אחרי אשר הוטמאה – אין לשון טומאה זו כענין והיתה אם נטמאה האמור בפ׳ סוטה, אשר יורה על הזנות, כי זו נבעלה בהיתר לאיש אחר ע״י נשואין, אמנם טומאה זו מצד האיסור, כלשון טומאה המוזכר בבהמות טמאות ועופות טמאות, אשר לשון טומאה בהם איננה זולתי הרחקה מצד המצוה, וכן בהמה הטהורה לאכילה יקראנה הכתוב בהמה טמאה (בחקותי כ״ז), מצד שהיא בעלת מום, כמו אשר הבדלתי לכם לטמא (קדושים כ׳) כמ״ש רש״י שם, ודברים האסורים לנזיר קראן הכתוב טמא (שופטים י״ג), ואחרי דגם בשנתארסה לאחר נאסרה על בעל הראשון, איסור זה נקרא לשון טומאה, וזה שלא כראב״ע שכ׳ טמאה היא לבעלה ראשון בעבור שידעה איש אחר. ואין זה נכון לקרוא טומאה לנשואי גרושה, כיון דבעילתה בהיתר היתה, ועוד דבאמת אסור להחזיר גרושתו אף בנתארסה לאחר לבד ולא נבעלה תחתיו, ומהו לשון טומאה דאמר קרא, אבל ע״ד הפשט נראין הדברים כאשר אמרנו. אמנם מדלא אמר קרא אחרי אשר נאסרה, והוציא האיסור בלשון טומאה, מצאו רבותינו מקום לומר שבא לרבות את הסוטה שהיא טמאה, הנה לדעתם מקרא זה יורה לנו על סוטה שנסתרה, למיקם בעלה עלה בלאו, כלומר אשה שנתגרשה מבעלה מסבת זנות, בעלה קאי עלי׳ בלאו להחזירה לו אף שלא נשאת עדיין לאחר (ע׳ יבמות י״א ב׳ וברמב״ם פי״א מגירושין הי״ד ובכ״מ שם, דלא קאי הבעל בלאו על סוטה שנסתרה אא״כ גרשה אחר הזנות), הנה לפי״ז נכלל במקרא איסור חזרת הגרושה אחר שנשאת או נתארסה לאחר, ואיסור חזרת אשתו אחר שגרשה מפני הזנות אף בלא נתארסה לאחר; אמנם לכל הפוסקים דבסוטה שנסתרה בעלה קאי עלה בלאו להחזיקה אף שלא גרשה עדיין, א״כ קרא דילן קשה מאד, דהא אשר שלחה מבואר בקרא, והאיך מעקרי רבנן בהך דרשא מפשטי׳ דקרא לגמרי ולאסור אף שלא שלחה, וכבר התעוררו בתוס׳ שם ע״ז, ע״ש. ודבריהם דחוקים מאד למעיין. ומתוך הדחק נ״ל ליישב לשון המקרא ולומר, שיש בלישנא דקרא הבדל בין לשון שלוח סתם, ובין לשון שלוח הנלוה אליו מביתו, דלשון שלוח מביתו יורה על הגרושין הגמורים (ענטלאססען) אחר קבלתה גט כריתות מבעלה והותרה להנשא לכל אדם, ולשון שלוח לחוד לא יורה רק על עזיבה לבד (פערלאססען) שמרחיקה מדבקות אהבתה מחבוק וכדומה, אמנם עדיין יש התקשרות האישות ביניהם, כי לא פטרה עדיין מביתו להתירה לעלמא בגט, כענין ונער משולח ונעזב (משלי כ״ה) שענינו עזיבת ההשגחה על הנהגותיו לבד לא עזיבה גמורה (אמנם לא משמע הכי מקרא דצפורה אשת משה אחר שלוחיה דפליגיה בי׳ ר״י ור״א במכילתא שם אי פטרה בגט או במאמר לבד), לפי״ז לשון שלחה דאמר קרא לא יורה בהכרח על הגרושה (כיון שלא נלוה כאן מביתו) רק שלחה וריחקה ממנו מכל מיני קרבות, מסבת הסתתרותה עם איש אחר אשר מעניני הפרשה מדברת כי מצא בה ערות דבר, וגם ע״ז הזהירה התורה לבלי החזיקה עוד אצלו.

הטמאה – מורכב מן הפעל והתפעל, כי מבנין הפעל לבד הי׳ ראוי הָטְמְאָה, ומבנין התפעל לבד, הי׳ ראוי הָתְטמאה או הטמאה בדגש הטי״ת, וטעם הרכבה זאת כ׳ רנ״ו כי ענין טומאה זו היא משני צדדים, שאם גרשה בעבור ערות דבר שנחשדה בעיניו שזנתה תחתיו, ונשאת לאחר ונפטרה משני בגט או במיתה יש כאן טומאה ממ״נ, אם החשד אמת ה״ה טמאה ואסורה עליו כדין א״א שזנתה תחת בעלה ברצון, ואם החשד שקר והוא גרשה על תנאי זה מטעם שחשדה על כך, הנה אם ישוב לקחתה פעם שנית, מגלה דעתו למפרע שחשדה לשקר, ונמצא הגט בטל, ונשואי שני לא תפסו כלל, ונטמאה בבעילת השני וה״ה טמאה ממ״נ, נמצא יש בענין זה שלשה דרכים הא׳ שזנתה תחת הראשון ונטמאה ברצון, הב׳ שחשדה בחנם וגרשה על תנאי זה, וכשנתברר לו אח״כ שהיא טהורה, הגט בטל למפרע ונטמאה תחת השני, הג׳ שחשדה על שקר, אלא שלא גרשה על תנאי זה, אבל גרשה גירושין גמורים, כגון שראה בה מעשה פריצות, ואז אין כאן טומאה לא אצל הראשון, ולא אצל השני, וכן לב״ה בהקדיחה תבשילו, או מצא אחרת נאה הימנה, אין כאן טומאה כלל, ואפ״ה גזרת הכתוב שלא ישוב לקחתה אחר נשואין, וקרינן לה טומאה מטעם נעלם מדעתינו, והיא טומאה כפי הדמיון לא בפועל, וכנגד שלשה דרכים אלה הורכבה התיבה מן ההפעל והתפעל, על טומאת הרצון, והוא בהיות החשד אמת שזנתה תחתיו ברצון הונח ההתפעל (אשר יורה תמיד על הרצון כמו התהלכתי לפניו, התאמץ לעלות במרכבה), ועל טומאת האונס והוא בהיות החשד שקר והגט בטל למפרע ונטמאה בבעילת השני, אלא שהיא טומאת אונס, שהרי נשאת בגט וברשות ב״ד ובקדושין כהלכה, ע״ז בא ההפעל (אשר יורה על ההכרח, כמו המלח לא המלחת החתל לא חתלת, שהם תמיד על הנפעל מזולתו שלא ברצונו), ועל טומאה דמיונית והוא בהיות החשד שקר והגירושין היו בלי תנאי, או שגרשה לפי שהקדיחה תבשילו, או מצא אחרת נאה הימנה, דאז תפסו בה קדושי שני, ונמצא שאין כאן טומאה כלל זולת ע״צ הדמיון מגזרת הכתוב, יורה ג״כ ההתפעל, כמו יש מתעשר ויש מתרושש, שהוא פעולת הדמיון שאיננו בפועל, ומעתה כיון דחזינן שאפילו אין טומאה כלל אסרתה התורה עליו כגון בטומאה דמיונית, מנה נילף דבכל גוונא שנשאת לשני אפילו באירוסין קאי נמי בלא יוכל בעלה וגו׳. וכדעת רבנן דפליגי אריב״כ, וגזרת הכתוב היא שהמגורשת הנשאת לאיש אחר ומת השני או גרשה אסורה לבעלה הראשון, וכיון שהדבר כן הוי מצי למכתב סתם לא יוכל בעלה הראשון וגו׳, שהרי בכל ענין אסורה עליו, ומדכתב טעמא אחרי אשר הטמאה, ע״כ אתי לאורויי דין טומאה, ולמדנו ממנו דין סוטה שזנתה תחת בעלה דהוי טומאה גמורה שאסורה על בעלה בלאו, ולזה אמרו חכמים אחרי אשר הטמאה לרבות סוטה שנבעלה, ואין אנו מוציאים בזה הכתוב מפשטי׳ (כמ״ש התוס׳), דסברא רבה היא לאוקמה לה לסוטה שנבעלה, ולא אתי כלל לאורויי דין טומאה במחזיר גרושתו, דכולי מלתא אינו רק גזרת הכתוב, ולא משום טומאה. אמנם לדעה זו דאחרי אשר הטמאה הוא לרבות סוטה שנבעלה, יש ג״כ טעם גדול על הרכבת התיבה בהפעל והתפעל, דהנה אשת ישראל לא נאסרה אלא בזנות רצון, ואשת כהן אף בנאנסה, ולפי שהתורה רוצה לכלול ישראל וכהן, לא היתה יכולה לכתוב התפעל לבדו, כי משמעותו ברצון ולא היה מפורש לאו לאשת כהן שנאנסה דתהוי עליו כטומאה כיון שאינו מדבר אלא מישראל, ואם היה כותב ההפעל לבד דמשמעותו ההכרח והאונס לא היה לאו מפורש לישראל בזנתה אשתו מרצון שאז לא היה מדבר אלא מכהן לבד ואין עונשין מן הדין, לכן הוצרכה התורה לכתוב שתיהן ההפעל וההתפעל, ההתפעל בעבור אשת ישראל וההפעל בעבור אשת כהן, ולזה הוצרכה ההרכבה הנפלאה עכ״ד. והם נכונים מאד. ואנכי ראיתי לרבותינו בספרי שדרשו מזה לאשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה שאסורה לבעלה. ע״ש. הנה בבעילה זו היה הרצון מצד׳, והאונס מצד׳ ולכן באה ההרכבה הזאת להורות בהתפעל על הרצון ובהפעל על האונס - ראה האיך דרשת רז״ל הטבעו על אדני חכמת הלשון ונתיישבה בה ההרכבה הנפלאה.