לזכור מה שעשה למרים – השגות רמב״ן לספר המצוות מצוות עשה ששכחן ז׳
א. ‹רווח› ל=פרשה סתומה
(ט) אזָכ֕וֹר אֵ֧ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֛ה יְהֹוָ֥היְ־הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְמִרְיָ֑ם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃
Remember what Hashem your God did to Miriam by the way as you came forth out of Egypt.
[פיסקא רעה]
זכור אשר עשה ה׳ אלהיך למרים – וכי מה ענין זה לזה נתנו הענין לו ללמדך שאין נגעים באים אלא על לשון הרע, והלא דברים קל וחומר ומה מרים שלא דברה אלא שלא בפניו של משה ולהניתו של משה ולשבחו של מקום ולבנינו של עולם כך נענשה המדבר בגנותו של חבירו ברבים על אחת כמה וכמה שיענש.
בדרך – בשעת טירופכם.
בצאתכם ממצרים – בשעת גאולתכם אלא שתלה הכתוב במרים ללמדך שכל זמן שהיו הדגלים נוסעים לא היו הולכים עד שמרים מקדמת לפניהם וכן הוא אומר (מיכה ו׳:ד׳) ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים.
סליק פיסקא
[Piska 275]
"Remember what the Lord your G-d did to Miriam": What does this have to do with what precedes (i.e., plague-spots)? To teach that plague-spots come only because of slander, (Miriam having slandered Moses regarding the "Kushite woman" that he had taken). Now does this not follow a fortiori, viz.: If Miriam, who had not spoken in public of Moses, and only for his benefit, and in praise of the Lord, and to the end of the propagation of the world, was thus punished (with leprosy), then all who speak in denigration of their neighbor in public, how much more so!
"on the way": when you were tossed about.
"when you left Egypt": the time of your redemption, and all was stopped because of her, whereby we are apprised that all of that time when the standards of the tribes traveled, they did so only when Miriam preceded them, viz. (Michah 6:4) "And I sent before you Moses, Aaron, and Miriam."
[End of Piska]
זכור יכול בליבך כשהוא אומ׳ השמר בנגע הצ׳ הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך:
זכור את אשר עש׳ ה׳ אלהיך למר׳ וכי מה ענין זה לזה אלא ללמדך שאין הנגעים באים אלא על המהרהר אחר הזקנים:
ועל האומ׳ לשון הרע והלא הדברים קל וחומר מה אם מרים אותה הצדקת כך נענשה אחרים על אחת כמה וכמה והרי הדברים קל וחומר מה אם מרים שדברה שלא בפניו של משה כך נענשה:
האומ׳ גנאו של חברו בפניו על אחת כמה וכמה:
והלא הדברים קל וחומר מה אם מרים שדברה באחיה הקטן ממנה כך נענשה המדבר בגדולים ממנו על אחת כמה וכמה והרי הדברים קל וחומר ומה מרים שלא נתכוונה לדבר באחיה לגנאי אלא לשבח לא למעט מפריה ורביה אלא להרבות בפריה ורביה ולא בינה לבין אחרים אלא בינה לבין עצמה כך נענשה המתכוין לדבר בחבירו לגנאי ולא לשבח לא להרבות בפריה ורביה אלא למעט מפריה ורביה לא בינו לבין עצמו אלא בינו לבין אחרים על אחת כמה וכמה יהא ענשו והרי הדברים קל וחומר ומה אם מרים שאמ׳ דבר שלא שמעו בריה אלא הקב״ה ת״ל (במדבר י״ב:ב׳) וישמע ה׳ כך נענשה האומר גנאו של חבירו בצבור על אחת כמה וכמה:
Remember what the Lord your God did to Miriam, in the way when you came out of Mizraim.
עמי בני ישראל הוון דכירין ית מה די עבד י״י אלהכון למרים באורחא בזמן אפקותכון פריקיןא מן מצרים.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אפקותכון פריקין״) גם נוסח חילופי: ״דנפקתון פריקין״.
הוו זהירין דלא למיחשד חד בחבריה דלא ילקי הוו דכירין מה דעבד י״י אלקכון למרים דחשדת למשה במילתא דלא הות ביה ולקת בצורעא ואתעכבת באורחא במיפקכון מצרים.
remember that which the Lord your God did to Miriam, who contemned Mosheh for that which was not in him, when she was smitten with leprosy, and you were delayed in the way when coming out of Mizraim.
[ח] זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם – הֲלָכָה, אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶגַע וְהָיָה הַכֹּהֵן קְרוֹבוֹ מַהוּ שֶׁיְהֵא מֻתָּר לוֹ לִרְאוֹתוֹ, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים כָּל הַנְּגָעִים אָדָם רוֹאֶה חוּץ מִנִּגְעֵי עַצְמוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַף לֹא נִגְעֵי קְרוֹבָיו. וְעַל יְדֵי מָה הַנְּגָעִים בָּאִים, עַל יְדֵי עַיִן הָרָע, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הַשְׁאִילֵנִי קַרְדוּמְךָ שֶׁאֲבַקַּע בּוֹ הָעֵץ הַזֶּה, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ אֵין לִי, מֵעַיִן רָעָה. כָּךְ הוּא אוֹמֵר בְּחַיֶּיךָ הַשְׁאִילֵנִי הַכְּבָרָה שֶׁלְּךָ, וְיֵשׁ לוֹ וְהוּא אוֹמֵר אֵין לִי, מֵעַיִן רָעָה. מִיָּד בָּא הַנֶּגַע עַל בֵּיתוֹ תְּחִלָּה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירוֹת (ויקרא י״ד:ל״ז), וּמָה הָיוּ עוֹשִׂין לוֹ, מְפַנִּין כָּל מַה שֶּׁהָיָה לוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת (ויקרא י״ד:ל״ו), כֵּיוָן שֶׁהָיָה מוֹצִיא כָּל מַה שֶּׁהָיָה לוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, קַרְדֻּמּוֹתָיו וּכְבָרוֹתָיו, הָיוּ אוֹמְרִים רְאִיתֶם עַיִן רָעָה שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ, מַה שֶּׁהָיָה לוֹ לֹא הָיָה רוֹצֶה לְהַשְׁאִיל, מִי גָרַם לוֹ לְהִפָּנוֹת, עַל יְדֵי שֶׁהָיְתָה בּוֹ עַיִן רָעָה.
דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, אֵין הַנְּגָעִים בָּאִים אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרָע, וְרַבָּנָן אָמְרֵי תֵּדַע לְךָ שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִים עַל לָשׁוֹן הָרָע, הֲרֵי מִרְיָם הַצַּדֶּקֶת עַל יְדֵי שֶׁדִּבְּרָה לָשׁוֹן הָרָע בְּמשֶׁה אָחִיהָ קָרְבוּ בָהּ הַנְּגָעִים, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם.
[ט] זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְךָ תִּתֶּן דֹּפִי (תהלים נ׳:כ׳), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אִם הִרְגַּלְתָּ לְשׁוֹנְךָ לְדַבֵּר בְּאָחִיךָ שֶׁאֵינוֹ בֶּן אֻמָּתְךָ, סוֹף בְּבֶן אֻמָּתְךָ תִּתֶּן דֹּפִי. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לֵוִי אָמַר אִם הִרְגַּלְתָּ לְשׁוֹנְךָ לְדַבֵּר בְּאָחִיךָ שֶׁמֵּאָבִיךָ וְלֹא מֵאִמֶּךָ, סוֹפְךָ בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי, שֶׁכָּל מִי שֶׁמֵּגֵס אֶת לִבּוֹ לְדַבֵּר בְּגָדוֹל מִמֶּנּוּ גּוֹרֵם לְעַצְמוֹ שֶׁיְּקָרְבוּ בּוֹ אֶת הַנְּגָעִים, וְאִם אֵין אַתָּה מַאֲמִין הֲרֵי מִרְיָם הַצַּדֶּקֶת סִימָן לְכָל בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, הֱוֵי זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם.
[י] זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ (קהלת ה׳:ה׳), רַבָּנָן אָמְרֵי הַמִּקְרָא הַזֶּה מְדַבֵּר בְּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, כֵּיצַד, אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ, מַהוּ כֵן, כֵּיוָן שֶׁהַפֶּה אוֹמֵר לָשׁוֹן הָרָע הוּא חוֹטֵא עַל הַגּוּף שֶׁגּוֹרֵם לוֹ לִלְקוֹת, הֲרֵי לַחְטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ, שֶׁהַפֶּה חוֹטֵא עַל הַבָּשָׂר, מַהוּ: וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא (קהלת ה׳:ה׳), שֶׁלֹא תֹאמַר הֲרֵינִי הוֹלֵךְ וְאוֹמֵר לָשׁוֹן הָרָע וְאֵין בְּרִיָּה יוֹדַעַת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי שׁוֹלֵחַ מַלְאָךְ וְהוּא עוֹמֵד אֶצְלְךָ וְכוֹתֵב כָּל מַה שֶּׁאַתָּה מְדַבֵּר עַל חֲבֵרְךָ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל (קהלת י׳:כ׳), לָמָּה: כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל (קהלת י׳:כ׳). וּמַהוּ: וּבַעַל הַכְּנָפַיִם יַגִּיד דָּבָר (קהלת י׳:כ׳), אֵלּוּ הַמַּלְאָכִים שֶׁכָּתוּב בָּהֶם: שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד (ישעיהו ו׳:ב׳), לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ (קהלת ה׳:ה׳), עַל אוֹתוֹ הַקּוֹל שֶׁיָּצָא מִפִּיךָ. וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ (קהלת ה׳:ה׳), שֶׁאוֹתוֹ הָאִישׁ לוֹקֶה בִּנְגָעִים, וְאִם אֵין אַתָּה מַאֲמִין הֲרֵי מִרְיָם עַל יְדֵי שֶׁאָמְרָה לָשׁוֹן הָרָע עַל משֶׁה אָחִיהָ, לָקְתָה. הֱוֵי זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה וגו׳, וּמִתּוֹךְ כָּךְ לָקְתָה.
[יא] אָמַר רַבִּי יִצְחָק לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לַעֲכִינָא שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים וְנוֹשֶׁכֶת לָעוֹבְרִים וְלַשָּׁבִים, בָּא הַדָּרְבוֹן וְיָשַׁב לוֹ כְּנֶגְדָהּ, בָּא הַחַבָּר וְרָאָה אוֹתָן, אָמַר, זוֹ עֲכִינָא כָּךְ הִיא דַּרְכָּהּ לִשּׁוֹךְ, עַל זֶה אֲנִי תָּמֵהַּ שֶׁבָּא וְנִדְבַּק לָהּ. כָּךְ הָיָה משֶׁה אוֹמֵר מִרְיָם שֶׁדִּבְּרָה כָּךְ הִיא דַּרְכָּן שֶׁל נָשִׁים דַּבְּרָנִיּוֹת הֵן, אַהֲרֹן הַצַּדִּיק אַף הוּא הָיָה צָרִיךְ לְדַבֵּר בִּי, אָמַר משֶׁה: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם (במדבר י״ב:א׳), שֶׁמָּא: וְאַהֲרֹן (במדבר י״ב:א׳), כֵּיוָן שֶׁיָּדַע משֶׁה שֶׁאַף אַהֲרֹן דִּבֵּר, הִתְחִיל צוֹוֵחַ: גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב (תהלים מ״א:י׳), מַהוּ גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי, זֶה אַהֲרֹן שֶׁמֵּשִׂים שָׁלוֹם עָלַי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם (במדבר ו׳:כ״ו), אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁעָצַר אֶת מַלְאַךְ הַמָּוֶת, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל משֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה (במדבר י״ז:ט״ו). אוֹכֵל לַחְמִי, אֵלּוּ כ״ד מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה שֶׁאוֹכֵל מִיִּשְׂרָאֵל, וְאַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב. וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה, רַבִּי לֵוִי אָמַר אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנָשִׁים, וְאֵלּוּ הֵן: גַּרְגְּרָנִיּוֹת, וְצַוְתָנִיּוֹת, וְקִנְאָנִיּוֹת, וְעַצְלָנִיּוֹת. גַּרְגְּרָנִיּוֹת מִנַּיִן, מִן חַוָּה, דִּכְתִיב: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וגו׳ (בראשית ג׳:ו׳). צַוְתָנִיּוֹת מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל (בראשית י״ח:י׳), שֶׁהָיְתָה מְצַיְתָה עַל הַמַּלְאָךְ. קִנְאָנִיּוֹת מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ (בראשית ל׳:א׳), עַצְלָנִיּוֹת מִנַּיִן, דִּכְתִיב: מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת (בראשית י״ח:ו׳). רַבָּנָן אָמְרֵי עוֹד שְׁתַּיִם, אִיסְטְסוֹנִיּוֹת וּפַטָּטוֹת. אִיסְטְסוֹנִיּוֹת מִנַּיִן, וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ (בראשית ט״ז:ה׳). וּפַטָּטוֹת מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם, דָּבָר אַחֵר, וַתְּדַבֵּר מִרְיָם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין כְּשֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְראוֹת אֶת חַוָּה מִן אָדָם, הָיָה מִתְבּוֹנֵן מֵהֵיכָן לִבְראוֹת אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבֶן ה׳ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע וגו׳ (בראשית ב׳:כ״ב), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא אֶבְרָא אוֹתָהּ מִן הָעַיִן שֶׁלֹא תְּהֵא עֵינָהּ רָמָה, וְלֹא מִן הָאֹזֶן שֶׁלֹא תְּהֵא צַוְתָנִית, וְלֹא מִן הַפֶּה שֶׁלֹא תְּהֵא דַּבְּרָנִית, וְלֹא מִן הַיָּד שֶׁלֹא תְּהֵא גוֹנֶבֶת, וְלֹא מִן הָרֶגֶל שֶׁלֹא תְּהֵא פַּרְדָּנִיתָא, מֵהֵיכָן אֶבְרָא אוֹתָהּ מִן אֵבָר הַצָּנוּעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, מִן הַיָּרֵךְ, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הוֹעִיל כְּלוּם, וְכָל מַה שֶּׁנִּתְכַּוֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא יְהֵא בָהּ כֻּלְּהוֹן הֵן בַּכְּשֵׁרוֹת [שבהן]. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא אֶבְרָא אוֹתָהּ מִן הָעַיִן שֶׁלֹא תְהֵא עֵינָהּ רָמָה, חַוָּה כְּתִיב בָּהּ: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה וגו׳ (בראשית ג׳:ו׳), לֹא אֶבְרָא אוֹתָהּ מִן הָאֹזֶן שֶׁלֹא תְהֵא צַוְתָנִית: וְשָׂרָה שֹׁמַעַת וגו׳ (בראשית י״ח:י׳), לֹא אֶבְרָא אוֹתָהּ מִן הַיָּד שֶׁלֹא תְהֵא גוֹנֶבֶת: וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים (בראשית ל״א:י״ט), לֹא אֶבְרָא אוֹתָהּ מִן הָרֶגֶל שֶׁלֹא תְהֵא פַּרְדָּנִית, וְלֵאָה כְּתִיב בָּהּ: וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וגו׳ (בראשית ל׳:ט״ז), לֹא אֶבְרָא אוֹתָהּ מִן הַפֶּה שֶׁלֹא תְּהֵא דַבְּרָנִית, וּמִרְיָם הַצַּדֶּקֶת כְּתִיב בָּהּ: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם, וּרְאֵה מָה הִגִּיעַ לָהּ: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם.
[יב] דָּבָר אַחֵר: זָכוֹר – רַבָּנָן אָמְרֵי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁעָלָה מִן הַמִּלְחָמָה, קִלְּסָה אוֹתוֹ מַטְרוֹנָה, אָמַר הַמֶּלֶךְ תִּיקָרֵי אֻמָּן שֶׁל סַנְקְלִיטוֹר, לְאַחַר יָמִים הִתְחִילָה לְעָרֵב אוֹנָנָא שֶׁל מֶלֶךְ, אָמַר הַמֶּלֶךְ כָּךְ עָשִׂית, תִּטָּרֵד לְמֵטָלוֹן. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִלְחֶמֶת הַיָּם, אָמְרָה מִרְיָם שִׁירָה וְנִקְרֵאת נְבִיאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה (שמות ט״ו:כ׳), כֵּיוָן שֶׁאָמְרָה לָשׁוֹן הָרָע עַל אָחִיהָ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תִּטָּרֵד לְמֵטָלוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּסָּגֵר מִרְיָם (במדבר י״ב:ט״ו).
[יג] דָּבָר אַחֵר: זָכוֹר – כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה מָה הִגִּיעַ לַאֲחוֹתוֹ, הִתְחִיל צוֹוֵחַ וּמִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ בְּכָל לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ: אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ (במדבר י״ב:י״ג). רַבָּנָן אָמְרֵי אָמַר משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כְּבָר עָשִׂיתָ אוֹתִי רוֹפֵא, אִם אַתָּה מְרַפֵּא אוֹתָהּ הֲרֵי מוּטָב, וְאִם לָאו מְרַפֵּא אֲנִי אוֹתָהּ.
דָּבָר אַחֵר: מַהוּ אֵל נָא, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְתַלְמִידוֹ שֶׁל רוֹפֵא שֶׁעָלַת מַלְכְּיָא לִרְאוֹתוֹ, וְהֵבִיא אוֹתָהּ אֵצֶל רַבּוֹ, אָמַר אוֹתוֹ תַּלְמִיד לְרַבּוֹ, מָרִי, כְּבָר לִמַּדְתָּ אוֹתִי כָּל סִדְּרָן שֶׁל רְפוּאוֹת, אִם אַתָּה מְרַפֵּא אוֹתָהּ הֲרֵי יָפֶה, וְאִם לָאו הֲרֵינִי מְרַפֵּא אוֹתָהּ. כָּךְ אָמַר משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כְּבָר לִמַּדְתָּ אוֹתִי כָּל סִדְּרָן שֶׁל נְגָעִים, אִם אַתָּה מְרַפֵּא אוֹתָהּ הֲרֵי יָפֶה, וְאִם לָאו הֲרֵי אֲנִי מְרַפֵּא אוֹתָהּ.
דָּבָר אַחֵר: וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל ה׳ וגו׳ (במדבר י״ב:י״ג), מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְגִבּוֹר שֶׁהָיָה הַקּוֹלָר בְּצַוָּארוֹ, נִפְנָה מֵאוֹתוֹ הַקּוֹלָר, לְאַחַר יָמִים רָאָה הַקּוֹלָר נָתוּן בְּצַוָּארוֹ שֶׁל אַחֵר, הִתְחִיל צוֹוֵחַ, אָמְרוּ לוֹ מַה לְּךָ צוֹוֵחַ, אָמַר לָהֶן אִי אַתֶּם יוֹדְעִים, אֲנִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה צַעַר הוּא נָתוּן, כָּךְ הָיָה הַקּוֹלָר בְּצַוָּארִי, וַאֲנִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה צַעַר הוּא נָתוּן. כָּךְ הָיָה משֶׁה צוֹוֵחַ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה לְּךָ צוֹוֵחַ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲנִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה צַעַר הִיא נְתוּנָה, שֶׁאֲנִי זָכוּר הַשַּׁלְשֶׁלֶת שֶׁהָיְתָה יָדִי לְתוֹכָהּ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג (שמות ד׳:ו׳), כֵּיוָן שֶׁנִּתְפַּלֵּל משֶׁה עָלֶיהָ רִפֵּא אוֹתָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם (במדבר י״ב:ט״ו), לְפִיכָךְ הֱיוּ זְכוּרִין מָה הִגִּיעַ לְמִרְיָם מִתַּחַת יְדֵי לָשׁוֹן הָרָע.
[יד] דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַב אַסֵּי, אֵין אָדָם אוֹמֵר לָשׁוֹן הָרָע עַד שֶׁכּוֹפֵר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ (תהלים י״ב:ה׳).
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן וּמַה אִם מִרְיָם הַצַּדֶּקֶת שֶׁלֹא נִתְכַּוְּנָה לוֹמַר לָשׁוֹן הָרָע אֶלָּא דִּבְּרָה בִּשְׁבִיל פְּרִיָּה וּרְבִיָה, כָּךְ הִגִּיעַ אוֹתָהּ, הָרְשָׁעִים שֶׁמִּתְכַּוְּנִים לוֹמַר לָשׁוֹן הָרָע עַל חַבְרֵיהֶן לַחְתּוֹךְ אֶת חַיֵּיהֶם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיַּחְתֹּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת לְשׁוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר: יַכְרֵת ה׳ כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת וגו׳ (תהלים י״ב:ד׳). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ בֵּינֵיכֶם בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע סִלַּקְתִּי אֶת שְׁכִינָתִי מִבֵּינֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים (תהלים נ״ז:ו׳), אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא שֶׁאֲנִי עוֹקֵר יֵצֶר הָרָע מִבֵּינֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם (יחזקאל ל״ו:כ״ו), אֲנִי מַחֲזִיר שְׁכִינָתִי בֵּינֵיכֶם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וגו׳ (יואל ג׳:א׳), וּמִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי מַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי עֲלֵיכֶם, כֻּלְּכֶם זוֹכִין לְתוֹרָה וְיוֹשְׁבִין בְּשָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה׳ וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ (ישעיהו נ״ד:י״ג).
רמז תתקלז
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם – וְכִי מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה, סָמְכוּ הָעִנְיָן לוֹ לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין נְגָעִים בָּאִים אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרָע. וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמַה מִרְיָם שֶׁלֹּא דִּבְּרָה אֶלָּא [שֶׁלֹּא] בְּפָנָיו שֶׁל מֹשֶׁה. וְלַהֲנָאָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. וְלִשִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם. וּלְבִנְיָנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּךְ נֶעֶנְשָׁה, הַמְדַבֵּר בִּגְנוּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. בַּדֶּרֶךְ, בִּשְׁעַת טֵרוּפְכֶם. בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. בִּשְׁעַת גְּאֻלַּתְכֶם, אֶלָּא שֶׁתָּלָה [הַכָּתוּב] הַכֹּל, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהַדְּגָלִים נוֹסְעִים לֹא הָיוּ הוֹלְכִים עַד שֶׁמִּרְיָם מְקַדֶּמֶת לִפְנֵיהֶם, (שֶׁנֶּאֱמַר) [וְכֵן הוּא אוֹמֵר] ״וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם״.
זכור את אשר עשהא – אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת אל תספר לשון הרע. זכור העשוי למרים שדברה באחיה ולקתה בנגעים.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה נוסף כאן: ״למרים״.
זכור את אשר עשה י"י אלהיך למרים REMEMBER WHAT HASHEM YOUR GOD DID UNTO MIRIAM – if you wish to guard yourself against being stricken with leprosy, do not speak slander! Remember what was done unto Miriam who spoke slander against her brother and was stricken with a leprous plague! (cf. Sifre Devarim 275:1).
פס׳: זכור את אשר עשה ה׳ אלהיך למרים – והלא דברים קל וחומר ומה אם מרים שלא דברה אלא שלא בפני משה ולא דברה אלא להנאתו של משה ולשבחו של הקב״ה ולבנינו של עולם כך נענשה. המדבר בגנותו של חבירו ברבים עאכ״ו.
בדרך בצאתכם ממצרים – מלמד שתלה הכתוב במרים. ללמדך שכל זמן שהיו הדגלים נוסעים לא היו מהלכים עד שמרים מקדמת לפניהם וכן הוא אומר (מיכה ו׳:ד׳) ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים:
שהרי תזכור את אשר {עשה} י״י אלהיך למרים – שאף על פי שהיתה נביאה ואחות משה, לא חלקו לה כבוד, אלא תסגר שבעת ימים (במדבר י״ב:י״ד).
בדרך בצאתכם ממצרים – שאף על פי שהיו טרודים ללכת, העם לא נסע עד האסף מרים (במדבר י״ב:ט״ו). וכל שכן שאר בני אדם.
For YOU SHOULD REMEMBER WHAT THE LORD YOUR GOD DID TO MIRIAM: even though she was a prophetess and she was Moses’ sister, no [special] deference was shown to her; rather (Numbers 12:14) “Let her be isolated [outside of the camp] for seven days.”1
ON THE JOURNEY AFTER LEAVING EGYPT: Even though they were eager to travel, (Numbers 12:15) “The people did not march on until Miriam was readmitted.” How much more so [should that be the rule] with other [less important] people!2
1. Again (see note 45) Rashbam is opposing part of Rashi’s understanding of this verse. Rashi (following Sifre 275) says that the allusion to Miriam in our verse is meant to highlight the connection between slander and ṣara‘at, a favorite connection in rabbinic literature. (See also Andrew of St. Victor [p. 203] who offers that same explanation.) Rashbam writes that the allusion to Miriam is here to remind us that even prominent members of society are to be given the usual treatment when they develop ṣara‘at, including isolation and removal from the camp.
2. Rashbam explains that the reason why the text says that special care must be taken in cases of ṣara‘at is that there might be a temptation to relax the rules either when a prominent member of society is affected or at a time when it is inconvenient to enforce the rules. If the rules were not relaxed for Miriam, and if they were not relaxed when the Israelite people were in the midst of their travels, this teaches us that they are to be observed punctiliously.
For another verse where Rashbam explains why special care might be required in performance of a commandment, see his commentary to 12:23 above, and note 16 there.
For another verse where Rashbam explains why special care might be required in performance of a commandment, see his commentary to 12:23 above, and note 16 there.
למריםא – הנה ראיה על דרך דרש: אל תיקרי מצורע אלא מוציא רע (בבלי ערכין ט״ו:).
א. בכ״י פריס 177: במרים.
UNTO MIRIAM. Here is proof of the midrashic statement that we should not read the word metzora as metzora (a leper) but as an acronym for motzi shem ra (one who invents libel).1
1. See Tanchumah on the Torah portion Metzora 2. According to the rabbis, leprosy is a punishment for speaking ill of one's neighbor. Miriam was punished with leprosy for speaking ill of Moses (see Num. 12). According to Ibn Ezra, Scripture's telling us that we are to recall Miriam's punishment is another way of saying, remember the punishment for speaking ill of your neighbor.
זכור {את} אשר עשה י"י אלהיך למרים – REMEMBER WHAT HASHEM YOUR GOD DID TO MIRIAM – Who was the sister of the king and the High Priest who was quarantined outside the camp.
זכור את אשר עשה י״י אלהיך למרים – אם באת ליזהר שלא תלקה בצרעת, לא תספר לשון הרע. לשון רבינו שלמה.
ולפי דעתי: שהוא מצות עשה ממש, כמו: זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ׳:ז׳), זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים (שמות י״ג:ג׳), זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כ״ה:י״ז), כולם מצות. אם כן, גם זה כמותם והיא אזהרה מלדבר לשון הרע. יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה השם לצדקת הנביאה שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה, ולא דברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה. גם אתה אם תשב באחיך, תדבר בבן אמך, תתן דופי,1 לא תנצל.
ולשון סיפראא (ספרא ויקרא כ״ו:ג׳) כשהוא אומר: ולאב תעשו את כל המצות האלה (ויקרא כ״ו:י״ד) – הרי מה שכתוב בתורה אמור, אם כן למה נאמר: אם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה. וכן הוא אומר: זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ׳:ז׳) – יכול בלבך, כשהוא אומר שמור, הרי שמירת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור, שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר: זכור אל תשכח וגו׳ (דברים ט׳:ז׳), וכן הוא אומר: זכור את אשר עשה י״י אלהיך למרים, יכול בלבך, כשהוא אומר: השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות (דברים כ״ד:ח׳), הרי שמירת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור, שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר: זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כ״ה:י״ז), יכול בלבך, כשהוא אומר: לאג תשכח, הרי שכיחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור, שתהא שונה בפיך.
ופירושה: כי אצלם השמר בנגע הצרעת – מנגע הצרעת, לשמור מאד שלא תבואך, ולעשות בה ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים, וזכור את אשר עשה י״י למרים, שתהא מזכיר זה בפה תמיד. ומכאן נראה שרבותינו יעשו אותה מצוה, לא ספור ועצה בלבד להנצל מן הנגעים. ואיך יתכן שלשון הרע, שהוא שקול כשפיכות דמים, לא תהיה בו בתורה לא תעשה גמור, או לאו הבא מכלל עשה, אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה בו להמנע ממנו, בין בגלוי בין בסתר, בין במתכוין להזיק ולהבזות בין שאינו מתכוין להזיק כלל. וזו מצוה מכלל תרי״ג מצות, ושכחה בעל ההלכות גדולות וכל המונים המצות אחריו.
1. השוו ללשון הפסוק בתהלים נ׳:כ׳.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״סיפרי״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״לא״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אל״.
REMEMBER WHAT THE ETERNAL THY G-D DID UNTO MIRIAM. "If you wish to guard yourself against being stricken with leprosy, do not speak slander." This is Rashi's language. And in my opinion this actually is a positive commandment, like Remember the Sabbath-day, to keep it holy;1 Remember this day, in which ye came out from Egypt;2 Remember what Amalek did unto thee3 — which are all commandments. If so, this verse, too, is like those, it being an admonition against speaking slander. He commanded by way of a positive precept that we remember the great punishment which G-d inflicted upon the righteous prophetess who spoke only about her brother upon whom she had bestowed her mercy4 and whom she loved as herself. And she spoke nothing wrong to his face, but only, in privacy, between herself and her holy brother [Aaron]. Yet all her good deeds were of no avail to her! You, too, if thou sittest and speakest against thy brother; thou slanderest thine own mother's son5 you will not be saved!
In the language of the Sifra:6 "When Scripture states, and ye will not do all these commandments,7 this refers to everything written in the Torah. If so, why does it say, And if ye will not hearken unto Me?8 It means to study the Torah laboriously. Similarly, He states Remember the Sabbath-day, to keep it holy.9 I might think that this means 'in your heart.' But Observe the Sabbath-day10 refers already to observance of the heart. How then can I fulfill the command Remember11 [if that also refers to the heart? I must conclude that Remember means] 'verbal utterance.'12 Similarly, it is said Remember, forget thou not, [how thou didst make the Eternal thy G-d wroth in the wilderness] etc.13 And so it is also said, Remember what the Eternal thy G-d did unto Miriam. I might think that this means 'in your heart.' But Take heed in the plague of leprosy, that thou observe diligently, and do14 refers already to forgetfulness of heart. How then can I fulfill the injunction Remember [if that also refers to the heart? I must conclude that it means] 'verbal utterance.' And so also he states, Remember what Amalek did unto thee.15 I might think that it means 'in your heart.' But thou shalt not forget16 refers already to forgetfulness of the heart. How then can I obey the injunction Remember? 'By verbal utterance.'" The meaning thereof is as follows: To the Sages the verse Take heed 'in' the plague of leprosy means, "Beware 'from' the plague of leprosy, observing diligently that it should not come upon you, and do therein according to all that the priests the Levites shall teach you," and Remember what the Eternal thy G-d did unto Miriam, meaning that you mention it always in the utterance of words. It appears from here [i.e., from this Sifra] our Rabbis considered this a commandment, not as a narrative and advice on how to be saved from plagues [as Rashi had explained it]. And how is it possible that, concerning slander which is as weighty as bloodshed,17 there should not be a real negative commandment against it in the Torah, or at least a negative commandment derived from a positive commandment! But this verse contains a great admonition to refrain from it both in public and in private, whether with intent to hurt and to shame or with no intent to harm at all. And this commandment is of the Taryag (613) Commandments which the author of the "Hilchoth Gedoloth"18 and all those who counted the commandments have forgotten to include.19
In the language of the Sifra:6 "When Scripture states, and ye will not do all these commandments,7 this refers to everything written in the Torah. If so, why does it say, And if ye will not hearken unto Me?8 It means to study the Torah laboriously. Similarly, He states Remember the Sabbath-day, to keep it holy.9 I might think that this means 'in your heart.' But Observe the Sabbath-day10 refers already to observance of the heart. How then can I fulfill the command Remember11 [if that also refers to the heart? I must conclude that Remember means] 'verbal utterance.'12 Similarly, it is said Remember, forget thou not, [how thou didst make the Eternal thy G-d wroth in the wilderness] etc.13 And so it is also said, Remember what the Eternal thy G-d did unto Miriam. I might think that this means 'in your heart.' But Take heed in the plague of leprosy, that thou observe diligently, and do14 refers already to forgetfulness of heart. How then can I fulfill the injunction Remember [if that also refers to the heart? I must conclude that it means] 'verbal utterance.' And so also he states, Remember what Amalek did unto thee.15 I might think that it means 'in your heart.' But thou shalt not forget16 refers already to forgetfulness of the heart. How then can I obey the injunction Remember? 'By verbal utterance.'" The meaning thereof is as follows: To the Sages the verse Take heed 'in' the plague of leprosy means, "Beware 'from' the plague of leprosy, observing diligently that it should not come upon you, and do therein according to all that the priests the Levites shall teach you," and Remember what the Eternal thy G-d did unto Miriam, meaning that you mention it always in the utterance of words. It appears from here [i.e., from this Sifra] our Rabbis considered this a commandment, not as a narrative and advice on how to be saved from plagues [as Rashi had explained it]. And how is it possible that, concerning slander which is as weighty as bloodshed,17 there should not be a real negative commandment against it in the Torah, or at least a negative commandment derived from a positive commandment! But this verse contains a great admonition to refrain from it both in public and in private, whether with intent to hurt and to shame or with no intent to harm at all. And this commandment is of the Taryag (613) Commandments which the author of the "Hilchoth Gedoloth"18 and all those who counted the commandments have forgotten to include.19
1. Exodus 20:8.
2. Ibid., 13:3.
3. Further, 25:17.
4. See Exodus 2:7-8.
5. Psalms 50:20.
6. Sifra, at beginning of Seder Bechukothai. On Sifra, Sifre, etc. see Vol. IV, p. 46, Note 55.
7. Leviticus 26:14.
8. Leviticus 26:14.
9. Exodus 20:8.
10. Above 5:12.
11. Exodus 20:8.
12. See Vol. II, pp. 313-315.
13. Above, 9:7. "I might think that this means 'in your heart.' But forget thou not refers to forgetfulness of the heart. How then can I fulfill the command Remember? It means 'verbal utterance.'" It is thus a positive commandment throughout the generations that we speak of G-d's mercies upon us etc. (see my Hebrew commentary p. 463).
14. (8).
15. Further, 25:17.
16. Further, 25:19.
17. Arakhin 15b.
18. See Vol. II, p. 350, Note 70.
19. It is noteworthy that the author of Megillath Esther who in his notes to Rambam's Sefer Hamitzvoth, comes to the defense of Rambam against the strictures of Ramban, agrees that Ramban's position is correct (see Ramban's Additional Positive Commandments, Commandment 7). Rambam, however, did not "forget" the prohibition against slander, for he included it in the prohibition against bearing tales (see "The Commandments," Vol. II, p. 280).
זכור את אשר עשה ה׳ אלהיך למרים – זו מצות עשה על ענין לשון הרע, יאמר שנזכור לשון הרע של מרים והעונש שאירע לה על שדברה במשה וחל עליה עונש הצרעת, ולכך נסמך פסוק זה לפסוק שלמעלה שאמר השמר בנגע הצרעת, ואם כן הכתוב אזהרה על לשון הרע והוא לאו הבא מכלל עשה.
ויש לנו ללמד בזה ק״ו לגודל העונש שיש למספרי לשון הרע, אם מרים הצדקת הנביאה שלא דברה אלא באחיה, והיתה גדולה ממנו וגדלה אותו ומסרה נפשה עליו בענין היאור ודברה שלא בפניו, נעשה עונש גדול על דבור כזה ולא הועילו לה כל זכיותיה מן העונש, וגם הדבור שדברה לא היה לשון הרע ממש אלא שעשאתו שוה לשאר הנביאים, ק״ו לשאר בני אדם שמספרין לשון הרע ממש על הגדולים מהם ובפניהם שיתביישו, שענשם כפל ומכופל. ומפני זה אסרה תורה חברת הכסילים ויושבי קרנות שהם מדברים דברים בטלים, כענין שכתוב (קהלת ה) וקול כסיל ברוב דברים, ומתוך אותן דברים בטלים יבאו לספר לשון הרע מהמון עם, ומתוך שמספרים מן ההמון יבאו לספר מן הצדיקים כענין שכתוב (תהלים ל״א) תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק, ומתוך כך יבא לספר מן הנביאים שנאמר (דברי הימים ב ל״ו) ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, ומתוך כך ידברו בהקב״ה שנאמר (תהלים ע״ג) שתו בשמים פיהם וגו׳, מי גרם להם ששתו בשמים פיהם, לשונם שתהלך בארץ.
זכור את אשר עשה ה' אלו-היך למרים, "keep remembering what the Lord your God did to Miriam." This is a positive commandment related to the negative commandment not to speak evil about people (לשון הרע). We are not only to remember that Miriam badmouthed her brother Moses but the punishment that she endured on account of that. It is mentioned here as her punishment was to become afflicted with the skin disease tzoraat. Seeing that the previous verse had commenced with the word השמר, something which always introduces a negative command-ment, I might have thought that this too is a negative commandment. The Torah teaches that although this was a negative commandment which was a direct derivative of a positive commandment and is usually not viewed with the severity of an ordinary negative commandment, the reason that Miriam's punishment is recalled here is to remind us how serious the sin of לשון הרע is considered in the eyes of the Torah.
Consider that if righteous Miriam, the prophetess, who only spoke against her brother, who was older than he, and for whom she had put her life at risk and had said what she said without his ever hearing it was punished with the dread disease tzoraat, and all her accumulated merits did not protect her against this punishment, how much more reason do we normal mortals have to be circumspect and not become guilty of this sin. Consider further that Miriam had not really said something negative about Moses except that she had compared her and Aaron's prophetic stature to that of her brother Moses.
In view of all these considerations it is easy to understand why the Torah looks askance at any assembly of fools, loiterers, people engaged in pointless and unproductive conversation. Solomon makes this plain in Kohelet 8,2 when he said that foolishness is the result of too much talk. Such talk will easily degenerate into sinful talk, character-assassination of one's peers and the like. Once one has begun to speak disparagingly about one's peers it is only a short step away from criticizing Torah scholars as we know from Psalms 31,19: "let lying lips be stilled that speak haughtily against the righteous with arrogance and contempt." Once one is not afraid to speak about the righteous, one will start putting down God's prophets, and in the end one will speak out against God Himself. We have examples of all this in Chronicles II 36,15: "but they mocked the messengers of God and disdained His words and taunted His prophets until the wrath of God against His people grew beyond remedy." Compare also Psalms 73,9: "they set their mouths against heaven, and their tongues range over the earth." Who was the cause that they set their mouths against heaven? Their tongues which had begun by speaking about earthly matters.
In view of all these considerations it is easy to understand why the Torah looks askance at any assembly of fools, loiterers, people engaged in pointless and unproductive conversation. Solomon makes this plain in Kohelet 8,2 when he said that foolishness is the result of too much talk. Such talk will easily degenerate into sinful talk, character-assassination of one's peers and the like. Once one has begun to speak disparagingly about one's peers it is only a short step away from criticizing Torah scholars as we know from Psalms 31,19: "let lying lips be stilled that speak haughtily against the righteous with arrogance and contempt." Once one is not afraid to speak about the righteous, one will start putting down God's prophets, and in the end one will speak out against God Himself. We have examples of all this in Chronicles II 36,15: "but they mocked the messengers of God and disdained His words and taunted His prophets until the wrath of God against His people grew beyond remedy." Compare also Psalms 73,9: "they set their mouths against heaven, and their tongues range over the earth." Who was the cause that they set their mouths against heaven? Their tongues which had begun by speaking about earthly matters.
זכור את אשר עשה ה׳ אלהיך למרים – פרש״י אם באת ליזהר שלא תלקה בצרע׳ לא תספר לשון הרע. וכתב הרמב״ן ולפי דעתי שהוא מצות עשה ממש כמו זכור את יום השבת. זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. זכור את אשר עשה לך עמלק שהוא אזהרה מלדבר לשון הרע שמצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה השם לצדקת הנביאה שלא דיברה אלא באחיה ובפניו ולא בפני רבים וכל מעשיה הטובי׳ לא הועילו לה גם אתה אם תשב באחיך תדבר לא תנצל ולא שיזכור במחשבת הלב אלא בפיו וכן דורש בסיפרי זכור את אשר עשה ה׳ למרים יכול בלבבך כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. ואיך יתכן שלשון הרע שהוא שקול כשפיכות דמים לא תהיה בו בתורה לא תעשה גמור או לאו הבא מכלל עשה אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה להמנע ממנו בין בגלוי בין בסתר בין במתכוין להזיק ולהבזות בין אינו מכוין להזיק כלל והוא מצוה מכלל התרי״ג מנאה בעל הלכות וכל המונים אחריו:
זכור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים, "keep remembering what the Lord your God had done to Miriam, etc." Rashi understands this as a veiled warning that if we do not want to be struck with the affliction of tzoraat, we must remember how Miriam was punished for badmouthing her brother Moses.
Nachmanides writes that in his opinion this verse is a positive commandment ranking parallel to the fourth Commandment in the Ten Commandments זכור את יום השבת לקדשו, "keep remembering the Sabbath Day to keep it holy." There are other such verses, such as to remember the day we left Egypt as a free nation, (Exodus 13,3) or, at the end of this portion, "remember what Amalek did to you, etc." (Deut. 25,17) This is the Torah's way of underlining the grave sin of badmouthing people by adding a positive commandment to the negative commandment. The positive commandment is to constantly remember how even the illustrious Miriam, Moses' lifesaver in a certain manner, was punished for saying a few words criticizing him unjustly. She had not done so publicly, and yet all her numerous merits did not protect her against being punished, and that punishment being very public, the whole nation having to wait a whole week before they could move on. It is not enough to remember what happened to Miriam only in one's heart, but we are required to read the relevant verses with our lips to impress the importance of the problem of badmouthing people. In the last verse the Torah warned us to be extremely careful in matters of the affliction called tzoraat, i.e. in that verse we were warned to remember what that affliction is for in our hearts and minds. Now the Torah reinforces this commandment by ordering us to voice the fact that we have committed this lesson to memory. Seeing that in the eyes of our sages the sin of לשון הרע, badmouthing people is equated with the spilling of innocent blood, (compare Erchin 15) it is not surprising therefore that the Torah reinforces it. It is quite inconceivable that such a grievous sin should not have been spelled out in the Torah. We therefore regard what is written in verse 8 and verse 9 as a severe warning not to become guilty of such a sin either in public or even in private. The sin is not lessened if the intent of the criticism was not to harm the good reputation of the party discussed. [Miriam's criticism was in defense of her sister-in-law Tzipporah whom Moses had divorced for no good cause, as she had thought. Ed.] לשון הרע is part of the roster of the 613 commandments, no less so than not to violate the Sabbath.
זכור את אשר עשה – כי מרים, ואם היתה אחות משה וגם כל ישראל נתעכבו בעבורה, צוה השם שתסגר עד שתרפא ותטהר ואחר תבא אל המחנה.
זכור את אשר עשה י״י אלהיך למרים – אמר זה להעיר שאין ראוי לנטות ימין ושמאל ממה שצותה התורה מענין המצורע הלא תראה כי גם מרים עם גודל מעלתה ומעלת אחיה לא הסכים השם יתעלה להעביר לה מדיני צרעת דבר אבל הוכרחה להיותה נסגרת שבעת ימים עד שנתרפאה ואף על פי שנמשך מהסגרה עכוב ישראל כמו שאמר והעם לא נסע עד האסף מרים וסמך דבר מרים לענין הנגעים לבאר שהנגעים על לשון הרע וזולתו מן החטאים ולזה סמך דבר הנגעים לענין גונב נפש.
זכור את אשר עשה י״י למרים אם באת להזהר כו׳. וכן שנינו בספרי מה ענין זה לזה ללמדך שאין נגעים באים אלא על לשון הרע:
ולפי שלשון הרע הוא עון פלילי והורג טובים ורעים. לזה אמר זכור את אשר עשה ה׳ אלהיך למרים. שהיתה נביאה וצדקת גמורה ולקתה בצרעת ולא נשאו לה פנים. ואע״פ שלא דברה בדרך לשון הרע.
אם באת להזהיר כו׳. דאל״כ מה ענין זה לזה. ול״נ דרש״י בא לתרץ יתורא דכתיב בקרא (פסוק ח) גבי נגע צרעת לשמור מאוד ל״ל. ועל זה פי׳, אם באת להזהר שלא תלקה וכו׳:
If you intend to take precautions, etc. Otherwise what does this have to do with this [previous subject]? It seems to me that Rashi is answering an apparent redundancy of verse (v. 8) that deals with the leprosy affliction. Why does it say "to be extremely careful"? Regarding this he answers, "If you intend to take precautions to avoid suffering, etc."
זכור את אשר עשה – כפי הפשט היא מצות עשה ממש, כמו זכור את יום השבת, זכור את היום אשר יצאתם, זכור את אשר עשה לך עמלק, כולם מצות, א״כ גם זו כמותם, והיא אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה׳ לצדקת הנביאה שלא דברה אלא באחיה אשר אהבתו, ולא דברה בפניו ולא בפני רבים רק בינה לבין אחיה בסתר, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה, גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל:
בדרך – ואעפ״י שנמשך עיכוב לכל ישראל, שנאמר והעם לא נסע עד האסף מרים, עכ״ז נענשה מיד ונסגרה שבעת ימים בעבור שדברה לשון הרע, ומכל שכן לשאר בני אדם:
זכור את אשר עשה ה׳ אלהיך למרים – זכור כי הצרעת איננה כשאר חלאים, אבל היא מכה אלהית, כמו שראית במרים, על כן יש לך לשמור מאד המשפטים שחקקתי לך בענין זה.
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(ב), כ״י קולומביה X 893 .
זכור וגו׳ – זוהי אזהרה לזכור תמיד מה שאירע למרים הנביאה (במדבר יב), שהייתה לה שיחה פרטית עם אהרן אחיה, על אודות אחיהם משה. שיחה זו לא הייתה נקייה מלשון הרע וגאווה, ומשום כך ״נגעה״ בה אצבע אלוקים, וסימנה אותה בנגע לעיני כל העם.
אזהרה זו מעידה לכל הדורות על משמעותם המוסרית המוחלטת של דיני נגעים, אשר כל תכליתם אינה אלא להזהיר את האדם ולטהרו ממידות רעות ומחטאים חברתיים.
בנוסף, אזהרה זו מזכירה לאדם את האחריות הכבדה שהוא נושא לכל מילה הגובלת בלשון הרע, שהרי במקרה של מרים ה׳ לא התעלם מאחריותה, אף על פי שלא דיברה מתוך כוונה רעה.
ולבסוף, אזהרה זו מלמדת אותנו על החשיבות של קיום דיני נגעים, שכן בגללם הפסיקה כל האומה את מסעה אל הארץ המובטחת להם – ״בדרך בצאתכם ממצרים״ – והמתינה למרים שבעת ימים.
זכור וגו׳: אם באת להיזהר שלא תלקה בצרעת אל תספר לשון הרע, זכור וכו׳. רש״י בשם ספרי1. ואינו לפי פשט ענין הכתוב, שהרי אינו מדבר בענין לשון הרע אלא בשמירת דיני צרעת2. ורשב״ם פירש שלא יהיה עליך שמירת דיני צרעת למשא, שהרי גם מרים נהגה כך3.
ולי נראה, ע״פ שביארנו בספר במדבר (יב,יא)4 דאהרן ביקש ממשה שלא יחשוב לעון מה שנואלו והוציאו שם רע5, וזה העון חמור מלשון הרע לחוד6, ואינו מתכפר אלא ב״תורת המצורע״7 ולא בצרעת לחוד8. והנה הקב״ה לא קיבל בקשת אהרן ואמר ״תסגר מרים״, ודן אותה בעונש מוציא שם רע, אף על גב שבשוגג וטעות דיברה על משה בשקר, דבחטאים שבין אדם לחבירו אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד.
וזהו דבר הכתוב כאן9, שלא יקל בעצמו ויחשוב דכבר יש לו כפרה בצער הצרעת לחוד ואין צריך עוד לטפול דיני צרעת, לא כן הדבר – ״זכור את אשר עשה וגו׳ ״, שגם היא חשבה לדון בעון הקל ולא הועיל לה.
1. לשון הספרי: ללמדך שאין הנגעים באים אלא על לשה״ר.
2. כמפורש בפסוק הקודם – שלא לקוץ הבהרת, ולבוא לכהנים ולעשות ככל שיורוהו.
3. זה לשונו בד״ה ככל אשר יורו אתכם וגו׳: שהרי ״תזכור את אשר עשה ה׳ אלוהיך למרים״, שאע״פ שהיתה נביאה ואחות משה, לא חלקו לה כבוד אלא ״תסגר שבעת ימים״ (עכ״ל). אך מעיון בתחילת דברי הרשב״ם נראה שפירש בכיוון אחר לא כהבנת רבינו, וז״ל: ״השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות״ – שאפילו הוא מלך כעוזיה לא יכבדוהו, אלא יסגירוהו וישלחוהו, ובדד ישב. ״ככל אשר יורו אתכם וגו׳ ״ – שהרי תזכור ״את אשר עשה ה׳ אלהיך למרים״ – שאע״פ שהיתה נביאה... כלומר, לדעת הרשב״ם זה ציווי למנהיגי העם, לא לכבד מי שנצרע ואפילו הוא מלך, ולשלחו וכו׳, ואין זו אזהרה למצורע עצמו.
4. על הפסוק ״ויאמר אהרן אל משה, בי אדני, אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו״.
5. כלומר, לשון הרע על שקר.
6. שהוא על אמת.
7. ״בדד ישב מחוץ למחנה מושבו״ – שהוא ענין בזיון.
8. היסורים שבצרעת.
9. ההזכרה של עונשה של מרים בסמיכות לדיני נגע הצרעת שמרומזים במילים ״לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם וגו׳ ״, וכנ״ל ברבינו.
זכור את אשר עשה וגו׳ – והשמר מלשון הרע, ודע שהצרעת תבוא למדברו לעונש כדי שיבדל מבני אדם ויהי לבוז בעיניהם.
זכור את אשר עשה וגו׳ למרים. אלו לא היה הקב״ה אומר למשה כתוב לא יאומן שמשה ידבר כזאת על אחותו ויקבע חובה זכרון עונה וענשה לדורות עולם.
זכור וגו׳ – פירש הרמב״ן (על פי ראיה מהספרא ריש בחוקותי) שזאת היא מצות עשה, כמו ״זכור... עמלק״ (דברים כ״ה:י״ז), כדי שנשמור עצמנו מלדבר לשון הרע, על ידי שנזכור איך נענשה מרים בנגע צרעת, מפני שדברה לשון הרע על אחיה, השוה במדבר י״ב:א׳ והלאה. בתרגום יונתן איתא: ״הוו זהירין דלא למחשד חד בחבריה״. אמנם בספרא שנינו (וכן אמרו במכילתא במדרש תנאים): ״שתהא שונה בפיך״, משמע שמצוה היא לקרוא פרשה זאת כמו פרשת עמלק.
בצאתכם וגו׳ – השוה את פירושנו למעלה כ״ג:ה׳.
הרשב״ם מפרש, כי בא הכתוב להזהיר שלא נחוס על כבוד בשר ודם שנצטרע, ואפילו מלך, כגון עוזיהו, צריך לשמוע את מצות הכהנים ובדד ישב מחוץ למחנה מושבו. על כן מזכיר הכתוב מה שעשה הקדוש ברוך הוא למרים. אף על פי שהיתה נביאה ואחותו של משה רבינו, מכל מקום כיון שהקדוש ברוך הוא העניש אותה בצרעת נסגרה מחוץ למחנה שבעת ימים. ואף על פי שאירע הדבר בדרך והעם לא היה יכול לנסוע עד האסף מרים, היו צריכים לקיים דיני צרעת כהלכתן.
זכור – וכי מה ענין זה לזה, אלא ללמדך שאין נגעים באים אלא על לשה״ר1 (ספרי).
זכור וגו׳ – אי זכור יכול בלב, כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמור ולעשות, הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור – שתהא שונה בפיך.2 (תו״כ פ׳ בחקתי, כ״ו.)
1. בא לאפוקי שלא תפרש שתזכור את הדין שעשה הקב״ה למרים שצוה לסגרה שבעת ימים, וכן תתנהג בשאר מצורעים, משום דא״כ הול״ל זכור את אשר צוה ה׳ לעשות למרים, אלא הכונה זכור את אשר ענש הקב״ה למרים בצרעת מפני שדברה לשה״ר, כמש״כ ותדבר מרים ואהרן במשה וכו׳ כמבואר שם.
2. עיין מש״כ בענין זה בפ׳ עקב בפ׳ זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה׳ אלהיך (ט׳ ז׳) וצרף לכאן.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.