(הקדמה)
הנבואה השבעה עשר היא מה שניבא ירמיהו על חרבן בבל, תחילתה הדבר אשר דיבר ה׳ אל בבל עד בן עשרים ואחת שנה צדקיהו במלכו. ויש בנבואה הזאת ט״ו פרשיות. הא׳, הדבר אשר דיבר ה׳ אל בבל אל ארץ כשדים. הב׳, שה פזורה ישרא׳. הג׳, על הארץ מרתים. הד׳, השמיעו אל בבל. הה׳, הנני אליך זדון. הו׳, כה אמר ה׳ צבאות עשוקים. הז׳, הנה עם בא מצפון. הח׳, כה אמר ה׳ הנני מעיר על בבל. הט׳, עושה ארץ בכחו. הי׳, מפץ אתה לי. הי״א, כי כה אמר ה׳ צבאות חומת בבל. הי״ב, לכן כה אמר ה׳ הנני רב את ריבך. הי״ג, לכן הנה ימים באים. הי״ד, כה אמר ה׳ צבאות חומת בבל. הט״ו, הדבר אשר צוה ירמיהו הנביא את שריה. והנה שאלתי בדברי הנבואה הזאת ו׳ השאלות:

השאלה הראשונה באומרו בייעוד פקידת בית שני ועלות היהודים שמה מבבל יבאו בני ישראל המה ובני יהודה יחדו הלוך ובכו ילכו ואת ה׳ אלהיה׳ יבקשו וכן אמ׳ ושובבתי את ישראל אל נוהו ורעה הכרמל והבשן ובהר אפרים והגלעד וגו׳ ואמר עוד בימים ההם ובעת ההיא יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה וגומר, וידוע שישראל והם עשרת השבטים לא שבו לירושלם בפקידת בית שני:

השאלה השנית באומרו בחרבן בבל הנה כאריה יעלה מגאון הירדן אל נוה איתן כי ארגיעה אריצם מעליה וגומר לכן שמעו עצת ה׳ אשר יעץ וגומר, והנה אלה הפסוקים עצמם נאמרו למעלה במפלת אדום ואיך באו המשפטים והמאמרים שוים ודומים באדום ובבל כל שכן בהיו׳ נבואת אדום לעתיד לבא ונבואת בבל לשעתה ואיך יהיו צעירי הצאן המחריבים אדום הם עצמם מחריבי בבל בהיות בניהם אלפים מהשנים:

השאלה השלישית בפרשת עושה ארץ בכחו מכין תבל בחכמתו שנאמרה במפלת בבל ותמצאה למעלה אחרי פרשת כדנא תאמרון להום, ומה ראה הנביא לשנות כל אותם הפסוקים ומה צורך בהשנות הדברים הקצור קצרה לשונו למצא אחרים ומה היחס אשר לאותם הפסוקים במקום הזה אשר הביאם פה:

השאלה הרביעית במ״ש הנביא שני פעמים בייעדו שהגוים שיחריבו את בבל יהיה מדי וכמו שאמר העיר ה׳ את רוח מלכי מדי ולא זכר פרס וידוע שפרס ומדי שניהם החריבוה, גם אומרו מלכי מדי יקשה מאד כי מלך אחד היה במדי לא מלכים רבים:

השאלה החמישית באומרו רץ לקראת רץ מגיד לקראת מגיד להגיד למלך בבל כי נלכדה עירו מקצה, ויקשה המאמר הזה אם מאומרו רץ לקראת רץ שהיה ראוי לומר רץ אחר רץ אם כל הרצים והמגידים היו הולכים להגיד את המלך ואם מפני שמלך בבל בבבל היה ואיך יהיו א״כ הרצים להגיד לו כי נלכדה עירו, גם שכאשר נלכדה בבל כבר היה מת המלך בלשצר ואיך אמר א״כ להגיד למלך כי נלכדה עירו וכבר לא היה שם מלך:

השאלה השישית באומרו בסוף הנבואה עד הנה דברי ירמיהו, כי אם אמר זה על נבואת בבל שלא היתה יותר ממה שנכתב כאן הנה זה לא היה צורך בה ולא נאמר כזה בנבואות שאר האומות ומה שנאמר עד הנה משפט מואב הוא לסבה אחרת כמו שבארתי שם, ואם נאמר להודיע שנפסקה הנבואה מירמיהו קודם מותו כדברי הרב המורה ז״ל הנה זה אינו צודק כי נבואת בבל היתה כמו שהעיד הכתוב בשנה הרביעית למלכות צדקיהו ואיך נאמר שאז פסקה נבואתו כי הנה אחר זה שנים רבות ניבא נבואות רבות בירושלם אל צדקיהו ואחרי צאתו משם אל אנשי הגולה היורדים למצרים כמו שנזכרו למעלה בזה הספר: והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא ליעד שתחרב בבל ע״י מדי ופרס שיעלו עליה וישחיתוה ושגבוריה יהיו לאין ושריה לאפס, ושתהפך בבל כמהפכת סדום ועמורה ושיהיה זה נקמה מהש״י שינקום דם עמו ושריפת היכלו וחרבן ביתו, ושמתוך חרבן בבל יצאו בני ישראל וישובו אל ירושלם ויבנו את בית ה׳, ויספר שזאת הנבואה ניבא אותה ירמיהו בשנה הרביעית למלכות צדקיהו וששלחה אל בבל ביד שריה כששלחו המלך צדקיהו לבבל על עניניו, וצוה הנביא את שריהו ששם יקרא את המגלה הזאת וישליכה בנהר פרת ויאמר ככה תשקע בבל וכמו שיתבאר בפסוקים:

(א) הדבר אשר דיבר ה׳ אל בבל אל ארץ כשדים וגו׳ עד שה פזורה ישראל אריות הדיחו. כמו שנאמר בפרשת כוס היין החמה ומלך ששך ישתה באחרונה שיזכור חרבן מלך בבל שהוא ששך באחרונה אחר זכרון חרבן שאר האומות, כן עשה שבסוף דבריו ניבא על בבל המדינה גברת במדינות ועל עם הכשדים כולם שהחריבו שאר הארצות, וכבר ראית בדברי זה הנביא שהיה נהוג אצלו לומר מלת אל במקום על וכמוהו אל ההרים לא אכל (יחזקאל יח, ו) ורבים כמוהו. ולפי שנבוכדנצר החריב עמים רבים וארצות רבות לכן אמר הנביא כאן

הגידו בגוים והשמיעו רוצה לומר שיגידו בשורה זו מחרבן וכשדים בקרב הגוים, ולחזק הענין אמר שני פעמים והשמיעו ושאו נס השמיעו אל תכחדו והוא שנלכד בבל לפי שאלוהות בבל לא יכלו להציל את עמה לכן אמר הנביא הוביש בל חת מרודך שהם שמות הפסילים שהיו הבבליים מאמינים בהם אלהות ועובדים אותם, וזהו אומרו במלות שונות בדרך כלל הובישו עצביה חתו גלוליה שהם הפסילים שהיו המה עובדים להם.

וביאר למה יבושו באומרו כי עלה עליה רוצה לומר על מלכות בבל גוי מצפון והם מדי ופרס השוכני׳ לצד צפון ואותו גוי העול׳ עליה ישית את ארצה לשמה ולא יהיה בה יושב עוד מאדם ועד בהמה שהיו בבבל נדדו הלכו בגולה ובשבי

ובימים ההמה כאשר הלכו בגול׳ לבבל עם בני יהודה ובנימין וזה כי כשגלו עשרת השבטים נשארו אנשים מועטים מהם בורחים ונפוצים בארץ כמו שנאמר בדבורי חזקיהו ויאשיהו ונטפלו עם בני יהודה והם אשר גלו עמהם, ועליהם אמר שישובו עם בני יהודה יחדו מבבל ואת ה׳ אלהיהם יבקשו וזה היה כשנתן להם רשות כורש מלך פרס לעלות ולבנות בית ה׳ בירושלם, ואמר הלוך ובכו להגיד שיבכו מרוב השמחה בזכרם חרבן ירושלם ושריפת בית ה׳.

ובשובם מגלות בבל ציון ישאלו דרך שישאלו זה לזה אי זה דרך ציון לפי שהנה פניהם יהיו מכוונות לשם יתברך, ויאמרו איש אל אחיו בואו ונלוו לה׳ ולא נשוב לחטוא לפניו אבל יהיה בריתנו אתו כברית עולם לא תשכח.

ואם תאמר אם חפץ ה׳ בתשועת עמו למה זה שלחם בגלות להשיב לזה אמר

צאן אובדות היו עמי רוצה לומר כמו הצאן האובדות היו עמי והם האובדים מן העדר ורועיה המלכים התעום כי במקום שהיה מוטל על הרועים לשמרם כדי שלא תאבדנה הם היו המטעים אותם להאביד אותם, ואותם הרועים שובבו אותן אל ההרים, ושובבים הוא מלשון ושובבתיך, והענין שהרועים ברשעתם האבידו אותן והם שובבום ללכת בגולה מהר לגבעה ובזה הדרך שכחו רבצם רוצה לומר נשכחו מארצם כי הורגלו כבר לשבת בארץ אויביהם.

ובהיותם כצאן אובדות הולכות בהרים כל מוצאיהם אכלום וצריהם שעושים להם צרות אומרים לא נאשם כלומר אין עון ולא אשמה באוכלנו הצאן האלה לפי שהם חטאו לה׳ אדון העולם שהוא נוה ומקום צדק כולו והוא מקוה אבותיהם, ורמז בזה לדברים שדיבר נבוזראדן בשם נבוכדנצר לנביא ירמיהו ה׳ אלהיך דיבר את הרעה הזאת אל המקום הזה ויבא ויעש ה׳ כאשר דיבר כי חטאתם לה׳ ולא שמעתם בקולו. אמנם המפרשים פירשו מה שנאמר כאן תחת אשר חטאו להשם נוה צדק ומקוה אבותיהם השם שהם דברי הנביא שאמר ואם תשאלו למה קראם כל זה דעו כי הוא תחת אשר חטאו להשם וגומר וגם נכון הוא.

וכמייעד על תשובת היהודים מבבל אמר נודו מתוך בבל ומארץ כשדים רוצה לומר משאר הערים שבארץ הכשדיים יצאו בני הגולה, ומפני שרבים מהם נשארו שמה לכן אמר והיו כעתודים לפני צאן שדמה העולים לירושלם בגבורתם וזריזותם לעתודים והנשארים שמה לצאן החלושות.

כי הנה אנכי מעיר ומעלה על בבל קהל גוים גדולים מארץ צפון והם פרס ומדי וערכו לה רוצה לומר שיערכו מלחמה עליה משם תלכד בבל מאותו מקום שיערכו המצור לא יצטרכו ללכת אל מקום אחר, חציו כגבור משכיל כלומר חצי הקהל הזה יהיו כחצי גבור משכיל שלא ישוב ריקם בידוע שלא יהרג כן יהיו חצי כל הנלחמים על בבל.

והיתה הכשדים לשלל רוצה לומר שתהיה ארץ כשדים כולה לשלל וכל שולליה ישבעו כי יאספו כל כך מהממון שישבעו מהשלל ההוא.

ונתן הסבה למה תבא הרעה ההיא כולה על בבל באומרו כי תשמחי כי תעלזי שוסי נחלתי, ובא בכתוב הזה תשמחי תעלוזי בלשון נקבה יחידה כנגד בת בבל ושוסי נחלתי בלשון זכרים רבים כנגד הכשדים, יאמר והנה יהיה זה בעבור מה שתשמחי ותעלוזי כאשר החרבתם ירושלם והייתם שוסי ושוללי נחלתי, כי אז תפושי כעגלה דשא ותפושי הוא מענין רבוי כמו ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק (מלאכי ג, כ) יאמר והייתם פשים ורבים בטוב ארצי כעגלה דשא והיא העגלה שרועה תמיד בדשא ולא עלה עליה עול ולא עשתה עבודה אבל תמיד היא אוכלת מדישה, וכן אתם היתם צוהלים בשמחה בהיותכם מנצחים את בני יהודה.

ואמנם עתה לא תצהלי ולא תשמחי בת בבל אבל בהפך כי בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם והם כולם תוארים לבת בבל, ותהיה הבושה בראותם שהנה אחרית גוים כלומר אחרית הכשדים הוא שתהיה ארצם כמדבר ציה וערבה מבלי יושב.

והנה לא ישב בה עוד בן אדם מקצף השם צבאות שקצף על בבל ולכן תהיה שממה כולה וכל עובר על מדינת בבל ההוללה ישום וישרוק על כל מכותיה, ואין ספק שנתקיים כל זה כי נחרבה בבל רבתא והעיר אשר ישב בה אחר כך דריוש וכורש ואשר היא בבל עד היום הזה אינה בבל הראשונה שהיתה בימי נבוכדנצר כי היא נחרבה ולא ישב בה עוד בן אדם, אבל נעשית בבל אחרת הרחק ממנה מעט באותה בקעה שקראה בשמה בבל בלשון היהודים אבל הישמעאלים לא יקראו לה אלה בגד״ד.

ואמר הנביא בשם הש״י כנגד פרס ומדי ערכו על בבל סביב רוצה לומר ערכו מלחמה כל דורכי קשת ידו אליה אל תחמלו אל חץ ולא תחוסו עליו לאמר אולי לא יכה אדם וילך לבטלה כי לה׳ חטאה ולכן אתם תצלחו וכל החצים אשר תשליכו שמה יהרגו בני אדם.

וכדי להבהיל את הבבליים הריעו על בבל מסביב כי היא נתנה ידה רוצה לומר תמסר עצמה אל האויבים כי לא תוכל לעמוד נגדם, נפלו אשיותיה רוצה לומר יסודותיה וחומותיה יפלו ארצה, ובא בפסוק עבר במקום עתיד, והסבה בכל זה כי נקמת ה׳ הנקמו בה ר״ל בבבל כאשר עשתה לירושלם עשו לה.

ואחרי חרבנה כרתו זורע מבבל כי לא יהיה בארץ ההיא עוד זורע שדה ולא קוצר וזהו ותופש מגל בעת קציר מפני חרב היונה שהיא חרב האויבים האונסת וחומסת אותם, ולפי שהקוצרים בתבואות הם אנשים שבאים מארץ אחרת לקצור לכן אמר איש אל עמו יפנו ואיש אל ארצו ינוסו ולא יקצרו עוד:

שה פזורה ישראל וכו׳ עד הנה עם בא מצפון. אמר הנביא כמו שהשה הפזורה שיצא מעדרו אבוד בשדה כן היה ישראל, אריות הדיחו רוצה לומר הדיחו אותה והבריחוה מעדרה הראשון, אכלו מלך אשור כי הוא היה כאריה שבא על השה ההוא ואכל את בשרו ולא השאיר בו כי אם העצמות כי מלך אשור הגלה עשרת השבטים והעצמות שנשארו הם יהוד׳ ובנימין, וזה האחרון עצמו נבוכדנצר מלך בבל הוא אכל את העצמות שנשארו ממלך אשור כי הוא הגלה יהודה ובנימין הנשארים ובזה עצמו את השה כי שבר כל עצמותיו ולא נשאר ממנו דבר.

ולכן כה אמר ה׳ צבאות שהוא אלהי ישראל וגואלם הנני פוקד על מלך בבל ועל ארצו כאשר פקדתי על מלך אשור.

ושובבתי ואמשוך ואשיב את ישראל שהיו גולים בבבל אל נוהו שהוא ירושלם, ולפי שהמשילו בשה פזורה אמר בו ורעה את הכרמל רוצה לומר אותו שה פזורה תרעה את ארץ הכרמל והבשן ובהר אפרים והגלעד תשבע נפשו מרוב דשא, וזכר המקומות ההם לפי שהם כולם ארץ מרעה, ולפי שגלות בבל היה על חטאת ישראל ורשעתם והם לא עשו תשובה בבבל ואיך אם כן תצא משם ותחזור לירושלם הוצרך השם לומר

בימים ההם ובעת ההיא נאם השם יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה לא להיותם נקיים מעון אלא לפי שאסלח לאשר אשאיר, ויתכן שאמר זה יבוקש את עון ישראל ואיננו על ביטול השמיטות כי כבר יהיו גולים כמספר השנים שלא שמטו בארץ וזהו ואיננו כי כבר שלמו נשיים, ואמנם אומרו בנבואה הזאת ישראל ויהודה אין ראוי שיובן שם ישראל כאן על עשרת השבטים אבל אמרו על הנשארים מהשבטים שלא הלכו עם אחיהם בגלות אשורה ונשארו נטפלים עם יהוד׳ ובנימן, ולהראו׳ זה אמר כי אסלח לאשר אשאיר ירמוז לנשארים מעשרת השבטים, והותרה בזה השאלה הראשונה. וה״ר דוד קמחי פירש הייעוד הזה לעתיד לבא וישראל הנאמר כאן על עשרת השבטים ואינו נכון.

ולפי שאמר הנביא שלא ימצא עון יהודה וישראל בימים ההם אמר מיד שבענין בבל יהיה הדבר בהפך כי העון והחטאת יעלה עליה וזהו

על הארץ מרתים עלה עליה, והמפרשים פירשו וארץ מרתים על בבל כי היא מדינת המרד והפשע, וכן תרגם על ארעא דעמא חרבן, וכן תרגם ואל יושבי פקוד שהיה פקוד שם עיר מערי בבל, ויותר נכון לפרש שעל הארץ רוצה לומר ארץ בבל כי היא הארץ הידועה במקום הזה מרתים המרדים שעשה בבל ופשעיה, אמר ה׳ כנגד כל מרי מהם עלה עליה ואל יושבי פקוד רוצה לומר ואל יושבי ההריגה שהם הכשדיים וקראם יושבי פקוד כלומר המתמידים בהריגה והחסרון לפי שהיו תמיד הורגים עמים מלשון ולא נפקד ממנו איש (במדבר לא, מט), חרוב כלומר חרוב תחרב אותם, ואם ינוסו וימלטו מהם אנשים החרם אחריהם ועשה ככל אשר צויתיך והכל דבור לנגד העון והמרד של הבבליים שהוא יעלה עליהם ויחריבם, והוא על דרך עונותיו ילכדונו את הרשע. והמפרשים פירשו עלה עליה וכל הפסוק על דריוש מלך מדי שהשם צוה לו שיחריב את בבל

ולכן אמר הנביא שהוא כאילו שומע קול מלחמה בארץ ושבר גדול בבבל.

והוא תמה על זה באומרו איך נגדע ונשבר פטיש כל הארץ רוצה לומר בבל שבחזקה ותוקפה היה כפטיש שובר ומפוצץ הכל ועתה איך היה זה שנשבר.

והקדוש ברוך הוא אומר יקשתי לך וגם נלכדת בבל רוצה לומר אני שמתי לך מוקש שנלכדת בו ואת לא ידעת מהמוקש ההוא שהיה לפניך כי אילו ידעת אולי היית נמלט מידי פרס ומדי אבל לפי שלא ידעת דבר מביאתם לכן נמצאת וגם נתפשת כי לא יכולת לברוח ותפשוך, והיה המכשול הזה ממני לפי שבה׳ התגרית רוצה לומר נלחמת והוא מלשון ואל תתגר בם מלחמה (דברים ב, ט).

עתה תדע שמאתי היתה כל רעתך כי פתח ה׳ את אוצרו והוציא את כלי זעמו יען היתה המלחמה הזאת לא לפרס ומדי כי מלאכה היא לאדני השם צבאות לעשות׳ בארץ כשדים.

והוא מצוה את המדיים והפרסיים ואומר אליהם בואו לה מקץ רוצה לומר לבבל מעת שבאה קצה פתחו מאבוסיה המקומות שאוצרים שמה התבואות והפירות חוץ מן העיר שלקחו אותם האויבים בבואם עליה, סלוה כמו ערמים רוצה לומר דרכו עליה במסילה כמו שדורכים על הערמים לדושם, וה״ר דוד קמחי בשם אביו פירש עשו תלים תלים כמו ערמים משללה כי לדעתו כל לשון מסילה ענין הרמה הוא, והחרימוה אל תהי לה שארית.

ואמנם כנגד השרים אמר חרבו כל פריה ירדו לטבח וחרבו הוא מלשון חרב, ופריה הוא כנוי לשרים שהוא כמו סבבוני פרים רבים (תהלים כב, יג) וכן תרגם יונתן, יאמר הרגו כל שריה וירדו לטבח בענין שיאמרו כל אדם הוי עליהם כי בא יומם עת פקודתם.

וראה הנביא בנבואתו כאילו רבים מבני ישראל שהיו בבבל היו נסים ופלטים משם ובאים לירושלם להגיד בציון את נקמת השם אלהינו ונקמת היכלו ששרפו הכשדיים. וראה עוד בנבואתו כאילו בעת בוא פרס ומדי על בבל היו משמיעים קול הכשדיים ומאספים עם רב להנצל מהם וזהו

השמיעו אל בבל רוצה לומר אספו כל בבל כי הנה רבים והם המורים בחצים מלשון ויהי רובה קשת (בראשית כא, כ), וימררוהו ורבו (שם מט, כג), שהם המורים בחצים דורכי קשת יחנו לה סביב אל יהי לה פליטה כי אל ה׳ זדה שחשב בבל לבא בזדון על עם ה׳ ועל בית מקדשו.

ובאותו עון מהזדון יפלו בחוריה ברחובותיה וכל אנשי מלחמתה של בבל ידמו ויכרתו ביום ההוא נאם ה׳ וגזרתו, ולפי שבעל הזדון היה מלך בבל מזרע אותו רשע נבוכדנצר לכן ניבא כנגדו

הנני אליך זדון רוצה לומר אני אלחם עליך כי בא יומך והגיעה העת של פקודתך.

ואז יכשל זדון ונפל והוא מלך בלשצר שהרגוהו, ואין מקים לו כי לא יהיה עוד מזרעו מולך בבבל ואבער אש בערי בבל ואכלה כל סביבותיו העוזרים אותו.

ואתה מלך בבל חשבת שבני ישראל ובני יהודה כל המחזיק בהם יזכה בהם לעד אין הדבר כן כי הם שלי ואם הם בידכם עתה הם עשוקים, ואמר בני ישראל כנגד השבטים שהלכו גולים לאשור ובני יהודה כנגד גלות בבל, וכל שוביהם מלבד הרעה אשר עשו בגלות אותם הנה עוד היום החזיקו בהם מאנו שלחם.

דעו נא כי גואלם חזק ה׳ צבאות שמו והוא יריב את ריבם למען הרגיע את הארץ שהיה מלך בבל מרגיז אותה בהכנעה רבה ובמותו יהיה מרגוע בכל הארץ והרגיז ליושבי בבל.

ומפני זה היתה הגזרה העליונה שיהיה חרב על כשדים ושריהם וחכמיהם.

ולפי שהמלחמה תעשה בחכמה וגבורה כמו שאמר עצה וגבורה למלחמה.

כנגד העצה אמר חרב אל הבדים ונואלו רוצה לומר שחכמי בבל וקוסמיו היו מיעדים הכשדיים בהצלחה וכבוד ועתה שידעו כי בדים הם וכוזבים יהרגום מלשון בדיך מתים יחרישו (איוב יא, ג) ואמנם כנגד הגבורים אמר חרב אל גבוריה וחתו.