כי תחבט זיתך – הראשונים היו חובטין וכו׳ מכאן אמרו הזית שהוא עומד בין שלש שורות כו׳ ושכחו אינו שכחה כצ״ל. רמב״ם פירש ששלש שורות של זיתים עומדים ובין כל שורה מלבן אז האמצעי שבאמצעית אם שכחו אינו שכחה, וטעמא לפי שהוי כמו חיפוהו בקש שהזיתים שסביביו חיפוהו, וסיים בחבורו ולמה אמרו זית בלבד מפני שהיה חשוב בא״י באותו הזמן. נראה דחשיבותו מועיל להצטרף בהדי טעמא דחיפוהו דלא יהא עליו שכחה, ופירש כן בספרי דכי תחבט מפני שהראשונים היו חובטים זיתיהם כו׳ ודבר חשוב היה אצלם לכן אינו שכחה בכה״ג, ולא כיון לדברי ר׳ יוסי שאמר אין שכחה בזיתים ודלא כהשגות. והר״ש פירש ששלש שורות מקיפים אותו וביניהם לבינו רחוק שיעור שני מלבנות והוי כשדה המפוזרת עמרים, ומחמת שהיו חובטים יפה לעניים וגרס [ונותנים] בעין יפה הוי לזה כגרגרים וכעמרים מפוזרים ואינו שכחה עד שיעמר כל סביביו, יעו״ש בזה.
כי תחבט זיתך וכו׳ – בספרי מכאן אמרו כו׳ זית שהוא עומד כו׳ ושכחו אינו שכחה. יש מגיהים תיבת וכו׳ כל לשון המשנה שם, וקאי אסיפא דמשנה זית שיש בו כו׳ בד״א שלא התחיל בו, אבל התחיל בו אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו יש לו שכחה, ופירוש דזיתך לשון יחיד ואם חבטו והתחיל בו תו יש לו שכחה אפילו זית הנטופה כו׳. ועיין בירושלמי ה״א דבעי למימר דלר׳ יוסי בזית הנטופה אפילו התחיל בו כמו שלא התחיל בו, יעו״ש.
לא תפאר – פירושו כמו לא תעולל, ששם פירושו לא תלקט האשכולות הקטנות כמו עוללים בבני אדם, כן פירושו לא תלקט הפארות, אך בלשון פארות המה הענפים הארוכים כמו״ש יחזקאל י״ז ותשלח פארות, ובל״א ותארכנה פארותיו, אך א״כ המצוה שלא ילקט הענפים הארוכים, וזה לא יתכן כלל, דאם כן כל הזית הוא לעניים, לכן פירשו כי הכוונה שלא יגמור ללקט את הזית ויניח פאה לאילן, וזהו שיניח ענפים שלא יחבוט אותם, וזהו שדרשו חכמים שלא תטול תפארתו ממנו והוא הפרי לגמרי, אבל כלל מוסד לרז״ל בכ״מ שהיה ראוי לכתוב דבר שאין לו רק כוונה מיוחדת וכתבה התורה דבר שיש לה שני מובנים פירשו רז״ל גם הכוונה השניה כפי שנתבאר באה״ש סימן רי״ב, לכן פירשו ז״ל, כי כאן היה ראוי לכתוב לשון מבואר, ובפרט כי ענף הוא לשון רגיל במקרא, לכן נדרש גם לא תפאר לעני, שלא יסייע לאחד מהם, שלא יהדר פני האחד על חבירו, ועיין קדושים סימן כ׳. ויתכן כי הפארות הארוכים דרכם להיות בסוף האילן למטה, לכן אמר בסעפותיו קננו כו׳ ותחת פארותיו ילדו כל חית השדה, לכן צותה התורה להניח לעני למטה באילן כדי שלא יהא לו טורח לעלות, וכמו שאמרו מפני ה׳ דברים אמרה תורה להניח בסוף שדהו, וזה אפשר. ושיטת הרמב״ם דפשט המקרא הוא על שכחה וכמוש״כ בשורש תשיעי, ז״ל, אבל היא אזהרה אחת מענין אחת והוא שלא יקח מה ששכח מן התבואה או הפירות כשיאספם, והביא בזה שני דמיונים בענבים וזיתים, וקרא הנותר מהענבים עוללות, והנותר מהזיתים פארות, ופירוש לא תפאר, לא תחתוך מה ששכחת בקצת הפארות והם הענפים, עכ״ל.
אחריך – מיותר, לכן פרשו ז״ל כי מורה שאם הלך מהאילן ושכחו לא ישוב לאחריו ללקוט, שכן דרך השכחה כל שלפניו אינו שכחה כו׳, וזה אחריך מה שנשאר מאחריך לא תלקט. אחריך מלמד שיש לו פאה, פירוש דבגז״ש גמר דלהוי פאה בכרם מזית אחריך אחריך, וזה מלמד שיש לכרם פאה, עיין
חולין קל״א.
לגר ליתום כו׳ – אף כאן בעושה סאתים. פירוש דלא הוי שכחה. והגר״א גריס דפחות מסאתים הוי שכחה. ורמב״ם סבר דאם יש באילן כמה סאה הוה שכחה דשכוח אילן אחד מקרי, משא״כ גבי עמר דמקרי לענין זה גדיש וכמוש״כ בדף ע״ב בב״ב תורת גדיש עליו כו׳, רק אם התחיל באילן אז אם נשאר סאתים אינו שכחה דהפירות חשובין בבית סאתים, ודוקא בשכח כל האילן אז כיון שאין האילן חשוב והוא שכחו הוי שכחה, אבל בהתחיל ללקטו ושכח הפירות אז בית סאתים חשיבי, משא״כ לענין זית הנטופה דהאילן חשוב משום שהוא מסוים, אבל הפירות אינם חשובים, לכן אם לא התחיל ללקטו ושכחו אינו שכחה, אבל התחיל בו ושכחו א״כ שכח הפירות שהיה סבר שלקטו כולו הוי שכחה, דהפירות כ״ז שלא נשאר סאתים לא חשיבי והוי שכחה, וז״ב דלא כהרי״ק בכס״מ. ואפשר דפירש בעושה סאתים על העני, ולאפוקי מר״ג דאמר לעיל רפ״ג דבכה״ג אינו שכחה, ולשון המקרא שם האיש אשר עשיתי עמו כו׳, וזה בשעשה משני עמרים סאתים, ויליף בגז״ש דגר יתום מעמר דסאתיים הוי גדיש ואינו שכחה, כן בזית וכרם סאתים אינו שכחה.