Devarim 24 – דברים כד‏ – Mikraot Gedolot

לגרש בשטר – רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה רכ״ב. מפסוקים אחרים – בה״ג מניין המצוות פרשה נ״ט, סמ״ג מצוות עשה נ׳, סמ״ק קפ״ד, ספר החינוך תקע״ט

ושנאה האיש האחרון – הכתוב מבשרך שאתה עתיד לשנאותה.

או כי ימות האיש האחרון – הכתוב מבשרך שעתידה לקוברו.

אין לי אלא גרושה אלמנה מנין תלמוד לומר או כי ימות האיש האחרון. אם סופנו לרבות אלמנה מה תלמוד לומר גרושה אלמנה מותרת ליבם גרושה אסורה ליבם.

יכול אף שקלקלה על בעלה לאחר שנתגרשה תהא אסורה לחזור לו תלמוד לומר וכתב לה ספר כריתות ויצאה, היוצאה בגט תהא אסורה לחזור לו ולא שקלקלה על בעלה לאחר שנתגרשה תהא אסורה לחזור לו.

"And if the last man hate her": Scripture apprises us that he is destined to hate her.

"or if the last man die": Scripture apprises us that she is destined to bury him.

If a divorcée (from the second husband) is mentioned (as forbidden to the first,), why mention a widow (as being forbidden to him)? For a divorcée is forbidden to the levir (her second husband's brother [in the event of her second husband's dying without children]) whereas a widow is permitted to the levir (in the above instance).

I might think that even if she had illicit relations with another after she were divorced, she is forbidden to return to him; it is, therefore, written (Ibid. 2) "and he shall write her … (3) and she shall go out, etc.⁠": (Only) one who goes out with a get (from a second husband) is forbidden to return to the first, but not one who had illicit relations with another.

ושנאה האיש האח׳ התורה מבשרתך שאתה עתיד לשנותה:

או כי ימ׳ הא׳ האח׳ הכת׳ מבשרך שעתידה לקברו:

(ויצאה) [ושלחה] מבי׳ או כי ימ׳ הא׳ האח׳ למה נאמר שהיה בדין הואיל והגט מתיר והמיתה מתרת אם למדת לגט שלא יפה (כוחה) [כחו] להכשירה (לכהונה לפיכך לא יפה כוחה להכשירה לראשון תאמר במפותה שיפה כוחה להכשירה) לראשון אף מיתה לא יפה כוחה להכשירה לראשון אם לא אמרת בגט שלא יפה כוחו להכשירה [לכהונה לפיכך לא יפה כחו להכשירה לראשון תאמר במיתה שיפה כחה להכשירה] לכהונה דין הוא שיפה כוחה להכשירה לראשון ת״ל או כי ימ׳ הא׳ הא׳ לא יוכל בעלה:

ויצא מבי׳ לא יוכל בע׳ הר׳ (היוצאה בגט ונתקדשה לאחר אסורה לחזור לו שנ׳ ויצאה מבי׳ והל׳ וה׳ לא׳ אח׳ הוייתה לאיש אחר היא שאוסרתה לחזור לו):

וְיִשְׂנֵינַהּ גּוּבְרָא בָּתְרָאָה וְיִכְתּוֹב לַהּ גֶּט פִּטּוּרִין וְיִתֵּין בִּידַהּ וְיִפְטְרִנַּהּ מִבֵּיתֵיהּ אוֹ אֲרֵי יְמוּת גּוּבְרָא בָּתְרָאָה דְּנַסְבַּהּ לֵיהּ לְאִתּוּ.

And if the latter husband dislike her, and write her a bill of divorce, and put it into her hand, and dismiss her from his house; or if the latter husband who had taken her to be his wife shall die,

וישני יתה גברא אחרייה ויכתוב^א לה אגרא דשיבוקין^ב וישווי בידה ויטרוד^ג יתה מן בייתיה ארום ימות גברא אחרייה די נסב יתה ליה לאתה^ד.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויכתוב״) גם נוסח חילופי: ״ויכתב״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אגרא דשיבוקין״) גם נוסח חילופי: ״{אג}⁠רת שיבוק׳⁠ ⁠⁠״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויטרוד״) גם נוסח חילופי: ״וישלח״.

ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לאתה״) גם נוסח חילופי: ״{לא}⁠תו״.

ואכריזו עלה מן שמייא דיסנינה גברא בתראה ויכתוב לה ספר תירוכין ויתן ברשותה ויישיל יתה מבייתיה או אכריזו עלוי דימות גברא בתראה דנסבה ליה לאיתו.

But should they proclaim from the heavens about her^a that the latter husband shall dislike her, and write her a bill of divorce, and put it into her power to go from his house; or should they proclaim about him that he the latter husband shall die:

a. Veakrizu alah min shemaya.

וּשְׂנֵאָהּ֮ הָאִ֣ישׁ הָאַחֲרוֹן֒ וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּית֑וֹ

דווקא מזבח מוריד דמעות כולן בדמות מזבח

רְאוּ עַכְשָׁו כַּמָּה גְדוֹלִים וְעֶלְיוֹנִים גְּבוּרוֹתָיו. שָׁנִינוּ, מִי שֶׁמְּגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה, מִזְבֵּחַ מוֹרִיד עָלָיו דְּמָעוֹת. לָמָּה מִזְבֵּחַ? אֶלָּא הֲרֵי אָמַרְנוּ שֶׁכָּל נְשׁוֹת הָעוֹלָם עוֹמְדוֹת בִּדְמוּת הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה, וְעַל זֶה הֵן יוֹרְשׁוֹת שֶׁבַּע בְּרָכוֹת, שֶׁכֻּלָּן הֵן מִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל.

וְאִם הוּא מְגָרֵשׁ אוֹתָהּ, חוֹזֶרֶת הָאֶבֶן (של המזבח העליון) לְגֵרָעוֹן. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁמִּתְחַבְּרִים הַגֵּרוּשִׁין זֶה עִם זֶה.

וְסוֹד זֶה, שֶׁכָּתוּב (דברים כד) וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְגוֹ׳, וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר. מִמַּשְׁמָע שֶׁאָמַר וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ, לֹא יָדַעְנוּ (שאותה שהולכת אצל בעלה שגרש אותה) (שזה אינו) (אותו שגרש אותה) ? מַה זֶּה אַחֵר?

ענין אחר

אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, שָׁנִינוּ אַחֵר, וְאַחֵר כָּתוּב, וְאַחֵר קוֹרְאִים אוֹתוֹ, שֶׁכָּתוּב (איוב ח) וּמֵעָפָר אַחֵר יִצְמָחוּ. וְהַגֵּרוּשִׁים מִתְחַבְּרִים כְּאֶחָד, גֵּרוּשִׁים שֶׁל אוֹתוֹ הָעוֹלָם וְגֵרוּשִׁים שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה. וּמַה שֶּׁהָאִשָּׁה הַזּוֹ הָיְתָה בִּדְיוֹקָן עֶלְיוֹן, הֲרֵי הִשְׁתַּעְבְּדָה לִדִיוֹקָן תַּחְתּוֹן, קוֹרְאִים לוֹ אַחֵר.

וקוראים לו גם אחרון

וְקֹוֹרְאִים לוֹ אַחֲרוֹן. מִנַּיִן לָנוּ אַחֲרוֹן. ? שֶׁכָּתוּב (שם יט) וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם. וְכָאן כָּתוּב וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן. אוֹ, כִּי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן. אַחֲרוֹן? שֵׁנִי הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת! וְאִם תֹּאמַר שֶׁלֹּא תִזְדַּוֵּג אֲפִלּוּ לַעֲשָׂרָה זֶה אַחַר זֶה - לֹא כָּךְ. וְכִי לַבַּעַל הַזֶּה תִּזְדַּוֵּג וְלֹא לְאַחֵר. מַה זֶּה אַחֲרוֹן?

אֶלָּא זֶהוּ הָאַחֵר הַזֶּה שֶׁאָמַרְנוּ, וְהוּא אַחֵר, וְהוּא אַחֲרוֹן. עַכְשָׁו הָאֶבֶן מִתְגַּלְגֶּלֶת בְּכַף הַקֶּלַע. לָמָּה אַחֵר נִקְרָא כָּךְ? שֶׁהֲרֵי כָּל הַבִּנְיָן נָפַל וְחָזַר לְעָפָר, הוּא הָיָה מַה שֶּׁהָיָה וְלֹא אַחֵר. לָמָּה קוֹרְאִים לוֹ אַחֵר? אַף כָּךְ לָמָּה נִקְרָא אַחֲרוֹן, וְכִי הוּא אַחֲרוֹן? וַהֲרֵי אִם יִתְיַשֵּׁר - יָפֶה, וְאִם לֹא - יַחֲזֹר וְיִתְגַּלְגֵּל וְיִנָּטַע כְּמִקֹּדֶם. לָמָּה נִקְרָא אַחֲרוֹן?

אֲבָל בּא וּרְאֵה, כָּתוּב (בראשית א) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. מַה זֶּה טוֹב? שָׁנִינוּ, זֶה מַלְאַךְ הַטּוֹב. מְאֹד – זֶה מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְלַכֹּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִזְמִין תִּקּוּנוֹ.

הנהר לא שוכך לעולמים מלגדול ולפרות

בֹּא וּרְאֵה, כָּתוּב (שם ב) וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. נָהָר זֶה לֹא שׁוֹכֵךְ לְעוֹלָמִים מִלִּרְבּוֹת וּמִלִּגְדֹּל וְלַעֲשׂוֹת פֵּרוֹת. וְאֵל אַחֵר הִסְתָּרֵס, וְאֵין לוֹ תְּשׁוּקָה לְעוֹלָמִים, וְלֹא מַרְבֶּה וְלֹא עוֹשֶׂה פֵרוֹת. שֶׁאִלְמָלֵא עָשָׂה פֵרוֹת, יְבַלְבֵּל אֶת כָּל הָעוֹלָם.

הגורם לס״א לגדול בעולם לא רואה פני שכינה לעולמים

וּמִשּׁוּם כָּךְ אָדָם שֶׁגּוֹרֵם לְאוֹתוֹ הַצַּד לִגְדֹּל בָּעוֹלָם נִקְרָא רַע, וְלֹא רוֹאֶה פְּנֵי שְׁכִינָה לְעוֹלָמִים, שֶׁכָּתוּב (תהלים ה) לֹא יְגֻרְךְ רָע. הָאִישׁ הַזֶּה שֶׁמִּתְגַּלְגֵּל בְּגִלְגּוּל, אִם עָבַר וְנִדְבַּק בְּאוֹתוֹ אֵל אַחֵר שֶׁלֹּא עוֹשֶׂה פֵרוֹת וְלֹא מִתְרַבֶּה בָּעוֹלָם, מִשּׁוּם כָּךְ נִקְרָא אַחֵר, וְהַשֵּׁם גּוֹרֵם לוֹ. הוּא הוּא, וְאַחֵר נִקְרָא, אַחֵר וַדַּאי.

טעם ששני נקרא אחרון

אַחֲרוֹן - מֵרִאשׁוֹן וְאֵילָךְ אַחֲרוֹן קוֹרְאִים לוֹ, וְאַחֲרוֹן נִקְרָא. שֵׁנִי הוּא, וּמִיָּד נִקְרָא אַחֲרוֹן, וְכָךְ קוֹרֵא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַחֲרוֹן, מִשּׁוּם שֶׁנִּתְקָן לִהְיוֹת אַחֲרוֹן וְלֹא יָשׁוּב כְּמִקֹּדֶם. הַשְּׁלִישִׁי אַף כָּךְ. וְכֵן בְּכָל הַפְּעָמִים מֵהָרִאשׁוֹן וְאֵילָךְ, כָּךְ נִקְרָא אַחֲרוֹן, וְכֵן צָרִיךְ לִקְרֹא אַחֲרוֹן, שֶׁאִלְמָלֵא נִקְרָא מִיָּד שֵׁנִי, הֲרֵי יֵשׁ פִּתְחוֹן פֶּה לַחֲזֹר כְּמִקֹּדֶם, וְאוֹתוֹ בִּנְיָן נֶהֱרַס.

(זהר שמות דף קג.)

ואד׳א פשנאהא אלרג׳ל אלאכ׳ר פכתב להא כתאב קטיעהֵ ודפעה אליהא פטלקהא מנה או מאת אלרג׳ל אלאכ׳ר אלד׳י אתכ׳ד׳הא לה זוג׳הֵ

וכאשר שנא אותה האיש האחרון כתב לה ספר כריתות ונתן לה ושלח אותה ממנו, או שמת האיש האחרון אשר לקח אותה לו לאישה,

וכתב לה ספר כריתות – ׳כתאב קטעה׳ {=חוזה הפרוד}, וכמוהו בשמות העצם ״משחיתותם״ (תהלים ק״ז:כ׳). והתירו הראשונים שירשה לאחר וימלא אם מקומו בכתיבה ונתינה.

ושנאה האיש האחרון – הכתוב מבשרו שסופו לשנאותה, ואם לאו קוברתו, שנאמר: או כי ימות.

ושנאה האיש האחרון AND IF THE LATTER HUSBAND HATE HER – (these words lit. mean: and the other will hate her): Scripture tells you that in the end he will hate her and divorce her, and if not, she will bury him (be the cause of his death) as it states "or if the latter husband die" (Sifre Devarim 270:4-5).

פס׳: ושנאה האיש האחרון – הכתוב מבשרו שעתיד לשנאתה שזוכר מעשיה הראשונים.

וכתב לה ספר כריתות – ושלחה מביתו. כדינו של ראשון.

או כי ימות האיש האחרון – מבשרו הכתוב שהיא עתידה לקברו:

כריתות – שנכרתה בעילתם לעולם.

OF DIVORCEMENT. A bill of divorce is called a sefer keritut¹ because their marriage has been severed forever.

1. Literally, a book of severance.

או כי ימות האיש האחרון – ולא אמר השני לומר שהוא אחרון שאם נשאת לשני ומת לא תנשא עוד דבתרי זימני הוי חזקה.

וכתב לה ספר כריתת – בכל מיני הנקבה עם הזכר, תביט תורתנו לשלום הזכר וכן ראוי.

הכתוב מבשרו וכו׳. דאם לא כן, ׳ואם שנאה האחרון׳ מבעיא ליה:

יָמוּת: מל׳ בכל הספרי׳. וכן מס׳ הרמ״ה¹ ז״ל, פן ימות² גם הוא, מל׳ וי״ו כתיב, וכל אורית׳ דכות׳ מלא. [יָמוּת].

1. הרמ״ה: מו״ת.

2. פן ימות: בר׳ לח יא.

הכתוב מבשרו שסופו לשנאתה כו׳. דאם לא כן ואם שנאה האיש האחרון מבעי׳ ליה:

Scripture informs him that he will ultimately hate her, etc. Otherwise it should have said, "If (אם) her last husband hates her.⁠"

ושלחה מביתו או כי ימות – סמיכות זו של מיתת הבעל והגירושין מלמדת אותנו הלכה (עיין קידושין יג:): הכלל הוא שהעריות שנאסרו על ידי נישואים – כגון אשת אביו, כלתו, אשת אחי אביו – עומדות באיסורן גם לאחר שהנישואים כבר נסתיימו על ידי מיתת האב, הבן או אחי האב. ובכל זאת, קשר הנישואים המביא לידי איסור אשת איש ניתר לחלוטין במיתת הבעל ואינו מונע עוד את אשתו מלהינשא לאחר (משנקבע מות הבעל על פי דין, ולאחר תקופת ההבחנה [עיין יבמות מב.], או תקופת ההמתנה הנדרשת למעוברת חברו ולמינקת חברו [שם]).

ושנאה: רש״י פירש ׳בשורה היא׳¹. ולפי הפשט ² הוא בתורת מצוה, כיון שיש עליה דברים מכוערים, והוא (השני) לא נשאה עדיין³.

וכתב לה וגו׳: אפילו מן האירוסין צריך הכנה זו⁴, כמו שכתבתי לעיל (פסוק א׳).

ושלחה מביתו:⁠⁵ דאחר שהיא בביתו ניכר דגייסי⁶ אהדדי, ומשום הכי אפילו מן האירוסין אסורה לדור עמו, כמבואר בשו״ע אה״ע סימן קי״ט סעיף י׳⁷.

אשר לקחה לו לאשה: כל זה מיותר. וללמדנו דוקא ״לקחה״ בקדושין, אבל בשידוכין אע״ג דכבר נתנה דעתה על אחר, מ״מ רשאי הראשון להחזירה⁸.

1. כי ע״פ חז״ל (גיטין צ,א) מדובר כאן על אשה העושה מעשים מכוערים.

2. כהמשך לדברי רבינו לעיל פסוק א׳ ד״ה כי מצא בה ערות דבר.

3. כפי שפירש רבינו ״והיתה לאיש״ – אירוסין.

4. כלומר, גט כריתות.

5. מדוע נאמר גם כאן ״ושלחה מביתו״ והרי מדובר שהשני רק אירס אותה ועדיין לא נשאה.

6. לבם גס בהם להיות ביחד בבית אחד.

7. סעיף ט׳: גרושה שבאה עם המגרש לדין, מנדין אותם, או מכין אותם מכת מרדות. סעיף י׳: אם נתגרשה מן הארוסין מותרת לתובעו לדין ולדון עמו. ואם היה לבו גס בה, אף מן האירוסין אסור.

8. קצת קשה להבין את ההוה-אמינא לאסור להחזירה גם ממצב של שידוכין.

ושנאה – לגבי הבעל השני כתבה התורה ביטוי יותר חריף משכתבה לגבי הראשון.

ושנאה – אם זכה השני שולחה, שנאמר ושנאה האיש האחרון וגו׳, ואם לאו קוברתו היא, שנאמר או כי ימות האיש האחרון, כדאי הוא זה במיתה שהכניס רשעה לתוך ביתו.⁠¹ (גיטין צ׳:)

או כי ימות וגו׳ – האשה קונה עצמה במיתת הבעל, דכתיב וכתב לה ספר כריתות או כי ימות, ואתקש מיתה לגירושין, מה גירושין שריא וגומרת אף מיתה שריא וגומרת.⁠² (קדושין י״ג:)

1. פשוט הוא דמדייק מה דלא כתיב בלשון תנאי ואם שנאה האיש האחרון וכמ״ד לעיל והיה אם לא תמצא חן בעיניו, ומפרש דקאי על הנושא את זו שנתגרשה משום ערות דבר כפשטות לשון הכתוב כי מצא בה ערות דבר, ולכן אם יש לזה זכות שיחיה, אז ישנאה ויגרשה ואם לאו ימות מפני שהכניס רשעה לתוך ביתו. ובספרי הלשון ושנאה, הכתוב מבשר שעתיד לשנאותה, או כי ימות – הכתוב מבשר שעתידה לקוברו, ע״כ. ועם באור דרשה זו שלפנינו מבואר דרשת הספרי הבאה בקצרה, ובעיקרה מכוונת לדרשת הגמרא.

2. והא דלא יליף ליה ממשמעות הקרא לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה דמשמע הא לאחר שרי, משום דאיכא למיפרך די״ל דלבעלה הראשון בלאו ולכולי עלמא בעשה דויצאה והיתה לאיש אחר ע״י גירושין ולא ע״י מיתה, דושלחה לזו ולא לאחרת משמע ולאו הבא מכלל עשה עשה, ומה שלא יליף היתר מיתת הבעל ע״פ הסברא הוא אסרה והוא שרי לה, יען שאין זה כלל מוחלט, דהרי מצינו בעריות דאסר להו ולא שרי להו, וכגון אשת אביו וכלתו ואשת אחי אביו שע״י קדושי הבעל נאסרו לקרוביו וכשימות הבעל לא שרו להו שאסורות לקרוביו לעולם.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון