ולא יעבור עליו: פירש רש״י ורמב״ן ״עליו״ – על הצבא, שהאיש לא יעבור על הצבא לשום דבר
1. אבל הרמב״ם הלכות מלכים (ז,יא) מפרש ״עליו״ – על אותו איש
2, וכן הוא מבואר בגמרא סוטה
(מד,א)3: ״עליו״ אי אתה מעביר, אבל אתה מעביר על אחרים (עכ״ל), וא״כ קאי אזהרת ״לא יעבור״
4 על מי שמנצח במלחמה, היינו, המלך או שר הצבא, שלא יעברו
5 על האיש לכופהו לצאת מביתו לשום דבר
6.
נקי יהיה: פטור הוא מעבודה אבל רשאי לצאת.7
ושמח את אשתו:
8 אינה מצות עשה לשמח את אשתו כל השנה הראשונה
9, דזה אינו, ואפילו מדרבנן אינו מחוייב לשמחה אלא שבוע אחד. וכבר עמד על זה בספר יראים {וכתב בזה הלשון: חייב לשמחה בכל דבר שיודע שיש לה שמחה
10, עכ״ל. ומשום
11 שהיה קשה לומר דמצוה לשמח כל השנה בשמחת נשואין, משום הכי פירש ״ושמח״, היינו שמחה שבלב במילוי רצון, כמו
(תהלים ד,ח) ״נתתה שמחה בלבי״, ועוד הרבה
12}. אבל האמת דפירוש ״ושמח את אשתו״ אינו אלא רשות
13, דיכול הוא לשבת בביתו ולשמח את אשתו אע״ג שכל ישראל בצער מלחמה. וכי תימא מנלן דהפירוש כך, דילמא באמת מצות עשה וחובה הוא. הא לא קשיא, דמגופא דקרא מוכרח הכי, מדלא הזהירה תורה אלא על המלך וכדומה שלא יעבור עליו
14, משמע שאם רוצה בעצמו שרי
15.
אשר לקח:16 טעם הוא שהזהיר הכתוב בזה, משום דהיא חדשה לו ועדיין לא נשרשו בחיים17, ואם יסיח דעתו ממנה יוכל להיות שינתק החבל לגמרי18. אבל בלי כפיה רשאי לצאת, וממילא לא יצא אם לא יהא ברור שישוב לאהבתה.
1. ז״ל הרמב״ן: ... לשון רש״י מדברי רבותינו. ואם כן יהיה ״עליו״ – על הצבא הנזכר (נימוקי שמואל: תיבת ״עליו״ שבה על הצבא, וטעמה ש״לא יצא בצבא״, ולא יעבור על הצבא ולא ישגיח לכל דבר הצבא, ואינה מוסבת על האיש שלקח אשה חדשה). יאמר שלא יעבור האיש הזה על הצבא לכל דבר... והוא פירוש נכון.
2. זה לשונו: כל השנה אין מספק מים ומזון, ולא מתקן דרך, ולא שומר בחומה ולא נותן לפסי העיר, ולא יעבור עליו שום דבר בעולם. שנאמר ״לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר״ – לעבור עליו בשני לאוין, לא לצרכי העיר ולא לצרכי הגדוד.
3. תחילת הברייתא: ת״ר, ״לא יצא בצבא״, יכול בצבא הוא דלא יצא, אבל יספיק מים ומזון ויתקן הדרכים, ת״ל ״ולא יעבור עליו לכל דבר״. יכול שאני מרבה אף הבונה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חללו, אירס אשה ולא לקחה, ת״ל...
4. לא על הצבא, אלא...
5. לא יעבירו. כעין זה בחזקוני.
6. אך יש להדגיש שכל זה נאמר במלחמת הרשות בלבד.
7. עיין היטב בקטע הסמוך.
8. רש״י: ישמח את אשתו, ותרגומו ״ויחדי ית איתתיה״.
9. והאריכו בנדון זה גדולי האחרונים, ביניהם החתם סופר (אבן העזר סימן קנ״ה), הרדב״ז חלק א׳ סימן רל״ח, ה׳בינת אדם׳ (לבעל ׳חיי אדם׳) כלל קנ״ט בסופו, וכן ה׳מנחת חנוך׳ על-אתר וה׳שדי חמד׳. ועיין באריכות ב׳ציץ אליעזר׳ חלק י״ט סימן מ״א שתמה על דברי רבינו. ועיין גם בשו״ת ׳בצל החכמה׳ (סימן ע״ב) שדון בדברי רבינו.
10. כלומר, המצוה היא מצוה חיובית, ודלא כרבינו.
11. רבינו בא ליישב את דבריו שלא ייסתרו מדברי ׳ספר יראים׳, ומסביר שאין כוונת ׳ספר יראים׳ שמצוה לשמחה כל השנה בשמחת נשואין, אלא למלא את רצונה וכו׳, וכלשון בעל ׳ערוך השולחן׳ (
אבן העזר סד,
ד): אלא רצה לומר, לענגה ולמלאות רצונה, וכענין שכתוב ״ושמחת בכל הטוב״
(להלן כו,יא)...
12. וז״ל ה׳תועפות ראם׳ (פירוש על ׳ספר יראים׳): ואני תמה עליו, דחלילה לפרש כן, דאף דהרדב״ז שם מיקל לחתן לצאת לסחורה לצורך עצמו, מ״מ כתב שם להדיא שלא יצא לאחד מן הדברים שכופין את הרבים לצאת, ואם ירצה הוא לצאת עובר בלאו ועשה, עכ״ל, הרי דלא כמו שכתב בהעמק דבר ׳אבל רשאי לצאת׳. ומבואר בספר החנוך מצוה תקפ״ב שנצטוינו שישמח החתן עם אשתו שנה אחת וכו׳, וכ״כ הרמב״ם בספר המצוות עשה רי״ד, ורבינו הרא״ם, ובה״ג והזוהר, כמו שכתבתי בהקדמתי לעמוד הראשון, ואיך כתב בהעמק דבר... אין זה אלא שגגה במחכ״ת...
13. וכך כתב רבינו בפירושו ׳מרומי שדה׳ על מסכת סוטה
(מג,ב), וז״ל: במשנה ״לביתו״ – זה ביתו, ״יהיה״ – זה כרמו, ״ושמח את אשתו״ – זו אשתו. והקשה בספר החנוך על הא דתקנו חכמים שמחה ז׳ ימים, הא כתיב ״ושמח את אשתו״ כל השנה. ויישב לחלק בנטילת רשות. ולענ״ד אין כאן ריח קושיא, דפירוש ״ושמח״ היינו רשות, ופירושו, שהוא אזהרה לבית דין שיניחוהו לשמוח. ותדע, שהרי כן הדין בביתו וכרמו, אלא שלא שייך לשון ״ושמח״ גבייהו, ומשום הכי כתיב ״נקי יהיה״ שיניח דעתו בביתו ובכרמו כל השנה, והרי אין זה מצוה על בעל הבית, אלא על בית דין שיניחוהו בכך, והכי נמי הוי הפירוש של ״ושמח את אשתו״.
14. כפי שפירש רבינו בד״ה ולא יעבור עליו, בעקבות הרמב״ם.
15. אך ברמב״ם בספר-המצוות לכאורה לא משמע כך, וז״ל במצות עשה רי״ד: הוא שציונו להתייחד חתן עם אשתו שנה תמימה – שלא יצא חוץ לעיר ולא יצא לצבא, ולא יעבור עליו דבר מהדברים הדומים לאלו, אבל ישמח עמה (לא כרש״י) עד מלאת לו שנה תמימה. וז״ל ספר החינוך מצוה תקפ״א (הגדרת המצוה) ׳שלא יצא החתן כל השנה אפילו לצרכי צבור׳: שנמנע החתן מלצאת מביתו כל השנה, כלומר, ללכת במסעות רחוקים, ונמנע ג״כ שר הצבא מלהוציאו בעל כרחו ללכת למלחמה או לעשות מהמלאכות הצריכות בשביל המלחמה... שנאמר ״לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר״... ובמצוה תקפ״ב (הגדרת המצוה) ׳שישמח החתן עם אשתו שנה אחת׳: כלומר, שלא יסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לעניינים אחרים, לשבת זולתה ימים רבים, אלא יישב עמה שנה שלמה מיום הנשואין... ונוהגת מצוה זו... והעובר על זה ופירש ממנה תוך שנה לעמוד זולתה ימים רבים ואפילו במחילתה – ביטל עשה זה. ומ״מ הרוצה לצאת לדבר מצוה או לשמוח עם רעיו, על דעת שישוב לימים מועטים בשמחה, מן הדומה שאין בזה בטול המצוה. וי״א שבמחילתה מותר. (גם בנדון זה האריכו האחרונים).
16. המלים מיותרות!
17. לפי זה מובן מדוע דין זה אינו כתוב בסוגיית החוזרים ממערכי המלחמה בפרשת שופטים. כי שם אין אנו דואגים לחייל זה אלא לצבא כולו (״ולא ימס את לבב אחיו כלבבו״), ואילו כאן הדאגה היא אך ורק לשלימות הבית אשר זה עתה החל להיבנות. לפי זה גם מובנת סמיכות הפרשיות בין סוגיתנו ובין הסוגיא הקודמת (פסוקים א-ד) היא סוגית גירושין.
18. ז״ל ספר החינוך (מצוה תקפ״ ״ב): משרשי המצוה... על כן גזר עלינו, העם שר בחר להיות נקרא על שמו, שנשב עם האשה – המיוחדת לנו להקים זרע – שנה שלמה מעת שנשא אותה, כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה, ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב, עד שיבוא אצל הטבע כל מעשה אשה אחרת וכל עניניה דרך זרות... ויפנה אל האשה הראויה לו את מחשבתו, ויכשרו הולדות שתלד לו, ויהיה העולם מעלה חן לפני בוראו.