והלכה והיתה לאיש אחר. אמרתי להעלות על ספר קצת פסוקים שהובאו בספרי הנבואה וחזותן מוכיח עליהם כי מצור התורה חוצבו והכניסו אותם בתוך דבריהם לרוב רגילותם בהם כאשר יקרה לנו פה היום — וזה לעד כי ס׳ התורה היה כתוב לפני קדמונינו כאשר כתוב לפנינו היום לא בלבד בחלק השיר והברכות שיצאו מפי יעקב ומשה כאשר יודו בזה גם המכחישים, אבל גם בחלק התורות וסיפורי הקורות כנראה מהמליצות שנעתקו מתוך תורת משה והובאו אל תוך דברי הנביאים, וגם אמנה כי מלאכה זו רבה וגדולה וצריכה מדור לפי כבודה לבוא עד תכליתה, ואולי יש תקוה, בכל זאת לא אמנע עצמי מלהעלות על ספר מן הבא בידי ואולי קדמני אדם מישנים גם חדשים ואנכי לא ידעתי.
א הנה לפנינו משפט התורה שבהיות האשה לאיש אחר ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וגו׳ — ומה אתה קורא בספר ירמיה? (ג) לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד? ועין רואה פסוקים שקדמו כי ידבר על דרך משל לאשה המזנה תחת בעלה ורצה בזה לומר כי ממשפטי התורה שלא יתכן לשוב אליה עוד אחר שנשאת לאיש אחר, ובזה גלה לנו כי משפט התורה היה באותו זמן כאשר הוא לפנינו — ולא זו בלבד אלא שכל חיך שטועמו אומר שכתוב זה הוא טווי וארוג ממליצות משה אדונינו כאשר ירגיש הקורא באומרו הן ישלח איש את אשתו ומשה אמר ושלחה מביתו) והלכה מאתו והיתה לאיש אחר (ומשה אמר והלכה והיתה לאיש אחר) הישוב אליה עוד לא יוכל וגו׳ לשוב לקחתה הלא חנוף תחנף הארץ (ומשה אמר כי תועבה היא לפני ה׳ ולא תחטיא את הארץ, ורק בזה נתבאר ביאור נכון מלת לאמר שבראש הכתוב ואין לה קשר ויחס בכל הקידם (ועיין המפרשים ודוחק פירושם) ומה נעמה מליצה זו ע״פי האמור. והוא שכוונת ירמיה להזכיר משפט התורה בענין חזרת האשה אל בעלה הראשון כאשר כתוב בספר התורה כאשר יזכיר איש ואיש דין אחד בשעה שיצטרך לו, וע״כ הקדים למאמרו מלת לאמר הרומזת בדקדוק אל דבר אשר יעתק ויזכר משם אחרים כענין לאמר בכל המקומות.
ב׳ בסי׳ ה׳ הנני מביא עליכם גוי ממרחק בית ישראל נאם ה׳ גוי איתן הוא, גוי מעולם הוא גוי, לא תדע לשונו, ולא תשמע מה ידבר.... ואכל קצירך ולחמך יאכלו בניך ובנותיך יאכל צאנך ובקרך יאכל גפנך ותאנתך ירושש ערי מבצריך אשר אתה בוטח בהנה בחרב — ומי לא ירגיש הדמיון הנפלא בין דברי ירמיה לדברי משה
(דברים כ״ח) ישא ה׳ עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר גוי אשר לא תשמע לשונו... ואכל פרי בהמתך ופרי אדמתך עד השמדך אשר לא ישאיר לך דגן תרוש ויצהר שגר אלפיך ועשתרות צאנך.... והצר לך בכל שעריך עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות אשר אתה בוטח בהן.... (סי׳ כ״ב) ועברו גוים רבים על העיר הזאת ואמרו איש אל רעהו על מה עשה ה׳ ככה לעיר הגדולה הזאת ואמרו על אשר עזבו את ברית ה׳ אלהיהם וישתחוו לאלהים אחרים ויעבדום, ומה זה אם לא מליצות משה בשנוי מועט ״ואמרו כל הגוים על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה? ואמרו על אשר עזבו את ברית ה׳ אלהיהם אשר כרת.... וילכו ויעבדו אלהים אחרים
וישתחוו להם״ וגם הכתובים מורים על זה שכן כתוב גלעד אתה לי ראש הלבנון אם לא אשיתך מדבר ערים לא נושבו וקדמתי עליך משחיתים איש וכליו וכרתו מבחר ארזיך והפילו על האש וזאת אשר דבר משה ״גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת וגו׳ ואם הדמיון הזה נופל מהראשון נכבד הוא גם כן.
ג׳ בס׳ יחזקאל סי׳ ך׳ פ׳ י״א אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, פסוק כצורתו לקוח מספר תורת משה מהס׳ ראשונים, ולא מס׳ דברים כאשר יוכל הטעון לטעון בדוגמאות שהבאנו למעלה.
בפ׳ י״ב אמר על השנית וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות ביני וביניהם לדעת כי אני ה׳ מקדשם, ואלה דברי משה בפ׳ כי תשא אך את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה׳ מקדשכם, ומה שיוקיר הדמיון הלז לעיני החוקר הוא שכוונת יחזקאל הנגלית היא לספר מה שצוה ה׳ את ישראל במדבר ונשתמש במליצות עצמן שנשתמש בהן משה במדבר.
ובסי׳ כ״ג וגם אני נשאתי ידי להם במדבר להפיץ אותם בגוים ולזרותם בארצות והיכן? פירש״י והוא הנכון, בפ׳ כי תוליד בנים ובני בנים וגו׳ והפיץ ה׳ אתכם בגוים וגו׳ הרי שלפני יחזקאל היו דבריו של משה.
בסי׳ ל״ו פ׳ כ״ו והורדתי הגשם בעתו (משה אמר ונתתי גשמיכם בעתם) ונתן עץ השדה את פריו (ועץ השדה יתן פריו) והארץ תתן יבולה (ונתנה הארץ יבולה).... בשברי את מוטות עולם (ושברתי מוטות עולכם) וחית הארץ לא תאכלם (והשבתי חיה רעה מן הארץ) וישבו לבטח ואין מחריד (ושכבתם ואין מחריד.)
סי׳ ל״ו פ׳ י״ג יען אומרים לכם אוכלת אדם את ומשכלת גוייך היית — ולמי אומר כך? להרי ישראל כמ״ש (פ׳ ח׳) ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופרייכם תשאו לעמי ישראל.... ״כה אמר אדני אלהים יען אומרים לכם וגו׳ — ומה היא הכוונה בזה ומי הוא זה שאמר כך ואיפה אמר כך? באמת לא נוכל להתעלם מב׳ מקומות שבדברי משה הנראים כנבלעים בתוך דברי יחזקאל ולא נודע כי באו אל קרבם, הא׳ דברי המרגלים אל ישראל ארץ אוכלת יושביה היא וזה מקביל לראש הפסוק, והשני כיוצא בו מקביל לסופו, ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם וז״א ומשכלת גוייך היית, והסתכל בפעל היית לשון עבר המורה בעצם על דבר אשר היה בימי קדם, ואיזה? זה גירוש ז׳ עממים.
ד׳ בהושע סי׳ י״ב והוא קדמון מיחזקאל וירמיה בבטן עקב את אחיו ובאונו שרה את אלהים, הביטה וראה
א יזכיר מעשה המסופר בפ׳ תולדות שאחר עשו יצא אחיו יעקב וידו אוחזת בעקב עשו, ואמר שבעודם בבטן אמם עקב אותו טרם צאתו ובא בפ׳ זה, המעשה והלשון כאחד.
ב׳ אמר ובאונו שרה את אלהים, ר״ל כשגדל והיה לאיש, רב כחו והגיע לשור את אלהים והוא המעשה הנזכר בתורה והלשון עצמו כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל.
ג׳ ומה יקרה פגיעת שני המעשים האלה והתחברם בפסוק זה, אם נוסיף להביט כי רק על פי דעת חז״ל יתבארו על נכון, הם שאמרו כי המלאך שנתאבק עם יעקב שרו של עשו היה, ופסוק זה מורה באצבע שכך הוא וכלומר בעודו בבטן השיג לעקוב את אחיו ילד כמוהו, וכשגדל נתחזק גם על שרו ומלאכו ואלהיו, וכן דרך הקדמונים כשירצו להורות על עוצם התגבורת על הזולת ותכלית נפילת האויב יאמרו שהצליח שכנגדו גם עליו גם על אלהיו — וזה טעם ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים, וכנגד זה אשר פדית ממצרים גוי ואלהיו, ונאמר ורוזנים נוסדו יחד על ה׳ ועל משיחו וזה טעם יציאת הארון עם ישראל למלחמה, ודרשת רבותינו כי חזק הוא ממנו כבי- יכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם, וטעם אומרם כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם גלו למצרים שכינה עמהם, ואמרו והוא אסור בזקים כב יכול והוא אסור בזקים — וכן אמר על יעקב שהצליח נגד עשו ונגד שרו בבטן עקב את אחיו ובאונו שרה את אלהים ואל יליז מנגד עיניך כי הושע נבא בימי עזיהו יותם אהז יחזקיהו והוא דור ישעיה ע״ה.
ה׳ בס׳ עובדיה והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו׳ ולא יהיה שריד לבית עשו כי פי ה׳ דבר — ומי לא יודה שהכוונה בכל זה הפסוק לדברי בלעם מפי ה׳, והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו וישראל עושה חיל וירד מיעקב והאביד שריד מעיר, ומה טובו דברי רש״י ז״ל שכתב והיכן דבר (כלומר היכן מצינו שיאמר ה׳ ולא יהיה שריד לבית עשו עד שיאמר כי פי ה׳ דבר) וירד מיעקב והאביד שריד מעיר, ומזה בס׳ עזרא ויקשו ויתנו ראש לשוב לעבדותם — ואין מי שיכחיש שהכותב נשתמש במליצות התורה בספור המעשה כשאמרו ישראל נתנה ראש ונשובה מצרימה.
ו׳ בס׳ מלאכי על הכהן המשרת לפני ה׳ בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וגו׳. — ומי עיני בשר לו ולא יראה כי הכוונה אל מליצת התורה לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו (כלומר ברית שלום זה שאמרתי) ברית כהונת עולם וגו׳.
ז׳ בס׳ תהלים (מזמור ט״ל) כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי — מליצה לקוחה כצורתה מפרשת בהר סיני ״כי גרים ותושבים אתם עמדי״ והבט וראה אומרן ככל אבותי כלומר כמו שצדקת בדברך ליוצאי מצרים שהם אבותינו כי גרים ותושבים אתם עמדי, כן יאות גם לנו בניהם אחריהם לקרא מלא אחריהם כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי.
ח׳ ודומה לזה כל מה שמצינו בספרי הנביאים ממעשים יורו כי היו שומרי מצות התורה כהלכתן והגידו לנו המעשה ההוא במליצות לקוחות מהמצוה עצמה, הרי הוא אומר וכי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה, ומי לא יפלא בראותו כי בימי שאול היו נזהרים בזה תכלית הזהירות, הלא זה הדבר אשר חשב שאול בפעם ראשונה כשנפקד מקום דוד על שלחן המלך ולא דבר כלום ביום. ההוא כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור, וראה כמה האריך הכתוב לבעבור השתמש במליצות התורה כי היה די שיאמר כי בלתי טהור ותו לא.
ומזה המין אומרו בספר משלי מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי ומה הלשון אומרת בר נדרי? אין ספק כי הכוונה שאמו היתה נודרת גם קודם לידתו גם אחר לידתו כדרך שאמרו רבותינו על מרתא בת ביתוס שהיתה שוקלת את בנה ונותנת משקלו זהב לב״המק — וכל זה יביאנו אל הקדש פנימה הוא הדבר אשר דברו ה׳ איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה׳ והיה ערכך הזכר מבן כ׳ שנה ועד בן ששים שנה ואם מבן חמש.... ואם מבן חדש.... ואם מבן שנה... וז״ל ר״י בן קריש באגרתו (רסל״ה י״ב) (אם באתי עד תכלית כוונתו) פ׳ כאן לכל חן מן קימתו יודיאה כל מן אנדר על כ׳ לאץ ולדוה ורכובה וחמימה על כל חול וצ׳יק. — ובכל זאת חובה עלינו להודות כי הרבה מצות התורה לא נמצא זכר למו בספרי הנביאים כדבר הנהוג בזמנם ותחת כי נחתור להכחיש האמת והדברים האלה, עליהם ראוי לסמוך, וכמו הנחש הם יהיו למטה בכפינו להכות על הלחי כל איש אשר יבוא לטעון נגדנו נגד המצות המקובלות או הביאורים אשר נמסרו לנו מאבותינו על מצות התורה באומרו, כי לא מצאנו האומה נוהגת כן בזמן הנביאים כאשר טען בעל קול סכל, אף אתה אמור לו עד שאתה מגבב עלינו דברים על תושבע״פ, תמה על עצמך איך נהיה כדבר הגדול הזה שמצות מבוארות באר היטב בתורת משה כציצית וכיוצא בו לרוב מאד לא נזכרו ולא נפקדו בכל משך הספורים הנזכרים אצל הנביאים, הא אין לך לומר אלא או שלא קרה מקרה ראוי להזכירו, או שלא היו נזהרים במצוה ההיא כדרך שלא נזהרו בהרבה מצות כשלא היו עושים רצונו של מקום כן הדבר הזה בתורה שבע״פ.
ט׳ ומעין דוגמא של מעלה, כתובים בספרי הנבואה יורו כי הכותב היו לפניו מליצות התורה והכניסם בספרו, ויש בהם מעטים חסרים איזו מלה הנחוצה מאד מאד להבנת הענין ולהרכבת המאמר, וישנה בתורה רק נשמטה בספר שהעתיק ממנה, והרי זה עד ממהר יותר מהשווי הגמור בכל החלקים כאשר יבין המשכיל, כי נראה שסמך הכותב על זכרון השומעים השגור לפניהם לשון התורה, דוגמא לזה בפ׳ (פ׳ עקב) בעלותי ההרה לקחת לוחות האבנים לוחות הברית אשר כרת ה׳ עמכם ואין ספר שזה מאמר שלם כי אשר כרת חוזר לברית, רק מצאנו בספרי הנבואה פסוק תמוה יורה כי נלקח לסרוגין מן התורה, נעתק חציו ונשמט חציו בחסרון הנכר והוא מ״ש אין בארון רק שני לוחות האבנים אשר כרת ה׳ עם בני ישראל, והקורא עומד משתומם ומשתאה, מה הלשון אומרת לוחות האבנים אשר כרת? ומה ענין כריתה אצל האבנים? — אין זה כי אם היה לפני הכותב מליצת התורה לוחות האבנים לוחות הברית אשר כרת, ונשמטה בשגגה או לקצור לשון מליצת לוחות הברית המקנה הבנה נאותה לכתוב, וסמכו על השומעים או על הקוראים, ולדעתי גלוי יקר הוא לא יערכהו שהם יקר וספיר.
י׳ וכל אלה העתקות פרטיות ממליצות התורה בספרי הנבואה — ויש כיוצא באלה רמיזות גם מליצות מה׳ חומשי תורה הוזכרו בספרי הנביאים עם תוספת נכבד שיעיד על מקורם ומחצבם, והוא כי פי ה׳ דבר זכרנום בפ׳ בלק ע״פ והאביד שריד מעיר משם המכילתא, וזה דרך יפה אף נעים פתחו לנו רבותינו לשלשל ולהצמיד התורה עם הנביאים ויש מהגלויים והרמיזות הללו חסרי הביאור, ויש מהם בריאות ובהירות ישרות ונחמדות בחון בהם וחקור בהם — וזכרתי זה בעבור תהיה לי לעדה כי רבותינו ברוח מבינתם הביטו מרחוק טענות המתפקרים והקדימו רפואה למכה- ויורו אבן פנת הקריטיקא האמתית אשר נאמנה את אל רוחה כמו שלא נסוגו אחור מלהפוך הסדר הנראה בהמשך פרשיות הנביאים, והקדימו מה שהוא לפנינו מאוחר כאשר הקבלה אלצתם או שקול הדעת האמתי, באומרם במכילתא פ״ז ״אמר אויב זה היה תחלת הפרשה וכו׳ בשנת מות המלך עזיהו זה היה תחלת הפרשה, בן אדם עמוד על רגליך וי״א בן אדם חוד חידה וגו׳ זה היה תחלת הפרשה, הלוך וקראת באזני ירושלים זה היה תחלת הפרשה, כיוצא בו גפן בוקק וגו׳ זה היה תחלת הפרשה, אני קהלת הייתי מלך זה היה תחלת הפרשה.
ולא בלבד התורה והנביאים קוראים זה אל זה ואומרים קדוש, נגד הפוקרים המעלים עשן פסל הספק והכפירה עד גבהי שמים, אבל גם ספרי התורה בעצמם קוראים זה אל זה ומקדישים ומעריצים זה את זה, לדוגמא כתוב בפ׳ כי תבוא ולהיותך עם קדוש לה׳ אלהיך כאשר דבר, ואלה המלות כאשר דבר הם חומה גדולה ומגדל עז בו ירוץ צדיק אל הד׳ ספרים הראשונים שכתוב בהם משם ה׳ ב״ה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ובס׳ ויקרא קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ אלהיכם, וזולת אלה הספרים לא מצינו בספר דברים שיאמר ה׳ קדושים תהיו עד שיוכל האומר שיאמר ולהיותך עם קדוש וגו׳ כאשר דבר, והיכן דבר? הא למה זה דומה למה שהוסיף משה בדברות שניות מליצות כאשר צוך ה׳ אלהיך המורים באצבע כי כבר יצא הדבר מפי המלך ב״ה, כן הדבר הזה, ולהיותך עם קדוש וגו׳ כאשר דבר הכוונה למ״ש קדושים תהיו וגו׳ או שאר מליצות ואזהרות של קדושה הנמצאות לרוב מאד בד׳ ספרים ראשונים, והאומרים שדוקא ס׳ משנה תורה כתב משה, ישימו יד לפה ויודו בטעותם.
[השמטה: ומכלל הכתובים הקוראים זה אל זה (תלים קי״ט) דבקה לעפר נפשי חייני בדבריך — וקרוב מאד שתהיה הכוונה אל מאמר ה״ית בפרשת האזינו אני אמית ואחיה, או לדברי חנה ה׳ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל, והבט שמליצת דבקה לעפר נפשי היא בלשון אחר מליצת חנה מוריד שאול וגו׳ וזה ע״ד ואל עפר תשוב.]