Devarim 24 – דברים כד‏ – Mikraot Gedolot

לא יחבול רכב – סמ״ג מצוות לא תעשה ק״צ, סמ״ק רס״ט

שלא לחבול כלים שעושים בהם אוכל נפש – בה״ג מניין המצוות מצוות לא תעשה רל״ג, יראים קל״ז, רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה רמ״ב, סמ״ג מצוות לא תעשה קפ״ט, סמ״ק רס״ח, ספר החינוך תקפ״ג

[פיסקא רעב]

לא יחבל ריחים ורכב – אין לי אלא ריחים ורכב המיוחדים מנין לרבות כל דבר תלמוד לומר כי נפש הוא חובל, אם כן למה נאמר ריחים ורכב, מה ריחים ורכב מיוחדים שהם שני כלים ומשמשים מלאכה אחת וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו כך כל שני כלים שמשמשים מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

כי נפש הוא חובל – להגיד מה גרם.

סליק פיסקא

[Piska 272]

"One shall not take as a pledge the nether millstone nor the upper millstone": Whence do we derive (the same for) all things (that process food)? From "for it is a soul (i.e., a life) that he takes as a pledge.⁠" If so, why mention (only) nether millstone and upper millstone? Just as these are distinct in being implements performing one task, for each of which in itself one is liable, so, one is liable for all such implements.

"for it is a soul that he takes as a pledge": This is the basis (of the prohibition).

[End of Piska]

לא יחבול רח׳ ור׳ למה נאמר לפי שהו אומר (שמות כ״ב:כ״ה) אם חבל תח׳ של׳ רע׳ שומע אני אף הרחים ורכב במשמע ת״ל לא יחבל רח׳ ור׳:

לא יח׳ רח׳ ור׳ לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו אין לי אלא רחים ורכב המיוחדין מנין לרבות כל דבר ת״ל כי נפש הוא חובל אם כן מה ת״ל רחים ורכב מה רחים ורכב המיוחדין שהן שני כלים ועושין מלאכה אחת וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו כך כל שני כלים שמשתמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו הרי שהיו לו חמש רחיות ואינו צריך (לאחת) [אלא לאחת] מהן שומע אני שהוא רשאי למשכן אחת מהן ת״ל כי נפש הוא חובל לא אמרתי אלא דבר שעושין בו אוכל נפש:

כי נפש הוא חבל להגיד מה גרם:

לָא תִּסַּב מִשְׁכּוֹנָא רִחְיָא וְרָכְבֵיהּ אֲרֵי בְהוֹן מִתְעֲבֵיד מָזוֹן לְכָל נְפַשׁ.

No man shall take as a pledge the millstones (either lower) or upper; for by them is made the subsistence of every living man.

עמי בני ישראל ^אלא תהוון אסורי חתנין וכלין ולא תמשכנון ריחייה ארום כל דעבד כדן בחובי נפשן הוא חביל.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״לא תהוון... חביל״) נוסח אחר: ״לא תמשכנון ריחייה ורכבה ארום צרכי (הוא) נפשא הוא ממשכן ולא תהוון אסורי חתנין וכלין ארום כל דעביד אלין כפר בחי⁠(ו)⁠וייה דעלמא דאתי״. וגם נוסח אחר: ״לית אתון רשיין למיסב משכונה ריחייה ורכבה (ג){ב}⁠רם לית אתון רשאין למיהווי אסרין חתנין וכל⁠(ת)⁠ין מלמקרב ארום כאשד⁠(י)⁠ות אדם זכיי הוא מתחשב ונפשתה הוא ממשכן״.

לא ימשכן גבר ריחיא וריכבא ארום צורכי דבהון מתעבד מזון לכל נפשא הוא ממשכן ולא יהוי גבר אסר חתנין וכלין בחרשין ארום נפשא דעתיד למיפק מנהון הוא מחבל.

A man shall not take the millstones, lower or upper, as a pledge; for they are necessary in making food for every one. Neither shall a man join bridegrooms and brides by magical incantations; for what would be born of such would perish.⁠^a

a. Arum naphesha deathid lemiphak minhun, hu mechabbel: "For the soul that would proceed from them would perish.⁠"

לא תמשכנון ריחיא וריכביא ארום צורכי נפשא הוא ממשכן.

(ולא תהוון איסורי חתנין וכלין ארום כל דעבד אילין כפר בחיי עלמא דאתי.

You shall not take the upper and lower millstones for a pledge; for the pledge is a necessary of life. Nor shall there be unlawful conjoinments of bridegrooms and brides; for what such produce is denied the life of the world to come.

לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם – הַחוֹבֵל אֶת הָרֵחַיִם עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, וְחַיָּב מִשּׁוּם שְׁנֵי כֵּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״(וְ)⁠לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב״. וְלֹא רֵחַיִם [וָרָכֶב] בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל״. אָמַר רַב הוּנָא, חָבַל רֵחַיִם לוֹקֶה שְׁתַּיִם, אַחַת מִשּׁוּם רֵחַיִם וְאַחַת מִשּׁוּם כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל, (חָבַל רֶכֶב לוֹקֶה שָׁלֹשׁ אַחַת מִשּׁוּם רֵחַיִם וְאַחַת מִשּׁוּם רֶכֶב וְאַחַת מִשּׁוּם כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל). חֶבַל רֵחַיִם וָרֶכֶב לוֹקֶה שָׁלֹשׁ, אַחַת מִשּׁוּם רֵחַיִם, וְאַחַת מִשּׁוּם רֶכֶב, וְאַחַת מִשּׁוּם כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל. רַב יְהוּדָה אָמַר חָבַל רֵחַיִם לוֹקֶה אַחַת, חָבַל רֶכֶב לוֹקֶה אַחַת, רֵחַיִם וָרֶכֶב לוֹקֶה שְׁתַּיִם, וְכִי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל לִשְׁאָר דְּבָרִים הוּא דְּאָתָא.

תַּנְיָא כּוָתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, חָבַל זוּג שֶׁל מִסְפָּרַיִם, וְצֶמֶד שֶׁל פָּרוֹת חַיָּב שְׁתַּיִם, זֶה בְּעַצְמוֹ וְזֶה בְּעַצְמוֹ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת, תַּנְיָא אִידָךְ, חָבַל זוּג שֶׁל מִסְפָּרַיִם, וְצֶמֶד שֶׁל פָּרוֹת, יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּב אֶלָּא אַחַת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב״, מָה רֵחַיִם וָרֶכֶב מְיֻחָדִים שֶׁהֵן שְׁנֵי כֵּלִים וְעוֹשִׂים מְלָאכָה אַחַת וְחַיָּב עַל זֶה בְּעַצְמוֹ וְעַל זֶה בְּעַצְמוֹ, אַף כָּל שֶׁהֵן שְׁנֵי כֵּלִים [מְיֻחָדִים] וְעוֹשִׂים מְלָאכָה אַחַת חַיָּב (עָלֶיהָ) עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב – הָא דְּבָרִים אֲחֵרִים חָבוּל, ״וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה״. הָא שֶׁל חֲבֵרוֹ חָבוּל, אִילֵימָא בְּבַעַל חוֹב הָכְתִיב (להלן פסוק י) ״לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט״, אֶלָּא לָאו שְׁלִיחַ בֵּית דִּין, אִי נַמִּי בְּבַעַל חוֹב וְלַעֲבֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין.

ולא יסתרהן אחד אלרחא אלספלי ואלעליא פאנה יסתרהן קות אלנפוס

ואל יילקח כמשכון אף אחת מאבני הריחיים, התחתונה והעליונה¹, כי הוא לוקח כמשכון את מחיית הנפשות.

1. הוספת רס״ג ״אחד״ במשפט ״ולא יסתרהן אחד אלרחא אלספלי ואלעליא פאנה יסתרהן קות אלנפוס״, משמעותה: ״אחד מ-״ או ״אף אחד מ-״.

לא יחבל רחים ורכב – תרגם בו ׳אלרחא עליא וספלי׳ {=הרחים העליונים והתחתונים}, ואין לנו היחיד של רבים זה. וקוראת המשנה לאבן הטוחנת – רכב, ולאבן התחתונה אשר אינה זזה – השכב. ונכנס תחת זה כל כלי האוכל, כמו נפה וכברה, לאמרו כי נפש הוא חובל.

לא תחייב אזהרה זאת, אלא אם יהיה משכנו שלא בשעת הלוואתו, לא אם הביא לחברו כלי מהם ולווה עליו, אין איסור בכך.

ריחים – היא התחתונה.

רכב^א – היא העליונה.

לא יחבל^ב – אם בא למשכנו על חובו בב״ד, לא ימשכנו בדברים שעושין בהן אוכל נפש.

א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא: ״ורכב״.

ב. ד״ה ״לא יחבל״ מופיע כאן (שלא כסדר הפסוק) בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, פרמא 3204, ויימר 652, פריס 154, דפוסי רומא, סביונטה. בדפוסים מאוחרים הוא הוקדם לתחילת הפסוק.

רחים – is the lower,

ורכב – is the upper millstone.

לא יחבל NO MAN SHALL TAKE [THE LOWER OR THE UPPER MILLSTONE] AS PLEDGE – i.e. if one comes to demand a pledge through the court for his debt he should not take as a pledge anything by which food is prepared (Bava Metzia 113b, 115a).

פס׳: לא יחבול רחים ורכב – שכשם שאלו שני כלים ומשמשין מלאכה אחת. רחים התחתון. ורכב זה העליון. וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. ¹כך כל שני כלים שעושין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

רחים ורכב – לרבות כל דבר שעושין בהן חיי נפש. א״כ למה נאמר רחים ורכב שכשם שאלו שני כלים וכו׳ שאמרנו.

כי נפש הוא חובל – להגיד מה גרם:

1. כך כל שני כלים. כגון זוג של מספרים או צמד של פרות:

כי נפש הוא חובל – כתרגומו.

כי נפש הוא חובל [This phrase should be understood] as the Targum explains it: [“ארי בהון מתעביד מזון לכל נפש – For with them food is prepared for all people”].⁠¹

1. A literal reading of the verse would be (NJPS): “A handmill or an upper millstone shall not be taken in pawn, for that would be taking someone’s life in pawn.” The second part of the verse is unclear: in what sense is taking an item of this nature as collateral equivalent to taking a person’s life or soul?
Rashi curiously offers no explanation of the phrase. Onq.’s explanation (which Rashbam adopts) is very paraphrastic. Still it seems to convey the sense of Scripture and is also in line with the standard rabbinic understanding. See BM 9:13 and see Ibn Ezra’s commentary here and ad Deuteronomy 20:19. See also Drazin’s explanation of Onq. here (note 7 on pp. 218-219).
See similarly NJPSC: “Items necessary for producing food ... are often called ‘life’ in Mesopotamian, Egyptian, and postbiblical Jewish literature.”

לא יחבל רחים ורכב – אמרו המכחישים: כי נדבקה זאת הפרשה עם: ושמח את אשתו (דברים כ״ד:ה׳), רמז למשכב,⁠^א כי אסור שימנע המשכב, וזה הבל. והביאו ראיה מפסוק: תטחן לאחר אשתי (איוב ל״א:י׳), וכבר פירשתיו [ברומי רבתא.]⁠^ב (ראב״ע איוב ל״א:י׳).

והאמת שהוא כמשמעו, שאין רשות לאדם שיחבול רחים. ותחסר מלת חובל, כמו: ויאמר ליוסף (בראשית מ״ח:א׳), אשר ילדה אתה^ג ללוי (במדבר כ״ו:נ״ט), ורבים כן, כי טעמם: ויאמר^ד האומר, ילדה^ה היולדת.

רחים – שם שנים, ולא יתכן להיות נפרדים, וכן: שמים.

ורכב – הוא ההוה במים.

ויש אומרים: העץ שהוא על הרחים.⁠^ו

כי נפש הוא חובל – כי בו מחיית נפשות. והסומכין על הסמך הפרשיות איננה טענה, כי כל מצוה עומדת בפני עצמה, והסמיכות כדרך דרש.

וזאת הפרשה דבקה, כי הזכיר שלא יגזול ענבים לתת אל כליו (דברים כ״ג:כ״ה), וחרמש בקמה (דברים כ״ג:כ״ו), ולקחת האשה היתה לו גם לאחר ויצאה מרשותו (דברים כ״ד:ד׳), והלוקח אשה שישמח לא יהיה עשוק שיצא בצבא (דברים כ״ד:ה׳), וחבילת הרחים עושק וכן גונב נפש (דברים כ״ד:ז׳), וכן בנגע הצרעת (דברים כ״ד:ח׳) שאם לא ישמרו משפטיה, תזיק הקרובים. וכן: לא תעשוק העני בעבוטו והשכיר (דברים כ״ד:י׳-ט״ו), ובנים קטנים שימותו בעון אביהם (דברים כ״ד:ט״ז), והטאת^ז משפט גר יתום וחובל בגד אלמנה (דברים כ״ד:י״ז), ושכחה^ח בשדה כי הוא לעני (דברים כ״ד:י״ט), וכן: לא תעולל (דברים כ״ד:כ״א), וכן: פן יוסיף ונקלה (דברים כ״ה:ג׳), וחסימת השור (דברים כ״ה:ד׳) עושק כי יגע ולא יאכל, והממאן ליבם (דברים כ״ה:ז׳) כדמות עושק, והמחזקת בכפיה במבושים^ט (דברים כ״ה:י״א-י״ב) עושקת, ואבן ואבן איפה ואיפה (דברים כ״ה:י״ג-י״ד) עושק ממש,⁠^י גם עמלק (דברים כ״ה:י״ז-י״ח) עשק לישראל.

א. מלת ״למשכב״ חסרה בכ״י פריס 177 והושלמה מכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, ברסלאו 53.

ב. ההוספה בכ״י פריס 177, פרקנפורט 150. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.

ג. בכ״י פריס 177: לו.

ד. מלת ״ויאמר״ חסרה בכ״י פריס 177 והושלמה מכ״י פריס 176, פרנקפורט 150.

ה. ״ילדה״ חסר בכ״י פריס 177 והושלם מכ״י פריס 176, פרנקפורט 150.

ו. בדפוס ורשא נוסף כאן: ״ויש אומרים: כי רחים התחתונה, ורכב העליונה״. בכ״י פריס 177, ברסלאו 53, ועדי נוסח אחרים הוא אינו מופיע.

ז. כן בכ״י פריס 182. בכ״י פריס 176, 177: חטאת.

ח. כן בכ״י פריס 176. בכ״י פריס 177: ושכח.

ט. מלת ״במבושים״ חסרה בכ״י פריס 177 והושלמה מכ״י פריס 176, פרנקפורט 150.

י. ״עושק ממש״ חסר בכ״י פריס 177 והושלם מכ״י פריס 176, פרנקפורט 150.

NO MAN SHALL TAKE THE MILL OR THE UPPER MILLSTONE TO PLEDGE. The deniers¹ say that this section is connected to and shall cheer his wife whom he hath taken (v. 5),⁠² for our verse alludes to coitus, namely, that it is forbidden to abstain from sexual intercourse. However, this is sheer nonsense. They offer as proof, Then let my wife grind unto another (Job 31:10). I have previously explained the latter.⁠³ The truth is that our verse is to be taken at face value,⁠⁴ that a person is prohibited from taking a mill to pledge. The word chovel (one who takes a pledge) is missing from our verse.⁠⁵ It is similar to and he said to Joseph (Gen. 48:1) and to whom she bore to Levi (Num. 26:29), for the meaning of the former is, someone said to Joseph, and of the latter, the one who bore, bore to Levi.⁠⁶ There are many such cases.⁠⁷

THE MILL. The word rechayim (mill) is in the dual form. It does not come in the singular.

THE UPPER MILLSTONE. Rechev (upper millstone) refers to a water mill. Others say that it refers to the wood which is placed on the mill.⁠⁸ Still others say that the rechayim (mill) refers to the lower millstone and rechev to the upper millstone.

FOR HE TAKETH A MAN'S LIFE TO PLEDGE. For life is sustained by these instruments. Those who rely on the juxtaposition of the sections have no argument,⁠⁹ for each commandment stands by itself.⁠¹⁰ The explanation of their juxtapositions is midrashic.⁠¹¹ This section¹² is connected to the previous ones in the following way:⁠¹³ the Torah mentions that one is not to steal grapes by putting them in his pots (Deut. 23:25), or to lift up a sickle upon his neighbor's grain (Deut. 23:26); or to take a woman after she has been his and then left his house and married another (v. 1). It also states that one has to cheer the woman whom he marries (v. 5); he is not to be oppressed by going into the army (Ibid.). The taking of a millstone in pledge is a form of oppression.⁠¹⁴ So too is kidnapping a person. Similarly the plague of leprosy, for if he does not observe its laws then the plague will injure those in proximity to it.⁠¹⁵ Scripture similarly states, do not oppress a poor person by taking a pledge from him (v. 10). It similarly states do not oppress a hired person (v. 14) and small children should not be put to death for the sins of the fathers (v. 16). It likewise warns against perverting the justice due a stranger or the fatherless (v. 17). It prohibits the taking of a widow's garment as a pledge (v. 17). It prohibits one from retrieving a sheaf which was forgotten in the field, for it belongs to the poor (v. 19). Similarly Thou shalt not glean (v. 21). Likewise lest if he should exceed…Then thy brother should be dishonored (Deut. 25:3).⁠¹⁶ The muzzling of an ox (v. 4) is an act of oppression, for the animal toils but cannot eat of its toil. Similarly, refusing to perform levirate marriage (Deut. 25:5-10) is a form of oppression. The woman who grabs a man's testicles (Deut. 25:11) commits an act of oppression. Employing diverse weights and diverse measures (Deut. 25:13,14) is oppression in its purest form. Furthermore, Amalek oppressed Israel (Deut. 25:17-19).⁠¹⁷

1. The Karaites.

2. The reference is to the Karaite Bible commentator Levi ben Yefet. According to Levi ben Yefet the meaning of our clause is that a man (the upper millstone) or a woman (the mill) shall not abstain from sexual relations with each other. The Hebrew word for take to pledge is lo yachavol. This can be rendered, he shall not harm (Krinsky). Thus the meaning of our verse is, one shall not harm his partner by refraining from taking the upper position (the upper millstone) or the lower position (the mill).

3. That intercourse is metaphorically described by the term "grinding.⁠" See Ibn Ezra on Job 31:10.

4. Despite the fact that "grind" is used as a metaphor for sexual intercourse in Job.

5. Our verse reads, lo yachavol rechayim va-rechev. This literally means he shall not take the mill or the upper millstone to pledge. The question is: To whom does "he" refer? Hence Ibn Ezra points out that the word chovel (anyone that takes a pledge) has been omitted. Our verse should be read as if written, lo yachavol chovel rechayim va-rechev (any one that takes a pledge shall not take the mill or the upper millstone to pledge).

6. See Ibn Ezra Gen. 48:1 (Vol. 1, p. 412).

7. Where Scripture omits the subject.

8. The reference is probably to a wooden handle which was used to turn the upper stone.

9. That our verse speaks metaphorically of sexual intercourse.

10. The commandments are not necessarily tied together. Each commandment is an independent unit.

11. It therefore cannot be used as a reason to interpret a law metaphorically when the plain meaning of the text is acceptable.

12. The law regarding taking a mill to pledge.

13. That is, if we want to connect this section midrashically to what comes before, we can so in the following manner.

14. Hence the positioning of our law.

15. By infecting them.

16. Deut. 25:3 prohibits the infliction of more that 40 stripes to one being punished by lashes. Exceeding this number of stripes is a form of oppression.

17. Thus the laws in Deut. 23:25-25:19 are thematically related. Hence the law prohibiting the taking of a mill was included in this section.

לא יחבול רחיים ורכב – איכא למאן דאמר (בבלי ב״מ קט״ו.-קט״ו:): חבל רחיים לוקה שתים, אחד משום ריחיים ואחד משום כי נפש הוא חובל. ואיכא למאן דאמר: אינו לוקה אלא אחת, דאין לוקין על לאו שבכללות. וכן פליגי ברכב.

כי נפש הוא חובל – לרבות כל דבר שעושין בו אוכל נפש.

ופשטיה: לא יחבול ריחיים – לא יחבול אדם ריחים. [ומקרא קצר הוא. הגה״ה.]⁠^א

כי נפש הוא חובל – הרי זה כאילו חובל נפשו, שהרי חיותו תלוי בהם.

א. ההגהה קוטעת את רצף הרובד המקורי של הפירוש. תוכן ההגהה מקביל לדברי אבן עזרא.

לא יחבול רחיים ורכב – HE SHALL NOT TAKE THE MILL OR THE UPPER MILLSTONE AS PLEDGE – There is one who holds (Bavli Bava Metzia 115a:16-115b): one who took the mill as a pledge is flogged with two sets of lashes, one for "]the shall not take] the mill" and one for BECAUSE HE TAKES A LIFE AS A PLEDGE. And there is one who holds: he is only flogged once, for there are no lashes for a general prohibition that contains several prohibitions. And likewise they disagree about the upper millstone.

כי נפש הוא חובל – FOR HE IS TAKING A LIFE AS A PLEDGE – This is to include anything used to make food for that day.

And its plain meaning: לא יחבול ריחיים – THE MILL SHALL NOT TAKE AS A PLEDGE – A person shall not take the mill as a pledge. [And it is a truncated verse. {A glossed annotation.}]

כי נפש הוא חובל – FOR HE IS TAKING A LIFE AS A PLEDGE – Behold it is as if he is taking his life as a pledge, since his life depends on them.

לא יחבל רחים – חסר תיבה אחת והוא כאילו כתוב לא יחבול החובל.⁠¹

דבר אחר: אדסליק מיניה קאי, אחר שנתן לו רשות להשאר בביתו יהא נזהר שלא יחבל רחים ורכב של יוצאי צבא כי נפשם הוא חובל – כי מה יעשו זולתם במלחמה.

רחים ורכב – לא זו ולא זו בלבד אלא כל דבר שהוא כלי אמנתו.⁠²

רחים אינם נכתבים אלא בלשון רבים, דוגמא: שמים, מים, חיים, פנים, מלקחים, מעים.⁠³

1. שאוב מאבן עזרא.

2. בדומה בר״י בכור שור.

3. שאוב מאבן עזרא.

לא יחבול ריחים, "A creditor is not to take as a pledge for an overdue loan the upper millstone;⁠" although the word: "creditor,⁠" did not appear in this verse it is clear that the creditor is the subject in this legislation. An alternate interpretation: The verse addresses itself to the creditor, who normally is not even allowed into the house of the debtor, seeing that such pledges are taken by the court's messenger in order to preserve the self respect of the debtor. In this instance, the creditor was allowed into the debtor's house to look for a suitable pledge.

The Torah warns him not to take something which is essential for the debtor to earn his livelihood.

ריחים, this is one of a number of words (nouns) that always appear in the plural mode; some others are:, שמים מים, חיים, פנים, מלקחים, מעים. Seeing that the lower millstone is anchored to the ground, only the upper one could serve as a pledge.

לא יחבול רחים ורכב – טעמו לא יחבול החובל, לפי שהם כלי המזון וחיי הנפשות. והזכירה תורה אלו והוא הדין לשאר הכלים שיש בהם אוכל נפש. ובאור לא יחבול שלא יכנס לביתו של לוה למשכנו, שאפילו בכלים שאין עושים בהן אוכל נפש אינו רשאי, שהרי אמר הכתוב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, שאי אפשר לו למלוה בשום פנים ליכנס לביתו של לוה כלל למשכנו, ואפילו שליח ב״ד, שנאמר בחוץ תעמוד והאיש וגו׳, וא״כ למה הוצרך לומר לא יחבול לעבור עליו בשני לאוין.

לא יחבול רחים ורכב, "he must not take as a pledge an upper or lower millstone.⁠" The reason is that these are the very tools with which the debtor earns his livelihood. The Torah mentions these two items merely as examples of other tools which the debtor cannot do without. The precise meaning of the word לא יחבול is that the lender must not bring these tools into his own house as collateral as he is not allowed to do this even with utensils which are not essential to the borrower. The Torah has written specifically in verse 10: "you must not enter his house to take a pledge;⁠" even the messenger of the court must not enter the house of the borrower, but the borrower (debtor) has to bring the pledge outside. (verse 11) Seeing that this is so, why did the Torah have to write our verse at all? Answer: so that he who violates the directions of the Torah in this respect will be guilty of violating two commandments simultaneously(Baba Metzia 113).

לא יחבול רחים ורכב – מקרא קצר הוא ופירושו לא יחבול החובל. ועל דרך הדרש אתי שפיר שחוזר על למעלה ושמח את אשתו לא יחבול וגו׳ פי׳ לא ימשכן בתשמיש למונעו ממנה כמו ויהי הוא טוחן:

לא יחבול רחים ורכב, "he must not take an upper or lower millstone as a pledge;⁠" the Torah abbreviated, failing to tell us who the subject is. He is the creditor, who after the loan is overdue, wants to secure his loan with some collateral.

If one wants to view this from an aggadic standpoint, the words as they are fit in with the Torah's directive for the newly wed husband to devote himself to entertaining his bride; a warning to the groom when performing his marital duties not to behave to his wife as if he were grinding mustard seeds.

כי נפש הוא חובל – וסמך כי ימצא איש גונב. לומר שהגנב נוטל נפשו של אותו שגונב ממנו כענין שנאמר (משלי כב) וקבע את קובעיהם נפש. כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני (ישראל). ר״ת בגימטריא זהו יוסף.

לא יחבול רחיים ורכב – אילו אמר תחבול כמנהג זאת הפרשה, היה יותר מסכים לפירוש חכמי התלמוד. והנה רחיים הוא התחתון ורכב הוא העליון.

כי נפש הוא חובל – אין בכאן חסרון שם, וחלילה שיחסר שם או מלה בשום מקום, רק מלות השמוש שזכר ארסטו׳, ולכן טעמו כי לוקח זה הכלי מבעליו לוקח נפשו, כטעם קח נא את נפשי (יונה ד׳:ג׳), כי אם יוקח מהאדם מה שיעמיד נפשו בגופו, הנה הוא לוקח נפשו. כי לוקח הסבה יקח המסובב, ועל היותר מבואר היה כי בנפש הוא חובל, ורבים מאד במקרא וכל שכן במשלי, רצוני שיחסר כ״ף המושכת לדמיון, על דרך משל נזם זהב (משלי י״א:כ״ב) ורבים מאד כן.

לא יחבול ריחים ורכב וגו׳ – הנה הריחים הוא אבן התחתון מכלי הטחינה ורכב הוא הכלי העליון והזהירה התורה שלא יקחם לאדם משכון על הלואתו ולא בשעת הלואה ולא אחר הלואה איך שיהיה שיהיו לו למשכון וביארה התורה טעם זאת האזהרה לפי שהעושה זה הוא חושב לקחת למשכון זה הכלי והוא לוקח למשכון נפש בעליו כי הוא משמש בעצמות להכין המזון להם אשר הוא שב להיות חלק מבעל נפש ולפי הסבה בזה היא היותם משמשין להכנת מזון למדנו כי כל מה שישמש להכין המזון שאנחנו מוזהרים מלקיחתו למשכון ואפילו אם היו שם שני כלים משמשים יחד לשמוש אחד חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ולזה הוצרכה התורה להזכיר בפרט זאת האזהרה רחיים ורכב ללמדנו שהוא חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו כיון שיש בהם שמוש מה להכנת אכל נפש.

התועלת השמיני הוא במצות והוא מה שהזהיר מלקחת למשכון כלי שעושין בו אוכל נפש והנה התועלת בזאת האזהרה מבואר בתורה ועוד הוא מבואר מדברינו במה שקדם.

וכן בהשחתות המלחמות שייך מה שאמר לא יחבל רחים ורכב וגו׳.

לא יחבול אם בא למשכנו על חובו בב״ד לא ימשכנו בדברי׳ העושי׳ בהן אוכל נפש. דלאו דוק׳ רחים ורכב אלא כל דבר העוש׳ אוכל נפש כדתני׳ בספרי לא יחבול רחים ורכב אין לי אלא רחים ורכב מנין לרבות כל דבר תלמוד לומר כי נפש הוא חובל פירוש כל מידי דחיי נפש אם כן למה נאמר רחים ורכב מה רחים ורכב מיוחדין שהן שני כלים ועושין מלאכה אחת וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ותנן בפר׳ המקבל החובל את הרחי׳ עובר משו׳ לא תעשה וחייב משום שני כלים שנ׳ לא יחבול רחיים ורכב ופרש״י משום שני כלים העליונה רכב והתחתונה רחיים ואמ׳ רב יהודה חבל רחיים לוקה אחת חבל רכב לוקה אחת חבל רחים ורכב לוקה שתי׳ כך כל שני כלי׳ שעושין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ותנן נמי בפרק המקבל לא רחיים ורכב בלבד אמרו אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש שנאמ׳ כי נפש הוא חובל:

ולפי שהמנהג במלחמות להשחית ולחבל כל דבר להעדר המשפט בזמן המלחמה וכל שכן ברחים ורכב שהם בדרכים לטחון החטה שמידי עברם יחבלום, לכן הזהיר לא יחבול ריחים ורכב. וריחים הוא האבן התחתון ורכב הוא האבן העליון שהוא רוכב על התחתון והזהיר שלא ישחיתם ולא יחבלם. ונתן הטעם באמרו כי נפש הוא חובל, רוצה לומר כי באבנים האלה יכינו מזון בני האדם ותהיה נפש האדם תלויה בהם. כי בהם יתן טרף לביתו ולכן בהשחיתו אותם הוא חובל ומשחית את האדם ושופך את דמו. המצוה הזאת כפי המובן הזה נכלל בדבר לא תרצח, וחז״ל פירשו אותם בפ׳ המקבל (דף קט״ו) על הממשכן רחים ורכב שהזהירה תורה שלא ימשכנם לא בשעת הלואה ולא לאחריה, לפי שאין זה ממשכן אבנים כי אם נפשות. ונרמזה גם כן המצוה הזאת כפי המובן הזה בפרשת משפטים באמרו אם חבול תחבול שלמת רעך, רוצה לומר אם תרצה לחבול יהיה שלמת רעך לא רחים ורכב אשר בו תלויים חיי נפש. ובא בקבלה האמתית שלא בלבד ריחים ורכב אבל גם כל דבר שמשמש להכין מזון אנחנו מוזהרים מללקחו למשכון ודבר הכתוב בהווה.

ואמר לא יחבול רחים ורכב – לפי שהיא אכזריות גדולה ממדות יצר הרע. ואמר כי נפש הוא חובל. להורות שתאותו של יצר הרע הוא להטעות לאדם קו לקו מקל לחמור. עד שמאבד נפשו.

לא ימשכנו בדברים שעושים בהם אוכל נפש. דאף על גב דכתיב ״לא יחבול רחיים ורכב״, לאו דווקא רחיים ורכב, אלא כל כלי אוכל נפש, כדאמרינן בפרק החובל ״כי נפש הוא חובל״ – לאתויי כל כלים שעושים בהם אוכל נפש. ולמה נאמר ״רחיים ורכב״, לומר מה רחיים ורכב שהם שני כלים שעושים מלאכה אחת, וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אף כל שהוא שני כלים, חייב זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אף על גב דעושה בו מלאכה אחת:

לא יַחֲבֹֿל: בשוא ופתח החי״ת, ורפה הבית, שרשים¹. [לֹא⁠־יַחֲבֹל].

1. שרשים: חב״ל, 93 ע״ב.

אם בא למשכנו על חובו בב״ד כו׳. ר״ל דלא יחבל משמע דאסור למשכן אותו בב״ד, וזה אינו, דהא מדהוצרך להזהיר השיב תשיב לו את העבוט (פסוק יג), ש״מ דמותר להשכין. ומתרץ דמה דכתיב כאן לא יחבול ר״ל אם בא למשכנו כו׳, כגון שבתחילה הלוהו בלא משכון ועכשיו בא למשכנו כו׳:

לא ימשכננו בדברים שעושים בהם אוכל נפש. משום דרוצה לתרץ מה שכתב כי נפש הוא חובל, משמע כל דברים שעושה בהם אוכל נפש, וא״כ למה נאמר רחים ורכב, דהא בחד סגי, דהא תרווייהו כלי אוכל נפש הם. אלא כדי ליתן לאו על רחים לחוד ועל רכב לחוד. ואעפ״י שזה צריך לזה, מ״מ הואיל ושני כלים הם עובר על כל א׳ וא׳:

If he demands security from him for his debt in court, etc. Rashi means to say that "he may not secure as collateral" implies that he is not permitted to demand security from him in court. But this is not so because it was necessary for the Torah to command, "Return are you to return the pledge to him" (v. 13), which indicates that one is permitted to take security. Rashi answers that when it is written here, "He may not secure as collateral,⁠" is in a case where originally he had lent him without security and "now he demands security, etc.⁠"

He may not secure implements of food preparation. Rashi is answering the question: It is written "For he is taking life as security,⁠" which indicates anything used for food preparation. [You might ask] if so, why does it say "the upper and lower parts of a millstone,⁠" [writing] only one of them would suffice, because they are both implements of food preparation? The answer is, to give a negative command for the upper part on its own and for the lower part on its own. Even though each needs the other, however since they are two [separate] implements one transgresses a negative command for each implement on its own.

ושמח את אשתו אשר לקח לא יחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל – כוונת הכתוב להזהיר טפשים ואוילים מבני עמנו כאלה פה עמנו היום המבזבזים כל ממונם ביום חתונתם הרוג בקר ושחוט צאן אוכלים למעדנים משתה תמיד ויום טוב ולא ירפו ידיהם כי אם תם הכסף והרכוש חלף הלך לו ויצטרכו אחר כך לבריות לזון ילדיהם ולהלביש מערומיהם. דברה תורה כלשון בני אדם וגערה בם לבלתי לכת אחרי ההוללים האלו. כי אמנם טוב לשמח אשתו אשר לקח איש כמתנת ידו אבל לא יחבול רחים ורכב וגו׳ וטוב לעשות שבתו חול ולא יצטרך לבריות כי לא צותה תורה בדמיון זה ואדרבא הרי זה מתחייב בנפשו כי נפש הוא חובל:

לא יחבל – הנושה, הבא לקחת משכון מאת הלוה כשהגיע הזמן ולא פרע, לא יחבול כלומר לא יקח ממנו לעבוטו רחים ורכב שמשמש להכין לו מזון, ובכלל רחים ורכב גם כל כלי אומן שהוא מתפרנס על ידם:

רחים ורכב – האבן הטוחנת התחתונה נקראת רחים, והעליונה רכב, שנדמה כאילו רוכבת על התחתונה:

כי נפש הוא חבל – חיי נפש, כי אם יקח כלי מלאכתו למשכון במה יחיה את עצמו ואת ביתו, ודומה לזה בא הצווי להשיב השלמה עד בוא השמש:

רחים ורכב – רחים שם הונח על כלי הטחינה בכלל יהיה כלו כלי אחד או ב׳ כלים ויותר, כי הנרצה ברחים (לרבי שלמה פאפענהיים) הכלי הפועל המרוח בדרך כלל, מן וימרחו על השחין (ישעיהו ל״ח) (ענין מעיכה פציעה וכתישה) כמו וטחנו בריחים (במדבר י״א), ובדרך פרט יקרא הכלי התחתון רחים (דער רייבער) והכלי העליון רכב שהוא רוכב על התחתון (לויפער), כי אעפ״י ששני הכלים מיוחדים למלאכה אחת בשתוף, הנה הוא לוקה על כל אחד משניהם כשחובל אותם או אחד מהם, כי א״א לזה בלא זה ועושה האחד מה שעושה השני ע״כ הוא חובל את נפש בעליו; ומה שנתייחד לתחתון להקרא רחים אעפ״י שכפי הנראה העליון פועל יותר מן התחתון בפעל המרוח להיותו בתנועתו ועושה מעשה לא כן התחתון ששוכב במנוחה ואינו פועל כלל במרוח כ״א שמעמיד הדבר הנטחן לשיתמרח מן העליון, מ״מ נקרא התחתון רחים מחמת שהוא קבוע תמיד במקומו וניכר ממנו שהוא מוכן לטחינה, אבל העליון במה שהוא כלי המתטלטל ולא נתברר מענינו שנעשה לפעל הטחינה ביחוד נקרא רכב שהוא רכוב על התחתון.

לא יחבול רחים ורכב – לא הרחיים בכללם, ולא הרכב לבדו, והזכיר הרכב ולא השכב, כי השכב קבוע, והרכב מיטלטל ונקל לקחתו יותר מן השכב.

לא יחבל וגו׳ – גם היחיד חייב לדחות את תביעתו המוצדקת, כדי שלא לערער את אמצעי הקיום של אחיו החייב לו ממון. כבר נאמר בספר שמות (כב, כד) שאסור לו ללחוץ על אחיו לשלם אם הוא יודע שכרגע אין ביכולתו לשלם (עיין שם). כמו כן כבר נאמר שם (בפסוק כה), שאם המלווה מקבל משכון, כדין, כדי להבטיח תשלום חוב שהגיע זמנו, הוא חייב להחזיר אותו בתמורה לדבר אחר כל אימת שהלווה זקוק לו לשימושו. כאן אומר הכתוב, כהשלמה, שאסור למלווה לקחת ״כלי אוכל נפש״ כמשכון, אפילו אם בכוונתו להחליפם כל אימת שזקוקים להם. ״רחים ורכב״ נזכרו כאן רק כדוגמא ל״כלי אוכל נפש״, כפי שחז״ל מדייקים מהטעם שניתן למצווה זו: ״כי נפש הוא חבל״ (עיין סמ״ע, חושן משפט סי׳ צז ס״ק יא; עיין גם פסוק י ופירוש שם).

רחים – עיין פירוש, בראשית ח, כא. ורכב: האבן הטוחנת ה״רוכבת״ על האבן התחתונה.

[קלח] לא יחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל תרגם אונקלוס ארי בהון מתעביד מזון לכל נפש, ובש״ס (ב״מ קל״ט) במשנה לא רחים ורכב בלבד אלא כל דבר שעושים בו אוכל נפש, וא׳ מהפשטנים פי׳ כי נפש הוא חיי הנפש שהוא כל כלי האומן שמתפרנס על ידם, כי אם יקח כלי אומנתו במה יעשה עבודתו, והשכל יסכים לפירוש. וגם הובאה הדעה הזאת בטוח״מ (סי׳ צ״ז סעיף מז) בשם הרמ״ה, אבל הש״ע השמיטה והרמ״א ז״ל כתב בפי׳ שמותר למשכנם, ויש להבין למה באמת לא פי׳ חז״ל כן, אבל אחר העיון נראה אשר הניא לחז״ל מלפרש כן, מפני שבימים הקדמונים ובפרט במדינות אזיה לא היה בית אשר אין שם רחים ורכב לטחון בו וא״כ לא היו הרחים כלי אומנות כלל רק כמו תנור וכירים, ואף שהיודע בטיב העולם אין נצרך להביא ראיות עכ״ז נציג ראיה אחת, כי במס׳ כתובות במשנה אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה מכבסת ומבשלת שחשב הטחינה עם האפיה ואף הקדימה, ולא תאמר כי משום שטחינה הוא קודם אפיה לזה חשבה קודם, אבל אם לא היתה מהמלאכות הבייתיות לא היה מוטל על האשה, וע׳ ב״ב גבי המוכר את הבית מכר וכו׳ שנראה ג״כ ראיה ומה שאמר איוב (לא י׳) תטחן לאחר אשתי. שמשמע שתהיה טוחנת לאחר בשכר, פי׳ כי הטחינה היא מלאכה כבדה ובזויה כמ״ש (שמות יא) מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחים שתפס ב׳ הקצוות, ומי שלא הי״ל שפחה גם לא היה רוצה שתטחן אשתו היה שוכר איזה אשה עניה, וא״כ אינו רק מפני שהוא כלי שעושים בו אוכל נפש, ודע שלשון חבלה הנאמר בכאן ובכ״מ הוא משכון שלא בשעת הלואה או ע״פ שליח הב״ד או שהב״ד יצוה להלוה בעצמו שיתן להמלוה ובאה האזהרה על הב״ד שלא יצוו ליתן זאת למשכון, אבל אם נותן לו מעצמו משכון בשעת הלואה שאינה נקראת חבלה רק עבוט כאשר יבא להלן מותר:

לא יחבול וגו׳ כי נפש הוא חובל:⁠¹ סמיכות האזהרות – הרחוקות מאד בענין – ניתנת לידרש, וכבר נדרש בזה בתרגום יונתן². ולפי הפשט סמך ענין דומה לדומה, כמו שרחים ורכב, אע״ג שהם ממון בעלים ומשועבדים לבעל חוב, מ״מ כיון שנפשו של אדם אינה משועבדת לבעל חוב³, ורחים ורכב גורמים לקיום הנפש⁴ – אסור לחבול. הכי נמי, אע״ג שהאדם הוא משועבד למלך ולמדינה, מ״מ אשתו אינה חייבת בזה השעבוד, דאין אשה דרכה לכבש⁵, ומשום הכי אי אפשר להעביר עליו⁶ גם כן, שהוא גורם לנפשה⁷. ואע״ג דכמו בנושא אשה חדשה כן הדין בבונה בית חדש⁸ וכרם⁹, כדאיתא בסוטה (מג,א)¹⁰, ובהני לא שייך זה הטעם, מ״מ הדין והטעם מפורשים באשה¹¹, וידוע שיש עוד טעמים כדרך התורה, כמו שכתבתי כמה פעמים¹².

1. פסוק זה אינו קשור כלל לחתן בשנתו הראשונה, אלא כפי שמסביר רש״י איסור למשכן את הלווה על דברים שעושים בהם אוכל נפש. רבינו ידון, מדוע א״כ נסמך פסוק זה לדיני חתן בשנה הראשונה.

2. אחרי התרגום לפי הפשט (דומה לאונקלוס) מוסיף התרגום: ולא יהוי גבר אסר חתנין וכלין בחרשין, ארום נפשא דעתיד למיפק מנהון הוא מחבל (עכ״ל). וכתב פירוש יונתן: פירוש, שלא יהא קושר חתנים וכלות בכישוף שימנעהו מבוא עליה. ודריש סמיכות הפרשיות דלעיל מיניה ״כי יקח איש אשה חדשה... ושמח את אשתו אשר לקח״, דהיינו מצות עונה, סמיך ליה ״לא יחבול ריחיים ורכב״ ללמד אזהרה שלא ימנע את עונתו במעשה כשפים שלא יוכל לבוא עליה כדרך אנשים. ודיברה תורה בלשון נקיה (עכ״ל).

3. אלא ממונו בלבד.

4. אונקלוס ״ארי בהון מתעבד מזון לכל נפש״.

5. קידושין (ב,ב): אין דרכה של אשה לעשות מלחמה.

6. על פי הלשון ״לא יעבור עליו לכל דבר״ (עיין שם פירוש רבינו).

7. צער, בזה שבעלה החדש נלקח למלחמה.

8. וחנכו.

9. וחללו. לעומת אלו המוזכרים בפרשת שופטים (״בנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חיללו, אירש אשה ולא לקחה״) ששם הוא רק חוזר מערכי המלחמה, אבל הוא מחוייב לסייע לצרכי הצבא.

10. אלו שאין זזין ממקומם (לעומת אלה הזזים מביתם אבל לא לחזית המלחמה), בנה בית וחנכו, נטע כרם וחיללו, הנושא את ארוסתו (עכ״ל). והשוה ירושלמי סוטה (פרק ח׳ הלכה ח׳): בנה בית וחנכו ולא שהה בתוכו י״ב חודש, נטע כרם וחיללו ולא שתה בתוכו י״ב חודש, אינן זזין ממקומן. וכולהו למדין מן האשה, מה אשה צריכה י״ב חודש אף בית וכרם צריכים י״ב חודש (עכ״ל הירושלמי).

11. כי שם הם אמנם שייכים ביותר.

12. ועיין בזה בהרחבה בחיבורנו ׳פשוטו של מקרא׳ מדור א׳ פרק 10 (על מהות המצוה וטעמה), ומדור ב׳ פרק 7 (על מקום כתיבת מצוה בתורה), ומדור ה׳ פרק 4 (המצוה כיחידה מורכבת). וכן בספרנו ׳קדושת פשוטו של מקרא׳, פרשת תצוה (המצוה המורכבת), פרשת ויקרא (על מקום כתיבת מצוה בתורה), פרשת צו (קרבן תודה – המצוה המורכבת), פרשת ראה (בשר בחלב – כמצוה מורכבת).

נסמכה אזהרה זאת לכאן, כי כמו שהמצוה הקודמת היא שחסה התורה על צערם של ישראל כך אזהרה זאת. השוה פירוש הראב״ע.

רחיים – בהרבה מקומות פירושו כל הטחנה, ונקראת לשון רבים על שם שתי האבנים.

רכב – היא האבן העליונה.

בפסוק זה צריכים אנו לומר ש״רחיים״ אינם אלא האבן התחתונה לבד.

כי נפש הוא חובל – מכאן למדו רבותינו בספרי ובבבא מציעא קט״ו., שאסור לחבול שום כלים שעושים בהם אוכל נפש. תמוה מאד תרגום יונתן כאן, אשר מוסיף לפירוש הפשוט עוד פירוש שני, וזו לשונו: ״ולא יהוי גבר אסר חתנין וכלין בחרשין ארום נפשא דעתיד למיפק מנהון הוא מחבל״ (השוה גם תרגום ירושלמי). בתקופה העתיקה וגם בימי הביניים היו מכשפים אשר אמרו כי בכוחם לקשור קשר ידוע שעל ידו ימנע מהחתן להזדווג אל הכלה (בגרמנית קראו לפעולה זאת: ״נעסטעל⁠־קניפפען״ = קשירת שרוך). האומות הטילו עונשים גדולים על כך. לדברי תרגום יונתן יש מכאן אזהרה מיוחדת לפשע זה; השוה ספר חרדים לרבי אלעזר אזכרי (פרק ה, סימן מ״ב) המפרש בזה את סמיכות האזהרה הזאת אל המצוה שלפניה.

רחים ורכב – החובל את הרחיים עובר בלא תעשה וחייב משום שני כלים, שנאמר לא יחבל רחיים ורכב.⁠¹ (ב״מ קט״ו.)

רחים ורכב – מה רחיים ורכב שהם מיוחדים שני כלים ועושין מלאכה אחת וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אף כל דברים שהם שני כלים מיוחדים ועושין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.⁠² (שם קט״ז.)

רחים ורכב – ממשמע שנאמר רכב אין אנו יודעין שהרחיים בכלל, ומה ת״ל רחיים ורכב, לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.⁠³ (ירושלמי נזיר פ״ו ה״ב)

כי נפש הוא חבל – לא רחיים ורכב בלבד אמרו אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש, שנאמר כי נפש הוא חובל⁴. (ב״מ קט״ו.)

1. ר״ל הממשכן את הרחיים, ואיירי ברחיים של יד שהוא מתטלטל ואפשר למשכנו, והרבותא בזה אע״פ שמשותפין למלאכה אחת אך אע״פ כן הם שני כלים, כי האבן התחתון נקרא רחיים, מדמהודק בהרחיים שהוא הכן והאבן העליון הסובב עליו נקרא רכב מפני שהוא רוכב וסובב על התחתון, ואיירי אפילו בהתראה אחת אם חבל בפעם אחת, דאי בשתי התראות אפילו רחים ורחים חייב שתים וכמ״ש גבי נזיר אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת, ולא הוי לאו שבכללות משום דאע״פ שעושין מלאכה אחת ולא יתכן לזה בלא זה ובכ״ז פירש הכתוב תרווייהו וכל אחד שם בפ״ע הוו התראותיהן חלוקות, ועיין בדרשה שבסמוך מירושלמי שמפרש טעם דרשה זו.

2. וכגון אם חבל צמד של פרות וכדומה, ועיין בתוס׳ וברא״ש.

3. הוא מפרש טעם המשנה דב״מ קט״ו א׳ דחייב משום שני כלים שנאמר לא יחבול רחים ורכב, והכונה דכיון שהם למלאכה אחת כמש״כ לעיל אות צ״ו לא הו״ל להכתוב לפרשן ביחוד, ומדפרשן ש״מ שבא להורות שחייב ע״ז בפ״ע ועל זה בפ״ע, וכבר בארנו זה לעיל באות הנזכר, יעו״ש.

4. ר״ל מה שאמרו חכמים דחייב בשני כלים אע״פ שהם למלאכה אחת ולמדו זה מן הכתוב, לא על רחים ורכב שנאמר בפירוש בכתוב אמרו חכמים שחייבו הכתוב שנים אלא על כל דבר שעושין בו אוכל נפש כעריבות ויורות שמבשלין בהן או כל דבר שצריך לו מאוד כמלבוש שעליו וכלים שאוכל בהן ומטה ומפץ שישן עליהם, ובמשכן אחד מאלו חייב להחזירן לו, אבל שאר כלי אומנות שאין עושין בהן אוכל נפש כזוג ספרים וחייטים ופרות של חרישה או אפילו כלי אוכל נפש כשא״צ להן ממשכנין, ומיהו כשנותן לו הלוה בעצמו למשכנו כלים של אוכל נפש ואפילו שלא בשעת הלואה מותר לקבלן, דהוי כמו שמוכרו לו.

ודע דכמו כאן כן בכל מקום שנאמר לשון חבלה איירי במשכנו שלא בשעת הלואה או עפ״י שליח ב״ד או שהב״ד יצוה להלוה בעצמו שיתן להמלוה, ובאה האזהרה על הב״ד שלא יצוו ליתן זאת למשכון, אבל אם נותן לו זאת מעצמו משכון בשעת הלואה זה נקרא עבוט, ויתבאר ענינו בסמוך בפסוק י׳.

וכן כלל דינים אלו איירי רק בממשכן שרוצה להיות בטוח בו בחובו שלא הגיע עוד זמן הפרעון ויירא שמא יבריח הלוה, או שהגיע זמן הפרעון ואפ״ה אין המלוה רוצה לגבות משום שרואה שאין ללוה כדי סדור שמסדרין לבע״ח ליתן לו ממטלטליו מזונות לל׳ יום וכסות לי״ב חודש ועוד [חו״מ סי׳ צ״ז ולפנינו בפ׳ בחקתי] ויודע שכשיסדרו לו לא ישאר כדי חובו, לכן רוצה טפי לגבות לבטחון דאז לא יסדרו להלוה, אבל בהגיע זמן הפרעון והמלוה רוצה להשתלם, אז שליח ב״ד נכנס לביתו וממשכן אפילו רחים ורכב ומוכרן בב״ד ומשלם לזה, ועיין בחו״מ שם.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון