כי אין זה מושג בהרגש לאנשים.
והאמת כי הברכה ביום השבת הואא מעין הברכות, והוא יסוד עולם, ויקדש אותו – כי ימשך מן הקדש. ואם תבין דברי זה תדע מה שאמרו בבראשית רבה (בראשית רבה י״א:ח׳): לפי שאין לו בן זוג, ומה שאמרו עוד: כנסת ישראל תהא בן זוגך, ותשכיל כי בשבת נפש יתירה באמת.
אשר ברא אלהים לעשותמלאכה שהיתה ראויה לעשות בשבת כפל ועשהב בששי, כמו שמפורשג בבראשית רבה (בראשית רבה י״א:ט׳). לשון רבינו שלמה.
אבל ר׳ אברהם אמרד כפשוטו: כי מלאכתו – השרשים בכל המינין שנתן בהם כח לעשות כמותן.
ולי נראה פירושו: ששבת מכל מלאכתו אשר ברא יש מאין, לעשות ממנו כל המעשים הנזכרים בששת הימים. והנה אמר כי שבת מבריאה, וממעשה מן הבריאה שברא ביום הראשון, ומן המעשה שעשה בשאר הימים.
ויתכן שיהיה לעשות נמשך למעלה, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא מלעשות, וכמוהו: כי חדל לספור (בראשית מ״א:מ״ט), ויחדלו לבנות העיר (בראשית י״א:ח׳), השמרו לכם עלות בהר (שמות י״ט:י״ב), ולא סרו מצות המלך (דברי הימים ב ח׳:ט״ו), וכן רבים.
ודע כי נכלל עוד במלת לעשות: כי ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם, כי קיומו יהיה ששת אלפים שנה (בבלי ר״ה ל״א.), שלכך אמרו (בראשית רבה י״ט:ח׳): יומו של הקב״ה אלף שנים. והנה בשני הימים הראשונים היה העולם כולו מים ולא נשלם בהם דבר, והם רמז לשני אלפים הראשונים שלא היה בהם קורא בשם י״י, וכך אמרו (בבלי ע״ז ט׳.): שני אלפים תוהו. אבל היתה הבריאה ביום הראשון האור – כנגד האלף של ימות אדם שהוא אורו של עולם מכיר את בוראו. ואולי לא עבד אנוש עבודה זרה עד שמת אדם הראשון.
בשני יהי רקיע ויהי מבדיל – שבו היו מובדלים נח ובניו הצדיקים מן הרשעים שנדונוה במים.
ביום השלישי נראית היבשה והצמיחה ועשתו פירות – הוא האלף השלישי המתחיל בהיות אברהם בן מ״ח שנה, ואז הוחל לקרוא בשם י״י (בראשית ד׳:כ״ו), וצמח צמח צדיק כי משך רבים לדעת את י״י, כמו שדרשו: ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית י״ב:ה׳), וצוה את ביתו ואת בניו אחריו ושמרו דרך י״י לעשות צדקה ומשפט (בראשית י״ח:י״ט), ועלה הענין עד שקבלו זרעו את התורה בסיני, ונבנה הבית ביום ההוא, ואז נתקיימו כל המצות שהם פירות העולם. ודע כי מעת היות בין השמשות יחשב כיום מחר, ועל כן יתחיל ענין כל יום קודם לו מעט, כאשר נולד אברהם באלף השני, וכן תראה בכל יום ויום.
והיום הרביעי נבראו בו המאורות הגדול והקטן והכוכבים – יומו כאלף הרביעי, הוא החל כאשר נבנה בית ראשון, ע״ב שנה אחרי בנינו עד אחרי הבית השני קע״ב שנה. והנה ביום הזה לכל בני ישראל היה אור כי מלא כבוד י״י את בית י״י (מלכים א ח׳:י״א), והיה אור ישראל לאש1 על גבי המזבח, רבוץ שם כארי אוכל הקרבנות, ואחרי כן הקטין אורם וגלו, כאשר יעדר במולד הלבנה, וזרחה להם כל ימי בית שני, והאש על גבי המזבח רבוץ ככלב, ושקעו שני המאורים בערב היום, וחרב הבית.
ביום החמישי שרצו המים נפש חיה ועוף יעופף על הארץ (בראשית א׳:כ׳) – רמז לאלף החמישי המתחיל קע״ב שנה אחר חורבן הבית, כי בו ימשלו האומות ויעשה אדם כדגי הים, כרמש לא מושל בו (חבקוק א׳:י״ד), כולו בחכה העלה יגורהו בחרמו ויאספהו במכמרתו (חבקוק א׳:ט״ו), ואין דורש את י״י.
ביום הששי בבקר תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה (בראשית א׳:כ״ד), והיתה בריאתם קודם זרוח השמש, כענין שכתוב: תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון (תהלים ק״ד:כ״ב), ואז נברא האדם בצלם אלהים, והוא זמן ממשלתו שנאמר: יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (תהלים ק״ד:כ״ג). והוא האלף הששי, כי בתחלתו ימשלו בו החיות, הם המלכיות אשר לא ידעו את י״י, ואחרי עשיריתו כשיעור הנץ החמה ליום (בבלי פסחים צ״ד.) יבא הגואל, שנאמר בו: כסאוז כשמש נגדיח (תהלים פ״ט:ל״ז) – והוא בן דוד הנעשה בצלם אלהים, כדכתיב: וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתי הוה ועד עתיק יומיא מטא וקדמוהי הקרבוהי וליה יהיב שולטן ויקר ומלכו (דניאל ז׳:י״ג-י״ד), ויהיה זה קי״ח אחר חמשת אלפים לכלות דבר י״י מפי דניאל: ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ימים אלף מאתיםט ותשעים (דניאל י״ב:י״א). ונראה משנוי הימים משרץ המים והעוף לחית הארץ כי בתחלת האלף הששי תתחדשי מלכות אומה שלטת תקיפא ואימתני יתירא (דניאל ז׳:ז׳), ומתקרבת אל האמת יותר מן הראשונות.
היום השביעי שבת – רמז לעולם הבא שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. והאל ישמרנו בכל הימים וישים חלקנו עם עבדיו התמימים.
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו י׳:י״ז.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, וטיקן 40, פרמא 2978, פרמא 3119. בדפוס ליסבון: ״היא״.
ב. בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן ברש״י. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״אותה״.
ג. בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן ברש״י. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״שם״.
ד. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אמרו״.
ה. כן בדפוס רומא. בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פרמא 3255: ״ונדונו״.
ו. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138. בכ״י פולדה 2: ״ועשה״. בדפוס ליסבון: ״ועשתה״.
ז. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פרמא 3255. בפסוק ובדפוס ליסבון: ״וכסאו״.
ח. כן בפסוק וכן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״נגדו״.
ט. כן בפסוק בנוסח שלנו וכן בכ״י מינכן 138, פולדה 2. בכ״י פרמא 3255: ״ומאתים״.
י. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״נתחדש״.
AND G-D BLESSED THE SEVENTH DAY AND HE SANCTIFIED IT. He blessed it through the Manna. [On all other days of the week there fell one portion per person, whereas on the sixth day — the eve of the Sabbath — a double portion fell.] And He sanctified it through the Manna [by not having it fall on the Sabbath]. And the verse is written here with reference to the future. Thus are the words of Rabbeinu Shlomo [Rashi] as quoted from Bereshith Rabbah.⁠1 In the name of the Gaon Rav Saadia2 they have said that the blessing and sanctification refer to those who observe the Sabbath, meaning that they will be blessed and sanctified. However, from the intimation of the verse it does not appear that it refers to something which will happen in the future.
And Rabbi Abraham ibn Ezra said that the blessing signifies additional well-being, that on the seventh day there is a renewal of procreative strength in the body, and in the soul, a greater capacity in the functioning of the reasoning power. And He sanctified it by not working on it as He did on the other days. Now Ibn Ezra's interpretation is correct to those who believe in it for this additional well-being he speaks of is not perceptible to human senses.
The truth is that the blessing on the Sabbath day is the fountain of blessings and constitutes the foundation of the world. And He sanctified it that it draw its sanctity from the Sanctuary on high. If you will understand this comment of mine you will grasp what the Rabbis have said in Bereshith Rabbah3 concerning the Sabbath: ["Why did He bless the Sabbath? It is] because it has no partner,⁠"4 and that which they have further related [that G-d said to the Sabbath]: "The congregation of Israel will be thy partner.⁠" And then you will comprehend that on the Sabbath there is truly an extra soul.
WHICH G-D IN CREATING HAD MADE. The work which should have been done on the Sabbath, He did in the double work which He executed on the sixth day, as it is explained in Bereshith Rabbah.⁠5 So says Rashi.
Rabbi Abraham ibn Ezra, however, explained simply that His work refers to the roots of all species to which He gave the power to make [i.e., to produce] after their own kind. [Thus the verse would translate: which G-d had created in order to make it.]
To me, the explanation appears to be that He rested from all His work which He created out of nothing; to make from it all the works mentioned on the six days. Thus the verse is stating that G-d rested from creating and forming — from the creation He created on the first day, and from the formation He formed on the rest of the days. And it is possible that the word la'asoth (to make) is connected with the expression above in the verse, that in it He rested from all His work which He created from making, [thus making the word la'asoth to be understood as mila'asoth (from making)]. So also are the verses: Until he ceased 'lispor'6 (to count), which means milispor (until he left off counting); And they ceased 'livnoth' (to build) the city,⁠7 which means milivnoth; Take heed to yourselves, that ye go not up into the mount;8 And they departed not 'mitzvath' (the commandment of the king,⁠9 which should be understood as mimitzvath (from the commandment); and thus in many other cases.
Know that in the word la'asoth (to make, to do) is also included a hint that the six days of creation represent all the days of the world, i.e., that its existence will be six thousand years. For this reason the Rabbis have said:⁠10 "A day of the Holy One, blessed be He, is a thousand years.⁠" Thus on the first two days the world was all water, and nothing was perfected during them. They allude to the first two thousand years when there was no one to call on the name of the Eternal. And so the Rabbis said:⁠11 "The first two thousand years there was desolation.⁠" However, there was the creation of light on the first day corresponding to the thousand years of Adam who was the light of the world12 and who recognized his Creator. Perhaps Enosh did not worship idols13 until the death of the first man.
On the second day G-d said, 'Let there be a firmament… and let it divide,'14 for on that "day" [i.e., the second thousand-year period] Noah and his sons — the righteous ones —15 were separated from the wicked, who were punished in water.
On the third day, the dry land appeared; plants and trees began growing, and fruits ripened. This corresponds to the third thousand-year period which begins when Abraham was forty-eight years old,⁠16 for then he began to call the name of the Eternal. A righteous shoot17 did then spring forth in the world for he attracted many people to know the Eternal, just as the Rabbis interpreted the verse: And the souls that they had gotten in Haran18 — and he commanded his household and his children after him, and they shall keep the way of the Eternal, to do righteousness and judgment.⁠19 This course continued until his descendants received the Torah on Sinai and the House of G-d was also built on that "day,⁠" and then all commandments — which are "the fruits" of the world — were affirmed.
Know that from the time twilight falls it is already considered as the following day. Therefore, the subject of every "day" begins somewhat before it, just as Abraham was born at the end of the second thousand years. And you will see similar examples for each and every day.
On the fourth day the luminaries — the large and the small and the stars — were created. Its "day,⁠" in the fourth thousand-year period, began seventy-two years after the First Sanctuary was built and continued until one hundred seventy-two years after the destruction of the Second Sanctuary. Now on this "day,⁠" the children of Israel had light,⁠20 for the glory of the Eternal filled the house of the Eternal,⁠21 and the light of Israel became the fire upon the altar in the Sanctuary, resting there like a lion22 consuming the offerings. Afterwards their light diminished and they were exiled to Babylon just as the light of the moon disappears before the birth of the new moon. Then the moon shone for them all the days of the Second Sanctuary, and the fire upon the altar rested on it like a dog.⁠23 And then the two luminaries disappeared towards eventide and the Sanctuary was destroyed.
On the fifth day the waters swarmed with living creatures and fowl flying above the earth. This was a reference to the fifth thousand-year period which began one hundred seventy-two years after the destruction of the Second Sanctuary since, during this millennium, the nations will have dominion, and man will be made as the fishes of the sea, as the creeping things, that have no ruler over them; they take up all of them with the angle, catch them in their net and gather in their drag,⁠24 and no one seeks the Eternal.
On the sixth day in the morning, G-d said: 'Let the earth bring forth the living creature after its kind, cattle and creeping thing, and beast of the earth after its kind.'25 Their creation took place before sunrise, even as it is written, The sun ariseth, they withdraw, and crouch in their dens.⁠26 Then man was created in the image of G-d, and this is the time of his dominion, as it is written, Man goeth forth unto his work and to his labor until the evening.⁠27 All this is an indication of the sixth thousand-year period in the beginning of which the "beasts,⁠" symbolizing the kingdoms that knew not the Eternal,⁠28 will rule, but after a tenth thereof — in the proportion of the time from the first sparklings of the sun to the beginning of the day29 — the redeemer will come, as it is said concerning him, And his throne is as the sun before Me.⁠30 This is the son of David, who was formed in the image of G-d, as it is written, And behold, there came with the clouds of heaven, one like unto a son of man, and he came even to the Ancient One of days, and he was brought near before Him. And there was given him dominion, and glory, and a kingdom.⁠31 This will take place one hundred eighteen years after the completion of five thousand years,⁠32 that the word of the Eternal by the mouth of Daniel might be accomplished:⁠33 And from the time that the continual burnt-offering shall be taken away, and the detestable thing that causeth appalment set up, there shall be a thousand two hundred and ninety days.⁠34
It would appear from the change of days — from the swarms of the waters and the fowl created on the fifth day to the beasts of the earth created on the sixth day — that in the beginning of the sixth thousand-year period a new ruling kingdom will arise, dreadful and terrible, and strong exceedingly,⁠35 and approaching the truth more than the preceding ones.
The seventh day which is the Sabbath alludes to the World to Come, "which will be wholly a Sabbath and will bring rest for life everlasting.⁠"36
And may G-d guard us during all the days and set our portion with His servants, the blameless ones.
1. 11:2.
2. Mentioned in Ibn Ezra here.
3. 11:9.
4. "Because it has no…" (l'phi sh'e) is a direct quote from the Midrash there. (See Theodore's ed. of Bereshith Rabbah, p. 95, variants.) In the printed edition of the Midrash, the word l'phi (because) is missing.
5. 11:10.
6. Genesis 41:49.
7. Ibid., 11:8.
8. Exodus 19:12. Aloth (going up) should be understood as me'aloth (from going up).
9. II Chronicles 8:15.
10. Bereshith Rabbah 19:14. It is noteworthy here that Ramban's explanation of the history of the world in terms of the six days of Creation was regarded with approval by many later authors. Bachya ben Asher (see my edition, I, pp. 54-6) and Menachem Ricanti copied it verbatim. Surprisingly it found its way into Egypt, and was wholly incorporated into the Midrash Rabbi David Hanagid, (Book of Exodus, pp. 201-2, ed. by A. Katz), grandson of Maimonides.
11. Avodah Zarah 9a.
12. Yerushalmi Shabbath 2, 6: "The first man was the light [literally: the candle] of the world.⁠"
13. See further, 4:26, Rashi.
14. Above, 1:6.
15. See Note 225 above.
16. In Avodah Zarah 9a it appears that Abraham, at the end of the first 2000 years, was 52 years old.
17. Jeremiah 23:5.
18. Genesis 12:5. "These are the converts which they converted.⁠" (Bereshith Rabbah 39:21.)
19. Ibid., 18:19.
20. Exodus 10:23.
21. I Kings 8:11.
22. So in Yoma 21b. Maharsha explains there the symbolism of the lion and the dog, that the first Sanctuary was built by King Solomon who was of the tribe of Judah, likened to a lion (see Genesis 49:9), while the second Sanctuary was built by the government of the Persians, symbolized by the dog (see Rosh Hashanah 4a).
23. So in Yoma 21b. Maharsha explains there the symbolism of the lion and the dog, that the first Sanctuary was built by King Solomon who was of the tribe of Judah, likened to a lion (see Genesis 49:9), while the second Sanctuary was built by the government of the Persians, symbolized by the dog (see Rosh Hashanah 4a).
24. Habakkuk 1:14-15.
25. Above 1:24.
26. Psalms 104:22.
27. Ibid., (23).
28. Judges 2:10.
29. In Pesachim 94a it is so explained that the time from the beginning of the day to the first sparklings of the sun is one tenth of the day.
30. Psalms 89:37.
31. Daniel 7:13-14.,
32. This corresponds to the year 1358 CE See my biography of Ramban, p. 141, for further discussion of this matter.
33. See Ezra 1:1.
34. Daniel 12:11. Yamim here means "years.⁠" Thus 172 years after the destruction of the Second Temple, the fifth millennium began. Add this to the 118 years after the beginning of the sixth millennium, and you have 1290 years, as mentioned in the verse.
35. Ibid., 7:7. Rambam refers here to rise of Islam.
36. Tamid VII, 4.
ויברך אלהים את יום השביעי – רש״י ז״ל פירש ברכו במן וקדשו במן ע״כ, וכבוד הרב במקומו מונח איננו נכון שירמוז לעתיד, אבל הנכון לפרש שברכו בחדוש שהיה בו ביום והיא ברכת האורה כי היום והלילה של יום השביעי שוים באורה וזאת היא הברכה ותוספת הטובה, וע״כ לא תמצא ביום השביעי זכרון ערב ובוקר כמו בשאר הימים כי זמנו כלו בקר אין בו ערב כלל, ואמר ויקדש אותו כלומר להבדילו משאר הימים כי הנבדל מעסקי העולם קדוש יאמר לו, וכן ישראל הנבדלים מן העמים נקראו גוי קדוש וכתיב (ויקרא י״ט) קדושים תהיו.
וע״ד הקבלה יום השביעי הוא הספירה השביעית נקראת עולם הנשמות, כי שם כח הנשמה ושרשה והנה היא מעין הברכות, והנפש בימות החול דוגמת אכסנאי בלא ביתו וביום השבת דוגמת אכסנאי בביתו, וע״כ אמר ויברך כי האציל עליו ממקור הברכה, וכן ויקדש אותו כי ימשוך מן הקדש והבן זה.
אשר ברא אלהים לעשות – מלאכה שהיתה ראויה לעשותה בשבת כפל ועשה בששי, והרמב״ן ז״ל פירש ששבת מכל מלאכתו אשר ברא יש מאין לעשות ממנו כל המעשים הנזכרים בששה ימים, והנה אמר כי שבת מבריאה וממעשה, מן הבריאה שברא ביום הראשון, מן המעשה שעשה בשאר הימים ע״כ.
ויתכן לפרש מה שחתם מעשה בראשית בברא אלהים כי כן התחיל בו בראשית ברא אלהים, והכונה כדי לתלות כל המלאכה לעושה אחד ולהורות כי הוא יתברך המתחיל והגומר בראש ובסוף, ומה שהוסיף לעשות כי מאחר שהוא יתברך ברא עד עתה והוסיף והוציא כל הנמצאים יש מאין גזר על הנמצאים לעשות הם פעולותיהם יש מיש מכאן ואילך.
וע״ד הקבלה מה שהוסיף לעשות כבר רמזתיו למעלה, וכן רמז דוד המע״ה (תהלים צ״ב:י״ג) מזמור שיר ליום השבת, והזכיר אחרי כן (שם) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. והמשכיל יבין.
ובפר״א דרשו שמים וארץ עתידים לעבור ולהתחדש מה כתיב עליהם (ישעיהו ל״ד:ד׳) ונגולו כספר השמים, כאדם שהוא קורא בספר תורה וגולל אותו וחוזר ופותח וקורא וגולל אותו, כך הקב״ה עתיד לגלול את השמים כספר שנאמר ונגולו כספר השמים והארץ כבגד תבלה, כאדם שהוא פושט טליתו ומקפל אותה וחוזר ולובש אותה כך הקב״ה עתיד לקפל את הארץ כבגד שנאמר והארץ כבגד תבלה, רבי אליעזר אומר כל צבא השמים עתיד ליבול ולהתחדש שנאמר (שם) וכל צבאם יבול כנבול עלה מגפן, מה הגפן והתאנה הזאת עליהן נובלות ועומדות כעץ יבש וחוזרות ופורחות ונוצצות ומוציאות עלים חדשים רעננים כך כל צבא השמים עתידים ליבול כגפן ותאנה והן חוזרין ומתחדשים לפניו להודיע שיש אל מבלה ואינו בולה ע״כ.
ודע והבן כי שבעת ימי בראשית אלה מבארים לנו מה שעבר ורומזים לנו על העתיד, והנה הם כנגד שיתא אלפי שני וחד חריב, ודרשו רז״ל יומו של הקב״ה אלף שנה שנאמר (תהלים צ׳:ד׳) כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול, ודבר ברור הוא שבכל יום ויום מששת ימי בראשית אלה הוא רומז לדברים העתידין להיות בעולם באותו האלף שכנגד היום, יום ראשון נברא בו האור העליון כנגדו האלף הראשון שנברא בו אדם הראשון שהיה אורו של עולם, וממה שתמצא ביום ראשון ה׳ פעמים אור וג׳ פעמים חשך תוכל להבין כי באלף הראשון גברו סימני האורה והטוב והשלוה על סימני החשך והרע, יום שני כנגדו האלף השני שבו היה המבול וע״כ לא נאמר בו כי טוב כי אין להזכיר טובה בחורבן העולם, ולפי שלא היו הנבראים הווים וקיימים עד שבא מעשה ה׳ הגדול והוא המבול ע״כ לא הזכיר ויהי כן אלא אחר ויעש, ועל הטעם הזה אמרו רבותינו ז״ל אין מתחילין בב׳ כלומר ביום שני לפי שאין ראוי להתחיל במלאכה ביום שאבד הקב״ה את עולמו במבול, ואם תחשוב כי מנעו התחלת המלאכות ביום ב׳ מפני שמושי הרקיע שהם רעים ומזיקים, זה אינו שהרי ליל שני שולט עליו צדק ויום שני שולט עליו לבנה ושניהם הם כוכבי האור והיושר וראוי להתחיל בהם כל מעשה ואיך יתכן שמנעו החכמים התחלת המלאכות ביום שמשמשין ושולטים עליו צדק ולבנה, יום שלישי כנגד האלף השלישי ונזכר בו שני פעמים כי טוב האחד על יום שני על בטול גזרת המבול והשני על התורה הנקראת טוב העתידה להנתן באלף השלישי הוא אלפים תמ״ח, וכשם שנתן הקב״ה רשות לארץ להוציא גדוליה ולא נראו אלא עמדו על פתח הקרקע עד שבא אדם שהוא עיקר העולם, כן באלף השלישי היו פרין ורבין כענין שכתוב (שמות א׳:ז׳) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וגו׳, ולא נראית לבני העולם קדושתן ומעלתם עד שבאה התורה שהיא עקרו וקיומו של עולם, יום רביעי כנגד אלף הרביעי שבו היתה המלכות והשלוה לישראל והמעלה הגדולה, ובאותו זמן היתה החכמה לישראל רחבה מני ים וזהו שכתוב יהי מאורות, את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום זו תורה שבכתב ואת המאור הקטן לממשלת הלילה זו תורה שבעל פה, ואת הכוכבים הם ברייתות ותוספתות ומכילתות והגדות שמחוברות עם התורה שבעל פה כי כן הכוכבים נמנים עם המאור הקטן, יום חמישי כנגדו אלף החמישי שבו היינו שרויין בגלות בין העו״ג שהן נמשלות לנפש חיה הרומשת, וכולו מתחלתו ועד סופו היה לנו בו גלות, וע״כ לא נאמר ביום חמישי ויהי כן לפי שאין גלותנו לעולם אבל אחריתנו לגאולה ואימתי ביום ששי שיבא משיח שהזכיר כנגדו נעשה אדם, יום ששי כנגד האלף הששי שיש לנו היום חמשים ואחת שנה, וכשם שהזכיר בתחלת יום ששי תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ, כן באלף הששי בתחלתו יש לנו בו גלות ואנו משועבדים בו תחת יד האומות, והנה הבהמות והחיות נבראו קודם זריחת השמש שהוא זמן ממשלתם כענין שכתוב (תהלים ק״ד:כ״ב) תזרח השמש יאספון וגו׳ ובזרוח השמש נברא האדם שהוא זמן ממשלתו כמו שכתוב (תהלים שם) יצא אדם לפעלו וכשם שבא אדם לבקרו של יום ששי זהו שאמר נעשה אדם כך יבא המשיח לבקרו של אלף הששי אחר עשירית האלף כשיעור נץ החמה ליום וזהו משיח בן דוד שכתוב בו (תהלים פ״ט:ל״ז) וכסאו כשמש נגדי, והוא הנעשה בצלם אלהים כענין שכתוב (דניאל ז׳:י״ג) וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתי הוה, ויהיה זה לזמן קי״ח שנה אחר האלף החמישי להשלים חזון דניאל שאמר (דניאל י״ב) ימים אלף מאתים ותשעים וזהו החשבון בכוון, ידוע כי קע״ב שנה אחר חורבן הבית נשלמו ד׳ אלפים ליצירה תצרף קע״ב עם קי״ח יהיו מאתים ותשעים והוא כוון החשבון, ומ״ש לאחריו (שם) אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה הם מ״ה שנים אחר קי״ח שאז יהיו כל המלחמות וכל הקנאות עוברות, וע״כ תלה הדבר באשרי כי יש בין גאולת הנדחים וגאולת הנפוצים מ״ה שנים, וכן מצינו בבית שני י״ח שנה בין הפקידה ובין בנין הבית וכן מגאולת מצרים עד שנכנסו לארץ ארבעים שנה ומ״ה שנה אלו אחר קי״ח יבא לך לחשבון קס״ג, והוא החשבון הארוך והרחוק יותר אי אפשר להתרחק בשום פנים מקס״ג ואילך לפי שימי הגאולה לישראל תתל״ז שנים והוא רמז (ישעיהו ט׳:ז׳) לםרב״ה המשרה שחשבונו תתל״ז כי המ״ם סתומה וזהו שכתוב (שיר השירים ז׳:א׳) כמחולת המחנים רמז כי ימי המחול והמלכות לישרא בגאולה העתידה כימי עמידת השלוה והטובה לשעבר, והם ת״י שנה לבית ראשון ות״כ שנים לבית שני וז׳ שנים שנתעסקו בבנין בית ראשון שגם הם היו ימי שמחה ומחול הרי תתל״ז, והסר מן האלף הששי תתל״ז שהם ימי גאולתנו העתידה, נשארו קס״ג שנה אחר האלף החמישי שיהיו כל ישראל נגאלין ויהיו בו כל המלחמות עוברות ולשלום אין קץ, ואם תצרף קע״ב תשלום ארבעה אלפים עם קס״ג יצא בכוון לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה, והנה זה באור עד עדן עדנין ופלג עדן אם תסתכל בו, ונראה שהוא בלא וא״ו אע״פ שמצינו בספרים מדויקים עדן ועדנין בוא״ו לפי שעדן הוא סמוך לעדנין ואינו חשבון, וכשאמר עד עדן עדנין ופלג עדן הם החשבון, ויהיה העדן האחד משיצאו ישראל ממצרים עד שנבנה בית ראשון והם ת״פ שנה שנאמר (מלכים א ו׳:א׳) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים ויבן הבית לה׳, ועדן השני ת״י שנה שעמד הבית בבנינו והם שני עדנים תת״ץ הוסף עליהם חצים שהם תמ״ה יצא לך בכוון אלף שלש מאות ושלשים וחמשה והוא החשבון הזה בעצמו (דניאל י״ב:ז׳) כי למועד מועדים וחצי כלומר לזמן שני המועדים, וכאשר תחברם ותדע מנינם תחלקם לחצי, וזהו שאמר וחצי ולא אמר וחצי המועד, וכשתוסיף על שני המועדים חצי שניהם עוד תמצא הכל שוה ויהיה פירוש ופלג עדן על עדן ראשון שאינו חשבון לא על עדן משני עדנין, והנני אעירך וארמוז לך בזה כי תמצא כוון החשבון הזה במלת באדונ״י במלוי אותיות, כי אל״ף דל״ת וא״ו נו״ן יו״ד הסר מן הראשים השם יעלו לך שאר האותיות בחשבון עם תוספת הבי״ת אלף שלש מאות שלשים וחמשה, כי לזמן ההוא יתברר אדנות ה׳ יתברך ותהי המנוחה והשלוה, וכן בענין מנוח השם הזה במלוי שנאמר (שופטים י״ג:ח׳) ויעתר מנוח אל ה׳ ויאמר בי אדוני, ומה שנרמז במלוי בשם מנוח לרמוז כי בזמן המנוחה יתפרסם אדנותו.
והנה זה סוד הענין שחתם כל הצרות שעברו בכל הימים בטוב מאד להורות כי תכף בוא הגאולה בבקרו של האלף הששי יהיו כל הצרות נשכחות כענין שכתוב (ישעיהו ס״ה:ט״ז) כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני, ומפני זה אמר יום הששי בה״א הידיעה דרך שבח ומעלת היום לבאר שתהיה גאולה גלויה ומפורסמת בכל העולם, יום שביעי כנגד אלף השביעי שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים והוא אחר ימות המשיח ותחית המתים ובני תחית המתים יזכו אליו ויתענגו בגוף ובנפש תענוג שאין לו סוף.
ולפי דעתי לזה היו רומזים שמאי והלל שאמרו מחד שביך לשבתיך, כי המאמר הזה הוא כולל עניני הגוף והנפש, כי כשם שראוי להיות עיני הגוף צופות בכל ששת הימים ליום השבת להצניע מנה יפה וחלק טוב לצורך השבת, כן עיני השכל צופות אחר עבור ששת אלפים שיזכו למעלת השבת הוא האלף השביעי וא״כ החכמים האלה לא היו מתפארים בעניני הגוף לבד רק במזון הנפש הנצחי והקיים, והבן זה.
ויברך אלוהים את יום השביעי "G-d blessed the seventh day.⁠" Rashi explains this by saying that the blessing consisted of the manna [which the Jewish people would not need to collect on the Sabbath during their wanderings in the desert, Ed.]. He also sees the word "He sanctified it,⁠" as applying to the fact that manna did not fall on the Sabbath. With all due respect to his fame as a commentator, I do not believe that an interpretation which delays the effectiveness of a blessing for two thousand years into the future is what the Torah had in mind here.
I believe that the blessing referred to a new phenomenon which became manifest on that day, namely that the light remained active throughout the twenty four hours of that day. On the Sabbath there was no visible difference between day and night and that is the reason we do not find the words "it was evening, it was morning,⁠" in connection with that day.
When the Torah added the words ויקדש אותו, "He sanctified it,⁠" this means that G-d set the Sabbath apart, distinguished it from the other days. Whenever something is set apart from the norm the term "sanctified" is appropriate. When G-d instructed the Jewish people to be distinct, separate from the nations of the world (Leviticus 119,2), He used the phrase קדושים תהיו, "be holy,⁠" i.e. be distinct, remain separate.
Looking at our verse from a kabbalistic point of view, the words יום השביעי refer to the seventh emanation which is called עולם הנשמות, "world of the souls,⁠" as it is the region in which the powers of the soul are rooted. This region therefore may aptly be described as the fountainhead of all blessings. During the six days of the week the soul may be compared to someone who is merely a guest without a home. On the Sabbath the soul is like a guest who has found a home. This is why the Torah used the word ויברך ה' את יום השביעי, "He conferred a blessing on that day,⁠" i.e. the soul derives a blessing from its source on that day. As to the words ויקדש אותו, the meaning is that the blessing the Torah spoke of originated in a separate domain.
אשר ברא אלוהים לעשות. "which G-d had created to do.⁠" The word לעשות in this instance refers to work which G-d did on the sixth day though it had originally been meant to be done on the seventh day (based on Rashi). Nachmanides sees in the sequence of the words שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות a hint that as of that day G-d no longer engaged in either the kind of creative activity He had engaged in on the first day when He created ex nihilo, nor the kind of activity He continued with during the remainder of the six days when He converted original matter into more refined matter.
It is also possible to explain the words אשר ברא אלוהים, as referring to G-d "sealing" the whole מעשה בראשית, seeing that the repetition of the word אלוהים here needs justification. The Torah repeated these words in order to ensure that the reader would attribute the entire work of the six days of creation to a single Creator. He who had started it also completed it. The word לעשות on the other hand, teaches that He who had originated matter now instructed the various parts of nature to continue His work in accordance with the rules He had laid down.
We have already mentioned a kabbalistic view of the additional word לעשות when we spoke about the seventh millennium. King David also hinted at such future developments when he composed his hymn (Psalm 92) entitled מזמור שיר ליום השבת., "a song for the Sabbath day.⁠" During the course of that hymn he speaks of "the righteous who will bloom like a date-palm, like the cedar tree in Lebanon.⁠" Intelligent readers will understand the mystical meaning of these words. [a reference to developments after the seventh millennium. Ed.]
In the 51st chapter of Pirke de Rabbi Eliezer we read: "heaven and earth will undergo a metamorphosis and will reappear in a renewed version.⁠" The verse in scripture from which this is derived is Isaiah 34,4 ונגולו כספר השמים, "and the heavens shall be rolled up like a scroll,⁠" i.e. like man who reads a scroll and rolls it up when he has come to the end. Similarly, when the time comes, G-d will "roll up" the heavens like a book The prophet also speaks of a similar development occurring to earth when he said והארץ כבגד תבלה, "and the earth will become moldy like a garment" (Isaiah 51,6). The earth is compared to man who disrobes and folds up garments and then opens them and wears them again. G-d will perform something analogous to this with earth when the time comes. The root בלה is used in a number of scriptural verses to describe a process of destruction preceding a renewal. Rabbi Eliezer says specifically that this will be the process experienced by heaven and earth, and that just as we find in nature that a leaf will wither on the vine, or that the fruit will shrivel on the fig tree (Isaiah 34,4) only to be regenerated, so this will happen to the universe G-d has created. The lesson to be learned from such a phenomenon is that there is a G-d who causes disintegration but that He Himself is not subject to such disintegration. Thus far Pirke de Rabbi Eliezer.
You must appreciate that the first seven days (including the Sabbath) of creation are intended to acquaint us both with what happened once and with what will happen again. They are symbolic of the six thousand years the universe will endure in its present form and the one thousand years during which it will undergo a total transformation. Bereshit Rabbah 8,2 states that in G-d's calendar one day is equivalent to a thousand years in our calendar. This insight is based on Psalms 90,4 כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול, "for one thousand years in Your eyes are like yesterday.⁠"
It is clear that there is an allusion to something which will occur in the future in the millennium corresponding to the report of every single day of the creation as portrayed by the Torah. The first day on which light was created alludes to the first millennium during which Adam was alive. Adam was considered the light of the terrestrial world. When you consider that in the report of the first day the Torah mentions light five times and darkness only three times, you can understand that during this millennium light, i.e. goodness and peace, gradually asserted itself over darkness and the evil which darkness symbolises. The second day of creation, on the other hand, symbolises the second millennium during which the deluge occurred. This is the reason that the word טוב does not occur in the report of that day of the creative process. This is also why we do not find the words ויהי כן, "it remained thus,⁠" until the end of verse seven instead of immediately after the directive in verse six that a heaven should become manifest. Our sages considered the absence of the mention "it was good" on the second day as so serious that they discouraged people from commencing major undertakings on Mondays, the second day of the week. It is not appropriate for man to commence an enterprise on a day when G-d "lost" His world to the deluge.
If you have been under the impression that our sages discouraged new undertakings on Mondays because they considered this a bad omen, please reconsider. The fact is that the evening of the second day (Sunday night) commences under the aegis of the horoscope צדק (Jupiter), whereas by day the second day of the week is under the aegis of the לבנה, the moon, both of which constellations are positive; these planets symbolise light and uprightness. It would therefore be appropriate to commence undertakings on such a day which seems to augur well for people. How then could the sages have forbidden such a thing except for man to commemorate G-d's dismay at the need to have destroyed so many of His creatures? The third day corresponded to the third millennium; on that day the word כי טוב occurred twice. The first time the words occur they symbolise the cancellation of the decree to destroy the earth by means of a deluge; the second time these words refer to what occurred in the year 2448 when G-d revealed Himself to His people and gave them the Torah Just as G-d had given permission to earth on the third day to produce vegetation and that vegetation had remained hidden at the threshold of earth waiting to reveal itself until Adam the crown jewel of creation came into existence, so the third millennium was reserved for the Jewish people who are reported in Exodus 1,7 to have been fruitful and to have been multiplying in Egypt during that millennium. The sanctity and spiritual superiority of the Jewish people had remained hidden from the world until they received the Torah at Mount Sinai. The fourth day of creation corresponds to the fourth millennium, the period during which the Jewish people accumulated more wisdom than any other nation. The two great luminaries allude to the written and the oral Torah respectively. The "great luminary" symbolises the written Torah, whereas the "small(er) luminary", the moon, symbolises the oral Torah. The stars which are always considered as part of the moon's domain, represent those parts of the oral Torah which, though not necessarily the last word in halachah, nonetheless provide great moral lessons for the Jewish people. The fifth day symbolises the period during which the Jewish people were in exile amongst the nations of the world who have been compared to נפש החיה הרומשת על הארץ, "the living creatures which crawl on earth.⁠" This is the reason that the words ויהי כן, "it remained thus,⁠" are absent at the conclusion of the Torah's report of what transpired on that day. It is a hint that our exile will not go on forever, but that in the end we will experience redemption. The sixth day corresponds to the sixth millennium (which at the time of writing by our author was barely 50 years old). Just as the Torah reports at the beginning of its report of that day that the earth brought forth all manner of animals including those that creep, so the sixth millennium finds us in exile at its beginning. The various beasts were created before the "sun" shone on earth, a period when they reigned supreme on earth. This is the meaning of Psalms 104,22 תזרח השמש יאספון, "once the sun shines they will be gathered in.(to their dens). "Adam was created after the sun had begun to shine as this was the time when he would rule. The psalmist in Psalms 104,23 again refers to this when he says יצא אדם לפעלו, "Adam will set out to do his work.⁠" Just as Adam took control on the sixth day of creation, something alluded to in the words "let us make Adam,⁠" so the Messiah will arrive and take control of the earth during the sixth millennium after a tenth of that millennium has passed, corresponding to the hour at which the sun rises in the morning. The reference is to the משיח בן דוד, the Messiah who is the descendant of David, the final Messiah. It has been written of this Messiah וכסאו כשמש נגדי, "and his throne is as the sun before Me.⁠" (Psalms 89,37). It is he who is meant when the Torah spoke of Man as being made in the image of the Lord. Daniel 7,13 describes him as ארו עם ענני שמיא כבר אנש אתי הוה, "and behold! With the clouds of heaven, one like a man came.⁠" This is presumed to occur 118 years into the sixth millennium if Daniel's prediction in chapter 12, 17 will prove accurate... [Seeing that the commentators obviously misunderstood Daniel's calculation of when the Messiah would come, as the time has long passed, I have omitted explaining how our author believes that Daniel arrived at his calculation. Ed.]
...The seventh day corresponds to the seventh millennium, which will be all Sabbath. All this will occur after the arrival of the Messiah and the resurrection of the dead will have been completed. All the people resurrected will participate in this "Sabbath,⁠" and will enjoy indescribable physical and spiritual pleasures.
I believe it is this period to which both Hillel and Shammai alluded when they said (Beytzah 16) מחד שביך לשביתך, "from the first day (of the week) prepare already for your Sabbath.⁠" This statement did not only refer to the need to prepare superior food to honour the forthcoming Sabbath physically, but it also meant that we are to prepare ourselves spiritually at all times for the eventual Sabbath in that millennium. Although Hillel phrased this principle differently, both scholars alluded to the same thing. Our mental focus should not be restricted to the daily problems but we should prepare ourselves spiritually for the millennium which bears the name "Sabbath.⁠"
ויברך אלהים – ברכו באורה כיון ששקעה עליו אורה בערב שבת בקש הקב״ה לגנזה וחלק כבוד לשבת. ול״ו שעות שמשה אורה פי׳ ע״ש וליל שבת ויום שבת.
אשר ברא אלהים לעשות – ועשה היה לו לומר מהו לעשות זה רוח צפונית שאינה מסודרת וכשיבא גוג ומגוג ויעשה עצמו אלוה להטעות העולם אמר לו הקב״ה אם אתה אלוה לך וברא יצירה חדשה ויצוה לו לבראת רוח צפונית כדי לנסותו ולנצחו בו ולטרדו מן העולם. ומיהו רש״י ז״ל הרגיש בקושיא זו שמפרש גבי לעשות המלאכה שהיתה ראויה לעשות בשבת כפל ועשה אותה בששי כמו שמפורש בב״ר עכ״ל. ומכח הקו׳ פי׳ כן. ית׳ שמו של הקב״ה שברא תיקוני העולם וכאדם הבונה בית ומכין צרכי בנין ואח״כ עושה מטלטלין כך הקב״ה תיקן כל צרכי הבנין ביום ראשון שכל תולדות השמים והארץ נבראו בו ביום כדמוכח במדרש תנחומא וביום השני תיקן הרקיע עם כל הגלגלים. והשלישי הפריש מים התחתונים מקום מרבץ דגים ותנינים ומשם המשיך נהרות ומעיינות ללחלח היבשה ולהשקות בריותיו ואילנות וצמחים כאדם המרביץ קרקעיתו וברביעי תלה המאורות כאדם הפותח לביתו חלונות להאיר. ובחמישי וששי דגים ועופות ורמשים ובהמות וחיות שהם מטלטלין לכאן וכאן. ולפיכך לא נאמר מיום הראשון עד חמישי לא יצירה ולא בריאה כי לא עשה רק תיקון למעשה יום ראשון ולפי שנגמר בנין הבית ברביעי אמרו רז״ל אין מסיימין בד׳ שהרי הקב״ה סיים בנינו בד׳ ושוב לא בנה בנין אחר וכך נהגו שהמסיים בד׳ לא מסתייע להתחיל ע״כ מיסוד בכור שור.
לעשות – אלו השדים שברא אלהים בע״ש בין השמשות ולא הספיק לבראם עד שבא שבת ולפיכך יש להם רוח ולא גוף.
ויברך אלהים את יום השביעי – ברכו באורה שלא פסק אורה עד מוצאי שבת כדמפ׳. עי״ל ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו במה קדשו שלא ירד המן לישראל והיינו דאמרי׳ וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים. ברכו מכל הימים באורה כדפי׳ וקדשתו מכל הזמנים שלא ירד בו מן לישראל. וא״ת והלא אין המן יורד בי״ט. וי״ל דמ״מ יורד ליום של חול שחל בו י״ט לפעמים אבל ביום שבת לא ירד כלל לעולם.
אשר ברא אלהים לעשות – ברא אותם השי״ת שיעשו תולדות כפי הטבע אשר נתן בהם איש איש ממלאכתו אשר המה עושים. הרמב״ן ז״ל.
אשר ברא אלהים לעשות מגיד שחותמו של הקב״ה אמת בתחילתו ובאמצעותו ובסופו. והרב ר׳ משה שמע מפי ר׳ שמואל רבו כי בששה מקומות מצינו שחתם הקב״ה שמו ואלו הם בראשי״ת בר״א אלהי״ם. בר״א אלה״ים לעשו״ת. וי״רא אלהי״ם א״ת ויבר״א אלהי״ם א״ת התנינים הגדולים. וי״רא אלהי״ם א״ת כל אשר עשה ועל כן תקנו לומר ו׳ פעמים אמת ויציב ונכון לומר כי הכל נעשה באמת.
ויברך ויקדש – פירש״י ברכו במן וקדשו במן. ורבינו סעדי׳ פי׳ שהברכה והקדוש על השומרים שיהיו מבורכים ומקודשים. ור׳ אברהם אמר כי הברכה תוספות טוב שיתחדש בגופות יתרון כח בתולדת ובנשמה יתרון השכל:
ויקדש אותו – שלא יעשה בו מלאכה כשאר הימים:
אשר ברא אלהים לעשות – פירש״י מלאכ׳ שהיתה ראוי׳ לעשות בשבת כפל ועשה אותה בששי. ור׳ אברה׳ פי׳ אשר ברא אלהים לעשו׳ כמותן שנתן כח בשרשי׳ וכל המינין שיעשו כמותן. והרמב״ן פי׳ ששבת מכל מלאכתו אשר ברא יש מאין לעשות ממנו כל המעשים בששת הימי׳ פי׳ ששבת מן הבריא׳ שברא ביום ראשון ומהמעש׳ שעשה בשאר הימים. ודע כי נכלל עוד במלת לעשות כי ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם כי קיומו יהי׳ ששת אלפי׳ שלכך אמרו יומו של הקב״ה אלף שנה והנה בשני ימים הראשונים היה העולם כולו מים והם רמז לשני אלפים הראשונים שלא היה בהם קורא בשם י״י וכן אמרו שני אלפים תהו. אבל היתה בריאת האור ביום הראשון כנגד אלף של ימות אדם שהוא אורו של עולם מכיר את בוראו. ואולי לא עבד אנוש ע״ז עד שמת אדם הראשון. בשני יהי רקיע ויהי מבדיל שבו היה נבדלים נח ובניו הצדיקים מן הרשעים ונדונו במים. ביום השלישי נראית היבשה והצמיחה ועשה פירות הוא האלף שהתחיל בהיות אברהם בן מ״ח שנה ואז הוחל לקרוא בשם ה׳. וצמח צדיק כי משך רבים לדעת את י״י כמו שדרשו רז״ל מואת הנפש אשר עשו בחרן וצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך י״י ועלה הענין עד שקבלו זרעו את התורה בסיני ונבנה הבית ואז נתקיימו כל המצות שהם פירות העולם. ודע כי מעת שיהיה בין השמשות יחשב כיום מחר ועל כן יתחיל כל ענין יום קודם לו מעט כאשר נולד אברהם באלף השני וכן תרא׳ בכל יום ויום. וברביעי נבראו בו שני המאורות הגדול והקטן והככבים ויומו באלף הרביעי החל כאשר נבנה הבית הראשון ע״ב שנה אחרי בניינו עד אחר החרבן קע״ב שנה והנה ביום הזה לכל בני ישראל היה אור כי מלא כבוד י״י את בית י״י והיה האש רבוץ על המזבח כארי ואוכל הקרבנות ואחרי כן הקטין אורם וגלו כאשר יעדר האור במולד הלבנה וזרחה להם כל ימי בית שני והאש רבוץ על המזבח ככלב ושקעו שני המאורים בערב היום וחרב הבית. ביום החמישי שרצו המים נפש חיה ועוף יעופף על הארץ רמז לאלף החמישי המתחיל קע״ב שנה אחר החרבן כי בו ימשלו האומות ויעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו כלו בחכה העלה יגירהו בחרמו ויאספהו במכמרתו ואין דורש את ה׳. ביום הששי בבקר תוצא הארץ נפש חיה למינה וגו׳ והיתה בריאתם קודם זריחת השמש כענין שנאמר בהם תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון ואז נברא האדם בצלם אלהים והוא זמן ממשלתו כענין שנאמר יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. והוא האלף הששי כי בתחלתו ימשלו בו החיות הם המלכיות אשר לא ידעו את י״י ואחר עשיריתו כשעור הנץ החמה יבא הגואל שכתוב בו וכסאו כשמש נגדי והוא בן דוד הנעשה בצלם אלהים כדכתיב וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתה הוא ועד עתיק יומין מטא. ונראה משנוי הימים משרץ המים לעוף לחית הארץ כי בתחלת האלף הששי תחדש מלכות אומה שולטת תקיפא ואימתם יתירה ומתקרבת אל האמת יותר מן הראשונות. ביום השביעי שבת רמז לעולם הבא שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים: וי״מ לעשות ולא עשה אלו המזיקין שנבראו נשמה בלא גוף.
וי״מ: לעשות אבל מכאן יעשו זה מזה ולא יעשה עוד ברי׳ חדש׳ אלא יצא אדם מאדם ועוף מעוף. ובמדרש דורש לעשות מלמד שהיה חסר והיינו רוח צפוני שהניחו פרוץ ועתיד לעשותו כשידין האומות על שעבדו ע״ז שיאמ׳ להם אם יש ממשות בע״ז תבא ותעשה רוח צפוני שהנחתי מלעשותו ולא תוכל אז ידין את האומות ויעשנו הוא. ולא נאמר ויהי ערב ויהי בקר ביום השביעי מפני שמוסיפין מחול על הקדש:
ויברך ויקדש, "He blessed and sanctified.⁠" Rashi explains that the words ויברך ויקדש refer to the manna. During the weekdays one omer of manna per person fell from the heavens, and on the Sabbath eve twice the amount, so that the Sabbath was sanctified by no manna descending. Rav Saadyah gaon explains that the blessing and sanctity are granted to those who observe the Sabbath in accordance with halachah. Ibn Ezra explains the blessing bestowed on the Sabbath as additional strength granted to the bodies to enable them to procreate and the additional mental and spiritual dimension known as נשמה יתירה, "additional soul,⁠" which Jews enjoy on that day.
ויקדש אותו, "He sanctified it.⁠" This day is not slated for work being performed as are the six working days.
אשר ברא אלוהים לעשות, "which God had created to be developed further.⁠" According to Rashi the meaning is that work (of a creative nature) originally intended to be carried out only on the seventh day, was moved forward so that God performed it already on the sixth day. According to Ibn Ezra the verse tells us that God enabled the various creatures, including plants, to be able to procreate and ensure their continued existence on earth Nachmanides holds that as of this day God desisted from any creative activity which was known as בריאה, i.e. creating matter out of no tangible raw material, יש מאין, "ex nihilo.⁠" The meaning of the additional word לעשות, is that God did not even put finishing touches to phenomena He had already created in their primitive state. Nachmanides adds that we should know that the expression ששת ימים does not only refer to the six days of creation in a literal sense, but to the entire projected length of time this universe is to endure, i.e. 6000 years. This is why our sages described the length of a "day" in terms of God's calendar as equivalent to 1000 years of our calendar. During the first two days the universe consisted completely of water. These "days" are an allusion to the 2000 years described by our sages a tohu, a degree of chaos, seeing that nothing had been completed during these two "days.⁠" Seeing that during these 2000 years no one proclaimed the name of the Living God, our sages described this era as תהו. The first day during which light had been created is basically the period of close to 1000 years during which Adam lived, It is quite possible that even Enosh did not turn to idolatry until Adam had died. The second day which saw the creation of the heavens, etc. also produced a Noach who, with his sons, was righteous, whereas the rest of mankind was doomed to destruction during that millennium. Mankind was destroyed by water, another sign that this was the dominating influence during that era. The third day, i.e. also the third millennium, saw the emergence of an Avraham who was 48 years of age at the beginning of that millennium. Avraham was the first human being who succeeded in attracting many people to worship God as the only deity. He had begun converting people years before God told him to leave Charan and to move to what was then the land of Canaan. It was also the millennium during the middle of which Torah was revealed to the Jewish people at Mount Sinai. It is important to remember that with the onset of dusk after sunset the following day has already begun. [Avraham's being born in the year 1952 after the creation of Adam is considered as if he had been born during dusk of the second "day,⁠" a stage preparatory to the third day (millennium).] Observance of the commandments of the Torah is equivalent of "the World having produced its fruit.⁠" The fourth day, (or millennium) during which the sun and moon were created also produced the first Temple which Solomon built in Jerusalem. (72 years into the third millennium). This millennium lasted until 172 years after the destruction of the first Temple. The day the Temple was consecrated was a day of light when heavenly fire descended to consume thousands of sacrifices. The glory of God filled the Temple and the heavenly fire was reposing on the altar as does a lion that has eaten his fill. In other words, Israel's light shone forth at that time as did the sun when placed in orbit for the first time. From that time on Israel's glory diminished fairly steadily culminating in exile of the people and the subsequent minor rally during which the second Temple was built, a period which can be best compared to the kind of night during which the moon is the only source of light available. The fifth day which produced most of the living creatures of the water and the birds of the sky, is symbolized by the fifth millennium, commencing 172 years after the destruction of the second Temple. This was an era to which the verse in Chabakuk 1,14-15 can be compared. The prophet there writes: ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו. כולה בחכה העלה יגורהו בחרמו ויאספהו במכמרתו עלכן ישמח ויגל. "You have made mankind like the fish of the sea, like creeping things that have no ruler. He has fished them all up with a line, pulled them up in his trawl and gathered them in his net. That is why he rejoices and is glad.⁠" [The prophet complains about the apparent absence of God's providence during this millennium when human beings were treated as if they were fish in the sea with no value to their lives. Ed.] This era did not produce men of caliber who sought the nearness of their Creator. (Isaiah 31,1) On the morning of the sixth day the earth produced various land-based mammals, all of this occurring prior to sunrise as alluded to in Psalms 104, 22 תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון, "by the time the sun rises they came home and crouch in their dens.⁠" Following this, man was created in the image of God on the sixth day (sixth millennium) Then commenced the period of man's dominance as described in the subsequent verse in Psalms 104,23יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, "man then goes to his work, to his labour until the evening.⁠" David describes the sixth millennium during the early part of which the "animals" roam the world more or less unimpeded. These "animals" are humans who do not know their Creator, and therefore are hardly better than animals. After man's creation, described as part of sunrise, will come the redeemer, scion of the house of David, who has been made in the image of the Lord of whom it has been written: (Daniel 7,13) וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוא ועד עתיק יומיא מטה וקדמוהי הקרבוהי ולה יהיב שלטן ויקר ומלכו, "and behold with the clouds of heaven, one like a man came; he came up to the Ancient of Days, and they brought him before Him. He gave him dominion, glory and kingship, peoples nations and languages.⁠" [although our author is quoting Nachmanides he has left out several sentences, perhaps he did not have the updated text that we have nowadays thanks to Rabbi Chavell.] It would seem from the Torah's terminology which uses the same words to describe two different scenarios, i.e. days and millennia, that at the beginning of the sixth millennium an especially powerful and violent nation will emerge, a nation and religion which will be more monotheistic than previous ones. [reference to Islam. Ed.] The seventh day is the Sabbath, which in terms of millennia describes the future known as עולם הבא, an idyllic state involving מנוחה rest in a positive sense, something which the sages speak about. Some commentators see in the word לעשות the opposite of עשה, i.e. something God had done already, a reference to the spiritually negative forces in the universe, the מזיקים, the potential for which God had created. The phenomena have not been equipped with a body, hence the word לעשות describes them in their incomplete state. Still other commentators see in the word לעשות instructions to existing phenomena such as earth, water, etc., [in other words "nature" Ed.] to continue the process as it no longer involved anything basically new. From now on man would be the product of his parents, a reproduction of the ongoing process here called לעשות. In the Midrash the word לעשות is understood to refer to something God had deliberately omitted to create at the time, i.e. the רוח צפוני the north wind. This wind would be put to use when it is time to judge the idolaters in the future. God will challenge them by saying to them that if there is any substance to their deities, He challenges them to produce the north wind which He had left in reserve for their expertise. If they would prove unable to produce this north wind, they would be convicted of having worshipped totally useless phenomena as deities. The reason why the Torah does not conclude with the words ויהי ערב ויהי בוקר יום שביעי, "it was evening and morning the seventh day,⁠" is that the Jewish people would honour the Sabbath by commencing it before the end of the sixth day, thus lending it an extra measure of sanctity.
ויברך אלהים – ג׳ דסמיכי הכא ואידך ויברך אלהים את נח. ואידך ויברך אלהים את יצחק. בשעה שברא העולם בירך השבת והעולם ובימי נח שנאבדו כל הראשונים והיה העולם מחודש הוצרך לברך פעם שנית ובירך את יצחק כמו שיש במדרש עד עתה הייתי זקוק לברך את בריותי מכאן ואילך הברכות יהיו מסורים בידך.
ויברך אלהים כו׳ ויקדש – תימה: תינח ויקדש שלא לעשות מלאכה, אלא ברכה מאי היא? וא״ת בירכו במן, הרי מדרשות חלוקין בזה. ופי׳ רב יהודה: ויברך אלהים את יום השביעי אע״פ שבטלין ממלאכה ואין מרויחין באותו יום, לא יהיה חסר בשביל זה. והכי משמע בעשרת הדברות: ששת ימים תעבוד וכו׳ ע״כ ברך י״י את יום השבת, בשביל שצויתי לשבות בו ברכתיו שלא תחסר ממונך. וכן הוא אומר: וכי תאמר מה נאכל, וצויתי את ברכתי לכם. הא למדת שהקב״ה שולח ברכה למי שמבטל מלאכתו בעבורו.
ויברך אלהים – פרש״י ברכו במן וקדשו במן, פי׳ שהיה לו משנה ראשון ומשום הכי יורד משנה. ואי קשיא לך דהא בששי היה יורד מנתה ונאכל עומר האחד בששי, ובשבת השני, הרי גם בשבת עומר לגלגולת ולא משנה. אלא כך פי׳ ברכו במן כלומר שהיה מתברך במעיו כשיעור ב׳ עמרים. והדא היא דרשי׳. ד״א שהיה משני בטעמו ובאכילתו. ובב״ר אומר ברכו בפנים חדשות, משמע מתוך לשונו שיש לאדם נשמה יתירה בשבת ומכאן ראיה לאותן שמברכים בשבת ז׳ ברכות שאומרים שהשבת עצמו נקרא פנים חדשות.
ויברך אלהים – ג׳ דסמיכי, הכא, ואידך ויברך אלהים את נח, ואידך ויברך אלהים את יצחק. בשעה שבירך העולם בירך השבת והעולם, ובמי נח שאבדו כל הראשונים והיה העולם חדש הוצרך לברך פעם שנית. ובירך את יצחק כמו שדרשו רבותינו עד הנה הייתי זקוק לברך את בריותי כו׳.
למה מקדשין השבת שהרי שבת קדוש ועומד? י״ל אמת הוא שאין צריך קדוש למצוה אבל מכל מקום צריך לקדשו. דומיא לזה מה שאומר אך בכור אשר יבוכר לי״י לא יקדיש אותו, ובמקום אחר אומר הזכר תקדיש, אם כן קשו קראי אהדדי. אלא י״ל אמת הוא שאינו צריך לקדשו, שמרחם הוא קדוש, וז״ש לא יקדיש איש אותו לומר שאינו צריך לקדשו. וזה הלאו אינו אלא של לילה, כנ״ל, ר״ל שאינו חייב לקדש אלא בליל שבת, ומה שאומר תקדיש ר״ל שצריך לומר שקדוש הוא.
אשר ברא אלקים לעשות – קשה היה לו לומר אשר ברא אלקים עשה. וי״ל ליתן פתחון פה להשיב לגוג ומגוג שעדיין רוח צפונית לא נבראת לטרדו מן העולם.
ד״א לעשות – אבל מכאן ואילך יעשו זה עם זה ולא יעשו עוד ברייה חדשה אלא אדם מאדם ועוף מעוף.
ולהורות על ענין חידוש העולם, והאופן אשר יעמיד בו ה׳ יתעלה המציאות אחר שבראוֹ, ברך אלהים ליום השביעי וקידשו — וזה אמנם היה כשנתן התורה, כאומרו: ׳כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וגו׳, על כן ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו׳ (שמות כ, י); ולזה ביאר בכאן כי הוא ברך את יום השביעי וקידשו, כי בו היתה לו מנוחה מכל מלאכתו אשר ברא, לעשות המציאות תמיד על ענינו, כמו שקדם.
וראוי שלא יֵעָלֵם ממנו מדוע לא נקרא ה׳ יתעלה בכל מה שקדם מסיפור מעשה בראשית כי אם ׳אלהים׳, ובמה שבא אחר זה נקרא ׳ה׳ אלהים׳ — לולא בדברי נחש וחוה (ג, א-ה) — עד ענין קין והבל, ומענין קין והבל (ד, א) עד סוף הפרשה נקרא ׳ה׳⁠ ⁠׳, ואחר זה נקרא לפעמים ׳אלהים׳ ולפעמים ׳ה׳⁠ ⁠׳; כי זה בלתי אפשר שלא יהיה לְענין, בכמו זה המאמר השלם. ונֹאמר, כי מה שתגזרהו החכמה האלהית שיהיה, הוא מה שהמציאוֹ ה׳ יתעלה בששת ימי בראשית; כי מה שנהיה - היה כפי הסידור המושכל לה׳ יתעלה מענין המציאות אשר יתכן שישתלשל ממנו כשרצהו ה׳. ולזה אמרו רבותינו ז״ל שהעולם נברא במידת הדין. והנה תמצאם שיקראו תמיד מידת הדין מה שיאות אל טבע המציאות, ומידת רחמים מה שיעשהו ה׳ על זולת המנהג הטבעי להשגיח על חסידיו ויראיו. וכאשר התישב לנו זה נֹאמר כי ה׳ יתעלה — ואם הוא אחד פשוט בתכלית הפשיטות — הנה יתואר באלו השני השמות, רוצה לומר ׳ה׳⁠ ⁠׳ ו׳אלהים׳, מפני צדדים מתחלפים. וזה, שמצד עצמותו יתואר בשהוא ׳ה׳⁠ ⁠׳, כמו שאמר: ׳זה שמי לעֹלם׳ (שמות ג, טו), והוא השם המורה על עצמותו אשר לא ישתתף עימו זולתו, כי הוא מורה על ענין חיוב המציאות אשר ייוחד בו ה׳ יתעלה — רוצה לומר שמציאותו הוא מעצמותו, ומציאות זולתו הוא נשפע ממנו, כמו שיתבאר בגזרת ה׳ בפרשת ואלה שמות. ומצד מה שיתכן שיושפע ממנו זה המציאות וינהיגהו בהנהגה המתוקנת בתכלית מה שאפשר נקרא ׳אלהים׳. ולפי שאחר שנשלמה הבריאה בששת ימי בראשית הספיק לזאת ההנהגה אשר ינהיג בה העולם הַשִּיגוֹ עצמותו, כמו שקדם, אשר זאת ההשגה היא עצמותו, כמו שהתבאר למי שעיין בספר הנפש ובחכמות האלהיות, שב לקרוא אותו בשם אשר יורה על עצמותו ועל זאת ההנהגה יחד, ולזה קרא אותו ׳ה׳ אלהים׳. וכבר אמרו בבראשית רבה (יג, ג) שהוא מזכיר שם מלא על עולם מלא, וזה נאות מאד למה שזכרנוהו. ומזה הצד יתבאר שכבר יספיק להעמיד המציאות מה שיורה עליו שם ׳ה׳⁠ ⁠׳, או מה שיורה עליו שם ׳אלהים׳, כי הכל ענין אחד. וזה, כי מצד הַשִּיגוֹ עצמו אשר זאת ההשגה היא עצמותו נקרא ׳ה׳⁠ ⁠׳, וזאת ההשגה מספקת בקיום המציאות על ענינו; ומצד השיגוֹ הסידור המושכל אשר לנמצאות יתואר ב׳אלהים׳, כי בזאת ההשגה תִּשְׁלַם ההנהגה המתוקנת למציאות, וזאת ההשגה היא גם כן השגת עצמותו כמו שקדם. ולזה נקרא אחר זה פעם ה׳ ופעם אלהים.
זה הוא מה שנראה לנו בזה המקום, והוא נפלא מאד, ומסכים ללשון התורה ולָאמת בעצמו.
ובכאן נשלם הביאור המסכים לָאמת וללשון התורה בכל מה שבא במעשה בראשית; ישתבח ויתעלה הצור המגלה לנו עמוקותיו ברוב רחמיו וחסדיו על כל ברכה ותהילה.
וראוי שלא נקצר מלתת תודה לקודמים במה שדיברו במעשה בראשית, כי הם — ואם נמצאו רחוקים מאד מהכונה אשר מצאנוה בכאן, כמו שתראה ממה שביאר בזה הרב המורה בספרו הנכבד מורה הנבוכים (בעיקר ב, ל) והחכם ר׳ אברהם אבן עזרא בפירוש התורה — הנה הם היו סיבה באופן⁠־מה להעמידנו על האמת בזה. ואולם השלמת המאמר בחידוש העולם, והתרת הספקות הנופלות בו מדרך העיון, הוא ממנו בספר מלחמות ה׳ (מאמר ששי), ולא ראינו בכאן לזכור דבר מזה, כי יצטרך זה למאמר ארוך, לא יכילהו זה הספר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

ברכו במן שכל ימות השבת יורד עומר לגלגולת וכו׳. ב״ר ונ״ל שכך פירושו שאע״פ שקידש יום השבת והבדילו משאר הימים שלא היה המן יורד בו כשאר הימים מ״מ בששי נכפלה בו ברכתו ופי׳ ברכו לא פסקה ברכתו דאל״כ מה היא ברכתו יותר משאר הימי׳ והלא עומר לגלגולת היה להם גם באותו יום כמו בשאר הימים שהחסרון שהיה לו שלא ירד באותו יום נתמלא ביום הששי שירד של יומו ושל מחרתו אך קשה מנא להו לרז״ל לומר שלא היה יורד המן בכל יום אלא עומר לגלגולת בלבד ובו׳ הוכפלה ברכתו והיה יורד לחם משנה דילמא ירידתו ביום הששי שוה לשאר הימים היה רק שבכל יום לא היו רשאים ללקוט רק עומר לגלגולת ובששי היו לוקטי׳ לחם משנה בעד יומו ויום מחרתו שזהו הנראה מפשט המקראות דדוחק הוא לפרש מלת יורד בעבור הנמצא׳ להם במדידה שבכל יום היה הנמדד עומר אחד ובששי היה כפלי׳.
ושמא יש לומר דמסברא אמרו זה שהי׳ קשה בעיניה׳ לומר שהיה הנס לבטלה שהיה יורד יותר מדי ספוקם ומה שאמרו שהנשאר היה נעשה נחלים נחלי׳ הוא השארית מהעומר שלא היה מספיק לעומר אחר:
המלאכה שהית׳ ראוי׳ לעשות בשבת כפל ועשאה בששי. ב״ר אשר ברא אלהי׳ ועשה אין כתיב כאן אלא לעשות כל שהיה הב״ה עתיד לעשות בשבת הקדי׳ ועשאו בששי דמלת לעשו׳ להבא משמע דכיון שא״א לומר שאותה המלאכ׳ שהיתה ראויה לעשות בשבת נתבטל׳ ונשאר העולם חסר ממנה או שעשאה לאחר השבת דויכלו השמים והארץ כתי׳ וכל צבאם כתי׳ על כרחי׳ למדנו שכפל המלאכ׳ בששי ועשה בו של יומו ושל מחרתו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ג) ובעבור שביום השביעי נתחברו שתי מעלות אחת שהתחילו בריאות העולם לפעול ההויה הטבעית כפי טבעם וצורותיהם כמ״ש ויכל אלהים ביום הז׳ ושנית שנגמרה ונשלמה בסוף הששי המלאכה האלהית שהיתה בזולת הטבע ולכן אמר ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי היתה הברכה שמאותו יום שביעי והלאה יפעלו בריות בראשית פעולותיהם בעצמם כפי הטבע המסודר והמוגבל בהם והנה נתיחסה זאת הברכה ליום השביעי ולא לבריות שכמו שהפסד וגרעון הנברא ייוחס בלשון הכתוב ליום שנעשה בו כמאמר הנביא (ירמיהו כ׳) ארור יום אשר יולדתי בו. (איוב ג׳) יאבד יום אולד בו כו ברכת הדבר תיוחס ליום שהתחלה בו והיה הקדוש שקדש והבדיל לכבוד ולתפארת את יום השביעי בעבור שבהכנסו נשלמה ונגמרה מלאכת שמים וארץ כי כמו שהאדם בעשותו מלאכה יקרה יעשה אחר גמירתה משתה ויום טוב כן אחר השלמת מלאכת שמים וארץ בא השבת המקודש להורות על שלמות המלאכה וגמרתה הנה התבאר מזה שענין ויברך אלהים הוא להוליד בדומה דוגמת מה שנאמר בדגים ובאדם ויברך אותם אלהים וזהו ויכל אלהים שענין ויקדש אותו הוא כנגד וישבות ביום השביעי כי הקדושה היא שהבדילו והפרישו בקדושה ושלמות להוראתו על גמר המלאכה האלהית שנעשתה בששת הימים והמנוחה והעונג בא על זה ומה טוב דרשה שדרשו ויקדש מלשון קדושין לפי שהיום ההוא נתקדש להיותו מיוחד אליו יתברך בקדושתו והותרה בזה השאלה הד׳.
וכן הותרה השאלה הה׳ שהיא למה ברך וקדש היום השביעי שלא פעל דבר ולא קדש את הימים שפעל ועשה בהם כי הנה היה זה לפי שהשביעי מורה על גמר והשלמת מלאכת מעשה בראשית וקודם לכן לא היתה נשלמת. ולכן לא היתה שם מנוחה ועונג ואין השבת אם כן מורה על ההעדר כי אם על מעשה ה׳ כי נורא הוא שגמר בששת הימים ועל ההויה הטבעית שהתחילה באותו יום. ומפני שאמר הכתוב ויברך כנגד ההויה הטבעית שאז התחילה ואמר ויקדש כנגד ההויה האלהית שנגמרה לכן ביאר הכתוב ונתן טעם על שניהם ואמר על ויקדש דסמיך ליה כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא ר״ל שהיה ראוי לקדשו כיון שבו נגמרה מלאכת היש מאין שנברא במעשה בראשית שביום הראשון נבראו התחלות יש מאין. ובשאר הימי׳ נבראו הצורות יש מאין ונתחדשו אחר שלא היו בעול׳ וכנגד הברכה אמר מלת לעשות ר״ל שברך את היום השביעי למה שנתן לבריאותיו ביום ההוא ברכה מעליא להתמיד הויתם בהולדת דומיהם והוא אמרו לעשות כי נתן כח בשרשים אשר ברא לשיעשו כמותם. וכבר שאלה מטרוניתא לר׳ יהושע (ב״ר פרשה ס״ח) בכמה ימי׳ ברא הקב״ה את עולמו והשיבה בששה ימים אמרה ומשם ואילך מהו עושה והשיבה רבי יהושע שהיה מזווג זווגים ר״ל שבששת הימים ברא ה׳ חדשה בארץ דברים שלא היו קודם לכן ומשם ואילך התמידה אותה ההויה והיא הזוגים להזדווג הפשוטים בהרכבה והחומר והצורה בהויה והותרה בזה השאלה הששית. ומפני שלא היה ביום השביעי מעשה ולא מלאכה מיוחדת כמלאכות שאר הימים לכן לא נאמר בו ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי כמו שנאמר בשאר ימי בראשית כי לא היה השביעי דומה להם בענין המלאכה ומראת הערב והבקר תעיד על הזמן והזמן על התנועה אבל ביום המנוחה לא היה ראוי לזכור הזמן המיוחד אל התנועה. והותרה בזה השאלה השביעי. והמקובלים אמרו. שבעבור שהיה השביעי דומה לעולם הנשמות לא נאמר בו ערב ובקר כי הוא כלו אור לא ערב וחשך כלל. עד שבדבריהם ז״ל קראו השכר הרוחני בשם שבת וכמו שאמרו עולם שכלו שבת. ואמר (בבלי ע״ז ג׳ ע״א) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. ומפני זה אמרו ששקולה מצות שבת כנגד כל המצוות לפי שהוא רומז לשכר הנפשיי שהוא שכר המצוות כלם. ובב״ר (פרשה י״א) אמרו אמרה שבת לפני הקב״ה לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג אמר לה כנסת ישראל תהיה בת זוגך וכיון שעמדו על הר סיני אמר להם הוו זכורים לאותו דבר שאמרתי לשבת שכנסת ישראל תהיה בת זוגך הה״ד (שמות כ׳ ח׳) זכור את יום השבת לקדשו. וכבר חשבו אנשים מבני עמנו לפרש המאמר הזה על השכל הפועל. ועל השכל אשר בכח. אבל כוונת השלמים ההם רחקה מהפירושים ההם וגם נפשי בחלה בם. ואחרים פירשו ששאר המצות שנצטוו בעשרת הדברות יש להם סמך עם השכל אלא השבת שהשכל ימאנהו להיותו מורה על חדוש העולם שלא הגיע הדעת האנושי לאמתו ושעל זה אמרה ולי לא נתת בן זוג שהוא השכל שיעיד עליו ויאמיתהו ושהיתה התשובה כנסת ישראל תהיה בת זוגך לפי שהם ראו המסות הגדולות האותות והמופתים אשר נעשו במצרים המעידים על אמתת חידוש העולם ומצות השבת מורה עליו. האמנם כפי הדרך שבארתי מהמקובלים יהיה פירוש המאמר הזה אצלי שכל יום ויום מימי בראשית היה לו בן זוג והוא הנמצא שנברא בו כי הוא המזווג אותם אמנם השבת מפני שלא נברא בו שום דבר היה מבלי שום זוג נברא מתיחס ומיוחד אליו ולכן השיבו יתברך כנסת ישראל תהיה בת זוגך כי הוא הנמצא המיוחד לשבת או בשמירתו בעולם הזה ואם במנוחתו בו לעולם הבא שכלו שבת כי הנה ישראל יש להם חלק לעולם הבא ולכן הם בן זוג לשבת המורה עליו וכמו שתקנו בתפלת השבת ולא נתתו ה׳ אלהינו וכו׳ שרצו שלא צוה בשמירת השבת לזולת כמו שצוה לבני ישראל.
טעם למה נברא העולם בו׳ ימים ולא בשעה אחת
ונשאר עתה לחקור למה היו ימי בראשית ששה וביום השביעי שבת כי הנה ההויה הראשונה האלהית לא נצרכה אל המשכות זמנים מפני הכנת החומר והשתנותו כי בתחלת הבריאה החומר והצורה והמקרים אשר בהם נמצאו בעת בא דברו לא בימים מוגבלים. ואם היה הקב״ה יכול לברוא עולמו בשעה אחת למה זה בראו בששה ימים ומה ראה על ככה ומה הגיעו אליו. כי אם נאמר כדברי הרב המורה ונמשך אחריו הרלב״ג שהיה מספר הימים כמספר חלקי העולם שנבראו בהם זה באמת לא יתכן כי אם היה כן היה ראוי שתהיה הבריאה כלה כפי מיני הנבראים במספרם כמשפט והיה ראוי שיהיו ימים רבים לאלפים ולמאות לא במספר הששה בלבד ואם לפי מאמרות בראשית היה ראוי שיהיו עשרה ימים כיון שבעשרה מאמרות נברא העולם ולמה זה בא מאמר אחד ביום אחד וביום השני שתי מאמרות וביום השלישי שלשה מאמרות ולאיזו סבה היו הימים ששה לא פחות ולא יותר באמת הלא דבר הוא ואין לנו אופן להגיע לדעת סבת זה כי אם בדרך רמז כי הרמזות הם תכלית עצמיים בפעלות האלהיות. והיותר נאות לזה הוא שהיו ימי בראשית כמספר הזה להעיד ולרמוז שיהיה קיומו של העולם ששת אלפים שנה שיומו של הקב״ה אלף שנים וביום השביעי יהיה הפסק ושביתה ועל זה נאמר (שמות כ׳ י״א) כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ולא אמר כי בששת ימים להודיע שגזרת מלך היא שתעמוד מלאכת שמים וארץ ששת ימים וביום השביעי תשבות. ולרמוז לזה ג״כ באה מצות השבת והשמטה והיובל ושאר השביעיות כלם. ואני כבר ביארתי במאמר השביעי מספר מפעלות אלהים איך ראוי שיובן הדעת הזה מהפסד העולם אם בהפסד השמטה ואם בהפסד היובל ושהוא נכון וישר כפי העיון ומאומת בדברי התורה הנביאים והכתובים ומקובל מדברי חז״ל בכמה מקומות ושגם חכמי קדמוני הפלוסופים היו מאמינים בו. ולכן יורה שירמוז מה שנברא בכל יום מששת ימי בראשית על מה שעתיד להיות בכל אלף מששת אלפי העולם שכבר כתב זה הרמב״ן בפי׳ התורה. והנה קדמו בו בתחלה רבי אברהם בן חייא הנשיא בספרו אבל היו דרכיהם מתחלפים. ומאשר ראיתי בדרך כל אחד מהם ספקות בחרתי אני בזה דרך אחר יותר נאות ומתישב אצלי וכל דרך איש ישר בעיניו. כיצד מיום הראשון נברא האור ובא אחריו החשך והיה זה רמז לאדם הראשון שהיה בג״ע ואהבת השם ועבודתו ונהורא עמיה שרא בקיום וביום ההוא בא החשך בחטאו וגרשו משם גם היה האור הראשון רומז לאדם בצדקתו וישרו ובא אחריו החשך קין בנו. גם היה האור רומז למעלת שת וחכמתו ובא אחריו חשך אנוש שהתחילו לעבוד עבודת כוכבים בדורו כדבריהם ז״ל שכל זה היה ביום הראשון. וביום השני היה רקיע בתוך המים והבדיל בין מים העליונים למים התחתונים בהיות הארץ כלה תהו. או היה ההבדל בין המים העליונים עצמם כפי כל אחד מהפירושי׳ שזכרתי והיה זה רמז לאברהם שנולד באלף השני בהיות כל העולם כלו בתהו האמונות והוא הבדיל בין המים העליונים בין האמונות האמתיות למים התחתונים לאמונת הכוזבות. ביום השלישי נראת היבשה והולידה והצמיחה כן באלף הג׳ בהיו׳ ישראל צלולים בגלותם כעופרת במים אדירים נגאלו ממצרים וביציאותם משם נראתה ונתפרסמה האומה הקדושה וצמחו בה בקבלת התורה על הר סיני עץ החיים ועץ הדעת. ולפי שבאלף השלישי הזה קבלו ישראל שתי טובות עצומות הגאולה והתורה לכן נאמר ביום השלישי הזה שתי פעמים כי טוב. וביום הרביעי נבראו המאורות השמש והירח והכוכבים וזה רומז לבית ראשון ולבית שני שהיו שניהם כאלף הרביעי כי עם היות שנבנה הבית הראשון בסוף האלף השלישי הנה רוב עמידתו היתה באלף הרביעי והוא המאור הגדול המאיר לארץ ולדרים עליה בנבואה ובשכינה וברוח הקדש אורים ותומים ואש מן השמים הארון והכרובים ושאר הקדושות שהיו בו שבעבורם היה לכל בני ישראל אור במושבותם. והמאור הקטן היה רומז לבית שני. והכוכבים הם רמז למלכים ולנביאים שהיו בבית ראשון ולאנשי כנסת הגדולה שהיו בבית שני והיה כל הטוב אשר היטיב השם לעמו והמעלה אשר הגיעה אליהם הכל היה בזה האלף הרביעי עד סופו שאז חשכו מאוריהם בחרבן הבית. וביום החמישי אמר ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף וכנגדו היו באלף הה׳ אחר חורבן הבית שני מושלות בארץ הנבחרת פעם זה ופעם זה מאן דאלים גבר וכענין שאמר (חבקוק א׳ י״ד) ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו. והנה שרץ הים רומז לאותן ז׳ האומות אשר לרבויין ושטיפתן בזנות ופריה ורביה נמשלו לשרצים. ועוף יעופף על הארץ רומז על מלכיהם והתנינים הגדולים שנבראו בזה היום הה׳ היו רומז לקיסרים ומלכי האדמה הגדולים והעצומי׳ שהיו מולכים בכפה וכופשים תחתיהם שאר המלכיות ומהם אותם שגברו באלף הה׳. וביום הששי נבראו הבהמות והחיות והאדם באחריתם רומז לאלף הששי שבו מלכי האדמה היה כל אחד מהם מושל במחוז לפי שכבר יצאו מתחת המלכות שמשלה בכפה. ובריאת אדם באחרונה הוא רמז למשיח צדקינו שיבא באלף הששי ולכן נאמר בבריאתו פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הרמש הרומש על הארץ. שכן ישראל בזמן גאולתם עם היותם נשארים מעט מהרבה תהיה ברכת ה׳ עמהם להפרות ולהרבות אותם ויכבשו את הארץ הקדושה וירדו וימשלו בדגת הים ובעוף השמים ובכל החיה הרומשת על הארץ ולפי שאז יתברכו תבואות ארץ ישראל כמאמר הנביא (יחזקאל ל״ו ח׳) ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו וגו׳ לכן נאמר לאדם הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל עץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה וכבר זכרתי למעלה מה שאמר רבי אליעזר הגדול לרבי עקיבא תלמידו בהיותם הולכים בדרך שנברא אדם בששי לרמוז למשיח בן דוד שיבא באלף הששי ולא בסופו.
ואחרי מה שביארתי בענין שבת וטענת ששת הימים במה שביארתי לך ראיתי להעירך על מאמר אחד שאמרו בב״ר כללו בו הקדושים ההם הטעמים אשר ביארתי והוא אמרם שם (פרשה יוד) ר׳ שייליה לרבי ישמעאל ברבי יוסי אמר ליה שמעת מאביך מהו ויכל אלהים ביום השביעי אתמהא והלא ביום השביעי לא נעשה דבר אמר ליה כזה שהוא הכה בקורנס על הסדן הגביהה מבעוד יום והורידה משתחשך. אמר רבי שמעון בן יוחאי בשר ודם שאינו יודע לכוין עתיו ורגעיו ולא שעותיו הוא מוסיף מחול על הקדש משום ספק אבל הקב״ה שהוא יודע רגעיו עתיו ושעותיו נכנס בו כחוט השערה גניבא ורבנן גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה ומה היתה החופה חסרה כלה שתכנס לתוכה כן מה היה העולם חסר שבת ורבנין אמרו למלך שעשה לו טבעת מה היתה חסרה חותם שלו כך מה היה העולם חסר שבת. וזה א׳ מן הדברים ששנו לתלמי המלך ויכל בששי וישבות ביום השביעי ע״כ. והכוונה בדעות השלמים האלה היא שר׳ שאל איך נאמר ויכל אלהים ביום השביעי כי הנה בששי כלתה המלאכה לא בשביעי ורבי ישמעאל בשם אביו השיב על זה שבששת הימים נעשתה המלאכה האלהית שקדמה אליה. ולכן עשה משלו כמי שהוא מכה בקורנס על הסדן כי מהידוע כי ההגבהה בקורנס הוא עצם המעשה ועקר העמל והטורח כי האדם יגביהנו למעלה בכח זרועו כנגד טבעו שהוא כבד וגדול. אבל ההורדה היא נעשית מעצמה וכפי טבע הברזל היורד למטה לארץ והתנועה הטבעית ההיא אשר בירידה היא היתה תכלית ההגבהה שנעשית כנגד הטבע בכח זרוע הפועל. כן היה הענין באמת שמלאכת ששת הימים היתה ההגבהה ר״ל מעשה אלהים הגדול והנורא בכח הבב״ת והיא היתה הפעולה אשר כנגד הטבע המורה על כח הפועל הבב״ת. וביום השביעי היתה התנועה הטבעית שהיא היתה הוית הדברים כפי טבעם ועצמותם והיא היתה תכלית הפעולה העצומה אשר כנגד הטבע שנעשתה ראשונה. אם כן רבי ישמעאל נטה בדבריו אלה למה שביארתי כפי הפשט בויכל אלהים ביום הז׳ שהיתה מלאכת ששת הימים אלהית לא כפי המנהג הטבעי ולא כפי טבע הפועל אותה כהגבהת הברזל למעלה כנגד טבעו כפי כח הפועל ושביום השביעי התחילה ההויה הטבעית שהיא תכלית הראשונה האלהית אשר דמה לירידת הקורנס כפי טבעו. אמנם רבי שמעון השיב לשאלה בדרכים מדרכי החכמה מטבע הזמן והעתה ר״ל שהעתה שהוא תכלית הזמן העובר הוא עצמו התחלת הזמן העתיד ולזה אינו מהבטל שיאמר ויכל אלהים ביום השביעי לא שבאותו עתה שהשלים מלאכתו שהיה סוף הששי אותו עתה עצמו היה התחלת השביעי ומאותה בחינה צדק אמרו ויכל אלהים ביום השביעי כי הוא ית׳ לא היה צריך להוסי׳ מחול על הקדש משום ספק.
ואמנם גניבא הבין כדרך המקובלים שהיה יום השבת רומז לעולם הנשמות ולשכר הרוחני. ולהיות שכר העולם ההוא תכלית העולם הזה לכן נאמר ויכל אלהים ביום השביעי כי עם העולם הרוחני שמורה עליו היום השביעי נתן תכלית ותשלום לכל מלאכתו כי כל מה שקודם התכלית הוא בעבור התכלית והוא אמרו מה היתה חופה חסירה כלה כך מה היה העולם חסר אלא שבת בא שבת ובו השלים וכלה הכל ר״ל שהיה השבת המורה על העולם הרוחני ככלה שכל התופה נעשת בשבילה. כן העולם הזה נעשה בשביל קנין העולם הבא. ורבנין לקחו להם הדרך שזכרתי מהרמז והוא ששת ימי בראשית רומזים לאלפי קיום העולם ועמידתו והיום השביעי מורה על שביתתו ולכן אמרו שהיה העולם כטבעת בעגולו ותמונתו ושמפני שלא יחשוב אדם שהיה העולם קדמון בקדמות סבתו לכן היה השבת כי הוא מורה על בטול העולם ושביתתו והיה א״כ השבת חותמו של הקב״ה כי הוא המורה שלה׳ הארץ ומלואה הוא בראו והוא יפסידהו כרצונו כי הוא כלו כחומר ביד היוצר. הרי לך מבואר שכל מה שכתבתי בפירוש פרשת השבת ורמיזותיו שיערו אלה החסידים ראשונים במשליהם וחידותם.
וכל זה רמז באומרו אשר ברא אלהים לעשות ולא עשה כן רמז באמרו אשר ברא אלהים לעשות לכלול בכאן הדברים שהיו בעולם עד סוף כל הדורות שנראין מחודשים ואינן מחודשים כאומרו אין כל חדש תחת השמש וכמו שפירש קהלת אם יאמר אדם זהו מחודש אינו כן כי כבר היה לעולמים. וזהו אשר ברא אלהים לעשות כאלו אמר שהשם ברא ביום הששי כל הדברים שעתידים להעשות ונתן בהם כח להעשות כאלו בו ביום נבראו בענין שכשראו דבר שנראה מחודש כבר היה ניתן אותו כח ביום הששי להעשות. וזהו שאמרו במסכת אבות ז׳ דברים שנבראו ע״ש בין השמשות פי הארץ פי האתון פי הבאר וכו׳ להורות כי אלו הדברים הם כמו אבות מלאכות לכל שאר המלאכות והדברים שנתהוו אחר כך הם כמו תולדות לאלו הדברים. ולכן כשנפתחה הארץ אינו דבר מחודש לפי שהיא נגררת ונמשכת אחר פי הארץ או אחר שאר הדברים הנזכרים שם. וכשנראה דבר אחד שעשה צורף אחד או נפח אחד מצוייר במיני ציורים דקים שנראה שיד האדם לא נגעה בהם זה הדבר נמשך ובא מהצבת בצבת עשויה שנעשית מאיליה בע״ש. וכן הכתב והמכתב אם נראה סופר או חכם עושה מלאכה דקה או מחבר ספר או ספרים מחודשים אין כל חדש תחת השמש כי בערב שבת ניתן זה הכח בכתב ובמכתב לעשות זה. וכבר הארכתי בזה בפירוש מסכת אבות כי מרגלית טובה היתה בידי ונאבדה ממני בעונותי בפורטוג״ל כי טמנתיהו וקברתיהו בלשבונה תחת האלון כמו שכתבתי בהקדמת זה הספר.
ויברך אלהים את יום השביעי – כל יום שביעי העתיד ברכו שיהיה יותר מוכן משאר הימים בנפש יתירה לאור באור החיים, כאמרם: כיון ששבת, ווי אבדה נפש (ביצה ט״ז.).
ויברך אלוהים את יום השביעי, this refers not only to the first Sabbath but to all subsequent Sabbath days. God endowed every Sabbath with this blessing so that it would more readily accommodate the additional “soul” He grants Jews on that day. Job 33,30 describes this phenomenon as לאור באור החיים, “designed that he may bask in the light of life.” Our sages (Beytzah 16) state that the words שבת וינפש in Exodus 31,17 refer to the loss of this additional soul at the end of the Sabbath.
ברכו במן וכו׳. פירוש שביום הו׳ היה יורד להם לחם משנה. אף על גב שאין חילוק בענין הירידה, שגם בשאר הימים היה יורד הרבה יותר מעומר לגלגולת, הכי פירושו שהקב״ה נתן להם במדידה לחם משנה, וכן אמר הכתוב (שמות טז, כט) ״על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים״, שהיה נותן להם לחם משנה בשביל השבת, ואם כן הבדל גמור בין יום השבת ובין שאר הימים. ויש להקשות דמאי ברכה הוא זה – אחר שנתן להם ביום השבת כמו שנתן להם ביום אחר, ולא היה כאן תוספות, ולא נקרא ׳ברכה׳ אלא כאשר יש תוספות, ונראה לומר דודאי ברכה הוא כאשר הוא נותן הרבה בפעם אחת, מאשר נותן מעט כל יום ויום:
והמקרא כתוב על שם העתיד. והקשה הרמב״ן על זה שאין משמעות הכתוב על העתיד, ובאמת לא הוצרך רש״י ז״ל לומר כי הכתוב מדבר על שם העתיד, כי רז״ל (ב״ר יא, ב) לא הביאו רק לראיה שיום השביעי הוא מבורך ומקודש מן המן, אבל בודאי הוא מבורך ומקודש בעצמו, שהשבת מביא ברכה וקדושה לעולם. והביאו רז״ל ראיה מן המן, שלא ירד בשבת, ולא היו יכולים לעשות מלאכה, וזה קדושה, שהיו קדושים ממלאכת חול. וכן השבת מביא ברכה לעולם, והביאו ראיה מן המן, שהביא השבת ברכה לעולם, שהרי היה בא ברכה על ידו במן:
כפלה ועשאה בששי. ד״אשר ברא אלקים לעשות״ כתיב, ולא כתיב ׳אשר ברא ועשה׳. וקשיא למה לא עשאו ביום הז׳ עצמו, ולמה הקדים אותה, אמנם היינו שאמרנו למעלה (אות א׳) כי קדושת השביעי בשביל שהוא ראוי לקדושה בעצמו, כי השביעי לעולם נבחר, כי הוא נגד ׳ערבות׳ – הרקיע השביעי, שהוא כסא כבודו קדוש ומקודש, לכך השביעי נבחר לעולם, כדאיתא במדרש רבה בפרשת אמור (ויק״ר כט, יא), לכך לא עשה המלאכה ביום השביעי, והקדים אותה ביום הששי, וטעם הדבר עוד נפלא מאוד בקדימות המעשה. אבל קשה מאמר זה על מה שאמרו רז״ל (ב״ר ז, ז) שהשדים נבראו בערב שבת, ולא הספיק לגומרם עד שקדש היום ולא גמרם, ולפי זה למה לא הקדים בריאותם, כמו כל מלאכה שהיתה ראוי להיות בשבת שכפלה בערב שבת, לכך צריך אתה לדעת כי הכפל הזה הוא שכל אשר היה ראוי להיות נברא ביום שביעי – נברא ביום ששי, וכל אשר ראוי להיות נברא בין השמשות במוצאי שבת – נברא בערב שבת בין השמשות. והשדים אף אם היו נבראים בשבת – לא היה ראוי שיהיה גמר בריאתם ביום בשבת, רק בין השמשות של מוצאי שבת, ולכך כאשר נבראו בערב שבת גם כן לא נגמר בריאתם עד שקדש היום:
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

אשר ברא אלהים לעשות – לפי שהשבת מורה על בריאת יש מאין ודווקא מאותה בריאה שבת, אבל מבריאת יש מיש לא שבת כי כמה נטיעות קולטות וצומחות בשבת וכל הנבראים שבששת ימי המעשה נבראו כדי לעשות מהם יש מיש כי כולם הם כחומר אשר ממנו נעשה איזו דבר כך כל הנבראים עושים יש מיש מששת ימי המעשה והלאה ע״כ נאמר אשר ברא אלהים לעשות שבראם כדי לעשות מהם יש מיש דבר יום ביומו ומכלל זה אנו למידין שהשבת מופת על בריאת יש מאין דווקא דאל״כ מה יום מיומים.
ומה שלא נאמר בשבת ויהי ערב ויהי בקר – לפי שבכל הימים הלילה זמן המנוחה והבקר זמן המלאכה כמו שנאמר (תהלים ק״ד:כ״ב) תזרח השמש יאספון וגו׳ יצא אדם לפעלו. אבל יום השבת או כולו מנוחה או כולו מלאכה א״כ אין בו הבדל בין ערב לבקר כי מצד סתם מלאכה כולו מנוחה. ומצד עמל התורה כולו למלאכה כי יום השבת ניתן לעסוק בו בתורה, שנאמר בה (יהושע א׳:ח׳) והגית בו יומם ולילה. וכדאיתא במדרש (תדא״ר א) ואולי שעל זה נאמר, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא. היינו סתם מלאכה, לעשות. בחרושת עץ חיים התורני, ובחרושת אבן הלוחות, וקל להבין.
ברכו במן כו׳. ובששי. וא״ת מה זו ברכה הא לא אקרי ברכה אלא אם היה בשבת יותר מבשאר ימים אבל הכא לא היה בשבת יותר מבשאר ימים רק עומר לגלגולת. וי״ל דמה שירד המן בכל יום הוא ברכה וכתיב ויקדש שקדשו במן שלא ירד בו כלל ואפ״ה ברכו בברכת המן מפני שבששי נכפלה בו ברכתו ופי׳ ברכו לא פסקה ברכתו. [ר׳ אליהו מזרחי]: ועי״ל ברכו במן פי׳ שלא הסריח דהא בשאר ימים אם היה נותר היה מסריח ליום המחרת כדכתיב (שמות ט״ז:כ׳) ויותירו וגו׳ וירם תולעים ויבאש ואף אם לא היו אוכלין אלא חצי העומר והניחו עומר וחצי לגלגולת ליום השבת לא היה מסריח וזהו תוספת ברכה. [מהרש״ל]: ולענ״ד שהברכה היתה שניתוסף בו שיהיה שלש סעודות משא״כ בשאר ימים לא היו רק ב׳ סעודות. [דברי דוד]: ודבר תמיה הוא בעיני שבשביל ירידת המן שהוא לזמן מועט דהיינו ארבעים שנה כתב הכתוב במעשה בראשית ויברך ויקדש. לפיכך נ״ל כוונת זה הדרש שהש״י קידש את יום השבת שלא לעשות בו דבר מצרכי עה״ז כגון מלאכה ומשא ומתן ואפילו הלוך ודבור לא יהא כבחול ולפי שדברה תורה נגד יצה״ר שיעלה על לב האדם לומר הן לא נזרע ולא נאסוף וכו׳ (ויקרא כ״ה:כ׳) א״כ יחסר לחמו ולא יוכל לעמוד עצמו על ממונו לזה הקדים לומר ויברך וגו׳ ר״ל שכפל ברכתו ביום הששי כדי לקדש יום השבת ושלא לעשות בו מלאכה ולאו דוקא במן היה ברכה וקדושה ולא בזמנים אחרים אלא בכל שבת ושבת הקב״ה אומר לוו עלי ואני פורע ושייך ברכה וקדושה ונקט מן לפי שראינו בעינינו הנס הגדול שהממעיט לא החסיר (שמות ט״ז:י״ט) ולפי שבזמן הבריאה לא היו שומרי שבת בעולם שהרי עדיין לא נצטוו לפיכך מסיים רש״י ואמר שהמקרא נאמר על העתיד שישמרו בני ישראל את השבת ולאו דוקא על זמן ירידת המן. [נחלת יעקב] וע״ש:
המלאכה שהיתה ראויה. דלעשות להבא משמע דהיה לו לכתוב אשר ברא אלהים ועשה:
He blessed it through the manna... but on the sixth dayou might ask: Why is this a blessing? It would be a blessing if there was more on Shabbos than during the week, yet Shabbos had only an omer per person like the other days. An answer is: The manna that fell each day was a blessing, for it is written, "and sanctified it,⁠" [meaning] that Shabbos was sanctified and no manna fell then. Nonetheless it had the blessing of the manna, for the sixth day was doubly blessed. Thus, "He blessed it" means that the blessing was not interrupted on Shabbos. (Re'm) An additional answer is: "He blessed it through the manna" means the manna did not spoil. On other days, leftover manna would spoil by the next day, as it is written (Shemos 16:20), "Some men left some over until morning. It became wormy and putrid.⁠" However, if people would eat only a half omer [on Friday], and leave an omer and a half for Shabbos, it would not spoil. This is Shabbos' additional blessing. (Maharshal) It seems, [as an additional answer,] that the blessing [of Shabbos] was the manna's increasing and sufficing for three meals, while the other days the manna yielded enough for only two meals. (Divrei Dovid) It is amazing that in recounting the world's Creation, it would say "blessed" and "sanctified" just because of the short time — forty years — that the manna came down. Thus it seems that this teaching means as follows: Hashem sanctified the Shabbos as a day that we may not do anything for material needs, such as work and business, nor even walk and speak in the same manner as he does during the week. Thus, due to our evil inclination which will tell us, "What shall we eat... we will not sow, and we will not gather in our produce!⁠" (Vayikra 25:20) the Torah first tells us: "Elohim blessed the seventh day.⁠" I.e., Hashem doubled the blessing on the sixth day so that the day of Shabbos may then be sanctified, and no work need be done. Otherwise a person might think he will lack bread, and be unable to restrain himself in the face of monetary loss. And this blessing and sanctity was not only with the manna. But each Shabbos, Hashem proclaims: "Borrow on Me [i.e., on My credit] and I will pay" (Beitzah 16b), involving blessing and sanctity. The manna was mentioned because we saw with our own eyes its great miracle of "The one who had taken less, was not lacking" (Shemos 16:18). And since there was no one to keep Shabbos at the time of Creation, for the mitzvah had not yet been given, Rashi commented, "This verse is written with reference to the future,⁠" meaning when the Jews will keep Shabbos, not only in the time of the manna. (Nachalas Yaakov)
The work which was to have been done on Shabbos Rashi knows this] because לעשות implies [doing in] the future. Otherwise it should have written, "Which Elohim had created and made.⁠"
ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות – {לא} כל פעולה שאחרי עשייתה היא תפעול מעצמה לדמיון אבן השעות כשוב הצל אחורנית ותחבולות הם הניגרים העולים לא תקרא שביתה ממלאכה לאשר יפעלנה. כי מלאכת הפעולה פועלת והולכת עדיין בכח הפועל הראשון הפועלה ונתן בה כח לפעול. כי הי״ת בבראו שמים וארץ ברא התנועה בגשמים באופן שכל גשם יפעול מעצמו. הלא תראה בהבעיר תבערה ניצוץ אחד יעלה לבת אש עד לשמים ואין זה כי אם היות האש חומר היותר דק וצלול ומתנועע שבנבראים השפלים. ובהדבקו בגוף נכרי אם לא ימנעוהו הפכיים יכריחנו להתנועע בתנועתו וכל גוף שיקנה מדרגת תנועת האש ישוב להיות אש כמוהו. כי אין שנוי והפרש גוף אחד מזולתו אלא להפרש התנועה בין רב למעט ולפי שהי״ת ברא בכחו עולם כזה תמיד יתנועע ויפעול שביתתו לא תקרא בטלה אשר היא מדה רעה בעצמה אלא היא בטלה פועלת. ולפיכך עלינו לשבח הבטלה ההיא יותר מן הפעולה כי בה יפעול הפועל ולא יעמול. ע״כ ברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו אף על פי שהבטלה רעה הואיל ובו שבת מכל מלאכתו אשר ברא לפעול ולעשות תמיד מעצמה. וכדומה לזה אכתוב בפסוק ושמרו בני ישראל את השבת בפרשת כי תשא. ואמרתי בלבי שלזה כוון הכתוב באמרו איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו הואיל ואין שם ענין זכירת שמירת שבת וכבר מצות שבת כפולה ומכופלת בתורה. אמנם הדבר הוא שרצה להודיענו כי אין מעשה האלהים כפעולת בני אדם אשר אחרי פעולתם ינוחו בטלים. אולם הי״ת בטלתו פעולה ועשייה תפעול ותעשה בלי הפסק. כי אמנם ברא אדם ובעלי חיים כלם ושם בטבעם תנועה מיוחדת להוציא זרע יוליד בדמותם בצלמם וכן בכל עשב מזריע זרע ובאבנים ועפר ובכל הברואים באופן כי פעולת ה׳ לא תשבות מעולם אלא פועלת והולכת ומחדשת בכל יום תמיד מעשה בראשית. זהו מה שכתוב איש אמו ואביו תיראו. שכאשר תדעו ותשימו על לב איש לאמו ולאביו ותתבוננו שיש סיפוק לכל איש ואיש להוליד בדומה לו ולפעול תמיד. ואת שבתותי תשמורו בזה תבינו ותשמרו את שבתותי מה הנה ותשכילו את מנוחותי. שבאמת אינם מנוחות ובטלות אלא תנועות פועלות בכל יום בלי שביתה כלל ועיקר:
ויברך אלהים וגו׳ – צריך לדעת מה היא הברכה, ורז״ל (ב״ר פי״א) אמרו ברכו במן וכו׳, ודבריהם ז״ל אינם אלא רמז בכתוב אבל הפשט לא ידבר על זמן מהזמנים העתידין.
והנכון במשמעות הכתוב הוא כי להיות שהעולם הזה צריך הוא לשפע המקיים והוא בחינת האכילה והשתיה וצורכי האדם וכולן מושגים על ידי טורח ויגיעה הגשמית וחולין היא וה׳ כשרצה לקדש יום השביעי קדם וברכו שלא יחסר בו דבר הגם שאין טובת העולם השפל מושגת מהפרישות והקדושה אלא מעסק חול אף על פי כן ברכו שלא יחסר טוב ועוד לו שהוא יתר על שאר הימים לחם משנה שלש סעודות ותענוגים יתירים וזו היא ברכתו והוא דבר הפך הסדר. ולמה שפירש בזוהר (יתרו פ״ח) כי ביום השבת משתלשל השפע של כל ששת ימי המעשה יכוין על זה אומרו ויברך כי בו צוה ה׳ את הברכה לחיות העולמות.
כי בו שבת וגו׳ – צריך לדעת כוונת הכתוב במאמר זה. ונראה לפרש לפי מה שכתבנו למעלה כי העולם היה חסר הקיום עד שבאתה שבת ועמד העולם. ויש להעיר בזה שאותם ימים קודם שבאה שבת במה היה העולם עומד וכשם שהספיק לחיות באותן ימים בלא נפש השבת היה מתמיד והולך.
אכן מצינו כי הקדוש ברוך הוא גילה הדבר במה שאמר (שמות כ) בעשרת הדברות כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים וגו׳ הרי גילה כי בשעת הבריאה לא ברא ה׳ כח בעולם זולת לעמוד ששת ימים לטעם הנודע לו גם ידוע ליודעי אמת. ונתחכם ה׳ וברא יום אחד הוא ידוע לה׳ ובו ביום חוזר ה׳ ומשפיע נפש לעולם שיעור המקיים עוד ששת ימים וכן על זה הדרך וזולת זה היום היה העולם חרב בגמר ששת ימים וחוזר לתוהו ובוהו וצריך ה׳ להכינו פעם ב׳ ובאמצעות שבת העולם עומד, והוא אומרו כי בו פירוש באמצעות יום זה שבת מכל מלאכתו ופירש מה הוא המלאכה היא הבריאה עצמה כי לא מהתיקון שהוא המעשה לבד שבת אלא גם מהבריאה, וכבר כתבתי למעלה שהבריאה היא יש מאין והוא מה שנברא ביום ראשון בדיבור אחד והמעשה הוא התיקון אשר תיקן דבר יום ביומו ובאמצעות יום שבת משפיע בכללות העולמות רוח המקיימת עוד ששת ימים.
ולפי פירושינו זה מצאנו נחת רוח במאמר אחד שאמרו ז״ל (שבת קיט:) כל המקדש וכו׳ ואומר ויכלו וגו׳ כאילו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית ע״כ. ודבריהם רחוקים ודחוקים לפי הנראה מי שמע כזאת שיבא אדם וישתתף בדבר שכבר נגמרה מלאכתו אין אחר מעשה כלום ובמה יעשה שותף. עוד מה היא הפעולה הגדולה הזאת שבאמצעותה ישיג השגה זו. ועוד לו יהיה שיהיה מעשה זה גדול עד מאוד מנין להם לומר דבר זה שהוא נעשה שותף ואם לצד הגדלת השכר היה להם להגדיל שכרו לחלק לו ברבים (ישעיהו נג) ואורך ימים וגבורה ועושר וכו׳ ומנין מצאו להאריך לשון לצד עילאה להשתתף עמו במעשה בראשית.
ולמה שפירשתי אמת יהגה חכם ודבר ה׳ בפיהם אמת בטעם צודק כי להיות שהשבת הוא המקיים העולם כל ששת ימים ואחר עבור ששת ימים יבא שבת אחרת ויחייהו ויקיימהו עוד ששת ימים אחרים, ולך לדעת כי מציאות השבת בעולם הוא קיומו שמקיימים אותו כי אם אין מקיימים שבת אין שבת, ותמצא שאמרו ז״ל (שבת קנא:) חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה ואם אין שומר שבת מה זאת עושה. ולזה כל המקדש את השבת וכו׳ פירוש מקיים ושומר קדושתו באמצעות זה ישנו לשבת ומאמצעותו מתקיים העולם. הראת לדעת כי הוא המקיים העולם ואין לך שותף גדול מזה כדין וכהלכה. ולך לדעת כי מיום ברא אלהים אדם לא חסר העולם דבר המעמיד צדיק יסוד עולם שהוא שומר שבת כי אדם שומר שבת היה ע״ה (ב״ר כב) ואחריו קם שת בנו כי הוא היה צדיק גמור ואחריו כמה צדיקים וכשזה נופל כבר בא השמש שומר שבת מתושלח וכו׳ נח שם אברהם וכו׳ ומשם לא פסקה שמירת שבת מישראל ואפילו במצרים היו שומרי שבתות כמאמרם ז״ל (שמו״ר פ״א) ונכון.
והגם שכתבנו למעלה בפירוש פסוק ויכלו כי העמדת העולם הוא בחשק הקבלת אור המקיף והישר בנעלמות אין זה מכחיש לדברינו כאן כי זולת השבת אין הכנה בעולם להכיר לכסוף ולכלות אל הבורא והבן.
ויברך אלוהים את יום השביעי. God blessed the seventh day. We need to know the exact nature of this blessing which the Torah does not spell out in this instance. Our sages (Mechilta Exodus 20,3) suggested that the blessing was the fact that while the Jewish people were in the desert an extra portion of manna descended on Fridays and they did not have to pick it up on the Sabbath. Such allusions are, of course, not the plain meaning of the verse. The plain meaning of the verse has nothing to do with isolated events two and half millenia in the future.
The fact is that this present world can function only on the basis of an adequate supply of life-sustaining food and drink. All man's physical needs are attained only through toil and a great deal of effort on his part. Such activities are of a very mundane nature. Inasmuch as God wanted to sanctify the Sabbath, He first bestowed a blessing on that day so that it should not be devoid of anything. Although the amenities of this "lower" world are not normally attained through asceticism, withdrawal into the four walls of the Torah academy, etc., but through preocccupation with the profane and the mundane, God provided His blessing so that not only would there be no lack of the physical comforts but an abundance. This abundance is expressed by the halachah requiring us to have two whole loaves of bread when reciting the benediction over the Sabbath meal, to eat at least three meals on that day, and to enjoy delicacies not eaten on the days of the week. One might have expected the blessing to be of a purely spiritual nature. By not mentioning a spiritual kind of blessing, the Torah alludes to the Sabbath having been endowed by God with blessings of a physical nature. This is also what the Zohar meant when it speaks about the abundance of all the six days of creation being channelled into the Sabbath.
כי בו שבת, for on it He rested, etc. Here too we must explore exactly what the Torah had in mind. We fall back on what we wrote earlier, that the world had lacked the ingredients which assured it of permanence until the Sabbath came into existence. Assuming that this was so, we must ask what had enabled the world to continue up until the Sabbath? Since the world obviously was able to carry on without the נפש it received on the Sabbath, why would its continued existence have been endangered only then?
We find that God has revealed the answer to this question in the Ten Commandments (Exodus 20,11) where the Torah writes: כי ששת ימים עשה השם את השמים ואת הארץ This means that at the time God created the universe He invested it with only enough power to endure six days for reasons known only to Himself and some kabbalists. God created one day which would be able to invest the world with staying power for another six days. If God had not created the Sabbath, the Tohu Vavohu preceding those six days would have returned and God would have had to start the process of creation ex nihilo all over again. Due to the infusion of the "soul" of the Sabbath the universe was placed on a more permanent basis, enabled to renew its batteries, so to speak. The words ובו שבת, mean that by means of this special day, the Sabbath, He was able to rest from all His work. The work referred to is that which only God could perform namely to create ex nihilo, something out of nothing. Had it not been for the Sabbath and its נפש, God would have had to repeat the process of בריאה, creation. The word עשה refers only to תיקון, improvement, repair. God rested from both aspects of creative activity.
When viewed in this light we can understand the statement of our sages that by reciting the benediction over wine on the Sabbath one becomes a partner to God in His creation of the universe (Shabbat 119). At first glance these words appear very forced. Who has ever heard of man becoming a retroactive partner in God's handiwork, something that He had long since completed? Besides, the act of reciting this paragraph from the Torah does not appear to be such a world-shaking effort that it would qualify us to become God's "partners!⁠" What is the source of the statement in the Talmud? If the sages meant that the reward for reciting Kiddush is so great, should it not be awarded in public such as longevity, wealth, and physical prowess being granted to Sabbath-observers?
When we keep in mind my explanation thus far, it will be seen that the Talmud's statement is indeed most appropriate. In view of the fact that the Sabbath provides a secure existence for the six days following it after which another Sabbath repeats the same function, it follows that the very existence of the Sabbath equates with the existence of the universe. Unless there are people who observe the Sabbath there is no Sabbath, i.e. its existence has lost its meaning. Our rabbis have legislated that when one's life is in danger unless one desecrates a law of the Sabbath, one should desecrate a single Sabbath in order to remain alive and observe many subsequent Sabbaths. Assuming that there were no other Sabbath-observers at the time, what good would it do for the person whose life was in to skip the one Sabbath? The world would disintegrate before he would have a chance to observe another Sabbath! It follows that only Sabbath-observers keep the universe going. Therefore the Sabbath-observers have become God's "partners" by ensuring that God's universe survives for another six days. Observing the Sabbath means to preserve its holiness according to all its laws and customs. Ever since the creation of man the world did not lack at least one person who observed the Sabbath. Adam did so, his son Sheth, and many righteous people after him. Whenever one righteous person died, God had already arranged for another righteous person to be born. This chain of individual Sabbath-observers continued through Methusela, Noach, Abraham, Isaac, Jacob, etc., until the Jewish people introduced collective Sabbath-observance. According to our sages, The Israelites observed the Sabbath even while in exile in Egypt (Shemot Rabbah 1,32). The word בהבראם, when they were created, is the reminder that whatever the earth or the waters produced was possible only due to the act of creation God performed on the day they were created themselves.
When we wrote earlier (2,1) that the spherical world is kept in balance and thus in existence due to the desire of the respective creatures to cleave to the light which surrounds this sphere provided by the Creator, this does not contradict what we have written. Were it not for the Sabbath, no creature would have had sufficient intelligence and desire to want to cleave to the Creator. On that day they were provided with the potential to produce what they produced subsequently.
ויברך אלהים – רז״ל דרשו (בראשית רבה י״א) ברכו במן קדשו במן. מפני שבשבת לא מצאוהו בשדה והוא הקידוש. וז״ש על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים הוא הברכה. וכן לדורות מה שאנו שובתים בו ממלאכה הוא הקידוש. כי קידוש הוא לשון פרישה. והברכה הוא שאנו משכימים ביום השבת ואין אנו נצרכים להשתדלות פרנסת היום כי הוא מוכן מיום הששי.
מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות – ביאורו כי לעשות משמעו לעתיד והוא כי הקב״ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. וחידוש מעשה בראשית ליום השבת הוכן מיום אתמול וביום השבת שבת אף ממנו וז״ש מכל. והבן.
וז״ש בליקוטין ח״ג דף קמ״א וז״ל אשר ברא אלהים לעשות. ענין השבת הוא כי בכל ששה ימים הראשונים הוציאו כ״א פעולותיו וביום השבת נחו כלם ואע״ג שהכל נברא באותן ששה ימים מ״מ הכל בכח אבל בפועל הקב״ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית והוא הוצאתן לפועל וכ״א מוציא פעולתו ביומו תמיד ובשבת שובתים וז״ש הכתוב אשר ברא אלהים לעשות פי׳ שברא הכל לבד לגמור בפועל. וזהו ג״כ כוונת המצות שיוגמר התכלית בפועל כמ״ש במקום אחר. ולכן ואדם אין לעבוד את האדמה וכל שיח השדה טרם יצמח שלא היו למעלה עד שהיו למטה.
וכן הוקם המשכן משכן סתם וז״ש (ב״מ נ״ט ע״א) אוקירו לנשייכו וכו׳ שהאשה מצפון ומשם זהב יאתה עכ״ל הזהב.
על דרך הרמז
ויברך – ברכה. ויקדש – קדושה. הרי יב״ק בג״ר ויכל תכלית מלכות. וכאן נשלם ע״ס שכלל כנ״ל לב׳ נתיבות.
ויברך אלהים – עתה יפרש כי ה׳ שבת ממלאכת מעשה וישב על כסא קדשו כביכול. ביום זה היה דרכו בקדש וכמו שפרשנו על ״ויכל אלהים ביום השביעי״ כי ברך את יום השביעי ויקדש אותו. והוא אחר ששכלל כל מעשיו ביום הששי, וברא את האדם בארץ, חפץ לשכון שכינתו בעולמו בעליונים ובתחתונים, לתת רוחו על הצלם האלהים כמו ששכינת עוזו בגבהי מרומים. ועל ידי מעשיו הטובים יהיה קשר ודבקות בין אלהים ועולמו, בברכה ובקדושה וכמו שאפרש. דע כי כל ״ברכה״ תוספות טובה אין יוצא מכלל זה בכל המקרא, ונופל על כלל הקנינים הארציים כמו ״הלא אצלת לי ברכה״,⁠1 ״הברכה אחת היא לך אבי?⁠״,⁠2 ״הבה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני״3 ״הנה לכם ברכה משלל אויבי י״י״.⁠4 וכשיסמך אל ה׳ ית׳ מורה על ההפלגה כשיתן כח בתולדות הדברים, להוסיף יותר ממה שנברא בטבעיהם כמו שזכר במצות השביעית ״וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשת את התבואה לשלש השנים״.⁠5 וזה יותר על הכח הנטוע בארץ בדרך פלא. ״וֶהְיֵה ברכה״6 וכן ״ויזרע יצחק וגו׳, וימצא וגו׳ מאה שערים ויברכהו י״י״,⁠7 שזהו על צד הפלא על כן ״ויברכהו י״י״. ״ויברך י״י את בית המצרי בגלל יוסף״8 שבהשגחת ה׳ על עבדו יוסף ברך על צד הפלא בית אדוניו המצרי עד שנתברר לו שהוא מעשה ה׳, וכאמרו ״וירא אדוניו כי י״י אתו״.⁠9 כי הבין זאת מרוב הצלחתו למעלה מדרך הטבע. וזהו הקשר שעשה ה׳ עם עולמו שאעפ״י שעשה מלאכתו ששת ימים חקים קבועים, לא יעבור שום דבר בטבעו מחוק שקבע לו. הנה הוא ב״ה נצב עליהם וכשימצאו יצוריו חן בעיניו בלכתם עם האלהים כפעם בפעם יברך את מעשיו, ויוסיף כח על תולדתם, לתת ברכה לעבדיו. וכל ״קדושה״ הוא הבדל מכל ענין חול, והן הטובות העליונות שאין דבר מהן נטוע בדברים שתחת השמש; כמו הטובות הנפשיות. בכללן, השמחה הגמורה, והשקט הלב והבטחון הנפלא, תוספות כח השכל והבינה ודעת אלהים, רוח הקדש ונבואה, ועוז הגבורה; ועל דרך כלל כל הענינים האלהיים, שהשיגו אנשי קדש כל אחד כפי מדרגתו. וחפץ ה׳ שיהיה דבקות בינו ובין יצוריו גם בענינים הנוראים והנפלאים האלה, וכמו שנהג ענין זה בכל דור ודור לכל קדוש י״י. וכמו שנוהג גם עתה גם בימי זעם שכל מתקדש מטומאת תאותו ומתקרב לאלהיו באמת ידבק בו וישיג שמחה, ודעת לנפשו ינעם. ואין זה רק בעבור כי מתחלה חפץ ה׳ שיהיה חסדו מעולם ועד עולם על יראיו והבן.
והתבונן אין ע״י סדר הימים ותכליתן שהוא יום השביעי, בא להורותינו להדמות אליו ית׳ בדרכנו, כמו שהוא ב״ה עשה את כל המלאכה, הדומם והצומח ובעלי-חיים שאינן מדברים, שכולם מעשה חול, ותכליתן האדם שנברא בצלם. וגם הוא היה משתמש בצלמו בעניני חול והבל, לולי כי ה׳ התחבר כביכול עם מעשיו, להאיר בחסדו על האדם. ועל ידי כן יש בו כח להתהלך עם אלהים ולהתקדש מתאותיו. כי כל המעשים שהאדם מוכרח לעשות בעולם לצורך גופו וביתו לאכול ולשתות ולקחת אשה ולבנות בית ולזרוע שדה ולנטוע גן וכרם וכיוצא, יהיו כל מעשיו אלה לשם שמים להיות הכנה ומניעת הטרדה שיוכל באחריתו לעבוד את יי, ללכת בדרכיו ולדבקה בו. ומי שהולך בדרך זה, ימצא ברכה וקדושה, ״ברכת י״י היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה״.⁠10 כי ה׳ יברך קניניו ויגדלו, וירוממהו על כל צרות העולם. וגם יקדשהו בקדושתו, כי יאר פניו אליו. אז יבין יראת י״י, אז יבין צדק ומשפט ומישרים.
וראה כמה גדולה מצות השבת הכוללת כל התכליות האלה. כי אנו מעידין בשמירת יום השבת על סוד הברכה והקדושה שאמרנו, שהן קיום כל העולמים. ומעתה נעמוד על טעם האור ששמש בשלשה ימים הראשונים, להבדיל בין היום ובין הלילה. וכן בשלשה ימים האחרונים שמשו לזה המאורות. ולמה חפץ ה׳ לסדר מעשיו במדת יום ובמדת לילה, וביום השבת לא נאמר ״ויהי ערב ויהי בקר״? הנה כבר אמרנו כי ״יום ולילה״ יונחו על האור ועל החשך כאמור ״ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה״. גם על ההרוחה והמנוחה, על הטרוף ועל הצרה וכמו שהוכחנו למעלה. על כן כל ששת ימי המעשה היו ערב ובקר, יום ולילה להודיע כי במלאכת כל יום ויום יש להיטיב ויש להרע. והדברים שהן טובות, לעתים יתהפכו לרעה. לפעמים מנוחה ופעמים טרוף, פעמים רוחה פעמים צרה, וכמו שפרשנו בכל מליצות ״וירא אלהים כי טוב״. אבל אם יתקדש האדם מעניני חול לאסוף ולכנוס ומלעשות כמעשה הכסילים רואי-השמש,⁠11 וידבק באלהיו להשכיל באמתו ולעָבְדוֹ במצותיו, אז יתעלה על כל דרכי העולם. כי תדבק עמו השגחת ה׳ הפלא ופלא ויברכהו ויקדשהו, ברכה שלא תוסיף עצב עמה. וקדושה שולטת על כל, כענין יום השביעי שבת קדש, שהוא כולו יום ואין בו יום ולילה וערב ובקר. וכאותו ששנינו12 ש״אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה״, ויפה בארנוהו בפירושנו למסכת אבות.⁠13 ועל זה רָמַז המלאך לדניאל כְּשֶׁשָׁאֲלוֹ עד מתי יאריכו ימי הצרות? אמר ״עד ערב בקר אלפים ושלש מאות, ונצדק קדש״.⁠14 והבן.
ודע כי הבדלנו15 בין השמות שנתנו לנשמת האדם בכתבי הקדש שהן ״נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה״, וכמו שנרמוז בעז״ה במקומותיהן, לא אכתוב רק כלל אחד. שם ״נפש״ כוללת צורת האדם כולו, בעבור פעולותיו תחת השמש, ושמשתמש בכחותיו בענינים התחתונים. ועל כן על כל הפעולות האלו נכתב בכתבי קדש תאר ״נפש״, כמו ״כל נפש אשר תאכל״,⁠16 ״ונפש כי תגע בכל טמא״.⁠17 ״הנפש החוטאת היא תמות״.⁠18 ״ונפש כי תחטא״19 וכיוצא. לא תמצא באחד מאלו ״רוח״ או ״נשמה״. והענין נכבד מאד.
ואם תסתכל במה שאמרנו שחפץ ה׳ לעשות קשר ודבקות עם יצוריו, ולהופיע אורו על שוכני בתי חומר ולברך בברכתו העליונה מעשה ידיו, הרי זה דומה ממש לפעולות שפועל האדם בנשמתו בדברים הארציים שבעבורן נקראת צורתו ״נפש״. ועל הענין העמוק הזה אמרה תורה ״כי ששת ימים עשה י״י את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש״,⁠20 פירוש ״שבת״, פסק מעשיית מלאכה.⁠21 ״וינפש״ שהשגיח על עולמו בדרך הקודש, לפעול ביצוריו ככל נפלאותיו. ולפי שעיקר הדבקות הוא האדם שנברא בצלם, ועיקר בני אדם הם בני ישראל שנוהג ה׳ עמהן בדרך הקודש. ואם ישראל רחוקים מֵאוֹר פניו בעבור עונותיהם, ומשנאי י״י מושלים עליהם, כמעט שימאס בעולמו הזה כביכול. כאדם שפוגעין בו עמל ומרירות, תקצר נפשו. כדרך ״ותקצר נפש העם בדרך״,⁠22 וכן כתוב ״ותקצר נפשו בעמל ישראל״,⁠23 וכתוב עוד ״אין נפשי אל העם הזה, שלח מעל פני ויצאו״.⁠24 נמצאנו לְמֵדִים שהשגחתו הנפלאה בעולמו ודבקותו עמו מיוחס לתאר ״נפש״, על כן יפה אמר ״שבת וינפש״. והבין כי קצרנו.
כי בו שבת וגו׳ – אם הוא נתינת טעם לבד, למה ברך וקדש את יום השבת, לפי ש״בו שבת מכל מלאכתו״ יקשה, וכי בעבור הפסק המלאכה ברך וקדש יום זה? והברכה והקדושה ענין אחד הוא כמו שאמרנו. ובשאר המקומות אמר ״כי ששת ימים וגו׳ וינח ביום השביעי, על כן ברך״25 זכר המנוחה. ובפרשת כי תשא אמר ״כי ששת ימים וגו׳ וביום השביעי שבת וינפש״.⁠26 הזכיר בשתיהן ענין יום השבת וינח וינפש וכמו שבארנו. אבל פה לא אמר כי אם שבת שהוא הפסק מלאכת חול. גם ״אשר ברא אלהים לעשות״ נכתבו עליו פרושים רבים. ויאמר ראב״ע ז״ל שהוא כפשוטו, כי מלאכתו השרשים בכל המינים, שנתן בהם כח לעשות כמותן. אבל לא ידעתי למה אמר בכתוב זה? ומי לא ידע בכל אלה? ובבעלי-חיים נאמר בפירוש ״פרו ורבו״. אבל לפירושנו יאמר הכתוב שהשביתה היתה מדרך חול, והן המעשים שעשה בששת הימים שנוהגים כפי חוקם כל ימי עולם ועושים דומיהן לקיים מיניהן בארץ. לא כן הנפלאות ומעשה הנוראות שיחדש ה׳ בעולמו, מהן לא שָׁבַת כי הם דרך קדש, ולא יבראו ״לעשות״27 כי הם נגלים לעצמן28 ולא יעשו דומיהן. כמו מטה אהרן שגמל שקדים29 היתה בריאה נפלאה. וכן המן וכאמרו ״נגד כל עמך אעשה נפלאות, אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים״.⁠30 אלא שאינן ״לעשות״,⁠31 כי לא נתן להמן להיות לזרע על הארץ, ולא השקדים שבמטה אהרן לנטוע ולהצמיח כמותן, וכדוגמת אלה יתחדשו. וכן שהפך ים ליבשה וקוו המים כמו נד, הכל לפי שעה, לא להיות לחוק חדש בטבע לעשות זולתן כמוהם. ועל [ענין] זה פירש ששבת [ה׳] מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות.
1. בראשית כז, לו.
2. שם כז, לח.
3. שופטים א, טו.
4. שמו״א ל, כו.
5. ויקרא כה, כא.
6. בראשית יב, ב.
7. שם כו, יב.
8. בראשית לט, ה.
9. בראשית לט, ג.
10. משלי י, כב.
11. כלומר בני אדם הנמצאים על כדור הארץ.
12. אבות ו, ב.
13. ״יין לבנון״.
14. דניאל ח, יד.
15. בספרו של הרב ״יסוד עולם״. טרם מצאנו כתב-יד ספר זה. בספרו ״גן נעול״ (ח״ג בית ב׳ חדר ב׳ חלון א׳) הזכיר רבינו שכבר כתב ספר זה.
16. ויקרא ז, כז.
17. שם ז, כא.
18. יחזקאל יח, ד.
19. ויקרא ה, א.
20. שמות לא, יז.
21. ראה דברי רש״ר הירש על בראשית ב, ב (ברגומו של הרב מרדכי ברויאר, עמ׳ כט) אפשר שהושפע מדברי רנה״ו.
22. במדבר כא, ד.
23. שופטים י, טז.
24. ירמיה טו, א.
25. שמות כ, יא.
26. שמות לא, יז.
27. לעשות עוד כיוצא בהם.
28. לד כל פלא אך ורק לשם עצמו, חד פעמי.
29. במדבר יז, כג.
30. שמות לד, י.
31. כלומר להיות מתקיימים תמיד.
ויברך – לפי פשוטו שאמר היום הזה ברוך יהי תבוא בו רננה ומרגוע וכיוצא, היפך ממה שאמר איוב וירמיה: ארור היום וגו׳, אל תבא רננה בו וגו׳ (איוב ג׳:ז׳), היום ההוא אל יהי ברוך וגו׳ (ירמיהו כ׳:י״ד).
ויקדשהו – קראו קדוש. כמו וקדשת אותו (שמות כ״ט:ל״ז) – תקרא אותו קדוש, וקדשת את אוהל מועד (שמות כ״ט:מ״ד), ודומיהן, וכן נאמר לקדוש ה׳ מכובד (ישעיהו נ״ח:י״ג).
לעשות – בתורה סמוכה תמיד עשיה לכל מלאכה שהוא מעשה, ולא רכוש ומטלטלין. וכאן לא יתכן לסמכה ולומר לעשות מכל מלאכתו וכיוצא, ולכך שומרו עד לסוף, וכאלו כתוב אשר עשה וברא אלהים, ואין זה מטה משפט הטעמים.
ויברך וגו׳ ויקדש אתו – דע כי כאשר נשלמה מלאכת הבריאה התחיל הבורא ית׳ למלוך על יצוריו, וחפץ להשכין שכינתו בתחתונים ולשפוך את רוחו על כל בשר, גם רצה שכל בני אדם יהיו עלולים לקבל הנבואה ורו״הק ומבורכים בכל ההצלחות העליונות, וכמו שהיה אד״הר מלא רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת וזכה לנבואה, כן יתמיד השפע האלהי לזרעו אחריו עד עולם, ועל דבר זה כרת ברית עם יצוריו ביום השביעי לבריאה שהוא יום השבת, כי לפי שהמתנות האלה הם למעלה מן הטבע, לכן לא נזכר מאלו דבר במעשה ששת הימים שבהם גזר והכין כל הטובות הטבעיות לתת בהן שכר טוב לטובים, אבל הטובות הנשגבות מדרכי הטבע שהן כנגד יום השבת שהוא קודש, זכרם ביום השביעי וכללם במלות ויברך ויקדש, כי הברכה והקדושה היא שתהיה שכינה שרויה בתחתונים, והנה אילו לא חטא אד״הר היו כל ימי העולם קודש במדריגת השבת כי בכל יום היה מתמיד השפע האלהי על בני האדם, אולם כשחטא אד״הר ונשתנה טבעו לרעה, אבדה ממנו הסגולה הזאת, ואע״פי ששב בתשובה הנה בניו השחיתו דרכם, זולתי יחידים שרידים כמו שת וחנוך, ונבחר מהם נח, ובו חידש ה״ית את הברית שכרת עם יצוריו בתחלת הבריאה, שנאמר והקימותי את בריתי אתך (לקמן ו׳ י״ח), אחריו נבחר אברהם וגם בו נתחדשה הברית הזאת שנאמר והקימותי את בריתי וגו׳ לברית עולם להיות לך לאלהים (לקמן י״ז ז׳), ובדרך זה נתגלגל הדבר עד שזכו ישראל לבדם לנחול הטובות הכלולות בברית הזאת ועל כן צוה להם לבדם על שמירת השבת, כי יום זה הוא אות על כריתת הברית שאמרנו, כי כן כתוב ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים וגו׳ (שמות ל״א י״ז), ולעתיד לבא ישוב הדבר לאיתנו הראשון כי ישפוך ה׳ את רוחו על כל בשר כנזכר בנבואות אז אהפוך אל עמים וכו׳ (צפניה ג׳ ט׳), כי מלאה הארץ דעה את ה׳ (ישעיה י״א ט׳), וכמה פסוקים אחרים מורים על זה, ולכן חז״ל קראו לעולם הבא עולם שכלו שבת, והבן:
כי בו שבת – לא בא לתת טעם למה ברכו וקידשו, אלא נותן טעם למה בחר ביום השביעי דוקא ולא בששי או בשמיני, ואמר שהטעם היה לפי שביום הזה פסק ממלאכתו והתחיל להשפיע לאדם משפע טובו:
לעשות – לשון עשיה נופל על התקון, והלמ״ד לתכלית, ובזה גילה לנו הכתוב שכונת הבורא בבריאת היצורים היתה לתיקונם ולטובתם, כי מטבע הטוב להטיב לכל:
ויברך – ברך ה׳ יום השביעי במה שנתן לכל הבריות בו ביום ברכה מעליא להתמיד היותם בהולדת דומיהם, כי בששת ימי הבריאה לא היה לדברים הנבראים כ״א קנין הצורה המשלמת והמעצמת ההוה ההוא, שבעבורם הוא מה שהוא, וזה היה להם שלמות הראשון לבד, הדשאים והצמחים עמדו באותו מצב שנבראו מבלי שיולידו בדומה וכן הדגים והעוף. לא הגיעו בששת ימי המעשה כי אם לשלמותם הראשון והוא תכלית ההויה לבד, אמנם ביום השביעי הגיע להם השלימות והתכלית האחרון כי אז התחיל כל דבר לפעול בעצמו להוליד דומיהם להתמיד מינם, והוא תכלית ההוה לפעול כ״א כפי טבעו וצורתו, וזהו ויברך א׳ את יום השביעי, שהיתה הברכה שמיום השביעי והלאה יפעלו בריות בראשית פעולותיהם בעצמם כפי הטבע המסודר והמוגבל בהם, והנה נתיחסה זאת הברכה ליום השביעי ולא לבריות, שכמו שהפסד וגרעון הנברא ייוחס בלשון הכתוב ליום הנעשה בו כמאמר הנביא (ירמיהו כ׳) ארור יום אשר יולד בו, יאבד יום אולד בו, כן ברכת הדבר תיוחס ליום שהתחלה בו; התבאר מזה שענין ויברך א׳ את יום השביעי דומה למ״ש בדגים ואדם, ויברך אותם אלהים, וזה״ש (ב״ר פס״ח) שהוא מזווג זווגים, ר״ל שבששת הימים ברא ה׳ חדשות בארץ דברים שלא היו קודם לכן, ומיום השביעי ואילך התחלה התמדת קיום אותה ההויה והוא הזווגים להזדווג הפשוטים בהרכבה והחומר והצורה בהויה (ר״י עקדה, ורי״א), ומתוך גלגול דברים אלה אנו למדים טעם נכון למ״ש (כתובות ס״ב) דמע״ש לע״ש הוי עונת ת״ח והוא אשר פריו יתן בעתו. ע״ש רש״י ור״ן ותי״ט.
ברא לעשות – לעשות משמעו לעתיד, כי אע״ג שהכל נברא בששת ימים הראשונים, מ״מ הכל בכח לבד אבל בפועל הקב״ה מחדש בכל יום תמיד מ״ב והוא הוצאתן לפועל, וזהו ברא לעשות שברא הכל לבד לגמור בפועל (הגר״א). ובמדהנ״ע (דט״ז ד׳) מאי לעשות להוליד ולהוציא כל דבר כמותו, שלא ישנה הכנתו מאותו הענין שעשאהו ושכל אחד ואחד יוציא תולדתו הראוי לו מכאן ולעולם, וכפי׳ הראב״ע לעשות השרשים בכל המינים שיתן בהם כח לעשות דמותם.
ויברך – הוסיף לו מעלה על שאר הימים.
ויקדש אותו – גמר בדעתו שיהיה היום ההוא מופרש לכבוד האל ואסור במלאכה. והנה ידוע כי אין יום השביעי נבדל בטבע משאר ימים, אלא ביתרון ובחסרון הלבנה, וגם אלו אינם לשבעה ימים מצומצמים, כי החדש הוא כ״ט י״ב תשצ״ג, לא כ״ח ימים מצומצמים כדי שיהיה רביעיתם ז׳ ימים; א״כ לא נאמר ענין זה אלא כהקדמה למצות השבת, וכן כל עצמם של ששת ימי הבריאה לא נכתבו אלא לכוונה זאת, וכמו שאמרתי למעלה (א׳:א׳).
אשר ברא אלהים לעשות – אשר ברא ועשה, כלומר שבת מבריאה וממעשה (רמב״ן ורמבמ״ן).
God blessed. He gave it a special quality above the other days.
and sanctified it. He willed that this day be set aside for the honor of God and the prohibition of labor. Of course, the seventh day is not distinct by nature from the other days except in relation to the waxing and waning of the moon, and even these phenomena are not exactly restricted to seven-day periods, because the [lunar] month is 29 [days], 12 [hours], and 793 [ḥalakim long],⁠1 not 28 days that can be exactly divided into quarters of seven. Consequently, the matter of the “seventh day” was mentioned only as an introduction to the mitsvah of the Sabbath; indeed, the “six days” of creation themselves were mentioned only for this purpose, as I have state above at Gen. 1:5.
that God had created and made (asher bara Elohim la’asot, lit. “that God had created to make”). He ceased creating and making (Nachmanides and Mendelssohn).⁠2
1. {Translator's note: Shadal is referring to the mean “synodic” month, or lunation. One ḥelek equals 3 1/3 seconds; thus 793 ḥalakim equal 44 minutes and 3 1/3 seconds.}
2. {Translator's note: Here the Pardo manuscript adds a comment to the effect that the expression bara la’asot means “He created by His making,” and is parallel to the expression va-y’dabber lemor (lit. “He spoke to say”), that is, “He spoke by His saying such and such.”}
ויברך – ברכה זו דומה לברכה שנתברכו בה הדגים והעוף והאדם, דהיינו שהאלקים קבע ביום השביעי את היכולת למלא את תפקידו. תוצאותיו תפרחנה ותצמחנה, תתרבינה ותמלאנה את הארץ; יום זה ישיג באדם את תכליתו הנשגבת.
ויקדש אתו – ה׳ העניק ליום השביעי רוממות, קדושה, ונצחיות. השורש ״קדש״ מציין: איתנות מוחלטת שאינה מושפעת מהתנגדות; מסירות גמורה שאינה נחלשת על ידי כל מאבק. ומכאן, ״קדוש״: מי שמוסר עצמו לחלוטין לכל דבר טוב ואצילי, כך שאין בתוכו כל מאבק עם תאוות החושים. והיפוכו הגמור, ״קָדֵש״: מי שנכנע לגמרי לתאוות החושים, וכבר כבה בקרבו כל ניצוץ של טוב. (השווה ״כבוד״: הרושם הנעשה על ידי כובד רוחני; והיפוכו ״כָּבֵד״: הרושם הנעשה על ידי כובד חומרי. וכן ״שלום״: הרמוניה רוחנית פנימית; ו״שָׁלֵם״: שלמות חומרית וגופנית.) משום כך, כל דבר קדוש – אינו חולף ועובר. הטהור המוחלט הוא גם הנצחי המוחלט. ״⁠ ⁠׳וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל⁠־הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם׳ (ישעיהו ד, ג) – מה קדוש לעולם קיים, אף הם לעולם קיימין״ (סנהדרין צב.). (היפוכו של ״קדוש״ הוא ״חול״, משורש ״חלל״. כל דבר חול הוא חלל, כביכול, ועתיד להאבד ולעבור מן העולם.)
ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אתו – הוא נתן ביום השבת את היכולת להשלים את החינוך הרוחני והמוסרי של האנושות, והבטיח שחינוך זה יהיה המנצח המוחלט, שאינו נתון לשיבוש או למוות. ומדוע הוא עשה כן? משום שבאמצעי זה של חינוך האנושות, הוא שבת מכל מלאכתו. היום השביעי היה השלמות המעטירה של הבריאה. וייעודו הוא תכליתו של כל העולם. האלקים ברא את העולם רק על מנת להשיג תכלית זו.
לוּ היה נברא האדם ללא יכולת בחירה חפשית, כיֶתר הברואים, הייתה מלאכת ה׳ נגמרת ביום הששי. אך כיון שהאדם נברא כשהוא בעל בחירה חפשית; ומכיון שחופש בחירה זה, על אף שהוא מעלה אותו למעלה ממדרגת המלאכים, בהכרח כרוכה בו האפשרות לטעות ולחטוא; יש צורך לחנך את האדם להכיר את האמת ולעשות טוב מרצונו החופשי.
משום כך, אף שמלאכת ה׳ בטבע הושלמה, הרי שבהסטוריה מלאכתו רק התחילה. עם היום השביעי, התחיל האלקים ליצור את הסיבות הטבעיות שתהיינה הכלי החינוכי להנהגת המין האנושי. ״ממלאכת עולמו שבת ולא שבת לא ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת צדיקים״ (בראשית רבה יא, י). חינוך האדם לקראת דרגתו הרוחנית והמוסרית הופקד בידי יום השבת. כל המשך סיפור תולדות הנהגת והתגלות ה׳ בעולם, אין לו כל מטרה אחרת אלא להוביל את השבת לנצחון, וליצור עבור השבת בני זוג.
מטעם זה ברך הקב״ה את יום השביעי ויקדש אותו. ההבטחה להישג הסופי של תכלית רוחנית ומוסרית זו של השבת נמצאת במילים: ״אשר ׳ברא׳ אלקים לעשות״. לא זו בלבד שהאלקים צר את צורת העולם באופן הראוי לתכלית הזאת, אלא גם ״ברא״ את העולם, עם כל החומר והכח הנמצאים בו, מראשיתו, לשם תכלית זו. החזרה על תיבת ״ברא״ בסיומו של סיפור השבת ושל כל סיפור הבריאה, היא הבסיס לכל מה שנאמר. אותו אלקים, שקבע את התכלית המוסרית של האנושות, הוא האלקים שברא את העולם יש מאין, והוא גם זה שהעניק לאדם חירות מתוך חירותו שלו.
על כן, אין דבר בעולם הזה שיכול למנוע השגת תכלית זו. יתר על כן, לא יתכן שיהיה בעולם דבר שאינו תואם או מסייע להשגה זו. היה זה רצון ה׳ מתחילת הבריאה, לרכוש את לב האדם לאט לאט ולחנכו לאמת ולטוב. משום כך הובטח הנצחון להשגת מטרה זו. בריאת ה׳ את העולם יש מאין, מרצונו החפשי, היא לא רק היסוד לכל אמת אנושית, אלא גם, ועל אחת כמה וכמה, שהיא יסוד אבן הפינה לכל מוסריות אנושית.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ג) ויברך אלהים ויקדש – ר״ל שעל כן ע״י שבו השבית מלאכת הטבע ראוי אליו הקידוש בעבור השביתה. אולם מצד האחר אינה מנוחה של בטלה שאין בה ברכה, רק בו ישפיע שפע ברכה ונדבה ממקור לא אכזב מהנהגה המעולה מהראשונה, שהיא הנהגה הנסיית ומצד זה ויברך את יום השביעי. ומפרש שקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו ושברך אותו מפני שמה ששבת מכל מלאכתו לא היה שביתה של בטלה רק לעשות, שמעתה תתחיל עשיה אחרת מעולה שהוא מעשה אלהים בהשגחתו וידו הרמה למעלה מן הטבע. וכמ״ש במדרש ר׳ פנחס בשם ר׳ אושעיא אע״ג דאת אמר כי בו שבת מכל מלאכתו, ממלאכת עולמו שבת ולא שבת לא ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת הצדיקים, אלא פועל עם אלו ועם אלו וכו׳, ומנין שפורענותן של רשעים קרוי מלאכה וכו׳, ר״ל ששבת מכל מלאכתו שהיא מלאכת הטבע לעשות עשיות חדשות שהם מעשה הנהגת ההשגחה שמתנהגת לפי המעשה ולפי השכר והעונש, זה קרא מלאכת הרשעים והצדיקים, מזה לא שבת שע״ז אמר לעשות.
וענין הברכה שברך את יום השביעי הוא כי אחר שמעתה התחילה ההנהגה ההשגחיית לפי המעשה, אשר הוא קבוע לפי מעשה התחתונים כן נשאר ההנהגה הטבעיית קבועה לששת ימי המעשה וההשגחיית ליום השבת, כי כ״א מתעורר ביום שנברא בו כמו שהיה בעת הבריאה. ואחר שההנהגה הטבעיית הנוהגת בששת ימי המעשה היא נכנעת וירודה תחת ההשגחיית, בהכרח שההנהגה הטבעיית היורדת בימי המעשה תוגבל לפי ההשגחיית אשר תושפע בשבת, עד כי בשבת יושפע השפע על ששת ימי המעשה. וכ״ז דומה כמלך שמנה שרים רבים ונכבדים שהם ישלמו לכל השכירים והעבדים שלו בכל יום ויום שכר עבודתם אשר יוקצב להם מאת המלך, והיה דרך המלך לקבוע מכסת שכרם בכל יום השביעי לשבעת ימים הבאים, ובכל יום השביעי היו צריכים השרים סוכני המלך לבא לפני המלך לקבל מאתו שכר עושי מלאכת המלך לכל ימי השבוע. נמצא שביום השביעי א״א להם לחלק את השכר לעבדי המלך, כי באותו יום הם צריכים לעמוד לפני המלך עד שנראה שבאותו יום אין ברכה בו. אבל באמת מזה עצמו נודע כי הוא היום שבו עקר הברכה, כי בו ביום יקבלו הברכה וההשפעה לכל ימי השבוע. וזה הטעם שלא ירד המן בשבת, כי המן שהיה ענין נסיי הושפע מעולם העליון ביום השבת, שהוקצה לנס והשמים שהמטירו את המן בכל ימי השבוע דבר יום ביומו, היו צריכים לבא לפני המלך העליון לקבל ברכת המן לכל ימי השבוע ולא היה אפשר שיורידוהו באותו יום שהוקבע לקבל אותו מאת פני המלך.
וכתב בזוהר כתיב ויברך אלהים את יום השביעי כיון דלא אשתכח מנא ביומא שביעאה מה ברכתא אשתכח ביה. אלא הכי תניא כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין, ותניא אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דמהאי יומא מתברכין כל שית יומין עלאין וכו׳, וע״ז אמר ששת ימים תלקטהו וזה יהיה ע״י שביום השביעי שבת לא יהיה בו. וז״ש במדרש ויברך ויקדש ברכו במן וקדשו במן, ר״ל ע״י שקדשו במן ולא ירד באותו יום עי״כ ברכו במן שהושפע באותו יום לכל ימי המעשה.
ויקדש אותו: שיהיה אותו יום קודש לבלי ליהנות בו לצורך פרנסה וריוח, כמו שאסור לעשות עסק וריוח מהקדש. והטעם על זה אינו אלא ״כי בו שבת וגו׳״1, אבל שני הטעמים הראשונים2 לא שייכים לזה3. (וכך מבואר מהטעמים בפרשת יתרו (שמות כ,י) בפסוק ״כי ששת ימים״ ובפרשת תשא (שם לא,יז) בפרשת ״ושמרו״, כל מקום מדויק לפי עניינו ויבואר שם)⁠4.
אשר ברא אלהים לעשות: לפי הפשט – עוד לא נגמרו כל הדברים לתכליתן, שהרי נשתנו אח״כ כמה דברים בטבען. אלא כך עלה במחשבה שיהיה השינוי בזה העת דוקא. נמצא – ״אשר ברא״ היום5 ״לעשות״ אחר כך6.
אבל יותר יש להסביר תיבת ״לעשות״, דעשיה משמעו כמה פעמים הגעה לתכלית אותו דבר7, וזהו כמו גוף מעשה שלו, שהרי בלי זה לא נעשה (ועיין להלן לט,כב. מא,לד). והנה תכלית כל הבריאה הוא כבודו יתברך8 כדכתיב ״כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו׳⁠ ⁠⁠״ (ישעיהו מג,ז), וביארנו בספר במדבר (יד,כא) במאמר ה׳ ״ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ״, שזהו ׳חיות של אני׳ שהוא הבריאה בשלימות – כאשר ״ימלא כבוד ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״ [הרחב דבר: והכי מברכינן ברכת נשואין ׳שהכל ברא לכבודו׳, ולא רק משום אסיפה מברכים אז ברכה זו כפי הנראה מפירוש רש״י9 (כתובות ח,א), דא״כ מאי איריא אסיפת עם של נשואין ולא שארי שמחות. אלא משום דנשואין וזיווג הוא כמו התחלת הבריאה, ובשביל זה באה מצות נשואין לשבת העולם, ואע״ג דנראה לאדם שנוח לו שלא נברא ולשמחה מה זו עושה, אבל כבודו יתברך ורצונו בכך, משום הכי מברכין ׳שהכל ברא לכבודו׳.] והנה אין מתגלה כבודו יתברך אלא ע״י שנעשה שינוי בבריאה אם לשעה זו אם לרוב ימים, ומזה נודע שהקב״ה הוא הבורא והוא המקיים בהשגחתו, על כן עושה תמיד לפי צורך השעה [הרחב דבר: וזהו דבר הכתוב (קהלת ג,יד) ״כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והאלהים עשה שייראו מלפניו״. הכוונה, כי ראוי היה אשר ברואי הקב״ה יהיו עומדים בתכונה הראשונה שנבראו בעולם10. ואולם ״האלהים עשה״ שמשנה טבע ברואיו לפי העת11, והוא כדי ״שייראו מלפניו״, דבלא זה היה מקום לומר ח״ו שהטבע הוא קדמון ולא ה׳ פעל כל אלה. אבל כיון שאנו רואים שינויים, פעם החטים יפות בעולם במעלה עליונה, פעם החטים גרועות, ואם הוא טבע הראשונה שיהיה מין חטים כך וכך, מדוע פעם כך ופעם כך, אלא הקב״ה ברא אותו מין ובידו לשנות לפי מעשה הדור, וממילא ״ייראו מלפניו״. וזהו כבודו יתברך.]
וכל זה נכלל בזה המקרא ״אשר ברא אלהים לעשות״ – לשנות אותן לפי השעה בהשגחה פרטית, והוא גמר תיקונן, באשר מזה מגיעים לתכליתן שהוא כבודו יתברך (ועיין בפרשה הסמוכה). {ועיין עוד כוונה בקדמת העמק אות ד׳, שביארנו שהוא מצוה על האדם לעשות ולהוציא כחות הטבע, שזהו כבודו של הקב״ה.}
1. ״כי בו שבת״ הוא טעם רק על ״ויקדש״ ולא על ״ויברך״.
2. בפסוק הקודם – ״ויכל״ ״וישבות״.
3. אלא הם טעמים ל״ויברך״.
4. ועיין בדברי רבינו בפירושו ׳העמק שאלה׳ על השאילתות (שאילתא א׳).
5. הכוונה – בששת ימי המעשה.
6. ויש לעיין בדברי רבינו, שהרי משמעות הדברים היא שהקב״ה ברא (״ברא״ דייקא) דברים חדשים לאחר ימי הבריאה, והרי התורה הדגישה ״וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה״. גם עקרון פירוש זה סותר את פרשנות רש״י (ע״פ חז״ל) והראשונים בפסוק זה.
7. כדלעיל א,כה, עיי״ש.
8. ׳שידעו הכל שהוא הבורא והוא המשגיח׳ (לשון רבינו בפסוק הבא). ועיין בדברי רבינו להלן יז,ד.
9. ז״ל רש״י: אבל ׳שהכל ברא לכבודו׳ אינה מן הסדר, אלא לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד, זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין ונתעסק בו, ואסיפה זו כבוד המקום היא.
10. וזהו ״עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע״.
11. ׳עשיה׳ משמעו ׳הגעה לתכלית... לשנות לפי השעה בהשגחה פרטית, והוא גמר תיקונן׳ (לשון רבינו להלן).
ויברך – השווה את הפירושים השונים המובאים ברמב״ן. אך לפי פשוטו של מקרא נראה לנו לומר, כי יום מבורך הוא היום שבו אירע למישהו מאורע מוצלח במיוחד, כשם שלהיפך מקללים את היום אשר הביא עמו מאורע שלילי ביותר; השווה איוב.⁠1 בלשון בני אדם יהיה מובנו של ״ויברך״ איפוא — ה׳ הכריז על היום השביעי כיום מבורך, מכיון שבו נשלמה מלאכתו וכי היה יכול איפוא לחדול מלברוא. היום השביעי הוא שבת לה׳, מפני שבו אירע דבר, שה׳ אמר עליו כי מוצלח הוא. וכך הם שבתות ישראל אותם הימים, שבתות ומועדים, שעל ישראל לברכם משום שאירע בהם דבר מוצלח לישראל (לענין ״שבת שבתון״ לגבי יום הכפורים — ראה ביאורנו ויקרא כ״ג:ל״ב).
ויקדש אתו – כלומר, ה׳ העלה יום זה מעל לכל שאר הימים, כשם שכל קודש מורם הוא מעל לחולין.
כי וגו׳ – כאן יש משום נתינת טעם לברכת היום ולקידושו, השווה ״על כן ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו״ (שמות כ׳:י׳). בכך שאנחנו מקבלים על עצמנו את היום שאותו ברך ה׳ כיום מיוחד גם בשבילנו, הרי שמעידים אנו על עצמנו כעל עם ה׳, עם אשר מאוחד הוא עם ה׳ ואשר מוכן תמיד לקדם את מטרותיו ית׳, עם אשר מאוחד הוא עם ה׳ ואשר שואף ליצור את התנאים לכך כי אמנם ישמח ה׳ במעשיו, שה׳ יוכל לשמוח בבריאתו, כדי לעשות את יום כלות הבריאה ליום של שמחה אמיתית לה׳ ולאדם.
אשר ברא... לעשות – לפי ראב״ע: ״השרשים בכל המינים שנתן בהם כח לעשות דמותם״, כלומר הכשרת הנמצאים האורגניים להוליד כמותם. לפי אחד הפירושים המובאים ברמב״ן לפסוקנו נמשכת המלה ״לעשות״ למעלה: ״כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא מלעשות, וכמוהו כי חדל לספור״ וכו׳.
נגד פירוש זה יש לטעון, כי לא מצינו את הפועל שבת קשור למקורו של פועל אחר, ואילו נגד פירושו של הראב״ע יש לומר, שהמלה מלאכה אינה באה אף פעם כמושא לפועל ברא אלא לפעל עשה. לדעתנו חוזרת המלה ״לעשות״ אל ״מלאכתו״, ואילו ״ברא״ אינו אלא תיאור אופן העשייה הזאת, בדומה לצורות כלה לעשות, הרבה לעשות, מהר לעשות, אחר לעשות וכדומה, כלומר הוא ית׳ עשה תוך כדי בריאה. מלאכה זו לא נעשתה, כמלאכתו של בשר ודם, על ידי עשייה רגילה, כי אם על ידי עשייה אלוהית תוך כדי בריאה.
(סיום) כבר הצבענו לעיל בקשר לכמה פסוקים, על יחסו של תיאורנו אל השערותיהם של אנשי מדע הטבע. כאן נציין עוד, לבסוף, ובקיצור, כיצד ניתן לקיים את התיאור שלפנינו מול המחקרים הגיאולוגיים, שלפיהם מן ההכרח הוא להניח, כי הארץ קיימת כבר מיליונים רבים של שנים.
אמנם, אפשר היה לשלול את זכותם של בעלי השערות להטיל את הויטו המפוקפק שלהם נגד הכרזותיה הברורות של תורת ה׳ — הן יוצאת המיתודה לחישובו של גיל כדור הארץ אשר בידי החוקרים מן ההנחה, שבשעת התהוותה והיווצרותה של הארץ פעלו אותם הכוחות, אשר היו פעילים גם בתהליכי היצירה השונים שלאחר מכן, והרי הנחה זו, לא רק שאין היא מוכחת, אלא בהחלט אפשר לומר עליה שבלתי נכונה היא. ואילו התופעות שעליהן מצביעים אנשי הגיאוגנוזיה לחיזוק טענתם, ניתן להסביר גם על ידי הקאטסטרופות שאירעו אחרי מעשה בראשית כפי שמסופר כאן.
אלא, ישנן גם דרכים אחרות כדי ליישב את תיאורי המקרא עם תוצאות מחקרי הטבע. ואף אם לא ניתן ללכת בהן תוך קיום פשוטו של מקרא, הרי יש לזכור, כי אפילו בחלקים ההלכתיים של התורה תובעת הקבלה המסורה בידינו לעתים להניח את פשוטו של מקרא, ועל אחת כמה וכמה שמותר לנהוג כן לגבי תיאור מעשה בראשית, תיאור שבו מצאו חכמינו ז״ל דברים רבים, שאין לזהותם במלות המקרא, אבל ניתן להסיק אותם מהן באמצעות מחקר מעמיק יותר. אמנם כן, חכמינו ז״ל לא נתנו פרסום לתוצאות מחקריהם בענין זה,⁠2 אך מכיוון שהמדע גילה לעין כל תוצאות מחקריו, תוצאות שעלולות לזעזע את האמונה באמיתות המקרא, הרי חייבים אנו להאיר את הרמזים שנתנו לנו, כדי להראות את דבר ה׳ באורו הבהיר ובאמתו הצרופה.
והנה, במקומות רבים, ובמיוחד בספר הזוהר, ניתן להיווכח, שאין להבין את הביטוי ״יום״, כפי שהוא בא בתיאור מעשה בראשית, כיממה הרגילה של האדם זו בת עשרים וארבע השעות, אבל הכוונה היא ליומו של הקב״ה, יום שנמשך אלף שנה,⁠3 דהיינו יום שנמשך תקופה בלתי מסויימת.
ומאידך הוכיחו חוקרים רבים שאפשר להעמיד את מספר התקופות הגיאולוגיות הרבות על שש, כך שאפשר לזהותן עם ששת ימי בראשית. וטעמים לא מעטים מדברים בעד זה שלא להבין כאן את המלה ״יום״ במובנה המקובל, מה גם שעל כל פנים לא יכלו שלושת הימים הראשונים להקבע על ידי השמש, שנבראה רק ביום הרביעי, ואילו הביטוי ״ויהי ערב ויהי בקר״ וגו׳, אפשר לראות בו תיאור ציורי של יומו של הקב״ה כשהכתוב ידבר בלשון אדם.
ואף יש המפנים תשומת לב לכך שייתכן וייתכן, כי סיבובי כדור הארץ על צירו היו בימי הבריאה אטיים הרבה יותר וכתוצאה מזה נמשך כל יום מימי מעשה בראשית תקופה ממושכת הרבה יותר מאשר היום.
מתקבלת יותר על הדעת היא השערה אחרת,⁠4 הנתמכת בצורה ברורה יותר על ידי דבריהם ז״ל בבראשית רבה, לפיה מדובר בפסוקה הראשון של התורה בבריאת עולם ראשונית, אשר ייתכן שהתקיימה לפני מליונים רבים של שנים. עולם זה חרב, ועל כך מספר פסוק ב׳, והוא נברא⁠־תוקן מחדש על ידי הקב״ה, בששה ימים, ותיאור מעשה בראשית שלפנינו מתאר בריאה מחודשת זו. אולם כנגד דעה זו יש לומר:
א) שלכאורה אין התורה מדברת בבריאה מחודשת כי אם בבריאה של יש מאין, וכי ״תוהו ובוהו״ שבפסוק ב׳ שם אינו בא לציין בריאה מחודשת של עולם שחרב, כי אם מצב ראשוני הטעון פיתוח וסידור ויצירה;
ב) אמנם יש בהשערה זו כדי להניח דעתם של חכמי הטבע באשר לעולם הראשוני, אך לא באשר לעולם כמות שהוא כיום. כי אם אמנם, לדעתם, הצריכו שלבי ההתפתחות הראשוניים אלפי שנים, הרי לא יוכלו להודות, כי המצב הנוכחי נוצר במשך שש יממות בלבד.
ואף על פי כן, חכמינו ז״ל הסיקו השערה זו מתוך המקרא:⁠5 ״אמר ר׳ יהודה ב״ר סימון, יהי ערב אינו כתיב אלא ויהי ערב, מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן. אמר רבי אבהו, מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלה; אמר — דין הניין לי, יתהון לא הניין לי. אמר רבי פנחס, טעמיה דרבי אבהו — וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, דין הניין לי, יתהון לא הניין לי״.
ויש לדייק. אין רבי אבהו מדבר על אודות בריאה מחודשת,⁠6 מעין החזרת המצב לקדמותו תוך כדי שינויים, אלא הוא מדבר בבריאה. אם הקב״ה החריב את העולמות שלא תאמו לתכניתו וברא במקומם עולם חדש, יפה יותר, הרי זוהי בריאה חדשה במלא משמעות המלה, ולא בריאה מחודשת. על בריאה זו מספר לנו תיאור מעשה בראשית, ואילו על אודות הבריאות הקודמות אין מה לספר. אין הן שייכות לתולדות העולם, מכיוון שלא נשאר מהן דבר אשר ישפיע על התפתחותו של האדם.
ואלמלא נשארו נח ואשר אתו בתיבה אחר המבול הגדול, שעליו מסופר להלן (בראשית ו׳:י״ג ואילך) כדי להציל עצמם מן העולם שלפני המבול לזה שלנו — ודאי שהכתוב לא היה מוסר מאומה גם על עולם זה בן אלפיים השנים. הקב״ה היה בורא עולם חדש, וההיסטוריה היתה מתחילה בו.
ועוד. נאמנים לרוחה של דעת חז״ל, ובכלל, לרוחה של האמונה בה׳, אל לנו לקבל אותן טענות אנשי מדעי טבע המיוסדות על הנחות חומרניות טהורות.
אם טוענים, שהתפתחותו של כדור הארץ עד לשלב מסויים דורשת את הזמן, שאפשר לחשבו על פי חוקי הטבע כמות שהם ידועים כיום, הרי מכריזים יחד עם זאת, כי חוקי הטבע — נצחיים הם; בעוד אשר לפי מושג הבריאה המבוסס על האמונה בה׳ מובן, כי גם חוקי טבע אלה לא נחקקו אלא עם הבריאה.
אם יטען הטוען, כי אין המושג בריאה כולל אלא את בריאתו, יש מאין, של החומר ההיולי, בריאה אשר יחד עמה נקבעו חוקי הטבע, שעל פיהם יתפתחו העולם לאטו ומאליו, הרי נעמיד מול תפישה זו את תפישתה של התורה, שלפיה לא רק התהוותו של החומר ההיולי אלא גם מתן הצורה לו עד לדרגתה העליונה של השלימות — מעשה כפיו של הקב״ה הם, עושה אשר לגביו אין תוקף לחוקי הטבע.
רק אחר שהעולם נברא כולו, רק אז שבת ה׳ והוא מניח להם לחוקי הטבע שנקבעו על ידיו, לאותם חוקות שמים וארץ, לפעול, פרט ליוצאים מן הכלל אחדים, ולפיהם ממשיך הכול הלוך ומתפתח.
בשעת הבריאה נוצר הכול בן רגע, ״כי הוא אמר ויהי, הוא צווה ויעמוד״,⁠7 שכן רואה התורה את הארץ וכל אשר בה כבריאותיו של הקב״ה. התהוותן של אלה לא דרשה איפוא זמן רב, אלא רק אותם ששת ימי בראשית שהבורא קבע לבריאה. לפיכך אין גם הכרח לקבל את הטענה שבריאתם של אותם עולמות, שנתגלו על ידי הגיאולוגים, הצריכה מיליונים או אפילו רק אלפי שנים, אלא היא הצריכה אותו זמן שהבורא קבע לה.
יתרה מזו. כשם שאנו אומרים לגבי בריאתו של עולמנו ״כל מעשי בראשית בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונן נבראו״8), לאמור, כל הברואים יצאו מתחת ידיו של הבורא בשלימותם, באשר לקומתם, לצורתם — ולגבי האדם — גם באשר לתבונתו, כך אפשר וצריך לומר גם לגבי העולמות הקודמים. אולם מה היו קורותיהם של עולמות אלה עד לחורבנם, כמה זמן נתקיימו, האם היו מצויים בהם בעלי חיים חופשיים ברצונם — כל אלה הם דברים שאין לנו לדרוש בהם (השווה חגיגה ב׳ משנה א׳). ואם המדע מתיימר לדעת את התשובות לשאלות אלה, הרי אין בתורה דבר אשר ידבר בעד או נגד תשובותיו של מדע זה.
עוד עלינו להעיר שמאמרי בראשית רבה הנ״ל, בהם הננו סבורים שמצאנו מיסודותיה של ההשערה על הבריאה המחודשת,⁠9 נתפרשו בהרבה אופנים; השווה מורה נבוכים חלק ב׳, ל׳, ספר העקידה לבראשית, עיקרים ב׳:י״ח ואת פירושו המפורט של הרב גדליה ליפשיץ שם המתיישב עם ביאורנו. גם הרב שמשון ב״ר הירש מסכים עם תפישתנו, ומן הנכון להביא כאן את הדברים כפי שהוא נסח אותם בתוכנית של בית הספר הריאלי בפרנקפורט ענ״מ בשנת תרל״ג (1873): אפילו מאות האלפים ומליונים השנים, שבהן נדיבת לב כל כך הגיאולוגיה באשר להתפתחותו של כדור הארץ, אפילו הן לא הבהילו את היהדות... גם חכמי היהדות, הרבנים, מדברים בעולמות שקדמו לעולמנו זה והם חרבו, עולמות שהבורא בראם והחריבם, לפני שברא עולמנו זה בדמותו הנוכחית ובסדר שלפנינו. אולם חכמינו ז״ל אף פעם לא קבעו בין עיקרי האמונה את קבלתן או שלילתן של דעות כאלה או מעין אלה. הם ז״ל הניחו לכל השערה, כל עוד לא נגעה באמת היסוד של ״בראשית ברא אלהים״.
1. ג׳:א׳,ג׳ ועוד.
2. ״ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור״ (חגיגה י״א:) (המ׳).
3. ״כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול״ (תהלים צ׳:ד׳) (המ׳).
4. בלשון החוקרים: Restitutionshypothese.
5. בראשית רבה, פרשה ג׳:ח׳-ט׳, וכן הוא בפרשה ט׳:ב׳, ור׳ גם בזוהר סדר זה ועוד.
6. .Restitution
9. Restitutionshypothese.
ויברך ויקדש – במה ברכו וקדשו – ברבו במן וקדשו במן1 (מכילתא פ׳ יתרו)
1. ענין הברכה והקדוש במן פשוט הוא, שבעת ירידת המן לא הי׳ יורד בשבת, כמבואר בפ׳ בשלח, וזה הוא מפני קדושת היום, ועם זה נתברך היום כי ירד עבורו כפלים בערב שבת, ולא היו צריכין להטריח בשבת ללקוט כנודע, וע״ע לפנינו בענין זה בפ׳ בשלח ובפ׳ יתרו. –
וע׳ במו״ק כ״ג ב׳ בתוס׳ ד״ה מ״ד שכתבו עפ״י הירושלמי [והוא בברכות פ״ב ה״ז] טעם הדבר שאין אבילות נוהג בשבת, משום דכתיב (משלי י) ברכת ה׳ היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ושבת כתיב בה ברכה, עכ״ל, ורומז לפסוק שלפנינו דכתיב ויברך אלהים את יום השביעי.
ויש להעיר לכאורה ל״ל לירושלמי טעם זה עפ״י דרשא רחוקה, תיפוק לי׳ דס״ל לירושלמי גופי׳ דשבת נקרא יום שמחה וא״כ ממילא אין נוהג בו אבילות כמו ביו״ט משום שמחה, שכן איתא בירושלמי מגילה פ״א ה״ד, סעודת פורים שחל בשבת מאחרין אותה עד לאחר השבת, משום דכתיב בפורים לעשות אותם ימי משתה ושמחה, את ששמחתו תלויה בב״ד [עבור השנה וקדוש החודש], יצא שבת ששמחתו תלויה בידי שמים, ע״כ, כלומר שיום השבת קדוש ועומד מבלי צורך ב״ד לקדשו, והרי מבואר דס״ל לירושלמי דשבת נקרא יום שמחה.
וצ״ל דהא גופא דשבת נקרא יום שמחה למד הירושלמי מפסוק זה דמשלי שהבאנו, דמדכתיב ברכת ה׳ היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה ושבת כתיב בה ברכה, מבואר דחייב בשמחה. ודברי התוס׳ צ״ע, דל״ל כל האריכות בעוד דהי׳ אפשר להו לפרש בפשיטות עפ״י הירושלמי דכיון דשבת חייב בשמחה לכן אין אבילות נוהגת בו כמו ביו״ט.
וע״פ תמה אני מאד על מש״כ איזו אחרונים בפשיטות דבשבת אין חיוב שמחה [ע׳ חדושי בכור שור תענית ל׳], והלא מירושלמי שהבאנו ועפ״י מה שבארנו מבואר מפורש ההיפך מזה דשבת חייב בשמחה, ואי משום דבדברי קבלה מצאנו רק וקראת לשבת עונג (ישעיהו נ״ח), אך מה בכך, די״ל פשוט דלבד חיוב שמחה צריך לקרוא גם עונג, משום דשמחה ועונג שני ענינים שונים הם, כמ״ש בשבת ס״ב ב׳, כל מידי דאית בי׳ תענוג ואית בי׳ שמחה וכו׳, וכל מידי דאית בי׳ תענוג ולית בי׳ שמחה וכו׳.
ויותר מזה מצאתי שגם התורה קראה לשבת יום שמחה, אם כי ברמז, שכן מבואר בספרי פ׳ בהעלתך וביום שמחתכם ובמועדיכם, וביום שמחתכם – זה השבת, ועיי״ש בהגהות הגר״א. וכן נראה ראי׳ מכרחת לחיוב שמחה בשבת, ממ״ש בספרי פ׳ ראה דכל המועדים חייבים בשמחה מדכתיב בשבועות ושמחת וזכרת כי עבד היית במצרים (שם), ומכיון שכל המועדים הם זכר ליציאת מצרים לכן מחויבים כולם בשמחה, ע״כ. ולפי״ז בשבת דכתיב (פ׳ ואתחנן) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ממילא מחויבים בשמחה, וזה ראי׳ נאמנה, ויש עוד ראיות לזה.
וגם עפ״י הסברא נראה כן, דכפי שידוע בתורה קבלו ישראל את מצות שבת במרה באהבה ולא כשאר מצות במתן תורה ע״י כפית ההר כנודע, ואשר מטעם זה מוסיפים בתפלת יו״ט שחל בשבת ותתן לנו באהבה וכו׳, וכזה אומרים בתפלה ובקדוש של שבת, ואמרו בשבת ק״ל א׳ כל מצוה שקבלו ישראל עליהם בשמחה עדיין עושים אותה בשמחה, וא״כ בודאי ראוי להיות בשמחה בשבת, וכן ידויק לשון התפלה ישמחו במלכותך שומרי שבת.
וממוצא דבר תראה כי אין כל הכרח למש״כ תר״י בברכות ריש פ״ג דאין כל חיוב לאכול בשר בשבת, והביאו ראי׳ ממ״ש. (שבת קי״ח א׳] עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ולפי מש״כ דשבת מחויב בשמחה ממילא מחויבים באכילת בשר, כמ״ש בפסחים ק״ט א׳ אין שמחה אלא בבשר [וע׳ מש״כ ס״פ ראה], והראי׳ שהביאו מן עשה שבתך חול וכו׳ ראיה קלושה היא, וע״ע בב״י לאו״ח סי׳ רפ״א ולפנינו בפ׳ אמור בענין שבת וכאן אין להאריך עוד.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובר״י קרארשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שורליקוט מחכמי צרפתרד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאפענח רזא ב׳רמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ד) {שני} אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑םא בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם׃
This is the account1 of the heavens and the earth when they were created, on the day that Hashem, God,⁠2 made the earth and heavens.⁠3
1. account | תוֹלְדוֹת – This formula serves as a refrain throughout the book of Bereshit and often introduces a genealogy list or the account of someone's offspring, appearing to combine the meaning of descendants and (family) history. Rashi, here, emphasizes the former, suggesting that this verse is a conclusion to the previous chapter and refers to the "offspring" of the heavens and earth, i.e. to all that was created in Chapter 1. Cf. R. D"Z Hoffmann who disagrees, noting that in the rest of the book, the phrase "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת" consistently opens a unit, and that here, too, it introduces the rest of the chapter, providing an "account" of how the heavens and earth developed.
2. Hashem, God, | יְהֹוָהיְ⁠־⁠הֹוָה אֱלֹהִים – This verse employs a new designation for God, the name "יְהֹוָהיְ⁠־⁠הֹוָה אֱלֹהִים", used throughout the rest of this and the following chapter, but then only once more in Torah. It introduces God's proper name, Hashem, relating to his "Being" (from the root "היה"), and perhaps reflects that God is not only sovereign but also intimately involved with His creations. The verses might employ the dual name to highlight that "Hashem" is no other than the "God" mentioned in Chapter 1, as if writing: "Hashem, that is to say, God". For further discussion of the names, and the idea already expressed by the Sages that "Hashem" refers to God in His attribute of mercy while "Elohim" refers to Him in His attribute of justice, see R. D"Z Hoffmann.
3. and heavens | וְשָׁמָיִם – On the relationship between this account of Creation and that of Chapter 1, see Two Accounts of Creation.
א. בְּהִבָּֽרְאָ֑ם =מ״ס-ל ומ״ש
• ל=בְּהִבָּֽרְאָ֑ם (באות רגילה)
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזרדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחיימיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[סג] 1אלה תולדות, ר׳ עזריה אמר על הא דרשב״ל ויכולו השמים והארץ כו׳ ויברך אלהים את יום השביעי מה כתיב בתריה אלה תולדות השמים וכי מה קנין זה אצל זה אלא יום נכנס ויום יוצא, שבת נכנסת ושבת יוצאת, חודש נכנס חודש יוצא, שנה נכנסת שנה יוצאת, וכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ד׳ אלהים ארץ ושמים. (ירושלמי ברכות פ״א ה״א)
[סד] 2אלה תולדות השמים והארץ זה ראשה של תורה, החדש הזה לכם (שמות י״ב:ב׳) ראש הספר, אמר אויב ארדף (שמות ט״ו:ט׳) ראש השירה, ולמה עשה הקב״ה מוקדם ומאוחר בתורה, מפני גסי הרוח שלא יקרא כהן בבראשית ויאמר אני התחלתי התורה. (מדרש אבכיר)
[סה] 3אלה, תולדות השמים והארץ וגו׳, א״ר אבהו בכ״מ שכתוב ואלה מוסיף על הראשונים ובכל מקום שכתוב אלה פוסל את הראשונים כיצד אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ומה פסל שהיה בורא שמים וארץ והיה מסתכל בהם ולא היו ערבים אליו והי׳ מחזירן לתוהו ובוהו כיון שראה שמים וארץ אלו ערבו לפניו אמר אלו תולדות לפיכך אלה תולדות השמים והארץ אבל הראשונים לא היו תולדות. (שמות רבה ל)
[סו] 4אלה תולדות השמים וגו׳ בוראן משבחן ומי מגנן בוראן מקלסן ומי נותן בהם דופי אלא נאין הן ומשובחין הם שנאמר אלה תולדות. (בראשית רבה י״ב)
[סז] 5ואת כל אלה ידי עשתה (ישעיהו ס״ו:ב׳) כו׳ לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב״ה את עולמו ואת אמרת ואת כל אלה וגו׳ אתמהא. ר״י אמר בזכות התורה שנא׳ (ויקרא כ״ו:מ״ו) אלה החוקים והמשפטים והתורות וגו׳ ריב״נ אמר בזכות השבטים שנאמר (שמות א׳:א׳) ואלה שמות וגו׳: (בראשית רבה י״ב)
[סח] 6תולדות תניא ר׳ אליעזר הגדול אומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים, תולדות שמים משמים נבראו, תולדות הארץ מארץ נבראו, וחכ״א אלו ואלו מציון נברא כו׳ שנאמר (תהלים נ׳:ב׳) מציון מכלל יופי א׳ הופיע ממנו מכלל יופיו של עולם (יומא נד:)
[סט] 7כל תולדות שנאמרו בתורה חסרין בר מן תרין (רות ד׳:י״ח) אלה תולדות פרץ וגו׳ והדין ומפני מה אינון חסרין ר״י בשם ר׳ אבין אמר כנגד ו׳ דברים שנטלו מאדה״ר ואלו הן זיוו, חייו, וקומתו, ופרי הארץ, ופירות האילן, ומאורות, כו׳ ואינן חוזרין לתקונן עד שיבוא בן פרץ שנאמר אלה תולדות פרץ מלא בשביל ו׳ דברים שיחזרו כו׳. (בראשית רבה י״ב)
[ע] 8לכל יש תולדות, שמים וארץ יש להם תולדות אלה תולדות השמים, מטר יש לו תולדות, היש למטר אב (איוב ל״ח:כ״ח) טל יש לו תולדות, מי הוליד אגלי טל (איוב ל״ח:כ״ח) כו׳ וכל מה שאתה רואה תולדות השמים והארץ הן כו׳. (בראשית רבה י״ב)
[עא] 9הללוהו כל מלאכיו (תהלים קמ״ח:ב׳) כשם שיש צבאות הרבה בארץ כך הם בשמים אלה תולדות השמים והארץ בהבראם לכך נא׳ (תהלים קמ״ח:ב׳) הללוהו כל צבאיו כו׳. (מדרש תהלים פקמ״ח)
[עב] 10תולדות ב׳ מלאים דמלאים וסי׳ אלה תולדות השמים והארץ, אלה תולדות פרץ (רות ד׳:י״ח). (מסרה גדולה)
[עג] 11בהבראם ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן בשתי אותיות נבראו שתי עולמות העולם הזה והעולם הבא, א׳ בה״א וא׳ ביו״ד, מה טעמא (ישעיהו כ״ו:ד׳) כי ביה ה׳ צור עולמים, ואין אנו יודעין אי זה נברא בה״א ואי זה מהם נברא ביו״ד, אלא מן מה דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם בה״א בראם הוי העולם הזה נברא בה״א והעולם הבא נברא ביו״ד, מה ה״א פתוח מלמטן רמז לכל באי העולם שהן יורדין לשאול, מה ה״א יש לו נקודה מלמעלן משעה שהן יורדין הן עולין, מה ה״א פתוח מכל צד כך פותח פתח לכל בעלי תשובה, מה יו״ד כפוף, כך יהי׳ כל באי העולם כפופין. ונהפכו כל פנים לירקון (ירמיהו ל׳:ו׳). (ירושלמי חגיגה פ״ב ה״א)
[עד] 12בהבראם, אר״א בשם ר׳ יוחנן בה״י בראם, ומה עסקו של ה״י כאן אלא כל האותיות מוציא אדם מתוך פיו והוא קומץ את פיו, אבל ה״י אדם מוציאה מתוך פיו בלא קומץ את פיו כך ברא הקב״ה את עולמו בלא יגיעה שנא׳ ולא ייעף ולא יגע (ישעיהו מ׳:כ״ח). (תנחומא ישן בראשית)
[עה] 13ד״א בהבראם. א״ר תחליפא באברהם הן הן האותיות בהבראם בזכותו של אברהם. (תנחומא ישן בראשית)
[עו] 14בהבראם ר׳ ברכיה בשם ר׳ יהודה ב״ר סימון לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב״ה את עולמו אלא בדבר ה׳ וכבר שמים נעשו, בהבראם בה״א בראם למלך שנזף בעבדו ועמד לו תמיה כך עמודי שמים ירופפו [ויתמהו מגערתו] (איוב כ״ו:י״א). (בראשית רבה י״ב)
[עז] 15ה״א בהבראם קטנה לפי שהוקטן ונתמעט על ידו כמו ותשת עלי כפכה (תהלים קל״ט:ה׳). (מדרש עקיבא בן יוסף)
[עח] בהבראם ה״י קטנה מכל ה״י ללמדך שכל העולם אינו נחשב לפני הקב״ה אלא דבר קטן ביותר. (מדרש הביאור)
[עט] 16רי״א ויכולו השמים והארץ בזמנן וכל צבאם בזמנן א״ל ר״נ והא כתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם מלמד שבו ביום נבראו בו ביום הוציאו תולדות, א״ל ר״י והא כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, יום ב׳, יום ג׳, יום ד׳, יום ה׳, יום ו׳, א״ל ר״נ כמלקטי תאנים היו כל אחד ואחד הופיע בזמנו, ר״ב על הא דר״נ ותוצא הארץ דבר שהי׳ פקוד בידה. (בראשית רבה י״ב)
[פ] 17א״ר חמא בר חנינא קשה גליפת שפתים שהוא שקול כנגד ברייתו (שבריאת) [של עולם שבבריאת] העולם ומלואו כתב (בבריותיו) [ברייתו] אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ובגליפת שפתים כתיב בורא ניב שפתים (ישעיהו נ״ז:י״ט). (פסק״ר פ׳ ל״ג)
[פא] 18ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים בש״א מחשבה בלילה ומעשה ביום, ובה״א מחשבה ומעשה ביום, ארשב״י תמה אני איך נחלקו אבות העולם ב״ש וב״ה על בריית שמים וארץ, אלא מחשבה בין ביום ובין בלילה ומעשה עם דמדומי חמה. (בראשית רבה י״ב)
[פב] 19ה׳ אלהים לפיכך הי׳ מבקש לבראות את העולם בדין ולא הי׳ יכול בשביל מעשה הצדיקים, ומבקש לבראותו ברחמים ולא הי׳ יכול בעבור מעשה הרשעים, מה עשה, שיתף שניהם מדת הדין ומדת רחמים וברא את העולם שנאמר ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים. (פסקתא רבתי פ״מ)
[פג] 20ה׳ אלהים מתחלת הענין הוא אומר אלהים אלהים, ויאמר א׳ ויברא א׳, ויברך א׳, יכול שהם מלאכים ת״ל ביום עשות ה׳ א׳ ארץ ושמים לימד על כולם שלא בראן אלא ה׳. (מדרש הגדול בראשית)
[פד] 21א״ל חייא ברי, למה לא נזכר שם המיוחד במעשה בראשית, אמר לון אין נאה למלך הכבוד להזכיר שמו על המתים, ועל דבר הנאבד, כדי שלא יאמרו, כשם שכל הבריות שבראם הם כלים ונאבדים, כך שמו, ולא הזכיר שמו המיוחד, עד שנבראו כל הבריות שהם כלים ונאבדים, ולאחר כן הזכיר שמו, על דבר שהוא קיים לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים. ומשאר כל הבריות שברא, לא הזכיר בכאן אלא דבר הקיים, ולא נאמר ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים אדם וחיות ובהמות ועופות, שהם דברים כלים, אלא דבר העומד לעולם, והם ארץ ושמים. (מדרש הנעלם בז״ח. ט:)
[פה] 22ארץ ושמים משל ללגיון שהמליך את המלך תחלה, אמר המלך הואיל ולגיון זה המליכני תחלה, הרי אני נותן לו פרוקפי שלא תזוז ממנו לעולם, כך אמר הקב״ה הואיל והארץ היא עשתה צביוני תחלה, הרי אני נותן לה פרוקפי שלא תזוז ממנה לעולם, הה״ד (תהלים ק״ד:ה׳) יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד. (בראשית רבה י״ב)
[פו] 23ר׳ עזריה לא אמר כן, אלא ביום עשות ה׳ א׳ ארץ ושמים שני דברים הן הן עיקר ברייתו של עולם ושהו ג׳ ימים ונגמרה מלאכתן ברביעי. (בראשית רבה י״ב)
[פז] ארץ ושמים, ב׳ וסי׳ ארץ ושמים. הודו על ארץ ושמים (תהלים קמ״ח:י״ג). (מסורה גדולה)
[פח] 24א״ר יהודה בר שלום בו ביום שנבראו שמים וארץ, בו ביום עשו כלם תולדותם ולא חסר מהם כלום, משמע דכתיב אלה תולדות השמים והארץ, ואימתי נעשו תולדות אלו, ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים, דייקא בו ביום נעשה כל צרכי העולם, ולאחר כן גלה אותם בכל יום ויום, ונתן טעם לכל דבר ודבר באותו היום שנתגלה. וכו׳ א״ר אלעזר כל העולם כלו וכל תולדותיהם, ברגע אחד נבראו, בשעה אחת נבראו, וביום אחד נבראו, דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה׳ אלהים, באותו היום ממש, באותה שעה ממש, ובאותו רגע ממש. (ז״ח. ב:)
שערי ציון: לעיל פרשה א׳ מאמר סו. עד, רט, ריא, ריב, רל, שם, רלא, רסז, רעג, רפז, שטו, שכח, תקפה, תרעו, תרפה, תשה, תשיד, אדר״נ פל״א ס׳ הבהיר ח׳ זח״א כה: זח״ב עז. קמה זח״ג פא:
1. ב״ר פי״ב, מקודם לזה מביא מאמר ר״ל בנוהג שבעולם אדם נוסך כלים ע״י שהות הוא מעלה חלודה ברם הכא הוא כראוי מוצק בכל שעה ושעה נראין כשעת יציקתן ודריש דסמיך זה אלה תולדות וגו׳ לומר אע״פ שזמן נכנס וזמן יוצא הם בהבראם וכיום עשות (ק״ע) ובפי׳ מהר״ש סירילא מבואר יותר יום נכנס כו׳ כסדר שפירש לך בז׳ ימי בראשית ויהי ערב ויהי בקר ותולדות של כל יום וכו׳ יום נכנס אלו הוי תולדותיהם של שמים וארץ לעולם בהבראם וכו׳ והוי כאלו נכתב כמו ביום עשות שכל יום נראין כאלו היום עשאן.
2. מאמר זה בשם מדרש אבכיר מובא בילקוט שמעוני ברא׳ רמז יג. ובדפוס ליוורני הגירסא שלא יקרא ״בהן״ ומכוון לפי המנהג שהתחלת התורה קורא אף ישראל. וראה במדרש קהלת פ״א חושב הרבה ענינים שהי׳ צריכין להיות בראש הספר אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ומזכיר הא דאמר אויב ארדוף הי׳ צריך להיות בראש השירה וכן ביום השמיני הי׳ צריך להיות תחלת הספר, וכן אתם נצבים, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה וכן במכלתא בשלח בקרא אמר אויב והא דאלה תולדות, והחדש הזה, לא הביאו. - ועפ״ד המדרש אבכיר אלו מובא בילקוט נראה לבאר דברי הירושלמי לעיל א״ז והמדרש דפתח הקב״ה התורה בבית שהוא לשון ברכה ולא באלף שהוא לשון ארור דאין לו מובן אמאי אלף לשון ארור, עי״ש מ״ש בבאור ולפי דברי המדרש י״ל הפי׳ דהי׳ צריך להתחיל התורה באלף היינו מן אלה תולדות דהיא ראשה של תורה ומתחיל באלף. ע״ז קאמר דאלף היא לשון קללה דתיבות ״אלה״ היא קללה כמבואר (במדבר ה כא) ולא רצה הקב״ה להתחיל התורה במלה שהכתיב הוא לשון קללה. כן יש להביא ראי׳ למ״ש בביאור לעיל אות נא. בהא דהי׳ צריך להתחיל את התורה מהחדש הזה לכם מדברי המדרש אלו דהחדש הזה לכם הוא ראש הספר היינו ראש ספר שמות וע״ז הי׳ השאלה דעיקר התורה הי׳ צריך להתחיל מהחדש הזה וכל ספר בראשית הי׳ צריך להיות ספר בפ״ע כיון דלא ניתן לדרש. ב *) אות זה הוא לסימן שכאן הוא התחלת סדרה (או פרק) ב׳ לפי חלוקת המסרה הישנה שלנו, והחלוקה הנדפסת בכל החומשים הנקראת בשם קפיטול, והקפיטול שני מתחיל בפסוק ויכלו, החלוקה הזאת נעשית ע״י זרים והוא בלי טעם כלל כמו כאן שהמחלק עשה הפסק של הקפיטול ב׳ בפסוק ויכלו שהוא באמצע ענין של מעשה בראשית ולפי המסרה שלנו נכון שבפסוק אלה תולדות מתחיל ענין חדש (וראה מ״ש במאמר סד. ממדרש אבכיר אלה תולדות ראשה של תורה). וע״פ סבה ידועה כאשר יתבאר נדפסה החלוקה הזאת בהחומשים הראשונים והמסרה שלנו לדאבון לבנו נשכחה והבאים אחריהם לא הרגישו בזה לכן אמרתי להחזיר עטרה ליושנה ולהדפיס בכל מקום החלוקה של סדרי התורה לפי המסרה הישנה המקובלת לנו. אמנם, הפסוקים לא רשמתי לפי סדר זה שלא לבלבל את הקורא אחרי שבכל ספרי ישראל שבאו בדפוס רשמו את הפסוקים לפי הנדפס בחומשים, וראה מ״ש במלואים שבסוף הספר שער חלוקת הסדרות והפרשיות בארוכה באור ענין זה.
3. בב״ר פי״ב הוא בקיצור מה פסל תהו ובהו וכ״ה בשמו״ר פ״א ס״ב ובתנחומא משפטים סב. ועי׳ מענין זה במדבר רבה פ״ג. מדרש רות פ״ח. תנחומא שמות ס״ג, ומכלתא ריש משפטים, ור׳ אבהו לשיטתו בב״ר פ״ג. (מובא לעיל מאמר תר״ג עי״ש בביאור דבורא עולמות ומחריבן) ור״פ סמיך לי׳ על פסוק והנה טוב מאוד וכאן מבואר דר״א בעצמו דורש זאת מפסוק אלה תולדות. וע׳ תק״ז פו. קט: ולעיל פ״א מאמר שכח. ובחיי כאן כ׳ דענין זה דבורא עולמות ומחריבן היינו במחשבה.
4. ב״ר טו. וקהלת רבה פ״ב בקצת שינויים ולעיל מזה כביכול מתגאה בעולמו ומדייק מלשון אלה תולדות כמו שמראה באצבעו מה שעשה ומתפאר במעשיו, וראה במדרש הנעלם בראשית יז. אלה תולדות כו׳ א״ר נחמן כאדם המשבח ואומר אלו הם הדברים שאין כמותן.
5. שמו״ר פמ״ח ס״ב בזכות מי נבראו אלה תולדות שמים וארץ ובזכות מי הם עומדים בזכות אלה שמות בני ישראל, ואלה בזכות מי הם עומדים בזכות אלה העדות והחקים, ובפס״ר פ״ג פ״ד ועי׳ לעיל פ״א מאמר מז בביאור, ובמפרשים נדחקו בפי׳ דברי המדרש שלפנינו והגירסא שהבאתי הוא מכת״י מנח״י ומבואר שפיר.
6. תולדות השמים מאורות וכוכבים. רש״י. ובתו״י מפרש מציון נבראו, אאמצע עולם ואבן פנה שבתהום קאי שהתחיל כנגד ציון והר״י לא היה גורס בהך ברייתא קמייתא אלו ואלו ע״כ וראה לעיל פ״א מאמר ר״ל ובביאור.
7. שמו״ר פ״ל, במדב״ר פי״ג, תנחומא ישן וחדש בראשית, מדרש חסרות ויתירות, פסקתא זוטרתא, מדרש הגדול, ואכתוב השינוים העקרים. בשמ״ר שם וטעם גדול יש למה אמר אלה תולדות השמים והארץ מלא מפני שברא הקב״ה אח עולמו ולא הי׳ מלאך המות (עי׳ לעיל פ״א מאמר תתי״ז. טוב מאד זה מלאך המות) בעולם ובשביל כך הוא מלא וכיון שחטא אדם וחוה חסר הקב״ה כל תולדות שבמקרא וכיון שעמד פרץ נעשה תולדות שלו מלא שהמשיח עומד ממנו ובימיו הקב״ה מבליע המות שנא׳ בלע המות לנצח לפיכך תולדות השמים והארץ ותולדות פרץ מלא, ע״כ. ובמדרש הגדול כ׳ הטעם שהוא מלא לפי שהיא תולדות עולם על מליאתו, ותולדות פרץ שהיא תולדות משפחה שלימה שממנה יוצא המלך המשיח שבימיו יתחדש העולם ויעמוד על מליאתו, וכ״ה במדרש חסרות ויתרות ו. ועי׳ במסרה כאן מאמר עב. וטעמו של המדרש שלפנינו הוא שכל תולדות חסר ו׳ ונכתב רק תולדת לרמז נגד ששה דברים שהי׳ אז לאדה״ר ונטלו ממנו ומכל העולם ומשה״כ נכתב אח״כ חסר, ועי׳ בלקח טוב כאן. ובפי׳ ספר יצירה לר״י ברצלוני עמוד מה. בשם אגדה בסוף מדרש רות.
8. דורש אלה תולדות דמשמים וארץ נולדו כל הבריאות ומביא ראי׳ דמצינו כעי״ז לשון תולדות במטר וטל עי׳ מת״כ וש״מ ועיי״ש בב״ר פי״ב כל מה שיש בשמים ברייתו מן השמים כל מה שיש בארץ ברייתו מן הארץ, ועי׳ לעיל פ״א מאמר רל.
9. במדרש תהלים הנדפס מכת״י ליתא לשון זה ״לכך נאמר״. ומשמע דדריש שיש צבאות בשמים מדכתיב תולדות השמים והיינו כל צבאיו דחשוב שם בקרא וראה בחזקוני כאן שכ׳ תולדות שמים מאורות וכוכבים ומעשה מרכבה ושאר דברים של מעלה. - ואולי יש לכוון זאת בדברי המדרש כאן דכל מלאכיו היינו צבאות השמים דנכללו בכלל תולדות השמים.
10. מלאים דמלאים. פירוש דכאן כתיב תולדות מלא בשני ווין ובכ״מ כתיב תולדת בויו אחת ונמצא גם חסר דחסר היינו בלי ויו כלל תלדת ישמעאל - ועי׳ לעיל מאמר ס״ט ולקמן פ״ה פסוק א׳ מבמדב״ר רבה פ״ב את מוצא י״ב תולדות הכתובים אלה תולדות השמים והארץ זה ספר תולדות אדם. אלו י׳ תולדות נתעסק בהם הקב״ה לבראות העולם ולהעמיד אומות.
11. בבלי מנחות כט: ב״ר פי״ב מדרש תהלים פס״ב. פקי״ד, פסקתא רבתי פכ״א. אותיות דר״ע, מסכת היכלות, ומדרש לפטירת משה - ואביא פה עיקרי השינוים בנוגע לדרש פסוק זה. אל תקרי בהבראם אלא בה״י בראם, בבבלי שם ומפני מה נברא העוה״ז בה״י, מפני שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יוצא, ומ״ט תליא כרעיה, דאי הדר בתשובה מעיילי ליה, וליעייל בהך לא מסתייע מילתא. ומ״ט אית לי׳ תאגא אמר הקב״ה אם חוזר בו אני קושר לו כתר. מפני מה נברא עוה״ב ביו״ד מפני שצדיקים שבו מועטים, ומפני מה כפוף ראשו מפני שצדיקים שבו כפוף ראשיהם מפני מעשיהן שאין דומין זה לזה. - (ועיי״ש בתוס׳ ובפי׳ למנחות המיוחס לרשב״א.) ובב״ר שם והעוקץ שלו מלמעלה רמז שעתידין לעלות והחלון הזה שמן הצד רמז לבעלי תשובה, ומה יו״ד זה קומתו כפופה כך הן הרשעים קומתן כפופה ופניהם מקדירות לע״ל ע״כ. ובמדרש תהלים שם הנדפס מכת״י ומה עסקו של יו״ד קומתו כפופה כך קומתן של רשעים עתידין להיות מכורכמות וירקרוקות לעוה״ב, ובמד״ת בשינוי, ובפסקתא רבתי שם כלשון הירושלמי מה ה״א פתוח מכל צד כו׳ (ובהגהות מ״ע מגיה דצ״ל מן הצד) יו״ד כפוף רמז כו׳ עתידים להכפף כו׳ ובאותיות דר״ע ומפני מה יש לו ב׳ פתחים אחד גדול ואחד קטן מפני כשבא לצאת יוצא בגדול בא ליכנס יכנס בקטן, (נראה הכוונה דהוא דרך ענוות). ובהיכלות פ״ז אחרי שהביא הדרש הנ״ל בה״א בראם, א״כ יקדים ה״א ליו״ד אלא מלמד שמתחלה ברא העוה״ב והעמיד לצד אחד, ואח״כ ברא העוה״ז, (ועי׳ לעיל מאמר לד. עג. עד. ובפי׳ ספר יצירה לר״י ברצלוני עמוד קיג. וברש״י כאן כה״א זאת שסתומה מכל צדדים. ובירושלמי מגלה פ״א ה״ט. ובירושלמי לפנינו ומפני מה ברא עוה״ז בה״א). כל מי שרוצה לצאת מן העוה״ז יוצא ואין בידו מאומה מיגיעו ומעמלו כל מה שעמל כל ימי חייו כו׳ עיי״ש, והתוס׳ ברכות נא, הביאו הגמ׳ דמנחות הנ״ל צור עולמים אל תקרי צור אלא צר ותמהו דליתא לפנינו, ול״נ דחסר וכוונתם להא דמבואר בהיכלות שם צור עולם לא נאמר אלא עולמים ועי׳ לעיל בפ״א מאמר עג. מסדר רבה דבראשית מבואר דחולק על עיקר דרשא זאת דבה״א ברא עוה״ז ועוה״ב עיי״ש. ומאמר רעג. ועי׳ זהר ח״א מו: זח״ג כט. לד: מג. קכג. רטז, רצח. ז״ח א: כו. ועי׳ רזיאל כו. כז.
12. בב״ר פי״ב כל האותיות תופשין הלשון וה״א זה אינו תופס את הלשון כו׳ בדבר ה׳ וכבר שמים נעשו, ובמדרש תהלים פס״ב מה ה״א כשאדם מוציאה מתוך פיו אין בה לא ריחוש שפתים ולא חריצת לשון כך בלא עמל וכו׳ וכעין זה באדר״ע ועי׳ לעיל פ״א מאמר רז. ובביאור ולקמן אות עו. ובפסק״ז כאן בה״א בראם כלומר בלא יגיעה כי כל האותיות יש בהן יגיעה בקריאתן עקימת הפה וניענוע לשון ושפתים אבל ה׳ אין בה ניענוע כלל. וכ״ה במדרש אגדה ובמדרש הגדול ובחיי. וביתר ביאור בס׳ מלמד התלמידים לר״י אנטולי בפ׳ יתרו.
13. בתנחומא ס׳ לך, ס׳ חיי שרה. בב״ר פי״ב באריכות. מדרש תהלים פק״ד, פסקתא דר״כ פל״ב, ובמדרש תהלים שם ואם תמה אתה על זה ראה מה כתיב הרים הגבוהים ליעלים מה אם הרים הגבוהים לא נבראו אלא בשביל היעלים על אחת כמה וכמה שנברא העולם בזכות אברהם. - ומובא גם בלקח טוב ובמדרש הגדול. ובפי׳ של ר׳ שמעון קרא בספר משלי מוציא קניינו של אברהם (הנחשב במשנה אבות פ״ו חמשה קנינים שקנה הקב״ה אברהם קנין אחד) מדכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אל תקרי בהבראם אלא באברהם זהו שאמר הכתוב ברוך אברהם וגו׳ קונה שמים וארץ - וראה במדרש אלפ״א ביתו״ת עמוד קד. אחרי שהביא הדרש הנ״ל בהבראם באברהם, מביא, משיב הקב״ה לא בראתי אתכם אלא בשביל אברהם ושרה שנא׳ ברוך אברהם לאל עליון. ועי׳ מעין דרש זה בזהר בהרבה מקומות זח״א ג: מו: פו: צא: צג: קה: קכח: קנד: רמז. זח״ב לא: מח: עט. רכ. זח״ג לא. לח. רצח. ז״ח ד: יז. פד: ועי׳ רזיאל ו:
14. לפנינו במדרש ליתא אחר תיבות נעשו ״בהבראם בה״א בראם״. ובמנח״י גורס כן ממדרש כת״י והביא דמפרשים בה״א בראם בנזיפה ובגערה בראם וכאדם שגוער ואינו מוציא מלה רק צועק כאלו אות ה״א יוצא מגרונו וע״ז הביא משל למלך. וראה לעיל מאמר עד. ונראה יותר דדרש שלפנינו הוא אותו דרש דלעיל אלא בשינוי לשון.
15. נראה הכוונה להמבואר לעיל מאמר סט. ששה דברים נטלו ממנו ובמס׳ חגיגה יב. כיון שסרח הניח הקב״ה ידו עליו ומיעטו שנא׳ אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה. - וגם ה״י דכפיכה היא קטנה. ועי׳ מאמר ע״ד. ובתק״ז קל״ח: וראה בס׳ הקנה ס. וביל״ר לפנינו בשם הפליאה. בהבראם ה׳ קטנה לפי כשברא הקב״ה עולמו בראו בשם יה״ו שנא׳ ירעם הים ומלואו, ובשם זה קרע משה את הים ובה׳ אתין ברא עולם הגשמי ולכן ה׳ קטנה. וגם הבחיי כאן כ׳ ע״פ קבלה רמז לה׳ אחרונה שבשם והוא זעירי וכן הוא ברקנטי בראשית וראה מ״ש הרב״ח סוף ס׳ פינחס בענין זה של ה״א זעירי.
16. לעיל פ״א מאמר ר״ה מתנחומא בראשית. וראה מ״ש שם בביאור - כמלקטי תאנים. דדרך התאנים שהם נחנטין כולם ביחד כשאר פירות אבל אין מתבשלין אלא זו אחר זו כך תולדות שמים וארץ בו ביום נבראו בו ביום הוציאו תולדות אבל גמר מלאכתו אלו בזמנן ואלו בזמנן. (מפרשים)
17. בבריאתו של עולם כ׳ לשון בהבראם, וגבי עשיית שפתים כ׳ ג״כ לשון בורא.
18. ב״ש דרשי מדכתיב ביום עשות משמע מינה דרק המעשה היה ביום א״כ המחשבה קדמה בלילה וב״ה חולקים ע״ז וסוברים דא״א לחלק בין מחשבה למעשה גבי קב״ה דתכופים הם. ורשב״י סובר דברגע אחד נבראו והיינו עם דמדומי חמה. וכעין זה אמרו לענין בריית שמים וארץ בירושלמי חגיגה פ״ב לעיל פ״א מאמר ר״ל דפליגי איזה נברא קודם ואומר רשב״י כאחת נבראו ובמת״כ מפרש דרש זה דדייקי מדכתיב שני שמות ה׳ א׳.
19. בב״ר פי״ב למלך שהי׳ לו כוסות ריקים אמר המלך אם אני נותן בהם חמין הן נבקעים, צונן הן מקריסין (פי׳ נתכווצים) מה עשה המלך ערב חמין בצונן ונתן בהם ועמדו, כך אמר הקב״ה אם בורא אני את העולם במדת הרחמים הוי חטייה סגיאין, במדת הדין אין העולם מתקיים, אלא הריני בוראו במדת הדין ובמדת רחמים והלואי יעמוד ע״כ, ועיי״ש ריש פי״ג לקמן פסוק ה. ולעיל פ״א ריש מאמר ר״ט. מילמדנו עיקר דרשא זאת. ובמדרש שה״ש מכת״י הלשון אם אני בורא את העולם במדת הדין אינו יכול להתקיים ואם אני בוראו במדת הרחמים אינו יכול להתקיים. הריני בוראו במדה״ד ובמדה״ר, כו׳. וכ״ה בז״ח תולדות כז. ועי׳ בשו״ת מהרשד״ם חאו״ח ס״ב שכ׳ לפרש עפ״ד המדרש הנ״ל לשון ביום עשות ה׳ א׳ פי׳ עשות כמו ויעש א׳ את הרקיע תקנו על עמדו עי״ז ששתף מדת הדין ומדת הרחמים שיתקיים העולם. ומ״ש הרשד״ם בתשובה שם שלא נמצא תיבות ה׳ אלהים בכל התורה רק כאן בבראשית בפ׳ ב. ג. (י״ט פעמים) ובשמות ט׳ ל. באמת נמצא עוד ג׳ פעמים בדברים ג, כד. ה, כו. ט, כו. ואולי כוונתו מלבד משנה תורה. וראה בזהר ח״ב לט. ותניא בשם מלא איתעבידו דכתיב ויעש ה׳ א׳ מה דלא איתעבידו ביה שמיא וארעא, ולא והכתיב ביום עשות ה׳ א׳ ארץ ושמים, לא קשיא, האי כד איתעבידו לא איתעבידו בשם מלא בר כד אתקיימו בשם מלא אתקיימו. ועי׳ במו״נ ח״ב פ״ל ההבדל בין ברא ועשה. ובפסק״ז כאן מ״ש על לשון עשות ובאע״ז.
20. ראה לעיל אות פב. ובפסקתא זוטרתא כ׳ ד״א ה׳ א׳ ממעשה בראשית עד פה לא הזכיר השם כי בתחלה זכר א׳, על שם כח וגבורה שברא העולם, ואח״כ הזכיר הנכבד שהוא אדון על כל העולם כולו, ע״כ אמר ה׳ א׳. כי אדם הראשון כך קראו, שנאמר אני ה׳ הוא שמי (ישעיהו מג) הוא שמי שקראני אדם הראשון, ונקרא אדני ונכתב ביו״ד ה״א, כי הוא היה והוא קיים לעד ויהי׳ לנצח נצחים שנא׳ ואתה הוא ושנותיך לא יתמו (תהלים קב) אתה ה׳ לעולם תשב. וראיתי להעיר כאן שנכתב השם הויה הפעם הראשונה בתורה, מה שראיתי לאלה שמבארים שהניקוד של שם ה׳ הושאל משם אדני מפני שפרשו המקרא ונקב שם ה׳ מות יומת (ויקרא כד), נקב, דיבור וביטוי כמו שתרגום אונקלוס ודי ״פירש״ שמא, וכן לא תשא את שם ה׳ א׳ לשוא (שמות כ, ז.) לשוא לחנם כמו שת״א למגנא ומטעם זה שינו הקדמונים הניקוד של השם, וזהו הענין של הוגה השם באותיותיו בסנהדרין צא. וזה טעות גמור מכמה טעמים כאשר האריך בזה בספר אשתדלות עם שד״ל מפרק קכ״ט עד קמ״א בראיות ברורות שאין עליהם תשובה דאין זה ענין כלל להפסוקים הנ״ל, ובמבוא לספרי בשער הניקוד אבוא בארוכה מה שיש להעיר עליו ואין כאן מקומו ואעיר פה רק בדבר חדש מה שמצאתי לרבנו מאיר אבולעפיא בספרו יד רמ״ה על סנהדרין קא: שכותב פירוש חדש בגמ׳ סנהדרין קא: על הא דהוגה השם תאנא בגבולין, ובלשון עגה, היינו שאינו זוכרו במסורת שמסורה בו אלא משנה את ניקוד האותיות ומזכירן שלא בניקוד המסור בהן, וזה צריך באור ארוך ועי׳ בתוספות ויבינו אלחנן ע״ז יח. ובפי׳ ספר יצירה לר״י ברצלוני עמוד קטו, שהביא גירסא בלשון ״עבא״, ובירושלמי יומא פ״ג ה״ז בראשונה היה אומרו בקול ״גבוה״ משרבו הפרוצים הי׳ אומרו בקול ״נמוך״, ובפי׳ הר״ח יומא כ: לט: וכבר אמר השם ״בחשאי״ ובקול נמוך. - ובירושלמי סנהדרין פ״י ה״א הוגה את השם כגון אלין ״כותאי״ דמשתבעין דאין לו ביאור, ועי׳ ירושלמי יומא פ״ג שמואל היה שמע ״פרסיא״ מקלל לבריה ביה (בשם המפורש) ושם חד ״אסי״ כו׳ ובמדרש קהלת פ״ג סי״א חד ״אסייא״ בצפורי הוי בידו שם המפורש. (ועי׳ מקדמוניות היהודים מ״ש בענין זה דהאיסיים התעסקו הרבה בשם המפורש), ועפ״ז יש לפרש דברי הירושלמי שם דמ״ד ראשון בירושלמי מפרש כפירש״י דהוגה היינו דורשו ומשתמש בו בפועל כהני כותאי (או אסיים) דמשתבעין ומשתמשין בו, ואידך מ״ד הוא כפשוטו כמו שפירשו התוס׳ ע״ז יח. ועי׳ תיב״ע שמות כח. ל. מדרש תהלים מל״ו א״ח. מצ״א א״ח. ובמקא״ה.
21. ראה לעיל מאמר פב. ובב״ר פי״ג כי לא המטיר ה׳ א׳ כו׳ מזכיר שם מלא על עולם מלא - ובזהר ח״ב פח. ר׳ שמעון אמר לא אדכר שמא קדישא אלא על עולם שלם דכתיב ביום עשות ה׳ א׳ ארץ ושמים מכאן דלא לאדכרא שמיה קדישא בריקניא ע״כ. ולא נאמר ביום כו׳ אדם חיות ובהמות כו׳. אע״ג דכתיב ביצירת האדם ובחית האדמה ה׳ א׳ אולי כוונתו בהפעם הראשון באלה תולדות השמים לא חשב זאת, ועי׳ ביפ״ת במדרש שם, ובחזקוני כ׳ עכשיו שנבנו שמים וארץ במילואם הזכיר עליהם שם המיוחד משום דברוב עם הדרת מלך וכן מצינו אין מזמנין על המזון בשם בפחות מעשרה ע״כ והוא במשנה מגלה כג: אבל אינו מובן הדמיון למה צריך עשרה ועוד דשם מזכירין נברך אלהינו ולא שם המיוחד, ואולי י״ל מכאן רמז למאי דאיתא שם ובברכות מה: כיון דבעי לאדכורי שם שמים בציר מעשרה לאו אורח ארעא ומבואר שם דכל דבר שבקדושה בעי עשרה ואיתא במס׳ סופרים פ״י, רבותינו שבמערב אומרים בשבעה ונותנים טעם לדבריהם בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה׳ (שופטים ה׳) כמנין התיבות וי״א אפי׳ ששה. ולפ״ז י״ל טעם לרבותינו שבמערב כמו כאן דהזכיר שם מלא פעם ראשונה לא קודם שבעה ימי בראשית, ה״נ לענין הזכרת השם בדבר שבקדושה צריך ז׳. ועי׳ בקנה ס.
22. פרוקפי, מתנה וכבוד, (מ״כ) צביוני, רצון הבורא שאמר תוצא הארץ וכדדרש בב״ר פ״ה למה נקרא שמה ארץ שיצתה לעשות רצון קונה, והארץ הוציאה תולדותיה אילנות ודשאים ביום שלישי קודם שנבראו חמה ולבנה ביום ד׳, ובמדרש תהלים פצ״ג כשמלך הקב״ה אמרה ארץ הימנון תחלה אלו המים התחתונים. ועי׳ חולין ס:
23. ירושלמי חגיגה פ״ג ה״א - ור׳ עזריה קאי על דרשת ר׳ נחמיה דג׳ דברים הן עיקר ברייתו של עולם השמים הארץ והים ושהו כל א׳ שלש ימים והוציאו כ״א שלש תולדות, ע״ז קאי ר׳ עזרי׳ דרק שמים וארץ עיקר ועי׳ לעיל פ״א מאמר רכו, תשיד. ובביאור.
24. ראה מדרש הנעלם בז״ח בראשית יג: טז:
אִלֵּין תּוֹלְדָת שְׁמַיָּא וְאַרְעָא כַּד אִתְבְּרִיאוּ בְּיוֹמָא דַּעֲבַד יְיָ אֱלֹהִים אַרְעָא וּשְׁמַיָּא.
This is the history of the heavens and the earth when they were created, on the day when Hashem Elohim made earth and heaven.

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה׳ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם
אִלֵין תּוֹלְדָת שְׁמַיָּא וְאַרְעָא כַּד אִתְבְּרִיאוּ בְּיוֹמָא דַּעֲבַד ה׳ אֱלֹהִים אַרְעָא וּשְׁמַיָּא
בְּ – כַּד
א. לתרגום ״בְּהִבָּרְאָם״ – ״כַּד אִתְבְּרִיאוּ״ עיין ״כהוציאם אֹתָם״ (בראשית יט יז) ״כַּד אַפֵּיק יָתְהוֹן״.
בְּיוֹם, בְּיוֹמָא
ב. יוֹמָא היא צורה מיודעת (היום) לעומת יוֹם שהיא צורה סתמית, השווה: ״בַּיּוֹם השלישי וישא אברהם את עיניו״ (בראשית כב ד) ״בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה״, כי בַּיּוֹם היא צורת יִידוע. אבל ״וענתה בי צדקתי בְּיוֹם מחר״ (בראשית ל לג) ״בְּיוֹם מְחַר״, ״בְּיוֹם קרבנו יֵאָכֵל״ (ויקרא ז טו) ״בְּיוֹם קוּרְבָּנֵיהּ יִתְאֲכִיל״ כי בְּיוֹם היא צורה סתמית.
גם כאן ״בְּיוֹם עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים״ היא צורה סתמית וראוי לתרגמה בְּיוֹם, אבל מכיוון שהכוונה ליום מסוים תרגם ״בְּיוֹמָא דַּעֲבַד ה׳ אֱלֹהִים אַרְעָא וּשְׁמַיָּא״. וכמוהו ״בְּיוֹם אכלך ממנו מות תמות״ (פסוק יז) ״בְּיוֹמָא דְתֵיכוֹל מִנֵּיהּ״, ״בְּיוֹם הִגָּמֵל את יצחק״ (בראשית כא ח) ״בְּיוֹמָא דְּאִתְחֲסִיל יִצְחָק״. כלל הדברים: ״יום״ מסוים וידוע מתורגם יוֹמָא גם כאשר בכתוב הוא מופיע בצורה סתמית.⁠1
1. גם ״וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בו בשר חי יטמא״ (ויקרא יג יד) ״בְּיוֹם הנחילו את בניו״ (דברים כא טו) מתורגמים בְּיוֹמָא עיין שם הטעם. וראה לעיל ״השמים״ (בראשית א א) תרגומי ה״א הידיעה, ״יוֹם אֶחָד״ (בראשית א ה) תרגומי יום.
אילין יחוס תולדת שמיא וארעא באיתבריותהוןא ביומא דברא י״י אלהים שמיא וארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באיתבריותהון״) גם נוסח חילופי: ״בהת׳⁠ ⁠⁠״.
אילן תולדת שמייא וארעא כד אתברייו ביומא דעבד י״י אלקים ארעא ושמייא.
These are the geneses of the heavens and earth when they were created in the day that the Lord God made the earth and heavens.

פרשה יב

[א] אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם – כְּתִיב: הֶן אֵלֶּה קְצוֹת דְּרָכָו וגו׳ (איוב כ״ו:י״ד), אָמַר רַב הוּנָא כָּל מַה שֶּׁאַתָּה רוֹאֶה קְצוֹת דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵן, הֶן אֵלֶּה קְצוֹת דְּרָכָו וּמַה שֵּׁמֶץ דָּבָר נִשְׁמַע בּוֹ וְרַעַם גְּבוּרֹתָו מִי יִתְבּוֹנָן, אָמַר רַב הוּנָא הָרַעַם הַזֶּה בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא כְּתִיקוּנוֹ אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד עָלָיו, נִתְבּוֹנֵן אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא יִתְבּוֹנָן, הַפִּקְחִים יוֹדְעִים רִמּוּזוֹ וְהֶגְיוֹנוֹ.
אָמַר רַב הוּנָא אִם עַל סִדְּרוֹ שֶׁל רַעַם אֵין אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד, עַל סֵדֶר שֶׁל עוֹלָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, אֶתְמְהָא. וְאִם יֹאמַר לְךָ אָדָם יָכוֹל אֲנִי לַעֲמֹד עַל סִדְּרוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֱמָר לוֹ אַחֲרֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אִי אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד, אַחֲרֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד, אֶתְמְהָא.
אָמַר רַב נַחְמָן מָשָׁל לַחֲרִישַׁת קָנִים, שֶׁלֹא הָיָה יָכוֹל אָדָם לְהִכָּנֵס בְּתוֹכָהּ, שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה נִכְנַס לְתוֹכָהּ הָיָה תּוֹעֶה. מֶה עָשָׂה פִּקֵּחַ אֶחָד, כָּסַח וְנִכְנַס, כָּסַח וְנִכְנַס. נִכְנַס דֶּרֶךְ הַכָּסוּחַ וְיָצָא דֶּרֶךְ הַכָּסוּחַ. הִתְחִילוּ הַכֹּל מִתְכַּנְּסִין וְיוֹצְאִין דֶּרֶךְ כָּסוּחַ. רַב נַחְמָן אָמַר חוֹרֵי, מָשָׁל לְפָלָטִין גְּדוֹלָה שֶׁהָיוּ לוֹ פְּתָחִין הַרְבֵּה, שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה נִכְנַס לְתוֹכָהּ הָיָה תּוֹעֶה. מֶה עָשָׂה פִּקֵּחַ אֶחָד, נָטַל פְּקַעַת שֶׁל גֶּמִי וּקְשָׁרָהּ כְּנֶגֶד הַפֶּתַח וְנִכְנָס דֶּרֶךְ הַפְּקַעַת וְיָצָא דֶּרֶךְ הַפְּקַעַת, הִתְחִילוּ הַכֹּל נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין דֶּרֶךְ הַפְּקַעַת.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁבָּנָה פָּלָטִין וְהַבְּרִיּוֹת נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ וְאוֹמְרִים אִלּוּ הָיָה הָעַמּוּדִים גְּבוֹהִין הָיְתָה נָאָה. אִלּוּ הָיוּ הַכְּתָלִים גְּבוֹהִין הָיְתָה נָאָה. אִלּוּ הָיְתָה תִּקְרָה גְּבוֹהָה הָיְתָה נָאָה. שֶׁמָּא יָבוֹא אָדָם וְיֹאמַר אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלשׁ עֵינַיִם, אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלשׁ רַגְלַיִם הָיָה יָפֶה לִי, אֶתְמְהָא. אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשָׂהוּ, לֹא נֶאֱמַר כָּאן, אֶלָּא: אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ (קהלת ב׳:י״ב), כִּבְיָכוֹל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבֵית דִּינוֹ נִמְנִין עַל כָּל אֵבָר וְאֵבָר מִשֶּׁלְּךָ וּמַעֲמִידְךָ עַל מְכוֹנְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: הַלְה׳ תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ (דברים ל״ב:ו׳), אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חָיְתָא, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין, וְאִם נָתַן בִּיבָהּ עַל פִּתְחָהּ אֵינוֹ נָאֶה, מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא הָאָדָם הַזֶּה וְנָתַן בִּיבוֹ עַל פִּתְחוֹ, וְהוּא נָאֶה, וְהוּא שִׁבְחוֹ.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר מֶרְיוֹן, כְּתִיב: וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם (בראשית ב׳:ז׳), וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר יָצָר, כִּבְיָכוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָמוֹ וְאוֹמֵר רְאוּ בְּרִיָּה שֶׁבָּרָאתִי וְצוּרָה שֶׁצָּרְתִּי.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר מֶרְיוֹן, כְּתִיב: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם (בראשית ב׳:ד׳), בּוֹרְאָן מְשַׁבְּחָן, וּמִי מְגַנָּן. בּוֹרְאָן מְקַלְּסָן, וּמִי נוֹתֵן בָּהֶם דֹּפִי. אֶלָּא נָאִין הֵן וּמְשֻׁבָּחִין הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה׳ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.
[ב] רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר: בְּהִבָּרְאָם – בְּה״א בְּרָאָם. וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם ה׳ וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי (ישעיהו ס״ו:ב׳), אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן לֹא בְעָמָל וְלֹא בִיגִיעָה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה, רַבִּי יוּדָן אָמַר בִּזְכוּת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה׳ בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד משֶׁה (ויקרא כ״ו:מ״ו). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה אוֹמֵר בִּזְכוּת הַשְּׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת (שמות א׳:א׳), וּכְתִיב: וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם ה׳.
[ג] אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וגו׳ – אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֵלֶּה פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים, וְאֵלֶּה מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים, כָּאן שֶׁנֶּאֱמַר אֵלֶּה פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים, מַה פָּסַל תֹּהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ.
[ד] רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ (בראשית ב׳:א׳) בִּזְּמַנָּן, וְכָל צְבָאָם בִּזְּמַנָּן. אָמַר לֵיהּ רַבִּי נְחֶמְיָה וְהָא כְתִיב: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, מְלַמֵּד שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם נִבְרְאוּ, בּוֹ בַּיּוֹם הוֹצִיאוּ תּוֹלְדוֹת. אָמַר לוֹ, וְהָכְתִיב: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד, יוֹם שֵׁנִי, יוֹם שְׁלִישִׁי, יוֹם רְבִיעִי, יוֹם חֲמִישִׁי, יוֹם שִׁשִׁי. אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה כִּמְלַקְטֵי תְּאֵנִים הֵן, כָּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹפִיעַ בִּזְמַנּוֹ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה עַל הֲדָא דְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר: וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ (בראשית א׳:י״ב), דָּבָר שֶׁהָיָה פָּקוּד בְּיָדֶיהָ.
[ה] דָּרַשׁ רַבִּי נְחֶמְיָה אִישׁ כְּפַר סִיחוֹן: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה׳ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וגו׳ (שמות כ׳:י׳), שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ הֵן הֵן עִקַּר בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְשָׁהוּ שְׁלשָׁה יָמִים וְהוֹצִיאוּ שָׁלשׁ תּוֹלָדוֹת. הָאָרֶץ בָּרִאשׁוֹן כְּבֵית הִלֵּל, וְשָׁהֲתָה שְׁלשָׁה יָמִים, רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי וְהוֹצִיאָה שָׁלשׁ תּוֹלָדוֹת, אִילָנוֹת וּדְשָׁאִים וְגַן עֵדֶן. רָקִיעַ בַּשֵּׁנִי, וְשָׁהָה שְׁלשָׁה יָמִים, שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי, וְהוֹצִיא שָׁלשׁ תּוֹלָדוֹת, חַמָּה וּלְבָנָה וּמַזָּלוֹת. וּמַיִם בַּשְּׁלִישִׁי, וְשָׁהוּ שְׁלשָׁה יָמִים שְׁלִישִׁי רְבִיעִי חֲמִישִׁי וְהוֹצִיאוּ שָׁלשׁ תּוֹלָדוֹת, עוֹפוֹת וְדָגִים וְלִוְיָתָן. רַבִּי עֲזַרְיָה לֹא אָמַר כֵּן אֶלָּא בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה׳ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם, שְׁנֵי דְּבָרִים הֵן הֵן עִקַּר בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְשָׁהוּ שְׁלשָׁה יָמִים וְנִגְמְרָה מְלַאכְתָּן בָּרְבִיעִי, שָׁמַיִם בָּרִאשׁוֹן כְּבֵית שַׁמַּאי, וְשָׁהוּ שְׁלשָׁה יָמִים רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי, וְנִגְמְרָה מְלַאכְתָּן בָּרְבִיעִי, וּמַהוּ גְּמַר מְלַאכְתָּן, מְאוֹרוֹת. הָאָרֶץ בַּשְּׁלִישִׁי: וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ (בראשית א׳:י״ב), עִקַּר בְּרִיָּתָהּ, וְשָׁהֲתָה שְׁלשָׁה יָמִים, שְׁלִישִׁי רְבִיעִי וַחֲמִישִׁי, וְנִגְמְרָה מְלַאכְתָּהּ בַּשִּׁשִּׁי, וּמַהוּ גְּמַר מְלַאכְתָּהּ, אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי (ישעיהו מ״ה:י״ב).
[ו] תּוֹלְדוֹת – אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן כָּל תּוֹלְדוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ בַּתּוֹרָה חֲסֵרִין בַּר מִן תְּרֵין: וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ וגו׳ (רות ד׳:י״ח) וְהָדֵין. וּמִפְּנֵי מָה אִינוּן חֲסֵרִין, רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אָבִין אָמַר כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה דְבָרִים שֶׁנִּטְּלוּ מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאֵלּוּ הֵן: זִיווֹ, חַיָּיו, וְקוֹמָתוֹ, וּפְרִי הָאָרֶץ, וּפֵרוֹת הָאִילָן, וּמְאוֹרוֹת. זִיווֹ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ (איוב י״ד:כ׳). חַיָּיו מִנַּיִן: כִּי עָפָר אַתָּה (בראשית ג׳:י״ט). קוֹמָתוֹ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ (בראשית ג׳:ח׳).
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה גֻּזְעָה קוֹמָתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְנַעֲשֵׂית שֶׁל מֵאָה אַמָּה. פְּרִי הָאִילָן וּפְרִי הָאָרֶץ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ (בראשית ג׳:י״ז). מְאוֹרוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן רַבִּי יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ אָמַר מִשֵּׁם רַבִּי מֵאִיר, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְקַלְּלוּ הַמְאוֹרוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לֹא לָקוּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת. אַתְיָא כְּרַבָּנָן וְלָא אַתְיָא כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא לָן כְּבוֹדוֹ עִמּוֹ, מַאי טַעְמֵיהּ: אָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין וגו׳ (תהלים מ״ט:י״ג). וְרַבָּנָן אָמְרֵי בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת נִטַּל זִיווֹ מִמֶּנּוּ וּטְרָדוֹ מִגַּן עֵדֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם (בראשית ג׳:כ״ד), וּכְתִיב: מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ (איוב י״ד:כ׳), אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן, אוֹתָהּ הָאוֹרָה שֶׁנִּבְרָא בָּהּ הָעוֹלָם, אָדָם הָרִאשׁוֹן עָמַד וְהִבִּיט בָּהּ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲשֵׂה דּוֹר אֱנוֹשׁ וּמַעֲשֵׂה דּוֹר הַמַּבּוּל וּמַעֲשֵׂה דּוֹר הַפְלָגָה שֶׁהֵן מְקוּלְקָלִים, עָמַד וּגְנָזוֹ מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם (איוב ל״ח:ט״ו). וְלָמָּה גְּנָזוֹ, אֶלָּא גְּנָזוֹ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב (בראשית א׳:ד׳), וְאֵין טוֹב אֶלָּא צַדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב (ישעיהו ג׳:י׳). וּמִנַּיִן שֶׁגְּנָזוֹ לַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ (משלי ד׳:י״ח). וְכֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹר שֶׁהוּא גָּנוּז לַצַּדִּיקִים שָׂמַח, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח (משלי י״ג:ט׳). רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי גְּזֵירָא אָמַר, שְׁלשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁעוֹת שִׁמְשָׁה אוֹתָהּ הָאוֹרָה, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת, וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שֶׁל לֵיל שַׁבָּת, וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שֶׁל שַׁבָּת. כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן בִּקֵּשׁ לְגָנְזָהּ, חָלַק כָּבוֹד לַשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי (בראשית ב׳:ג׳), וּבַמֶּה בֵּרְכוֹ, בָּאוֹר, כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה בְּלֵילֵי שַׁבָּת שִׁמְשָׁה הָאוֹרָה, הִתְחִילוּ הַכֹּל מְקַלְּסִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ (איוב ל״ז:ג׳), מִפְּנֵי מָה, וְאוֹרוֹ עַל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ (איוב ל״ז:ג׳). הֵאִירָה אוֹתָהּ הָאוֹרָה כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה. כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה חַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הִתְחִיל הַחשֶׁךְ מְמַשְׁמֶשֶׁת וּבָא, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא אָדָם הָרִאשׁוֹן, אָמַר שֶׁמָּא אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב (בראשית ג׳:ט״ו), בָּא לְהִזְדַּוֵּוג לִי, וָאֹמַר אַךְ חשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי (תהלים קל״ט:י״א), אֶתְמְהָא. מֶה עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זִמֵּן לוֹ שְׁנֵי רְעָפִים וְהִקִּישָׁן זֶה לָזֶה וְיָצָאת הָאוֹר וּבֵרַךְ עָלֶיהָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי (תהלים קל״ט:י״א), אַתְיָא כְּהַהִיא דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מִפְּנֵי מָה מְבָרְכִין עַל הָאוֹר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ, רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אַף בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְבָרְכִין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁבַת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר, אַף עַל פִּי שֶׁנִּבְרְאוּ הַדְּבָרִים עַל מְלֵיאָתָן, כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן נִתְקַלְקְלוּ, וְעוֹד אֵינָן חוֹזְרִין לְתִקּוּנָן עַד שֶׁיָּבֹא בֶּן פֶּרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פֶּרֶץ (רות ד׳:י״ח), מָלֵא, בִּשְׁבִיל שִׁשָּׁה דְבָרִים שֶׁיַּחְזְרוּ, וְאֵלּוּ הֵן: זִיווֹ, חַיָּיו, קוֹמָתוֹ, פֵּרוֹת הָאָרֶץ, וּפֵרוֹת הָאִילָן, וּמְאוֹרוֹת. זִיווֹ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ (שופטים ה׳:ל״א). חַיָּיו מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי כִּימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי וגו׳ (ישעיהו ס״ה:כ״ב), תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר אֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ (משלי ג׳:י״ח). קוֹמָתוֹ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת (ויקרא כ״ו:י״ג). תָּנֵי רַבִּי חִיָּא בְּקוֹמָה זְקוּפָה וְלֹא יְרֵאִים מִכָּל בְּרִיָּה. רַבִּי יוּדָן אוֹמֵר מֵאָה אַמָּה כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מָאתַיִם אַמָּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר שְׁלשׁ מֵאוֹת, קוֹמְמָאָה, מִיּוּת מָאתַיִם. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר תְּשַׁע מֵאוֹת אַמָּה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי דוֹסָא אָמַר טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ מֵהָכָא: כִּי כִּימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי, כַּשִּׁקְמָה הַזּוֹ שֶׁהִיא עוֹשָׂה בָּאָרֶץ שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְהַוְּלַד יוֹצֵא מִמְּעֵי אִמּוֹ בְּאַמָּה גְדוּמָה, צֵא וַחֲשֹׁב אַמָּה וּמֶחֱצָה בְּכָל שָׁנָה, הֲרֵי תְּשַׁע מֵאוֹת אַמָּה. פֵּרוֹת הָאָרֶץ וּפֵרוֹת הָאִילָן מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי זֶרַע הַשָּׁלוֹם הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וגו׳ (זכריה ח׳:י״ב). מְאוֹרוֹת מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וגו׳ (ישעיהו ל׳:כ״ו).
[ז] לַכֹּל יֵשׁ תּוֹלָדוֹת, שָׁמַיִם וָאָרֶץ יֵשׁ לָהֶם תּוֹלָדוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם (בראשית ב׳:ד׳). הָרִים יֵשׁ לָהֶם תּוֹלָדוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וגו׳ (תהלים צ׳:ב׳). מָטָר יֵשׁ לוֹ תּוֹלָדוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲיֵשׁ לַמָּטָר אָב (איוב ל״ח:כ״ח). טַל יֵשׁ לוֹ תּוֹלָדוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹ מִי הוֹלִיד אֶגְלֵי טָל (איוב ל״ח:כ״ח). רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר אֵלּוּ מַרְגָּלִיּוֹת שֶׁל טַל. תָּנֵי כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹלָדוֹת, מֵת וּבָלָה, וְנִבְרָא וְאֵינוֹ בּוֹרֵא. וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ תּוֹלָדוֹת, אֵינוֹ לֹא מֵת וְלֹא בָּלָה, וּבוֹרֵא וְאֵינוֹ נִבְרָא. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אָמַר כְּלַפֵּי מַעֲלָה הַדָּבָר אָמַר.
[ח] כָּל מַה שֶּׁאַתָּה רוֹאֶה תּוֹלְדוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א׳:א׳), בַּשֵּׁנִי בָּרָא מִן הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ (בראשית א׳:ו׳). בַּשְּׁלִישִׁי בָּרָא מִן הַתַּחְתּוֹנִים, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִּים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ (בראשית א׳:י״א). בָּרְבִיעִי בָּרָא מִן הָעֶלְיוֹנִים, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִּים יְהִי מְאֹרֹת (בראשית א׳:י״ד). בַּחֲמִישִׁי בָּרָא מִן הַתַּחְתּוֹנִים, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם (בראשית א׳:כ׳). בַּשִּׁשִּׁי בָּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם אָמַר אִם אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים עַכְשָׁיו הָעֶלְיוֹנִים רָבִים עַל הַתַּחְתּוֹנִים בְּרִיָּה אַחַת וְאֵין שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וְאִם אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הַתַּחְתּוֹנִים עַכְשָׁיו הַתַּחְתּוֹנִים רָבִים עַל הָעֶלְיוֹנִים בְּרִיָּה אַחַת וְאֵין שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים וּמִן הַתַּחְתּוֹנִים בִּשְׁבִיל שָׁלוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וגו׳ (בראשית ב׳:ז׳). עָפָר מִן הָאֲדָמָה, מִן הַתַּחְתּוֹנִים, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים (בראשית ב׳:ז׳), מִן הָעֶלְיוֹנִים. דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו (איוב כ״ה:ב׳). הַמְשֵׁל, זֶה גַּבְרִיאֵל. וָפַחַד, זֶה מִיכָאֵל.
[ט] אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, בְּהִבָּרְאָם – בְּאַבְרָהָם, בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. רַבִּי עֲזַרְיָה אָמַר עַל הֲדָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: אַתָּה הוּא ה׳ לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ וגו׳ וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם (נחמיה ט׳:ו׳), כָּל הָאוֹנְקִים הַזֶּה בִּשְׁבִיל מָה, בִּשְׁבִיל: אַתָּה הוּא ה׳ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִים וְשַׂמְתָּ שְׁמוֹ אַבְרָהָם (נחמיה ט׳:ז׳).
אָמַר רַבִּי יוּדָן בֶּהָרִים הַגְּבוֹהִים הַיְעֵלִים, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא: הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְעֵלִים (תהלים ק״ד:י״ח), הָרִים הַגְּבוֹהִים לָמָּה נִבְרְאוּ בִּשְׁבִיל הַיְעֵלִים, מַה יְּעֵלָה זוֹ תְּשָׁיָיה הִיא מִתְיָירֵא מִן הַחַיָּה, וּבְשָׁעָה שֶׁהִיא מְבַקֶּשֶׁת לִשְׁתּוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְנִיס בָּהּ רוּחַ שֶׁל תְּזָזִית וְהִיא מְקַרְקֶשֶׁת בְּקַרְנֶיהָ וְהִיא שׁוֹמַעַת קוֹלָהּ וּבוֹרַחַת. סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים (תהלים ק״ד:י״ח), הָדֵין טַפְּזָא מִיגִין תְּחוֹת שְׁקָפָה, מִן הָעוֹף בְּשָׁעָה שֶׁהוּא פּוֹרֵחַ שֶׁלֹא יֹאכְלֶנּוּ, וּמַה בִּשְׁבִיל דָּבָר טָמֵא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, בִּשְׁבִיל זְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, אֶתְמְהָא.
[י] בְּהִבָּרְאָם – רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בְּהִבָּרְאָם, בְּה״א בְּרָאָם, וּמַה ה״א זֶה כָּל הָאוֹתִיּוֹת תּוֹפְסִין אֶת הַלָּשׁוֹן וְזֶה אֵינוֹ תּוֹפֵס אֶת הַלָּשׁוֹן, כָּךְ לֹא בֶעָמָל וְלֹא בִיגִיעָה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, אֶלָּא: בִּדְבַר ה׳ (תהלים ל״ג:ו׳) וּכְבָר שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ. רַבִּי יוּדָא נְשִׂיאָה שְׁאָלֵיהּ לְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, אָמַר מִפְּנֵי שֶׁשָּׁמַעְתִּי עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה בַּעַל הַגָּדָה, מַאי דִכְתִיב: סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וגו׳ (תהלים ס״ח:ה׳), אָמַר לֵיהּ אֵין כָּל מָקוֹם וּמָקוֹם שֶׁאֵין לוֹ אִישׁ מְמֻנֶּה עַל בַּיִת שֶׁלּוֹ, אַנְדִּיקוֹס בַּמְדִינָה מְמֻנֶּה עַל בַּיִת שֶׁלּוֹ, אֲגוּסְטוּס בַּמְדִינָה מְמֻנֶּה עַל בַּיִת שֶׁלּוֹ, כָּךְ מִי מְמֻנֶּה עַל בַּיִת שֶׁל עוֹלָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיָהּ שְׁמוֹ, עַל בַּיִת שֶׁל עוֹלָמוֹ, אָמַר לֵיהּ אוֹי דְּמוֹבְדִין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין, שְׁאַלִית לְרַבִּי אֶלְעָזָר וְלֹא אָמַר כֵּן, אֶלָּא: כִּי בְּיָהּ ה׳ צוּר עוֹלָמִים (ישעיהו כ״ו:ד׳), בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, אֵין אָנוּ יוֹדְעִין אִם הָעוֹלָם הַזֶּה נִבְרָא בְּה״א וְהָעוֹלָם הַבָּא בְּיו״ד, אוֹ אִם הָעוֹלָם הַזֶּה נִבְרָא בְּיו״ד וְהָעוֹלָם הַבָּא בְּה״א, וּמִמַּה דְּאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן בְּהִבָּרְאָם בְּהֵ״א בְּרָאָם, הֱוֵי הָעוֹלָם הַזֶּה נִבְרָא בְּהֵ״א, וּמַה הֵ״א זֶה סָתוּם מִכָּל צְדָדָיו וּפָתוּחַ מִלְּמַטָּה, רֶמֶז שֶׁכָּל הַמֵּתִים יוֹרְדִים לַשְּׁאוֹל. וְהָעֹקֶץ שֶׁלּוֹ מִלְּמַעְלָה, רֶמֶז שֶׁעֲתִידִים לַעֲלוֹת. וְהַחַלּוֹן הַזֶּה שֶׁמִּן הַצַּד, רֶמֶז לְבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה. וְהָעוֹלָם הַבָּא נִבְרָא בְּיוּ״ד, מַה יּוּ״ד זֶה קוֹמָתוֹ כְּפוּפָה, כָּךְ הֵן הָרְשָׁעִים קוֹמָתָן כְּפוּפָה וּפְנֵיהֶם מַקְדִּירוֹת לֶעָתִיד לָבוֹא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה׳ לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא (ישעיהו ב׳:י״ז). וְאוֹמֵר: וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף (ישעיהו ב׳:י״ח), בְּהִבָּרְאָם רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר, בְּלֹא עָמָל וּבְלֹא יְגִיעָה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, אֶלָּא בִּדְבַר ה׳ וּכְבָר שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנָּזַף בְּעַבְדוֹ וְעָמַד לוֹ תָּמֵהַּ, כָּךְ: עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ (איוב כ״ו:י״א).
[יא] רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בַּשָּׁמַיִם בְּרִיָּיתוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בָּאָרֶץ בְּרִיָּיתוֹ מִן הָאָרֶץ, וּמַיְיתֵי לֵיהּ מִן הָכָא: הַלְּלוּ אֶת ה׳ מִן הַשָּׁמַיִם וגו׳ (תהלים קמ״ח:א׳), הַלְּלוּ אֶת ה׳ מִן הָאָרֶץ וגו׳ (תהלים קמ״ח:ז׳). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֵין בְּרִיָּיתוֹ אֶלָּא מִן הַשָּׁמַיִם, וּמַיְיתֵי לָהּ מֵהָכָא: כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵא אָרֶץ (איוב ל״ז:ו׳), מַה שֶּׁלֶג אַף עַל פִּי שֶׁהַוָּיָיתוֹ בָּאָרֶץ אֵין בְּרִיָּיתוֹ אֶלָּא בַּשָּׁמַיִם, כָּךְ כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֵין בְּרִיָּיתוֹ אֶלָּא מִן הַשָּׁמַיִם. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵף אָמַר כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֵין בְּרִיָּיתָן אֶלָּא מִן הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וגו׳ (ישעיהו נ״ה:י׳), מַה הַגֶּשֶׁם אַף עַל פִּי שֶׁיְרִידָתוֹ מִן הַשָּׁמַיִם אֵין בְּרִיָּיתוֹ אֶלָּא מִן הָאָרֶץ, כָּךְ כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֵין בְּרִיָּיתוֹ אֶלָּא מִן הָאָרֶץ. רַבִּי יוּדָן מַיְיתֵי לֵיהּ מֵהָכָא: הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר (קהלת ג׳:כ׳). רַב נַחְמָן אָמַר אֲפִלּוּ גַּלְגַּל חַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: הָאֹמֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח (איוב ט׳:ז׳).
[יב] רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין, מִשֶּׁהוּא בּוֹנֶה אֶת הַתַּחְתּוֹנִים אַחַר כָּךְ הוּא בּוֹנֶה אֶת הָעֶלְיוֹנִים, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים בְּרִיָה אַחַת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם עוֹשֶׂה סְפִינָה, בַּתְּחִלָּה הוּא מֵבִיא קוֹרוֹת וְאַחַר כָּךְ הוּא מֵבִיא אֲרָזִים וְאַחַר כָּךְ הוּא מֵבִיא הוֹגְנִים וְאַחַר כָּךְ הוּא מַעֲמִיד עָלֶיהָ נַוָּטִים, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא הֵן וּמַנְהִיגֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כֹּה אָמַר הָאֵל ה׳ בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם (ישעיהו מ״ב:ה׳), וְנַוָּטֵיהֶם כְּתִיב.
[יג] רַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה אֹהֶל וּמוֹתֵחַ אֹהֶל אַנָנְקִי, עַל יְדֵי שָׁהוּת הוּא רָפֵי קִמְעָא, בְּרַם הָכָא: תַּרְקִיעַ עִמּוֹ לִשְׁחָקִים (איוב ל״ז:י״ח), וְאִם תֹּאמַר שֶׁהֵן רָפִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: חֲזָקִים כִּרְאִי מוּצָק (איוב ל״ז:י״ח). רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר, בָּשָׂר וָדָם מוֹצֵק כֵּלִים אֲנָנְקִי, עַל יְדֵי שָׁהוּת הִיא מַעֲלָה חֲלוּדָה, בְּרַם הָכָא חֲזָקִים כִּרְאִי מוּצָק, נִרְאִים כְּמִין תְּרַקְיָא. רַבִּי עֲזַרְיָה אָמַר עַל הֲדָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, אֶלָּא יוֹם יוֹצֵא יוֹם נִכְנָס, שַׁבָּת יוֹצְאָה שַׁבָּת נִכְנֶסֶת, חֹדֶשׁ יוֹצֵא חֹדֶשׁ נִכְנָס, שָׁנָה יוֹצֵא שָׁנָה נִכְנָס.
[יד] בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה׳ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם – בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מַחֲשָׁבָה בַּלַּיְלָה וּמַעֲשֶׂה בַּיּוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מַחֲשָׁבָה וּמַעֲשֶׂה בַּיּוֹם.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, תָּמֵהַּ אֲנִי אֵיךְ נֶחְלְקוּ אֲבוֹת הָעוֹלָם בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל בְּרִיַּית שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אֶלָּא מַחֲשָׁבָה בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, וּמַעֲשֶׂה עִם דִּמְדוּמֵי חַמָּה.
[טו] ה׳ אֱלֹהִים – לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ כּוֹסוֹת רֵיקִים, אָמַר הַמֶּלֶךְ אִם אֲנִי נוֹתֵן לְתוֹכָן חַמִּין, הֵם מִתְבַּקְּעִין. צוֹנֵן, הֵם מַקְרִיסִין, וּמֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ עֵרַב חֲמִין בְּצוֹנֵן וְנָתַן בָּהֶם וְעָמָדוּ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם בּוֹרֵא אֲנִי אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, הֲוֵי חֶטְיָיה סַגִּיאִין. בְּמִדַּת הַדִּין, הָאֵיךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד. אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים, וְהַלְּוַאי יַעֲמֹד.
[טז] אֶרֶץ וְשָׁמָיִם – מָשָׁל לְלִגְיוֹן שֶׁהִמְלִיךְ אֶת הַמֶּלֶךְ תְּחִלָּה, אָמַר הַמֶּלֶךְ הוֹאִיל וְלִגְיוֹן זֶה הִמְלִיכַנִּי תְּחִלָּה, הֲרֵי אֲנִי נוֹתֵן לוֹ פְּרוֹקוֹפִי שֶׁלֹא תָּזוּז מִמֶּנּוּ לְעוֹלָם. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְהָאָרֶץ הִיא עָשְׂתָה צִבְיוֹנִי תְּחִלָּה, הֲרֵי אֲנִי נוֹתֵן לָהּ פְּרוֹקוֹפִי שֶׁלֹא תָּזוּז מִמֶּנָּה לְעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד (תהלים ק״ד:ה׳).
[ו] אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם – אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה וְרַבִּי חֲלָבוֹ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, כָּל תּוֹלְדֹת שֶׁבַּתּוֹרָה חַסְרֵי וָא״ו חוּץ מִזֶּה, וְאַחֲרוֹן, אֵלֶּה תוֹלְדוֹת פָּרֶץ (רות ד׳:י״ח), שֶׁשְּׁנֵיהֶם מְלֵאִין. אָמַר רַבִּי יוּדָא הַלֵּוִי בַּר שָׁלוֹם, וָא״ו זוֹ כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה דְבָרִים שֶׁחִסֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן לְאַחַר שֶׁחָטָא. וְאֵלּוּ הֵן: זִיו פָּנָיו, וְקוֹמָתוֹ, וְחַיָּיו, וּפֵרוֹת הָאָרֶץ, וְנִטְרַד מִגַּן עֵדֶן, וְחַמָּה וּלְבָנָה. זִיו פָּנָיו מִנַּיִן, דִּכְתִיב: מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ (איוב י״ד:כ׳). קוֹמָתוֹ מִנַּיִן, דִּכְתִיב: אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וְגוֹ׳ (תהלים קל״ט:ה׳). חַיָּיו מִנַּיִן? דְּאִלּוּ זָכָה הָיָה חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם. פֵּרוֹת הָאָרֶץ, דִּכְתִיב: אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ (בראשית ג׳:י״ז). וְנִטְרַד מִגַּן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם (בראשית ג׳:כ״ד). וְחַמָּה וּלְבָנָה מִנַּיִן, דִּכְתִיב: חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְגוֹ׳ (ישעיהו י״ג:י׳). וּלֶעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲזִירָם. זִיו פָּנָיו מִנַּיִן, דִּכְתִיב: כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם וְגוֹ׳ (ישעיהו ס״א:ט׳). קוֹמָתוֹ מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת (ויקרא כ״ו:י״ג). שֶׁיְּהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל גְּבַה קוֹמָה מֵאָה אַמּוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, מָאתַיִם אַמָּה. קוֹמָה, מֵאָה. קוֹמְמִיּוּת, מָאתַיִם. וְחַיָּיו מִנַּיִן, דִּכְתִיב: כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי (ישעיהו ס״ה:כ״ב). וּפֵרוֹת הָאָרֶץ מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר (יחזקאל מ״ז:י״ב). מַהוּ? שֶׁכָּל חֹדֶשׁ וָחֹדֶשׁ יְבַכֵּר בִּכּוּרִים חֲדָשִׁים, לֹא כְבִכּוּרֵי חֹדֶשׁ זֶה בִּכּוּרֵי חֹדֶשׁ אַחֵר, אֶלָּא מֵחָדָשׁ. גַּן עֵדֶן מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: יָשֻׁבוּ ישְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן (הושע י״ד:ח׳). חַמָּה וּלְבָנָה מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם שִׁבְעַת הַיָּמִים (ישעיהו ל׳:כ״ו). וּכְתִיב: וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ (שופטים ה׳:ל״א). וּמְתַרְגְּמִינַן, וְרַחֲמוֹהִי צַדִּיקַיָּא יְהוֹן עֲתִידִין לְאַנְהָרָא כְּזֵהוֹר יְקָרֵהּ עַל חַד תְּלַת מֵאָה וְאַרְבָּעִין וּתְלָתָא כְּמִפַּק שִׁמְשָׁא בִּגְבוּרְתֵּהּ. וְאֵימָתַי? בְּיוֹם חֲבֹשׁ י״י אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא (ישעיהו ל׳:כ״ו), מַחַץ מַכָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם יִרְפָּא.
[Siman 6] These are the generations (Toledot) of the heaven and the earth when they were created (Gen. 2:4). R. Berechiah and R. Helbo said in the name of R. Samuel the son of Nahmani: The word toledot in Scripture lacks the letter vav in all but two verses. These verses are: These are the generations of Perez (Ruth 4:18) and the (verse quoted) above. (The full spelling of the word toledot, with the vav, is found only in these two instances.)
R. Judah the Levite, the son of Shalum said: The vavs, which the other verses lack, correspond to the six things which the Holy One, blessed be He, took from Adam after he sinned.⁠1 They are as follows: his luster, his stature, his immortality, the fertility of the earth, the garden of Eden, the sun and the moon. Whence do we know about his luster? it is written : Changest his countenance and sendest him away (Job 14:20). Whence do we know of his stature? It is said: Thou hast hemmed me in from behind and before (Ps. 139:5). How do we know about his immortality? If Adam had been worthy, he would have merited living forever. Whence do we know of the fertility of the earth? It is written: Cursed be the ground for thy sake (Gen. 3:17). Whence do we know of his banishment from the Garden of Eden? It is written: He drove out the man (ibid., v. 24). Whence do we know of the sun and the moon? The sun shall be darkened in his going forth, and the moon shall not cause her light to shine (Isa. 13:10).
The Holy One, blessed be He, will restore these things to man in the future. How do we know about man’s luster? It is written: All that see them shall acknowledge them (Isa. 61:9). How do we know about his stature? It is written: I will make you go upright (komemiut) (Lev. 26:13). The word komemiut indicates that each Israelite will be one hundred cubits tall. R. Simeon the son of Yohai held, however, that each Israelite will be two hundred cubits tall. The word komah would indicate one hundred cubits, while the word komemiut signifies two hundred cubits.⁠2 How do we know about his immortality? It is written: For as the days of a tree shall be the days of my people (Isa. 65:22).⁠3 How do we know about the fertility of the earth? And by the river, upon the banks thereof, on this side and on that side, shall grow every tree for food, whose leaf shall not wither, neither shall the fruit thereof fail; it shall bring forth new fruit every month (Ezek. 47:12).
What is the meaning of the phrase new fruit every month? It means that new fruits will ripen each month. However, they will not be the same fruit each month but an entirely different species of fruit. Whence do we know that man will return to the Garden of Eden? It is said: They that dwell under his shadow shall again make corn to grow, and they shall blossom as the vine (Hos. 14:8). Whence do we know about the sun and the moon? it is written: Moreover, the light of the moon shall be as the light of the sun, and the light of the sun shall be seven times the light of the seven days (Isa. 30:26). And Scripture states elsewhere: But they that love Him shall be as the sun that goeth forth in its might (Judg. 5:31). The Targum (Aramaic translation) for the latter verse reads: “The radiance of the righteous in the future will be three hundred and forty-three times more luminous than the radiance of the sun when it goes forth in its light.” When will this come to pass? In the day that the Lord bindeth up the bruises of His people, and healeth the stroke of their wound (Isa. 30:26). This refers to the time wherein He will heal the ills of the world (i.e., after the Messiah comes).
1. Vav has the numerical value of six which is also, according to tradition, the number of the things takenfrom Adam because of his sin
2. The word komah (“stature”) can be read as kemeah (“about a hundred), while the final part of komemiut can be seen as the plural “hundreds.”
3. The word “tree” is a synonym for “Torah,” which is called a tree of life; and just as the Torah is eternal, so Israel will be eternal.
[יב] אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (בראשית ב׳:ד׳). ילמדנו רבינו מי שרואה זיקים וברקים כיצד מברך עליהן, כך שנו רבותינו על הזיקים ועל הזועות ועל הברקים ועל הרעמים אומר ברוך שכחו מלא עולם, הרי זה מן המשנה, מן המקרא מנין, שנאמר המביט לארץ ותרעד (תהלים ק״ד:ל״ב), ומה כתיב אחריו, יהי כבוד ה׳ לעולם (שם שם:ל״א). שאל אליהו זכור לטוב את רב מרי מפני מה הזועות באות לעולם א״ל בשעה שהקב״ה רואה את ישראל שאינן מפרישין מעשרותן כתיקנן, הזועות באות לעולם, א״ל אליהו ז״ל חייך, כן הוא סיבה של דבר, אלא כך הוא עיקרו של דבר, בשעה שהקב״ה מביט בעולמו ורואה בתי עבודת כוכבים יושבים על תלם בטח שלוה ושאנן, ובית מקדשו חרב, באותה שעה רוצה להפיל את העולם ומזעזע, אמר הקב״ה כל הרעש הזה בשביל לקדש את שמי, שנאמר כל הנקרא בשמי [ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו] (ישעיהו מ״ג:ז׳). ובמה שאני ראוי להתקלס, האומות מכעיסין אותי, זה אומר ה׳ עושה כך וכך, וזה אומר לפלח למזלות, וזה אומר לחמה ולשמש אני פולח, לפיכך אני מביא את הרעש בעולם, אעפ״י שלא חטאו המזלות, בשביל שמכעיסין אותי בהן, אף הם לוקין עמהם, שנאמר השמש יהפך לחשך והירח לדם (יואל ג׳:ד׳), ומה איכפת להם, אלא להודיע שלא ברא אלוה אחר את עולמי עמי, תדע לך שכך הוא, ר׳ יוחנן אמר בשני נבראו המלאכים, שנאמר יהי רקיע בתוך המים (בראשית א׳:ו׳), וכתוב אחר אומר המקרה במים עליותיו (תהלים ק״ד:ג׳), ומה כתיב אחריו, עשה מלאכיו רוחות (שם שם:ד׳), הוי אומר בשני נבראו המלאכים. ור׳ חנינא אמר בחמישי נבראו (את) המלאכים, מניין, שנאמר ועוף יעופף על הארץ (בראשית א׳:כ׳), אלו המלאכים, שנאמר ובשתים יעופף (ישעיהו ו׳:ב׳), הוי אומר בחמישי נבראו, בין כדברי ר׳ יוחנן ובין כדברי ר׳ חנינא הא למדת שלא נבראו המלאכים אלא משברא הקב״ה את עולמו, ולמה כן, אלא אמר הקב״ה, אם אני בורא אותם תחילה, הבריות אומרות הם סייעו אותי בעולמי, אמר הקב״ה אני בעצמי בראתי את עולמי, שנאמר (את) [ואת] כל אלה ידי עשתה (ישעיהו ס״ו:ב׳), בריות שמים וארץ מנין, [ממה שקראו בענין] (שנאמר) אלה תולדות השמים והארץ וגו׳.
[יג] ד״א אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. זש״ה המשל ופחד עמו (איוב כ״ה:ב׳), לפי שאיוב אמר מי יתן ידעתי ואמצאהו [אבוא עד תכונתו] (שם כ״ג:ג׳), אמר ר׳ אבא בר כהנא אם בהיכל של מעלה הוא אבוא עד תכונתו, ואם בהיכל של מטה אבוא עד תכונתו, ואין תכונתו אלא היכל, שנאמר ויכינו המזבח על מכונתו (עזרא ג׳:ג׳), הוי אומר זה היכל. אערכה לפניו משפט (איוב כ״ג:ד׳), אמרו לו חביריו אי אתה יודע שהוא נקרא אלהי המשפט, שנא׳ כי אלהי משפט ה׳ (ישעיהו ל׳:י״ח), ופי׳ אמלא תוכחות (איוב שם), אמר לו אם סותם פיו של אותו האיש, אדעה מלים יענני [ואבינה מה יאמר לי] (איוב כ״ג:ה׳), אם יהא משיבני על כל דבר ודבר, אם חטאתי אם לא חטאתי, הן קדם אהלוך ואיננו ואחור ולא אבין לו (שם שם:ח׳), אמר ר׳ יוחנן מכאן אתה למד שהשכינה במערב, הלכתי לדרום ולצפון ולא מצאתי, למה כי ידע דרך עמדי בחנני כזהב אצא (שם שם:י׳), אמרו לו חבריו איוב עד מתי אתה מטריח בדברים, אין אנו אומרים לך שאין אתה יכול להקביל פניו, ולהטיח דברים עמו, אמרו לו יכול אתה להטיח עם מיכאל.
ופחד זה גבריאל, עושה שלום במרומיו (שם), אפילו העליונים צריכין שלום, המזלות עולין, שור אומר אני תחילה, ואינו רואה מה שלפניו, תאומים אומר אני תחילה, ואינו רואה מה שלפניו, וכך כל אחד ואחד אומר אני ראשון, הוי אומר העליונים צריכין שלום.
[יד] [אלה תולדות השמים והארץ]. בכל מקום אתה מוצא משה קודם לאהרן, ומנין ששניהם שקולים, שנאמר הוא אהרן ומשה (שמות ו׳:כ״ו). בכל מקום אתה מוצא יהושע קודם לכלב, ומנין ששניהם שקולים, שנאמר בלתי כלב בן יפונה הקנזי ויהושע בן נון (במדבר ל״ב:י״ב). בכל מקום אתה מוצא כבוד האב קודם לכבוד האם, ומנין ששניהן שוין, שנאמר איש אמו ואביו תיראו (ויקרא י״ט:ג׳). בכל מקום אתה מוצא השמים קודם לארץ, ומנין ששניהם שוין, שנאמר ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים (בראשית ב׳:ד׳). (וכתיב).
[טו] אלה תולדות השמים והארץ. זהו שאמר הכתוב ה׳ בחכמה יסד ארץ (משלי ג׳:י״ט), אתה מוצא בחכמה ברא הקב״ה שמים וארץ. אמר ר׳ עזריה בשם ריש לקיש ביום הראשון ברא שמים וארץ, נשתיירו חמשה ימים, ברא אחד מלמעלה ואחד מלמטה, ברא בשני רקיע מלמעלן, בשלישי יקוו המים מלמטן, ברביעי יהי מאורות מלמעלן, בחמישי ישרצו המים מלמטן, נשתייר יום הששי מלהבראות, אמר הקב״ה אם אני בורא מלמעלן, הארץ מתרגזת, ואם אני בורא מלמטן, השמים מתרגזין, מה עשה הקב״ה, ברא אדם מלמטן ונשמה מלמעלן, הוי אומר ה׳ בחכמה יסד ארץ.
[טז] אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. אמר ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן בה״י בראם, ומה עסקו של ה״י כאן, אלא כל האותיות מוציא אדם מתוך פיו והוא קומץ את פיו, אבל ה״י אדם מוציאה מתוך פיו בלא קומץ את פיו, כך ברא הקב״ה את עולמו בלא יגיעה, שנאמר לא ייעף ולא ייגע (ישעיהו מ׳:כ״ח).
ד״א בהבראם, אמר ר׳ תחליפא באברהם, הן הן האותיות בהבראם, בזכותו של אברהם. (שנאמר)
[יז] ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים (בראשית ב׳:ד׳). בית שמאי אומרים מחשבה בלילה ועשיה ביום, ובית הלל אומרים מחשבה בין ביום ובין בלילה, וגמר מלאכה עם דמדומי חמה. אמר ר׳ לוי בשם ר׳ חמא בר חנינא, בכל יום היה הקב״ה בורא שלש בריות, ביום ראשון ברא שמים וארץ והאור, בשני ברא רקיע וגיהנם ומלאכי השרת, בשלישי אילנות ודשאים ונהרות, ברביעי חמה ולבנה וכוכבים, בחמישי דגים ולויתן ועופות, ובששי היו לבראות ששה של ערב שבת ושל שבת, ואלו הן, תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ, ואדם וחוה, נגמרה מלאכת אדם וחוה ושל בהמה, ומשגמר את אלו ביקש לבראות את השאר, וקדש השבת, שנאמר ויכלו השמים וגו׳, ויכל אלהים, ויברך אלהים וגו׳, אשר ברא אלהים וגו׳ (בראשית ב׳:א׳-ג׳).
ד״א אשר ברא ועשה אין כתיב כאן, אלא לעשות, שקדמה השבת ולא נגמרה מלאכתן, ר׳ בנייא אמר אלו המזיקין, שברא נפשותיהם עם שהוא בורא גופן קדש יום השבת, והניחן ונשארו רוח בלא גוף, עד הנה פרים ורבים כבני אדם, ומתין כבני אדם, והבא על השידה הוויין ליה בנין שדין, וממי אתה למד, מאדם הראשון, שהיו לו בנים מרוחות, וכל מי שבא עליה אין עליו כלום, שהן דומין לאיש מקרה. ויש אומרים אשר ברא אלהים לעשות, זו בית המקדש העתיד להיות.
[יח] אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. ר׳ ברכיה ור׳ חלבו בשם ר׳ שמואל בר נחמן אמר כל תולדות שבתורה חסרין ו׳, חוץ משנים שהן מלאין, אלה תולדות פרץ (רות ד׳:י״ח), אלה תולדות השמים, שניהן מלאים. אמר ר׳ יהודה הלוי בר שלום והן ששה, אמר ר׳ פנחס בשם ר׳ ראובן כנגד ששה דברים שהיסר את אדם הראשון, ואלו הן, זיו פניו וקומתו, וחייו, ופירות הארץ, וגן עדן, וחמה ולבנה, זיו פניו מנין, שנאמר משנה פניו ותשלחהו (איוב י״ד:כ׳). קומתו מנין, שנאמר אחור וקדם צרתני (תהלים קל״ט:ה׳). חייו מנין, שנגזר עליו מיתה [שאילו זכה] היה חי וקיים לעולם. ופירות הארץ מנין, שנאמר ארורה (הארץ) [האדמה] בעבורך (בראשית ג׳:י״ז). וגן עדן מנין, שנאמר ויגרש את האדם (שם שם:כ״ד). וחמה ולבנה מנין, שנאמר חשך השמש בצאתו וירח לא יגיה אורו (ישעיהו י״ג:י׳), אבל לעולם הבא הקב״ה (חזיר לו) [מחזירן], זיו פניו [מנין], שנאמר כל רואיהם יכירום וגו׳ (שם ס״א:ט׳). וקומתו מנין, שנא׳ ואולך אתכם קוממיות (ויקרא כ״ו:י״ג), ר׳ יהודה אומר מאי קוממיות, עתיד שיהיו כל אחד ואחד (מישר) [מישראל] גובהו מאה אמה. ר׳ שמעון בן יוחי אומר מאתים אמה, שנאמר קוממיות, קום מאה, מיות מאה, הרי מאתים. (ויחיו לעולם) [וחייו מנין], שנאמר כימי העץ ימי עמי וגו׳ (ישעיהו ס״ה:כ״ב). ופירות הארץ מניין, שנאמר ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה [כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתם פריו לחדשיו יבכר] (יחזקאל מ״ז:י״ב). וגן עדן מנין, שנאמר ישובו יושבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן (הושע י״ד:ח׳). חמה ולבנה מנין, שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים (ישעיהו ל׳:כ״ו). אמר ר׳ אחא בשם ר׳ חנינא מחץ מכתו של עולם ירפא.
[יט] כתוב אחד אומר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכתוב אחד אומר ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים (בראשית ב׳:ד׳), בית שמאי אומרים שמים נבראו תחילה, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ובית הלל אומרים ארץ נבראת תחילה, שנאמר ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים. אמר ר׳ יהודה בר׳ אילעי, המקרא עוזר לבית הלל, שנאמר לפנים הארץ יסדת (תהלים ק״ב:כ״ז), ור׳ חנינא אמר ממקומך אתה למד, שנאמר בראשית ברא אלהים וגו׳, ומה כתיב אחריו והארץ היתה תהו וגו׳. אמר ר׳ שמעון בן יוחי תמיה אני איך נחלקו אבות העולם בבריאת שמים וארץ, והיך נבראו כאלפס וככיסוייה, כך ברא הקב״ה השמים והארץ, שנאמר אף ידי יסדה ארץ [וימיני טפחה שמים] (ישעיהו מ״ח:י״ג). למה הקדים הקב״ה שמים לארץ, וארץ לשמים, ללמדך ששניהם שקולין כאחת. ר׳ תנחומא בר אבא אמר בבריאה שמים קדמו לארץ, אבל בעשייה ארץ קדמה לשמים.
[כ] שאלה מטרונא אחת את ר׳ יוסי, כתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו׳ כימי השמים על הארץ (דברים י״א:כ״א), אין אתם קיימים אלא כל זמן שמים וארץ קיימים, ועתידין שמים וארץ להתבלות, שכך אמר ישעיה שאו מרום עיניכם וראו וגו׳ (ישעיהו מ׳:כ״ו), וכתיב שאו לשמים עיניכם והביטו וגו׳ (שם נ״א:ו׳), אמר לה מאותו נביא שהוכחתני, ממנו אני משיבך, שנאמר כאשר השמים החדשים [והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאום ה׳, כן יעמוד זרעכם ושמכם (שם ס״ו:כ״ב)].
[12] (Gen. 2:4:) THESE ARE THE GENERATIONS OF THE HEAVENS AND THE EARTH WHEN THEY WERE CREATED. Let our master instruct us: When someone sees shooting stars and lightnings, what blessing does he say over them? Thus have our masters taught (in Ber. 9:2): OVER SHOOTING STARS, EARTHQUAKES, LIGHTNINGS, AND THUNDERS ONE SAYS: BLESSED BE THE ONE WHOSE POWER FILLS THE WORLD. Note that this is from the Mishnah. Where is it shown from Scripture? Where it is stated (in Ps. 104:32): WHO (i.e., the LORD) LOOKS ON THE EARTH AND IT TREMBLES. And what is written in connection with it (in vs. 31)? MAY THE GLORY OF THE LORD BE FOREVER. Elijah, of blessed memory, asked Rav Mari:⁠1 Why do earthquakes come upon the world? He said to him: When the Holy One sees Israel not separating their tithes as they should, earthquakes come upon the world. Elijah, of blessed memory, said to him: Upon your life, that is the < apparent > reason for the phenomenon, but the root of the phenomenon is this: When the Holy One looks at his world and sees temples of star worship sitting upon their tells in safety, security, and serenity, while his Holy Temple is destroyed, at that time he wants to overthrow the world and shakes < it >. The Holy One said: All this quaking is for the sanctification of my name, as stated (in Is. 43:7): EVERY ONE THAT IS CALLED BY MY NAME [AND WHOM I HAVE CREATED FOR MY GLORY, I HAVE FORMED HIM, EVEN MADE HIM].⁠2 Also, through that for which I deserve to be praised, the nations provoke me to anger. One says: The LORD does such and so. Another says to worship the constellations. Another says: I serve the sun and its rays. Therefore, I bring earthquake into the world. Although the heavenly bodies did not sin, because people provoke me to anger through them, they (the heavenly bodies) are also stricken along with them. So it is stated (in Joel 3:4 [2:31]): THE SUN WILL BE CHANGED TO DARKNESS, AND THE MOON, TO BLOOD. And what concern do they have? To make known that no other god created my world along with me. You yourself know that it is so.⁠3 R. Johanan said: The angels were created on the second day, as stated (in Gen. 1:6): LET THE FIRMAMENT BE IN THE MIDST OF THE WATERS. Another text (Ps. 104:3) says: WHO ROOFS HIS UPPER ROOMS IN THE WATERS. And what is written next (in vs. 4)? WHO MAKES HIS ANGELS SPIRITS (ruah). Ergo, it says: The angels were created on the second day. R. Hanina said: The angels were created on the fifth day. Where is it shown? Where it is stated (in Gen. 1:20): AND LET THE FOWL FLY (ye'ofef) ABOVE THE EARTH. These are angels, as stated (in Is. 6:2): AND WITH TWO HE WOULD FLY (ye'ofef). Ergo, it says: They were created on the fifth day. Either according to the words of R. Johanan or according to the words of R. Hanina, you have learned this, that the angels were created only after the Holy One had created his world. Why so? It is simply that the Holy One said: If I create them at the beginning, people will say: They assisted me with my world. The Holy One said: I created my world by myself, as stated (in Is. 66:2): [AND] ALL THESE THINGS MY HAND HAS MADE. Where is it shown about the created beings of heaven and earth? {Where it is stated} [From what they have read on the matter] (in Gen. 2:4): THESE ARE THE GENERATIONS OF THE HEAVENS AND THE EARTH….
[13] Another interpretation (of Gen. 2:4): THESE ARE THE GENERATIONS OF THE HEAVENS AND THE EARTH WHEN THEY WERE CREATED. This text is related (to Job 25:2): DOMINION AND AWE ARE WITH HIM. Thus Job had said (in 23:3): OH THAT I KNEW WHERE I MIGHT FIND HIM [THAT I MIGHT COME TO HIS ABODE]. R. Abba bar Kahana said: If he is in a temple above, I will come to his abode; and if he is in a temple below, I will come to his abode. Now HIS ABODE (rt.: KWN) is nothing but a temple, as stated (in Ezra 3:3): AND THEY SHALL SET THE ALTAR UPON ITS BASE (rt.: KWN). Ergo he says: This < abode > is a temple. (Job 23:4:) LET ME LAY MY CASE (mishpat) BEFORE HIM. His friends said to him: Do you not know that he is called the God of justice (mishpat)? It is so stated (in Is. 30:18): FOR THE LORD IS A GOD OF JUSTICE (mishpat). (Job 23:4, cont.:) AND FILL MY MOUTH WITH PROTESTS. He said to him: If that man's mouth would close, (according to vs. 5) I WOULD KNOW {WHAT} WORDS HE WOULD ANSWER ME [AND UNDERSTAND WHAT HE WOULD-SAY TO ME]. Oh that he would answer me point for point as to whether I have sinned or not sinned. (Job 23:8:) SEE, I GO EAST, AND HE IS NOT THERE; AND WEST, BUT I DO NOT PERCEIVE HIM. R. Johanan said: You learn from here that the Divine Presence is in the west. I went south and north without finding him (cf. vs. 9). Why? (Job 23:10:) BECAUSE HE KNOWS THE WAY I TAKE. WHEN HE HAS TRIED ME, I SHALL COME FORTH LIKE GOLD. His friends said to him: Job, how long will you pester with words? Are we not telling you that you cannot go out to meet him and speak insolently with him? They said to him: Can you speak insolently with Michael?
R. Jacob of Kefar Hanin says: (Job 25:2:) [DOMINION AND AWE ARE WITH HIM].⁠4 DOMINION: This is Michael. AND AWE: This is Gabriel. (Ibid., cont.:) HE MAKES PEACE IN HIS HIGH PLACES. Even the heavenly beings need peace. The constellations rise up. Taurus says: I am first, and does not see what is in front of him. Gemini says: I am first, and does not see what is in front of him. And so each and every one says: I am first. Ergo, it says: The heavenly beings need peace.
[14] [(Gen. 2:4:) THESE ARE THE GENERATIONS OF THE HEAVENS AND THE EARTH.]⁠5 In every place you find Moses preceding Aaron, but where is it shown that both of them were equal? Where it is stated (in Exod. 6:26): IT IS THE SAME AARON AND MOSES. In every place you find Joshua preceding Caleb, but where is it shown that both of them are equal? Where it is stated (in Numb. 32:12): EXCEPT CALEB BEN JEPHUNNEH THE KENIZZITE AND JOSHUA BEN NUN. In every place you find the father's honor preceding the mother's honor, but where is it shown that both of them are on a par? Where it is stated (in Lev. 19:3): EACH ONE SHALL FEAR HIS MOTHER AND HIS FATHER. In every place you find the heavens preceding the earth, but where is it shown that they are on a par? Where it is stated (in Gen. 2:4, end): IN THE DAY THAT THE LORD GOD MADE EARTH AND HEAVEN. {So it is written.}
[15] (Gen. 2:4:) THESE ARE THE GENERATIONS OF THE HEAVENS AND THE EARTH. This text is related (to Prov. 3:19): THROUGH WISDOM THE LORD FOUNDED THE EARTH. You find that through wisdom the Holy One created heaven and earth.⁠6 R. Azariah said in the name of Resh Laqish: On the first day he created heaven and earth. Five days were left over. He created above and below on alternate days. On the second day he created the firmament above. On the third day (in Gen. 1:9): LET THE WATERS BE GATHERED below. On the fourth day (in Gen. 1:14): LET THERE BE LIGHTS above. On the fifth day (in Gen. 1:20): LET THE WATERS SWARM below. The sixth day remained for creating. The Holy One said: If I create above, the earth will be angry; but if I create below, the heavens will be angry. What did the Holy One do? He created Adam below with breath from above. Thus it says (in Prov. 3:19): THROUGH WISDOM THE LORD FOUNDED THE EARTH.
[16] (Gen. 2:4:) THESE ARE THE GENERATIONS OF THE HEAVENS AND THE EARTH WHEN THEY WERE CREATED.⁠7 R. Abbahu said in the name of R. Johanan: He created them with the letter he. What is the connection here with the letter he? When one brings all the letters out from his mouth, he compresses his mouth; but when one brings the letter he out from his mouth, he does not compress his mouth. Thus the Holy One created his world without toil. It is so stated (in Is. 40:28): HE NEITHER BECOMES WEARY NOR DOES HE TOIL.
Another interpretation (of Gen. 2:4): WHEN THEY WERE CREATED. R. Tahalifa said: Through Abraham (B'BRHM). These are the letters in WHEN THEY WERE CREATED (BHBR'M). < They were created > through the merit of Abraham. {It is so stated (in Gen. 2:4).}
[17] (Gen. 2:4, end:) IN THE DAY THAT THE LORD MADE EARTH AND HEAVEN. The Bet Shammay say:⁠8 The conception < of creation came > by night; and the doing, by day. The Bet Hillel say: The conception <came> either by day or by night, and he completed work with the sun on the horizon.⁠9 R. Levi said in the name of R. Hama bar Hanina:⁠10 On every day the Holy One created three creations. On the first he created heaven, earth, and the light. On the second he created the firmament, Gehinnom, and the ministering angels. On the third, trees, herbs, and rivers. On the fourth, sun, moon, and stars. On the fifth, fish, Leviathan,⁠11 and fowl. Now on the sixth, there were six things to create, those for the Sabbath eve and those for the Sabbath. These were the following (according to Gen. 1:24): LET THE EARTH BRING FORTH (1) THE LIVING CREATURE AFTER ITS KIND, (2) CATTLE, (3) CREEPING THINGS, AND (4) BEAST OF THE EARTH, plus Adam and Eve. The work of Adam, Eve, and of the beasts was completed. Then, when he had completed these, he wanted to create the rest; but the Sabbath was holy, as stated (in Gen. 2:1-3): THEN THE HEAVENS < AND THE EARTH > WERE FINISHED…. SO GOD FINISHED < ON THE SEVENTH DAY > … AND GOD BLESSED < THE SEVENTH DAY > … < BECAUSE ON IT HE RESTED FROM ALL HIS WORK > WHICH GOD HAD CREATED < TO MAKE >.
Another interpretation (of Gen. 2:3):⁠12 WHICH HE CREATED "and made" is not written, but TO MAKE, because the Sabbath preceded the completion of the work. R. Bannaya said:⁠13 These are the demons (mazziqin), whose souls he had created. While he was creating their bodies, the Sabbath commenced. So he left them alone and they survive to the present as spirit with no body. They are fruitful and multiply like humans, and they die like humans. So, when one comes upon a female demon (shedah), he will have demon (shedin) children. Now, from whom did you learn < this fact >? From the first Adam,⁠14 who had children from spirits. Should anyone come upon < such a spirit >, there is nothing against him, because they seem to one like a nocturnal pollution. There are also some who say: WHICH GOD HAD CREATED TO MAKE: This is the Temple which is going to be.
[18] (Gen. 2:4:) THESE ARE THE GENERATIONS (toledot) OF HEAVEN AND EARTH WHEN THEY WERE CREATED. R. Berekhyah and R. Helbo said in the name of R. Samuel bar Nahman:⁠15 Every toledot which is in the Torah lacks < a vowel letter > apart from two which are spelled in full. < The two are > (Ruth 4:18): THESE ARE THE GENERATIONS (toledot) OF PEREZ < and > (Gen. 1:4): THESE ARE THE GENERATIONS OF HEAVEN. Both of them are spelled in full. R. Judah bar Shallum the Levite said: Those < which lack a vowel letter number > six. R. Pinhas said in the name of R. Reuben: They correspond to the six things which < the Holy One > took away from the first Adam, and these are the following: (1) His facial luster, (2) his stature, (3) his life (i.e., his immortality), (4) the fruits of the earth, (5) the Garden of Eden, and (6) sun and moon. Where is it shown about his facial luster? Where it is stated (in Job 14:20): YOU CHANGE HIS FACE AND SEND HIM AWAY. Where is it shown about his stature?⁠16 Where it is stated (in Ps. 139:5): YOU HAVE < RE > FORMED ME BEHIND AND BEFORE. Where is it shown about his life? Where death was decreed over him (in Gen. 2:17); [for, if he had been worthy], he would have remained alive forever. Where is it shown about the fruits of the earth? Where it is stated (in Gen. 3:17): CURSED IS THE LAND BECAUSE OF YOU. Where is it shown about the Garden of Eden? Where it is stated (in Gen. 3:24): AND HE DROVE OUT THE MAN. Where is it shown about sun and moon? Where it is stated (in Is. 13:10): THE SUN SHALL BE DARK AT ITS RISING AND THE MOON SHALL NOT CAUSE ITS LIGHT TO SHINE. In the world to come, however, the Holy One will restore {to him} [them]. [Where is it shown] about facial luster? Where it is stated (in Is. 61:9): ALL WHO SEE THEM SHALL ACKNOWLEDGE THEM, < THAT THEY ARE THE SEED WHICH THE LORD HAS BLESSED >. And where is it shown about his stature? Where it is stated (in Lev. 26:13):⁠17 AND I MADE YOU WALK WITH STATURE. R. Judah says: What is the meaning of STATURE? The time will come when each and every {upright} one [from Israel] will be a hundred cubits tall. R. Simeon ben Johay says: two hundred cubits, as stated (here): STATURE (qomemiyyut): Qom < ahmeans one stature of > a hundred; miyyut (read as me'ot, i.e., "hundreds") < implies another > hundred.⁠18 Ergo: two hundred. {And they would live forever?} [And where is it shown about his life?] Where it is stated (in Is. 65:22): AS LONG AS THE DAYS OF A TREE SHALL BE THE DAYS OF MY PEOPLE…. And where is it shown about the fruits of the earth?⁠19 Where it is stated (in Ezek. 47:12): AND BY THE RIVER UPON ITS BANK ON BOTH SIDES [SHALL GROW EVERY TREE FOR FOOD. THEIR LEAF SHALL NOT WITHER, NEITHER SHALL THEIR FRUIT FAIL. THEY SHALL BRING FORTH NEW FRUIT EVERY MONTH]. Where is it shown about the Garden of Eden? Where it is stated (in Hos. 14:8 [7]): THOSE WHO DWELL IN HIS SHADOW SHALL BE TRANSFORMED. THEY SHALL GROW GRAIN AND BLOSSOM LIKE A VINE. Where is it shown about sun and moon? Where it is stated (in Is. 30:26): MOREOVER, THE LIGHT OF THE MOON SHALL BE AS THE LIGHT OF THE SUN, AND THE LIGHT OF THE SUN SHALL BE SEVENFOLD, AS THE LIGHT OF THE SEVEN DAYS. R. Aha said in the name of R. Hanina: The wound from the blow to the world will heal.
[19] One text says (in Gen. 1:1): IN THE BEGINNING GOD CREATED THE HEAVENS AND THE EARTH, but another says (in Gen. 2:4): ON THE DAY THAT THE LORD GOD MADE EARTH AND HEAVEN.⁠20 The Bet Shammay say: Heaven was created first (according to Gen. 1:1): IN THE BEGINNING GOD CREATED THE HEAVENS AND THE EARTH. But the Bet Hillel say: Earth was created first, as stated (in Gen. 2:4): ON THE DAY THAT THE LORD GOD MADE EARTH AND HEAVEN. R. Judah b. R. Il'ay said: The Scripture supports the Bet Hillel, since it is stated (in Ps. 102:26): BEFOREHAND YOU ESTABLISHED THE EARTH. Moreover, R. Hanina said: You have learned it from your place (in Gen. 1:1), where it is stated: IN THE BEGINNING GOD CREATED…. And what is written next (in vs. 2)? AND THE EARTH WAS VOID…. R. Simeon ben Johay said: I am amazed at how the ancestors of the world (i.e., the scholars) were divided on the creation of heaven and earth. So how were they created? Just as a pot21 and its cover did the Holy One create the heavens and the earth. Thus it is stated (in Is. 48:13): MOREOVER, MY HAND HAS FOUNDED EARTH [AND MY RIGHT HAND HAS SPREAD OUT HEAVEN]. Why did the Holy One put heaven before earth (in Gen. 1:1) and earth before heaven (in Gen. 2:4)? In order to teach you that both of them are considered together. R. Tanhuma bar Abba said: In the creation (of Gen. 1:1) heaven preceded earth, but in the making (of Gen. 2:4) earth preceded heaven.
[20] A certain matron22 queried R. Jose: It is written (in Deut. 11:21): SO THAT YOUR DAYS AND THE DAYS OF YOUR CHILDREN MAY BE MULTIPLIED … AS LONG AS THE HEAVENS REMAIN OVER THE EARTH. You are to exist only as long as heaven and earth exist; yet heaven and earth are going to be destroyed, for Isaiah has said so (in Is. 51:6): LIFT UP YOUR EYES TO THE HEAVENS, AND LOOK AT < THE EARTH BENEATH; FOR THE HEAVENS SHALL VANISH LIKE SMOKE, AND THE EARTH SHALL WEAR OUT LIKE A GARMENT>. < R. Jose > said to her: From the very prophet through whom you have reproved me, I shall answer you. Thus it is stated (in Is. 66:22): AS THE NEW HEAVENS [AND THE NEW EARTH, WHICH I WILL MAKE, SHALL REMAIN BEFORE ME, SAYS THE LORD, SO SHALL YOUR SEED AND YOUR NAME REMAIN].⁠23
1. See yBer. 9:3 (12c); M. Pss. 18:12; 104:25.
2. Isaiah goes on to list the blind and the deaf as examples. Thus God is sanctified by all creation, even earthquakes.
3. See above, 1:1, and the notes there.
4. Targum on Job 25:2; Numb. R. 12:8; Cant. R. 3:11:1; PRK 1:3; Tanh., Gen. 11:6; cf. Deut. R. 5:12.
5. See Mekhilta de Rabbi Ishmael, Pisha 1; Tanh., Exod. 3:5; Gen. R. 1:15; Lev. R. 36:1; Ker. 6:9.
6. Targum Neofiti I, Gen. 1:1; Frag. (Jerusalem) Targum, Gen. 1:1; Tanh., Gen. 1:1.
7. Gen. R. 12:10; PR 21:21; Otiyot de R. Aqiva, 5; see yHag. 2:1(77c).
8. Cf. the longer version of this section in Gen. R. 12:14, where R. Simeon ben Johay gives the view represented here by the Bet Hillel.
9. I.e., at sunset or dawn. See the Jastrow lexicon, s.v., dimdum.
10. Gen. R. 11:9; see PR 46:2.
11. See BB 74b; Gen. R. 7:4.
12. Gen. R. 7:5.
13. Gen. R. 7:5.
14. On the early use of “first Adam” with this translation, see 4 Ezra 3:21, where the Latin text reads, Primus Adam.
15. Sanh. 38b; Gen. R. 12:6; Exod. R. 30:3; Numb. R. 13:12; PR 46:2; Tanh., Gen. 1:6; Hasarot wlterot, fol. 37.
16. Hag. 12a; cf. Gen. R. 19:8; Cant. R. 3:7:5; PRK 1:1; 5:3; PR 15:3.
17. Sifra, ad loc.; Sanh. 100a.
18. Cf. Gen. R. 8:1).
19. See ySheq. 6:2 (50a); yTaan. 1:2 (64a).
20. Hag. 12a; yHag. 2:1 (77c-d); Gen. R. 1:15; Lev. R. 36:1; PRE 18 (19); M. Sam. 5;cf. Tamid 32a.
21. Gk.: lopas.
22. Lat.: matrona.
23. See Sifre, Deut. 11:21 (47).
אלה תולדות השמים1כל מקום שנאמר אלה, פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, וכאן אלה פסל תוהו ובהו.
בהבראם2בה׳ בראם באות אחת משמו, ולמה בראם בה׳ שכל האותיות יש להם הרגשת שפתים, אבל אות ה׳ יוצאת מן הפה בלא הרגשה, כך ברא הקב״ה את עולמו בלא יגיעה, שנאמר קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע וגו׳ (ישעיהו מ׳:כ״ח).
דבר אחר: בהבראם3באברהם בראה, נסתכל הקב״ה במעשה אברהם וברא את העולם.
1. כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים. ב״ר פי״ב אות ג׳ ופ״ל אות ג׳, שמ״ר פ״א ופ״ל, במ״ר פ״ג, תנחומא שמות אות ג׳, ומשפטים אות ג׳, ודברי המדרש מובאים בתוס׳ שבת י״ג ע״ב ד״ה רש״י.
2. בה׳ בראם. ב״ר פי״ב אות ב׳ ואות י׳, אותיות דר״ע אות ב׳, מנחו׳ כ״ט ע״ב, ירושלמי חגיגה פ״ב ה״א (ע״ז ע״ג), שו״ט מזמור פ״ב אות א׳ וע״ש הערה א׳. ולקח טוב בראשית ב׳ ד׳.
3. באברהם בראה. ב״ר פי״ב אות ט׳. שו״ט מזמור ק״ד אות ט״ו. ואותיותיהן שווין, ובמדרש שו״ט שם הן הן האותיות של אברהם ועיי׳ לקח טוב בראשית ג׳ ד׳ ובהערה י״ד.

רמז יז

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ – זֶה רֹאשָׁהּ שֶׁל תּוֹרָה (שמות י״ב:ב׳) ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם״ רֹאשׁ הַסֵּפֶר. ״אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף״, רֹאשׁ הַשִּׁירָה, וְלָמָּה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה מִפְּנֵי גַּסֵּי הָרוּחַ שֶׁלֹּא יִקְרָא כֹּהֵן בִּבְרֵאשִׁית וְיֹאמַר אֲנִי הִתְחַלְתִּי הַתּוֹרָה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמְלַךְ בַּמַּלְאָכִים, אָמַר לָהֶן, עוֹלָם אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִבְרְאוֹת. אָמְרוּ לוֹ, לָמָּה, אָמַר לָהֶן, בִּשְׁבִיל עַם אֶחָד שֶׁנִּקְרָא יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ לוֹ, וּמַה טִיבָן. אָמַר לָהֶם, כְּשֵׁם שֶׁהִבְדַּלְתִּי בֵּין אוֹר לַחֹשֶׁךְ כָּךְ בְּמִצְרַיִם (שמות י׳:כ״ז) ״וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבוֹתָם״, כְּשֵׁם שֶׁהִבְדַּלְתִּי בֵּין מַיִם הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים אַף לָהֶן אֲנִי עָתִיד לַעֲשוֹת כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם״, בַּשְּׁלִישִׁי בָּרָאתִי זְרָעִים וּדְשָׁאִים אַף לָהֶן אֲנִי עָתִיד לַעֲשׂוֹת כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י״א:ז׳) ״וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד״, וְאוֹמֵר (תהלים כ״ג:ב׳) ״בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי״ בָּרָאתִי מְאוֹרוֹת לְהַבְדִּיל בֵּין יוֹם ובֵין לָיְלָה, אַף אֲנִי עָתִיד לַעֲשׂוֹת לָהֶן כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן״, בָּרָאתִי עוֹפוֹת וְדָגִים, אַף לָהֶן (במדבר י״א:ל״א) ״וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה׳⁠ ⁠⁠״, בָּרָאתִי אָדָם (בראשית ב׳:ז׳) ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו״ אַף לָהֶם (משלי ג׳:י״ח) ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ״ אָמְרוּ לוֹ, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה שֶׁאַתָּה כָּל כַּךְ מְחַבְּבוֹ, אָמַר לָהֶם, בְּיוֹם רִאשׁוֹן בָּרָאתִי שָׁמַיִם וּמְתַחְתִּים, שֶׁנֶּאֱמַר ״הַנּוֹטֶה כַּדּוֹק שָׁמַיִם״ וְגוֹ׳ אַף הֵם אֲנִי מַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי בֵּינֵהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ״ה:ח׳) ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ״, בַּשֵּׁנִי הִבְדַּלְתִּי בֵּין מַיִם לְמַיִם, אַף הֵן ״וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם״, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּרָאתִי דְּשָׁאִים וּזְרָעִים אַף הֵן אוֹכְלִין יְרָקוֹת בְּלֵיל פֶּסַח וּמְבִיאִין לֶחֶם הַפָּנִים בָּרְבִיעִי בָּרָאתִי מְאוֹרוֹת, אַף הֵן (שם כ״ה:ל״א) ״וְעָשִׂיתָ מְנוֹרַת זָהָב״, בַּחֲמִישִׁי בָּרָאתִי עוֹפוֹת, אַף הֵן (שם כ) ״וְהָיוּ הַכְּרוּבִים פּוֹרְשִׂים כְּנָפַיִם״, בַּשִּׁשִּׁי בָּרָאתִי אָדָם, אַף הֵן ״בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן לְשַׁמֵּשׁ לְפָנָי״.
אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם – בּוֹרְאָן מְשַׁבְּחָן מִי מְגַנָּן, בּוֹרְאָן מְקַלְּסָן מִי יִתֵּן בָּהֶם דֹּפִי, אֶלָּא נָאִין הֵן וּמְשֻׁבָּחִין.
אָמַר רַבִּי יוּדָן, בִּזְכוּת הַתּוֹרָה נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ״ו:מ״ו) ״אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת״. דָּבָר אַחֵר: בִּזְכוּת הַשְּׁבָטִים שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מ״ח:א׳) ״וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַשְּׁבָטִים״ (בראשית מ״ט:כ״ח) ״כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל״.
כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״אֵלֶּה״ פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים ״וְאֵלֶּה״ מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים נֶאֱמַר כָּאן אֵלֶּה פָּסַל תֹּהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ״, בִּזְמַנּוֹ ״וְכָל צְבָאָם״, בִּזְמַנּוֹ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי נְחֶמְיָה, וְהָכְתִיב אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם שֶׁבְּיוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ בּוֹ הוֹצִיאוּ תּוֹלָדוֹת אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה, וְהָכְתִיב (בראשית א׳:ה׳) ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד״, שֵׁנִי״ שְׁלִישִׁי״ רְבִיעִי״ חֲמִישִׁי״ שִׁשִּׁי״ אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה כִּמְלַקְּטֵי תְּאֵנִים הָיוּ, כָּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹפִיעַ בִּזְמַנּוֹ ״וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא״, דֶּשֶׁא שֶׁהָיָה פָּקוּד בְּיָדָהּ.
״כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה׳ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם״ (שמות כ׳:י׳), שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ הֵן עָשׂוּ בְּרִיָתוֹ וְשָׁהוּ מִשְּׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה יָמִים וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ תּוֹלָדוֹת, הָאָרֶץ בָּרִאשׁוֹן כְּבֵית הִלֵּל וְשָׁהֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים, רִאשׁוֹן, שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי, וְהוֹצִיאָה שָׁלֹשׁ תּוֹלָדוֹת אִילָנוֹת, דְּשָׁאִים וְגַן עֵדֶן, רָקִיעַ, בַּשֵּׁנִי וְשָׁהוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים, שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי, רְבִיעִי, וְהוֹצִיאוּ שָׁלֹשׁ תּוֹלָדוֹת, חַמָּה וּלְבָנָה וּמַזָּלוֹת, הַיָּם בַּשְּׁלִישִׁי, וְשָׁהָה שְׁלֹשָׁה יָמִים, שְׁלִישִׁי, רְבִיעִי, חֲמִישִׁי, וְהוֹצִיא שָׁלֹשׁ תּוֹלָדוֹת, עוֹפוֹת וְדָגִים וְלִוְיָתָן. רַבִּי עֲזַרְיָה לֹא אָמַר כֵּן, אֶלָּא בְּיוֹם עֲשֹׂת ה׳ אֶרֶץ וְשָׁמַיִם שְׁנֵי דְּבָרִים הֵן עִיקָר בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, שָׁהוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים וְנִגְמְרָה מְלַאכְתָּן בָּרְבִיעִי. שָׁמַיִם בָּרִאשׁוֹן כְּבֵית שַׁמַּאי שָׁהוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים, רִאשׁוֹן, שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי וְנִגְמְרָה מְלַאכְתָּן בָּרְבִיעִי וּמַהוּ גְּמַר מְלַאכְתָּן, מְאוֹרוֹת, הָאָרֶץ בַּשְּׁלִישִׁי (בראשית א׳:י״ב) ״וַתֹּצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא״ וְשָׁהֲתָה ג׳ יָמִים שְׁלִישִׁי, רְבִיעִי, חֲמִישִׁי וְנִגְמְרָה מְלַאכְתָּן בַּשִּׁשִּׁי אָדָם שֶׁנֶּאֱמַר ״אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי״.
תוֹלְדוֹת – כָּל תוֹלְדוֹת שֶׁבַּמִּקְרָא חֲסֵרִין, בַּר מִן תְרֵין (רות ד׳:י״ח) ״אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פֶּרֶץ״ וַהֲדֵין וּמִפְּנֵי מָה אִנּוּן חֲסֵרִין מִפְּנֵי שִׁשָּׁה דְּבָרִים שֶׁנָּטְלוּ מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן זִיווֹ, וְחַיָּיו, וְקוֹמָתוֹ פְּרִי הָאָרֶץ וּפְרִי הָאִילָן וְהַמְּאוֹרוֹת. זִיווֹ מִנָּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב י״ד:כ׳) ״מְשַׁנֶּה פָּנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ״ חַיָּיו מִנָּיִן (בראשית ג׳:ט׳) ״וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב״, קוֹמָתוֹ מִנָּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם״, קוֹמָתוֹ נַעֲשָׂה שֶׁל מֵאָה אַמָּה, פְּרִי הָאָרֶץ וּפְרִי הָאִילָן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יז) ״אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ״, מְאוֹרוֹת לָקוּ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְעוֹד אֵינָן חוֹזְרִין לְתִקּוּנָן עַד שֶׁבָּא בֶּן פֶּרֶץ, ״אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פֶּרֶץ״ זִיווֹ מִנָּיִן (שופטים ה׳:ל״א) ״וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ״, חַיָּיו מִנָּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ס״ה:כ״ב) ״כִּימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי״ קוֹמָתוֹ מִנָּיִן שֶׁנֶּאֱמַר ״וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת״, בְּקוֹמָה זְקוּפָה וְלֹא תִּירְאוּן מִכָּל בְּרִיָּה.

רמז יח

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵאָה אַמָּה. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: מָאתַיִם אַמָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה. ״קוּם״ מֵאָה, ״מִיּוּת״ מָאתַיִם. רַבִּי אַבָּהוּ אוֹמֵר: תְּשַׁע מֵאוֹת אַמָּה הַשִּׁקְמָה הַזֹּאת עוֹשָׂה בָּאָרֶץ שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְהַוָּלָד יוֹצֵא כְּאַמָּה גְּדוּמָה מִמְּעֵי אִמּוֹ צֵא וַחֲשׁוֹב אַמָּה וּמֶחֱצָה בְּכָל שָׁנָה הֲרֵי תְּשַׁע מֵאוֹת פְּרִי הָאָרֶץ (זכריה ח׳:י״ב) ״הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ״ הַמְּאוֹרוֹת (ישעיהו ל׳:כ״ו) ״וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה״.
לַכֹּל יֵשׁ תּוֹלָדוֹת. שָׁמַיִם וָאָרֶץ יֵשׁ לָהֶן תּוֹלָדוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם. מָטָר יֵשׁ לוֹ תּוֹלָדוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ל״ח:כ״ח) ״הֲיֵשׁ לַמָּטָר אָב אוֹ מִי הוֹלִיד״ וְגוֹ׳. תָּנִי, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹלָדוֹת מֵת וְכָלֶה וְנִבְרָא וְאֵינוֹ בּוֹרֵא וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ תּוֹלָדָה לֹא מֵת וְלֹא כָּלֶה וּבוֹרֵא וְאֵינוֹ נִבְרָא, כְּלַפֵּי מַעְלָה אֲמוּרִין הַדְּבָרִים.
וְכָל מַה שֶּׁאַתָּה רוֹאֶה תּוֹלְדוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ הֵן, בָּרִאשׁוֹן בָּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ בַּשֵּׁנִי בָּרָא רָקִיעַ מִן הָעֶלְיוֹנִים, בַּשְּׁלִישִׁי מִן הַתַּחְתּוֹנִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ, בָּרְבִיעִי מִן הָעֶלְיוֹנִים, (שם יד) ״יְהִי מְאֹרֹת״, בַּחֲמִישִׁי מִן הַתַּחְתּוֹנִים, ״יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם״, בַּשִּׁשִּׁי בָּא לִבְרְאוֹת הָאָדָם, אָמַר: אִם אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים עַכְשָׁו רַבִּים הָעֶלְיוֹנִים עַל הַתַּחְתּוֹנִים בְּרִיָּה אַחַת וְאֵין שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם וְאֵין שָׁלוֹם בְּעוֹלָמִי, מִן הַתַּחְתּוֹנִים, עַכְשָׁו הֵם רַבִּים עַל הָעֶלְיוֹנִים בְּרִיָּה אַחַת וְאֵין שָׁלוֹם בְּעֹלָמִי, אֶלָּא הֲרֵינִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים וּמִן הַתַּחְתּוֹנִים, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (בראשית ב׳:ז׳) ״וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה״, מִן הַתַּחְתּוֹנִים, ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים״, מִן הָעֶלְיוֹנִים.
בְּהִבָּרְאָם – בְּאַבְרָהָם, בִּזְכוּת אַבְרָהָם הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (נחמיה ט׳:ו׳) ״אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ״, כָּל הָאוּנְקוּס הַזֶּה בִּשְׁבִיל מָה, בִּשְׁבִיל ״אַתָּה הוּא ה׳ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם״.
בְּהִבָּרְאָם – בְּה׳ בְּרָאָם מַה ה׳ זֶה אֵינוֹ תּוֹפֵס אֶת הַלָּשׁוֹן כָּךְ לֹא בְּעָמָל וְלֹא בִּיגִיעָה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, אֶלָּא (תהלים ל״ג:ו׳) ״בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ״ וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיהו כ״ו:ד׳) ״כִּי בְּיָהּ ה׳ צוּר עוֹלָמִים״.

רמז יט

בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ. הָעוֹלָם הַזֶּה נִבְרָא בְּה׳ מַה ה׳ זֶה סָתוּם מִכָּל צְדָדָיו וּפָתוּחַ מִלְּמַטָּה, רֶמֶז שֶׁכָּל הַמֵּתִים יוֹרְדִין לִשְׁאוֹל וְעֻקְצוֹ לְמַעְלָה רֶמֶז שֶׁהֵן עֲתִידִין לַעֲלוֹת וְהַחַלּוֹן הַזֶּה שֶׁמִּן הַצַּד רֶמֶז לְבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה וְהָעוֹלָם הַבָּא נִבְרָא בְּיוֹ״ד, מַה זֶּה קוֹמָתוֹ כְּפוּפָה כָּךְ הָרְשָׁעִים קוֹמָתָן כְּפוּפָה ופְנֵיהֶם מַשְׁחִירוֹת לָעוֹלָם הַבָּא. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיהו ב׳:י״ז) ״וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגָּב ה׳ לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא״.
מִפְּנֵי מַה נִבְרָא הָעוֹלָם בְּה׳ מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמֶה לָאַכְסַדְרָה שֶׁכָּל הָרוֹצֶה לָצֵאת יוֹצֵא. מַאי טַעְמָא תַּלְיָא כַּרְעֵיהּ דְּאִי הָדַר בִּתְשׁוּבָה מְעָיֵל לֵיהּ וְלֵעָיְלֵיהּ בְּהַךְ לָא מִסְתַּיְעָא מִלְּתָא כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ, בָּא לִטָּהֵר כוּ׳, וְהַיְינוּ דִּכְתִיב ״אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ״ וְגוֹ׳ מַאי טַעְמָא אִית לֵיהּ תַּגָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם חוֹזֵר בּוֹ אֲנִי קוֹשֵׁר לוֹ כֶּתֶר כְּמוֹתִי. הָעוֹלָם הַבָּא בְּיוֹ״ד מִפְּנֵי שֶׁצַּדִּיקִים שֶׁבּוֹ מֻעָטִים וְכָפוּף רֹאשׁוֹ מִפְּנֵי שֶׁצַּדִּיקִים כְּפוּפִים רָאשֵׁיהֶם מִפְּנֵי מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁאֵין דּוֹמִין אֵלּוּ לְאֵלּוּ.
בְּהִבָּרְאָם(תהלים ל״ג:ו׳) ״בִּדְבַר ה׳⁠ ⁠⁠״ וּכְבָר ״שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ״ מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנָּזַף בְּעַבְדּוֹ וְעָמַד לוֹ תָּמֵהַּ כָּךְ עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפְפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ.
כְּתִיב כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת, אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם אֶלָּא יוֹם נִכְנָס וְיוֹם יוֹצֵא, שַׁבָּת יוֹצֵא וְשַׁבָּת נִכְנָס, חֹדֶשׁ יוֹצֵא וְחֹדֶשׁ נִכְנָס, שָׁנָה יוֹצֵאת וְשָׁנָה נִכְנֶסֶת בְּהִבָּרְאָם. רַבִּי יִצְחָק וְרֵישׁ לָקִישׁ, רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: בָּשָׂר וָדָם מוֹתֵחַ אֹהֶל אֲנַנְקִי עַל יְדֵי שָׁהוּת הוּא רָפֵי קִמְעָא בְּרַם הָכָא (איוב ל״ז:י״ח) ״תַּרְקִיעַ עִמּוֹ לִשְׁחָקִים״ וְאִם תֹּאמַר שֶׁהֵם רָפִים תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) ״חֲזָקִים כִּרְאִי מֻצָּק״, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: בָּשָר וָדָם מֵצִיק כֵּלִים אֲנַנְקִי עַל יְדֵי שָׁהוּת מַעֲלֶה חֲלֻדָּה בְּרָם הָכָא ״חֲזָקִים כִּרְאִי מֻצָּק״, נִרְאִין כְּבִשְׁעַת יְצִיקָתָן כְּמִין תַּרְקְיָא.
בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה׳ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַחְשָׁבָה בַּלַּיְלָה וּמַעֲשֶׂה בַּיּוֹם וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מַחְשָׁבָה וּמַעֲשֶׂה בַּיּוֹם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, תְּמֵהָנִי הֵיאַךְ נֶחְלְקוּ אֲבוֹת הָעוֹלָם בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל בְּרִיאַת שָׁמַיִם וָאָרֶץ אֶלָּא מַחְשָׁבָה בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה וּמַעֲשֶׂה עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה.
ה׳ אֱלֹהִים – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ כּוֹסוֹת רֵקִים אָמַר: אִם אֲנִי נוֹתֵן לְתוֹכוֹ חַמִּין הֵן נִבְקָעִין צוֹנֵן מִיָּד הֵם מַקְרִישִׁין מֶה עָשָׂה, עֵרֵב חַמִּין בְּצוֹנֵן וְעָמְדוּ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר: אִם אֲנִי בּוֹרֵא הָעוֹלָם בְּמִדַּת הַדִּין הֵיאַךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד בְּמִדַּת רַחֲמִים הַוְיָא חֶטְיָא סַגִּיאִין אֶלָּא הֲרֵינִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים הַלְוַאי יַעֲמֹד.
אֶרֶץ וְשָׁמָיִם – מָשָׁל לְלִגְיוֹן שֶׁהִמְלִיךְ אֶת הַמֶּלֶךְ תְּחִלָּה, אָמַר הַמֶּלֶךְ, הוֹאִיל וְהַלִּגְיוֹן הַזֶּה הִמְלִיכָנִי תְּחִלָּה הֲרֵינִי נוֹתֵן לוֹ פְּרוּקְפִּי שֶׁלֹּא תָּזוּז מִמֶּנּוּ לְעוֹלָם. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב ״יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד״.
הד׳א שרח נואשי אלסמא ואלארץ׳ אד׳ כ׳לקא פי וקת צנע אללה אלארץ׳ ואלסמא.
זה פירוש תולדות1 השמים והארץ כאשר נבראו, בעת2 שעשה ה׳ את הארץ והשמים.
1. ״נואשי״ – תולדות, סעיפים המסתעפים מן העיקרים. וכוונת רבינו שמכאן ואילך זהו פירוט סעיפי הבריאה שהיתה בששת ימי בראשית, מן העיקרים שנכתבו לעיל, ולא דברים שנתחדשו לאחר הבריאה, וכדלקמן בהערה הבאה.
2. פירש ״ביום״ – ״בעת״, לפי שהכתוב חוזר על כל מעשה בראשית שנעשה בששה ימים.
והקדים כאן ארץ לשמים אחרי מה שהקדים בבראשית שמים לארץ, מטעמים שונים:
• יתכן שהקדים שמים לארץ בספור הבריאה, מפני שמאמר הבריאה בא מאת אלהים שהוא עליון על כל עליון, ומשום כך התחיל בדבר העליון, מקום שממנו בא {מאמר הבריאה}. והקדים את הארץ לשמים אחרי {הבריאה} מפני {שעיני} המסתכל נופלות {תחילה} על הארץ {ואחרי כן} על השמים. וכן נוהגים כל המדברים.
• והשני...לפי כך הזכיר אותה אחרי השמים. וייתכן גם כן שהזכיר את הארץ תחילה, מפני שבא לפרט בראשונה את הדברים שעליה... על הדבור... בתולדות השמים הוא כותב {תולדות} מלא... והתולדות. וכן מי... שיכתוב ״תולדות פרץ״ {יכתוב תולדות} מלא. {מפני שהשלמות} תחזור בזמן חזרת זרע פרץ למצבו הראשון.
וכל ״תולדות״ אחרים נכתבים בשלושה אופנים:
• בחסרון שתי הואוים יחד,
• או בחסרון אחת מהן,
• או בסופה של המילה או בתחילתה, בשביל חסרון העתיד לנפול בתולדה ההיא, בתחילתה, או בסופה או בשניהם יחד...
והאיזון, ותוספת בכל אחד או חסרונו, בבני אדם כל תוספת במחשבה היא מחשבה רעה, לחישת השטן:
• וחסרון במחשבה היא סכלות.
• והתוספת אלימות...
• והמגרעת עצלות.
ואת כל כוחות הנפש משמשים חמשת החושים הידועים: השמיעה, הראיה, הריח, הטעימה, והמשוש.
• וחוש הראיה מוליך אל המח שבו מתרקמים המדידה והדמוי והחשיבה והזכירה.
• וחוש השמיעה מוליך אל הלב שבו נולדת הדעה.
• וחוש הריח הפשוט היא הנשימה, והמורכבת – ספיגת הריחות.
• וחוש הטעימה מגיע עד כלי העכול שבגוף.
• וחוש הנפש הוא לגוף כולו. והדיבור נולד מן הרחשים והמחשבה אשר בלב, חוץ מכל הברה סתם, הבאה מפעולת הקנה {והיא} כפעולת כל אבר {אחר}, {והתכונות} שהוא {האדם} מתייחד בהן, אין מגמתי לפרטן במקום הזה. והצעתי כאן רק מקצת מהן כדי להודיע את חשיבותן וערכן כי שום דבר מהגשמים הנסים לא השווה אלוהים לגוף העדין הזה {של האדם} שאינו סובל מה שזולתו מבעלי החיים סובל ממה שנתקף בו... נכנס בו עד שהוא מתכשר... מחמת דקותו ועדינותו. כי יש בענין זה שאלות העולות על הלב בנוגע לטבע האדם, ואין הוא..
• הראשון... החלקים... ונאמר ש...מקבל את הנפש הזה...ונשיב שזה מחמת עדינותו... שהוא נוהג בו...וכסות האדם...מינים לאין מספר.
• וכן הדבר במה שלא נתנו לגוף האדם איברים שהם ככלי נשק כגון קרן, או עץ, או צפורן,
• וכן הדבר במה שלא ניתנו לו איברי רמיסה כפרסה או כטלף וכדומה לאלה,
• וכן הדבר במה שהאדם ניזק כשהוא אוכל בשר חי או דגן בלתי אפוי...שיהיו שניהם...הנפש ומשכן...ולא יהיה שניהם מהמתועב והשפל כגון הלכלוך והזוהמה.
• וכך הדבר בנוגע לחולשת האדם שאינו יכול לעמוד על רגליו בראשית היולדו, בנגוד לבעלי חיים אחרים. גם זה הוא בגלל דקות מזגו ועדינות מבנהו.
• וכן בנוגע למה שהאדם מפוחד יותר ומהיר להתכופף ולהתעקם {מתוך פחד} גם זה מחמת רגישותו ועירנות מחשבתו.
• וכן הדבר באשר לזקיפות קומתו והתפשטות מבטו. גם התכונות האלה הן מחמת עדינותו.
• והוא הדין בנוגע להיות האדם נגוע במחלות שאין בעלי חיים אחרים סובלים מהן. והשבח לאלוהים שקיבץ יתרונות ומעלות לאין מספר בגוף אחד קטן.
ודע, ידריכך האל, שהחכמים קראו את האדם עולם קטן. כי כל תכונה שבאדם היא מעין התכונות שבקוסמוס. ודע עוד שהאומה הנבחרת, דהיינו בני ישראל, תכונותיה הנכבדות הן מאותן התכונות שתיארתי כאן. ואני מקצר ואינני מקביל כל תכונה {שבישראל} לתכונה האנושית בכלל. ולפיכך ייחד הכתוב את ישראל בין כל האנשים, ואמר: כי לי״י עין אדם וכל שבטי ישראל. ונאמר: ואתם צאני צאן אדם, מרעיתי אדם אתם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ארץ ושמים – הקדים כאן את הארץ, ללמדנו שמעלתם, כלומר של המקיף והמרכז1 יחד, אחת היא אצל הבורא יתברך ויתעלה, לפי שהוא בראם מבלי לקיחת זמן ובלי חומר, אלא במאמר, כמו שנאמר: קורא אני אותם2 יעמדו יחדו (ישעיהו מ״ח:י״ג). אחר כך הפריד מן אלה תולדות השמים את הבריאה הנזכרת, שהזכירה בששת הימים, ובא לבאר בהרחבה חלק מכללם.
1. המונח ׳אלמחיט ואלמרכז׳ כביטוי לכוללות העולם, למן הגלגלים המקיפים את העולם, לכדור הארץ שבמרכז העולם, מצוי בלשון המחקר של הקדמונים החל מרס״ג (ראה לדוגמא פירוש רס״ג לשמות, מהד׳ רצהבי עמ׳ ק״ג).
2. לשון הכתוב: אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קרא אני אליהם יעמדו יחדו.
אלה – האמורים למעלה.
תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות – לימדך שכלם נבראו בראשון.
דבר אחר: בה״י בראם, שנאמר: בי״ה י״י צור עולמים (ישעיהו כ״ו:ד׳) – בשתי אותיות הללו של שם צר שני עולמים, ולימדך כאן שהעולם הזה נברא בה״י. רמז שירדו למטה לראותא שחת, כה״י זה שסתום מכל צדדין ופתוח מלמטה לרדת דרך שם.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, ויימר 651. בדפוס רומא: ״רמז לרשעים שירדו לבאר״.
אלה THESE [ARE THE GENERATIONS] – "These" means those that are mentioned above.
תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות י"י THESE ARE THE PRODUCTIONS OF THE HEAVEN AND OF THE EARTH WHEN THEY WERE CREATED, IN THE DAY HASHEM GOD MADE EARTH AND HEAVEN – The verse teaches you that all of them (the productions of heaven and earth) were created on the first day when God made earth and heaven.
Another explanation of the word בהבראם: It may be divided as בה' בראם He created them with the letter י"י, as it is said, (Yeshayahu 26:4) כי ביה י"י צור עולמים "For in Jah, Hashem, is the rock of worlds", which may be explained to mean (taking צור in sense of Former, Creator) "for by means of ב these two letters י ה of the Divine Name (י"י) God formed the two worlds" (Menachot 29b), and this verse teaches that this world was created by means of the י"י – a suggestion that all created beings must descend to the nether world "to behold the pit" – the world being like this letter י"י, which is closed on all sides but open at the bottom, thus giving a way by which they must descend.
אלה תולדות השמים1אמר ר׳ אבהו כ״מ שנאמר אלה פסל את הראשונים. ואלה מוסיף על הראשונים ולא פסל. וזה אחד מהם אלה תולדות השמים. 2אחר שנשתכלל העולם פסל תוהו ובוהו. כלומר אלה עיקרו של עולם ויסודו.
תולדות השמים3ר׳ ברכיה ור׳ חלבו בשם ר׳ שמואל ב״ר נחמן כל תולדות שבמקרא חסרין תולדת כתיב. חוץ משנים. אלה תולדות השמים. ואלה תולדות פרץ (רות ד׳:י״ח). 4א״ר פנחס בשם ר׳ ראובן כנגד ששה דברים שחסר העולם מן אדם הראשון. ואלו הן זיו. וקומה. וחיים. ופירות הארץ. 5וגן עדן. וחמה ולבנה. זיו פניו מנין. שנא׳ משנה פניו ותשלחהו (איוב י״ד:כ׳). קומתו מנין. דכתיב ואולך אתכם קוממיות (ויקרא כ״ו:י״ג). כקומתו של אדם הראשון. וחייו. שנא׳ כי כימי העץ ימי עמי (ישעיה ס״ה:כ״ב). פרי הארץ. דכתיב ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל (יחזקאל מ״ז:י״ב). ג״ע. דכתיב ישובו יושבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן (הושע י״ד:ח׳). חמה ולבנה. כדכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ביום חבוש ה׳ את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא (ישעיהו ל׳:כ״ו) 6אמר רב אחא בשם ר׳ חנינא מחץ מכתו של עולם ירפא.
השמים והארץ – שאמרו למעלה. כי בא לחדש דברים. 7כדרבי ישמעאל דאמר כל פרשה שנאמרה בתורה ונשנית. לא נשנית אלא מפני שנתחדש בה דבר. ומה חידוש היה בה. חידוש מעשה יום שלישי. כדכתיב תדשא הארץ דשא וגו׳. לפרש לנו מעשה גן עדן. וחידוש מעשה יום ששי. יצירת אדם וחוה. והשמות שקרא לכל הבריות.
8בהבראם – בה״א בראם. כלומר בלא יגיעה. כי כל האותיות יש בהן יגיעה בקריאתן עקימת הפה וניענוע לשון ושפתים. אבל ה׳ אין בה נענוע כלל. לכך נאמר בהבראם.
9א״ר יהושע בן קרחה בזכות אברהם. כי בהבראם ואברהם שקולין הם.
ביום עשות – מה ת״ל. לפי שאמר בראשית ברא. שמא תאמר ברא לשון ברור. כמו בראש דרך עיר ברא (יחזקאל כ״א:כ״ד). יהי׳ גם זה כן. לכך נאמר עשות. חידוש דבר עשה השמים והארץ ולא כי הי׳ הרבה וברר מהם השמים והארץ.
ה׳ אלהים10במדת רחמים ובמדת דין והלואי יעמדו שמים וארץ.
ד״א: ה׳ אלהים – ממעשה בראשית עד פה לא הזכיר השם. כי בתחלה זכר אלהים. על שם כח וגבורה שברא העולם. ואח״כ הזכיר הנכבד שהוא אדון על כל העולם כולו. ע״כ אמר ה׳ אלהים. כי אדם הראשון כך קראו. שנאמר אני ה׳ הוא שמי (ישעיהו מ״ב:ח׳). הוא שמי שקראני אדם הראשון. ונקרא אדנ״י ונכתב ביו״ד ה״א. כי הוא היה והוא קיים לעד ויהי׳ לנצח נצחים. שנא׳ ואתה הוא ושנותיך לא יתמו (תהלים ק״ב:כ״ח). אתה ה׳ לעולם תשב (שם יג).
ארץ ושמים – כמו שפירשנו למעלה. 11שאמרו רבותינו בבריאה קדמה שמים. ובעשיה קדמה הארץ. שנא׳ לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים (תהלים ק״ב:כ״ו).
12ד״א הם שוים – 13כמו הוא משה ואהרן הוא אהרן ומשה (שמות ו׳:כ״ו-כ״ז) וכיוצא בהם.
1. א״ר אבהו. ב״ר פי״ב ופ״ל. שמ״ר פ״א. ותנחומא שמות. ושמ״ר פ״ל. ותנחומא משפטים. ודברי המדרש מובאים בתוס׳ שבת י״ג ע״ב ד״ה רש״י. ונרשם שם מדרש פ׳ משפטים. יש לציין ב״ר פי״ב ופ״ל. וכן המחבר הביא ג״כ המאמר הזה ריש שמות.
2. אחר שנשתכלל העולם פסל תהו ובהו כלומר אלה עיקרו של עולם ויסודו. דבריו מיוסדים על לשון המדרש ב״ר פי״ב שסיים שם מה פסל תהו ובהו. ועי׳ בע״י שם שהביא בשם הגר״א ז״ל שכ׳ פסל תהו ובהו שפסל את תהו ובהו מהיותם תולדות הארץ. אפס הם עיקרי וחומרי הארץ עכ״ל. ובמדרש שמ״ר פ״ל מפורש ומה פסל שהיה בורא שמים וארץ והיה מסתכל בהם ולא היו ערבים אליו והיה מחזירן לתהו ובהו כיון שראה השמים והארץ אלו ערבו לפניו אמר אלה תולדות השמים והארץ ע״כ.
3. ר׳ ברכיה ור׳ חלבו בשם רשב״נ. בב״ר פי״ב מתחיל אר״ש בר נחמן. ובתנחומא פ׳ בראשית הוא כמו שהביא המחבר. וכן נשנה בשמ״ר פ״ל. ומובא במדרש חסירות ויתירות צד ל״ז. ועיין השחר שנה רביעית חוברת ששית צד שנ״א מה שהעירותי שם. ובס׳ ישועות משיחו. העיון השני פ׳ ששי הביא דברי המפקר שהוכיח מאגדה זאת כל תולדות שבמקרא חסר. וע״ש מה שהעיר הרב האברבנאל על דבריו.
4. א״ר פנחס בשם ר׳ ראובן. בב״ר הגי׳ ר׳ יודן בש״ר אבין. ובתנחומא ר׳ יודא הלוי בר שלום.
5. וגן עדן. כ״ה גם בתנחומא. אבל בב״ר לא חשב שנטרד מג״ע. וחשב במקומו פירות האילן. ועי׳ ברבה ותנחומא שיש שנויים בהראיות מהכתובים.
6. א״ר אחא כו׳. זה חסר בב״ר. ונמצא בתנחומא בלי שם האומר.
7. כדרבי ישמעאל. סוטה ג׳ ע״א.
8. בהבראם. בה״א בראם. ב״ר פי״ב. ילקוט רמז י״ח. אותיות דר״ע אות ה׳ (בית המדרש ח״ג צד כ״ג). מנחות כ״ט ע״ב. ירושלמי חגיגה פ״ב ה״א דף ע״ז ע״ג. שו״ט מזמור ס״ב.
9. א״ר יהושע בן קרחה. ב״ר פי״ב. שו״ט מזמור ק״ד. והמלות ״עי הבראם ואברהם שקולין הן״ ליתא בב״ר רק בשו״ט מזמור ס״ב. הן הן אותיות של אברהם.
10. במדת רחמים. ב״ר סוף פי״ב. ילקוט רמז י״ט.
11. שאמרו רבותינו. חגיגה י״ב ע״א.
12. ד״א הם שוים. ועיין מכילתא ריש בא כיוצא בזה אתה אומר כו׳ ה׳ אלהים מגיד ששניהם שקולים זה כזה. וע״ש בהערת הרב הגדול מהר״א ווייס.
13. כמו הוא משה ואהרן הוא אהרן ומשה. צ״ל בהיפך בתחלה הוא אהרן ומשה והם בשני כתובים זאח״ז (שמות ו כ״ו כ״ז).
אלה תולדות השמים – מאורות וכוכבים. ותולדות הארץ – דשאים ואילנות, דגים ועופות, ובהמה וחיה, ואדם. ביום עשות – ביום שנעשו שמים וארץ תחלה, אלו הם התולדות שנעשו אחר כן.⁠1
1. שוחזר מליקוט אוקספורד-מינכן, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 272 ואילך.
אלה – לשון זכר, כמו שלשה ארבעה חמשה ששה שבעה, כלן לשון זכר הן, וכשתחסר ה״א הנם לשון נקבה.⁠1
תולדות – מן ילד, כמו תוצאות מן יצא, תושב מן ישב, וכן רבים.
בהבראם – בהברא אותם, וכן יאמר בהכבדם, בהתנפלם, בכלן תי״ו מתוספת להדגישם. חוץ מיוצאי מן הכלל שאין תי״ו בא במתפעל שלהם כמו שפירשתי בשער השלישיים, והם טי״ת ודלי״ת, מהם יאמר בהדבקם, בהדשנם, בהטמאם, אל תטמאו (ויקרא י״ח:כ״ד). ויש נוקדים אל תטמאו, ואז יהיה משקל רפה, ומן ידע יאמר בהודעם, ומן יקש בהיוקשם. ובעל כרחם יגידו על יצא, ישב וריעיהם, בהוצאם, בהושבם, אך לא נמצאו בתורה כי לא הוצרכו.
עשות – מן עשה, ופירושו במקום לעשות ברוב מקומות. וכן מן: ראה, בנה, רדה, יאמר: ראות, בנות, רדות. אבל: יצא, ירד, ישב, יאמר: רדת, צאת, שבת, ומן: שב, קם, סר, יאמר: קום, סור, שוב, וכבר פירשתים בשער השניים. ומן: עשה, בנה, ראה, יאמר: בהעשותם, בהבנותם, בהראותם.
1. ראב״ע בפירושו הדקדוקי בראשית ג׳:י״ד שולל את שיטתו של רשב״ם.
אלה תולדותא – פירוש תולדות אלה שהולידו.
בהבראם – בהיות הרקיע ונראתה הארץ.
ומלת ביום עשות – הוא תיקון. והעד: וימהר לעשות אותו (בראשית י״ח:ז׳), וכן: בראתיו ואחר כך: יצרתיו, ואחר כך: עשיתיו (ישעיהו מ״ג:ז׳).
א. מלת ״תולדות״ הושמטה בכ״י פריס 177, והושלמה מכ״י פריס 176.
THESE ARE THE GENERATIONS. These are what they gave birth to.⁠1
WHEN THEY WERE CREATED. When the firmament came into being and the earth became visible.
[IN THE DAY THAT THE LORD GOD MADE.] Be-yom asot means in the day that God fixed.⁠2 Proof of this can be seen in and He hastened to dress it (la-asot oto) (Gen. 18:7), and in Whom I have created which is then followed by I have formed him, and finally by yea, I have made him (asitiv) (Is. 43:7).⁠3
1. Ibn Ezra usually renders toledot as "accounts of.⁠" Cf. Gen. 6:9; 37:1. Here toledot refers to what heaven and earth produced: trees, living creatures, man.
2. Ibn Ezra explains that asah (make) means "to fix in its final form.⁠" When the firmament and the earth received their final form, God commanded them to produce offspring (toledot).
3. The prophet first speaks of creation (berativ) and last, of fixing in final form (asitiv).
אלה תולדות השמים – החל לפרש אחר שעשה השם השמים שהם הרקיע, והארץ שהיא היבשה, איך הולידו.
וטעם בהבראם – שגזר עליהם להוליד.
ביום עשות – תקון.
אלה תולדות השמים – לפי שבתחילה קיצר במקצת הדברים, עתה חוזר ומפרש איך נעשו.
1אלה תולדות השמים THESE ARE THE GENERATIONS OF THE HEAVEN [AND THE EARTH]: Since the text first [in chapter 1] described some items [of creation] in brief, the text now readdresses [some aspects of creation, in order] to explain [in fuller detail precisely] how those [items of creation] were made.⁠2
1. Translation of Bereshit 2:4 – 9:13 and notes based on a first draft by Prof. Meir (Marty) Lockshin, with the gracious permission of the translator (all rights reserved to the translator).
2. See R. Yosef Bekhor Shor’s commentary to 1:27 and note 97 there.
So also Hizquni verbatim. And see NJPSC: “Chapter 2 is not another creation story. As such it would be singularly incomplete. In fact, it presupposes a knowledge of much of the preceding account of Creation. Many of the leading ideas of the earlier account are here reiterated.”
אלה תולדות השמים והארץ – אלה שזכר בששת ימי בראשית, הם תולדות השמים והארץ, אף על פי שהאל עשה הכל כמו שאמר: ויברא, ויעש, הוא עשה אבל על ידי אמצעיים והם השמים והארץ.
ובבראשית רבה (בראשית רבה י״ב): לכל יש לו תולדות, שמים וארץ יש להן תולדות שנאמר: אלה תולדות השמים והארץ, מטר יש לו תולדות, שנאמר: היש למטר אב (איוב ל״ח:כ״ח), טל יש לו תולדות: או מי הוליד אגלי טל (איוב ל״ח:כ״ח). ריש לקיש אמר: אלו מרגליות תולדות של טל הם, והם הבדלח כמו שנפרש. תני כל מי שיש לו תולדות מת ובלה, ונברא ואינו בורא, וכל מי שאין לו תולדות אינו מת ואינו בלה, ובורא ואינו נברא.⁠א רבי עזריה בשם ר׳: כלפי מעלה הדבר אמור, שכל מהב שאת רואה תולדות שמים וארץ הם, שנאמר: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (בראשית א׳:א׳).
בְּהִבַּרְאַםג – בעת שנבראו שמים וארץ הוציאו אלה התולדות, וזה הוא: ביום עשות י״י אלהים ארץ ושמים – כלומר ביום שתקן הארץ שהיא היבשה והשמים שהוא הרקיע כי מהיום ההוא ואילך הולידו אלה התולדות הנזכרות.
ופירש: ביום – כי ביום אחד נעשו הרקיע והיבשה כמו שפירשנו.
ורבותינו ז״ל דרשו (בראשית רבה י״א): בה״א בראם, מה ה״א זה כל האותיות תופשות את הלשון וה״א זו אינה תופשת את הלשון, כך לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב״ה את עולמו.
ואמר י״י אלהים, ובכל מעשה בראשית לא נזכר אלא אלהים לבד. אמרו רבותינו ז״ל (בראשית רבה י״ג): נקרא שם מלא על עולם מלא.
וכתב החכם ר׳ אברהם בן עזרא: בעבור שאין בארץ דבר עומד אלא נשמת האדם לבדו על כן לא נמצא השם הנכבד נזכר במעשה בראשית רק מלת אלהים כדמות הדבורים שיקראו שפה ולשון בעבור שיראו ממנה, וכן נשמת האדם העליונה נקראת לב והלב גוף, והיא איננה גוף, רק בעבור היות הלב המרכבה הראשונה לה נקראת כן, וכן בעבור היות כל מעשי השם על ידי המלאכים עושי רצונו על כן נקרא על שמם, ונתחבר שם י״י עמו בעבור האדם שנברא בתכלית מעשה בראשית בעבור הנשמה העליונה שיש בו שהיא עומדת ולא נאמר י״י לבדו עד שנולד קין. ועוד נכתוב הטעם שכתב בו החכם הזה ז״ל.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 הושמט ע״י הדומות: ״וכל מי שאין לו תולדות... ואינו נברא״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״מה״.
ג. כך הניקוד עם שני פתחים בכ״י מוסקבה 495. בשאר עדי הנוסח אין ניקוד.
אלה תולדות השמים והארץ, the word אלה refers to the phenomena mentioned during the 6 “days” of creation. Even though we have been told that God created the universe, as is clear from the verbs ויברא and ויעש all referring to God Himself doing these things, so where did the derivatives, תולדות come from? The Torah means that indeed God had created all these, but He had employed intermediaries, i.e. heaven and earth to whom He had issued directives. In Bereshit Rabbah 12,7 we are told לכל יש תולדות, everything has derivatives. We know that heaven and earth have derivatives. Rain has derivatives as it says in Job 38,28 do you know who is the father of rain, do you know who sired dew?⁠1
Rabbi Shimon ben Lakish said that pearls are derivatives of dew; he referred to the bedolach mentioned in verse 12 of our chapter. Basically, the message of our verse is that everything that does produce derivatives, offspring, is itself slated to die and to disintegrate. This fact is proof that it is a creature and not a creator. On the other hand, if a phenomenon in the universe does not produce derivatives, this is proof that the phenomenon is not mortal, not subject to dissolution but that we are faced with a Creator and not a creature. Rabbi Azaryah in the name of Rabbi added that Rabbi Shimon ben Lakish’s comment was directed toward heaven, i.e. seeing that God is eternal and not subject to disintegration He needs no derivatives, “offspring” in order to perpetuate Himself. Everything which is a visible phenomenon is a derivative of either heaven or earth, seeing that the Torah commenced with the words בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ “First, God created heaven and earth.”
בהבראם, on the very day God created the heaven it already began to produce derivatives . This is the meaning of the words: ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים. This is a reference to the day on which God confirmed that heaven was to be the upper waters, rakia, and earth was to be the dry land, yabashah. Starting with that day, heaven and earth each produced derivatives, i.e. a process of evolution began, one that followed rules set by God. The meaning of the word ביום is that this occurred simultaneously, i.e. both heaven and earth began this process on the same day, as we explained on Genesis 1,6. Our sages explained the reason for the minuscule letter ה in the word בהבראם as meaning that God had used the letter ה as His agent in creating the physical universe. (Bereshit Rabbah 12,10.) The peculiarity of that letter is that all the other letters in the Hebrew alphabet can endure the addition of this letter without being negatively effected, whereas the addition of any of the other letters to this letter exerts a visible effect on the letter ה. The small size of this letter here symbolises that the work involved in creating the physical universe did not cause fatigue, etc., to the Creator.
ה' אלוהים, this combination of two names to describe God occurs here for the first time, not having occurred during the report of the creation. Our sages in Bereshit Rabbah 13,3 explain it as appropriate saying that now that the universe was complete, also God’s name had to be spelled out in full. Ibn Ezra writes (in his book יסוד מורא chapter 12 page 42) that seeing that in this world nothing is permanent and enduring except the soul of man, as long as man did not exist there was no point in revealing another facet to God’s name. The only aspect of God’s essence which was revealed until that point was the attribute of Justice, i.e. the attribute designed to instill awe in the creatures whom He had created.
The superior soul of man is called לב, heart; but the heart is both גוף and something over and beyond merely a physical organ pumping blood. It is called by a name describing something physical, seeing it is the original organ combining spiritual and physical features. Seeing that also all of God’s activities had been implemented by means of angels, disembodied agents at home in the celestial spheres, these angels bear His name אלוהים. The name Hashem was co-opted on account of man, i.e. on account of the superior essence of man, the soul, which is of an enduring eternal nature. Man, after all, represented the purpose of God creating the entire universe. There is a reason why the name Hashem has not simply replaced the attribute אלוהים used by the Torah to describe the Creator until now, until the birth of Kayin (man’s first derivative, תולדה). We will have more to say on this on chapter 4,1.
1. The concept being described is that none of these phenomena created themselves but were the product of something preceding them. Hence all phenomena that we perceive are derivatives of heaven or earth, which alone had been created by God directly, without intermediaries.
אלה תולדות וג׳ – רמז לסעיפים, כלומר סעיפים שמשתלשלים מן העיקרים1, דוגמת מאמרו ואלה תולדות יצחק בן אברהם (בראשית כה:יט) {שהוא} כדי לבאר איך נשתלשלו {הסעיפים} מן יצחק, יעקב ועשו2, ודוגמת מאמרו ואלה תולדות עשו (בראשית לו:א) ופירושו עליו בתולדות בניו ובני בניו3.
ורמז למאורעות וענינים אשר מגיעים לסעיפים שמסתעפים מן {ה}עיקר או תלויים בעיקר, דוגמת מאמרו אלה תולדות נח (בראשית ו:ט) {שהוא} הקדמה אל ויולד נח [שלשה בנים] את שם את חם ואת יפת, והקדמה אל מאורעות אשר הגיעו על ידו והעולמות שנשתלשלו ממנו אחר המבול4. ומאמר אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז:ב) הקדמה אל [מאורעות אשר הגיעו] על יוסף ובגללו, ודוגמת זה אם תבקש תמצא הרבה.
ומאמרו אלה תולדות השמים והארץ אינו רמז אל התהוות השמים והארץ שנבראו שניהם מתחילת הבריאה ביום הראשון שנאמר בו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, אלא רמז להתהוות מה שנתהוה מן השמים והארץ אחרי בריאת שניהם5. ו{לפי זה} מאמרו בהבראם – כינוי חוזר אל התולדות6, לא אל השמים והארץ.
ומאמרו ביום עשות יוי אלהים ארץ ושמים – הקדמה שביאר בה שהתולדות שרמז אליהן שיפרש עוד, אינן תולדות שנתחדשו אחר ששת ימי בראשית, אלא פירוט של כלל שקדם זכרונו בששת ימי בראשית.
וטעם מאמרו ביום – זמן שכולל את ששת ימי בראשית, לא את יום הראשון [בלבד], וכבר ביאר את זה ר׳ סעדיה ז״ל7. ומה חזקו העדויות על יום שנופל על זמן רחב יותר, ממה שאמר בתורה הרבה פעמים כל המצוה אשר אנכי מצוך היום (דברים ח:א,יא:ח ועוד), ו{הרי} לא נתכוין בזה אל מצות אשר צוה עליהן ביום אחד מיוחד, אלא אל כלל המצות אשר צוה עליהן בזמן נתינת התורה שהם ימים וחדשים ושנים הרבה. ואי אפשר שתהיה הכוונה כאן ביום אל יום ראשון מששת ימי בראשית לפי שהתולדות המפורשות הן ביום שלישי וביום ששי כמו שנבאר8.
ואמר יוי אלהים, ובמה שקדם9 {אמר} אלהים לבד, {והוא} הנקרא אחד, ברוך הוא, אע״פ שרבו השמות הנכבדים הגדולים10. ואין אנחנו יכולים לדעת למה פורש במקום {אחד} בשם משמותיו יתעלה ובמקום אחר בזולת אותו השם, ואם יכולים אנחנו להבין זה בקצת המקראות, אין אנחנו יכולים להבין אותו בכל המקראות11.
והוראת אלהים ברוך שמו כבר קדם בו המאמר12. והוראת שם המפורש13 סוד, ובפירוש פרשת וארא (שמות ו:ב-ג) נאמר מה שאפשר לומר.
והקדים תחילה השמים כמו שקדמו ליזכר בראשית הבריאה מפני שהם קודמים לארץ בכבוד ובהשפעה שנתן בוראם בהם. שוב חזר והקדים ארץ לשמים [במאמרו ביום עשות וג׳ ארץ ושמים] לפי שהתולדות המפורשות {כאן} הן כולן בארץ14, והשמים {רק} משפיעים על התהוותן בהשפעתם על ירידת המטר וזולתה בתנועתם15.
ומה {שאמרנו בתולדות} שנבראו ביום שלישי וביום הששי הרי זה מבואר, מכיון שהתולדות הנזכרות – והן מה שנתבאר מתחילת פרשה זו עוד סוף פרשת לשמר את דרך עץ החיים (בראשית ג:כד) – הן בצומח והיפרד המימות וזה ממעשה יום שלישי, ובתולדות אדם וענינים ששייכים אל קצת חי היבשה וזה ממעשה יום הששי.
1. קנה. כוונת רבנו לשלול פירוש ׳תולדות׳ במשמעות של קורות ומאורעות. וראה בהמשך דברי רבנו ובהערות בסמוך.
2. קנו. כנראה ר״ל שכ״ה מובנו העיקרי, אבל ראה מש״כ עוד בזה להלן ריש פרשת תולדות לבאר שגם מובן ממנו שאר המובנים של המונח ׳תולדות׳. וראה מה שנתבאר בזה בארוכה בס׳ ׳חקר ועיון׳ להר׳ קלמן כהנא (ח״א עמ׳ צד-צח).
3. קנז. כלומר, הכתוב שם הולך ומפרט מיד את צאצאי עשיו, הרי לנו ש׳תולדות׳ הם הסעיפים היוצאים מהעיקר.
4. קנח. מאידך השווה פירוש ראב״ע שכאן ביאר ׳אלה תולדות – פי׳ אלה שהולידו׳, ובפר׳ נח ביאר ׳אלה תולדות – כמו הקורות כטעם מה ילד יום, וכמוהו אלה תולדות יעקב׳. כנראה לא היה ראב״ע מוכן להעמיס ב׳ המובנים במקרא א׳, אבל הא קמן שלדעת רבנו שני המובנים נכונים בשתי המקומות, שהקורות והצאצאים שניהם סעיפים היוצאים מהעיקר.
5. קנט. כלומר, אין לפרש ׳אלה תולדות הבריאה – השמים והארץ׳, אלא פירושו ׳אלה תולדות השמים והארץ – הדברים שנבראו מהם אחריהם׳.
6. קס. לפי״ז צ״ל שהמ״ם ב׳הבראם׳ הוא במקום נו״ן, שהרי ׳תולדות׳ לשון נקבה היא והול״ל ׳בהבראן׳. ואין זה רחוק כ״כ וכבר מצינו כן במקרא לפעמים, כמו אצל בנות צלפחד בספר במדבר (כז:ז) ׳נתן תתן להם נחלה׳ (וראה מש״כ עוד להלן פר׳ ויצא ל:כו).
7. קסא. בפירושי רס״ג מהד׳ ר״י קאפח הביא שתירגם רס״ג ׳ביום – בעת׳, אבל בפי׳ רס״ג הארוך שבידינו חסר חלק מפירושו לפסוק זה (כמובא במהד׳ צוקר עמ׳ 262 הערה 294). ועי׳ עוד להר״י קאפח שם שציין ללשון רבנו כאן, ובמקום ׳ומה חזקו העדויות׳ תירגם ׳והחזקה בראיות שהביא׳, ולפי תרגום זה רס״ג הוא שהביא ההוכחה לזה (בפירושו הארוך).
יש לציין שעיקר יסוד זה נתבאר יפה אצל הפשטנים הקדמונים כמו בפי׳ ראב״ע לשמות (טז:כה): ׳שמלת יום נופל על זמן קרוב או רחוק׳, וכ״כ ר״י ן׳ ג׳נאח בשרשיו (שרש יום עמ׳ 192), ואחריו כתב הרד״ק בשרשיו (שרש יום): ׳ויאמר יום על העת׳, וכ״כ בפירושיו בכמה מקומות, וכמו ברוב המקומות, פרשנותם בנויה על בסיס ביאורי רס״ג. ראה גם פירוש רבנו מיוחס כאן שהביא הוכחות נוספות לכך שיש ׳יום׳ שפירושו זמן ממושך. וכן כתב הרמב״ן בויקרא (ז:לו): ׳פירוש ביום משחו – בעת המשיחה, וכן ביום הקריב אותם לכהן – בעת ההיא׳.
8. קסב. ר״ל צמיחת העשב ושיח השדה ובריאת האדם לעבוד האדמה, וכן ביאר להדיא להלן בסמוך ׳ומה (שאמרנו בתולדות) שנבראו ביום שלישי וביום הששי, הרי זה מבואר מכיון שהתולדות הנזכרות – והן מה שנתבאר מתחילת פרשה זו עד סוף פרשת לשמר את דרך עץ החיים – הן בצומח והיפרד המימות וזה ממעשה יום שלישי, ובתולדות אדם וענינים ששייכים אל קצת חי היבשה וזה ממעשה יום הששי׳.
מדברי רבנו עולה ש׳ביום עשות׳ פירושו בעת הבריאה. ונראה שהראב״ע מתכוון לשלול פירוש זה במה שפירש ׳ומלת ביום עשות – הוא תקון, והעד וימהר לעשות אותו, וכן בראתיו ואחר כן יצרתיו ואחר כן עשיתיו׳, ור״ל שהעשייה כאן אינה לשון בריאה, אלא היינו תיקון שנתבצר אחר בריאתם.
9. קסג. בלשון התורה עד כאן.
10. קסד. נראה כוונתו, שלמרות שרבו שמותיו, מ״מ השי״ת הנקרא בשמות אלו – אחד הוא. והשוה לשון רס״ג בהערה הבאה.
11. קסה. אפשר שכוונתו לאפוקי מדרך המדרש שהביא רש״י בתחילת הפרשה: ׳ברא אלהים – ולא אמר ברא ה׳, שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין. והיינו דכתיב ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים׳. וא״נ כוונת רבנו בזה לדרך שביאר ריה״ל בספר הכוזרי (ד:טו, מהד׳ שורץ עמ׳ 237) ע״פ מדרשם ז״ל בב״ר (יג:ג): ׳אלוהיו של גרעין זה קרוי במיוחד ה׳. בשל דבקותו באדם הראשון הוסב שם אלהים, לאחר סיום מעשה בראשית, ל׳ה׳ אלהים׳, כמו שאמרו [החכמים] ז״ל שם מלא על עולם מלא׳. וכוונת רבנו, שאפילו אם אפשר לבאר ביאור נכון על דרך הפשט לפסוקים אלו, בכל זאת קשה למצוא ביאור המתיישב בכל המקומות השונים. והשוה לשון רס״ג בס׳ ׳אמונות ודעות׳ (ב:ג, במהד׳ הר״י קאפח עמ׳ פז): ׳ואם יאמר אדם מה ענין שני שמות הללו המשומשים תמיד במקרא ׳ה׳ אלהים׳, נאמר כבר קבע שהם לענין אחד [...] ואחר הקביעה הזו אין לחוש אם יתאר אחד מהם בפעולה מסויימת והשני בפעולה אחרת׳. ועל פי דרכו פירש רס״ג כאן (מהד׳ צוקר עמ׳ 263): ׳הזכיר בכל מעשי בראשית שם אחד, וכשנסתיימה הבריאה התחיל בשם אחר, ללמדנו שיש לו שמות רבים וכולם מורים אל ענין אחד׳.
ומש״כ רבנו שיש למצוא ביאור לקצת המקראות, יתכן כוונתו לפירוש רס״ג או לפירוש רש״י הנזכרים. והמהדיר שיער שהכוונה למש״כ הרד״ק בשם הראב״ע כאן ולהלן (ד:א) שהקב״ה קרוי ׳אלהים׳ על שם משרתיו שעל ידם עושה מעשיו, וכל זמן שלא נברא האדם לא נקרא הקב״ה בשם הוי״ה: ׳ונתחבר שם ה׳ עמו בעבור האדם שנברא בתכלית מעשה בראשית בעבור הנשמה העליונה שיש בו שהיא עומדת׳ ע״ש. והשוה גם פירוש רבנו בחיי כאן ׳על דרך הפשט׳: ׳שם אלהים נופל על מעשה הטבע ומעיד על החידוש, ושם המיוחד מעיד על קדמותו ומציאותו יתעלה׳.
12. קסו. נראה שכוונת רבנו למה שכתב בפירושו לתחילת הפרשה שאינו בידינו וחבל על דאבדין.
13. קסז. שם הוי״ה.
14. קסח. יש לציין, שדברי רבנו כאן משלימים את החסר בפירוש הארוך לרס״ג (מהד׳ צוקר עמ׳ 264, וראה שם הערה 306).
15. קסט. ר״ל שתנועת מערכות השמים גורמת לירידת הגשמים ועוד עניינים אחרים. וראה בדברי רבנו להלן (פסוק ו) ובמה שצויין שם בהערה מדבריו בס׳ המספיק, ששם נתבאר הכוונה שבסיבת הגלגלים משתנים ארבעת היסודות, ותנועת היסודות גורמות לאד שיעלה מן הארץ ושירד המטר ע״ש.
אלה תולדות השמים וגומ׳ – לפי שבתחילה קצר במקצת דברים, עכשיו חוזר ומפרש היאך נעשו.⁠1
אמר ר׳ אבהו: כל מקום שנאמר אלה פסל אתא הראשונים, כאן פסל תוהו ובוהו וחושך.⁠2
תולדות השמים – מאורות וכוכבים ומעשה מרכבה, ושאר דברים של מעלה כגון אש ברד שלג קיטור סופה וסערה, אלא שבא דוד והורידן למטה לארץ.⁠3
והארץ – בעלי חיים, דשאים, אילנות, אבנים, מים.⁠4
ביום עשות – ביוםב שנעשו שמים וארץ בתחילה, אלו הן התולדות שעשה אחר כן כל אחד ואחד בזמנו.⁠5
ביום עשות י״י אלהים – עכשיו כשנבנו שמים וארץ וכל תולדותיהן במילואם, הזכיר עליהם שם המיוחד, משום דברוב עם הדרת מלך (משלי י״ד:כ״ח), וכן מצינו: אין מזמנין על המזון בשם בפחות מעשרה (משנה מגילה ד׳:ג׳).
כאן פר״ש: שתף הקב״ה מדת הרחמים עם מדת הדין והיינו דכתיב: וי״י שמים עשה (תהלים צ״ו:ה׳). פירוש: הוא בעל מדתג הרחמים עם מדת דינו עשה השמים.
ארץ ושמים – ולמעלהד הוא אומר: את השמים ואת הארץ (בראשית א׳:א׳). תנחומאה (תנחומא (בובר) בראשית הוספה י״ט) ר׳ בי רבי אבא אמר: בבריאה קדמו שמים לארץ אבל בעשייה ובתיקון קדמה ארץ לשמים.
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. כן בבראשית רבה י״ב:ג׳.
4. בדומה בליקוט אוקספורד-מינכן.
5. בדומה בליקוט אוקספורד-מינכן.
א. כן בכ״י מינכן 224, אוקספורד קנוניצי 28. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״את״.
ב. כן בכ״י מינכן 224, אוקספורד קנוניצי 28. בכ״י אוקספורד 568: ״בעת״.
ג. כן בכ״י מינכן 224, אוקספורד קנוניצי 28. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״מדת״.
ד. כן בכ״י מינכן 224, אוקספורד קנוניצי 28. בכ״י אוקספורד 568: ״ולמעלן״.
ה. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״תנחומא״.
'אלה תולדות השמים והארץ וגו, "these are the derivatives of heaven and earth, etc.; seeing that in the first chapter the Torah had been extremely concise on a number of aspects of the story of creation, the Torah now fills in some of these gaps, by explaining more about the "how" of that period. We have a statement by Rabbi Abahu, quoted in B'reshit Rabbah 12,3, according to which every time in the Holy Scriptures when a paragraph commences with the word: אלה, this is meant to indicate that a state of affairs which had been described as in effect previously, is no longer valid. On the other hand, if a paragraph commences with the word: ואלה, this is meant to indicate that what follows is a continuation of a state of affairs that already been in existence. The state of affairs that the word אלה in our verse is to supersede is that of tohu vavohu, chaos and darkness, which the Torah had introduced in Genesis. 1,2.
תולדות השמים. This is a reference to the luminaries and the stars as well as to all the phenomena that are part of the celestial regions, including fire (lightning) hail, tornados, etc.; However during the reign of King David, the latter succeeded in making most of these phenomena part of our terrestrial world. (Compare Talmud, Chagigah 12)
והארץ, this is a reference to both living creatures, and all manner of vegetation on earth. ביום עשות, at the time when heaven and earth had first been created, i.e. on the first day. All of these phenomena mentioned already on the first day, God had completed during the following five "days.⁠"
ביום עשות ה' אלוהים, "on the day the Lord God had completed;⁠" now that heaven and earth had been completely built up, the Torah for the first time reveals God's full name in accordance with the principle we have learned from Proverbs 14,28 that ברב עם הדרת מלך "when there is a multitude the king's real honour becomes manifest.⁠" We find this principle invoked also in B'rachot 49 where the Talmud says: "one does not invoke the tetragram when preparing to recite grace after a meal unless there are at least 10 adult males present.⁠"The author quotes Rashi as commenting on our verse that God, now that there were free willed human beings on earth, coopted the attribute of mercy so that He would not automatically have to destroy His universe when man sinned. This has been hinted at in the prefix letter ו before the line: 'וה שמים עשה, "and the Lord (by contrast) completed the heaven.⁠" [This quote is not found in our editions of Rashi on this verse. Ed.]
ארץ ושמים, "earth and heaven.⁠" Previously, in 1,1 the Torah had listed heaven before referring to earth. Midrash Tanchuma comments on this that when speaking of the creation of something out of nothing, i.e. the stage known as בריאה, heaven preceded earth chronologically, whereas when speaking of the completion of their coming into existence, earth was completed first.
אלה תולדות – אלה פסל תוהו ובוהו (בראשית רבה יב:ג, שמות רבה א:ב, תנחומא שמות ב). מכאן ראיה לשבש דברי המפרשין1 פסל. תיקן כמו (פסול) [פסל] (שמות לד:א). וצ״ע גבי ואלה המשפטים (שמות כא:א).
בהבראם – אותיות באברהם. כלומ׳ בשביל אברהם אבינו עומדים תולדות שמים וארץ.
ד״א בה׳ בראם – מה ה׳ אין בו יגיעה לאומרה. כך ברא העולם במאמר ולא ביגיעה. ובה׳ ברא העולם. הטעם כדפריש לעיל (גבי ובאיזה שם ברא עולמו).
בהבראם – באברהם. מלמד שקודם שברא אדם רצה לבראות אברהם. וכן ראיה ב׳י׳ה׳ ש׳מ׳ו׳ מזה הטעם. דראש אותיות שאחריהם רמוז א׳ב׳ר׳ה׳ם׳. בר׳אשית (בראשית א:א). יה׳ודה (בראשית מט:ח). הב׳אים (שמות יד:כח). (שמ׳ור) [שמ׳ר] (שמות לד:יא). מה׳ טובו (במדבר כד:ה). וא׳עידה (דברים לא:כח). שמעתי. וכן י׳ש׳ר׳א׳ל׳. לכך נקרא כך שבו רמוזים אבות ואימהות. הי׳ יצחק ויעקב. הש׳ שרה. הר׳ רבקה ורחל. הא׳ אברהם. הל׳ לאה. הרי הכל רמוז בו. למבין. מה״ר יעקב.
1. עי׳ עמר נקא ר״פ משפטים.
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם – יספר תולדות השמים והארץ במטר ובצמיחה כאשר נבראו ונעשו כתקונם,⁠א כי השמים יתנו טלם ומטרם והארץ תתן יבולה, והם קיום כל חי. ורמז בהבראם מה שאמרו: בה״א בראם (ירושלמי חגיגה ב׳:א׳), ומפני זה לא הזכיר עד הנה רק מלת אלהים. ומפורש בכתוב: ואת כל אלה ידי עשתה (ישעיהו ס״ו:ב׳), וכן אמר איוב: מי לא ידע בכל אלה כי יד י״י עשתה זאת (איוב י״ב:ט׳). אם כן, תרמוז: ביום עשות י״י אלהים למלת בראשית, כמו שאמרנו.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״כתקנם״.
THESE ARE THE GENERATIONS OF THE HEAVEN AND THE EARTH WHEN THEY WERE CREATED. Scripture now relates the account of the heaven and the earth as regards rain and growth after they had been created and put in proper order, that the heavens shall give their dew1 and rain, and the ground shall give her increase,⁠2 these making possible the existence of all living beings. And in the word b'hibaram (when they were created) — [which could be read as if it were two words: b'hei baram] — Scripture alludes to what the Rabbis have said:⁠3 "He created them with the letter hei" [which is the last of the four letters of the Tetragrammaton]. It is for this reason that Scripture until this point mentioned only the word Elokim. This is explained in the verse: For all these things hath My hand made;4 and so did Job say, Who knoweth not among all these, that the hand of the Eternal hath wrought this?5 This being so, the expression, in the day that the Eternal G-d made, refers covertly to the word bereshith (in the beginning).⁠6
1. Zechariah 8:12.
2. Zechariah 8:12.
3. Menachoth 29b.,
4. Isaiah 66:2. The last letter (hei) of the Tetragrammaton is in the Cabala considered the yad hashem (the hand of G-d). See my Hebrew commentary, p. 32.
5. Job 12:9.
6. See Ramban above at the end of 1:1 and see also Note 64.
אלה תולדות השמים והארץ – ידוע כי השמים והארץ הם כלל כל הנבראים בעלי הגוף.
וע״ד הפשט כתב בהן לשון תולדה לעדות שהם מחודשים נבראים כמו הילוד הזה שנולד עכשיו והמלה הזאת מקטעת רגליהם של מאמיני הקדמות.
וע״ד המדרש אלה תולדות השמים והארץ כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, מכאן שהיה הקב״ה בורא העולמות ומחריבן עד שברא את אלו ואמר דין הניין לי ודין לא הניין לי, באור הבריאה והחורבן במחשבה לא שיצאו לידי מעשה, וכבר הזכרתי מזה קצת בפסוק יהי אור.
ועוד במדרש למה תולדות השמים והארץ ותולדות האמור לגבי פרץ מלאים וכל תולדות שבמקרא חסרים, מפני שכשהקב״ה ברא את עולמו לא היה מלאך המות וכיון שחטא אדם השליט הקב״ה המות בעולם וחס כל תולדות שבמקרא, וכיון שבא פרץ נעשו תולדות שלו מלא שהמשיח עומד ממנו והקב״ה מבלע המות שנאמר (ישעיהו כ״ה:ח׳) בלע המות לנצח.
וע״ד השכל יש במלת תולדות מלא שני תוי״ן מכוונין זה כנגד זה ופניהם איש אל אחיו תי״ו של מעלה רום השמים, תי״ו של מטה עומק הארץ, וזהו שכתוב (משלי כ״ה:ג׳) שמים לרום וארץ לעומק, תי״ו של שמים היא כסדר בראש המלה, ותי״ו של הארץ היא מהופכת וע״כ אחר שהזכיר השמים והארץ הפך ואמר ארץ ושמים, ללמדך כי המציאות כלו ענין אחד של מעלה פונה למטה ושל מטה פונה למעלה כי כן יתחייבו תולדות שניהם, ואפשר לומר כי לזה נתכוונו ורמזו רבותינו ז״ל באמרם (שמות ג׳:י״ד) אהיה אשר אהיה כשם שאתה הווה עמי כן אני הווה עמך אם אתה פותח את ידך ונותן צדקה, שנאמר (דברים ט״ו:ח׳) פתוח תפתח את ידך אף אני אפתח את ידי שנאמר (דברים כ״ח:י״ב) יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב.
בהבראם דרשו רבותינו ז״ל בה׳ בראם. וע״ד הפשט בלא עמל ויגיעה שאין לנו אות בכל האותיות שלא יצטרך אדם לקפוץ בה את פיו, חוץ מאות ה״א שאדם יכול לאמרה ברוח פיו ובלא קפיצת פיו ושפתיו כלל ובלא שום עמל, כך הקב״ה ברא את עולמו בלא עמל ויגיעה אלא ברוח פיו, שנאמר (תהלים ל״ג:ו׳) בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, אע״פ שהזכיר בכל מעשה בראשית לשון עשייה למדך כאן כשאמר נעשה שאותה עשייה אינה אלא ברוח פיו, וזהו שאמר בדבר ה׳ שמים נעשו והזכיר תכף וברוח פיו כל צבאם.
וע״ד המדרש בהבראם באברהם שבזכות אברהם נברא העולם, וכן אמרו אמר רבי יודן בהבראם באברהם הן הן האותיות, ואם אתה תמה בדבר ראה מה כתיב (תהלים ק״ד:י״ח) הרים הגבוהים ליעלים, ומה אם הרים הגבוהים לא נבראו אלא בשביל היעלים עאכ״ו שנברא העולם בזכות אברהם, ובאור המדרש הזה שהעולם נבראו בחסד שנאמר (תהלים פ״ט:ג׳) אמרתי עולם חסד יבנה, ואברהם זכה למדת החסד שנאמר (מיכה ז׳:כ׳) חסד לאברהם.
וע״ד הקבלה בהבראם בה״א בראם הה״א הזאת ה׳ אחרונה בשם והיא זעירי נאצלת מכח אלהים והיא שבראה את העולם והיא הנקראת יד ה׳ שעליה נאמר בפירוש (ישעיהו ס״ו:ב׳) ואת כל אלה ידי עשתה, וכתיב (איוב י״ב:ט׳) מי לא ידע בכל אלה כי יד ה׳ עשתה זאת, וכל אלהים שבמעשה בראשית היא התשובה והיא ה״א ראשונה שבשם ואליה נכוין בראש השנה שהוא יום הדין שבו נברא העולם כי עשרת ימי תשובה לתשובה, ועל כן תקנו בתפלה לומר מי כמוך אב הרחמים בה״א על ה״א ראשונה שבשם וה״א אחרונה שבשם שנתוספה לאברהם שנתנה לו כח ההולדה, וכמו שהזכירו ז״ל אברם אינו מוליד אברהם מוליד, וכמו שאפרש בפסוק (בראשית י״ז:ה׳) והיה שמך אברהם, והתעורר לזה כי באותו האות בעצמו שנברא בו העולם ונתיסד בו, אותו הטבע בעצמו שנה אותו, למען הודיעך כי אשר פעל הטבע הוא אשר שנה אותו כרצונו כי הכל בידו והוא הפותח והוא הנועל ואין זולתו.
ביום עשות ה׳ אלהים – לא הזכיר השם המיוחד עד עתה בכל ששת ימי בראשית. וע״ד הפשט שם אלהים נופל על מעשה הטבע ומעיד על החדוש ושם המיוחד מעיד על קדמותו ומציאותו יתברך, וע״כ לא הזכיר השם המיוחד בכל מעשה הטבע רק שם אלהים כי התורה רצתה להתחיל בספור החדוש, וע״כ הוצרך להזכיר השם המורה על המחדש והוא הכנוי שנתחדש לו בבריאת עולמו, ואלו היתה כונת התורה להתחיל בספור קדמותו ומציאותו יתברך היה ראוי להזכיר השם המיוחד המעיד על זה וע״כ הזכיר הנגלה והסתיר הנסתר.
וע״ד המדרש התחיל הקב״ה לברוא עולמו במדת הדין שנאמר בראשית ברא אלהים ראה שאינו מתקיים שתף עמו מדת רחמים שנאמר ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים.
וע״ד השכל חלקי המציאות כ״ו חלקים, ואלו הן מעלות השכלים הנפרדים והגלגלים והיסודות והנפשות הרי כ״ו כמנין השם המיוחד, וידוע כי החלקים האלה לא היו נשלמים ונגמרים בגמר שלמותם עד יום הששי, וא״כ איך יתכן שיזכיר ה׳ השלם בכל ימי בראשית על פעולה בלתי נשלמת. ויש לך לדעת כי החלקים האלה כלם הם נכללים בד׳, וד׳ בג׳ כי כן השם המיוחד שהוא כ״ו הוא בן ד׳ אותיות ועקר ארבעתם השלשה כי הרביעית כפולה והבן זה מאד.
וע״ד הקבלה תלה הפעולה בשם המיוחד כי הוא הפועל והוא האומן שהזכירו בבראשית רבה שאין המלך בונה מדעתו אלא מדעת האומן והאומן אינו עושה אלא כפי מה שהוא רואה בשכלו וחכמתו וזהו סוד הכתוב שבקהלת (קהלת ב׳:י״ב) את אשר כבר עשוהו, עשהו לא נאמר אלא עשוהו כביכול הוא ובית דינו.
אלה תולדות השמים והארץ, "These are the products of heaven and earth.⁠" It is well known that heaven and earth between them comprise all creatures which possess a body.
According to the plain meaning of the text they are here described as תולדה, "product,⁠" to remind us that they were "born" just like babies are born, i.e. they had parents, they were not eternal. The word is designed to deprive all those who believe in the eternal existence of the universe of a basis for their theories.
From an homiletical point of view, (Shemot Rabbah 30,3) the critical word here is the word אלה, "these.⁠" Whenever this word appears in the Torah it represents a break in continuity with what had been written prior to that word. This word is also the basis of the statement by our sages that G-d had been building and destroying a number of worlds prior to creating the present one. At that point, He had said דין הניין לי ודין לא הניין לי, "these please Me whereas the others do not please Me" (Bereshit Rabbah 3,9). The wording "He created and destroyed,⁠" is not to be understood literally; it means that G-d looked at various plans of various universes He had contemplated creating and after finding them inadequate He went back "to the drawing board,⁠" to plan an even better universe I have discussed the matter already in connection with the words יהי אור.
Other comments in the Midrash there concentrate on the spelling of the word תולדות. First, the very word תולדות teaches that whereas previous plans by G-d had been shelved, the present world had been found worthwhile to translate into practice. There are only two instances where the word תולדות is spelled with both letters ו such as here The second instance is in Ruth 4,18 when the descendant of David, Peretz, the ancestor of the Messiah of davidic ancestry is mentioned. When that happens, G-d will banish death from earth. The spelling that we encounter in both these instances is that at the beginning of the word the letters ת-ו are in the reverse order of their appearance at the end of the same word, i.e. ו-ת. At the time G-d created the present world the angel of death had not been assigned any authority. After man sinned, the angel of death was given wide-ranging powers so that as of that moment all future "products,⁠" תולדות, were spelled defective. With the birth of Peretz the son of Yehudah, the ancestor of the Messiah, a person had been born who would (through his descendant the Messiah) banish death once more from earth. This is hinted at by the spelling of the word תולדות in connection with mention of his eventual offspring The source for our tradition that death will be banished from earth at that time is Isaiah 25,8 בלע המות לנצח, "He will banish death forever.⁠"
From a rational, investigative point of view, the appearance of the two letters ת in our word where they appear as if facing one another, suggest that heaven and earth are in opposition to each other, the first letter ת referring to heaven, the second to earth. This concept is found in Proverbs 25, 3 where Solomon wrote השמים לרום והארץ לעומק. "As the heavens in their height, so the earth in its depth.⁠" In order to ensure that we do not remain with the thought that earth is inferior to heaven by definition, the Torah reverses the order in which the names heaven and earth appear in the very next line by writing ארץ ושמים, in that order. All phenomena in the universe are the product of the same Creator; one part is not inferior or superior to the other. Heaven "faces" earth, i.e. is oriented towards earth, and earth faces heaven, i.e. is oriented towards heaven. It is even possible that this was what G-d had meant to tell Moses when He answered his question in Exodus 3,13-14 concerning which name of G-d he should mention to the Israelites when identifying himself as G-d's messenger. At that time G-d described Himself as אהיה אשר אהיה, "I shall be (remain) who I am.⁠" He meant: "I will always respond in kind to whatever you (the Jewish people) will do. If you will give charity, as you are directed to by the Torah in Deut. 15,8, פתוח תפתח את ידך, 'be sure to open your hand (to the needy),' I shall distribute charity, as is written in Deut. 28,12 יפתח לך ה' את אוצרו הטוב, 'G-d will open for you His good treasure.'"
בהבראם, "when they were being created.⁠" Our sages in Menachot 29, seizing on the fact that the letter ה in this word is written in smaller script, explain "He created them (heaven and earth) with the letter ה.
Looking at the word as plain text, the meaning is that G-d did not experience strain or fatigue as a result of having created heaven and earth. Amongst all other letters in the Hebrew alphabet there is not a single one which does not require some form of exertion, i.e. moving the muscles of mouth, tongue or throat, in order for us to formulate it and say it audibly except the letter ה. This idea is hinted at in Psalms 33,6 בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, "by the word "heh" the heaven was made and by the breath of His mouth all their hosts.⁠" David meant that no exertion is needed in order to pronounce the letter ה; it suffices to exhale with the breath of one's mouth, an involuntary "activity.⁠" The message of the full verse in Psalms is that although the Torah describes that G-d performed many activities, i.e. ויעש, עשה, when He created the universe, it affected His state of being no more than the exhaling of the letter ה affects a human being's fatigue. In other words, when G-d said "let us make נעשה אדם,⁠" He exerted only as much energy as is needed to exhale with one's mouth.
Looking at the word בהבראם from an homiletical point of view, you will observe that the letters in that word are the same as in the name אברהם, although they are arranged differently. This prompted Rabbi Yudan to say in Bereshit Rabbah 12,8 that the universe was created for the sake of Avraham. Should you be perplexed at such an inference, I refer you to Psalms 89,3 עולם חסד יבנה, "the universe was built on loving kindness,⁠" or Michah 7,20 חסד לאברהם. Both of these verses equate Avraham with loving kindness. What the sages of the Midrash meant therefore was that Avraham personified the very attribute G-d employed in creating mankind, i.e. the universe. We may therefore say without hesitation that the universe was created for Avraham, i.e. for the likes of him.
A kabbalistic approach to the word בהבראם, understands it to mean that He (G-d), created it with the letter ה. This letter is the last letter in the Ineffable four-lettered name of G-d, and it is written in smaller than usual script in the Torah; it was emanated from the energy which is part of the attribute of אלוהים, and it was this part of G-d's "energy" which created the universe On other occasions this part of G-d's "energy" is called יד ה', "the hand of G-d,⁠" such as in Isaiah 66,2 ואת כל אלה ידי עשתה, "and all of these (phenomena, the universe) My hand has made.⁠" We find a verse with a similar meaning in Job 12, 9 מי לא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת? "Who amongst all these does not know that the hand of G-d has made all this?⁠" Whenever the word אלוהים is mentioned in the first chapter of Genesis, it refers to the emanation called תשובה, i.e. the first letter ה in G-d's Ineffable Name. It is this letter and what it represents that we speak of in our prayers on New Year's day which is the Day of Judgment, the anniversary of when the universe was completed. This emanation תשובה extends (presides) for the duration of the Ten Days of Penitence which are called עשרת ימי תשובה. This is why our sages have inserted a paragraph in the principal prayer עמידה during these days in which we acknowledge G-d as מי כמוך אב הרחמים, "who is like You father of mercy?⁠" The reference is to the two letters ה, i.e. א, ב הרחמים which appear in the Ineffable Name. The letter ה is the letter which was added to Avraham's name when it was changed from אברם to אברהם The addition of that letter enabled him to procreate [together with Sarah, seeing he had fathered Ishmael before that letter was added to his name. Ed.] Our sages have said (Bereshit Rabbah 44,12) "Avram could not produce viable sperm, Avraham could.⁠" I will explain this further on Genesis 29, 32 in connection with the words והיה שמך אברהם in Genesis 17,5-6. Here the Torah simply drew attention to the fact that the very letter which was instrumental in creating the universe was the one added to Avram's name in order to give him the ability to produce his son Yitzchak. He who had created the laws of nature is at liberty to change these laws when it suits Him. There is no power which is able to prevent Him from exercising His will.
ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים "on the day the Lord G-d created earth and heaven.⁠" G-d's Ineffable Name had not been mentioned up until now during all the events of the first six days. From a purely textural point of view, פשט, the name אלוהים is appropriate for matters connected with laws of nature, (the numerical value of the word =86, the same as the Hebrew word for nature, i.e. הטבע), and it testifies to G-d introducing some new element, whereas the Ineffable Name alludes to the fact that G-d is eternal and had never been preceded by any phenomenon. The Torah did not mention this name of G-d as it wanted to concentrate on the fact that new phenomena came into existence during the six days of creation. Had it been the intention of the Torah to inform us first and foremost on the fact that G-d preceded any phenomenon, it should have introduced G-d's Ineffable Name as a reminder that He is the "Eternal.⁠" Inasmuch as the Torah was primarily concerned with revealing that which G-d chose to reveal, it used only the name אלוהים during that stage of its report.
The Midrash sees in the fact that the Torah chose to use only the name אלוהים during that part of its narrative, proof that originally G-d had planned to involve only His attribute of Justice, i.e. the מדת הדין, in the creation of the universe. When man was created and G-d realised that he could not survive if only the attribute of Justice were active in the world, G-d co-opted the attribute of mercy.
From a rational, investigative point of view, we must remember that the universe is comprised of 26 different categories of phenomena. They are: 10 phenomena which are totally abstract, of a purely intellectual nature (the ten levels of angels mentioned by Maimonides in his Yesodey Hatorah) Then there are the nine planetary constellations. Add to these the four raw materials earth is made of. Add to these the נפשות, the three different levels of souls, i.e. נפש, רוח, נשמה, and you have a total of 26 basic phenomena. This number corresponds to the numerical value of the letters in the Ineffable name, i.e. י-ה-ו-ה.
It is a known fact that these various parts which constitute the universe did not assume their final and completed format until the sixth day. As a result, it was not appropriate that G-d associate His name as the attribute י-ה-ו-ה with something defective and incomplete. You should appreciate further that the 26 parts of the universe we have mentioned are all included in what the four-lettered name of G-d stands for; in fact they are included in the three letters making up that name (each letter symbolising one of the three worlds, the world of the angels, the world of the planetary system, and our terrestrial universe), seeing that the letter ה appears twice in that name.
A kabbalistic approach views the activity which resulted in the universe materialising as totally dependent on the Creator Who is both the labourer and the architect (referred to in Bereshit Rabbah 1,1). In that parable we had said that a king who builds a palace does not do so merely by relying on his own knowledge, but he employs experts to advise him. The architect in turn does not build without first having used his mental and intellectual faculties. This is the deeper meaning behind the words of Solomon in Kohelet 2,12 כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו, "for what can man who comes after the king do? It has already been done.⁠" The crucial word is עשוהו instead of עשהו. The plural is a reference to G-d together with His בית דינו, "His court of advisors" (compare Kohelet Rabbah 2,14).
אלה תולדות השמים והארץ – כל מקום שנא׳ אלה פסל את הראשונים והכא מאי פסל תוהו ובוהו. בהבראם בזכות אברהם גימטרייא באברהם.
בהבראם – אותיות באברהם בזכות אברהם נבראו שמים וארץ.
ארץ ושמים – ב׳ במסורה הכא ואידך הודו על ארץ ושמים. למה הודו על ארץ ושמים בשביל שעשה ארץ ושמים.
אלה תולדות השמים – ב׳ מלאים בוי״ו אלה תולדות השמים, ואלה תולדות פרץ (רות ד׳ י״ב), ושאר כל תולדות שבמקרא כתיבי חסרים כדאמ׳ בב״ר (פי״ב) ר׳ יודן בשם ר׳ אבין ו׳ דברים [נטלו] לו מאדם הראשון זיוו וקומתו חייו [פירות הארץ] ופרי האילנות והמאורות ואינן חוזרין עד שיבא בן פרץ דהיינו משיח.
ואחר זה אֹמר כי הפילוסופים רצו לחקות ספר תורתנו הקדושה, ולא חִקוהו אלא כמו שיחקה הקוף פעולת האדם.⁠1 ולכן ארסטו כשהתחיל ׳ספר השמים והעולם׳2, על דרך משל, הציע3 בראשו דברים קדמו לו ב׳ספר השמע׳.⁠4 וכן כשהתחיל ׳ספר אותות עליונות׳5 הציע בראשו קצת דברים קדמו לו ב׳ספר השמים והעולם׳ ו׳ספר השמע׳,⁠6 וכל זה להזכרה ולצרף הענינים.⁠7 וכל זה למדו מספר תורתנו – הלא תראה כי בזה החלק השני, שהוא מאמרו אלה תולדות השמים והארץ עד שסיים ״לשמור את דרך עץ החיים״ (בראשית ג׳:כ״ד), הציע בראש זה החלק קצת דברים קדמו לו8 בחלק הראשון.⁠9 וכן כאשר יתחיל פֶּתַח10 אחר באמרו ״זה ספר תולדות אדם״ (בראשית ה׳:א׳), הציע שני דברים קדמו לו כבר.⁠11 וכן כאשר יתחיל ״אלה תולדות נח״ (בראשית ו׳:ט׳), זה הצעה ממה שקדם לנו כבר (בראשית ה׳:ל״ב).⁠12 וכן רבים בתורה. אכן ראה הפלגת שלמות נותן תורתנו על כל מחבר ספר, כי הפילוסופים כשיכתבו אלו ההצעות – לא יכתבו שום חדוש. ולא כן מעשה אלהים, נותן תורתנו, אבל בכל הצעה מן ההצעות, בעבור שיהיה נמלט מכל הִשנות ומוֹתר, יעשה חדוש מועיל מה, אם לשינוי מלות, אם בתוספת, אם בגרעון. ועינך תראנה.⁠13 ולכן פסוק ״אלה תולדות השמים והארץ״ הוא שוה בשוה לפי הענין עם הפסוק הראשון (בראשית א׳:א׳) ועם פסוק ״ויכלו וכו׳⁠ ⁠⁠״ (א-ג), אבל ביניהם שינוי מלות ושינוי סדר בקדימה ואיחור.⁠14 והכל להערות יקרות.
וטעם אלה – רומז בעצם אל ענין האדם.⁠15
ואולם היתר השאלה השנית בספר כסף סיגים16 על התחילו בכאן ״י״י אלהים״ וכן בכל זה החלק השני, זולת מקומות, מה שבחלק שקדם נהג ״אלהים״ לבד, ובחלק השלישי ינהיג ״י״י״ לבד, זולת מקומות, וכל זה כתבתי בספר מזרק כסף.⁠17
1. הפילוסופים בצורת כתיבתן רצו לחקות את המבנה בתורה (כפי שיבאר להלן) אך החיקוי היה צורני בלבד, ״כדרך שיחקה הקוף פעולת האדם״ ומבלי שימת לב למשמעות המבנה.
2. אריסטו, על השמים.
3. הקדים.
4. ׳ספר השמע׳ הוא ספר הפיסיקה של אריסטו, העוסק בענייני הטבע. ׳ספר השמים והעולם׳ הוא על השמים, הפותח: ״We may say that the science of nature is for the most part plainly concerned with…״.
5. אריסטו, אותות השמים.
6. אותות השמים פותח: ״בעבור שהקדמנו לזכור הסבות הטבעיות הראשונות והתנועה הטבעית כלה והכוכבים המסדרים לעולם והגדנו עניין הגשם העליון והיסוד הנכבד...⁠״.
7. מטרות פתיחת כל ספר בדברים אשר נאמרו כבר בספרים קודמים הן רענון הזכרון ויצירת רצף בין הספרים.
8. לעיל א, א; ב, א-ג.
9. לפי המשתמע מדברי ריא״כ לקמן על פסוקים ז-ח, גם פסוקים ו-ז הם חזרה על הידוע מפרק א.
10. פתיחת קטע. ראה לקמן על ד, א.
11. עניין בריאת האדם בדמות אלוהים, זכר ונקבה, ועניין ברכתם, נזכרו כבר בפרק א פס׳ כז-כח.
12. כנראה כוונתו היא שפירוט תולדות נח, כלומר, שמות בניו (בראשית ו׳:י׳), נכתב כבר (בראשית ה׳:ל״ב). אפשרות אחרת היא שכוונתו היא שצדקותו של נח (בראשית ו׳:ט׳) נזכרה כבר: ״ונח מצא חן בעיני ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית ו׳:ח׳).
13. יש יתרון להקדמות המחזירות של התורה על ההקדמות המחזירות של הפילוסופים בכך שהתורה בחזרותיה מחדשת חידוש שיש בו תועלת כלשהי, כפי שניתן לראות בדוגמאות הנ״ל.
14. אין בפסוק כאן חידוש תוכני על פני א׳:א׳ (בריאת שמים וארץ) עם ב, א-ג (השלמת שמים וארץ; לשון ׳עשייה׳ לגבי בריאה זו), אך המילים שונות.
15. המילה ״ואלה״ רומזת לפסוק ״וייצר ה׳ אלקים את האדם״ האדם הוא תולדות השמים והארץ. אולי משום שנוצר מן האדמה.
16. ספר כסף סיגים היה רשימת שאלות, עליהן ענה בחיבורים שונים, והוא איננו בידינו.
17. ריא״כ מתייחס כאן לשאלת השימוש בשמות ה׳ השונים – בחלק הראשון של פרשת בראשית (בראשית א׳:א׳ – ב׳:ג׳) בשם ׳אלוהים׳, בחלק השני (בראשית ב׳:ד׳ – ג׳:כ״ד) בשם ׳ה׳ אלוהים׳ (מלבד בראשית ג׳:א׳-ד׳), ובחלק השלישי (בראשית ד׳:א׳ – ו׳:ח׳) בשם ׳י״י׳ (מלבד בראשית ד׳:כ״ה; ה׳:א׳,כ״ב; ו׳:א׳,ד׳) ראה בהרחבה הרינג, גביע כסף עמ׳ 97-77.
(הקדמה)

חלק ח: אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (ב, ד — ג, כד)

ומהנה נתחיל לבאר מה שנמשך לזה בתורה מסיפור סודות המציאות. ואנחנו מתנצלים תחילה אם לא יִמָּצְאוּ דברינו בה מסכימים לפשטי הכתובים על האופן שנמצאו מסכימים ללשון התורה במה שקדם לנו מהביאור, לפי שאלו הענינים הנמשכים לזה הושמו בתורה נעלמים מאד במשלים חֲזָקֵי ההעלם וההסתר. והתכלית המכוון בו — לפי הנראה לנו — הוא להודיע הכלים אשר נתן ה׳ יתעלה לאדם להגיעו אל הצלחת הנפש, אשר בה יהיו לו החיים הנצחיים.
ואנחנו מציעים בכאן הצעה מקפת בכל מה שיכללהו זה הסיפור הנמשך לזה עד פרשת ׳והאדם ידע את חוה אשתו׳ (ד, א); והיא, שכבר נתבאר בספר הנפש (ג, ד-ה) כי השכל האנושי ערום בתחילת הבריאה מכל המושכלות אשר ישיגם, והשכל הפועל הוא אשר ישפיע לו המושכלות באמצעות החושים והכח הדמיוני והכח הזוכר. וזאת ההשפעה אשר ישפיע לו בהודעת סודות המציאות העמוקים, תִּדְמֶה לברק או ללהט החרב המתהפכת שיוצץ פעם ויעלם פעם, מפני קושי ההתבודדות אשר יצטרך לשכל האנושי מבין שאר כוחות הנפש בזה האופן מההשגה, כמו שביארנו בביאורנו לשיר השירים (בפתיחה, ועל ה, ב), וכבר זכר זה הרב המורה גם כן בספרו הנכבד מורה הנבוכים. וכבר ביארנו בראשון מספר מלחמות ה׳, שההצלחה תגיע לאדם בהשכילו מנימוס הנמצאות וסדרם ויושרם כפי שאפשר לו, ושבזה האופן יחיה שכלו חיים נצחיים.
ויותר מה שאפשר שיִּוָּדַע לו מסודות המציאות - הוא בזה העולם השפל, רוצה לומר הסידור המושכל אשר לו; ואולם בשמים, ומה שעליהם במדרגה — תהיה השגתו חלושה, לרוחק מציאותו ממציאותם בעצם והמקום.
וכבר התבאר בספר הנפש (ג, ז) שהכח המדמה והכח המתעורר יניעו הבעל חיים אל מה שיתנועע אליו, או ממנו; וזה, שהמדמה כבר יצייר דבר מהדברים המוחשים, ויתעורר הכח המתעורר מהציור ההוא, ויניע הבעל חיים אל שיתקרב למוחש ההוא אשר ציירוֹ הכח הדמיוני, או שיברח ממנו. ולפי שבזה האופן יקרה לאדם שיִּמָּשֵׁךְ אחר ההנאות הגופיות, אשר הם מרחיקות אותו משלמוּתו, הנה יהיה הכח המתעורר הוא היצר הרע, והכח הדמיוני הוא מנהיגו. הנה כבר התבאר לך שהכח הדמיוני הוא כלי אל הגעת השלמוּת לאדם, והוא בעינו כלי אל הרחקת השלמוּת; אלא שזה אמנם יהיה מצדדים מתחלפים, והמכוון בו ביצירתו הוא ההגעה אל השלמוּת.
ומבואר גם כן שבכאן השגות אנושיות, אינן לאדם במה שהוא אדם, אבל ישתתף בהם באופן⁠־מה לבעלי חיים. והוא, השגת הטוב והרע; כאילו תאמר ידיעת הערֵב מהדברים, והבלתי ערֵב — אשר הוא טוב ורע אצל קצת האנשים; והמועיל מהם והמזיק; והנאה מהם והמגונה; כי על כל אלו הדברים יֵאָמְרוּ הטוב והרע לפי מה שיִּרְאו האנשים, עד שקצתם ישים הטוב הערֵב והרע הפכו; וקצתם יראה שהטוב הוא הכבוד והרע הוא הפכו; וקצתם יראה שהטוב הוא הניצוח והשררה והרע הפכו; וקצתם יראה שהטוב הפעולות היפות והרע הפכם וקצתם יראה שהטוב הוא המועיל והרע הפכו; כמו שנזכר בספר המידות (א, ה). הנה אלו הדברים — ואם הם מגיעים לאדם באופן⁠־מה מהשכל באמצעות החושים, כמו הענין בשאר ההשגות האנושיות — הנה לא יגיע בקנינם לאדם ההִשָּׁאֲרוּת הנפשי המכוון בו, אבל אולי ירחיקוהו ממנו. וזה, אם בשיִּמָּשֵׁךְ לדברים הערֵבים, להנאה המגעת לו מהם, אם מצד שיְּכַלֶּה זמנו בחקירות אלו⁠־הדברים ותִמָּנַע ממנו ההשגה בנימוס הנמצאות וסדרם ויושרם אשר בה תהיה ההצלחה האמיתית כמו שקדם. ואולם אמרנו שכבר ישתתף באלו ההשגות באופן⁠־מה לבעלי החיים, כי השגת הערֵב והבלתי ערֵב תמצאה משותפת להרבה מהבעלי החיים. וכן תמצא בקצת הבעלי חיים השגת המועיל והמזיק, עד שהם יברחו מהדברים המזיקים להם — ואם לא קדם להם הרגשם — כברוח אפרוחי התרנגולים מהעוף האוכל אותם, והשה מהזאב; ויקרבו אל הדברים המועילים, כמו שתמצא בחולדה, שכאשר נְשָׁכָהּ נחש תלך לעשב אחד בעל קוצים ותתגולל עליו כדי שינקב עורה במקומות רבים ויצא ממנה ארס הנחש. וכן תמצא בסנונית, שכאשר ינקרו עיני אפרוחיה תבקש עשב — הסנונית — אשר הוא מועיל לזה תועלת נפלא. ובכלל מה שנמצא מזה לבעלי חיים הוא הרבה. וכן תמצא בקצת הבעלי חיים השגת המגונה והנאה, עד שיאמרו שהסוס לא יבוא על אמו, והגמל לא ישמש בפני כל בריה, ותרנגול לא יזקק לתרנגולת אם לא פייסה תחילה.
והנה להיות דעות האנשים מתחלפות בענין הטוב והרע זה האופן מהחילוף, עד שהטוב אצל קצתם הוא רע אצל קצתם, נתחלפו תכונות האנשים חילוף רב, כי כל אחד מהם יבחר במה שהוא טוב אצלו, כמו שנזכר בספר המידות (שם).
ומבואר גם כן שנקבת האדם תתיחד מבין שאר נקבות הבעלי חיים, שהיא נבראת לעבודת הזכר כדי שיִּשְׁלַם לו הפנאי להשתדל במושכלות להגיעו אל הצלחתו, ואולם נקבות שאר הבעלי חיים לא יִמָּצֵא בהם זה היתרון לזכר על הנקבה.
זהו מה שרצינו להציעו קודם שנכנס לביאור זאת הפרשה, וכמעט שכל עניני הפרשה מבוארים בו.

ביאור דברי הסיפור

(ד) אלה תולדות השמים והארץ בעת הבראם, כאשר עשה ה׳ יתעלה התחתונים והעליונים — רוצה לומר מה שכבר זכרוֹ תחילה מהבריאה על מדרגותיו.
(ד-ט) [שער ה]
והנה על היסוד הקיים והפנה האמתית אשר כן יסדנו תתבאר היטב פרשה קטנה זו. רצוני אלה תולדות השמים והארץ. עד ויפח באפיו נשמת חיים. שיש להתקשות בפירושה כי עז ובכוונת ישוב פשוטה כי קשתה מפני כמה דברים:
א. אומרו אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגו׳ – שהוא חבור מאמרים קשה ההתכה כי מה טעם בהבראם. וחכמינו ז״ל הוצרכו לומר בה״א בראם באברהם (בראשית רבה י״ב). וגם מה טעם שיהיו התולדות ביום עשות ה׳ וגו׳. ועוד (בראשית רבה א׳) למה לא הקדים שמים לארץ בכאן כמו שעשה בפסוק הראשון.
ב. מאמר אלה תולדות השמים היכי קאי. שאם יחזור למלאכת ששת הימים שהזכיר ראשונה. לומר כי כל מה שהזכיר בספור ההוא הוא תולדות השמים והארץ אשר יולדו בימים ההם על הסדר ההוא. הנה מאמר ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים יכחישהו.
כי יורה שעל מה שנברא ביום ראשון יספר. ואם יחזיר למה שיספר עכשיו מענין הוית השיח או צמיחת העשב. ולומר כי אלו הם תולדות השמים והארץ אשר ברא ראשונ׳. מה טעם קשר הסיפור באותה וא״ו העוטפת (בראשית רבה י״ג). זה לא יתכן בשום צד.
ג. כי בין כך ובין כך מה טעם שיודיע הכתוב מה שלא היה קודם שהמטיר. ולמה היה לו להמטיר ולהצמיח אם אדם עדין אין לעבוד את האדמה לעתיד. שהרי לצורך שעתו לא הוצרך שכל מה שנברא במעשה בראשית במלואו נברא.
ד. כי אם לפי שלא היה אדם עדיין לעבוד לא המטיר י״י אלהים. למה יעלה אד מן הארץ להשקות את האדמה. כל שכן שמדרך המנהג הטבעי המטר ימשך ויתהוה מן האד העולה, כמו שביארנו במאמר יהי רקיע בשער השלישי.
ה. כי לפי אמתת שמוש מלת טרם בכל המקרא הנה באמת יחסר בכאן עקר משפטה. כי לא סופר מה שהיה טרם יצמח או טרם יהיה בארץ. על דרך טרם ישכבו ואנשי העיר וגו׳ (בראשית י״ט:ד׳) טרם כלה לדבר והנה רבקה וגו׳ (בראשית כ״ד:ט״ו) טרם אענה אני שוגג (תהלים קי״ט:ס״ז) וזולתם. ורש״י ז״ל התחכם לתקן זה במה שפירש ענינה עדין לא. והוא ודאי אונאת דברים כי חלוף גדול יש מאומרו עד לא או עדין לא. כי עד לא הוא תרגום של טרם. כלומר קודם שיהיה כך. אבל עדין לא אם שהוא קרוב אליו באותיות הוא רחוק מאד ממשמעו. שהוא לשון עד עתה לא. והנה ההטעאה היא מבוארת אלא שהוכרח הרב לומר כן לפרש זה הכתוב גם ידעתי כי טרם תיראון (שמות ט׳:ל׳). ועם שהראב״ע ז״ל והרמב״ן ז״ל חלקו עליו ביתר המקומות. הנה בכאן לא ענו אותו דבר ויראה שהם מודים לו בזה על ידי הדחק.
ו. כי על כל פנים יראה כי בלעגי לשון ובשפה נכרית ידבר בענין הזה. כי היה לו לומר וכל שיח השדה טרם ימטיר לא היה בארץ. וכל עשב השדה טרם יגשים לא צמח ואדם אין וגו׳. ואין אחד מהמפרשים שיסכים עם הרב המורה ז״ל (מורה נבוכים ב׳:ל׳) בשיהיו מאמרי טרם יהיה בארץ וטרם יצמח נמשכים אל ואיד יעלה מן הארץ. וללמד על מאמר יהי רקיע שביום השני שעל הויית המטר ידבר כי הוא דרך זר וקשה מכל הטעמים החזקים שכתבנו במקומו.
והנה אחר שנתברר אצלנו מה שנתברר מזה העקר יראה בבירור שאין פירוש פרשה זו וישוב פשוטה בלי שום ספק ודוחק זולת זה הדרוש עצמו המועיל מאד אל הישרתנו והצלחת נפשנו. והשתדלה בכל עוז לבנות ולנטוע בדעתנו זה הענין הנכבד אשר מאסו בו הבונים מקצת חכמינו ושמו עליו לנתוץ ולהרוס. אמנם עצת ה׳ היא תקום ואמונת תורתו השלמה תבנה ותכונן לעולם.
ב. ויהיה מאמר אלה תולדות השמים והארץ נמשך למה שיקושר סדר דבריו עד אומרו וייצר י״י אלהים את האדם וגו׳ ויהי האדם לנפש חיה ויטע י״י אלהים גן וגו׳ עד לא טוב היות האדם לבדו. ואליהם יכוין ויאמר אלה תולדות אשר יזכרו ויפקדו הם עקר תולדות השמים והארץ בהבראם
א. כלומר אע״פ שנבראו קודם שימצאו התולדות בפועל. והוא עצמו דעת ר״ל שאמר [ילמדנו תזריע וב״ר פ״ה] וקדם למעשה בראשית. וכן אמרו חז״ל בעבור ישראל שנקראו ראשי׳ (ויקרא רבה ל״ו) והוא מה שפי׳ יפה באומרו ביום עשות י״י אלהים ארץ ושמים כי בו ביום קדמו התולדות. וזה טעם קדימת ארץ לשמים בכאן כי הקדים בזכרון הבריאה המיוחד לשבת האדם. כמו שהקדים ביצירתו העפר לנשמת החיים. ומזה הטעם עצמו שתף עמו מדת רחמים (בראשית רבה י״ב) באומרו יי אלהים. כי הוא השם הנזכר על דברת בני האדם (בראשית רבה י״ב) כמו שכתבנו בסוף שער ג׳.
ומה טוב ומה נעים טעם עטיפת מאמר וכל שיח השדה וכל עשב השדה.
שיעורו אלה תולדות השמים והארץ אשר היו עקר המחשבה ביום עשות י״י ארץ ושמים.
ב. וטרם יהיה כל שיח השדה בארץ וטרם יצמח כל ירק עשב. עם היות שכל אלו קדמו בפועל אל התולדות. והראיה על זה כי לא המטיר י״י על הארץ שעם שקדם מציאותם לא נתן להם עדיין שלמות פעולותיהם אם מהצמח ואם מהמטר.
ג. כי למה ימטיר הש״י ואדם אין לעבוד את האדמה שהוא הנמצא החשוב אשר הוא תכלית לכלם. וכן לא אדוני ועבדיך באו וגו׳ (בראשית מ״ב:י׳) ירצה לא אדוני כדבריך ואיך נהיה מרגלים ועבדיך באו וגו׳. והוא שמוש נאה ודבור צח בלי ספק. ואחר שביאר מדרגתו מהנמצאות ביאר מהותו ואיכות בריאתו ואמר ואיד יעלה מן הארץ וגו׳. וכמו שכתב בזה רש״י ז״ל לענין ברייתו של אדם הראשון העלה התהום והשקה את העננים לשרות העפר וכו׳.
ד. הורה הכתוב כי חומר גופו הורכב מכל ארבע היסודות אשר לסבה זו נתהוו בו הארבעה ליחות אשר מהם הוגלם ונבנה. ומזה הצד חוייבו אליו ההתכה וההפסד. ועם כל זה נתן בו כח ואיפשרות להשאר השארות נצחי כאשר יתבאר. והארבעה יסודות נמצאו בבריאה זו בהכרח. כי האיד הוא אויר קטורי לח עולה בכח חום השמש. ובזה יתערבו שלשתם הרוח והאש והמים. וכשהשקה את פני האדמה כבר נתערבו ארבעתם. ולזה אמר וייצר י״י אלהים את האדם עפר מן האדמה. כי בה נתמזגו כל היסודות וממנה נוצר. וכבר כתבנו במלת נעשה אדם כי חבה יתרה נודעת לו במה שייחס יצירתו הראשונה החמריית לו יתברך. כמו שייחס לו צורת כל שאר הבעלי חיים. וזה מה שיחייב היות נפיחת הנשמה בו ענין מעולה ממנו וזולתו. אמנם היה זה היחס למה שראה חכמתו החמר היותר שוה ויותר נאות לקבל הצורה ההיא העליונה. וכמו שאמר המשורר גלמי ראו עיניך וגו׳ (תהלים קל״ט:ט״ז) והוא מה שאמר האומר בנשמותיהם של צדיקים נמלך (בראשית רבה ח׳) כמו שכתבנו שם. ואל יעמוד כנגדנו אומרו להלן וייצר י״י אלהים מן האדמה כל חית השדה. כי שם לא בענין יצירתם ידבר אלא לענין קריאת השמות. ואין שם מקום הודעת החבה. וגם תראה ההבדל הגדול שיש בין אומרו וייצר י״י אלהים את האדם ובין אומרו וייצר י״י אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו׳ כי באומרו שיצר מן האדמה אלו הנמצאים יורה שצורתם אינה דבר יוצא מחמר האדמה תתהווה בהווייתו ותפסד בפרודו. אבל באמרו שיצר את האדם עפר מן האדמה יורה שיש מציאות לאדם זולת העפר. אלא שעשה חמרו מעפר האדמה והחמר הזה הוא נמשך אחריו ועשוי לצרכו. והוא מה שדקדקו חכמינו ז״ל ממלואה של תיבה ודרשו שתי יצירות (בראשית רבה י״ד) ועד כאן כלל חמרו. ומכאן ואילך יספר במהות נפשו וענינה שהוא החלק המעולה המשלים יצירתו. אשר הוא כדאי לפתוח שער לעצמו. ובזה נתבארו אלו הכתובים החמורים כפי הראוי והנאות לפי אמונת שרשי התורה ועקריה. ונתבאר כי מכאן ואילך יפרש הכתוב טעם מעשה בראשית אשר סתם אותו מתחלה. ויבא על תוכן ענינו וסוף הכוונה והתכלית:
1והוא מה שרצו אותו באותו המאמר (בראשית רבה ט׳) שהנחתיו בפתח השער יושב ראשונה. האומר על מאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. מתחלת הספר ועד כאן כבוד אלהים הסתר וכו׳ (משלי כ״ה.) וזה שאם יובן כחמר פשוטו לומר שעד כאן הוא סוד מעשה בראשית הנתן להסתיר ולעסוק בו בחשאי כדתנן (חגיג׳ י״ג:) מכאן ואילך נתן לדרוש ולפרסם. שתי תשובות עצומות יש בדבר:
האחת כי הסתר דבר וחקור דבר אינם מאמרים מקבילים. כי יתכנו שניהם יחד חקור והסתר. והיה לו לומר עד כאן בל יחקר מכאן ואילך חקור עד כאן הסתר ומכאן ואילך גלות. וזה מבואר.
והשנית שהרי כל הפרש׳ הזאת שהוא מתחיל בה מעניני יצירת האדם ובת זוגו ונטיעת הגן והצמחת אילנותיו והנהר היוצא הנפרד לארבע׳ נהרות והכנסת האדם בו ומעשה הנחש וחטאו של אדם וגרשו מגן עדן וענין להט החרב והכרובים הכל היה בימי המעש׳. והכל הוא עקר מעש׳ בראשית הנקראים סתרי תורה ובפירוש אמרו חכמינו ז״ל עץ הדעת שאכל ממנו אדם הראשון לא גלה הקב״ה אותו אילן לאדם ולא עתיד לגלותו (בראשית רבה ט״ו). ואיך לא.
והנה הרב המור׳ עשה מכל אלו הענינים ומהיותר מפורסמים מהמסופרים אחריהם עקר סוד מעש׳ בראשית והסתרו כמו שנרא׳ בו בפרק שלישי חלק ב׳ המיוחד אליו לזה. ואיך יאמרו מכאן ואילך שלא יוכלל בהסתר דבר. אמנם הכוונ׳ להם בזה היא כי עד שלא נגמר׳ מלאכת האדם שעליו נאמר והנה טוב מאד כמו שפירשנו, היה כבוד אלהים ורצונו לספר נפלאות הבריא׳ בהסתר דבר. כלומר מבלי תת סבה וגלות כוונה למעשיו ולא היה החוקר יכול לדעת מה טיבן של מלאכות אלו ומה תכליתן. אמנם אחר בריאת האדם שהוא היה הטוב מאד במה שהוא התכלית. היה כבוד אלהים ורצונו לספר בהם בחקור דבר. והוא לשומו סבה לכל ותת בו סבה למה ולמי ולמה נעשו כל אלו הבריאות. כי הוא עצמו ענין חקור דבר. כמו שהתחיל מיד באומרו אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וכו׳ וכל שיח וכו׳. ואיד יעלה וכו׳. וייצר י״י וכו׳. ויטע וכו׳. כי ודאי כל אלו הבריאות הם אשר נעשו ראשונ׳ אלא שיפרש טעמם וסבתם כמו שפירשנו. וכמו שתרא׳ הענין מפורש מבואר בספורים הנמשכים בעזרת האל. כי הכל הוא פירוש וגלוי דעת המעשים הסתומים אשר נעשו ראשונ׳.
ודי בזה למה שרצינו אליו בזה השער.
1. כוונתו שאחרי היות האדם האמיתי רצוני לומר המשכיל והמעיין בענינים אלהיים. ומשלים חפץ ה׳ בכל מעשיו, התכלית הנרצה מכל הבריא׳ ע״כ ספר הכתוב תחילה בריאת שאר הנמצאים אשר הם רק בבחינת האמצעים, רק בדרך כללי וסתום ורק אחרי בריאת האדם שעליו נאמר כאשר נשלמ׳ הבריא׳ עמו, וירא ה׳ את כל אשר עשה, והנה טוב מאד, בעבור היותו התכלית, שהוא הטוב האמיתי והנרצה בכל פעולה, החל לספר בפרט כל מה שנברא לכבודו ואיך הוא מגיע לתועלת האדם, וזש״א ז״ל מתחילת הספר ועד כאן כבוד אלהים הסתר דבר, מכאן ואילך כבוד מלכים חקור דבר.
(4-6)

Gate 5

Problems in the text of this chapter:
1) Why does it state in chapter 2,4 "When they were being created" (if one ignores the Midrash on this)?
2) What do the toldot hashamayim, descendants of heaven, mentioned in that verse refer to? If it is a reference to the whole six-day cycle of creation, then the words "on the day God made them" is contradictory! If these words are connected with what follows, however, i.e. the state of vegetation prior to rainfall, i.e. that all vegetation is the direct result of rainfall, then the letter vav at the beginning of verse five does not make sense!
3) At any rate, why does the Torah report what went on before there had been any rain? Why was there a need for rain as long as man for whose sake the rain was needed had not yet been created?
4) If it did not rain because there was not yet anyone who needed the rain, i.e. man did not need to till the earth, why bother with the eyd, mist that rose from the ground? This all the more so since rain is the result of vapors that rise from the ground!
5) The customary use of the word terem suggests that something has been omitted, namely whatever went on before "terem.” Examples are Genesis 19,4, "Before they could lie down, the men of Sodom had already arrived,⁠" or Genesis 24,15, "Before he had finished talking, Rebeccah arrived.⁠" What is the meaning of the word in our verse?
6) The normal syntax would have required a sentence such as "Before there was rainfall no grass could grow on earth.⁠" Why does the Torah employ such a cumbersome syntax?
1) The entire story begun here extends until the second report of the creation of man and his placement in gan eden. In this way, man is indeed the consequence of, i.e. the "descendant" of "heaven and earth.⁠" The Torah thus justifies the creation of vegetation-- though in suspended animation-- by the eventual appearance of man on the scene. This also explains why the word "earth" is mentioned at the end of the verse before the word "heaven.⁠" "Earth" is mentioned first since it was to serve as the center of man's activities, his home base, so to speak. The whole paragraph then is introduced by the statement "These were the results of heaven and earth, which God had planned for since the day He first created earth and heaven.⁠" Although vegetation did indeed exist, it did not function normally until the "descendants,⁠" i.e. man was around to benefit therefrom. For why would God cause rain to fall as long as there was as yet no man to toil the earth?⁠"
2) The Torah then makes the point that man is a creature combining all four basic elements in his composition. On the one hand this makes him mortal, since such combinations cannot endure forever, on the other hand he has been endowed with the essence of immortality via his soul. The mist which rose from the earth served to combine fire, water and wind when it settles on the earth. Thus it combines with the fourth basic element, earth. When man was formed, this fusion with earth from which he had been formed had already been achieved. The personal involvement of God expressed by "Let Us make man" is what imbued man with the potential of everlasting life. Our sages have interpreted the use of the letter yud twice in the word vayyitzer, He fashioned, as referring to two creations of man, the finite (mortal) and the potentially infinite (immortal). From this point onwards, the Torah deals with the purpose of creation. (3-6) Because of the centrality of man in God’s plans, all the means necessary to achieve the end have been listed prior to the main event of creation, that of the making of Adam.
The remarks of the Midrash quoted at the outset, do not refer to what is permissible to investigate and what is not. Proof of that is that "hiding" and "examining" are not opposites. Only "hiding" and "revealing" would be opposites. The sages also say that details of what went on in the garden of Eden, such as the nature of the tree of knowledge, will never be revealed. If so, then the element of "hidden" continues to exist beyond the point of the story chosen by the Midrash as the watershed in the story of creation. It is our view then that the meaning of the Midrash is thus. Until we read about the creation of man, the whole story of creation remains a mystery from the point of view of its purpose. Only when we hear about the creation of man, can we begin to unravel the purpose for which God had made all the preceding efforts. From this point on, and with the additions provided, the researcher can penetrate into God’s motivation right from the onset of the story.
אלה האמורי׳ למעל׳. לא אלה האמורי׳ למטה דומיא דאלה המשפטים אלה הדברים שאין לשמים ולארץ תולדות אחרות חוץ מן הנזכרים למעל׳ והם שנולדו כל אחד ואחד ביומו וכמוהו אלה המצות אלה החוקים האמורים למעלה:
דבר אחר בה״א בראם שנאמר ביה ה׳ צור עולמים. במנחות פ׳ הקומץ רבה אמרו מ״ש דכתי׳ ביה ולא כתי׳ יה שני עולמים ברא הב״ה אחד בה״א ואחד ביו״ד ודרשו צור כמו צר כמו שאמרו בברכות אין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו ופי׳ צר כמו יצר שאין יצירה אלא בצור׳ ששם בחומר ופי׳ בה״א בראם בלא יגיעה ובלא מעשה כמו הה׳ שכל האותיות אדם קופץ את פיו בשעה שמוציאן חוץ מאות ה״א והיינו דאמר רבא שני עדים זוממים הואיל וישנן באי שאין בזה מעשה אפי׳ בהקשת שפתי׳ כן פי׳ הרי״ף ז״ל בסנהדרין בפ״ד מיתות ובין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא ביום א׳ נבראו כולן דהא ביום עשות כתיב ולא פליגי אלא בפי׳ בהבראם דללישנא קמא פי׳ בהבראם ביום הבראם וביום עשות ארץ ושמים ביום ראשון וללישנא בתרא פי׳ בהבראם בה״א בראם וביום עשות ביום ראשון:
(ד-כה) אלה תולדות השמים והארץ וכו׳. עד לשמור דרך עץ החיים. הנה בפרשה הזאת הגדולה בכמותה וסודותיה שיערתי שמנה חלקים. האחד הוא בהקדמת תחלתו אלה תולדות השמים וגו׳ עד והשקה את כל פני האדמה. והחלק הב׳ הוא בספור יצירת האדם תחלתו וייצר ה׳ אלהים את האדם עד ויהי האדם לנפש חיה. והחלק הג׳ הוא בספור הגן ונהרותיו תחלתו ויטע ה׳ אלהים עד לעבדה ולשמרה. והחלק הד׳ הוא בספור מה מצוה השם לאדם תחלתו ויצו ה׳ אלהים עד מות תמות. והחלק הה׳ הוא ביצירת האשה וזווגה עם אדם תחלתו ויאמר ה׳ אלהים לא טוב היות האדם עד והיו לבשר אחד. והחלק הששי הוא בחטא אדם תחלתו והנחש היה ערום עד הנחש השיאני ואוכל. והחלק השביעי הוא בעונש אדם והאשה וקללותיהם תחלתו ויאמר ה׳ אלהים אל הנחש עד כתנות עור וילבישם. והחלק הח׳ הוא מגרוש האדם מג״ע תחלתו מן האדם היה כאחד ממנו עד לשמור את דרך עץ החיים. והנני מעיר הספקות והשאלות אשר שערתי בכל פסוקי הפ׳ הזאת וחלקיה אח״כ נבקש דרך או דרכים נאותים וראויים לתשובתם עם פירושי הפסוקים:
השאלה הראשונה בפי׳ אלה תולדות השמים והארץ ויקשה הפסוק הזה מג׳ פנים הא׳ שלא ידענו מה הן התולדות שזכר הכתוב בכאן ואם נפרשם על מלאכת ששת הימים שנזכרו למעלה כדברי רש״י והראב״ע והרלב״ג יקשה הענין בעצמו כי לא היה צורך בידיעה הזאת. ויקשה עוד באמרו בהבראם ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים כי זה על מלאכת היום הא׳ נאמר לא על מלאכת שאר הימים שהם התולדות עד שמפני זה הוצרך רש״י לומר שהכל נברא ביום הראשון וכבר זכרתי מה שיש בדעת הזה מהכחשת הפסוקים וגם שאם היה הפסוק הזה סיום מה שכבר נזכר בספור מתולדות השמים והארץ הנה ראוי שיכתב למעלה בסוף היום הששי קודם פרשת ויכלו לא שיכתב כאן בתחלת זה הספור בפרשה פתוחה ואם מפרש תולדות השמים והארץ על הויית המטר והשיח שיזכור אחר זה כמו שפי׳ הרמב״ן וקשה אמרו וכל שיח השדה טרם יצמח עם וא״ו העטף שיורה היותו ענין אחר ולא ביאר התולדות אשר זכר ויקשה בפסוק הזה שנית מלת בהבראם שאין לה ענין לפי שאם בא הכתוב להורות הזמן היה די באמרו ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים ומה ענין אמרו עוד בהבראם וחז״ל דרשו (ב״ר פרשה ו׳) בהבראם בה׳ בראם ואני לפרש פשוטו של הפסוק באתי. ויקשה שלישית שבפסוק הזה יקדים ראשונה שמים לארץ באמרו אלה תולדות השמים והארץ ואחר כך יקדים ארץ לשמים באמרו ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים.
השאלה הב׳: בפסוק וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ. והוא כי למה זה הוצרך הקב״ה להודיע מה שלא היה בעולם מהשיח והעשב קודם שהמטיר השם והיה די שיאמר שאחר שהמטיר השם על הארץ הצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם אבל הודעת מה שלא היה קודם מציאות הדבר אין ספק שאינו כי אם העדר מאותו דבר ולא מצינו שאמר הכתוב כן בהוית דבר אחר להיות לכל דבר סבותיו שמהן נמשך.
השאלה הג׳: היא איך יאמר הכתוב הזה שבמעשה בראשית לא נגמרה מלאכת היום הג׳ בהולדת הצמחים לפי שלא היה שם מטר ולא אדם לעבוד את האדמה וכאמרם בב״ר שעמדו הדשאים על פני קרקע ולא יצאו עד שהמטיר כי הנה זה ר״ל צורך המטר בהוית הצמחים יצדק בהויה אשר בטבע אבל בהויה הראשונה האלהית אין ספק שמבלי מטר ואדם צמחו הדשאים כמו שמבלי זכר ונקבה והנחת הבצים נתהוו הדגים והעוף בחמשי וב״ח בששי כ״ש שיזכור בהכרח הויית הדשאים האדם בהכרח המטר ואין הדבר כן כי המטר הוא באמת סבה עצמות בהויתה הטבעית. אבל האדם לעבוד את האדמה אינו הכרחי בהויתה הטבעית כי גם בלתו יתהוו הדשאים והחוש מעיד עליו. ועוד שאיך אמר שהיה המטר והאדם שנזכר כאן ממלאכת היום הג׳. והנה הכתוב הזה מעיד ששני דברי׳ קדמו לדשאי המטר והאדם שנאמר כי לא המטיר ה׳ אלהים על הארץ ואדם אין. ויתחייב אם כן שיהיה האדם גם כן ממלאכת היום הג׳ והוא שקר מבואר כי בששי נברא גם שהיה ראוי שיכתוב הכתוב הזה למעלה ביום השלישי.
השאלה הד׳: באמרו ואיד יעלה מן הארץ והוא כי אם היה שבעבור שלא היה עדין אדם לעבוד את האדמה לא המטיר השם למה זה יעלה האד להשקות את פני האדמה כי היה א״כ פועל בטל עד שמפני זה פי׳ הגאון רב סעדיה כפי מה שספר ממנו הראב״ע ואיד יעלה מן הארץ ולא אד יעלה ר״ל שאמרו ואדם אין מושך עצמו ואחר עמו כאלו אמר ואדם אין ואין אד עולה מן הארץ אבל פשט הכתוב אינו סובלו ויקשה הכתוב הזה ג״כ שאין לו משפט כי לא ביאר מה היה טרם יהיה הדשא בשדה וטרם יצמח העשב. ור״ש פירש מלת טרם מלשון קודם וביאר שענינו עדין לא היה וכאלו נסמך לאנקלוס שתרגם מלת טרם עד לא. אבל אין הדבר כן כי הנה אנקלוס תרגם כל טרם שבתורה עד לא טרם ישכבו ואנשי העיר טרם אכלה והנה רבקה יוצאת וכלם אצלו הם לשון קדימה כי הקודם לדבר נמצא קודם המצאו וכל טרם שיתרגם כן הוא סמוך משפט שאחריו הנה א״כ טרם יהיה בארץ. טרם יצמח אצל אנקלוס ואצל האמת ענינו לשון קודם לדבר אחר ומהו אם כן בפסוק הזה הסמוך והנמשך לקודם ההוא.
השאלה הה׳: באמרו וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה. ויקשה זה מב׳ פנים. הא׳ מה ענין יצירת האדם אצל יצירת הדשאים. ורש״י כתב ואדם אין ולא היה מי שיכיר בטובתן של גשמים עד שבא אדם והתפלל עליה׳ אבל זה דרך דרש הוא כי הנה שאר הדברים הטבעיים אשר ברא אלהים לא הוצרך אדם להתפלל עליהם ולמה א״כ יתעכב המטר עד שיתפלל אדם עליו. ושנית שיצירת האדם ובריאתו כבר נזכרה למעלה ולמה נשנה כאן ספורו וחז״ל קראו ספור בריאתו שנזכרה ביום הששי בריאה ראשונה והספור הזה יצירה שנית. ומי יתן ידעתי מדוע היה ההכפל הזה ואם היו לאדם שתי יצירות ובבריתא של רבי אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי כתב שנזכרה בריאת אדם ביום הששי דרך כלל וכאן נזכרה בדרך פרט והוא דעת המפרשים כלם אבל עדין תשאר השאלה ולמה הוצרך הכתוב לספר בריאתו דרך כלל ודרך פרט והיה די באחד מהם אף כי לא מצאנו כזה בבריאת שאר הדברים לזכרו דרך כלל ואחר כך דרך פרט.
השאלה הו׳: באמרו ויפח באפיו נשמת חיים והוא שאחרי שזכר הכתוב כאן יצירת האדם למה זה לא אמר שנברא בצלם אלהים ודמותו כמו שאמר למעלה ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה וכן בפסוק הזה ספר תולדות אדם בדמות אלהים עשה אותו אבל כאן בספור יצירתו זאת לא זכר בו יתרון ומעלה כי אם שהיה גופו עפר מן האדמה וצורתו נשמת חיים ככל יתר הב״ח המרגישים שהם שוים בזה.
השאלה הז׳: באמרו ויהי האדם לנפש חיה כי כמו שכתב רש״י אף בהמה וחיה נקראים נפש חיה ומה היתרון שנתן לו בזה עליהם. אמנם מה שתקן בו רש״י שנשמתו של אדם חיתה מכלם מפני שנתחדש בה דעת ודבור אינו מספיק כי אין שלמות הנפשות בפחות ויתר ואין הנפש האנושית יותר חיה מסוג החיות אבל הן נבדלות באמת בעצם ובמין והראב״ע פירש שהלך האדם מיד כחיות ולא כתינוקות והוא באמת יתרון מעט ומדרגה שפלה לאדם שידמה למהירות תנועתו לב״ח. ואנקלוס תרגם לנפש חיה לרוח ממללא וכן פירשו הרמב״ן נפש חיה שתהיה חיה תמיד נצחית בלתי מיתה לא נפסדת אבל כל זה איננו שווה לי אחר שהכתוב קרא לכל בעלי חיים נפש חיה.
השאלה הח׳: בענין הגן והיא כי לא ימלט הדבר מחלוקה אם שנאמר שהיה מטע הגן וצמיחתו בימי בראשית ממלאכת היום הג׳ כמ״ש בב״ר (פרשה ט״ו) ופרקי ר׳ אליעזר ג״כ. ויקשה למה לא נזכר ענינו במלאכת יום ג׳ ונזכר כאן אחרי פרשת ויכלו כי אף שנפרש ויטע ה׳ אלהים ויצמח כבר נטע וכבר צמח כדרך הראב״ע עדין תשאר השאלה למה לא נזכר כל דבר במקומו בסדר ראוי והגון ולא נצטרך לסרס הפסוקים או שנאמר שאחרי ששת ימים עשה הגן ויקשה לזה אמרו ויטע ה׳ אלהים ויצמח ה׳ אלהים כי אחרי ששת ימי בראשית שבתה המלאכה האלהית והארץ עשתה מעצמה והולידה והצמיחה ולכן לא היה ראוי ליחס הכתוב הנטיעה והצמיחה הזאת אליו יתברך כאלו היתה מכלל הבריאה הראשונה שנתיחסה אליו שיהיה כפי רצונו.
השאלה הט׳: באמרו ויצמח ה׳ אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע כי הנה אחרי זכרון כל העצים שהצמיח השם ועץ החיים ועץ הדעת בכללם על כלם היה ראוי שיאמר בתוך הגן כיון שכלם היו שמה לא שיאמר על עץ החיים לבד שהוא בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע שנזכר אחריו לא ידענו אם היה בתוך הגן אם לא אלא שהאשה בדברה לנחש אמרה ומפרי העץ אשר בתוך הגן מורה שבתוך הגן ג״כ היה עץ הדעת ולכן יקשה למה לא אמר הכתוב בתוך הגן על שניהם יחד ואמרו בלבד על עץ החיים.
השאלה הי׳: בענין הנהרות והוא שאתה תראה שבפישון שזכר ראשונה הגיד הארץ שהיה סובב כמ״ש הוא הסובב את כל ארץ החוילה והדברים שימצאו שמה באמרו אשר שם הזהב וכו׳ אמנם בנהר השני והוא גיחון. והשלישי שהוא חדקל זכר הארץ לבד שיסובבו כמ״ש הוא הסובב את כל ארץ כוש הוא ההולך קדמת אשור אבל לא זכר הדברים שימצאו שם. אמנם בנהר הד׳ לא זכר הארץ שיסבוב ולא הדברים שימצאו בו אבל אמר בלבד והנהר הרביעי הוא פרת.
השאלה הי״א: למה זה בענין הגן יחס תמיד הדברים אליו יתברך ויטע ה׳ אלהים גן וגו׳ ויצמח ה׳ אלהים וגו׳ ויצו ה׳ אלהים וגו׳. ויקח ה׳ אלהים אמנם בנהרות לא יחס אליו דבר מהם ואמר לבד ונהר יוצא מעדן וגו׳.
השאלה הי״ב: במה שזכר הכתוב שתי פעמים שהונח אדם בג״ע כי הנה ראשונה אמר ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר ואחר שהשלים זכרון הגן והנהרות אמר ויקח ה׳ אלהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה וכח שני המאמרים האלה אחד הוא בלי ספק. גם אמרו שנברא אדם לעבוד את האדמה ושהונח בגן עדן לעבדה ולשמרה הוא זר מאד כי לא היה זה תכלית בריאתו והנחתו שמה.
השאלה הי״ג: בענין עץ החיים ועץ הדעת והוא כי איך יתכן שיהיה העץ ההוא נותן לאוכליו חיים נצחיים כי הנה המזון ידמה לנזון ואם כל המורכבים מהיסודות הם נפסדים בהכרח איך עץ החיים בהיותו נפסד בעצמו יתן לאוכליו נצחיות ואכל וחי לעולם. וכן עץ הדעת איך יסבול השכל שהעץ ההוא בהיותו צומח נעדר ההרגש וכ״ש ההשכלה יתן לאוכליו דעת ותבונה. כי הנה הדעת לא יקנה אותו האדם כ״א במחשבה ועיון ואיך א״כ היה נחמד העץ ההוא להשכיל זה באמת אצלי בלתי מצוייר.
השאלה הי״ד: במה שצוה השם לאדם שלא יאכל מעץ הדעת כי הנה מה שהוא שלמות האדם לא ימנעהו הטוב העליון כי הוא ית׳ לא ימנע טוב להולכים בתמים וידיעת הטוב והרע הוא שלמות האדם ואיך א״כ מנעו ית׳ ממנו. ואם אמרנו שהיתה אכילת העץ ההוא מזקת בהיותו עץ הדעת רע הנה א״כ היה ג״כ מועיל מהצד שהיה עץ הדעת טוב ולמה א״כ חסר את הטוב בעבור הרע ויותר היה ראוי לתקנו באופן שאת הטוב יקבל ואת הרע לא יקבל אם היה העץ ההוא בכללו רע לא טוב ולמה זה הצמיחו השם בתוך עץ הגן והיה בזה נותן מכשול לפני עור ואין זה מפועל הטוב והמטיב יתברך ואף שנפרש עץ הדעת טוב ורע על ידיעת המפורסמות כדרך הרב המורה עדין תשאר השאלה ואיך אסרו הקב״ה בהחלט כי הנה האדם כפי טבעו וכפי חברת האשה והבנים ואנשי מדינתו יצטרך בהכרח לדעת ההנהגה הפרסומיית בטוב והרע והשכל המעשי הוא מהנפש המדברת ואיך מרחיקהו השם.
השאלה הט״ו באמרו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. ויקשה המאמר הזה מב׳ פנים. הא׳ שזה המאמר מורה שאם לא חטא אדם לא היה בן מות אלא נצחי כאחד מצבא המרום וטבע חמרו והרכבתו מהיסודות יכחש זה כי כל מורכב נפסד בהכרח ומה שהוא הכרחי שיהיה אין ראוי שיונח שהוא העונש לחוטא גם שאם לא היה זה כן היתה זו הגדולה שבקללותיו ואיך אם כן לא נזכרה בתוכם אבל בהפך כי נאמר בהם כי עפר אתה ואל עפר תשוב שהוא המוכיח שבטבעו היה נפסד. והאופן הב׳ מהקושי הוא שזה המאמר לא נתקיים כי הנה לא מת אותו היום שאכל ממנו ואם עשה תשובה היה ניצול מכל הקללות כי אין דבר עומד בפני התשובה אף שלא זכר הכתוב דבר מתשובתו. ומאמר מות תמות יורה על העונש לא שיהיה בן מות כדברי הרמב״ן.
השאלה הי״ו: במאמר לא טוב היות האדם לבדו כי מי זה אמר שיהיה אדם לבדו שהוצרך ית׳ לומר שאינו טוב והנה הכתוב מעיד שזכר ונקבה ברא אותם ולא עלה א״כ במחשב׳ להיות אדם לבדו כ״ש שמציאות האשה היה להכרח המין ולא היה אפשר להיות בלתה ואיך אמר אם כן אעשה לו עזר כאלו האשה לעזר נבראת לא להכרח.
השאלה הי״ז: באמרו וייצר ה׳ אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו׳ והיא כי מה ענין זה לכאן. ואם בא הכתוב לספר יצירת האשה למה זה זכר בתוך ספורה קריאת שמות לכל הב״ח שאינו מהדרוש אף שיצירת הב״ח כבר נזכרה ביום הששי ומה צורך בהשנותה פה וכמו ששאלתי ביצירת האדם ויקשה בכלל זה שאם בא הכתוב להגיד שאם הניח שמות הדברים כפי הסכמתו מדוע אמר בלבד חית השדה ועוף השמים ולא זכר יסודות וצמחים דוממים ומתכות ושאר הנמצאים עצמים ומקרים שהיה ראוי להניח להם גם כן שמות.
השאלה הי״ח: באמרו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו כי הנה נפש חיה הוא שם כולל לסוג החי ואינו שם מיוחד למין זולת מין. ויקשה גם כן מאשר בא הפסוק הזה חוץ ממקומו הראוי כי הוא בא קודם ויקרא האדם שמות והיה מהראוי שאחרי זכרון קריאת השמות יאמר שכל אשר יקרא לו אדם הוא שמו גם כי לא יסכים עם זה סופיה דקרא שהוא ולאדם לא מצא עזר כנגדו כי איך ימצא בחיה ובבהמה ובעוף נקבה ראויה לעזרת אדם וחברתו.
השאלה הי״ט: באמרו ויפל ה׳ אלהים תרדמה על האדם וישן כי למה זה יחס התרדמה הזאת לאלהים ולמה אמר תרדמה ולא שינה או תנומה והיה לו לומר ויהי בעת שנת אדם כי ידוע כי האדם ישן בטבעו למנוחת כחותיו ואם הוא פועל טבעי למה ייוחס לאל כי הנה לא נתיחסו בכתבי הקדש לש״י הדברים כי אם להיותו סבה קרוב׳ במציאות.
השאלה הכ׳ בבריאת האשה מן הצלע ויקשה זה מפנים. הא׳ למה לא נבראת האשה באותו אופן שנברא אדם וכמו שנבראו נקבות הב״ח עם זכריהם ונעשית מצלעו שהוא זר מאד. והשני למה לא אמר בה לשון בריא׳ ולא לשון יצירה אלא לשון בנין ויבן. והג׳ שאלו חכמי האומות אם הצלע שהיא הית׳ ממספר צלעותיו של אדם ההכרחיות בבנין גופו או נוספת עליהם ואם היתה מהצלעות ההכרחיות שבו יתחייב שאחרי שנלקחה ממנו נשאר חסר אבר מאבריו כל ימי חייו והוא זר בחיק הפועל האלהי. ואם אמרנו שבתחלת הבריאה נבראת הצלע ההיא מיותרת ונוספת באדם על שאר צלעותיו ההכרחיות ימשך שיהיה אדם נברא זר ובלתי שלם אצל הטבע הנקרא בלשונם מושטי״ו כיון שהיה בו אבר כפול ומותרי ויהיה זה גנות בפעולה האלהית שהיה ראוי שתהיה בשלמותו בלי תוספת ובלי חסרון וכמו שאמרו בצביונם נבראו.
השאלה הכ״א: בפסוק זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת. וגם זה המאמר יקשה מפנים. א׳ שהיה לו לומר זאת האשה עצם מעצמי וגומר ולא זאת הפעם. כאלו היתה לו בראשונה אשה אחרת בלתי הגונה לו ובזאת הפעם מצא אשה כלבבו והב׳ אמרו לזאת יקרא אשה היה לו לומר אדמה כי היא נגזרת מאדם כי כן היה שמו לא איש. ויקשה ג׳ אמרו שלהיות האשה לוקחת מעצמיו ובשרו היה ראוי שיגזור שמה משמו כי רבות מנקבות הב״ח יקראו בשם הזכרים שלהם כמו פרה מפר וסוסיא מסוס וכבשה מכבש וזולתם רבים אם היות שלא נבראו הנקבות ההמה מצלעות הזכרים שלהם. ומה הטענה שעשה בזה א״כ ומה ענין אמרם ז״ל (ב״ר פרשה י״ב) מכאן שנברא העולם בלשון הקדש. ואולי שהשמות והגזרים היו כלם מועתקים מלשון אחרת ללשונינו הקודש.
השאלה הכ״ב: באמרו על כן יעזוב איש וגו׳ והיא כי מה הטענה שבעבור שהיתה חוה עצם אדם ובשרו לכן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו כי הנה מה שצדק באדם לא יצדק בשאר אנשים הרחוקים ממנו כאלף דור וחבור האב עם הבן הוא טבעי בכל זמן ובכל איש כי הם מחומר אחד ואין כן האשה והאיש הנולדים בעולם בכל יום.
השאלה הכ״ג: באמרו ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו והוא כי אם ספר הכתוב זה לשבח אדם ואשתו קללה תחשב לו לפי שזה היה להם חסרון גדול שלא ידעו לכסות איברי המשגל. ואם נאמר זה לגנותם יקשה שהם עדין לא חטאו ולמה זה יספר הכתוב בגנותם.
השאלה הכ״ד: בפסוק והנחש היה ערום והוא שלא לבד יראה מהספור שהיה הנחש ערום מכל חיות השדה אבל גם מאדם ואשתו היה הוא יותר ערום כיון שנצחם בטענותיו. ויקשה גם כן למה התחיל דבריו בלשון אף כאלו קדמה טענה אחרת שאמר כמוסיף עליה אף כי אמר אלהים וזה לא נזכר בכתוב אלא אם יפורש כדברי בעל ספר העקרים שמלת אף היא מלשון חרון אף כאלו אמר אף וחימה יש לי על זה והוא רחוק מכוונת הכתוב עם שתחסר בו המלה הקושרת או הכינוי שהיה לו לומר אף יש לי כי אמר אלהים לא תאכלו.
השאלה הכ״ה: במה שאמר הכתוב שהנחש דבר והסית והדיח לחוה והיא דבר מתמיה מאד כי הנחש לא היה בעל נפש ולא היה מדבר א״כ איך הסית והדיח כי ההסתה וההדחה אינה אלא נתינת עצה וההמלכה בדבר הניסת עם סברות וראיות נותנות הסתה לנדח. והנה העצה וההמלכה נמשכים מהכח השכלי כמו שביאר הפלוסוף בספר המדות. ואין להשיב שהיה הנחש בתחלת בריאתו בעל שכל וששם השכל בו מי ששם אותו באדם כמו שכתב הראב״ע לחלוק כבוד לפרסים כי הנה הכתוב הכניסו תחת סוג הבלתי מדבר באמרו והנחש היה ערום מכל חית השדה ולמתיחסים סוג אחד. ועוד שאם היה הנחש משכיל ומדבר ובחטאו שוללה ממנו ההשכלה והדבור ונאלם היה הכתוב מזכירו בתוך קללותיו כי היא היתה באמת הגדולה שבהם. גם אין להחזיק במה שכתב הגאון רבינו סעדיה ונמשכו אחריו חכמי האומות שהשטן היה מדבר לא הנחש ושכן היה הענין מאתונו של בלעם שהיא לא דברה מעצמה אבל מלאך ה׳ דבר בפיה כי אלו היה הדבר כן לא היה הנחש חוטא ולא נענש. ומציאות שטן מדבר בפי נחש הם באמת דברים בלתי מצויירים אבל הבל המה מעשה תעתועים. גם אין לומר שהיה דבור הנחש על דרך נס כי לא יעשה ה׳ נסים ודרך פלא לתכלית רע גם שלא אמר הכתוב בענין הנחש ויפתח אלהים את פי הנחש כמו שאמר באתון בלעם בעבור שהיה על דרך פלא.
השאלה הכ״ו: מי מגיד לנחש דבר השם ומצותו לאדם אשר צוהו לבלתי אכול מעץ הדעת ומאין באת להם הנבואה הזאת האם היה מחוזה או קוסם קסמים מעונן מנחש ומכשף או איך הגיעה אליו הידיעה הנעלמה הזאת ואיך הבינה האש׳ דברי הנחש וצפצופו האם היתה היא מבינה צפצוף נחשים ועקרבי׳ או היה הנחש קורץ בעיניו מולל ברגליו מורה באצבעותיו והבינה האשה מתוך הרמיזות כוונתו כמו שכתב ג״כ הראב״ע באמת כל זה הוא דבר התול לפי שהרמיזו׳ הוא מפועל השכל ומי שאינו משכיל אינו רומז.
השאלה הכ״ז: במאמר הנחש ונפקחו עיניכם והייתם כאלהי׳ יודעי טוב ורע שיחס ידיעת הטוב והרע לאלהי׳ ומה שתרגם אנקלוס רברביא אין מקום לו שאז לא היו בעולם רברביא לשיאמר עליהם כן אף כי חז״ל אמרו והייתם כאלהים יוצרי עולמות ואם היתה ידיעת הטוב והרע מהמפורסמות שנאסרו לאדם מפני שלמותו איך תפול באל יתברך הידיעה ההיא.
השאלה הכ״ח: באמרו ותרא האשה כי טוב העץ למאכל ונחמד העץ להשכיל. והיא כי איך ראתה האשה כל זה אם עדין לא אכלה ממנו ולא נגעה בו ועוד שאם האל יתברך אמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות והנחש אמר לא מות תמותון למה זה האמינה האשה דברי הנחש ולא האמינה דברי השם. ומה הראיה והמופת שעשה הנחש לאמת דעתו שהיה טוב העץ למאכל ולא רע כדבר השם. והנה אנחנו לא נאמין לנביא אשר ידבר בשם ה׳ לקיים מצותו כי אם בעשותו נסים ונפלאות לאמת נבואתו ואיך א״כ האמינה האשה בדברי הנחש אשר דבר כנגד מצות השם וביטול דברו מבלי ראיה ולא מופת והוא מתמיה מאד.
השאלה הכ״ט: באמרו ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם שהיה ראוי שיאמר ויתבוששו כי ערומים הם וכמ״ש ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו כי לא נתחדשה להם ראיה ולא ידיעה שהיו ערומים מבלי לבוש כי יודעים היו אותו תמיד אבל נתחדשה להם הבושה שלא היתה להם עד כה.
השאלה הל׳: במה שנתחבא האדם ואשתו א״כ בשמעם את קול ה׳ אלהים מיד יצא אדם ולא זכר הכתוב שיצאת אשתו והנה כשנתחבאו בידוע היה שיקראוהו האל ואם היה דעתו לצאת לדבר עמו למה נחבא. ואם רצה להסתר מלפניו ושלא יראה למה מיד שקרא יצא מבלי בקשה ולא חפוש ובכלל הבקשה הזאת למה נתחבא הלא ידע אדם מה שאמר ראש המשוררים (תהלים קלט ז׳) אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. אם אסק שמים שם אתה ואציע וגו׳.
השאלה הל״א: בתשובת אדם אל האלהים על מה אמר לו איכה שהשיבו את אולך שמעתי בגן ואירא כי ערום אנכי ואחב׳ וזה כי למה לא השיבו הנני כי היא היתה התשובה ההגונה למאמר איכה. ולמה אמר ואיר׳ כי ערום אנכי והיה לו לומר ואבוש כי ערום אנכי ואכלם ועוד כי איך אמר שהיו ערומים והנה כבר עשו להם חגורות ומה היתה טענתו בזה כיון שקודם זה היו ערומים ולא נחבאו גם כי שאר הב״ח היו ג״כ ערומים ואינם מתחבאים הרי לך בזה ה׳ צדדים מהטעות בתשובה הזאת והנה לא הוכיחו הקב״ה עליהם בהיותם דברים גלוי׳ ומבוארים.
השאלה הל״ב: במאמר השם מי הגיד לך כי ערו׳ אתה כי הוא יראה מאמר בטל לפי שיוכל אדם להשיבו שהוא מעצמו השיגו וידעו ולא היה צריך לאדם שיודיעהו לו כי זהו מכלל המוחשו׳ שאדם מבלי מגי׳ ישיג בידו אם הוא ערו׳ או מלובש. גם שהמאמר הזה מי הגיד לך וגו׳ הוא בלתי הגון כאלו ייטב בעיני ה׳ שלא יבא אדם לכלל דעת אם הוא ערו׳ אם לא.
השאלה הל״ג: למה לא שאל יתברך לנחש מה זאת עשית כמו ששאלו לאדם ולאשתו ובב״ר (סנהדרין כ״ט ע״א) אמר רבי יונתן מכאן שאין טוענין למסית אבל זה דרך דרש הוא. ואם נאמר על היות הנחש בלתי משכיל לא נכלל בצואה ולא בגדר החטא ולכן לא שאלו אליו וקשה ולמה אם כן נתקלל ונענש.
השאלה הל״ד: בקללות הנחש וענשו שהם כפי הנראה דברים טבעיים נמשכים מטבעו וצורתו המיניית ואינם עונש ולא קללה לפי שהארציית שבו אם עליו נאמר ארור אתה הוא כפי טבעו וכן מצינו ב״ח אחרים וצמחים שהם ארסיים ומזיקים לבני אדם ואינם ארורים כי עכ״פ מציאותם טוב מהעדרם כמו שזכר הפלוסוף וכן על גחונך תלך אינו עונש כי אם טבע וכמה מהדגים והשרצים יש שאין להם רגלים. ומהם יש שרגלים להם רבים מאד קצתם להם כרעים וקצתם אין להם כרעים כלל כי התמונת האלה נמשכות לצורותיהם המיניות וכפי הכרח פעולותיהם כמו שנזכר בספר ב״ח אם כן על גחונך תלך אינו בנחש קללה ולא עונש כמו שאינו בתולעים הארוכים ולדגים שבים שאין להם רגלים ולא סנפיר וקשקשת ואין מקום לדרוש סבה בכמו אלו הסגולות כמו שלא ידרוש בשאר ב״ח למה ילך זה בשתי רגלים וזה בארבעה וככה במה שנאמר בנחש ועפר תאכל אין ראוי ליחסו לעונש לפי שהוא מזון מיוחד לנחש שבו יוזן ובו יחליף התכתו באופן שישמור מציאתו ומה שזה דרכו הוא מזון טבעי לא עונש. וכן איבת הנחש והאשה וזרעה הוא דבר מחוייב כפי הטבע להיות הנחש ארסיי וטבעו מנגד לטבע האדם כל דבר שהוא להפכו ומנגדו יחייב האיבה בטבע וכן הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב הוא דבר מחוייב כפי הטבע לא על צד העונש לפי שהאדם נצב הקומה וכאשר יארוב לנחש יכהו על קדקדו וירצץ מוחו כי תנועתו היא מלמעלה למטה והנחש מצד שפלותו כאשר יארוב לאדם יאחזנו בעקבו הקרוב אליו.
השאלה הל״ה: בענשי האשה שכפי הנראה הם גם כן דברים טבעיים ולא באו על צד העונש ואם הראשון בעצב תלדי בנים אם היה שנ׳ על מה שיקרא בעת יצירת הולד בבטנה לפי שבהעצר דם הנדות בהולד הילד מאותו העצר יתחדשו בבטן המלאה חבלים ועלופים וכאבים גדולים וכן צער ההריון שזכר באמרו והרונך הוא ג״כ טבעי לפי שבעת גדול העובר וצמיחתו משך ט׳ חדשים יתפשטו ויתנפחו עצבי האם גם יתנועע ויתרוצץ הבן בקרבה ותאמר א״כ למה זה אנכי. וכן השלישי שהוא בעצב תלדי בנים הוא דבר טבעי בצאת גשם גדול ממקום צר שיחוייב בהכרח שימתחו העצבים אשר בצואר הרחם ויתחדשו ממנו צירים וחבלי׳ ליולדה וכמו כן יתחדשו לנקבו׳ הב״ח הבלתי מדברים אשר לא אכלו מעץ הדעת כמ״ש (איוב ל״ט א׳) הידעת עת לדעת יעלי סלע תכרענה ילדהן תפלחנה וגו׳ חולל אילות תשמור הנה א״כ בעצב תלדי בנים הוא דבר טבעי לא ע״צ העונש וכן הרביעי ואל אישך תשוקתך הוא דבר טבעי כתשוקת החומר לצורה כן תשוקת הנקבה לזכר מאיזה מין שיהיה וכן החמשי שאמר והוא ימשול בך הוא דבר טוב ומועיל להיות כל איש שורר בביתו לפי שכל הנהגה תעלה לראש אחד כמו שהוא גלגל אחד מקיף ומנהיג בכל ולב אחד שוטר ומושל בגוף ומלך אחד יהיה לכלם כאנשי העיר ולכן היה הראוי שימשול האדם באשתו כמו שתמשול הצורה בחמרה ואין לנו א״כ בזה עונש ולא קללה לאשה.
השאלה הל״ו: בעונשי האדם שיראה שהם כלם דברים טבעיים ג״כ ומהכרח החומר אף שלא חטא אדם מעולם. אם הא׳ שאמר ארורה האדמה בעבורך שפירשו בו שתצטרך לעבודה לפי שהנה קודם החטא אמר הכתוב ואדם אין לעבוד את האדמה. ואמר ויניחהו ה׳ אלהים בג״ע לעבדה ולשמרה מכלל שצריכה היתה האדמה להעבד אפי׳ שלא חטא. והב׳ שאמר בעצבון תאכלנה שפי׳ העבודה עוד ישאר העובד בעצבון עד אשר ירד הגשם והשלג מן השמים לרוות את הארץ לפי שג״כ אמר הכתוב קודם החט׳ וכל שיח השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה׳ אלהים מכלל שהיה המטר הכרחי בהולדת הצמחים ואין שני הדברים האלה א״כ ע״ד העונש כי דברים טבעיים הם בארץ. ואם הג׳ שקוץ ודרדר תצמיח לו לפי שזהו מהמותרות וידוע שבכל הדברים המורכבי׳ יצמח בהם חלק מה מותר בלתי מועיל ואולי שיזיק וזה מבואר. והיה א״כ הקוץ והדרדר הנולד בתוך התבואות דבר טבעי בהכרח ומותר החומר ולא עונש ואם הד׳ ואכלת את עשב השדה אינו עונש לפי שקודם חטא אדם נגזר עליו זה כמ״ש בבריאתו הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע. ואם הה׳ שאמר בזעת אפך תאכל לחם שפירשוהו על יגיעת המלאכות הצריכות לאכול לחם אבירים טחינה ורקוד ואפיה ושאר המלאכות שבלחם אין ספק שאינו עונש כי אם מלאכה נכבדת ותענוג להמציא מזון נבחר מסכים לחיי האדם ולאורך ימיו בטבע כמ״ש (תהלים ק״ד ט׳) ולחם לבב אנוש יסעד. וידוע שבבריאת האדם לא נאמר שתוציא הארץ גלוסקאו׳ אבל אמר הנה נתתי לכם את כל עשב והמלאכה תעזור אל הטבע והיא אשר המציאה היגיעות ההם בעשיית הפת לתכלית התענוג ותאות המזון הטוב. לא בדרך עונג הנה א״כ כל הדברים שנאמרו בעונש אדם היו טבעיים אליו ולא בדרך קללה ועונש.
השאלה הל״ז: למה זה במ״ש ית׳ כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ ולא נאמר כזה אל האשה כי שמעת לקול הנחש ותאכל מן העץ. וידוע שיותר מגונה היה שתשמע האשה אל הנחש משישמע האדם לקול אשתו ושניהם נצטוו שלא יאכלו מן העץ ולכן היה ראוי שיוכיחם בשוה ויקשה עם זה אמרו לאדם בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי בידוע כי אחרי מות האדם ושובו אל האדמה לא יאכל לחם בזעת אפו ולא בלתה.
השאלה הל״ח: באמרו ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי ויקשה זה מג׳ פנים. הא׳ למה נזכר זה אחרי הקללות וקודם עשיית הכותנו׳. הב׳ ומה ראה האדם לקרא לאשתו שם חדש בהיות שכבר קראה אשה. והג׳ למה קראה חוה כי בבחינת היותה אם כל חי היה ראוי לקרא חיה אבל לא חוה ועם היות שהוא״ו והיו״ד מתחלפים תמיד תשאר השאלה למה לא קראה חיה באותיותי׳ כי אם חוה באותיות מתחלפות אף שאמרו כי היא היתה אם כל חי יראה בלתי צודק כי היא היתה אם כל מין האדם לא אם כל סוג החי הכולל למדבר ולבלתי מדבר.
השאלה הל״ט: במאמר הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע והיא כי הטוב והרע אינו מן מושגי האל ית׳ כ״ש שיהיה האדם שוה לרוחניי׳ בידיעה והשגה שכלית ולא בידיע׳ הטוב והרע ולא בזולתו מההשגות. אף שהנה קודם חטאו לא היה אדם יודע טוב ורע ואיך היה א״כ כא׳ מצבא המרום וכאלו הצדיק הקב״ה בזה את דברי הנחש שאמר והייתם כאלהים יודעי טוב ורע והנה אנקלוס תרגם הפסוק לא כפי פשוטו כי הוא פי׳ הן האדם היה בלתי נקשר עם מלת ממנו ושענינו הן האדם היה כאחד המיוחד בין שאר הנמצאים השפלים. אבל ממנו ומעצמו היה לו לדעת טוב ורע. והרב המורה בספר המדע נטה לפירוש הזה ובפירוש הכתובים אודיעך כמה נטו מאמתת כונתו לפי פשוטו.
השאלה המ׳: ביתור וההכפל שבא בפסוקים האלו והוא שאחרי שאמר הכתוב וישלחהו ה׳ מג״ע לעבוד את האדמה אמר ויגרש את האדם והוא הכפל מבואר אחרי שאמר וישלחהו עד שמפני זה ארז״ל מלמד שנתן לו הקב״ה גרושין כאשה: השאלה המ״א באמרו וישכן מקדם לג״ע את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים. כי הנה לא ידענו מה המה הכרובים האלו שהשכין שם ומהו להט החרב מבלי חרב האם הכרובים הם המצויירים במקדש על ארון העדות שהוא רמז לשכלים הנבדלים. או אותם שראה יחזקאל במראה השנית שהוא לפי דעת הרב המור׳ רמז לגלגלים או מה היו אלה. ויקשה ג״כ אם היה עץ החיים בתוך הגן למה לא אמר לשמור את דרך הגן ואמר בפרט לשמור את דרך עץ החיים כאלו הורשה האדם לבוא אל הגן ולאכול מפריו ומטובו זולת מעץ החיים שנשמר ממנו ואין הדבר כן כי מכל הגן היה מגורש ולא לבד מעץ החיים.
השאלה המ״ב: למה בכל הפרשה הזאת נאמר תמיד בזכירת שם העליון ה׳ אלהים לא אלהים בלבד כמו שנזכר בכל מעשה בראשית ולא שם ידו״ד בלבד כמו שנזכר תמיד בפרשה והאדם ידע אלא ה׳ אלהים שני השמות בחבור אם לא בדברי הנחש ודברי האשה עמו שתמיד זכרו שם אלהים ולא השם הנכבד ומה ענין מאמר׳ ז״ל (ב״ר פרשה י״ב) נזכר שם מלא על עולם מלא והוא מאמר שגור בדברי הראב״ע ולא בארו בשום מקום.
אלה הם מועדי הספקות אשר ראיתי ושערתי בפרשת הגדולה והחמורה הזאת כפי פשוטי הכתובי׳ והם מ״ב שאלות עם היות שרבות מהן השתרגו לשנים או ג׳ שרגים ויותר מהם וסימן השאלות הכוללת הנזכרות פה ה׳ ב״ם סיני בקדש.
ואחרי ההערות האלה המקיצות נרדמים אקומה נא ואסובבה בעיוני ואבקשה בינה דרך או דרכים כפי הפרשה וישוב פסוקיה באופן יותרו השאלות כלם ולא ישאר ערעור ולא ספק בדברי תורת ה׳ תמימה ויהי׳ זה באופן לא יחלוק השכל על הדת ולא תטה תורה מהמושכל האמתי כי ישרים דרכי ה׳ אין בהם נפתל ועקש.
ואומר שהפרשה הזאת בכללה וחלקיה יש מהמפרשים פירשוה כפי פשט הכתובי׳ ובדרך הזה הלך רש״י והרמב״ן וגם הראב״ע הסביר פנים לדרך הזה באמרו שהיו הדברים כמשמעם אבל בלי ספק הוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב כפי מה שהעיר אח״כ ברמזיו וכבר ישיג לדרך הזה הפשטי רוב הספקות שזכרתי בשאלות. והדרך הב׳ הוא שאין הספור הזה כפי פשוטו ולא היה ממנו דבר אבל הוא כלו צורה ורמז המשליי וזה דרך הרב המורה בפרקים מח״א ופלח״ב והוא ג״כ באמת דרך הראב״ע וזה סודו. והרלב״ג ג״כ בפירושו לתורה וכל האוחזים דרכם ושותים מימיהם בפיהם ירצו סלה. עם היות שיתאלפו בצורה וההמשל שכל א׳ נמשך לשטתו אבל הצד השוה שבהם שכוונת הפרשה כלה או רובה היא כפי הנסתר לא כפי הנגלה. האמנם יפלו על הדרך הזה הצוריי ספקות גדולות. מהם שאם היה כל מה שנכתב מהתחלת התור׳ עד פה מהבריאה הראשונה ספור אמיתי כפי פשוטו וכן אחרי הפרשה הזאת כל דברי הספר הזה הם ספורים אמתיים כפי פשוטם איך יתכן שנ׳ שבאמציעת׳ נכנסה פרשה גדולה כזאת שאין בה ספור כלל ואין פשוטה אמיתי אבל היא חכמה עיונית מהטבע והאלהית. ומהו הקשור אשר יהיה לה א״כ עם מה שקדם אליה והנמשך אחריה האם נאמר שהיתה הפרשה הזאת במדרגת ספר איוב שאמרו שעשאו מרע״ה כפי חקירתו. הנה אם היה הדבר כן לא היה ראוי לכתבה בתוך ספורי התורה כי אם ספר בפני עצמו כספר איוב ומהם שאם נתיר לעשות צורה בחלק הזה ממעשה בראשית ולהוציא הכתובים מפשוטם ולהמשך אחר המושכל מי המונע שנעשה ג״כ צורה במלאכת ששת הימים ונאמר ג״כ שאינם כפי פשוטם כי זה וזה מעשה בראשית הן ונתבטלה ג״כ אמונת חדוש העולם שנלמוד מפשטי הכתובים. ומה ישיב הרב המורה כשיתן הדין לפני רשל״ע מי התיר לו לעשות צורה בקצת מעשה בראשית ובקצת לא או אם חשב מחשבה לעשותה בכלה. ומהם שאם נתיר הרצועה לעשות צורה בפסוקים ולהוציאם מידי פשוטם יתחייב ממנו קציצה בנטיעותיה כי תתפשט הצרעת ותבא ג״כ לעשות צורה וחקויים במצות התורה חקותיה ומשפטיה כי אם היה מותר בקצתה הותר בכלה ואחשוב שהספקו׳ שהגיעו אצל הרב החסיד רבינו נסים הביאוהו להמנע מלפרש הפרשה הזאת כי לא עצר כח נגד בני עמו לפרש׳ על צד הצורה. וכפי פשוטה לא יכול לה. ויאמר בלבו אשמרה לפי מחסום. ולכן בפירושו שהתחיל לעשות בתורה דילג מפרש׳ אלה תולדות השמים והארץ עד והאדם ידע את חוה אשתו כי פחד פן ישכנו נחש בלי לחש ולכן לא פי׳ בכל פסוקי הפר׳ הזאת דבר קטן או גדול וקרוב לזה עשה הרמב״ן רבו. כי עם היות שלא מנע הביאור בהחלט מכל הפרשה. הנה הסתיר פניו ברוב הפסוקים ולא ביאר בהם דבר. לא כן אנכי עמדי כי לא אוכל המלט מחוות דעי בזה וראשונה אלמד זכות על הרב והאוחזים דרכו במה שפירשו הפרשה בדרך צוריי והמשליי והוא שהנה במצוות התורה חקותיה ומשפטיה לא מלאם לבם ולא עלה על רוחם להוציא הכתובים מפשטם חלילה. לפי שכל דבר שיש בו מעשה קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם לשמור ולעשות. וכן בספור מעשה בראשית בששת הימים לא עשה הרב פירוש ולא נטיה מפשט הכתובים כפי מה שהעידה עליו התורה להיות אמונת חדוש העולם מקובלת אצל האומה. אבל בספורי עצי הגן ויצירת האשה ומן הצלע ודברי הנחש מלאו לבו להוציאם מידי פשטם. אם מפאת הסברא השכלית ואם מפאת הראות מהערות דברי חז״ל כמו שאבאר. וכבר ביאר הרב זה בסוף פכ״ט ח״ב ובפ״ל שאחריו כי הנה בפכ״ט הביא בסופו שתי הקדמות ובראשונה אמר שכל מה שנזכר במ״ב בתורה אינו כלו כפי פשוטי וכו׳ ואמר עוד ז״ל ובביאור אמרו מתחלת הספר ועד כאן כבוד אלהים הסתר דבר. ואמרו זה אחר שזכר מה שברא ביום הששי ע״כ ובפ״ל אמר ז״ל וממה שצריך שתתבוננהו מאד זכרו בריאת אדם בששת ימי בראשית ואמר זכר ונקבה ברא אותם וחתם הבריאה כלה ואמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ופתח פתח אחר לבריאת חוה מאדם וזכר עץ החיים ועץ הדעת ודבר הנחש והענין ההוא. וזכר שזה כלו היה אחר שהושם אדם בג״ע וכל החכמים מסכימים שזה כלו היה ביום הששי ושלא נשתנה ענין בשום פנים אחרי ששת ימי בראשית ולזה לא ירוחק דבר מן הענינים ההם כמו שאמרנו שעד עתה לא היה טבע נח לדברים ועם זה כבר זכרו חכמים דברים אשמיעם לך מלוקטים ממקומותיהם ואעירך ג״כ על דברים כמו שהעירו הם ז״ל וכו׳. הנך רואה בעיניך מהמאמרים שלא היה דעת הרב היות כל מ״ב משל כי אם קצתו ושכל מה שנזכר במעשה ששת הימים מבריאת שמים וארץ והנמצאים כלם ובריאת האדם ואשתו עד סוף פרשת ויכלו אין בהם משל כלל כי היה אצלו הכל כפשוטו ולכן תראה שבאותו פ״ל ח״ב בכל מה שביאר הרב במלאכת ששת הימים לא עשה פירוש צוריי ולא רמז כלל אבל עשה בהפך כי הוא השתדל השתדלות נמרץ לקיים אמונת החדוש המוחלט וקבל הפסוקי׳ כלם כפי פשוטיהם. אמנם ענין העצים והנחש ויציר׳ האשה מן הצלע חשב הרב שאינו כפי פשוטו. והנה הביאו לזה ראשונה קושי הדברים בעצמם והמנעות׳ כמו שהעירותי בשאלה הי״ג והי״ד והט״ו והכ״ה והכ״ו והכ״ז והכ״ח והל״ד והל״ה והל״ו שהמה מורות על המנעו׳ מה שיורו הכתובים כפי פשוט׳. והתורה האלהית לא תורישנו דעות כוזבות ולא אמונת הנמנעות חלילה ולכן היה מן הראוי שיפורשו פסוקים אלו באופן מביא אל המושכל ולא אל הבטל והנמנע וגם מצא הרב לזה הוראה גדולה בפסוקי התורה והוא שביום הו׳ נזכרה בריאת אדם ואשתו שנ׳ זכר ונקבה ברא אות׳ ומה שדבר וצוה השם להם ומה שמנה למאכלם ונשלם הספור כלו עם פרשת ויכלו ולכן כל מה שנזכר אח״כ ביצירה השניה שהוא הכפל מבואר ועם חלוף גדול באופן יצירת האשה היה ראוי מפני היתור וההכפל והשנוי הזה עם זרות הפשט והמנעו שיפורשו הדברים ההם באופן אחר מן החכמה כדי שלא יהא חולק על המושכל ולא מותר על מה שנזכר ביום הז׳. והנה נסתייע הרב ג״כ מדברי חז״ל אם במה שאמרו בב״ר על ויכלו השמי׳ והארץ מתחלת הספר ועד כאן כבוד אלהים הסתר דבר ומכאן ואילך כבוד אלהים חקור דבר. שרצוי בזה שכל מה שנזכר במלאכת ששת הימים אין ראוי לעשו׳ בו צורה ורמז אלא ללקחו כפי פשוטו עם היות שלא ידענו אופן הבריאה ועמקה וזהו הסתר דבר ומכאן ואילך ר״ל היצירה שנזכרה שנית וענין עצי הגן וספור הנחש הם בכלל חקור דבר לפי שיש בהם תוך ואין החקירה בהם ובמה שירמזו חטא כלל ולכן אמר הרב שפתח הכתו׳ בזה פתח אחר ביצירה שנית והוא אשר חשב לעשותו משל. וממה שזכר לבד בריאת חוה מאדם וענין העצי׳ והנחש תבין שלא חשב הרב לעשו׳ משל בגן ולא בנהרו׳ כמו שעשה הראב״ע והרלב״ג כי זה כלו יחשוב הרב כי הוא כפי פשוטו אלא בשאר הדברים שזכר עשה הרמז. גם נתעורר מדברי חז״ל שאמרו שזה כלו היה ביום הששי כי זה מורה שהיה דעתם שלא נעשה בפועל כי לא יתכן שביום הששי נברא אדם והושם בג״ע וישן וירדם ונלקחה צלעו ונבנתה והובאה אליו וחטאה ונתעברה ונענש וגורש אדם כי זה בלי ספק א״א שיהיה ביום אחד אלא שהיה כל זה דבר מושכל ומחשביי. ונחזק עוד דעתו אמר שאחר היום הששי לא היה דבר מתחדש וימשך מזה בלתי אפשר שיהיה בששי ואחר הששי לא היה שא״כ לא היה ולא נברא אלא למשל היה ולהוכי׳ עוד שזה היה אצל רבותינו משל ולא כפשוטו אמר הרב ועם זה כבר כתבו חכמים דברים אשמיעם לך מלקוטים וכו׳ ר״ל עם היות שאמרו שכל זה היה ביום הששי אל תחשוב שהאמינוהו כן ושפירשו הכתוב כפי פשוטו כי הנה אמרו עם זה דברים אחרים מוכיחי׳ שאין הכתוב כפשוטו. והוא אמרם שאדם וחוה נבראו כאחד מתאחדי׳ גב אל גב ושהנחש היה רכוב ושהיה כשעור גמל ושהיה רוכבו סמאל. ואמרו ג״כ הוא נחש הוא שטן הוא יצר הרע. ואמרם שעץ החיים היה מהלך ת״ק שנה וכן שאר המאמרי׳ הזרים שזכר שם הרב שכלם יעידון יגידון שהיו מבינים הענינים האלה כפי הצור׳ לא כפי פשוטם. ועליה׳ אמר הרב ואעירך ג״כ דברי׳ כמו שהעירו הם כלומ׳ שכיון שחז״ל חקרו בדברים האלה ועשו בהם צורות. גם אני לא אחשוך פי לעשותם כי מקום הניחו לי אבותי להתגדל בו. הנה א״כ לא יתחייב לרב מפי׳ הכתובים האלה ע״ד הצורה מזולת פשוטם סתירה בפנות התורה לא לעשות צורות וחוקיים במצוותיה ולא גם כן במלאכת ששת הימים במ״ב כי ייוחד לפירוש הצוריי וההמשליי בפרשה הזאת בלבד מפני שלשת הסבות שזכרתי ר״ל היות הפשט דבר זר לא יסבלהו השכל וכאלו הוא בגבול הנמנעות והוראות הכתובים בהכפל ספור יצירת אדם ואשתו והערות דברי חכמינו ז״ל. ויאמר הרב שיהיה הספור הזה כספור הסולם שראה יעקב והחיות שראה יחזקאל שידוע הוא שלא היה סלם מוצב ארצה עד לשמים ולא החיות שזכר אלא הכתובי׳ בספרי הקדש מהם שיגידו ולא ירמוזו דבר כספור המבול וספור סדום ועמורה. ויש ספורים שהם כלם רמז ואין בהם הגדה פשטית כלל כסלם וכחיות אשר זכרתי. ויש ספורי׳ שפשוטיה׳ היא הגדה אמתית ורמזיהם הם ג״כ אמתיים רומזים לעניני׳ אחרים כבארות יצחק עשק שטנה רחובות כי לפי דרך הרמב״ן פשוטיהם היא הגדה אמתית ממה שקרה ליצחק בחפירת׳ ג״כ ירמזו על הג׳ בתים. עשק בית ראשון שהתעסקו בו שלמה ושריו ושטנה הוא רמז לבית שני שבנה עזרה וכתבו עליו שטנה. ורחובות הבית העתיד שאז ירחיב השם את גבולנו. ויש מן הסיפורים שחלק מהם הגדה אמתית וחלק מהם רמז ומשל כספור הזה כפי דעת חז״ל ואמנם מהו הרמז והצורה שיורה עליו הספור הזה ואיך יתקשר עם מעשה בראשית מה שלפניו ועם הפרשיות שאחריו הנה יתבאר זה כלו כאשר אבאר הפרשה הזאת כלה כפי הרמז וההמשל ודי בזה מההתנצלות לראשונים.
ואשר אאמינהו אני בדבר הזה הוא הרכב׳ שני הדרכי׳ והתאחדות׳ נ״ל שהפרש׳ הזאת ראוי שתפור׳ כלה כפי פשוטה והנגלה ממנה וג״כ לפרש׳ על דרך הנסתר וכפי הרמז והצורה או הסימן. כי רחוק ממני הדבר מאד לשום ספק בשום דבר ממה שיגידו פשוטי הכתובים שכך היה יקרה. ואם בסלם יעקב וחיות יחזקאל נטינו מדרך הפשט יש מקום לזה לפי שהכתו׳ לא העיד שהיה הסלם בפועל אלא שראה אותה יעקב בחלומו. וכן חיות יחזקאל ביאר הכתוב שראה אותם במראות אלהי׳ אבל במה שהתור׳ העידה על מציאותו לא בחלום ולא במראה כי אם בספור פשוט עדות ה׳ נאמנה שכן היה או נעשה ואין לנו לומר שלא היה ולא נברא אלא למשל היה כי יהיה זה הכחשת הכתובים והכזבת׳ על כן אמרתי דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל מפשט הכתובים להצדיקם ולאמתם אך אמנם באמת שמלבד הפשט ההוא הנה נכתב אותו ספור בתורה ללמדנו בו עוד חכמה ודעת ויראת ה׳. וזהו היתרון הנפלא הנמצא לתורת האלהים על כל חבורי החכמות והנמוסי׳ כי יש בהם שיכוונו לנגלה ואין בהם רמז למדע אחר ומהם שיכוונו אל האמת הפנימי והיה הפשט החצוני דבר רק ואין בו ממש. וזאת התורה אשר שם משה אינה כן אבל החיצוני ממנה הוא האמתי וכמו שהיה והנרמז היא חכמה עליונה וכבר זכר הרב המורה זה בהקדמת ספרו והביא על זה מאמר שלמה תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו. ואיך לא יפורשו ספורי התור׳ ג״כ בדרך נסתר פנימי והנה חז״ל הרבו בהם הצורו׳ והרמזי׳. ובעלי הקבלה פירשו כל הדברים התחתונים דוגמא לדברים עליונים. וכתב בספר הזהר בפ׳ בהעלותך ר׳ שמעון בו יוחאי אמר ווי לההוא בר נש דאמר דהאי אורייתא אתייא לאחזאה ספורים בעלמא ומלי דהדיוטי דאי הכי אפי׳ בזמנא דא אנו יכולין למעבד אוריית׳ כמילי דהדיוטי בשבחא יתיר מכולהו אי לאחזאה מילי דעלמא אפי׳ אינון קפסרי דעלמא אית ביניהו מילין עילאין יתירי אי הכי נזיל בתרייהו ונעבי׳ מנייהו אורייתא אלא כל מלי דאורייתא כי האי גוונא. תא חזי עלמא עילאה ועלמא תתאה בחדא מתקלא יתתקלו ישראל לתתא מלאכי עילאי לעילא מלאכי עילאי כתוב עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט הא באתרא עילאה בשעתה דנחתין לתתא מתלבשי בלבושא דהאי עלמ׳ ואי לא מתלבשין כגוונא דא לא יכלי למיקם בהאי עלמא ולא סביל להון עלמא ואי במלאכין כך אוריית׳ דברא להו וברא לעלמין כלהו וקיימי בגינה כיון דנחתא להאי עלמא אי לא דמתלבש׳ בהני לבושין דהאי עלמ׳ לא יכיל עלמא למסבלא ועל דא האי ספורא דאורייתא לבושא דאורייתא איהו מאן דחשיב דההו׳ לבושא איהו אוריית׳ ממש ולא מלה אוחרא תיפח רוחיה ולא יהא ליה חולקא לעלמא דאתי בגיני כך אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאו׳ מתורתך. מה דתחות לבושא דא אורייתא תא חזי אית לבושא דמתחזי לכול׳ ואילין טפשין כד חמאן לבר נש דמתחזי להון שפיר׳ לא מסתכלן יתיר חשיבו דההו׳ לבושא גופא וחשיבו דגופא נשמת׳ כגוונ׳ דא כהאי גוונא אורייתא אית לה גופא ומלין דאורייתא דא איתקריין גופי תורה הא גופא מתלבש׳ בלבוש׳ דאינון ספורי׳ דהאי עלמ׳ טפשין דהאי עלמא לא מסתכלין אלא בההוא לבושה דאיהו ספורי דאורייתא ודידעי יתיר לא מסתכלי בלבוש׳ אלא בגופ׳ דאיהו תחות ההוא לבוש׳ חכימין עבדי דמלכ׳ עילא׳ אינון דקיימין בטור׳ דסיני לא מסתכלין אלא בנשמת׳ דאיהו עיקרא דכולא אורייתא ממש ולעלמא דאתא זמינין לאיסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא איהו עתיקא קדישא דכולא אחיד דא בדא עכ״ל הנה ביאר השלם הזה במשל נכבד ונעים שיש בתורה האלהית דוגמת מה שיבחן באדם כי כמו שהאדם הראשון שנראה בו הוא לבושו וטליתו שמעוטף בו ואין זה עצמותו ומהותו כי הנה יש תחת הלבו׳ גוף האדם עצמו ובשרו ויש שם עוד נשמה אנושית יקרה היא מפנינים נשואה ונקשרת באותו גוף ושלשת הדברים אמת באדם הנראה ר״ל הלבוש והגוף והנשמה. ככה בתורת השם יש ציור המלות ומובנם שיתיצבו כמו לבוש הוראה תחלה לעיני׳ ויש שם עניני׳ עוד שיורו עליהם המלות והם הספורים גופי תורה. ויש שם עוד רמזים הפנימיים שהם במדרגת הנשמה והצורה וכמו שלא נוכל להכחיש באדם מציאות הלבוש ומציאות הגוף הנושא אותו כן לא נוכל להכחיש בתורה שלשת הענינים האלה הבנת המלות שהוא הלבוש וכוונת הספורים ואמתתם שהוא הגוף והרמז הנסתר אשר בם שהוא במדרגת הנשמה. לכן השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לשום ספק בדבר שיעידו פשוטי הכתובים ואל תבעט בביאור דעת הנסתר אשר בהם ג״כ כי הוא בלי ספק פרי הלמוד ותכליתו ואת זה לעומת זה עשה האלהים. ואחרי הקדמת כל זה הנני בא אליך לפרש הפרשה הזאת בשני הדרכים האלה הראשונה כפי הפשט הנגלה באופן מתישב ישר שלא יחלוק דבר מפשוטו על ענין המושכל ועל פי דרכו אשיב ואתיר הספקות אשר העירותי כלם ואחר זה אפרש אותה על דרך המדע הנסתר באופן היותר מתישב אל המושכל ומרוחק מן הספקות שאוכל בעזרת החונן לאדם דעת.
(ד) אלה תולדות השמים והארץ וגומר עד סוף הפסוק. אין ספק שהיתה התורה האלהית להשלים האומה הנבחרת בשלמות האמתי מהמדות הטהורות והזכות ומהדעות והאמונת האמתיות. ולכן למעלת האומה בא האלהים להודיע שרשה והתחלותיה הראשונות כלם והתחילה התורה מפני זה לספר בריאת העולם וראשיתו וקצרה בספורי העליונים והאריכה בספורי יצירת התחתונים לפי שאליהם היתה הכוונה וכאשר השלימה ספור מע״ב אם ממה שנברא אחר האין ואם ממה שנעשה יש מיש כפי הרצון האלהי הפשוט אשר זה כלו נכלל במלאכת ששת הימים ונעתקה תורת האלהים לספר מה שקרה לאדם הראשון ולאשתו בפרט בפרשה הזאת אח״כ יספר עניני בניו בפרשה והאדם ידע את חוה אשתו אח״כ יספר השתעפות המין והשתלשלות הדורות מפרשת זה ספר תולדות אדם עד בואו לספר עניני אבותינו הקדושים ובניהם אשר קמו אחריהם ואיך באו לגלות מצרים ונשלם בזה ספר בראשית. ובא אחריו ספר ואלה שמות בספור יציאתם מאותו גלות וקבלת התורה והמצות בסיני שהוא התכלית הנכסף והנדרש בכל הספרים האלה אשר קדמו להודיע כי לה׳ הארץ ומלואה ושהוא בעולמו בחר באדם אשר יצר ומבניו היה שת במדרגת הפרי ושאר בניו כקליפות. ומזרע שת בחר בנח שהוא היה הפרי הנמלט ממי המבול ומבני נח בחר בשם ומבני שם חשק באברהם ומבני אברהם ביצחק ומבני יצחק ביעקב ובניו כלם שהיו כלם במדרגת הפרי ולכן הנחילם התורה כאשר הוא סוף האדם הנה אם כן כל הדברים שקרו וארעו בעולם היו התולדות שהולידו השמים והארץ כי בגזרת עירין ובמימר קדישין שהם הפועלים העליונים שכלל בשם שמים ומהסבות החמריות שכלל בשם ארץ נמשך כל מה שנמשך והמה ר״ל השמים והארץ היו הסבות המולידות את התולדות שנולדו לאדם ולאשתו ובניו וזרעו לדור המבול ולדור הפלגה ויתר הספורים שנזכרו אחר זה. ועל כלם אמר כאן אלה תולדות השמים והארץ מלשון כי לא תדע מה ילד יום ובי״ת בהבראם גם בי״ת ביום עשות הם אצלי מקום מן כמו והנותר בבשר ובלחם לכו לחמו בלחמי וזולתם הרבה שזכרו המדקדקים ואמר הכתוב אלה הקורות והמאורעות שיזכור אחר זה הם תולדות השמים והארץ בהבראם כלומר מיום שנבראו ומיום שעשה ה׳ אלהים ארץ ושמים והנה עשה הכתוב שני אלה הגבולים בהבראם ביום עשות לפי שביום הראשון מימי בראשית היתה בריאה גמורה יש מאין ובשאר הימים היתה עשיה שתאמר על התקון והקשוט לדברים שכבר היו נבראים ולהיות׳ דברים נבדלי הבריאה שהיתה ביום הראשון והעשיי׳ שהוא הקשוט והשכלול שהיה בשאר ימי בראשית לכן תלה הכתוב התולדות בשניהם.
ואמר בהבראם ביום עשות ומסכי׳ לזאת אמרו בב״ר על אותו מחלוקת שחלקו בית שמאי ובית הלל אם השמים נבראו תחלה ואח״כ הארץ או נבראת הארץ תחלה ואח״כ השמים. אמר רבי יוחנן משום חכמים לבריאה שמים קדמו לשכלול הארץ קדמה. לבריאה שמים קדמו שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. לשכלול הארץ קדמה שנ׳ ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים. רצו בזה שבבריאת היש מאין ביום הראשון קדם מציאות השמים כמו שאמרה תורה את השמים ואת הארץ. אבל בקישוט מה שכבר נברא שהוא השכלול הארץ קדמה לשמים. כי הנה ביום הג׳ הוציאה הארץ דשאיה וכגנה זרועיה תצמיח. וביום הד׳ נתקשטו השמים במאורות והכוכבים הנה התבאר מזה למה אמר הכתוב כאן בריאה ועשייה ולמה בבריאה קדמו שמים לארץ באמרו אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ובעשיה קדמה הארץ לשמים באמרו ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים וידענו שהפסוק הזה הוא הקדמה לכל הספורים שיבואו אחריו ואינו סיום מה שכבר נזכר. כמו שחשבו המפרשים. והותרה השאלה הא׳.
ואח״כ אמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם – כבר רמזתי פירושו כי לפי שלמעלה הזכיר מעשה בראשית שנבראו בששת ימים ענייני מעשה בראשית עמקו ואחר שאין לנו עסק בנסתרות למה נזכר מעשה בראשית או מה תועלת נמשך לנו מספורו. לזה אמר אלה תולדות השמים והארץ כלומר הפרי והתולדה שנוציא ממעשה בראשית הוא דבר גדול ושורש כל התורה כלה. להודיענו שיש מחדש ובורא עולם יש מאין. וזהו ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים. וזהו עיקר גדול ונוציא ממנו השגחת השם ויכלתו שהכל בידו כחומר ביד היוצר והוא סותר ובונה וכמו שבנאו יכול לסותרו וזה לגמול ולענוש פרטי האדם וכתותיו כמו שראינו בדור המבול. וזהו ביום עשות ה׳ ברחמים כאומרו אמרתי עולם חסד יבנה. ואמר אלהים בדין להורות שהוא ישפוט תבל בדין ויענישם כפי רצונו. וכן נוציא ממעשה בראשית שהוא ממית ומחיה אחר שהוא סותר ובונה. וכמו שראינו במעשה בראשית כתוב תוצא הארץ נפש חיה כן יכול השם להחיות המתים שחוזרים לעפרם שישובו חיים מרגישים כאומרו אני אמית ואחיה. ואמרו מאי דלא הוה הוה מאי דהוה לא כל שכן ואין צריך להאריך כי כל עיקרי התורה ושרשיה תלויין בזה השורש:
או שיאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם – להורות לנו כי העולם כלו לא נברא אלא בשביל האדם ובריאת האדם נתן קיום לכל הדברים. וזהו אלה תולדות השמים והארץ ירמוז אלה לנזכרים באחרונה אחר כל מעשה בראשית והוא בריאת אדם ואשתו שהולידום שמים וארץ כדכתיב נעשה אדם. ואמר ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים על הנפש ועל הגוף כאומרם יקרא אל השמים מעל זו הנשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף להורות כי תכלית הבריאה בעבור נפש האדם. ולפי שעדיין לא הזכיר יצירת הנפש בא עתה לפרש בריאת האדם בארוכה ונתינת הנפש. וזהו אלה תולדות השמים והארץ הנזכרים למעלה בריאת אדם ואשתו והוא עיקר כל מעשה בראשית אבל כל שאר הדברים אעפ״י שנראה שנבראו בראשונה ה״ל כאלו לא נבראו אחר שלא היה להם קיום בלי האדם. וזה שאמר וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ כלומר אע״פ שאתה רואה צמחים ואילנות ועשבים שנבראו עדיין לא היה להם קיום וזה טרם יהיה טרם יצמח עד לא צמח. והטעם לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואחר שלא היה אדם מצוי כל ענייני העולם היו לבטלה. ולכן ואיד יעלה מן הארץ לעשות העיסה ואז וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים. ורבותינו רמזו לזה באומרם אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם. להורות כי תכלית הבריאה כולה לא היה אלא בשביל האדם הידוע האדם הגדול בענקים הוא אברהם וכל זה בשביל ישראל. וזהו העיקר השני שכתבתי בתחלת הפרשה שנוציא ממעשה בראשית שהכל היה בעבור ישראל. ולכן בכל ששת ימים יש רמיזה מהם כמו שכתבתי. ולכן אמר בסוף מעשה בראשית אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם. וזהו אמרתי עולם חסד יבנה ר״ל בעבור חסד אברהם כדכתיב חסד לאברהם וזה תמצאהו רמוז במזמור רננו צדיקים בה׳ שזה רמז על ישראל שנקראו צדיקים דכתיב ועמך כלם צדיקים. ואמר שראוי להם לרנן ולשורר בשם ה׳ אחד שהם דבקים בו וכל העולם לא נברא אלא בשבילם ולכן ראוי השיר היותר נעלה שבשירים שהוא בנבל עשור ולכן שירו לו שיר חדש אחר שחדש העולם בשבילכם כי ישר דבר ה׳ וכל מעשהו שהוא בראשית הוא בעבור אמונת אברהם דכתיב והאמין בהשם וכן בעבור אמונת ישראל דכתיב והיה אמונת עתיך חוסן ישועות. אוהב צדקה ומשפט. רמז בזה שאהב לאברהם ובעבורו ברא העולם דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט. ולכן חסד ה׳ מלאה הארץ שהוא חסד לאברהם. ולכן בשביל בדבר ה׳ שמים נעשו. רמזו בזה שהכל במאמר ולא ביגיעה. והזכיר בכאן כל ד׳ יסודות שמהם נתהוה העולם כאומרו שמים רמז על יסוד האש. וברוח פיו על הרוח. כונס כנד מי הים על המים. נותן באוצרות תהומות על הארץ כדכתיב ומתהומות הארץ תשוב תעלנו. וא״כ אחר שאלו הדברים שאין מקוים שכר ועונג עשו מאמר ה׳ כ״ש שראוי שייראו מה׳ כל יושבי הארץ אחר שמקוים שכר ועונש. אחר שלו היכולת כי הוא אמר ויהי הכל במאמרו. כאומרו ויאמר. הוא צוה ויעמוד:
ואמר ויהי כן – למשך הוית הדברים לעד וזהו הוא צוה ויעמוד. ה׳ הפיר עצת גוים וכו׳ עצת ה׳ לעולם תעמוד. בכאן רצה להורות איך תחלת המחשבה בבריאת העולם היתה בישראל ואע״פ שנראה שברא העולם בשביל כולם. וכן במ״ת נראה שקראם לסוד נכמס לא היתה זאת כוונתו לפי שאין בהם אמונה וצדק שבעבורם יברא העולם ועם כל זה קראם ובראם בענין שלא יהיה להם פתחון פה ולכן קראם להפר עצתם וזהו ה׳ הפיר עצת גוים. אבל מחשבותם של ישראל שקדמה לעולם שהיה עצת ה׳ לעולם תעמוד. ואמר אשרי הגוי ולא אשרי ישראל להורות שכולם היו מוכנים לקיבול הטוב והשם היה ממתין ומצפה איזה עם ידבק בו ובו יבחר כי מחשבת ה׳ אינה מכרחת לשום דבר בעתיד. וזה בהכרעה סגוליית נפלאה משאיר כל הדברים על מציאותם. ואע״פ שזה נראה דבר נמנע בחק השם הוא דבר קל מאד הוא לבדו ידע לפי שידיעתנו קצרה מהשיג. ולכן במעשה בראשית ומ״ת שהוא עולם חדש כל הבריות היו שוין לפניו וכל אחד בבחירתו עומד להדבק בה׳ כאומרו וזרח משעיר למו וכו׳ ולא רצו אלא ישראל שאמרו תורה צוה לנו וכו׳. וזה שאמר בכאן אשרי העם אשר ה׳ אלהיו לראות העם בחר לנחלה לו. וזה שאמר התנא חביב אדם שנברא בצלם כי כל האדם נבראו בצלם שוה ובהכנה אבל לא רצה אחד מהם עד שבאו ישראל וזהו חביבים ישראל שחבבו לשם ולכן ניתן להם כלי חמדה שהיא התורה. ולפי שנראה כי משוא פנים יש בדבר כי ה׳ רצה ובחר בישראל לתת להם התורה לפי שהם קדמו לעולם. לזה סמך מיד ואמר הכל צפוי והרשות נתונה כלומר לא תאמר כן ולא תחשוב על ה׳ תועה כי הכל היה צפוי מתחלת העולם כל מה שעתיד להיות ועם כל זה הרשות נתונה לכל אחד ולכל אומה ולשון וכדת אין אונס. ובטוב העולם נידון כי במדת טובו בראו באופן שכל אחד יבחר הטוב והנאות. והמחשבה אינה כלום כי הכל הולך אחר המעשה ולא אחר המחשבה כי דברים שבלב אינם דברים וזה קישור נפלאה בדברי רבי עקיבא. ובעמלי שטרחתי לפרש מסכת אבות ולקשר הכלה מראשה ועד סופה הארכתי בה. וכן אמר בכאן אשרי הגוי אשר ה׳ אלהיו. כי בבחירת כל אחד תלויה הדבר והשם היה ממתין לזה. וזהו משמים הביט ה׳ בהסתכלות נמרץ וראה את כל בני האדם לראות היש משכיל דורש את אלהים ולא מצא כי הכל סר עיין באותו מזמור. וכן במזמור ה׳ אדונינו כי השם הוא אדיר בארץ ועכ״ז הניח הודו על השמים ולא הכריח לשום בריה אלא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול ואפי׳ עולל ויונק. וזהו מפי עוללים ויונקים יסדת עוז וזה להשבית אויב ומתנקם שלא יהיה לו פתחון פה לחלוק ולומר בישראל בחרת כי לכל מין האדם ברא בשוה וכל תכלית הבריאה בעבורו. ואע״פ שהשמים גבהו בערכו בראם לתכלית האדם וזהו כי אראה שמיך וגומר מה אנוש כי תזכרנו ותחסרהו מעט מאלהים בנפש שנתת לו. וזהו וכבוד והדר תעטרהו כי הנפש נקראת כבוד ובזה תמשילהו במעשה ידיך אחר שכלם נבראו בעבורו. ואחר שבחרו ישראל ה׳ לנחלה אמר ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ שהם ישראל שנקראו ארץ חפץ אבל לא אמר אשר תנה הודך כמו שאמר למעלה וכן הזכיר במזמור אמר נבל בלבו אין אלהים כל זה כי קרא נבל לכל אומה ואומה מעובדי כוכבים שלא בחרו בשם וכפרו בו בחשבם שאין משגיח. ולכן התעיבו עלילה והוא יסוד הכל כאומרו והכל לפי המעשה ולכן אין עושה טוב אבל ה׳ היה ממתין לראות מי יבחר בו וזהו ה׳ משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלהים (ולא תורתו) ולא מצא כי הכל סר משמוע אין עושה טוב ולא די זה אלא שהם רוצים לכלותם על שדבקו בתורתי וזהו הלא ידעו כל פועלי און כי אין עושה טוב ופועלים רע והם אוכלי עמי כאלו אכלו לחם או על שאכלו ושב אל לחמה של תורה והם ה׳ לא קראו אע״פ שהוא קרא אליהם וכשרואים הנסים שאני עושה עמהם פחדו פחד לפי שאלהים בדור צדיק שהוא ישראל וכשהם חוטאים ואני מלקה ומגלה אותם אתם מגנים עצתם שבחרו להדבק בי ואתם מביישים עצת עני שהוא שואל ואומרים ה׳ מחסהו הם לקחוהו למחסה ולמסתר כד״א איך יושיעם כמו שאמר טיטוס ואמר אי אלהימו צור חסיו בו כנגד ה׳ מחסהו. והשיב המשיב ואמר מי יתן מציון ישועת ישראל ואז נראה בשביל מי נזרע השדה באומרם על בטנך ערמת חטים וכו׳ וזה שאמר בכאן משמים הביט ה׳ וכן ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ בשוה לפי שהוא יוצר יחד לבם ולכן מבין את כל מעשיהם כי הכל תלוי במעשה. ואמר אין המלך נושע ברוב חיל לרמוז כאלו כל האומות עברו לפניו ולא עבד איש אתו וזהו אין המלך כאילו הביט במלכי האומות ובפרט במלך המיוחד שבהם הוא נבוכדנצר. ומה שאינו נושע ברוב חיל וכן גבור לא ינצל הוא נמרוד אשר התחיל להיות גבור בארץ ומרד בשם וכן הביט במלך מצרים שמשם הסוסים וראה כי שקר הסוס לתשועה. וא״כ כי מי הביט הנה עין ה׳ אל יראיו שהם ישראל למיחלים לחסדו ולכן ראוי להציל ממות נפשם ועכשיו אומרים ישראל נפשנו חכתה לה׳ יותר מכל הישמעאלים. ואם כן ראוי שיהיה עזרנו ומגננו ואמר כי בו ישמח לבינו להורות שהעזר והמגן ששואלין אינו מטובות העולם הזה אלא מטוב האמיתי שהוא הדבוק בשם שהוא העונג האמתי כאמרם נגילה ונשמחה בך. ואומר והתהלכתי בתוככם אטייל עמכם בג״ע וזהו כי בו ישמח לבינו וכו׳ ולא בדבר אחר. ולפי שאולי יאמר אומ׳ כי ישראל לא נתקרבו אל ה׳ אלא בעיקר טובת העולם הזה. לזה אמר יהי חסדך ה׳ עלינו כלומר יהי רצון שיהיה חסדו עלינו כאשר יחלנו לו לפי שאנו יודעים האמת כי לא היה אלא לתכלית האמיתי:
וכל זה רמזו באומרו אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם. להורות כי תכלית הבריאה הוא בשביל אברהם ובניו ולכן אמרו מחשבתן של ישראל קדמה לעולם ולכן כל הדברים נבראו בשבילם ולכן אע״פ שנבראו לא היה להם קיום עד שבא אדם וזהו ואדם אין כמו שפירשתי. ואמר ואיד יעלה מן הארץ לפרש סדר הבריאה. ובירושלמי אמרו כי אין הגשמים נעצרים אלא בשביל הגאוה ולכן כשלבות בני האדם נשברים למטה כי זהו ואיד יעלה מן הארץ מיד והשקה את כל פני האדמה כאמרו לב נשבר ונדכה וכו׳:
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם – אלה הצמחים ובעלי חיים שאמרנו היו ״תולדות השמים והארץ״ בכח, שנמצא בהם משעה שנבראו. כי מאז נמצאו בהם כחות פועלות ומתפעלות להויות ההווים ונפסדים, כאמרם: ״את השמים״ לרבות תולדותיהם, ״ואת הארץ״ לרבות תולדותיה (בראשית רבה א׳:י״ד). אמנם יצאו לפועל ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים – ביום שסדר הנהגת הארץ ותולדותיה מן השמים על סדר מתמיד, וזה אחר ששת ימי בראשית, ואז נקרא ״ה׳ אלהים״, שבסדרו התמיד ההויה.
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. These are the plants and the living creatures which had been the potential derivatives of heaven and earth already at the time when heaven and earth were first created. The potential ability for heaven and earth to produce the inhabitants of their respective domains was inherent in their respective composition from the first moment of their existence. When the Torah, in its very first verse, wrote the words את השמים and את הארץ, this was already an allusion to the additional factors which had been created together with heaven and earth, i.e. their ability to produce their respective derivatives.
ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים, this potential was translated into an actual only on the day when God completed עשות, i.e. arranged in detail how these derivatives were to function and where and when. This occurred after the six “days” of creative activity. Only when that stage had been reached was God referred to in the Torah by His full name, i.e. ה' אלוהים.
[א] אלה תולדות השמים והארץ בהבראם
[1] יומא פרק חמישי דף נד ע״ב (יומא נד:)
[2] מנחות פרק שלישי דף כט ע״ב (מנחות כט:)
[ב] ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים
[1] חגיגה פרק שני דף יב ע״א (חגיגה יב.)1
1. הציטוט ׳ביום עשות ה אלהים ארץ ושמים׳ מובא במסכת חגיגה כהוכחה לשיטת בית הלל שהארץ נבראה תחילה. באותו דף בגמ׳ שם מובאת גם ההוכחה של בית שמאי ששמים נבראו תחילה, שנאמר ׳בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ׳, רבנו לא כתב ציטוט זה לעיל בפרק א פס׳ א ולא היפנה לגמ׳ שם.
הארכנו בהקדמה להסביר שהספר אישי ולכן לא כל פסוק הנקרה בדרכו בתלמוד צוטט. ציטוט שיחפוץ ביקרו כדי לזוכרו אותו יציין ומכיוון שבמחלוקת בין בית הלל ובית שמאי עסקינן העדיף להזכיר לעצמו את שיטת בית הלל. כיצד נוהג רבנו במחלוקת אחרת של תנאים, עיין פרשת לך לך יג, ג הערה 2.
אלה האמורים למעלה. כלומר שאינו כמו ״אלה המשפטים״ (שמות כא, א), שרוצה לומר אלה האמורים למטה בענין (כ״ה בראם):
ללמדך שכלם נבראו וכו׳. אף על גב שכבר למדנו זה מ״תוצא הארץ״ (לעיל א, כד ורש״י שם), הכא צריך קרא לכל הנבראים בששה ימים שהם נבראים ביום הא׳. ואין להקשות ״תוצא הארץ״ למה לי, דצריך קרא לגופיה למאמרו של הקב״ה, שגזר ״תוצא הארץ״:
ד״א כו׳. אין מחלוקת באלו שני פירושים רק במלת ״הבראם״, אם ״בהבראם״ מחובר אל ״ביום עשות ה׳⁠ ⁠⁠״, לומר שהכל נברא ״ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמים״, או אם הוא מילתא בפני עצמו – ׳בה״א בראם׳ (כ״ה ברא״ם). ולפירוש הראשון קשה האתנחתא של ״בהבראם״, שהרי לפירוש הראשון מחובר למטה, לכך כתב ׳דבר אחר׳:
רמז לרשעים וכו׳. ויש לה גם כן פתח למעלה בצד ימין, שאם יחזרו בתשובה – ימין ה׳ פתוחה לקבל שבים, ועשה להם פתח לקבל אותם בתשובה, ועולים למעלה בצד ימין, כי ימינו פשוטה לקבל שבים:
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם – ארז״ל במדרש (מנחות כט:) בה״א בראם שעה״ז נברא בה״א והעה״ב ביו״ד, ונראה שדעת בעל מדרש זה הוא לפי שכל שירות העה״ז נאמרו בלשון נקבה, שירה חדשה בתוספת ה״א, כי כל ה״א מורה על נקבה כהוראת הה״א שבשם אשה, ולפי שכל שמחת העוה״ז מעורבים בצער ויגון כנקבה שיש לה צער לידה כך כל עניני העה״ז הם בדרך תולדה, אבל העוה״ב נברא ביו״ד המשותפת לזכר שאין לו צער לידה, כך יהיו לעוה״ב כזכרים לא יולדים ושם השמחה שלמה ע״כ נשתתף שם יה בין איש לאשה ובכל מקום שמוש היו״ד לזכר ושמוש הה״א לנקבה.
ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים – ולמעלה הקדים שמים לארץ לפי שארז״ל (רש״י כאן א א, בר״ר י״ב:ט״ו) רצה הקב״ה לברא את העולם במדת הדין וראה שאינו מתקיים חזר ושתפה למדת הרחמים. והנה לא איש אל ויתנחם ומעיקרא מאי סבר אלא שבאמת השמים וכל צבאם הרוחנים יכולין להתקיים במדת הדין יותר מן התחתונים אשר בעפר יסודם ע״כ האי לדסמוך ליה והאי לדסמוך ליה, כי למעלה הזכיר שם אלהים וסמכו לאת השמים המרבה כל צבאם כי המה נבראו במדת הדין לבד. וכאן הזכיר שיתוף של רחמים וסמכו אל הארץ כי בעבור יושבי הארץ היה צריך לשיתוף זה. ועל שיתוף זה אמר המשורר (תהלים ס״ב:י״ב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי וגו׳ כי מתחלה אחת דבר אלהים ר״ל מדה אחת נזכרה בשם אלהים באמרו בראשית ברא אלהים. ואח״כ שתים זו שמעתי וגו׳ שתי מדות, באמרו ביום עשות ה׳ אלהים. רמז לדבר, שתים זו עולה למספר כ״ו, כמספר שם של רחמים וחלקו לשני פעמים י״ג כמספר אחד ואהבה הכלולים בשם של רחמים, הסמוכים זה לזה בפסוק שמע ישראל וגו׳ ה׳ אחד, ואהבת וגו׳. (דברים ו׳:ד׳-ה׳) ונתן טעם לדבר למה לא בראו בשם אלהים לבד כי עוז לאלהים לפי שכל העוז והתוקף מתיחס לשם אלהים ואין כח ביד נבראי מטה לקבל את כל מעשה תקפו וגבורתו ית׳ כלל וכלל. אבל לך ה׳ חסד כי לשם של רחמים הנקרא בשם של אדנות אליו החסד והרחמים, כי יבא הזמן שתרצה לשלם לאיש כמעשהו כפי כח המקבל והעושה לא כפי כחך ית׳. ונקט לשון נוכח באמרו ולך ה׳ חסד, ולשון נסתר בשם אלהים כי עוז לאלהים, כי בשעת הכעס שמדת הדין שולטת בעולם נראה כאילו הסתיר ה׳ פניו מן הבריות ובשעת החסד והרחמים יאר ה׳ פניו אלינו וק״ל.
אלה תולדות: סימן זה מצאתי במסורת כ״י, מן 1זה ספר תולדת עד 2תולדת יצחק, תולדת כת׳, ומן תולדת יצחק עד סוף סיפר׳, תלדות כת׳, במ״א תלדת כת׳ חס׳ דחס׳, אלה 3תלדת ישמעאל, וב׳ מל׳ דמל׳, אלה 4תולדות השמים, ואלה 5תולדות פרץ. 6ובמסורת הדפוס איתמר בלישנ׳ אחרינא, ודא ודא חדא היא. אך צריך לתקן מה שכתוב שם, וג׳ כת׳ תולדות וכו׳, וצריך לומר וג׳ כת׳ תלדות חס׳ וי״ו קדמא׳ ומל׳ בתראה. והרי לך ג״כ לשון מסרת 7הרמ״ה ז״ל, תוֹלְדוֹת א׳ מלא דמלא בתרין ו״וין, וסי׳ אלה תולדות השמים. וא׳ חס׳ דחס׳, וסי׳ ואלה תלדת ישמעאל. וג׳ כת׳ תלדות חס׳ וי״ו קדמאה ומל׳ וי״ו בתראה, וסי׳ ואלה תלדות עשו 8הוא אדום, ואלה תלדות עשו 9אבי אדום בהר שעיר, אלה 10תלדות יעקב. ושארא תולדת כתי׳, מל׳ וי״ו קדמא׳ וחס׳ וי״ו בתרא׳, עכ״ל. וכלל יהיה בידך שהרמ״ה ז״ל לא דבר אלא בתורה, 11כמ״ש בהקדמה. 12ובבראשית רבה פ׳ י״ב, 13ושמות רבה פ׳ ל׳, כל תולדות שנאמרו בתורה חסרי׳ בר מן תרין וכו׳ <14כמ״ש בסוף רות.> ועיין מה שכתב על זה המקובל מוהר״ר שלמה הלוי בן אלקבץ בפי׳ 15שרש ישי על פסוק ואלה תולדות פרץ, ומוהר״ר מאיר אנג׳יל 16במסו׳ הברי׳ הגדול סוף רות. [תולדות].
בהבראם: ה״א זעירא. ועיין ספר 17הזוהר דף כ״ה, ופ׳ לך לך דף צ״ג, ופ׳ האזינו דף רצ״ז, 18ובתיקוני הזוה׳ סוף תיקונא שבעין, 19בחיי20 וריקאנטי21, ועיין 22מ״ש בפ׳ האזינו על הלה׳ תגמלו זאת. הבראם].
1. זה ספר: בר׳ ה א.
2. תולדת יצחק: בר׳ כה יט.
3. תלדת ישמעאל: בר׳ כה יב.
4. תולדות השמים: פסוקנו.
5. תולדות פרץ: רות ד יח.
6. ובמסורת הדפוס: מ״ג-ד על אתר.
7. הרמ״ה: יל״ד.
8. הוא אדום: בר׳ לו א.
9. אבי אדום: בר׳ לו ט.
10. תלדות יעקב: בר׳ לז א.
11. כמ״ש בהקדמה: בצר, הנוספות, עמ׳ 80, שורה 318.
12. ובבראשית רבה: פרשה יב ו.
13. ושמות רבה: פרשה ל ג.
14. כמ״ש: מ״ש רות ד יח (׳ואלה תולדות פרץ׳).
15. שרש ישי: עמ׳ רסב (על רות ד יח).
16. במסו׳ הברי׳ הגדול: סי׳ תתכג (לרות ד יח), כרך שני, ז ע״ד.
17. הזוהר: בראשית, כה ע״א; צג ע״א; זוהר דברים, רצז ע״ב.
18. ובתיקוני הזוה׳: תקונא שבעין, קלח ע״ב.
19. בחיי וריקאנטי: בדפוסי מ״ש נוסף כאן: ׳מערכת האלהות פ״ה וסוף פ״ט גנת אגוז חלק ב׳ ריש דף כ״ה׳. בכ״י א ניתן להבחין כאן בסימן הפניה לתוספת, ועל כן לא מן הנמנע שנורצי עצמו הוסיף את מראי המקומות האלה. ראה: פרץ בן יצחק גירונדי, ספר מערכת האלקות, מנטובה שי״ח (ד״צ ירושלים תשכ״ג), פרק חמישי, עח ע״א; פרק תשיעי, קלד ע״א; יוסף ג׳קטילה, ספר גנת אגוז, חלק שני, הוצאת ישיבת החיים והשלום, ירושלים תשמ״ט, עמ׳ קנו.
20. בחיי: על אתר, ד״ה בהבראם.
21. וריקאנטי: בראשית, ח ע״ד.
22. מ״ש: מ״ש דב׳ לב ו (׳הלה׳⁠ ⁠׳).
האמורים למעלה. דק״ל הלא לא מפרש אח״כ שום דבר אלא קאי אדברים האמורים למעלה:
למדך שכולם כו׳. ר״ל אף תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון כדמפרש בקרא בהבראם ביום עשות וגו׳. וא״ת והלא כבר כתב רש״י לעיל (בראשית א׳:י״ד) במאמר יהי מאורות את השמים לרבות תולדותיה ואת הארץ לרבות תולדותיה וי״ל דאי לא קרא דבהבראם ה״א דלבריאת שמים היה מאמר וכן לתולדות השמים לכל תולדה ותולדה היה מאמר מיוחד כמו שהיו מחולקים בפועל כשיצאו מן הכח אל הפועל לכן כתיב אלה תולדות וגו׳ ללמד כי במאמר בריאת שמים נבראו גם התולדות כמו הזורע חיטים ביום אחד ואח״כ יוצא כל חטה וחטה בפני עצמה ביומיה:
ד״א בהבראם כו׳. וא״ת מאי ד״א היא זה הא בפירוש הראשון לא דרש כלל ולא מפרש בהבראם כלל א״כ יכול להיות שדורש ג״כ כד״א וי״ל דלפי פי׳ הראשון קאי בהבראם אסיפא דקרא בהבראם ביום עשות וגו׳ אבל לפי׳ ד״א קאי ארישא דקרא השמים והארץ בהבראם ר״ל בה״א בראם:
ולמדך כאן כו׳. אבל בלא זה לא היינו יודעין איזה בה״א ואיזה ביו״ד. ולפי הד״א קשה למה נאמר ביום עשות לכך פי׳ למדך שכלם וכו׳ ולטעם ראשון קשה למה נאמר בהבראם בה״א לכך פי׳ ד״א ולכן צריך לשני טעמים:
כה״א זאת שסתומה. עיין טעם אחר במנחות (כט):
Those mentioned previously. Rashi is answering the question: Why is nothing mentioned afterwards? Thus it must refer to the previously mentioned.
This teaches you that they were all... I.e., even the products of heaven and earth were created on the first day, as the verse states: "When they were created, on the day when Adonoy Elohim made.⁠" You might ask: Earlier, on "Let there be lights" (1:14), Rashi wrote, "[All products of heaven and earth were created on the first day...] 'with the heavens' to include their products, 'with the earth,' to include its products.⁠" [Why then does Rashi repeat it here?] The answer is: If not for this verse, I might think that the creation of heavens had its command, and each product of the heavens had its own command too — just as they each came to actuality on their own. Thus it is written here, "This is the history...⁠" to teach that the products were created with the same command as the heavens. It is like wheat kernels sown on one day, and each kernel sprouts and emerges on its own, at its time.
Another explanation of בהבראם... You might ask: Why is this "Another explanation,⁠" a differing view? The first view did not explain the word בהבראם at all, and could thus agree with this explanation! The answer is: The first view relates בהבראם to the end of the verse, "When they were created, on the day.⁠" But the second view relates it to the beginning of the verse, "The heavens and the earth בהבראם,⁠" implying that He created them with the letter hey.
Here it teaches you... But without this verse, we would not know which world was created with hey, and which with yud. There is a difficulty with the second view: why does it say, "On the day when...⁠"? Thus Rashi brought the first view. And there is a difficulty with the first view: Why does it say בהבראם, with a hey? Therefore Rashi brings also the second view. That is why both explanations are needed.
Like the ה which is closed on all sides. See Menachos 29b for another reason.
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים – כל פעולות הי״ת ברגע כמימריה הוא אמר ויהי המה ותולדותיהם כיוצא בהם שלא כמדת ב״ו העושה פעולה ואחר כך יפעול תולדותיה. אמנם הקב״ה ברא תולדות השמים והארץ ביום הבראם ברגע אחד ולא הוצרך זמן וריוח מה להוליד תולדות הנבראים שכבר ברא:
אלה תולדות וגו׳ – כבר רז״ל (ב״ר י״ב) דרשו הכתוב אבל פשוטו של מקרא לא נודע.
ונראה כי להיות שקדם והודיע הכתוב כי אמר ה׳ לנבראים שיעשו גם הם תולדות לשמים לחלוק המים והרבה פרטים כאמור בדבריהם ולארץ אמר גם כן להוציא חיות ולהוציא עצי פירות ועשבים ולמים אמר ישרצו המים וגו׳ כדי שלא יטעה אדם ויחשוב כי הארץ והשמים מעצמן עשו הפעולה ותוליד המחשבה הלזו תולדות משובשות, לזה בא הכתוב ואמר אלה תולדות השמים פירוש תולדות שהוציאו השמים והארץ דבר יום ביומו ככתוב בסדר הימים לא תחשוב כי הם עשו הדברים יש מאין כדרך הבורא יתעלה שמו שברא הכל יש מאין לא כן הוא אלא בהבראם ביום עשות שהוא יום אחד שברא ה׳ אותם בכח הבריאה שברא ה׳ בהם ברא שיוציאו מה שגזר עליהם אחר כך כמו שברא באדם כח המוליד בכח אופן הבריאה שהטביע בו הוא היוצר ב״ה הוא הבורא ואין אדם עושה דבר כמו כן השמים והארץ.
וטעם שלא הזכיר אלא שמים וארץ ולא הזכיר המים כי הוא כלול בשמים.
ושיעור תיבת בהבראם כאילו אמר בהם בראם פירוש לתולדות הנזכרים. או תתפרש כשיעור תיבת היליכי (שמות ב) ואמרו ז״ל (שמו״ר פ״א) זה שליכי, וכמו כן יכוין הכתוב אומרו בהבראם פירוש באותן האמורים בסמוך בראם ולעולם הוא היוצר הוא הבורא.
2.4. אלה תולדות השמים והארץ. These are the developments of the heavens and the earth. Our sages have already explained this verse homiletically. However, the plain meaning of the verse is not known.
It appears to me that the key lies in the fact that God had previously instructed the creatures i.e. heaven and earth respectively to also produce "offspring.⁠" The waters had been told to divide, to produce fish, etc, whereas the earth had been instructed to produce vegetation, mammals, etc. The Torah reiterates that what earth and heaven produce daily are only derivatives, תולדות, that there is nothing original about these phenomena so that we should not err and believe that both the waters and the earth possessed independent creative powers. Such an error would lead to heretic thoughts.
The reason that the Torah mentions only heaven and earth in this connection and not the waters is simply because the waters are part of שמים.
The word בהבראם may also be understood as בהם בראם, God created all these תולדות by employing heaven and earth as His agents.
אלה וכו׳ – תולדות השמים לא נזכר למעלה. ובאה התורה להודיענו שתולדות השמים המה מכוונים לעומת תולדות הארץ כי במאמר וכל צבאם גילה לנו שיש ונמצא צבא השמים. ובמאמר זה גילה לנו שהם מכוונים כנ״ל.
רז״ל דרשו כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים אלה תולדות השמים והארץ פסל תהו ובהו. ביאור׳ שפסל את תהו ובהו מהיותם תולדות הארץ. אפס הם עיקרי וחומרי הארץ כאשר ביארנו במקומו.
בהבראם – ביאורו כי לא נזכר אצל תולדות הארץ בריאה. אפס עשי׳ ויצירה. עשי׳ שנאמר ויעש. יצירה כמשרז״ל כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון יצירה. והודיע לנו בזה שהם אצלינו ג״כ בריאה.
ביום עשות – ביאורו שכולן נבראו ביום הראשון ואצל התולדות הי׳ הבריאה ביום הראשון והיצירה והעשי׳ בשאר ימי המעשה.
ה׳ אלהים – כאן הזכיר שם הוי״ה ב״ה. מפני ששם אלהים מורה על ההשגחה כאשר ביארנו. ושם הוי״ה ב״ה מורה על שם שהוא נותן חיות לכל ואינו שורה אלא על עולם מלא כמשה״כ והוא באחד ומי ישיבנו (איוב כ״ג:י״ג) פי׳ באחד שאינו שורה אפס כשהעולם אחד באחדות. וכן שמע ישראל כו׳ שיהיו ישראל מיחדים עצמם ומחברים עצמם במחשבה. ה׳ מורה על קדמותו קודם בריא׳ העולם. אלהינו. מורה על זמן הווה. כמשה״כ אני ראשון ואני אחרון הוא מורה על עבר ועתיד. ומבלעדי אין אלהים מורה על הווה וכן אזמרה לאלהי בעודי (תהלים קמ״ו) הוא על זמן הווה. וה׳ השני מורה על זמן העתיד. אחד הוא שורה כשהעולם אחד ושלם אז מיחד את שמו עליו.
והקדים ארץ לשמים שתולדת הארץ מבואר ותולדת השמים באו ברמז.
אלה תולדות השמים – ״אלה האמורין למעלה״. מפירוש רש״י ז״ל. ויפה פירש, כמו ״אלה החקים והמשפטים״.⁠1 ורמב״ן ז״ל פירש ״יספר תולדות השמים והארץ במטר ובצמיחה, כאשר נבראו ונעשו כתקונם כי השמים יתנו טלם ומטרם, והארץ תתן יבולה. והם קיום כל חי״. ואין דעתי נוחה בזה כי מה צורך להודיע טבעי הדברים הטל והמטר? והם ידועים. גם לא זְכָרָם רק בשלילה ״כי לא המטיר יי אלהים וכל שיח השדה טרם יצמח״2 וגו׳. ואין זה זכרון תולדות. גם זכר יצירת האדם והחיה והעוף, ואם ממעשה ששת הימים. גם [אות] וי״ו ״וכל שיח״ לא יתכן לפירוש זה. ובאמת אין לשמים וארץ תולדות רק הכתובים בששת הימים, ועליהם אמר ״אלה תולדות״. ודמה השמים והארץ לאבות, ונבראו ברגע ראשון כאחד, וכמו שפרשנו בפסוק בראשית, ועליהם אמר ״בהבראם״ להורות שנבראו ראשונה בתחלת המעשה. וכל הנעשה בששת הימים הם התולדות, והתולדות מעין האבות, בריאות3 שנבראו בכח עליון, לא בטבע השמים וארץ. ועל זה אמר ״ביום עשות יי אלהים ארץ ושמים״. והעשייה היא התקון כשתיקן ה׳ תהו ובהו וחשך, נולדו התולדות בדבר י״י, וכמו שפרשנו בדבר כל יום שהיה כל אחד הפלא ופלא. כי לתקן הארץ צוה על האור ועל הרקיע ועל הימים ועל מוצא הצמחים ועל דגי הים ועל הבהמה והחיה והרמש; ולתקן השמים צוה על המאורות. והנה הברואים האלה כולם כמו תולדות משמים וארץ כי צריכין לשתיהן, השמים יתנו מטר, וזרע הארץ תתן יבולה. וכן קבע בטבע שהשמש ויֶתֶר המאורות מושלים בארץ גם בבעלי-חיים, וזה מפורסם. וכן המאורות יאירו על הארץ ולדרים עליה, והאדם מורכב מעפר ומצורה שמימית. ויפה קורא אותם ״תולדות השמים והארץ״.
ולפי שהאבות נבראו כרגע, והתולדות בימים, אמר ״ביום עשות״ וגו׳. ומלת ״ביום״, כמו ״בכל יום ויום מששת הימים״. וזכר בראש הכתוב ״שמים״ תחלה, אעפ״י שנבראו כולם בראשית, מפני כבודם. ובסוף הכתוב ארץ, [פירש אותה] תחלה,⁠4 לפי שתולדות הארץ נעשו תחלה. והנה טבע התולדות מעין האבות, כי בתולדות שנולדו מן המים, טבע המים, ואליהם משתוקקים. ובנולדים מן העפר טבע העפר, וכן כלם והשמים והארץ שבכתוב זה, כמו השמים והארץ שבכתוב הראשון.
י״י אלהים – בכל מעשה ששת הימים זכר שם ״אלהים״ ועתה זוכר שני השמות. ולפי הפשט הוא ראיה למה שפרשנו בפירוש הפסוק הזה. כי זכרון שם אלהים במעשה בראשית בארנו שהוא שם השופט והמחוקק, שעשה הכל בארח חכמה צדק משפט ומשרים, ונותן לכל נברא חקו ומשפטו הראוי לו. וזה השם יזכר גם על מנהגו של עולם עתה, הוא הממית והמחיה, הוא הנותן גשם והעוצר שמים וכן בכל דבר, כי הכל במשפט. ושם ההויה מורה על הנפלאות והנוראות הנשגבות ממחשבת כל חושב. והוא [גם נקרא] האלהים כי עושה כל החכמה ובצדק ולהורות שמעשה ששת הימים כלם, לא נמשכו זה מזה בטבע, אלא בכח עליון, הפלא ופלא כמו בריאת שמים וארץ. לכן זכר בפסוק זה ״י״י אלהים״, וכן בכל הפרשה שיזכור שתיהן, לפי שכל זה שנזכר בה היה מצד הנפלאות, והכל עשה י״י אלהים בצדק ובמשפט. כן ״ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מני י״י אלהים״,⁠5 שתראו נפלאותיו הגדולות שייחסו לשם י״י, וזה מכת בכורות.
1. דברים יב, א.
2. בראשית ב, ה.
3. בריות.
4. כוונת הרב שאחרי שסיים פסוק א: את השמים ואת הארץ, המשיך בפסוק ב במה שסיים לעיל: והארץ היתה תהו.
5. שמות ט, ל.
אלה תולדות – בכל המקרא אין אלה תולדות המוסב למעלה, אלא כלם כאחד נאמרים על מה שמספר והולך, וכן זה, אלה האמורים מכאן ואילך הם תולדות שמים וארץ. שעד כאן לא כתב אלא הכללים, ומעתה יבואו הפרטים שהם התולדות. ומתחיל לספר תולדות ארץ, וכל שיח השדה (בראשית ב׳:ה׳), ואיד יעלה מן הארץ (בראשית ב׳:ו׳), ונטיעת הגן, ועץ החיים והדעת בארץ, ומקומות מוצא הזהב ואבני חפץ מארץ, ויצירת האדם וחיה ועוף מהאדמה. ומתגלגל והולך בספור קורות האדם הנוצר מהאדמה, וקורות דורותיו עד תם ספרי הקדש.
ואמר אלה תולדות שמים וארץ, ואינו מזכיר אלא תולדות ארץ, יש דוגמתו בתורה, אלה תולדות אהרן ומשה (במדבר ג׳:א׳), ואינו מזכיר אלא תולדות אהרן, ומדרשו ידוע. ולפי עיקר פשוטו אין זרות גם בשניהם, שהדבר ידוע שדרך הכתוב לפרש דבריו הרבה בסימן אחר סימן, כגון, אלה תולדות בני נח שם וחם ויפת (בראשית י׳:א׳), אחי רבקה אם יעקב ועשו (בראשית כ״ח:ה׳), בת בתואל אחות לבן מפדן וגו׳ (בראשית כ״ה:כ׳), וכן הרבה.
לכך להלן כשבא להזכיר תולדות אהרן, הוא נותן סימן מסויים באיזה אהרן הוא מדבר, ואמר אלה תולדות אהרן ומשה (במדבר ג׳:א׳), הוא אהרן המוזכר תמיד עם אחיו משה, לומר הוא אהרן ומשה (שמות ו׳:כ״ו), הוא משה ואהרן (שמות ו׳:כ״ז), ולפי ששם אהרן העיקר מקדימו למשה. וכן כאן, כשבא להודיע תולדות ארץ, ויש ארץ שהוא תחום כל שהוא, ויש שהיא מדינה מיוחדת, ויש שהיא תבל כלה, אמר אלה תולדות שמים וארץ, אותה ארץ שחוברה לה עם השמים בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (בראשית א׳:א׳), ויכלו השמים והארץ (בראשית ב׳:א׳), שהיא תבל כלה, וכאן שהארץ העיקר, מקדימה בסוף המקרא. שאין דוגמת קדימה זאת עוד בכתוב, חוץ מאחד, ויש לו טעם.
והמתרגם תולדות זה ענין בריאה (ענטשטעהונגס ארט1) לא תרגם העברי, שאין תולדות בעברי אלא דורות. ופעם אחת הם הבנים לבדם, אצל אהרן. ואף בישמעאל שלא נכתבו אלא בניו, נשמעים דורותיו מתוך הענין, שאמר על פני כל אחיו נפל (בראשית כ״ה:י״ח), שאין אלו י״ב בניו, אלא דורותיו.
ביום עשות – כן מנהג הכתוב להפסיק בדבור או בענין בין אלה תולדות ובין הזכרת שמותיהם. וכן:
• זה ספר תולדות אדם – ביום ברוא וגו׳ (בראשית ה׳:א׳)
• אלה תולדות אהרן ומשה – ביום דבר וגו׳ (במדבר ג׳:א׳)
• אלה תולדות שם – שם בן מאת שנה ויולד וגו׳ (בראשית י״א:י׳)
• אלה תולדות יצחק – אברהם הוליד (בראשית כ״ה:י״ט), וכל הענין
• וכן ביעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה (בראשית ל״ז:ב׳) וכל הענין הארוך, וכן בכלם.
וטעם אלה ההפסקות לא נתברר. ושנים יוצאים, בתולדות תרח (בראשית י״א:כ״ז), ותולדות פרץ (רות ד׳:י״ח) ברות.
1. חומש נתיבות השלום: ״דיזעס איזט דיא ענטשטעהונגסגעשיכטע דעס היממעלס אונד דער ערדע״.
אלה – האמורים למעלה:
תולדות – סיפור מעשה איך נולדו ונתהוו השמים והארץ:
ביום עשות – ביום הוא כמו בעת, וכן ביום אכלך ממנו מות תמות (לקמן ב׳ י״ז), והענין מוסב על ששת ימי הבריאה הנזכרים:
ה׳ אלהים – פירושו ה׳ שהוא אלהים, ולפי שאין בכל לשונות העולם שם עצם פרטי המיוחס לבורא ית׳ כי אם בלשה״ק שם הוי״ה ב״ה הכולל הוראות נשגבות עד אין חקר, לכן אין ביד שום אדם לתרגמו ללשון אחרת כראוי, ובתרגומי הלכתי בשטת המתרגם האשכנזי שהשכיל לפתרו מענין הנצחיות, כי ממנה יסתעפו ההוראות האחרות:
ה׳ – השם המיוחד נקודו נעלם והוא סוד שם המפורש, ופירושו לפי הכתיב אינו כדעת המפרשים היה הוה ויהיה אלא נמצא קיים ופירוש קריאתו הוא אדון הכל, וכן עיקר לפי עומק הדין כי בכל הולכין אחר הקריאה וא״צ להרהר כלל על הכתיבה אף שיש בהכתיבה סודות גדולות והם הלכה למשה מסיני, וכן כאן הולכין אחר הקריאה בנקודתו, וכן כשיבא וכל״ב לפניו האל״ף נחה וכל״ב בפת״ח משא״כ בכתיבה היה צ״ל בחיר״ק, וכן למ״ה לפני׳ רפה וכן בג״ד כפ״ת אחר השם הוא תמיד בדגש, וכן מונה במסורה אדני בם ג׳ מפקין רפוין, והקריאה האל״ף בח״פ כי ניקוד השם לפי קריאתו כמו בכל הקריין שבתורה, וכן לה׳ אדני למות תוצאות הלמ״ד בצר״י והוא פשוט מאד, ולכן כששני שמות סמוכין פעמים ניקודו בניקוד אלקים (הגר״א), והנה שם אדון בכל כנוייו בלשון רבים כמו כי היום לוקח אדוניך, זולתי בכנוי מ״ב יבא בלשון יחיד הנו״ן חרוקה, ולהבדיל בין שם קדש לשם חול יבא שם הקדש תמיד בקמ״ץ, ובא בלשון רבים ליחיד ע״ד הגדולה והרוממת, ר״ל כמו שבא לפעמים דרך היחיד לרבים להורות על התאחדות הרבוי (כמ״ש בבשלח ביאכלמו כקש) ככה יבא כאן ניקוד הרבים ליחיד להורות על רבוי האחדות כי אחדות אדונותו יתברך מתפשטת על כל פרט מפרטי הנבראים, לכן פירושו האמתי הוא אדון כל (אללהערר), וכ״א ברבה (פי״ז) א״ל אדם להקב״ה לך נאה להקראות ה׳ שאתה אדון לכל בריותיך. [והמתרגמו (עוויגער) אינו לפי העיקרית.] וראיתי להחכם רל״ש שטען ג״כ ע״ז ואמר תלונה על המעתיקים שם העצם נצחי (עוויגער) כי ידוע שכל מלה בהשתנות הנקודה ישתנה טעמה ומשמעה כגון יָקוּם יְקוּם יִקּוֹם ועתה אחרי שנקוד אמתי של שם העצם ית׳ כבר נשכח משנות דור ודור מאין ידעו אלה מה הוא, לדעת תרגומו ומשמעו, מי הוא בעל הלשון אשר ישען על בינתו למצוא לו שרש דבר מה והמה בקשו חשבונות בשם המיוחד יתברך, ודבריו נכונים, ומצאתי לרבותינו במכדרשב״י (זהר בלק רפ״ז ב׳) וירא אליו ה׳ באלוני ממרא אתחזי ליה אדני באלף דלת וגו׳ אתחזי ליה רבון ושליט, ע״ש. הרי שלא השגיחו כלל על הכתיבה, אף דכתיב הויה פירשוהו כקריאתו באדנות: ובספרא דצניעותא פירקא רביעאה מבואר דעתיקא קדישא אהיה לא נגלה כלל, למטה אתגלה והוא מתלבש בזעירא דאנפין הו״י כי שם מתחיל הגלוי ומ״מ אתגליה ולא אתגליה כי הויה אינו נגלה כ״א ע״י שם אדני מלכות. ע״ש בביאורי הגר״א, והאמת יורה דרכו. ושם אלהים מבואר למעלה. וזהו שאמרו קדמונינו במכדרשב״י (זהר ואתחנן ד׳ רס״ד א׳, ובתרומה ד׳ קס״א ב׳) תורה שבכתב נקרא הויה ושבע״פ נקרא אלהים, כי המדבר לחברו ע״י כתב נעלם ממנו המדבר, לכן תורה שבכתב נקראת הויה בשם הנעלם, והמדבר לחבירו פא״פ המדבר נכח השומע, לכן שבע״פ נקרא בשם אלהים שהוא לפי המבואר עצם הנבדל יתברך שהוא נכח כל אחד ואחד.
אלה תולדות – אלה האמורים למעלה (רש״י), זה האמור עד כאן הוא ספור תחלת הויית השמים והארץ, ותחלת ההוייה תקרא תוֹלֶדֶת, כמו בטרם הרים יֻלָדו (תהלים צ׳:ב׳). ורבים בין האחרונים (ולפניהם בעל מעשי ה׳) אומרים כי אלה תולדות חוזר למטה, ושבוש הוא, כי למטה לא דיבר דבר לענין השמים, ואיך יאמר אלה תולדות השמים? והנה הפסוק הזה קושר הפרשה הזאת עם הקודמת, והוא עדות ברורה כי מי שכתב מכאן ולמטה כתב ג״כ מכאן ולמעלה, ולא כדברי האומרים כי מגלות מגלות הן שלקט משה והעתיק בספרו.
ביום עשות – הוא פירוש בהבראם, וביום ענינו זמן (ע׳ למטה פסוק י״ז) כלומר כשעשה ה׳ אלהים וגו׳.
ה׳ אלהים – ענינו כמו שפירשתי (א׳:א׳) בעל הכחות כלם, והונח מתחלתו על רבוי אלוהות שהיו הגוים עובדים, ולכך נמצא פעמים רבות שהוא חול, אבל שם בן ארבע אותיות לא מצאנוהו אלא שם פרטי לאל יחיד שישראל עובדים, ועל גזרת השם הזה אמרו שהוא משרש היה שאומרים בארמית ולפעמים בלשון הקודש הוה. ודעת רשב״ם (שמות ג׳:ט״ו) שענינו יִהְיֶה, כלומר הנמצא לעולם, כי הוא קורא לעצמו אֶהְיֶה (שמות ג׳:י״ד-ט״ו), ואנחנו אומרים עליו יהיה או יֶהֱוֶה; וזו בעצמה דעת ראב״ע שכתב (שמות ט״ו:ב׳) ובעבור שמלת אהיה ידועה בלשון, הוצרך להחליף היו״ד בוי״ו בשם הנכבד, כלומר שאם היה האל נקרא בשם יִהְיֶה על דרך שם אהיה, היתה המלה מתחלפת עם מלת יִהְיֶה השגורה הרבה בדבור בני אדם, וע״כ החליפו בשם הקדוש היו״ד בוי״ו. ואחרים אומרים שהוא מורכב מן היה הוה ויהיה. אמנם אם הוראת השם הזה היא הנצחיות, לא יובן למה לא יפול גם על אלהים אחרים שהיו נצחיים לפי מחשבת עובדיהם, וכן למה לא נזכר בפרשת הבריאה. ול״נ כי האל נקרא אלהים בבחינת יכלתו, והיותו אדון הטבע ובעל הכחות כלם, והוא נקרא בשם בן ארבע אותיות בבחינת היותו נעבד והיות בני אדם עובדים אותו, ומפני זה לא היה מקום להזכיר שם זה קודם בריאת האדם. ואמנם למה לא נקראו גם אלהים אחרים בשם זה? נ״ל כי עקר הוראת השם הזה הוא פוֹעֵל הטובות וְהָרָעוֹת, כלומר שהכול בא מידו, גם הטוב גם הרע, וזה כולל ענין היחוד, שאין זולתו לא סבת הטוב ולא סבת הרע; ולפי זה לא יפול השם הזה על שום אלוה אשר איננו יחידי. ואמנם מִנַיִן לשם הזה ההוראה הזאת? נ״ל שהוא מורכב משני שמות, יָה שענינו פועל הטובות, כי לא מצאנוהו בשום מקום לענין הרעות, ומה שכתוב יסור יסרני יה {תהלים קי״ח:י״ח} אשרי הגבר אשר תיסרנו יה {תהלים צ״ד:י״ב}. גם שם הכוונה שהיסורין לטובת האדם, לא לרעתו; ולדעתי מלת יָה או יָהו מתחלת המלת הקריאה לשמחה והשתוממות על טובה גדולה, ומלת וָה או הֹוָה בהפך, קריאה וצעקה לצרה ושוד ושבר (כמו ווי vae), ושם בן ארבע המורכב משתי המלות האלה מורה פועל הטובות והרעות. וע׳ מה שכתבתי בשמות ו׳:ב׳-ג׳, ולענין קריאת השם הזה, אין ספק כי כל ימי בית ראשון וגם בתחלת בית שני היו קוראים אותו ככתבו, כי עינינו הרואות כמה שמות בני אדם מורכבים ממנו, יהונתן, יהוידע, יהושפט, יהורם, יהואחז, אחזיהו, חזקיהו, ישעיהו, ירמיהו, ועוד אם לא היו קוראים אותו למה יכתבוהו? ונראה כי בימי בית שני התקינו חכמים שלא לקרוא אותו ככתבו, ועשו זה אולי מפני שראו שהיו העם עוברים על לא תשא, שהיו מזכירים אותו לשוא, והתקינו שיהיו קוראים תחתיו שם אדנות, ואנו רואים כי כן גם בתרגום המיוחס לשבעים זקנים הוא מתורגם בכל מקום Κύριος {אדון}, וכן בתרגום רומי Dominus {אדון}, וכן במה שנשאר בידנו ממלאכת Origenes {אוריגינס}, הנקראת Hexapla שכתב בצד התרגום היוני הפסוק בלשון הקודש באותיות יוניות אנחנו רואים כתוב בכל מקום Άδουαι {אדוני}, וכן בעלי הנקוד היו קוראים אותו באדנות, כי ראינו:
א׳) שהדגישו את בג״ד כפ״ת שאחריו, כגון בה֣׳ בג֔דו (הושע ה׳:ז׳) ובה֣׳ ב֜ט֗חתי (תהלים כ״ו:א׳), ואני אל⁠־ה׳ בטחתי (שם ל״א:ז׳);
ב׳) שנקדו אותיות וכל״ב המשמשות בראשו בפתח ולא בחירק;
ג׳) שנקדו אות מ״ם המשמשת בראשו בצר״י ולא בחיר״ק;
ד׳) שלא נקדו אותו על דרך אחת בכל מקום, אלא לפעמים נקדוהו בנקוד אֶלֹהִים, וזה כשלפניו או לאחריו שם אדנות (אדני ה׳ או ה׳ אדני), והיה טעמם כדי שלא לכפול שם אחד בעצמו שתי פעמים רצופות בקריאה במקום שלא נכפל בכתוב; ואם היה בדעתם שייקרא ככתבו, אין כאן שום טעם שיחליפו נקודו. והנה רבים חקרו, איך היתה קריאת השם הזה ככתבו, ומה הן הנקודות העצמיות אליו, ולפי מה שכתבתי על גזרתו והרכבתו נ״ל כי הנקוד אשר הוא נקוד בו ברוב המקומות הוא הוא נקודו הָעֶצְמִי, כי קמץ של יהּ בהתרבות המלה ישתנה לשוא, והעֵד יְהוֹנָתָן, וחבריו. ונ״ל, כי זו היתה ג״כ כוונת בעלי הנקוד במה שנקדו היו״ד שוא, שאם לא נתכוונו אלא לנִקוד שם אדנות למה לא נקדו היו״ד חטף פתח כדרך שנקדוה חטף סגול כשקריאתו אלהים? לפיכך אומר אני כי אמת שהיתה כוונתם שיקרֵא בלשון אדנות אבל שמרו עם זה קריאתו העצמית שהיתה ידועה להם בקבלה.
This is the origin (elleh toledot). This which has been stated above (Rashi). That which has been stated up to here is the story of the origin of the heaven and earth. The origin, or beginning of existence, is called toledet, as in “Before the mountains were brought forth [yulladu]” (Ps. 90:2).
Many later scholars (preceded by the author of Ma’aseh Adonai [R. Eliezer ben Elijah Ashkenazi]) say that “This is the origin” refers to what follows. This is a mistake, because below nothing is mentioned of the heaven, so how could it say, “This is the origin of the heaven”? The function of this verse is to connect the following section with the preceding one, and it serves as clear evidence that the one who wrote from this point and below also wrote from this point and above, not as those who say that Moses collected several scrolls and copied them in his book.
when... made (be-yom asot). This is the explication of “when they were created.” The word be-yom [lit. “on the day of”] signifies “the time of” (see below at v. 17).
the Lord God (YHVH Elohim). The meaning of Elohim is, as I have explained (above, Gen. 1:1), “Master of all the forces.” The term was originally applied to the many deities that the peoples worshipped, and so it is often found in its “profane” sense [i.e., “gods”].
The Tetragrammaton, however, is found only as the proper name of the One God Whom Israel worships. The formation of this name has been said to derive from the root hayah (“to be”), which appears in Aramaic and occasionally in Hebrew as havah. According to Rashbam (on Exod. 3:15), its meaning is yihyeh (“He will be”), that is to say, “eternal,” because He calls Himself Ehyeh (“I will be”) (Exod. 3:14, 15), and so we say of Him, “He will be” – Yihyeh or Yeheveh.
This is essentially the opinion of Ibn Ezra, who wrote (on Exod. 15:2), “Because the word ehyeh is commonly spoken, the yod had to be exchanged for a vav in the Name.” That is to say, if God had been called Yihyeh based on the name Ehyeh, the word would have been interchanged with the very common word yihyeh (“he will be”), and so the [second] yod in the Holy Name was changed to a vav. Others say that the name is a composite of hayah hoveh ve-yihyeh (“He was, He is, He will be”).
However, if this name denotes eternity, it is hard to understand why it was not used for other gods who were believed by their worshippers to be eternal, and also why it was not used in the account of the creation. In my opinion, God is called Elohim with reference to His might and His mastery of all the forces, but He is called by the Tetragrammaton in the sense of His being worshipped by the people; this is why there was no reason to call Him by this name before the creation of humankind. But why are other gods not called by this name?
In my opinion, the principal meaning of the name is “Worker of Good and Evil,” that is to say, everything comes from His hand, both good and evil. This encapsulates the idea of the Unity of God, meaning that beside Him there is no cause of good or evil. For this reason, this name is never used for a god who is not One.
But how does this name express this meaning? In my opinion, it is composed of two names. The first is Yah, meaning Worker of Good, for this name is never found in connection with evil. Even in the verses “The Lord [Yah] has surely punished me” (Ps. 118:18) and “Happy is the man whom the Lord [Yah] chastens” (Ps. 94:12), the intention is that the punishments are for man’s good, not his evil. I think the word yah or yahu derives from the sound of a cry for joy and astonishment over a great goodness. The word vah (wah) or hovah, on the other hand, is a cry of trouble or calamity, like [the Hebrew] vai [or the Latin] vae [both meaning “woe!”]. Thus the Tetragrammaton, composed of these two names, means Worker of Good and Evil. See my comment on Exod. 6:2, 3.⁠1
As for the pronunciation of this name, there is no doubt that throughout the First Temple period and at the beginning of the Second Temple period it was read as it was written, for we can see how many men’s names were composed of it: Yehonatan, Yehoyada, Yehoshafat, Yehoram, Yehoaḥaz, Aḥazyahu, Ḥizkiyahu, Yeshayahu, Yirmeyahu; besides, if they did not read it, why would they write it? But it seems that during the Second Temple period, the Rabbis decreed that the name was not to be read as it was written, perhaps because they saw that the people were transgressing the Third Commandment and taking God’s name in vain. They decreed that the name of adnut [“lordship,” i.e., Adonai] should be read in its place. We see that even in the so-called Septuagint it is always translated Kyrios, and in the Latin translation Dominus [both meaning “Lord”], and so also in what has survived of the work of Origen called the Hexapla, in which he wrote the Hebrew text in Greek characters alongside the Greek translation, we always see written [the Greek transliteration of] Adonai.
The Masoretic vocalizers, too, read the name of adnut. We see the following:
1. They placed a dagesh in the letters בג״ד כפ״ת occurring after the Name [thus indicating that the vowel sound preceding those letters must have been -ai, not -ah], e.g., בה֣' בג֔דו (Hosea 5:7); ובה֣' ב֜ט֗חתי (Ps. 26:1); ואני אל⁠־ה' בטחתי (Ps. 31:7).
2. They vocalized the letters וכל"ב, which appear as prefixes to the Name, with a pataḥ and not a ḥirek [thus indicating that the first syllable of the Name was read A-].
3. They vocalized the letter mem, which appears as a prefix, with a tseireh and not a ḥirek [thus indicating the same thing].
4. They did not vocalize the Name itself in the same way in every place, but sometimes vocalized it in the manner of Elohim, and this was done when the name of adnut proper precedes or follows it [Adonai YHVH, YHVH Adonai]. They did so in order to avoid reading a single name twice consecutively where it was not repeated in the written text; if it had been their intention that the Name be read as written, they would have had no reason to change its vocalization.
Many have investigated the question of how the Name as written was pronounced, and what its proper vocalization was. According to what I have written as to the form and composition of the Name, it seems to me that the vocalization indicated in most places [i.e., sheva-ḥolem-kamats] is the true original vocalization, for the long kamats sound of Yah was shortened through frequent repetition of the word to a sheva sound, as is shown by Yehonatan and similar names. In my opinion, this was in fact the purpose of the vocalizers in giving the yod a sheva, because if they had intended only to follow the vocalization of the name of adnut, why would they not have given the yod a ḥataf pataḥ [the first vowel of Adonai], just as they gave it a ḥataf segol when the Name was to be pronounced Elohim? Therefore I say that their intention was indeed to have the name read in the manner of adnut, but at the same time they preserved its original pronunciation, which was known to them by tradition.
1. {Translator's note: There, in explanation of God’s pronouncement to Moses – “I am the Lord [YHVH]. I showed Myself to Abraham, Isaac, and Jacob as God Omnipotent [El Shaddai]; but as that which My name ‘the Lord’ signifies, I did not make Myself known to them” – Luzzatto says that (1) God wanted Israel to know that both good and evil came from His hand, so that they would fear Him always; and (2) God had never related to the patriarchs as the Worker of Good and Evil, since He had never dealt evil to them as He had done to their oppressed descendants.}
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגו׳ – סיפור תולדות השמים והארץ אינו סיפור התהוותם, ויש לכך כמה ראיות: ראשית, כאשר תיבת ״אלה״ באה בראש פיסקה, היא מתייחסת בדרך כלל לְמה שיבוא אחריה; אך הכתוב כאן אינו מוסיף דבר בעניין התהוות השמים והארץ. ראיה נוספת, ״תולדות״ בתנ״ך תמיד מורה על הבנים, לא על האבות. כשנאמר ״תולדות אדם״, ״תולדות נח״, ״תולדות תרח״, ״תולדות ישמעאל״, אין הכוונה לאבותיהם של אדם נח תרח וישמעאל, אלא לצאצאיהם – הבנים שהם הולידו. ולבסוף, ״תולדה״ מציינת הולדה רגילה בדרך הטבע, והיא היפוכה הגמור של ״בריאה״. ואילו כאן הפסוק מדגיש במיוחד שהשמים והארץ נבראו בדרך ״בריאה״, יש מאין, על פי רצונו החפשי של ה׳, ואין כינוי פחות מתאים לבריאת יש מאין מאשר ״תולדה״.
ברור אם כן, ש״תולדות השמים והארץ״ פירושן: הדברים היוצאים והנובעים מהשמים והארץ, הכוללים את כל מה שנוצר לאחר הבריאה; כתוצאה או כ״תולדה״ של פעולת השמים והארץ זה על זה. אם כן, הרי פסוק זה מהווה התחלת עניין חדש ולא סיכום של מה שקרה כבר, והוא מוסב על כל סדרת התופעות הטבעיות שמתפתחות לעינינו אחר הבריאה.
אלה הם אכן התולדות הטבעיות של השמים והארץ, ועל אף פי כן מוסיף הכתוב את תיבת ״בהבראם״, להשמיע שכל ההתפתחויות האלה שבאו לאחר מכן מהשמים והארץ, היו טמונות בתהליך הבריאה עצמו. השמים והארץ מתייחסים כלא פעילים אל תולדותיהם. הם אינם אלים בוראים, אלא בעצמם נבראים. תולדותיהם נראות אמנם טבעיות, משום שהן נוצרות לפי חוקי טבעם הנראים קבועים ויציבים, אולם עצם טבעם גם הוא דבר נברא. כל החוקים שעל פיהם הם פועלים, מולידים, ומתפתחים, ניטעו בתוכם בעת בריאתם. נמצא שכל תולדות השמים והארץ נקבעו ״בהבראם״, מקורן הוא בבריאתם.
שמים וארץ מולידים מעצמם ממילא, נפעלים הם ולא פועלים. את זאת אנו לומדים מהאות ה״א של ״בהבראם״, המורה על בניין נפעל, ואשר מתגלה רק למי שפקוחה עינו. במשך הדורות, נעלם מאלה שהביטו באופן שטחי, שהשמים והארץ נפעלים. האות ה״א המציינת את תלות הנקבה – הנפעלוּת הטבועה בשמים וארץ, נראית רק לאדם החושב, אבל היא ״קטנה״ ובלתי מובחנת לאדם השטחי; עניין זה מרומז בה״א זעירא שבתיבת ״בהבראם״, כפי שנקבע על ידי המסורה. אדם רואה את כח הבריאה המתנהגת על פי חוקים קבועים, ונעלם מעיניו עוצם כחו וגבורתו של הבורא שקבע את חוקי הנבראים. הוא רואה את ה״תולדות״, אך נכשל בהבחנת ״בהבראם״. במקום להבחין בנבראים, הוא כורע ברך לפני ״בוראים״.
רק מחשבתו הבהירה של אברהם הבחינה באות ה״א הנסתרת, תלותם של השמים והארץ בבוראם. זוהי זכותו של אברהם שהבין את טבעה של אות ה״א הזעירא, דבר הנעלם מעיני אדם רגיל. ותפיסה זו הובילה אותו להכיר בבורא היחיד, קונה שמים וארץ. נראה שרעיונות אלה רמוזים בדברי חז״ל: ״⁠ ⁠׳בהבראם׳ – באברהם, בזכותו של אברהם״ (בראשית רבה יב, ט). (״הבראם״ אותיות ״אברהם״.)
אך ההכרה בבורא המחוקק, אשר קבע את חוקי הטבע, אין די בה בפני עצמה לעזור לנו להבין ולהעריך כראוי את תולדות השמים והארץ. לכן ניתן לנו יסוד חדש, שבלעדיו לא היינו יכולים להגיע להבנה נכונה של האירועים והתופעות. יסוד זה כלול בחלק השני של פסוקנו.
ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמים – הלשון הנאמרת כאן היא ״עשיה״ ולא ״בריאה״. אנו גם פוגשים כאן שם חדש לקב״ה: שם הוי״ה, השם המפורש. ועוד, ה״ארץ״ מוזכרת כאן לפני ה״שמים״, בעוד שבפסוקים הקודמים נאמר ״השמים והארץ״.
ננסה להבין בתחילה את משמעותו של שם הוי״ה. שם זה מבטא את סוד עצמותו של הקב״ה. סוד זה נותר אמנם נשגב מהבנתנו לעולם; אך אף על פי כן, חובתנו לנסות ולהבין את משמעות השם עד היכן שידינו מגעת.
חז״ל אמרו ששם הוי״ה מסמל את מידת הרחמים. מזה מוכח שמושג ה״נצחיות״ אינו מתאים למשמעותו של שם הוי״ה, ובודאי שאינו מסביר את עיקר עניינו. ״נצחיות״ היא מושג רוחני על טבעי, שאין לו כל קשר להווייתנו והתפתחותנו שלנו, היא מצב הוויה הסגור בתוך עצמו. ה״נצחיות״, כאשר מייחסים אותה לאיזה דבר, מגלה לנו רק את סוג הווייתו – היינו שהוא נצחי; אבל אינה מרמזת לנו כלום על התנהגותו ועל אופן פעולתו. המושג ״נצחיות״ מותיר את לבבינו קרים, ואין לו כל משמעות לחיינו, ומשום כך אין לו קשר למידת הרחמים.
שם הוי״ה בכל ניקוד שיהיה (הניקוד המסורתי הוא של שם אדנות שבו אנו הוגים את השם), אינו צורת הווה של פועל עומד בבניין קל; אלא צורת עתיד של פועל יוצא בבניין פיעל או הפעיל, של שורש ״היה״. הווי אומר, ששם הוי״ה מציין לא את ״מי שהֹווה״ אלא את ״מי שמעניק הוויה״. הוא גם מציין, לא את ״מי שהעניק הוויה בעבר״, אלא את ״מי שתמיד מוכן להעניק חיים חדשים״. זוהי אכן משמעותה המלאה של מידת הרחמים. האלקים אינו ״קדמון״, שלאחר שברא את העולם, פרש לנוח בתוך מעמקי הווייתו הנצחית. אלא הוא ״אלקים חיים ומלך עולם״ (ירמיהו י, י), האלקים החי תמיד ומוֹלֵך תמיד. הוא אינו רק מקור העבר, אלא גם המעניק של כל רגע ורגע הממשמש ובא, וצר את צורתו כפי צרכי חינוכה של האנושות. ברחמיו המרובים הוא מוכן בכל זמן לתת חיים חדשים, אף אם תמה זכות העבר.
״אלקים״ הוא מידת הדין. הוא בורא העולם, אשר כופה עליו סדר, נותן לו חוק ומידה, ושם גבולות לכל דבר. אלמלא בחירתו החפשית של האדם שיכול לתעות מהדרך הישרה, לא היה לעולם צורך במידת הרחמים. כל יתר הברואים – חוץ מאדם – אינם נוטים ימין ושמאל מהדרכים שנקבעו להם בעת הבריאה; ואם לא היה נברא האדם, היו תלויים ״תולדות השמים והארץ״ רק ״בהבראם״, דהיינו, בחוקי גידולם והתפתחותם, שהושמו בתוכם על ידי בוראם בשעת בריאתם.
אולם עם בריאת האדם, אשר הוא בן חורין ולכן חפשי לטעות, בא הצורך למידת הרחמים. ממשלת רחמיו של ה׳ מחנכת את האדם לייעודו הנעלה, מקיימת אותו ואת עולמו – למרות טעויותיו, ומוליכה אותו בחזרה מטעות ושגיאה לדרך האמת והאמונה. היא מעניקה לו כח מחודש לחיים חדשים ולעתיד חדש, וצרה צורת ״תולדות השמים והארץ״ כפי צרכי חינוכה של האנושות.
הנהגת שלטון זו, שכבר רמוזה בתיבת ״לעשות״ החותמת את הפסוק הקודם, מכוונת את התפתחות ״תולדות השמים והארץ״, לפי זכויות האדם וצרכי חינוכו. וזה מה שמיוצג על ידי שם הוי״ה. כ״אלקים״ הוא ברא שמים וארץ ושעבד את התפתחותם לחוק וסדר; וכהוי״ה הוא מתערב בתהליך זה, צר תמיד את צורתו, ומכוונו לפי תכליתו, שהיא חינוך המין האנושי.
שם, בסדר העולם הגשמי, הארץ תלויה בשמים. כאן, בסדר העולם המוסרי, שלמענו קיים העולם הגשמי, השמים תלויים במעשי האדם; הווי אומר, השמים תלויים בארץ. שם, הכתוב אומר תמיד ״השמים והארץ״, וכאן בפסוקנו הכתוב אומר ״ארץ ושמים״.
״יום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמים״ אינו אלא היום השביעי. ביום זה הביא האלקים את השבת לתוך הבריאה, שעבד את כל מעשה שמים וארץ לחינוכו של האדם להיות ל״אדם״, ותלה את קיומו של העולם בעבודת חינוך זו; שכן בבריאת האדם צוֹרף שם הוי״ה לשם אלקים. מעתה, שני גורמים יצורו את צורת התפתחות העולם: א. חוק הטבע שנקבע בעת בריאת העולם. ב. השגחת ה׳ התלויה במעשי האדם.
אם כן פירוש הפסוק הוא כך: כל התולדות הטבעיות של השמים והארץ באות כתוצאה מבריאתם המקורית. והן מושפעות על ידי היום בו תלה האלקים את התפתחות הארץ והשמים בהתנהגתו החפשית של האדם. אכן, השם ״ה׳ אלקים״ מדריכנו דרך שבילי ההסטוריה.
״אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמים״. פסוק זה, המהווה הקדמה להסטוריה של העולם, יש בו מחאה נגד עשיית הטבע לאלהות; והפרכת הרעיון שאין שום קשר בין טבע למוסר, ובין ההתפתחות הפיסית של העולם לדרכו המוסרית של האדם. השם ״ה׳ אלקים״ פוקח את עינינו לסדר הגשמי והמוסרי שקבע הקב״ה בעולם, ולדרכי ה׳ בטבע ובהסטוריה.
אברהם התבונן בשמים וארץ ולא הוטעה על ידי ״תולדותיהם״. כך הוא בא לידי הכרה בבורא והמחוקק של סדר העולם הגשמי, ולכן בחר בו הקב״ה ללמדו גם את שם הוי״ה – ממשלתו בהסטוריה והסדר המוסרי של עולמו. אך שם זה נודע ונתגלה בעולם רק כשזרעו של אברהם היה לעם.
לעם זה חסרו אמנם כל התנאים הנצרכים לקיום לאומי – על פי סדר העולם הגשמי, והם השיגו את קיומם הגשמי כאומה רק בזכות דרכם המוסרית. הם השיגו מידי ה׳ לבד את קיומם הלאומי, בזכות מסירותם לה׳. כל תולדות עם ישראל אינן אלא התגלות שם הוי״ה. המושג של שם הוי״ה, וקבלת עול מלכות שמים ושעבוד הרצון לעבודתו, קשורים זה לזה בקשר הדדי. על כן מה ראוי הדבר שאנו הוגים שם הוי״ה בהיגוי שם אדנות (אדנ⁠־י).
(ד-ו) שאלות:
מה רצה במ״ש אלה תולדות וכו׳ והלא כבר נכתב מעשה ששת ימי הבריאה ומה הוסיף פה. ומהו הכפל בהבראם ביום עשות. ומבואר שהבריאה מורה יש מאין והעשיה הוא הגמר ומה רצה בזה. ולמה יזכיר מכאן ואילך שני השמות הויה ואלהים. ותהלה סדר השמים תחלה ואח״כ אמר ארץ ושמים. מה רצה במ״ש וכל שיח השדה טרם יהיה הלא הצומח נברא בשלישי. ומה הודיע שלא היה כל שיח טרם המטיר היל״ל שאחר שהמטיר הצמיח מוצא דשא, לא מה שהיה קודם שהמטיר. ומה הוא האד שעלה מן הארץ.
(ד) אלה תולדות השמים והארץ. עד עתה ספר מלאכת הטבע שנעשה בשם אלהים לבד, שהוא המודד חוקי הטבע, ועתה אחר שהזכיר כי אחרי שנברא האדם התחילה ההנהגה ההשגחיית שנתיסדה ביום השבת, שמציין אותה בכל פרשה זו בשני שמות הויה ואלהים, הטבע בצירוף ההשגחה, אמר אלה שיזכיר להלן הם תולדות ומאורעות השמים והארץ, וזה כולל הן בהבראם, היינו ילדי חוקי הטבע שנתיסדו בעת הבריאה ביום ראשון שברא יש מאין [והשמים קודמים אל הארץ, כי הנהגת הטבע תושפע מלמעלה למטה וביום הבריאה כבר הוכנו מעשה ששת הימים בכח והוציאו תולדות כ״א ביומו כמ״ש בפסוק בראשית] והן התולדות שנתהוו ביום עשות ה׳ אלהים בעת גמר העשיה שהוחל ההנהגה ההשגחיית בצירוף חוקי הטבע שע״ז הזכיר שני השמות, והנהגה זו משוערת לפי מעשה האדם זכותו וחובתו עד שתעלה מלמטה למעלה שע״ז אמר ארץ ושמים, שאור החוזר מן הארץ יתן הודו על השמים, וע״ז אמר במדרש לבריאה שמים קדמו ולשכלול הארץ קדמה, ואמר במדרש שה״ש הוא מקלסן מלמטה למעלה והן מקלסין אותו מלמעלה למטה, שהם מקלסין אותו מצד הבריאה הראשונה שיסד חוקי הטבע שמושפעים מלמעלה למטה. והוא מקלסן שע״י מעשיהם הטובים תתנהג הנהגה השגחיית שנערכת לפי מעשיהם והאור חוזר ממטה למעלה.
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות וגו׳: הרי ביארנו (פסוק ג׳) ד׳עשיה׳ שהוא תכלית כל הבריאה הוא כבודו יתברך – שידעו הכל שהוא הבורא והוא המשגיח, וזהו תכלית השמים והארץ שהקב״ה יושב בשמים כביכול ודן כל פרט שבארץ איך שיהיה לפי מעשה האדם, [הרחב דבר: וזהו משמעות הכתוב (ישעיהו סו,א) ״השמים כסאי והארץ הדום רגלי״, בשמים הנני יושב ומשגיח1 כמלך יושב על כסאו ומשגיח, ו״הארץ״ הוא סוף מעשה ותכליתה, והסוף נקרא ׳רגל׳ כמו ׳רגל ההר׳, וכן הרבה. ויבואר להלן (יד,יט) בפסוק ״אל עליון קנה שמים וארץ״ שבמה שזכה אברהם אבינו שהקב״ה יהיה מתקן ההשגחה בשמים והיא המחשבה העליונה, והפעולה בארץ, מיקרי ״קנה שמים וארץ״, שתיקן אותם והעמידן על תכליתם.] וכל זה בא ע״י האדם, שהרי הכל תלוי במעשיו.
והנה כבר נתבאר (א,כו) שהאדם יש בו שתי תכונות, האחת, אדם המעלה אשר עומד ומשמש בארץ כמלאך בשמים, והשניה, שיהא מדיני ועושה צרכיו. ושתי התכונות שבאדם באו לתכלית הבריאה, שאילו היו כל בני האדם באותה מעלה של אדם הראשון קודם החטא2 לא היה שכר ועונש, ולא מתגלה כבודו יתברך וחסדיו בארץ, ועיקר כבודו מתגלה ע״י האדם השני, ומכל מקום הרבה מתגלה כבודו יתברך על ידי אדם המעלה בתוך המון בני אדם מדיניים. ובאשר שני אופני אדם המה, ואילו היה אדם הראשון במעלתו3 כל אותו יום הששי שנברא4 לא היה אפשר שיצא ממנו אופן אדם השני, שהרי אין כל חדש תחת השמש מששת ימי המעשה והלאה, וא״כ לא בא העולם לתכליתו (שהוא עשיה שלו)⁠5, ואילו נברא האדם באופן השני לא היה אפשר להיות אדם המעלה בעולם, שהרי הוא כמו בריאה חדשה, ואילו6 לא חטא אדם הראשון ע״י השאת הנחש וחוה היה הקב״ה בורא עוד יצירת אדם אחר שיהא מדיני7, והוסב הענין8 שיהא אותו אדם בשתי יצירות9 ונתקן העולם בזה על מתכונתו.
[הרחב דבר: והנה בכתובות דף ח׳ איתא: רב יהודה רמי, כתיב ״ויברא אלהים את האדם בצלמו״, וכתיב ״זכר ונקבה בראם״, הא כיצד? בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף נברא אחד. ולפי הפשט דמדבר אך בענין זכר ונקבה, הוא תמוה, דלמה לרב יהודה להביא מפסוק שבפרשה אחרת, והרי באותו פסוק כתיב ״ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אותם״. ותו, למה לו לדקדק מלשון ״את האדם״ שנברא יחידי, והלא בפירוש כתיב פרשה שלימה שאמר ה׳ ״לא טוב היות האדם לבדו״ וכל הענין. אלא על כרחך כייל רב יהודה כוונה שניה ברומיא דקראי. דבקרא הראשון כתיב ״ויברא אלהים את האדם״, הרי דמיקרי ״אדם״ בלי קריאת שם, ואע״ג שנברא זכר ונקבה אחר כך, מכל מקום הרי הוא לבדו אדם, וכתיב ״זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם״ דמשמע שהנקבה גרם להיות נצרך להקרא אדם. ומשני, בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים, היינו שני מיני אדם, והאדם המעלה יהא במעלתו גם בהיותו בלי האשה, ולבסוף נברא אחד, והוא האדם המעלה נשתנה ע״י האשה להיות נצרך להקרא אדם. ובזה יבואר הא דתנן בסנהדרין פ״ד [ל״ז א׳] לפיכך נברא אדם יחידי וכו׳, ולכאורה קשה מה זה חידוש באדם יותר מכל הברואים שנברא אחד וממנו נתקיים המין, ולדברינו ניחא, שהיה ראוי להבראות שני מיני אדם, אחד יהא אדם המעלה והשני מדיני.]
וכל זה הוא מאמר הכתוב ״אלה תולדות השמים והארץ בהבראם״ – זהו תוצאות שמים וארץ בעת שנבראו, ״ביום עשות וגו׳⁠ ⁠⁠״ – באותו יום שנתקנו ונגמרה תכליתן ע״י שנשתנה האדם10, שבו תלוי הכל, ומשום הכי כתיב ״ארץ ושמים״11, כי השינוי החל ממה שבארץ, ומזה נתקנו השמים שיהיו שם משגיחים ועיני ה׳ משוטטות לפי מעשה בני אדם על הארץ. ומספר והולך איך סיבב הקב״ה הדבר והגיע שיהא אדם המעלה אשר במעלתו הראשונה לא היה ראוי לעבוד את האדמה שהרי היה כמלאך ברקיע, הוא האדם גורש ממעלתו זאת והגיע לעבוד את האדמה12, ובזה נתקנה תכלית הבריאה, שהרי אז החלו תולדותיהם להיות השמים כסא ה׳ והארץ הדום רגליו13 – ההשגחה לפי מעשה בני אדם ושימוש מדותיו יתברך, והיא כבודו.
1. כפי שהגדיר רבינו ״שמים וארץ״, לעיל א,א ולהלן יד,יט.
2. ׳עומד ומשמש בארץ כמלאך בשמים׳.
3. ולא היה חוטא בחטא עץ הדעת.
4. חטא עץ הדעת אירע ע״פ חז״ל באותו יום שישי שנברא.
5. משמע מרבינו שלחטא אדם הראשון יש היבט חיובי שהביא את העולם לתכליתו, והדבר דורש עיון.
6. כאן עונה רבינו על תמיהה המתעוררת בדבריו שמשמע מהם שהאדם הגיע לאופן השני רק ע״י חטא עץ הדעת, והרי ענין זה תלוי בבחירה, ומה היה קורה אילו לא חטא.
7. משמע מרבינו שלחטא אדם הראשון יש היבט חיובי שהביא את העולם לתכליתו, והדבר דורש עיון.
8. ע״י חטא עץ הדעת.
9. כי רק ע״י חטא עץ הדעת נוצרה האפשרות של אדם אחד שיש בו את שני האופנים.
10. בחטא עץ הדעת כפי שיסופר בהמשך.
11. לעומת הפסוק הראשון בתורה שהוקדמו השמים – ״את השמים ואת הארץ״, וכבר עמדו על כך חז״ל והמפרשים.
12. ׳שיהא מדיני ועושה צרכיו׳ – לשון רבינו לעיל.
13. ״השמים כסאי והארץ הדום רגלי״ (ישעיה סו,א).
(ד-ו) אלה תולדות וגו׳ – גם שלשה מקראות אלה מחוברים יחד:⁠1 ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים, ובעוד שכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו׳ ואד יעלה מן הארץ.
1. {כלומר, בנוסף לשלושת הפסוקים בבראשית א׳:א׳-ג׳ (עיין הואיל משה בראשית א׳:א׳).}
(הקדמה) קורותיו של זוג האדם הראשון וגן העדן (בראשית ב׳:ד׳ — ג׳:כ״ד)
אחר שסופר קודם באופן כולל על אודות בריאת האדם, מתאר עתה הכתוב פרטים על בריאת הזוג הראשון, על מקום מושבו, מזונו ואורח חייו, וכן על חטאם הראשון ותוצאותיו של חטא זה.
(ד) לפרשה זו כותרת — ״אלה תולדות השמים והארץ״. המלה תולדות — בדרך כלל משמעותה: ולדות, והיא גזורה מצורת ההפעיל הוליד.
לעתים גם משמעותה אחרת, כפי שמוכיחות באופן ברור הכותרות השונות המתחילות במלים ״אלה תולדות״.⁠1
רש״י מסב את ״אלה״ על הבריאה המתוארת בפרק הראשון (״האמורים למעלה״), אולם נראה שלדעתו ״תולדות״ פירושו תוצרת, כדרך המדרש המובא לעיל ואשר לפיו ״תולדות השמים״ כולל את כל הבריאה שבספירות העליונות, שמש, ירח וכוכבים, ואילו תולדות הארץ כולל את כל אשר נברא בספירות התחתונות. ברם, פירוש זה אינו נראה לנו, משום שהיה צריך למצוא עוד פעם את הביטוי ״תולדות השמים״ במשמעות זו וזה אינו, וגם משום שלפיו היה צריך לדבר כאן גם בשמים ובארץ עצמם ולא רק בתולדותיהם.
ובכלל לא נראה לנו להסב את הביטוי ״אלה תולדות״ על מה שקדם, או אפילו לראות בו מעין סיכום, שכן לא מצינוהו בכל המקרא אלא ככותרת⁠־פתיחה בלבד.⁠2 והרי ממבנהו של הספר כולו ברור שהכתוב מתאר תחילה איש או ענין, ורק אחר כך בא לספר על תולדותיו, ובדרך כלל ישנו אפילו יחס כמותי שווה בין התיאור על האיש ועל תולדותיו.
והנה כולל ספר בראשית תולדות אלה:
א) תולדות שמים וארץ (בראשית ב׳:ד׳ ואילך), לאחר שדובר בפרק א׳ על שמים וארץ עצמם, על הקוסמוס;
ב) תולדות אדם (בראשית ה׳:א׳ ואילך), לאחר שדובר בו באדם בהרחבה;
ג) תולדות נח (בראשית ו׳:ט׳ ואילך), השווה ה׳:כ״ט;
ד) תולדות בני נח (בראשית י׳:א׳ ואילך), השווה ט׳:י״ח;
ה) תולדות שם (בראשית י״א:י׳ ואילך). השווה י׳:כ״א ואילך;
ו) תולדות תרח (בראשית י״א:כ״ז ואילך), השווה י״א:כ״ד ואילך;
ז) תולדות ישמעאל (בראשית כ״ה:י״ב ואילך), השווה פרק טז ועוד;
ח) תולדות יצחק (בראשית כ״ה:י״ט ואילך), וראה על יצחק בהרבה מקומות קודם;
ט) תולדות עשו (בראשית ל״ו:א׳ ואילך), וראה על אודותיו בהרבה מקומות קודם;
י) תולדות יעקב (בראשית ל״ז:ב׳ ואילך), כנ״ל.
אין ספק שמספרם של ביטויים אלה — עשרה — אינו מקרי (תמוה רק שאין הכתוב מדבר בתולדות אברהם, במקום תולדות תרח, למשל). מכל מקום לא מצינו שיוזכר מישהו בפעם הראשונה במלים ״אלה תולדות״. ״אלה תולדות השמים והארץ״ מוכיח איפוא, כי קודם כבר דובר בשמים ובארץ עצמם.
ברם, אם נראה במלים אלה כותרת לאשר מסופר לאחר מכן, תמוה הוא שאכן לא ידובר בשמים ובארץ עצמם כלל ועיקר, אלא שעל כך נשיב כי ״תולדות״ שבכאן משמעותו — קורות, כמו, למשל, ״אלה תולדות נח״ (להלן ו׳:ט׳), שכן תולדות מלשון הוליד הרי הוא גם לשון התפתחות,⁠3 כלומר — הסטוריה.
ואמנם, ״השמים והארץ״ שבכאן פירושם, כמו לעיל א׳:א׳, הקוסמוס כולו — ביחסו לאדם. לפיכך מתחילה פרשתנו בסיפור ההסטוריה של העולם, בתיאור דרך התפתחותו, לאחר שקודם לכן סיפר הכתוב על אודות בריאתו. ואין לומר שלפי זה היה צריך לכתוב כאן רק אלה תולדות הארץ, כי הרי מצינו כותרת ״ואלה תולדות אהרן ומשה״ (במדבר ג׳:א׳), אף על פי שלאחריה לא מדובר כלל בתולדותיו של משה רע״ה. משה מוזכר שם על יד אהרן רק משום שבפרשה הקודמת דובר גם בו, והוא הדין גם כאן. לא נאמר ״השמים״ אלא משום שדובר בהם בשמים בפרק הקודם, בקשר עם בריאתם, יחד עם בריאת הארץ.
ויתרה מזו, מכיון ששמים וארץ יחדיו הם כינוי לעולם כולו, ותולדות האדם — תכליתה של הבריאה — תולדות העולם צריכות להיקרא, הרי הזכרת השמים כאן מסתברת לנו היטב. אנחנו נראה איפוא במלים ״אלה ״תולדות״ וגו׳ כותרת לפרשה הבאה.
שאלה אחרת בפסוק זה היא, אם המלים ״ביום עשות ה׳ אלהים״ שייכות אל הכותרת או שמא הן מהוות את תחילת התיאור שלאחר מכן. במקרה האחרון הכרח לומר, כי רק פסוק ז׳ הוא הכתוב החוזר אל הזמן המוזכר בפסוקנו — ״ביום עשות״, ואילו הפסוקים ה׳-ו׳ אינם אלא מאמר מוסגר המתאר את המצב שהיה שורר, דבר שיש בו משום קושי מסויים.
אולם מכריעתנו נגד דעה זו של הפרדת מלים אלה מן הכותרת העובדה, שבכותרות רבות שבתורה מצינו תוספת, שיש בה משום קביעת זמן, תוספת המתחילה במלה ״ביום...⁠״, כגון הכותרת המוזכרת לעיל במדבר ג׳:א׳, וכן שם ז׳:פ״ד, ויקרא ו׳:י״ג, ז׳:ל״ה ועוד, ואפילו להלן ה׳:א׳, שם יש לקרוא את המלים ״ביום ברא״ עם הפסוק שלאחריו, הרי גם שם הן משמשות קביעת זמן שלכותרת.
הדוגמאות שהבאנו כאן מוכיחות יחד עם זאת, שהמלה ״ביום״ מציינת רק את זמן התחלת הפרשה המתוארת, כאשר כולה נמשכת זמן ניכר (כגון במדבר ז׳:פ״ד — חנוכת המזבח נמשכת שנים עשר יום, והמלים ״ביום המשח״ אינן מציינות אלא את תחילתה של חנוכה זו). וכך גם מתחילות תולדות העולם ״ביום עשות״ — ״בהבראם״, והמלים ״ביום עשות״ מציינות את מועד הבריאה הראשונה ויצירת הארץ במלאכת ששת ימי בראשית שלאחריה.
הה״א הזעירה שבמלה ״בהבראם״ נדרשת כבר במדרש.⁠4 בתחילת פירושנו לספר ויקרא דברנו על אודות האותיות הזעירות. כאן — ייתכן שהה״א הזעירה באה כדי לרמוז לצורה בבראם, בבנין קל, שתסוב על ה׳ אלהים, כמו ״עשות״, להוציא מכלל מחשבה של בריאת שמים וארץ על ידי מישהו אחר.
ה׳ אלהים – לגבי האתימולוגיה של המלה אלהים כבר הערנו לעיל, שהמלה נגזרה מן השורש ״אלה״, כלומר להיות חזק, וכי היא מציינת את ה׳ ככל⁠־יכול. מספר הרבים מראה, ששם זה מבטא איחוד של שפע כוחות, פירוש — זה השולט בכל כוחות הטבע והמכוון אותם בהתאם לרצונו. משום כך מבארים חכמינו ז״ל אלהים כמידת הדין,⁠5 כי אכן החזק, הכל⁠־יכול, השולט בטבע — הוא התוחם תחומים לכל ברואיו, המונע שאחד יפגע בזולתו והקובע איפוא לכל אחד את משפטו. ואילו לגבי משמעותו של שם ההוי׳ אומר המדרש (בראשית רבה י״ז:ה׳, וביתר הרחבה בילקוט שמעוני לישעיהו מ״ב:ח׳):
״אני ה׳ הוא שמי — הוא שמי שקרא לי אדם הראשון, הוא שמי שהתניתי ביני ובין עצמי, הוא שמי שהתניתי ביני ובין מלאכי השרת״. אף כי משמעותו של השם, כפי שקבעו ה׳ בינו לבין עצמו ובינו לבין מלאכי השרת, יכולה להיות בלתי ניתנת להבנתנו, הרי המשמעות שהיתה לשם זה בשביל אדם הראשון — ודאי שהיתה ידועה תמיד (השווה כוזרי, מאמר רביעי, ג׳ בתחילת הקטע).
בימי המקרא היה בשם — שלא כבימינו — משום תיאור הרושם אשר דבר מסויים עשה על קורא השם. כך, למשל, קראה רחל אמנו את בנה הצעיר בשם בן אוני — בן צערי, ואילו יעקב קראו בנימין — בן זקונים.⁠6 דוקא פרקנו מראה בבירור את הקשר שבין השם ולבין נושאו. ״ויבא אל⁠־האדם לראות מה⁠־יקרא⁠־לו״, ה׳ מביא אל האדם את כל החי אשר ברא כדי לראות כיצד יקרא לו, ואמנם — ״וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו״ (להלן פסוק י״ט). שמות החיות בטאו את הרושם שהתרשם אדם הראשון בראותן, ולכן ניתנה קביעות לשמות אלה.
וזוהי גם הסיבה לשינויי השמות שמצינו בספר בראשית וגם בשאר חלקי המקרא, שינויים בשמות אישים ומקומות הבאים יחד עם השינויים ביחס הנושאים אל סביבתם. שמות פרטיים אינם נבדלים איפוא באופן מהותי משמות כלליים; ההבדל ביניהם הוא בהיקף. השם הכללי משמש לציון נמצאים רבים ממין אחד, ואילו השם הפרטי בא להבדיל פרט אחד מחברו בן אותו המין, וזאת על ידי ציון המיוחד רק לו בלבד.
לפיכך אין אנחנו יכולים להסתפק לומר שהשם הוי׳ הוא השם הפרטי של האל היחיד, שכן אין צורך בקריאת שם פרטי לציון האחד⁠־יחיד, ולכן נאמר עם חכמינו ז״ל,⁠7 כי שם ההוי׳ בא לציין את אותם כינויו ית׳ הכלולים במושג מידת הרחמים, שבכוחם ה׳ מולך, מנהיג ומכוון עולמו באהבה.
משמעות שם ההוי׳ לפי שורש המלה היא — ההווה.⁠8 השורש הוה נדיר במקרא,⁠9 ועוד יותר בשמות העצם הגזורים ממנו — הוׄה10 והֵוה.⁠11
צורת העתיד שבשם עצם פרטי מראה על ההתמדה, על ההולך וחוזר, שבמושג המצויין בשורש.⁠12 ביאורו של שם ההוי׳ נמצא איפוא במאמרם ז״ל בשמות רבה (פרשה ג׳:ו׳): ״אמר הקב״ה למשה, אמור להם — אני שהייתי ואני הוא עכשו ואני הוא לעתיד לבוא״. וודאי שאין כאן הכוונה לנצח של מנוחה ואפס מעשה, אבל כוונת חכמינו ז״ל היא לומר בזה שתמיד התגלה הוא ית׳ כשוהה עם בני האדם ובתוכם.
הכתוב עצמו מבאר את שם ההויה במלים ״אהיה אשר אהיה״.⁠13 ביאורו המקובל של פסוק זה — אני הוא זה אשר אני — אינו הולם את הסיטואציה שבה בא שם זה. וכי היאך יטע שם זה תקוות הגאולה בלבם של בני ישראל, אם אמנם הוא בא לבטא את ההויה המוחלטת והעדר כל שינוי של ה׳?
אולם אם נבין שם זה במשמעות ׳זה הנמצא עם האדם׳, כפי שאמרנו, או אז יתאים שם זה בדיוק לנאמר קודם לכן למשה על ידי ה׳ — ״כי אהיה עמך״.⁠14 ה׳ הוא עם האדם, וזוהי מידת הרחמים, תמצית כל כינויי האהבה והחסד. ובדומה לפסוק ״אהיה אשר אהיה״ נאמר במקום אחר:⁠15 ״וחנתי את אשר אחן ורחמתי את⁠־אשר ארחם״, כלומר אהיה עם אשר אהיה על מנת לסייע לו, ובדומה לכך מתרגם גם אונקלוס (לפי גירסא אחת של הרמב״ן): אהא עם מאן דאהא.
מכל הנאמר לעיל יוצא כי שם ההויה הוא המושג הישראלי, המיוחד, של האלהות, אלהות אשר אינה מרוחקת מן העולם אלא שוהה בין הברואים, ״כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי. יקראני ואענהו — עמו אנכי בצרה.⁠16 ה׳ הוא האל המתגלה אשר — כפי שנאמר בכוזרי (מאמר רביעי, בתחילת המאמר) — נבדל ביותר מן האל הנמצא על פי ראיות פילוסופיות, כי הרי ״דרכי הראיות הביאום לאמור באלהים שלא יועילנו ולא יזיקנו, ולא ידע תפלתנו וקרבנותינו, ולא עבודתנו ולא מריינו״.
אבל לא כן אל ההתגלות, כי הרי הוא ההוה האמיתי, החי (היה קרוב לשורש חיה), הוא נמצא וחי בתוך בני האדם ומודיע להם רצונו, גומל שכר על העבודה ועונש על העבירה, ולכן אומרים חז״ל,⁠17 כי רק לשם המיוחד מקריבים קרבנות, כשם שבכל התורה כולה לא בא בקשר עם הקרבת קרבנות אלא שם ההוי׳ בלבד, וכן לגבי התפילה (אולם כאן יש לציין כי השם האלהים, עם ה״א הידיעה, בא לציין את אלהי ההתגלות, ולכן יכול גם שם זה לבוא לציון השם המיוחד).
אין אנחנו טוענים כי יעלה בידנו לבאר בכל פסוק ופסוק שבמקרא, מדוע בא בו דווקא שם זה או אחר. אך לאמתו של דבר אין זה נחוץ כלל. שהרי די לנו אם נוכיח בכמה מקומות בולטים, שבמשך סיפור מסויים בא השימוש בשמות ה׳ ואלהים יחד ובמתכוון — כדי להראות, שבשום פנים אין לראות בשוני השמות הוכחה למחברים שונים ח״ו. בהקשר זה מאלפים ביותר הכתובים הבאים:
א) בראשית ז׳:ט״ז — ״והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר צוה אתו אלהים ויסגר ה׳ בעדו״. ב) שם ט, כ״ו-כ״ז — ״ויאמר ברוך ה׳ אלהי שם... יפת אלהים ליפת״. ג) שם פרק כב — השווה פירושנו שם. ד) שם כח, כ׳-כ״א — ״...אם יהיה אלהים עמדי... והיה ה׳ לי לאלהים״. ה) שם ל, כ״ג-כ״ד — ״אסף אלהים את חרפתי... יוסף ה׳ לי בן אחר״. ו) שמות ג׳:ד׳ — ״וירא ה׳ כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה...⁠״. ז) שם י״ט:ג׳ — ״ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה׳ מן השמים״.
ועוד יש לשים לב, שגם בספר תהלים יש מזמורים רבים שבהם בא באופן בלעדי או לפחות על פי רוב שם ההויה, ואילו באחרים בא השם אלהים. אל אלה שבהם בא בעיקר השם אלהים שייכים במיוחד המזמורים מב⁠־פג, והשאר שייכים אל הסוג הראשון.
והנה לא יימצא איש אשר יטען, שאין בין מחברי המזמורים מ״ב-פ״ג אשר חיבר אחד משאר המזמורים. אלא מסתבר, כי אותו מחבר דיבר במזמור אחד בו ית׳ בתור ה׳ (שם ההוי׳), ובאחר — בתור אלהים. אותה תופעה עצמה מצינו גם בספר בראשית. בפרשה הראשונה, שבה מסופר בבריאת העולם בה נקרא הבורא בשם אלהים, זה הכל⁠־יכול, שעל פיו הכל היה ואשר קבע לכל את מידתו ואת תחומיו.
אבל כאשר מדובר בתולדות האדם, שם נקרא הוא ית׳ בשם הויה, האוהב, השוהה עם יצוריו, האב הרחום המחנך את בניו. ואף אם במקום אחר בא השם ה׳ גם בקשר לתיאור בריאת העולם, כגון ״כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים״ וגו׳ (שמות כ׳:י׳) — וברורה זיקתו של פסוק זה אל פסוקה הראשון של התורה — אין בכך משום קושי. אין מקום לתאר את הבורא כה׳ של האדם, כאשר מתוארת הבריאה לראשונה, אך הרבה יותר מאוחר — שאני. ובדומה לכך, אין מקום לומר, כי בצלם ה׳ עשה את האדם (צירוף שלא מצינוהו כלל במקרא), כי אכן נברא האדם בצלם אלהים, השם הכולל בתוכו את כל כינויו ית׳ אך אין האדם נברא בצלם ה׳, השם המציין אותו ית׳ לפי מהותו, כשם פרטי.
בפרשה השניה נוסף על שם ההוי׳ גם השם אלהים כדי להראות שאין ה׳ רק האל הלאומי של ישראל, כפי שדמו לעצמם עובדי ע״ז, ושעל ידו יש מקום לאלהים אחרים נוספים, אבל ה׳ הוא האלהים, הוא אשר ברא ארץ ושמים, וכל בני תמותה נתונים לשלטונו באופן שוה. אך משום שהוא ית׳ מראה לנו כאן בראשונה ביחסו אל האדם, לכן מקדים הכתוב כאן ״ארץ״ ל״שמים״, שכן בתור ה׳ עשה תחילה את הארץ, ואת השמים — רק לאחר מכן, באשר הארץ צריכה להיות מקום משכנו ושדה פעולתו.
1. שד״ל וגם חוקרים חדשים רבים (דילמן, דליצש ועוד) מסיבים את המלים ״אלה תולדות״ על הפרק הראשון ומבארים את המלה ״תולדות״ — תיאור התהוות, אבל ביאור זה אינו ניתן להוכחה ממקום אחר.
2. ועוד פחות אפשר להסכים לדעתם של מבקרים אחדים, שלפיהם היה מקומו של פסוק זה בתחילה לפני ״בראשית ברא״ וגו׳, ככותרת. ראיה חותכת כנגד דעה זו ישנה כבר בעובדה, שבכל ספר בראשית מדובר בתולדותיהם של אישים רק לאחר שאישים אלה ידועים לנו בעצמם על ידי תיאור קודם, ולעתים אפילו רק לאחר שהכתוב עסק בהרחבה בקורותיהם; אי אפשר איפוא לראות במלים ״אלה תולדות השמים והארץ״ כותרת⁠־פתיחה, מבלי שידובר תחילה בשמים וארץ עצמם.
3. השווה מלונו של גזניוס.
4. בראשית רבה י״ב:ח׳-י׳ (המ׳).
5. מכילתא לשמות כ׳:א׳ (המ׳).
6. להלן ל״ה:י״ח.
7. ״אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה״, ראש השנה י״ז: ור׳ שם רש״י ד״ה ה׳ ה׳ (המ׳).
8. השווה איוולד § 272.
12. השווה איוולד § 136 c.
15. שם ל״ג:י״ט.
16. תהלים צא, יד⁠־טו.
17. תורת כהנים, פרשתא ב׳:ה׳, מנחות ק״י. (המ׳).
אלה תולדות – ולמעלה כתיב ויכל אלהים את כל מלאכתו, ומה ענין זה לזה, אלא יום נכנס ויום יוצא, שבת נכנס ושבת יוצא, חודש נכנס וחודש יוצא, שנה נכנסת ושנה יוצאת, ואעפ״כ אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים.⁠1 (ירושלמי ברכות פ״א ה״א)
תולדות השמים והארץ – תניא, ר׳ אליעזר הגדול אומר, אלה תולדות השמים והארץ – תולדות השמים מן השמים נבראו, תולדות הארץ מן הארץ נבראו.⁠2 (יומא נ״ד:)
בהבראם – דרש רבי יהודה ב״ר אלעאי, שני עולמות שברא הקב״ה, אחד [ברא] בה׳ ואחד ביו״ד,⁠3 ואיני יודע איזה בה, ואיזה ביו״ד, כשהוא אומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרא בהבראם – אלא בה׳ בראם, מכאן שהעוה״ז נברא בה׳.⁠4 (מנחות כ״ט:)
ארץ ושמים – בכל מקום הקדים הכתוב שמים לארץ וכאן הקדים ארץ לשמים, מלמד ששניהם שקולים הם5 (ירושלמי חגיגה פ״ב ה״א)
1. למעלה מזה מפאר נפלאות הבורא בדרך משל, בנוהג שבעולם אדם נוסך כלים ע״י שהות זמן רב הן מעלין חלודה, ברם הכא [במעשה בראשית] הן כראי מוצק, בכל שעה ושעה הן נראין כשעת יציקתן, ולרמז וסימן דבר זה מביא סמך מהפסוק שאומר כן הם היום וכן היו בהבראם.
2. נראה דנפקא לי׳ מלשון תולדות, דשמיה וארץ הם בערך אבות, והיצורים שבהם – תולדות, והבאור הוא כמבואר ברמב״ן בפרשה הקודמת דהשמים והארץ הם היסוד והחומר לכל הנבראים שבעולם ומהם נתהוה הכל, וע׳ מש״כ לעיל בדרשא ראשונה בפסוק בראשית.
3. דריש כן. ע״ד רמז מפסוק דישעי׳ כ״ו כי ביה ה׳ צור עולמים, דהו״ל לכתוב כי יה ה׳, ורומז כי בי׳ ובה׳ צר הקב״ה שני עולמים.
4. יתכן דלכן הוציא המלה בהבראם מפשטה, משום דלשון בהבראם לפי הפשט משמע דתולדות השמים והארץ נבראו ביום שנבראו שמים וארץ, וזה הלא לא יתכן, שהרי השמים והארץ נבראו ביום ראשון ותולדותיהם נבראו במשך ימי השבוע. וכונת הענין בה׳ בראם יתבאר עפ״י מ״ש בב״ר פרשה י״ג, בלא עמל ובלא יגיעה ברא הקב״ה את העולם אלא בדבר ה׳ שמים נעשו, וידוע כי האות היותר קלה במבטא הוא הה׳, מפני שאין צריך לנגוע בהברתו את אברי ההברה, ולכן נתן רמז לזה שבנקל ברא הקב״ה את העולם מהא דבה׳ בראם, כלומר קלות הברת הה׳.
5. ובמכילתא פ׳ בא מובא ג״כ דרש זה, ומפרש שם דהענין שקולים היינו שנבראו בפעם אחת, וכבר כתבנו מענין זה בפרשה הקודמת בפ׳ את השמים ואת הארץ אות י״ג. ועיין במשנה כריתות כ״ח א׳ חשיב הרבה ענינים ששקולים הם ושם הכונה ששקולים הם במעלות וחשיבות, ופשוט דלכן לא חשיב שם גם דבר זה מפני דחשיב שם רק הדברים הנוגעים להלכה.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזרדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחיימיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144