כי תקצר – פרט לשקצרוהו לסטים, כרסמוהו נמלים, שברתי הרוח או בהמה1 (ספרי).
כי תקצר וגו׳ – העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעה״ב אינה שכחה, דכתיב קצירך, וכן שכחוהו בעה״ב ולא שכחוהו פועלים אינה שכחה, דכתיב כי תקצור ושכחת.
2 (ירושלמי פאה פ״ה ה״ו)
כי תקצר וגו׳ – המעמר לכובעות לכומסאות לחררה ולעומרים אין לו שכחה, דכתיב כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עומר, מה קציר שאין אחריו קציר אף עומר שאין אחריו עומר.3 (שם שם ה״ז)
כי תקצר וגו׳ – ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח אינו שכחה, דכתיב כי תקצור קצירך בשדה ושכחת, מה שאתה קוצר אתה שוכח,4 עד כדון ראשי שורות קמה, סוף שורות עומרים מניין, א״ר יונה, כתיב לא תשוב לקחתו – ממקום שבאת, לא תשוב לקחתו.5 (שם פ״ו ה״ג)
כי תקצר וגו׳ – הקמה מצלת את העומר ואת הקמה, דכתיב כי תקצור קצירך ושכחת עומר, עומר שסביבותיו קציר ולא עומר שסביבותיו קמה.
6 (ירושלמי פאה פ״ו ה״ו)
קצירך – פרט להקדש, פרט לשל עובדי כוכבים7 (ספרי).
בשדך ושכחת – פרט לשצפו עומרין לתוך שדה חבירו.9 (שם שם)
ושכחת עמר – העובד כוכבים שקצר את שדהו ואח״כ נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה, דכתיב ושכחת עומר בשדה ושכחת קמה, את שיש לו שכחת קמה יש לו שכחת עומרין, ואת שאין לו שכחת קמה אין לו שכחת עומרין.
10 (ירושלמי פאה פ״ד ה״ג)
ושכחת עמר – העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה, דכתיב כי תקצור קצירך ושכחת עומר, עומר שאתה יכול לפשוט ידך ולטלו הוי שכחה ואם לאו לא הוי שכחה,11 ויש אומרים מהכא, ושכחת עומר, עומר ולא גדיש.12 (שם פ״ו ה״ה)
ושכחת עמר – עומר שאתה שוכחו לעולם הוי שכחה, יצא [זית שיש לו שם בשדה] שאתה זוכרו לאחר זמן לא הוי שכחה.
13 (סוטה מ״ה.)
בשדה – בשדה שכוח מעקרו הוי שכחה, זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה, אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה.
15 (ב״מ י״א.)
לא תשוב לקחתו – לרבות שכחת העיר.16 (שם שם)
לא תשוב לקחתו – מלמד שמה שלפניו אינו שכחה ומה שלאחריו הוי שכחה, זה הכלל, כל שהוא בבל תשוב הוי שכחה וכל מה שאינו בבל תשוב אינו שכחה.17 (שם שם)
לא תשוב לקחתו – מכאן א״ר ישמעאל, שבולת של קציר וראשה מגיע לקמה, אם נקצרת עם הקמה הרי היא של בעה״ב, ואם לאו הרי היא של עניים18 (ספרי).
לגר ליתום ולאלמנה – שני עומרים שכחה, שלשה אינם שכחה, מאי טעמא, כתיב התם (פ׳ קדושים) לעני ולגר תעזב אותם וכתיב הכא לגר ליתום ולאלמנה, לגר אחד, ליתום ולאלמנה אחד.
19 (ירושלמי פאה פ״ו ה״ח)
יהיה – בין מדידך בין מדידיה הב להו, לפיכך ספק לקט ושכחה לעניים.20 (שם פ״ד ה״ה)
למען יברכך ה׳ – א״ר אלעזר בן עזריה, מניין למאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך מעלה עליו הכתוב כאלו זכה, ת״ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה׳, והדברים ק״ו, ומה מי שלא נתכוין לזכות וזכה מעלה עליו הכתוב כאלו זכה, מי שנתכוין לזכות וזכה על אחת כמה וכמה21 (ספרי).
1. דכל אלה יוצאים מכלל כי תקצור, ועיין מדינים אלה בפ״ב מ״ז ומ״ח דפאה, ותמיהני שהשמיט הרמב״ם דין זה בפ״ד ובפ״ה ממתנ״ע לענין לקט ושכחה, בעוד שלענין פאה כתבו בפ״ב ה״ד שם, ואם יכוין לכוללו בחיוב פאה למה זה בענינים אחרים יפרוט מפורש לקט שכחה ופאה, וצ״ע.
2. ר״ל דהלשון קצירך משמע שהשכחה תלויה במי שהקציר שלו, והלשון כי תקצור ושכחת משמע דבקוצר נמי תליא מילתא.
3. כל אלה הם אסיפת עומרים לשעה, כלומר שלאחר זמן עוד יעמרום ויאספום הגורנה, וכובעות הם שמפנה את השבלים למקום אחר לעשות שם מהשבלים כמין כובע בראש, וכומסאות הם ג״כ מין כובע נמוכה שאינה נראית בגלוי [מלשון כמוס עמדי], ולחררה הוא מין קיבוץ בצורת חררה, ולעמרים הוא פשוט שמפנה העמרים למקום אחר לאגדן שם.
4. ר״ל אם שכח עומר אחד ואתה יכול לתלות שרוצה לעשות ממנו אח״כ ראש שורה, העומר שכנגדו מוכיח אם כך הוא שראוי לעשות ממנו ראש שורה אינו שכחה וכדמפרש. ובמשנה מפרש איזו הן ראשי שורות, שנים שהתחילו מאמצע השורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהם זה שלפניהם שכחה וזה שלאחריהם אינו שכחה. וטעם הדרשה מה שאתה קוצר אתה שוכח, משום דכך משמע דדוקא בשכבר התחיל לקצור ואח״כ שכח ולא בהניח עומר שבראש השיטה ובדעתו לקחתו והתחיל בעומר שבצדו ואח״כ שכח הראשונה אינה שכחה.
5. ר״ל עד כדין במקום שנוכל לתלות בראשי שורות של הקמה וכגון שבשעת התחלה לקצור עשו שורה מצפון לדרום זה לכאן וזה לכאן והניחו מקום ביניהם באמצע דתלינן שעתיד הוא להקצר ויתחילו ממנה ראש שורה כנגד אותה השורה שהתחילו ולא כסדרה אבל מניין סוף שורות קמה, כגון שבאותה שורה שהתחילו לא הניחו כלום וקצרו אותה כסדרה וכן שורה שניה ושלישית ורביעית קצרו אותן כסדר הזה שהתחילו ושוב הניחו מקום אחד בשורה החמישית ולא קצרו כולה אלא הלכו לקצור ממנה ולהלן, ומספקינן בזה אם תלינן בכהאי גונא בסוף שורת הקמה, וכלומר דנאמר נמי הכא ובגוונא אחריתא והיינו שעתידין להתחיל ולעשות שורה מצד השני של השדה ויעשו שורה אחת מן המערב למזרח והמקום שהניחו יהיה סוף אותה השורה, ועל זה אמר ר׳ יונה כתיב לא תשוב לקחתו ממקום שבאת לא תשוב לקחתו, ר״ל ממקום שכבר באת וקצרת ושכחת מלקצור איזה מקום זה לא תשוב לקחתו לאפוקי בכהאי גוונא שעדיין לא באת שם, שפיר נמי תלינן שיעשה זה סוף השורה כמו דתלינן בראש השורה.
6. ר״ל אם יש כאן תבואה בקמה שלא שכחה בצד העומר ששכחו מצלת הקמה על העומר דלא ליהוי שכחה וכדמפרש. ובסמוך יתבאר דגם בקמה שייך שכחה והיינו שאם שכח מלקצור קמה ג״כ הוי שכחה והוא הדין שקמה שאינה שכוחה מצלת את הקמה השכוחה שבצדה, וכמבואר בסמוך דילפינן שכחת קמה משכחת עומר, הלכך כל שמציל את העומר מציל ג״כ את הקמה, אבל העומר שאינו שכוח אינו מציל לא העומר השכוח ולא את הקמה השכוחה שבצדו, וזה הוא מפני שבקמה גזה״כ הוא עומר שסביבותיו קציר הוי שכחה ולא עומר שסביבותיו קמה כמש״כ לעיל, אבל עומר ועומר אין מצילין זה על זה.
7. עיין בדרשה שבסמוך אות קס״א.
8. המלה בשדך כאן מיותרת דדי היה לכתוב כי תקצור קצירך ושכחת עומר בשדה, ולכן דריש דהמלה ושכחת מוסבת גם אל הקודם, כי תקצור קצירך בשדך ושכחת כלומר שתשכח מלקצור, ושכחת עומר בשדה, שתשכח קצור, ומבואר שגם אם שכח את התבואה הקמה והיינו ששכח מלקצור ג״כ הוי בכלל שכחה ובאיסור לא תשוב לקחתו.
9. שנשבה הרוח והרימה את העומרין מן הארץ והציפתן לתוך שדה חבירו ושכחן וכסבור שאינן שלו לא הוי שכחה, דדרשינן בשדך ולא בשדה חבירך.
10. וזה בעת שהיתה התבואה בקמה היה פטור מזה בעודו בגיותו. וטעם פטור בלקט ופאה הוא מפרי דכתיב בהו פ׳ קדושים ובקוצרכם את קציר ארצכם ודרשינן ובקוצרכם פרט לקצרוהו עובדי כוכבים ונסמך על הדרשה דלעיל בשדך ושכחת לרבות שכחת קמה עיי״ש בבאור.
11. איירי בעומר שיכול לדוש מהעומר ההוא סאתים גרעינים, וכפי הנראה הובא פסוק זה כאן בקיצור, ועיקר סמך הדרשה מסוף הפסוק לא תשוב לקחתו, עומר שאתה יכול לפשוט ידך ולטלו כאחת, יצא זה שיש בו סאתים שאי אתה יכול לטלו בידך כולו כאחת. והרע״ב בפ״ו מ״ו דפאה העתיק דרשה זו עומר שאתה יכול להגביה כולו כאחת ולשאת אותו על כתפו, יצא זה של סאתים שאי אתה יכול להגביה כולו כאחת.
12. ועומר שיש בו סאתים הוי כגדיש ואין בו דין שכחה. ומבואר עוד בירושלמי כאן דהוא הדין לענין שכחת קמה. כלומר שאם שכח מלקצור תבואה שיש בה סאתים אינה שכחה, דילפינן שכחת קמה משכחת עומר, ועיקר שכחת קמה ילפינן מפסוק ושכחת עומר בשדה לרבות שכחת קמה כמבואר לעיל אות קנ״ט.
13. ר״ל אם מפורסם האילן בין בכמות פירותיו בין באיכות הפירות שעושה פירות מצויינים אז אם שכחם אינו שכחה, משום דבודאי יזכרם לאחר זמן, ולפי זו צ״ל דאפילו אם מפורסם האילן ופירותיו לגנאי ג״כ לא הוי שכחה, כיון דעכ״פ מצוינים ומפורסמים הם, אבל במשנה וברמב״ם מצוייר זה רק בפרסום וציון לשבח, ואפשר לומר דעפ״י רוב מפורסם מה שהוא לשבח אבל אין ה״נ אם מפורסם לגנאי הדין כן, ובכ״ז לדינא צ״ע.
14. ולעיל ס״פ שופטים לענין עגלה ערופה כתיב כי ימצא חלל באדמה ודרשינן שם באדמה פרט לטמון, וזה לכאורה דרשה הפוכה מדרשה שלפנינו, אך כפי המתבאר בגמרא הוי כל דרשה לפי ענינו, דהתם כתיב כי ימצא ומשמע כל מציאה בכל מקום שהוא וא״כ ל״ל עוד לכתוב באדמה, אלא ע״כ דהלשון באדמה בא להורות מעוט באיזה פרט מן הכלל כי ימצא ולכן דרשינן שם פרט לטמון, משא״כ הכא עיקר מצות שכחה היא הנשכח מן הקצירה והקצירה היא בודאי בגלוי, וא״כ גם אם לא היה כתוב בשדה היינו אומרים מעצמנו דשכחה הוי רק בגלוי דומיא דקצירה, ומדכתיב מלת בשדה שהוא מיותר ע״כ בא להורות איזה רבוי בדרשה להוציא מן ההיקש והדמיון לקצירה שהיא בגלוי אלא לרבות גם את הטמון, ודו״ק. ובירושלמי כאן דריש רבוי טמון מדכתיבי שני מעוטים, כאן, קצירך הוי מעוט דמשמע גלוי וכן בשדך משמע ג״כ בגלוי, ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות, יעו״ש.
15. כלומר זכור שהניחה שם מדעתו ולבסוף שכחו ע״י פועלים לא הוי שכחה. וטעם הדבר והחילוק בין שדה לעיר הוא כי בשדה מכיון שזכור היה שהניחה שם מדעתו אז קנתה לו שדהו מדין חצרו מכיון שעומד בתוך השדה כמו דקיי״ל דרק אז חצרו של אדם קונה לו כשעומד בצדו והוי כמו שאסף התבואה לביתו דאז אינו נוהג עוד דין שכחה, משא״כ אם הוא בעיר אז אין השדה קונה כיון דאינו עומד בצדה לכן אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה.
16. ר״ל אפילו אם שכח הוא או פועליו בעת היותו בעיר ג״כ הוי שכחה, והרבותא בזה שלא נפרש הלשון ושכחת עומר בשדה – בשדה הוי שכחה ובעיר לא הוי שכחה כלל, אלא החילוק בין שכחת שדה לשכחת עיר הוא רק לענין שכחה מעיקרא וזכור ולבסוף שכוח כמש״כ בדרשה הקודמת.
17. ר״ל שאם התחיל לקצור מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו, שלאחריו הוי שכחה ושלפניו לא הוי שכחה, משום דמה שלאחריו צריך לשוב וליקח, וכל שהוא בהשבה הוי שכחה, משא״כ מה שלפניו אינו בהשבה לא הוי שכחה, וכתבו התוס׳ זה הכלל לאתויי קרן זוית, ועיין בבאור פרטי בזה בס׳ תפ״י למשנה ד׳ פ״ו דפאה.
18. ר״ל אם שכח לקצור שבולת אחת וראש אותה השבולת מגיע לקמה שיוכל לקחתה בקומצו עם הקמה, מצילתה הקמה משכחה, דלא קרינן בה לא תשוב לקחתו, משום דכיון דנקמצת יחד עם הקמה בודאי דעתו גם עליה, ועיין במשנה ב׳ פ״ה דפאה.
19. ר״ל דהתם כתיב לעני סתם וכאן לא כתיב עני אלא ליתום ולאלמנה, אמרינן דלשון זה הוא פירוש ובאור לפסוק הקודם לעני ולגר דבפ׳ קדושים כלומר מי הוא עני דכתיב התם סתם – יתום ואלמנה, וא״כ כללם בחדא, ולפי״ז אין כאן בפסוק רק שנים, אחד הוא יתום ואלמנה דהיינו עני ואחד גר, ומה שהוא יותר הוי לבעה״ב.
20. משמע ליה דהכי קאמר קרא לעולם יהיה להן ואפילו נראה שהן שלך, בין מדידך בין מדידהו הב להו. ועיין לפנינו בפרשה קדושים בפסוק לעני ולגר תעזוב אותם דרשה בענין זה.
21. מבואר מכאן דבשכחה זוכים העניים אף קודם שנודע לבעה״ב ששכח, דאל״ה הרי תלי בידיעתו, ויותר מזה מבואר ענין זה בתוספתא ס״פ ב׳ דפאה, מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו ואמר לבנו צא והקרב עלי פר לעולה ופר לשלמים, אמר לו מה ראית לשמוח במצוה זו יותר מבשאר מצות, אמר לו, כל המצות נתנו לנו לדעתנו, וזו שלא לדעתנו, שאילו עשאנוה ברצון לא באת מצוה זו לידינו אלא הרי הוא אומר כי תקצור קצירך וגו׳ למען יברכך, והלא דברים ק״ו וכו׳ ומעתיק דרשה שלפנינו, מבואר שלא תלי כלל בידיעת בעה״ב אח״כ.