בחוץ תעמד – המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב״ד ולא יכנוס לביתו ליטול משכונו, שנאמר בחוץ תעמוד.
1 (ב״מ קי״ג.)
בחוץ תעמד וגו׳ – שליח ב״ד שבא למשכנו לא יכנוס לביתו למשכנו אלא עומד מבחוץ והלה מוציא לו משכון, שנאמר בחוץ תעמוד והאיש.
2 (ב״מ קי״ג:)
והאיש וגו׳ – ממשמע שנאמר בחוץ תעמוד איני יודע שהאיש אשר אתה נושה בו יוציא, אלא מה ת״ל והאיש – לרבות שליח ב״ד.
3 (ב״מ קי״ג.)
יוציא אליך – אמר עולא, דבר תורה בעל חוב גובה מזבורית, שנאמר והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך וגו׳, מה דרכו של איש להוציא פחות שבכלים, ומה טעם אמרו בעל חוב גובה מבינונית, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין.
4 (גיטין נ׳.)
1. איירי כשהגיע זמן הפרעון ולא פרע, ור״ל הוא בעצמו אסור לו ליקח ממנו משכון בעל כרחו ואפי׳ בשוק אלא ע״י שליח ב״ד ברשות ב״ד, וגם השליח ב״ד לא יכנוס לביתו, כפי שיתבאר בדרשה הבאה. והחילוק בין שליח ב״ד למלוה עצמו הוא, כי השליח ב״ד נוטל בשוק אפי׳ בעל כרחו, משא״כ המלוה, כך מתפרש בגמ׳ וכפי שיבא בדרשות הבאות, ועיין ברא״ש.
2. עי׳ מש״כ בדרשה הקודמת, ומדרך חז״ל בהמלות הבאות בטעם מפסיק לדרשם לפניהם ולאחריהם, כמו במנחות נ״ה א׳ לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה וגו׳ דרשו לא תאפה חמץ חלקם, ובערכין י״ח א׳ שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי דרשו שש שנים יעבד ובשביעית, דלפעמים גם בשביעית יעבד, ובמכות כ״ב א׳ דרשו הפסוק ארבעים יכנו גם לסוף פסוק הקודם לו, ובחולין ס׳ ב׳ דרשו הפ׳ והעוים
(יהושע י״ג) גם לסוף פסוק הקודם לו כמש״כ תוס׳ שם, וכ״כ רשב״ם בפסוק ותמנע (פ׳ וישלח ל״ו י״ב) דקאי גם על סוף הפסוק הקודם, ועוד כהנה, והכא נמי כן.
3. נתבאר לעיל באות קי״ח.
4. ונ״מ בזה דהבא ליפרע מן היתומים אוקמו אדאורייתא דגובה מן הזבורית. והנה אע״פ דלפי הטעם שמפרש לא שייך זה רק במטלטלין באותם שדרכו של אדם להוציא, בכ״ז קיי״ל דגם בקרקעות מגבה אותו מזבורית, ומפרש בגמרא הטעם שלא יראה אדם שדה נאה לחבירו ויקפוץ וילונו כדי שיגבנו בחובו.