×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיִּקְרָ֥א יִצְחָ֛ק אֶֽל⁠־יַעֲקֹ֖ב וַיְבָ֣רֶךְ אֹת֑וֹ וַיְצַוֵּ֙הוּ֙ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֹֽא⁠־תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן׃
Yitzchak called Yaakov and blessed him. He commanded him and said to him, "Do not take a wife from the women of Canaan.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובשכל טובר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[א] 1ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו, ר׳ אבהו אמר לפי שהיו הברכות מפוקפקות בידו והיכן נתאששו בידו כאן, ויקרא יצחק אל יעקב, אמר ר״א אין קיום הגט אלא בחותמיו, שלא תאמר אלולי שרימה יעקב באביו לא נטל ברכותיו ת״ל ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו, א״ר ברכיה משל לבן מלכים שהיה חותר לאביו ליטול ליטרא אחת של זהב אמר לו למה במטמוניות בא וטול לך בפרהסיא. (בראשית רבה סז)
[ב] 2ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו, וכי מאחר שברכו הקב״ה, אביו ואמו למה חזרו וברכוהו שנאמר ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו, אלא שראה יצחק ברוח הקדש שעתידין בניו להגלות לבין האומות, אמר לו בא ואברכך ברכות של גליות שיחזור עליך הקב״ה ויקבצך מבין הגליות ומה בירכו בשש צרות יצילך (איוב ה׳:י״ט) לכך נאמר ברכות לראש צדיק (משלי י׳:ו׳). (בראשית רבה עה)
[ג] 3ויקרא יצחק אל יעקב, עמד יצחק ובירך את יעקב בנתינה שנאמר ויתן לך האלהים מטל השמים (בראשית כ״ז:כ״ח) וחתם בקריאה, ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו. (מדרש תהלים מזמור ד.)
[ד] 4ויצוהו, אמר ר׳ שמעון אשריהם לצדיקים שאין נפטרין מן העולם עד שהן מצווין את בניהם אחריהם על דברי תורה כו׳ וכן יצחק צוה את יעקב שנאמר ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ויצוהו. (מדרש תנאים דברים א׳:א׳)
[ה] 5ויצוהו, שנה לו המסורת (אור האפלה כת״י)
[ו] 6ויצוהו, הזהירו על בנות ענר אשכול וממרא (בראשית רבה סז)
1. מפוקפקות מתמוטטות רפויות בידו שנתברך תחלה שלא מדעת אביו והיכן נתאששו נתחזקו בידו כאן ויברך אותו שבירכו ברצונו וקיים את הברכות וכדאמר ר״א אין קיום הגט וכו׳ (פי׳ ב״ר) ראה לעיל פכ״ז מאמר קנז. ולקמן בב״ר פע״ח. ועי׳ בערוך עי׳ פק. משל, ראה לעיל פכ״ה מאמר ע. ובספר יחוסי הצדיקים לעיל פכ״ז מאמר קיט. מביא כל דרש הנ״ל וכ׳ ע״ז קבלה ביד חכמי הדור כי זה הדרש מהני קראי משבואל בן גרשם קיבלום.
2. בילק״ש הגי׳ וכי מאחר שברכו הקב״ה ואמו, אביו למה חזר וברכו ויש ספרים שאין גורסים אמו. ובמדרש הגדול וכי מאחר שברכו הקב״ה ואביו ואמו מפני מה חזר אביו ובירכו שנייה כו׳ ומה הן ברכות של גליות כו׳ ועליו נאמר וברכה לראש משביר זה יעקב אבינו ופי רשעים יכסה חמס זה עשו הרשע.
3. ראה לעיל פכ״ז מאמר קיד. – קטו. תנחומא ויחי טז. תנ״י ויחי יז. דב״ר יא. מדרש תהלים פ״א.
4. לקמן מאמר ו. וראה לעיל פי״ח מאמר קצה.
5. ראה לעיל פכ״ה מאמר מג. פכ״ד מאמר קנא.
6. בלקח טוב ויקרא יצחק אל יעקב ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען. כדרך שאמר אברהם לאליעזר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. ובשכ״ט אפילו מבנות ענר אשכול וממרא שהן צדקניות. ראה לעיל פכ״ד מאמר מו.
וּקְרָא יִצְחָק לְיַעֲקֹב וּבָרֵיךְ יָתֵיהּ וּפַקְּדֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ לָא תִּסַּב אִתְּתָא מִבְּנָת כְּנָעַן.
Yitzchak called Yaakov and blessed him. He commanded him and said to him, “Do not marry a woman of the daughters of Canaan.
וקרא יצחק ליעקב וברך יתה ופקד יתיה ואמר ליה לא תסב אתה מן בנתהון דכנענעאי.
וקרא יצחק ליעקב ובריך יתיה ופקדיה ואמר ליה לא תיסב איתא מבנתהום דכנענאי.
And Izhak called Jacob, and blessed him, and commanded him, and said to him, You shalt not take a wife from the daughters of the Kenaanaee.
[יב] וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ – רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר לְפִי שֶׁהָיוּ הַבְּרָכוֹת מְפֻקְפָּקוֹת בְּיָדוֹ, וְהֵיכָן נִתְאוֹשְׁשׁוּ בְּיָדוֹ, כָּאן, וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו, שֶׁלֹא תֹאמַר אִלּוּלֵי שֶׁרִמָּה יַעֲקֹב בְּאָבִיו לֹא נָטַל בִּרְכוֹתָיו, תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיָה חוֹתֵר לְאָבִיו לִטֹּל לִטְרָא אַחַת שֶׁל זָהָב, אָמַר לוֹ לָמָּה בְּמַטְמוֹנִיּוֹת בּוֹא וְטֹל לְךָ בְּפַרְהֶסְיָא, וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ. וַיְצַוֵּהוּ, הִזְהִירוֹ עַל בְּנוֹת עָנֵר אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא.
ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו – הה״ד ברכות לראש צדיק (משלי י׳ ו׳), בשעה שנתברך יעקב מאביו בתחלה אמר שיר של פגעים עליו ואמר יושב בסתר עליון, אמר לה׳ מחסי, כי הוא יצילך גו׳ לא תירא גו׳ עד רק בעיניך תביט (תהלים צ״א א׳ - ח׳) ברכו אביו. ואף רבקה אמרה ברכתה כנגדן ואמרה כי אתה ה׳ מחסי וגו׳, לא תאנה וגו׳ עד על שחל וגו׳ (שם ט׳ - י״ג) ברכתו... לעשות חזקה בזה המקום התחילו לעשות עמו מריבה.
[פרק כח]
פרשת ויצא
ויקרא יצחק אל יעקב וגו׳ – 1אמר ר׳ אלעזר אין השטר מתקיים אלא בחותמיו, שלא יאמרו במרמה לקח יעקב מעשו את הברכות, והנה ברכו באחרונה ברצונו.
1. אמר ר׳ אלעזר. ב״ר פס״ז אות ב׳ וילקוט ולק״ט.
וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וְגוֹ׳ – לְפִי שֶׁהָיוּ הַבְּרָכוֹת מְפוּקְפָּקוֹת בְּיָדוֹ, וְהֵיכָן נִתְאוֹשְׁשׁוּ בְּיָדוֹ, כָּאן וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתָמָיו וְגוֹ׳ כְּדִלְעֵיל. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיָה חוֹתֵר לְאָבִיו לִטֹּל לִיטְרָא שֶׁל זָהָב. אָמַר לוֹ לָמָּה בְּמַטְמוֹנִיּוֹת, בּוֹא וְטוֹל בְּפַרְהֶסְיָא, כָּךְ וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֵךְ אֹתוֹ.
וַיְצַוֵּהוּ – הִזְהִירוֹ עַל בְּנוֹת עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא.
פדעי יצחק ביעקוב ובארכה ואוצאה וקאל לה לא תתכ׳ד׳ זוג׳ה מן בנאת כנעאן.
קרא יצחק ליעקב וברך אותו וציווה אותו ואמר לו: אל תיקח אישה מבנות כנען.
ויצא יעקב מבאר
ויקרא יצחק אל יעקב ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען – כדרך שאמר אברהם לאליעזר. לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני (שם כ״ד:ג׳).
ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו – א״ר אבהו לפי שהיו הברכות מפוקפקות בידו היכן נתאוששו בידו כאן ויברך אותו כדאמר ר׳ אליעזר אין קיום הגט אלא בחותמיו:
ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען – ואפי׳ מבנות ענר אשכול וממרא שהן צדקניות:
(א-ד) וברכו ונתן לו ברכת אברהם – מאחר שהוא גדול, לו ראוייה הברכה.
(1-4) And he blessed him and gave him THE BLESSING OF AVRAHAM – since he was great, the blessing was appropriate to him.
ויקראויברך אתו – והברכה הוא מה שאמר: ואל שדי יברך אותך (בראשית כ״ח:ג׳).
ויקרא ..ויברך אתו, the text of the blessing commences with the words: וא-ל שדי יברך אותך (verse 3).
ויקרא יצחק וג׳ ויברך אתו – אין זה – לפי הנראה לי – רמז לברכה שלא נכתבה, אלא רמז לברכה שיבאר אחר זה, והיא [ו]אל שדי וג׳1.
1. רט. וכ״פ הרד״ק ׳והברכה היה מה שאמר ואל שדי יברך אתך׳.
(א-ב) ואז קרא יצחק ליעקב וברך אותו, להתפרסם לו שממנו יהיה הזרע השלם אשר יירש הארץ, כי עשו לא היה ראוי לזה לא מצד עצמו ולא מצד נשיו; ואמר אליו: לא תקח אשה מבנות חת, קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אשה מבנות לבן.
(א-ד) התועלת השמיני הוא במידות, והוא שראוי לאדם שיקח אשה ממשפחה נבחרת, כדי שיהיה זרעו נבחר. ולזה תמצא שציוה יצחק את יעקב שיקח אשה ממשפחתו, כדי שיהיה ממנו הזרע הנבחר שיירש הארץ שייעד ה׳ יתעלה לאברהם.
וכבר למדנו מזה המקום גם כן כי הברכה אינה כי אם לפי הכנת המתברך. וזה, שאם היה אפשר לנביא לברך המתברך לפי רצונו, למה היה נבוך יצחק בברכת עשו במה יברכהו? הנה היה אפשר שיברכהו שתהיה לו ברכת אברהם, כמו שברך בזה יעקב! ואמנם לא ברכהו בזאת הברכה, לפי שהברכה ההיא לא יתכן שתבוא כי אם לדבקים בה׳ יתעלה, כמו שהתבאר מדברינו אצל כריתת ברית בין הבתרים. ולפי שלא היה עשו ראוי לזאת ההשגחה לא יכול יצחק לברכו בה.
ומזה המקום למדנו גם כן כי לא היה יצחק אוהב עשו יותר מיעקב כי אם קודם התפרסם לו שלמוּת יעקב. אמנם אחר זה היה אוהב יעקב יותר, מצד מעלתו, ולזה דקדק בעניניו וציוהו שלא יקח אשה מבנות כנען, וברכהו בזאת הברכה השנית (כח, ג-ד) שהיא נפלאה מאד.

והתועלות המגיעים ממנו הם אחד עשר:

(א-ה) ולזה דברה אל יצחק שידבר אתו ויצוה עליו על זה כדי שיראה שמצות אביו תכריחהו והוא שנאמר בסוף וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו – [י] יאמר שהלך במצות אביו וגם שהמקום אשר הלך שם היה שוה לשניהם כי הוא בית אחי אמם ומזה לא ניכר שהוא בורח כמו ההולך למקום שאין יד שניהם שוה בו והוא מה ששלח לו בפתחו לו בדברי שלום עם לבן גרתי ואחר עתה (בראשית ל״ב:ה׳).
(1) Esau's reaction is proof that Rebecca's plan worked. "Esau saw that Isaac had blessed Jacob and sent him to Padan Aram to get himself a wife.⁠" Esau then proceeded to look for another wife, someone more pleasing to his parents. This shows that the matter of the blessing was no longer uppermost in his mind. The explicit instructions to go to Laban "who was such and such" all served to underline the purposeful, constructive nature of this journey. Laban, after all, was the uncle of Esau as well as of Jacob, and could hardly be expected to side with Jacob in the latter's dispute with his brother. When, many years later, Jacob says to Esau, "I have remained a stranger with Laban throughout all these years,⁠" he may well have referred to the fact that Laban could never have been viewed as a haven from Esau's anger, as a place of refuge.
(א-ב) והנה רבקה לא רצתה לגלות ליצחק אמתת הדבר ממשטמת עשו והיותו מתנחם להרוג את יעקב מפחדה שיצעק נגדה ויתרעם ממנה שהיא סבבה כל הרעה הזאת ובשלה הצער הגדול הזה בשלחה מדנים בין אחים אבל שנתה מפני השלום ואמרה לו ענין הנשואין שלא יקח יעקב מבנות כנען ויצחק בחשבו שהיה הדבר כן קרא ליעקב וצוהו שלא יקח אשה מבנות הכנעני ושילך ביתה בתואל אבי אמו והנה הדריכו ללכת אל בתואל לפי שהיה זקן ובעצתו יקח אשה הראויה לפי כבודו אמנם רבקה שהית׳ כונתה בהליכת יעקב כדי לברוח ממשטמת עשו צוהו שילך אל לבן שהיה בחור וגבור לא אל בתואל ואל אביה שהיה זקן וכן עשה בפועל.
והנה בכאן הזכיר קריאה וברכה וצואה ואמירה. סימן שיקבלו בניו התורה בקריאה ואמירה וצואה וברכה. כי כולם נזכרו בתורה. וכולם רמוזים בכאן בדבריו. קריאה לשון חבה שחבבו בדבריו ובברכותיו. אמירה ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען לכלול כולם. צואה שהוא לשון זירוז הוא מה שאמר קום לך פדנה ארם בזריזות וקח לך משם אשה מבנות לבן הכשרות הראויות לך. וזהו וקח לך משם אשה יראת ה׳ ברוכה ואל שדי יברך אותך. ואולי הברכה והצואה הוא דבר אחד כי אחר שציוהו שלא יקח אשה מבנות כנען אין לך ברכה גדולה מזאת. וזהו ויברך אותו ויצוהו לא תקח אשה. אבל ואל שדי יברך אותך ויתן לך את ברכת אברהם אינה ברכת יצחק. אלא ברכת השם שיברך אותו לעתיד בברכת אברהם. ואולי שבירך אותו באל שדי שהוא שם חזק לשדד המערכות והמזיקים. לפי שהיה הולך לפדן ארם אצל לבן הארמי שהיה מכשף וקוסם. והיה צריך זה השם לשדד ולשבר ולבטל כישופיו וקסמיו. וזהו ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך בבנים ובבנות ולא תשאר בארץ טמאה. אלא מיד תבא לארצך שהיא ארץ קדושה. וזהו ויתן לך את ברכת אברהם לרשתך את ארץ מגוריך:
ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו – לדעתי קרא אותו לבוא לפניו, ועשו אחיו עומד שם. כי רבקה בחכמתה עשתה זאת שלא ירגיש עשו שיעקב בורח מפניו, אבל יִרְאֶה מעשה יצחק שמצוה עליו ללכת אל ארץ ארם לקחת לו אשה, והוא צריך ללכת במצות אביו. ואחר הנשואין ישוב לביתו. ואילו הבין עשו שהוא בורח ושלא ישוב אל ארץ מולדתו מפחד אחיו היה רודף אחריו ונוקם ממנו {וגם יצחק חשב כן שהולך הוא לקחת אשה ושישוב אחר הנשואין} והכתובים יעידו על זה כמו שיבא לפנינו.
ויברך אותו – זוהי שאילת שלום, כמו ״ויברכהו״1 ושם פירשנוהו על כן לא נזכר בכתוב במה ברכו ואין זאת הברכה האמורה בענין.
ויצוהו – צוהו על דברים שלא נזכרו בכתוב, וכן ״וצויתה אותו לעיניהם״.⁠2 ונאמר ״ויסמוך ידיו עליו ויצוהו״.⁠3 כי צוהו על הנהגת הנגיד בעם. וכן כאן צוהו בדרכי ההנהגה, ובתוך הדברים שצוהו ואמר לו ״לא תקח אשה מבנות כנען״, אסר עליו להתחתן עם בנות כנען כמו שאסר אותן אברהם על יצחק. ולא שישא אשה ממשפחתו ויקח עליה אחר כן מבנות הכנענים, אלא חייבו לקחת אשה מבנות לבן, והרשות בידו להוסיף עליה מבנות עמי הארצות, זולתי מבנות כנען, והיה זה ברוח הקודש שנאסר לאבות הקדושים להתחתן בם.
1. מל״ב י, טו. הרב פירש בבראשית (יד, יט).
2. במדבר כז, יט.
3. שם כז, כג.
פרשת ויצא
ויברך אתו – אמר בדרך כלל שברכהו, ואח״כ מפרט ואומר ואל שדי יברך אותך וכו׳, והיא הברכה עצמה שאמר כאן:
לא תקח אשה מבנות כנען – כי זכר מה שצוה אביו לאליעזר בעבורו, ולפי שיעקב יירש את ברכת אברהם, ראוי שיתרחק גם הוא מבנות כנען:
ויברך אתו, הפעם, בכוונה גמורה ובהכרה מלאה. תחבולתה של רבקה פקחה את עיניו לחלוטין.
(א-ב) ויברך אתו – היו בכאן שתי ברכות ושני צוויים, א] ברך אותו בברכת עוה״ב והתנה תנאי שלא יקח אשה מבנות כנען, וזה מצות ל״ת, ב] צוהו מ״ע שילך פדנה ארם ויקח אשה מבנות לבן, וע״ז ברכו שנית.
(1-2) SO YIZHAQ CALLED YAOOV AND BLESSED HIM. There are mentioned here two blessings and two commands. 1. He blessed him with the blessings of the world to come, on the condition that you Do not take a wife from the daughters of Canaan, and this was the first negative command. 2. He commanded him positively to go to Padan-aram and take Lavan’s daughter as his wife. In return for this he blessed him a second time:
ויברך אותו1: באשר היה יעקב בוש לבוא לאביו, שרימהו, ומשום הכי לעיל (כז,מב) כתיב ״ותשלח ותקרא ליעקב״ הרי שלא היה בבית אביו, על כן כאשר קרא לו יצחק, מתחילה אישר חילו2 על התחבולה שעשה, וכי טוב עשה, ואין בלבו עליו כלום. {ומשום הכי כתיב כאן ״אל יעקב״, ולא כמו לעיל (שם) כתיב ״ליעקב״. משום ד״אל״ משמע שקראו בעמדו אצלו בשמו משום חביבות, כמו שכתבתי בספר שמות (ח,כא)3, עיי״ש, ורבקה לא הוצרכה לכך.}
ויצוהו ויאמר לו4: גם הזהירו גם אמר לו בעצה. היינו, ״לא תקח אשה מבנות כנען״ הוא אזהרה, ״וקום לך וגו׳⁠ ⁠⁠״ הוא עצה. וכמבואר ברבה (סז,יב) על זה: ״ושומע לעצה חכם״ (משלי יב,טו) זה יעקב. ועיין בסמוך פסוקים ו,ז.
1. מה מקום לברכה נוספת על כל שבירכו לעיל, ועוד, בפסוקים ג-ד מוזכרת ברכה נוספת.
2. זהו ״ויברך אותו״. כפי שפירש רבינו לעיל כז,כג. כז,כז. אך ברד״ק כתב: והברכה היא מה שאמר ״ואל שדי יברך אותך״ (פסוק ג׳).
3. עה״פ ״ויקרא פרעה אל משה ולאהרן״. ועיין גם בקדמת העמק אות ט׳. ולהלן מט,א.
4. ולא ׳ויצוהו לאמר׳. ועיין בב״ר סז,יב: ר׳ אבהו אמר, לפי שהיו הברכות מפוקפקות בידו, והיכן נתאוששו בידו, כאן, שלא תאמר אילולי רימה יעקב...
ויברך וגו׳ – בשעת הפרידה שב יצחק ומברך את יעקב, ובמיוחד הוא מברכהו ברוב בנים; השווה כ״ד:ס׳.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובשכל טובר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ב) ק֥וּם לֵךְ֙ פַּדֶּ֣נָֽהא אֲרָ֔ם בֵּ֥יתָה בְתוּאֵ֖ל אֲבִ֣י אִמֶּ֑ךָ וְקַח⁠־לְךָ֤ מִשָּׁם֙ אִשָּׁ֔ה מִבְּנ֥וֹת לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמֶּֽךָ׃
Rise and go1 to Paddan Aram, to the house of Betuel, your mother's father, and take from there a wife for yourself2 from the daughters of Lavan, your mother's brother.
1. Rise and go | קוּם לֵךְ – Cf. Radak who suggests that the word "rise" is not meant to be understood literally, but rather expresses an urging of the other to be diligent in a task.
2. Take... for yourself | וְקַח לְךָ – It is also possible that the word "לְךָ" is insignificant and the verse should read as if written "take... a wife". See discussion on Bereshit 12:1.
א. פַּדֶּ֣נָֽה =א⁠(ס),ל <א⁠(ס)=מונח ומתג? כן>
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י בכור שוררד״קמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןעודהכל
[ז] 1קום לך, פדנה ארם. קימה הוא לך להפרד מן הרשע הזה. (לקח טוב)
[ח] 2קום לך, ענה דודי ואמר לי קומי לך רעיתי (שיר השירים ב׳:י׳) בתו של אברהם שהיה רעי, שנאמר זרע אברהם אהבי (ישעיהו מ״א:ח׳). יפתי (שיר השירים ב׳:י׳), בזכות של יצחק שיפה אותי בעולמי כששטח צוארו על גבי המזבח, ולכי לך (שיר השירים ב׳:י׳) בזכותו של יעקב, שאמרה לו אמו קום לך פדנה ארם וגו׳. (תנ״י בא ז.)
[ט] 3וקח לך משם אשה, האיש מצווה על פריה ורביה יותר מן האשה כו׳ וכן יצחק אמר ליעקב קום לך פדנה ארם וגו׳ לישא אשה ההוגנת לו. (תנחומא נח יב.)
1. עי׳ לעיל פכ״ג מאמר עט.
2. בשהש״ר ב. כג. פתיחתא דאיכ״ר א. בפסקתא דר״כ פ״ה פי״ג ופס״ר פט״ו ולכי לך בתו של יעקב ששמע לאביו ולאמו שנאמר וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך (כח. ז.) והגי׳ שלפנינו נכונה דהדרש מקרא קום לך מתאימה להקרא קומי לך. ועי׳ תנ״י וישלח י. וילק״ש ח״ב רמז רפ״ד. ולעיל פי״ב מאמר ד.
3. תנ״י נח יח. ולעיל פכ״ד מאמר נא. פ״ט מאמר צ. ועי׳ לק״ט ויצא כט. ה. שם י. ועי׳ ב״ר עט. ד. תנ״י ויצא א.
קוּם אִיזֵיל לְפַדַּן דַּאֲרָם לְבֵית בְּתוּאֵל אֲבוּהָא דְּאִמָּךְ וְסַב לָךְ מִתַּמָּן אִתְּתָא מִבְּנָת לָבָן אֲחוּהָא דְּאִמָּךְ.
Set out and go to Padan Aram, to the house of Betu'el, your mother’s father, and marry one of the daughters of Lavan, your mother’s brother.

קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ
קוּם אִיזֵיל לְפַדַּן דַּאֲרָם לְבֵית בְּתוּאֵל אֲבוּהָא דְאִימָּךְ וְסַב לָךְ מִתַּמָּן אִיתְּתָא מִבְּנָת לָבָן אֲחוּהָא דְאִימָּךְ
א. לטעם תרגומו ״פַּדֶּנָה, בֵּיתָה״ – ״לְפַדַּן, לְבֵית״ ראה להלן ״וַיֵּלֶךְ חָרָנָה״ (י) ״וַאֲזַל לְחָרָן״.
אָב – אַבָּא, ובסמיכות – אֲבוּהָא
ב. כתב יא״ר: ״אֲבִי אִמֶּךָ... אֲחִי אִמֶּךָ״ – ״אֲבוּהָא דְאִימָּךְ... אֲחוּהָא דְאִימָּךְ״, כתרגום סמיכות. אבל אָבִיו, אָחִיו – אֲבוּהִי, אֲחוּהִי: ״וְאָחִיו מֵת... וְאָבִיו אֲהֵבוֹ״ (בראשית מד כ) ״וַאֲחוּהִי מִית... וַאֲבוּהִי רָחֵים לֵיהּ״. כנגד זאת אָב, או הָאָב מתורגמים אַבָּא: ״יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן״ (בראשית מד כ) ״אַבָּא סָבָא״, ״מַדֻּעַ לֹא נָשָׂא הַבֵּן בַּעֲוֹן הָאָב״ (יחזקאל יח יט) ״בְּחוֹבֵי אַבָּא״. ולא רק הָאָב אלא גם אָבִי: ״הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת אָבִי״ (בראשית יט לד) ״עִם אַבָּא״, כי בארמית אָב, או הָאָב לא יבואו בכינוי למדבר בעדו.⁠1
1. וי׳ קוטשר (״מלים ותולדותיהן״, ירושלים 1974, עמ׳ 1) הוסיף שבלשון חז״ל שקלטה את המלה מן הארמית, אַבָּא באה לא רק בהוראת אָבִי כגון ״נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך״ (משנה סנהדרין ג ב) אלא גם בהוראת אָבִינוּ כגון, ״שלא פקדנו אבא ולא אמר לנו אבא״ (משנה שבועות ז ז).
קום אזל לפדן ארם לבייתיה דבתואל אבוי דאמך וסב לך מן תמן אתה מן בנתיה דלבןא אחוי דאמך.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בנתיה דלבן״) גם נוסח חילופי: ״מבנת לבן״.
קום איזל לפדן דארם לבית בתואל אבוהא דאימך וסבלך מתמן איתא מבנת לבן אחוהא דאימך.
Arise, go to Padan of Aram, to the house of Bethuel thy mother's father, and take thee from thence a wife from the daughters of Laban thy mother's brother.
קום פאמצ׳י אלי פדאן ארם אלי בית בתואל ג׳דך ותזוג׳ מן ת׳ם באמראה מן בנאת לבן כ׳אלך.
קום לך לפדן ארם לבית בתואל סבך, ושא לך משם אישה מבנות לבן דודך.
פדנה – כמו: לפדן.
ביתה בתואל – לבית בתואל. כל תיבה שצריכה למ״ד בתחילתה, הטל לה ה״י בסופה.
פדנה – is the same as לפדן to Padan;
ביתה בתואל – is the same as לבית בתואל to the house of Bethuel. To every word requiring a ל prefixed you may attach a ה as a suffix (Yevamot 13b).
קום לך פדנה ארם – קימה הוא לך. להפרד מן הרשע הזה.
קום – קימה הוא לך להפרד מרשע זה:
לך פדנה – כמו לפדן:
(ביתו) [ביתה] – כמו בית בתואל אבי אמך:
וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך – כמו שהתחתן אבא למשפחת אבא:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

קום לךקום – ענין זרוז, כלומר מעתה תלך.
פדנה ארם – פרשנוהו בתחלת הפרשה, ועד חרן היה בכללו כמו שכתבנו.
קום לך, the word קום is not to be understood literally as “rise!,” but as an instruction to go about the task to be fulfilled with speed, without delay.
פדנה ארם, we explained this as meaning “to Charan.”
מבנות לבן אחי אמך – תימה וכי עד עכשיו לא ידענו שאחי אמו. נ״ל אמר לו אע״פ שהוא רשע תוכל להעמיד ממנו זרע כשר, כי רוב בנים דומין לאחי האם. וה״ה לאחות האב, ואע״פ שהוא רשע, בנותיו דומות לאחות אביהן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

שצריכה למ״ד בתחלתה הטיל לה ה״א בסופה. בפרק קמא דיבמות ובב״ר ופריך התם והכתיב ישובו רשעים לשאולה ומשני ההוא בדיוטא התחתונ׳ של שאול פי׳ שהה״א של שאולה נמי במקום למ״ד הוא והוה ליה כאלו כתוב ללשאול וכל חדא וחדא משמשת עם שאול והוה ליה כאלו אמ׳ לשאול לשאול שפירושו לשאול של שאול שהיא המדרג׳ השפלה שבשפלו׳ שכן דרכן בכל מקום לדרוש האות המשרת עם התיבה המחוברת לו במגילה פ״ק אמרו מדהוה ליה למכתב זמן וכתב זמנם קרי ביה זמן זמנם ומדהוה ליה למכתב זמנם וכתב זמניהם קרי ביה זמן זמנם זמניהם ובפרק אלו נערות מדהוה ליה למיכתב נער בלא ה״א באחרונה כמשפטה בכל מקום וכתב נערה בה״א באחרונה קרי ביה נער נערה וכן בתולות הבתולות מיתורא דה״א הבתולות וכהנה רבות:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כל תיבה שצריכה למד כו׳. לאו דוקא כל תיבה, דבשם אדם לא נוכל לומר כך – שתהיה הה״א בסוף התיבה כלמ״ד מתחלתה, שאין לומר ׳ויבא ראובן שמעונה׳ במקום ׳ויבא ראובן לשמעון׳, רק גבי שם מקום וארץ שייך לומר כך, כי נראה לומר כי כל מקום שתבא ה״א בסוף התיבה רצה לומר שבא לתוך המקום, ולא שייך זה אלא במקום וארץ שיש להם תוך:
כל תיבה שצריכה למ״ד בתחלתה וכו׳. לאו דוקא כל תיבה דלא נמצא כלל זה אלא דוקא בשמות המקומות והארצות כמו בבלה חברונה וקצת בכלים המזבחה:
Any word that requires a ל prefix... It does not mean just any word, as we find this rule applies only to names of places and countries, such as בבלה and חברונה, and sometimes to vessels, such as המזבחה.
קום לך פדנה ארם – וכן לא תלך אל ארץ אחרת לקחת לך אשה מבנותיהם אלא הנני מצוך ללכת לפדן ארם, אל משפחתי ואל בית אבי. גם לא תלך אל בית עוץ או בוז ושאר בתי בני נחור שהן כולם ממשפחת אבי, אלא בית בתואל אבי אמך, ושם תקח לך אשה מבנות לבן אחי אמך. ולפי שהחליט יצחק הדבר שיקח אשה מבנותיו גם לא אמר ״ואם לא יתננה לך תעשה כך או כך״ ידענו שֶׁדִּבֶּר בדרך נבואה, והיה ברור לו וליעקב שימצא שם בת זוגו.
פדנה – כמו לפדן:
מבנות לבן – אולי נתבשר שנולדו בנות ללבן:
קום לך פדנה ארם וגו׳ – יצחק לא ידע כלום שעשו מבקש להרוג את יעקב, כי רבקה לא הגידה לו זה, והנה אמר לו שילך ויקח לו אשה וישוב, ולפיכך לא נתן לו נכסים; ורבקה לא היה הרשות בידה ליתן, ואפי׳ אם היה בידה לא נתנה לו כדי שלא יכיר עשו שהוא בורח. ואמנם לקחת לו אשה נראה שלא היה צריך לנכסים כי בלא מוהר היו נותנים לו להיותו ממשפחתם, מלבד שכבר היו מאמינים שאביו היה עשיר, כי ראו העושר שהביא עמו אליעזר; ואליעזר הוצרך לקחת עמו כל טוב אדוניו, כי עדיין לא היו יודעים שאברהם עשיר. אמנם לא מצאנו שנתן להם מוהר, אלא מגדנות דרך מתנה. ונ״ל כי המוהר מתחלתו היה כסף שלפעמים היה הבחור נותן לאבי הנערה כדי לפייסו שיתן לו בתו כמו שאמר שכם {בראשית ל״ד:י״ב} הרבו עלי מאד מהר ומתן, ואח״כ נתפשט המנהג ונעשה חוק ומשפט, אבל בימי יעקב לא היה עדיין החק הזה, על כן אמרו רחל ולאה הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו {בראשית ל״א:ט״ו}. ודע כי בימי קדם שהיה האיש לוקח לו יותר מאשה אחת, היו הנשים ביוקר, והיה האיש צריך ליתן מהר, ועתה הדבר בהפך. והנה לבן לא בקש מיעקב שיתן לו מהר, אלא מאחר שהיה יעקב צריך להתעכב אצלו ולאכול על שלחנו, התחיל לרעות את צאנו, ולבן אמר לו {בראשית כ״ט:ט״ו} מה משכרתך, והוא אמר לו שיעבדהו שבע שנים אם יתן לו אותה מבנותיו אשר ישרה בעיניו.
Rise, go to Paddan-Aram, etc. Isaac was completely unaware that Esau was seeking to kill Jacob, since Rebecca had not told him, and we see that Isaac told Jacob to go, take a wife, and return, which is why he gave Jacob no possessions [to take along]. Rebecca did not have the authority to give [such possessions], and even if she had had such authority, she would not have given them to him, so that Esau would not realize that he was fleeing.
Actually, it would seem that in order to take a wife, Jacob did not need any possessions, because they would have given him a wife without demanding a bride-price, for they were his kin, and in any case they believed that his father was wealthy, since they had seen the riches that Eliezer brought with him. In contrast, Eliezer himself had to bring with him his master’s most precious articles [above, 24:8], for they were not yet aware then that Abraham was wealthy. Even so, we do not find that Eliezer gave them a bride-price, but only precious objects by way of a gift.
In my opinion, the bride-price (mohar) was originally money that was sometimes given by a young man to a girl’s father to appease him into giving his daughter to the young man, as Shechem said [to Jacob and his sons, below 34:12], “Impose upon me a great bride-price and gifts.” Later the custom spread and was made a legal requirement, but this law was not yet in existence in Jacob’s day. This is why Rachel and Leah said, “Has he [Laban] not treated us like strangers, selling us…?” (Gen. 31:15). It should be noted that in ancient times, when a man married more than one wife, women were an expensive commodity, and it was the man who had to pay the bride-price, but now the opposite obtains.
Laban did not ask Jacob to give him a bride-price, but since Jacob needed to tarry with him and eat at his table, he began to tend Laban’s sheep. Laban said to him, “Tell me what your wage should be” (Gen. 29:15) and Jacob said that he would serve Laban for seven years if Laban would give him his choice of Laban’s daughters.
ביתה בתואל אבי אמך – במקום לידת אמך, המקום בו נתחנכה כראוי למרות השפעת לבן [עיין פירוש לעיל כד, טו]. שם יהיה גם באפשרותך למצוא את האשה הנכונה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

פדנה – הדל״ת סגולה במקום פתוחה. בהברה הסופית יש פסק כדי שלא תבלע באלף החטופה שאחריה (ראה רוו״ה מפורש), כמו ״תשע עשרה״ למעלה י״א:כ״ה, וכן ״גביע הכסף״ להלן מ״ד:ב׳.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י בכור שוררד״קמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןהכל
 
(ג) וְאֵ֤ל שַׁדַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ וְיַפְרְךָ֖ וְיַרְבֶּ֑ךָ וְהָיִ֖יתָ לִקְהַ֥ל עַמִּֽים׃
And may El Shaddai1 bless you and make you fruitful and multiply you, and you will be an assembly of peoples.
1. El Shaddai | וְאֵל שַׁדַּי – The name might mean: "God Almighty" (Ibn Ezra) or "God who is Sufficient" (R. Saadia Gaon, Rashi).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[י] 1ואל שדי יברך אתך, ויקרא יצחק אל יעקב וגו׳ (בראשית כ״ח:א׳) קום לך וגו׳ (בראשית כ״ח:ב׳) כיון ששמע יעקב אמר לו תן אכסיטורין אמר לו ואל שדי יברך אותך וגו׳ מיד וישמע יעקב וגו׳ (בראשית כ״ח:ז׳) ויצא יעקב (בראשית כ״ח:י׳) ויפגע במקום (בראשית כ״ח:י״א) לכך נאמר ושומע לעצה חכם (משלי י״ב:ט״ו). (אגדת בראשית פרק מה.)
[יא] 2ואל שדי יברך אתך, מן המצר קראתי יה (תהלים קי״ח:ח׳) מה הוא מן המצר, בכל לשון שישראל קוראין להקב״ה עונה להם, קראוהו בשדי, ואל שדי יברך אותך וענה אותם בשדי, אני אל שדי פרה ורבה (בראשית ל״ה:י״א). (מדרש תהלים מזמור קי״ח)
[יב] 3ואל שדי יברך אתך, טוב אחרית דבר מראשיתו (קהלת ז׳:ח׳) הברכות הראשונות שברך יצחק ליעקב על טללי שמים ועל דגן הארץ שנאמר ויתן לך האלהים מטל השמים (בראשית כ״ז:כ״ח) הברכות האחרונות ברכות יסוד עולם ואין בהם הפסק לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ואל שדי יברך אותך ועוד הוסיף לו את ברכת אברהם שנאמר ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך (בראשית כ״ח:ד׳) הוי אומר טוב אחרית דבר מראשיתו. (פרקי דרבי אליעזר פל״ה)
[יג] 4ואל שדי יברך אתך, כו׳ מלמד שבירכו שלש ברכות בסוף. בטרם תבוא ואברכהו (בראשית כ״ז:ל״ג) הרי אחת, גם ברוך יהיה (בראשית כ״ז:ל״ג) הרי שתים, ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו (בראשית כ״ח:א׳) הרי שלש, ואומר ואל שדי יברך אותך אמר לו אני מה ספקה ידי ברכתי והקב״ה יש לו עד בלי די, הוא יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. (מדרש הגדול)
[יד] 5ואל שדי שאמר לעולמו די ודי לעולם אלהותו, הוא יאמר די לגלותך ולטרחותך, יברך אתך בנכסים, ויפרך וירבך בבנים והיית לקהל עמים, ג׳ עמים בקהל אחד כהנים לוים וישראלים. (שכ״ט)
1. אכסיטורין פי׳ ברכה. ומהרש״ב בהגהות שם כ׳ דצריך לגרום אגיסטריון והיא מלה יונית ופירושה ברכת איש לרעהו בהפרדו מאתו בלכתו למסעיו. ומעין דרש הנ״ל בתנ״י וישלח כו. זש״ה ברוך אתה בבואך וגו׳ (דברים כח, ו.) כשיצא יעקב מבית אביו יצא בברכה, שנאמר ואל שדי יברך אותך וגו׳ ובב״ר פפ״ב בבואו לבית חמיו נטען ברכות ואל שדי יברך אותך.
2. מדרש הגדול מקץ צד תרמד. לק״ט וארא ולעיל פט״ו מאמר כח.
3. לעיל פכ״ז מאמר קכב. ולקמן מאמר יג. ובכת״י אור האפלה הוסיף לו ברכת אברהם שיהיו אומרין בכל תפלה אלהי יעקב. ובכת״י מדרש החפץ ואל שדי יברך אותך. טובה ברכה אחרונה מן הראשונה מכאן למדנו שכל הברכות הולכות אחר חתימתן שזכר בזו יישוב העולם בפריה ורביה. ובכת״י נר השכלים גדולה ברכה שנייה שבירך יצחק את יעקב מברכה ראשונה שברכה ראשונה בבנים וברכה שנייה באבות.
4. לעיל מאמר יב. ולעיל פכ״ז מאמר קכב. ולקמן מאמר יד. ובמשנת דר״א פ״ח קמט. תנ״י וישלח כז.
5. לעיל פי״ז מאמר ד. – ח. ובתיוב״ע כאן מביא דרשות שאינם במדרשים שלפנינו.
וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵיךְ יָתָךְ וְיַפְּשִׁנָּךְ וְיַסְגֵּינָךְ וּתְהֵי לְכִנְשָׁת שִׁבְטִין.
May the Almighty, Shaddai, bless you, make you fruitful and multiply you. May you become an assembly of tribes.

וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים
וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ יָתָךְ וְיַפְשִׁינָּךְ וְיַסְּגֵּינָךְ וּתְהֵי לְכִנְשָׁת שִׁבְטִין
עַמִּים – שִׁבְטִין, בהתאם למציאות
אף על פי שהשמות עַמִּים וגוֹיִם מתורגמים בדרך כלל עַמְמִין כגון ״יַעַבְדוּךָ עַמִּים״ (בראשית כז כט) ״יִפְלְחוּנָךְ עַמְמִין״, ״אַב הֲמוֹן גּוֹיִם״ (בראשית יז ה) ״לְאַב סְגֵי עַמְמִין״, אצל יעקב תרגם ״וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים״ – ״לְכִנְשָׁת שִׁבְטִין״ וכן להלן ״וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ״ (בראשית לה יא) ״וְכִנְשָׁת שִׁבְטִין יְהוֹן מִנָּךְ״. והטעם: אונקלוס נוטה לתרגם בהתאם למציאות ההיסטורית כמבואר להלן בפסוק ״וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ״ (בראשית מח ו) ״וּבְנִין דְּתוֹלֵיד״.⁠1 מכיוון שיעקב העמיד שבטים ולא ״עַמְמִין״, אומות גויים, תרגם אצלו ״לְכִנְשָׁת שִׁבְטִין״ לכנסיית שבטים. ולהלן ״וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים״ (בראשית מח ד) ״לְכִנְשָׁת שִׁבְטִין״ נרשם טעם נוסף בשם הגרי״ז. ופעם אחת תרגם אצל אברהם ״וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם״ (בראשית יז ו) ״לְכִנְשָׁן״, עיין שם בטעם ההבדל.
1. ואין צורך לדיחוקי ״נתינה לגר״ ו״נפש הגר״.
ואלה שמייא יברך יתך ויתקף יתך ויסגי יתך ותהוי לקהל כנישתא אומין צדיקיןא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״צדיקין״) גם נוסח חילופי: ״סגי״.
ואל שדי יברך יתך בניכסין סגיאין ויפישינך ויסגינך לתריסר שיבטין ותהי זכי לכינשת רבני סנהדרין דסכומהון שובעין כמניינא עממיא.
And El Shadai will bless thee with many possessions, and increase thee and multiply thee into twelve tribes, and you shalt be worthy of the congregation of the sons of the Sanhedrin, the sum of which is seventy, according to the number of the nations.
ואלטאיק אלכאפי יבארך עליך וינמיך ויכת׳רך ויכון מנך ג׳וק אמם.
והאל המספיק יברך אותך ויפרה אותך וירבה אותך ותהיה ממך קבוצת עמים.
ואל שדי – מי שדיי בברכותיו למתברכין, מפיו יברך אותך.
ואל שדי AND GOD ALMIGHTY – He who has a sufficiency of blessings שָׁדִּי for those who are blessed by Him, יברך אתך MAY HE BLESS YOU.
ואל שדי יברך אותך1א״ר אלעזר 2אין קיום השטר אלא חותמיו. שלא יאמרו במרמה לקח יעקב את הברכה.
1. א״ר אלעזר. ב״ר פס״ז. וילקוט שם. ועיין לעיל כ״ז הערה קכ״ה.
2. אין קיום הגט. גיטין כ״ב ע״ב.
ואל שדי – שאמר לעולמו די ודי לעולם אלהותו, הוא יאמר די לגלותך ולטרחותך:
יברך אותך בנכסים:
[ויפרך] וירבך – בבנים:
והיית לקהל עמים – ג׳ עמים בקהל אחד, כהנים לוים וישראלים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

ואל שדי וג׳ – היא ברכה ראויה לענין הנשואין, שהרי תכלית הנשואין היא להעמיד תולדות.
ואל שדי – מי שיש די באלהותו לכל הבריות יברך אותך. אר״א אין קיום השטר אלא בחותמיו לפיכך ברכו אחר ברכת ויתן לך פעם אחרת מדעת היא ברכת ואל שדי יברך אותך – היא קיום השטר שלא יאמרו במרמה לקח יעקב את הברכות.
ואל שדי, "and the God known also as Shaddai;⁠" the God Who has said of Himself that none of His creatures needs any other power to help him. (Compare Rashi on Genesis 17,1) "He will bless you.⁠"Rabbi Eleazar in B'reshit Rabbah 67,12, says that a divorce decree becomes valid only after its signatories have appended their seals to it. This is why Yitzchok was not content with the blessing he had already given Yaakov which had commenced with the words: ויתן לך, in 27,28.
ואל שדי במציאותו אם לעצמו אם להמציא שאר הנמצאות — מה שאין כן באחד משאר הנמצאות, כי כל אחד מהם יצטרך במציאותו אל זולתו קודם לו, הוא אשר ישימהו נמצא, ואין בו די להמציא כל הנמצאות, וגם הנמצאות שימציא אינם שופעות ממנו אם לא באמצעות הכח השופע לו מסיבתו, כמו שביארנו בחלק השלישי מהמאמר החמישי מספר מלחמות ה׳ (פרק ח ואילך) — הנה זה האל יברך אותך ויפרך וירבך בְּדרך שתהיה לקהל עמים,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואל שדי מי שדי בברכותיו למתברכין מפיו. דאל״כ מה ענין זה השם המור׳ על מי שאמר לעולמו די במקום הזה:
ולפי שיעקב לא היה בידו נכסים וממון ולא חברת אנשים ללותו בדרך ולכן ברכו אביו ברכות מתיחסות לענינו באמרו ואל שדי יברך אותך וזה בענין הנכסי׳ ויפרך וירבך וזה בענין הבנים.
ואל שדי יברך אתך – בממון.
ויפרך – בבנים.
וירבך – במעלה.
וא-ל שדי יברך אותך, with money
ויפרך, and grant you numerous children, וירבך, and allow you to attain great spiritual stature.
מי שדי בברכותיו כו׳. דאי לא כן מה ענין זה השם לכאן:
He who has sufficient blessings... Otherwise, why is this particular Name of Hashem mentioned here?
ואל שדי יברך אותך – גם זה אינו בדרך תפלה וברכה אלא נבואה גמורה. הבטיחוֹ שיגלה אליו השם באל שדי ויברכהו, כמו שנגלה לאברהם וליצחק, וכמו שנתקיימה הנבואה הזאת מיד בצאתו מבאר שבע שנגלה עליו האלהים במראה הסולם והבטיחו בירושת הארץ וברבוי הזרע. וכן בשובו מפדן ארם מפורש ״וירא אלהים אל יעקב עוד וגו׳ ויברך אותו ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה וגו׳ ואת הארץ אשר נתתי״1 וגו׳ וכלומר אעפ״י שעלי לא נגלה אלהים לברכני עד אחרי מות אבי, אליך יֵרָאֶה כבודו בחיי, והוא יברכך.
ויפרך וירבך – הבטיחוֹ שיוליד בנים רבים, ושבניו ירבו מאד. לא כאברהם שהוליד בן יחיד שנכנס לברית, ולא כאביך שלא הוליד גם הוא רק בן אחד שנכרת עמו הברית, אבל אתה תפרה ותרבה וכל בניך יהיו קדושים לאלהים. וזהו ״והיית לקהל עמים״. וענינו כל שבט נקרא ״עַם״ כמו ״אחריך בנימין בעממיך״.⁠2 אבל לא יהיו חלוקים בסגולה כמו יצחק וישמעאל, או עשו ויעקב, אלא עממיך שתוליד יהיו קהל אחד כדרך ״קהל עדת ישראל״.⁠3 וכן ״הַקָהָל חֻקָה אחת לכם״.⁠4 וזו הבטחה גדולה שיהיו כל תולדותיו קהל י״י ואנשי בריתו. וכן אמר לו השם ״גוי וקהל גוים יהיה ממך״5 ושם אפרש בעז״ה. ולא נאמר כן לאברהם על יצחק, שמכל אחד מהן לא יצא כי אם בן יחידי שהוא בקהל י״י.
1. בראשית לה, יא-יב.
2. שופטים ה, יד.
3. שמות יב, ו.
4. במדבר טו, טו.
5. בראשית לה, יא.
ואל שדי – לפי שבתחלה ברך אותו בחשבו שהוא עשו כי לא הכירו, עכשיו שהבין ממה שקרה כי מה׳ יצא הדבר, רצה לקיים לו ברכותיו, כי ראה שהשם בחר בו, וממנו יצא הזרע הנבחר:
ואל שדי יברך אתך וגו׳ – אינך זקוק לקחת עמך דבר, אלא ה׳ ילווה אותך במסעך. הוא יברך אותך, הווי אומר, יספק לך את האמצעים להקים בית; ויתן לך את הכח להוליד בנים ולגדלם ברוחך, כדי שתתרבה בהם (עיין פירוש לעיל א, כח). ואתה תצליח במה שלא עלה בידי: יהיו לך ״עמים״, בנים השונים זה מזה באופיים, שרשים של השבטים העתידיים בעלי תכונות שונות. אך כולם ייצרו ״קהל״, קהילה אחת מאוחדת שאין בה פסול (עיין בראשית רבה סח, יא).
(ג-ד) ואל שדי יברך אתך – שהוא מה שברכו שיהיה לקהל עמים, וגם שיתן לך ברכת אברהם, והוא שיהיה לו לאלהים וישרה שכינתו עליו, וזה יהיה לרשתך את ארץ מגריך, כי ברכת הזרע וברכת ירושת הארץ תלוים זה בזה ונזכרים תמיד זה אצל זה, וירושת הארץ תנאי אל שישרה שכינתו עליהם, כי היא מוכנת לקדושה ולהשראת שכינה, וכן תנאי אל שיפרו וירבו, כי השורק והגפן המובחר לא יצלח רק בקרן בן שמן, וברכת אברהם תלה מתנתו באלהים כי אינה ביד אדם כמ״ש למעלה.
(3-4) MAY EL SHADDAI BLESS YOU. He blessed him, Making you into a congregations of peoples, and also, May He bestow upon you the blessing of Avraham — being your God and causing His Presence to rest upon you. This will cause you to inherit the land where you have dwelt. Inheritance of the land and multitude of offspring are always mentioned together since they are always interdependent. Inheritance of the land is a prerequisite for the Presence of God to rest upon them, for it alone is fit for sanctity. The land is also a prerequisite to their being fruitful and abundant, for a choice vine will only succeed in a choice land. These special blessings of Avraham are dependent upon God and not in the hands of man, as explained above.
ואל שדי יברך אתך: אחר שאמר לו אח״כ ״ויתן לך את ברכת אברהם״ הרי הכל בכלל, וא״כ כל זה המאמר מיותר לפי הנראה. אלא ניבא לו שיבוא הקב״ה בשם ״אל שדי״ ויברכהו ויאמר לו ״פרה ורבה״, כמו שהיה בבואו מפדן ארם ללוז, כמבואר להלן (לה,יא)1, ומדברי יצחק אלה למד יעקב ענין נחוץ כאשר יבואר שם ועוד להלן (מח,ד)2. ומה שאמר בשם ״אל שדי״ כבר ביארנו לעיל (יז,א)3 דמשמעו ׳שאמר לעולמו די׳ כדי שיעור התגלות כבודו שזוהי תכלית הבריאה, וגילה יצחק שבזה השם יבא אליו באשר שעל ידו יגיע לזה התכלית.
והיית לקהל עמים: ״קהל״ הוא עשרה, כדאיתא בכתובות (ז,ב), ו״עמים״ הוא שניכרים בשינוי הליכתם לעם בפני עצמו, אע״ג שהמה בממשלה אחת4, כלשון הגמרא שבת (סב,א) ׳נשים עם בפני עצמו הם׳, ועיין ספר ויקרא (כא,א)5. ואמר לו שיהיה זרע יעקב עשרה עמים6, היינו, דכל שבט יהיה למנהג ועם בפני עצמו, אע״ג שהיתה להם תורה אחת ומלך אחד, מ״מ יהיו משונים בהליכות עולם. ורק שבט יהודה ובנימן יהיו למנהג אחד7, ושבט לוי יהיה נכלל בשאר שבטים, ושבט יוסף מנהג אחד לאפרים ומנשה, היינו ״קהל עמים״8.
1. ״ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה, גוי וקהל גוים (כאן ״קהל עמים״) יהיה ממך, ומלכים מחלציך יצאו״.
2. ״ויאמר אלי הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים״.
3. ובהרחבה שם בפסוק ד׳.
4. עיין ברבינו לעיל יא,ו. כז,כט. ולהלן לה,יב.
5. עה״פ ״לנפש לא יטמא בעמיו״.
6. ״קהל עמים״.
7. עיין להלן ל,כד.
8. וברכה זו הוזכרה להלן לה,יא בלשון ״גוי וקהל גוים״ (ולא ״קהל עמים״, עיי״ש ברבינו), וכן הוזכרה להלן מח,ד בלשון שהוזכרה כאן ״לקהל עמים״.
ואל שדי – ראה למעלה י״ז:א׳.
לקהל עמים – הכוונה לשבטי ישראל, כמו דברים ל״ג:ג׳.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ד) וְיִֽתֶּן⁠־לְךָ֙ אֶת⁠־בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֣ אִתָּ֑ךְ לְרִשְׁתְּךָ֙ אֶת⁠־אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֔יךָ אֲשֶׁר⁠־נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים לְאַבְרָהָֽם׃
May He give you the blessing of Avraham, to you and your offspring with you, that you inherit the land of your sojourning which God gave to Avraham.⁠"
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[טו] 1ויתן לך את ברכת אברהם, כיון שעמד יעקב ובא לצאת אצל לבן קרא אותו יצחק וא״ל תהא יודע שממך הקב״ה מעמיד י״ב שבטים שנאמר ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו (בראשית כ״ח:א׳) וגו׳, ואל שדי וגו׳ (בראשית כ״ח:ג׳) ויתן לך את ברכת וגו׳ ברכה שברך את אברהם וא״ל הבט נא וגו׳ (בראשית ט״ו:ח׳) בך היא מקיימה. (אגדת בראשית פע״ב)
[טז] 2ויתן לך את ברכת אברהם, וה׳ ברך את אברהם בכל (בראשית כ״ד:א׳). (תנחומא וישלח י.)
[יז] 3ויתן לך את ברכת אברהם, אמר לו אותו הברכה שהיה בדעתו של אבא לברכני ולא יכול מפני ישמעאל אחי הרי היא נתונה לך במתנה. (מדרש הגדול)
[יח] 4ויתן לך את ברכת אברהם, זו נחלת הארץ. (לקח טוב)
1. לעיל פט״ו מאמר נו. בבאור. וראיתי להעיר כאן מ״ש הרמב״ם פ״י מהל׳ מלכים ה״ז המילה נצטווה בה אברהם וזרעו בלבד שנאמר אתה וזרעך אחריך יצא זרעו של ישמעאל שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע ויצא עשו שהרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה והם המחוייבין במילה. וכ״ה במאירי סנהדרין נט. ובגמ׳ סנהדרין נט. ממעטינן מקרא כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק. וברמב״ם הל׳ נדרים פ״ט הכ״א נדר מזרע אברהם מותר בבני ישמעאל ובני עשו ואינו אסור אלא בישראל שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע והרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם, ומפרש הרדב״ז שם דהרמב״ם הביא מקרא זה להוכיח מה ראית לרבות את יעקב מקרא ביצחק ולא כל יצחק. ועי׳ לעיל פי״ז מאמר מב. ופכ״א מאמר עב. בבאור. ואולי היה לפני הרמב״ם דרשה זאת בספרי חז״ל. - ועל מ״ש הרמב״ם יצא עשו, יש להעיר מדברי הסדא״ר (פכ״ד) פכ״ב זרעו של עשו הרשע אינו כן אלא כל זמן שיצחק קיים קיימו את המילה בבשרם כיון שמת יצחק ביטלו את המילה מבשרם, אמנם באגדת בראשית (פנ״ח) פנ״ט. ויפרע מן עשו שמלו אותו ועשה עצמו ערל. ועי׳ לעיל פכ״ה מאמר קלג. וראה בפי׳ הרד״ק כאן, ודה״א טז. עיי״ש.
2. במדרש החפץ כת״י ברכת אברהם שגדל שמו בעולם.
3. לעיל פכ״ה מאמר מ.
4. לעיל פכ״ז מאמר קכט. ופכ״ה מאמר רב. בבאור וצרף לכאן.
וְיִתֵּין לָךְ יָת בִּרְכְתָא דְּאַבְרָהָם לָךְ וְלִבְנָךְ עִמָּךְ לְמֵירְתָךְ יָת אֲרַע תּוֹתָבוּתָךְ דִּיהַב יְיָ לְאַבְרָהָם.
May He give you the blessing of Avraham, to you and to your descendants with you, that you may inherit the land of your dwelling which Hashem gave to Avraham.”
ויתן לך ית ברכתה דאברהם לך אולבנך עמך למירתך ית ארעאב תותבותך דיהב י״י לאברהם.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ולבנך ... תותבותך״) נוסח אחר: ״ולזרעיית בניך מן בתרך למירות יתך ית ארע בית תותבו׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארעא״) גם נוסח חילופי: ״ארע״.
ויתן לך ית ברכתא דאברהם לך ולבנך עימך ויתיבינך למירתך ית ארע תותבותך די יהב י״י לאברהם.
And He will give the blessing of Abraham to thee, and to thy sons with thee, and cause thee to inherit the land of thy sojourning, which he gave unto Abraham.
ויעטיך ברכה אברהים לך ולנסלך מן בעדך אן תחוז בלד סכנאך אלד׳י אעטאה אללה לאברהים.
וייתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך אחריך, שתזכה בארץ מגוריך אשר נתנה האלוהים לאברהם.
את ברכת אברהם – ואעשך לגוי גדול (בראשית י״ב:ב׳), ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו׳ (בראשית י״ז:ח׳), ממך יצא אותו זרע היורש את הארץ, לרשתך את ארץ מגוריך וגומ׳.⁠א
א. בכ״י לייפציג 1 כתוב: ״ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו׳ (בראשית י״ז:ח׳), ממך יצא אותו זרע היורש את הארץ, לרשתך את ארץ מגוריך וגומ׳⁠ ⁠⁠״. בכ״י מינכן 5, ויימר 651 במקום ״ונתתי לך... מגוריך וגומ׳⁠ ⁠⁠״ כתוב: ״והתברכו בזרעך, יהו אותן הברכות אמורות בשבילך, ממך יצא אותו הגוי ואותו זרע המבורך.⁠״ בכ״י ליידן 1 מובא כמו בכ״י לייפציג 1: ״ונתתי... מגוריך וגומ׳⁠ ⁠⁠״, ואז נוסף: ״יהו אותן... המבורך״. בכ״י פריס 155 מובא: ״והתברכו... המבורך״ ואז ״מצ׳ ונתתי... מגוריך וגו׳⁠ ⁠⁠״. בכ״י פירנצה III.3 מובא: ״ונתתי לך לזרעך את ארץ מגוריך ממך יצא אותו היורש ואתו זרע המבור׳ והתברכו בזרעך״.
את ברכת אברהם THE BLESSING OF AVRAHAM – (i.e. the blessing which He gave to (Avraham) to whom He promised, "and I will make of you a great nation" (Bereshit 12:2), and "and all the nations shall bless themselves by your seed" (Bereshit 26:4): may these blessings have been said regarding you – may that great nation and that blessed seed issue from you.
ויתן לך את ברכת אברהם – זו נחלת הארץ.
ויתן לך – הראשון כבר דרשנוהו למה התחיל ויתן, אבל זה ויתן לך אינו נדרש כך שבא להוסיף על ענין ראשון, שכבר נאמר יברך אותך, ועכשיו מתנבא:
את ברכת אברהם – זו נחלת הארץ:
לך (ולזרעתך) [ולזרעך] אתך – בחייך ונחלו זרעך וכן היה שקנה את שכם ולקחה מיד האמורי:
לרשתך את ארץ מגוריך – שאת מתגורר בה עכשיו ויתנהו לך ירושת עולם:
אשר נתן אלהים לאברהם – בברית כרותה ודברו מעשה הוא:
לרשתך את ארץ מגוריך – מאחר שלא תקח אשה מבנות כנען (בראשית כ״ח:א׳) שהיו עבדים, כמו שציוה אברהם ליצחק.⁠א
א. בתורה לא מפורש שאברהם ציווה ליצחק על כך, והנוסח בליקוט אוקספורד-מינכן הוא: כאשר הזהיר אברהם לעבדו שלא ליקח אשה מבנות כנען לבנו. אולם, הניסוח בחזקוני: ״כמו שצוה לי אברהם אבי״ תומך בנוסח של כ״י ברסלאו.
Lerishtekha THAT YOU MAY POSSESS THE LAND WHERE YOU ARE SOJOURNING: "[You will inherit the land] because you will not marry a wife from the Canaanites, who are slaves" (Gen. 9:25). So also Abraham commanded [concerning] Isaac [that he not marry a Canaanite woman] (Gen. 24:3).⁠1
1. It is curious that Isaac is promising the land to Jacob precisely at the point where he is instructing Jacob to leave that land. Rashbam explains that the events are logically connected in that inheriting the land is contingent on marrying a non-Canaanite woman. Rashbam's words also help to explain how it happened that Isaac, who obviously preferred Esau over Jacob, knowingly gave to Jacob alone the blessing of the land.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

ואל שדי, ויתן לך את ברכת אברהם – שברכו האל, כי עליך ועל זרעך אמר, כי אתה הזרע המיוחד לי כמו שהייתי אני לאבי אף על פי שהיו לו בנים אחרים.
וא-ל שדי...ויתן לך את ברכת אברהם, which God pronounced concerning you and your descendants, for just as I was a special seed to my father, though he had other children beside me, you are my special seed and will be the bearer of this promise/prophecy.
ויתן לך את ברכת אברהם – כלומר [הברכה] אשר הובטחה לו בברית מילה (בראשית יז:ז) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך.
לרשתך את ארץ מגריך וג׳ – כמו שהבטיח לאברהם באותה הברית (שם יז:ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם1.
וברכה זו {יש} בה תשלומין גמורין ויחוד ליעקב בברכת אברהם בלתי עשו2, לפי שהוא {יצחק} ע״ה נתבאר לו ונתברר אצלו מצב כל אחד משניהם ורצונו יתעלה בשניהם3.
1. רי. בכתה״י נכתב לפי ריהטא: ׳ונתתי להם את ארץ כנען לאחוזת עולם׳, ותיקן המהדיר כלשון הכתוב לפנינו.
2. ריא. כיוצ״ב כתב הרד״ק כאן: ׳ויתן לך את ברכת אברהם שברכו האל, כי עליך ועל זרעך אמר, כי אתה הזרע המיוחד לי כמו שהייתי אני לאבי אע״פ שהיה לו בנים אחרים׳. והשוה לשון הרמב״ם בהלכות מלכים (י:ז): ׳נאמר כי ביצחק יקרא לך זרע, ויצא עשו, שהרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך, מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה׳, וראה מש״כ בזה למעלה (כז:כט).
להלן בפר׳ ויצא (כח:יג) מצינו שהשי״ת הסכים על ידו וייחד יעקב בברית ובשבועה ליתן הארץ לו ולזרעו בלעדי זרע זולתו, כמו שפירש רבנו שם. [ועי׳ להרב תוי״ט בנדרים (ג:יא) שהעיר בדברי הרמב״ם הנזכרים מדוע הוכיח כן הרמב״ם מדברי יצחק ולא מדברי השי״ת בכבודו ובעצמו].
3. ריב. ר״ל עד כמה כל אחד משניהם רצוי אצל השי״ת, שיעקב רצוי ועשו אינו רצוי.
לרשתך את ארץ מגריך – מאחר שלא תקח אשה מארץ כנען שהם עבדים כמו שצוה לי אברהם אבי.⁠1
1. שאוב מרשב״ם.
לרשתך את ארץ מגוריך, "to give you as an inheritance the land in which you presently are sojourning.⁠" Seeing that you must not take a wife from the present occupiers of this land, Yitzchok had to reconfirm this. Not only that, he implied that seeing the Canaanites, ever since having been cursed by Noach, were a nation of slaves, slaves could not claim legal title to any possessions.
ויתן לך את ברכת אברהם, כי ממך יהיה הזרע הנבחר שייעד ה׳ יתעלה לאברהם שיירשו את הארץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

את ברכת אברהם שאמר לו ואעשך לגוי גדול כו׳ והתברכו בזרעך. יהיו אותן הברכו׳ האמורי׳ בשבילך ממך יצא אותו הגוי ואותו הזרע המבורך. דאל״כ ויתן לך כברכת אברה׳ מבעי ליה לא את ברכת אברהם דמשמע שנטלה ממנו ונתנה לזה ולפיכך הוכרח לפרש שיהיו אותן הברכות עצמן האמורות לאברהם בשבילך שממך יצא אותו הגוי המבורך והא דלא פירש את ברכת אברהם לירושת הארץ שיתננה לו ושיזכה בה הוא מכל שאר בניו שאעפ״י שנא׳ לו בדרך כללות לזרעך אתן את הארץ לא יזכה בה אלא הוא כדכתיב בתריה לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלהים לאברהם משום דירושת הארץ מתנה היא ולא ברכה:
וחזר לקיים לו אז באותה שעה הברכה אשר נתן לו באמרו ויתן לך את ברכת אברהם וגו׳ לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלהים לאברהם.
ויתן לך את ברכת אברהם – כאמרו ״והיה ברכה״ (בראשית י״ב:ב׳), וזה בלמדו דעת את העם, ובזה תהיה ברכת האל יתברך לך ולזרעך אתך לרשתך – כי כשיהיה גם הזרע מורה צדק, יהיה ראוי לירש ויהיה בזה קדוש ה׳ לא הפכו, כענין ״ישראל אשר בך אתפאר״ (ישעיהו מ״ט:ג׳), כי בזה ״ישמח ה׳ במעשיו״ (תהלים קד, לא).
ארץ מגריך – ארץ כנען שאתה דר בה עכשיו.
ויתן לך את ברכת אברהם, when He had said (12,2) “become a source of blessing!” This involves his teaching people about monotheism, the acceptance of which would result in tangible blessings for those people from God. This in turn would make the people regard Avraham as responsible for the blessings they receive. לך ולזרעך אתך לרשתך, if the children would also be following in the footsteps of their parents acting as spiritual instructors to the people around them, their claim to this land would be reinforced. This would become an irreversible sanctification of the name of the Lord. Isaiah 49,3 described this as God saying: ישראל אשר בך אתפאר, “Israel in whom I am glorified.” This is also an example of what David had in mind when he said in Psalms 104,31 “God delights in His handiwork.”
ארץ מגוריך, the land of Canaan in which you dwell at the present time.
שאמר לו ואעשך לגוי גדול. פירוש כי בשאר ברכות ״ואברכה מברכך״ (לעיל יב, ג) שהוא נאמר על אברהם – איך יתן אותו ליעקב, אלא מה שאמר ״ואעשך לגוי גדול״ (שם שם ב) אתה תהא אותו גוי גדול. וכן ״והתברכו בזרעך״ (שם כב, יח). ועל נתינת הארץ (שם טו, יח) נמי לא שייך לפרש, כי נתינת הארץ היא מתנה ולא ברכה (כ״ה ברא״ם):
ממך יצא אותו הגוי ואותו הזרע המבורך. דאי לא כן ויתן לך ברכת אברהם מבעי ליה לא את ברכת אברהם דמשמע שנטלה ממנו ונתנה לזה. ומה שלא פירש את ברכת אברהם לירושת הארץ שיזכה בה הוא יותר מכל שאר בניו משום דירושת הארץ מתנה הוא ולא ברכה. [ר׳ אליהו מזרחי]:
May that nation descend from you as well as that blessed seed. Otherwise, [if it simply meant that Yaakov should be blessed as Avraham was,] it should say ויתן לך ברכת אברהם. But את ברכת אברהם implies taking Avraham's blessing and bequeathing it to Yaakov. Why does Rashi not relate ברכת אברהם to inheriting the Land, saying that Yaakov, over and above Yitzchok's other sons, should receive the Land? Because inheriting the Land is a gift, not a blessing. (Re'm)
ויתן לך את ברכת אברהם – זאת היא הברכה הגדולה שהבטיחו השם כשצוהו על המילה ואמר ״והקימותי את בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם, להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך״1 שהיא בחירת ישראל מכל האומות, שהיא ברית עולם שתשרה שכינה בין בני האדם ושיעשה להם נפלאות וכמו שבארנו שם. וצריך לזה ירושת הארץ שבחר בה השם מכל הארצות, כי בה ההר חמד אלהים לשבתו.⁠2 ולכן סָמַךְ ״לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלהים לאברהם״, שכן סמוכה ירושת הארץ לברכת הברית בפרשת המילה, שאמר ״ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך וגו׳ והייתי להם לאלהים״3 כי בהיותכם יושבים על אדמתכם והמקדש בנוי, אני לכם לאלהים לעשות עמכם נוראות ונפלאות לטובה.
לך ולזרעך אתך – הראשון ״ויתן לך״ על יעקב לבדו, כי הוא יהיה אבי האומה כמו אברהם ויצחק, ולהם נתן י״י אלו המתנות והם מנחילים אותן לבניהם. והנה ברכת אברהם שיהיה מנחיל הברכה הזאת ליעקב, והוסיף ״לך ולזרעך אתך״ שבניך ינחלו ממך הברכות האלו. וכן אמר השם לאברהם ״לך אתננה ולזרעך עד עולם״.⁠4 וכן ליצחק ״כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל״.⁠5
לאברהם – דרך כבוד, כי הוא האב הראשון שניתנה לו הארץ בתחלה.
1. בראשית יז, ז.
2. תהלים סח, יז.
3. בראשית יז, ח.
4. בראשית יג, א.
5. שם כו, ג.
את ברכת אברהם – שאמר לו ואעשך לגוי גדול, והתברכו בזרעך וכו׳, להיות לך לאלהים וכו׳, אותן הברכות יחולו על ראשך:
לרשתך את ארץ מגריך – מאחר שלא תקח אשה מבנות כנען שיהיו עבדים לך, כמו שצוה אברהם ליצחק:
ארץ מגריך – ארץ כנען שאתה גר בה עכשיו:
(ד-ט) ולזרעך אתך – גרעין אחיד של אומה עתידה יתפתח מזרעך; לא רק מזרעך ״אחריך״ (השווה לעיל יז, ז⁠־י) – מצאצאיך המאוחרים, אלא מזרעך ״אתך״. אף אחד מבניך לא יתנכר לך. כולם יירשו עמך ודרכך את ברכת אברהם.
אם נשווה ברכה זו – שניתנה בהכרה מלאה ליעקב – עם הברכה שנועדה לעשו (לעיל כז, כח⁠־כט), שאין בה כל זכר לשליחותו של אברהם, ניווכח בצדקת פירושנו לאותה ברכה. אך חותם האמת לכל זה הוא המאמר: ״וירא עשו כי⁠־ברך יצחק את⁠־יעקב ושלח אתו פדנה ארם לקחת⁠־לו משם אשה וגו׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק ו והלאה). רק לאחר שראה כל מה שקרה, התחילה להתעורר בעשו ההבנה שהנשים הכנעניות שנשא רעות הנה בעיני אביו. לא היה לו כל מושג מהיגון וכאב הלב שגרמו נשיו להוריו. ועתה כשמציאות זו החלה להתחוור לו, מה עשה? האם שילח את נשיו הכנעניות? לא ולא! הוא לקח אשה נוספת, ״על נשיו לו לאשה״ (פסוק ט)! כה מועטה הייתה הבנתו של עשו בעצם מהותו של בית אברהם.
צעד זה שננקט בידי עשו מצדיק את שיפוטה של רבקה, שהוא אינו ראוי להיות מנהיגו ומייצגו העתידי של בית זה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]

את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך: היינו הברכות להיות אב המון גוים, וברכה שבשעת עקידה לקדש שמו יתברך1. וגם ״לרשתך את ארץ וגו׳⁠ ⁠⁠״ – סוף כל הדברים שתהיה ארץ ישראל בירושה עולמית.
אשר נתן אלהים לאברהם: היינו עשר אומות אשר נתן לו, זה יהיה אחר ברכת אברהם כמו שכתבתי.
1. כפי שביאר רבינו לעיל כב,יז.
לרשתך – הסיומת מוסבת על הנושא, כמו למעלה י״ט:כ״א.
ויתן לך את ברכת אברהם – ראה עתה כי הגירות מתקיים ביעקב והוא פורע השטר לכן אמר ברכת אברהם וזה אשר כרת עמו בברית בין הבתרים שאמר כי גר יהיה זרעך לזרעך נתתי את הארץ הזאת וכמו שאמרו זאת הטענה בשלחם מלאכים אל מלך אדום עיין רש״י ומדרש שם פרשה חוקת ופשוט.
הפטרה: מלאכי פרק א (ז)
בהפטרה: מגישים על מזבחי לחם מגואל כו׳ – הענין כי לחם הפנים שנים עשר חלות הנחלקין לכל המשמרה ויש שמגיע להם כפול ע״ז היו מלעיגים וכמו דמייתי ריש פסחים הגיעני כזנב הלטאה בדקו אחריו וכו׳ והבזיכין הם המתירים הלחם ומקריבין אותו על המזבח והנה אם הן מלעיגים מן הלחם תו גם הבזיכין הוי מגואלין לכן אמר מגישים על מזבחי לחם מגואל כו׳ זה הבזיכין שקריבין ע״ג מזבח ובמה באמרכם שלחן ה׳ נבזה הוא א״כ שהלחם הוא נבזה הלא גם הבזיכים מגואל שזה המתיר של הלחם ודו״ק.
ויצא
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(ה) {שביעי} וַיִּשְׁלַ֤ח יִצְחָק֙ אֶֽת⁠־יַעֲקֹ֔ב וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֑ם אֶל⁠־לָבָ֤ן בֶּן⁠־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י אֲחִ֣י רִבְקָ֔ה אֵ֥ם יַעֲקֹ֖ב וְעֵשָֽׂו׃
Yitzchak sent Yaakov off and he went to Paddan Aram, to Lavan the son of Betuel the Aramean, the brother of Rivka, the mother of Yaakov and Esav.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י בכור שוררד״קרי״דחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[יט] 1וישלח יצחק את יעקב, יצאו עמו מלאכים שבארץ ומסרוהו למלאכים שבחוצה לארץ. (לקח טוב).
[כ] 2וילך פדנה ארם, ר׳ פינחס אמר כתיב וילך פדנה ארם מה ת״ל אל לבן בן בתואל הארמי מלמד שכולם כללן ברמאות. (בראשית רבה סג)
1. לקמן ב״ר פס״ח.
2. ויק״ר פכ״ג שי״ר ב. ה. ולעיל פכ״ה מאמר סז. בבאור וצרף לכאן. וי״ג בכת״י רומי מובא בש״נ במנח״י שמביא כל הפסוק בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו. ועפ״ז י״ל דברי המדרש באופן אחר ממה שכתבו המפרשים. וכנראה שגירסא זאת היתה לפני בעל דרשת אבן שועיב שכ׳ ויש במדרש על פסוק אחי רבקה אם יעקב ועשו וכתב רש״י ז״ל לא ידעתי מה בא ללמדנו ויש במדרש כללן כולן ברמאות לבן ידוע, רבקה במטעמים, יעקב במקלות, עשו דכתיב מתנחם לך כלומר מראה לך כאלו הוא מתנחם מן הברכות ובא להרגך, ד״א אחי רבקה רוב בנים דומים לאחי האם. ונראה שפירש כן דברי הב״ר הנ״ל שכללן ברמאות קאי על כולם. ופי׳ זה מבואר גם ביד״מ בב״ר פס״ג שכ׳ דמצינו גבי יעקב שאמר ללבן אני אחיך ברמאות וכן עשה לו בסוף ע״ד הצאן על דרך עם עקש תתעקש וע״ד אני חכמה שכנתי ערמה. ובכת״י אור האפלה כ׳ אם יעקב ועשו, ועשו גדל עם רבקה ויעקב ולא למד ממעשיהם.
וּשְׁלַח יִצְחָק יָת יַעֲקֹב וַאֲזַל לְפַדַּן דַּאֲרָם לְוָת לָבָן בַּר בְּתוּאֵל אֲרַמָּאָה אֲחוּהָא דְּרִבְקָה אִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב וְעֵשָׂו.
Yitzchak sent Yaakov on his way, and he went to Padan Aram, to Lavan, son of Betu'el the Aramean, the brother of Rivkah, mother of Yaakov and Eisav.

וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו
וּשְׁלַח יִצְחָק יָת יַעֲקֹב וַאֲזַל לְפַדַּן דַּאֲרָם לְוָת לָבָן בַּר בְּתוּאֵל אֲרַמָּאָה אֲחוּהָא דְרִבְקָה אִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב וְעֵשָׂו
אִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב – לכבוד רבקה
לכבוד רבקה לא תרגם ״אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו״ – ״אִמְּהוֹן דְּיַעֲקֹב וְעֵשָׂו״, אלא ״אִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב וְעֵשָׂו״ שהיתה אוהבת רק את יעקב וגרמה שיטול הברכות והצילה אותו מיד עשו. לכן תרגם ״אמו של יעקב״ ועשו טפל אצלה. לכך מכוונת הערת המסורה: ״אֵם דמתרגם אִמֵּיהּ ב׳ באוריתא: אֵם יַעֲקֹב, אֵם הַיָּלֶד (שמות ב יח)״. מה שם היא אמו של ילד אחד, אף כאן כן.⁠1
1. ברלינר, מסורה, עמ׳ 24 ו״באורי אונקלוס״.
ושלח יצחק ית יעקב ואזל לפדן ארםא לוות לבן בר בתואל ארמאה אחו⁠[ה] דרבקה אמה דיעקב ועשו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארם״) גם נוסח חילופי: ״לפדנה״.
ושדר יצחק ית יעקב ואזל לפדן דארם לות לבן בר בתואל ארמאה אחוהא דרבקה אימא דיעקב ועשו.
And Izhak sent Jacob away, and he went to Padan Aram unto Laban bar Bethuel the Aramite, the brother of Rivekah the mother of Jacob and Esau.
ובעת׳ יצחק יעקוב ומצ׳י אלי פדאןא ארם אלי לבן בן בתואל אלארמי אכ׳י רבקה אם יעקוב ועשו.
א. פדאן] פדן ב
ושלח יצחק את יעקב והלך לפדן ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו.
[אם יעקב ועשו – איני יודע מה בא זה ללמדנו.]א
א. תוספת זו מופיעה בגיליון כ״י לייפציג 1 בשם ר׳ שמעיה, והיא מופיעה בגוף הטקסט של רש״י בכ״י ליידן 1, פריס 155, ובדפוס רומא. היא אינה נמצאת בכ״י מינכן 5, פירנצה III.3, ויימר 651. ועיין בספר הגן ועוד קבצי בעלי התוס׳ שמצטטים את תשובת ר׳ מכיר לשאלה זו.
אם יעקב ועשו MOTHER OF YAAKOV AND ESAU – I do not know what the addition of these words is intended to tell us.
וישלח יצחק את יעקב1יצאו עמו מלאכים שבארץ. ומסרוהו למלאכים שבחוצה לארץ.
1. יצאו עמו מלאכים שבארץ. ב״ר פס״ח. ועיין להלן הערה מ״ד.
וישלח יצחק את יעקב – בברכות מקוימות:
וילך פדנה ארם (אל בתואל הארמי ואל לבן בנו) [אל לבן בן בתואל הארמי] – מגיד עליו שהוא רמאי:
אחי רבקה אם יעקב ועשו – בא ליחסו על הרן שלא יאמר אדם לבן אחר היה:
אם יעקב ועשו – כמה רבקות היו. ומגיד לך הכתוב שהוא אח לאותה רבקה שהיא אם יעקב ועשו.
אם יעקב ועשו – THE MOTHER OF YAAKOV AND ESAV – There were several Rivkas. The verse is telling us that he is the brother to that Rivka who is the mother of Yaakov and Esav.
וישלח – שלחו מאתו ללכת לאשר צוהו וכן עשה.
וילך פדנה ארם – ולקח עמו כדי הוצאתו עד חרן, כי ידע אביו ואמו כי כיון שיהיה עם לבן לא יחסר כל.
אחי רבקה – לפיכך היתה לו טענה גדולה ללכת אליו למנוסה כי אחי אמו הוא.
והקדים יעקב לעשו – בעבור כי אם יעקב היתה באמת, שהיתה אוהבת אותו יותר ממה שהיתה אוהבת עשו, ומחמלתה עליו שלחו אל אחיה. ואף על פי שהיתה אם לעשו גם כן, לא היתה אוהבת אותו כמו שהיתה אוהבת את יעקב, וזה היה שם ידוע בפדן ארם לקרוביה.
וישלח, he sent him off to proceed in the direction he had instructed him. Yaakov complied with his father’s instruction, as the Torah continues וילך פדנה ארם, he took with him sufficient supplies of money and food to last him until he would arrive there. His parents knew that once he would be at his uncle Lavan he would not be short of any of his needs.
אחי רבקה, Rivkah’s brother. He had ample reason to go there if he had to flee some place, seeing his uncle was a brother of his mother. In this phrase Yaakov is mentioned ahead of Esau, although he was the younger, because his relationship to Rivkah who was also his mother was much closer than that of Rivkah to Esau her older son. Everyone of her family in Padan Aram was aware of their sister Rivkah’s special fondness for Yaakov.
אם יעקב ועשו – פירש המורה: איני יודע וכו׳ י״ל על שם כשרותו של יעקב הוזכרה אם יעקב וע״ש רשעות עשו הוזכר לבן אחי רבקה כי יעקב היה ממיעוט הבנים ועשו היה מהרוב שדומין לאחי האם.
[ועי״ל על שם שרחמה על שניהם הוזכרה כאן אם יעקב ועשו דכתיב למה אשכל גם שניכם ולא אמרה למה אשכל ממך ועל ידי השאת עצה זו הלך לו ועל כן הוזכרה בהליכה אם יעקב ועשו. הגהה.]
אם יעקב ועשו – הוצרך לכתב שלא תתמה איך יצא רשע כעשו משני צדיקים כמו יצחק ורבקה, לכך נאמר אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו להגיד לך כדאמרינן בעלמא רוב הבנים דומים לאחי האם, עשו דומה אל לבן אחי אמו.⁠1
דבר אחר: אם יעקב ועשו – שלטובת שניהם נתכוונה, כדכתיב למה אשכל גם שניכם יום אחד (בראשית כ״ז:מ״ה).
1. שאוב מספר הג״ן בשם ר׳ מכיר.
אם יעקב ועשו, "mother of Yaakov and Esau.⁠" The Torah had to repeat this although the reader knows it, as the reader might wonder how a couple such as Yitzchok and Rivkah had produced a person as wicked as Esau. If Rivkah had not been the sister of a wicked person such as Lavan and daughter of a wicked person such as Betuel, the question would have been more serious. [Personally, I think the verse is important as the Torah's mentioning Yaakov first, i.e. confirming that he was the firstborn legally, having purchased that status from his brother. Moreover, we know that from the marriage of King Chizkiyah to the daughter of the prophet Isaiah the great prophet, a Jewish rasha came forth, so that such phenomena are not strange seeing we have been given the freedom of choice. Ed.] Our sages, not basing themselves on the DNA factors, stated in Baba Batra 110, that most children reflect the character of their maternal uncles. An alternate exegesis: the reason that mention is made of their mother here is that the Torah wants the reader to know that Rivkah did what she did for the benefit of both her children. This is in line to when she said: "why would I have to lose both my children in one day?
אם יעקב ועשו – תימה לר׳ מכיר אמאי כת׳ אם יעקב ועשו. הכל יודעים שהיתה אם שניהם. ואמ׳ לפי שלא תתמה איך יצא מגוף צדיק וצדקת רשע כעשו הרשע. לכך נאמ׳ בן בתואל הארמי אחי רבקה. ורוב בנים דומין לאחי האם (בבא בתרא ק., בראשית רבה סג:ד). גן.
נשלם תולדות יצחק.
אם יעקב ועשו – כתב רש״י ז״ל א״י מה מלמדנו, ופי׳ ר׳ מכיר שלמדנו שאל תתמה איך יצא רשע כזה מצדיק וצדקת כאלו, לכן אמר אל וגו׳ אחי רבקה וגו׳ שרוב בנים אחר אחי האם.
אחי רבקה אם יעקב ועשו – בעבור שאמר שצוה יצחק את יעקב לקחת לו אשה מבנות לבן אחי (בראשית כ״ח:ב׳) אמו, הזכיר הכתוב שהיה גם כן אחי אמו של עשו. וראוי היה שיצוה גם כן לעשו, אבל מדעתו שברכת אברהם תהיה ליעקב ולזרעו עשה כן. והזכיר כי עשו שמע שצוה אותו שלא יקח אשה מבנות כנען ושילך אל לבן אחי אמו, והוא שמע לעשות רצון אביו שלא לקחת אשה מבנות כנען, אך לא עשה כראוי שיקח מבנות לבן אף על פי שהוא אחי אמו. ועוד הזכיר שלקח אותןא על נשיו ולא גרש את הרעות, כי הלך על תאות נפשו1 יותר מרצון אביו.
1. השוו ללשון הפסוק בתהלים י׳:ג׳.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, דפוס רומא. בדפוסים מאוחרים: ״אותה״.
THE BROTHER OF REBEKAH, JACOB's AND ESAU's MOTHER. Because it stated1 that Isaac commanded Jacob to get a wife from the daughters of Laban, his mother's brother, Scripture mentions that he was also the brother of Esau's mother. It would have been proper for Isaac to have commanded Esau likewise, but since he knew that the blessing of Abraham would apply only to Jacob and his seed, he did so only to Jacob. Now Scripture further mentions that Esau heard that his father had commanded Jacob not to take a wife from among the daughters of Canaan2 and that he should go to his mother's brother Laban. He [Esau] heeded his father's will that one not take a wife from among the daughters of Canaan, but he did not act properly and take a wife from the daughters of Laban, despite his [Laban's] being his mother's brother. Scripture further mentions that he took her3 besides his former wives, and he did not divorce the evil wives since he followed his heart's desire more than he followed the will of his father.
1. It is obvious that Ramban has in mind the words of Rashi, whose comment upon the expression, Jacob's and Esau's mother, was, "I do not know what this intends to tell us.⁠" Ramban then proceeds to offer an explanation.
2. (1) here.
3. Mahalath, the daughter of Ishmael. ((9) here.)
וישלח יצחק את יעקב – יש לשאול כיון שבשליחותם הלך והם מחלו לו למה נענש על מצות כבוד אב ואם כשנתעכב כ״ב שנה שפירש ממנו יוסף עשרים ושתים שנה כנגדן, ואפשר לומר כי דעתם היה שיקח את לאה ושיחזור מיד כשישלח בשבילו, אבל הוא נתן עיניו ברחל הקטנה ליפיה, ואמר (בראשית כ״ח) אעבדך שבע שנים ברחל, וא״כ כל הזמן שנתעכב היה ברצונו ולכך נענש כנגדן.
וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי – כונתו היתה בלכתו שם כדי לישא אחת מבנותיו של לבן ומפני זה אמר אל לבן כי כן צוה לו אביו קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך, ומ״ש אחי רבקה אם יעקב ועשו וכי לא היינו יודעין כי לבן אחי רבקה ורבקה אם יעקב ועשו.
אבל ע״ד הפשט כוון הכ׳ בזה לכבוד יעקב ולומר כי מה שהלך יעקב להתחתן עם רשע בן רשע ז״ש אל לבן בן בתואל הארמי, אל תתמה מזה כי אחי רבקה הוא אחי הצדיקה וראויות הבנות להדמות לאחות אביהן, אח״כ הוסיף בשבח רבקה כי היתה אם יעקב ועשו, והיה ראוי לה לאהוב את שניהם בשוה כי הם בניה אשר ילדתם, ועוד היה ראוי לאהוב את עשו יותר מיעקב, כי כן מנהג האמות בבן הבכור, ואעפ״כ לא שמה רבקה עקר אהבתה כ״א על יעקב מתוך שהיתה רואה יופי מדותיו, וכענין שכ׳ (בראשית כ״ה:כ״ח) ורבקה אוהבת את יעקב.
ומפי הרב מורי שמעתי כי מה שהוסיף אם יעקב ועשו כוון הכ׳ לומר כי מה ששלחתו רבקה אל בית לבן אחיה עשתה בכונה לפי שהוא המקום שהקורבה שוה לשניהם ואינה רוצה שיגיעא זל״ז כי אם יעקב ועשו היתה, וגם לבן לא יסכים שיזיק יעקב לעשו אם ילך שם, וכש״כ שלא יסכים שיזיק עשו ליעקב הבא אצלו בצל קורתו.
וע״ד חכמת הטבע אם יעקב ועשו, ידוע כי שני בנים הנולדים תאומים כאו״א, אבל יעקב ועשו הי׳ הפלא הגדול כי יצירת שניהם היתה בשליא אחת ומטעם זה היה הרצוץ בבטן כענין שכ׳ (בראשית כ״ה:כ״ב) ויתרוצצו הבנים בקרבה, ומפני זה הוצרך לומר אחי רבקה אם יעקב ועשו לומר סובלנית זו מי היתה.
א. כן בכ״י בהמ״ל 1008, ירושלים 4°1323, ס״פ II A 225/03, דפוס נפולי.
וישלח יצחק את יעקב, "Yitzchak sent Yaakov, etc. Here the question arises that seeing Yaakov left his father's home at the command of his parents, why do the sages claim that the separation of 22 years which Yaakov experienced from his son Joseph was due to his failure to observe the commandment of honouring father and mother during that period? (compare Megillah 17) Perhaps we must assume that his parents had meant for him to marry Leah and to return home forthwith when his father would send for him. Yaakov, however, had set his mind on marrying Rachel on account of her beauty; he was therefore not fulfilling a parental command by doing so and his delay in returning home was accounted against him. In fact, he had volunteered to serve seven years for Rachel (Genesis 29,18).
וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי, "he went towards Padan Aram, to Lavan son of Bethuel the Aramite.⁠" While he was on his way he intended to marry one of the daughters of Lavan. This is why the Torah describes him as going "to Lavan.⁠" After all, this had been what his father had commanded him to do when he said to him (verse 2): "arise and go to Padan Aram to the house of Bethuel and take for yourself from there a wife from amongst the daughters of Lavan your mother's brother.⁠"
There is also the question of why the Torah had to write: "the brother of Rivkah, the mother of Yaakov and Esau.⁠" Did we not know that Lavan was Rivkah's brother, etc.?
According to the plain meaning of the text we must interpret this line as a complimentary comment on Yaakov who was prepared to follow a parental command and marry a girl who was the daughter of two generations of wicked people, i.e. Bethuel and Lavan. The Torah wanted to justify Yaakov by pointing out that though Lavan was a wicked person, his sister Rivkah was a fine woman, righteous in her own right. He could therefore assume that Lavan's daughters, much like Bethuel's daughter Rivkah, might be just like their aunt. The Torah continues complimenting Rivkah who became the mother of both "Yaakov and Esau.⁠" The Torah wanted to emphasize that Rivkah, as opposed to her husband, had always loved Yaakov best (25,28), although she could have preferred her elder son as is customary.
I have heard from my teacher that the words "mother of Yaakov and Esau" are to show us that Rivkah deliberately sent Yaakov to a place where the biological relationship to Yaakov and Esau were of the same degree so that Lavan would not have a reason to favour Esau over Yaakov and allow Esau to harm Yaakov who had come to seek shelter under the roof of his uncle.
An investigative/rational approach to our verse: The Torah reminds us that when twins are born there are two afterbirths seeing each twin grows within its own setting. In the case of Esau and Yaakov, however, something unnatural occurred. Although they grew up within a single afterbirth, nonetheless their characters were so totally at variance. This was foreshadowed when Rivkah experienced that the fetuses were fighting with one another inside her (25,22). The Torah had to remind us that Rivkah had already endured much before these sons had been born.
אחי רבקה אם יעקב ועשו – שלא תתמה איך יצא מיצחק ומרבקה רשע כעשו לכך כתב אחי רבקה אם וגו׳. ורוב הבנים דומים לאחי האם.
אחי רבקה אם יעקב ועשו – פי׳ הרמב״ן לכך אמר יעקב ועשו בשביל שצוה יצחק על יעקב לקחת אשה מבנות לבן אחי אמו הזכיר הכתוב שהיה גם אחי אמו של עשו וראוי הי׳ שיצוה גם לעשו אלא בשביל אברהם וזרעו לא תהיה אלא ביעקב.
וי״מ: שתיכף לברכה רצה להזכירם יחד כדי להקדים יעקב להודיע שנתקיימה בו הברכה שהיה גביר לאחיו אע״פ שהקדים עשו בשעת הקבורה כדכתיב ויקברו אותו עשו ויעקב היינו טעמא משום שעשו היה יושב בארץ ויעקב בא משדה ארם ועוד שהכתוב הקדימו בענין האבילות לענותו של יעקב.
וי״מ: משום שלא תתמה היאך יצא מצדקת וצדיק רשע זה לכך אמר אל לבן הארמי אחי רבקה שהיא אם יעקב ועשו בשביל שהיה לבן אחיה נעשית אם יעקב ועשו שרוב בנים דומין לאחי האם. א״נ אם יעקב ועשו ולכך ציותה שיפרדו איש מעל אחיו ולא יהרגו זה את זה כי היא אמם ורחמה עליהם:
אחי רבקה, אם יעקב ועשו, "the brother of Rivkah, who was the mother of Yaakov and Esau. Nachmanides explains that the reason why Rivkah is described here by the Torah as "the mother of Yaakov and Esau,⁠" [something that we all know perfectly well, Ed.] is because Yitzchok had commanded Yaakov to select a wife from among the daughters of Lavan, "the brother of your mother.⁠" The Torah is at pains to remind us that Lavan was also the brother of Esau's mother, and because of this it would have been appropriate for Yitzchok to command Esau also to take a wife from among his uncle's daughters. However, seeing that the seed of Avraham would be carried on only through Yaakov, there was no point in Esau marrying someone from Lavan's family.
Other commentators feel that the Torah was at pains to give Yaakov precedence over Esau who was biologically his senior, as soon as Yaakov had secured the blessing of his father. The Torah's mentioning "Yaakov and Esau" in that order, serves as proof that the blessing was indeed fulfilled, and that Yaakov would henceforth be deemed as senior to his brothers, i.e.הוי גביר לאחיך as we read in All of this, in spite of the fact that after Yitzchok's death the Torah reverts to mentioning Esau first when it reports Yitzchok's funeral. This was because Esau had never left the land of Israel, attending to his father's needs, whereas Yaakov had been outside the Holy Land for over 20 years. [I find this difficult as Esau had voluntarily left the Holy Land (Genesis 36,6), not because of his life being in danger and his father having sent him out of the land to get a wife without giving him a dowry, 11 years before his father died. Ed.]
Some commentators say that the reason why the Torah repeats these details about Yaakov's genealogy is in order for you not to be dismayed that from two such righteous parents as Yitzchok and Rivkah, a wicked person such as Esau could have been produced. The Torah does not want us to forget for a moment that Rivkah herself had a brother who was everything but righteous. Our sages have established a rule (based on empirical knowledge, Ed.] according to which most children have a tendency to develop in accordance with their mother's brother(s).
אם יעקב ועשו – תימה וכי לא היינו יודעים, שרבקה אם יעקב ועשו. וי״ל לפי שתמהו הבריות, ואמרו היאך מצדיק כמו יצחק ורבקה, יצא מהם רשע זה, לכך הזכיר הפסוק כי היא אחות לבן אחיו של רבקה, כי רוב בנים דומים וכו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וכדי שלא יחשוב שברח יעקב מפני עשו שדה ארם אמר הכתוב שהלך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי כי להיותו בחור הלך אליו במצות אמו וגם מפני שהוא ישים שלום ביניהם להיותו אחי אמו אם יעקב ועשו כי מפני זה היה לבן שוה הקורב׳ לשניהם ואם היה הולך כבורח היה הולך למקו׳ אחר שלא היה לעשו בו יד ושם. והותרה בזה השאלה הי״ז והי״ח.
וישלח יצחק את יעקב – מיד לפי שכבר היה גדול וראוי לישא אשה. וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו. כבר כתב המפרש הגדול איני יודע מה מלמדנו. והנראה אצלי כי אם הכתוב היה אומר אם עשו ויעקב לא היה חדוש. אבל עכשיו שאמר אם יעקב ועשו הוא מלמדנו חדוש גדול. כי דבר ידוע כי חברת הרעים מזקת אפילו לטובים. כמו שפירשתי למעלה בפסוק מלאך רשע יפול ברע וציר אמונים מרפא. כי אפילו מלאך ה׳ ישוב רשע אם יתחבר לרשע. וזהו יפול ברע כמו אל הכשדים אתה נופל. אבל ציר אמונים שהוא משה רבינו עליו השלום דכתיב ביה בכל ביתי נאמן הוא. נתן רפואה לזה שאמר לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. ולכן אמר אל תתחר במרעים. לא אמר ברעים אלא במרעים לאחרים. וזהו ישובו המה אליך לרשעתם. ואתה לא תשוב אליהם. ואם כן אחר שאמר שרבקה היתה בת בתואל אדם רע מפדן ארם אנשי רשע אחות לבן רשע גמור. וכן אמר בכאן וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה מקום רשעים ואחי רבקה רשע גמור. ראוי היה אע״פ שרבקה שלא למדה ממעשיהם. שלמעט תדבק נפשה בעשו בנה שהיה דומה לאחיו ולמשפחתו. לזה אמר בכאן שאף על פי שהיתה אחות לבן הארמי. היתה אם יעקב ועשו. בראשונה אם יעקב ולו היתה מחבב לפי שהיו צדיק כמותה. ואח״כ היתה באחרונה אם עשו:
ואולי רמז גם כן בפרשה שאף על פי שנראה שקראה לעשו בנה הגדול וליעקב בנה הקטן. עם כל זה בדעתה וברצונה היתה אם יעקב ועשו כאלו יעקב היה בנה הגדול. וזה להורות על חסידותה וישרותה וחכמתה. שראתה עינה מה שלא ראה יצחק שהיה אוהב לעשו הרשע שונא השם. והיה מטעה אותו בדבריו ובמעשרות המלח. אבל רבקה אוהבת את יעקב ולעולם היא רחמנית על בניה ונתנה עצה ליעקב להשמר מעשו הרשע. ולבניו לדורותם להשמר מעצת נחש הקדמוני ביום הדין וביום הקדוש שהוא יוה״כ בשעיר עזאזל הרמוז בזאת הפרשה. וזהו שאמרו במדרש הנעלם ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות. זה שאמר כי הנה החשך יכסה ארץ. כי זהו ביום הדין הגדול הוא יום ראש השנה שמדת הדין מתפשטת בעולם מכח פחד. יצחק. ויקרא את עשו בנו הגדול הוא שטן הוא נחש ההולך לשוט בארץ. כי אז ניתן רשות לבעל הדין לחלוק הוא וכל כתותיו. וזהו שא נא כליך תליך וקשתך. הם ילדי נכרים מדת הדין וכלי זעמו לחבל כל הארץ. וצא השדה לצוד בני אדם ולידע מעשיהם. ורבקה הרחמנית רמוזה בכנסת ישראל אמרה אל יעקב בנה. השמרי בנפשך ובתפלתך באלו הימים והכיני צידה לדרך לאותו יום הקדוש. וקח לי שני גדיי עזים הם שני השעירים הנזכרים בפרשת אחרי מות דכתיב ונתן אהרן על שני השעירים גורלות לכפר עונותיהם של ישראל. וזהו טובים לטובתן של ישראל. ויעש אותם מטעמים מתפלות וברכות. וזהו הקול קול יעקב שמדבר בלשון רכה ותחנונים בתפלתו ובזה נבהל בשתי הקולות קול השופר וקול התפלה. וזהו הקול קול יעקב כי השופר בהיל ולא בהיל. ובקול השופר מדת הדין נרתע כאומרו עלה אלהים בתרועה. ואז נאחז יצחק באמצע אברהם ויעקב. וזהו תקיעה כנגד אברהם. תרועה כנגד יצחק. תקיעה כנגד יעקב. בענין שלא יצא יצחק להזיק העולם במדת דינו. וכן בקול התפלה הוא נרתע ונאחז בתוך הרחמים ואינו יכול לצאת להזיק בזה הדרך. ובכן יתקדש שמך כנגד אברהם. ובכן תן פחדך כנגד פחד יצחק. ובכן תן כבוד לעמך כנגד יעקב. וכשהם מכוונים באלו השני קולות נוצחים. ואם לאו הידים ידי עשו באף וחמה להשחית. וכשהם טובים השם יתברך מתאוה לתפלתם ואוכל מהם. וזהו ויגש לו ויאכל בכמה תפלות שזאת היא הגשה לתפלה. ויבא לו יין וישת יינה של תורה. ואז וירח את ריח בגדיו שיש להם כסות נקיה ביום הכיפורים. ובזה זוכים לריח גן עדן שהוא ריח שדה אשר ברכו ה׳ ונותן להם ברכות מטל השמים ומשמני הארץ ונחתמים לחיים. וכל זה בסבת שעיר עזאזל שבו נהפך מדת הדין לרחמים והקטיגור נעשה סניגור. ואומר גם ברוך יהיה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ראה סמאל שאין בהם חטא ואמר וכו׳ וכן בר״ה שהוא יום דין אין לו כח בקול קול יעקב באותם שני קולות של שופר ושל תפלה. וכל זה לפי שהשם ממרק עונותיהם של ישראל בכל השנה בחלאים וביסורים ובאבדת ממון בענין שאין לו כח להשטין. וזהו ואוכל מכל. וכשראה שלא נעשתה עצתו ויצעק צעקה גדולה ומרה וגזם לישראל ביוה״כ. וזהו וישטום עשו את יעקב וכשמוליכין שעיר עזאזל לארץ גזירה ביוה״כ נהפך לאויב. וכן כשרואה אותם מחוברים בבתי כנסיות בתפלות טף ונשים. וזהו וישא עיניו וירא את הנשים ואת הילדים עד שאומר אציגה נא עמך נהפך לאוהב. כמו שתמצאהו רמוז באותה פרשה ואז וילך עשו לדרכו שעירה הוא שעיר עזאזל. ויעקב נסע סוכתה לעשות מצות סוכה בשמחה. וכל זה בסבת עצת רבקה הצדקת הרחמנית כנשר על בניה ונתנה עצה ליעקב מאלו השני שעירים. ודבקה נפשה ביעקב בנה הקטן ושנאה לעשו בנה הגדול. ולפי זאת הפרשה סובבת לתת עצה ליעקב מהשעירים לקבל הברכות. ואחר כך שלח אותו לפדן ארם להציל עצמו ממשטמת עשו. כתב בכאן אם יעקב ועשו. אחר כך אמר וירא עשו כי בירך יצחק את יעקב. לחתום הפרשה ברשעתו ובהטעתו שהיה מטעה לאביו בדברים שקרים. כי לפי שראה שהיו רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו. הלך ליקח את מחלת בת ישמעאל על נשיו. כלומר אחר שהיו לו ששים נשים ושמונים פילגשים מהכנעני והחתי והחוי והאמורי. חשב שהטעה לאביו במחלת בת ישמעאל. לפי שהיה בן אברהם אבינו עליו השלום:
לא ידעתי מה מלמדינו. ונראה דבא ללמדנו כי רבקה היתה אם יעקב ועשיו שהיו אחים אינם מתחברים יחד, וכדכתיב בקרא, וידע יצחק שצריך לצאת זרע כשר אחד שאין בו פסולות, ולפיכך אמר יצחק מאחר שרבקה היא ״אם יעקב ועשו״ בנים מחולקים, אם כן לא די בזה – רק שאני צריך לשלוח את יעקב לבית לבן אחי רבקה שהיא אם יעקב ועשיו, וישא יעקב מבנותיו, ומהם יצא הזרע המבורך – שיהיה אחד, ואין בהם פסולת. ועוד שפירש הכתוב ״וילך אל לבן בן בתואל אחי רבקה אם יעקב ועשו״, שהולידה שני בני אדם שהכתוב אמר עליהם ״שני גוים בבטנך״ (לעיל כה, כג), ולפיכך ראה כי בית בתואל מוכן הוא שיעמדו משם לאמים, ולפיכך שלח את יעקב לשם שיקח את בת לבן גם כן, כדי שיבא משם הזרע המבורך והקדוש, כי משם ראוי לבא:
את יַעֲקֹ֔ב: הקו״ף בזקף קטן והבי״ת בלא פשט.⁠א [אֶת⁠־יַעֲקֹ֔ב].
א. ההערה לקוחה מא״ת, [ובאה להוציא מדפוס ונציה ש״ז, שהצירוף אֶת⁠־יַעֲקֹב הוטעם בו בטעות בפשטא].
איני יודע מה מלמדנו. יש מקשים מה בא להודיענו שאינו יודע אם לא ידע ישתוק וי״ל דרש״י ידע שיש לישב בכמה אנפי בפירושי המפרשים אבל לא ידע איזה הוא אמתי לישב הפשיטות של מקרא. [קיצור מזרחי] ועיין בצדה לדרך:
I do not know what this teaches us. Some ask: What is Rashi telling us — that he does not know? If he does not know, let him not comment! The answer is: Rashi knew a number of answers that could be given, but did not know which is true according to the simple meaning of Scripture. (Kitzur Mizrachi; see Tzeidah L'Derech)
(ה-ח) וישלח יצחק את יעקב וגו׳. וירא עשו וגו׳. וישמע יעקב וגו׳. וירא עשו וגו׳ – ליישב הפסוקים האלו שלא יראה בהם כפל ומותר אומר כי כאשר בירך יצחק שנית את יעקב בשלחו אותו היתה כוונתו לברכו באופן שלא יגדל שנאת עשו עליו בברכה שנייה להוסיף הרוה על הצמאה. והתחכם לברכו בלשון אשר יחשב שאינה ברכה אלא צווי. באמרו קום לך פדנה ארם וקח לך משם אשה וגו׳ ואל שדי יברך אותך ויפרך וגו׳ שיהיו דבריו נשמעים כאלו ישלחנו פדנה ארם לא מיראת עשו אלא לקחת אשה אם ירצה לפרות ולרבות ולא שהיה ברכה לו שיפרה וירבה. וכן אמרה רבקה ליצחק קצתי בחיי מפני בנות חת וגו׳ ודברים אלה הם תחבולה וכסות עינים לשלח יעקב פדנה ארם על בלי הגיד לעשו כי בורח הוא. ועשו שהיה שומע כל אלה ורואה ביצחק בברכו את יעקב כי זהו פי׳ וירא עשו כי ברך ירצה ראה בזמן ובעת שברך יצחק את יעקב וצוהו לקחת לו משם אשה בברכו אותו פי׳ שהברכה נחשבה בעיני עשו כאלו היה צווי לקחת משם ממשפחתו ודמה בלבו שזאת אינה ברכה אלא שלוחין וצווי לקחת אשה כדי שאל שדי יברכנו ויפרנו וירבנו ויתן לו את ברכת אברהם רצונו ברכה שבירך את אליעזר כששלחו אל ארם נהרים ואמר לו ה׳ אלהי השמים וגו׳ ישלח מלאכו וגו׳ ולקחת אשה לבני משם עד ששמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם. ואלו היה ברכה זו לא היה שייך וישמע אם לא היתה צווי באופן שנעשית מחשבת יצחק ותחבולתו אשר חשב ולא ניתוספה שנאת עשו אבל בהפך כ״כ נתפעלו חושיו שהלך גם הוא אל ישמעאל וגו׳. כדי שיזכה הוא תחלה לפרות ולרבות ולרשת את ברכת אברהם אשר אוה לקחת אשה לבנו ממשפחתו:
וישלח יצחק וגו׳ – צריך לדעת למה הוצרך לומר אחי רבקה מי לא ידע בזה, ומה גם שבסמוך אמר כן. ועוד אומרו אם יעקב ועשו הם דברים יתירים.
אכן בא הכתוב לתת טעם ליצחק אבינו ששלח בן צדיק לאדם רשע מפורסם לבן הארמי. והגם שאברהם שלח ולקח רבקה לא היה בתואל מפורסם ברשע כלבן. ועוד שלא אמר בפי׳ אברהם שיקח בת בתואל מה שאין כן יצחק שצוה ליעקב שיקח אשה מבנות לבן הרשע, לזה אמר אחי רבקה ושניהם יצאו מבתואל הרשע וכמו כן יצא מלבן בת צדקת, גם אין להוכיח שלא יצא שלשלת שורש קדושה מאדם רשע, לזה אמר אם יעקב ועשו פי׳ הרי שיצתה שלשלת הקדושה מאב רשע, גם כן אין להחליט ולומר כי להיות לבן רשע לא יצא ממנו בנות כרבקה.
ויש לך לדעת כי דוקא בימים ההם שעדיין לא נתבררו הנשמות הקדושות ממקום שבייהם, והוכרה משפחת אברהם כי שם קנתה לה הקדושה מקום, והיה לה לאות עולם אברהם ושרה כי הם גרים ראשונים וכל אשר יתגייר מהאומות בכל זמן יקרא אברהם ונקבה שרה. לזה מין הקדושה יחפש אחר מינו, כי אחד היה אברהם ולא הושלם בנין הקדושה בזכרים ובנקבות כי לא הוליד אלא את יצחק ולא הוליד נקבות עמו. ואולי כי לזה אמר הכתוב (כ״ה י״ט) אברהם הוליד את יצחק פי׳ לבדו בלא בת זוג, וכמו כן יצחק לא היה לו בנות כי ניצוצות הקדושה הנקבות עודם בארץ שבי, לזה שלחו יצחק לחזר אחר אבידתו.
אך זה היום שקוינוהו כי פרחו שורש הקדושה הן בני ישראל ופרח מטה עוז תפארה והוכר אילן החיים חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו הן הנה המובהקים בקודש ולא יסוב אדם ממטות בני ישראל למשפחות הארץ, ואם נשאר מניצוצי הקדושה בתוך העמים הרי הם ביציאתם לעולם מתאספים ובאים ואחר גרותם יאמנו כי אבודים היו ולנו הם.
וטעם הכנעני אשר הקפיד אברהם לבלתי קחת לו אשה מהם גם יצחק צוה ליעקב על זה, רבותינו אמרו (ב״ר פנ״ט) כי הוא ארור וזרע אברהם ברוך וכו׳, ודבריהם סתומים הם, ולפי מה שכתבתי מצינו עיקר הטעם נכון כי טעמו של אברהם הוא כי הוא מושלל מנפשות הקדושות וכל בנותיו חלק רע ומתועב, לזה החליטו לבלתי קחת ממנו כי לא ימצא בו דבר קדוש, והוא סוד אומרו (לעי׳ ט, כה) ארור כנען פי׳ מושלל בהחלט ממין הקדושה.
ותמצא כי ממין האומות עד היום עודם מתקבצים ובאים גרים וחסים בצל הקודש אשר לא שמענו מימי קדם כי נתגייר גר כנעני כשאר העמים וזה יגיד דברינו, ואולי כי לזה יצו האל (דברים כ) לא תחיה כל נשמה מז׳ עממים, ודקדק לומר כל נשמה לתת טעם למצות לא תחיה כי אין בהם נשמה פי׳ נפש קדושה שיתייחס אליה שם נשמה לחוס עליה להחיותה כעמון ומואב והבן.
ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת צריך לתת לב מדוע אנו בעונות משועבדים לכנען, אחר שידענו נאמנה שהשיעבוד הוא לברר הניצוצות של הקדושה שבתוך הקליפה ובכנענים אין בהם ניצוץ קדוש לרדת אחריו בגלות, ותמצא כי מצרים אשר נתרוקנה מהניצוצות כאומרם ז״ל (פסחים קיח.) לא יצאו ישראל עד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים דכתיב וינצלו את מצרים צוה ה׳ לבל יבאו שמה וכמבואר הטעם בדברי האר״י ז״ל (שער הגלגולים), ואם כן איך יהיה שנסבול את כל עוצם הגלות הזה מבלי היות בו ניצוצי הקדושה.
אכן יתבאר הדבר על דרך אומרם ז״ל (ליקוטי תורה מקץ) כי יש שני מיני ניצוצי הקדושה שבויים בקליפה האחת נשמות יקרות ויוצאות באמצעות הלידה כאברהם וכשרה וכרבקה ורחל וכנשמת ר׳ חנינא בן תרדיון שיצא משכם עם דינה וכרות ממואב וכנעמה מעמון וכאונקלוס הגר וכדומה. והב׳ הוא מין ניצוץ של קדושה הדבוק בקליפה ואינו יוצא כלל אלא מעורה בקליפה ואין לו מציאות ליפרד ממנו אלא כאשר ייצר לישראל על ידי צער או על ידי הכאה שבאמצעות דבר זה תהיה נפרדת הקדושה וחוזרת לשרשה. ומעתה יש טעם לגלות זה כי תאוה לברר בחינת ניצוצי הקדושה שאינה נפרדת אלא על ידי צער שמצטערים ישראל. ועל גלות הזה אמר הכתוב (עבדיה א) וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת, שהכתוב קראו החל מלשון נהייתי ונחליתי (דניאל ח) כי השגת תכלית הגלות ביניהם הוא באמצעות הצער ולזה הוא משונה מכל הגליות כאשר ראינו בעינינו. ואמר אשר כנענים ולא אמר בכנענים, וגם אמר כנענים לשון רבים, אולי כיוון על הניצוצות של הקדושה שלהיותם עתה בתוך קליפת כנען יקראו בשמו כנענים, ושיעור הכתוב על זה הדרך גלות החל הזה שהוא גלות ישראל הוא לסיבת בני ישראל שהם עתה נקראים כנענים על מקום שהם בו.
וישלח יצחק, Isaac sent away, etc. Why is Laban described as Rebeccah's brother, something we have known for a long time? Why is Rebeccah described here once more as both Jacob's and Esau's mother?
Actually, the Torah found it necessary to explain why Isaac would send a pious son to a person such as Laban, seeing the latter was known to be wicked. True, Abraham had despatched Eliezer to take a wife for Isaac from the house of Bethuel; however, Bethuel was not a well known רשע, an evil person such as Laban. Besides, Abraham had never told Eliezer in so many words to go to the house of Bethuel whereas he had named Laban specifically as Jacob's destination. He instructed him to marry a daughter of the wicked Laban. By repeating that Laban was after all a brother of the pious Rebeccah the Torah alerts us to the probability that one or both of Laban's daughters could be just as pious as Rebeccah who stemmed from the house of Bethuel. One must not assume that the children and grandchildren of a wicked father or grandfather will automatically turn out to be of evil character. The Torah hints at this by reminding us that even Rebeccah was the mother of both a pious person such as Jacob and an evil person such as Esau.
You have to appreciate that in the period under discussion [prior to the revelation at Mount Sinai in which all the holy souls participated Ed.] the holy souls had not yet been separated from the regions in which they were imprisoned. Seeing that Abraham's family was recognized as a region where holiness had found a foothold, both he and Sarah being the first proselytes, anyone who would subsequently convert to Judaism would be called either Abraham if a male or Sarah if a female. It is a fact that holy members of a holy species look for other members of the same species. Abraham was still incomplete in this regard as neither he nor his son Isaac had as yet produced female offspring, i.e. holy female souls. Perhaps this is even the reason that we are told in Genesis 25,19: "Abraham begat Isaac,⁠" to remind us that he had succeeded only in producing a holy male soul. This situation still existed when Isaac sent out Jacob to secure a wife. The holy female souls had not yet been separated from their place of imprisonment. Isaac therefore had to send Jacob to search for his lost mate, i.e. the girl in whose body such a holy soul was imprisoned.
It was only during subsequent generations that Jews were no longer forced to roam the world to find their mates amongst the Gentiles. If nonetheless some "sparks" of holiness (holy souls in captivity) still exist amongst the Gentiles they will eventually convert and then be recognized as holy souls returning to their home (the Jewish people).
This raises the question of Abraham's insistence that Isaac not marry someone of Canaanite descent. Isaac also instructed Jacob not to marry a Canaanite. Bereshit Rabbah explains this prohibition to marry girls of Canaanite descent as being due to that tribe being cursed whereas Abraham's seed was blessed. Actually the words of the Midrash are somewhat obscure. In light of what we have written Abraham may have meant that Canaan [Noach's grandson] had been denied holy female souls amongst his seed as a result of Noach's curse. Hence there was no chance of finding the girl who possessed a holy soul amongst that tribe. This is the deeper meaning of Noach's curse, i.e. that Canaan would be denied access to holiness.
Whereas it is a fact that even nowadays we still experience conversions to Judaism amongst the Gentiles, it is remarkable that we have no record of members of the Canaanites ever converting to Judaism as did some Romans and other nationals, for instance. This proves our theory. This may also have been the real reason that the Torah commanded the Jewish people not to allow a single Canaanite soul to survive [in the campaign to capture the land of Israel] as we know from Deuteronomy 20,16. The Torah may have stressed the word "soul" in that verse to indicate that none of these people had a holy soul worth preserving. This was the difference between the Canaanites and nations such as Ammon and Moab.
Since God has revealed all this to us we must try and understand what purpose our subjugation by Canaanite tribes served (compare Judges 4,2), seeing that the purpose of exile is to extract the sparks of holiness that are scattered amongst the Gentiles, and there are no such "sparks" amongst the Canaanites. Our sages have told us in Pesachim 119 that "our forefathers did not depart from Egypt until they had turned Egypt into a trap that did not contain any bait and into a deep pool of water devoid of fish.⁠" The scriptural proof cited is Exodus 12,36: "they emptied Egypt.⁠" The Ari zal in his שער הגלגולים explains that it was necessary to empty Egypt of any such stray holy souls to make a return by the Jewish people in the future pointless. In view of all this, what purpose could subjugation of the Jewish people by the Canaanites have served if there was not even a chance to save some stray holy soul through all our suffering?
We find in לקוטי תורה פרשת מקץ that there are two different "sparks" of holy souls which are imprisoned in the קליפה. One is the type of soul which is freed through being "born,⁠" i.e. through entering a human body at birth. Examples of such souls are: Abraham, Sarah, Rebeccah, Rachel, as well as the soul of Rabbi Chaninah ben Tradyon which emanated from Shechem's having slept with Jacob's daughter Dinah. Ruth the Moabite and Naamon the Ammonite are also examples of such souls. The other type of holy soul imprisoned in the קליפה is one that is firmly attached to its קליפה and is not capable of exiting from its source unless its קליפה causes anguish to Israel. When that happens the holy soul trapped within the קליפה is released and able to return to its origin. Now we understand why there is a purpose to Israel being subjected to exile at the hands of such people [representatives of such קליפות Ed.]. The prophet Ovadiah said concerning such an exile: "This sickening exile for the children of Israel under the Canaanites as far as Tzorfat (Ovadiah 1,20).⁠" This verse which uses the term החל must then be understood similarly to Daniel 8,27: נהייתי ונחליתי, "I was broken up and I was sick.⁠" Such an exile achieves its objective in a manner different from all other exiles of the Jewish people. When Ovadiah speaks of כנענים instead of בכנענים when describing that exile, as well as describing Canaan in the plural instead of in the singular as is the case with other nations where Israel was exiled, this may be a veiled reference to the "sparks" of holiness still hidden within the קליפה of Canaan which are known as כנענים. In short, Ovadiah describes the purpose of that exile as being the chance of "rescuing" holy souls that were still identified with כנענים prior to the ultimate redemption, thus enabling those souls to participate in that redemption.
וישלח יצחק את יעקב – לפי שנאמר ״וַיִשְׁלַח״ בקל ולא ״וַיְשַׁלַּח״ בכבד1 ידענו ששלחו לטוב אליו,⁠2 עם מלות ״אל ארץ כנען״. שכן כל שילוח הנכתב על שליחות לשוב, נכתב בקל וכמו שאמרנו3 כי [יעקב ברח] מפני עשו אחיו לדעתו לשבת ימים רבים בעבר הנהר. והנה כשגמר הדברים שצוה עליו יצחק, הלך יעקב פדנה ארם.
אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה – יראה בעיני לפי שמדבר על הנשואין שאסר עליו בנות כנען, בעבור שֶׁיֵצֵא ממנו זרע אמת, ושעל כן צוהו לקחת אשה מבנות לבן, וידע יעקב שגם לבן אינו איש תם וישר ואעפ״כ לא נקפו לבו להתחתן בו, לפי שאשה משכלת מי״י היא4 ואין דרך לאדם [לברר]⁠5 זאת. וראיה [לכך] מרבקה אמו שהיתה אחות לבן הארמי ובת בתואל הארמי שעבדו אלהים אחרים, והיא בת-חיל צדקת שאין כמוה. {כאילו איננה ממשפחתם, וכמו שאמרנו בפירוש ״בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי״.⁠6 וזהו שאמר ״אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה״ ולא קצר ואמר ״אל לבן אחי אמו״, כמו שאמר יצחק ״מבנות לבן אחי אמך״. גם יצחק רמז על זה, כלומר אתה ידעת את תום לבב אמך}. ויותר נפלא שמן האשה הטובה הזאת ואישה הצדיק נולדו יעקב ועשו. היתה אם יעקב ועשו ברגע אחת ובהריון אחד, ויעקב צדיק ועשו רשע, ושיבדוק במעשיה אם טובים אם רעים. אלא בלכתו מבית אביו שָׂם פעמיו ללכת לבית לבן לקחת אחת מבנותיו, כי ידע כי מי״י הוכיחו אותה לו לאשה. וזה טעם ״אם יעקב ועשו״ שאמר רש״י ז״ל ״איני יודע מה מלמדנו״. ולפי פירושנו נכון להזכר במקום זה. גם ילמדנו שהיא אם שניהם כמו שיצחק אבי שניהם, לא שתטעה לומר שהוא אבי יעקב והיא אם עשו, שבזכותו נולד הצדיק והיא גרמה ללדת עשו. אלא היא הגונה כמותו וכמו שבארנו שם, והכל אחד.
1. פִּעֵל
2. ראו הערתנו על דברי רבינו על בראשית כד, נט.
3. על בראשית כד, נט.
4. משלי יט, יד.
5. כלומר לדעת מראש לפי טיב המשפחה שלה. [מלה זו היתה בלתי קריאה בכתב יד, וכתבנו לפי אומדן].
6. בראשית כה, כ.
וילך פדנה ארם – אמר כאן בדרך כלל שהלך לשם כצווי אביו, ובסמוך סיפר כל מה שקרה לו בדרך בפרטות גדול:
אחי רבקה אם יעקב ועשו – בעבור שאמר שצוה יצחק את יעקב לקחת לו אשה מבנות לבן אחי אמו, הזכיר הכתוב שהיה ג״כ אחי אמו של עשו, והיה ראוי שיצוה כן גם לעשו, אבל מדעתו שברכת אברהם תהיה ליעקב ולזרעו עשה כן:
אחי רבקה אם יעקב ועשו – כתב רש״י איני יודע מה מלמדנו, ואולי הכוונה כי לכך שלחה רבקה את יעקב אצל לבן ולא אל מקום אחר, כי לבן היה קרוב לשניהם בשוה, ואם אולי ילך שם עשו להמית את יעקב, ישתדל להציל את שניהם ולא יציל את הנרדף בנפשו של רודף כך כתבתי בתחילת ילדותי בשנת תקע״ג. ותלמידי מוהר״ר דח״א ז״ל על פי מה שכתבתי למעלה בתחלת הענין (כ״ז:א׳), אומר כי הנה בכל התורה מקדימין עשו ליעקב, ויקברו אותו עשו ויעקב בניו (למטה ל״ה:כ״ט), בני יצחק עשו וישראל (דברי הימים א א׳:ל״ד), וכאן אמר אם יעקב ועשו, להזכירנו שהיתה רבקה אוהבת את יעקב (וכן ביהושע כ״ד:ד׳ ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, הקדים יעקב מפני חביבותו); והיתה כוונת התורה ללמדנו השגחת ה׳ על ישראל, כי אעפ״י שרבקה היתה אם יעקב ועשו בשוה, מה׳ היתה נסבה שתהיה אוהבת את יעקב, ומזה נמשך שצותה אותו להערים ולקחת את ברכת אחיו, ומזה נמשך אח״כ כי יצחק בדעת שלמה ובנפש חפצה נתן ברכת אברהם ליעקב לבדו, (ויתכן ג״כ לומר כי לכך נכתב אם יעקב ועשו, לומר כי לא לבד יעקב היה בנה של רבקה, כי גם עשו היה בנה, והיה ראוי שגם הוא יזהר שלא לקחת נשים שתהיינה מרת רוח לה, או לגרשן אחר שלקחן, והוא לא כן עשה, וכל זה בשבח יעקב ובגנות עשו).
brother of Rebecca, mother of Jacob and Esau. Rashi wrote, “I do not know what [this apparent redundancy] teaches us.” Perhaps the meaning is that it was for this reason that Rebecca sent Jacob to Laban and nowhere else, since Laban was related to both of them equally, and if Esau were to go there to kill Jacob, Laban would try to save them both, rather than saving the pursued by killing the pursuer. Thus I wrote in my earliest youth in 5573 [1813, at age 13]. My student, the late R. David Hai Ashkenazi, based on what I wrote above at the beginning of this episode (Gen. 27:1), said that throughout the Torah we find Esau’s name preceding Jacob’s, e.g. “And Esau and Jacob his sons buried him” (Gen. 35:29); “The sons of Isaac, Esau and Israel” (1 Chron. 1:34); but here it says “mother of Jacob and Esau” to remind us that Rebecca preferred Jacob (and similarly in Joshua 24:4, “And I gave to Isaac Jacob and Esau,” Jacob is mentioned first by reason of affection), in order to teach us of God’s providence over Israel: even though Rebecca was mother to Jacob and Esau equally, it was ordained by God that she would prefer Jacob, with the result that she commanded him to take his brother’s blessing by deceit, which act in turn resulted in Isaac’s knowing and willing bestowal of Abraham’s blessing to Jacob alone. (It seems likely, too, that the reason it is written “mother of Jacob and Esau” is to say that not only was Jacob Rebecca’s son, but Esau was her son as well, and he too should have been careful not to take wives who would be bitterness of spirit to her, or else he should have divorced them after marrying them, but he did not do so. All of this would reflect praise to Jacob and shame to Esau.)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

וילך וגו׳ אל לבן – יצחק א״ל ביתה בתואל שהוא ינחהו בעצתו, ויעקב שירא מעשו הלך אל לבן שהיה גבור בארץ ויגן עליו מפני עשו.
AND HE TRAVELED TO PADAN-ARAM TO LAVAN. Yizhaq sent him off to Bethuel, who was older and could guide him with advice. Yaqov, however, who was afraid of Esav, went directly to Lavan, who was younger and stronger and would protect him from Esav.
אם יעקב ועשו1: משום הכי לא הרגישו יצחק ועשו כי בורח הוא מעשו2, אחר שלבן הוא אחי אם עשו גם כן.
1. וכתב רש״י ׳איני יודע מה מלמדנו׳.
2. יצחק ועשו חשבו שתכלית שילוחו לשם היא לקחת משם אשה אך לא ידעו את הסיבה האמיתית שרבקה עשתה זאת היתה מהחשש שמא יהרגנו עשו, כפי שכתב רבינו לעיל כז,מו.
אם יעקב ועשו – רש״י ז״ל בענות לבו אומר ״איני יודע מה מלמדנו״. והחכם הרופא כמ״ר שאול פורמיגיני נ״ע היה סובר שכונת הפסוק היא שרבקה היתה אוהבת גם כן את עשו כי גם הוא בנה, ולא עשתה כל זאת מאהבתה ליעקב יותר על אחיו, רק כי ראתה שכן נאה לעשות, לפי שלרוב הבנים יטו אחר מדות אביהם וילכו בדרכיו, ועשו איש אַלָם וקשה (ככל הצידים והטבחים שבהיותם בלתי מרחמים על הבהמות סופם לבלתי רחם גם על האדם) גם בניו יהיו כמהו, ועם סגולת האל צריך שיהיה סכלן ורחמן ובעל חסד כמו שהיה יעקב; או כדעת מהח״ר יח״ק מגמתה היתה לקיים דבר ה׳ אליה: ורב יעבד צעיר.
אם יעקב וגו׳ – ראה רמב״ן.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י בכור שוררד״קרי״דחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(ו) וַיַּ֣רְא עֵשָׂ֗ו כִּֽי⁠־בֵרַ֣ךְ יִצְחָק֮ אֶֽת⁠־יַעֲקֹב֒ וְשִׁלַּ֤ח אֹתוֹ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם לָקַֽחַת⁠־ל֥וֹ מִשָּׁ֖ם אִשָּׁ֑ה בְּבָרְכ֣וֹא אֹת֔וֹ וַיְצַ֤ו עָלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא⁠־תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן׃
Esav saw that Yitzchak had blessed Yaakov and had sent him to Paddan Aram to take a wife for himself from there, and that when he blessed him,⁠1 he commanded him, saying, "Do not take a wife from the women of Canaan",
1. and that when he blessed him | בְּבָרְכוֹ אֹתוֹ – Literally: "when he blessed him".
א. בְּבָרְכ֣וֹ =ש,ש1,ו
• א⁠(ס),ל,ל1,ק3=בְּבָרֲכ֣וֹ (חטף)<א⁠(ס)=חטף פתח? כן>
• הערת ברויאר
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ בחיימושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[כא] 1וירא עשו, יראו צדיקים וישמחו (איוב כ״ב:י״ט) הרשעים תחשכנה עיניהם מראות (תהלים ס״ט:כ״ד) שהם רואים וחוטאים וכו׳ וירא עשו. (מדרש)
[כב] 2ויצו עליו לאמר, כמו כן לזרעו העומדים אחריו. (שכ״ט)
1. מובא בילק״ש ח״ב רמז תתקח. ולעיל פ״ג מאמר כז. פ״ט קלד. תנ״י וישלח יט. ובאסת״ר ז. י. לפי שמראות עיניהם של רשעים יורדות [מורידים] אותם לגיהנם הה״ד וירא עשו כי רעות בנות כנען, ובמת״כ שהוסיף רשע על רשע, וזה דוחק. ול״נ דהיה כתוב רק תחלת הקרא וירא עשו והכוונה להפסוק שלפנינו והוסיפו סוף הפסוק. וכאן הכוונה שעשו עמד עוד בשנאתו ליעקב וכהדרש לקמן מאמר כט. שרצה להרגו. אבל וירא שבפסוק ח. לא היתה ראייה של חטא ראה לקמן מאמר כד. וכן מבואר במדרש אבא גוריון לאסתר פ״ג מביא דרש זה רק בלשון ״וירא עשו״ וכן בילקוט המכירי מזמור נב. ו. ובמזמור קז. יג. כמו לפנינו באסת״ר. וכן מבואר מדברי הלקח טוב שהביא על הפסוק שלפנינו וירא עשו זה שאמר הכתוב רשע יראה וכעס.
2. ראה לעיל פ״ג מאמר קכח.
וַחֲזָא עֵשָׂו אֲרֵי בָרֵיךְ יִצְחָק יָת יַעֲקֹב וְשַׁלַּח יָתֵיהּ לְפַדַּן דַּאֲרָם לְמִסַּב לֵיהּ מִתַּמָּן אִתְּתָא בִּדְבָרֵיךְ יָתֵיהּ וּפַקֵּיד עֲלוֹהִי לְמֵימַר לָא תִּסַּב אִתְּתָא מִבְּנָת כְּנָעַן.
Eisav saw that Yitzchak blessed Yaakov, and sent him to Padan Aram, to find a wife there; and as he blessed him, he commanded him saying, “Do not take a wife from the daughters of Canaan.”
וחמ⁠[ה] עשו ארום ברך יצחק ית יעקב ושלח יתיה פדן ארםא למסבהב ליה מן תמן אתה כד ברך יתה ופקד עלוי למימר לא תסב אתה מן בנתהון דכנענעאי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארם״) גם נוסח חילופי: ״לפדנה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למסבה״) גם נוסח חילופי: ״למיסב״.
וחמא עשו ארום בריך יצחק ית יעקב ושדר יתיה לפדן דארם למיסב ליה מתמן איתא כד בריך יתיה ופקיד ע⁠(י)⁠לוי למימר לא תיסב איתא מבנתהון דכנענאי.
And Esau considered that Izhak had blessed Jacob, and had sent him to Padan Aram to take to him from thence a wife, when he blessed him, and commanded him, saying, You shalt not take a wife of the daughters of the Kenaanites;
פעלם עשו באן יצחק קד בארך יעקוב ובעת׳ בה אלי פדאן ארם לית׳כ׳ד׳ לה מן ת׳ם זוג׳ה ואד׳ בארכה אמרה וקאל לה לא תתזוג׳ באמראה מן בנאת כנעאן.
וידע עשו כי אכן ברך יצחק את יעקב ושלח אותו לפדן ארם לקחת לו משם אישה, וכאשר ברך אותו ציווה אותו ואמר לו: אל תישא אישה מבנות כנען.
וירא עשו – זה שאמר הכתוב רשע יראה וכעס (תהלים קי״ב:י׳).
וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב – אמר דומה הוא יעקב אחי כבן מלך שהוא (חותם) [חותר] לאביו ליטרא זהב, אמר לו אבא ולמה במטמוניות, בא וטול בפרהסיא, כך זה עד כדין דמיתי שלא ברכו אבא מדעתו, ועכשיו הוסיף לו ברכות כהנה, גילה דעתו שנגמר בלבו לברכו בראשון:
ושלח אותו פדנה ארם – אפילו על מנת שלא לחזור מוטב לו שיקח אשה, משיחזור ויתחתן בבנות כנען, שכן הדברים מוכיחים בברכו אותו:
ויצו עליו לאמר – כמו כן לזרעו העומדים אחריו:
לא תקח אשה מבנות כנען:
וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב – בברכות אחרונות הללו נתן לו את ארץ כנען שניתנה לאברהם, וגם אמר לו לקחת אשה ממשפחתו, וגם ציוהו שלא לקחת מבנות כנען. חשב עשו בלבו: מה שנשאתי מבנות כנען גזל ממני ברכת אברהם.
Vayyar WHEN ESAU SAW THAT ISAAC HAD BLESSED JACOB: i.e. that Isaac had granted Jacob in his last set of blessings (vss. 1-4) the land of Canaan that had been given to Abraham, and that he had told Jacob to marry a woman from the family and instructed him not to marry a Canaanite woman, Esau then thought, "My marriage to Canaanite women caused me to forfeit Abraham's blessing.⁠"
(ו-ט) וכאשר שמע עשו שבירך יצחק עוד אתא יעקב, וצוהו שלא יקח אשה מבנות כנען הלך אל דודו ולקח בתו.
ושמה בשמת (בראשית ל״ו:ג׳) גם מחלת – כמו: יתרו שהוא, על דעתי, חובב (ראב״ע במדבר י׳:כ״ט).
אחות נביות – נכבד היה מכל אחיו [שהיה בכור].⁠ב
או: היו לישמעאל בנות רבות וזאת היתה אחות נביות הגדול.
א. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177, ס״פ I.24 חסרה מלת: את.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
(6-9) [SO ESAU WENT UNTO ISHMAEL.] When Esau learned that Isaac blessed Jacob a second time and charged him not to take a wife of the daughters of Canaan,⁠1 he went unto his uncle Ishmael and married his daughter Basemath, who was also called Mahalath.⁠2 She, like Jethro, had two names, for I believe that Jethro and Hobab are one and the same person.⁠3
THE SISTER OF NEBAIOTH. He was the most important of all his brothers.⁠4 It is also possible that Ishmael had many wives and that Mahalath was Nabaioth's sister from the same mother.⁠5
1. (1). This comment forms the conclusion of Ibn Ezra's notes on Gen 27:46.
2. Our verse tells us that Esau married Mahalath the daughter of Ishmael. However, Gen. 36:3 tells us that Esau married Basemath, Ishmael's daughter. Ibn Ezra solves the discrepancy by explaining that the daughter of Ishmael whom Esau married had two names.
3. Cf. Ex. 18:1, and Num. 10:29. In the former, Moses' father-in-law is called Jethro, in the latter, by the name Hobab. In his comments on Ex. 2:18, Ibn Ezra says that they refer to one and the same person, as he had two names.
4. Therefore Mahalath is identified as the sister of Nebaioth.
5. Sister here means sister from the same mother. Hence Scripture tells us that Mahalath was the sister of Nabaioth. The Bible mentions one wife of Ishmael (Gen. 21:21). Hence Ibn Ezra's uncertainty.
וירא עשו כי ברך יצחק – ששלח לקחת לו משם אשה, ולא הבין שברח מפניו.
(ו-ט) בברכו אותו – צוה עליו שלא יקח מבנות כנען. מתוך {כך} ראה והבין כי רעות בנות כנען, ולא יש בהן ברכה.
ולקח את מחלת בת {ישמעאל וגו׳} על נשיו – עם נשיו, כמו: נצבים עליו (בראשית י״ח:ב׳) – עמו בסמוך לו.
כל זה המעשה של עשו לאחר שברח יעקב, אלא שסילק מעשה עשו דזוטר ואחר כך מפרש מעשה דיעקב.
(סיום) אלי אויבי ידחק וישחק,
ועווני ימרקא וימחק,
וממני אל אל ירחק,
בסיימי תולדות יצחק.
א. בכ״י מינכן 52: ימחק.
וירא עשו כי ברך יצחק – ESAV SAW THAT YITZCHAK HAD BLESSED – That he sent TO TAKE A WIFE FOR HIMSELF FROM THERE, and he did not understand that he fled from before him.
(6-9) בברכו אותו – WHEN HE BLESSED HIM – He commanded him to not marry from the daughters of Canaan. From this he saw and understood THAT THE DAUGHTERS OF CANAAN WERE DISPLEASING, and there is no blessing in them.
And he took MACHALAT DAUGHTER {OF YISHMAEL etc.} UPON HIS WIVES – with his wives, like “standing upon him” (Bereshit 18:2) – with him, close by him.
All this is the action of Esav after Yaakov fled, but it finishes the deeds of Esav that are minor and after that explicates the deeds of Yaakov.
(Conclusion) My God, my enemies may He press and crush,
And my sins may He cleanse and erase,
And from me may God not be far,
With my finishing Toledot Yitzchak.
וירא – לפי שהראיה גדולה משאר הרגשות נשאלות כלם אליה,⁠א וגם ראות הלב שאינו מן ההרגשות.
לקחת לו משם אשה – כי לא הוציאו קול שהיה בורח מפני עשו אלא לקחת לו אשה היה משלחו אביו שם.
א. בכ״י מוסקבה 495 יש כאן דיטוגרפיה ונכפל: ״אליה״.
וירא, seeing that the sense of sight is a more reliable sense of perception than any of the other 4 senses, the Torah describes Esau’s realisation of what had transpired as being visual.
לקחת לו משם אשה, the fact that Yaakov was fleeing from Esau’s wrath had not become known, everyone thinking he had left to select a bride for himself.
בברכו אותו ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען – מעשה אבות יעשו בנים וע״כ צוה שלא יקח מבנות כנען כי אם ממשפחתו ומבית אביו כמו שצוה עליו אברהם אביו.
ומה שחזר וברכו עוד הוא שאמר ויברך אותו ויצוהו וחזר הברכה כמה פעמים שאמר כי ברך יצחק את יעקב ואמר עוד בברכו אותו, כדי לקיים לחתום הענין משלם שלא תאמר שנתברך תחלה שלא מדעת לכך חזר כאן וברכו ברצונו, וז״ש בב״ר לפי שהיו הברכות מפוקפקות והיכן נתאוששו בידו כאן, ויברך אותו, אין קיום הגט אלא בחותמיו שלא תאמר שאילולא שרמה יעקב את אביו לא נטל הברכות ת״ל ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ע״כ.
והנה בכאן חתם ברכתו שברך אותו תחלה ומצינו שהברכה משתלשלת מדור לדור מבריאת העולם, באדם הראשון כתיב (בראשית א׳:כ״ב) ויברך אותם אלהים, נתקלל העולם בדור המבול והוצרך לברכה וברך לנח שנאמר (שם ט) ויברך אלהים את נח ואת בניו, חטאו בדור הפלגה ובא אברהם ומסר הברכות בידו, אמר לו והיה ברכה אתה מקור הברכה תברך לכל מי שתרצה, והיה אברהם ראוי לברך את ישמעאל כי הוא הבכור והיה המנהג בראשונים כי הבכור היה בידו הברכה והיה האב מברך אותו, ואברהם לא ברך לישמעאל מפני שעיקר זרעו היה יצחק שנאמר (בראשית כ״א:י״ב-י״ג) כי ביצחק יקרא לך זרע, גם לא ברך ליצחק שלא להטיל קנאה ביניהם, וכיון שנסתלק מברכת שניהם בא הקדוש ב״ה וברכו שנאמר (שם כ״ה) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, ויצחק היה ראוי לברך את עשו כי הוא הבכור, ועשה יעקב המעשה ההוא כדי ליטול הברכות ואבד עשו את הבכורה והברכה ונתרוקן משניהם, יעקב כשהעמיד י״ב שבטים היו הברכות ראויות לראובן שהיה הבכור, ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף, וכשנתקיימו הברכות ליעקב שהוא השלישי לאבות יש לנו בזה הבטחה גדולה בגלותנו השלישי שיתקיימו בנו בזמן הגאולה.
וכשם שמצינו ששרו של עשו הסכים על הברכות שנאמר (בראשית ל״ב:ל׳) ויברך אותו שם, כן בזמן הגאולה עתידים מלכי הגוים שיסכימו בברכותינו, הוא שהבטיחנו הנביא (ישעיהו מ״ט:כ״ג) והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו וידעת כי אני ה׳ אשר לא יבושו קוי.
בברכו אותו ויצו עליו לאמור לא תקח אשה מבנות כנען, "when he had blessed him and commanded him saying: 'do not take a wife from amongst the daughters of Canaan.'" The experience of the fathers was being repeated with the sons. This is why Yitzchak commanded his son not to take a wife from the people of Canaan but to go to his own family and members of his father's family, just as his father had commanded concerning his own choice of a potential marriage partner at the time.
Why did Yitzchak bless Yaakov again (28,1) and why did the Torah repeat this fact in our verse? Why was this matter referred to a third time with the words בברכו אותו? The Torah wanted to make it clear beyond any doubt that the fact that on the first occasion Yitzchak had not been aware whom he had really blessed had become totally irrelevant and that Yaakov's blessing was confirmed beyond dispute and that even Esau was fully aware of it. Bereshit Rabbah 67,17 writes that the second blessing was necessary as there had been a weakness concerning the validity of the original blessing. This "weakness" was now eliminated and it was clear to everyone that Yaakov's blessing was legal beyond any doubt or dispute. The blessings received by Yaakov here were in the nature of a confirmation, a stamp, if you will, on the original blessing. It was similar to the practice of confirming a bill of divorce with such a stamp. In Jewish law, a bill of divorce is valid only if it bears such stamp. Without such confirmation there would still be people accusing Yaakov of having "snatched" the blessing away from Esau for whom it was intended. It also showed that if Yaakov had not agreed to become part of the short-lived charade to show his father how easily he could be tricked he would have obtained the blessing due him anyway.
We observe in history that the blessing has a way of being transferred from generation to generation. We find the first basic blessing of mankind being given to Adam and Chavah in Genesis 1,27. When, due to the curse which rested on the world at the time of the deluge this blessing had to be renewed, we read in Genesis 9,1 that God bestowed this blessing again on Noach and his sons. When the generation of the Tower had become guilty of a collective sin, the blessing which had been in a state of suspended animation was given to Avraham in Genesis 12,2 and he was given the power to direct it as he saw fit. Avraham was entitled to pass on this blessing to Ishmael, his oldest son as was the custom in those days. However, Avraham refrained from doing so as God had told him that his principal heir was Yitzchak. At the same time, since he did not want to cause rivalry and feuding between his sons Ishmael and Yitzchak, he decided not to allocate this power to bless to either one of this sons and to leave it to God to decide when and to whom to grant this power. God intervened and gave this blessing to Yitzchak (25,11). Yitzchak was entitled to give the blessing to Esau, seeing he was the firstborn. This is why Yaakov agreed to trick his father as he had become the legal firstborn. As a result of Esau selling his birthright he had lost both it and the power to receive or bestow the blessing. When Yaakov founded a family of twelve sons each of whom became the head of one of the twelve tribes making up the Jewish nation, he would have been entitled to transfer this blessing and the powers associated with it to his own firstborn Reuven. He did not do so, however, seeing Reuven had been guilty of a serious trespass as a result of which his father transferred the birthright to Joseph (Chronicles I 5,1). When these blessings were fulfilled for Yaakov the third of the patriarchs, this serves as an assurance to us in this our third exile that they will also be fulfilled at the time of the redemption from this exile.
Seeing that the Torah tells us that even the spiritual representative of Esau at the celestial court agreed that Yaakov had deserved to be the recipient of these blessings and he himself conferred a blessing on Yaakov (Genesis 32,30), this was a forerunner of what the prophet Isaiah said concerning the redemption in the future: והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך אפים ארצה ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו וידעת כי אני ה' אשר לא יבושו קווי, "Kings shall tend your children, their queens shall serve you as nurses; they shall bow before you, face to the ground and they lick the dust of your feet, and you shall know that I am the Lord; those who trust Me shall not be shamed.⁠" (Isaiah 49,23).
לקחת לו משם אשה – ומבני ישמעאל לא יקח, לפי שנשא אשה מארץ מצרים, שהיו שטופי זמה ככנען אביהם. ומיהו קשה לפי פשוטו של מקרא היאך נשא יוסף אסנת בת פוטיפרע, וי״ל לפי מ״ד שאסנת בת דינה היתה ניחא.
(ו-ט) וכאשר ראה עשו שכבר ציוה יצחק ליעקב שלא יקח אשה מבנות כנען, ושמע יעקב לקולו, רצה גם כן לעשות נחת רוח לאביו — להתפרסם לו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו — ולקח אשה ממשפחתו על נשיו להיות לו לאשה.
הנה זה ביאור דברי הסיפור הזה.
וראוי שנחקור בהיתר ספק עצום יקרה מזה הסיפור, קודם שנזכור התועלות המגיעים ממנו. וזה, כי כבר יסופק על ענין זאת הברכה, אם היא הודעת מה שעתיד להיות, או היא כמו תפילה ובקשה מה׳ יתעלה שיברך זה המתברך. כי בזולת אלו השני פנים לא יהיה תועלת בברכת הנביא. וכבר יֵרָאֶה שאין זאת הברכה הודעת מה שעתיד להיות למתברך, שאם היה הענין כן לא יתכן שיֵּאָמֵר מה שאמר יצחק לעשו: ׳בא אחיך במרמה ויקח ברכתֶךָ׳ (כז, לה), וזה מבואר בנפשו; וכן יֵחָשֵׁב שלא יתכן שתהיה זאת הברכה תפילה ובקשה מה׳ יתעלה, כי מה שזה דרכו יתכן שתהיה בו ברכה לכל המתברכים, כי לא יִמָּנַע בַּמּתפלל שיבקש פעם דבר⁠־מה ופעם הפכו לפי מה שיצטרך אליו בעת עת; ואם היה הענין כן, מה הדבר שמנע יצחק מלברך עשו בברכה בעינה שבירך יעקב? מי יתן ואדע. ועוד שיצחק לא נתכוון בברכה ההיא כי אם לברך עשו. סוף דבר, הנה זה הסיפור חזק⁠־הספקות מאד מזה הצד; עם שהוא זר גם כן בקשת הנביא מטעמים בעבור זאת הברכה, כי אין מדרך הנביא להימשך אחר אלו ההנאות הגופיות, כל שכן שישׂימם מבוא אל דבקות השפע האלהי בו; כי זה אמנם היה אפשר בתענוגים הנפשיים, כמו שאמר אלישע ׳ועתה קחו לי מנגן וגו׳⁠ ⁠׳ (מלכים ב ג, טו).
ונאמר שכבר יֵרָאֶה מענין ברכת הנביא, שהיא אינה מיוחסת אל רצונו, אבל יברך המתברכים איש כברכתו, כמו שהתפרסם מענין יעקב בבָרְכוֹ בניו ׳איש אשר כברכתו בֵּרַךְ אֹתם׳ (מט, כח). וכבר יתבאר זה יותר מענין ברכתו מנשה ואפרים; אמר ליוסף בבקשוֹ ממנו שישית יד ימינו על מנשה כי הוא הבכור: ׳ידעתי בני ידעתי, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטֹן יגדל ממנו וגו׳⁠ ⁠׳ (מח, יט), כי זה ממה שיתבאר ממנו בלי ספק שענין ברכת הנביא הוא בלתי מיוחס אל רצונו, אבל הוא הודעת מה שעתיד להיות באופן⁠־מה. וכבר יֵרָאֶה מענין זה הסיפור אשר אנחנו בו, שאין זאת הברכה הודעת מה שעתיד להיות, שאם היה הדבר כן לא היה ראוי ליצחק שיֹאמר לעשו ׳בא אחיך במרמה ויקח ברכתך׳ כמו שזכרנו.
ובהיות הענין כן, הנה אולי יוּתַר זה הספק בשנאמר שברכת הנביא היא באופן⁠־מה לפי מה שעתיד להיות ובאופן⁠־מה תפילה ובקשה. וזה אמנם יהיה לפי מה שאומַר: וזה, כי כאשר יהיה איש⁠־מה מוכן להגיע לו טוב⁠־מה, יתפלל הנביא שיגיע לו טוב יותר חזק מהטוב ההוא אשר היה נכון לבוא עליו, אלא שלַּטּוֹב ההוא התיחסות⁠־מה עם הטוב אשר היה ראוי לבוא עליו. ובזה האופן יֵאָמֵר שברכהו כברכתו. והמשל: מי שיהיה במערכתו שיהיה עבד נשוא⁠־חן בעיני אדוניו, הנה אם יברכהו הנביא יברכהו לדבר מתיחס לזאת ההצלחה, והוא שיהיה משרת גדול בבית המלך, או שיהיה סוחר מצליח. ולא יברכהו בשיהיה מלך, כי זה רחוק מאד מהטוב ההוא אשר הוא נכון לבוא עליו. ואולם יברכהו הנביא שיהיה מלך ומושל על מדינות רבות, אם היה במערכתו שיהיה שר ואדון למדינה אחת. ולפי שהשגחת ה׳ יתעלה היא דבקה בנביא, יִמָּשֵׁךְ לו שתהיה תפילתו נשמעת, ותשוב ברכתו במדרגת הדברים העתידים להיות. אלא שעל כל פנים ברכת הנביא תהיה משוערת לפי הכנת המקבל, ולא יברך באיזו ברכה תזדמן איזה איש יזדמן, אבל תהיה הברכה לפי המתברך, וזה מבואר מאד עם מה שהיישרנו אליו.
וכאשר התישב לנו זה, הנה אפשר שנתיר בקלות הספקות אשר אפשר לספק בענין אלו הברכות. ונאמר תחילה כי בקשת המטעמים לא היתה לאהבת העֲרֵבוּת — חלילה לנביא מזה החסרון — אבל היתה כדי שיִּשְׁלַם למחשבתו התבודדות בָּאיש המביא לו המטעמים, בהפנותו מחשבתו בו באוכלו אותם, כדי שיִּוָּדַע לו בנבואה איזו ברכה ראויה לו, כי זה מתנאי הנבואה, כמו שביארנו במאמר השני מספר מלחמות ה׳ (פרק ו הספק השני). ולזאת הסיבה תמצא שאמר שאול לנערו כשיעץ שילכו לאיש האלהים להגיד להם איפה הם האתונות: ׳והנה נלך ומה נביא לָאיש כי הלחם אזל מכלינו ותשורה אין להביא לאיש האלהים מה אתנו׳ (שמואל א ט, ז), וסוף הדברים אמר נערו שיש אתו רובע שקל כסף. והוא מבואר שלא היה ברובע שקל כסף תשורה ראויה לנביא שהיה מושל בכל ישראל. ולזה הוא מבואר שכמו אלו המתנות היו נותנים לנביא לסיבה שזכרנו, כי היה בזמן שמואל דבר ה׳ יקר, אין חזון נפרץ, ולזה היה צריך לכמו אלו הדברים שיש להם מבוא בהתבודדות דמיונו ומחשבתו במה שירצהו. ואולי היה צריך זה ליצחק לרוב זקנתו, כי מפני זה יקשה לו יותר התבודדות דמיונו ומחשבתו בדבר ההוא, ולזה תמצא בהרבה מהנביאים שתיפסק מהם הנבואה בזקנתם.
והנה התבאר ליצחק כי המביא לו המטעמים הוא מִכַּת מי שראוי שתדבק בו ההשגחה האלהית, וברכוֹ לפי האופן ההוא. והמשיל ריח שלמוּת יעקב בעיון לריח שדה אשר בו כל פרי מגדים, על צד ההֶמְשֵׁל, כמו שבא הֶמְשֵׁל החכמות לדברים הרוקחים בספר שיר השירים. ולזה הקדים בברכת יעקב טל השמים למשמני הארץ, מה שלא עשה כן בברכת עשו, להעיר כי משמים נשקף ה׳ יתעלה להשגיח בו, כי ענין הטל הוא יותר מפורסם שהוא על צד ההשגחה מירושת הארץ. ובכלל, הנה מפני שהטל יבוא מלמעלה הקדימוֹ, להורות שמלמעלה יבואו ליעקב הטובות על צד ההשגחה הפרטית. והנה ברך יעקב ברוב דגן ותירוש, מה שלא עשה כן בעשו; וזה, כי היות בארץ רוב דגן ותירוש בהתמדה אי אפשר מזולת השגחה פרטית באדוני הארץ ההיא. ועל צד ההשגחה גם כן ברכהו שיעבדוהו עמים רבים ובני עשו, וכן יִמָּשֵׁךְ מן ההשגחה האלהית שיהיו אורריו ארורים ומברכיו ברוכים.
ואחר שנתברך יעקב בזה האופן אשר היה בו קללה⁠־מה לעשו, והיה מחוייב בברכת הנביא שתגיע, הנה מן ההכרח היה שלא יתברך עשו במה שהיה אפשר שיתברך בו קודם שנתברך יעקב. וזהו מה שאמר אליו יצחק: ׳בא אחיך במרמה ויקח ברכתֶךָ׳, והיה נבוך יצחק איזה ברכה יברכהו, וברכוֹ במה שלא יחלוק על ברכת יעקב ממה שהיה אפשר שיתברך בו עשו לפי מה שהיה מוכן אליו מהטובות. והודיעוֹ כי עבדותו ליעקב לא יהיה מתמיד, אבל יסור העבדות ההוא בעת שיהיו ישראל בלתי ראויים שתדבק בהם כמו זאת ההשגחה. וזהו אומרו ׳והיה כאשר תריד ופרקת עֻלּוֹ מעל צוארֶךָ׳ (כז, מ), רוצה לומר שכאשר תגיע הממשלה לעשו מצד המזל, אפשר שתסור ממנו זה העבדות בעת⁠־מה, והוא כשלא יהיו ישראל ראויים שתדבק בהם ההשגחה האלהית באופן שתשים משרתת להם זאת האומה אשר ראוי שתהיה מושלת. ואולם התנה שתגיע הממשלה לעשו מצד המערכת, שאם לא היה הענין כן הנה לא יִמָּנַע השתעבד בני עשו ליעקב ולזרעו עם היותם בלתי ראויים שתדבק בהם ההשגחה האלהית; וזה, שכבר תראה שתמשול אומה באומה אחרת, ואם אין האומה המושלת באופן מן השלמות שתדבק בה ההשגחה האלהית. והנה בכאן נשלם היתר הספקות שאפשר שיסופקו על אלו הברכות.

פרשת ויצא יעקב

חלק א: ויצא יעקב מבאר שבע וגו׳ (כח, י) עד וישא יעקב (כט, א)

ביאור דברי הסיפור

(ו-ט) והכתוב מעיד שהועילה עצתה דכתיב וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב ושלח אותו פדנה ארם וכו׳ וישמע יעקב וכו׳ וירא עשו וכו׳ וילך עשו וכו׳ שנראה שכבר הסיח דעתו מהענין הראשון אל הענין השני המחודש. ועם זה פנה זה אל הימין וזה אל השמאל ויפרדו איש מעל אחיו ונמצאת הברכה דבקה במבורך בהסכמת בית דין של מעלה עם בית דין של מטה שהיה מקטרג בראשונה ולבסוף הודה ונתן בעין יפה זה שלש רגלים. והועיל לזה זירוזו העצום אשר מסר עליה נפשו מתחלה ועד סוף.
ועתה יקום יעקב ויגל בחלקו ישמח ישראל ויזכה במקחו ואיש איש מבניו ישיש בנחלתו. לא עתה יבוש בקנות מפי הגבורה לו משפט הבכורה.
וזכר הכתוב שלא הרגיש עשו בהליכת יעקב שהיה כבורח ממנו אבל חשב שהלך לקחת אשה וזהו וירא עשו וגו׳ והנה ענין הפסוקים ולמה זכר הברכ׳ שתי פעמים. הוא שעשו ראה כי ברך יצחק את יעקב רוצה לומר כשהביא לו המטעמים כמו שנזכר למעלה ושעת׳ בהיותו מבורך כן לפניו שלח אותו פדנה ארם לקחת לו אשה משם ושהיה זה בברכתו אותו עתה בעת הליכתו פעם אחרת בצוותו אותו לא תקח אשה מבנות כנען.
וירא עשו כי ברך יצחק – והנה עשו גם שראה שיצחק כשברך את יעקב צוהו שלא יקח אשה מבנות כנען, שזה היה נגד ברכתו, מכל מקום לא שת לבו לכל זה, זולתי כי בראותו,
וירא עשו כי ברך יצחק, we see from here that in spite of Esau’s noting that his father had sent Yaakov all the way to Charan to prevent his marrying one of the Canaanite girls, as this was not in keeping with his blessing, he did not pay much attention to this, except that when he saw to what extent his father was unhappy about this כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, he thought that it was due to his wives opposing his parents’ lifestyles, etc., as documented I 26,35. In order to appease his parents he then went to Ishmael to marry Machalat. One of the reasons the Torah reports these details is to show that had Yitzchok objected to Esau’s marrying Canaanite girls in the first place his objection would have been effective. If Rivkah’s intervention was effective now when she remonstrated with her husband there is no reason to believe that it would not have been effective when Esau was about to get married.
[א] וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב
[1] מגילה פרק ראשון דף יז ע״א (מגילה יז.)
וירא עֵשָ֗ו: ברביע. [עֵשָׂ֗ו].
בְּבָֽרְכוֹ: הבי״ת בקמץ רחב ובמאריך בכל הספרי׳, והרי״ש בשוא לבדו במקצתן, ומקצתן בשוא ופתח. 1וכבר כתבתי מזה בריש פ׳ לך לך. [בְּבָֽרְכ֣וֹ].
1. וכבר כתבתי: בר׳ יב ג (׳ואברכה מברכיך׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וירא עשו כי ברך וגו׳ – פסוק זה אין לו גזרה ואם גזרתו הוא וילך עשו אל ישמעאל היה מספיק בפסוק שאחרי זה וירא עשו כי רעות.
אכן כוונת הכתוב היא להודיע שידע עשו הליכת יעקב ואופנה, כי הלך במצות אביו ואמו וגם למצות קיחת אשה וגם ברכוהו בשלחם אותו, כי לצד זה לא רדפו שידע שימנע מידו, היותו הולך לב׳ מצות כבוד אב ואם ולקיחת אשה. והגם ששלח אליפז כאומרם ז״ל (רש״י כ״ט י״א), אפשר שבחן כי הוא נוצח בדרך ליעקב, ומעשה אבות עשו בנים אשר קדם בדרך לישראל, וחשב עשו כי גדול כח אליפז מכחו בבחינת רדיפה בדרך ליעקב ובניו.
וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב, Esau saw that Isaac had blessed Jacob, etc. This verse does not seem to tell us anything new. If it were meant to tell us that this was the reason Esau took an additional non-Canaanite wife, verse eight would have sufficed for that purpose.
We must therefore look for some meaning beyond the mere words of the verse. Esau was aware of Jacob's' departure and of its nature, i.e. that he thereby fulfilled both a commandment by his father and mother and the commandment to look for a wife. Knowing that Isaac had blessed Jacob to complete his undertaking successfully, Esau did not bother to pursue Jacob, realising that under such circumstances he would not succeed. Although Esau is reputed to have sent his eldest son Eliphaz to catch up with Jacob and to kill him (according to Rashi on Genesis 29,11), it is possible that he merely wanted to test his ability to vanquish Jacob on his journey. This scenario may have been re-enacted when the descendants of Esau (Amalek) attacked the Israelites after the latter had crossed the sea of reeds. Esau considered his son's ability to pursue Jacob successfully as greater than his own ability to do so.
וירא עשו – זהו ראיית עין ממש, גם ראיית הלב כמו שאמרנו. כי עמד שם לפני יצחק כשברך את יעקב וראה מעשה יצחק איך ברך את יעקב ושלח אותו פדנה ארם, חוץ לארץ, כדי ליקח לו משם אשה. ולא עשה כאברהם ששלח עבדו לקחת אשה לבנו משם. ודן עֵשָׂו בלבו שאברהם מאהבת יצחק ירא לשלחו בדרך. אבל יצחק אינו אוהב אהבת נפש את יעקב יותר ממנו, אעפ״י שברך אותו, כי כן צוהו השם ולא האשים את אביו שבאהבתו את יעקב התפלל עליו לסבב לו הברכה. וחשב עוד כי שלח יצחק את יעקב לקחת אשה ולשבת בארץ ארם וזהו ״וְשִׁלַּח אותו פדנה ארם״⁠ ⁠׳ שהוא שילוח שאין בו שיבה. וכל זה בעצת השם כדי שאם לא ישוב יעקב מארם נהרים שנים רבות יאמין עשו שכן עושה על דעת אביו ששלחו לשבת שם, לא מפחדו ממנו.
בברכו אותו... ויצו עליו – וכן ראה עשו שלא צוהו קודם לכן שלא יתחתן בהם, שאם היתה המצוה הזאת על יעקב מנעוריו, ואותו לא צוה, יתברר שמראשית הכין את יעקב להיות יורש ברכת אברהם, ולא עשו, ויעורר שנאה בלב עשו על אביו שבלב ולב דִּבֶּר כשצוהו לצאת השדה ולצוד ציד בעבור תברכנו נפשו. ועתה ראה שמאת י״י נצטוה עתה לא לשאת בנות כנען לפי שנצטוה לברכו ברכת אברהם, והיא הברכה שנתברך בה גם יצחק שאז נאסרו עליו בנות כנען, וככה גם יעקב אסור להתחתן בם. כי לא תצא מזרע כנען קהל י״י [קדוש] ושיהיה השם לו לאלהים {ונתברר לו מזה שלא היה אפשר שיברכנו אביו אותו ואת כל זרעו, שיהיה גביר ושיתן לו ג״כ ברכת אברהם, לפי שנשיו מבנות כנען, ובניו מזרע כנען}.
וירא עשו כי ברך – המשך הכתובים כך הוא, כשראה עשו שיצחק ברך שנית את יעקב, ותכף אחר הברכה, שלח אותו פדנה ארם לקחת לו משם אשה וסבת הליכתו היתה כי בעת שברכו צוה לו שלא יקח אשה מבנות כנען, שפט עשו מזה שלקיחת אשה ממשפחתו גרמה ליעקב את הברכה הזאת, ושאבדה ממנו ברכת אברהם רק בעבור שנשא מבנות כנען, ולפי שהבין מכל זה כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, לכן נתעורר גם הוא לקחת אשה ממשפחתו:
ושלח אותו – בפסוק הקודם וַיִשְלַח יצחק את יעקב בבנין הקל, וכאן ושִלַּח בפיעל, ועיין מה שכתבתי למעלה ג׳:כ״ג.
and had sent him (ve-shillaḥ oto). In the preceding verse, where it is written that Isaac sent Jacob, the word “sent” (va-yishlaḥ) is in the kal conjugation, but here the same verb is in the pi’el (intensive) conjugation; see my comment on Gen. 3:23, above.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ו-ז) וירא עשו – כי ברך אותו שתי ברכות, א] שברך את יעקב בעת ששלח אותו פדנה ארם, ב] בברכו אתו, הברכה הראשונה, ויצו עליו, מצות לא תעשה, לא תקח אשה מבנות כנען, ויעקב שמע לדברי אביו בשני הצוויים, במה שהלך פדנה ארם, שממילא לא יקח מבנות כנען ויקח מבנות לבן.
(6-7) WHEN ESAV SAW. That he blessed him with two blessings: 1. Yizhaq had blessed Yaqov when he had sent him to Padan-aram. 2. Upon blessing him the first time when He commanded him the negative command, Do not take a wife from the daughters of Canaan. Yaqov obeyed both of his father’s commands. He traveled to Padan-aram and thereby did not take a wife from the daughters of Canaan, but from the daughters of Lavan.
ויצו עליו לאמר1 לא תקח וגו׳: הציווי לא היה אלא שלא יקח מבנות כנען, וההילוך ללבן לא היה אלא בעצה2.
1. כאן מוזכר ״ויצו... לאמר״, לעומת פסוק א׳ ״ויצוהו ויאמר לו״.
2. כפי שביאר רבינו לעיל פסוק א׳. כלומר, משפט זה מדבר רק על הציווי, לכן הלשון הוא ״ויצו... לאמר״ ולא ׳ויצו... ויאמר׳.
וירא עשו וגו׳ – כיוון שעשו חש באי⁠־רצונו של אביו כלפי הנשים הכנעניות הוא לקח את בת ישמעאל לאשה. ברם, אין הוא מקיים את רצון אביו במלואו. הוא לוקח את האשה ״על נשיו״ הרעות, כנוספת עליהן, בלי שיגרש את הללו. ועוד, אין הוא לוקח אשה זו ממשפחת אברהם המקורית אבל הוא לוקח אותה מבנות ישמעאל שהוא עצמו הנו בן מצרית; וגם בנותיו בנות מצרית הן.
כי⁠־ברך... ושלח – ״ושלח״ חוזר אל ״כי⁠־ברך״, ומשום כך צורת העבר. לכן קשה להסכים כשכמעט כל המפרשים1 תולים גם את הפסוק ״וישמע יעקב״ ב״וירא עשו״, כי אין זה מתיישב עם צורת הזמן ב״ושלח״. גם לא יתאים ״ואל⁠־אמו״, כי ודאי לא ידע עשו שרבקה היא זו, אשר הביאה לידי מסעו זה של יעקב.⁠2
1. כך דברי המחבר, והשווה רש״י. אך לא מצאתי עוד (המ׳).
2. ומכאן גם ראיה כנגד דילמן ובמר שמראים את יצחק כמי שפועל באופן עצמאי לגמרי — ב״מסורת היסוד״.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ בחיימושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ז) וַיִּשְׁמַ֣ע יַעֲקֹ֔ב אֶל⁠־אָבִ֖יו וְאֶל⁠־אִמּ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֥נָֽה אֲרָֽם׃
and that Yaakov had listened1 to his father and to his mother and went to Paddan Aram.
1. and that Yaakov had listened | וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב – See Rashi that this verse is a continuation of Esav's thoughts in the previous verse. Cf. R. D"Z Hoffmann who disagrees, noting the different forms of the past tense in each verse ("בֵרַךְ" and "שִׁלַּח" versus "וַיִּשְׁמַע"), with the former implying a past perfect but not the latter.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[כג] 1וישמע יעקב אל אביו ואל אמו, הה״ד דרך אויל ישר בעיניו ושומע לעצה חכם (משלי י״ב:ט״ו) דרך אויל ישר בעיניו זה שמשון שאמר אותה קח לי כי היא ישרה בעיני (שופטים י״ד:ג׳) ושומע לעצה חכם זה יעקב וישמע יעקב אל אביו ואל אמו. (בראשית רבה סז)
1. תנ״י ויצא א. אגדב״ר (פמ״ה) פמ״ו. ובב״ר ריש פס״ח מובא בילק״ש ח״ב רמז תתקלה. אז תלך לבטח דרכיך. רבי יודן בשם רבי יונתן בשם רבי חמא בר חנינא זה יעקב דכתיב וישמע יעקב אל אביו ואמו וילך פדנה ארם. ובלקח טוב וישמע יעקב אל אביו ואל אמו. זה שאמר הכתוב שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, זה יעקב אבינו דכתיב בו וישמע יעקב אל אביו ואל אמו. וראה לעיל מאמר ח. בבאור ומאמר י. ובמדרש הגדול חיי שרה שסח. ולעיל פכ״ד מאמר רלב.
וְקַבֵּיל יַעֲקֹב מִן אֲבוּהִי וּמִן אִמֵּיהּ וַאֲזַל לְפַדַּן דַּאֲרָם.
And Yaakov accepted his father and mother, and went to Paddan Aram.

וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם
וְקַבֵּיל יַעֲקֹב מִן אֲבוּהִי וּמִן אִמֵּיהּ וַאֲזַל לְפַדַּן דַּאֲרָם
יעקב שמע לשני הוריו
לכאורה, הליכתו של יעקב היא תוצאה של הוראת יצחק אביו בלבד או בעיקר. וכן כתב מלבי״ם ״ויעקב שמע לדברי אביו בשני הצוויים, במה שהלך פדנה ארם, שממילא לא יקח מבנות כנען ויקח מבנות לבן״. גם רש״י שכתב ״וישמע יעקב – מחובר לענין של מעלה וירא עשו כי ברך יצחק וגו׳ וכי שלח אותו פדנה ארם, וכי שמע יעקב אל אביו״ לא הזכיר את רבקה. אבל לפי פיסוק הטעמים וַיִּשְׁמַ֣ע יַעֲקֹ֔ב אֶל-אָבִ֖יו וְאֶל-אִמּ֑וֹ יעקב שמע לשניהם, וכן ת״א ״וְקַבֵּיל יַעֲקֹב מִן אֲבוּהִי וּמִן אִמֵּיהּ״, כי יצחק פעל בעקבות דברי רבקה ״קצתי בחיי״.
ושמע יעקב לאבוי ולאמה ואזל לפדן ארםא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארם״) גם נוסח חילופי: ״לפדנה״.
וקביל יעקב במימר אבוי ובמימר אימיה ואזל לפדן דארם.
and that Jacob obeyed the word of his father, and the word of his mother, and was gone to Padan Aram:
וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו (משלי כ״א:ב׳), כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו זֶה שִׁמְשׁוֹן, וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי (שופטים י״ד:ג׳). וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם (משלי י״ב:ט״ו), זֶה יַעֲקֹב. וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ.
וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם – עליו נאמר ישמע חכם ויוסיף לקח (משלי א׳:ה׳), ועוד כתיב שמע בני מוסר אביך וגו׳ (משלי א׳:ח׳).
וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו – הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״א:ב׳) ״כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו״, זֶה שִׁמְשׁוֹן (שופטים י״ד:ג׳) ״וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי״. ״וְשׁוֹמֵעַ לְעֵצָה חָכָם״, זֶה יַעֲקֹב, וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב.
וקבל יעקוב מן אביה ומן אמה ומצ׳י אלי פדאן ארם.
וקיבל יעקב מאביו ומאמו והלך לפדן ארם.
(ז-ט) וישמע יעקב – מחובר לעניין שלמעלה: וירא עשו כי ברך וכי שלח אותו פדנה (בראשית כ״ח:ו׳), וכי שמע יעקב אל אביו והלך פדנה ארם, וכי רעות בנות כנען, והלך גם הוא אל ישמעאל.
(7-9) וישמע יעקב AND THAT YAAKOV HEARKENED – This is to be connected with the proceeding statement, (v. 6) thus: And when Esau saw that Yitzchak had blessed Yaakov and that he had sent him away to Padan-Aram … and that Yaakov had hearkened to his father and had gone to Padan-Aram and that the daughters of Canaan were evil … then he also determined to take a wife from his own family and went to Ishmael.
וישמע יעקב אל אביו ואל אמו1זה שאמר הכתוב שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך (משלי א׳:ח׳). זה יעקב אבינו דכתיב בו וישמע יעקב אל אביו ואל אמו.
1. זש״ה שמע בני. עיין ב״ר פס״ז ושומע לעצה חכם (משלי י״ב ט״ו) זה יעקב וישמע יעקב אל אביו ואל אמו.
וישמע יעקב – כלומר ראה עשו שציוהו אביו ליעקב וששמע יעקב אל אביו ואל אמו ושהלך לו לפדנה ארם. על עשו נאמר רשע יראה וכעס וגו׳ (תהלים קיב י), ועל יעקב נאמר שומע לעצה חכם (משלי יב טו):
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

וישמע – וראה גם כן שיעקב שמע אליו בזה.
וישמע, Esau also heard that Yaakov had obediently followed his father’s instructions to get himself a wife from that far away.
וישמע יעקב אל אביו – מגיד לך הכתוב שבחו של יעקב, שאע״פ שידע והרגיש כי עשו בדרך ואורב לו להורגו לא רצה לבטל מצות אביו, כמו שמצינו (רש״י לקמן כ״ט י״א) כי עשו שלח אליפז להורגו ומצאו בדרך ולקח כל מה שבידו. ואמר יעקב טול מה שבידי והעני חשוב כמת, ועם כל זה לא רצה לבטל גזירת אביו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

(ז-י) התועלת הראשון הוא במידות, והוא שראוי לאדם לשמוע בקול הוריו. ולזה העיר הכתוב שיציאת יעקב מבאר שבע היתה ללכת לחרן כאשר ציוו אותו הוריו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

(ז-ט) הלך גם הוא אל ישמעאל. הורה בזה שהוי״ו של וילך אינה משמשת לחבור רק להפיך העתיד עבר מפני שמלת וילך הוא נשוא המאמר ואינה צריכה וי״ו החבור:
(ז-ח) וראה גם כן ששמע יעקב אל אביו ואל אמו והלך שם לקיים מצותם כי גם זה מכלל וירא עשו ואינו ספור המאורע כי אם מה שראה עשו. וראה עוד עם זה שעשו כפי הדין לפי שראה שהיו רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו. ולא זכר אמו לפי שאינו חושש לאמו בעבור מה שעשתה נגדו לברך יצחק את יעקב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וישמע יעקב אל אביו ואל אמו – לפי שאמר למעלה ״וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם״ שומע אני שהלך במצות אביו לבדו, מטעם אביו לקחת לו אשה, ושלא שָׂם על לב שהוא צריך לברוח מפני מַשְׂטֵמַת עשו. ואם כן אחרי הנשואין ישוב לביתו? לכן כתוב שנית ששמע אל אביו ואל אמו. אל אביו שמע שלא להתחתן בבנות כנען, ושיקח אשה מבנות לבן. ולאמו שמע שיהיה שם ולא ישוב עד שתשלח ותקחהו משם. לכן בהליכה הראשונה1 אמר ״אל לבן בן בתואל״ שעל זה צוהו שילך להתחתן בו; ובהליכה שניה2 אמר ״פדנה ארם״ סתם, וזאת מצות אמו שילך מן הארץ מפני אחיו.
1. פסוק ה.
2. פסוק ז.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

וישמע יעקב וגו׳ וילך פדנה ארם: עוד ראה1 כי יעקב לא די מה ששמע לציווי אביו, אלא אפילו לדבר אביו2 אם הבין כי רצונו כך, עשה גם כן, והלך לפדן ארם. משום זה התבונן עשו על עצמו.
1. כפי פירוש רש״י שפסוק זה מחובר לענין של מעלה של ״וירא עשו״.
2. העצה של אביו (פסוקים א,ו).
ואל⁠־אמו – יוצא שגם רבקה דברה עם יעקב בענין זה. מלים אלה מניחות איפוא את הפסוק מ״ג שבפרק הקודם כידוע.⁠1
1. ומכאן איפוא ראיה לאחידותו של כל הקטע, שלפי דעת המבקרים מורכב משני מקורות שונים. כמובן שהללו יוכלו תמיד לטעון, שמלים אלה אינן אלא תוספת ״העורך״, אך לא רק שתשובה זו תגלה מיד את מגמותיהם של המבקרים, אלא גם יקשה להבין לשם מה יוסיף ״העורך״ מלים אלה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ח) וַיַּ֣רְא עֵשָׂ֔ו כִּ֥י רָע֖וֹת בְּנ֣וֹת כְּנָ֑עַן בְּעֵינֵ֖י יִצְחָ֥ק אָבִֽיו׃
Esav realized that the women of Canaan were displeasing to1 his father Yitzchak.
1. were displeasing to | כִּי רָעוֹת... בְּעֵינֵי – Literally: "were evil in the eyes of".
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנומלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[כד] 1וירא עשו כי רעות בנות כנען, ר׳ יהושע בן לוי אמר נתן דעתו להתגייר. (בראשית רבה סז)
1. ראה לקמן מאמר כו. דנמחלו לו עונותיו וי״ל משום דנתן דעתו להתגייר.
וַחֲזָא עֵשָׂו אֲרֵי בִּישָׁן בְּנָת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אֲבוּהִי.
Eisav [thus] realized that the daughters of Canaan were evil in the eyes of Yitzchak, his father.
וחמה עשו ארום בישן אנוןא בנתהון דכנענעאי באפוי דיצחק אבוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אנון״) גם נוסח חילופי: ״הנון״.
וחמא עשו ארום בישן בנתהון דכנענאי קדם יצחק אבוי.
and Esau considered that the daughters of Kenaan were evil before Izhak his father,
[יג] וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר נָתַן דַּעְתּוֹ לְהִתְגַּיֵּר.
וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו1זה שאמר דוד המלך עליו השלום רשע יראה וכעס וגו׳ (תהלים קי״ב:י׳).
1. זה שאמר דוד רשע יראה. כן הביא גם הלק״ט על הכתוב וירא עשו פסוק ו׳.
ולמא ראי עשו אן בנאת כנעאן שראר ענד יצחקא אביה.
א. אסחק] יעקוב ב
וכאשר ראה עשו שבנות כנען רעות בעיני יצחק אביו,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

וירא עשו כי רעות בנות כנען1א״ר יהושע בן לוי נתן דעתו להתגייר.
1. אריב״ל. ב״ר שם. ואגדת שמואל פי״ז.
וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו – שהגלה את יעקב לארץ אחרת כדי שלא יתחתן לכנען:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

ראה כי רעות בנות כנען – ואף על פי שקודם זה ידע כי באמת כשלקח עשו מבנות חת לא ישר בעיני יצחק ומחה בו, אלא שלא התחזק עמו לבטלו לפי שידע כי עשו אינו זרע המיוחד לו, אך עתה כשראה עשו כי רעות כל כך בעיניו עד שצוה אתא יעקב שלא יקח מהם אשה והטריחו בעבור זה ללכת עד פדן ארם ידע באמת כי רעות בעיני אביו, והלך אל ישמעאל.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״⁠ ⁠⁠״.
He “saw” now that רעות בנות כנען, that the daughters of the Canaanite whom he had married were considered as evil in the eyes of his father Yitzchok. Even though he had been fully aware of this already previously, seeing that his father had already protested his marrying these girls at the time, he had not made it a major issue to forbid him to marry them as he knew that his major seed would not be Esau. Now Esau realised how deeply his father resented these daughters-in-law seeing he had sent Yaakov such a long way to get himself a wife from Charan. This is why he went to Ishmael.
וירא עשו וג׳ – {וירא כאן הוא} בטעם וידע1.
1. ריג. כה״ג פירש להלן פר׳ וישב (לט:ג) ופר׳ מקץ (מב:א). נראה שהכוונה לפסוק זה ולא לפסוק ו, ששם ׳וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב׳ מתפרש כפשוטו. וראה מה שהעיר המהדיר על תפסיר רס״ג שכתב להיפך, ואמנם בפירושי רס״ג מהד׳ ר״י קאפח כתב על פסוק ו ׳וכאשר ראה׳. העירני ר״י זייבלד נר״ו שבתפסיר מהד׳ דירנבורג ובתאג׳ מופיע כמו שהביא המהדיר, וכנראה הר״י קאפח או מי שהעתיק את דבריו נתחלף לו פסוק ו בפסוק ח.
וירא עשו כי רעות בנות כנען וכו׳ – הנה זה כי ארכו הדברים.⁠1 וכבר קבץ מזה המין הרבה אבן ג׳אנח ברקמה.⁠2
1. פסוק זה הוא חזרה על הנאמר בפסוק ו׳ (שהרי כבר בפסוק ו׳ רואה עשיו כי הוריו ציוו את יעקב לבל יקח אשה מבנות כנען). הסיבה לחזרה הוא משום שאחרי פסוק ו בא פסוק ז העוסק עדיין בעניין הליכת יעקב, ולכן בסמוך לתיאור הליכת עשו בפסוק ט חזרה התורה על תיאור ראיית עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק.
2. ׳הרקמה׳, עמ׳ רצו, שם מביא אבן ג׳נאח מספר דוגמאת לתופעה של החזרה על הדברים עקב הפסקה בענין אחר. וזה לשונו: ״וממה שנשנה בעבור הפוסקים לסדר הדברים״ מעניין לציין כי פסוקנו זה איננו מופיע בין דוגמאותיו של אבן ג׳נאח.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו – וחשב שזה היה מפני שהן מנגדות לרצונו, כאמרו ״ותהיין מרת רוח״ (בראשית כ״ו:ל״ה), הלך אל ישמעאל, ובזה הודיע שהיה יצחק יכול למחות בעשו כשנשא הכנעניות אם היה נותן לב, כמו שהעירתהו עתה רבקה על יעקב (כ״ז:מ״ו).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וירא עשו כי רעות וגו׳ – יגיד הכתוב כי לא חש עשו אלא לצד הקפדת אביו עליהם, אבל זולת זה למה שהם בחינת הרע לא חש שאין נפשו מתעבתן. וממוצא דבר גם כן אתה יודע שלא הועיל טעם היותם רעות בעיני יצחק אלא לבל יוסיף מהם אבל לגרש אותן שהיו כבר אצלו לא. ואולי שכל הרגשתו לא היתה אלא שמא יתפקעו ברכותיו לצד בנים אשר יהיו לו מבנות כנען לזה לקח מבנות ישמעאל כדי שיתקיימו הברכות באמצעות הבנים שיהיו לו מהם.
חסלת פרשת תולדות
וירא עשו כי רעות בנות כנען, Esau realised that the Canaanite daughters were displeasing in the eyes of his father. The Torah tells us here that Esau's only concern was the effect his Canaanite wives had on his father's sensibilities. The fact that these women were evil by nature did not bother him. His soul did not despise them. Subsequent events teach that the fact that Isaac disapproved of these women did not produce any results other than that Esau did not marry still more Canaanite girls. He did not consider divorcing these wives. Perhaps Esau's only concern was that his father's blessing would not be applicable to children born to him by his Canaanite wives, and that is why married a daughter of Ishmael to insure that his father's blessing would remain effective for his descendants.
וירא עשו – אעפ״י שמימים רבים היו נשיו מורת רוח ליצחק ולרבקה, ואין ספק כי אבותיו היתה רוחם מרה בעבור מנהגי נשיו, חשב עשו כי נשיו החתיות לבדנה גורמות זאת, ויש בבנות הארץ אחרות אשר טובות הנה. ועתה ראה כי רעות בנות כנען כולנה בעיני יצחק אביו, שהרי אסר את כולן על יעקב, והבין שטעם האיסור הוא בעבור הזרע שיצא מהן שאינו ראוי לברכת אברהם.
בעיני יצחק אביו – ולא אמר בעיני רבקה אמו, אעפ״י שהיא אמרה קצתי בחיי, לפי שאינו חושש לאמו בעבור מה שעשתה נגדו בענין הברכה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ח-ט) וירא – והגם שמזה ראה ביחוד שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, היה מרשעתו שלא לשמוע המצות ל״ת כי לא גרש בנות כנען, ולא לקיים המצות עשה לקחת מבנות לבן, כי תחת זה הלך אל ישמעאל, ובאר כי במה שהלך אל ישמעאל לקח אחות נביות, שהיה רשע והבנים הולכים אחר אחי האם, ולא קיים הלא תעשה כי לקח על נשיו, ולא גרש בנות כנען מאתו.
(8-9) ESAV SAW. Although he clearly saw that the daughters of Canaan were disfavored in the eyes of his father Yizhaq, due to his wickedness he specifically did not obey his negative command and did not divorce his Canaanite wives. In addition, he did not take wives from the daughters of Lavan, and thereby fulfill his father’s command, but instead he went to Yishmael. The verse explains that he went to Yishmael and took the sister of the wicked Navaioth — and a man’s sons resemble his wife’s brother. Nor did he fulfill his father’s negative command, for he took her in addition to his other wives — i.e., not divorcing them.
וירא עשו כי רעות בנות כנען וגו׳: אע״ג שלא הזהיר אותו על כך1, מכל מקום כמו שיעקב שמע רצון אביו גם בלי ציווי, גם הוא הלך להקים רצון אביו בלי אזהרה מפורשת.
[הרחב דבר: ועדיין אריכות מקרא זה אומר דרשוני, דמה היה חסר במקרא אם היה כתוב ׳וירא עשו כי צוה יצחק את יעקב לא תקח אשה׳ וגו׳, ומה נוגע הספור ״כי ברך יצחק וגו׳ בברכו אותו וגו׳⁠ ⁠⁠״ כל זה מיותר. וגם עיקר הספור אין לו ענין לפי ראות החיצוני.
אכן בב״ר (סז,ח) ובמדרש תהלים (שוחר טוב פרק י״ד) ואגדת בראשית (פ״ב פמ״ז) גילו חז״ל ענין נפלא. דעשו חשב רבות מחשבות בזה ההילוך לישמעאל, להתחתן עמו ויפתהו להרוג את יצחק עבור הבכורה. ואח״כ יהיה גואל הדם ויהרוג את ישמעאל. והביאו רז״ל ממקרא ביחזקאל (לה,י) על אדום ״יען אמרך את שני הגויים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה וה׳ שם היה״. ובלא ספק דרמיזא כל זה באורייתא, והיינו, דמשום הכי כתיב שראה ״כי ברך יצחק את יעקב״, וזה גרם שכעס גם על אביו בסתר לבו, ופירש הכתוב ״בברכו אותו וגו׳⁠ ⁠⁠״ – שלא היה כועס על אביו על מה שאישר חילו על תחבולה זו, דאולי דעת יצחק דמעתה שהערים יעקב יהא נשאר כח האומה הנבחרת לעשו2, על זה פירש הכתוב ״בברכו אותו״, היינו בשעת ברכה שניה שהיא ברכת אברהם, וגם ״ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען״, מזה הבין ג״כ שיודע יצחק שיצא מיעקב האומה הנבחרת ומכל מקום אישר חילו על המרמה, מזה נתמלא חימה גם על אביו ורחש לבבו ללכת לישמעאל. אבל לא מצא טעם להגיד לאביו על מה זה הולך לישמעאל ולישא בתו, וכי חסר נשים הוא, על כן ׳ציד בפיו׳ כי מבין הוא ש״רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו״, ומסתמא הגיד כי אחר שישא בת ישמעאל יגרש נשיו מבנות חת. אבל הקב״ה היפר עצתו, כי מת ישמעאל לאחר אירוסין כמבואר ברש״י (פסוק ט׳ ד״ה אחות נביות) ע״פ חז״ל, ובטלו כל עשתנותיו, ושוב לא גירש נשיו ולא נתרצה לאביו. ולמדנו מכל זה הספור כי החונף לרשע3 לסוף נופל בידו4. ועיין ברבה ר״פ שמות א,א.]
1. והסיבה לכך הסביר רבינו לעיל כו,לד.
2. כעונש על הערמתו, או כגילוי על מהותו של יעקב.
3. יצחק שאהב את עשו.
4. שרצה עשו להרגו (את יצחק).
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנומלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ט) וַיֵּ֥לֶךְ עֵשָׂ֖ו אֶל⁠־יִשְׁמָעֵ֑אל וַיִּקַּ֡ח אֶֽת⁠־מָחֲלַ֣ת׀ אבַּת⁠־יִשְׁמָעֵ֨אל בֶּן⁠־אַבְרָהָ֜ם אֲח֧וֹת נְבָי֛וֹת עַל⁠־נָשָׁ֖יו ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃
Esav went to Yishmael and took Machalat, the daughter of Yishmael, the son of Avraham the sister of Nevayot, in addition to his wives, as a wife.
א. אֶֽת⁠־מָחֲלַ֣ת׀ =א⁠(ס),ל,ש,ש1,ק3,ו <א⁠(ס)=״מַחֲלַת״ פתוח? אינו כן אלא קמץ המם כאור תורה ומנחת שי>
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניהדר זקניםמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[כה] 1וילך עשו אל ישמעאל. א״ל רבא לרבה בר מרי, מנא הא מלתא דאמרי אינשי, מטייל ואזיל דיקלא בישא, גבי קינא דשרכי, א״ל דבר זה כתוב בתורה, כו׳ דכתיב וילך עשו אל ישמעאל. (ב״ק צב:)
[כו] 2ויקח את מחלת, ר״ז הוון בעי ממניתיה ולא בעי מקבל עלוי כד שמע ההן תניי תני חכם חתן נשיא גדולה מכפרת קביל עליה ממניתיה, כו׳ חתן וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל וכי מחלת שמה והלא בשמת שמה אלא שנמחלו לו כל עונותיו. (ירושלמי בכורים פ״ג ה״ג)
[כז] 3אחות נביות, תניא היה יעקב אבינו, בשעה שנתברך מאביו, בן ששים ושלש שנה, ובו בפרק מת ישמעאל, דכתיב וירא עשו כי ברך וגו׳, וילך עשו אל ישמעאל, ויקח את מחלת בת ישמעאל, אחות נביות, ממשמע שנאמר בת ישמעאל, איני יודע שהיא אחות נביות, מלמד שקידשה ישמעאל, ומת, והשיאה נביות אחיה. (מגילה יד.)
[כח] 4על נשיו לו לאשה, אמר ר״א אלו הוציא את הראשונות יפה היה אלא על נשיו כאב על כאב. ד״א כוב על כוב תוספת על בית מלא. (בראשית רבה סז)
[כט] ויהי אחרי כן וימת שלח בן ארפכשד בשנה ההיא היא שנת שמונה עשרה לחיי יעקב ועשו. ויהי כל ימי שלח אשר חי ל״ג וד׳ מאות שנה וימת, בעת ההיא שלח יצחק את יעקב בנו הקטן בית שם ועבר וילמוד את מוסר ה׳ וישב יעקב בבית שם ועבר שלשים ושתים שנה, ועשו אחיו לא הלך כי לא אבה ללכת וישב בבית אביו בארץ כנען. ויהי עשו הולך בשדה כל הימים לצוד ציד בשדה להביא ככה יעשה עשו כל הימים. ועשו היה איש מחשבות ומרמה וצודה את לב כל האדם וגונב את דעתם, ויהי עשו איש גבור חיל בשדה ויהי מימים וילך עשו אל ארץ שעיר לצוד כפעם בפעם וילך ויבוא עד שדה אדום, וישב שם בארץ שעיר לצוד בשדה ימים וארבעה חדשים. וירא שם עשו בארץ שעיר בת איש כנעני ושמה יהודית בת בארי בן עפר ממשפחות חת בן כנען. ויקחה עשו לאשה ויבא אליה בן ארבעים שנה היה עשו בקחתו אותה ויביאה חברונה ארץ מגורי אביו וישב שם. ויהי בימים ההם בשנת מאה ועשר שנים לחיי יצחק היא שנת חמשים שנה לחיי יעקב בעת ההיא מת שם בן נח בשנה ההיא בן שש מאות שנה היה שם במותו. ויהי כאשר מת שם וישב יעקב אל אביו חברונה אשר בארץ כנען, ובשנת חמשים ושש שנים לחיי יעקב באו אנשים מחרן ויגידו לרבקה על אודות לבן בת בתואל אחיה, כי אשת לבן היתה עקרה בימים ההם ולא ילדה וגם כל אמהותיו לא ילדו לו, ויזכור ה׳ את עדינה אשת לבן אחרי כן ותהר ותלד שתי בנות תאומות ויקרא לבן את שמות בנותיו ויקרא את שם הבכורה לאה ואת שם הקטנה רחל, ויבואו האנשים ההם ויגידו לרבקה את הדברים האלה ותשמח רבקה מאד כי פקד ה׳ את אחיה ויהיו לו בנים וגו׳. וישטום עשו את יעקב אחיו על הברכה אשר ברכו אביו ויחר אפו עליו מאד. ויירא יעקב מאד מפני עשו אחיו ויקם ויברח בית עבר בן שם ויסתר שם מפני אחיו. ויעקב בן ששים ושלש שנים בצאתו מארץ כנען מחברון. ויתחבא יעקב בבית עבר מפני עשו אחיו ארבע עשרה שנים וילמוד שם עוד את דרכי ה׳ ואת מצותיו, ועשו ראה כי ברח יעקב וימלט מידו וכי לקח יעקב את הברכה בערמה ויתעצב מאד עשו ויחר לו גם על אביו ועל אמו ויקם גם הוא ויקח את אשתו וילך ארצה שעיר מפני אביו ואמו וישב שם. וירא שם עשו עוד אשה מבנות חת ושמה בשמת בת אילון החתי ויקחה לו לאשה על אשתו ויקרא את שמה עדה לאמר עדה ממנו הברכה בעת ההיא. וישב עשו בארץ שעיר ששה חדשים ופני אביו ואמו לא ראה. ויהי אחרי כן ויקח עשו את נשיו ויקם וישב ארצה כנען. ויושב עשו את שתי נשיו חברונה בית אביו, ותהיין נשי עשו מכעיסים ומקציפים את יצחק ורבקה במעשיהם כי לא הלכו בדרכי ה׳ ועבדו את אלהי אביהן עץ ואבן אשר למדום אביהן וירשיעו מאד מאבותם, וילכי אחרי שרירות לבם הרע ויזבחו ויקטרו לבעלים ויקוצו מפניהן יצחק ורבקה, ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ הזאת למה לי חיים, ויהי בימים ההם ותהר עדה אשת עשו ותלד לו בן ויקרא עשו את שם בנו הנולד לו אליפז. ועשו בן ששים וחמש שנים בלדת אותו. וישמעאל בן אברהם מת בימים ההם בשנת ששים וחמש שנים לחיי יעקב ויהיו כל ימי ישמעאל אשר חי שבע ושלשים שנה ומאת שנה וימת, וישמע יצחק כי מת ישמעאל ויספדהו ויתאבל עליו יצחק ימים רבים:
ויהי מקץ ארבע עשרה שנה לשבת יעקב בית עבר ויתאוה יעקב לראות את פני אביו ואמו ויבא יעקב ביתה אביו ואמו חברונה. ועשו שכח בימים ההם את אשר עשה לו יעקב אחיו על הברכה אשר לקח מאתו בימים ההם ויהי כראות עשו כי בא יעקב אל אביו ואל אמו ויזכור את אשר עשה לו יעקב ויחר אפו עליו מאד ויבקש להרגו, ויצחק בן אברהם זקן מאד בא בימים ויאמר עשו עתה הנה ימי אבי קרבו למות והיה במותו ואהרגה את יעקב אחי, ויוגד לרבקה את הדבר הזה ותמהר ותשלח ותקרא ליעקב בנה ותאמר אליו קום ברח לך חרנה אל לבן אחי וישבת עמו ימים אחדים עד שוב חמת אחיך ממך ואחר תבוא, ויקרא יצחק אל יעקב ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען, כי כה צוה אברהם אבינו אותנו בדבר ה׳ אשר צוהו לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת, אם ישמרו בניך בריתי אשר כרתי אתך ושמרתי גם אני לבניך את אשר דברתי אליך ולא אעזבם ועתה בני שמע בקולי לכל אשר אצוך וחדל לך לקחת אשה מבנות כנען קום לך לך חרנה ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך, ולכן השמר לך פן תשכח את ה׳ אלהיך ואת כל דרכיו בארץ אשר אתה הולך שמה ונלוית אל אנשי הארץ ורדפת אחרי ההבל ועזבת את ה׳ אלהיך, אך בבואך אל הארץ ועבדת שם את ה׳ לא תסור מן הדרך אשר צויתיך ואשר למדת לנטות ימין ושמאל, ואל שדי יתן לך רחמים לפני אנשי הארץ ולקחת אשה כחפצך שמה טובה וישרה בדרכי ה׳ ויתן לך האלהים את ברכת אברהם אביך לך ולזרעך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים בארץ אשר אתה הולך שם והשיבך אל הארץ הזאת ארץ מגורי אביך בבנים ובעושר רב בשמחה ובטובה, ויכל יצחק לצוות את יעקב ולברכו ויתן לו מתנות רבות וכסף וזהב וישלחהו וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וישק להם ויקם וילך פדנה ארם, ויעקב בן שבעים שנה ושבע שנים בצאתו מארץ כנען מבאר שבע, ויהי בצאת יעקב ללכת חרנה ויקרא עשו אל אליפז בנו וידבר אליו בסתר לאמר עתה מהר וקח חרבך בידך ורדפת אחרי יעקב ועברת לפניו אל הדרך וארבת לו והרגתו בחרבך באחד ההרים ולקחת את כל אשר לו ובאת. ואליפז בן עשו איש מהיר ויודע קשת כאשר הורהו אביו ויודע לצוד ציד בשדה וגבור חיל, ויעש אליפז כאשר צוהו אביו ואליפז היה בן שלש עשרה שנה בעת ההיא. ויקם אליפז וילך ויקח עשרה אנשים אחי אמו אתו וירדוף אחרי יעקב, וידבק את יעקב ויארוב לו בגבול ארץ כנען מול עיר שכם. וירא יעקב את אליפז רודף אחריו הוא ואנשיו ויעמוד יעקב במקום אשר הלך בו לדעת מה זה כי לא ידע הדבר. וישלוף אליפז את חרבו וילך הלוך וקרוב הוא ואנשיו מול יעקב. ויאמר אליהם יעקב מה לכם כי באתם עד הלום ומה תרדפו בחרבכם, ויקרב אליפז מול יעקב ויען ויאמר אליו כה וכה צוה לי אבי ועתה לא אעבור על מצותו אשר צוני. וירא יעקב כי דבר עשו חזקה על אליפז בנו ויגש יעקב ויתחנן לאליפז ואנשים אשר אתו לאמר הנה כל אשר לי ואשר נתנו לי אבי ואמי קח לך ולך מעלי ואל תמיתני והיה לך הדבר הזה אתי לצדקה, ויתן ה׳ את חן יעקב בעיני אליפז בן עשו ואנשיו וישמעו בקול יעקב ולא המיתוהו. ויקח אליפז ואנשי ואת כל אשר ליעקב ואת הכסף ואת הזהב אשר הוציא עמו מבאר שבע לא השאירו לו דבר, וילכו מעליו אליפז ואנשיו וישובו בארה שבע אל עשו ויגידו לו את כל אשר קרה להם עם יעקב ויתנו לו את כל אשר לקחו מאת יעקב ויקצוף עשו על אליפז בנו ועל האנשים אשר אתו על אשר לא המיתו את יעקב, ויענו ויאמרו אל עשו כי התחנן לנו יעקב על הדבר הזה לבלתי המית אותו ויכמרו רחמינו עליו ונקח את כל אשר לו ונבוא. ויקח עשו את כל הכסף ואת כל הזהב אשר לקח אליפז מיד יעקב ויתנם בביתו, בעת ההיא כראות עשו כי ברך יצחק את יעקב וכי צוהו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען וכי רעות בנות כנען בעיני יצחק ורבקה וילך הוא אל בית ישמעאל דודו ויקח את מחלת בת ישמעאל אחות נביות על נשיו לו לאשה: (ספר הישר תולדות)
1. קינא דשרכי דרך דקל רע ליגדל בצד אילן סרק (רש״י) ועיי״ש בתוס׳ ובערוך ע׳ שדך הגי׳ שדכי. ועי׳ לעיל פכ״ה קנז. ומ״ש בבאור. והוא כדרש חז״ל שם בגמ׳ לא לחנם הלך הזרזיר אצל העורב אלא מפני שהוא מינו. ובענין זה יש דרש במדרש ילמדנו בקונטרס אחרון בילק״ש ד״ו כתיב וילך עשו אל ישמעאל וכתיב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, משל למטרניתא שהיתה לה שפחה כושית עמדה בלילה והיתה מריבה כנגדה ואומרת אני לבנה ממך אמרה לה יבא הבקר ואנו יודעין מי שחור ומי לבן כך אמר שומר אתא בקר וגו׳ באותה שעה ושבתם וראיתם וגו׳ משל לצייד שהיו בידו שני מיני עופות ולא נודע איזה טמא ואיזה טהור, מה עשה נטל שניהם והפריחם באויר והלך לו עוף טמא אצל הטמאים והטהור אצל הטהורים, כך עשו ויעקב לא היו הבריות יודעים איזה צדיק ואיזה רשע, מה עשה הקב״ה הפריח שניהם בעולם, הלך לו עשו אל ישמעאל ויעקב הלך לו לחרן אצל לאה ורחל הצדקניות. וראה בילק״ש ח״ב רמז תקצא.
2. ב״ר פס״ז מחלת שמחל לו הקב״ה על עונותיו, וכ״ה במדרש שמואל פי״ז. ולענין נשא אשה מבואר גם ביבמות סג: כיון שנשא אדם אשה עונותיו מתפקקין. ובאה״ע סי׳ ס״א מביא הרמ״א המנהג שהחתן והכלה מתענין ביום חופתן וכ׳ בשו״ת מהר״י ברונא סי׳ צ״ג והמר״מ מינץ סי׳ קי״ט דהטעם משום דהוי יום סליחה וכפרה דידהו שנמחלים עונותיהם וכמבואר בירושלמי הנ״ל. ובב״ר שם בשמת שנתבשמה דעתו עליו. ולקמן לו. ג. בשמת בת ישמעאל אחות נביות והיא מחלת בת ישמעאל. וכ״ה בתיב״ע כאן. ובתרגום הפשיטא כאן ויקח ״לבשמת״ ועי⁠־ ברמב״ן ורב״ח לקמן לג. ו. דעיקר השם בשמת ומחלת כפי הדרש. ובפי׳ אע״ז כאן.
3. מלמד שקידשה ישמעאל אביה לעשו ומת והשיאה נביות אחיה (רש״י). ראה לעיל פכ״ה מאמר נג. וראה במדרה״ג א״ר איבו ניגף נביות באותה הלילה. וצ״ע. ובכת״י נר השכלים אחות נביות מלמד שנולדו (שני תיומים) שניהם תאומים. ובכת״י מדרש אור האפלה וילך עשו אל ישמעאל למה הלך עשו אל ישמעאל אמר לו תן לי את בתך כיון שקידש לו את מחלת אמר לו לך והרגת את אחיך ואני אהרוג את אחי ונהיה אומה אחת ונירש את הארץ אמר לו ישמעאל וכי קין אנכי שאהרוג את אחי אין אני שומע לך ולא אהרוג את אחי ולא אירש את הארץ והרשע מחשב שישמעאל יהרוג את יצחק והוא יהרוג את יעקב ויחזור ויהרוג את ישמעאל בדמי יצחק כיון שלא שמע אליו הלך והניח את מחלת עגונה עד שמת ישמעאל וחזר ונשא מנביות ולמה בשעת (קידושי) [קידושין] שמה מחלת ובשעת נישואין שמה בשמת דבשימו פתגמוהי דישמעאל ומחלת שנמחל לו על כל עונותיו. ועי׳ לעיל פכ״ז מאמר קצ. ופדר״א פל״ח הלך אצל ישמעאל וברד״ל שם. וברשב״ם שמות טו. כא. - וראיתי להעיר כאן מהמבואר לעיל פי״ג מאמר ע. מספר התגי דאות ה׳ במלת אברהם בפסוק שלפנינו הוא מאותן שיש להן ד׳ קרני ולא דבקין. ראה לעיל פ״א מאמר ריא. ובכת״י רמזי התורה לר׳ יואל כותב בת ישמעאל בן אברהם מוכתר בתגין כלומר מיוחסת לקח, שהיא מזרע אברהם לכך אברהם מוכתר ומצויין.
4. תנ״י ויצא א. אגדב״ר פמ״ד ויקח את מחלת הוסיף צרה על צרה הוי דרך אויל ישר בעיניו. דורש מחלת לשון כאב, הראשונות היו רעות והשניות כמו כן וי״ג כיב על כיב קוצים על קוצים. תוספתא על בית מלא, ביתו היתה מלאה נשים נכריות והוא הוסיף לקחת (פי׳ ב״ר). ובשכ״ט כוב על כוב כלומר על חטאתו הוסיף פשע. עי׳ פרש״י. ובמדרש החפץ כת״י על נשיו לו לאשה שהיתה מכשפת כמותן. ובשכ״ט לו לאשה מין במינו אין צדיק מדבק אלא בצדיקים כמותו. כלעיל מאמר כה.
וַאֲזַל עֵשָׂו לְוָת יִשְׁמָעֵאל וּנְסֵיב יָת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בַּר אַבְרָהָם אֲחָתֵיהּ דִּנְבָיוֹת עַל נְשׁוֹהִי לֵיהּ לְאִתּוּ.
Eisav [then] went to Yishmael, and took Machalat, the daughter of Yishmael, the son of Avraham and sister of Nevayot, in addition to his other wives, for a wife.
ואזל עשו לוות ישמעל ונסב ית מחל⁠[ת] ברתא ישמעאל בריה דאברהם אחתה דנביות על נשוי לה לאתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ברת״) גם נוסח חילופי: ״בת״.
ואזל עשו לות ישמעאל ונסיב ית מחלת היא בשמת בר ישמעאל בר אברהם אחתיה דנביות מן אימיה על נשוי ליה לאינתו.
and Esau went unto Ishmael, and took to wife Mahalath, who is Basemath the daughter of Ishmael bar Abraham, the sister of Nebaioth from his mother, besides his other wives.
מָחֲלַת – שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו. בָּשְׂמַת (בראשית ל״ו:ג׳) – שֶׁנִּתְבַּסְמָה דַּעְתּוֹ עָלָיו, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אִלּוּ הוֹצִיא אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת יָפֶה הָיָה, אֶלָּא: עַל נָשָׁיו (בראשית כ״ח:ט׳), כְּאֵב עַל כְּאֵב.
דָּבָר אַחֵר: כּוּב עַל כּוּב, תּוֹסֶפֶת עַל בַּיִת מָלֵא. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר: בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק (משלי י״ב:י״ג), בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע, מִמֶּרֶד שֶׁמָּרְדוּ עֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהִכְעִיסוּ אוֹתוֹ, וְכֵן נָשָׁיו שֶׁהִכְעִיסוּ אוֹתוֹ, בָּאת לָהֶם תַּקָּלָה, וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק, זֶה יַעֲקֹב, וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה (בראשית כ״ח:י׳).
וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל וגו׳ על נשיו לו לאשה1הם היו מרשעות והוסיף עליהם רשעה.
1. הם היו מרשעות והוסיף עליהם רשעה. וכן הביא רש״י על נשיו הוסיף רשעה על רשעתו שלא גרש את הראשונות, וכן הוא בלק״ט.
וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מַחֲלַת – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: נָתַן דַּעְתּוֹ לְהִתְגַּיֵּר מַחֲלַת שֶׁנִמְחַלוּ לוֹ עֲוֹנוֹתָיו (בראשית ל״ו:ג׳) ״בָּשְׂמַת״ שֶׁנִתְבַּשְׂמָה דַּעְתּוֹ עָלָיו, אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר, אִלּוּ הוֹצִיא אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת יָפֶה הָיִיתָ אוֹמֵר: אֶלָּא עַל נָשָׁיו כְּאֵב עַל כְּאֵב, תּוֹסֶפֶת עַל בֵּית מַלְיָא.
וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל – (כָּתוּב לְעֵיל בְּסוֹף פָּרָשַׁת חַיֵּי).
מְנָּא הָא מִּלְתָא דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי מְטַיֵּל וְאָזִיל דִיקְלָא בִּישְׁתָא גַּבֵּי קִינָא דְשַׂרְכֵי, דָּבָר זֶה כָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְשָׁנּוּי בַּנְּבִיאִים, וּמְשֻׁלָּשׁ בַּכְּתוּבִים. תָּנִי בְּמַתְנִיתִין, וְתַּנְיָא בִּבְרַיְתָא. כָּתוּב בַּתּוֹרָה, וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל. שָׁנּוּי בַּנְּבִיאִים (שופטים י״א:ג׳) ״וַיִתְלַקְּטּוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים״. מְשֻׁלָּשׁ בַּכְּתוּבִים, (בן סירא יג) ״כָּל עוֹף לְמִינוֹ יִשְׁכּוֹן וּבֶן אָדָם לַדּוֹמֶה לוֹ״. תָּנִי בְּמַתְנִיתִין, הַמְחֻבָּר לַטָּמֵא טָמֵא לַטָּהוֹר טָהוֹר. וְתַנְיָא בִּבְרַיְתָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא לְחִנָּם הָלַךְ זַרְזִיר אֵצֶל עוֹרֵב אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִינוֹ.
רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אֵיְבוֹ (משלי י״ב:י״ג) ״בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע״, מִמֶּרֶד שֶׁמָּרַד עֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל בַּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאת לָהֶם תַּקָּלָה, ״וְיֵצֵא מִצָּרָה צַדִּיק״, זֶה יַעֲקֹב, וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.
״אֲשֶׁר הַמִּתְבָּרֵךְ בָּאָרֶץ יִתְבָּרֵךְ בֵּאלֹהֵי אָמֵן״ (ישעיהו ס״ה:ט״ז), לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב בֵּרְכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִלְּמַעְלָה. יִצְחָק אָמַר (בראשית כ״ז:כ״ח) ״וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם״ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרְכוֹ בְּטַל ״וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת ה׳⁠ ⁠⁠״. יִצְחָק אָמַר (בראשית כ״ז:כ״ח) ״מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ״, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרְכוֹ (ישעיהו ל׳:כ״ג) ״וְנָתַן מְטַר [זַרְעֲךָ] אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת הָאֲדָמָה וְלֶחֶם תְּבוּאַת [הָאֲדָמָה] וְהָיָה דָשֵׁן וְשָׁמֵן״. יִצְחָק אָמַר (בראשית כ״ז:כ״ח) ״וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ״, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר ״[הִנְנִי שֹׁלֵחַ] לָכֶם אֶת הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ״. יִצְחָק אָמַר (בראשית כ״ז:כ״ט) ״יַעַבְדוּךָ עַמִּים״, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר ״וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ״. יִצְחָק אָמַר (לעיל שם) ״הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ״, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר (דברים כ״ו:י״ט) ״וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן״ וְאַף רִבְקָה אִמּוֹ בֵּרַכְתּוֹ כְּנֶגְדּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן... כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ״ וְכִי מֵאַחַר שֶׁבֵּרְכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאִמּוֹ, אָבִיו לָמָּה חָזַר וּבֵרְכוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב אֶלָּא שֶׁרָאָה יִצְחָק שֶׁעֲתִידִין בָּנָיו לְהִגָּלוֹת בֵּין אוּמוֹת הָעוֹלָם, אָמַר לוֹ בּוֹא וַאֲבָרֶכְךָ בְּרָכָה שֶׁל גָּלֻיּוֹת שֶׁיַּחֲזוֹר וִיקַבְּצְךָ, וּמַהֶן בְּרָכוֹת שֶׁבֵּרְכוֹ, (איוב ה׳:י״ט-כ״ב) ״בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶּׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע, בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא וְלֹא תִירָא מִשֹּׁד כִּי יָבוֹא, לְשֹׁד וּלְכָפָן תִּשְׂחָק וּמֵחַיַּת הָאָרֶץ אַל תִּירָא״.
זַרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו כָּל זְמַן שֶׁהָיָה יִצְחָק קַיָּים קִיְּמוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַמִּילָה, וְכֵּיוָן שֶׁמֵת בִּטְּלוּ אֶת הַמִּילָה, מָשְׁלוּ מָשָׁל לְמָה הַדָבָר דוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁנָּתַן כִּתְרוֹ לְאוֹהֲבוֹ, אָמַר לוֹ זֶה יְהֵא מוּנָח בְּרֹאשְׁךָ וּבְרֹאשׁ בָּנֶיךָ לְעוֹלָם, הִנִּיחוֹ אוֹהֲבוֹ בְּרֹאשׁוֹ עַד שָׁעָה שֶׁנִּכְנַס לְבֵית עוֹלָמוֹ, וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנַס לְבֵיִת עוֹלָמוֹ אָמַר הַמֶּלֶךְ אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה בֶּן אוֹהֲבִי, מָה אִם יִהְיֶה מוּנָח כֶּתֶר אָבִיו בְּרֹאשׁוֹ, הָלַךְ וּמְצָאוֹ שֶׁהוּא מֻשְׁלָךְ בָּאַשְׁפָּה הָלַךְ לַאֲחוֹרָיו בְּקֶצֶף גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה׳:ד׳-ה׳) ״ה׳ בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר וְגוֹ׳ הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״.
לְמָה נִדְמֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע וֶאֱלִיפָז וַעֲמָלֵק בְּנוֹ וְיָרָבְעָם וּנְבוּכַדְנֶצַּר וְהָמָן הָאֲגָגִי, לְאֶחָד שֶׁמָּצָא כְּסוּת בַּדֶּרֶךְ תָּפְשָׂה בְּיָדוֹ וְהִכְנִיס לְתוֹךְ הָעִיר וְהָיָה מַכְרִיז וְאוֹמֵר: אֲבֵדָה זוֹ שֶׁל מִי נִתְקַבְּצוּ כָּל בְּנֵי הָעִיר וְיָצְאוּ לִקְרָאתוֹ אָמְרוּ רְאִיתֶם אִישׁ פְּלוֹנִי כַּמָּה צַדִּיק הוּא, כַּמָּה חָסִיד הוּא, מִיָּד עָמְדוּ וַעֲשָׂאוּהוּ רֹאשׁ וְקָצִין עֲלֵיהֶם שָׁנָה, בִּשְׁתֵּי שָׁנִים וּבְשָׁלֹשׁ שָׁנִים בְּאַרְבַּע בְּחָמֵשׁ עַד שֶׁהֶחֱרִיב אֶת כָּל הָעִיר כֻּלָּה, לְכָךְ נִדְמוּ הָרְשָׁעִים. לֹא בִּשְׂכַר שָׁלֹשׁ דְּמָעוֹת שֶׁהוֹרִיד עֵשָׂו לִפְנֵי אָבִיו נָתְנוּ לוֹ אֶת הַר שֵׂעִיר שֶׁאֵין גִשְׁמֵי בְּרָכָה פּוֹסְקִין מִמֶּנּוּ לְעוֹלָם. לֹא בִּשְׂכַר יָרָבְעָם שֶׁהִקְשִׁיב דָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ נָתְנוּ לוֹ עֲשֶׂרֶת שְׁבָטִים. לֹא בִּשְׂכַר מְרוּדָךְ שֶׁנָּהַג כָּבוֹד בְּאָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם יָצָא מִמֶנּוּ נְבוּכַדְנֶצַּאר. לֹא בִּשְׂכַר אֲגָג שֶׁהָיָה בּוֹכֶה וּמִתְאַנֵחַ בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין וְאָמַר אוֹי לוֹ שֶׁמָא יֹאבַד זַרְעוֹ יָצָא מִמֶנוּ הָמָן.
מצ׳י אלי אסמעיל פתזוג׳ במחלת אבנה אסמעיל בן אברהים אכ׳ת נביות לתכון לה זוג׳ה מע נסאיה.
הלך אל ישמעאל ונשא את מחלת בת ישמעאל בן אברהם, אחות נביות, להיות לו לאישה עם נשותיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

(ט) אחות נביות – ממשמע שנאמר: בת ישמעאל, יודע אניא שהיא אחות נביות (בראשית כ״ה:י״ג). אלא למדנו שמת ישמעאל משייעדה לעשו קודם נישואין, והישיאה נביות אחיה. ולמדנו שהיה יעקב באותו פרק בן ס״ג, שהרי ישמעאל היה בן ע״ד כשנולד יעקב,⁠ב ושנותיו קל״ז, שנאמר: ואלה שני חיי ישמעאל וגו׳ (בראשית כ״ה:י״ז). נמצא יעקב כשמת ישמעאל, בן ס״ג היה, ולמדנו מכאן שנטמן בבית עבר י״ד שנה ואחר כך הלך לחרן, שהרי לא שהה בבית לבן לפני לידתו של יוסף אלא י״ד שנה, שנאמר: עבדתיך י״ד שנה בשתי בנותיךג ושש שנים בצאנך (בראשית ל״א:מ״א), ושכר הצאן משנולד יוסף היה, שנאמר: ויהי כאשר ילדה רחל וגו׳ (בראשית ל׳:כ״ה), וכתוב: ויוסף בן ל׳ שנה כשמלך (בראשית מ״א:מ״ו), ומשם עד שירד יעקב למצרים ט׳ שנים – ז׳ של שובע ושנתים של רעב (בראשית מ״ה:ו׳), ויעקב אמר לפרעה: ימי שני מגורי ק״ל (בראשית מ״ז:ט׳). צא וחשוב: י״ד שלפני לידת יוסף, ול׳ של יוסף, וט׳ משמלך עד שבא יעקב, הרי נ״ג, וכשפרש מאביו היה בן ס״ג, הרי קי״ו. והוא אמר: ק״ל (בראשית מ״ז:ט׳), הא למדת שלאחר שקיבל הברכות נטמןד י״ד שנה.⁠ה
על נשיו – הוסיף רשעה על רשעה, שלא גירש את הראשונות.
(סיום) חסלת ואלה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1. בכ״י פירנצה III.3 כתוב: ״איני יודע״.
ב. בכ״י פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155 נוסף: ״י״ד שנה היה גדול מיצחק, ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם הרי שבעים וארבע״. בכ״י ליידן 1 בא קטע זה בגיליון. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5 קטע זה חסר.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״בנות״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, פירצה III.3 נוסף כאן: ״בבית עבר״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155. בדפוס אלקבץ נוסף כאן: ״אבל לא נענש עליהם בזכות התורה, שהרי לא פירש יוסף מאביו אלא עשרים ושנים דהיינו מי״ז עד ל״ט כנגד י״ד⁠(!) שפירש יעקב מאביו ולא כבדו, והם עשרים בבית לבן, ושתי שנים ששהה בדרך, כדכתיב ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות, ופירשו רבותינו זכרונם לברכה מזה הפסוק ששהה י״ח חדשים בדרך, דבית הוה בימות הגשמים וסכות הוה בימות החמה, ולחשבון הפסוקים שחשבנו לעיל משפירש מאביו עד שירד למצרים שהיה בן מאה שלשים שנים, שם אנו מוצאים עוד ארבע עשרה שנים, אלא ודאי נטמן בבית עבר בהליכתו לבית לבן ללמוד תורה ממנו, ובשביל זכות התורה לא נענש עליהם ולא פירש יוסף ממנו אלא עשרים ושתים שנה, מדה כנגד מדה״.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

(9) אחות נביות THE SISTER OF NEBAIOTH – By a logical inference from what is stated that she was "the daughter of Ishmael" would I not know that she was the sister of Nebaioth? But the words are added to tell us that Ishmael died after he had betrothed her to Esau and before her marriage, and that her brother Nebaioth gave her away in marriage And we may learn, also, that Yaakov was at that period sixty-three years old For Ishmael was seventy-four years old when Yaakov was born – since Ishmael was fourteen years older than Yitzchak, and Yitzchak was sixty when they (Yaakov and Esau) were born, making seventy-four and his (Ishmael's) years were one hundred and thirty seven – as it is said "And these are the years of Ishmael etc.⁠" (Bereshit 25:17) – consequently when Ishmael died Yaakov was sixty-three years old. We learn from this that he (Yaakov) concealed himself in Eber's School for fourteen years and only after that did he proceed to Haran. For before Yosef's birth he had stayed in Laban's house only fourteen years, as it is said "I served you fourteen years for your two daughters and six years for your flock" (Bereshit 31:41), and he received the sheep as wages only after Yosef was born, for it is said "And it came to pass when Rachel had borne Yosef etc.⁠" (Bereshit 30:25). [that Yaakov wished to leave Laban and he agreed to remain with him on condition of receiving certain sheep as wages]. Now Yosef was thirty years old when he became ruler in Egypt, and from then until the time that Yaakov came down to Egypt was nine years – seven of plenty and two of famine – and Yaakov then said to Pharaoh, "The days of the years of my pilgrimage are a hundred and thirty years" (Bereshit 47:9). Go and calculate: the fourteen years he passed with Laban before Yosef's birth, and the thirty years of Yosef's life before he became ruler and the nine years from when he became ruler until the time that Yaakov came to Egypt make fifty three years from the time he joined Laban until the time he came to Egypt But when he parted from his father he was sixty-three years old, as shown above, so that you have 116 years as his age when he came to Egypt, on the assumption that the fifty-three years he spent with Laban etc. began immediately after he had left his father. But he (Yaakov) himself said to Pharaoh, "[I am] one hundred and thirty years". So you see that fourteen years are missing on this assumption. Thus you learn that after he had received the blessings he concealed himself in Eber' School for fourteen years (Megillah 17a). But he received no punishment for them (these fourteen years) on account of the merit of having studied the Torah in Eber's School during that period For Yosef was separated from his father only twenty-two years – that is, from the age of seventeen to that of thirty-nine – corresponding to the twenty-two years during which Yaakov was separated from his father and could not perform the duty of honoring him (by actively attending to his needs), viz, the twenty years he spent in Laban's house and the two years he passed in traveling home – for it is written (Bereshit 33:17) with regard to his journey homewards, "And Yaakov built him a house and made booths for his cattle", and our Rabbis, of blessed memory, inferred (Megillah 17a) from this verse that during his travels he passed eighteen months at Succoth, since a house means a dwelling for the rainy season, and "booths" means for the summer time. And this statement that the study of the Torah protects one from punishment fits in with the calculation which we made above, based upon the Sacred Text, regarding the period from when he left his father until the time when he went down to Egypt at the age of 130 years, where we found a surplus of 14 years, so that he must have been absent from his father for 36 years. But we may regard it as certain that when on his journey to Laban he concealed himself in Eber's house it was for the purpose of studying the Torah with him and that because of the merit of studying the Torah he received no punishment for them (those fourteen years) so that Yosef was separated from him only twenty-two years "measure for measure" (Megillah 17a). Thus far (beginning at "But he received no punishment") is found in an old Rashi text.
על נשיו BESIDES HIS FORMER WIVES – He added wickedness to wickedness for he did not divorce his first wives (Bereshit Rabbah 67:13).
(Conclusion) The end of Parashat Veeleh.
וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת1שמחל לו הקב״ה. ולהלן הוא אומר בשמת בת ישמעאל (בראשית ל״ו:ג׳). 2שנתבשם דעתו עליה.
בת ישמעאל בן אברהם – נתייחס ישמעאל לאברהם. 3כלומר עשה תשובה. כמו שפירשנו למעלה. 4תקבר בשיבה טובה (שם ט״ו:ט״ו). שעשה ישמעאל תשובה בחייו.
אחות נביות5מלמד שקדשה ישמעאל אביה ומת. והשיאה נביות אחיה.
על נשיו6לא הוציא הראשונות אלא הוסיף על חטאתו פשע.
לו לאשה7מין במינו. אין צדיק מדבק אלא בצדיקים כמותו.
סליק פרשת תולדות.
1. שמחל לו הקדוש ברוך הוא. ב״ר שם. ומדרש שמואל שם.
2. שנתבשם דעתו עליה. ב״ר שם.
3. כלומר עשה תשובה. ב״ב ט״ז ע״ב.
4. תקבר בשיבה טובה שעשה ישמעאל תשובה בחייו. ב״ר פל״ח. ורש״י עה״ת בפסוק תקבר בשיבה טובה בשרו שיעשה ישמעאל תשובה בימיו.
5. מלמד. סדר עולם פ״ב. ומגילה י״ז ע״א שאין ת״ל אחות נביות ומה ת״ל אחות נביות. מלמד שקדשה ישמעאל ומת והשיאה לעשו נביות אחיה. ועיין רש״י עה״ת וברש״י בגמרא שם.
6. לא הוציא הראשונות. וכן הביא רש״י עה״ת הוסיף רשעה על רשעתו שלא גרש את הראשונות. ועיין ב״ר פס״ז בש״ר אלעזר.
7. מין במינו. עיין ב״ק צ״ב ע״ב.
וילך עשו אל ישמעאל – א״ר יהושע בן לוי נתן דעת להתגייר:
ויקח את מחלת – זו בשמת, ולמה קוראה מחלת, שמחל לו הקב״ה. בשמת שנתבסמה דעתו עליה:
בת ישמעאל בן אברהם – שנתייחס אחר אברהם, לומר שעשה תשובה בימי אברהם כמו שדרשנו:
אחות נביות – שקידש ישמעאל לעשו ומת ישמעאל עכשו כשיצא יעקב מבאר שבע ובאותו פרק הלך עשו אצל נביות אחיה והשיאה לו:
על נשיו – שלא הוציא את הראשונות אלא כוב על כוב תוספת על בית מלא:
לו לאשה – מין במינו שראוי לרשע להתחתן ברשע, ולהצדיק עם הצדיקים, וזכר לדבר כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו (בן סירא יג):
בימי ר׳ חייא בא זרזיר בארץ ישראל שאלו אותו תלמידים ר׳ טמא הוא או טהור, אמר להם שאוהו על הגג ואתם מבחינים על הגג, בא עורב המצרי ושכן עליו, אמר להו לא הלך העורב אצל הזרזיר אלא מפני שהוא מינו, וכתיב ואת כל עורב למינו (דברים יד יד):
(סיום) ורבותינו דרשו לא פסקה ישיבה מאבותינו, אברהם זקן יושב בישיבה היה, שנא׳ ואברהם זקן (בראשית כד א), וכן יצחק, [שנאמר ויהי כי זקן יצחק (שם כז א)], וכן יעקב, דכתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן (שם מח י), וכן אבותינו במצרים, שנא׳ לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג טז), וכן במדבר, שנאמר ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה (שם כד יד):
ולמה כהו עיני יצחק, א״ר יהודה בר סימון אברהם תבע את הזקנה והותחלה ממנו, יצחק תבע את היסורין, אמר רבש״ע אם אדם מת בלא יסורין מדת הדין מתוחה כנגדו, א״ל הקב״ה חייך יפה תבעת, וממך אני מתחיל, לכך נאמר ויהי כי זקן יצחק וגו׳. יעקב תבע את החולי אמר לפניו רבש״ע אדם מת בלא חולי ואינו מישב בין בניו, ומתוך שהוא חולה ב׳ או ג׳ ימים מיישב בין בניו, א״ל הקב״ה חייך יפה תבעת, וממך אני מתחיל, לכך נאמר הנה אביך חולה:
ותכהינה עיניו מראות – א״ר אליעזר בן עזריה מראות ברעתו של אותו רשע אמר הקב״ה יהא צדיק זה יוצא לשוק והבריות יאמרו זה אביו של אותו רשע, הריני מכהה עיניו ויושב, זש״ה בקום רשעים (יתר) [יסתר] אדם ובאבדם ירבו צדיקים (משלי כח כח). מכאן אמרו כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע עיניו כהות, בן רשע מיצחק, תלמיד רשע מאחיה השלוני, שהעמיד את ירבעם, ולכך כהו עיניו, שנא׳ (ואחיה) [ואחיהו] לא יכול לראות כי קמו עיניו משיבו (מלכים א יד ד):
ד״א: מראות – מי גרם לו, קללה שקילל אבימלך, שנא׳ הנה [הוא] לך כסות עינים (בראשית כ טז), כמו שדרשנו:
ד״א: מראות – מכח הראייה בשעה שנעקד על גבי המזבח בכו מלאכי השרת, שנאמר הן אראלים צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיה לג ז), ונזלו דמעות מעיניהם לתוך עיניו, והיה רשומות בתוך עיניו, וכיון שהזקין כהו עיניו, ועוד שהציץ ותלה עיניו וראה שכינה, אמר הקב״ה אם אני הורגו מכריע את אברהם אוהבי, אלא הריני גוזר שיכהו עיניו לעת זקנה:
ד״א כשהיה הולך כנגד בתי ע״ז של עשו ראה מקטיר לע״ז ונשא לו פנים ולא דנו למיתה, ויצא עשנה של קטורת תועבה לעיניו וכהה מאורו:
ויקרא את עשו בנו הגדול – ערב פסח היה א״ל בני הלילה הזה הקב״ה דן את העולם על תבואות שבשדות, ואוצרות טללי ברכה מתפתחין, והוא מועד שמור לנסים לדורות וטוב הוא לקבל ברכה:
בנו הגדול – אם בעיניכם גדול, בעיני הוא קטן, שנא׳ הנה קטן נתתיך בגוים (ירמיה מט טו), ואם גדול הוא, לקבל תורא טבחא, זש״ה כי זבח לו בבצרה וטבח גדול בארץ אדום (ישעיה לד ו):
ויאמר אליו הנני – עליו הכתוב אומר גם כי יחנן קולו אל תאמין [בו] כי שבע תועבות בלבו (משלי כו כה), חזקיה תרגמינא אמר על שבע תועבות בלבו אתה מוצא תועבה אחת בתורה, היא הכשפניות, וכתיב בה עשר תועבות, שנא׳ ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו׳ (דברים יח י), וכתיב וחובר חבר ושואל אוב [וידעוני] ודורש אל המתים (שם שם יא), וכאן שכתוב שבע תועבות, עשר על כל אחת הרי ע׳:
לא ידעתי יום מותי – תני ז׳ דברים מכוסים מבני אדם, עת המיתה, שנא׳ [כי גם] לא ידע האדם את עתו וגו׳ (קהלת ט יב), ומה שבלב חבירו, שנאמ׳ כי המשפט לאלהים הוא (דברים א יז). ואיזה דרך הרוח לגוף, הוולד במעי אמו, [שנאמ׳] כאשר אינך יודע (איזה) [מה] דרך הרוח (בעצמים) [כעצמים] בבטן המלאה (קהלת יא ה), ובמה אתה משתכר, [שנאמר] (זו) [זה] מתת אלהים היא (שם ה יח), ומתי שיכלה מלכות הרשעה, שנ׳ יום נקם בלבי (ישעיה סג ד), ומתי גאולה באה שנ׳ בעתה אחישנה (שם ס כב):
ועתה שא נא כליך – כלומר נשא נא כליך לא תאכילני מן הגזל:
ד״א: שא נא כליך – מלשון (חרב שנונה) [וחרב וחץ שנון] (משלי כה יח), חיצי גבור שנונים (תהלים ק״כ:ד׳), ואני המחבר אומר השאה ממש, לשון השחזה, כדאמרי׳ אין משחיזין את הסכין במשחזת של אבן, אבל משיאין אותו על גבי חברתה, א״ל בבקשה ממך השחז כליך ואל תאכילני נבילות:
וצודה לי צידה – רבותינו דרשו אם למסרת, ה״א יתירה, רמז לו בה׳ על ה׳ הלכות שחיטה, שלא יתמהמה בין תחילת שחיטה לסופה, כדי שחיטת בריה אחרת כיוצא בה, ושלא יכרות הסימנים בבת אחת בסכין קטן בלא הולכה והובאה כחיה הדורסת, ושלא יחליד המאכלת בין עור לבשר או בין בשר לסימנין, או בין סימן לסימן כחולדה המסתתר בעקרי הבתים, ושלא ישחוט משיפוי כובע ולמעלה כלפי הראש, ושלא יעקר הסימנים ביד או בדחיפת רגל הבהמה בקיר, וכאן זכרתים, והקב״ה יזכני לכבדו כהמה לדורשו במקומו ורמוזות בפסוק וזבחת כאשר צויתיך:
ד״א שא נא כליך – רמז לו שעתיד להתחבר עם מלכות בבל להוציא כלי בית אלהים לבית אוצר אלהיו, [שנאמר ואת הכלים הביא בית אוצר אלהיו (דניאל א ב)]:
תליך – רמז לו שיגדל כבודו במלכות מדי ופרס ועתיד לתלותו, שנאמר ויתלו את המן (אסתר ז י):
וקשתך – רמז לו שעתיד להתחבר עם מלכות יון, שנאמר קשת גבורים חתים (שמואל א ב ד) וכתיב כי דרכתי לי יהודה קשתי מלאתי אפרים עוררתי בניך ציון על בניך יון (ושמתים) [ושמתיך] כחרב גבור (זכריה ט יג):
וצא השדה – רמז לו שעתיד להיות מלכות רביעית שלו, שנאמר ארצה שעיר שדה אדום (בראשית לב ד):
וצודה לי צידה – בנים המתייחסים אתה עתיד לצודם אבל לבסוף אתה מצוד אמן בימינו:
לך נא אל הצאן – א״ר לוי לך וקדם את האומה [שמשולה לצאן], כענין שנאמר (ואתה) [ואתן] צאני (וצאן) [צאן] מרעיתי (יחזקאל לד לא):
וקח לי משם שני גדיי עזים טובים – ר׳ ברכיה בשם ר׳ אליעזר טובים לך וטובים לבניך, טובים לך שתקבל הברכות על ידיהן, וטובים לבניך שעל ידיהן מתכפר להן ביום הכפורים:
איש שעיר – איש שידן, כדכתיב ושעירים ירקדו שם (ישעיה יג כא):
ואנכי איש חלק – כדכתיב כי חלק ה׳ עמו (דברים לב ט):
כמתעתע – כמת תועה ועובד ע״ז, כדכתיב הבל המה מעשה תעתועים (ירמיה י טו):
אנכי עשו בכורך – עשו הפסיק הענין. ד״א אנכי עתיד לקבל עשרת הדברות, אנכי ה׳ אלהיך (שמות כ ב):
מה זה מהרת למצוא בני – מה זה קראתה לאביך למצוא הברכות י״ב שנה לשנותיו, אביך נתברך בן ע״ה שנה, שנא׳ ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו (בראשית כה יא). אברהם היה בן קע״ה שנה, טול ק׳ עד שלא נולד יצחק נותרו ליצחק ע״ה שנה בעת מות אברהם, ובאותו הפרק יצחק. ויעקב נתברך בן ס״ג שנה, כדדרשינן באלה שני חיי ישמעאל (בראשית כה יז):
ויאמר כי הקרה ה׳ אלהיך לפני – אמר ריש לקיש אם לזיווגו כך המציא, דכתיב וישא עיניו והנה גמלים באים (בראשית כד סג), למאכל לא כ״ש:
א״ר אחא כעורבא דמייתי נורא לקינה, כך כשהזכיר יעקב את השם אמר יעקב הוא זה, שהרי עשו אינו מזכיר את השם, לכך אמר גשה ואמשך בני:
הקול קול יעקב – אין יעקב שליט אלא בקול, ואין עשו שליט אלא בידים. ר׳ פנחס אמר קולו של יעקב מכניס, והידים ידי עשו מבדרי ליה. א״ר ברכיה כשיעקב מכריז בקולו, הידים ידי עשו שולטות, וכשמצפצף בקולו ידי עשו רפות. ר׳ יהודה בר אלעאי בשם ר׳ היה דורש קולו של יעקב צוח ממה שעשו לו הידים ידי עשו, שהרג את חסידיו, והחריב את מקדשו:
ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו שעירות – כמשמעו:
גשה נא ושקה לי בני – אתה נושקני בקבורה ואין עשו ישקני בקבורה:
וירח את ריח בגדיו – אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו, כגון יוסי בן מסית ויקים איש צרורות, וכן הוא אומר כפלח הרמון רקתך (שה״ש ד ג), אפילו רקנין שבך מלאים מצות כרימון:
ויתן לך – לא אמר יתן אלא ויתן, כלומר יתן לך שלך, ויתן לך של אחיך, ר׳ אחא אומר ויתן לך אלהים יתן לך אלהותך, שתגזור אומר ויקם לך:
מטל השמים – זה המן:
ומשמני הארץ – זה הבאר שהיתה מעלת להם דגים שמנים ביותר:
ורוב דגן – אלו אבטיחים המסעדים ללב:
ותירוש – אלו הבתולות, שמשמחות בעליהן בחופתן כיין המשמח לבב אנוש, וכן הוא אומר ותירוש ינובב בתולות (זכריה ט יז):
דבר אחר מטל השמים – זה ציון, שנא׳ כטל חרמון שיורד על הררי ציון (תהלים קלג ג):
ומשמני הארץ – אלו הקרבנות:
ורוב דגן – אלו הביכורים:
ותירוש – אלו הנסכים:
ד״א מטל השמים – זו מקרא:
ומשמני הארץ – זו משנה:
ורוב דגן – זה תלמוד:
ותירוש – זהו אגדה:
אך יצא יצא – בב׳ קפיצות:
ויעש גם הוא מטעמים – זה שאמר הכתוב שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך (משלי ל כה), סממית היא מלכות הרשעה, שכך רמוזות בדברי אגדה ד׳ מלכיות. א״ר חמא בן חנינא באיזה כח סממית זו מתפשת ממשלה ושולטת בהיכלי מלך, בזכות אותן הידים שנתעסקו לעשות מטעמים לזקן:
ויחרד יצחק ויאמר מי איפוא – אמר מי הוא זה שנעשה סרסור ביני לבין הקב״ה שיטול אחיך הברכות, א״ר יוחנן מי שיש לו שני בנים, אחד נכנס לשרתו, ואחד יוצא לשירותו איך הוא חרד לכך אלא בשעה שנכנס עשו נכנס הגיהנם עמו. ר׳ נתן בשם רב אחא אמר התחילו כותלי הבית להיות מרתתין, הוא שיצחק אמר מי איפוא. א״ר יהושע בן לוי כל אותו היום היה עשו צד צביים וכופתן, ומלאך בא ומתירן, עופות וקושרן, ומלאך בא ומפרידן, כדי שלא ימהר וימצא את יעקב עומד לפני אביו, ועליו הכתוב אומר לא יחרוך רמיה צידו (משלי יב כז), לא יאחר הק׳ ולא יאריך רוחו לא לרמאי ולא לצידו:
ויצעק צעקה גדולה ומרה – א״ר חנינא כל האומר הקב״ה וותרן הוא יוותרון מעיו, אלא מאריך חימה. זעקה אחת זעק לאביו, היכן נפרע בשושן דכתיב במרדכי (ויצעק צעקה) [ויזעק זעקה] גדולה ומרה (אסתר ד א):
בא אחיך במרמה – ר׳ יוחנן אמר בחכמת תורתו:
ויאמר הכי קרא שמו יעקב – רשב״ל אומר התחיל מחכך בגרונו ואמר את בכורתי לקח ושתקתי והנה עתה לקח את ברכתי:
ולך איפוא – ברם לך פיתא:
ועל חרבך תחיה – א״ר לוי על חרבך ואתחי:
ויוגד לרבקה – א״ר חגי אמהות נביאות היתה בהם, ורבקה מן האמהות היא. ר׳ ברכיה בשם ר׳ יצחק אפילו הדיוט אינו חורש תילים, ואומר אל תגעו במשיחי (תהלים קה טו):
מתנחם לך להרגך – כמת שהוא תולה עליך. ויש אומרים מתנחם מתיעץ בלבו להורגך:
וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת – א״ר אליעזר אילו הוציא את הראשונות יפה עשה אלא כוב על כוב, כלומר על חטאתו הוסיף פשע. דרש ר׳ יודן בשם ר׳ אייבו בפשע שפתים מוקש רע ויצא מצרה צדיק (משלי יב יג), ממרד שמרדו עשו וישמעאל באת להן תקלה. ויצא מצרה צדיק זה יעקב, שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע (בראשית כח י), ושם נתגדל והצליח ששמע לאביו ולאמו, עליו הכתוב אומר אורח חיים למעלה למשכיל:
שלמה פרשת ואלה תולדות יצחק, ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לליקוחי הרשע זיווגי הצדיק זה שלש וזה ארבע, ללמדך שאין זיווגו של אדם אלא מאת הקב״ה, ושלש שעות בכל יום הקב״ה עוסק ומזווג זוגות, יש נושא במקומו, כגון אברהם לשרה, ויש שהאשה הולכת אל האיש, כגון רבקה ליצחק, ויש שהאיש הולך אצל האשה, כגון יעקב לנשיו, שנא׳ אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות (תהלים סח ז), רננו צדיקים בה׳ לישרים נאוה תהלה (שם לג א), אמר דוד משיח ה׳ במה ראוי לצדיקים לרנן ולהתפאר בבוראו, שהרי לא שם חוקות שמים וארץ אלמלא בריתות אשר עמהם, והוא משנה תפקידם, להודיע אהבתו בעבדיו, פעמים מדמים שמש וירח לעיני כל פעמים משקיע השמש לפני תקופתה, כדכתיב וילן שם כי בא השמש (בראשית כח יא), פעמים לפני עתו מוצאו, כדכתיב ויזרח לו השמש (שם לב לב), לפיכך נאה להם להשתבח בתפילתם:
ולקח את בת ישמעאל ממשפחת אברהם – חשב בלבו שמא מעתה אזכה לנחלת אברהם.
אחות נביות – לפי שהיה ראשון שבבני ישמעאל קורא אותה אחות נביות. וכן: ותקח מרים הנביאה אחות אהרן (שמות ט״ו:כ׳), לפי שאהרן נולד קודם משה קורא לה אחות אהרן. אבל במקום שהזכיר משה ואהרן בפסוק אחד קורא אותה אחותם, כדכתיב: ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחותם (במדבר כ״ו:נ״ט). וכן: ואחות לוטן תמנע (בראשית ל״ו:כ״ב), לפי שהיה ראשון, כדכתיב: לוטן ושובל וצבעון וענה (בראשית ל״ו:כ׳).
He then married Ishmael's daughter, a member of Abraham's family, thinking, "Perhaps now I will merit Abraham's inheritance.⁠"1
'Ahot SISTER OF NEBAIOTH: Since Nebaioth was Ishmael's oldest son, Mahalath is called "the sister of Nebaioth.⁠"2 Similarly, "Then Miriam the prophetess, Aaron’s sister, took ...⁠" (Ex. 15:20). Since Aaron was older than Moses, Miriam is called "Aaron's sister.⁠" However, if Moses and Aaron are both mentioned in the same verse, then she is referred to as "their sister,⁠" as it is written, "She bore to Amram Aaron and Moses and their sister Miriam" (Num. 26:59). Similarly (Gen. 36:22), "Lotan’s sister was Timna,⁠"3 since Lotan was the eldest son, as it is written, "Lotan, Shobal, Zibeon, Anah …" (Gen. 36:20).
1. See similarly Driver and Dillmann.
2. Rashbam's explanation is opposed to that of Rashi who, following Meg. 14a, argued that the phrase, "sister of Nebaioth,⁠" implies that by this point Ishmael was dead. The phrase, according to Rashbam, should offer no difficulty; it is standard biblical style to refer to a woman as the sister of her eldest brother. Cf. Ibn Ezra and R. David Qimhi who attempt to find other reasons for the inclusion of that phrase.
3. Again Rashbam's comment is directed against Rashi's understanding of 36:22. See Rashi, Rashbam and my notes ad 36:12.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

וילך עשו אל ישמעאל – לפי הפשט: לבית ישמעאל, כי כבר הוא נפטר. שהרי זה היה כשהלך יעקב לחרן – היה בן ע״ז שנה, שהרי חי יעקב אחר שהלך ללבן ע׳ שנה: כ׳ שעמד בבית לבן, ויוסף היה בן שש כשיצא מבית לבן, ונמכר בן י״ז, וי״ד קודם שנולד יוסף, הרי ל״א {מ}⁠שבא ללבן, ואחרא כ״ב שנה למכירתו הלך יעקב למצרים, וחי י״ז במצרים, הרי ע׳. ויעקב חי קמ״ז שנים, נמצא בן ע״ז כשבא לחרן, כי ע׳ וע״ז קמ״ז.ב וכשמת ישמעאל, לא היה יעקב כי אם בן ס״ג כשמת ישמעאל. נמצא, כשבא לחרן, כבר נפטר זה ארבע עשרה שנה.
ורבותינו פירשו (בבלי מגילה י״ז.): אל ישמעאל דווקא, כי אז היה חי ובאותו פרק מת. ואותם י״ד שמש בבית עבר, ובן ע״ז בא לחרן. וסדר שני יעקב: בן ס״ג היה כשמת ישמעאל, ובן ע״ז בא לחרן, ובן פ״ד נשא רחל ולאה, ובן צ״א נולד לו יוסף, ובן צ״ז יצא מחרן, ובן ק״ח כשנמכר יוסף, ובן ק״כ כשנפטר יצחק, ובן ק״ל כשהלך למצרים, ועשה י״ז במצרים, הרי קמ״ז. ויוסף בן נ״ו כשנפטר אביו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

א. בכ״י מינכן 52: ואתם.
ב. בכ״י מינכן 52: וקמ״ז.
וילך עשו אל ישמעאל – ESAV WENT TO YISHMAEL – According to the plain meaning: To the house of Yishmael, because he had already passed away. For this was when Yaakov went to Charan – he was seventy-seven years old, because Yaakov lived after he went to Lavan seventy years: 20 that he stayed in the house of Lavan, and Yosef was 6 years old when he [Yaakov] left the house of Lavan, and he [Yosef] was sold at age 17, and 14 years [of the 20 years in Lavan's house were] before Yosef was born, which is 31 {from} when he came to Lavan. And after 22 years from his [Yosef's] sale, Yaakov went to Egypt, and lived 17 years in Egypt, which is 70. And Yaakov lived 147 years, which makes him 77 when he came to Charan, because 70+77=147. And when Yishmael died, Yaakov was only 63 when Yishmael died. Which means, when he came to Charan, he was already dead for 14 years.
And our Rabbis explained (Bavli Megillah 17a): TO YISHMAEL specifically, because he was alive then and died in that period. And those 14 he served in the house of Ever, and came at age 77 to Charan. And the order of the years of Yaakov: He was 63 years old when Yishmael died, and 77 when he came to Charan, and 84 when he married Rachel and Leah, and 91 when Yosef was born to him, and 97 when he left Charan, and 108 when Yosef was sold, and 120 when Yitzchak died, and 130 when he went to Egypt, and he spent 17 years in Egypt, which is 147. And Yosef was 56 years old when his father died.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

וירא. וילךאחות נביות – כי היה נביות בעל השם, וכן: אחות לבן (בראשית כ״ה:כ׳), אחי יפת.
על נשיו – על נשיו החתיות, לקח זאת למעלה וליתרון.
וילך...אחות נביות. This Nevayot was an extremely well known personality, and so was his sister. (25,20) Compare also the formulation in Genesis 10,21 which shows that Yaphet was a well known personality.
על נשיו, he married Machalat in addition not instead of his other wives. She was to represent a higher level of spirituality in Esau’s household. His other wives now occupied a socially inferior status.
וביאורו על נשיו – כדי לבאר לנו שאע״פ שנשמע לרצון אביו בקחתו אשה מזולת בנות כנען, לא נשמע לרצונו לפרוש מבנות כנען, הגם שנתברר לו כי הן רעות בעיניו1.
1. ריד. ר״ל שב׳על נשיו׳ מדגיש הכתוב גנותו של עשו [והשוה פירוש רבנו לעיל (כו:לד) על הרע והטוב בלקיחת עשו את נשיו הכנעניות]. והשוה פרש״י: ׳הוסיף רשעה על רשעתו, שלא גירש את הראשונות׳, וראה כעי״ז ברמב״ן לעיל (פסוק ה). וזאת בניגוד לדעת הרד״ק שפירש ׳על׳ מלשון מעלה: ׳על נשיו – החתיות, לקח זו למעלה וליתרון׳.
וילך עשו אל ישמעאל – שנו רבותינו בהחובל אמרי אינשי דיקלא בישא גבי קינא דשרכי פר״ש: אלנות בטלים ואין עושין פרי. כמו גברא שרכא בטל כלומר דרך דקל רע ליגדל בצד אלני סרק דבר זה כתוב בתורה וילך עשו אל ישמעאל שנוי בנביאים ויתלקטו אל יפתח אנשים רקים (שופטים י״א:ג׳). ומשלש בכתובים כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו. אפילו לספר בן סירא קרי התלמוד כתובים.
ויקח את מחלת בת ישמעאל – אמר עשו בברכות אחרונות הללו נתן יצחק ליעקב את ארץ כנען שנתנה לאברהם וצוה לו לקחת אשה ממשפחתו ושלא מבנות כנען לקחה ומה שנשאתי מבנות כנען הפסיק ממני ארץ כנען, הלך ולקח לו את בת ישמעאל אמר שמא מעתה אזכה לנחלת אברהם.⁠1
אחות נביות – הגדול באחיו.⁠2
נשלם סדרא דפרשת תולדות
1. שאוב מרשב״ם.
2. שאוב מרשב״ם.
וילך עשו אל ישמעאל, "Esau went to Yishmael;⁠" Our sages in the Talmud Baba Kamma 92, refer to a popular proverb saying that palms that do not produce fruit are usually found near other non fruitbearing trees. Rashi understands the proverb as an allusion to wicked people keeping company with other wicked people. Our verse describing Esau as going to Yishmael to choose another wife is quoted as the Scriptural source for this proverb. We have a similar verse in the Book of Prophets Judges 11,3 where Yiftach is described as having kept company with common criminals. A third verse confirming this is found in Scriptures where we are told that birds keep company with other birds of the same species, and human beings with like minded other human beings. (no source specified) Apparently the verse is found in the book Ben Sira, a text often quoted by the Talmud but not part of the Holy Scriptures. ויקח את מחלת בת ישמעאל, "he married Machalat daughter of Yishmael.⁠"Esau reasoned as follows: Yitzchok promised Yaakov the land of Canaan as the land of Israel in his second blessing. He also told him to take a wife from his own family but not from the Canaanites. Now that I married such women, this nullified my claim to the land of Canaan in the future. The only way he saw to overcome this obstacle was by marrying a descendant of Avraham, i.e. a daughter of Yishmael.
וילך עשו אל ישמעאל – בשעה שהודה יצחק על הברכות ליעקב אמר עשו אלך ואתחתן לישמעאל ואתן לו עצה להרוג את יצחק מפני הבכורה כי הוא הבכור ואבי ירש הכל ואהיה גואל הדם ואהרוג את ישמעאל ולא יהיה ליעקב שום קרוב ואהרגהו בסתר שלא יראני שום אדם. ובאותה שעה שחשב עשו אותה מחשבה עבר לפני מדרשו של שם. א״ל שם. רשע מתי חשבת זאת המחשבה הרעה. א״ל עשו מי הגיד לך. א״ל הקב״ה הגיד לי שהיה שם בשעת מחשבתך. והיינו דכתיב ביחזקאל יען אמרך על שני הגוים ועל שני הממלכות לי הם וה׳ שם היה. שני הגוים יצחק וישמעאל. ובקשת לך כל הממלכות. אבל ה׳ שם היה שהגיד הדבר. (אש״ה לפ״ז א״ש הא דקאמר עשו יקרבו ימי אבל אבי שכל זה עלה במחשבתו של עשו שילך ויתחתן עם ישמעאל כדי שיהרוג יצחק אביו ולבסוף יהרוג יעקב ודבר זה הוגד לרבקה ברוה״ק ואמרה לו ליעקב קום ברח לך וכו׳ והשתא לק״מ ממ״ש בד״ה יקרבו ימי וכו׳ ונכון).
וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל וכו׳. מחלת בת ישמעאל היא בשמת, בתחלה היתה מבושמת במעשה ידיה קודם שנשאה, ולאחר שנשאה היתה בבית בעלה ותפשה מעשיו הרעים ונקראת מחלת לשון חולי ולא עשתה תשובה כאביה, לכך פסיק בין מחלת לבת ישמעאל בן אברהם, שלא נשאת לעשו אלא לפי שהוא בן אברהם.
ד״א מחלת – מכאן (ירושלמי בכורים פ״ג ה״ג) שהנושא אשה מולין לו עונותיו. לכם נהגו להתענות החתן ביום הנשואין, כי הוא יום הכפורים שלו. וכמו שיש מן מתן תורה עד יום הכפורים ק״כ ימים, כך יש ק״כ תיבות בברכת נשואין.
(סיום)
חסלת ואלה תולדות
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ובראות עשו כל הדברים האלה חשב בלבו שבעבור נשיו הפסיד ברכותיו ואמו הית׳ בעוכריו וגם אביו ולכן הלך אל ישמעאל לפי שהיה בן אברהם ולקח את מחלת בתו לאשה וגם בזה שכל ידיו לפי שאם היו רעות בנות כנען ובעבורם הפסיד את ברכותיו הי׳ לו לעזוב אותם והוא לא עשה כן אבל לקח את מחלת בת ישמעאל לאשה על נשיו והוסיף בנשי׳ ולא גרע ברוע. והותרו עם מה שפירשתי בזה השאלות הי״ט והכ׳ האחרונות. ובזה נשלם פירוש הסדר הזה והתהלה לאל אמן.
[א] וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת
[1] מגילה פרק ראשון דף יז ע״א (מגילה יז.)
[2] בבא קמא פרק שמיני דף צב ע״ב (בבא קמא צב:)
אחות נביות. ואם תאמר שהכתוב בא להגיד כי היו לישמעאל נשים הרבה, ומאותה אשה שהיתה לו נביות נשא גם כן מחלת, זה אינו, דהשתא נמי לא ידעינן אותה האם, דהא לא נזכרת אם נביות בקרא. ואם תאמר דילמא זמן רב היה בין הקדושין ובין הנשואין, ואחר שקדשה זמן הרבה – נשאה, דעכשיו לא ידענו בן כמה נתברך יעקב, ואין זה קשיא, דכיון דהלך אל ישמעאל מפני כי רעות בנות כנען בעיני אביו (פסוק ח), אם כן בודאי מיד נשאה, כדי להראות לאביו כי נשא אשה כשירה. ועוד למה נאמר שהיה זמן הרבה, כי אף לבתולה אין נותנין יותר משנים עשר חודש:
אֶת: במקף. [אֶת⁠־].
מַחֲלַת: בנ׳ ספרדי׳ מדוייק׳ ובדפו׳ קדמון המ״ם בקמץ <וכ"כ א"ת>. והחי״ת בשוא ופתח בכל הספרי׳, 1והמדפיס כתבו בשוא לבדו, וכבר השיג עליו בעל א״ת.⁠א [מָחֲלַת?].
1. והמדפיס: ד, ונציה ש״ז.
א. נוסח דפוס ונציה רפ״ד-רפ״ו הוא במ״ם פתוחה. מלשונו של נורצי משתמע שהוא מכריע, בעקבות א״ת, שהמ״ם קמוצה. ניקודו של הדיבור המתחיל פה הוא כנראה פרי שגגה או חוסר הקפדה. וראה במבוא, (על נוסח בני תימן, מָחֳלַת (בחטף קמץ במ״ם), ראה למשל ר׳ יחיא צלאח, שו״ת פעולת צדיק, חלק א, ירושלים תשל״ה, ד״צ ירושלים תש״ו).
ולמדנו מכאן שנטמן בבית עבר י״ד שנה ואחר כך הלך לחרן כו׳. וקשה דמ״ש דנקט הכא עבר ולעיל גבי לדרוש את ה׳ (בראשית כ״ה:כ״ב) נקט שם וגבי ויתרוצצו (שם) נקט שם ועבר וי״ל דכיון שנקט סתם ויתרוצצו ללמד ולהורות דכשהלכה לבתי מדרשות היה יעקב מפרכס לצאת ושם ועבר שתי בתי מדרשות היו דכתיב (לעיל כ״ה:כ״ז) ויעקב איש תם יושב אוהלים ופי׳ מסתמא על שניהם נאמר וגבי ותלך לדרוש את ה׳ הואיל והלכה אל א׳ ודאי הלכה לשם דהוא היה אבי אביו של עבר והיה גדול ממנו ומה שנקט הכא עבר לבד משום דשם כבר מת היה באותה שעה:
We learn from this that he hid in the house of Eiver for fourteen years and afterwards went to Charan. Question: Why does Rashi here mention [only] Eiver, while when explaining the verse "She went to inquire of Hashem" (25:22), he mentions [only] Sheim, and when explaining the words "They clashed" (ibid), he mentions [both] Sheim and Eiver? The answer is: "They clashed" is a blanket statement. When she would pass houses of Torah study, Yaakov would agitate and rush to come out. Sheim and Eiver had different study halls, as it is written (25:27): "Yaakov was a man without fault, dwelling in tents,⁠" [in the plural form. See Rashi there.] Assumedly, Scripture means that Yaakov agitated by both tents. But regarding "She went to inquire of Hashem,⁠" Rivkah went to [only] one of them, and surely she went to Sheim, since he was the grandfather of Eiver, and greater than him. While here, Rashi mentions only Eiver because, by this time, Sheim had already died.
וילך עשו אל ישמעאל – כמו שאביו נתן רשות ליעקב ללכת מן הארץ שישבו בה אבותיו בעבור שישא אשה ממשפחתו, התיר גם הוא לעצמו להפרד מבית אביו וללכת חוץ לארץ בני ישמעאל שישבו ממדבר שור ועד חוילה לשאת אשה מבנותיו. כי אמר בלבו שהזרע אשר יוליד מהן יהיה גם כן ראוי לברכת אברהם, ושיברך אלהים את הזרע הזה גם הוא כמו שברך את הזרע מיעקב. ולכן לא גרש את נשיו שלקח מבנות כנען, כי לא לקח האשה החדשה בעבור שהיו נשיו אלא בעבור שרעות בנות כנען, וזרעם לא יבורך, ובין ילדו לו בין לא ילדו לו אין תקנה [בזיווגן ועליו לקחת]⁠1 אחרת להוליד זרע שיהיה ראוי לברכה ולהודיענו שנתרחק עשו מבית אביו ומארץ כנען והתישב [בשעיר], אמר ״וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת״. שאם היה מתחתן ויושב במקומו היה לו לומר ״ויקח עשו את מחלת״. ומחשבות השם עמקו מאד, שעורר לב עשו לזה על ידי הברכה שברך יצחק את יעקב וצוהו שלא יקח אשה מבנות כנען, כדי שיתרחק עשו מאביו ומאמו ולא יגרום להם הוא ונשיו מחלת לב בעבור המשטמה שבלבו. גם שיצא לבקש לו מקום לשבת ועל די כן יירש את הר שעיר לשבתו. כי בלכתו אל ישמעאל ולקח בתו הלך עם בני ישמעאל שהיו נופלים על פני כל אחיהם.⁠2 וקרוב להם ארץ אדום והר שעיר, וכבואו שמה התחתן עם אחד מבני החורי3 בני שעיר ולקח את אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי4 שהיה אלוף בארץ ההיא, כמו שכתוב ״אלוף צבעון אלוף ענה״. והתישב בארץ ההיא ועלה לגדולה כמו שמצינו שהיה עוד יושב שם בשוב יעקב מפדן ארם, כמו שאמר ״וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום״5 {ולא שב עם יעקב לארץ כנען. וכן כתוב ששב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה}. וכאשר הִרְבָּה בנים לקח את הארץ מיד החורי, והיתה לו ירושה כמו שכתוב במשנה תורה.⁠6 ומה שנאמר אחרי מות יצחק ״ויקח עשו את נשיו וגו׳ וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו וישב עשו בהר שעיר״7 וגו׳ ענין אחר לו ושם אפירשנו בעז״ה. ומשפטי י״י אמת שבלכת עשו להתחתן באשה טובה בעיניו לזכות להוליד בנים טובים שיירשו ארץ, זכה בדרכו לירש ״משמני ארץ״ בארץ אדום, כך נראה בעיני. ובפירוש רשב״ם ז״ל ממה שעשה יצחק ״חשב עשו בלבו מה שנשאתי מבנות כנען גזל ממני ברכת אברהם. ולקח את בת ישמעאל ממשפחת אברהם. חשב בלבו שמעתה אזכה לנחלת אברהם״ [עכ״ל]. ואם כונת הרב על עון האשה, היה לו לגרש את הראשונות! והכתוב אומר ״על נשיו״.⁠8 אולי קצר בלשונו וכונתו על הזרע.
מחלת בת ישמעאל – ולהלן אומר ״ואת בשמת בת ישמעאל״, ושם אפירשנו בעז״ה.
בת ישמעאל בן אברהם – פירש זאת בעבור מחשבת עשו שלקח זאת להנחיל ברכת אברהם לזרעו, ובהיות ישמעאל בן אברהם ראוי שמבתו יצא זרע שתירש ג״כ ברכת אביו. ולא ידע כי ישמעאל בן הגר המצרית ולא נחשב כזרע אברהם לענין הירושה, כמו שמפורש בפרשת וירא.⁠9
אחות נביות – פירש רש״י ז״ל ״ממשמע שנאמר בת ישמעאל איני יודע שהיא אחות נביות? אלא למדנו שמת ישמעאל משיעדה לעשו קודם נשואין, והשיאה נביות אחיה. ולמדנו שהיה יעקב באותו הפרק בן ס״ג שנה״ [עכ״ל] כמו החשבון הכתוב בפירושו, ושנטמן י״ד שנה בבית שם ועבר קודם שהלך ללבן. והדרשה הזאת אינה הסכמת החכמים כולם, כי בפרקי ר׳ אליעזר הגדול10 אמר בן שבעים ושבע שנה היה יעקב בצאתו מבית אביו. וכן משמעות פשוטי המקראות. ויפה יתפרש לפי שאביו ישמעאל כבר מת כמה שנים קודם למעשה זה הוצרך לומר אחות נביות. השיאה נביות שהוא הבכור, ולו משפט הבכורה להשגיח על משפחת אחיו ואחיותיו במקום אביו המת. על כן כתוב ״אחות נביות״. {וללמדנו עוד שלא נשאת לעשו שלא מדעת אחיה, ואביה מת, אלא ברשות הבכור העומד במקום אביו. ולמדנו שלא היתה טינא בלב ישמעאל וזרעו על יצחק וזרעו בעבור שגרשו אברהם עם אמו וכמו שפירשנו בפרשת וירא}. ואם לא נאמר בת ישמעאל היינו טועים שהיתה אחותו מאמו שנשאת לאחר והולידה ממנו הבת הזאת, על כן נכתבו שתיהן. וענין ״וילך אל ישמעאל״, פתרונו משפחת ישמעאל או ארץ ישמעאל, כי הוא האב ועל שמו יקראו כל בניו. כמו ״כי ישמעאלים הם״,⁠11 ״והנה אורחת ישמעאלים באה״.⁠12 וראב״ע ז״ל אמר ״אחות נביות. נכבד היה מכל אחיו או שהיו לישמעאל נשים רבות וזאת היתה אחות נביות״. ורשב״ם ז״ל אמר ״לפי שהיה ראשון שבבני ישמעאל קורא אותה אחות נביות. וכן ׳ותקח מרים הנביאה אחות אהרן׳13... וכן ׳ואחות לוטן תמנע׳⁠ ⁠⁠״.⁠14 וסוף סוף לדבריהם אחר שזכר ״בת ישמעאל״ לא הוצרך לומר כלל ״אחות נביות״.
על נשיו – פירש רש״י ז״ל ״הוסיף רשעה על רשעתו, שלא גרש את הראשונות״. וענינו שֶׁהֵרַע לעשות להתחתן בכנען. ועתה שראה כי רעות בנות כנען לא גרש אותן. וכבר בארנו שראה כי רעות לצאת מהן הזרע שיתברך בברית אברהם, ועל כן התחתן עם ישמעאל, וגירוש הראשונות לא יועיל לזה. אבל הודיע הכתוב כי האשה החדשה אשר לקח היתה גברת ביתו לפי שהאמין להוליד ממנה זרע אמת. וזהו ״על נשיו לו לאשה״ כאילו הראשונות רק פלגשים והיא אשתו הגמורה, שינחלו בניה כבוד האבות וברכתם. וכמו שבארנו בפירוש ״ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות״15 ואמרנו שהמנהג אצל נשים ממש לומר ״לו״ ו״להם״ כמו ״ויקח אברם ונחור להם נשים״16 וכן ביצחק ״ותהי לו לאשה״.⁠17 וכן בעמרם18 ואהרן19 ואלעזר.⁠20 וכן כאן ״לו לאשה״, אבל בנשואין הראשונים נאמר ״ויקח אשה את יהודית וגו׳ ואת בשמת״ וגו׳.
1. המלים מטושטשות וכתבנו לפי האומדן.
2. בראשית כה, יח.
3. שם לו, כ.
4. שם לו, ב.
5. שם לב, ד.
6. דברים ב, ה.
7. בראשית לו, ו.
8. כלומר נוסף על נשיו, ולא התחרט ממה שנשא את הראשונות. וזה שלא כדברי רשב״ם.
9. בראשית כא, יב.
10. פרק ל״ד.
11. שופטים ח, כד.
12. בראשית לז, כה.
13. שמות טו, כ.
14. בראשית לו, כב.
15. שם כה, ו.
16. שם יא, כט.
17. שם כד, סז.
18. שמות ו, כ.
19. שם ו, כג.
20. שם ו, כה.
את מחלת – ולהלן קורא אותה בשמת, שהיו לה שני שמות, ורבים כן במקרא:
אחות נביות – לפי שנביות היה הבכור ונכבד מכל אחיו, קורא אותה אחות נביות, וכן ואחות לוטן תמנע (לקמן ל״ו כ״ב). ועוד לפי שהיו לישמעאל שתי נשים, כמו שכתב יונתן בן עוזיאל (לעיל כ״א כ״א), ומחלת היתה אחות נביות גם מצד האם:
על נשיו – הודיע הכתוב כי עם שקיים במקצת רצון האב בלקחו אשה ממשפחתו, לא קיים כלו ולא גרש את הרעות, כי הלך על תאות נפשו יותר מרצון אביו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

וילך וגו׳ אחות נביות: כבר העלו מזה חז״ל (מגילה טז,ב) שבין אירוסין לנשואין מת ישמעאל ונביות השיאה1.
{בת ישמעאל בן אברהם: הוא אריכות, ומה מקרא חסר לכתוב ׳מחלת בתו׳, וגם הפסיק2 על פי מסורה. כל זה בא ללמדנו על מדרש חז״ל שהובא בהרחב דבר (פסוק ח׳) וגם על הדרש שהביא רש״י להלן (לו,ג) – ״מחלת״, שנמחלו עונותיו. והיינו דיוק הכתוב, דמתחילה בא אל ישמעאל, ולא משום שהוא בן אברהם, אלא מחשבת רשע היתה בלבו. אך אחרי שמת3 הרהר עשו תשובה ולקח4 בתו באשר שהיא בת ישמעאל בן אברהם5 ונמחלו עונותיו, ובשביל שנשתנה הדבר ממה שהיה בתחילה משום הכי בא פסיק בינתים6.}
על נשיו לו לאשה: הנהיגה בהליכות ביתו עליהם7. וזהו דקדוק ״לו״, היינו לעזר בחייו8, ובזה סבר לרצות דעת הוריו.
1. והביאו רש״י.
2. בין ״מחלת״ להמשך הפסוק ״בת ישמעאל בן אברהם״.
3. ישמעאל, לאחר אירוסיו של עשו למחלת.
4. נישואין (עד עתה היתה רק מאורסת לו).
5. ובזה מובנת האריכות ״בן אברהם״.
6. על תפקיד הפסיק עיין ברבינו לעיל יח,טו. לט,ח.
7. כלומר, השליט אותה על הבית ועל נשיו שהיו כבר בבית. א״כ ״על נשיו״ לא כרש״י – בנוסף לנשיו, אלא ״על״ כפשוטו – עליהן, שולטת עליהן.
8. כפי שביאר רבינו בקדמת העמק ח׳ וכן לעיל ד,יט. כה,כ, עיי״ש.
אחות נביות – נשים רבות היו לישמעאל, ונביות ומחלת בני אשה אחת היו, וכן כי יסיתך בן אמך (דברים י״ג:ז׳), מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי (שיר השירים ח׳:א׳).
וירא... וישמע... וירא... וילך וגו׳ – אם אמנם נראה בפסוק ״וישמע״ וגו׳ משפט עצמאי, או אז נוכל לראות בשלושת הפסוקים ו׳-ח׳ משפטי רישא לפסוק ט׳ ״וילך״ וגו׳. משראה עשו, שיצחק אסר על יעקב לקחת אשה כנענית, ומששמע יעקב מיד להוראת הוריו זו, ומשהשתכנע עשו סוף סוף, שאין דעת אביו נוחה מבנות כנען — אחרי כל אלה, ״וילך עשו אל⁠־ישמעאל״.
אחות – השווה להלן ל״ו:ב׳, ושם היא נקראת בשמת, וראה שם.
אחות נביות – משום שנביות היה הבכור, נקראת האחות על שמו, כשם שגם מרים נקראת אחות אהרן.⁠1
על נשיו – השווה ויקרא י״ח:י״ח.
וילך עשו אל ישמעאל – אמר לי׳ רבא לרבה בר מרי, מנא הני מילי דאמרי אינשי, מטייל ואזיל דקלא בישא גבי קינא דשרכי,⁠1 אמר לי׳, דבר זה כתוב בתורה, וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל לו לאשה.⁠2 (ב״ק צ״ב:)
ויקח את מחלת – וכי מחלת שמה והלא בשמת שמה, אלא מלמד שנמחלו לו כל עונותיו, מכאן לחתן שמוחלין לו עונותיו.⁠3 (ירושלמי בכורים פ״ג ה״ג)
אחות נביות – ממשמע שנאמר מחלת בת ישמעאל איני יודע שהיא אחות נביות, ומה ת״ל אחות נביות, מלמד שקדשה ישמעאל ומת והשיאה נביות אחיה.⁠4 (מגילה י״ז.)
1. אילנות סרק, ור״ל דרך דקל רע לגדל בצד אילן סרק.
2. ר״ל שהלך עשו למצוא לו זיווג בישמעאל שהוא כערכו, וכמליצת חז״ל שם לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו, וכ״כ בס׳ בן סירא פי״ג, כל עוף למינו ישכון ובן אדם בדומה לו.
3. אינו מבואר כלל מה ראה לדרוש שם זה בדרשא רחוקה כזו לכאורה, ואפשר לומר דאחרי ששינה הכתוב שם אשה זו לשם המורה על מחילה, ורמז זה כאן במקום ובענין שעשה עשו נחת רוח ליצחק, כמש״כ וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וילך וגו׳ ויקח את מחלת בת ישמעאל, וקיי״ל דאין הקב״ה מקפח שכר כל בריה. (ב״ק ל״ח ב׳], ולכן רמז כאן דמדעשה נחת רוח ליצחק בענין נשואין בא השם המורה על מחילה להורות שעבור כבודו ליצחק מחל לו הקב״ה אז על עונותיו, ולמדין אנו מזה דרך אגב לדעלמא שאז עת רצון להקב״ה לשלם שכר טוב להחתן ולמחול עונותיו, אכן כדי שיהי׳ האדם מצדו גורם לזה נוהגים שמתענים החתן והכלה ביום חופתם, ועיין באה״ע סי׳ ס״א.
4. ועיין בפירש״י בפסוק זה השייך לפרטיות דרשא זו. –
ודע שכתב מהרי״ק שורש קס״ז והובא ברמ״א ליו״ד ס״ס ר״מ בהלכות כבוד אב, דבענין נשואין לא שייך כבוד אב, והיינו אם האב מוחה בבנו שלא ישא אשה פלונית אין הבן מחוייב לשמוע לו אם רוצה בה, ועיי״ש בבאורי הגר״א, וצ״ע לפי״ז מפרשה זו שצוה יצחק על יעקב לא תקח אשה מבנות כנען (בראשית כ״ח:א׳), ואם מן הדין אינו מחויב לשמוע לו לא הו״ל לומר בלשון צואה אלא בלשון בקשה, דלא שייך צווי על דבר שלא יונח לשון צואה ופקודה.
ואמנם יש סברא לומר, דאם כל בני המשפחה נזהרין להתחתן במשפחה ידועה, על כגון זה יש לאב לצות על בנו שלא יתחתן באותה משפחה, דכן מצינו בגמרא בענינים שונים שיש כח לבני משפחה למחות באחד מבני משפחתה שלא לשנות ממנהג המשפחה, וכאן היו האבות נזהרים להתחתן בכנען, וכמ״ש אברהם לאליעזר לא תקח אשה לבני מבנות כנען, ובפסחים נ׳ א׳ בא אברהם והזהיר על יצחק שלא להתחתן בכנען, מבואר שהי׳ אצלם מניעת חתון זה למסורת אבות, ולכן הי׳ בכחו של יצחק לפקוד על יעקב בזה, וחדוש שלא נתעוררו הפוסקים בענין זה.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניהדר זקניםמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(י) {פרשת ויצא} וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַעא וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה׃
Yaakov departed from Be'er Sheva and went to Charan.
א. שָׁ֑בַע =א⁠(ס),ל <א⁠(ס)=״באר שָבַע״ קמץ? כן>
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[ל] 1ויצא יעקב, אמר ר׳ יהושע בן לוי והלא כבר נאמר וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם (בראשית כ״ז:ז׳) ומה ת״ל כאן ויצא יעקב, אלא אמר ר׳ חזקיה עשה יעקב מטמין בארץ ארבע עשרה שנה מברר תלמודו אצל זקינו עבר, וכשבירר כל תלמודו אחר כך יצא, לכך נאמר ויצא יעקב. (מדרש הגדול)
[לא] 2ויצא יעקב, אמר ר׳ יהושע בן לוי והלא כבר נאמר וישמע יעקב וגו׳ (בראשית כ״ז:ז׳) ומהוא ויצא, אלא אמר הרי אבי ואמי נתנו לי רשות לצאת לחוצה לארץ, תאמר שהקב״ה רוצה שאצא ואוליד שם בנים או לאו, הלך ליטול רשות השכינה כמה דאת אמר ויצא משה מעם פרעה את העיר (שמות ט׳:ל״ג) מה להלן לחלות פני שכינה אף כאן לחלות פני שכינה, הוי ויצא יעקב. (מדרש הגדול)
[לב] 3ויצא יעקב, כתיב לך עמי בא בחדריך (ישעיהו כ״ו:כ׳) בשעה שאתה רואה השעה חצופה לא תעמוד כנגדה אלא תן לה מקום וכו׳ שכל מי שעומד נגד השעה נופל בידה, וכל מי שנותן מקום להשעה השעה נופלת בידו, כו׳ וכן יעקב שברח מפני השעה, ויברח יעקב שדה ארם (הושע י״ב:י״ג) ונפלה השעה בידו שנאמר ויקח עשו את נשיו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (בראשית ל״ו:ו׳) הוי לך עמי בא בחדריך (ישעיהו כ״ו:כ׳) (תנ״י ויצא ה.)
[לג] 4ויצא יעקב, זשה״כ רגלי חסידיו ישמור (שמואל א ב׳:ט׳) כיון שיצא מבית אביו לא יצא אלא במקלו בלבד, שנאמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה (בראשית ל״ב:י״א), אמר הקב״ה ליצחק כך עשה לך אברהם אביך לא נתן לך את כל אשר לו, שנאמר ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק (בראשית כ״ה:ה׳) כו׳ אבל יצחק לא עשה כן ליעקב אלא הוציאו ריקם, אמר הקב״ה וחושך מיושר אך למחסור (משלי י״א:כ״ד) ומה היתה לו, נסתלקה ממנו שכינה ואין אתה מוצא שנדבר עמו אלא בשעה שמת. (תנ״י ויצא ג.)
[לד] 5ויצא יעקב, וכי לא יצא משם אלא הוא, והלא כמה חמרים וגמלים יצאו עמו, רבי עזריה בשם ר׳ יהודה בר׳ סימון ר׳ חנן בשם ר׳ שמואל בר רב יצחק הצדיק שבעיר הוא זיווה הוא הדרה ושבחה וכו׳ לא היה שם יצחק, (בתמיה) ר׳ עזריה בשר״י בר״ס לא דומה זכות צדיק אחד לזכות ב׳ צדיקים. (בראשית רבה סח)
[לה] 6מבאר שבע, אמר ר׳ הושעיא כבר כתוב וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך (בראשית כ״ז:ז׳) מה תלמוד לומר ויצא יעקב מבאר שבע, אלא אמר אבא שביקש לצאת לחוץ לארץ מהיכן הורשה לו, לא מבאר שבע, אף אני הריני הולך לבאר שבע ואם נותן לי רשות הריני יוצא ואם לאו לא אצא, לפיכך צריך הכתוב לומר ויצא יעקב מבאר שבע. (בראשית רבה סח)
[לו] 7מבאר שבע, ר׳ יודן ור׳ הונא, ר׳ יודן אמר מבארה של שבועה, אמר שלא יעמוד עמי אבימלך ויאמר לי השבעה לי כמו שנשבע לי זקינך נמצאתי משהא בשמחת בני שבעה דורות. ר׳ הונא אמר מבארה של בכורה, אמר שלא יעמוד עמי עשו ויאמר לי כך היית מרמה ונוטל את בכורתי נמצאתי מאבד אותה שבועה (שנאמר השבעה לי כיום) (בראשית כ״ה:ל״ג). ר׳ ברכיה אמר מבארה של ברכה, אמר שלא יעמד עמי עשו ויאמר לי כך היית מרמה ונוטל את ברכותי ונמצאתי מאבד את היגיעה שיגעה בי אמי. (בראשית רבה סח)
[לז] 8ויצא יעקב מבאר שבע, בן שבעים ושבע שנה היה יעקב בצאתו מבית אביו והיתה הבאר מהלכת לפניו מבאר שבע עד הר המוריה מהלך שני ימים והגיע בחצי היום לשם ופגע בו הקב״ה שנאמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש כו׳ (בראשית כ״ח:י״א), ושם הניח את הבאר ומשם נשא רגליו וכהרף עין בא לחרן שנאמר וישא יעקב רגליו (בראשית כ״ט:א׳) ואומר ויצא יעקב מבאר שבע. (פרקי דר׳ אליעזר פל״ה)
[לח] 9וילך חרנה, רבנין אמרי בן יומו. ר׳ ברכיה משם ר׳ יצחק לישנהון דברייתא פלן אזל לקיסרון ועד כדין הוא על זוודייא. (בראשית רבה סח)
[לט] 10וילך חרנה, אמר ר׳ זעירא היה הקב״ה מקפץ הארץ לפניו כמא דאת אמר תרחיב צעדי תחתני (שמואל ב כ״ב:ל״ז). (מדרש הגדול)
[מ] 11ויצא יעקב - חרנה, ר׳ יהושע בן לוי פתר קרא בגלויות ויצא יעקב כמה דאת אמר שלח מעל פני ויצאו (ירמיהו ט״ו:א׳) וילך חרנה כמה דאת אמר אשר הוגה ה׳ ביום חרון אפו (איכה א׳:י״ב) ויפגע במקום עד אפם מקום (ישעיהו ה׳:ח׳) וילן שם כי בא השמש, אומללה יולדת השבעה נפחה נפשה באה שמשה (ירמיהו ט״ו:ט׳) ויקח מאבני המקום, תשתפכנה אבני קודש (איכה ד׳:א׳) וישם מראשותיו שנ׳ כי ירד מראשותיכם (ירמיהו י״ג:י״ח) וישכב במקום ההוא שנ׳ נשכבה בבשתנו (ירמיהו ג׳:כ״ה) (בראשית רבה סח)
[מא] 12ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ועליו הכתוב אומר בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תכשל (משלי ד׳:י״ב) אמר ר׳ אבהו בשר״י (היכן היה יעקב באותה שעה, אלא) המלאכים טענו אותו שנאמר על כפים ישאונך (תהלים צ״א:י״ב). (מדרש תהלים מזמור צא.)
[מב] 13וילך חרנה, אמרו גלות מכפרת עון שנאמר ויצא יעקב וילך חרנה (כלומר) כיון שיצא מארצו וגלה הלך חרונו של הקב״ה ממנו. (ילקוט מעין גנים כת״י)
[מג] 14וילך חרנה, תני משם ר׳ נחמיה כל דבר שצריך למ״ד מתחילתו נותן לו ה׳ בסופו סדומה שעירה מצרימה חרנה, והא כתיב ישובו רשעים לשאולה (תהלים ט׳:י״ח) ר׳ אבא בר זבדא אמר לדיוטא התחתונה שבשאול. (בראשית רבה סח)
1. בסדר עולם פ״ב עשה אבינו יעקב בארץ ישראל לאחר שבירכו אביו י״ד שנה מוטמן ומשמש את עבר, ועבר מת אחר ירידתו של יעקב אבינו לארם נהרים שתי שנים, יצא משם ובא לו לארם, נמצא עומד על הבאר בן ע״ז שנה, (מובא במנילה יז.) ועי׳ לעיל מאמר כז. ובפרש״י פסוק ט. ובב״ר פס״ח ר׳ חזקיה אמר בן ס״ג שנים היה אבינו יעקב בשעה שנטל את הברכות עשה עוד י״ד שנה מוטמן בארץ ומשמש לעבר, עוד ז׳ שנים באימהות נמצא נושא (לאה, מדרה״ג) בן שמונים וארבע שנים, ועשו בן מ׳ שנה נשא, הא למדנו שהקב״ה מקדים לרשעים ומשהא לצדיקים. ועי׳ לקמן מאמר צו. ודרש הנ״ל מובא בילקוטים התימנים כת״י. ובמדרש החפץ כת״י אחרי שמביא מאמר הנ״ל כותב וז״ל ויותר קרוב בעיני שמובן הפסוק הראשון (וישמע יעקב) דרך כלל וזה (ויצא יעקב) רצה לפרט את הדברים היאך היה תיאור יציאותו ומה שפגע אותו בדרכו ושפגע במקום וכלל הדברים כמו שאתה אומר להיכן פלוני הולך לבבל ואעפ״י שעדיין הוא בדרך יציאתו מירושלים. ובפי׳ המאמר והלא כבר נאמר וכו׳ ראה לקמן מאמר לה. ולעיל פכ״ה מאמר קסו. ובשפתי כהן כתב שימש י״ד שנה ז׳ במדרש שם וז׳ במדרש עבר, ולפ״מ דמבואר בסדר עולם פ״א נראה דבדיוק נקט רק עבר דשם כבר מת בשנת נ׳ ליעקב. ובס׳ מנחה בלולה כ׳ וחז״ל שאמרו שפרשה זו סתומה אין רצונם על התחלתה רק שנשתנית מכל הפרשיות שכולה פרשה אחת ואין בה פרשה לא פתוחה ולא סתומה וזה לפי שהיה יעקב סתום בבית עבר, וא״י מקור הדבר בחז״ל ונראה דכוונתו להמסורה. ובפענח רזא כ׳ פרשה זו סתומה מפני שהיה צריך להדר אחר אשה ולעבוד זולתו מה שלא נאה לכמותו שמהדרין ומביאין אחריו בית והון ואשה משכלת למדרגתו, ד״א מפני שהיה צריך לברוח כדכתיב ויברח יעקב. ובפי׳ הר״י מווינה מוסיף לפי שהיה צריך לברוח בלילה. וכ״ה ברבותינו בעה״ת ובבעה״ט. ובמבוא לתנ״י ח״א סט. מביא מכת״י ויצא יעקב מבאר שבע, ר״ת וימ״ש וס״ת ער״ב, מלמד שיצא בערב ובלילה בסתר מפני עשו, ולכך נסתם הפרשה.
2. עי׳ לעיל פכ״ו מאמר מ. פכ״ז מאמר קצג פט״ז מאמר א. ובזח״א קנג. תא חזי יעקב הוה תחות רשו קדישא, כיון דנפק מארעא עאל ברשו אחרא, ועד לא עאל תחות רשו אחרא אתגלי עליה קב״ה בחלמא וחמא כל מה דחמא ואזלו עמיה מלאכין קדישין עד דיתיב על בירא, וכיון דיתיב על בירא סליקו מייא לגביה וכן הוה משה דמתמן אזדמנת ליה איתתיה, ובנ״א מעיר ע״ז מכאן משמע שאפילו בחורבן אסור לצאת מא״י לחו״ל שהרי בזמן יעקב לא היה מקדש ואלולי שיצא מפני דחקו גם לישא אשה לא נזדווגו לו מלאכים. ויש להעיר ע״ז מהמקומות שציינתי לעיל. ובחצי מנשה מביא מכת״י ויצא סמוך לפסוק דלעיל על נשיו לו לאשה (לאשה ויצא) רמז שאסור לצאת מא״י לחו״ל כי אם ללמוד תורה ולישא אשה, ר׳ אביגדור ז״ל. וכ״ה בבעל הטורים. ועי׳ מגילה טז: גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר לא נענש (על שלא קיים מצות כבוד אב ואם). וברש״י לעיל פסוק ט. ובשו״ת המיוחסות לרמב״ן סימן ער״ב כ׳ ע״ז דפריה ורביה מצוה רבה כמו תלמוד תורה כמו שאמרו במגילה כז. שאין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה ויצחק אבינו לולא שנתקדש ונעשה עולה תמימה היה יוצא והולך מאצל אברהם לישא אשה. ועי׳ ביו״ד סי׳ רל״ט. וצ״ע דברי הרמב״ן שהעיר מיצחק אבינו ולא מיעקב אבינו שהלך ג״כ לישא אשה ואעפ״כ נענש על מצות כבוד או״א, וצ״ל דמיעקב אין ראיה דהרי בלא״ה קשה כמ״ש המפרשים למה נענש הרי יצא ע״פ מצות אבותיו כי עשו רצה להורגו, ובאמרי נועם בשם הר״י מפרי״ש תירץ שלבסוף י״ד שנה שהיה בבית עבר נתקררה דעתו של עשו ושלחה רבקה אמו את דבורה מיניקתה אחריו לבית לבן אחרי שהיה שם שנה והוא שהה שם כ״ב שנה. ועפ״ז ניחא גם קושיא הנ״ל דהיה צריך לישא אשה ולבוא. (ובזח״א קמח: ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, היינו דכתיב על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, ונראה דכוונתו לתרץ האיך עזב מצות כבוד או״א משום דהלך לישא אשה וכתיב בתורה ע״כ יעזב וגו׳) עוי״ל כמ״ש בעיון יעקב שם דאין הכוונה בגמרא לעונש גמור רק משום שלא היה לו ליעקב שכר מצות כבוד או״א כ״ב שנה שלא שימש אותם אף שהיה על ידי אונס, נתגלגל הדבר שגם בנו יוסף לא כבדו כ״ב שנה מחמת אונס.
3. אגדת בראשית פמ״ו וראה לעיל פכ״ז מאמר קצח. פכ״ו מאמר פב. ובב״ר כאן דרשו פסוקים במשלי שרמוז בהם יציאת יעקב מבאר שבע א) ב״ר פס״ז יא. ר׳ יודן בשם ר׳ אייבו אמר (משלי יב.) בפשע שפתים מוקש רע ויצא מצרה צדיק ממרד שמרדו עשו וישמעאל בהקב״ה והכעיסו אותו וכן נשיו שהכעיסו אותו באת להם תקלה, ויצא מצרה צדיק זה יעקב ויצא יעקב מבאר שבע. וכ״ה בב״ר פס״ח ב. ב) ב״ר פס״ח א. ויצא יעקב רבי פנחס בשם רבי הונא בר פפא פתח (משלי ג.) אז תלך לבטח דרכך וגו׳ אם תשכב לא תפחד אז תלך לבטח זה יעקב דכתיב ויצא יעקב, אם תשכב לא תפחד מעשו ומלבן, ושכבת וערבה שנתך, וישכב במקום ההוא.
4. מענין זה יש דרשה בב״ר פס״ח ב. ר׳ שמואל בר נחמן פתח שיר למעלות אשא עיני אל ההרים. (תהלים קכא, א.) אל ההורים למלפני (למלמדי) ולמעברני (לשון הריון) מאין יבוא עזרי, אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה כתיב ביה ויקח העבד עשרה גמלים (ברא׳ כד, י.) ואני לא צמיד אחד ולא נזם אחד, ר׳ חנניה אמר גדוד (ריקם, וי״ג גרוד פי׳ קרח) שילחו, ר׳ יהושע אמר שילח עמו אלא שעמד עשו ונטלן ממנו (ראה לעיל מאמר כט. ולקמן מאמר צז.) חזר ואמר מה אנא מובד סברי מן בריי חס ושלום לית אנא מובד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ה׳ עושה שמים וארץ, אל יתן למוט רגלך, למייט, אל ינום שמרך, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל ה׳ שמרך ה׳ צלך וגו׳ ה׳ ישמרך מכל רע מעשו הרשע ומלבן, ישמור את נפשך ממלאך המות, ה׳ ישמור צאתך ויצא יעקב מבאר שבע. ובמדרש הגדול ריש פ׳ ויצא מביא דרש זה יותר באריכות. ועי׳ תנ״י וישלח י. ולקמן מאמר סב. ופל״ב פסוק יא.
5. ברות רבה פ״ב הגירסא פנה זיוה פנה הודה פנה הדרה פנה שבחה, וכ״ה ברש״י ובלק״ט פנה הודה, ובמדרש אגדה גורס יצא הודה יצא זיוה ״יצא כבודה״ ובשכ״ט מפרש שהרי כמה שיירות יצאו משם באותו היום ואינו מזכירן, ובמדרש אגדה ולא גילה הכתוב יציאתן. ובמדרש הגדול הקב״ה ערב לו לפרסם יציאתן של צדיקים. ועי׳ פירש״י. ובלק״ט כמה גמלים וכמה קרונות יצאו.
6. ראה לעיל מאמר לא. ופכ״א מאמר קכט. כבר כתוב כו׳ לקמן מאמר לו. בבאור הבאתי לשון התנחומא דהשאלה הוא הלא בחברון היה כו׳ וכן פי׳ הרמב״ן בפסוק יז. דברי הב״ר, והרד״ל מוסיף דהשאלה הוא לפירוש זה כיון שיצא מחברון ללכת פדנה ארם איך בא לבאר שבע שהוא בדרומה של יהודה. וא״נ דהיה גר אז בבאר שבע השאלה פשוטה יותר דכבר כתיב שיצא משם ועי׳ בחידושי הרש״ש. ובדרשת אבן שועיב כ׳ דיש לרז״ל מדרשים רבים חלוקים בזו המראה י״א כי בחברון נתברך יעקב וי״א בבאר שבע. וכ״כ הרמב״ן ראה לקמן סז. מהיכן הורשה לו בד״ו הגירסא לא הורשה, ולפי הגירסא שלפנינו פי׳ המת״כ הורשה ניטל ממנו הרשות. וביפ״ת מהיכן בקש ליטול רשות. ועי׳ פכ״ו מאמר י. יד. טו. דמבואר שלא יצא לחו״ל.
7. עי׳ לעיל פכ״ו מאמר קלג. בביאור. ופכ״א מאמר קכד. קכט. ובתנ״י ויצא ט. ויברח יעקב שדה ארם (הושע י״ב:י״ג) ומהיכן ברח מבאר שבע. שנא׳ ויצא יעקב מבאר שבע, וכי בבאר שבע היה, והלא בחברון היה שנאמר היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק (בראשית ל״ה:כ״ז). אלא ממקום המיוחד לשבועות, ששם נשבע אברהם לאבימלך, שנאמר ועתה השבעה לי באלהים הנה וגו׳ (בראשית כ״א:כ״ג) על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם (בראשית כ״א:ל״א) ומנין ששם נשבע יצחק שנא׳ ויבאו עבדי יצחק וגו׳ (בראשית כ״ו:ל״ב) ויקרא אותה שבעה (שם) ואף עשו נשבע ליעקב, שנ׳ השבעה לי כיום (בראשית כ״ה:ל״ג) כשנטל את בכורתו חשב בלבו ואמר אם יבא ואמר בא השבעה לי שלא נטלתה הברכות במרמה, מה אני יכול לעשות לו, אלא אצא מן המקום הזה המיוחד לשבועות, לכך נאמר ויצא יעקב מבאר שבע וגו׳ הוי ויברח יעקב שדה ארם. ע״כ. ומובא גם בילקוט כאן ועפ״ד התנחומא מובן קשר הדרש של ר׳ ברכיה מבארה של ברכה שהיה ירא שיצטרך לישבע לו על הברכות, וכן העיר בזה במנח״י. ובכת״י אור האפלה מבואר דמפרש דגם השבועה על הבכורה אין הכוונה על השבועה של עשו אלא שהיה מתיירא שהוא יצטרך לו לישבע וז״ל ויצא יעקב מבאר שבע יצא מבורה של שבועה מפני שנתירא מפני עשו שיאמר לחזור לו הבכורה וישבע לו לפיכך יצא בטמירא ואמרו כי נביות מת באותה הלילה והיו מתעסקין בו עד שברח יעקב. (עי׳ לעיל מאמר כז. בבאור) וכ״כ החזקוני פן ישביעוהו שלא הערים על הברכות. ובלק״ט גורס רב הונא אמר מבארה של שבועה של בכורה כו׳. ובכת״י מדרש הבאור מבאר שבע וכי יעקב היה בתוך הבאר אלא אינו דומה מתיירא למי שאינו מתיירא, מתיירא, רואה עצמו כאלו הוא נופל בתוך הבאר, ושאינו מתיירא רואה עצמו כאלו הוא על גבי כרים וכסתות. ונראה דזהו טעם הדרשות במאמר שלפנינו דדרשו השם באר שבע דהיה מתיירא מפני השבועות. וראה במדרש שלשה וארבעה באוצר מדרשים כתב יד ח״א מובא לעיל פט״ו מאמר רז.
8. במדרש תהלים מזמור צ״א ומשם נשא רגליו ושם הניח את הבאר שהיתה הבאר מהלכת לפניו ובהריפת עין בא לחרן שנאמר וישא יעקב רגליו ואומר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה כו׳ המלאכים טענו אותו שנא׳ על כפים ישאונך. ובהערות מהרש״ב כ׳ ״שהיתה הבאר מהלכת לפניו״ ליתא בפדר״א ולא עיין בפדר״א ריש פל״ה רק בסוף הפרק, וברור הדבר כי זה הוא ההמשך מתחלת הפרק כמו שהעתקתי בפנים. ולפלא שגם הרד״ל בפירושו מביא דברי השו״ט ומתקשה לפרשם ולא העיר מדברי הפדר״א בראש הפרק. וטעם הדרש של הפדר״א מבאר ברד״ל דדורש ויצא מבאר שבע וילך חרנה שהבאר הלך עמו ג״כ משם חרנה כמבואר בקרא כט. ב. והנה באר, ועיין לקמן מאמר לח. ובפי׳ הרמב״ן פסוק יז. מביא דברי הפדר״א בשינוים עי״ש. ומענין זה של הבאר יש בילקוט נר השכלים כת״י יעקב כשהגיע למקום המקדש המכונה בבאר שבע פגע במקום באר כו׳. (ולכן פגע בבאר הרועים והבאר הזאת היא שנתעלו ממנה האבות היא באר שבע לכל תנאיה, יצא מן באר והגיע אל באר) והיא הבאר שנבראת בין השמשות והיא הבאר שהיתה מהלכת עם יוצאי מצרים, והיא הבאר שעתידה לעלות מירושלים ולהשקות את כל סביבותיה שנאמר והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים.
9. סנהדרין צה: חולין צא: תנ״י ויצא ח. תנחומא שם ג. לעיל מאמר לז. ובתרגומים כאן ולקמן מאמר מה. בן יומו, באותו היום שיצא מבאר שבע הלך ובא לחרן. פלן אזל פלוני הלך לקיסרון ועד עתה הוא עסוק בהכנת הצדה לדרך. ובלק״ט וילך חרנה לשון העולם כך אמר הולך פלוני אל מקום פלוני ועדיין הוא בביתו. ובמדרה״ג וילך חרנה וכי אפשר לדבר הזה הוא אומר וילך חרנה וחוזר ואומר ויפגע במקום אלא א״ר ברכיה בשר״י לישנהון דבריתא היא כשאדם יוצא לקיסרון בא אוהבו מבקשו בתוך ביתו אמרה לו אשתו לקיסרון הלך והלא עד עכשיו אין בידו אלא שנים שלשה מילין לכך נאמר וילך חרנה ויפגע במקום. ובאע״ז מביא אמר הגאון כי וילך חרנה [כמו] ללכת [חרנה] ואיננו רק כמשמעו. וכונתו כמו שפי׳ הרשב״ם הלך לצד חרן, ומהנ״ל ראיה לפירוש האע״ז. וכפי׳ הגאון פרש״י כאן. וכן מבואר בתרגום ירושלמי והפשיטא ושמרוני.
10. לעיל מאמר לח. ולקמן מאמר מה. ודרש זה של ר׳ זעירא ליתא במדרשים שלנו.
11. לעיל מאמר לב. ולקמן מאמר מא. והמשך הדרש לקמן מאמר עא.
12. הגירסא שהבאתי בהמוקף מביא בהגהת מהרש״ב מכת״י. והתחלת המאמר לעיל אות לז. בבאור.
13. עפ״י דרש זה יש לבאר את הילמדנו בתנחומא ריש פ׳ ויצא. ילמדנו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה, כך שנו רבותינו ההורג נפש בשגגה גולה לערי מקלט לשלש ערים שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען, ויעקב אבינו גלה לחרן בורח בנפשו ונתירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו, מכיון שראהו הקב״ה בצרה גדולה נגלה עליו בחלום. וכבר העיר בגנזי שכטר ח״א צד תסב. דנראה שדרשה זו מקוטעת, ועפ״י המאמר שלפנינו מבואר היטב הקשר שיש להילמדנו עם הפסוק ויצא יעקב. ועי׳ לעיל פכ״ז מאמר קצח. בבאור דבפסוק ברח לך רמז לו גליות ושם מאמר קעה. בבאור דהדמעות של עשו הורידו את ישראל בגלות. וע״ז י״ל הכוונה דע״י הגלות הלך חרונו של הקב״ה ממנו. ובזהר ח״א קמח: ד״א ויצא יעקב וגו׳ רמז כד נפקו ישראל מבי מקדשא ואתגלו ביני עממיא כד״א (איכה א) ויצא מן בת ציון כל הדרה וכתיב גלתה יהודה מעוני וגו׳. ובסגנון אחר בזהר שם קמז. ר׳ שמעון אמר נפיק מכללא דארעא ישראל דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע ואזיל לרשו אחרא דכתיב וילך חרנה כו׳ אתר דדינא ורוגזא תמן כו׳ (כלומר חרון אף ומאי הוא חרון אפו דקב״ה דרגא בישא) ארעא דרשו אחרא. ועי׳ לעיל מאמר לא. לה. ובחצי מנשה מביא מכת״י וילך חרנה הלך בחרון אף. ובסגנון אחר מובא דרש בשם חז״ל בכת״י נר השכלים כאשר עבר יעקב על המקום המיועד לתפלה ולא התפלל הצטער ואמר בנפשו אוי לי שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי וחזר מחרן והתפלל שם וכך אמרו ז״ל אל תקרי חרן אלא חרה אפו. נראה דכוונתו חרה אפו ונצטער שלא התפלל במקום זה.
14. לעיל פי״ט מאמר ז.
וּנְפַק יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַאֲזַל לְחָרָן.
Yaakov left Beer Sheva and went toward Charan.
פרשת ויצא

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה
וּנְפַק יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַאֲזַל לְחָרָן
מִבְּאֵר שָׁבַע מתורגם כצורתו
א. בדפוסים מצויים ״מבאר שבע״ – ״מִבֵּירָא דְשָׁבַע״ כתרגום של סמיכות. ואינו נכון: השם ״באר שבע״ מופיע בת״א בקביעות בצורתו העברית, כמבואר לעיל כא לא. ואמנם בכל כתבי היד ונוסחי תימן מתורגם בפסוקנו ״מבאר שבע״ ללא שינוי, כלשון המקרא. יתר על כן, אף על פי שהניקוד ״מבאר שָׁבַע״ (ולא: מבאר שֶׁבַע) נובע מהטעמת שָׁבַע באתנח, בנוסחי תימן נשמר הניקוד גם בתרגום והקריאה היא ״וּנְפַק יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע״. כנגד זאת ״על כן שם העיר באר שֶׁבַע״ (בראשית כו לג) מתורגם ״עַל כֵּין שְׁמַה דְּקַרְתָּא בְּאֵר שֶׁבַע״.
ה״א המגמה
ב. בלשון מקרא מציינים את כיוון ההליכה באמצעות ה״א המגמה שבסוף התיבה דוגמת ״חָרָנָה״. ואולם בהשפעת הארמית ״וַאֲזַל לְחָרָן״, נעלמה ה״א המגמה מלשון חז״ל. לפיכך ראו צורך לבאר ״חָרָנָה, תנא בשם רבי נחמיה כל דבר שצריך למ״ד בתחלתו ניתן לו ה״א בסופו״ (ב״ר, סח ח). וראה לכך עוד לעיל ״הֶרָה נסו״ (בראשית יד י) ״לְטוּרָא עֲרַקוּ״.⁠1
1. אפשר שלכן כתב רש״י ״וילך חרנה – יצא ללכת לחרן״, לפרש ש״חָרָנָה״ משמעו ״לחרן״. אמנם רא״ם פירש כוונתו בדרך שונה.
חמשה נסין אתעבדו עם אבונןא יעקב בזמנא דנפק מבאר שבע למיזל לחרן נסא קדמיא אתקצרו שע⁠(י){ו}⁠י דיומא ו⁠(ש){ט}⁠מעת שמשא דלא באשונא מן בגלל דהוה דבירא מתחמד לממלל׳ (ליה) עמיה וניסא תנינא אבניא דנסב אבונן יעקב ושוי יתהון תחות אסדיב רישיה כיון דקדםג בצפרא ואשכחד כולהון לאבן חדא היא אבנא דאקיםה קיימא ואריק משח על ראשה וניסא תליתאה כיון דנטל אבונן יעקב רגלוי למזל לחרן קפצתו ארעא קדמוי ואשתכח יתיב בחרןז וניסא רביעאה אבנא דהוון כל רעיא מתכנשין למג⁠(ז)[ו]⁠ללהח יתה מעלוי פומא דבארה ולא הוון יכלין כיון דאתא אבונן יעק⁠[ב] אריםט יתה בחדא ידאי ואשקי ית ענא דלבן אחוי דאמה וניסא חמישאה כיון דאריםיא אבונן יעקב ית אבנא מעלוי פומא דבארה טפת בארה וסליקת באפוי והוות טייפה עשרין שנין כל יומין דהוה שרייב בחרן אליןיג חמישיתי נסיא אתעבדו עם אבונןיד יעקב בזמנא די נפק מן באר שבע למיזל לחרן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עם אבונן״) גם נוסח חילופי: ״לאבו׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אסדי״) גם נוסח חילופי: ״יסודי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דקדם״) גם נוסח חילופי: ״דאקדם״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואשכח״) גם נוסח חילופי: ״מש⁠{כח}״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאקים״) גם נוסח חילופי: ״דאקיים״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קפצת״) גם נוסח חילופי: ״אתקפצת״.
ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 נוסף מנוסח אחר: ״בשעה זעירא״.
ח. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למג⁠(ז)[ו]⁠ללה״) גם נוסח חילופי: ״למעברה״.
ט. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארים״) גם נוסח חילופי: ״עבר״.
י. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ידא״) גם נוסח חילופי: ״מן ידוי״.
יא. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דארים״) גם נוסח חילופי: ״דיעבר״.
יב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שרי״) גם נוסח חילופי: ״יתיב״.
יג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
יד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עם אבונן״) גם נוסח חילופי: ״לאבונן״.
חמשא ניסין איתעבידו ליעקב בזמן דנפק מן בירא דשבע ניסא קמאה איתקצרו שעוי דיומא וטמע שימשא בלא אשוניה מן בגלל דהוה דבירא מתחמד למללא עימיה ניסא תניינא ארבעתי אבניא דשוי איסדוי אשכח יתהון בצפרא לאבנא חדא ניסא תליתאה אבנא דהוו כל עדריא מתכנשין ומגלגלין לה מעילוי פם בירא גלגל ית⁠(א){ה} כחדא מן דרעוי ניסא רביעאה דטפת בירא וסליקו מיא לאנפוי והות טייפא כל יומין דהוה בחרן ניסא חמישאה קפצת ארעא קומוי ובההוא יומא דנפק אזל לחרן.
Five miracles were wrought for our father Jacob at the time that he went forth from Beersheba. The first sign: the hours of the day were shortened, and the sun went down before his time, forasmuch as the Word had desired to speak with him. The second sign: the four stones which Jacob had set for his pillow he found in the morning had become one stone. Sign the third: the stone which, when all the flocks were assembled, they rolled from the mouth of the well, he rolled away with one of his arms. The fourth sign: the well over-flowed, and the water rose to the edge of it, and continued to overflow all the days that he was in Haran. The fifth sign: the country was shortened before him, so that in one day he went forth and came to Haran.
חמשא ניסין אתעבידו לאבונן יעקב בזמנא דנפק מבאר שבע למיזל לחרן. ניסא קדמאה אתקצרו ליה שעי דיומא וטמעת ליה שמשא די לא באישונה מן בגלל דהוה דבוריה מתחמדא למללא עמיה. ניסא תנינא כיון דנטל אבונן יעקב רגלוי מבאר שבע קפצת ארעא קדמוי ואשתכח יתיב בחרן. ניסא תליתאה אבניא דנסב יעקב אבונן ברמשא ושוי יתהון תחות יסודי רישיה וכיון דקם בצפרא אשכח דכולהון לאבן חדא והוא אבנא דאקים קיימא קמא ואריק משח על רישיה. ניסא רביעאה דהוון כל רעיא מתכנשין עלה דאבנא לגללא יתה מעילוי פומא דבירא ולא הוו יכלין וכיון דאתא אבונן יעקב וארים יתה בחדא ידיה ואשקי ית ענא דלבן אחוי דאימוי. ניסא חמישיא כיון דארים אבונן יעקב ית אבנא מעילוי פומא דבירא טפת בירא והות טייפא עשרין שנין כל יומין דהוה אבונן יעקב יתיב בחרן. אילין חמשא ניסיא אתעבידו לאבונן יעקב בזמנא דנפק מבאר שבע למיזל לחרן.
Five signs were wrought for our father Jakob at the time he went forth from Beersheba to go unto Haran; The first sign: the hours of the day were shortened for him, and the sun was hidden from him before its time, because His Word had desired to speak with him. The second sign: after our father Jakob had lifted up his feet from Beersheba, the country was shortened before him, and he found himself sitting in Haran. The third sign: the stones which Jakob our father had taken in the evening, and set as the resting-place of his head, when he had risen in the morning he found had all become one stone; and that is the stone which he set up in the first covenant, pouring oil upon the top of it. The fourth sign: when all the shepherds had gathered together at the stone to roll it from the mouth of the well, and could not, then came our father Jakob and lifted it with one hand, and watered the flock of Laban his mother's brother. The fifth sign: after our father Jakob had lifted the stone from the mouth of the well, the well overflowed, and was overflowing twenty years; all the days that our father Jakob dwelt in Haran. These five signs were wrought for our father Jakob in the time when he departed from Beersheba to go to Charan.

פרשה סח

סדר ויצא

[א] וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה – רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי הוּנָא בַּר פַּפָּא פָּתַח: אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ [וגו׳] אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִפְחָד (משלי ג׳:כ״ג-כ״ד). אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח, זֶה יַעֲקֹב, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב. אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִפְחָד, מֵעֵשָׂו וּמִלָּבָן. וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ (משלי ג׳:כ״ד), וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא (בראשית כ״ח:י״א).
[ב] רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן פָּתַח: שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים (תהלים קכ״א:א׳), אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הַהוֹרִים לְמַלְפָנַי וְלִמְעַבְּדָנַי. מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי (תהלים קכ״א:א׳), אֱלִיעֶזֶר בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא אֶת רִבְקָה מַה כְּתִיב בֵּיהּ: וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִים וגו׳ (בראשית כ״ד:י׳), וַאֲנִי לֹא נֶזֶם אֶחָד וְלֹא צָמִיד אֶחָד. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר גָּדוּד שִׁלְּחוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר שִׁלַּח עִמּוֹ, אֶלָּא שֶׁעָמַד עֵשָׂו וּנְטָלָהּ מִמֶּנּוּ. חָזַר וְאָמַר מָה אֲנָא מוֹבֵד סִבְרִי מִן בָּרְיִי, חַס וְשָׁלוֹם, לֵית אֲנָא מוֹבֵד סִבְרִי מִן בָּרְיִי, אֶלָּא: עֶזְרִי מֵעִם ה׳ (תהלים קכ״א:ב׳). אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ (תהלים קכ״א:ג׳), הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן וגו׳ (תהלים קכ״א:ד׳), ה׳ יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע (תהלים קכ״א:ז׳), מֵעֵשָׂו וּמִלָּבָן. יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ (תהלים קכ״א:ז׳), מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת. ה׳ יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ (תהלים קכ״א:ח׳), וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.
[ג] רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה׳ אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת (משלי י״ט:י״ד), רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה׳ יָצָא הַדָּבָר (בראשית כ״ד:נ׳). בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה׳ הִיא (שופטים י״ד:ד׳). בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה׳ אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים (בראשית כ״ד:ס״ג). יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.
[ד] רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פָּתַח: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה (תהלים ס״ח:ז׳), מַטְרוֹנָה שָׁאֲלָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא אָמְרָה לוֹ לְכַמָּה יָמִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, אָמַר לָהּ לְשֵׁשֶׁת יָמִים, כְּדִכְתִיב: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה׳ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ (שמות כ׳:י׳). אָמְרָה לוֹ מַה הוּא עוֹשֶׂה מֵאוֹתָהּ שָׁעָה וְעַד עַכְשָׁו, אָמַר לָהּ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וּמְזַוֵּג זִוּוּגִים, בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, אִשְׁתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, מָמוֹנוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. אָמְרָה לֵיהּ, וְדָא הוּא אֻמָּנוּתֵיהּ, אַף אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת כֵּן, כַּמָּה עֲבָדִים כַּמָּה שְׁפָחוֹת יֵשׁ לִי, לְשָׁעָה קַלָּה אֲנִי יְכוֹלָה לְזַוְּגָן. אָמַר לָהּ, אִם קַלָּה הִיא בְּעֵינַיִךְ, קָשָׁה הִיא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּקְרִיעַת יַם סוּף. הָלַךְ לוֹ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, מֶה עָשְׂתָה נָטְלָה אֶלֶף עֲבָדִים וְאֶלֶף שְׁפָחוֹת וְהֶעֱמִידָה אוֹתָן שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, אָמְרָה פְּלַן יִסַּב לִפְלוֹנִית וּפְלוֹנִית תִּסַּב לִפְלוֹנִי, וְזִוְּגָה אוֹתָן בְּלַיְלָה אַחַת. לְמָחָר אֲתוֹן לְגַבָּהּ דֵּין מוֹחֵיהּ פְּצִיעָא, דֵּין עֵינוֹ שְׁמִיטָא, דֵּין רַגְלֵיהּ תְּבִירָא. אָמְרָה לְהוֹן מַה לְּכוֹן, דָּא אֲמָרָה לֵית אֲנָא בָּעֵי לְדֵין, וְדֵין אֲמַר לֵית אֲנָא בָּעֵי לְדָא. מִיָּד שָׁלְחָה וְהֵבִיאָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, אָמְרָה לוֹ לֵית אֱלוֹהַּ כֶּאֱלָהֲכוֹן, אֱמֶת הִיא תּוֹרַתְכוֹן נָאָה וּמְשֻׁבַּחַת יָפֶה אָמַרְתָּ. אָמַר לֹא כָךְ אָמַרְתִּי לָךְ, אִם קַלָּה הִיא בְּעֵינַיִךְ קָשָׁה הִיא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּקְרִיעַת יַם סוּף, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה עוֹשֶׂה לָהֶן מְזַוְּגָן בְּעַל כָּרְחָן שֶׁלֹא בְּטוֹבָתָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, מַהוּ בַּכּוֹשָׁרוֹת, בְּכִי וְשִׁירוֹת, מַאן דִּבְעֵי אוֹמֵר שִׁירָה וּמַאן דְּלָא בְעֵי בָּכֵי.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כַּלָּשׁוֹן הַזֶּה הֱשִׁיבָהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְעוֹשֶׂה סֻלָּמוֹת מַשְׁפִּיל לָזֶה וּמֵרִים לָזֶה, וּמוֹרִיד לָזֶה וּמַעֲלֶה לָזֶה. הֱוֵי אוֹמֵר: אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים (תהלים ע״ה:ח׳), יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק בָּא זִוּוּגוֹ אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה (בראשית כ״ד:ס״ג), יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע.
[ה] חִזְקִיָּה אָמַר בֶּן שִׁשִּׁים וְשָׁלשׁ שָׁנִים הָיָה אָבִינוּ יַעֲקֹב בְּעֵת שֶׁנָּטַל אֶת הַבְּרָכוֹת, עָשָׂה עוֹד אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁנִּטְמַן בְּבֵית עֵבֶר, עָשָׂה עוֹד שִׁבְעָה שָׁנִים שֶׁעָבַד בְּרָחֵל, וְנִמְצָא נוֹשֵׂא אִשָּׁה בֶּן שְׁמוֹנִים וְאַרְבַּע שָׁנִים, וְעֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, הָא לָמַדְנוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁהֶה לַצַּדִּיקִים וּמַקְדִּים לָרְשָׁעִים.
אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא כְּבָר כְּתִיב: וַיִּשְׁמַע אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ (בראשית כ״ח:ז׳), וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע (בראשית כ״ח:י׳), אֶלָּא אָמַר, אַבָּא בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ לָצֵאת לְחוּץ לָאָרֶץ מֵהֵיכָן הוּרְשָׁה, לֹא מִבְּאֵר שָׁבַע, אַף אֲנִי הֲרֵינִי הוֹלֵךְ לִבְאֵר שָׁבַע, אִם נוֹתֵן לִי רְשׁוּת הֲרֵי אֲנִי יוֹצֵא וְאִם לָאו אֵינִי יוֹצֵא, לְפִיכָךְ צָרִיךְ הַכָּתוּב לוֹמַר: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע.
[ו] וַיֵּצֵא – וְכִי לֹא יָצָא מִשָּׁם אֶלָּא הוּא, וַהֲרֵי כַּמָּה חֲמָרִים וְכַמָּה גַּמָּלִים יָצְאוּ, וְאַתְּ אָמַר: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, רַבִּי [זעירא] עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר בִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר הוּא זִיוָהּ הוּא הֲדָרָהּ, יָצָא מִשָּׁם פָּנָה זִיוָהּ פָּנָה הֲדָרָהּ. וְדִכְוָתָהּ: וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁמָּה וגו׳ (רות א׳:ז׳), וַתֵּצֵא, וְכִי לֹא יָצָא מִן הַמָּקוֹם אֶלָּא הִיא, וַהֲרֵי כַּמָּה חֲמָרִים כַּמָּה גַּמָּלִים יָצְאוּ וְאוֹמֵר וַתֵּצֵא, רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן וְרַבִּי חָנִין בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק אָמַר כְּשֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר הוּא זִיוָהּ הוּא הֲדָרָהּ, יָצָא מִשָּׁם פָּנָה זִיוָהּ פָּנָה הֲדָרָהּ, נִיחָא דְּתַמָּן לֹא הָיְתָה שָׁם אֶלָּא אוֹתָהּ הַצַּדֶּקֶת בִּלְבָד, אֶלָּא הָכָא דַּהֲוֵי יִצְחָק וְרִבְקָה. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר לֹא דוֹמָה זְכוּתוֹ שֶׁל צַדִיק אֶחָד לִזְכוּתוֹ שֶׁל שְׁנֵי צַדִּיקִים.
[ז] מִבְּאֵר שָׁבַע – רַבִּי יוּדָן וְרַב הוּנָא, רַבִּי יוּדָן אָמַר מִבְּאֵרָהּ שֶׁל שְׁבוּעָה, אָמַר שֶׁלֹא יַעֲמֹד עָלַי אֲבִימֶלֶךְ וְיֹאמַר הִשָּׁבְעָה לִי כְּשֵׁם שֶׁנִּשְׁבַּע לִי זְקֵנְךָ, נִמְצֵאתִי מַשְׁהֶה בְּשִׂמְחַת בָּנַי שִׁבְעָה דוֹרוֹת. רַב הוּנָא אָמַר מִבְּאֵרָהּ שֶׁל בְּכוֹרָה, אָמַר שֶׁלֹא יַעֲמֹד עָלַי עֵשָׂו וִיעַרְעֵר עַל הַבְּכוֹרָה וְיֹאמַר לִי כָּךְ הָיִיתָ מְרַמֶּה בִּי וְנוֹטֵל אֶת בְּכוֹרָתִי, וְנִמְצֵאתִי מְאַבֵּד אוֹתָהּ שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם (בראשית כ״ה:ל״ג). מִבְּאֵר שָׁבַע, רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר מִבְּאֵרָהּ שֶׁל בְּרָכוֹת, אָמַר שֶׁלֹא יַעֲמֹד עָלַי עֵשָׂו וְיֹאמַר לִי כָּךְ הָיִיתָ מְרַמֶּה בִּי וְנוֹטֵל אֶת הַבְּרָכוֹת, וְנִמְצֵאתִי מְאַבֵּד אוֹתָהּ יְגִיעָה שֶׁיָּגְעָה בִּי אִמִּי.
[ח] וַיֵּלֶךְ חָרָנָה – רַבָּנָן אָמְרֵי בֶּן יוֹמוֹ, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר כְּלִשָּׁנְהוֹן דִּבְרִיָּתָא הוּא, פְּלַן אֲזֵיל לְקֵיסָרִין וְעַד כַּדּוּן הוּא עַל זְוָדַיָא. חָרָנָה, תָּנָא בְּשֵׁם רַבִּי נְחֶמְיָה כָּל דָּבָר שֶׁהוּא צָרִיךְ למ״ד בִּתְחִלָּתוֹ נִתַּן לָהּ ה״א בְּסוֹפָהּ, סְדוֹמָה, שְׂעִירָה, מִצְרַיְמָה, חָרָנָה. אֵיתִיבֵיהּ וְהָכְתִיב: יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה (תהלים ט׳:י״ח), רַבִּי אַבָּא בֶּן זַבְדָא אָמַר לָאַמְבַּטִּי הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁבַּשְּׁאוֹל.
וַיֵּלֶךְ חָרָנָה – הֵאיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: אֲשֶׁר הוֹגָה ה׳ בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ (איכה א׳:י״ב).
[ג] וַיֵּצֵא יַעֲקֹב – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ (תהלים צ״א:י״א). אָמַר רַבִּי מֵאִיר, עָשָׂה אָדָם מִצְוָה אַחַת, מוֹסְרִין לוֹ מַלְאָךְ אֶחָד. עָשָׂה שְׁתֵּי מִצְוֹת, מוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי מַלְאָכִים. עָשָׂה מִצְוֹת הַרְבֵּה, מוֹסְרִין לוֹ מַלְאָכִים הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ וְגוֹ׳. וְלָמָּה, כְּדֵי לְשָׁמְרוֹ מִן הַמַּזִּיקִין, שֶׁנֶּאֱמַר: יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וְגוֹ׳. וּמַה הוּא יִפֹּל. מַשְׁלִימִין לוֹ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִמְּנַשֶּׁה נָפְלוּ עַל דָּוִד (דברי הימים א י״ב:כ׳). וּרְבָבָה מִימִינֶךָ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, לָמָּה מִן הַיָּמִין רְבָבָה וּמִן הַשְּׂמֹאל אֶלֶף. לְפִי שֶׁהַשְּׂמֹאל אֵינָהּ צְרִיכָה מַלְאָכִים הַרְבֵּה, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּתוּב בַּתְּפִלִּין וְנָתוּן בַּשְּׂמֹאל, שֶׁנֶּאֱמַר: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ (דברים ו׳:ח׳). אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בַר חֲנִינָא, לָא כְתִיב יְהֵא מִצִּדְּךָ אֶלָּא יִפֹּל. שְׂמֹאל שֶׁאֵינָהּ פְּשׁוּטָה בַמִּצְוֹת כְּמוֹ הַיָּמִין, אֵינָהּ מַפֶּלֶת אֶלָּא אֶלֶף מַזִּיקִין. אֲבָל יָמִין שֶׁהִיא פְשׁוּטָה בַמִּצְוֹת, מַפֶּלֶת רִבּוֹא מַזִּיקִין. לְכָךְ כְּתִיב: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ.
וַיֵּלֶךָ חָרָנָה – זוֹ אַחַת מֵאַרְבַּע קְפִיצוֹת שֶׁקָּפְצָה הָאָרֶץ. אַחַת בִּימֵי אַבְרָהָם, וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה (בראשית י״ד:ט״ו). וְאַחַת לֶאֱלִיעֶזֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן (בראשית כ״ד:מ״ב). וְאַחַת בִּימֵי דָוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָא (תהלים ס׳:ב׳). וְזֹאת, וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע. וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר, הִרְעַשְׁתָּה אֶרֶץ פְּצַמְתָּהּ רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִי מָטָה (תהלים ס׳:ד׳). מְלַמֵּד שֶׁהִקְפִּיץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאָרֶץ לְיוֹאָב וְלַאֲבִישַׁי וְלִצְבָא הַמִּלְחָמָה.
[Siman 3] And Jacob went out (Gen. 28:10). Scripture states elsewhere in reference to this verse: For He will give His angels charge over thee, to keep thee in all thy ways (Ps. 91:11). R. Meir said: If a man performs one precept, one angel is assigned to watch over him; if he performs two commandments, two angels guard him, and if he performs many precepts, many angels are assigned to watch over him, as it is said: For He will give His angels charge over thee, to guard thee. Why are they given charge over him? In order to protect him from demons, as is said: A thousand may fall at thy side, and ten thousand at thy right hand (ibid., v. 7). What is meant by may fall? It means that they will surrender to him, as it is said in the verse: And of Manasseh, also, there fell away some to David (I Chron. 12:20).
And ten thousand at thy right hand. R. Isaac propounded the following question: Why does the verse state ten thousand at thy right hand and only one thousand at thy left? Because, said he, the left hand does not require as many angels as the right, since the name of the Holy One, blessed be He, is inscribed upon the tefillin (phylactery) which is wrapped around the left hand, as is said: And thou shalt bind them as a sign upon thy hand (Deut. 6:8). R. Hanina the son of R. Abahu explained: It is not written “will be at thy right hand” but may fall at thy right hand. That is so because the left hand, which is not stretched out as frequently in the performance of good deeds as the right hand, is capable of bringing about the downfall of only a thousand demons, while the right hand, which is constantly stretched out in the performance of good deeds, is able to bring about the fall of ten thousand demons. Therefore it is written: For he will give his angels charge over thee.
And he went toward Haran. This is one of the four occasions on which the earth contracted itself. The first occasion was at the time of Abraham: He divided himself against them at night (Gen. 14:15). It occurred again for Eliezer, as it is said: And I came this day unto the fountain (ibid. 24:42). And once again in the days of Jacob,⁠1 as it is said, When he strove with Aram-naharaim and with Aram-zobah (Ps. 60:2). And this is what is meant by: And Jacob went out from Beer-sheba (Gen. 28:10). Similarly, it occurred at the time about which David said: Thou hast made the land to shake, Thou hast cleft it; heal the branches thereof; for it tottereth (Ps. 60:4). This verse teaches us that the Holy One, blessed be He, also contracted the earth for Joab, Abishai, and the army (when they pursued Abner).⁠2
1. Reading Jacob instead of David.
2. He had led the revolt against David.

פרשת ויצא

[א] ויצא יעקב. זש״ה דרך אויל ישר בעיניו (משלי י״ב:ט״ו), זה עשו הרשע, דכתיב למעלה וירא עשו כי רעות בנות כנען וגו׳ וילך עשו אל ישמעאל וגו׳ (בראשית כ״ח:ח׳-ט׳), הוסיף צרה על צרה, ושומע לעצה חכם (משלי שם), זה יעקב, שנאמר ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול (בראשית כ״ז:מ״ב), אימתי מתנחם כשיהרג אותך, שנאמר מתנחם לך להרגך (בראשית כ״ז:מ״ב), ועתה בני שמע בקולי (שם שם:מ״ג), מהו ועתה בני, אמרה לו אתמול שמעת לי ונטלת את הברכות, עכשיו שמע לי כדי שתחיה, אמר לה וכך הוא הדרך שאצא חוץ מדעתו של אבא, אם יאמר לי אף הוא ואעשה מיד, ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו וגו׳, קום לך פדנה ארם וגו׳ (שם כ״ח:א׳-ב׳), וכיון ששמע אמר לו תן לי אכסיטורין (פי׳ תייור), אמר לו ואל שדי יברך אותך (שם שם:ג׳), מיד וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם (שם שם:ז׳), ויצא יעקב וגו׳ (שם שם:י׳), לכך נאמר שומע לעצה חכם.
[ב] ד״א ויצא יעקב, זש״ה בהתהלכך תנחה אותך (משלי ו׳:כ״ב), זה יעקב שהיה עוסק בתורה כשיצא מבית אביו ולא הניחה, בשכבך תשמר עליך (שם), אימתי ויקח מאבני המקום [וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא] (בראשית כ״ח:כ״א), והיה שוכב והיא היתה משמרתו, והקיצות היא תשיחך (משלי שם), [וייקץ יעקב משנתו] (בראשית שם:ט״ז).
ד״א בהתהלכך תנחה אותך, בשעה שאדם יגע בתורה בחייו, בשכבך תשמר עליך [שהיא משמרת אותו] מרימה ותולעה, והקיצות היא תשיחך לעתיד כשיעמדו הכל בדין היא סניגורין שלו ומלמדת עליו זכות.
[ג] ד״א ויצא יעקב. זש״ה רגלי חסידיו ישמור (שמואל א ב׳:ט׳), זה אברהם כשרדף את המלכים, שנאמר מי העיר ממזרח וגו׳ (ישעיהו מ״א:ב׳), ורשעים בחשך ידמו (שמואל א שם), אלו ששה עשר מלכים שהרג בחשך, שנאמר ויחלק עליהם ללה (בראשית י״ד:ט״ו).
ד״א רגלי חסידיו ישמור. זה יעקב שיצא לילך לחרן, שכך אמר לו הקב״ה והנה אנכי עמך (שם כ״ח:ט״ו), ורשעים בחשך ידמו. זה עשו, שנאמר כל חשך טמון לצפוניו וגו׳ (איוב כ׳:כ״ו), והיה בית יעקב אש וגו׳ ובית עשו לקש (עבדיה א יח) עשו כשיצא לרדוף אחר יעקב בעשר שעות, והכסה הקב״ה את היום ועשה אותו ערב, שנאמר ויפגע במקום וגו׳ (בראשית כח יא. והיה עשו עומד בחשך ולא היה יודע להיכן הולך, שנאמר ורשעים בחשך ידמו (שמואל א ב׳:ט׳), למה כי לא בכח יגבר איש (שם), א״ל הקב״ה שמא אתה סבור להיות גבור, ואף לעתיד לבא כך הוא עשה לישראל, שנאמר אור זרוע לצדיק (תהלים צ״ז:י״א), ואומר ואור צדיקים כאור נוגה וגו׳ (משלי ד׳:י״ח), ואם תמיה אתה, כבר נעשה בעולם הזה, שנאמר לא ראו איש את אחיו (שמות י׳:כ״ג).
ד״א רגלי חסידיו ישמור, כיון שיצא יעקב מבית אביו, לא יצא אלא במקלו בלבד, שנאמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה (בראשית ל״ב:י״א), אמר הקב״ה ליצחק כך עשה לך אברהם אביך, לא נתן לך את כל אשר לו, שנאמר ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק (שם כ״ה:ה׳), וכן ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו (שם כ״ד:ב׳), אמר ר׳ שמואל בר יצחק מהו המושל, שהמשילו בכל אשר לו, אמר אפילו אתה נותן כל מה שיש לי, קח אשה לבני משם. ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך וכל טוב אדוניו בידו (שם שם:י׳), זו היא דיתיקי (שטר מתנה) הוליך בידו, ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק (בראשית כ״ה:ה׳), התחיל העבד מחלק לזו נזמים, ולזו קטליות, ולזו טבעות, זש״ה יש מפזר ונוסף עוד (משלי י״א:כ״ד), בירכו הקב״ה, שנאמר ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק נו (בראשית כ״ה:י״א), אבל יצחק לא עשה כן ליעקב אלא הוציאו ריקם, אמר הקב״ה וחשך מיושר אך למחסור (משלי שם), ומה היתה לו נסתלקה ממנו שכינה, ואין אתה מוצא שנדבר עמו אלא בשעה שמת, בא וראה מה עשה עשו הרשע ליעקב, ראה אותו ריקם ולא ריחם עליו, אלא אמר הריני קודמו לדרך ואינו יכול לעבור בדרך ושם אני הורגו, ומנין שכך הנביא אומר על רדפו בחרב אחיו וגו׳ (עמוס א׳:י״א), ידע יעקב ותלה עיניו להקב״ה, ועשה עמו נסים, ונתן (לו מקלו בידו) [מקלו בירדן] ונקרע הירדן לפניו ועבר, שנאמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה (בראשית ל״ב:י״א), והמתין עשו בדרך, ולא עבר יעקב בדרך, והרגיש עשו כי יעקב ברח ועבר את הירדן, מה עשה עשו רדף אחריו ומצא אותו במערה מקום דומה למרחץ שבטבריא, אמר יעקב לא פת ולא לחם בידי, אכנס ואחמם במרחץ, בא עשו הרשע והקיף את המרחץ כדי שימות בו, א״ל הקב״ה רשע שבעולם כנגדו אתה מזדווג, מיד א״ל הקב״ה ליעקב מה אתה מתיירא הנה אנכי עמך, א״ל יעקב רבונו של עולם, הואיל ובך אני בוטח, וכך אתה מבטיחני אבטח [ואצא, ויצא יעקב מבאר שבע].
[ה] ד״א ויצא יעקב. כתיב לך עמי בוא בחדריך וסגור [דלתיך] בעדי חבי כמעט רגע עד יעבור זעם (ישעיהו כ״ו:כ׳), בשעה שאתה רואה השעה חצופה לא תעמוד כנגדה אלא תן לה מקום, שנאמר לך עמי בא בחדריך, הסתכלו בי כביכול שראיתי השעה חצופה בעונותיכם לא עשיתי אלא נתתי לה מקום, שנאמר השיב אחור ימינו וגו׳ (איכה ב׳:ג׳), ואף אתם לך עמי, שכל מי שעומד כנגד השעה נופל בידה, וכל מי שנותן מקום לשעה, השעה נופלת בידו, נבות עמד כנגד השעה (ועמד בה) [ונפל בידה] שאמר לו אחאב תנה לי [את] כרמך ויהי לי לגן ירק (מלכים א כ״א:ב׳), מה עשה אמר חלילה לי מה׳ וגו׳ (שם שם:ג׳), מה נעשה לו, נפל ביד השעה, שנאמר ויעידוהו אנשי בליעל [את נבות נגד העם וגו׳ ויסקלהו באבנים וימות] (שם שם:י״ג). אברהם נתן מקום לשעה, וברח מפני נמרוד מלך כשדים וחזרה השעה ונפלה בידו והרג ששה עשר מלכים, שנאמר ויחלק עליהם לילה (בראשית י״ד:ט״ו), ויצחק נתן מקום לשעה בשעה שאמרו לו פלשתים לך מעמנו (שם כ״ו:ט״ז), מיד וילך משם יצחק (שם שם:י״ז) וחזרה השעה ונפלה בידו, שנאמר ואבימלך הלך אליו מגרר וגו׳ ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי וגו׳ ויאמרו ראה ראינו כי היה ה׳ עמך וגו׳ (בראשית כ״ו:כ״ו-כ״ח), ויוסף נתן מקום לשעה, בשעה שמכרו אותו אחיו לא היה יכול לומר אחיכם אני, אלא נתן מקום לשעה, וחזרה השעה ונפלה לפניו, שנאמר וילכו גם אחיו ויפלו לפניו (שם נ׳:י״ח), משה נתן מקום לשעה, שנאמר ויברח משה (מלפני) [מפני] פרעה (שמות ב׳:ט״ו), וחזרה השעה ונפלה בידו, שנאמר (והאיש) [גם האיש] משה גדול מאד בעיני [עבדי] פרעה ובעיני העם (שם י״א:ג׳), ודוד נתן מקום לשעה שנאמר ויברח דוד מנויות (שמואל א כ׳:א׳), וכתיב בברחו מפני אבשלום בנו (תהלים ג׳:א׳), וכתיב [בברחו] מפני שאול במערה (שם נ״ז:א׳), וחזרה השעה ונפלה בידו, ששאול אמר לו הנה [נא] ידעתי כי מלוך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל (שמואל א כ״ד:כ״א). וכן יעקב שברח מפני השעה, ויברח יעקב שדה ארם (הושע י״ב:י״ג), ונפלה השעה בידו, שנאמר ויקח עשו את נשיו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (בראשית ל״ו:ו׳), הוי לך עמי בא בחדריך.
ד״א לך עמי בא בחדריך, הסתכל בחדרי לבך וראה שלא לפי עונותיך הבאתי עליך יסורין, שאין חדריך אלא חדרי כליות, שנאמר חופש כל חדרי בטן (משלי כ׳:כ״ז), ואם באו עליך יסורין לא תפתח פיך ותקרא תגר אחר מדת הדין, אלא וסגור דלתיך בעדך, למה חבי כמעט רגע עד יעבר זעם, אין היסורין באין לעולם אלא (שברים) [עוברים] הן, שנאמר הבי כמעט רגע עד יעבר זעם.
[ח] ד״א ויצא יעקב, זה אחד מארבעה בני אדם שנתקפצה לו הארץ, ואלו הן, אברהם ואליעזר ויעקב ואבישי, אברהם מנין, כיון שיצא לרדוף את המלכים קפצה הארץ לפניו, שנאמר ויחלק עליהם לילה (בראשית י״ד:ט״ו), ואליעזר מנין, כיון שהלך להביא אשה ליצחק, נתקפצה הארץ לפניו, מה כתיב בו, ואבוא היום אל העין (שם כ״ד:מ״ב), בו ביום יצא ובו ביום הגיע, ואבישי מנין, כיון שהיה נלחם עם ישבי בנב אחי גלית, מה עשה רדף את דוד ברוח מגינו, באותה שעה נתן הקב״ה פחדו של דוד עליו, ואמר מה קל האיש הזה, היכן דוד וגבורותיו, ומנין שכן כתיב, ויעף דוד (שמואל ב כ״א:ט״ו) באותה שעה אמר דוד מי יתן לי אחד מבני אחותי כאן, והיו יואב ואבישי רחוקים ממנו, ונלחמים עם בני עמון ועם ארם, וכיון שהתפלל דוד הקפיץ הקב״ה את הארץ לפני אבישי, שנאמר ויעזר לו אבישי בן צרויה (שמואל ב כאי ז). ויעקב אבינו אף הוא הקפיץ הקב״ה את הארץ לפניו, שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. (בראשית כ״ט:א׳) [וישא יעקב רגליו]. אמרו רבותינו כל בני אדם רגליהם סובלות אותם, אבל יעקב הוא נושא את רגליו, שנאמר וישא יעקב רגליו.
[ט] ויברח יעקב שדה ארם (הושע י״ב:י״ג), ומהיכן ברח, מבאר שבע, שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע, וכי בבאר שבע היה, והלא בחברון היה, שנאמר הוא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק (בראשית ל״ה:כ״ז), אלא ממקום המיוחד לשבועות, ששם נשבע אברהם לאבימלך, שנאמר ועתה השבעה לי באלהים הנה וגו׳ (שם כ״א:כ״ג), על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שנים (שם שם:ל״א), ומנין ששם נשבע יצחק, שנאמר ויבאו עבדי יצחק וגו׳ (שם כ״ו:ל״ב), ויקרא אותה שבעה (שם). ואף עשו נשבע ליעקב, שנאמר השבעה לי כיום (שם כ״ה:ל״ג), כשנטל את בכורתו חשב בלבו ואמר אם יבא ואמר בא השבעה לי שלא נטלתה הברכות במרמה, מה אני יכול לעשות לו, אלא אצא מן המקום הזה המיוחד לשבועות, לכך נאמר ויצא יעקב מבאר שבע וגו׳, הוי ויברח יעקב שדה ארם.
[Parashat Vayetze]
[1] (Gen. 28:10:) AND JACOB SET OUT. This text is related (to Prov. 12:15): THE WAY OF A FOOL IS RIGHT IN HIS OWN EYES. This refers to Esau the Wicked, according to what is written above (in Gen. 28:8f): NOW ESAU SAW THAT THE DAUGHTERS OF CANAAN WERE EVIL…. SO ESAU SET OUT UNTO ISHMAEL < AND TOOK FOR A WIFE MAHALATH THE DAUGHTER OF ISHMAEL >…. He heaped trouble upon trouble. (Prov. 12:15, cont.:) BUT A WISE MAN LISTENS TO ADVICE. This refers to Jacob.⁠1 Thus it is stated (in Gen. 27:42): NOW IT WAS REPORTED TO REBEKAH ABOUT THE WORDS OF HER ELDER SON ESAU (i.e., about his scheming). < SO, HAVING SENT AND CALLED FOR YOUNGER SON JACOB, SHE SAID UNTO HIM: LOOK AT YOUR BROTHER ESAU. HE IS TAKING COMFORT >…. When was he taking comfort? When he would have killed you (Jacob), as stated (ibid., cont.): HE IS TAKING COMFORT < IN SCHEMING > AGAINST YOU TO KILL YOU. (Gen. 27:43:) SO NOW, MY SON, HEED MY VOICE. What is the meaning of SO NOW, MY SON? She said to him: Yesterday you heeded me and received the blessings; now heed me in order to remain alive. He said to her: But is that the proper way? For me to set out without Daddy's knowledge? If he also tells me, I will do so. Immediately (we read in Gen. 28:1f.): SO ISAAC CALLED JACOB AND BLESSED HIM…. ARISE AND GO TO PADDAN-ARAM…. As soon as he heard that, he said to him: Give me an exiterion {i.e., travel instructions}.⁠2 He said to him (in vs. 3): MAY GOD ALMIGHTY BLESS YOU. Immediately (we read in vs. 7): SO JACOB HEEDED HIS FATHER AND HIS MOTHER AND WENT TO PADDAN-ARAM…. (Gen. 28:10:) AND JACOB SET OUT. Ergo (in Prov. 12:15, cont.): BUT A WISE MAN LISTENS TO ADVICE.
[2] Another interpretation (of Gen. 28:10): AND JACOB SET OUT. This text is related (to Prov. 6:22): WHEN YOU WALK, IT (your father's commandment and your mother's torah) WILL GUIDE YOU. This refers to Jacob, who had been occupied with Torah when he set out from his father's house, and he did not leave it behind. Thus it is stated (ibid., cont.): IN YOUR LYING DOWN, IT WILL WATCH OVER YOU. When? (In Gen. 28:11:) THEN HE TOOK ONE OF THE STONES OF THE PLACE, [SET IT UNDER HIS HEAD, AND LAY DOWN IN THAT PLACE]. When he lay down, it guarded him. (Prov. 6:22, cont.:) AND WHEN YOU AWAKEN, IT WILL CONVERSE WITH YOU. [(Gen. 28:16:) THEN JACOB AWAKENED FROM HIS SLEEP.]
Another interpretation (of Prov. 6:22): WHEN YOU WALK, IT WILL GUIDE YOU, < i.e., > when someone labors at Torah during his life.⁠3 (Ibid., cont.:) IN YOUR LYING DOWN, IT WILL WATCH OVER (rt.: ShMR) YOU, [because it keeps (rt.: ShMR) him] from worm and maggot. (Ibid., cont.:) AND WHEN YOU AWAKEN, IT WILL CONVERSE WITH YOU. In the future life, when everyone shall stand in judgment, it is one's advocate4 and pleads his cause.
[3] Another interpretation (of Gen. 28:10): AND JACOB SET OUT. This text is related (to I Sam. 2:9): HE SHALL PROTECT THE FEET OF HIS SAINTS. This refers to Abraham when he pursued the kings. Thus it is stated (in Is. 41:2): WHO HAS AROUSED < RIGHTEOUSNESS >5 FROM THE EAST … ? (I Sam. 2:9, cont.:) BUT THE WICKED SHALL PERISH IN DARKNESS. These are the sixteen kings whom he killed in the darkness, as stated (in Gen. 14:15): THEN HE DEPLOYED < HIS FORCES > AGAINST THEM BY NIGHT.
Another interpretation (of I Sam. 2:9): HE SHALL PROTECT THE FEET OF HIS SAINTS. This refers to Jacob, when he set out to go to Haran; for the Holy One said this to him (in Gen. 28:15): SEE, I AM WITH YOU. (Ibid., cont.:) BUT THE WICKED SHALL PERISH IN DARKNESS. This refers to Esau, of whom it is stated (in Job 20:26): UTTER DARKNESS AWAITS HIS TREASURES; < AN UNFANNED FIRE SHALL CONSUME HIM >…. (Obad. 18:) THE HOUSE OF JACOB SHALL BE FIRE … AND THE HOUSE OF ESAU SHALL BE STRAW; < THEY SHALL BURN IT AND CONSUME IT >. When Esau set out to pursue Jacob, it was for ten hours that the Holy One concealed the day and made it evening. Accordingly, it is stated (in Gen. 28:11): WHEN HE CAME ACROSS A CERTAIN PLACE, < HE SPENT THE NIGHT THERE BECAUSE THE SUN HAD SET >. So Esau remained in the darkness and did not know where he was going. Thus it is stated (in I Sam. 2:9): BUT THE WICKED SHALL PERISH IN DARKNESS. Why? (Ibid., cont.:) BECAUSE ONE SHALL NOT PREVAIL BY STRENGTH. The Holy One said to him: Perhaps you think you are mighty! And in the world to come he (the Holy One) is also acting for Israel. Thus it is stated (in Ps. 97:11): LIGHT IS SOWN FOR THE RIGHTEOUS. It also says (in Prov. 4:18f.): BUT THE PATH6 OF THE RIGHTEOUS IS LIKE LUMINOUS SPLENDOR…. < BUT THE WAY OF THE WICKED IS LIKE DEEP DARKNESS; THEY DO NOT KNOW ON WHAT THEY WILL STUMBLE >. And if you have some doubts (about such treatment of the wicked), it has already happened in this world (to the Egyptians), as stated (in Exod. 10:23): NOR COULD ONE SEE HIS BROTHER.⁠7
Another interpretation (of I Sam. 2:9): HE SHALL PROTECT THE FEET OF HIS SAINTS. When Jacob set out from his father's house, he set out with only his staff, as stated (in Gen. 32:11 [10]): FOR WITH < ONLY > MY STAFF DID I CROSS THIS JORDAN. The Holy One said to Isaac: Did your father, Abraham, do this to you? Did he not give you everything that he had? It is so stated (in Gen. 25:5): BUT ABRAHAM GAVE ALL THAT HE HAD TO ISAAC. < There is > also this (in Gen. 24:2): SO ABRAHAM SAID UNTO THE SENIOR SERVANT OF HIS HOUSE, THE ONE WHO RULED OVER ALL THAT HE HAD. R. Samuel bar Isaac said: What is the meaning of THE ONE WHO RULED? When he had made him a ruler over all that he had, he said: Even if you < must > give away everything that belongs to me, take a wife for my son from there. (Gen. 24:10:) THEN THE SERVANT TOOK TEN CAMELS FROM THE CAMELS OF HIS MASTER, AND WENT WITH ALL HIS MASTER'S GOODS IN HIS HAND. This refers to a diatheke8 {gift certificate} which he carried in his hand.⁠9 (Ergo, in Gen. 25:5:) BUT ABRAHAM GAVE ALL THAT HE HAD TO ISAAC. The servant began distributing earrings to one woman, necklaces10 to another, and rings to still another. This is what the text means (in Prov. 11:24): THERE IS ONE WHO DISPENSES LIBERALLY AND STILL INCREASES. The Holy One has blessed him. Thus it is stated (in Gen. 25:11): AND IT CAME TO PASS AFTER THE DEATH OF ABRAHAM THAT GOD BLESSED HIS SON ISAAC. But Isaac did not do so for Jacob. Instead he had him set out empty-handed. The Holy One said (in Prov. 11:24, cont.): ANOTHER HOLDS BACK FROM WHAT IS RIGHT, YET THE RESULT IS WANT. And what happened to him (Isaac)? The Divine Presence departed from him. So you find him (the Holy One) speaking with him only when he died. Come and see what Esau the Wicked did to Jacob. He saw him empty-handed and did not show him mercy. Instead he said: See, I am ahead of him, and he cannot pass me on the way. So I will kill him there. And where is it shown? Where the prophet said so (in Amos 1:11): < THUS SAYS THE LORD: FOR THREE TRANSGRESSIONS OF EDOM AND FOR FOUR I WILL NOT RESCIND IT (the punishment) > BECAUSE HE PURSUED HIS BROTHER WITH THE SWORD. Jacob knew < about it > and raised his eyes to the Holy One. Now he had performed miracles with him (Jacob); so he put {his staff for him in his hand} [his staff into the Jordan]. Then the Jordan divided for him, and he crossed. Thus it is stated (in Gen. 32:11 [10]): FOR WITH MY STAFF DID I CROSS THIS JORDAN. So Esau was waiting on the way, but Jacob did not pass on the way. When Esau perceived that Jacob had fled and crossed the Jordan, what did he do? He pursued him and found him in a cave, a place like the bath that is in Tiberias.⁠11 Jacob had said: There is no bread and no food at hand. I shall go in and get warm in the bath. Esau the Wicked came and had the bath surrounded the so that he would die in it. The Holy One said to him: < Since > you are the most wicked man in the world, are you to be paired12 against him? Immediately the Holy One said to Jacob: What are you afraid of? See, I am with you. Jacob said to him: Sovereign of the World, inasmuch as I am trusting you and you are making me a promise, I will have trust [and set out. (Gen. 28:10:) AND JACOB SET OUT FROM BEERSHEBA].
[4] (Gen. 28:11:) WHEN HE CAME ACROSS (rt.: PG') A CERTAIN PLACE. There is no "coming across" (rt.: PG') except for prayer. Thus it is stated (in Jer. 7:16): AS FOR YOU, DO NOT PRAY FOR THIS PEOPLE…. AND DO NOT INTERCEDE (rt.: PG') WITH ME.⁠13 It was concerning him that David said (in Ps. 121:4-8): SEE, < THE GUARDIAN OF ISRAEL > NEITHER SLUMBERS NOR SLEEPS. THE LORD IS YOUR GUARDIAN; THE LORD IS YOUR SHADE…. BY DAY THE SUN SHALL NOT SMITE YOU…. THE LORD SHALL KEEP YOU FROM ALL EVIL…. THE LORD SHALL GUARD YOUR GOING AND YOUR COMING FROM NOW ON AND FOREVER.
Another interpretation (of Gen. 28:11): WHEN HE CAME ACROSS (rt.: PG') A CERTAIN PLACE where the Holy Spirit rested upon him, < i.e., > upon Jacob. Then he prophesied that Israel was going to sin and that the Holy Spirit would depart from them. {Now this derives from (ibid., cont.): BECAUSE THE SUN HAD SET. So also we find that it is written in the prophecy of Micah (3:6): THE SUN SHALL SET < UPON THE PROPHETS >, where it is a case of retribution and the passing away of prophecy.} Thus it is stated (in Jer. 27:18): IF THEY ARE PROPHETS AND IF THE WORD OF THE LORD IS WITH THEM, PLEASE LET THEM INTERCEDE (rt.: PG') WITH THE LORD. < The verse > teaches that this "coming across" (rt.: PG') is prophecy. (Gen. 28:11:) WHEN HE CAME ACROSS (rt.: PG') A CERTAIN PLACE … BECAUSE THE SUN HAD SET. What is it that is written (in Micah 3:6)? THE SUN SHALL SET UPON THE PROPHETS, AND THE DAY SHALL BE DARKENED.
(Gen. 28:11, cont.:) THEN HE TOOK SOME14 OF THE STONES OF THE PLACE, < SET THEM UNDER HIS HEAD, AND LAY DOWN IN THAT PLACE >.⁠15 He thought in his heart: My grandfather Abraham sired a righteous < son > and a wicked < son > from two women. Isaac was righteous, and Ishmael was wicked. Then Daddy Isaac sired a righteous < son > and a wicked < son > from one woman. As for me, since I am to take four wives, how many wicked < sons > will there be from me? The Holy One said to him: Heaven forbid! (According to Cant. 4:7) YOU ARE BEAUTIFUL ALL OVER, MY BELOVED; THERE IS NO BLEMISH IN YOU. When he arose in the morning, he found that all of the stones were one stone. He was glad that his bed was whole, as stated (in Gen. 28:18): THEN JACOB AROSE EARLY IN THE MORNING, <TOOK THE STONE WHICH HE HAD PUT UNDER HIS HEAD, SET IT UP AS A PILLAR >…. The Holy One said to him: By your life, just as all these stones have become one, so shall all of your sons be righteous. Thus it is stated (in Job 5:23): FOR YOU SHALL HAVE A COVENANT WITH THE STONES OF THE FIELD, AND THE BEASTS OF THE FIELD SHALL BE AT PEACE WITH YOU.
[5] Another interpretation (of Gen. 28:10): AND JACOB SET OUT. It is written (in Is. 26:20): GO, MY PEOPLE, ENTER INTO YOUR CHAMBERS AND SHUT [YOUR DOORS] BEHIND ME.⁠16 HIDE JUST FOR A MOMENT UNTIL MY ANGER PASSES. When you see a fateful hour, do not stand against it but give way to it. Thus it is stated: GO, MY PEOPLE, ENTER INTO YOUR CHAMBERS. Look at me, as it were, for I have perceived an hour < made > fateful through your sins. I did nothing. Instead I gave way to it, as stated (in Lam. 2:3): HE HAS WITHDRAWN HIS RIGHT HAND…. So also you, GO MY PEOPLE. Thus, the one who stands against the hour will fall into its hand; but whoever gives way to the hour will have the hour fall into his hand. Naboth stood against the hour {and stood against it} [and fell into its hand]. When Ahab said to him (in I Kings 21:2): GIVE ME YOUR VINEYARD SO THAT I MAY HAVE IT FOR A VEGETABLE GARDEN. What did he do? He said (in vs. 3): THE LORD FORBID < THAT I SHOULD GIVE YOU MY ANCESTORS' INHERITANCE >. What happened to him? He fell into the hand of the hour, as stated (in vs. 13): AND THE MEN OF BELIAL TESTIFIED AGAINST [NABOTH BEFORE THE PEOPLE…. AND THEY STONED HIM TO DEATH WITH STONES]. Abraham gave way to the hour and fled from Nimrod, the king of the Chaldeans. So the hour returned and fell into his hand when he killed sixteen kings. It is so stated (in Gen. 14:15): THEN HE DEPLOYED < HIS FORCES > AGAINST THEM BY NIGHT. Isaac also gave way to the hour when the Philistines said to him (in Gen. 26:16): GO AWAY FROM US. Immediately < the passage continues > (in vs. 17): SO ISAAC WENT AWAY FROM THERE. Then the hour returned and fell into his hand, as stated (in Gen. 26:26-28): THEN ABIMELECH CAME UNTO HIM FROM GERAR…. SO ISAAC SAID UNTO THEM: WHY HAVE YOU COME UNTO ME …? AND THEY SAID: WE HAVE CLEARLY SEEN THAT THE LORD IS WITH YOU…. Joseph also gave way to the hour. When his brothers sold him, was he not able to say: I am your brother? But he gave way to the hour, and the hour returned and fell before him, as stated (in Gen. 50:18): THEN HIS BROTHERS ALSO WENT AND FELL DOWN BEFORE HIM. Moses gave way to the hour, as stated (in Exod. 2:15): BUT MOSES FLED FROM PHARAOH. So the hour returned and fell into his hand, as stated (in Exod. 11:3): {AND} [ALSO] THE MAN MOSES WAS VERY GREAT IN THE EYES OF PHARAOH'S [SERVANTS] AND IN THE EYES OF HIS PEOPLE. David also gave way to the hour, as stated (in I Sam. 20:1): BUT DAVID FLED FROM NAIOTH. It is also written (in Ps. 3:1): WHEN HE FLED FROM HIS SON ABSALOM. And it is written (in Ps. 57:1): [WHEN HE FLED] FROM SAUL IN THE CAVE. So the hour returned and fell into his hand when Saul said to him (in I Sam. 24:21 [20]): [PLEASE] LOOK, I KNOW THAT YOU SHALL SURELY REIGN AND IN YOUR HAND THE KINGDOM OF ISRAEL SHALL ARISE. So < it was > also < with > Jacob, who fled from the hour. (Hosea 12:13 [12]:) THEN JACOB FLED TO THE LAND OF ARAM. And the hour fell into his hand, as stated (in Gen. 36:6): THEN ESAU TOOK HIS WIVES < … > AND WENT INTO A LAND AWAY FROM HIS BROTHER JACOB. Ergo (in Is. 26:20): GO, MY PEOPLE, ENTER INTO YOUR CHAMBERS.
Another interpretation (of Is. 26:20): GO, MY PEOPLE, ENTER INTO YOUR CHAMBERS. Look into the chambers of your heart, and see that it was not in proportion to your sins that I brought sufferings upon you, for YOUR CHAMBERS are nothing but kidney chambers.⁠17 Thus it is stated (in Prov. 20:27): SEARCHING ALL THE CHAMBERS OF THE BELLY. But, if sufferings come upon you, do not open your mouth and complain against the measure of justice. Rather (according to Is. 26:20, cont.): AND SHUT YOUR DOORS BEHIND YOU. Why? (Ibid., cont.:) HIDE JUST FOR A MOMENT UNTIL MY ANGER PASSES. No sufferings ever come except they pass. Thus it is stated: HIDE JUST FOR A MOMENT UNTIL MY ANGER PASSES.
[6] (Gen. 28:12:) THEN HE DREAMED THAT HERE WAS A LADDER…. Let our master instruct us: What is the difference between the death of the righteous and the death of the wicked? R. Justa bar Shunem said in the name of R. Joshua of Sikhnin: The death of the wicked is neither on the earth nor in the heavens. For it is so written of Ahithophel (in II Sam. 17:23): THEN HE {GAVE INSTRUCTIONS UNTO HIS CHILDREN} [SET HIS HOUSE IN ORDER] AND HANGED HIMSELF. And likewise in the case of Haman, < his death was > neither on the earth nor in the heavens. It is so stated (in Esth. 7:10): THEN THEY HANGED HAMAN; and his children as well (according to Esth. 9:25): SO THAT HE AND HIS CHILDREN WOULD BE HANGED. But the death of the righteous is < both > in the heavens and on the earth, as stated (in I Sam. 25:29): YET THE LIFE OF MY LORD (David) SHALL BE FOUND IN THE BUNDLE OF THE LIVING < WITH THE LORD YOUR GOD >. Where is it shown < that the death of the righteous > is on the earth? (II Chron. 32:33:) SO THEY TOOK HIM (Hezekiah) UP AND BURIED HIM IN THE ASCENT OF THE TOMBS OF THE HOUSE OF DAVID. THUS < ALL JUDAH AND THE INHABITANTS OF JERUSALEM > PAID HIM HONOR AT HIS DEATH.
Let our master instruct us further: What is the difference between the dreams of the righteous and the dreams of the wicked? The dreams of the wicked are neither in the heavens nor on the earth. Thus it is stated (in Gen. 41:1): PHARAOH DREAMED, AND THERE HE WAS STANDING ON THE NILE. So also it is written of Nebuchadnezzar (in Dan. 4:2): {IT WAS} [I SAW] A DREAM, AND IT MADE ME AFRAID, for he was neither on the earth nor in the heavens (cf. vss. 7-8). However, the dreams of the righteous are < both > in the heavens and on the earth. You therefore find that Joseph said to his brothers (in Gen. 37:7): HERE WE WERE BINDING SHEAVES: Ergo, < his dreams were > on the earth. Where is it shown that they were also in heaven? Where it is stated (in Gen. 37:9): HERE WERE THE SUN, THE MOON, AND ELEVEN STARS BOWING DOWN TO ME. So also it was in the case of our father Jacob (according to Gen. 28:12): THEN HE DREAMED THAT HERE WAS A LADDER [PLACED ON EARTH WITH ITS TOP REACHING TO THE HEAVENS. Ergo, < his dream was both > in the heavens and on the earth].
[7] Another interpretation (of Gen. 28:12): THEN HE DREAMED THAT HERE WAS A LADDER (rt. SLM). R. Jose the Galilean said: He showed him Manasseh making an image (rt. SML).⁠18 Another interpretation (of Gen. 28:12): R. Eleazar b. R. Simeon ben {Jose} [Johay] said: He showed him an altar, as stated (in Exod. 20:21 [24], 23 [26]): AN ALTAR OF EARTH YOU SHALL MAKE FOR ME…. AND YOU SHALL NOT GO UP BY STEPS UPON MY ALTAR.⁠19 (Gen. 28:12, cont.:) WITH ITS TOP REACHING TO THE HEAVENS. This is the cloud of incense. (Ibid., cont.:) AND BEHOLD, THE ANGELS OF GOD. These are the priests who stand on the ramp (KBSh)⁠20 of the altar and minister. R. Simeon ben Halafta said: He showed him Korah, as stated (in Numb. 16:32): AND THE EARTH OPENED ITS MOUTH. (Gen. 28:12:) WITH ITS TOP REACHING TO THE HEAVENS. He showed him Moses, as stated (in Exod 24:1): THEN HE SAID UNTO MOSES: GO UP UNTO THE LORD.
Another interpretation (of Gen. 28:12): THEN HE DREAMED THAT HERE WAS A LADDER PLACED ON EARTH. R. Eleazar ben Azariah said: He showed him Jonah, as stated (in Jonah 2:7 [6]): I WENT DOWN TO THE ROOTS OF THE MOUNTAINS…. (Gen. 28:12, cont.:) WITH ITS TOP REACHING TO THE HEAVENS. He showed him Elijah, as stated (in II Kings 2:11): AND ELIJAH WENT UP IN A WHIRLWIND INTO THE HEAVENS. Another interpretation (of Gen. 28:12): THEN HE DREAMED. R. Simeon ben Johay said: He showed him Sinai (SYNY). This is a symbol. S = sixty, Y = ten, N = fifty, Y = ten. The sum is one hundred and thirty. LADDER also is a hundred and thirty.⁠21 It is stated here (in Gen. 21:12, cont.): PLACED ON EARTH WITH ITS TOP REACHING TO THE HEAVENS. It is also said of Sinai (in Deut. 4:11): {AND BEHOLD, IT WAS} [AND THE MOUNTAIN WAS] BURNING WITH FIRE UP TO THE HEART OF THE HEAVENS.
Another interpretation (of Gen. 28:12): AND BEHOLD, THE ANGELS OF GOD. This refers to Moses and Aaron, as stated (in Exod. 24:9): THEN THERE WENT UP MOSES AND AARON.⁠22 (Gen. 28:13:) AND BEHOLD, THE LORD STOOD UPON IT. (Exod. 19:20:) AND THE LORD CAME DOWN UPON MOUNT SINAI. (Gen. 12:13, cont.:) AND SAID: I AM THE LORD, THE GOD OF YOUR FATHER ABRAHAM AND THE GOD OF ISAAC. It is also stated on Sinai (in Exod. 20:1): I AM THE LORD YOUR GOD.
[8] Another interpretation (of Gen. 28:10): BUT JACOB SET OUT. This is one of four children of Adam for whom the land (i.e., spatial distance) was contracted. They are the following: Abraham, Eleazer, Jacob, and Abishai.⁠23 In the case of Abraham, where is it shown? < It was > when he went forth to pursue the kings < that > the land contracted before him. Thus it is stated (in Gen. 14:15): AND THE NIGHT WAS DIVIDED AGAINST THEM.⁠24 And in the case of Eleazer, where is it shown? < It was > when he went to bring a wife for Isaac < that > the land contracted before him.⁠25 What is written about him (in Gen. 24:42)? AND I CAME TODAY (i.e., in one day) TO THE SPRING. The day he set out was the very day on which he arrived. And in the case of Abishai, where is it shown? When he fought with Ishbi-benob the brother of Goliath.⁠26 What did he do? He went after David with his shield at the ready. In that hour the Holy One put the fear of David upon him, since he said: How swift this man is! Where are David and his mighty men? And where is it shown? Where it is so written (in II Sam. 21:15): AND DAVID WAS WEARY. At that time David had said: Oh, that someone would put one of my sister's sons here for me. Now Joab and Abishai were far away from him where they were fighting with the children of Ammon and with Aram (cf. I Chron. 19:10f.) However, when David prayed, the Holy One contracted the land before Abishai, as stated (in II Sam. 21:17): BUT ABISHAI BEN ZERUIAH CAME TO HIS AID. And our father Jacob was also one before whom the Holy One caused the land to contract.⁠27 Thus it is stated (in Gen. 28:10; 29:1): AND JACOB SET OUT FROM BEERSHEBA AND WENT TO HARAN…. [THEN JACOB CONTINUED HIS JOURNEY (literally: RAISED HIS FEET)]. Our masters have said: In the case of all the children of Adam, their feet carry them; but in Jacob's case, he keeps his feet up. Thus it is stated (in Gen. 29:1): THEN JACOB RAISED HIS FEET.
[9] (Hosea 12:13 [12]:) THEN JACOB FLED TO THE LAND OF ARAM. From where did he flee? From Beersheba, as stated (in Gen. 28:10): AND JACOB SET OUT FROM BEERSHEBA. Was he in Beersheba? Was he not rather in Hebron, as stated (in Gen. 35:27): I.E., HEBRON, WHERE ABRAHAM AND ISAAC SOJOURNED? < The situation was merely that he fled > from a place set aside for oaths (shevu'ot), since < it was > there < that > Abraham had sworn to Abimelech. Thus it is stated (in Gen. 21:23, 31): SO NOW SWEAR TO ME BY GOD, BEHOLD…. THEREFORE THAT PLACE WAS NAMED BEERSHEBA, (i.e., The Well of the Oath) BECAUSE < IT WAS > THERE < THAT > BOTH OF THEM HAD SWORN. Now where is it shown that Isaac had sworn? Where it is stated (in Gen. 26:32f.): THAT ISAAC'S SERVANTS CAME < AND TOLD HIM ABOUT THE WELL >…. SO HE CALLED IT SHIBAH (i.e., oath); < THEREFORE THE NAME OF THE CITY IS BEERSHEBA UNTO THIS DAY >.⁠28 And Esau also swore to Jacob, as stated (in Gen. 25:33): < THEN JACOB SAID > SWEAR TO ME FIRST. < Thus he swore an oath > when he took his birthright. He thought in his heart and said: If he should come and say: Come, swear to me that you have not taken my blessing by deceit, what shall I be able to do to him? I shall simply go away from this place set aside for oaths. It is therefore stated (in Gen. 28:10): AND JACOB SET OUT FROM BEERSHEBA (i.e., The Well of the Oath).⁠29 Ergo (in Hosea 12:13 [12]): THEN JACOB FLED TO THE LAND OF ARAM.
Resh Laqish said: The Holy One performed miracles with him at the time that he saw the dream. What is written (in Gen. 28:13)? AND BEHOLD, THE LORD STOOD OVER HIM.⁠30
(Gen. 28:17:) SO HE WAS AFRAID AND SAID: HOW AWESOME IS THIS PLACE! THIS is nothing but the Holy Temple, as stated (in Ps. 78:54): THEN HE BROUGHT THEM TO THE BORDER OF HIS SANCTUARY, THIS MOUNTAIN THAT HIS RIGHT HAND HAD PROCURED. Moreover, AWESOME can only refer to the Holy Temple. Thus it is stated (in Ps. 68:36 [35]): O GOD, YOU ARE AWESOME IN YOUR SANCTUARIES. He (Jacob) saw it destroyed, as stated (in Gen. 28:17): THIS IS NOTHING. (Ibid., cont.:) BUT THE HOUSE OF GOD, since he saw it < re >built. All the prophets also saw it built, destroyed, and < re > built. The Holy One simply said: You have seen it destroyed in this world, but in the world to come I am < re > building it myself. Then in my glory I am returning within it with you watching. Thus it is stated (in Is. 52:8): FOR EYE TO EYE THEY WILL SEE THE RETURN OF THE LORD TO ZION.⁠31
1. Gen. R. 67:12.
2. The Greek word means “departing blessing.”
3. Cf. Avot 6:9; Sifra to Lev. 18:1 (pereq 13); Sifre to Deut. 6:7 (34); Sot. 21a; also Gen. R. 35:3 (but not in the Theodor/Albeck edition); M.Pss. 1:11; 119:7, 10 (2), 49 (41); 140:1.
4. Gk.: synegoros.
5. The word translated RIGHTEOUSNESS here (tsedeq) implies victory and success as well as righteousness.
6. The Buber text has or (LIGHT) here instead orah (PATH). PATH not only fits better into the context, but also represents the traditional biblical text.
7. As most translations recognize, the passage simply means that the Egyptians could not see each other under the plague of darkness; however, the midrash understands the Hebrew more literally as a parallel to Esau not being able to see his brother Jacob.
8. The Greek words means “covenant.”
9. See Gen. R. 59:11 and some versions of PRE 16. Both use the word diatheke in this context. Cf. Gen. R. 61:6.
10. Lat.: catellae.
11. Cf. Gen. R. 75:5.
12. The verb is related to the Greek noun zeugos (“yoke of beasts”).
13. Ber. 26b; Sanh. 95b; Gen. R. 68:9.
14. Traditional translations assume that Jacob TOOK ONE OF THE STONES, but the midrash assumes that there were more.
15. See Gen. R. 68:11.
16. The MT reads BEHIND YOU.
17. The kidneys have an emotional function similar to that of the heart.
18. Cf. Gen. R. 68:13.
19. Cf. Gen. R. 68:12.
20. Cf. the end of the previous verse, according to which Jacob LAY DOWN (rt.: ShKB) IN THAT PLACE.
21. In the MT LADDER is SLM (S = 60, L = 30, M = 40, for a total of 130); but the Buber text spells LADDER SWLM for a total of 136.
22. The passage continues: NADAB, ABIHU, AND SEVENTY OF THE ELDERS OF ISRAEL.
23. Cf. Sanh. 95 (bar.), which omits Abraham from the list.
24. I.e., Abraham only needed to pursue the kings until midnight because God had shortened the pursuit. So Gen. R. 43:3; Exod. R. 18:1; cf. Gen. R. 43:3.
25. Sanh. 95a; PRE 16.
26. See also Gen. R. 59:11.
27. Sanh. 95b; Gen. R. 68:8.
28. Similarly Rashi and Nachmanides on Gen. 26:33. Cf. Malbim on this verse, according to whom Beersheba means “seventh well,” in that this well was the seventh dug by Isaac. Cf. also Ibn Ezra, who, because of what might be an alternative derivation from the number seven in Gen. 21:23-33, suggests that either Beersheba had two derivations or that there were two cities with this name.
29. Beersheba seems to be, not a particular city, but any well where one might swear an oath. Thus, there is no contradiction between Jacob living in Hebron and setting out from Beersheba, i.e., the Hebron oath well.
30. To protect him from the heat of the sun. Cf. Codex Vaticanus Ebr. 34, which explains that the rest of the verse reads: THE EARTH UPON WHICH YOU LIE < I WILL GIVE TO YOU AND TO YOUR SEED > . Thus the Holy One folds it up (i.e., folds up the land of Israel) under his head. Similarly, Hul. 91b; Gen. R. 69:4; Rashi, s.v.
31. The midrash seems to picture Jacob’s dream ladder extending from the earthly Temple up eighteen miles to the heavenly temple. See Gen. R. 69:7.
כי תעבור במים אתך אני (ישעיה מ״ג ב׳), אמרו רבותינו כיון שראה עשו שנתחתן עם ישמעאל ולא נתקיימה מחשבתו, הלך וצוה אחד מבניו לרדוף אחר יעקב להורגו, ופגע ביעקב, א״ל אבי צוני להורגך ואני מתירא ממנו שלא יקללני, תן לי עצה היאך אקיים דברי אבי ולא יקללני, א״ל יעקב טול כל מה שיש לי ואשאר עני ואחשב כמת ונמצאת מקיים דברי אביך, מיד נטל כל מה שהיה לו והפשיטו והלך לו, ושמע עשו שלא הרגו בנו אמר הריני קודמו לדרך במקום שאינו יכול לעבור באותו מקום ושם אני הורגו. וכן מפרש הנביא על רדפו בחרב אחיו (עמוס א׳ י״א). מיד נתירא יעקב לעבור שם והלך לו דרך הירדן ותלה עיניו בהב״ה ועשה לו נסים ונתן מקלו במים ונקרע הירדן ועבר ביבשה שנאמר כי במקלי עברתי (בראשית ל״ב י״א), הוי כי תעבור במים אתך אני. עשו המתין ליעקב בדרך ולא עבר לשם, הרגיש דרך הירדן הלך, מה עשה, רדף אחריו וקדמו לבערה, מקום הוא דומה למרחץ של טבריה, אמר יעקב לא פת ולא דברים יש בידי, נכנס אני ומחמם גופי במרחץ. בא עשו וקדמו והקיף את המרחץ כדי שימות שם. ר׳ לוי אמר (אתה) [אתרה] הוא תמן מצטננה בבערה, נכנס יעקב שם ונעל עשו בפניו (והתיר) [וחתר] לו הב״ה (היתורה) [חתירה] ממקום אחר והלך לו, הוי כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך (ישעיה שם).
מבאר שבע – ר׳ הונא אמר מבארה של בכורה, אמר עד שלא יעמוד עשו עמי ויאמר לי כך היית מרמה בי ונוטל בכורתי נמצא אני מאבד את השבועה. ר׳ ירמיה אמר מבארה של ברכה, אמר עד שלא יעמוד עשו עמי ויאמר לי כך היית מרמה בי ונוטל ברכתי נמצא מאבד אני את היגיעה שיגעה בי אמי.
וילך חרנה – ר׳ ברכיה ורבנין, ר׳ ברכיה אמר לישנהון דבריתא הוא, פלן אזל לקסרין ועדיין הוא מתקן זווריה, ורבנן אמרו בן יומו.
ויצא יעקב1אמרו חכמים והלא כמה חמורים וכמה גמלים יצאו עמו מבאר שבע, ולא גילה הכתוב יציאתן, וביעקב כתיב ויצא יעקב, מכאן לתלמיד חכם שיוצא מן המקום ישארו אנשי המקום יתומים: 2יצא משם יצא הודה יצא זיוה יצא כבודה.
וילך חרנה – וכי בשעה שיצא מבאר שבע בא לו לאלתר לחרן, אלא מלמד שקפצה לו הארץ.
1. אמרו חכמים והלא כמה חמורים. ב״ר פס״ה אות ו׳ ילקוט רמז קי״ז ולק״ט, ועיי׳ כוונת המאמר ביפ״ת.
2. יצא משם כו׳. ב״ר וילקוט ולק״ט ורש״י עה״ת, ורות רבה פ״ב.
(י-יא)

פָּרָשַׁת וַיֵּצֵא

רמז קיז

רַבִּי פִּנְחָס פָּתַח, (משלי ג׳:כ״ג) ״אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ״, זֶה יַעֲקֹב, דִּכְתִיב וַיֵּצֵא יַעֲקֹב. ״אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִפְחָד״ מִלָּבָן וּמֵעֵשָׂו, ״וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ״, וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.
רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן פָּתַח, (תהלים קכ״א:א׳) ״אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים״ אֶל הַהוֹרִים לְמַלְּפֵנִי וּלְמַעַבְדֵנִי ״מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי״ אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא רִבְקָה מַה כְּתִיב בֵּיהּ ״וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים״, אֲנִי לֹא צָמִיד אֶחָד וְלֹא נֶזֶם אֶחָד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: גָּדוּד שְׁלָחוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: שִׁלַּח עִמּוֹ אֶלָּא שֶׁבָּא עֵשָׂו וּנְטָלוֹ מִמֶּנּוּ. אָמַר מָה אֲנָא מוֹבַד סִבְרִי מִן בֶּרְיִי אֶלָּא (שם ב׳:ה׳) ״עֶזְרִי מֵעִם ה׳ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שׁוֹמְרֶךָ הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל״. (תהלים קכ״א:ז׳-ח׳) ״ה׳ יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע״ מֵעֵשָׂו וּמִלָּבָן, ״יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ״ מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת. ״ה׳ יִשְׁמָר צֵאתְךָ״ וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע.
רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן פָּתַח, ״אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה״, מַטְרוּנָא שָׁאֲלָה לְרַבִּי יוֹסִי לְכַמָּה יָמִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, אָמַר לָה לְשִׁשָּׁה, דִּכְתִיב (שמות כ׳:י׳) ״כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה׳⁠ ⁠⁠״ וְגוֹ׳, מֵאוֹתָהּ שָׁעָה וְעַד עַכְשָׁו מַהוּ עוֹסֵק, אָמַר לָהּ יוֹשֵׁב וּמְזַוֵּג זִוּוּגִים, אִישׁ לְאִשָּׁה וְאִשָּׁה לְאִישׁ וְכוּ׳ (וּמַאֲרִיךְ בַּמִּדְרַשׁ רַבּוֹת קָחֶנּוּ מִשָּׁם), יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ הוֹלֵךְ אֶצְלוֹ. יִצְחָק בָּא זִוּוּגוֹ אֶצְלוֹ, דִּכְתִיב (בראשית כ״ד:ס״ג) ״וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים״. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע.
חִזְקִיָּה אָמַר: בֶּן שִׁשִּׂים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ כְּשֶׁנָּטַל אֶת הַבְּרָכוֹת עָשָׂה עוֹד מֻטְמָן בָּאָרֶץ וּמְשַׁמֵּשׁ לְעֵבֶר אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וּבָאִמָּהוֹת שֶׁבַע שָׁנִים נִמְצָא נוֹשֵׂא אִשָּׁה בֶּן שְׁמֹנִים וְאַרְבַּע וְעֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים לָמַדְנוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְדִּים לָרְשָׁעִים, וּמַשְׁהֶה לַצַּדִּיקִים. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כְּבָר כָּתוּב (לעיל פסוק ז) ״וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע אָמַר: אַבָּא בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ לָצֵאת חוּץ לָאָרֶץ מֵהֵיכָן הֻרְשָׁה לוֹ לֹא מִבְּאֵר שֶׁבַע, אַף אֲנִי הוֹלֵךְ לִבְאֵר שֶׁבַע, אִם נוֹתֵן לִי רְשׁוּת הֲרֵינִי יוֹצֵא, וְאִם לָאו אֵין אֲנִי יוֹצֵא. לְפִיכָךְ צָרִיךְ הַכָּתוּב לוֹמַר וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע.
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב – וְכִי לֹא יָצָא מִשָּׁם אֶלָּא הוּא, כַּמָּה חַמָּרִים יָצְאוּ וְכַמָּה גַּמָּלִים יָצְאוּ וְאַת אָמַרְתְּ וַיֵּצֵא, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר הוּא זִיוָהּ הוּא שִׁבְחָהּ הוּא הֲדָרָהּ, פָּנָה מִשָׁם, פָּנָה זִיוָהּ פָּנָה שִׁבְחָהּ פָּנָה הֲדָרָהּ. וְדִכְוָתֵהּ ״וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָּׁמָּה״, וְכִי לֹא יָצְאָה אֶלָּא הִיא וַהֲלֹא כַּמָּה חַמָּרִים כַּמָּה גַּמָּלִים יָצְאוּ וְכוּ׳ נִיחָא תַּמָּן שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם אֶלָּא אוֹתָהּ צַדֶּקֶת בִּלְבַד, בְּרַם הָכָא לֹא הָיָה שָׁם יִצְחָק וְרִבְקָה, לֹא דּוֹמָה זְכוּתוֹ שֶׁל צַדִּיק אֶחָד לִזְכוּתָן שֶׁל שְׁנֵי צַדִּיקִים.
מִבְּאֵר שָׁבַע – רַבִּי יוּדָן אָמַר: מִבְּאֵרָה שֶׁל שְׁבוּעָה, שֶׁלֹּא יַעֲמוֹד עָלַי אֲבִימֶלֶךְ וְיֹאמַר הִשָּׁבַע לִי כְּמוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע לִי זְקֶנְךָ, נִמְצֵאתִי מַשְׁהֶה בְּשִׂמְחַת בָּנַי שִׁבְעָה דּוֹרוֹת, רַבִּי אָמַר: מִבְּאֵרָה שֶׁל בְּכוֹרָהּ שֶׁלֹּא יַעֲמֹד עָלַי עֵשָׂו וְיֹאמַר לִי כָּךְ הָיִיתָ מְרַמֶּה אוֹתִי וְנוֹטֵל בְּכוֹרָתִי, נִמְצֵאתִי מְאַבֵּד אוֹתָהּ שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ״ה:ל״ג) ״הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם״. מִבְּאֵר שָׁבַע, רַבִּי בֶּרֶכְיָה אוֹמֵר: מִבְּאֵרָה שֶׁל בְּרָכָה שֶׁלֹּא יַעֲמֹד עָלַי עֵשָׂו וְיֹאמַר לִי כָּךְ הָיִיתָ מְרַמֶּה בִּי וְנוֹטֵל אֶת בִּרְכָתִי, נִמְצֵאתִי מְאַבֵּד אוֹתָהּ יְגִיעָה שֶׁיָּגְעָה בִּי אִמִּי.
וַיֵּלֶךְ חָרָנָה – בֶּן יוֹמוֹ, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר: לִישְׁנָא דִבְרִיָּתָא, פְּלָן אָזַל לְקֵיסָרִין וְעַד כְּדוֹן הוּא עַל זְוָדוֹהִי.
חָרָנָה תָּנִי, כָּל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לַמֶ״ד בִּתְחִלָּה נִתָּן לָהּ הֵ״א בְּסוֹפָהּ ״סְדֹמָה״ ״מִצְרַיְמָה״ ״שֵׂעִירָה״, ״חָרָנָה״. הֵתִיבוּן וְהַכְּתִיב ״יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה״ לִדְיוּטִי הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁבַּשְּׁאוֹל.
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע – וַהֲלֹא בְּחֶבְרוֹן הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל״ה:כ״ז) ״הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק״, אֶלָּא מִמָּקוֹם הַמְיֻחָד לִשְׁבוּעוֹת. אַבְרָהָם (בראשית כ״א:כ״ג) ״וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִי בֵאלֹהִים״, ״עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע״ וְגוֹ׳, יִצְחָק, (שם כ״ו:ל״ג) ״וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה״, אַף עֵשָׂו כְּשֶׁמָּכַר בְּכוֹרָתוֹ (בראשית כ״ה:ל״ג) ״וַיֹּאמֶר [יַעֲקֹב] הִשָּׁבְעָה לִּי״ חָשַׁב בְּלִבּוֹ, אִם יָבֹא עֵשָׂו וְיֹאמַר הִשָּׁבַע לִי שֶׁלֹּא נָטַלְתָּ אֶת הַבְּרָכוֹת אָמַר: הוֹאִיל וְהַמָּקוֹם הַזֶּה מְיֻחָד לִשְׁבוּעוֹת אֵצֵא מִכָּאן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (הושע י״ב:י״ג) ״וַיִּבְרַח יַעֲקֹב״ וְגוֹ׳.
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם – לָמָּה מְכַנִּין שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקוֹרִין אוֹתוֹ מָקוֹם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ, אָמַר רַבִּי יוֹסִי בֶּן חֲלַפְתָּא, אֵין אָנוּ יוֹדְעִין אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם אוֹ אִם הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ, מִמַּה דִּכְתִיב ״הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי״ הֱוֵי הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין עוֹלָמוֹ מְקוֹמוֹ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כְּתִיב (דברים ל״ג:כ״ז) ״מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם״ אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אוֹ אִם הָעוֹלָם מְעוֹנוֹ, מִמַּה דִּכְתִיב ״ה׳ מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ״ הֶוֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין הָעוֹלָם מְעוֹנוֹ. מָשָׁל לְגִבּוֹר שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל סוּס וְכֵלָיו מִשֻׁפָּעִים אֵילָךְ וְאֵילָךְ הַסּוּס טָפֵל לָרוֹכֵב וְלֹא הָרוֹכֵב טָפֵל לַסּוּס, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (חבקוק ג׳:ח׳) ״כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶךָ מַרְכְּבוֹתֶיךָ יְשׁוּעָה״.
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם – בָּאת הַשְּׁכִינָה וְאָמְרָה לוֹ, יַעֲקֹב בְּנִי, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַזָּלוֹת בָּרָקִיעַ [כְּנֶגֶד] שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַבְנֵי מַצֵּבָה. וּכְשֶׁנִמְכַּר יוֹסֵף הָיָה בּוֹכֶה וּמִתְאַבֵּל כָּל אוֹתָן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּים שָׁנָה. אָמַר: אוֹי לִי שֶׁמָּא נִתְחַיָּבְתִּי שֶׁנָּשָׂאתִי שְׁתֵּי אֲחָיוֹת אוֹ שֶׁמָּא נֶהֱנֵיתִי מִמָמוֹנוֹ שֶׁל לָבָן, אוֹ שֶׁמָּא נֶהֱנֵיתִי מִמָּמוֹנָם שֶׁל שְׁכֶם, וּבָטְלָה אוֹתָהּ הַבְּרִית [שֶׁכָּרַת] לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוֹסִיף לוֹ שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מִכָּאן אָמְרוּ, כָּל שֶׁהִשִּׂיגָתוֹ שָׁנָה אַחַת טוֹבָה סָמוּךְ לְזִקְנָתוֹ סִימָן יָפֶה לוֹ, יַעֲקֹב אָבִינוּ הָיָה בְּטוֹבָה כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁהָיָה בְּמִצְרַיִם לְפִיכָךְ הֶעֱלָה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילוּ הָיָה בְּטוֹבָה כָּל יְמֵי חַיָּיו.
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם – צָלִי אָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים תִּקְּנוּ תְּפִלּוֹת (כָּתוּב בְּרֶמֶז ע״ז).
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה פְּעָמִים שֶׁהַיּוֹם מִשְׁתַּנֶּה. עַרְבִית צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁתּוֹצִיאֵנִי מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה. בְּשַׁחֲרִית צָרִיךְ לוֹמַר מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁהוֹצֵאתַנִי מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה. בְּמִנְחָה צָרִיךְ לוֹמַר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁכְּשֵׁם שֶׁזִּכִּיתָנִי לִרְאוֹת חַמָּה בִּזְרִיחָתָהּ כֵּן תְּזַכֵּנִי לִרְאוֹת בִּשְׁקִיעָתָה. רַבָּנָן אַמְרֵי, כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּם, תְּפִלַּת הַשַּׁחַר כְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר, תְּפִלַּת הַמִּנְחָה כְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם. תְּפִלַּת הָעֶרֶב לֹא מָצְאוּ לָהּ קֶבַע, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא, אַף הִיא יֵשׁ לָהּ קֶבַע, כְּנֶגֶד אֵבָרִים וּפְדָרִים שֶׁהָיוּ מִתְאַכְּלִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה.
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם – בִּקֵּשׁ לַעֲבֹר וְנַעֲשָׂה הָעוֹלָם כֹּתֶל לְפָנָיו רַבָּנָן אָמְרִין, כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ הַשֶּׁמֶשׁ, מְלַמֵּד שֶׁהִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַמָּה שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתָהּ בִּשְׁבִיל לְדַבֵּר עִם יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּצִנְעָא. מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁבָּא לִפְרָקִים אֶצְלוֹ, אָמַר הַמֶּלֶךְ כִּבּוּ הַפַּנָּסִים, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְדַבֵּר עִם אוֹהֲבִי בְּצִינְעָא, כָּךְ הִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַמָּה שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתָהּ כְּדֵי לְדַבֵּר עִם יַעֲקֹב בְּצִינְעָא.

רמז קיח

רַבִּי חָנָן בְּשֵׁם רַבִּי חָנָן דְצִפּוֹרִי אָמַר: שָׁמַע קוֹל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים בָּא הַשֶּׁמֶשׁ אָתָא שִׁמְשָׁא, בְּשָׁעָה שֶאָמַר יוֹסֵף ״וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי״ אָמַר מִי גִּלָּה לָזֶה שֶׁשְׁמִי שֶׁמֶשׁ אוֹתָן שְׁתֵּי שָׁעוֹת שֶׁהִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַמָּה בְּצֵאתוֹ מִבֵּית אָבִיו, אֵימָתַי הֶחֱזִירוֹ לוֹ, בַּחֲזָרָתוֹ לְבֵית אָבִיו. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ל״ב:ל״א) ״וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל״, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה סִימָן לְבָנֶיךָ מַה בְּצֵאתְךָ מִבֵּית אָבִיךָ הִשְׁקַעְתִּי לְךָ גַּלְגַּל חַמָּה, וּבַחֲזָרָתְךָ הֶחֱזַרְתִּי לְךָ גַּלְגַּל חַמָּה, אַף בָּנֶיךָ בְּצֵאתָם (ירמיהו ט״ו:ט׳) ״אֻמְלְלָה יֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה נָפְחָה נַפְשָׁהּ בָּאָה שִׁמְשָׁה״, וּבַחֲזָרָתָם מַה אוֹמֵר (מלאכי ג׳:כ׳) ״וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ״.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁע בְּאִטְלִיז שֶׁל אִמְאוּם כְּשֶׁהָלְכוּ לִקַּח בְּהֵמָה לְמִשְׁתֶּה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, כְּתִיב ״וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל״ וְכִי שֶׁמֶשׁ לוֹ לְבַדּוֹ זָרְחָה וַהֲלֹא לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ זָרְחָה, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, שֶׁמֶשׁ שֶׁבָּאָה בַּעֲבוּרוֹ זָרְחָה בַּעֲבוּרוֹ דִּכְתִיב וַיֵּצֵא יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ וּכְתִיב וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם כִּי מָטָא לְחָרָן הִרְהֵר בְּדַעְתּוֹ, אָמַר: אֶפְשָׁר עָבַרְתִּי בְּמָקוֹם שֶׁהִתְפַּלְּלוּ בּוֹ אֲבוֹתַי וְלֹא הִתְפַּלַּלְתִּי בּוֹ, יָהִיב דַּעְתֵּיהּ לְמֶהְדַּר קָפְצָה לֵיהּ אַרְעָא, מִיָּד וַיִּפְגַּע בַּמָקוֹם. בָּתַר דְּצָלִי יָהִיב דַּעְתֵּיהּ לְמֶהְדַּר אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צַדִּיק זֶה בָּא לְבֵית מְלוֹנִי וְיִפָּטֵר בְּלֹא לִינָה, מִיָּד בָא הַשֶּׁמֶשׁ.
כְּתִיב וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשׁוֹתָיו – אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מְלַמֵּד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ כָּל הָאֲבָנִים כֻּלָּם וְכָל אֶחָד וְאֶחָד אָמַר עָלַי יָנוּחַ רֹאשׁוֹ שֶׁל צַדִּיק זֶה, תָּנָא וְכֻלָּן נִבְלְעוּ בְּאַחַת.

רמז קיט

וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים נָטַל. אָמַר: כָּךְ גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים. אַבְרָהָם לֹא הֶעֱמִידָן, יִצְחָק לֹא הֶעֱמִידָן, וַאֲנִי אִם מִתְאָחוֹת זוֹ לָזוֹ אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים. וְכֵיוָן שְׁנִתְאַחוּ יָדַע שֶׁהוּא מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה אֲבָנִים נָטַל, אַבְרָהָם, יִחֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עָלָיו, יִצְחָק, יִחֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עָלָיו, אֲנִי אִם מִתְאַחוֹת זוֹ לָזוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עָלַי, וְכֵיוָן שְׁנִתְאָחוּ זוֹ לָזוֹ יָדַע שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עָלָיו. וְרַבָּנָן אָמְרִין, מִעוּט אֲבָנִים שְׁנַיִם, אָמַר: אַבְרָהָם יָצָא מִמֶּנּוּ פְּסֹלֶת יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה, יִצְחָק, יָצָא מִמֶּנּוּ פְּסֹלֶת, עֵשָׂו וְאַלוּפָיו, וַאֲנִי, אִם מִתְאָחוֹת הֵן, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵין יוֹצֵא מִמֶּנִּי פְּסֹלֶת. וְכֵיוָן שֶׁנִתְאָחוּ יָדַע שֶׁאֵין יוֹצֵא מִמֶּנּוּ פְּסֹלֶת.
עֲשָׂאָן כְּמַרְזֵב וּנְתָנָן תַּחַת ראשׁוֹ, שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מִן הַחַיּוֹת. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (מיכה א׳:ג׳-ד׳) ״כִּי הִנֵּה ה׳ יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ וְיָרַד וְדָרַךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְנָמַסּוּ הֶהָרִים תַּחְתָּיו וְהָעֲמָקִים יִתְבַּקָּעוּ״, מִי שֶׁנִּגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אוֹתָן אֲבָנִים שֶׁנָּתַן אָבִינוּ יַעֲקֹב נַעֲשׂוּ תַּחְתָּיו כְּמִטָּה וּכְפוּרְנֵס מַה טְרִיפָה הִטְרִיף שָׁם ״קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים״ צַדִּיקִים וְצַדִיקוֹת נְבִיאִים וּנְבִיאוֹת.
וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כָּאן שָׁכַב, הָא כָּל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁהָיָה מֻטְמָן בָּאָרֶץ וּמְשַׁמֵּשׁ לְעֵבֶר לֹא שָׁכַב. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כָּאן שָׁכַב, הָא כָּל עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁהָיָה בְּבֵית לָבָן לֹא שָׁכַב. וּמֶה הָיָה אוֹמֵר חָמֵשׁ עֶשְׂרֵה שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבְּסֵפֶר תְּהִלִּים, וּמַה טַעַם (תהלים קכ״ד:א׳) ״שִׁיר הַמַּעֲלוֹת... לוּלֵי ה׳ שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל״ יִשְׂרָאֵל סָבָא, רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר: כָּל סֵפֶר תְּהִלִּים הָיָה אוֹמֵר. וּמַה טַעַם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כ״ב:ד׳) ״וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל״ יִשְׂרָאֵל סָבָא.
בֶּן שִׁבְעִים וָשֶּׂבַע שָׁנָה הָיָה יַעֲקֹב בְּצֵאתוֹ מִבֵּית אָבִיו וְהָיְתָה הַבְּאֵר מְהַלֶּכֶת לְפָנָיו מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד הַר הַמוֹרִיָה מַהֲלָךְ שְׁנֵי יָמִים וְהִגִּיעַ לְשָׁם בַּחֲצִי הַיּוֹם, וּפָגַע בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״מָקוֹם״, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהַצַּדִּיקִים עוֹמְדִים שָׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמְצָא, שֶׁנֶאֱמַר ״בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי״ וְגוֹ׳. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יַעֲקֹב, הַלֶּחֶם בְּצִקְלוֹנְךָ וְהַבְּאֵר לְפָנֶיךָ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, שְׁכַב בְּמָקוֹם זֶה, אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים עַכְשָׁו יֵשׁ לַשֶּׁמֶשׁ יְרִידוֹת חֲמִשִּׁים וַאֲנִי שׁוֹכֵב בַּמָּקוֹם הַזֶּה בְּלֹא עֵת וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ בַּמַּעֲרָב הִבִּיט יַעֲקֹב וְרָאָה אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וַיָּלֶן שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ. לָקַח יַעֲקֹב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים מֵאַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּעֱקַד עָלָיו יִצְחָק אָבִיו, וְשָׂם אוֹתָם מְרַאֲשׁוֹתָיו. בָּא הַמָּקוֹם לְהוֹדִיעוֹ שֶׁעֲתִידִין לַעֲמֹד מִמֶּנּוּ שְׁנֵים עֶשְׂרֵה שְׁבָטִים וְנַעֲשׂוּ כֻּלָּן אֶבֶן אַחַת, לְהוֹדִיעֵנוּ שֶׁכֻּלָּם עֲתִידִין לִהְיוֹת גוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ.
ת֗ם כ֗רג֗ יעקוב מן ביר סבע לימצ֗י אלי חראן.
אחר כך יצא יעקב מבאר שבע ללכת לחרן.
באומרו וילך חרנה – הוא הגיע {בדימוי} אל המטרה הנכספת, והוא מתכוון לומר ׳ללכת חרנה׳1; ויש אשר הוא מגיע {בדימוי} למה שהוא רחוק יותר מזה, באומרו: ׳צמח בלי יעשה קמח׳ (הושע ח׳:ז׳), והוא החומר הטחון2; ולפעמים הוא הגיע {בדימוי} אל מה שאין סוף אחריו, באומרו: ׳להוציא לחם מן הארץ׳ (תהלים ק״ד:י״ד), וכל זה הוא במסגרת הצמצום והקיצור.⁠3
וכאשר אנו מבקשים לדעת את גיל יעקב בנסי⁠[עה] הזאת, אנו מוצאים {שהוא} שבעים ושבע שנים. ופירוטו: כאשר [נפחית]⁠ן ממאה ושלשים שנה שכבר עברו בכניסתו למצרים, כאומרו ׳ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה׳ (בראשית מ״ז:ט׳), נשארו מהן ארבע עשרה שנה בבית לבן ושלשים ותשע שנים עד שנפגש עם יוסף, {ובכך} תשארנה שבעים ושבע שנים, והן מספר ימי חייו בעת כניסתו לחרן, כמו שהזכרנו.⁠4
1. כך גם רס״ג בתרגומו על אתר ובפירושו (בערבית, עמ׳ 59, ובעברית, עמ׳ 226), וכך גם רשב״ח בתרגומו (עמ׳ ג׳), והשוו ראב״ע על אתר – המצטט את הפירוש הזה בשם הגאון (=רס״ג) ומתנגד, ורמב״ע עמ׳ 172-170. חז״ל (חולין צ״א:, סנהדרין צ״ה:), תרגום אונקלוס וראב״ע על אתר מפרשים את ׳וילך׳ כמשמעה.
2. דברים דומים אומר אבן בלעם בפירושו ליש׳ מז,ב (וראה את הערותינו שם) ולהו׳ ח,ב, והשוו ריב״ג באצול, ערך ׳קמח׳, ורמב״ע, שם, גם לגבי הפסוק מהושע וגם לגבי הפסוק מתהלים.
3. כלומר, שיש כאן תופעה ספרותית, שעיקרה מתבטא בכך שסוף דבר בכינויו תחילה.
4. חישוב כזה מצוי אצל רשב״ח בפירושו לבר׳ מו,כו (עמ׳ רעח-רעט), והשוו ראב״ע על פי פירושיו לבר׳ ל״ז:ג׳,ל״ה, מ״ד:כ׳, ודעה זו מצויה כבר בפרקי דרבי אליעזר (וורשא תרי״ב), פרק לה. אולם במגילה יז ע״א (וראה גם בראשית רבה סח, ה, ועט,א. ועור, והשוו לפירוש רש״י לבר׳ כ״ח:ט׳) סוברים חז״ל שהיה יעקב בן ס״ג שנים בצאתו מבאר שבע בדרכו לחרן, גם אם לדעתם הוא נשא את נשיו בהיותו בן פ״ד, ובמשך ארבע⁠־עשרה השנים הנותרות שהה יעקב, לדעתם, בבית מדרשם של שם ועבר טרם הגעתו לחרן.
ויצא יעקב מבאר שבע – על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק הלך עשו אל ישמעאל (בראשית כ״ח:ח׳-ט׳) הפסיק העניין בפרשתו של יעקב, וכתוב: וירא עשו כי ברך {וגו׳} יעקב (בראשית כ״ח:ו׳). משגמר חוזר לעניין הראשון.
ויצא – לא היה צריך לכתוב אלא: וילך יעקב חרנה, למה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר – היאא הודה היא זיווה היא הדרה, יצא משםב – פינהג זיווה פינה הדרה. וכן: ותצא מן המקום (רות א׳:ז׳) האמור בנעמי ורות.
וילך חרנה – יצא ללכת לחרן.
א. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, וכן בהמשך. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5: ״הוא״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34, ס״פ 118, נוסף כאן ״פינה הודה״. בכ״י לונדון 26917 מלים אלו נוספו אחרי ״פינה זיוה״. בדפוס רומא מלים אלו נוספו אחרי ״פנה הדרה״.
ג. כן (פעמיים) בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, וכן כנראה בכ״י אוקספורד 165 (לפני שנמחקה האות י׳). בכ״י ליידן 1: ״פונה״. בדפוס רומא: ״פנה״.
ויצא יעקב AND YAAKOV WENT OUT – Owing to the fact that it was because the daughters of Canaan were evil in the eyes of Yitzchak, his father, that Esau went to Ishmael, Scripture broke off the narrative contained, in the section dealing with Yaakov, and wrote, "Now Esau saw that Yitzchak had blessed [Yaakov] etc., that the daughters of Canaan were evil in the eyes of Yitzchak and so he went to Ishmael" (verse 6 till verse 9) and when it finished this (the account of Esau's further marriage) it resumes the previous subject.
ויצא [AND YAAKOV] WENT OUT – It need have written simply "And Yaakov went to Haran"; why then does it mention his departure from Beersheba? But it intends to tell us that the departure of a righteous person from his city makes an impression. As long as a righteous man is in his city he is its glory and splendor and beauty; when he leaves it, there depart also its glory, its splendor and its beauty. This, too, is the meaning of "And she went forth out of the place" (Ruth 1:7), stated in reference to Naomi and Ruth (Bereshit Rabbah 68:6).
וילך חרנה – means he went out TO GO TO HARAN.
(הקדמה) פרשת ויצא.
כתיב טוב שבת על פנת גג מאשת מדינים ובית חבר (משלי כ״א:ט׳) זה אבינו יעקב שאמרה לו אמו רבקה ועתה בני שמע בקולי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה. וישבת עמו ימים אחדים (בראשית כ״ז:מ״ד). יצא מבאר שבע והלך לחרן לשבת עם לבן. שנאמר עם לבן גרתי (שם ל״ב:ה׳). מאשת מדינים ובית חבר. אלו מדייני עשו שכתוב בו וישטום עשו את יעקב (שם כ״ז:מ״א).
פרשת ויצא.
(י) ויצא יעקב1וכי יעקב לבדו יצא. והרי כמה גמלים וכמה קרונות יצאו. 2ר׳ חנין בש״ר שמואל בר יצחק אמר הצדיק בעיר הוא זיוה הוא שבחה הוא הודה. ואע״פ שנשאר שם יצחק. לא דומה זכותו של צדיק אחד לזכותו של שני צדיקים. לכך נאמר ויצא יעקב.
מבאר שבע3ר׳ יודן אומר מבארה של שבועה. אמר שלא יעמוד עמי אבימלך ויאמר לי השבעה לי כשם שנשבע לי אביך וזקנך. 4ונמצאתי משהה בשמחת בני ז׳ דורות. 5ורב הונא אמר מבארה של שבועה של בכורה. שלא יעמוד עמי עשו ויאמר כך היית מרמה אותי. ונוטל את ברכתי. ונמצאתי מאבד אותה שבועה.
וילך חרנה6לשון העולם כך אמר הולך פלוני אל מקום פלוני ועדיין הוא בביתו.
חרנה7תני משום ר׳ חייא כל דבר שצריך למ״ד בתחלתו נותן לו ה״א בסופו. וא״ת ישובו רשעים לשאולה (תהלים ט׳:י״ח). היאך כתב למ״ד בתחלתו וה״א בסופו. 8רב אבא בר זוודא אמר 9לדיוטא התחתונה שבשאול.
1. וכי יעקב לבדו יצא. ב״ר פס״ח. ילקוט ויצא רמז קי״ז.
2. ר׳ חנין. ב״ר שם. ובכ״י פלארענץ הגי׳ ר׳ אבין. ונשנה גם במדרש רות רבה פ״ב ומאמר ״הוא שבחה הוא הודה״ שהביא המחבר אינו בב״ר ונשמט בשגגת המעתיקים שבמדרש רות ישנו.
3. ר׳ יודן אומר. ב״ר וילקוט שם.
4. ונמצאתי משהה כו׳ ז׳ דורות. עיין מ״כ במדרש שם. ובמדרש הגי׳ כשם שנשבע לי זקנך ולא גרס אביך שהז׳ דורות אין חושבין אלא מאברהם שנשבע לאבימלך לניני ולנכדי ג׳ דורות לאבימלך שהם ז׳ לאברהם כמפורש למעלה בב״ר פנ״ד וע״כ גי׳ אביך היא שגגה.
5. ורב הונא. שם.
6. לשון העולם. במדרש הוא בלשון ארמית כלישנהון דברייתא הוא. פלן אזיל לקסרין ועד כדון הוא על זוודיא.
7. תנא משום ר׳ חייא. בב״ר שם תנא בשם ר׳ נחמיא. וכן בב״ר פ״נ ופפ״ו וירושלמי יבמות פ״א ה״ו (דף ג׳ ע״א). ושו״ט מזמור ט׳. וכן בבבלי יבמות י״ג ע״ב הוא בשם ר׳ נחמיא.
8. ר׳ אבא בר זוודא. בכל המקומות גם בכ״י פלארענץ. בר זבדא. ובירושלמי רבא בר זבדא. צ״ל ר׳ בא והוא כמו ר׳ אבא.
9. לדיוטא התחתונה. כ״ה בירושלמי שם. וכן היה לפני רבינו בב״ר שם. אולם לפנינו הגי׳ לאמבטי. והמדפיסים הציגו כן יען שראו בילקוט רמז קי״ז הביא ג״כ בשם המדרש לדיוטי ונרשם בצדו פי׳ אמבטי. לכן השמיטו המלה דיוטי והציגו את הפירוש שהביא הילקוט. וגם בילקוט תהלים רמז תרמ״ה גורס לדיוטי. וכן במדרש שו״ט מזמור ט׳ הגי׳ לדיוטי. אולם יותר נכון לגרוס לביטי כמו שהוא בב״ר פ״נ ופפ״ו. וכן הביא הערוך לנכון בערך בע ה׳ וז״ל בב״ר פנ״א [צ״ל פ״נ] ופס״ט [צ״ל פס״ח]. והוא המאמר שלפנינו לבטי התחתונה של שאול. י״מ בטי כמו אבטי שפי׳ אמבטי. ועל זה כתב המוספי פי׳ בל״י βαθος מקום עמוק.
ויצא יעקב – ר׳ עזריה בשם ר׳ יהודה בר׳ סימון אומר הצדיק בעיר הוא זיווה הוא שבחה הוא הדרה, פונה משם, פינה זיווה, פינה הדרה, שהרי כמה שיירות יצאו משם באותו היום ואינו מזכירן, ואע״פ שנשאר יצחק אינו דומה זכותו של צדיק אחד, לזכותן של שני צדיקים, לכך נאמר ויצא יעקב מבאר שבע. ר׳ יודן אמר מבארות של שבועה, שלא יעמוד אבימלך ויאמר שבעה לי כדרך שנשבע לי זקינך, ונמצאתי משהה שמחת בני שבעה דורות:
וילך חרנה – כמו לחרן, דא״ר נחמיא כל תיבה שצריכה ל׳ בתחלתה הטיל לה ה׳ בסופה, וכבר דרשנום:
(הקדמה)
ויצא יעקב
(י) וילך חרנה – הלך לצד חרן.
(Introduction)
ויצא יעקב
(10) Vayyelekh HE WENT ḥaranah: In the direction of Ḥaran.⁠1
1. Many commentators are troubled by the fact that the phrase, vayyelekh Ḥaranah, immediately precedes events that took place on the way to Ḥaran, before Jacob's arrival there. Some solve the problem by seeing vayyelekh Ḥaranah as a general statement, followed by the text detailing the events that occurred along the way (Ibn Ezra, R. Joseph Bekhor Shor and R. David Qimhi). Others say that vayyelekh has the force of the infinitive, lalekhet, and that the verse simply means that "Jacob left Beersheba to go to Ḥaran,⁠" but not that he got there yet (Samuel ben Ḥofni, Saadiah and Rashi; cf. Orlinsky, Notes.) Rashbam says simply that Ḥaranah means "towards Ḥaran,⁠" not "to Ḥaran.⁠"
All these interpretations are opposed to the midrash that claims that the text implies that Jacob traversed the entire distance to Ḥaran in one day (Hul. 91b, Sanh. 95b and Bereshit Rabbah 68:8).
Rashbam's understanding of the word Ḥaranah, here, is similar to his understanding of the word betah, in Gen. 43:17. See Rashbam's commentary ad 43:19 and my notes there.
פרשת ויצא יעקב
אמר הגאון נ״ע: כי טעם וילך חרנה – ללכת [אל חרן].⁠א ואיננו רק כמשמעו.
א. ההוספה בכ״י פריס 177 ולוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
[AND JACOB WENT OUT FROM BEER-SHEBA.] Saadiah Gaon is of the opinion that va-yelekh charanah (and went toward Haran) is to be interpreted as, to go to Haran.⁠1 However, this is not so. Va-yelekh charanah is to be interpreted literally.⁠2
1. (10) literally reads: And Jacob went out of Beersheba and went to Haran. The verse thus tells us that Jacob arrived in Haran. If this is the case, why then do the verses that follow tell us what happened to Jacob on the way to Haran? Saadiah solves the problem by claiming that the Bible employs a perfect (va-yelekh) in place of an infinitive (la-lekhet), with the perfect having the meaning of an infinitive. Saadiah thus translates our verse: Jacob went out of Beersheba to go to Haran.
2. That is, and he went to Haran.
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה – ואחר כך מפרש והולך כיצד הלך ומה אירע לו בדרך.
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה – YAAKOV DEPARTED FROM BE'ER SHEVA AND WENT TO CHARAN – And afterwards it goes and explains how he went and what happened to him on the way.
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה – כן הוא מנהג הכתוב לקחת תחלת הדברים וסופם ומניח אמצעיהם. וכן ויקם וילך אל ארם נהרים (בראשית כ״ד:י׳) ולא הלך ביום אחד, וכן צמח בלי יעשה קמח (הושע ח׳:ז׳) והניח הפעלות האמצעיות, כי הולך הכתוב בספור אל הכונה.
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, it is the custom of Scriptures to first tell us the beginning and the end of something before elaborating on what occurred in the interval. Other examples of this literary style of the Scriptures are found in Genesis 24,10 ויקם וילך אל ארם נהרים, something that did not all occur on the same day. Similarly, we find the phrase צמח בלי יעשה קמח, “it grew without developing into flour,” without mentioning all the intermediary stages before relating the outcome. (Hoseah 8,7) The reason we have such formulations is because the author hastens to get to the point of the story.
ויצא יעקב – הזכיר תחילת הנסיעה וסופה שהיתה מבאר שבע ועד חרן, ושוב הוא חוזר אחר כלל זה ופורט מה אירע לו בהמשך הנסיעה1.
1. א. רבנו מפרש ׳וילך חרנה׳ כפשוטו שהלך לחרן והגיע לשם. מאידך, ראב״ע הביא מפירוש רס״ג (כ״ה בתרגומו כאן, וכ״כ בפירושו הארוך לפר׳ בראשית מהד׳ צוקר עמ׳ 266) שפירש: ׳כדי ללכת לחרן׳, וכך גם בפירש״י: ׳ללכת לחרן׳. מפרשי רש״י ביארו בכוונתו שנתקשה לפרש ׳וילך חרנה׳ כפשוטו, שהרי לאחר מכאן מתאר הכתוב מה שאירע ליעקב לפני שהגיע לחרן. ואמנם לדעת רבנו מקרא זה נדרש ככלל ואח״כ פרט, ור״ל תחילה כלל הכתוב נסיעתו כולה בפסוק זה, ואח״כ פירט עניינה בהמשך הפרשה, וכ״כ הראב״ע.
[יצויין שמדה זו היא מדה י״ג מתוך ל״ב מדות שהאגדה נדרשת בהן ב׳משנת ר״א ברבי יוסי הגלילי׳ (מהד׳ ענעלאוו עמ׳ 24), ורס״ג עשה שמוש רב במדה זו כמו שתיעד מ׳ צוקר במאמרו ׳לפתרון בעיית ל״ב מדות׳ בPAAJR (כרך 23, עמ׳ טז) ע״ש. ועל דרך זה הוא פירושו של הרמב״ם במו״נ (ב:מב) המובא בפי׳ הרמב״ן ריש פר׳ וירא, ש׳וירא ה׳ אל אברהם׳ הוא כלל, ותיאור ׳והנה שלשה אנשים נצבים עליו׳ הוא הפרט ע״ש, וראה מש״כ בזה בהערה בתחילת פר׳ וירא].
ויצא יעקב – פר״ש: על ידי שבשביל שרעות בנות כנען וכו׳, פי׳ לפי׳ והכי קאמר: על ידי שהפסיק עניין עשו פרשתו של יעקב שכתוב וירא עשו כי ברך יצחק וגו׳ (בראשית כ״ח:ו׳) ולמה הפסיק, תשובה לדבר שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק (בראשית כ״ח:ח׳) הלך עשו אל ישמעאל (בראשית כ״ח:ט׳) ומשגמר עניינו של עשו חוזר לעניינו ראשון דהיינו עניינו של יעקב. ולמה פרשה זו סתומה לפי שהיה סתום בבית עבר.
דבר אחר: לפי שהעלים יציאתו מן העיר בשביל עשו אחיו נסתמה הפרשה. גם בכל הסדר לא תמצא שום פרשה מה שאין כן בכל שאר הסדרים. ועוד שהעניין מחובר למעלה אל וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם (בראשית כ״ח:ה׳). כמו שפר״ש אלא שהפסיק בנתים בוירא עשו כי ברך יצחק את יעקב וגו׳ (בראשית כ״ח:ו׳) וחוזר ומפרש יציאתו בשביל חלום הסולם והליכתו לפדן ארם.
באר שבע – מקום מיוחד לשבועה, ויצא לו משם פן ישבעוהו שלא הערים על הברכות.
באר שבע – מקום קרוב לחברון היה, כדכתיב בעקדה וישב אברהם בבאר שבע (בראשית כ״ב:י״ט), וסמוך ליה ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון (בראשית כ״ג:ב׳). ועוד כתיב כאן ויצא יעקב מבאר שבע – וכתיב בפרשת וישלח ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע היא חברון (בראשית ל״ה:כ״ז).
וילך חרנה – באותו יום הלך עד חרן ומקרית ארבע נסע כדאמרינן לאלתר ואמרו חכמים מקרית ארבע עד חרן מהלך שבעה עשר יום ובשתי עשרה שעות הלכן יעקב.
חרנה – הוא חרן הוא פדן ארם כדכתיב לעיל אל לבן אחי חרנה (בראשית כ״ז:מ״ג), וכתיב לאלתר קום לך פדנה ארם וגו׳ (בראשית כ״ח:ב׳).
ויצא יעשב, "Yaakov departed;⁠" Rashi comments on these words that Yaakov was forced to leave the Holy Land on account of the women in that land being so unsuitable for him to marry. He means that the Torah had inserted matters in the story that were not connected to Yaakov starting with verse 6 of our chapter. Esau had not previously realised how opposed his father and mother had been to his wives. Now it resumes the story of Yaakov. If not for that, the name Yaakov would not have been needed at the beginning of this verse. Seeing that Yaakov left his home without fanfare, like a thief in the night, the Torah needed to refer to his departure as having been a fact. The manner in which this paragraph is written in the Torah scrolls reflects the fact that it was not drawn to the reader's immediate attention by a new line or new paragraph having been started. [It begins at the end of a line after space has been left open for only three letters in the same line. Ed.] All other portions, with the exception of Vayechi where there is only room for a single letter between the conclusion of the previous portion and the beginning of the new one, commence after a more distinct separation from the previous portion. An additional reason for the slim separation from verse is the fact that the story had been interrupted with telling us that his father had sent him to Padan Arom in order to take a wife there from Rivkah's family. The departure is mentioned a second time, on account of the dream with the ladder, and his proceeding to his destination. [Perhaps a better reason is that the Torah wished to hint that Yaakov did not proceed directly to Padan Arom but spent 14 years studying at the academy of Ever, greatgrandson of Shem, son of Noach. This we know as otherwise 14 yeas of his life are unaccounted for. Ed.]
באר שבע, a site especially suited for the swearing of oaths. According to a midrash, Yaakov avoided staying at that place so as not to afford Avimelech an opportunity to extend the validity of the oath Avraham had sworn and which Yitzchok had confirmed for another generation or more. The באר שבע mentioned he is located close to Chevron, not to be confused with the modern B'eer Sheva, located far more to the south. It was the באר שבע in which Avraham had sojourned for many years. It was very near קרית ארבע. The fact that the Torah reports Avraham returning from the Akeydah and settling in B'eer Sheva in 22,19 and 6 verses later that Sarah died and he went to Kiryat Arba to bury her, certainly suggests that these two locations could not have been far apart.
וילך חרנה, "he walked in the direction of Charan.⁠" According to our sages in Sanhedrin 95 this means that he arrived in Charan still on the same day. He had travelled a number of days from Kiryat Arba. According to our sages it was 17 days' walk from Kiryat Arvaba to Charan, a distance which Yaakov covered in 12 hours.
חרנה, Charan and Padan Arom are both the same town. They were known by two different names; one name is used in connection with its being the town where Lavan resided, (Genesis 27,43) and immediately afterwards the Torah called it Padan Arom (28,2).
פרשת ויצא יעקב.
ויצא יעקב מבאר שבע – למה פרשה זו סתומה. לפי שדרך בני אדם כשיש תלמיד חכם או בחור חכם הולכים אצלו ומבקשים לו ליקח אשה ומביאין האשה וממון. והוא היה צריך לחזר אחר אשה ולעבוד. ולא היה נאה לאדם כמותו. לוי.
ד״א לכך סתומה לפי שהיה צריך לברוח בלילה שנ׳ ויברח יעקב שדה ארם (הושע יב:יג).
ד״א ויצא יעקב – מה כת׳ למעלה. לו לאשה (בראשית כח:ט). וסמיך ליה ויצא יעקב. מלמד שיצא ליקח אשה. ונרמז כאן שיצא ליקח [ד׳] נשים שכן ויצא׳ יעקב׳ מבאר׳ שבע׳. ס״ת א׳ר׳ב׳ע׳.
ויצא יעקב – בפשוט ובא״ת ב״ש. [בגימ׳] הלך ולמד י״ד שנים התורה. מלמד שקודם שבא ללבן היה בבית עבר כמו שמוכיחים המקראות (עי׳ מגילה טז:-יז.). לוי. וכן רמוז ע׳ב׳ר׳. ס״ת יעקב׳ מבאר׳ שבע׳. וכן ש׳ם׳. בר״ת מ׳באר ש׳בע.
וילך – בגימ׳ בו ביום. וכן בר״ת ו׳יצא י׳עקב מ׳באר. מלמד (חולין צא:) שקפצה לו הארץ ובא לחרן לפי שעה. וחזר להר המוריה להתפלל.
ויצא יעקב – פרשה זו סתומה מפני שהי׳ צריך להדר אחר אשה ולעבוד זולתו מה שלא נאה לכמותו, שמהדרין ומביאין אחריו בית והון ואשה משכלת למדריגתו, לוי.
ד״א מפני שהי׳ צריך לברוח כדכתיב ויברח יעקב וגו׳.
ויצא׳ יעקב׳ מבאר׳ שבע׳ – ס״ת ארב״ע לומר שסוף יציאתו זאת לישא ד׳ נשים.
יעקב״ מבאר״ שבע״ – ס״ת אותיות עב״ד שמבאר שבע הלך ונטמן בבית עבר, ולא הלך לחרן מיד, לוי.
ויל״ך – בגימט׳ ב״ו ביו״ם, שקפצה לו הארץ ובא לחרן לשעה.
בברכת ישרים תרום קרת ובפי רשעים תהרס (משלי יא, י״א)
שלמה המלך ע״ה הזכיר בספרו כלל כל המדות החמודות והמגונות ויש בכלל דבריו הצדיק הפך הרשע והישר הפך הבוגד, כי כן כוון המדות ממש זו לעומת זו מדה כנגד מדה דבר והפכו. ומקרא מלא הזכיר בזה, הוא שכתוב (משלי כ״א:י״ח) כופר לצדיק רשע ותחת ישרים בוגד. נתן הצדיק לעומת הרשע וישר לעומת הבוגד, וכן הזכיר עוד (שם י״א) צדקת ישרים תצילם וסלף בוגדים ישדם. וכן דרכו בכל מקום שהם בו לכוון סדר המדות ממש זו כנגד זו להזכיר הצדיק הפך הרשע והישר הפך הבוגד כי הוא הפכו הגמור.
וידוע כי הישר הוא המכיר היושר והאוהב אותו והבוחר בו, והוא יסבול כל דבר קשה שיחייב לו היושר והוא הנכנע אל האמת, והבוגד בהפך כל זה איננו מכיר היושר ואף אם יכירנו לא יודה בו אבל בכל פעולותיו יעשה הפכו. ואעפ״כ מצינו בקצת הכתובים מספר משלי שלמה שהוא נותן בפסוק אחד מדת היושר ומדת הרשע זה לעומת זה. והכתוב הזה אומר בברכת ישרים תרום קרת, האיש הישר ייטיב לבני אדם, והקריה אשר הוא יושב בתוכה תתעלה ותתרומם בשבילו, ולא די שייטיב להם בדברי פיו אלא אף בברכתו כלומר בכל מה שחננו השי״ת, והנה הרשע בהפך ממנו זהו שנאמר ובפי רשעים תהרס, כי הרשע לא די שלא ייטיב לשום אדם מאשר נדבק בו אבל תהרס ותחרב העיר אשר הוא יושב בה בדברי פיו ובגאות לבו. ולמדנו שהריסות העיר בדברי פיו והצדיק כבוד העיר אפילו בממונו. וזהו שאמר בברכת ישרים תרום קרת. וכלל הענין כי הצדיק סבת רוממות הקריה במעשיו הטובים ודבריו להם יעשו פירות. וזהו שכתוב (קהלת י״א:ג׳) ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון מקום שיפול העץ שם יהוא, זה איש צדיק, כלומר העץ שהוא הצדיק במקום דירתו שם יהו פירותיו. ויצא יעקב כו׳ וכאשר יחסר הצדיק ממנו יחסר גברא רבא מארעא דישראל, והנה יציאתו מן העיר עושה רושם, וכן ויצא יעקב. אמרו במדרש (לא הול״ל אלא) וילך חרנה ומה ת״ל ויצא כו׳ אלא ללמדך שכל זמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. [אמר המדפיס הפסקא הזאת נלקה בחסר ויתיר וערבוב דברים בהעתקה הראשונה, ואנכי ת״ל יגעתי ומצאתי להשים מעקשים למישור, והרוצה יעיין בדפוסים הישנים ויראה את כל הנתקן הזה יצחק בן יעקב ז״ל.]
ויצא יעקב מבאר שבע – באר שבע בארץ ישראל, כי כן כתוב למעלה ביצחק ויעל משם באר שבע. ויקרא אותה שבעה על כן שם העיר באר שבע ולא יצא מימיו חוצה לארץ.
והנה הכתובים לא הזכירו שהלך יעקב לבאר שבע, אבל מתוך שהזכיר ויצא אתה למד שהלך לשם ליטול רשות מן השם יתברך אם ילך לחרן כאשר צוו עליו אביו ואמו, ומשום כבוד אביו שעלה לשם ליטול רשות ושם הבטיחו הקב״ה אל תירא. (וכן) דרשו רז״ל אמר יעקב כשם שהלך אבא לבאר שבע כך אני הריני הולך לבאר שבע, אם יתן לי רשות הריני יוצא ואם לאו איני יוצא.
ודע כי לולא שרצה ליטול מהקב״ה רשות היה ראוי הכתוב לומר ויצא יעקב מחברון כי שם גר אברהם ויצחק ושם נטל הברכות. וסדר הענין ויצא יעקב ויפגע במקום וילן שם. יגיד לך הכתוב כשיצא פגע במקום, הוא הר המוריה. ואחר שלן ושכב במקום ההוא ונתן לו הקב״ה רשות לצאת כענין שאמר והנה אנכי עמך והשיבותיך אל האדמה הזאת היא באר שבע שהיא מארץ ישראל. וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. כי אחרי ששכב בבאר שבע השכים יעקב בבקר ונשא רגליו ארצה בני קדם, והנה כל הפרשה כולה אחר אשר פגע בהר המוריה ואחר שלן בבאר שבע וכל הענין באורך אחר שירד. ומה שכלל כאן וילך חרנה פרט וישא יעקב רגליו וילך להגיד כי הלך אחר מראה החלום.
ובמדרש ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, הלך לו ביום א׳ מבאר שבע עד חרן שיש שם מהלך ג׳ ימים. נרמז מלשו הכתוב שהוא מורה על תכיפת דבר, וזהו מבאר שבע, וילך חרנה וכן הלשון בסוף הפרשה תכף שנשא רגליו, וכן הלשון כתוב באליעזר ויקם וילך. ג׳ קפצה להם הדרך, אליעזר עבד אברהם, ויעקב, ואבישי. אליעזר דכתיב ואבא היום אל העין, היום יצאתי והיום באתי.
ובמקום אחר דרשו ויפגע במקום כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו יהיב אדעתיה למהדר קפצה ליה ארעא מיד ויפגע במקום הוא הר המוריה.
ובאור המדרש כי כאשר התגעגע יעקב להר המוריה שיתפלל בו, מיד בפתע פתאום קפצה לו הדרך ולא הוצרך לחזור ולטרוח כלל. ולפי הענין הזה למדנו שתי קפיצות, האחת בלכתו מבאר שבע עד חרן שהלך שם ברצונו. והשנית למען לא יצטרך לטרוח ולשוב.
ובמדרש י״ב אבנים לקח מאבני המזבח שנעקד עליו יצחק, רמז שעתידין לעמוד ממנו י״ב שבטים, ונעשו כולן אבן אחת שנאמר ויקח את האבן אשר שם, רמז שעתידין להיות גוי אחד שנאמר (דברי הימים א י״ז:כ״א) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.
בברכת ישרים תרום קרת ובפי רשעים תהרס, "by the blessings of the righteous the city is elevated; but it is torn down by the mouth of the wicked.⁠" (Proverbs 11,11)
In the course of his Book, Solomon makes mention of all positive and negative virtues. In the course of his words he stipulates that the צדיק, the righteous person, personifies precisely the opposite virtues of the רשע, the wicked person. Similarly, the ישר, the upright person, is the reverse of the devious person, the traitor. Throughout the Book of Proverbs Solomon contrasts opposite virtues. In chapter 21,18 this is spelled out very clearly when we read כופר לצדיק רשע ותחת ישרים בוגד. "The wicked will be a ransom for the righteous; the traitor in place of the upright.⁠" Solomon clearly contrasts the righteous with the wicked and the upright with the traitor, the deceiver. These two types of people are absolute opposites. Solomon makes another statement along these same lines when he writes in 11,6 צדקת ישרים תצילם וסלף בוגדים ישדם. "The righteousness of the upright saves them; the treacherous will be trapped by their malice.⁠"
The ישר is the person who knows straightforward honesty, he treasures it, and he deliberately chooses to pactice it. He is prepared to endure all the various unpleasant effects of sticking to his mode of life. All of this he does because he is captive to the motto of being truthful. The בוגד, the treacherous person, on the other hand, is the reverse. First of all, in many instances he does not even recognize the truth when he sees it. Secondly, even when he does recognize the truth he does not admit it but endeavours with all the means at his disposal to pervert the truth.
In spite of all this we find that in some verses in this Book Solomon contrasted the virtue of uprightness with wickedness (instead of with treachery) and in the verse we quoted at the beginning of this paragraph he tells us that the upright man who dwells in a town causes the entire town to be morally and ethically uplifted on his account; in other words, Solomon defines the upright man as someone conferring benefits on his fellow citizens so that the whole town benefits from his conduct. Not only do the words of his mouth benefit his townspeople but he benefits them by means of the blessing which rests upon him. In other words, whatever God has endowed him with is transferred also to the community within which such an upright person resides. The very reverse is true of the wicked person, and this is why our verse continues with ובפי רשעים תהרס, "by the mouth of the wicked the town is destroyed.⁠" The wicked person not only does not make a contribution to society, i.e. to the people with whom he associates, but he causes such a society to disintegrate due to his very presence. He does so merely by the words which come out of his mouth and by his haughty and overbearing manner. The righteous, on the other hand is not only a source of honour to the town he lives in but even his property is also a blessing for that town. This is the meaning of the words בברכת ישרים תרום קרת. The general principle which Solomon teaches is that the good deeds of the righteous as well as his words bear fruit. This is the meaning of Kohelet 11,3: ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון מקום שיפול העץ, שם יהוא "If a tree falls down in the south or the north, wherever it falls there it remains.⁠" Solomon speaks of a righteous person. The "tree" in the parable is a symbol for the righteous. Wherever he makes his residence there he will produce fruit. When our portion commences with the words ויצא יעקב וגו' "Yaakov departed, etc,⁠" this implied that a worthwhile person left the Holy Land and the whole land experienced his absence. When a righteous person resides within a city this makes an impression on that town's fortunes. This is why the Midrash (Bereshit Rabbah 68,6) used this wording to teach this lesson. The Midrash felt that surely Yaakov had not been the only person who had ever left Beer Sheva. Why then did the Torah make special mention of his departure? [Remember that we already read about his leaving in 28,8 when he is reported as וילך פדנה ארם, "he went in the direction of Padan Aram.⁠" Ed.] We can understand then that his departure is mentioned as it may have been the first time that a righteous person left Beer Sheva permanently. Since it would have sufficed to tell us where Yaakov was headed, i.e. "he went towards Charan,⁠" the words ויצא יעקב מבאר שבע tell us that with his departure the glory of that town departed also.
ויצא יעקב מבאר שבע, "Yaakov left Beer Sheva, etc.⁠" Beer Sheva is part of the land of Israel as we have been told in 26,23 that Yitzchak moved from the land of the Philistines to Beer Sheva. Seeing that that we know that Yitzchak never left the land of Israel, it is clear that Beer Sheva was part of this land. We had also read that Yitzchak had named the town (26,33).
Whereas the Torah had never mentioned that Yaakov moved to Beer Sheva, it is clear that when the Torah mentioned that he departed from there he must have first obtained permission from God to do so. He did so as otherwise he could not comply with the commandment of his father to go to his uncle Lavan and to marry one of his daughters. The words "he went to Charan" then may mean that he obtained permission for this specific journey and its purpose. [According to the Midrash we must assume that at the time Yaakov and Yitzchak lived in Kiryat Arba, and the reason Yaakov went there was to consult God who had previously communicated with his father there and given him assurances].
According to Bereshit Rabbah 68, Yaakov reasoned that just as God had appeared to his father at this spot so He might appear to him in response to his prayer. If He were to permit him to leave the land of Israel he would go, if not he would not leave this country.
If this were not the correct interpretation the Torah really should have written ויצא יעקב מחברון, "Yaakov departed from Chevron,⁠" as this is where both he and his father lived at that time and that is where he received the blessings. You may now understand the proper sequence of what occurred. 1) Yaakov left, he encountered God; he spent the night there (verse 16) where he had that encounter. The word במקום with the vowel patach under the letter ב, alludes to a place he knew, i.e. Mount Moriah where he had previously had a vision of God. Permission to travel northwards was granted as God said to him He would be with him on the way he would travel, etc. (verses 13-15). After Yaakov had spent the night at Mount Moriah and God had given him permission to leave, i.e. had promised him to bring him back to this land, the reference of "to this land" was to Beer Sheva which is part of the land of Israel. Having had this assurance, Yaakov set out in an easterly direction. [according to this interpretation by our author Yaakov took a very round about route, first traveling north from Kiryat Arba (Chevron) to Mount Moriah (Jerusalem); from there he traveled south to Beer Sheva (passing his hometown Kiryat Arba on the way) and from Beer Sheva in a north-easterly direction heading for Charan. Another difficulty is that the Torah never reported Yaakov as returning to Beer Sheva. It only mentions his return to Kiryat Arba (35,27) Ed.] He set out directly for Charan only after having stopped over in Beer Sheva. Our entire portion then discusses only what he experienced at Mount Moriah and after he had spent at least one night at Beer Sheva. We need to understand the words וילך חרנה as a general statement, whereas the words וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם, "Yaakov lifted his feet and proceeded in the direction of the land of the easterners,⁠" is the detailed description of his journey.
According to Bereshit Rabbah 68,8 Yaakov covered the distances reported here in a single day all the way from Beer Sheva to Charan. The basis for this is the similarity of the wording here with the description of Eliezer's journey in 24,10-11. [I suppose the mention of the time of day when Eliezer arrived i.e. in the evening is the part of the narrative the Midrash focuses on. Ed.] According to the Talmud Sanhedrin 95 the people of whom Scripture wrote the words ויקם וילך in that order, all experienced that the earth telescoped beneath them and they completed a lengthy journey in a single day. They were: Eliezer, Yaakov, and Avishai. Eliezer had made mention of the fact that he arrived at the well the same day (24,42) when he said ואבא היום אל העין, "I arrived at the fountain this day,'"i.e. the day he had left Avraham.
Another Midrash (Chulin 91) focusing on the words ויפגע במקום, "he encountered the place,⁠" states that when Yaakov was already close to Charan it suddenly occurred to him that he might have passed by a place where his father and grandfather had offered a prayer to God and he had failed to do so. As he made ready to retrace his steps, the earth "folded" beneath his feet so that he encountered the spot in question without having to go back all that way. The place in question was Mount Moriah.
The true message of that Midrash is that Yaakov expressed a longing for Mount Moriah and the chance to offer a prayer there. God obliged him by saving him the journey and he experienced a sensation equivalent to Mount Moriah being where he found himself. In order to reconcile the two Midrashim we must say that Yaakov experienced two such miraculous telescoping of the earth beneath him. The first time was when he went from Beer Sheva to Charan in a single day, a journey which he had undertaken willingly. The second time he experienced this phenomenon was in order to save him the trouble to retrace his steps.
There is also a Midrash in Pirke de Rabbi Eliezer chapter 35, according to which Yaakov took 12 of the stones of the altar Avraham had built on Mount Moriah and on which his father had been bound. This was a hint that in the future twelve tribes would emerge from him and that they would all merge to become a single nation. The words: "He took the stone which he had put under his head" are an allusion to the unification of the Jewish people of whom David had said in Samuel II 7,23 (verse 18) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, "and who is like Your nation Israel, a unique and unified nation on earth.⁠"
ויצא יעקב – פרש״י על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל הפסיק הענין בפרשתו של יעקב וכתי׳ וירא עשו כי ברך וגו׳ ומשגמר חוזר לענין ראשון עכ״ל. יש תמהים על לשון רש״י שפי׳ על ידי שבשביל והלא הכל אחד הוא ופ״ח דתרוייהו צריכי שלשון בשביל קאי על עשו וכו׳ ולשון על ידי קאי אהפסק הענין וה״פ לפי שבשביל שרעות בנות כנען הלך עשו אל ישמעאל על ידי כן הפסיק הענין ומשגמר ענינו של עשו חוזר לענינו של יעקב.
וילך חרנה – פרש״י יצא ללכת לחרן. אומר הר״ר אליקים שלכך פי׳ כן לפי שאין לפרשו כמשמעו שהרי כשיצא מבאר שבע נטמן בבית עבר י״ד שנה קודם שהלך לחרן. ושמעתי שאין לפרש שפרש״י כן כדי ללמדנו כי ויפגע במקום וכל ענין הפרש׳ היה קודם לכתו לחרן שהרי אמר בפר׳ גיד הנשה כתו׳ ויצא יעקב וילך חרנה פי׳ דמטא לחרן וכתו׳ ויפגע במקום פי׳ דהיינו בית אל משמע דאכתי לא מטא לחרן. אלא כי מטא לחרן אמ׳ אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי בו יהב דעתיה למהדר קפצה ליה ארעא מיד ויפגע במקום ההוא כי מצלי בעא למהדר אמר הקב״ה צדיק זה בא לבית מלוני יפטר בלא לינה מיד בא השמש עכ״ל. משמע שענין הפרש׳ היה אחר לכתו לחרן.
ויצא יעקב – לפיכך פרשה זו סתומה לפי שיצא בלא ידיעת שום אדם כאדם בורח שאינו מודיע לשום בריה יציאתו. ד״א ויצא לפי שא״ל יצחק לא תקח אשה יצא ליקח אשה.
ויצא יעקב – לפיכך פרשה זו סתומה מפני שיצא בצנעא מפני עשו.
ויצא יעקב, "Yaakov departed;⁠" Yaakov is described as if he had been totally alone when leaving his father's home, although no doubt he had taken along a dowry for his future wife (as had Eliezer at the time). The Torah avoided mentioning this as he was fleeing from the hatred of his brother and did not wish to make his departure public.⁠1
1. [I have reconstructed the commentary, as the way it stands, the author claiming that this paragraph had not been written separately from the previous one, does not make sense, as in none of our versions of the Chumash is it not written in the normal manner, leaving space for several words both before and after this paragraph. Ed.]
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה – לפי הדרש שקפצה לו הארץ ויהיה פי׳ וילך חרנה מיד שלפי שעה בא שם. ולפי הפשט וילך לחרן.
וי״מ: וילך חרנה שמפרש המקום שישב שם ואח״כ מפרש היאך היתה הליכתו שפגע במקום ולן שם:
ויצא יעקב מבאר שבע, "Yaakov left Beer Sheva, etc. "
According to allegorical commentaries, the earth literally contracted beneath his feet so that the words וילך חרנה mean that he arrived at Charan on the same day.
According to the plain meaning of the text, the verse described that Yaakov was headed for Charan. Other commentators understand the words וילך חרנה as telling us where Yaakov would take up residence from now on, the Torah then filling in what happened on the way before Yaakov reached his destination, his nocturnal encounter with the angels climbing the ladder, etc.
ויצא יעקב – י״א שפרשה זו סתומה (שאין בכל הסדרה לא פתוחה ולא סתומה) הטעם לפי שיצא בסתר וברח בהחבא. לעיל מיניה כתיב לו לאשה וסמיך ליה ויצא יעקב שיצא לישא אשה.
ויצא יעקב מבאר – בגימטריא פנה זיוה הודה והדרה.
יעקב מבאר שבע – סופי תיבות: עבר, שנטמן בבית עבר.
ויצא יעקב מבאר שבע – סופי תיבות: ארבע.
מבאר שבע – סופי תיבות: ער. ושי״ן של שבע, עשר. שי״ד שנים נטמן בבית עבר.
מבאר שבע – ר״ת שם שגם נטמן בבית שם.
וילך – בגימטריא בו ביום.
(הקדמה)
ויצא
(י) ויצא יעקב – תימה למה פרשה זו סתומה, לפי שדרך כל אדם שיש ת״ח בעיר הולכים אצלו ומבקשים אותו ליקח אשה, ומביאין האשה והממון, והוא היה צריך לחזר [אחר] אשה ולעבוד ולא היה נאה לאדם כמוהו לעבוד.
ויצא יעקב – פר״ש לא היה לו לכתוב אלא וילך חרנה יציאתו למה נאמר, אלא מלמד כו׳. וקשה והיאך פנה זיוה, והלא עדיין היה שם יצחק, וי״ל אינו דומה שני צדיקים לצדיק אחד.
ד״א ויצא יעקב מבאר שבע – וכי בבאר שבע קיבל הברכה, והלא בחברון היה שנאמר היא חברון, אלא מבאר של שבועה שהיה שם מקום מיוחד, שם נשבע אברהם לאבימלך (וכן).
ויצא יעקב פר״ש (על) ע״י שבשביל שהיו רעות בנות כנען וכו׳ (וכתב) וקשה כל זה האריכות למה והיה לו לומר בשביל. וי״ל אלו היה אומר שבשביל כו׳ היה משמע שבשביל שהוא רעות הפסיק הענין. וקשה מה נתינת טעם הוא זה להפסיק הענין בשביל זה, אלא עכשיו שכתב ע״י [ש]⁠בשביל, פירושו כמו הואיל ובנות כנען היו רעות בעיני כו׳, מתוך כך הפסיק כו׳ ולהראות רשעתו של עשו שהוסיף על חטאיו, ולא פירש הראשונות, הוצרך לפרש מסעו של יעקב.
(י-יא) זכר שכבר יצא יעקב מבאר שבע ללכת לחרן. ונזדמן לו שהגיע לַמּקום הנבחר, והוא לא ידע, אבל הוכרח ללון שם כי בא השמש. ולקח אחת מאבני המקום ההוא וישם מראשותיו להגביה ראשו בעת השינה, כַּמּשפט, וישכב שמה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

(י-טו) [שער כה]
והנה גם הפי׳ הזה נמשך יפה עד הנה אמנם הוא קשה להמשך למה שיבא אחרי זה מהספורים מפני חמש ספקות עצומות:
הא׳ כי אחר שאמר לו שם והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכו׳ איך אמר בסמוך אם יהיה אלהים עמדי ושמרני וכו׳. וכי אדם הוא להנחם והרי לחלוחית הדיו עדיין קיימת.
השני בשיורה שהוא שמש על מנת לקבל פרס ושיאמר שאם יעשה אלהים לו כל הדברי׳ ההם אחת לאחת ולא יפיל דבר יהיה לו לאלהי׳ או שישים האבן ההוא בית אלהים ואם לאו שלא יעשה דבר מעבודה ומעשר ומכל מה שנדר והנה הוא מגונה מאד שהרי על כל פנים הוא מחוייב לעמוד לשרת לי״י הנראה אליו שם.
השלישי מה שנמצא ליעקב מהפחד הנמרץ והמורא הגדול בכל הדרך אשר הלך ולא בטח לבו ולא נסמך על דבר ממה שהבטיחו האל יתב׳ שם כמו שנראה מאמר ויירא יעקב מאד וייצר לו וכו׳ וכל הפרשה ההיא.
הרביעי כי לא הזכיר זאת ההבטחה כלל בתפלתו ובקשתו על צרת עשו רק ה׳ האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך והוא מה שאמר לו בחרן ועליה אמר קטנתי מכל החסדים ומכל האמת כו׳ הצילני נא כו׳ ומה שאמר אחר כך ואתה אמרת היטב אטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים וכו׳ כתב רש״י ז״ל שלא כיוון אלא למה שאמר לאברהם הרבה ארבה את זרעך כככבי השמים וכחול אשר על שפת הים (בראשית כ״ב:י״ז). וא״כ לא הזכירה כלל רק במה שרמז במאמר אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק כמו שכתב בפירושיו. ואפילו תמצא לומר כי אל מה שנא׳ לו במראה הזאת ושמתי את זרעך כעפר הארץ היה מכוין שם יתבאר בטעמים מספיקי׳ שלא הזכיר כן רק לתת טעם אל יראתו כי לא מצא בכל דבריו מה שיספיק לסלק פחדתו ממנו. ואף כי יחשוב המראה הזאת לנבואה גמורה ובטחון קיים והוא פירוש נכון מאד כמו שתראהו משם.
אמנם הספק החמישי הוא מה שעכב יעקב לשלם נדרו עם היותו ראש ואב לכל הנודרים דכתיב נדר לאביר יעקב (תהלים קל״ב:ב׳). ולא עוד אלא שאמר לו בחרן אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר עתה קום צא וכו׳ (בראשית ל״א:י״ג). והוא לא עשה ולא כלום עד שחזר לומר לו אחר מעשה שכם קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך (בראשית ל״ה:א׳). ובאמת כן לא יעשה לשום אדם כ״ש לאיש כמוהו.
הכי גרסינן על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל הפסיק הענין בפרשתו של יעקב וכתב וילך עשו ומשגמר חזר לענין ראשון. מפני שנתן שתי סבות לשני עניינים האחת שהחזרה לענין ראשון היא מפני הפסק פרשתו של יעקב בספור עשו והשנית שהפסק פרשתו של יעקב בספור עשו הוא שבסבת יעקב שצוהו אביו שלא יקח אשה מבנות כנען הלך עשו אל ישמעאל כתב על ידי שבשביל שפירושו בשביל שבשביל הראשון סבת החזרה והשני סבת ההפסקה והיה ראוי להשלים סבת החזרה שפתח בה ואחר כך יתחיל סבת ההפסקה אלא שכשהתחיל בסבת ההפסקה וכתב על ידי וכונתו לומר על ידי שהפסיק התחיל מיד בסבת ההפסקה ואמר שבשביל שרעות כו׳. וכשהשלים סבת ההפסקה שב להשלים סבת החזרה ואמר משגמר חזר לעניין ראשון וכאלו אמר על ידי שהפסיק בשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו כו׳. משגמר חזר לענין ראשון כי אין הפרש בין על ידי שהפסיק בשביל או על ידי שבשביל הפסיק. ואם תאמר אמאי לא קא משני הכא כדמשני ויצר ה׳ אלהים את האדם שכבר כתב ויברא אלהים את האדם וגבי ויצר ה׳ אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו׳ שכבר כתב ויעש אלהים את חית הארץ שכלל שאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון הכא נמי נימא וילך פדנ׳ ארם כלל חניותיו והמקרים שקרו לו בהם וההבטאות שהבטיחו השם בם בירושת הארץ וברבוי זרעו ושהשם עמו בהליכתו ובחזרתו ואופן חבורו עם לבן וכיוצא בהם ואחר כך חזר ופירש אותם פה יש לומר דהכא נמי צ״ל שזהו פרטו של ראשון ולא הוצרך לפרש זה מפני שסמך על הברייתא דרבי אליעזר דלעיל אך מפני שעדיין יש לטוען לטעון שלא היה לו להתחיל אלא מויפגע במקום ולא מוילך חרנה שכבר נאמר וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם לפיכך הוצרך לתת טעם על זה ואמר שמפני שהפסיק כו׳ משגמר חזר לענין ראשון אבל גבי ויצר ה׳ אלהים את האדם שפירש כאן שיצירתו היתה מן האדמה ובתחלה סתם ברייתו מהיכן וכן גבי ויצר ה׳ אלהים את חית השדה שהוצרך להתחיל כאן ויצר כדי לכלול העוף והבהמה לומר ששניהם נבראו מן האדמה ומקושיית המקראות נלמוד שהעופות מן הרקק נבראו הוכרח להזכיר גם בפעם השנית ויצר ה׳ אלהים את חית הארץ ולא הספיק עם ויברא אלהים את האדם ויברא אלהים את כל עוף כנף למינהו האמורים למעלה. אך קשה למה לי טעמא דהפסקה בלאו טעמא דהפסקה נמי אי אפשר שלא יאמר כאן וילך מכיון דהליכה דלעיל מיירי בהליכה האמתית שהיא ההגעה לחרן והליכה דהכא מיירי בהליכה העבריית שהוא יציאתו מבאר שבע לא הגעתו לחרן כדמפרש לקמן יצא ללכת לחרן ודרך הלשון לומר תחלה הלך פלוני למקום פלוני ואחר כך חוזר ומפרש שבלכתו שם פגע כך וכך או פעל כך וכך כמו ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר וכתיב ויהי כהוציאם אותם החוצה. ועוד מאי חזר לענין ראשון דקאמר הא אין זה ענין ראשון דהכא מיירי בהליכ׳ העבריית והת׳ מיירי בהליכ׳ האמתית דליכא למימ׳ דהת׳ נמי בהליכה העבריית קמיירי דא״כ ה״ל לפרושי התם כדהכא. ועוד בשלמא הכא על כרחו להוציאו ממשמעו משום דכתיב בתריה ויפגע במקום אלא התם אמאי לא. אלא שכל זה אינו אלא אם יהיה פי׳ יצא ללכת לחרן על הליכת הדרך שביו באר שבע לחרן אבל אם יהיה פירושו על יציאתו מבאר שבע בלבד כדר׳ ברכיה בשם ר׳ יצחק דאמר בלישניהון דברייתא הוא לומר אזל פלן בקיסרי ועדיין הוא על זבדייא תו ליכא לאקשויי קושיא קמייתא משו׳ דא״א לומ׳ שבהעתקו מבאר שבע פגע בכך וכך או פעל כו״כ שהרי הפגיע׳ שפגע או הפועל שפעל לא הית׳ כשנעתק אלא בלכתו בדרך שבין באר שבע לחרן הלכך עכ״ל שאחר שיצא ללכת בחרן בעודו בדרך פגע במקום ולפיכך הקשה רש״י ואמר וילך חרנה למה נאמר הרי כבר הודיענו זה למעלה וילך פדנה ארם ואין הפרש בין אם יפורש כמשמעו או יצא ללכת כדהכא ולא קושיא בתרייתא משום דכיון דמוילך פדנה ארם שמעינן שיצא מבאר שבע קורא לוילך חרנה דהכא שפי׳ יצא מבאר שבע הענין הראשון אף אם יהי׳ פי׳ וילך פדנה ארם כמשמעו:
לא הי׳ צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה. פי׳ מאחר שחזר לענין ראשון שהוא וילך פדנה ארם הנה כמו שלא הזכיר שם יציאתו מפני שהוא מובן ממאמר וילך פדנה ארם שא״א ללכת בלתי יציאתו מבאר שבע כך לא היה לו להזכיר פה יציאתו מאחר שכתב וילך חרנה:
מגיד שיציאת הצדיק מן המקום עושה רושם. דכיון דמוילך חרנה משמע כאלו כתוב ויצא וחזר וכתב עוד ויצא הרי כאן יציאות שתים חד ליציאת גופו וחד ליציאת הודו והדרו שכל זמן שהצדיק בעיר כל העם מתביישין מפניו ומכבדין זה לזה ונמשכין אחר מעשיו הטובים ודיניו והוראותיו וזה זיו העיר והודה והדרה כמו שאמרו בגטין פ׳ הנזקין על החכם הנמצא בעיר המתנהגים על פיו וצדיק יסוד עולם. אבל כשפנה הצדיק משם אז איש כל הישר בעיניו יעשה ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד ותעלולים ימשלו בם וזהו פנה זיוה והודה והדרה אבל בב״ר אמרו ויצא יעקב וכי לא יצא אלא יעקב והלא כמה חמרים יצאו כמה גמלים יצאו ואת אמרת ויצא ר׳ עזריה בשם רבי יהודה ב״ר סימון ור׳ חנן בשם ר׳ שמואל בר רב יצחק אמרו שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה ודכוותה ותצא מן המקום אשר היתה שמה וכי לא יצאה משם אלא היא והלא כמה חמרים כמה גמלים יצאו משם ונראה שדעתם לומר דמדאפקיה בלשון יחיד ויצא יעקב וכן ותצא מן המקום והיוצאים היו רבים ש״מ שלא דבר הכתוב על יציאות גופם אלא על יציאת הזיו וההדר שפנו משם וכאלו אמר ויצא זיו יעקב ותצא זיו נעמי אך מלשון רש״י דקאמר לא היה צריך לכתוב אלא וילך לא משמע כן ולא ידעתי איך הניח רש״י הב״ר ופי׳ פי׳ אחר.
ושמא מצא זה במקום אחר והניח הב״ר מפני שמויצא ולא ויצאו ל״ק דאיכא למימר שאמר ויצא בלשון יחיד מפני שיעקב הוא העיקר וכן בנעמי. וא״ת בשלמא גבי נעמי כיון שיצאת משם פנה זיוה מפני שלא היתה שם אלא הצדקת ההיא לבדה אלא הכא הרי נשאר שם יצחק. כבר תרצו על זה בב״ר שאינו דומה זכותו של צדיק אחד לזכותן של שני צדיקים:
יצא ללכת לחרן. אינו ר״ל שפי׳ וילך ללכת שלא מצינו בשום מקום עתיד או עבר במקום מקור אלא ה״פ שההליכה הזאת היא העבריית שדרך בני אדם לומר על מי שיצא ממקומו ללכת למקום פלוני כבר הלך למקום פלו׳ וכך אמרו בב״ר ר׳ ברכיה בשם ר׳ יצחק אמ׳ לישניהון דברייתא לומר אזל פלן בקיסרי ועדיין הוא על זבדייא ולא שהלך ממש דא״כ מאי ויפגע במקו׳ והלא כשפגע בו קודם הגעתו לחרן היה אלא עכ״ל שפי׳ וילך בהליכה העבריית קמיירי ולא הליכה אמתית שאין דרך המקרא לומר שהלך עד מקום פלוני ואח״כ ישוב לבאר המקרים שקרו לו בדרך קודם הגעתו שם אלא כשיחזור העניין מתחלתו לומר ויהי בלכתו קרו לו כך וכך והתימה על החכם ן׳ עזרא שאמר שהוא כמשמעו ושב לבאר מה שפגע בדרך גם א״א לפרש ויפגע וכבר פגע מפני שפי׳ וכבר פגע קודם הספור הנזכר למעלה שהוא היציאה וההליכה לא קודם ההליכה לבדה כי אין לשון וכבר נופל רק על קודם הספור הקודם בכללו:
(הקדמה) בעבור שמסדר הפרשיות לא עשה בסדר הזה הבדל פרשה להתקשרות הספור והתאחדותו ראיתי אני להקל מלאכת הפי׳ הזה לחלק זה כפי ענינו לשלשה חלקים:
הא׳ בספור הליכת יעקב אל בית לבן עד ישובו עמו לעבוד עבודתו וזה יתחיל מתחלת הסדר ויצא יעקב מבאר שבע עד ויעבוד יעקב ברחל.
והחלק הב׳ בשיבת יעקב בחרן בעבדו את לבן בעד נשיו וצאנו תחלתו מן ויעבוד יעקב ברחל עד וישמע את דברי בני לבן.
והחלק הג׳ בספור חזרת יעקב לארצו ושובו מבית לבן תחלתו וישמע יעקב את דברי בני לבן עד סוף הדבר. והכונה הכוללת בו להודיע שיעקב בהליכתו אל בית לבן ובישיבתו שמה ובחזרתו משם אל ארץ מגורי אביו תמיד לותהו ההשגחה האלהית והיה י״י עמו לא עזבו ולא הרפהו.
ואחר החלוקה הזאת אבא בגבורת י״י אלהים לפרש החלק הראשון ואעיר בו על הספקות והשאלות כדרכי.
השאלה הא׳: למה זה נזכר שם מקום ג׳ פעמים בפסוק אחד ויפגע במקום ויקח מאבני המקום וישכב במקום ההוא. והיה ראוי שיאמר ויפגע במקום ויקח אבנים וישם מראשותיו וישכב שם לא שיכפל שם מקום.
השאלה הב׳: מה היה תכלית מראת הסלם כי אם להחכימו וללמדו דברים עיוניים מדעיים בא האלהים ולמה לא הראה כזה לאברהם וליצחק בכל שנבואות שנבאו ולמה הראהו בכל החכמות ההם בהיותו בדרך עיף ויגע ויותר ראוי היה להראותם לו בבית אביו או במדרשו של שם ועבר כשישב שם בשובה ונחת ומה הקשור אשר בהם עם הנבואה ושנאמרה לו שם.
השאלה הג׳: באמרו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה והיא שאם נאמר הייעוד הזה על יעקב באישו ופרטיותו יקשה אמרו ופרצת כי הוא לא פרץ לכל ד׳ רוחות העולם ואם על זרעו נאמר זה איך אמר ופרצת היה לו לומר והיה זרעך כעפר הארץ ופרץ וגו׳.
השאלה הד׳: באמרו אם יהיה אלהים עמדי כי איך היה מספק יעקב במה שנאמר לו בנבואתו והרי נאמר לו באותה שעה והנה אנכי עמך והוא אומר אם יהיה אלהים עמדי ונאמר לו ושמרתיך והוא מספק ואומר ושמרני ונאמר לו והשיבותיך והוא מתנה כמספק ושבתי בשלום אל בית אבי.
השאלה הה׳: איך נעשה יעקב בנדר הזה עובד על מנת לקבל פרס באמרו אם יהיה אלהים עמדי ושמרני ונתן לי כך וכך אז יהיה לי לאלהים מכלל שאם לא יעשה לו כל זה לא יהיה לו לאלהים ולא יעבדוהו ולא עשה אברהם זקנו כן אבל נתנסה כמה פעמים ועמד בהם.
השאלה הו׳: באמרו והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך כי הנה לא קיים זה ולא מצאנו שעשה שם בית אלהים ולא שנתן מצאנו ובקרו מעשר לי״י כל ימיו.
השאלה הז׳: בספור הבאר והרועים והאבן שעל פי הבאר ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה כי מה התועלת שלמדנו מהספור הזה במדות או בדעות ולמה נכתב בתורה כל הפרטיות האלה והיה די שיאמר שראה שם רחל ושנשקה ודבר לה.
השאלה הח׳: במה שאמר לבן ליעקב אחר שספר לו כל הקורות אותו שהשיבו בלבד אך עצמי ובשרי אתם והיא תשובה קצרה ומבלי ענין כפי הנראה וכבר היה יודע יעקב שהוא היה עצמו ובשרו בן אחותו רבקה ומה הודיעו במאמר הזה מחדש.
השאלה הט׳: למה זה בחר יעקב ברחל בהיותה הקטנה ולא בלאה שהיתה הבת הגדולה ואין ספק שהיה מגונה לתת הצעירה לפני הבכירה האם מפני שהיתה רחל יפת תאר ויפת מראה שקר החן והבל היופי ואם מפני שעיני לאה רכות האדם יראה לענים וה׳ יראה ללבב ולא היה ראוי ליעקב שיהיה חושש לדברים האלו.
השאלה הי׳: בתשובת לבן ליעקב טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר כי הנה בתשובה הזאת לא אמר לתתה לו וגם לא שלא לתתה לו ולמה לא אמר לו אינו ראוי אבל קח לך את לאה שהיא יותר טובה לך. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם.
(י) ויצא יעקב וגו׳ עד ויחלום והנה סלם מוצב ארצה. עם היות שלמעלה בסוף סדר תולדות יצחק כתוב וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם וגו׳ הנה בעבור שספר אחריו מה שעשה עשו בנשיו לכן כשרצה לספר עניני יעקב וקורותיו בבית לבן ואיך לקח שם נשים והוליד שם בנים ונתעשר חזר מראש ואמר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. וכתב רש״י יצא ללכת לחרן וכן פירשו הגאון רב סעדיה כמו שזכרו הראב״ע והוא כתב שאינו רק כמשמעו וששב לבאר מה שקרהו בדרך. ונראה שהאנשים האלה שלמים הם אתנו חשבו שבאמרו וילך חרנה הגיע לחרן ואינו כן כי ההליכה תאר לתנועה וכל עוד שהאד׳ מתנועע יקרא הולך למקום וכשיגיע שם יקרא בא כי הביאה היא תאר להגעה וההליכה לתנועה.
ויצא יעקב – לפי שפחד יעקב מעשו הפסיק הענין וכתב וירא עשו וגו׳. להורות לנו שכשראה יעקב שהלך עשו ליקח את מחלת בת ישמעאל והיה עסוק בשמחתו ובנישואיו. יצא יעקב לדרכו בלי פחד. ולכן חזר לומר ויצא יעקב אחר שכתב למעלה וילך פדנה ארם והרמז בזה כי לפי שגיזם עשו ליעקב על הבכורה. כדכתיב וישטום עשו את יעקב. נטמן יעקב במקום שמור מיראת עשו. ויצא קול בעיר שיעקב הלך לדרכו. וזהו וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם. ואולי עשו. רדף אחריו ולא מצאו ולכן נתירא ממנו בחשבו שהלך לפדן ארם. ויעקב אחר שעמד שם זמן מה הלך לדרכו. וזהו ויצא יעקב. וזה הדבר תמצא נהוג בענייני בני אדם שהם יראים מאויביהם. ותמצאהו מפורש בעצת רחב הזונה בענין המרגלים ששלח יהושע. ויותר מפורש בדברי רז״ל באומרם שנטמן יעקב בבית שם ועבר י״ד שנה. ואולי זאת היתה כוונתם. ולכן חזר לומר ויצא יעקב מבאר שבע. ואמר וילך חרנה לרמוז שכוונתו היה להשלים מאמר אביו ואמו ותחלת המחשבה סוף המעשה. ואמר ויפגע במקום. להורות לנו מעלת יעקב על האבות. כי אפילו אברהם שהיה ראש היחס לא השיג מעלת זה המקום הקדוש. ולכן אמר בו וירא את המקום מרחוק שהוא כמו מרחוק ה׳ נראה לי. וביצחק נאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. אבל ביעקב אמר ויפגע במקום. כי מיד בצאתו מבאר שבע פגע במקום הקדוש הזה והשיג מעלתו. ולכן רצה לנהוג בו כבוד וללון שם לפי שראה שם האור האלהי אשר עתיד לשכון בבית מקדשו. וזהו כי בא השמש. ר״ל בא האור האלהי כאומרו כי שמש ומגן ה׳ אלהים. ולפי שיעקב הכיר מעלת זה המקום שהוא מקום מקדשנו. חבבו ולקח מאבני המקום לחבבם ולנשקם. כאומרו כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו. וארז״ל רבי פלו׳ כד הוי חזי עפרא דארעא דישראל הוה מחבבה ומנשקה לקיים ואת עפרה יחוננו. וכן יעקב לכבוד זה המקום. לקח מאבניו ושם אותם תחת מראשותיו. ולא די שפגע במקום הזה והשיג מעלתו בלי ערעור ואיחור. אלא שנח שם ושכב במקום ההוא. כאומרו זאת מנוחתי עדי עד. וזהו וישכב במקום ההוא. והטעם שיעקב פגע בזה המקום ולא שאר האבות. לפי שידוע שאין המטמון נראה אלא לבעליו. ולכן בכל התורה תמצא בית יעקב כאומרו אל בית אלהי יעקב. ולא אמר בית אברהם או בית יצחק אלא בית יעקב. ולפי שיעקב היה בעל הבית פגע במקום הזה. ואמר להלן אין זה כי אם בית אלהים. וזה שאמרו חכמים ז״ל אברהם קראו הר. יצחק קראו שדה. יעקב קראו בית וכו׳. לפי שהוא היה בעל הבית. ולכן נגלה אליו קדושתו ומעלתו. ורמז שאברהם קראו הר וכו׳. להורות לנו כי שלשה בתי מקדש יהיו לישראל כנגד שלשה אבות. והשנים עתידים ליחרב. והשלישי לא יהיה חרב. אלא יהיה קיים לעולם. כנגד בית הראשון שעתיד ליחרב אמר. אברהם קראו הר שנאמר בהר ה׳ יראה. וזהו הר חרב ושומם. כאומרם ז״ל במדרש תלים קולי אל ה׳ אקרא כשבית המקדש קיים. ומנין שכשהוא חרב שעונה אותנו שנאמר ויענני מהר קדשו סלה. וכנגד הבית השני שעתיד ליחרב אמר. יצחק קראו שדה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה שהוא לשון בור. ולכן אמר הנביא ציון שדה תחרש. וכנגד הבית השלישי שאינה חרבה לעולם אמר. יעקב קראו בית שנאמר יהיה בית אלהים. שפירושו יהיה מכח ההכרח בית אלהים לעולם. שזהו כנגד הבית הג׳ אשר עליה אמר גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון. וכתיב ואני אהיה לה נאם ה׳ חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. כאומרו בית אלהים. ועל זה אמר מקדש ה׳ כוננו ידיך. אבל שני הבתים הראשונים היו בידי אדם. ולכן לא היה להם קיום. וזה שאמר שוא עמלו בוניו בו. ולכן אמרו יעקב קראו בית קיימת לעולם לא כראשונים שקראום הר ושדה. ולכן תמצא שאמר מיד אין זה כי אם בית אלהים. אין זה כראשונות שנקראו הר ושדה אלא בית אלהים סלה. ועל זה אמר הנביא הנה ימים באים נאם ה׳ ונבנתה העיר לה׳ וגו׳. וחתם המאמר לא ינתש ולא יהרס עוד לעולם. ולכן אמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים. שזהו הר ה׳ שאמר אברהם. ונשא מגבעות כנגד יצחק שקראו שדה. אבל זה יהיה בית ה׳ שהוא בית יעקב. כאומרו במקום אחר לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלהי יעקב שהיא קיימת:
ולכן תמצא שיעקב אבינו רמז אלו שלשה בתים בפסוק ויפגע במקום שתמצא בפסוק זה שלשה פעמים מוזכר מקום. ויפגע במקום. ויקח מאבני המקום. וישכב במקום ההוא. כנגד הבית הראשונה אמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש. שפגע במקום המקדש ולן שם. לרמוז שאע״פ ששהה זמן רב היתה כמו פגיעה ומקרה. כי מיד חשך השמש וקדר בחרבנה. וזהו כי בא השמש כאומרו אוי לנו כי פנה היום וגו׳. וכנגד הבית השני אמר ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. שרמז שראה עת להשליך אבנים בחרבנו ועת כנוס אבנים בבנינו. ושם אלו האבנים מראשותיו. לרמוז כי זה היה בבנין בית שני שהיו בונים אותו בפחד ואימה. עד שהיו חצים מחזיקים ברמחים וחצים מחזיקים במלאכה. ולא היו ישנים שנת קבע אלא כמי שיש לו אבנים תחת מראשותיו ואינו יכול לנוח ולישן. וזהו ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. וכנגד הבית השלישי אמר וישכב במקום ההוא. לרמוז כי שם ינוחו יגיעי כח וינוחו על משכבותם. וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד כמו בבתים הראשונים. ולכן אמר בכאן וישכב שהוא לשון מנוחה כאומרו הנך שוכב עם אבותיך שדרשוהו לשון מנוחה. ואמרו אין הנך אלא לשון מנוחה כמה דאת אמר והנחה למדינות עשה. לפי שזה כנגד הבית השלישי שהוא בית אלהי יעקב. ושם יתגלו כל הטובות הצפונות לישראל. וכל הנבואות העתידות בין ייעודי הנפש בין ייעודי הגוף. ותרבה התורה ולומדיה. כאומרו וכל בניך למודי ה׳. ואמר קודם הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים אני ולא אחר. וזה רמוז במלת וישכב. י״ש כנגד להנחיל אוהבי יש. כ״ב כנגד אותיות התורה כדכתיב נגילה ונשמחה בך בתורתך. וכן לקח מאבני המקום לרמוז לאבני המזבח שעתיד להעשות שם. וכן רמז ע״ד רמז שראוי לכל אדם כשיפגע באנשים קשים כאבנים שידבר אליהם רכות וישימם לו לראש. וזהו ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. כמו שעשה הוא לעשו הרשע שקראו אדון כמה פעמים. או שאמר ויקח מאבני המקום להורות שהם אבנים שלימות אבנים קדושות שנים עשר למספר בני ישראל. והרמז בזה שכוונתו להשלים מאמר אביו שאמר לו וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך. בענין שיהיו בניך זרע ברוכי ה׳. ומכאן זכו בניו שכתב בהם והאבנים תהיין על שמות בני ישראל. ולפי שהיה מפחד מעשו פן יבא והכהו. וכן היה תמה ומצטער איך רשע מכתיר את הצדיק אחר שידע שעשו אחיו היה רוצח ונואף גזלן ולא נאמן. והיה רואה הצלחתו והיה מתרעם לפני השם וחושב בכל זה. ולכן בא החלום ברוב ענין ויחלום והנה סולם. וכל דברי החלום היו לישב בדעתו תשובה על תלונתו כמו שנפרש בעז״ה. וזהו שכתב הקדוש רשב״י וילן שם הוא כמו וילן העם. ומה היתה תלונתו כי בא השמש לחלקו של עשו. ולקח זה העולם ונטה אחר תאוותיו והיה מאריך ימים בשלוה וכל עמו בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוה עליהם. ויעקב מנעוריו גדלוהו כאב לא שלו ולא שקט. וכל עמו ובניו בצער ובדאגה. ועם כל זה באתהו התשובה בחלומו. ובראיית הסולם הראה לדברים הרבה. ובפרט לרמוז כי כמו שבסולם מעלות מעלות כן יש גבוה מעל גבוה שומר. והדברים עתיקים ועמוקים עמוק עמוק מי ימצאנו. ואין להפליא איכה ואיככה הוא לבדו ידע פשר דבר. כל שכן כי יעקב הוא נער ומתחיל בהשגות האלהיות. ואם ישיג דבר מה לא יהיה אלא במעלה התחתונה של הסולם. ועדיין נשארו בה מעלות הרבה מן הארץ עד לשמים. ומי יגיע עד תכונתם. וכן רמזו לו בסולם כי העולמות קשורים אלו באלו וכל הדברים קשורים אלו באלו. תחתונים בעליונים ועליונים בתחתונים. כמו שהסולם מוצב בארץ וראשו מגיע השמימה. ולכן הצדיקים יכולים לקשר מחשבותם בתפלתם בדברים עליונים. ולהוריד השפע והשכינה מהעליונים לתחתונים. כמו שקרה ליעקב שקשר מחשבתו למעלה בחשבו בצוואת אביו ואמו. וכן היה מחשב ומצטער בדעתו מפחד אחיו. עד שבעבור זה השיג בחלומו בכח נבואי בשורת הבנים ושמירה והצלה מעשו ומלבן. כאומרו והיה זרעך כעפר הארץ ואמרו ושמרתיך בכל אשר תלך. וכל זה מצד קישורו ודיבוקו בשם ובדברים עליונים:
ולזה תמצא שרמז הנביא באומרו שמעו את הדבר הזה אשר דבר ה׳ עליכם בית ישראל על כל המשפחה אשר העליתי מארץ מצרים לאמר. שהיה הנביא רוצה לומר לישראל איך הם קשורים ודבקים בה׳. עד שבסבת הטובים שבהם מתיחדים הדברים ומתקשרים אלו באלו. ולזה חזר לומר על כל המשפחה אשר העליתי. לרמוז שאע״פ שהדבר ראוי לכל בית ישראל. יותר ראוי לטובים ולדבקים שהם המשפחה אשר העליתי מארץ מצרים אשר הם זרע קדש בלי עירוב. ואמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה וגו׳. לרמוז כי השם רוצה לדבקם אליו כאשר ידבק האזור אל מתני האיש. ולכן פוקד עליהם את כל עונותיהם. בענין שיהיו נקיים וטהורים ראויים לדיבוק האלהי ולקשור הדברים אלו באלו. כאומרו והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. ואמרו רז״ל הוי יודע שהקב״ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה וכו׳. בענין שנשמת שדי תבינם לקשר עליונים בתחתונים. ולכן רצה השם לצרפם וללבנם ולטהרם מעונותיהם. בענין שיהו דומים לו יתברך כאומרו ולדבקה בו. ולכן סמך מיד הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו. לרמוז על הקישור הנזכר. ושם משלים לזה ואמר הילכו שנים יחדיו. כי אי אפשר שיהיו שני בני אדם אהובים אם לא יהיה דבר מה ביניהם לקשרם וזהו בלתי אם נועדו. וכן השם יתברך ידע את ישראל וחבבם מכל משפחות האדמה. נראה שקישור ודיבוק מה יש ביניהם שמקשרם ומיחדם. ושם משל אחר ואמר הישאג אריה ביער וטרף אין לו. שנראה שיש דמיון וקשור מה בין שאגת אריה וקול הכפיר הטריפה. כי האריה והכפיר כששואגים בקולם נשמעת קולם למרחוק ומפחדתם עומדת הטריפה במקומה עד שטורפים אותה. וכן התפול צפור על פח הארץ ומוקש אין לה וגו׳. נראה שיש דמיון וקישור מה בין הצפור ובין הפח אחר שלא יעלה פח מן האדמה בלתי אם לכד. וכן אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. שנראה שיש קישור ודמיון בין השופר ובין העם. וזה מצד קול השופר שמחברם והעם מקבלים פחד וחרדה מקול השופרות וכו׳. ואם כן מכאן תוכל להוציא כי לא יעשה ה׳ אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. וזה מצד הקישור וההדמות שיש בין השם יתברך ובין חסידיו. ואחר שזה דבר ברור ובחון בדברים של מטה שיש דבר מה שמקשרם. כל שכן בדברים של מעלה. וזה שאמר אריה שאג מי לא יירא ה׳ אלהים וכו׳. כלומר אחר שהאריה בשאגתו ובקולו לוכד הטריפה ממוראו ומפסדו. אם ה׳ אלהים דבר בקדשו ובקולו מי לא ינבא. נראה מכל זה שהדברים מקושרים עליונים בתחתונים ותחתונים בעליונים. בענין שכל העולמות קשורים אלו באלו. ולכן ראה יעקב בחלומו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. להורות שהעולם התחתון קשור בעולם העליון. וכל זה מצד דיבוק החסידים בשם יתברך בתפלתם ובמחשבתם. כמו שקרה ליעקב כי מצד מחשבתו ותפלתו בא לו החלום ברוב ענין לתקן תלונתו ולהצילו מרעתו. ולפי שהוא היה מצטער על עצמו ועל זרעו כי מה שאירע לאבות סימן לבנים בראות אותם רחוקים ורמוסים כעפר הארץ. ראה סולם מוצב ארצה שזה רמז על בניו שיש בהם מעלות מעלות כמו בסולם. והם רמוסים בגלות ושביה ארצה מצרים. וזהו סולם מוצב ארצה. אבל ראה כי בסוף יעלו משפלותם ויגיע לשמים שיאם. וזהו וראשו מגיע השמימה כאומרו ובני ישראל יוצאים ביד רמה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אלו משה ואהרן שנקראו מלאכי אלהים שבאמצעותם יצאו. וזהו עולים ויורדים ר״ל הולכים ושבים כאומרו ויצא משה ואהרן אל פרעה:
וכן רמז באומרו והנה סולם מוצב ארצה – על מעלת המקום הנזכר שהוא מקודש ומכוון כנגד בית המקדש של מעלה כאומרו מקדש ה׳ כוננו ידיך. וזה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אלו הנביאים שנקראו מלאכי אלהים שעולים במחשבתם למעלה. ויורדים השפע והנבואה למטה. וכן רמז לכהני עליון שנקראו מלאכי אלהים. כאומרו כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו׳ כי מלאך ה׳ צבאות הוא. והם עולים ויורדים ברום המעלות. כאומרם עלה לכבש ופנה לסובב ובא לו וכו׳. ואולי זה רמז על המזבח. וזהו מוצב ארצה כנגד מזבח אדמה תעשה לי. וראשו מגיע השמימה. זהו בכל המקום אשר אזכיר את שמי וכו׳. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אלו הכהנים שעולים במעלות להיטיב המנורה. כמוזכר בסדר התמיד ושני מעלות היו שם שבהם עולה להדליק את הנרות. וכן רמז באומרו והנה סולם מוצב ארצה על מעמד הר סיני. וזהו סולם עולה בגימטריא כמו סיני. מוצב ארצה כאומרו ויתיצבו בתחתית ההר. וראשו מגיע השמימה כאומרו כי מן השמים דברתי עמכם. וכתיב מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אלו משה ואהרן שנקראו מלאכי אלהים שנאמר בהם ומשה עלה אל האלהים. וכתיב ועלית אתה ואהרן עמך. וכן רמז מלאכי אלהים מלאכים ממש. כי במעמד הר סיני ירדו כמה רבבות של מלאכים עם השכינה. כאומרו מלאכי צבאות ידודון ידודון ונות בית תחלק שלל. וכתיב רכב אלהים רבותים אלפי שנאן וכו׳. וכתיב ה׳ מסיני בא ואתא מרבבות קדש. וכמו שבסולם מעלות יש. כן היו בישראל בהר סיני מעלות. משה מחיצה לעצמו. אהרן מחיצה לעצמו. והזקנים מחיצה לעצמן. והעם כל עיקר אל יהרסו לעלות בסולם. שהוא כמו סיני. וכן רמז והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. יש להם עלייה לישראל או ירידה. כאומרו התרפית ביום צרה צר כחך. ודרשו רבותינו ז״ל התרפית מן התורה ביום צרה סר כחך. וכן אמרו ותשלך אמת ארצה. מה כתיב בתריה ועשתה והצליחה. מיד המלכות גוזרת על ישראל והצליחה. וכן כתיב על מה אבדה הארץ. ויאמר ה׳ על עוזבם את תורתי. וזהו עולים ויורדים בו. כי בסבת התורה שהיא הסולם לעלות למעלה באים כל הטובות והרעות. ולכן אמרו אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. ואמרו ששאל הגמון אחד לרבי אליעזר כתוב בתורתכם אם שמוע תשמעו ונתתי מטר ארצכם בעתו. ואם לאו ועצר את השמים. וא״כ ראוי היה שיתאספו עליכם כל האומות להרוג אתכם. אחר שאתם סבת כל הרעות והטובות. והשיב לו אתם הגורמים בסבת הגזרות. א״ל אותו הגמון עון גורם. אחר שהלך לו אותו הגמון אמר הרב יפה אמר אותו הגמון כדכתיב וחטאתיכם מנעו הטוב מכם. וזהו סולם מוצב ארצה. זאת התורה שניתנה לקדושים אשר בארץ. וראשו מגיע השמימה כדכתיב כי מן השמים דברתי עמכם. וכתיב השמים מספרים כבוד אל שהיא התורה כדכתיב ונגד זקניו כבוד. וזהו אמת מארץ תצמח שהיא תורת אמת. וזהו כנגד סולם מוצב ארצה. וראשו מגיע השמימה כנגד וצדק משמים נשקף. וזהו האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. כנגד סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. לקבל התורה. וזהו יערף כמטר לקחי וגומר כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו. עליונים ותחתונים שמים וארץ וכל צבאם. וזהו והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. עולים ומשבחים ויורדים ומשבחים:
וכן רמז סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה – על ענין מעשה בראשית כדכתיב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. כי בחלום הזה לימדוהו עומק מעשה בראשית. לפי שהוא התחלה וסולם והכנה למעלת הנבואה. כמו מעשה מרכבה. כאומרם ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד. והנה מלאכי אלהים כנגד ויאמר אלהים יהי אור. שזה רמז על אצילות המלאכים שנקראו אור. על שהם מאירים מאורו יתברך כדכתיב משרתיו אש לוהט. ולפי שבמלאכים מעלות מעלות יש. כמו בסולם גבוה מעל גבוה שומר. לכן אמר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. ואחר שהשיג בעומק מעשה בראשית והויית האור והמלאכים. באיזה אופן עולים ויורדים. מיד נשאר מוכן למראה הנבואה. וזה שאמר מיד והנה ה׳ וכו׳. וכן רמז והנה סולם מוצב ארצה על איש הצדיק. וראשו מגיע השמימה על הנשמה שהיא סולם ומדרגה לעלות למעלה. ורמז בזה שאף על פי שהאדם מוצב ארצה מאדמה. בסבת הנשמה עולה למעלה עד השמים. וזהו וראשו מגיע השמימה להיות קיים לעולם. כאומרו ויהיה אדם לנפש חיה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אלו בני אדם שזוכים מצד הנשמה להיות מלאכי אלהים. כאומרם בפירקי ר׳ אליעזר יש לך עם כמלאכי השרת וכו׳. ואמרו ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו. כגון יוסף הצדיק ופלטי בן ליש ור׳ צדוק וחביריו שכבשו יצרם כמה פעמים. והם זוכים לעלות ולראות את פני האדון. וזהו עולים ומסתכלים בדיוקנו. ויורדים בשליחותו כאליהו ושאר צדיקים ז״ל. ולפי זה יהיה סולם מוצב ארצה על הגוף. וראשו מגיע השמימה על הנשמה. וע״ד רז״ל יקרא אל השמים מעל זו הנשמה. ואל הארץ לדין עמו זה הגוף. וע״ד זה פירשתי האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי על הגוף והנשמה. ומשה היה מדבר עם ישראל ועם הנשמות העתידות לירד לזה העולם. כאומרו בפרשת אתם נצבים ואת אשר איננו פה עמנו היום:
וכן רמז והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה – על סוד הייחוד שהוא קישור העולמות כולם וכל הדברים עליונים ותחתונים אלו באלו. ובזה הפסוק סוד שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד. ויש לך לדעת כי יעקב זכה למעלה עליונה משאר האבות וזכה שיהיו מיחדים את השם על שמו. כאומרו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד. לפי שלו ראוי הייחוד והקישור. אחר שהוא קשר וייחד כל הדברים עליונים ותחתונים במראה הסולם במה שראה סולם מגיע השמימה. וכמו שפירשתי למעלה. ולכן הייחוד האמתי כמו שפירשתי בספר צרור הכסף הוא במלת אחד. שצריך ליחד את השם באותיותיו כולם במלת אחד. בענין שיהיה הכל קשור כשלהבת קשורה בגחלת ולא יהיה פירוד ביניהם. וסוד הכל ליחד ולקשר כנסת ישראל שהיא השכינה שנקראת ארץ החיים. עם האדון ה׳ אלהים הצבאות. בענין שלא יהיה פירוד ביניהם. וזה שאמר בכאן סולם מוצב ארצה. שזהו סוד השכינה שהיא האשה הנצבת עמך בזה שהיא ארץ החיים. והיא הולכת עמנו בגלותינו ודלותינו. כאומרו לא מאסתים ולא געלתים לכלותם. והיא סולם לעלות למעלה ולהעלותנו מהגלות. כאומרו ושב ה׳ אלהיך את שבותך. וזהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. שצריך ליחד השכינה עם השם הגדול שהוא אלהי השמים ואלהי הארץ. שזה צריך המיחד לידע ולקשר וליחד הספירות כלם הנזכרות בפסוק לך ה׳ הגדולה בשם ה׳ אחד. וזהו וראשו מגיע השמימה. כאומרו כי כל בשמים ובארץ. ולכן אמרו ז״ל צריך ליחדו מעלה ומטה ובד׳ רוחות העולם. וזה כנגד סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. זה רמז על סוד הייחוד שמיחדים הצדיקים את השם ועולים במחשבתם למעלה עד הכתר במעלות הסולם. ויורדים במחשבתם ממדרגה למדרגה וממעלה למעלה במדרגות הסולם עד כנסת ישראל. שהיא המלכות שהיא דלי״ת של אחד. שזהו סוד הייחוד ממטה למעלה וממעלה למטה. וזהו עולים ויורדים. ולכן תמצא בשיר השירים שלפעמים התחיל סוד הייחוד ממטה למעלה. כאומרו מה יפו פעמייך בנעלים ולפעמים מתחיל ממעלה למטה מהראש וגומר ברגלים וכל זה בדלי״ת של אחד. ולכן אמרו שצריך להאריך בדלי״ת של אחד כדי להמליכו מעלה ומטה בשמים ובארץ בארבע רוחות העולם. שהם שש קצוות שבהם כלולות כל י׳ ספירות. ולכן אמרו בספר יצירה עס״ב נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן לקשר אותן כשלהבת קשורה בגחלת. בענין שלא יהיה ביניהם פירוד כאומרו ונרגן מפריד אלוף. כי זהו קצץ בנטיעות וזהו סולם מוצב ארצה ותרגום אונקלוס והא סולימ׳ נעוץ בארעא. ולא אמר קאים בארעא אלא נעיץ. וזהו כעין מה שאמרו נעוץ סופן בתחלתן וכו׳. וזהו מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. בעניין שיהיה הכל נקשר אחד ויהיה משכן אחד. ולכן תמצא כי כל ענייני המשכן הם לתכלית הייחוד. וזהו לחבר את האהל להיות אחד. וכן ענין הדלקת המנורה הולכת על סוד הייחוד כאומרו אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. וכן בסדר העשייה דכתיב וזה מעשה המנורה מקשה זהב וכו׳. וענין זה של הייחוד העירני תרגום של אונקלוס ז״ל שתרגם נעיץ בארעא. סוף דבר איני רוצה להאריך יותר. אלא שרצה יעקב לקשר כל הדברים וכל העולמות אלו באלו כענין זה הסולם. ובשביל זה אנו עושים זה הייחוד על שמו. ואומרים שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד. כי לך ראוי לשמוע ולקבל ולהבין סוד היחוד זה. אחר שאתה ראית סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה לקשר העליונים בתחתונים והתחתונים בעליונים:
וממה שכתבנו תוכל להבין איך התורה בכללה כלולה במראה הסולם. בין מעשה בראשית בין מעשה מרכבה. וכן גלות מצרים ושאר הגליות ובנין בית המקדש ומעמד הר סיני. וענין הנפשות וסוד היחוד והדיבוק. וכל זה יורה מעלת יעקב על שאר האבות. עד שאמרו שצורת יעקב חקוקה בכסא הכבוד בלבנה. ועל זה תקנו ראה והתקין צורת הלבנה. וזהו סולם מוצב ארצה שהיה נברא מן האדמה וראשו מגיע השמימה. כי צורתו חקוקה בלבנה. והנה מלאכי אלהים כולם משתוקקים לראותו. לפי שהשם יתברך היה מתפאר בו שנאמר ישראל אשר בך אתפאר. ובו היו משבחים לשם ואומרים ברוך ה׳ אלהי ישראל. ולא היו יודעים מי הוא עד שאמרו ז״ל כשבא אדם הראשון אמרו מלאכי השרת זהו. ואמר להם בוראם זה גנב הוא לפי שעבר מאמר השם יתברך בענין פרי עץ הדעת. וכשבא נח אמרו זהו. אמר להם זה שכור הוא. כשבא אברהם אמרו זהו. אמר להם זה גר הוא כלומר שלא היה לו זכות אבות. וכשבא יצחק אמרו לו זהו. אמר להם זה אוהב שונאי. וכשבא יעקב אמרו לו זהו. אמר להם זה האיש אשר אתם מבקשים. ולכן אמר בכאן והנה מלאכי אלהים עולים ומסתכלים בדיוקנו וכל זה בא לו מצד דיבוק מחשבתו בשם יתברך. ולהורות על מעלת החלום הזה ושהוא עמוק עמוק מי ימצאנו ואין אדם ומלאך שיוכל להשיג אמתתו ולבא עד תכונתו ואין פותר אותו. הוצרך השם יתברך בעצמו לפתור אותו. וזהו והנה ה׳ נצב עליו לפתור חלומו. ולכן תמצא כי כל דברי השם יתברך עד ויקץ יעקב משנתו הם פתרון החלום אות באות תיבה בתיבה. ואמר ה׳ נצב עליו להורות על מעלת יעקב שהוא היה ישן על מטתו וה׳ נצב עליו ממתין ומצפה עד שישלים חלומו לפותרו. הראיתם אדם ישן והמלך עומד עליו ממתין מתי יקיץ. ובעוד שהוא ישן המלך בעצמו מפריש ממנו הזבובים והיתושים. וכביכול כתב בשם והנה ה׳ נצב עליו. ואמרו חז״ל לשומרו. כלומר מן המזיקים והפרעושים. ועל זה אמר המשורר שיר למעלות אשא עיני וכו׳. כי אולי זה השיר אמרו יעקב או תקנוהו עליו. ולכן אמר למעלות על שני מעלות של הסולם שהם כנגד שלשים מעלות של המלכות. ולכן לא נכתב למ״ד בשאר השירים אלא בכאן. ואמר אשא עיני אל ההרים. לפי שהוא יושב בהר המוריה ועליו נאמר ירושלם הרים סביב לה. או שרמז אל ההרים על אברהם ויצחק שנקראו הרים והיה סומך על זכותם. ומצא שהעזר האמתי הוא מה׳ ולא מהם. כי ההרים ימושו כנגד אברהם שקראו הר ונחרב זה המקום. וכן יצחק שקראו שדה ונחרב. וזהו והגבעות תמוטנה. אבל יעקב קראו בית ותהיה קיימת בבנין בית שלישי. וזהו עזרי מעם ה׳. כאומרו ואני אהיה לה נאם ה׳ חומת אש סביב. ואמר עושה שמים וארץ כנגד סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. אל יתן למוט רגלך זהו והנה מלאכי אלהים וכו׳. ומה אמר לו ושמרתיך בכל אשר תלך בענין שלא יתמוטטו רגליך. כענין שנאמר וישא יעקב רגליו. וכמו שאמר על כפים ישאונך פן תגוף וכו׳. אל ינום שומרך כלומר אף על פי שאתה ישנת כדכתיב וילן שם אל ינום שומרך כדכתיב והנה ה׳ נצב עליו. וזה דבר גדול כי לא ינום ולא יישן שומר ישראל. וישראל היה ישן והקדוש ב״ה שהוא שומר ישראל היה ממתין ומצפה לפתור לו חלומו. וזהו שומר כמו ואביו שמר את הדבר. ואם כשהוא היה ישן היה הקב״ה שומרו. כל שכן שישמרהו ויגן עליו כשיעור משנתו וישים יד ימינו להשתדל בעבודת השם יתברך. וזהו ה׳ שומרך ה׳ צלך על יד ימינך. יומם השמש לא יככה בכאן רמז לו שאע״פ שילך לבית לבן וירעה את צאנו ויהיה לחורב ביום ולקרח בלילה שלא יהיה ניזוק. וזהו יומם השמש לא יככה וירח בלילה. וחזר לומר ה׳ ישמרך מכל רע. לרמוז שאע״פ שיעקב אמר הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה לא קיבל נזק בעצמו אלא ששזפתי השמש. ואע״פ שצורתו קבלה שינוי מחום השמש לא הגיע רע בגופו כלל. וזהו ה׳ ישמרך מכל רע. ואמר ישמור את נפשך לרמוז שאף על פי שקבל שינוי בגופו מצד השמש. נפשו שמורה וקיימת בלי שינוי כלל. וזהו ישמור את נפשך. ואמר ה׳ ישמור צאתך ובואך. לרמוז שהשם יתברך ישמרהו ביציאתו שיצא עתה מבית אביו כדכתיב ויצא יעקב מבאר שבע. וישמור גם כן ביאתו מבית לבן כדכתיב ויבא יעקב שלם:
וכן רמז באומרו והנה ה׳ נצב עליו – על הסולם. וזה יורה על מעלת השם שהוא מקומו של עולם כאומרו הנה מקום אתי. אבל הוא אין לו מקום מוגבל כי מלא כל הארץ כבודו. ולכן לא אמר נצב בו אלא עליו. לרמוז כי רוח השם וכבודו מרחף על הסולם. וזה על דרך שאמר הנביא ראיתי את ה׳ יושב על כסאו. ולפי שנראה שהיה יושב על הכסא. אמר רם ונשא. כלומר לא תחשוב שיש לו מקום מוגבל ויושב על הכסא. כי אינו כן אלא הוא רם ונשא מהכסא ולא יושב בו. ולכן אמר בכאן והנה ה׳ נצב עליו. אבל במלאכים אמר עולים ויורדים בו ולא עליו. וכן רמז באומרו והנה השם נצב עליו להורות. כי הוא יתברך מקשר כל העולמות כולם והוא עומד למעלה מן הסולם לקשר כל חלקי הסולם וכל מעלותיו ומדרגותיו אלו באלו. וזה שאמר אני ה׳ המקשר כל הדברים כולם ואני אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. לומר שאע״פ שהוא אלוה בעליונים הוא אלוה בתחתונים ושכינתו דבקה באבות ובצדיקים ובחסידים. כמו שראה הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ואמר אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. והיה ראוי שיאמר אלהי אברהם ואלהי יצחק אביך. להורות על מעלת יעקב שהוא דבק בסוד החסד והרחמים ולא בפחד יצחק אביו. לפי שאברהם דבק במדת החסד ויצחק במדת הפחד והדין ויעקב הוא דבק בסוד הרחמים. ולכן לא אמר אלהי יצחק אביך אלא אלהי אברהם אביך. לדבקו במדת רחמים ולא במדת הדין. ולכן תמצא שאמר יעקב ללבן לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי. שאמר אבי על אברהם ולא על יצחק. לפי שהוא דבק בסוד הרחמים. ואמר ופחד יצחק היה לי להזכיר מדת הדין ללבן. כי כן נראה אל לבן במדת הדין כדכתיב ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה. ובשביל רצועת מדת פחד יצחק שהיא אלהים נתירא לבן. לפי שאמר לו השמר לך פן תדבר עם יעקב. ולכן אמר ויאמר יעקב לולי אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק. והזכיר אלהי אבי אברהם ראשונה. ומה שאמר ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ולא אמר לאלהי אביו אברהם. לפי שהזבחים שחיטתן בצפון מצד הגבורה ומדת יצחק אש אוכלת אש. ולפי שיעקב היה דבק באברהם ולא ביצחק. אמר בכאן אני ה׳ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. ולא אמר אלהי יצחק אביך. אבל עשו היה דבק ונאחז במדת הדין ובפחד יצחק. ולכן אמר יצחק ולכה איפה מה אעשה בני. כי בני הוא מיותר. אלא שרמז לו שמצד היות בנו דומה לו במדת הדין. קרה מה שקרה לו שלא רצה השם יתברך לברך אותו. ואולי לזאת הסבה אמר בכאן אלהי אברהם אביך ולא אמר יצחק אביך. לרמוז לו שאברהם היה אביו ובזכותו קיבל הברכות. אבל יצחק נראה שלא היה אביו אבל היה אכזרי כנגדו. שאמר לעשו בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. וזהו אני ה׳ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. ומה אמר לו הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך להבטיחו בבנים. להשלים מאמר אביו שאמר לו וקח לך משם אשה מבנות לבן. ואחר שהוא יצא להשלים מאמר אביו השם יתברך ישלים כוונתו. וזהו פתרון כנגד וישכב במקום ההוא. לפי שהוא שכב ונח במקום ההוא כמי שיושב בביתו א״ל השם יתברך הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. כי שלך היא ואתה קלית אותה והחזקת בה בשכיבה. ולכן אמר הארץ אשר אתה שוכב עליה. והיה ראוי לומר הארץ הזאת לך אתננה. והיה זרעך כעפר הארץ הוא פתרון והנה סולם מוצב ארצה. לפי שיעקב היה מצטער על צרתו ועל צרת בניו. וכן היה מצטער על שלות עשו ובחלומו ראה סולם מוצב ארצה. בא הש״י לפתור לו חלומו להצילו מרעתו. ולכן אמר לו והיה זרעך כעפר הארץ. כלומר מה שראית סולם מוצב ארצה. הוא רמז שיהיה זרעך רמוס כעפר הארץ שהכל רומסים אותו. ורמז לו ג״כ שיהיו כעפר הארץ כי כמו שהעפר הכל רומסים אותו ואח״כ העפר רומס אותם. כשחוזרים לעפר ונקברים הם תחת הארץ והארץ רומסת אותם כאומרו הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. כן יהיו זרעך שאף על פי שיהיו נרמסים בעפר. בסוף יתנערו מעפר וירמסו כל העולם. כאומרו התנערי מעפר מהיות רמוסה. קומי לרמוס כל העולם. ושבי במצב קיים ירושלים. וזהו שייסד הפייט הרב דון שם טוב זכרונו לברכה למה רומסין מעט אנשים הארץ במהלכם אנשים שהיא רומסת לעד לעולם הם דוממים. וזהו מה שאמרנו שיהיה זרעו כעפר הארץ רמוסים. אבל בסוף הם ירמסו כל העולם. וזה שאמר בדניאל וביומיהון די מלכיא אינון יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל ומלכותיה לעם אחרן לא תשתבק. תדק ותסיף כל אילין מלכוותא והיא תקום לעלמין כל קבלדי חזיתי די מטורא איתגזירת אבן די לא בידין וגומר:
ואולי רמז והיה זרעך כעפר הארץ – שיהיה זרעו מבחר היצורים כולם. כמו העפר שהוא מבחר כל הארצות כולם. כי העפר הוא כמו סלת נקייה לקוח מן האדמה. ומזה העפר נברא אדם הראשון כאומרו וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה. כלומר עפר לקוח ממבחר האדמה. ולכן אמר ועפרות זהב לו. ולזה רמזו זכרונם לברכה הכל היה מן העפר ואפי׳ גלגל חמה. ולכן אמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו. כי זה רמז על היחידים הדבוקים בשם. שיקומו לעת התחייה. ויחיו מכח טל אורו של הקדוש ברוך הוא היורד על העפר מגלגל חמה. וזהו כי טל אורות טליך. וזהו כעפר הארץ מבחר היצורים. כאומרו והייתם לי סגולה. כמו הסגולה והמטמון שיוצאה מהעפר. וזהו ימצאהו בארץ מדבר. ועוד אדבר בזה בעזרת האל. וזהו סולם מוצב ארצה הם היחידים והשרידים אשר ה׳ קורא לעמוד בארץ. ונפשותם יורדות מן השמים. והן חלק אדם. וזהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. לא עשה כן לכל גוי. ופרצת ימה וקדמה הוא פתרון וראשו מגיע השמים. לרמוז שאף על פי שיהיו רמוסים כעפר הארץ. לסוף יעלה שיאם לשמים ויפרו וירבו וישגו ישע בארבע רוחות העולם. וזה כטעם וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. וזהו וראשו מגיע השמימה. לרמוז שאף על פי שיהיו רמוסים ונעוצים בארץ כמו הסולם מוצב ארצה. שהיה עם כל זה ראשו מגיע השמימה. כן הם יעלו במעלות עד השמים. כמאמר דניאל וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתי הוה ועד עתיק יומין מטא. או שרמז והיה זרעך כעפר הארץ לרמוז שילחמו עם כל העולם וינצחו אותם שלא כמנהג העולם. וזהו כעפר הארץ המוזכר באברהם אבינו יתן בעפר חרבו וגומר. ובההיא עובדא דנחום איש גם זו המוזכר בתעניות וזה פלא גמור שיזרקו עפר על העיר וילכדוה. ולכן אמר בכאן ופרצת ימה וקדמה שיפרוץ ויהרוג בשונאיו שלא כמנהג העולם. והוא כמו ופורץ גדר. ולכן תמצא ביעקב שנאמר ויפרוץ האיש. ואמרו זכרונם לברכה שלא כמנהג העולם. וכמו שדרשו באיוב ומקנהו פרץ בארץ פרץ גדרו של עולם דרך הזאבים לטרוף הרחלים ומקנהו של איוב הורגות הזאבים. וזהו כנגד סולם ארצה. כלומר אף על פי שהוא מוצב ארצה שפלים מכל העמים. ראשו מגיע השמימה ונוצחים אותם שלא כמנהג העולם אלא מאת ה׳ מן השמים. והרמז בזה שאף על פי שיהיו כעפר הארץ מפוזרים בכל העולם בכל הגלות. יבא זמן שיתאספו מארבע רוחות העולם וזהו ופרצת ימה וקדמה. והרמז בזה שיהיו קיימים לעולם ולא יכלו. כמו שא״א שיכלו ארבע רוחות העולם. כאומרם בתעניות כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם. אילימא דבדרינהו בד׳ רוחי עלמא בד׳ רוחות מבעי ליה. מאי כד׳ רוחות העולם. כשם שא״א לעולם בלא רוחות כך א״א לעולם בלא ישראל. וזה שאמר ופרצת ימה וקדמה. וזה פתרון סולם מוצב ארצה ר״ל מוצב ארצה מצרים ובשאר הגליות. ועכ״ז וראשו מגיע השמימה. כי יצאו גאולים וה׳ בראשם. וזהו כנגד ופרצת ימה וקדמה וגו׳. ונברכו בך כל משפחות האדמה. הוא פתרון והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. והרמז בזה שיהיה זרעו זרע ברך ה׳ עד שיעלו למדרגת מלאכי אלהים. כן נקראו הנביאים מלאכים שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים וגומר וכתיב וישלח מלאך ויוציאנו. ואמר בכהן כי שפתי כהן ישמרו דעת וגומר. ולכן אמר ונברכו בך כל משפחות האדמה. כי זאת היא ברכה עליונה שאין למעלה ממנה והכל מתקנאים בדבר זה. היות אדם מורכב מהאדמה עולה למעלת מלאך. וזהו והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו שהוא רמז לצדיקים כדכתיב ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו. ואמרו בקדושין כגון רבי צדוק וחביריו. ואולי רמז ונברכו בך כל משפחות האדמה. שהקב״ה אספם מארבע רוחות העולם אשר נפוצו ימה וקדמה וצפונה ונגבה ויבא זמן שכל העולם יחזרו למוטב. כחומרו כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳. וזה שאמר ונברכו בך ר״ל יהיו מורכבים וכלולים בך כל משפחות האדמה. ואם כן יהיה ונברכו כמו אחד המבריך ואחד המרכיב המוזכר בגמרא. וכן מצאתי בילמדנו שדרשוהו על אברהם בפרשת לך לך שאמר שם ונברכו בך. והוא כנגד והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו שאז יהיו כל העולם במדרגת מלאכים וקדושים. כאומרו והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו:
פרשת ויצא
ויצא יעקב... וילך חרנה – הלך להגיע לחרן, וטרם הגיעו קראוהו אלה שהזכיר.
ויצא יעקב...וילך חרנה. He set out with the destination Charan in his mind. Before he reached this destination the following incidents occurred.
ויצא
[א] ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה
[1] סנהדרין פרק אחד עשר דף צה ע״ב (סנהדרין צה:)
[2] חולין פרק שביעי דף צא ע״ב (חולין צא:)
על ידי שבשביל וכו׳. כפל הלשון ׳על ידי׳ ׳שבשביל׳ (קושית הרא״ם), מפני שמלת ׳בשביל׳ לומר בשביל שרעות בנות כנען – הלך עשו אל ישמעאל, ו׳על ידי׳ לומר על ידי זה הפסיק הענין בפרשתו של יעקב, ׳ומשגמר חזר לענין הראשון׳ הוא תירוץ למה צריך לכתוב ״ויצא״, שצריך לחזור לענין הראשון כאילו אמר שבשביל שרעות בנות כנען – הלך עשו אל ישמעאל, על ידי זה הפסיק בפרשה של (עשו)[יעקב], ומשגמר חזר לענין הראשון. והקשה הרא״ם למה הוצרך לתרץ ׳בשביל שהפסיק הענין וכו׳⁠ ⁠׳, לתרץ כמו שתירץ בפרשת בראשית גבי ״וייצר אלקים״ (ראו לעיל ב, ז) – כלל שאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון (רש״י שם), הכי נמי ״וילך פדנה ארם״ (פסוק ה) הוא כלל, שהלך לפדן ארם, וחזר לפרש מה שקרה לו בדרך, ולפיכך חזר לכתוב ״וילך פדנה ארם״, ואין זה קשיא, דדוקא כשהפרט מפרש הכלל, כגון בפרשת בראשית שחזר לפרש בריאת האדם, זה נקרא ׳פרטו של ראשון׳, אבל לכתוב ״וילך פדנה ארם״ (פסוק ה) ויחזור לכתוב מה קרה לו בדרך – אין זה פרט ההליכה, דההליכה הוא בפני עצמו, ומה שקרה לו בדרך – אף על גב שקרה לו בדרך – מה שקרה אין זה פרט של הליכה לפדן ארם, אבל הוא מה שקרה לו בדרך:
לא היה צריך לכתוב רק וילך חרנה. כדכתיב לעיל (ראו פסוק ז) ״וילך יעקב פדנה ארם״, ולא כתב ׳ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה׳. ובב״ר (סח, ו) קאמר ׳ויצא יעקב, וכי הוא בלבד יצא והלא כמה גמלים וכמה חמורים יצאו׳. וכך פירושו – דכיון דהכתוב בא לספר מענין יעקב שהלך לחרן, לא הוי ליה למכתב רק ההליכה לשם, לא ענין היציאה מבאר שבע, שזהו הענין לא שייך לענין יעקב, דהרי כמה גמלים יצאו משם, ואין דבר זה שייך ליעקב במה שהלך לחרן, ואין דרך הכתוב לספר רק בעיקר הענין שהוא מדבר, שהרי אין דבר נזכר בזה במה שיצא מבאר שבע, דאי בא להזכיר מאיזה מקום יצא – הוי ליה לומר ׳וילך מבאר שבע׳, כדכתיב (רות א, א) ״וילך איש מבית לחם״, אבל יציאת המקום לא הוי מידי, דכמה גמלים וכמה חמרים יצאו, אבל הליכה בודאי שפיר, משום דהוא נאמר על כל ההליכה מה שהלך ממקום שהיה למקום שהלך לשם, ולכך דרשו (ב״ר סח, ו) כי ׳יציאת צדיק עושה רושם׳, וכך פירושו – כי יציאת יעקב נקרא ׳יציאה׳ ולא יציאה אחרת, מפני שיציאתו נראה ומורגש לכל שעושה רושם:
שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. ואם תאמר למה לא כתב ׳ויצא יעקב׳ בפרשה הקודמת (פסוק ז), ויש לומר דוקא בפרשה הזאת מפני שהוא מדבר עתה איך היה יעקב צדיק ונגלה עליו הקב״ה (פסוק יג) – יאמר כי יציאת צדיק כזה עושה רושם, אבל בפרשה שלפניה אינו מדבר בצדקתו כלל, ולא הוי משמעות המקרא שעושה רושם. ואם תאמר ואיך עושה רושם, והלא עדיין יש בו צדיק יצחק, ומתרץ בב״ר (סח, ו) אין דומה זכות צדיק אחד לזכות שני צדיקים:
פנה הודה וכו׳. ונראה שמזכיר ג׳ דברים לפי שהצדיק בעיר מדריך האנשים בקרבה ביראת שמים, שהוא מצות עשה ולא תעשה, והם מצות השם יתברך. והשני – שהוא משכיל אותם בחכמה. והשלישי – ללמד אותם מדות טובות והגונות הנזכרים במסכת אבות, והדומים לאלו המדות טובות והישרות. וכנגד הראשון אומר ׳פנה הודה׳, כי ההוד הוא לשון שבח, כמו ״הודו לה׳⁠ ⁠⁠״ (תהלים קלו, א), ועל האיש שהוא ירא אלקים נאמר עליו שראוי לשבח אותו, כמו שנאמר (משלי לא, ל) ״יראת ה׳ היא תתהלל״, ויראת ה׳ הוא לו שבח בודאי. וכנגד החכמה שהוא מלמד אותם נאמר ׳פנה זיוה׳ הנאמר על החכמה שהיא זיו, כדאמרינן בפרק מי שהחשיך (שבת קנו.) ׳מאן דאתילד בד׳ בשבת יהא גבר חכים ונהיר׳, ופירש״י ׳גבר זיותנא׳. וכן ״חכמת אדם תאיר פניו״ (קהלת ח, א). ׳הדרה׳ הוא רמז על המדות המשובחות שהם תפארת לעושיה, כדאמרינן (משנה אבות ב׳:א׳) ׳איזה דרך יבחר לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה׳:
וכן ותצא מן המקום וכו׳. ואצל רות מביא ראיה מן ״ויצא יעקב״, ונראה לומר שלא תאמר שמא יעקב שאני שהוא בחור באבות (ב״ר עו, א), ותירץ וכן גבי נעמי ורות, והשתא אי אפשר לומר דמה שכתב גבי יעקב ״ויצא״ הוא דוקא ליעקב משום דהוי בחור באבות, דהא נעמי ורות לא היו מן האבות ולא היתה חשובה כמו יעקב, ולמה כתב ׳פנה זיוה׳ גבי יעקב, אלא הא דכתיב גבי יעקב לא משום שהיה צדיק ובחור באבות, אלא בסתם צדיק איירי. ואין לומר דאיירי בצדקת כמו נעמי ורות, דנעמי ורות לא כתיבי בקרא של יעקב, אלא על כרחך או ביעקב דוקא איירי – או בסתם צדיק, ולפיכך הוצרך לומר כאן ׳וכן גבי נעמי ורות׳. וכן התם גבי נעמי ורות אנו לומדין דבסתם צדיק איירי, ולא תאמר שאני נעמי ורות דמופלגין במעשים היו, דהא כתיב ״ויצא יעקב״, והשתא על כרחך אפילו בסתם צדיק איירי, דאין לומר דוקא כמו יעקב, שהרי אפילו בצדיק שאינו כמו יעקב ׳פנה זיוה׳, למה כתב ביעקב, אלא לא יעקב בלחוד אלא בכל צדיק איירי. ולכך גבי רות צריך להביא ראיה מן יעקב, שלא יקשה לך מנא לן שכל צדיק עושה רושם, דשמא שאני נעמי ורות, דודאי אינהו הוי עדיפי מצדיקים דעלמא, והשתא דכתב גבי יעקב – על כרחך גבי יעקב בא לאורויי בכל צדיק כדלעיל:
יצא ללכת וכו׳. אין פירוש ״וילך חרנה״ יצא ללכת חרנה, דלא נמצא בשום מקום ״וילך״ – יצא ללכת, רק מפני שהיה על הדרך שבה הולך חרנה נקרא ״וילך חרנה״, אף על גב שעדיין לא הגיע לשם. ומה שהוצרך לפרש כך, מפני שאם כבר הלך חרנה מאי זה דפגע במקום שאחריו, דאין לומר שחזר לפרש כדכתיב בפרשת וירא (ראו לעיל יט, טז-יז) ״ויוציאם החוצה ויהי כהוציאם וגו׳⁠ ⁠⁠״, דחזר לפרש מה היה כשהוציאם החוצה, דהתם כתיב ״ויהי כהוציאם אותם החוצה״, דחזר לפרש ״החוצה״, וכן כאן הוי ליה למכתב ׳ויהי כצאתו מבאר שבע ויפגע במקום׳. ועוד דלא מצי למכתב בענין אחר, אבל כאן הוי ליה למכתב ״ויפגע במקום״ קודם ״וילך חרנה״, ולכך צריך לפרש שעדיין לא הלך אלא ׳יצא ללכת׳, דנקרא זה ״וילך חרנה״:
והא דלא פירש מידי על ״וילך פדנה ארם״ דלעיל (פסוק ז), משום דודאי לעיל פירושו יצא ללכת פדנה ארם, אבל כאן דכתיב ״ויצא מבאר שבע״ דהוא על תחלת הליכה לחרן, אם כן איך נפרש אחריו ״וילך חרנה״ על תחילת ההליכה לחרן, שהרי כבר כתיב ״ויצא יעקב״ על תחלת היציאה, לכך צריך לפרש שניהם הם על תחלת ההליכה, שהיציאה הוא כלפי המקום שיצא משם – דהוא באר שבע, וההליכה כלפי המקום שהלך לשם – דהוא חרנה, ש׳יצא ללכת חרנה׳. ועוד דלא יתכן לפרש למעלה (פסוק ז) ״וילך פדנה ארם״ שיצא ללכת פדנה ארם כל זמן שלא פירש ״וילך חרנה״ שחוזר לענין הראשון, דאם ״וילך חרנה״ הליכה אחרת מן הראשונה – ואינה מענין הראשון – אין צריך לפרש ״וילך פדנה ארם״ (פסוק ז) יצא ללכת פדנה ארם, שהרי בהליכה הראשונה לא פגע בו דבר, ולפיכך לא פירש מידי לעיל. ומכיון שפירש ״וילך חרנה״ שחוזר לענין הראשון, אם כן כמו ״וילך חרנה״ שפירש ׳יצא ללכת׳, הכי נמי ״וילך פדנה ארם״ יצא ללכת פדנה ארם, ופשוט, וזהו פירוש נכון:
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה – פירש רש״י לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה אלא מגיד שיציאת הצדיק מן המקום עושה רושם ויש להתבונן וכי אברהם ויצחק לא הלכו ממקום למקום ולמה לא נכתב אצלם לשון יציאה. ויש פנים לכאן ולכאן כי לפום ריהטא דלרבותא נקט כאן ויצא כי אברהם ויצחק לא הניחו במקום שהלכו משם צדיק כמותם פשיטא שיציאתם עשה רושם אבל כאן הרי יצחק ורבקה נשארו שם סד״א שאין יציאתו עשה רושם קמ״ל. ודוגמא לזה מסיק ברבתי (ס״ח:ו׳) שמביא שם ראיה מן ותצא מן המקום הנאמר ברות. ומקשה, שם ניחא דתמן לא היתה כי אם אותה צדקת בלבד אלא הכא דהוות יצחק ורבקה. ר׳ עזריא אומר אינו דומה זכותו של צדיק אחד לשני צדיקים עכ״ל.
ויש לפרש לאידך גיסא, לומר שדוקא יציאתו של יעקב עשה רושם, אבל לא יציאת אברהם ויצחק לפי שהמה הלכו עם כל בני ביתם ולא נשאר במקום שום צדיק ע״כ לא עשו רושם ביציאתם, כי הרשעים שנשארו שמה אינן מקפידין על יציאת הצדיקים, ואדרבה הם שמחים בצאתם מהם לפי שאינן הולכים בדרכיהם, והם לשיכים בעיניהם ולצנינים בצידיהם והם מריבים עמהם עבור מעשיהם, אבל ההולך ממקום שצדיקים מצויים שם אז יציאתו עושה רושם כי הצדיקים שנשארו קשה עליהם פרידתם כי דעתם נוחה ממנו, ואינו דומה זכות של מועטין לזכות של מרובים וכאן היו יצחק ורבקה לכך היה רושם יציאתו ניכר. ולפי זה צריכין אנו לומר שגם בשדה מואב היו חסידי אומות העולם.
דבר אחר, לכך הזכיר כאן לשון יציאה ובמקום אחר (בראשית י״ב:י׳) וירד אברם מצרימה, לפי שארץ ישראל מקום גלוי שכינתו ית׳ וההולך משם ירידה הוא לו ויציאה מן קו השווי, כי כל יציאה הוא מן המקום שהוא ראוי להיות בו כמו אני יוצא בתוך מצרים (שמות י״א:ד׳) נמצא שיציאה זו עשתה רושם גם בו בעצמו. ובילקוט (כח קיז) מסיק יש שזוגו הולך אליו ויש שהולך אצל זוגו, יעקב הלך אצל זוגו שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע, ואיך למד מפסוק זה שהלך אצל זוגו בברחו מפני עשו, אין זה כי אם קושית ויצא יעקב וילך מבעי ליה הכריחו לומר שיעקב היה מסלק מחשבתו מכל וכל ממקום מגורת אביו ואמו, על כן נקרא יוצא, לומר לך שיצא מכל וכל. לאפוקי ההולך מאיזו מקום ודעתו לחזור אז לעולם מחשבתו משוטטת במקום אשר הלך משם, וזה נקרא הולך ולא יוצא, כי לא יצא מכל וכל, שהרי עדיין מחשבתו שמה, ועל כן קשה לבעל מדרש זה מי התיר ליעקב לעזוב אביו ואמו מכל וכל, על זה אמר כמתרץ לפי שהלך אצל זוגו, והכתוב אומר (בראשית ב׳:כ״ד) ע״כ יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו.
דבר אחר לפי שמצינו שיעקב נענש על אותן כ״ב שנה שלא קיים בהם מצות כיבוד אב ואם, ויש להקשות הלא הלך ברשות אביו ואמו ובמצותיהם ולמה נענש על כל אותן הימים, כי אף את״ל שעבר על מה שאמרה אמו (שם כ״ז:מ״ד) וישבת עמו ימים אחדים מ״מ למה נענש על כל הימים, אלא ודאי לפי שאביו אמר לו קום לך פדנה ארם התיר לו לילך אבל לא לצאת מכל וכל, כי כל ההולך ודעתו לחזור או שעדיין מחשבתו משוטטת שמה נקרא הולך ולא יוצא, והוא לא כן עשה אלא ויצא יעקב מכל וכל כאילו שכח כל בית אביו ואמו על כן נענש בכיוצא בו, שבן אחד מבניו והוא יוסף לא כבדו כ״ב שנה, ולא זכר בו יוסף וישכחהו כמ״ש (שם מ״א:נ״א) כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי. וידע יוסף כי מאת ה׳ היתה זאת, על כן אמר נשני אלהים אבל הוא בצדקתו היה לו חשק ורצון להיות לו בית אביו תמיד לזכרון נגד עיניו ולא יכול כי נשני אלהים.
(הקדמה)
ויצא
(י) ויצא: בספר תאגי, ויצא יעקב, סדור,⁠א ולא פתוח ולא סתום, תרתין פרשייתא אית באוריית׳ דלית להון פסיקא לא פתוח ולא סתום, ויצא יעקב, 1ויחי יעקב, ע״כ. וכתו׳ 2בהגהה מיימוני׳ פ״ח מהל׳ ס״ת, מה שכותבי׳ מקצת נקדני׳ ב׳ פרשיות בתורה דלית פיסקא ברישייהו, ויצא, ויחי, לא כיוונו, כי בתחלת ויצא יש פרשה סתומה, כדאית׳ 3בב״ר בויחי יעקב, מפני מה פרשה זו סתומה מכל פרשיות שבתורה וכו׳, ואילו בויצא לא הזכירו מזה כלום, וכן בדקתי בספרים אספמיים אשר יצא להם שם במעלותם ואין לפקפק בהם, עכ״ל. וכן כתב הרב 4המזרחי ריש פ׳ ויחי. והאמת הוא כי מה שכתבו על פ׳ ויצא אין בה פיסקא, ר״ל בגווה, ופ׳ ויחי ר״ל ברישה. וכתב א״ת שכן מצא בכל ס״ס ומצריי׳ והללי. ועיין 5מ״ש בריש פ׳ ויהי מקץ.
מִבְאֵר שָ֑בַע: 6במקרא גדולה השי״ן בפתח, וכתו׳ שם חד מן פתחי׳ דספ׳, עכ״ל. ובכל הספרי׳ בקמץ, וכן דינו מפני ההפסק. וכ״כ א״ת שָבַע השי״ן בקמץ. <ובספר 7חתן דמים כתו׳ דשי״ן שבע בסגול, והרבה על זה דברי׳, ואת כולם ישא רוח.> [שָׁ֑בַע].
1. ויחי יעקב: בר׳ מז כח.
2. בהגהה מיימוני׳: הגהות מיימוניות, הל׳ ספר תורה פ״ח, אות ג.
3. בב״ר: פרשה צו א.
4. המזרחי: בר׳ מז כח, ד״ה למה פרשה.
5. מ״ש: מ״ש בר׳ מא א (׳ויהי מקץ׳).
6. במקרא גדולה: ד ומ״ק-ד על אתר.
7. חתן דמים: על ויצא יעקב, [ה] ע״ב.
א. ראה הערתי בבמ׳ כו ה (׳ראובן בכור ישראל׳).
ומשגמר חזר לענין הראשון. פי׳ מתחלה ק״ל למה חזר וכתב ויצא יעקב והלא כבר כתיב (לעיל כ״ח:ה׳) וישלח יצחק את יעקב וגו׳ ותירץ ע״י שהפסיק בפרשתו של יעקב בענין עשו ונתן הסיבה למה הפסיק שבשביל וגו׳ ובהשלים סיבת ההפסקה שב להשלים סיבת החזרה ואמר ומשגמר וכו׳. [קיצור מזרחי] ועיי״ש:
לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה כו׳. דהא כתיב (שם) וילך פדנה ארם ולא כתב קודם לכן ויצא יעקב אלא שכיון שהלך פדנה ארם ודאי יצא מבאר שבע וא״כ ה״נ לא היה צריך לכתוב אלא וילך:
מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם כו׳. ר״ל דהוי כאילו נכתב שתי יציאות ויצא יעקב וגם וילך חרנה אלא אחד שיצא גופו ואחד שיצא זיוה הדרה הודה. [ר׳ אליהו מזרחי]. וכתב עליו מהרש״ל ופירוש דלא כפירוש הב״ר (בראשית רבה ס״ח:ז׳) דפי׳ מדכתיב ויצא ולא כתיב ויצאו שהרי גמלים ושאר בהמות נמי יצאו אלא מגיד לך שפנה זיוה וכו׳. ונ״ל דצריכים לדברי הרא״ם ולדברי הב״ר וכן הפשט מדכתיב ויצא וגם וילך יתירא הוא אלא מגיד הוא יצא ולא אחר ואחר כך קשה והלא גמלים ג״כ יצאו אלא כשהוא יצא אז פנה הודה וזיוה כו׳ ולא כשהיה אחר יוצא עכ״ל:
שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה כו׳. ר״ל בעוד שהצדיק בעיר האנשים והעם גם כן צדיקים לפי שמתביישין מן הצדיק וגם הוא הוכיחן:
יצא משם פנה הודה פנה זיוה כו׳. ר״ל העם שבעיר עושין עבירות. ואין להקשות והא יצחק היה עדיין נשאר בעיר כבר תירצו בב״ר אינו דומה צדקת של צדיק אחד לצדקות ב׳ צדיקים:
ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות. וק׳ דהכא הביא ראיה מהתם לכאן והתם גבי נעמי ורות מביא ראייה מכאן וי״ל דאי לא הביא ראייה מהתם הייתי אומר דלמא שתי יציאות האמורים כאן בא לאשמעי׳ דאחד יציאת גופו ואחד יציאת ממונו וצאנו ובקרו שיצא עמו לכך צריך להביא ראיי׳ מהתם שיציאת צדיק עושה רושם כמו שפירש הכא דהתם אי אפשר לפרש על יציאת ממונם דהא התם כתיב דאמרה וריקם השיבני (רות א׳:כ״א) שמע מינה שלא היה לה שום ממון והתם מביא ראיי׳ מהכא דאי מהתם ה״א דוקא התם עשה רושם משום שלא נשאר שום צדיק זולתם אבל במקום צדיקים מנא ליה דעושה רושם משום הכי מביא ראייה מהכא דהא נשארו יצחק ורבקה ואפ״ה עשה רושם יציאת יעקב וק״ל. (ועיין בצדה לדרך ושם האריך מאוד לישב זה):
יצא ללכת לחרן. דק״ל וילך חרנה משמע שבא לחרן וזה א״א שהרי אח״כ כתיב ויפגע במקום וזה היה קודם ביאתו לחרן ודוחק לומר שיהיה וילך כמשמעו שבא לחרן ואח״כ שב לבאר מה שפגע לו בדרך כי אין זה דרך המקרא לכן פירש יצא ללכת:
When it finished it went back to the previous subject. I.e., Rashi's original question was: Why does Scripture need to repeat the point and write, "Yaakov left,⁠" when it had already written (28:5), "Yitzchok sent Yaakov on his way"? Rashi answers: Since the narrative of Yaakov was interrupted by the subject of Eisov—and proceeds to explain why it was interrupted: since [Yitzchok sent Yaakov away,] Eisov understood that Yitzchok considered the daughters of Canaan evil, so Eisov went to Yishmael. After explaining why the narrative was interrupted, Rashi goes back to complete his explanation of why Scripture repeats the point: "When it finished...⁠" (Kitzur Mizrachi, see there)
It had only to be written: "And Yaakov went to Charan...⁠" [Rashi knows this] because it is written in another place, "Yaakov... went to Paddan Aram" (28:5), without writing beforehand, "Yaakov left.⁠" Perforce, if he went to Paddan Aram, he left Beer Sheva! Here too, Scripture should have written only, "Yaakov went.⁠"
This tells us that the departure... makes an impression... [Rashi is answering the question:] Why did Scripture write two departures, so to speak? It says, "Yaakov left,⁠" and also, "He went towards Charan,⁠" [which itself implies that he left.] Perforce [the answer is]: One teaches that his person departed, and the other teaches that the brilliance, splendor and glory departed. (Re'm) Maharshal comments on this: Re'm's explanation differs from Bereishis Rabboh (68:7), which says: It is written ויצא (singular), and not ויצאו. But did not also camels and other animals leave with him? Perforce, it teaches: "Its brilliance has departed....⁠" [Maharshal continues:] It seems that we need both the explanation of Re'm and of Bereishis Rabboh, as follows: Since it is written "Yaakov left" and also "He went,⁠" it is appears to be redundant. Perforce, it comes to say that he left and not another. This raises a question: Did not also camels leave with him? Perforce, [it speaks specifically of him] because when Yaakov left, the glory and brilliance departed—which would not be so if someone else had left.
While a righteous person is in the city, he is its glory... I.e., when a tzaddik is in the city, the men and people are also righteous because they are ashamed of him [and do not sin]. Also, because he reproves them.
Once he has left there, its glory has departed... I.e., the people of the city commit sins. We need not object that Yitzchok was still there, as Bereishis Rabboh already answered: The righteousness of one tzaddik is not like the righteousness of two tzaddikim.
"And she left the place,⁠" which is written concerning Naomi and Ruth. Question: Why does Rashi bring a proof from Ruth, when in Ruth, he brings a proof from here? The answer is: Without the proof from Ruth, we might think that the two leavings written here are (1) the departure of his person and (2) the departure of his money, flock and cattle which left with him. Thus, Rashi brings proof from Ruth that the departure of a tzaddik makes an impression—as there, it cannot refer to the departure of their property. For it is written there that she said (Ruth 1:21), "Hashem has brought me back empty,⁠" indicating clearly that she had no property. And in Ruth, Rashi brings a proof from here, because we might think that it makes an impression only if no tzaddik remains behind, as was the case there. But where there are tzaddikim, how do we know that the departure of a tzaddik makes an impression? Thus Rashi proves it from here, as Yitzchok and Rivkah remained, yet Yaakov's departure still made an impression. (See Tzeidah L'Derech, who offers a lengthy explanation.)
He left in order to go to Charan. Rashi is answering the question: וילך חרנה seems to imply that he came to Charan. But how can this be? It is written after the verse, "He reached the place [of Mt. Moriah],⁠" which occurred before he came to Charan! It is difficult to say that וילך means what it sounds like, that he got to Charan, and then Scripture goes back to explain the place he reached while traveling—this is not the norm of Scripture. Thus Rashi explains: "He left in order to go to Charan" [but he did not get there yet].
ויצא יעקב וגו׳ – טעם שלא הספיק בהודעת הליכתו בפרשה הקודמת דכתיב (פסוק ז) וישמע יעקב וגו׳ וילך וגו׳, להודיע אשר פגע בדרך קודם הגיעו למחוז חפצו, ולצד שהפסיק בענין חזר לומר ויצא וגו׳. אלא צריך לדעת למה הוצרך לומר וילך וגו׳. ומה גם שפגיעתו במקום היתה קודם הגיעו לחרן ולא היה לו להקדים המאוחר. עוד למה אמר חרנה ולא אמר לחרן, והגם שאמרו ז״ל (ב״ר פס״ח) כל תיבה וכו׳, עם כל זה יכוין הכתוב על דבר בשנותו לפעמים.
אכן התורה תכוין לסדר כל מה שעבר על יעקב מעת צאתו. וזה תחלה לדבר ויצא יעקב וגו׳ פי׳ לא עשה אלא יציאה ולא הוצרך ללכת ברגליו וההולך הוא חרנה, והוא אומרו וילך חרנה פי׳ חרנה הוא שהלך ממקומו להקביל פני יעקב.
עוד ירמוז להודיע כי כשיצא יעקב מבאר שבע תכף הלך חרונו של עשו, והוא אומרו וילך חרנה.
ולדבריהם ז״ל ששלח עשו אליפז אחריו וכו׳, ירצה באומרו וילך חרנה לרמוז על הליכת אליפז אחריו בחרון. ואולי כי לזה סמך לדבר ויפגע במקום לרמוז כי ראה עצמו בצער והוצרך לתפלה.
ויצא יעקב. Jacob departed. The reason that the Torah did not content itself with reporting Jacob's setting out for Padan Aram (28,5) and repeats his departure at this point is to allude to the encounters he had on the way. This, of course, raises the question why the Torah had first reported Jacob as already on the way to Padan Aram. This is especially curious in view of the encounter Jacob had on the way occurring before he even came close to Charan. Why did the Torah report events in a chronologically inverted manner? Besides, why did the Torah speak about חרנה instead of about Jacob being on the way לחרן? While it is true as we learn from Bereshit Rabbah 68,8 that any word which requires a letter ל as a prefix may instead have the letter ה as a suffix, the Torah surely does not employ these variations arbitrarily!
The Torah intended to relate all that happened to Jacob from the time he left his home. The Torah reports that initially all Jacob did was depart, i.e. ויצא. This did not involve any travelling on his part. The person who walked i.e. וילך, was someone called חרנה. This "Charanah" set out from his home to come and welcome Jacob.
It also possible that the Torah meant to convey to us that Esau's anger חרונו, departed from him the moment Jacob departed from Beer Sheva. This is expressed by the words: וילך חרנה.
According to the tradition quoted by our sages that Esau sent his son Eliphaz after Jacob, the words וילך חרנה may allude to Eliphaz hurrying after Jacob full of anger, i.e. בחרון. Perhaps the next verse in which Jacob is described as encountering a certain site, ויפגע במקום, is a hint that Jacob felt endangered and took refuge in prayer.
פרשת ויצא
ויצא יעקב מבאר שבע – למעלה כָלַל ששלחו אביו והלך במצותיו לפדן ארם וששמע לאביו ולאמו והלך לפדן ארם. ועתה פורט שלא הלך תחלה למדינה אחרת אלא יצא מבאר שבע מקום אבותיו ללכת מיד לחרן, אל לבן אחי אמו. והטעם, כי לפי שהיה בורח מחמת אחיו {וכאמרו ״ויברח יעקב שדה ארם״1} כסבור אתה שהיה מפחד ממנו ללכת לדרכו {ועשה כדרך המפחדים שמסתירים עת צאתם שלא ירדפו אחריהם שונאיהם}. והלך תחלה למקום קרוב לשוב לבאר שבע, וברח ממקום ההוא לפדן ארם בלי נטילת רשות כלל להטעות את עשו. 2אלא יצא מבאר שבע כדרך היוצאים לדרכם, ונטל רשות מאביו ומאמו ומאחיו כי מעולם לא התגרה יעקב עם עשו, ולא התראה לפניו כמפחד ממנו. אבל בטח לבו בי״י שבהשמעו למצות אביו ואמו ילך בטח. ובפרשת וישלח אפרש עוד בעז״ה.
וילך חרנה – וכן כשהיה חוץ לבאר שבע לא עקם את הדרך ממורא אחיו שירדוף אחריו. הלך בדרך הישר חרנה כדרך הנוסעים וכן היה בדעתו לעשות, אלא שמן השמים נשתנה וכמו שיבתאר בעז״ה. ובפירוש רשב״ם ז״ל ״וילך חרנה. ללכת לחרן״. ויפה פירש, כי אחריו כתוב ״ויפגע במקום״ ועודנו על הדרך. גם הלך ממש בדרך שהולכים לחרן. ראב״ע הביא דברי גאון ״ללכת לחרן״ כלומר במחשבתו. אבל ראב״ע ז״ל אמר ש״אינו כן אלא שהוא כמשמעו. ושב לבאר מה שפגע בדרך״.
1. הושע יב, יג.
2. לא כך היה אלא...
ויצא יעקב – לפי שהפסיק ענין הליכת יעקב כדי לכתוב וירא עשו כי ברך וכו׳ עכשיו חזר לענין הראשון:
וילך חרנה – הלך לצד חרן, ואין כוונת הכתוב שכבר בא לחרן, כי אז היה אומר ויבא חרנה:
ויצא
ויצא יעקב מבאר שבע – על אף שהכתוב כבר אמר: ״וילך פדנה אדם״ (לעיל פסוק ה׳), הוא פותח שוב: ״ויצא יעקב מבאר שבע״; מכיון שביציאה זו החלה פרשה חדשה, אשר כל עיקרה: חייו העצמאיים של יעקב.
אם אברהם מייצג את שורש העם היהודי, ויצחק את ההמשך לקראת הגזע, הרי שיעקב מייצג את הגזע עצמו. משום כך אמר לו יצחק: ״ויתן לך את ברכת אברהם״ וגו׳ (לעיל פסוק ד׳), שכן יעקב הוא זה שינחיל לאומה העתידה את שמה וייעודה. איננו נקראים ״עם אברהם״, אלא: ״עם ישראל״!
אשר על כן רואים אנו את יעקב מקיים את ה״לך לך״ של עצמו, כדרך שעשה אברהם. רואים אנו שגם הוא – אבינו האחרון, אשר כל מעשי אברהם ויצחק היו רק הכנה לבואו – יוצא להתבודדות. אך יציאתו שונה מזו של אברהם. אברהם אכן עזב את ארץ מולדתו כדי ללכת לבדידות, אך הוא עשה זאת כראש משפחה, עם אשתו ובני ביתו, עם קרובים ועם עושר. אולם יעקב, מחמת הסיבות שסיבבו את יציאתו, לא לקח עמו דבר. הוא עזב את הכל לאחיו הגדול, כדי להוכיח לו שבלקיחת הבכורה לא ביקש להפיק כל רווח חמרי.
יעקב יוצא כדי לייסד בית יהודי, ולשם כך אין הוא זקוק אלא לכחות הטבועים באישיותו. כך מתחיל סיפורו של יעקב, שהרי כל האמור בהמשך סובב על ייסוּד אותו בית. יעקב הוא הראשון לתת ביטוי לרעיון שיש לבקש את ה׳ בתוך הבית. הוא היה הראשון שדיבר באופן ברור על הרעיון העמוק של ״בית אלקים״ (להלן פסוק יז), ״בית⁠־אל״ (להלן פסוק יט ופרק לה, טו), ״ביתו של ה׳⁠ ⁠⁠״, אשר ביסודו משמע: התחום בו האדם מתעלה ופורח, המקום אליו יביא את כל מה שרכש, ובו יפעל ויבנה את חייו. תחום זה הוא המקום הגדול והקרוב ביותר להתגלות ה׳.
יעקב קיים בחייו את אשר חזה נח בתחילתה החדשה של ההסטוריה האנושית: בעוד שתרבות יפת מרוממת את נפשות בני אדם באמצעות חוש היופי, הרי ששליחות שם היא: ״לנטות אהלים בהם תוכל השכינה לשרות״.
חכמי ישראל הביעו בכמה מקומות רעיון שכלולה בו השקפת עולם שלמה: ״עיקר שכינה בתחתונים״ (בראשית רבה יט, ז). ״ואותן המגביהים ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על המלאכים (ומדמים שעליהם לבקש את ה׳ שם למעלה), מלעיגין אותן (לועגים להם המלאכים) וקורין אותן ׳רישא דחזרי׳⁠ ⁠⁠״ (ספר חסידים יח, בסוף). ״המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו, ואומר: ׳מה נאה אילן זה! מה נאה ניר זה!׳ (ובכך מראה שעבורו, לימוד החיים האנושיים ויופיים, כאשר חיים אותם לפי רצון ה׳, איננו עולה בחשיבותו על יופי הטבע), מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו״ (אבות ג, ט).
מאמרים אלה והדומים להם, מורשה הם לנו מרוחו של יעקב. כשאדם נתון תחת השפעתה של תרבות יפת, הוא בורח מחייו הרגילים היום⁠־יומיים, ומוצא מפלט בצל ה״שירה״ היפה של הטבע. יורשי יעקב מוצאים את ה׳ ואת שכינתו, בראש ובראשונה בתוך הבית. בזה מונח ההבדל בין רוח היהדות לבין התרבות הלא⁠־יהודית.
כך יצא יעקב מבאר שבע והלך לחרן. באר שבע הייתה חשובה מאד ליצחק. בה הוא ראה את ה״גרות״ ממשמשת ובאה, אף שה״עבדות״ עדיין רחוקה הייתה; אך בה גם מצא לא רק שלום ושלוה אלא אף כבוד והכרה. יעקב ויתר מרצון על באר שבע זו של שלום וכבוד, והלך לחרן.
שאלות:
למה אמר שנית שיעקב יצא מבאר שבע, וכבר אמר וילך פדנה ארם, ולמה ספר מן הלינה ולקיחת אבני המקום, ומה היתה כוונת המראה הזאת שאין לה פירוש.
ויצא יעקב – הנה נבואת האבות וכן נבואת כל הנביאים חוץ ממשה היה באספקלריא שאינה מאירה, והי׳ בנבואת הנביאים כמה מדרגות כפי מעלת הנביא וכפי הכנתו, וספר פה כי המראה הזו שראה יעקב בחלומו, היה באספקלריא שאינה מאירה והיה במדרגה נמוכה, אם מצד הכנת הנביא, וזה מארבעה טעמים. א] כי לשלמות הנבואה צריך שיהיה במקום מקודש, כמ״ש שכל הנביאים לא נתנבאו אלא בארץ, ונבואה זו היתה בעת שיצא יעקב מבאר שבע והלך במהלכו לחרן, שאף שלא היה עדיין בחוץ לארץ כבר עשה תנועת ההעתק מא״י לחו״ל וזה מאפיל זוהר הנבואה.
{Previously Yaqov had left for Padan-aram; why repeat now that he left Beersheva?}
YAQOV LEFT. The Prophecy of the Patriarchs was derived through a non-luminous mirror. And so was the Prophecy of all prophets except Moshe,⁠1 spanning a range of levels corresponding to the attainment of the particular prophet and his time. The narrative stresses here that Yaqov's vision in a dream indeed was derived through a non-luminous mirror, and that its quality was of low degree. There were four reasons for this.
1) Prophecy without distortion can only be rendered in a location that is especially distinguished (qadosh — ‘sanctified’). As our Sages noted:⁠2 all the prophets did prophesy only in the Holy Land, Here, however, the prophecy came when Yaqov left Beersheva, on his way to Haran, Although he had not yet gone beyond the land of Israel, that he was on his way out of the land was sufficient for the brightness of prophecy to have become dimmed.⁠3
1. Yevamoth 49b.
2. Tanhuma, Sidra Bo.
3. Since his thoughts were already outside the boundaries of Eretz Yisrael. Recall the converse regarding Avraham (Vol. II of this translation hereafter referred to as Malbim—II — p. 13): “And since he (Avraham) meant to return, it will be as if he had never left the land of Israel.”
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה: כל המקרא מיותר1, וגם אין הלשון ״וילך״ מדויק, והכי מיבעי לכתוב ׳ללכת חרנה׳2 {שהרי עוד לא בא לחרן אלא דעתו היתה לחרן, והיה ראוי לכתוב ׳ללכת׳ כמו לעיל (יא,לא) ״ללכת ארצה כנען״.} אלא בא ללמדנו על מה שהעלו חז״ל (מגילה טז,ב) שבינתים ישב י״ד שנה בבית שם ועבר3, וא״כ היציאה מבאר שבע היא בפני עצמה4 וההליכה לחרן היא בפני עצמה.
{באונקלוס ״מבארא דשבע״. בכל מקום תרגם ״באר שבע״ כשמה. ואולי כיוון לדרשת חז״ל במדרש רבה (סח,ז) ׳מבארה של שבועה, אמר, שלא יעמוד עלי אבימלך׳5 וכו׳.}
1. שהרי כבר כתוב לעיל (פסוק ה׳) ״וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם״.
2. ועיין ברש״י ״וילך חרנה״ – יצא ללכת לחרן, ועיין במפרשי רש״י.
3. והביאו רש״י לעיל פסוק ט׳.
4. אמנם יצא מבאר שבע על מנת להגיע לבית לבן, אך לא הלך כלל לשם אלא הלך להטמן בבית עבר. וכך לשון רש״י (פסוק ט׳) ׳אלא ודאי נטמן בבית עבר בהליכתו לבית לבן ללמוד תורה ממנו׳.
5. שלא יעמוד עלי אבימלך ויאמר השבעה לי כשם שנשבע לי זקנך, נמצאתי משהה בשמחת בני שבעה דורות...
(הקדמה) ד. מסע יעקב לחרן (בראשית כ״ח:י׳-כ״ב)
כאן מתחילות עצם תולדות יעקב. ברם, מכיוון שיצחק עדיין חי ומכיוון שאין יעקב הולך לחרן אלא במצוותו, מן הדין שהכתוב יספר מאורע זה והמאורעות הבאים תחת הכותרת תולדות יצחק. בעת מסעו לן יעקב במקום מסויים, ובו מתגלית לו השכינה אשר מאשרת לו את ברכת אברהם, ואף מבטיחה לו הגנה גם במסעותיו וגם בשהותו בארץ נכריה. על כן נודר יעקב נדר — אם אמנם יהיה ה׳ עמו, הרי הוא יקים במקום קדוש זה בית לה׳ וגם יעשר את כל אשר לו. בכך נוסד המקדש שבבית⁠־אל, המקום שנקרא לוז בתחילה, ועל תולדותיו של מקדש זה ידובר להלן ל״ה:ט״ו.⁠1 באשר לשמותיו ית׳ ה׳ ואלהים בפרק זה יש להעיר, שהם באים בערבוביה.⁠2
(י) ויצא וגו׳ – כבר דובר למעלה, במחציתו השניה של פסוק ז׳, על יציאתו של יעקב לפדן ארם; וכאן מתחילות תולדות יעקב. הוא יצא מבאר⁠־שבע, המקום בו התגורר יצחק,⁠3 וכמו אברהם בשעתו כן עוזב גם יעקב את בית אביו. אך נסיבותיהן של יציאות אלה — שונות הן במידה רבה ביותר. אברהם עולה לארץ המובטחת, על פי צוו אלהי, ואילו יעקב בורח מפני אחיו מארץ הקודש לארץ נכריה. אברהם יוצא לדרך עם משפחתו, ואפילו לוט בן אחיו מצטרף אליו, בעוד שיעקב יוצא לדרכו בדד וגלמוד, רק האלהים עמו, ועליו מבטו ואליו מחשבותיו.
אברהם הולך כאיש עשיר עם עבדים ועדרים — ״ואת⁠־הנפש אשר⁠־עשו בחרן״,⁠4 ואילו יעקב הולך בלא כלום — ״כי במקלי עברתי את הירדן״,⁠5 ואף על פי כן הופך יעקב לאיש עשיר ומאושר ומבורך בבנים, כשה׳ הטוב והכל יכול מגן לו.
יותר מהר מאברהם, בעל האמצעים המרובים ובן בריתם של גדולים, מגיע יעקב למטרה הנכספת — ליסד משפחה שתבורך ותונהג על ידיו ית׳. מי זה לא יראה בתולדות אלה את עתידם של בני בניו של יעקב, אותם בנים אשר גם הם אוחזים במקל הנדודים כשהם נאלצים לעזוב את אדמת הקודש של מולדתם, וכשהם מפנים מבטם אליו ית׳, הם מוצאים רווח והצלה? ומזמן היו חוזרים, כמו יעקב, אל ארץ אבותיהם, אילו רק בו ית׳ בלבד היו שמים מבטחם, לו לבד היו עובדים ורק ממנו היו מבקשים תשועתם וגאולתם.
וילך חרנה – לפי מפרשים רבים6 פירושו — יצא ללכת לחרן, בכיוון חרן. ברם, אם לכך הכוונה, היה מתאים יותר לומר וילך פדנה ארם; השווה ביאורנו למעלה כ״ה:כ׳. לכן נראה לנו יותר לראות בפסוקנו כלל שאחריו פרט. תחילה מסופר בקצרה שיעקב הלך לחרן, ורק אחר זה מספר הכתוב את פרטי המקרים שקרו לו ליעקב במסע זה.
1. ושם גם נראה כמה חסרת יסוד היא הנחת המבקרים שטוענים, שיש כאן משום מתן שבח לפולחן הצפון⁠־ישראלי
2. ומשום כך רואים עצמם דילמן ואחרים נאלצים להניח שפרשה זו לקוחה גם מן ״המקור השני״ וגם מן ״המקור השלישי״.
3. לעיל כ״ו:כ״ג.
4. לעיל י״ב:ח׳.
5. להלן ל״ב:י״א.
6. רש״י, רשב״ם, ראב״ע, ספורנו (המ׳).
וילך חרנה – פירוש שהיה גר ולא היה לו שום מבטה פרטית תכליתית רק לילך חרנה למשפחת אביו ואחי אמו אשר המה יעזרוהו ויסעדוהו. אבל כשהבטיח לו השי״ת ושמרתיך בכל אשר תלך. שוב לא השקיף על חרן בפרט ולא היה תקותו על משפחתו ואחי אמו רק וילך ארצה בני קדם שהלך לכל מקום שיזמין לפניו הכל בהשקפה חדא כי בכ״מ ישמרהו השם ואלהים יהיה עמדו והבן.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(יא) וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי⁠־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא׃
He happened upon1 the place2 and spent the night there since the sun had set. He took from the stones of the place and put one3 at his head4 and lay down in that place.
1. happened upon | וַיִּפְגַּע – See Rashbam and R"Y Bekhor Shor that this verb is used when someone unintentionally encounters a person or place. Cf. Bavli Chulin 101b, who understand the word to be an expression of prayer and entreaty (as in Bereshit 23:8 and Yirmeyahu 7:16), learning from this verse that Yaakov established the evening prayer.
2. the place | בַּמָּקוֹם – Compare Rashi, Ibn Ezra and Sforno regarding the significance of the definite article here.
3. put one | וַיָּשֶׂם – See Rashbam. Cf. Rashi: "put them", assuming that Yaakov took several stones to form a protective guard about his head (rather than choosing one to serve as a pillow). However, verse 18 implies that Yaakov had taken but one stone.
4. at his head | מְרַאֲשֹׁתָיו – See Shadal and R. D"Z Hoffmann that the "מ" of this word is part of the noun (מְרַאֲשָׁה), and not a prefix. The word means "the place of the head", and stands in contrast to the word "מַרְגְלָה", meaning "the place of the feet" (see Rut 3:4).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[מד] 1ויפגע במקום, ריב״ל אמר תפילות מאבות למדום וכו׳ תפילת הערב מיעקב אבינו ויפגע במקום וילן שם ואין פגיעה אלא תפילה כמה דתימר יפגעו נא בה׳ צבאות (ירמיהו כ״ז:י״ח) ואומר אל תשא בעדם רינה ותפלה ואל תפגע בי (ירמיהו ז׳:ט״ז). (ירושלמי ברכות פ״ד ה״א)
[מה] 2ויפגע במקום, ת״ר ג׳ קפצה להם הארץ, אליעזר עבד אברהם, ויעקב אבינו ואבישי בן צרויה כו׳ יעקב אבינו דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (בראשית כ״ח:י׳) וכתיב ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי בו, בעי למיהדר, כיון דמהרר בדעתו למיהדר קפצה ליה ארעא, מיד ויפגע במקום (ד״א) אין פגיעה אלא תפלה כו׳. (סנהדרין צה: חולין צא:)
[מו] 3ויפגע במקום, ששרתה עליו רוח הקודש על יעקב וניבא שעתידין ישראל לחטא ורוח הקודש מסתלקת מהן, שנאמר ואם יש דבר ה׳ אתם יפגעו נא בה׳ (ירמיהו כ״ז:י״ח) מלמד שפגיעה זו נביאה. (תנ״י ויצא ד.)
[מז] 4ויפגע במקום, ר״ה בשם ר׳ אמי אמר מפני מה מכנין שמו של הקב״ה וקוראין אותו מקום שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, א״ר יוסי בר חלפתא אין אנו יודעים אם הקב״ה מקום עולמו אם עולמו מקומו, מן מה דכתיב הנה מקום אתי (שמות ל״ג:כ״א), הוי הקב״ה מקום עולמו ואין עולמו מקומו. (בראשית רבה סח)
[מח] 5ויפגע במקום, ופגע בו בהקב״ה שנא׳ ויפגע במקום, ולמה נקרא שמו מקום, שבכל מקום שהצדיקים שם שם הוא נמצא עמהם, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך (שמות כ׳:כ׳). (פרדר״א פל״ה)
[מט] 6ויפגע במקום, בקש לעבור נעשה העולם כלו כותל לפניו. (בראשית רבה סח)
[נ] 7וילן שם כי בא השמש, בתר דצלי בעי למיהדר אמר הקב״ה צדיק זה בא לבית מלוני יפטר בלא לינה, מיד בא השמש. (סנהדרין צה: חולין צא:)
[נא] 8וילן שם כי בא השמש, אמר לו הקב״ה יעקב הלחם בצקלונך והבאר לפניך לאכול ולשתות שכב במקום הזה אמר לפניו רבש״ע עד עכשיו לא ירד השמש חמישים ירידות (יש לשמש ירידות מעלות חמשים, הגהות הגר״א) ואני שוכב במקום, ובלא עתו בא השמש במערב והביט יעקב וראה את השמש בא במערב וילן שם שנא׳ וילן שם כי בא השמש. (פדר״א פל״ה)
[נב] 9כי בא השמש, רבנן אמרו כי בא השמש [כיבה השמש] מלמד שהשקיע הקב״ה חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצינעא, לאוהבו של מלך שבא אצלו לפרקים, אמר המלך כבו הפנסים שאני מבקש לדבר עם אוהבי בצינעא, כך השקיע הקב״ה חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצינעה. ר׳ פנחס בשם ר׳ חנן שמע קול מלאכי השרת אומרים בא השמש בא השמש, [אתא שמשא] בשעה שאמר יוסף והנה השמש והירח וגו׳ (בראשית ל״ז:ט׳) אמר יעקב מי גילה לו ששמי שמש. (בראשית רבה סח)
[נג] 10כי בא השמש, רגלי חסידיו ישמור (שמואל א ב׳:ט׳) זה יעקב שיצא לילך לחרן, שכך אמר לו הקב״ה והנה אנכי עמך (בראשית כ״ח:ט״ו) ורשעים בחשך ידמו (שמואל א ב׳:ט׳) זה עשו, שנא׳ כל חשך טמון לצפוניו וגו׳ (איוב כ׳:כ״ו) כו׳ עשו כשיצא לרדוף אחר יעקב בעשר שעות, והכסה הקב״ה את היום ועשה אותו ערב, שנא׳ ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, והיה עשו עומד בחושך ולא היה יודע להיכן הולך. (תנ״י ויצא ג.)
[נד] 11כי בא השמש, א״ר ברכיה כשהצדיקים בעולם האורה עמהם כו׳ כל זמן שהיה יעקב בארץ ישראל היה האור עמו וכשיצא נסתלק האור שנא׳ ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, וכיון שבא לחזור חזרה האור למקומה בזכותו שנא׳ ויזרח לו השמש (בראשית ל״ב:ל״ב). לפיכך הוא אומר איני חוזר לארץ ישראל עד שתשלח אותו האור שהיה עמי שנא׳ שלח אורך ואמתך (תהלים מ״ג:ג׳) ונאמר תתן אמת ליעקב (מיכה ז׳:כ׳). (אגדת בראשית פ׳ נד.)
[נה] 12וילן שם כי בא השמש, מכאן שאסור לו לאדם להלך בלילה מפני שהלילות מסורין לרוחות ולמזיקין והיום מסור לבני אדם שנאמר תשת חשך ויהי לילה בו תרמש כל חיתו יער וגו׳ תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (תהלים ק״ד:כ׳-כ״ג). (מדרש הבאור כ״י)
[נו] 13וילן שם כי בא השמש, אמר ר׳ יוסי התפלל באותו מקום התחיל להתרעם לפני קונו על דאתעבר מניה ההוא שולטנא דשמשא הה״ד וילן שם כד״א וילונו העם על משה (שמות ט״ו:כ״ד) לשון תרעומות, ולמה, מפני כי בא השמש דאתעבר מניה ואתיהבת לעשו, מה עשה יעקב התחיל בוכה מיד ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו כדי לצער נפשו, כיוצא בדבר ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה (שמות י״ז:י״ב). (זהר חדש כז:)
[נז] 14ויקח מאבני המקום, ר׳ יהודה אמר י״ב אבנים נטל, אמר כך גזר הקב״ה שמעמיד י״ב שבטים, אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן, ואני אם מתאחות זו לזו יודע אני שאני מעמיד י״ב שבטים. כיון שנתאחו זו לזו ידע שמעמיד י״ב שבטים. ר׳ נחמיה אמר ג׳ אבנים נטל, אמר אברהם ייחד הקב״ה שמו עליו, יצחק ייחד הקב״ה שמו עליו, ואני אם מתאחות הן ג׳ אבנים זו לזו אני יודע ששם הקב״ה מתייחד עלי, כיון שנתאחו הבין שהקב״ה ייחד שמו עליו, רבנין אמרו אבנים מיעוט אבנים שנים אברהם יצא ממנו ישמעאל ובני קטורה, יצחק יצא ממנו עשו, ואני אם מתאחות הן יודע אני שאינו יוצא ממני פסולת. (בראשית רבה סח)
[נח] 15ויקח מאבני המקום, כתיב ויקח מאבני המקום, וכתיב ויקח את האבן (בראשית כ״ח:י״ח), א״ר יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד, וכל אחת ואחת אומרת, עלי יניח צדיק זה ראשו, תנא וכולן נבלעו באחד. (חולין צא.)
[נט] 16ויקח מאבני המקום, לקח יעקב שתים עשרה אבנים מאבני המזבח שנעקד עליו יצחק אביו וישם אותם מראשותיו, (באותו) [בא] המקום להודיעו שעתידין לעמוד ממנו שנים עשר שבטים, ונעשו כולם אבן אחת להודיעו שכלם עתידין להיות גוי אחד בארץ, שנאמר מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (דברי הימים א י״ז:כ״א). (פרקי דר׳ אליעזר פל״ה)
[ס] 17ויקח מאבני המקום, א״ר יוסי אבן אחת ממש היה משמע דכתיב מאבני ולא אבני כד״א מבנות הכנעני (בראשית כ״ד:ג׳) ולא אמר אלא אחת, הה״ד אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אחת מהן. (זהר חדש כז:)
[סא] 18וישם מראשתיו, רבי לוי ורבי אלעזר בשם ר׳ יוסי בן זימרא עשאן כמרזב ונתנן תחת ראשו שהיה מתיירא מן החיה כו׳ רבי ברכיה בשם ר׳ לוי אותן האבנים שנתן אבינו יעקב תחת ראשו נעשו תחתיו כמטה וכתרונוס. (בראשית רבה סח)
[סב] 19וישם מראשתיו, כיון שיצא יעקב לא יצא עמו דבר בעולם ואף לא בפסדיות, שנא׳ ויקח מאבני המקום ואם היו לו פסדיות לא היה נותן אבנים תחת ראשו. (ילמדנו)
[סג] 20ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו, וכי לא היה לו ליעקב אבינו כר או כסת או שום דבר לשום מראשותיו אלא אבן רמז לבניו שעתידין לקבל התורה דכתיב לוחות אבנים (דברים ט׳:ט׳). (לקח טוב)
[סד] 21וישכב במקום ההוא, ר׳ יהודה אומר כאן שכב, הא כל י״ד שנה שהיה מוטמן בארץ [בבית עבר] ומשמש לעבר לא שכב, ר׳ נחמיה אמר כאן שכב, הא כל כ׳ שנה שהיה בבית לבן לא שכב. (בראשית רבה סח)
1. בב״ר פס״ח אמר ריב״ל האבות הראשונים תקנו שלש תפלות כו׳ ובבבלי ברכות כו: הגירסא ריב״ח אמר תפלות אבות תקנום ריב״ל אמר תפלות כנגד תמידין תקנום. ובגמ׳ שם מסיק א״ל ריב״ח לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות, ובדקדוקי סופרים מביא הגי׳ מש״ס כת״י דל״ג תניא כותיה דריב״ח ועפ״ז ניחא דל״ק תיהוי תיובתא דריב״ל, ומדברי הירושלמי והב״ר מוכח כגירסא זו דגם ריב״ל ס״ל דתפלות אבות תקנום, ואולי י״ל דס״ל לריב״ל דאבות תקנום כנגד תמידין שעתידה התורה לצוות לישראל וכן משמע מלשון הלקח טוב דלאחר שהביא דברי ריב״ל שבב״ר כ׳ אלו ג׳ תפלות כנגד הקרבנות נראה דסובר דריב״ל ס״ל לתרווייהו. (אמנם בירושלמי עם פי׳ מהר״ש סיריליאו הגי׳ ריב״ח אמר תפלות מאבות למדום ולא ריב״ל כמו לפנינו) ועי׳ לעיל פי״ט מאמר קס. בבאור וש״נ. ויש להוסיף מהמבואר במכלתא בשלח פ״ב ומכלתא דרשב״י שם (יד, י.) אין פגיעה אלא תפילה וכו׳ שנא׳ ואל תפגעו בי וכתיב יפגעו נא. וכ״ה בזח״ג רכד. ובב״ר כאן ויפגע במקום, צלי. ועי׳ בתרגומים. ובב״ר וירושלמי יש עוד דרש דג׳ תפלות כנגד ג׳ פעמים שהיום משתנה. עו״ש בירושלמי תפלת הערב לא מצאו במה לתלותה ושנו אותה סתם הדא הוא דתנינן תפלת הערב אין לה קבע כו׳ א״ר תנחומא עוד היא קבעו אותה כנגד איכול אברים ופדרים שהיו מתאכלין על גבי המזבח כל הלילה. וכ״ה בב״ר. ובבבלי שם פירשו המשנה אין לה קבע כו׳ שזמנה כל הלילה. כן אין לה קבע שתפלת ערבית רשות. ועי׳ בשו״ת הרשב״א סי׳ רסט. דמלשון אין לה קבע תרתי שמעינן. ומדברי הירושלמי מבואר הפי׳ אין לה קבע שלא מצאו כנגד מה לקבוע אותה. ועי׳ ביפה תואר שרוצה להשוות את הבבלי עם הירושלמי. ובפירוש רבותינו בעלי התוספות כאן כתבו ויפגע במקום לשון תפלה וזו תפלת ערבית טרם בא השמש שהרי כתיב ויפגע במקום והדר כי בא השמש אמנם לפי השיטה בריש ברכות משמע דזמן ק״ש דערבית לא הוי עד צאת הכוכבים ע״כ. וכן בפי׳ הר״י מוינה ופענח רזא הקשו דא״כ היה לנו להתפלל קודם שקיעת החמה כאשר התפלל יעקב, אמנם בתוס׳ ברכות כו: מבואר דהר״ת הביא באמת ראיה לשיטתו מגמ׳ זו, שכ׳ יעקב תקן תפלת ערבית תימה דאמר בחולין צא: וילך חרנה כי מטי לחרן בעי למיהדר אמר אפשר שעברתי במקום וכו׳ אלמא דהתם מוכח דהתפלל ערבית ביום מאחר שהתפלל כבר והוה דעתיה למיהדר וקשה למתניתין דפרק קמא דקאמר שאינו זמן תפלה עד צאת הכוכבים, ולפי מה שפירשנו דקיי״ל כר׳ יהודה דאמר עד פלג המנחה ניחא ויפה מנהג שלנו דאדרבה טוב להתפלל מבעוד יום קצת. וכ״כ בפסקי תוס׳ מנחות סי׳ קי״ח. וראה בתוס׳ ריש ברכות דשיטת ר״ת דמפלג מנחה ואילך דהיינו שעה ורביע קודם צאה״כ יש לקרוא ק״ש ולהתפלל ערבית ולדעת י״א הוא כשעה וחצי קודם הלילה. ודעת חכמי הצרפתים מובא בשו״ת הרמ״ע ס״ב דהמקדים להתפלל ערבית בכל יום תיכף אחר המנחה ואפילו הרבה קודם פלג המנחה הרי זה משובח כי תפלת הערב אמרו ולא תפלת לילה. ועי׳ שו״ת תרומת הדשן סי׳ א׳ והמרי״ק שורש קע״ג שהיו מקומות שקראו והתפללו כמה שעות קודם הלילה. ובס׳ האגור צוח ככרוכיא על המנהג הזה של בני אשכנז ואיטליא המתפללים תפלת ערבית בזמן הקיץ יותר מב׳ שעות לפני צאת הכוכבים שזה הרגל רע ותם לריק כוחם. ונ״ל דיש למצוא סמך לשיטה זו עפ״מ שהבאתי לקמן מאמר נג. מתנחומא ואגדת בראשית דבא השמש עשר שעות ביום, ובבראשית רבה פס״ח אותן ״שתי שעות״ שהשקיע לו הקב״ה בצאתו מבית אביו מתי החזירן לו בחזירתו לבית אביו. נמצא דיעקב התפלל ערבית עוד קודם שתי שעות מלפני צאת הכוכבים, וכמו שהר״ת הביא ראיה מכאן לשיטתו כן יש ראיה מכאן לשיטתם עפ״ד הב״ר והתנחומא. ובודאי בני אשכנז ואיטליא בהסכמת רבותיהם הנהיגו כן, עי׳ בראב״ן בפסקי הלכות למס׳ ברכות סי׳ קכ״ב. ולשיטת הגאונים והראשונים דפסקו דתפלת ערבית הוא אחר צאה״כ ע״כ צ״ל דס״ל דאין למדין מדברי אגדה דחולין ומדרשים חלוקים יש בזה, וכ״מ מלשון בעל מנורת המאור אלנקוה ח״ב צד קעד. שכ׳ תפלת ערבית זמנה מיד אחר שקיעת החמה, שנא׳ ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ואין פגיעה אלא תפלה. ונראה דפי׳ בגמ׳ דילפינן מקרא ויפגע במקום היינו תיכף אחרי שבא השמש, ולא כמבואר באגדה דחולין צא. ועי׳ בהגהות לס׳ פענח רזא כאן.
2. וילך חרנה אלמא בא לחרן וכתיב ויפגע במקום שעדיין לא הגיע לחרן שהיה עדיין בבית אל, קפצה ליה ארעא והיה שם מיד וקרא מוכיח דכתיב ויפגע במקום שהמקום פגעו ושקפצה לו הארץ ונתקרב לו המקום, ה״ג ד״א אין פגיעה אלא תפלה ונראה למורי דהכא לא מיגרסא הך מילתא (רש״י). ובחולין צא: פירש״י קפצה לשון תקפוץ נתקצרה ונתקמצה לו. והרמ״ה בסנהדרין כ׳ ואני אומר קפצה לשון דילוג כו׳ שמהר להגיע להמקום ההוא עד שנראה כאלו קפצה לו הארץ (ועי׳ בפירש״י לקמן פסוק יז. וברמב״ן ורא״ם שם ובס׳ באר שבע סנהדרין שם) ובגי׳ הרמ״ה וכן בדק״ס מיד ויפגע במקום ואין פגיעה אלא תפלה ולא גריס ד״א כמ״ש רש״י וכל הדרש מיוסד על הפירוש דפגיעה לשון תפלה. ועי׳ לעיל מאמר לז. לח. לט. ותמוה המאמר שהבאתי לעיל פכ״ד מאמר קסב. בבאור מפרקי דרבינו הקדוש בבא דששה אות כב. (בהוצאת שענבלום) וכן הוא בכבוד חופה להורוויץ מח. אליעזר עבד אברהם אמר ואבוא היום אל העין וכו׳ זו יתירה מדרכו של יעקב ויפגע במקום וילן שם מלמד שהיה לו עיכוב בדרך והוא נגד דרשות הנ״ל, ועי׳ לקמן מאמר נ. ובמדרש אגדה כאן על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי ״ולא אסכים על מה שעשו והסכימו אבותי״ מיד חזר להר המוריה והתפלל. ובז״ח כז: ויפגע במקום ר׳ יצחק אמר באיזה מקום פגע במקום שעתיד לעמוד בית המקדש והתפלל. ובס׳ חסידים החדש סי׳ אלף תרכ״ח במקום שהצדיקים מתפללים התפלה נשמעת.
3. בתנ״י שם יש הוספה בפנים וז״ל (וזה דורש מן כי בא השמש שכן מצינו בנבואת מיכה שכתיב ובא השמש (מיכה ג ו) שהיא פורענות וסילוק נבואה כו׳). עוד שם ויפגע במקום כי בא השמש מהו [ממה] שכתוב ובאה השמש על הנביאים וקדר עליהם היום. ובליקוטים לגרינהוט מגיה דצ״ל אחרי כי בא השמש מהו? שעתיד ישראל לחטוא ורוה״ק מסתלקת מהן דכתיב ובא השמש על הנביאים וקדר עליהם היום (מיכה ג, ו.).
4. פס״ר פכ״א. מדרש תהלים מזמור צ. פדר״א פל״ה. ועי׳ לעיל פכ״ב מאמר קסד. ובמתנות כהונה מביא דמאמר זה נמצא בירושלמי מכות סוף פרק אלו הן הלוקין, ולפנינו ליתא. ובמנח״י מעיר דהרשב״ץ בספר מגן אבות לאבות פ״ב מ״ט מביא ג״כ דרש זה מפני מה מכניס שמו של הקב״ה מקום כו׳ בשם ירושלמי סוף מכות. ובלקח טוב למה מכניס שמו של הקב״ה מקום וכה״א בנעמן והניף ידו אל המקום (מ״ב ה, יא.) לפי שהוא מקומו של עולם. ובמדרשים לא הובא הראיה מנעמן. ובכת״י מדרש הבאור ויפגע במקום זה הקב״ה שנאמר (בראשית לה, ז.) ויקרא למקום אל וגו׳ ולמה נקרא שמו מקום שמקים דבריו לצדיקים, וכן כשתחשוב יוד הא ואו הא, יוד עשרה פעמים הרי מאה, הא חמשה פעמים הרי חמשה ועשרים, ואו ששה פעמים הרי ששה ושלשים, הא אחרונה חמשה ועשרים נמצא הכל מאה ששה ושמנים מנין מקום רמו שהוא יתברך שמו בכל מקום. וכ״ה במדרש החפץ. ועי׳ לקמן מאמר מח. ובאבן עזרא כאן כתב כי לא מצינו במקרא שנקרא השם מקום.
5. מובא במדרש תהלים הו״ב מזמור צ. שבכל מקום שהצדיקים ״עומדים״ שם הוא נמצא עמהם. ועי׳ לעיל בבאור מאמר מז. ובמדרש הגדול מביא בכל מקום שהצדיקים ״מצויין״ הוא נמצא עמהם. ובמדרש החפץ כת״י בכל מקום הקב״ה מצוי בזמן שהאדם קוראו בלב שלם שנאמר בכל המקום אשר אזכיר כו׳, ובמדרש תהלים מזמור כד. מי יקום במקום קדשו זה יעקב שנא׳ ויפגע במקום. ובשכל טוב ויפגע במקום שפגע בשכינה. ועי׳ תק״ז קא. קט:
6. פגע במקום כאילו פגע בכותל, דורש ויפגע מלשון פגישה. ובזהר חדש כז: ויפגע במקום כו׳ ר׳ יהודה אומר היום היה גדול ורצה להלוך ולא יכול.
7. התחלת הדרש לעיל מאמר מה. וראה לקמן מאמר נא. נב. וברש״י סנהדרין שם ויבא השמש לא נאמר אלא כי בא השמש דמשמע שהיה דעתו לחזור כי עוד היום גדול כיון שראה כי בא השמש לן. ועי׳ פירש״י כאן.
8. לעיל מאמר נ. ולקמן נב. ונוסחא ישרה מביא בכת״י אור האפלה אמר לו הקב״ה ליעקב שכב במקום הזה אמר יעקב רבון כל העולמים עוד לשמש ירידות הרבה ולא עת לבוא השמש במערב מיד ירדה השמש במערב ולן שם שנאמר כי בא השמש. ועי׳ רש״י סוטה לג: ובילקוט ראובני גורס עכשיו לא ירד השמש חמשה ירידות.
9. בקהלת רבה ג׳ יז. עמד יעקב אבינו ועשה היום לילה שנאמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ודאי כבה השמש, רבנן אמרין השקיע הקב״ה גלגל חמה בלא עונתו ודבר עמו בצינעה משל לאוהבו של מלך כו׳ וכ״ה בדברים רבה פ״י ועי׳ תנ״י וישלח י. מובא לקמן לב. לב. רבנן דרשו כי בא כמו כיבה השמש, וכן בזח״ג רכה: דהא ארח דרשא אוקמוה לשון כבייה והיינו כי בא השמש. וכ״ה שם רפ. ור״ח דורש כי בא השמש ששמע המלאכים אומרים שיעקב שהוא נקרא שמש בא. ובכת״י אור האפלה כ׳ ואמרו כי בא השמש נתגלה לו המלאך באור השכינה הדומה לשמש. וכעין זה מביא במנח״י בשם פילון האלכסנדרוני שדרש כי בא השמש זה הקב״ה. ועי׳ לקמן מאמר נו. בבאור.
10. באגדת בראשית פמ״ה מובא דרש זה וגורס והכניס הקב״ה את השמש ועשה את היום עשר שעות. ועי׳ לקמן לב. יא.
11. ראה לקמן מאמר נו.
12. בגמ׳ חולין צא: אר״י מכאן לת״ח שלא יצא יחידי בלילה כו׳ רב אמר מהכא ויזרח לו השמש. אמנם בש״ס כת״י בדק״ס וברבינו גרשום גרסו רבא אמר מהכא כו׳ צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה מיד בא השמש, כלומר דחזינן כשבא השמש לן במקום ההוא ולא הלך אנה ואנה. ומהמאמר שלפנינו נראה דגירסא זו נכונה. ועי׳ לקמן פל״ב פסוק לב. ולעיל פכ״ב מאמר מט. וברשב״ם וכ״כ בחזקוני וילן שם בעל כרחו וכדאמר ר׳ יהודה לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב, אבל אם לא בא השמש היה הולך כפי היכולת כדי להרחיק מעשו. ובס׳ בעלי ברית אברהם פ׳ ויצא מביא מאמר אשר מצא כתוב בשם רז״ל ראה לקמן אות צז. וסוף המאמר הוא וילן שם בשביל שבא השמש שמסורת בידו לעולם לא יצא אדם אלא בכי טוב ואל יבא אלא בכי טוב דהיינו אור השמש שנא׳ וירא אלהים את האור כי טוב וגו׳ ע״כ.
13. לעיל מאמר נד. וכעי״ז בס׳ מנחה בלולה וילן שם נתן תלונה על הצלחת רשעים וזהו כי בא השמש לחלקם ע״ד מדוע דרך רשעים צלחה ובא לו המענה דרוש וקבל שכר. ועי׳ בזח״א כג: ויפגע במקום וגו׳ ויעקב בגין דחמא ברוחא דקודשא דוחקא דגלותא בתראה בסוף יומייא אמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ובא ליליא דגלותא כו׳. ובז״ח קא. כי בא השמש דאתכנש מינה ההוא דאתמר ביה כי שמש ומגן ה׳ אלהים, ועי׳ זח״א מט. מט: קב. קמו: קמח: קסה. זח״ג רלט. רמב. רעז: ז״ח קיד. תק״ז לד. קלב: קנז. ובמנח״י על הב״ר מביא דבב״ר כת״י לונדון יש כאן הוספה דרש זה. ד״א ויפגע במקום וילן ש״ם כ״י בא ש״ם כ״י (בגימטריא) שלשים ותשע מאות שנה בא שמש יעקב וזה סימן לגלות. והחשבון דמ״ם סופית הוא שש מאות. וכעין רמז זה הבאתי לעיל פכ״ה מאמר נ. בבאור. ובכ״י רמזי ר׳ יואל כי בא השמש רמז על החרבן שבא שמשן של ישראל וכתיב בא שמשה וזה היה בחדש אב וזהו כי בא אב. עוד שם ג׳ במקום בפסוק זה כנגד ג׳ בתי מקדשים שבאותו מקום נבנו בית ראשון ושני ושעתיד להיות. וכ״ה בס׳ מנחה בלולה. ועי׳ לקמן לב. לב. ובסגנון אחר נדרש המלה וילן בכת״י אור האפלה ויפגע במקום נאמר וילן שם כמו ביהושע וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק מלמד שהלך בעומקה של הלכה (וזה הנכבד לן במעלת הנבואה). כדי לצער. בתענית יא. יצער אדם עם הצבור שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור שנאמר וידי משה כבידים ויקחו אבן וגו׳ וכי לא היה לו למשה רבינו כר אחת. וכו׳ וכ״ה במכלתא סוף פרשת בשלח. ועי׳ לקמן מאמר סא. סג.
14. לקמן נח. נט. ס. תנ״י ויצא צ. ובתנ״י במבוא סב: ותנ״י ברא׳ א. ובמדרש תהלים מזמור צא. ו. נטל י״ב אבנים ונתנן תחת ראשו ואמר אם נעשין כולו אחד יודע אנכי שאני מעמיד י״ב שבטים וכו׳ והדרש של רבנן מבואר בתנ״י שם בשינוים, ובילקוט איוב רמז תתצ״ט גורס אני נוטל ד׳ נשים כמה (רשעים) יעמדו ממני נטל ד׳ אבנים ואמר אם מתאחות זו לזו מובטח אני שמטתי שלמה. וכ״ה בתיב״ע. נמצא יש חמש דרשות א) י״ב אבנים ב) ד׳ אבנים ג) ג׳ אבנים ד) שתי אבנים ה) אבן אחת כפי פשוטו לקמן במאמר ס. ובתדב״א (פ״ה) פ״ו וכשיצא מבית אביו ללכת אל בית לבן באת שכינה ועמדה למעלה הימנו משיבה ואמרה לו ליעקב בני שא עיניך וראה השמימה, וראה י״ב כוכבים ומזלות ברקיע י״ב שעות היום י״ב שעות הלילה כנגד י״ב שבטים שאני נותן לך. ובילקוט שמעוני כאן גורס כנגד י״ב אבני מצבה. ובפסיקתא רבתי פ״ד דורש כנ״ל על הפסוק במ״א יח. לא. ויקח אליהו י״ב אבנים כמספר שבטי בני ישראל. ובכת״י ילקוט תימני אלביחאני ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו מלמד שבישרו בשנים עשר שבטים מניין כתיב הכא ויקח מאבני המקום (ואמר אצל) אבני שהם ולקחת את שתי אבני שהם (ואמר) ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם מה כאן אבני בשנים עשר אף כאן אבני בשנים עשר בגזירה שוה. וכ״ה בכת״י נר השכלים. ועי׳ זהר ח״א קמז: רלא. ובזח״ב רכט: דענין י״ב אבנים שלקח יעקב רמז לי״ב אבנים שהיו באפוד כנגד י״ב שבטים עייש״ה. ועי׳ זח״ג רעז: ובב״ר שם ר׳ ברכיה ר׳ לוי בשם ר׳ חמא ב״ר חנינה כתיב כי הנה ה׳ יוצא ממקומו וגו׳ ונמסו ההרים תחתיו (מיכה א. ג. ד) מי שנגלה עליו הקב״ה על אחת כמה וכמה. וביתר ביאור במדרש תהלים הו״ב הנדפס מכת״י מזמור צא. אחר שמביא דרשות הנ״ל דב״ר גורס ואם תמיה אתה על הדבר, א״ר חנינא בשם ר״א בשם רשב״י כי הנה ה׳ יוצא ממקומו וירד ודרך על במתי ארץ (מיכה א, ג) וכתיב ונמסו ההרים תחתיו (שם) ומה אם בשעה שהקב״ה יוצא נמסו ההרים תחתיו, כאן שכתוב והנה ה׳ נצב עליו, על אחת כמה וכמה. ובתנחומא ויצא א. אר״א בשם רשב״ל כיון שראו האבנים שהיו תחת מראשותיו כבודו של הקב״ה נמחו כולם ונעשו אבן אחת, מנין שעד שלא ישן כתיב ויקח מאבני המקום אבנים הרבה כיון שננער כתיב ויקח את האבן אבן אחת. ובתנ״י ויצא ד. א״ל הקב״ה כשם שהאבנים הללו נעשו כולן אחת כך בניך כולם צדיקים שנאמר כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך (איוב ה, כג). וכ״ה באגדת בראשית פס״ח, ובלקח טוב ר׳ יהודה אומר שנים עשר אבנים לקח כנגד י״ב שבטים שעתידין לצאת מחלציו ונהיו אבן אחת לפי שכולם צדיקים לא היה הפרש ביניהם, ואני אומר ויקח מאבני המקום אבן על שום שנאמר משם אבן ישראל (ברא׳ מט, כד) ד״א אבן זכות אב וזכות בן אברהם ויצחק שזכותם עמדה לו שנאמר אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק וישם מראשותיו שהתורה נקראת ראשית שנאמר ה׳ קנני ראשית דרכו (משלי ח. כב) ולענין שאמרנו כנגד אברהם יצחק ויעקב כי האבות נקראו ראשית שנאמר כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בתאנה בראשיתה מצאתי אבותיכם (הושע ט. ו)
15. בדק״ס מש״ס כת״י וכולן נבלעו באחת שנאמר ויקח את האבן.
16. בילק״ש גורס ״בא המקום״ להודיעו. עי׳ לעיל נז. נח.
17. התוס׳ בחולין צא. כתבו לפי פשוטו יש לפרש שלקח אבן אחד מאבני המקום. וכן פי׳ האע״ז הרד״ק והרלב״ג. ובזהר חדש כח. א״ר אלעזר כו׳ וכך הוא ברירא דמלתא דכתיב ויקח מאבני המקום א׳ מאבני המקום. מאיזה מקום ממקום הידוע שהוא מקום התהום ששם אבנים ששוחקין מים לכל העולם הה״ד אבנים שחקו מים (איוב יד. יט) והאבן הזאת היתה עיקר לכלם והיתה עולה עד מקום שהיה שם בהמ״ק ויעקב לא היתה כונתו על שום אחת מהן אלא עליה משום דרמיזא ליה רמיזא מה הוא הכל אשתיל מניה (ומקודם לזה מביא ההוא אבנא כו׳ ועלה קדש קודשין ושכינתא יקרא עלאה עלה הה״ד משם רועה אבן ישראל ושמא קדישא דמלכא עילאה הוה גליף עלה כד אתא יעקב קרא ההוא שמא קדישא ונסבא מכאן ושויה בההוא אתר דקודש קודשין הוה תמן) כך יעקב כל עלמא אשתיל מניה באותה שעה ויקח מאבני המקום שהיא עיקר כל העולם, וישם מראשותיו, שם בלבו שהוא מראשותיו דוגמת זה בזה מיד וישכב במקום ההוא כלומר נתישבה דעתו באותו מקום וסימן ידוע לקח אמר זו היא דוגמא שלי ואם לזו תהיה שום מעלה בידוע שתהיה מעלה לי ועל כך שם לבו עליה, וכו׳.
18. ראה ברש״י כאן ובפי׳ ב״ר עשויין כמרזב אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן ונתנן כנגד ראשו שהיה ירא מפני חיות רעות. ויש להעיר דאם היה ירא מן החיות מה מועיל שעשה מגן לראשו בלבד. ואולי י״ל דמלבד זה הכין לו אבנים מראשותיו להרוג את החיות אם ירגיש בבואן, שו״ר בפי׳ רבינו אפרים עה״ת כת״י הרגיש בזה וכתב שאל השואל ומדוע נתיירא שישלטו החיות בראשו ולא נתיירא שישלטו בגופו וכמו שעשה מרזב מאבנים לראשו הכי נמי ה״ל לעשות סביב לגופו, ויש מתרצים כי החיות הרעות אינם שולטים תחלה אלא בראש יען כי הם יודעים ששם תלויה נשמתו ולכן יעקב ידע זה ועשה המרזב סביב לראשו ולא חש על כל גופו. או נוכל לאמר שהתירא על נפשו ושם המרזב סביב לראשו כי שם המוח שהוא עיקר חיי האדם אמנם שאר גופו אם יזיקו לו אבר אינו מת. אמנם בזהר מבואר דעשה לו מחסה מד׳ צדדים. שכתב בח״א קמז. מאי מראשותיו אי תימא כמאן דשויה תחות רישיה לא אלא מראשותיו לד׳ סטרין דעלמא ג׳ אבנין לסטר צפון וג׳ לסטר מערב וג׳ לסטר דרום וג׳ לסטר מזרח. וההוא מקום עלייהו לאתתקנא בהו וכדין וישכב במקום ההוא כו׳ כיון דאתתקן ערסא שכיב ביה כו׳. ובשכל טוב מפרש דמאמר של ר׳ ברכיה הבאתיו לעיל בבאור מאמר נז. קאי על דרש זה של ר׳ לוי שהיה ירא מן החיות. ור׳ ברכיה אמר מי שנגלה עליו הקב״ה אפשר שהיה ירא מן החיות דכתיב כי הנה וכו׳ וכיצד רשות לחיות לבוא ולהזיק במקום שכינה אלא אותן האבנים שם תחת ראשו ונעשו תחתיו אחת כר ואחת כסת ומנעימות שכיבתו עליהן. ומדברי התנחומא ומדרש תהלים שהבאתי לעיל נז. לא משמע כן וצ״ע. וכתרונוס בערוך ערך תרנוס מפרש כסא. ובגליון הילקוט ד״ו פי׳ כר וכסת. והמשך המאמר שלפנינו בב״ר מה טרפה הטריף שם קורות בתינו ארזים (שה״ש א. יז) צדיקים וצדיקות נביאים ונביאות. וביתר באור במדרש שה״ש רבה א. יז. קורות בתינו ארזים כו׳ אבנים שישן עליהם יעקב אבינו נעשו תחתיו כמטה וכפלומה ומה הרטבה הרטיב מהן [ובש״נ במנח״י מביא גם כאן בב״ר הגירסא רטיבה הרטיבו אותן אבנים] קורות בתינו ארזים כו׳ אלו הצדיקים והצדיקות הנביאים והנביאות שעמדו ממנו. והמפרשים בארו שהדרש נאמר על הפסוק הקודם אף ערשנו רעננה ביעקב אבינו שנעשו האבנים שנתן תחתיו כמטה כו׳ ואותה המטה רעננה שראה צדיקים וצדיקות וכו׳ שיצאו ממנו.
19. מאמר זה מובא בערוך ערך פסדיות בשם ילמדנו ומפרש פסדיות היינו כסתות כמו כר וכסת. ובתרגום אונקלוס ושאר תרגומים מראשותיו אסדוהי. וברש״י בגמ׳ ברכות נו. דקאי אאיסדן מראשותיו כרמתרגמינן מראשותיו אסדוהי, ובערוך ע׳ אסד פי׳ כסת שתחת מראשותיו. (וראיתי לח״א שהבין מלשון התרגום דאיסדוהי היינו מלשון ראש וראשון וזה אינו כי כונת התרגום מלשון כר וכסת שמראשותיו כמ״ש הערוך) ובתנ״י ויצא ג. כיון שיצא יעקב מבית אביו לא יצא אלא במקלו בלבד כו׳ אמר הקב״ה ליצחק כך עשה לך אברהם אביך לא נתן לך את כל אשר לו שנאמר ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק כו׳ אבל יצחק לא עשה כן ליעקב אלא הוציאו ריקם אמר הקב״ה [השכת מן המסכן הזה למחסור לך, אגדת בראשית פמ״ה] וחשך מיושר אך למחסור (משלי יא. כד) ומה היתה לו נסתלקה ממנו שכינה ואין אתה מוצא שדבר עמו אלא בשעה שמת. ועי׳ לעיל מאמר כט. לג. ולקמן לב. יא. ולפנינו מאמר סג. ומאמר הנ״ל מילמדנו מובא גם במדרש הגדול כאן וכן הוא בכת״י ילקוט תלמוד תורה כשיצא יעקב אבינו לארם נהרים היה עני שנאמר ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו ואלו היה לו כר או כסת לא היה מניח ראשו על האבן.
20. וכי לא וכו׳ השאלה הזאת נמצאת גם בזהר ח״ג רכד. וכי לא הוו ליה כרים וכסתות למשכב כו׳ ועי׳ לעיל מאמר סב. ובלקח טוב שם סיים משמעו של פסוק אינו יוצא מידי פשוטו כי מאבני המקום שם מראשותיו כי לא היה עמו כר ולא כסת כי אמרה לו אמו רבקה קום ברח לך אל לבן אחי חרנה אבל אע״פ ששכב במקום ההוא שכיבה נעימה שכב כי אין מעצור לה׳ שלא לתת רכיכות באבן כמו בכר וכסת. עי׳ לעיל מאמר סא. נו.
21. טעם הדרש של ר״י ור״נ משום דלא כתוב וישכב שם כמו וילן שם לכך קאמר דבמקום ההוא בא למעט (רבינו בחיי). והמשך המאמר בב״ר מה היה אומר ר׳ יהושע בן לוי אמר חמש עשרה שיר המעלות שבתהלים. מה טעם שיר המעלות לולי ה׳ שהיה לנו יאמר נא ישראל (תהלים, קכב. א) ישראל סבא. רשב״נ אמר כל ספר תהלים היה אומר. מה טעם ואתה קדוש יושב תהלות ישראל (שם, כב, כד) ישראל סבא. ועי׳ לקמן לא, מ. ובכת״י רבנו אפרים עה״ת כ׳ ע״ז שאמרו כל י״ד שנה לא ישן האיך יתכן דבר כזה הלא זה מן הנמנע ואמרו הנשבע שלא יישן ג׳ ימים הרי זה שבועת שוא. ותירץ שלא ישן שינת קבע רק שינת ארעי על הספר נים ולא נים ע״כ. וי״ל דזה הוא כוונת הב״ר ״לא שכב״ ולא קאמר לא ישן.
וְעָרַע בְּאַתְרָא וּבָת תַּמָּן אֲרֵי עָאל שִׁמְשָׁא וּנְסֵיב מֵאַבְנֵי אַתְרָא וְשַׁוִּי אִיסָדוֹהִי וּשְׁכֵיב בְּאַתְרָא הַהוּא.
He reached the place and spent the night there because the sun had set. He took of the stones of that place, and set [it as] his headrest, and lay down [to sleep] in that place.

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא
וְעָרַע בְּאַתְרָא וּבַת תַּמָּן אֲרֵי עָל שִׁמְשָׁא וּנְסֵיב מֵאַבְנֵי אַתְרָא וְשַׁוִּי אִיסָדוֹהִי וּשְׁכֵיב בְּאַתְרָא הַהוּא
וַיִּפְגַּע – לשון פגישה ולא תפילה
א. ת״א ״וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם״ – ״וְעָרַע בְּאַתְרָא״ פירש ״ויפגע״ כלשון פגישה ומקרה כמו ״פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר״ (שמות ה ג) ״דִּלְמָא יְעַרְעִינָּנָא בְּמוֹת״.⁠1 אבל המיוחס ליונתן תרגמו כתפילה: ״וְצַלִּי בַּאֲתַר בֵּית מוּקְדָשָׁא״ (והתפלל במקום בית המקדש) ושני הביאורים ברש״י:
ויפגע במקום – לא הזכיר הכתוב באיזה מקום אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה שנאמר בו וירא את המקום מרחוק (בראשית כב ד). ויפגע – כמו ופגע ביריחו (יהושע טז ז), ופגע בדבשת (יהושע יט יא).
ורבותינו פירשו לשון תפלה כמו ואל תפגע בי (ירמיה ז טז), ולמדנו שתקן תפלת ערבית.
ואף על פי שאצל אברהם ויצחק ת״א בלשון תפילה כדרשת חז״ל, כי כן מורה פשט הלשון כמבואר בפסוקים ״וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה׳״ (בראשית יט כז) ״דְּשַׁמֵּישׁ תַּמָּן בִּצְלוֹ קֳדָם ה׳״, ״ויצא יצחק לָשׂוּחַ בשדה״ (בראשית כד סג) ״לְצַלָּאָה בְחַקְלָא״. אבל כאן נמנע מלתרגם ״ויפגע״ כתפילה, כי דרשה זו נתמכת מן היידוע ״בַּמקום״ וגם מתפיסת ״מקום״ ככינוי לקב״ה כמו ״ברוך המקום״, ושניהם מנוגדים לפשט כמו שביאר ראב״ע.⁠2
ביאת שמש – כניסה
ב. ״כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ״ – ״אֲרֵי עָל שִׁמְשָׁא״. מכיוון שזריחת החמה היא ״יציאה״, כגון ״השמש יצא על הארץ״ (בראשית יט כג), הרי שקיעתה היא ״כניסה״, הפך היציאה. לכן תרגם ״כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ״ – ״אֲרֵי עָל שִׁמְשָׁא״ (עָל = נכנס). וכמוהו: ״דרך מבוא השמש״ (דברים יא ל) ״אוֹרַח מַעֲלָנֵי שִׁמְשָׁא״, ״ולא תבוא עליו השמש״ (דברים כד טו) ״וְלָא תֵּיעוֹל עֲלוֹהִי שִׁמְשָׁא״.
אִיסָדוֹהִי – תחת ראשו ולא סביב ראשו
ג. האם ״וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו״, הניחם מתחת לראשו או סביב לראשו? לדעת ר׳ יצחק ״נתקבצו כל אותן אבנים וכל אחת אומרת עלי יניח צדיק ראשו״ (חולין צא ע״ב) – תחת לראשו. אבל ״בשם ר׳ יוסי בן זימרא – עשאן כמרזב״ (ב״ר, פרשה סח) – סביב לראשו.⁠3
ת״א ״וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו״ – ״וְשַׁוִּי אִיסָדוֹהִי״ פירש כר תחת לראשו כמוכח מהמסופר על רב אשי שנפלה לו רטיה (תחבושת) ״אבי סדיא״ וברש״י: ״אבי סדיא – נפלה לו על הכר שבמראשותיו, כמו שמתרגם מראשותיו – איסדוהי״ (עירובין קב ע״ב). וכן ״חזינן בר חמרא דקאי אאיסדא ונער״ (ראינו עַיִר שעומד למראשותינו ונוער, ברכות נו ע״א), וברש״י: ״דקאי אאיסדא – מראשותיו, כדמתרגמינן מראשותיו – איסדוהי״. ומכאן גם ״מאי פרנסת לינה? פוריא ובי סדיא״ (בבא בתרא ט ע״א) וברש״י: ״פרנסת לינה – צרכי לינה, בֵּי סַדְיָא – כר לתת מראשותיו״. והשווה תיוב״ע ״וְאֵת כְּבִיר הָעִזִּים שָׂמָה מְרַאֲשֹׁתָיו וַתְּכַס בַּבָּגֶד״ (שמואל ב יט יג), ״וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים״ (מלכים ב יט ו) ״אִיסָדוֹהִי״.⁠4
1. על ״ערע״ ומשמעויותיו ראה להלן ״את אשר יִקְרָא אתכם״ (בראשית מט א) ״דִּיעָרַע יָתְכוֹן״.
2. ב״ר סח: ״ויפגע במקום ר׳ הונא משום ר׳ אמי: למה מכנים שמו שלהקב״ה וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו שלעולמו״. שם: ״ויפגע במקום – צלי״. ראב״ע: ״ועל דרך הפשט לא יתכן להיות ׳ויפגע׳ כמו ׳ואל תפגע בי׳, כי לא מצאנו במקרא שנקרא ה׳ ׳מקום׳. ואל תשים לבך לדרש ׳ממקום אחר׳ (אסתר ד יד) כי איננו כלל על ה׳. ומלת ׳אחר׳ לעֵד״. וכנגד דברי רש״י שבַּמקום הוא הר המוריה הידוע עוד מימי אברהם, דחה ראב״ע: ״וטעם פתחות בי״ת בַּמקום, דברי משה״.
3. ורש״י צירף שתי הדעות: ״וישם מראשותיו – עשאן כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח״, ועיין רא״ם.
4. גם ״ערוך״ ערך אסד פירש איסדוהי – כַּר. ו״ערוך השלם״ שם הוסיף שמוצא השם מן הערבית וכן כתב ״מרפא לשון״ על פי רס״ג. אבל ״בקרקע המשכן״ (במדבר ה יז) ״בְּאֵיסוֹדֵי מַשְׁכְּנָא״ [או: בִּיְסוֹדֵי], הוא לשון יסוד כמבואר שם. הצעות ״תרגם אברהם״ – אִיסָדוֹהִי כמו ״וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים״ (במדבר כא טו) כדרשת חז״ל לשון מרזב, ו״תרגומנא״ – מלשון ״אסדא״ (זבים ג א) ההולכת בראש הספינות – רחוקות. ו״לחם ושמלה״ גזר סָדִין מן אִיסָדוֹהִי בהשמטת האל״ף כמו דם – אדמא בארמית הגלילית.
אוצלי באתרא ובתב תמן ארום טמעת ליה שמשא תמן ונסב מן אבנוי דאתרא ושוי תחות אסדיג ראשה ודמך לה באתרא ההוא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״וצלי ... ההוא״) נוסח אחר: ״וערע בית מקדש׳ ובת תמן ארום טמע שמשה ונסיב ארב׳ אבנין מן אבני אתרא קדישא ההוא ושוינון איסדוהי ואתעבדן לאבנ׳ חדא ביהוא זמנא ידע דהוא עתיד למיסב ארבע נשין ומינהון עתידין למיפק ארבע משיריין ויהון לעם חד ושכיב באתרא ההוא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובת״) גם נוסח חילופי: ״ואבית״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אסדי״) גם נוסח חילופי: ״יסודי״.
וצלי באתר בית מוקדשא ובת תמן ארום טמע שימשא ונסיב ארבעה מאבני אתר קדיש ושוי איסדוי ושכיב באתרא ההוא.
And he prayed in the place of the house of the sanctuary, and lodged there, because the sun had gone down. And he took four stones of the holy place, and set his pillow, and slept in that place.
[ט] וַיִּפְגַע בַּמָּקוֹם – רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַמֵּי אָמַר מִפְּנֵי מָה מְכַנִּין שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקוֹרְאִין אוֹתוֹ מָקוֹם, שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין עוֹלָמוֹ מְקוֹמוֹ, מִן מַה דִּכְתִיב: הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי (שמות ל״ג:כ״א), הֱוֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין עוֹלָמוֹ מְקוֹמוֹ.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב: מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם (דברים ל״ג:כ״ז), אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָמוֹ וְאִם עוֹלָמוֹ מְעוֹנוֹ, מִן מַה דִּכְתִיב: ה׳ מָעוֹן אַתָּה (תהלים צ׳:א׳), הֱוֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָמוֹ וְאֵין עוֹלָמוֹ מְעוֹנוֹ.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר יוּדָן לְגִבּוֹר שֶׁהוּא רוֹכֵב עַל הַסּוּס וְכֵלָיו מְשֻׁפָּעִים אֵילָךְ וְאֵילָךְ, הַסּוּס טְפֵלָה לָרוֹכֵב וְאֵין הָרוֹכֵב טְפֵלָה לַסּוּס, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ (חבקוק ג׳:ח׳).
דָּבָר אַחֵר: מַהוּ וַיִּפְגַּע – צַלִּי, בַּמָּקוֹם, צַלִּי בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים הִתְקִינוּ שָׁלשׁ תְּפִלּוֹת, אַבְרָהָם, תִּקֵּן תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם וגו׳ (בראשית י״ט:כ״ז), וְאֵין עֲמִידָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל (תהלים ק״ו:ל׳). יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת מִנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה (בראשית כ״ד:ס״ג), וְאֵין שִׂיחָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי (תהלים קמ״ב:ג׳). יַעֲקֹב תִּקֵּן תְּפִלַּת עַרְבִית, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, וְאֵין פְּגִיעָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַל תִּשָּׂא בַּעֲדָם וגו׳ וְאַל תִּפְגַּע בִּי (ירמיהו ז׳:ט״ז). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְאִם נְבִאִים הֵם וְאִם יֵשׁ דְּבַר ה׳ אִתָּם יִפְגְּעוּ נָא בַּה׳ צְבָאוֹת (ירמיהו כ״ז:י״ח), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן כְּנֶגֶד שָׁלשׁ פְּעָמִים שֶׁהַיּוֹם מִשְׁתַּנֶּה, בְּעַרְבִית צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁתּוֹצִיאֵנִי מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה. בְּשַׁחֲרִית צָרִיךְ לוֹמַר מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁהוֹצֵאתַנִי מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה. בְּמִנְחָה צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁכְּשֵׁם שֶׁזִּכִּיתַנִי לִרְאוֹת חַמָּה בִּזְרִיחָתָהּ כָּךְ תְּזַכֵּנִי לִרְאוֹתָהּ בִּשְׁקִיעָתָהּ.
דָּבָר אַחֵר: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם – רַבָּנָן אָמְרֵי כְּנֶגֶד תְּמִידִים תִּקְּנוּם, תְּפִלַּת הַשַּׁחַר, כְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר. תְּפִלַּת מִנְחָה, כְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם. תְּפִלַּת הָעֶרֶב, אֵין לָהּ קֶבַע.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אֲפִלּוּ תְּפִלַּת הָעֶרֶב יֵשׁ לָהּ קֶבַע, כְּנֶגֶד אֵבָרִים וּפְדָרִים שֶׁהָיוּ מִתְאַכְּלִים בָּאוּר עַל הַמִּזְבֵּחַ.
[י] וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם – בִּקֵּשׁ לַעֲבֹר נַעֲשָׂה הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּמִין כּוֹתֶל לְפָנָיו.
כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ – רַבָּנָן אָמְרֵי כִּיבָּא הַשֶּׁמֶשׁ, מְלַמֵּד שֶׁהִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גַּלְגַּל חַמָּה שֶׁלֹא בְּעוֹנָתָהּ בִּשְׁבִיל לְדַבֵּר עִם יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּצִנְעָה, מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁבָּא אֶצְלוֹ לִפְרָקִים, אָמַר הַמֶּלֶךְ כִּיבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת כִּיבּוּ אֶת הַפָּנָסִין שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְדַבֵּר עִם אוֹהֲבִי בְּצִנְעָה. כָּךְ הִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גַּלְגַּל חַמָּה שֶׁלֹא בְּעוֹנָתָהּ בִּשְׁבִיל לְדַבֵּר עִם יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּצִנְעָה. רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי חָנִין דְּצִפּוֹרִין אָמַר שָׁמַע קוֹלָן שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים בָּא הַשֶּׁמֶשׁ בָּא הַשֶּׁמֶשׁ, אֲתָא שִׁמְשָׁא, אֲתָא שִׁמְשָׁא. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר יוֹסֵף: וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ (בראשית ל״ז:ט׳), אָמַר יַעֲקֹב מִי גִּלָּה לוֹ שֶׁשְּׁמִי שֶׁמֶשׁ. אוֹתָן שְׁתֵּי שָׁעוֹת שֶׁהִשְׁקִיעַ לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַמָּה בְּצֵאתוֹ מִבֵּית אָבִיו אֵימָתַי הֶחֱזִירָן, בַּחֲזִירָתוֹ לְבֵית אָבִיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ (בראשית ל״ב:ל״ב), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתְּ סִימָן לְבָנֶיךָ, מָה אַתָּה בְּצֵאתְךָ הִשְׁקַעְתִּי חַמָּה וּבַחֲזִירָתְךָ הֶחֱזַרְתִּי לְךָ גַּלְגַּל חַמָּה, כָּךְ בָּנֶיךָ בְּצֵאתָם: אֻמְלְלָה יֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה (ירמיהו ט״ו:ט׳), וּבַחֲזִירָתָן: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי וגו׳ (מלאכי ג׳:כ׳).
[יא] וַיִּקַח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׁנֵים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים נָטַל, כָּךְ גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, אָמַר אַבְרָהָם לֹא הֶעֱמִידָן, יִצְחָק לֹא הֶעֱמִידָן, אֲנִי אִם מִתְאַחוֹת הֵן שְׁנֵים עָשָׂר אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, כֵּיוָן שֶׁנִּתְאַחוּ שְׁנֵים עָשָׂר אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ, יָדַע שֶׁהוּא מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר נָטַל שָׁלשׁ אֲבָנִים, אָמַר, אַבְרָהָם יִחֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עָלָיו, יִצְחָק יִחֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עָלָיו, וַאֲנִי אִם מִתְאַחוֹת הֵן שָׁלשׁ אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עָלַי, וְכֵיוָן שֶׁנִּתְאַחוּ, יָדַע שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עָלָיו. רַבָּנָן אָמְרֵי מִעוּט אֲבָנִים שְׁנַיִם, אַבְרָהָם יָצָא מִמֶּנּוּ פְּסֹלֶת, יִשְׁמָעֵאל וְכָל בְּנֵי קְטוּרָה. וְיִצְחָק יָצָא עֵשָׂו וְכָל אַלּוּפָיו. וַאֲנִי אִם מִתְאַחוֹת שְׁתֵּי אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא הֵימֶנִּי פְּסֹלֶת. רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר זִמְרָא אָמַר עֲשָׂאָן כְּמִין מַרְזֵב וְנָתַן תַּחַת רֹאשׁוֹ, שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מִן הַחַיּוֹת. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר כְּתִיב: כִּי הִנֵּה ה׳ יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ וְיָרַד וְדָרַךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וגו׳ (מיכה א׳:ג׳), מִי שֶׁנִּגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר אוֹתָן הָאֲבָנִים שֶׁנָּתַן יַעֲקֹב אָבִינוּ תַּחַת רֹאשׁוֹ נַעֲשׂוּ תַּחְתָּיו כְּמִטָּה וּכְפַרְנוֹס, מָה רְטִיבָה הִרְטִיב: קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים וגו׳ (שיר השירים א׳:י״ז). צַדִּיקִים וְצַדִּיקוֹת נְבִיאִים וּנְבִיאוֹת שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ. וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר כָּאן שָׁכַב אֲבָל כָּל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁהָיָה טָמוּן בְּבֵית עֵבֶר לֹא שָׁכָב. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר כָּאן שָׁכַב, אֲבָל כָּל עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁעָמַד בְּבֵיתוֹ שֶׁל לָבָן לֹא שָׁכָב, וּמָה הָיָה אוֹמֵר, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבְּסֵפֶר תְּהִלִּים, מַאי טַעְמֵיהּ: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי ה׳ שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל (תהלים קכ״ד:א׳), יִשְׂרָאֵל סָבָא. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר כָּל סֵפֶר תְּהִלִּים הָיָה אוֹמֵר, מַה טַּעַם: וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל (תהלים כ״ב:ד׳), יִשְׂרָאֵל סָבָא.
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם – עַד אֶפֶס מָקוֹם (ישעיהו ה׳:ח׳).
וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ – אֻמְלְלָה יֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה וגו׳ (ירמיהו ט״ו:ט׳).
וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם – תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת (איכה ד׳:א׳).
וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו – כִּי יָרַד מַרְאֲשׁוֹתֵיכֶם (ירמיהו י״ג:י״ח).
וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא – נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ (ירמיהו ג׳:כ״ה).
[פרשת ויצא]
[א] יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, הַהוֹרֵג אֶת הַנֶּפֶשׁ בִּשְׁגָגָה, לְהֵיכָן הָיָה גוֹלֶה. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, הַהוֹרֵג נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה, גּוֹלֶה לְעָרֵי מִקְלָט לְשָׁלֹש הֶעָרִים שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְשָׁלֹשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְיַעֲקֹב אָבִינוּ גָּלָה לְחָרָן, בּוֹרֵחַ בְּנַפְשׁוֹ, וְנִתְיָרַא שֶׁלֹּא יַהֲרֹג אוֹתוֹ הָרָשָׁע עֵשָׂו אָחִיו. מִכֵּיוָן שֶׁרָאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּצָרָה גְּדוֹלָה נִגְלָה עָלָיו בַּחֲלוֹם. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ כֵּיוָן שֶׁרָאוּ הָאֲבָנִים שֶׁהָיוּ תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמֹּחוּ כֻלָּם וְנַעֲשׂוּ אֶבֶן אֶחָת. מִנַּיִן, שֶׁעַד שֶׁלֹּא יָשַׁן, כְּתִיב: וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, אֲבָנִים הַרְבֵּה. כֵּיוָן שֶׁנִּנְעַר, כְּתִיב: וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן, אֶבֶן אֶחָת.
[Parashat Vayetzei]
[Siman 1] And Jacob went out from Beer-sheba (Gen. 28:10). May it please our master to teach us where a man who has unintentionally taken the life of another man may take refuge. Thus do our masters teach us: A man who has unintentionally killed another person may take refuge either in one of the three cities of refuge in Trans-Jordan or in one of the three cities in Canaan.⁠1 Our patriarch Jacob took refuge in Haran. He fled there because he feared that his wicked brother, Esau, would slay him. When the Holy One, blessed be He, saw that Jacob was deeply distressed, He appeared before him in a dream. R. Abahu said in the name of R. Simeon the son of Lakish: As soon as the stones beneath his head beheld the glory of the Holy One, blessed be He, they dissolved into each other and formed one stone. Whence do we know this? Before he went to sleep, Scripture states: He took stones of the place (Gen. 28:11), but after he awakened, it is written: He took the stone (ibid., v. 18).
1. The three cities of refuge on the other side of the Jordan were Bezer in the territory of Reuben, Ramouth in the territory of Gad, and Golan in the territory of Manasseh; the cities in Canaan were Kadesh in the territory of Naphtali, Shechem in Ephraim, and Hebron in Judah.
[ד] ויפגע במקום. אין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה וגו׳ ואל תפגע בי (ירמיהו ז׳:ט״ז), ועליו אמר דוד הנה לא ינום ולא יישן וגו׳, ה׳ שומרך ה׳ צלך וגו׳, יומם השמש לא יככה וגו׳, ה׳ ישמרך מכל רע וגו׳, ה׳ ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם (תהלים קכ״א:ד׳-ח׳).
ד״א ויפגע במקום, ששרתה עליו רוח הקודש על יעקב, וניבא שעתידין ישראל לחטא, ורוח הקודש מסתלקת מהן, (וזה דורש מן כי בא השמש, שכן מצינו בנבואת מיכה שכתיב ובאה השמש (מיכה ג׳:ו׳) שהיא פורענות וסילוק נבואה), שנאמר ואם נביאים הם ואם יש דבר ה׳ אתם יפגעו נא בה׳ (ירמיהו כ״ז:י״ח), מלמד שפגיעה זו נבואה. ויפגע במקום כי בא השמש, מהו שכתיב ובאה השמש על הנביאים וקדר עליהם היום (מיכה ג׳:ו׳).
ויקח מאבני המקום. חשב בלבו זקני אברהם משתי נשים הוליד צדיק ורשע, יצחק צדיק וישמעאל רשע, ויצחק אבא מאש אחת הוליד צדיק ורשע, אני שאטול ארבע נשים, כמה רשעים יהיו ממני, א״ל הקב״ה ח״ו כולך יפה רעיתי ומום אין בך (שיר השירים ד׳:ז׳), כיון שהשכים בבקר מצא את האבנים כולם אבן אחת, נתבשר שמטתו שלימה, שנאמר וישכם יעקב בבקר וגו׳ (בראשית כ״ח:י״ח), א״ל הקב״ה חייך כשם שהאבנים הללו נעשו כולן אחת, כך בניך כולם צדיקים, שנאמר כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך (איוב ה׳:כ״ג).
ויפגע במקום – מבאר שבע עד הר המוריה מהלך ב׳ ימים והלך שם כחצי היום ופגע בו הקב״ה שנאמר ויפגע במקום. ולמה נקרא שמו של הקב״ה מקום, בכל מקום שהצדיקים עומדים שם הוא נמצא עמהם, בכל [ה]⁠מקום אשר אזכיר את שמי וגו׳ (שמות כ׳ כ״א). אמר הקב״ה ליעקב, יעקב הלחם בצקלונך והבאר לפניך לאכול ולשתות ולשכב במקום הזה. אמר לפניו רבש״ע עד עכשיו יש לשמש ירידות מעלות חמשים ואני שוכב במקום הזה (אלא) [בלא] עתו. בא השמש במערב ועמד שם שנאמר וילן שם כי בא השמש, קרי ביה כ⁠[י]⁠בה השמש. כשאדם בא לעולם שאינו מוציא בידיו כלום בא ריקן ויוצא ריקן, ולואי שתהא יציאה כביאה, כך אמר איוב ערום יצאתי וגו׳ (איוב א׳ כ״א).
[פרק כח]
ויקח מאבני המקום – ר״ע אומר לקח יעקב י״ב אבנים מאבני המקום שנעקד יצחק אביו ושם מראשותיו באותו מקום, להודיע שעתידין לצאת ממנו י״ב שבטים, ונעשו אבן אחת להודיע שכלן עתידין להיות גוי אחד בארץ שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (דה״א י״ז כ״א).
ויפגע במקום1אמר יעקב וכי אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי, ולא אסכים על מה שעשו והסכימו אבותי. מיד חזר להר המוריה והתפלל שם. 2ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואל תפגע בי (ירמיהו ז׳:ט״ז).
וילן שם כי בא השמש3אמר הקב״ה צדיק בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה. מיד העריב לו השמש, שנאמר כי בא השמש. אמר הקב״ה: שמש הבאה בעבורו יזרח לו בעבורו, דכתיב ויזרח לו השמש (בראשית ל״ב:ל״ב).
מאבני המקום – מיעוט רבים שנים.
דבר אחר: מאבני המקום4שנים עשר אבנים לקח משם, ושם תחת מראשותיו כנגד שנים עשר שבטים.
5וישכב במקום ההוא6וכי עדיין לא שכב אלא באותו מקום, מלמד שכל אותן השנים שהיה בבית רבו לא שכב, לכך נאמר וישכב וגו׳.
1. אמר יעקב וכי אפשר. חולין צ״ב ע״ב.
2. ואין פגיעה אלא תפלה. ב״ר פס״ח אות ט׳, תנחומא ויצא אות ד׳, ברכות כ״ו ע״ב, סנהדרין צ״ה ע״ב ולקח טוב.
3. אמר הקב״ה צדיק בא לבית מלוני. חולין שם ורש״י עה״ת.
4. דבר אחר: שנים עשר אבנים לקח. ב״ר פס״ה אות י״א, וילקוט, פדר״א פל״ה, ולק״ט.
5. וישכב במקום ההוא. זה שייך למעלה לפסוק י״א.
6. וכי עדיין לא שכב. ב״ר פס״ח אות י״א, וילקוט רמז קי״ט, ושו״ט מזמור קכ״ד, וע״ש בהערה, ולק״ט, ורש״י.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

פואפי אלמוצ֗ע אלכ֗אץ ובאת ת֗ם אד֗ גאבת אלשמס ואכ֗ד֗ מן חג֗ארה אלמוצ֗ע פג֗עלהא מתוסדה ונאם פיה.
והגיע ליעדו1 במקום המיוחד ולן שם כי השמש שקעה, ולקח מאבני המקום ושם אותן כר לראשו2, וישן שם.
1. רס״ג מתרגם ״ויפגע״ בשורש ״ופי״ שמשמעותו הגעה שלמה ומיצוי.
2. רס״ג תרגם ״מראשותיו״ במילה ״מתוסדה״ (متوسدة) הבאה מהשורש و-س-د (ו.ס.ד) שמשמעותו קשורה לכרית או למראשות. המילה הספציפית ״מתוסדה״ היא בצורת מפעול ומשמעותה ״דבר שמשמש ככרית״ או ״דבר שמונח תחת הראש״.
ויפגע במקום – לא הזכיר הכתוב באיזה מקום, אלא בַמקום הנזכר במקום אחר, וזה הר המוריה, שנאמר בו: ויראא המקום מרחוק (בראשית כ״ב:ד׳).
ויפגעבלשון תפלה, כמו: אל תפגע בי (ירמיהו ז׳:ט״ז), למדנו שתיקן תפילת ערבית. ושינה הכתוב, ולא כתוב: ויתפלל, ללמדך שקפצה לו הארץ. בפרק גיד הנשה (בבלי חולין צ״א:).
כי בא השמש – היה לו לכתוב: ויבא השמש וילן. כי בא השמש – משמע ששקעה עליו חמה פתאום שלא בעונתה, כדי שילין שם.
וישם מראשותיו – עשאן כמין מרזב סביב לראשו, מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת: עלי יניח צדיק ראשו, וכן זאת. עשאן הקב״ה אבן אחת, וזהו שנאמר: ויקח את האבן אשר שם מראשותיו (בראשית כ״ח:י״ח).
במקום ההוא – לשון מיעוט: כאן שכב, אבל י״ד שנים ששימש בבית עבר, לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה.
א. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, פירנצה III.3 נוסף כאן: ״את״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, פירנצה III.3. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917, נוסף כאן: ״כמו: ופגע ביריחו (יהושע ט״ז:ז׳)״. בכ״י ויימר 651, ברלין 1221, ס״פ 118, נוסף כאן: ״כמו: ופגע ביריחו (יהושע ט״ז:ז׳), ופגע בדבשת (יהושע י״ט:י״א), ורבו׳ פירש׳⁠ ⁠⁠״. בכ״י פריס 155 נוסף בגיליון: ״כמו: ופגע ביריחו (יהושע ט״ז:ז׳) ורבותינו פרשוה״.
ויפגע במקום AND HE LIGHTED UPON THE PLACE – Scripture does not mention which place, but by writing בַּמָקוֹם the place it refers to the place mentioned already in another passage, viz., Mount Moriah of which it is stated "And he saw the place (המקום) afar off" (Bereshit 22:4).
ויפגע AND HE LIGHTED – similar are "and it reached (ופגע) unto Jericho" (Yehoshua 16:7), and "and reached (ופגע) to Dabesheth" (Yehoshua 19:11). Our Rabbis explained it in the sense of "praying", just as "Neither make intercession (תפגע) to me" (Yirmeyahu 7:16). Thus we may learn that Yaakov originated the custom of Evening Prayer. Scripture purposely changed the usual word for "praying", not writing יתפלל, "And he prayed" (which would have been the more appropriate word, but ויפגע which means to hit upon a place unexpectedly), to teach you also that the ground shrunk before him (the journey was miraculously shortened) as it is explained in the Chapter גיד הנשה (Chulin 91b).
כי בא השמש BECAUSE THE SUN WAS SET – It should have written, "The sun set and he tarried there all night", but the words "he tarried there all night because the sun set", imply that the sun set unexpectedly – not at its proper time – just in order that he should tarry there over night).
וישם מראשתיו AND PUT THEM FOR A RESTING PLACE FOR HIS HEAD – He arranged them in the form of a drain-pipe around his head for he was afraid of wild beasts (Bereshit Rabbah 68:11). They (the stones) began quarreling with one another. One said, "Upon me let this righteous man rest his head", and another said "Upon me let him rest it". Whereupon the Holy One, blessed be He, straightway made them into one stone! This explains what is written, "And he took the stone that he had put under his head" (Bereshit 28:18) (Chulin 91b).
וישכב במקום ההוא AND [HE] LAY DOWN IN THAT PLACE – The word ההוא, that, has a limitative force: in that place he lay down to sleep, but during the previous fourteen years when he sat under his teachers in the School of Eber he never slept at night for he was incessantly engaged in the study of the Torah (Bereshit Rabbah 68:11).
ויפגע במקום1רב הונא בש״ר מאיר אמר למה מכנים שמו של הקב״ה מקום. וכן הוא אומר בנעמן. והניף ידו אל המקום (מלכים ב ה׳:י״א). 2לפי שהוא מקומו של עולם. וכה״א ה׳ מעון אתה היית לנו (תהלים צ׳:א׳) אתה מעונו של עולם.
ויפגע במקום3אין פגיעה אלא תפלה. וכה״א ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תפגע בי (ירמיה ז׳:ט״ז). 4א״ר יהושע בן לוי אבות תקנו תפלות. אברהם תקן תפלת השחר. דכתיב וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם (בראשית י״ט:כ״ז). ואין עמידה אלא תפלה. וכה״א ויעמד פנחס ויפלל (תהלים ק״ו:ל׳). יצחק תקן תפלת המנחה. דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב (בראשית כ״ד:ס״ג). ואין שיחה אלא תפלה. 5וכה״א אשפוך לפניו שיחי (תהלים קמ״ב:ג׳). ואומר ולפני ה׳ ישפוך שיחו (תהלים ק״ב:א׳). יעקב תקן תפלת ערבית. שנאמר ויפגע במקום. 6כדאמרן. 7אלו ג׳ תפלות כנגד הקרבנות. תפלת השחר כנגד תמיד של שחרית. תפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים. תפלת הערב אין לה קבע. 8ואמרינן במס׳ ברכות מאי אין לה קבע. אינה קבע. ואעפ״כ הוא לנו קבע. שלא לבטל קריאת שמע של ערבית. וכדי שיהא סומך גאולה לתפלה. 9וכנגד מי. כנגד אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב מתעכלים כל הלילה. שנאמר הוא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר (ויקרא ו׳:ב׳).
וילן שם כי בא השמש10מה ת״ל כי בא השמש. אלא 11מלמד כשהגיע באותו המקום עדיין היה שעות ביום. ורצה הקב״ה להלינו שם. והשקיע השמש בעבורו. לכך נאמר כי בא השמש. ואותו השמש ששקע בעבורו זרח בגללו. דכתיב ויזרח לו השמש (בראשית ל״ב:ל״ב). לו ולא לשאר העולם. 12סימן לבניו ששקעה להם השמש וזרחה להם. שקעה להם. דכתיב אומללה יולדת השבעה וגו׳ באה שמשה (ירמיה ט״ו:ט׳). ולעתיד יזרח. דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה (מלאכי ג׳:כ׳). שמש לשון זכר ולשון נקבה. כמו שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ולפי שצדקה לשון נקבה קרא לשמש לשון נקבה. דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה (שם שם).
ויקח מאבני המקום13וכי לא היה לו ליעקב אבינו כר או כסת או שום דבר לשום מראשותיו. אלא אבן רמז לבניו שעתידין לקבל התורה דכתיב לוחות אבנים (שמות ל״ד:א׳).
14ר׳ יהודה אומר שנים עשר אבנים לקח. כנגד י״ב שבטים שעתידין לצאת מחלציו. ונהיו אבן אחת. לפי שכולם צדיקים לא היה הפרש ביניהם. ואני אומר ויקח מאבני המקום. אבן על שום שנאמר משם רועה אבן ישראל (בראשית מ״ט:כ״ד).
15ד״א אבן זכות אב וזכות בן. אברהם ויצחק שזכותם עמדה לו. שנאמר אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק (שם ל״ב:י׳).
וישם מראשותיו – לענין שאמרנו.
מאבני המקום – על שם לוחות אבנים יבוא מראשותיו. שהתורה נקראת ראשית. שנאמר ה׳ קנני ראשית דרכו (משלי ח׳:כ״ב). לענין שאמרנו. כנגד אברהם יצחק ויעקב. כי האבות נקראו ראשית. שנאמר כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בתאנה בראשיתה 16מצאתי אבותיכם (הושע ט׳:י׳). ואמתת משמעו של פסוק אינו יוצא מידי פשוטו. כי מאבני המקום שם מראשותיו. כי לא היה עמו לא כר ולא כסת. כי אמרה לו אמו רבקה קום ברח לך אל לבן אחי חרנה (בראשית כ״ז:מ״ג). אבל אעפ״כ ששכב במקום ההוא שכיבה נעימה שכב כי אין מעצור לה׳ שלא לתת רכיכות באבן כמו בכר וכסת.
וישכב במקום ההוא17ר׳ יהודה אומר באמת כאן שכב. אבל י״ד שנה שהיה נטמן בבית עבר ומשמש לעבר לא שכב.
1. רב הונא בש״ר מאיר. בב״ר פס״ח ושו״ט מזמור צ׳. ופסיקתא רבתי פכ״א אות י׳. הגי׳ בשם ר׳ אמי. ובילקוט רמז קי״ז נשמט שם האומר. בכ״י פלארענץ חסרים המלות ״בשם ר׳ מאיר״.
2. לפי שהוא מקומו של עולם. שם. ובפדר״א פל״ה ולמה נקרא שמו של הקדוש ברוך הוא מקום שבכל מקום שהצדיקים שם הוא נמצא עמהם שנא׳ בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. ובמדרש שמ״ר פמ״ה ותנחומא כי תשא הנה מקום אתי אתרי טפלה לי ואין אני טפל לאתרי. ומובא בערוך ערך מקום. וכן כבר נתן פילון טעם למה נקרא הקדוש ברוך הוא מקום מפני שמציאותו בכל מקום ועיין בס׳ דור דור ודורשיו לידידי הרב הגדול מהר״א ווייס ח״א צד 21
3. אין פגיעה אלא תפלה. ב״ר פס״ח. ברכות כ״ו ע״ב.
4. אריב״ל. ב״ר שם. וברכות שם. בכ״י פלארענץ חסרים המלות ״בן לוי״.
5. וכה״א אשפוך לפניו שיחי. ולפני ה׳ ישפוך שיחו. פסוק ראשון מובא בב״ר. ופסוק שני בברכות שם.
6. כדאמרן. אין פגיעה אלא תפלה.
7. אלו ג׳ תפלות כנגד הקרבנות. ברכות שם.
8. ואמרינן במס׳ ברכות. דף כ״ז ע״ב.
9. וכנגד מי. שם דף כ״ו ע״ב. ועיין ב״ר שם א״ר תנחומא אפי׳ תפלת הערב יש לה קבע כנגד אברים ופדרים שהיו מתאכלים באור על המזבח ע״כ. ור״ל וזמנם היה כל הלילה וכן תפלת ערבית זמנה כל הלילה.
10. מה ת״ל כי בא השמש. עיין רש״י עה״ת היה לו לכתוב ויבא השמש וכן רש״י סנהדרין צ״ה ע״ב ד״ה כי בא השמש.
11. מלמד. ב״ר פס״ח וילקוט רמז קי״ז ועי׳ בסנהדרין שם.
12. סימן לבניו ששקעה להם השמש. ב״ר שם.
13. וכי לא היה ליעקב אבינו כסת. לא מצאתי הדרשה במדרש רק דרש הדומה לזה במכילתא בשלח פ״א על הכתוב ויקחו אבן וישימו תחתיו. וכי לא היה למשה כר אחד או כסת אחת כו׳. וכן הוא בפסיקתא רבתי פי״ב פסקא זכור. ובתענית י״א ע״ב.
14. ר׳ יהודה אומר. ב״ר פס״ח וילקוט שם. פדר״א פל״ה. שו״ט מזמור צ״א.
15. ד״א אבן זכות אב וזכות בן. דרש נוטריקון אבן אב בן.
16. מצאתי אבותיכם. וכן מובא בכ״י פלארענץ. ובמקרא כתוב ראיתי אבותיכם.
17. ר׳ יהודה אומר. ב״ר וילקוט שם. ושו״ט מזמור קכ״ד.
ויפגע במקום – הוקרה באותו מקום ששם שכינה שורה:
וילן שם – אותו הלילה, כי לא יכול להלוך:
כי בא השמש – מלמד שהשקיע הקב״ה חמה שלא בעונתה כדי לדבר עם יעקב בצנעה, וכבר דרשנום:
בא השמש – יצא על הארץ, כי פעמים המאורות נקראים לשון זכר, ופעמים לשון נקבה:
ויקח מאבני המקום – שתים [עשר] מהם לקח:
וישם מראשותיו – שהרי יצא בבריחה שלא היו עמו כר וכסת. כל דבר שמניח אדם תחת ראשו לשכב עליו קורא הכתוב מראשותיו, כלומר מתחת הראש:
וישכב במקום ההוא – שכיבה נעימה, דא״ר יוסי בן זימרא עשאן לאותן האבנים כמרזב ושם אותן תחת ראשו שהיה ירא מן החיות, ור׳ ברכיה אמר מי שנגלה עליו הקב״ה אפשר שהיה ירא מן החיות, דכתיב [כי] הנה ה׳ יוצא ממקומו וירד (דרך) [ודרך] על במתי ארץ, ונמסו הרים תחתיו (והגבעות תמוגגנה), [והעמקים יתבקעו] (מיכה א ג ד), וכיצד רשות לחיות לבא ולהזיק במקום שכינה, אלא אותן האבנים שם תחת ראשו ונעשו תחתיו אחת כר ואחת כסת, ומנעימות שכיבתו עליהן, שהרי י״ד שנה שהיה משמש בבית עבר לא שכב אלא מתנמנם כסוס:
ויפגע במקום – אירע לו דרכו במקום אחד חוץ מעיר לוז.
כי בא השמש – ולא היה לו פנאי ליכנס בעיר ביום, כדאמר רב יהודה: לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב (בבלי פסחים ב׳.).
ויקח {מאבני המקום – אבני המקום לא נאמר אלא מאבני, אמר שלקח}⁠א אחת מאבני המקום, כדכתיב: ויקח את האבן אשר שם מראשותיו (בראשית כ״ח:י״ח) {וזהו עקר פשוטו}.⁠ב
א. ההוספה ע״פ ליקוט אוקספורד-מינכן, ואולי הושמטה ע״י הדומות בכ״י ברסלאו.
ב. ההוספה ע״פ ליקוט אוקספורד-מינכן.
Vayyifga' HE CAME UPON A CERTAIN PLACE: His way chanced1 upon a certain spot2 outside of the city, Luz.
Ki FOR THE SUN HAD SET: And he had no time to enter a city while there was still daylight.⁠3 For R. Judah said (Pes. 2a), "A person should always enter and leave [a city] at [the time of day about which it in written,] 'that it was good' [i.e. daytime; see Gen. 1:4].⁠"4
Vayyiqqah HE TOOK one OF THE STONES OF THAT PLACE: [The fact that he took only one stone is proven when] it is written (vs. 18), "Jacob took the stone that he had put under his head.⁠"5
1. Rashbam's reading opposes the explanation of vayyifga' as referring to prayer (Ber. 26b, Sanh. 95b, Sotah 14a, Taanit 7b, PT Ber. 4:1 and Bereshit Rabbah 68:9).
2. Rashbam opposes the interpretation of ba-maqom as referring to "the specific (holy) place" (Hul. 91b, Bereshit Rabbah 68:9, Rashi, Skinner, Dillmann and Driver). Rashbam simply sees the use of the definite article in the word ba-maqom as connoting "a certain place.⁠" (So also Speiser and NJPS; see Orlinky, Notes and G.-K. 126r.) For other explanations of the definite article here, see R. David Qimhi, Ibn Ezra and Spurrell.
3. Rashbam emphasizes that this was not a normal place for lodging nor had Jacob entered a town (cf. R. David Qimhi and Spurrell) but he had to stay there as the sun had set. His interpretation is directed against Rashi who claims that God contrived to have Jacob sleep in that particular holy place (= Bereshit Rabbah 68:12 and Dillmann; cf. Sanh. 95b and Hul. 91b).
4. The general principle of not entering a town for lodging after dark may be connected to the story of the concubine at Gibeah. See Judges 19:11-15.
5. So also Ibn Ezra, R. Joseph Bekhor Shor and R. David Qimhi, as opposed to Rashi who argues that the many stones miraculously became one (following Hul. 91b, PDRE 35 and Bereshit Rabbah 68:11).
ושב לבאר מה שפגע בדרך. ולא הלך ביום אחד, כי בדרך לן.
וטעם פתח בי״ת במקום – דברי משה, והטעם: המקום הידוע היום. וכן אמר הושע: ושם ידבר עמנו (הושע י״ב:ה׳), כי הוא נתנבא על ירבעם בן יואש, והוא היה בבית אל, ואמרא לשון רבים: בעדו ובעד עמוס. גם בספר עמוס מבואר (עמוס ז׳:י׳).
ועל דרך הפשט: לא יתכן היות ויפגע – כמו: ואל תפגע בי (ירמיהו ז׳:ט״ז), כי לא מצאנו במקרא שנקרא השם מקום. ואל תשים לבך לדרש: רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר (אסתר ד׳:י״ד), כי איננו השם כלל, ומלת ״אחר״ לעד.
מאבני המקום – טעמו: ויקח אחת מאבני המקום.
מראשתיו – לשון רבים, כמו: מרגלותיו (רות ג׳:ד׳,י״ד).
והתמה מרב שמואל (רב שמואל בן חפני גאון בראשית מ״א:ט״ו-כ״ד), שערב חלומות בני אדם עם חלום נבואה.
א. כן בכ״י פרנקפורט 150. בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ס״פ I.24: ואמ׳. בכ״י פריס 177: ואמרו.
After telling us that Jacob left Beersheba and went to Haran, Scripture returns and tells us what he encountered on the way to Haran.⁠1 Jacob did not arrive in Haran on the day he left Beersheba,⁠2 because Scripture explicitly tells us that he spent a night on the way.
[AND HE LIGHTED UPON THE PLACE.] The reason the bet of ba-makom (the place)⁠3 is vocalized with a pattach is that Moses in writing the Torah did so in order to indicate the place that was well known in his time.⁠4 Similarly the prophet Hosea said, And there (at Beth-el) he would speak with us (Hos. 12:5).⁠5 Hosea said this because he prophesied in Beth-el concerning Jeroboam the son of Joash.⁠6 Hosea used the term "with us" because Amos, too, prophesied in Bethel.⁠7 It is clear from the Book of Amos that Beth-el was a holy place. According to the plain meaning of the text, va-yifga (and he lighted) is not to be translated as, and he prayed, as in neither make intercession (tifga) to Me (Jer. 7:16),⁠8 because we never find in the entire Bible the word makom (place) meaning God.⁠9 Do not pay any attention to the Midrashic interpretation that explains makom, in makom acher (Es. 4:14), as referring to God,⁠10 because it most certainly does not. Proof of this is found in the word acher (another) which follows makom.⁠11
OF THE STONES OF THE PLACE. Its meaning is: one of the stones of the place.⁠12
UNDER HIS HEAD. Me-ra'ashotav (under his head) is a plural.⁠13 It is similar to margelotav (his feet) (Ruth 3:4; 14).⁠14 It is surprising that Rabbi Samuel Ben Ḥofni confused the dreams of common men with prophetic dreams.⁠15
1. In other words, verse 10 is a general statement The particulars then follow.
2. Contrary to the Midrash Bereshit Rabbah 68:9 which states that Jacob arrived in Haran on the same day that he left Beersheba.
3. There is a difference between be-makom and ba-makom. The former means in a place, the latter, in the place. "The place" implies a specific, well known place. When Jacob came to Beth-el there was as yet nothing significant about the place. Why then does Scripture say that Jacob alighted upon the place?
4. Ibn Ezra suggests that after this incident Beth-el was "the place" and Moses wrote accordingly.
5. We thus see that from the days of Moses onward, Beth-el was known as a holy place (Netter).
6. Hosea prophesied there because Beth-el was known as a holy place where an angel appeared to Jacob (Weiser). Cf. Ibn Ezra on Hos. 12:5. It was for the same reason that King Jeroboam set up a royal shrine there. Cf. Am. 7:13, Beth-el…is the king's sanctuary and it is a royal house.
7. Cf. Am. 7:13.
8. Our verse reads: va-yifga ba-makom (and he lighted upon the place). The Talmud states that va-yifga means, and he prayed (Berakhot. 26b; Ta'anit 7b; Sotah 14a; Sanhedrin 95b). According to Ibn Ezra, if va-yifga is interpreted as, and he prayed, ba-makom must be interpreted to mean God. However, this is not necessarily so. Indeed, the Talmud interprets va-yifga ba-makom to mean, he prayed in the place.
9. The Rabbinic sages refer to God as Ha-makom. Ibn Ezra points out that this a Rabbinic not a Biblical term for God. Hence va-yifga ba-makom cannot be translated as, and he prayed to God, and va-yifga cannot be rendered, and he prayed.
10. The Book of Esther does not mention God. In his introduction to Esther Ibn Ezra quotes an opinion that God is mentioned in this book in 4:14. Ibn Ezra rejects this interpretation as being Midrashic.
11. For then Es. 4:14 would read: then will relief and deliverance arise to the Jews from another God (mi-makom acher), an impossible rendition.
12. "Of the stones" can be taken to mean that Jacob took a number of stones. However, verse 18 indicates that it was one stone (Cherez).
13. It is a plural having a singular meaning. This is so because this form does not appear in the singular (Weiser).
14. This form does not appear in the singular; the plural is used for singular and plural.
15. Cf. Ibn Ezra's introduction to the Pentateuch where he notes that Rabbi Samuel ben Ḥofni, in commenting on this verse, wrote on dream interpretation. Rabbi Samuel thus treated this dream as non-prophetic and interpreted it along those lines (Cherez).
ויפגע במקום – כל דבר שאין אדם מתכוין לו, אלא על ידי מקרה אירע לו שבא שם, קורא פגיעה, כאדם שפוגע בחבירו על ידי מקרה. וכן יעקב לא נתכווין למקום ההוא, אלא על ידי מקרה בא שם.
ויש לפרש: ויפגע – ויתפלל, כמו: ופגעו לי בעפרון (בראשית כ״ג:ח׳), וכמו: {ו}⁠אל תשא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי (ירמיהו ז׳:ט״ז). ואחר כך מפרש והולך כיצד התפלל ועל ידי מה, כי החלום גרם לו למשוח האבן ולנדור נדר ולהתפלל שישוב בשלום.
מאבני המקום – אחת מאבני המקום.
כי בא השמש – אבל אם לא בא, היה הולך לפי היכולת כדי להרחיק מעשו.
ויפגע במקום – HE HAPPENED UPON THE PLACE – Anything that a person does not intend, but happens by accident to him that he came there, is called a chance encounter, like a person who happens upon his friend by coincidence. So too Yaakov did not intend to go to this place, but by chance came there.
And it is possible to explain: AND HE ENCOUNTERED – And he prayed, like: “Beseech Ephron for me” (Bereshit 23:8), and like: “Do not lift up for them a cry nor prayer, and do not beseech me” (Yirmeyahu 7:17). And afterwards it goes and details how he prayed and by what, because the dream caused him to anoint the stone and to vow a vow and to pray that he will return in peace.
מאבני המקום – FROM THE STONES OF THE PLACE – One of the stones of the place.
כי בא השמש – SINCE THE SUN HAD SET – But had it not set, he would have gone according to [his] ability, in order to distance [himself] from Esav.
ויפגע במקום – בדרכו פגע בערב במקום אחד שהיה בדרך ליום אחד מבאר שבע, והיה ערב ולן שם כי לא יכול ללכת יותר באותו יום כי כבר בא השמש בבאו במקום.⁠א
ונפתחה בי״ת במקום, לידיעת המקום שהיו לנים שם הבאים מבאר שבע.
ויקח מאבני המקום – אחת מאבני המקום, כי לא נכנס לעיר ללון בה אלא לן חוץ לעיר בשדה ושם אבן אחת מראשותיו וישכב שם.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״במקום״.
יפגע במקום, while on his way Yaakov encountered one evening a site less than a day’s walk from Beer Sheva. Since it was already evening, the sun having set, he decided to spend the night there as he was too tired to walk any further. The reason why the letter ב in במקום is spelled with the vowel kametz, suggesting that the place was known, is that the location was known as a site where travelers from Beer Sheva would often spend the night.
ויקח מאבני המקום, one of the stones of the place, for he had not entered the town to spend the night there but preferred to spend the night in the open field.. To that end he placed the stone under his head to serve him as a pillow and lay down there.
ויפגע במקום – טעמו והגיע1. ומזה הושאל לתפלה פגיעה2 – לפי שהיא פגישה בין המתפלל לאדוניו3, ומזה הושאל {גם כן} להריגה פגיעה4 – לפי שההורג מתקרב אל ההרוג.
במקום – בדגישת {המ״ם}5 רמז למקום ידוע ומיוחד אצל השומעים את הדיבור – והוא המיוחד בית אל כמו שהוא עתיד לפרש (להלן פסוק יט).
ויקח מאבני המקום וג׳ – לפי שיצא ללכת משם לבדו בידים ריקניות6 – כמו שאמר (בראשית לב:יא) כי במקלי וג׳, ולא היו עמו מטה וכרים וכסתות וכיוצא בהן. <גליון: כאן חסרון>7
1. ב. וכן פירש רבנו להלן פר׳ משפטים (כג:ד): ׳כי תפגע וג׳ – תפגוש, גזירתו (מן) ויפגעו את משה ואת אהרן׳. גם הרד״ק בשרשיו (שרש פגע) פתרו מענין פגישה, וכנראה זה גם המכוון בד׳ רש״י שהביא עליו מקרא דיהושע (טז:ז) ׳ופגע ביריחו׳. ומה שהביא רש״י ממדרש רבותינו שעניינו לשון תפלה הוא על דרך שפי׳ לעיל בפר׳ חיי שרה (כג:ח) שהוא לשון בקשה, וכן ברות (א:טו) פי׳ שהוא לשון הפצרה. ויש להעיר שלשון רש״י מורה לכאורה שעל דרך הפשט פירושו בכאן הוא פגישה, ודברי רבותינו כאן שפירושו ל׳ תפלה הם על דרך דרש, ואמנם גם פירוש זה מעוגן בפשט כמו שנביא בהערה להלן, וכנראה סבר רש״י שיש למלה זו פירושים שונים והוא משתנה ממקום למקום.
2. ג. יתכן שכתב את זה כאן לרמוז על מדרשם ז״ל בברכות (כו:) ש׳ויפגע׳ הנאמר כאן פירושו שתיקן להתפלל תפלת ערבית (וכ״כ הרמב״ם בהל׳ מלכים ט:א ע״ש, וכן ראה ׳אגרת הנחמה׳ המיוחס לרבנו מימון הזקן, מהד׳ קלאר-פישמן עמ׳ יט), אבל ברור שכוונת רבנו לומר שמצינו גם על דרך הפשט שיש במשמע ויפגע לשון תפלה, כמו בירמיה (ז:טז) ׳ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי כי אינני שמע אתך׳. ואמנם דעת רבנו צל״ב, שהרי לעיל פרשת חיי שרה (כג:י) פירש שלשון פגיעה הנאמר בפסוק ׳ופגעו לי בעפרון בן צחר׳ (שם פסוק ח) הוא לשון בקשה והמלצה, וא״כ למה נמנע לפרש שכ״ה המובן גם לענין תפלה (כמו שאכן פירשו ר״י ן׳ ג׳נאח ורד״ק בשרשיהם), ולא היה צריך לפרש שהוא לשון מושאל מענין פגישה. ואפשר שמש״כ רבנו בפירושו בפר׳ חיי שרה שם הוא ג״כ רק בדרך השאלה, אבל באמת לא משמע כן, וצ״ב.
3. ד. חתר המהדיר למצוא מקור לרעיון זה, אבל החליט שהיותר קרוב הוא שרעיון זה נובע מהשקפת (פרושי) האיסלאם. ואמנם לא השגיח יפה בשיטת רבנו שאף בהיותו מחזיק בדעות ומנהגים שדגלו בהם אנשים שאינם מבני עמנו, תמיד עשה כן מתוך ההנחה הפשוטה שהדברים ההם מעוגנים היטב בתורתנו הקדושה, ושבאו גוים בנחלתה ומאשר לאבינו עשו את כל הכבוד הזה [ראה דבריו בכגון זה בס׳ המספיק בפרק על הפרישות, הוצאת פלדהיים עמ׳ 370, ובפרק על המאבק, שם עמ׳ 426, והשוה לשון נין רבנו ר״ד הנגיד האחרון בספרו ׳מורה הפרישות׳, מהד׳ פנטון עמ׳ צה: ׳וכל ענין שאין עמו ראייה מן התורה הקדושה, וכל טענה שאין לה אסמכתא בכללים האלוהיים הנוסדים בדברי תורה שבכתב או בתורה שבע״פ – היא מסקנת שוא׳]. מכיון שכן אין צריך להרחיק נדוד, וברור שכך הבין רבנו מלשונות הכתובים המלאים מענין קירבת המעתיר והמתפלל אל אדוניו כמו בתהלים (קמה:יח) ׳קרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת׳. ומצינו לכמה מחברים אחרים שדיברו על התפלה כמצב של התבודדות עם הי״ת [השוה לדוגמא – מאשר בא לידי כרגע – דברי הרב יצחק ב״ר שלמה מטולידא בפירושו למס׳ אבות, ירושלים תשכ״ה, עמ׳ עד: ׳וצריך האדם לדעת כי אין בכל היום שעה טובה כשעת התפילה שהוא מתבודד לפני יוצרו׳; וכן ניתן גם להצביע על התופעה שגם בימינו הרבה מטיפים על ענין ׳התפילה כמפגש׳ מבלי להתייחס לדברי רבנו, וכ״ש מבלי להתייחס לדת האיסלאם], ואין להאריך בזה.
יש לציין שבנוסף לפן הקירבתי של התפילה, הדגיש רבנו בכתביו גם הפן העבודתי שבה, וראה אשר ליקט בזה הר׳ כרמיאל כהן בספרו ׳בשלום ובמישור׳ (ירושלים תשנ״ט, עמ׳ 31–37).
4. ה. כעי״ז כ׳ הרד״ק בשרשיו (שם) וז״ל: ׳גש פגע בו (שמואל ב א:טו), לפגע בכהני ה׳ (שם כב:יז), פן יפגענו בדבר (שמות ה:ג), פן תפגעון בי (שופטים טו:יב), ענין פגיעה בחרב באדם להמיתו׳.
5. ו. יותר היה נראה לי להוסיף (בי״ת), והיינו שבאומרו ׳דגושה׳ כוונתו שהבי״ת היא פתוחה [ובכן היא מודגשת במבטאה לעומת בי״ת המוטעמת בשב״א], וזה מורה על ה״א הידיעה כנודע והו״ל כאילו נכתב ׳בהמקום׳. ולחלופין יתכן נמי שאכן מדגיש רבנו הדגשת המ״ם כאשר חשב המהדיר, אע״פ שכוונתו לה״א הידיעה כדכתיבנא, וזאת מפני שהדגש שבמ״ם כל טעמו הוא רק מחמת הה״א המובלעת שבבי״ת, שלעולם אות הבאה אחרי ה״א הידיעה היא דגושה.
6. ז. סבר רבנו שכבר ביציאתו מפדן ארם היו ידיו ריקניות, וכן ביאר לעיל פר׳ וירא (כא:יד): ׳בטחון מצדו ע״ה ואמונה כי לא יעזוב ה׳ יתעלה את השגחתו [...], וזה הוא הטעם ביציאת יעקב ע״ה מאצל יצחק ורבקה לפדן ארם בידים ריקניות מטוב עולם הזה, ולבו מלא קורת רוח דתית׳, ועוד הרחיב רבנו בביאור ענין בטחונו של יעקב בס׳ המספיק בפרק על הבטחון (הוצאת פלדהיים עמ׳ 194) ע״ש [ויתכן שבמקור האריך בכגון זה בכאן, אלא שנחסר כאן בהעתקה כמו שהעיד המגיה בגליון (והמהדיר שלא ידע שהוא ניהו ר״ד ברבי יהושע הנגיד חשב שאולי משגה הוא, אבל מכיון שהוכח זיהויו ככותב ההגהות אין טעם לחשוד בו בזה)]. והעירני ידידי ר״י נקדימון נר״ו שזה דלא כמדרשם ז״ל המובא ברש״י להלן (כט:יא) שאמנם יצא בידים מלאות, רק בא לחרן בידים ריקניות אחרי שלקח אליפז ממנו הכל, והשוה פירוש רבנו להלן (כט:יא-יג). וכן נקט האברבנאל לפר׳ תולדות (כה:כט) בפשיטות כדברי רבנו, שמבחירתו עזב יעקב כל נכסי בית אביו ולא נהנה מהם מאומה [אבל לא כטעמו של רבנו שהיה זה מתוך בטחונו המוחלט, אלא ביאר שהיה זה כחלק מלקיחת הבכורה ע״ש]. ושוב האיר ה׳ עיני ומצאתי כעין דברי רבנו בפירושי בן מקומו בדור שלאחריו, ה״ה ר׳ תנחום הירושלמי, בפירושיו לתרי עשר (מהד׳ שי, ירושלים תשנ״ב, עמ׳ 44–45), וז״ל שם: ׳אדרבה הסתפק (=יעקב) במועט עד שיצא ממולדתו בלא דבר מן העולם הזה השייך לו, כמו שאמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה׳.
7. ח. כך נמסר בגליון כתה״י מידי המגיה (המזוהה כר׳ דוד ב״ר יהושע הנגיד האחרון), וסביר להניח שכתב כן מתוך השוואת ההעתק לכתה״י שממנו הועתק (ועי׳ להמהדיר שנסתפק בזה בהערותיו). ועכ״פ אולי ניתן לנחש שבפירושו הנחסר כאן, ביאר רבנו ׳מאבני המקום׳ כדרך שפירש ראב״ע: ׳מאבני המקום – טעמו אחת מאבני המקום׳, שכן להלן (פסוק יח) נראה שכ״ה דעתו, ועמש״כ שם בהערה.
וילן שם – בעל כרחו שהרי בא השמש – וכדאמר רב יהודה לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב.⁠1 אבל אם לא בא השמש היה הולך כפי היכולת כדי להרחיק מעשו.⁠2
ויקח מאבני המקום – מאבני המזבח שיצחק אביו נעקד עליו ופר״ש: שכולן נעשו אחת ונמצא באגדה רמז לו בהן שתהא מטתו שלמה.
ויש מפרשים: ויקח – אבן אחת מתוך אבני המקום, והיינו דכתיב לאלתר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו (בראשית כ״ח:י״ח).⁠3
וישכב במקום ההוא – ולא על כרים וכסתות, אף על פי שהיה קרוב לעיר, כדכתיב: ואולם לוז שם העיר לראשונה (בראשית כ״ח:י״ט). אלא לפי שהיה רוצה להשכים בבקר, כדכתיב וישכם יעקב בבקר (בראשית כ״ח:י״ח), ואם היה מתאכסן בתוך העיר לא היה יכול לצאת בהשכמה שהשערים סגורים.
דבר אחר: לכן שכב חוץ לעיר לפי שמקום מבוא העיר היה נעלם, כדכתיב בשופטים גבי לוז: הראנו מבא העיר (שופטים א׳:כ״ד), ולא היה יכול אדם לעמוד על פתחה.
1. שאוב מרשב״ם.
2. שאוב מר״י בכור שור.
3. שאוב מרשב״ם ובדומה באבן עזרא פירוש ראשון ובר״י בכור שור.
וילן שם, "he spent the night there.⁠" He was forced to do so by the prevailing conditions seeing that the sun had set. Concerning that line, כי בא השמש, Rav Yehudah (Pesachim 2) stated that a person should make it a rule to commence any journey on Tuesdays, the day of which the Torah writes twice that God saw that what He had created on that day was "good.⁠" (Genesis 1,913) If the sun had not set unexpectedly, Yaakov would have kept walking to put more distance between himself and Esau.
ויקח מאבני המקום, "he took some of the stones lying around on that place" (to make some kind of headrest for himself). According to tradition these stones had been part of the altar on which his father Yitzchok had been bound on the occasion of the Akeydah. According to Rashi, during the night these stones fused so that when he awoke there was only one stone. We have a tradition also that the meaning of this phenomenon was that Yaakov's children as opposed to those of his father and grandfather, would all remain true to their father's religious outlook. Some commentators (Rash'bam) claim that Yaakov had taken only a single stone and that this is the reason why the Torah wrote immediately after these words: (after he awoke) "he took the stone which he had placed as his headrest.⁠"
וישכב במקום ההוא, "he lay down in that place.⁠" The Torah emphasizes that he lacked the normal means to ensure a good sleep, i.e. sheets, cushion and a blanket to cover his body, even though he was very close to a town which could have furnished these items. This is why the Torah bothers to inform us that the name of that town used to be Luz when it was first founded. He was not forced to "rough" it, but seeing that he intended to get up early in the morning to continue on his journey, he chose to do this. We have proof of this when the Torah continued after relating his dream (18), with the words: וישנם יעקב בבקר, "Yaakov arose early in the morning.⁠" If he had stayed at an inn in the town, he could not have left that early as the gates of the town were not yet open. An alternate exegesis: the reason why he stayed outside of the town overnight is that he did not know where the entrance to the town was located as we know from Judges 1,24, where it is written concerning Luz: הראנו נא מבא העיר, "please show us where the entrance to the town is located.⁠"
ויפגע במקום – ג׳ פעמי׳ [מקום] בפסוק. רמז לשלשה רגלים שעתידין להתפלל במקום הזה.
ויקח מאבני המקום – מאבנים שנעקד עליו יצחק.
ד״א ויפגע במקום – כשנזכר יעקב על בית המקדש מדוע לא עיכב שם. איהו יהב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו (חולין צא:). ותימה איזו תפילה התפלל. ע״כ תפילת המנחה. דהוא היה דעתו לחזור קודם ששקעה החמה עליו פיתאום. וא״כ לא התפלל אותו היום תפלת המנחה. וי״ל כיון שראה שהחמה רוצה להשקיע התפלל מנחה.
מיהו תימה כיון שחזר הר המוריה לאחריו כמו שפר״ש (ד״ה כי אם בית א-להים). א״כ לא עשה מזבח בהר המוריה בשובו מפדן ארם דהא בבית אל עשאו יעקב. ועוד קשי׳ דאמרי׳ בחולין (צא:) כד צלי יהב דעתיה למהדר. א״כ האי דכתי׳ ויפגע במקום לא היתה תפילת ערבית דעדיין יום הוה. וא״כ היכן מצינו דיעקב תיקן תפילת ערבית. ה״ר יעקב.
והקש׳ הגן מאחר שאמרו רבותינו (ברכות כו:) דיעקב תיקן תפילת ערבית כו׳. א״כ היה להתפלל תפילת ערבית קודם שקיעת החמה. אכן תימה דאמ׳ (ברכות כו:) יצחק תיקן תפילת המנחה. והאמ׳ ביומא (כח:) צלותיה דאברהם אבינו מכי משחרי כתלי כו׳. א״כ משמע שהתפלל תפלת המנחה. וי״ל שלאחר שתיקן יצחק אמר׳ אברהם. אי נמי אברהם אמ׳ כולם מתחילה אלא שלא עשאן קבע לבני ביתו עד שעשאה יצחק קבע. וכן תפילת ערבית התפלל ולא עשאה קבע עד שקבעה יעקב. תדע דהא אפי׳ ערובי תבשילין קיים אברהם (יומא כח:).
ויקח מאבני המקום – מאבנים שנעקד עליהם יצחק שזהו המקום המיוחד והידוע.
ויפגע במקום – תימה ע״כ תפלת מנחה הוא שהתפלל שהרי הי׳ בדעתו לחזור קודם שקיעת החמה רק ששקעה עליו אח״כ פתאום כדאמרינן בחולין כד צלי יהיב דעתי׳ למיהדר וכו׳, דאל״כ לא התפלל אותו היום תפלת מנחה כלל, וא״כ איך אמרו חז״ל מכאן שהוא תיקן ערבית, הר״ר יעקב, והג״ן הקשה איפכא דכיון שהפקיעו חז״ל מכאן דיעקב תקן ערבית א״כ הי׳ לנו להתפלל אותה קודם שקיעת החמה כאשר התפלל הוא, דכאן עדיין הי׳ היום גדול רק ששקעה לו החמה, וע״ק איך אמרו ז״ל שיצחק תקן תפלת מנחה, הא אמרינן במסכת יומא על תפלת מנחה צלותי׳ דאברהם אבינו מכי משחרי כותלי וכו׳, א״כ משמע שאברהם תקנה, וי״ל דאחר שתקנה יצחק התפלל אותה אברהם, א״נ אברהם ודאי כולן קיים שהרי אפי׳ עירוב תבשילין שמר, רק שלא תקן לב״ב מנחה וערבית קבע עד שבא כ״א ותקן את שלו, ומקום הניח להם להתגדר בו.
וישכב במקום ההוא – היה ראוי לומר וישכב שם כמו שאמר וילן שם, אבל לשון מעוט הוא, שם שכב אבל י״ד שנה ששמש בבית עבר ועסק בתורה לא שכב, כי שלחו אביו יצחק ללמוד תורה בבית עבר י״ד שנה קודם שהלך לחרן אל בית לבן.
וישכב במקום ההוא, "he lay down in that place.⁠" All the Torah had to write was: "he lay down,⁠" just as the Torah wrote וילן שם, "he spent the night there.⁠" Why did the Torah add the words: "in that place?⁠" The words במקום ההוא are restrictive. The Torah means that all he did in that place was to lie down. But in another place, i.e. at the academy of Ever he spent 14 years studying Torah before journeying on to Charan and to Lavan.
ויפגע במקום – מכאן אמרו רבותינו יעקב תקן תפלת ערבית דאין פגיעה אלא תפלה וכן הוא אומר אל תפגע בי. א״ר שמואל בר נחמני כנגד ג׳ פעמים שהיום משתנה צריך להתפלל ג׳ פעמים ביום. בערבית צריך לומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתוציאנו מאפלה לאורה בשחרית צ״ל מודה אני לפניך ה׳ אלהינו שהוצאתני מאפלה לאורה. ובמנחה צ״ל כשם שזכיתי לראות חמה בזריחתה כך תזכני לראות חמה בשקיעתה. וי״א ויפגע במקום. יעקב פגע בהקב״ה.
וילן שם כי בא השמש – פי׳ יעקב שנקרא שמש, שנא׳ והנה השמש והירח. בראשית רבה.
ורשב״ם אומר: וילן שם כי בא השמש – פי׳ ולא היה לו פנאי ליכנס בעיר ביום, כדאמר רב יהודה לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב.
ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו – פי׳ אחת מאבני המקום כדכתיב ויקח את האבן. ורש״י פי׳ שלקח אבנים הרבה ונעשו אחת רמז שיהיה מטתו שלימה שהיה יעקב אומר אבי אבא לא היו לו כי אם שתי נשים והיו לו יצחק וישמעאל. אבי לא נשא כי אם אמי והוליד עשו. א״כ יש לי לירא שיצאו ממני רשעים כי יהיו לי ד׳ נשים ורמז לו המקום שיהיה מטתו שלימה.
ויפגע במקום – לשון תפלה וזו תפלת ערבית טרם בא השמש שהרי כתיב ויפגע במקום והדר כי בא השמש אמנם לפי השטה דברכות משמע דזמן ק״ש דערבית לא הוי עד צאת הכוכבים.
ויפגע במקום, "he prepared to pray intensely at a certain location (known to him as a suitable location for prayer);⁠" according to our author, these words mean that he prepared to offer a prayer, and that we find this expression for preparing to pray also in Jeremiah 7,16: i.e. ואל תפגע בי, "and do not pray to Me (on behalf of your people)" According to the Talmud tractate B'rachot, folio 26, Yaakov "invented" the daily evening prayer preparing himself shortly before sunset before doing so. The recital of the k'riyat shma is to await the visibility of three stars in the sky before it may be recited.
ויקח מאבני המקום – לפי הפשט לקח אחד מאבני המקום ודרשו בו שלקח אבנים הרבה ונעשו אבן אחד:
ויקח מאבני המקום, "he took from the stones of that place, etc.⁠" According to the plain meaning of the text, he took a single one of these stones. The sages explaining the allegorical meaning of the text, say that Yaakov took quite a number of such stones, but that these stones miraculously all became fused into a single stone.
ויפגע במקום – ג״פ כתיב מקום בפסוק רמז לג׳ רגלים שיעלו בניו למקום ההוא.
כי בא השמש – ר״ת כבה שכבה מאור השמש שלא בעונתו.
ויפגע במקום – פר״ש לפי מה שאמר הקב״ה צדיק בא לבית מלוני ויפטר בלי לינה, וע״ז אמרו אלא כיעקב שקראו בית אל וזו היא לוז, ולא ירושלים מהיכן למדו כן, וכן אמר שנעקר הר המוריה ובא לכאן וזו היא קפיצת הארץ שנאמר בשחיטת חולין (צ״א ב׳) שיצא בית המקדש לקראתו עד בית אל.
א״נ לפר״ש הא דאמרינן פר׳ גיד הנשה (שם) איפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי וכו׳, וקשה על פר״ש דאמר בשחיטת חולין (שם) כי מטא לחרן הרהר בדעתיה כו׳. עד קפצא ליה ארעא דמשמע דכבר הגיע לחרן. ולפר״ש עדיין היה בבית אל, וקפץ לו בית המקדש עד שם. וא״ת בחרן היה וחזר לו עד בית אל יותר משאר מקומות, ועוד דמשמע דפשט דשם העיר ששמה לוז תחלה קראה בית אל. ולפר״ש קראה בית המקדש בית אל, ועוד אין זה קפיצה דומה לשאר קפיצות של אליעזר, דהתם הוא בעצמו נתקרב, אבל הכא לא נתקרב, אך הארץ נקפצה אליו. כך הקשה לי ה״ר מנחם. ועוד קשה לו למאן דאמר בבראשית רבא (פ׳ ס״ח) א״ר סימון סולם ראשו מגיע בבית המקדש ושפועו מגיע עד בית אל מה טעם וירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כו׳, לפר״ש הלא בית המקדש אז היה עומד בבית אל, אפי׳ תאמר בה סולם היאך עומד בבית המקדש, היינו במקום שבתחלה עמד שם בית המקדש קודם הקפיצה, סוף סוף היכי יליף מדקראו בית אלהים, והא לא קראו בית אלהים אלא ע״י קפיצה שנקפצה לבית אל. ומ״ל דסולם בבית המקדש היה עומד. ונ״ל לפי שהגיע לארץ והרהר בדעתו איפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי היינו בית אל שהתפלל שם אברהם תמיד כדכתיב בפרשת לך לך וקפצה לו הארץ, ובא מיד עד בית אל, ואמר הקב״ה צדיק בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה. היינו בית אל דמזבח היה שם, וא״ת מה נורא שם, ש״מ מקום קדוש היה שם, וראה בחלום הסולם עומד בבית המקדש, או למ״ד שפועו כנגד בית המקדש, ואמר מה נורא המקום (המקום) הזה, שכאן ראיתי בחלומי את בית המקדש והסולם והמלאכים מה שריתי אין זה, כי אם בית אלקים וקרא את העיר בית אל על שם בית המקדש, שראה שם בחלום. והשתא ניחא דמה שאמר אין זה כי אם בית אלקים על בית המקדש קאמר שראה שם בחלום. וזהו לא כיעקב שקראו בית אל.
ד״א ויפגע במקום – שנזכר על בית המקדש מדוע לא עיכב שם איהו יהיב ליביה וכו׳, ותימה איזו תפלה התפלל אע״כ תפלת מנחה התפלל דהוא היה דעתו לחזור קודם ששקעה החמה פתאום, א״כ לא התפלל באותו היום תפלת מנחה, וי״ל כיון שראה ששקעה חמה התפלל מנחה, מיהא תימא כיון שחזר הר המוריה לאחוריו כמו שפר״ש א״כ לא עשה מזבח בהר המוריה, בשובו מפדן ארם, דהא בבית [אל] עשאוהו יעקב. ועוד קשה דאמר בחולין (שם) יהיב דעתיה למיהדר, א״כ האי דכתיב ויפגע במקום לא היתה תפלת ערבית דעדיין יום הוה, וא״כ היכן מצינו שיעקב תיקן תפלת ערבית, הר״י. והקשה הג״ן מאחר שאומר שיעקב תקן תפלת ערבית א״כ היה לנו להתפלל ערבית קודם שקיעת החמה. אכן תימה דאמר (ברכות כ״ו ב׳) יצחק תיקן תפלת המנחה, והאמר ביומא (כ״ח ב׳) דצלותא דאברהם אבינו מכי משחרי כותלי, א״כ משמע שהתפלל תפלת המנחה. וי״ל שלאחר שתיקן יצחק התפלל אברהם א״נ אברהם אמר כולו מתחלה אלא שלא עשאו קבע לבני ביתו עד שעשאה יצחק קבע, וכן תפלת ערבית התפלל ולא עשה קבע [עד] יעקב, ותדע דכן הוא דאפי׳ עירובי תבשילין קיים אברהם (יומא כ״ח ב׳).
ויקח מאבני המקום – משמע הרבה, ואח״כ ויקח את האבן, מכאן אמר במסכ׳ חולין (צ״א ב׳) עשאו כולם אחת. והק׳ ר״י מ״ל דלקח אבנים הרבה, אימא דלקח אבן אחת מאבני המקום, וי״ל כיון דלא כתיב ויקח אבן אחת מאבני המקום משמע שהיו הרבה.
(הקדמה) פרשת ויצא יעקב
אנשי כנסת הגדולה שחלקו התורה לסדרים לשבועות השנה, לא ראו מקום ראוי לעשות בו התחלת סדר כמו זה המקום, לסבות רבות אין צריך פירוש, עם שמרם שיעור הסדרים שלא יהיה האחד ארוך מאד והאחד קצר מאד, כי לא מחכמה יהיה זה.⁠1 אמנם היות זאתא הפרשה סתומה2 היה בעבור שהיה קשה בעיניהם לעשות בזה פרשה והפסקה, להיותו ביאור אל ״וילך פדנה ארם״ שקדם זכרו (ז), עם היותו הכרחי לעשות בזה פרשה. לכן אחזו בזה וגם מזה לא הניחו ידיהם3, ומזגו הדבר מחבור שני הפכים, ר״ל פרשה וסתומה.⁠4 ובכלל כי כל ענין התורה הוא חקוי מציאות השם בטבעי העולם.
(יא) ויפגע במקום – אין אחר א״ע בזה כלום, רק ששכח זה בפי׳ ״והארץ הייתה תהו ובהו״ (בראשית א׳:ב׳), וכבר פירשנוהו.⁠5
וטעם במקום – באחד המקומות. ואין צריך לחברו בכאן.⁠6
וילן שם כי בא השמש – בזה המאוחר בסדר קודם בסבה7, וזו סבה פועלת ומניעה.⁠8 וכן ״כי טובת מראה היא״ (אסתר א׳:י״א).⁠9 ואין במדרגת זה ״כי עם קשה עורף הוא״ (שמות ל״ד:ט׳),⁠10 ״כי חטאתי לך״ (תהלים מ״א:ה׳),⁠11 ״כי רכב ברזל לו״ (יהושע י״ז:י״ח),⁠12 וכל שכן ״כי את חנה אהב וי״י סגר רחמה״ (שמואל א א׳:ה׳).⁠13 אבל הכל מסוג הסבה, וזה מבואר אצל מי שיודע מיני הסבה.⁠14
מאבני – נכון זה אם אחת אם רבות ורבות.⁠15
מראשותיו – לעולם לשון רבים, להיות ראש השוכב עליו נע ונד.⁠16
1. שיקולי אנשי כנסת הגדולה בחלוקת הפרשות הם ענייניים וגם טכניים, מצד אורך הפרשות.
2. מדברי ריא״כ בתחילת פרשת ויחי ברור שמכנה ׳סתומה׳ רצף ללא הפסקת פרשיה כלל (וכן השימוש בב״ר צ״ו:א׳), לא פתוחה (רווח עד סוף השורה) ולא המכונה בלשוננו סתומה (רווח ולאחריו המשך כתיבה באותה שורה). ומשום כך בתחילת פרשת ויגש, בה יש מה שמכונה בלשוננו ׳סתומה׳, לא העיר כלום. אם כן לפני ריא״כ היה כאן בתחילת פרשת ויצא רצף ללא הפסק פרשיה כלל, המכונה בלשונו ׳סתומה׳, ולא כבנוסח המסורה שלנו שבו יש ׳סתומה׳ של לשוננו. ראה מנחת שי (בסוף חומש מקראות גדולות) על אתר.
3. ע״פ קהלת ז, יח.
4. השיקול הענייני עם השיקול הטכני של אורך הפרשה חייבו להפסיק כאן, ומאידך רצוי היה לא להפסיק, משום שתחילת הפרשה היא פירוט של פסוק ז, ולכן יצרו פשרה וקבעו תחילת פרשה (בחלוקה של קריאת פרשות השבוע), אבל ׳סתומה׳ (במערכת הרווחים בין פרשיות בספר התורה).
5. בפסוק י כתוב ״וילך חרנה״, ואם כן כבר היה בחרן. ואז לא מובן מה שכתוב בפסוק יא ״ויפגע במקום״, כלומר עדיין היה בדרכו לחרן. משום כך פירש רס״ג (מובא בפירוש ראב״ע לפסוק י) את פסוק י במובן ׳ויצא מבאר שבע ללכת חרנה׳. ראב״ע חלק עליו ופירש ״ואיננו רק כמשמעו״, כלומר, שהלך עד חרן, ״ושב לבאר מה שפגע בדרך…״, כלומר, פסוק יא חוזר לזמן מוקדם לזמנו של סוף פסוק י, וחוזר ומפרט את מאורעות הדרך לחרן, אף על פי שבפסוק י כבר מתואר שאכן הגיע לאחר מכן לחרן. כך לדעת ריא״כ (כאן, ולעיל על א׳:ב׳ ד״ה וטעם הייתה) יש לפרש גם את ״והארץ הייתה תהו ובהו״, שהוא תיאור מצב הקודם לבריאת שמים וארץ המתוארת בפסוק הקודם (בראשית א׳:א׳) ״בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ״, בניגוד לפירוש ראב״ע שם (על פסוק ב) שפירש: ״והטעם – כי בראשית בריאת הרקיע והיבשה לא היה בארץ יישוב…״, כלומר, בעקבות תחילת זמן הבראות השמים והארץ, הארץ הייתה תהו ובהו. ולפי זה המתואר בפסוק ב אינו קודם למתואר בפסוק א, אלא בא בעקבותיו.
6. כאילו כתוב ׳בְּמקום׳, וייחוד המקום לא נרמז בשלב זה. ואין צורך באזכור קודם של המקום (׳חבֵרוֹ׳) כדי להצדיק את השימוש בצורה המשמשת בדרך כלל ליידוע. באופן אחר ניתן להבין את פירוש ריא״כ כאן כך: אין צורך לפרש כאן את המקום (׳לחַבְּרוֹ׳); הוא יפורש בהמשך.
7. סדר האירועים בפסוק אינו הסדר הסיבתי ההגיוני, שהרי שקיעת השמש הייתה סיבת הלינה.
8. שקיעת השמש גרמה (הניעה) ליעקב ללון שם.
9. טוּב המראה היה סיבה לכך שהמלך אמר להביא את ושתי, ככתוב קודם לכן בפסוקים.
10. הפסוק המלא: ״…ילך נא אדני בקרבנו כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעונננו ולחטאתנו ונחלתנו״. קשיות העורף של ישראל איננה סיבה לכך שילך ה׳ בקרבם (אדרבה, זו סיבה לסתור), אלא סיבה לצורך בסליחה, המונח ביסוד בקשת הסליחה.
11. ״אני אמרתי ה׳ חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך״ – החטא איננו סיבה לחנינה ורפואה (אדרבה, זו סיבה לסתור), אלא סיבה לצורך בחנינה, המונח ביסוד בקשת החנינה.
12. ״ויאמר יהושע… עם רב אתה וכח גדול לך… כי תוריש את הכנעני כי רכב ברזל לו…״ – רכב הברזל אינו סיבה ליכולת הורשת הכנעני (אדרבה, זו סיבה לסתור), אלא סיבה לצורך בעם רב וכח גדול לשם הורשתו.
13. ״ולחנה יתן מנה אחת אפים כי את חנה אהב וה׳ סגר רחמה״ – נראה שמפרש כפירוש אביו של רד״ק שמצוטט בפירוש רד״ק לפסוק בשמואל, ש״אפים״ פירושו ׳בכעס׳ (כמו ׳חרון אף׳), והפירוש הוא שנתן לה את מנתה בכעס. הכעס היה על כך שלא ילדה (״ה׳ סגר רחמה״). ״כי את חנה אהב״ איננו סיבת הכעס, אלא הסיבה לכך שעקרותה גרמה לו כעס.
14. הדוגמאות האחרונות הן של סיבות, שאינן סיבות למה שכתוב בפירוש בפסוק מיד קודם לכן, אלא להנחות אחרות העולות מתוך הכתוב. כאן ריא״כ חולק על הפירוש של ׳רבי משה׳ [ר׳ משה בן שמואל הכהן אבן ג׳יקטילה] מובא בראב״ע בפירוש הארוך לשמות יג, יז, שפירש ש׳כי׳ לעיתים משמש במובן ׳אף על פי ש׳, וסובר ש׳כי׳ לעולם מציין סיבה, אלא שהסיבה היא לעיתים לא למה שמצויין בפסוק אלא למשהו אחר.
15. אין הלשון מכריח שהיו אבנים רבות, באופן שיקשה מפסוק יח: ״ויקח את האבן אשר שם מראשתיו״, ונזדקק לדרשה המובאת ברש״י, שנהפכו אבנים רבות לאבן אחת, אלא הלשון מתאים לאבן אחת, כראב״ע שפירש: ״מאבני המקום – טעמו אחת מאבני המקום״.
16. המקום עליו מונח ראש האדם השוכב משתנה עם תנועות השוכב, ולכן נקרא מקום זה בלשון רבים ׳מראשותיו׳.
א. מופיע בשולי כה״י.

ביאור המלות

(יא) ויפגע במקום – הוא מעניין פגישה. וכבר תמצא במה שאין הנפגע מתנועע, כאומרו: ׳ופגע הגבול בתבור׳ (יהושע יט, כב). ואומרו בַּמָּקוֹם – הוא רמז לַמקום אשר רמזה אליו התורה, כאומרה במקומות רבים: ׳אל המקום אשר יבחר ה׳⁠ ⁠׳, והוא הר המוריה אשר נבנה בו בית המקדש, כי הוא המקום היותר ראוי שידבק בו השפע האלהי משאר המקומות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

התועלת השני הוא במידות, והוא שראוי לאדם שיעשה פעולותיו בזריזות ולא יתעצל בהם, כי העצלה היא מידה מגונה מאד, מַרְחֶקֶת האדם מכל שלמות. ולזה סיפרה התורה שיעקב לן במקום ההוא מפני שכבר בא השמש, ולולא זה לא נתעצל ללכת עוד ביום ההוא. ולזאת הסיבה גם כן סיפר שכבר השכים יעקב בבקר ללכת לדרכו.
התועלת השלישי הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם למסור עצמו לסכנות. ולזה סיפר שכבר לן שם כי בא השמש, לפי שבלילה תִּמָּצֶאנָה הסכנות בדרכים, ולזה ראוי לאדם שיתרחק מִלֶּכֶת בלילה בדרכים, אם לא באופן שיהיה מובטח מהסכנה.
התועלת הרביעי הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם לרדוף אחר התענוגים, אבל יקח מהם ההכרחי לבד. ולזה סיפר שאצל זה המקום היתה עיר ששמה לוז, והיה אפשר ליעקב שישכב שם בִּפְאַת מִטָּה וּבִדְמֶשֶׁק עָרֶשׂ, והספיקה לו אחת מאבני המקום לשום מראשותיו. עם שבזה גם כן יִשְׁלַם לו יותר הזריזות בדרכו לנסוע ולקום כשירצה.
התועלת השמיני הוא בדעות, והוא להודיע שההשגחה האלהית בפרטי האדם לא תהיה לבד בנתינת הטובות המדומות ובהסרת הרעות, אבל תשתדל גם כן לתת למושגח אמונות ודעות אמיתיות. ולזה סיבב ה׳ יתעלה שילין יעקב בזה המקום הנבחר שהגיעה לו בו זאת ההשגה האמיתית אשר אין מבלעדיה לאדם אמונה אמיתית בה׳ יתעלה. וזה מבואר למי שעיין בכמו אלו העמוקות. ולזה אמרו רבותינו ז״ל, שה׳ יתעלה עֲזָרוֹ בזאת הלינה, שקפצה לו הארץ והעריב לו השמש שם, להורות כי מאת ה׳ יתעלה היתה הסיבה שילין שם. וזה בחיי דבר ראוי שיֵּאָמֵן שנאמר שיהיה הגעת כמו זה השלמות הנפלא בכונה, בלי ספק שכֻּוַּן אצל החכמה האלהית, לא שתהיה בקרי ובהזדמן. וכבר ביארנו בשני מספר מלחמות ה׳ (פרק ב) שלענינים אשר נחשוב שיהיו בקרי — הגבלה⁠־מה וסידור מכוון; ואין הֵנָּה מקום ביאור אלו הענינים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

לא הזכיר הכתוב באי זה מקום אלא במקום הנזכר במקום אחר הוא הר המוריה שנאמר בו וירא את המקום מרחוק. פי׳ משום דפתחות בי״ת במקום מורה על המקו׳ הידוע או הנזכ׳ למעלה הוצרך לומר שהוא הר המוריה הנזכר למעלה שנאמר בו וירא את המקום מרחוק זהו הנראה בתחלת העיון. אך קשה אם כן מאי לא הזכיר הכתוב באי זה מקום והלא ה״א הידיעה בכל מקום כך דרכו שלא יזכיר בו הדבר אשר ה״א הידיעה מורה עליו ואין לומר שפי׳ ולא הזכיר הכתוב באי זה מקום שלא הזכיר הכתוב למעלה שום מקום עד שיהי׳ הה״א מורה עליו שהרי הוא עצמו כתב אחר זה אלא במקום הנזכר במקום אחר הוא הר המוריה הרי שהזכירו הכתוב למעלה ואין הפרש אם הזכירו סמוך לו או רחוק ממנו. ועוד מאי שנאמר בו וירא את המקום מרחוק דקאמר דמשמע דמלשון וירא את המקום שקראו מקום הוא דמפיק לה ולא מפתחות הבי״ת. ועוד מנ״ל לומר שהוא הר המוריה דילמא הוא חברון הנזכר למעלה שהוא היותר קרוב לבאר שבע מקום מושבו כנראה מדברי רבי יוסי בן זימרא שאמר שבאר שבע עומד בדרומו של יהודה וירושלם בצפונו בגבול שבין יהודה ובנימין וחברון היא בתוך גבול יהודה כדכתיב ולכלב בן יפונה נתן חלק בתוך בני יהודה ע״פ ה׳ אל יהושע את קרית ארבע אבי הענק היא חברון הרי לך מכאן שכשיצא יעקב מבאר שבע ללכת להר המוריה שהיא בירושלם עבר תחלה מחברון ואחר כך הלך להר המוריה. אלא עכ״ל דה״ק מדלא נתפרש בכתוב כלל אי זה מקום הוא אלא סתם ואמר ויפגע במקום עכ״ל שהמקום הזה שם פרטי הוא שנקרא שמו מקום ויחוייב מזה שהוא הר המוריה שכתוב בו וירא את המקום מרחוק שאינו רוצה לומ׳ המקום שאמר לו השם שהרי המקום שאמר לו השם הוא ארץ המוריה כדכתיב ולך לך אל ארץ המוריה וכבר כתוב ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים ועכ״ל שמה שחזר ואמר ביום הג׳ וירא את המקום מרחוק אינו אלא בעד הר המוריה עצמו שלא גלהו לו השם אלא שראה ענן קשור עליו כדפרש״י ז״ל וכיון שלא הודיעו לו השם אף ע״פ שהבין הוא מעצמו מהענן הקשור עליו שהוא ההר שאמר לו על אחד ההרים אשר אומר אליך מכל מקום כיון שלא הודיעו לו אין לומר עליו וירא את המקום דמשמע המקום שייעד לו אלא עכ״ל שאותו הר מקום שמו ובאומרו פה ויפגע במקום ולא הזכיר למעלה המקום איזה מקום הוא הרי הוא כאלו אמר ויפגע בהר המוריה ששמו מקום ומה שאמר במקום הנזכר במקום אחר פי׳ בענין אחר שאינו מענין הספור הזה עד שיאמר בו שהוא הנזכר למעלה מכל מקום כיון שנקרא שמו הפרטי מקום למדנו שהוא המקום הנזכר פה:
כמו ופגע ביריחו ופגע בדבשת. שפירושם מלשון חנייה ולא מלשון פגישה:
ורבותינו דרשו לשון תפלה כמו אל תפגע בי למדנו שתיקן תפלת ערבית. ב״ר וברכות פרק תפלת השחר ופי׳ במקום שמו של הקב״ה ונקרא כן לפי שהוא מקומו של עולם. ב״ר אמ׳ רבי יוסי בן חלפתא אין אנו יודעין אם הב״ה מקומו של עולם אם עולמו מקומו כיון דכתיב הנה מקום אתי הוי אומר שהקב״ה הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו וקשה דבפרק גיד הנשה אמרינן כד צלי הוה בעי למהדר אמר הקב״ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה מיד בא השמש כדכתי׳ וילן שם כי בא השמש אלמא כשהתפלל ערבית אכתי לא שקעה חמה ואלו בפרק קמא דברכות שנינו מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ותניא חכמים אומרים משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן סימן לדבר צאת הככבים ואם כן היאך התפלל ערבית קודם ששקעה חמה בשלמא לר׳ יהושע בן לוי דאמר תפלות באמצע תקנום מצינן למימ׳ שהתפלל תפלת ערבית ברישא ואחר כך קרא ק״ש לאחר ששקע׳ החמה בשעת צאת הככבים אלא לרבי יוחנן דאמר איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית מאי איכא למימר. כבר תרצו התוספות בפרק תפלת השחר דק״ל כרבי יהודה דאמר זמן תפלת המנחה עד פלג המנחה ומיד מתחיל זמן הערבית וקרינן ביה ק״ש. א״נ ס״ל כהני תנאי דאמרי משעה שקדש היום ומשעה שבני אדם נכנסין להסב דהיינו סעודת ע״ש שהיא מבעוד יום וכההיא דרב דהוה מצלי של שבת בע״ש ומסתמא גם היה קורא ק״ש כדמתרץ ר״י ופליג אמתני׳ דקתני משעה שהכהני׳ נכנסין לאכול בתרומתן ואכולהו תנאי דאמרי דזמן קריאת שמע דערבית הוא לאחר שקיעת החמה:
ושינה הכתוב ולא אמר ויתפלל ללמדך שקפצה לו הארץ. ואע״ג דויפגע נמי לשון תפלה הוא כדכתי׳ אל תפגע בי מכל מקום מדהוה ליה למכתב ויתפלל שהוא הלשון המיוחד לתפלה וכתב ויפגע שהוא משמש לתפלה ולפגישה ש״מ תרתי התפלל וגם קפצה לו הארץ שהקפיצה לשון פגישה הוא כאדם הפוגע בחבירו שבא כנגדו אף כאן נעקר הר המוריה ובא כנגדו כדלקמן ולשון קפיצה מלשון לא תקפוץ את ידך הוא שנתקצרה הארץ ונתקמצה לו כך פירש״י בפרק גיד הנשה ואם תאמר אימא כולה קרא להכי הוא דאתא ולא לתפלה י״ל אם כן לימא קרא ויפגוש שהוא הלשון המיוחד לפגישה מדכתב לשון פגיעה שהוא משותף לפגישה ולתפלה שמע מינ׳ תרתי:
היה לו לכתוב ויבא השמש וילן. אף על פי שאין הפרש בין ויבא וילן ובין וילן כי בא שבשניהם יחד משמע שבא השמש קודם וילן מכל מקום כשיכתוב ויבא וילן נראה כמספר סדר העניינים כפי מה שעברו אבל כשיכתוב וילן שם כי בא השמש שנתן סיבה ללינתו שם משמע שלא היתה כוונתו ללון שם אם לא שבא השמש וזה לא יאמר אלא בדברים הפתאומיי׳ הבאים לאדם בלתי ידיעה קודמת לא בביאת השמש שטרם בואה שעה ושתי שעות משערים המקום שילינו שם אלא עכ״ל ששקעה שלא בעונתה וזהו שכתב רש״י בפר׳ גיד הנשה למה לי למכתב כי בא השמש אלא ללמדנו ששקע׳ קודם זמנה פי׳ לא היה צריך לכתוב שסבת לינתו שם היה מפני שבא השמש דסתם הולכי דרכים אין לינחם אלא מפני שקיעת החמה אלא עכ״ל ששקעה פתאום קודם זמנה:
עשאן כמין מרזב סביב לראשו מפני חיות רעות. ב״ר דאל״כ מאי מאבני דמשמע טובא בחד סגי. ואם תאמר מ״ל לומר שלקח אבנים הרבה דילמא ויקח אבן אחת מאבני המקום הוא דקאמר והיינו דכתי׳ בתריה ויקח את האבן אשר שם מראשותיו כבר תרצו התוספות בפרק גיד הנשה שזהו לפי פשוטו של מקרא אבל לפי מדרשו לא היה לו לכתוב אלא ויקח אבן כמו ויקחו אבן וישימו תחתיו שהרי הכתוב לא בא לסתום אלא לפרש אלא מדכתיב מאבני ש״מ אבנים טובא הוו אבל מה שאמרו בפ׳ גיד הנשה כתיב ויקח מאבני המקום וכתיב ויקח את האבן אמר רבי יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן האבנים למקום א׳ וכל אחת ואחת אומרת עלי יניח צדיק זה ראשו תנא וכלן נבלעו באחת ופי׳ רש״י נעשו אבן אחת דמשמע שאותן האבנים לא היו סביב ראשו להגן עליו מפני חיות רעות דאם כן מאי עלי יניח צדיק זה ראשו דקאמ׳ הא לא הניח ראשו בשום אחד מהן אלא הסתיר ראשו לתוך סביבם שלא יטרפוהו חיות רעות ואם היה מניח ראשו על שום אחד מהן מה תועלת בסבוב האבנים הרי החיות היו טורפות אותו צ״ל שהן אגדות חלוקות אלא שאם כן לא היה לו לרש״י ז״ל לחבר שתיהן כדמות אגדה א׳ לומר מתחלה עשאן כמין מרזב סביב לראשו מפני חיות רעות שהיא האגדה של ב״ר ולסיים בה התחילו מריבות זו עם זו זאת אומר׳ עלי יניח צדיק זה ראשו כו׳ שהיא האגדה של גיד הנשה מאחר שהן חלוקות לפיכך על כרחינו לומר שפי׳ עלי יניח צדיק זה ראשו עלי יסמוך צדיק זה ראשו שאע״פ שכלן היו סביב לראשו מכל מקו׳ אותה האבן שקדקדו נוגע בה מבפנים היא יותר מעולה משאר האבנים שהן לצד קדקדו שאינן נוגעות לראשו אי נמי אותה האבן ששם תחת ראשו לא היתה מהמרזב אלא אבן אחרת היתה לפנים מהמרזב ואפילו הכי היו מריבות זו עם זו זאת אומרת כו׳ מפני שכל אחד מאבני המרזב היתה רוצה להיות תחת ראש הצדיק לפנים מהמרזב ומה שתרצו בקושית כתיב מאבני וכתיב האבן שנבלעו ונעשו כלן אבן אחת ולא אמרו מאי מאבני אבני המרזב ומאי האבן האבן שהיתה תחת ראשו הוא מפני שבשניהם יחד כתוב מראשותיו ומשמע שהאבן הכתוב באחרונה הוא האבן הכתוב בראשונה ומה שלא אמרו מראשותיו שבמלת מאבני פירושו מצד ראשותיו שעשאן כמין מרזב ומראשותיו שבמלת האבן פירושו תחת ראשותיו ולכן היה אבן אחד בלבד הוא מפני שהמ״ם בשניה׳ הוא בשוא ונר׳ שפי׳ המ״ם שבשניהם אחד הוא. אבל יש לתמוה על בעלי האגדה היאך לא השגיחו על מ״ם מראשותיו שהוא בשוא ואם כדבריהם שפירשו אותו מ״ם השמוש שהוא במקו׳ מן כמו שנראה מאמרם עשאן כמין מרזב סביב לראשו היה ראוי שינקד בצרי כמשפט כל הממי״ן הבאים עם הרי״ש מלבד מועטי׳ שבאו בחירק.
ושמא יש לומר שבעלי האגדה אינם מקפידים על הנקוד מפני שראו שקצת מאותיות השמוש משתנים בנקוד כשי״ן השמוש שהיא נקודה בכל מקום בפגול ונשתנו קצתם ובאו בשוא במקום סגול:
ואם כן הפסוק כפשוטו שהתנועע יעקב לחרן ובהיותו הולך שמה ויפגע במקום והזכיר יציאתו מבאר שבע להורות על סבת הנבואה הזאת וההבטחה שהבטיחו השם וזה שהיה קשה על יעקב צאתו מהארץ הנבחרת ומבית אביו המוכן לדבקות והשלמות הנפשיי ולכן היה מתפלל ושבתי בשלום אל בית אבי והיה י״י לי לאלהים ר״ל מה שלא יהיה כן בהיותו חוצה לארץ לכן זכר הכתוב עתה שיצא יעקב מבאר שבע שהיה שם בית אביו מקום מוכן להשגחה וילך חרנה חוצה לארץ מקום לבן וזולתו אנשים רשעים כן היה בלבו ספק על יציאתו זאת ולפיכך רצה הקב״ה להבטיחו בשמירה וההשבה אל בית אביו. והנה יעקב להיותו מצטער ביציאתו לא היה רצונו לבא בעיר מושב ללון ולא לשכב במטה אלא ללון בדרך בהערב היום. וספר הכתוב שקרה ליעקב הזדמן טוב והוא שטעה בדרך ובהיותו טועה ויפגע במקום ר״ל באותו מקום ידוע הר המוריה שנעקד שם יצחק אביו. כמ״ש עליו וירא את המקום מרחוק ויקרא אברהם שם המקום ההוא י״י יראה שעליו אמר כאן ויפגע במקום כדברי רש״י ולשון פגיעה תבא פעמים רבות על מה שיבא לאדם במה שלא כיון אליו כמ״ש כי תפגע שור אויבך. הנה להודיע שבא במקרה באותו מקום הנבחר נאמר ויפגע במקום. עוד אמר וילן שם כי בא השמש להגיד שהיה ראוי לו שילך עוד כי גם בלילה ילך האדם בזמן הקיץ גם בסתיו לא ינוח כבא השמש אלא בלילה ועכ״ז לן יעקב מיד כשבא השמש והוא המורה שמן השמים הביאוהו שמה וגם מאת י״י היתה זאת שנתעכב ללון שמה עם היותו קרוב אל הזמן הראוי ללינה. עוד הודיע ענין שלישי שעם היות המקום והעיר לוז סמוכה לשם כמ״ש ואולם לוז שם העיר לראשונה. הנה יעקב לא רצה ללון בעיר ולא לשכב בבית ובדמשק ערש אבל בשדה לקח מאבני המקום וישם ר״ל אחת מהם מראשותיו וישכב במקום ההוא והוא המורה שגם בזה מהשמים הניעוהו והעירוהו אליו וידמה ששכב במקום ההוא ר״ל הפרטי אשר בו היה המזבח שנעקד יצחק עליו ומאותם אבני׳ שנבנה המזבח שם מראשותיו ולכן אמר ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא ר״ל המיוחד שזכרתי. ולהעיר על שלשת ההזדמניות הטובים האלו שקרו לו בדרכו ובהדרכתו לראות המראה או החלום שראה נאמר בפסוק הזה שם מקום ג׳ פעמים. ויפגע במקום ויקח מאבני המקום וישכב במקום. והותרה בזה השאלה הא׳.
או אפשר עוד לומר שכיון הכתוב הזה לרמוז ולהודיע שיעקב היה הראשון שהתחיל להגביל בית המקדש וכמ״ש המשורר אשר נשבע לי״י נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי וגו׳ עד אמצא מקום לי״י וגו׳. כי יחסו ליעקב לפי שהוא הגביל המקום ההוא ויחדו לגבוה ועליו נאמר ויפגע במקום ר״ל במקום שהיה עתיד להיות בית עולמים כמ״ש כי אם אל המקום אשר יבחר י״י ולפי שהיו עתידין להיות ג׳ בתים באותו מקום והם הבית אשר בנה שלמה והבית אשר בנו עולי בבל והבית העתיד להיות יבנה ויכונן לכן אמרה התורה כאן שלשה פעמים שם מקום כי על הראשון אמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש שנרמז בזה שבאותו המקום יבא השמש צר ואור חשך בעריפיו בחרבן בית מקדשנו ותפארתנו. וכנגד הבית השני אמר ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו לרמוז שבבית השני לא ימצאו המתנו׳ האלהיות כלן בשלמות כי יהיו שם מאבני המקו׳ ולא כל אבני המקום. וכנגד הבית השלישי העתיד להיות אמר וישכב במקו׳ ההוא כי בו תהיה המנוחה והנחלה האמתית אשר כינה בשם שכיבה. הנה א״כ זכר כל מה שקרה ליעקב באותם לינה להגיד שהיה סימן מה שקרה לו שם בפועל למה שקרה לזרעו אח״כ בענין מקום בית המקדש כי היה כמ״ש חז״ל כל מה שאירע לאבות סימן לבנים. והענין כלו שיצא יעקב מבאר שבע מקום אביו שהיה לו שם הכנה רבה לעבוד את י״י אם להיותו בארץ הנבחרת ואם להיותו אצל אביו נביא וצדיק מושל ביראת אלהים. והלך לחרן המנגד לו בשני הפנים האלה וכדי להודיע כי אין מעצור ביד השם להראות את כבודו ואת גדלו בכל מקום אשר יזכיר את שמו פגע באותו מקום והראה לו כל העתידות הנפלאות האלה.
ויפגע במקום – קרה לו שהגיע אל מקום שלא כיון אליו. וענין ״המקום״ הוא מקום ללון לאורחים, שהיה מתקן אז בכל עיר ועיר ברחוב העיר על הרוב, ועל כמו זה אמרו המלאכים ללוט ״כי ברחוב נלין״ (בראשית י״ט:ב׳), וכן בענין פילגש בגבעה ״רק ברחוב אל תלן״ (שופטים י״ט:כ׳).
מאבני המקום – שהיו מוכנות שם לאורחים לאכול ולשבת עליהם.
ויפגע במקום, it happened that he came to a place he had not intended to go to at all. The meaning of the word המקום is that it was a place designed to accommodate travelers overnight. Every town had such an inn in its public square. This is also why the angels who came to Lot said (19,20) כי ברחוב נלין, “we will sleep in (the inn) in the public square. The same expression is also used in connection with the פלגש בגבעה in Judges 19,20 where we read רק ברחוב אל תלין “only do not spend the night in the public inn.”
מאבני המקום, which had been placed there for the travelers to eat on and to sit on.
[א] ויפגע במקום
[1] ברכות פרק רביעי (דף כז1) [דף כו] ע״ב (ברכות כו:)
[2] סנהדרין שם (סנהדרין צה:)
[3] חולין שם (חולין צא:)
[ב] ויקח מאבני המקום
[1] חולין פרק שביעי דף צא ע״ב (חולין צא:)
1. כן הוא בדפוס וינציאה הראשון, ובדפוסים שלפנינו כו, ב.
הוא המקום וכו׳. ואם תאמר דילמא ׳המקום הנזכר׳ הוא חברון, שהוא נזכר יותר בסמוך מן הר המוריה, ולמה פירשו בו שהוא הר המוריה שהוא יותר רחוק, ויש לומר דכיון דכתיב ״ויפגע במקום״ הב׳ בפתח, שהוא כמו ה״א הידיעה, כמו שפירש רש״י בפרשת לך לך (לעיל יד, י) אצל ״והנשארים הרה נסו״, ואם כן הכתוב תלה הדבר במקום ידוע, והרבה מקומות ידועים בתורה, על כרחך הכתוב רוצה לומר במקום ידוע בתורה ששם ראוי להיות נגלה מראה השכינה, ואין מקום מיוחד רק הר המוריה, ששם ציוה להעלות את יצחק בנו לעולה. ועוד כיון דכתיב כאן ״ויפגע במקום״ ורוצה לומר במקום שהוא ידוע ומבורר במה שהוא מקום מיוחד מן הארץ בלבד, לא חברון, שזה אינו ידוע במה שהוא מקום בלבד, רק במה שהוא עיר, ולא מצאנו מקום שהוא ידוע ומבורר במה שהוא מקום רק הר המוריה, דכתיב (לעיל כב, ד) ״וירא את המקום מרחוק״:
כמו ופגע. לשון פגישה. ומשום דהוי למכתב ׳ויבא למקום וילן׳ דרשו (ב״ר סח, ט) שהוא לשון תפילה:
שתקן תפילת ערבית וכו׳. דבלא תיקון מה חדוש שהיה מתפלל, וכי עד הנה לא התפלל, אלא ׳שתקן וכו׳⁠ ⁠׳. אף על גב דבגמרא מוכח בפרק גיד הנשה (חולין צא ע״ב) דצלי קודם שבא השמש, ויש לומר דקיימא לן כר׳ יהודה דסבירא ליה בפרק תפילת השחר (ברכות כו ע״ב) דמותר להתפלל תפילת ערבית מפלג המנחה. ונוכל לומר הא דאמר בגמרא (חולין צא ע״ב) ׳כד צלי בעי למהדר מיד בא השמש׳ אין הפירוש שהתפלל כבר, אלא כך פירושו – שהיה רוצה לחזור כאשר התפלל, והיה רוצה להתפלל ביום, מיד ״בא השמש״ קודם שהתפלל – והיה מתפלל בלילה, ותקן תפילת ערבית:
ללמוד שקפצה לו הארץ וכו׳. אבל להא לחוד לא אתיא, דאם כן לכתוב ׳ויפגע בו המקום׳ אם בא ללמוד שקפצה לו הארץ נגדו, שכיון שקפצה אליו ברגע אחד אם כן המקום פגע בו, לא שהוא פגע במקום:
שלא בעונתה וכו׳. שכן משמע ״כי בא השמש״ שלא הרגיש בביאת השמש, ופתאום ראה כי בא השמש כבר, ועל כרחך הטעם שלא הרגיש בביאת השמש מפני ששקעה השמש שלא בעונתה, ולפיכך לא עלה על דעתו ביאתה עד ששקעה השמש, ואז ראה ששקעה החמה כבר. ואילו כתב ׳ויבא השמש׳ לא היה משמעותו אלא שראה ששקעה (ראו רש״י לעיל טו, יז). והרא״ם אמר שאין חלוק בין ׳ויבא השמש׳ ובין ״כי בא השמש״. ותימה איך אין חלוק ביניהם, והלא חלוק גדול יש ביניהם, שלשון ״כי בא השמש״ משמע לשון עבר, ולא היה לו שעת שקיעה, כי כאשר היתה השמש גבוהה מעל הארץ נשקע, ולא היה כאן שעת שקיעה. אבל ׳ויבא השמש׳ משמע הוה, שעתה שקע השמש, שכן משמע לשון ׳ויבא השמש׳ שהכתוב מדבר על עת העומד, העת שהיתה שוקעת. ומפני ששקעה שלא בעונתה לא היה לה עת עומד שהיתה שוקעת (כו׳) [בו], אבל היתה עומד גבוה מן הארץ ופתאום תחת הארץ נמצא, שלא היה לה שעה שהיתה שוקעת בו:
כמין מרזב וכו׳. אין הפירוש דדייק מדכתיב ״מראשותיו״ במ״ם, דמשמע סביב ראשו, דאם כן ראוי להיות המ״ם בצירי, אלא כי לשון ״מראשותיו״ משמע כך, כמו ״ואת החנית מראשותיו״ דשאול, דודאי למעלה מראשו קאמר. וכן ׳מרגלותיו׳ – ״ותשכב מרגלותיו״ (רות ג, יד) שפירושו למטה ממרגלותיו. ומפני שהניח האבנים למעלה מן הראש – על כרחך שעשאם כמין מרזב סביב הראש מפני חיות רעות:
עלי יניח צדיק את ראשו. אף על גב דהיה עושה אותם כמין מרזב לשמור אותו מן חיות רעות, מכל מקום היה סומך ראשו על אחת מן האבנים. ואם תאמר מה ריב היה לאבנים שאין בהם דעת, כך שואלים בני אדם, ולא ידעו אלו בני אדם דעת חכמים (חולין צא ע״ב), ואכתוב אלו דברים. והנה אם היה המריבה לאלו האבנים בלי ענין ובלי סבה – היה קשה מה ענין המריבה, אבל המריבה היתה לסבה גדולה, כמו שאמרנו; דע כי מעלת יעקב מעלה נפרדת ומיוחדת מאוד, ידוע לחכמים ולמשכילים בחכמה שהיה קדוש ונבדל מכל עניני העולם, ולפיכך נאמר אצלו (ישעיהו כט, כג) ״והקדישו את קדוש יעקב״, נקרא השם יתברך ״קדוש יעקב״ על שם שהיה יעקב הקדוש והנבדל, ודבר זה ידוע למשכילים בענין יעקב. ודבר שהוא קדוש ונבדל הוא דבר שלא יתחלק, והוא אחד, כאשר ידוע לחכמים. וידוע כי יעקב עיקר האחדות, ולפיכך אמרו בני יעקב אל יעקב ׳כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבבינו אלא אחד׳ (פסחים נו.). ומפני זה היה המחלוקת של האבנים, כי דבר שהוא נבדל הוא אחד מכל צד, ולא יצטרף אליו רבוי כלל רק אחדות, לכך היה המריבה ׳עלי יניח צדיק את ראשו׳:
והבן למה היה רוצים שיניח הצדיק את הראש, כי שם הנשמה של יעקב קדושה ונבדלת, ואין ראוי לה רק דבר אחד כמו שראוי לדבר שהוא שכלי, והשכלי הוא מתייחס ומצטרף אל כל החלקים הפרטים בענין אחד, שאינו מחולק השכלי להיות מתייחס אל זה במקצת ואל זה בקצת, שאם כן היה מתחלק, ואין חלוק ורבוי בשכלי, רק אחדות גמור, ולכך מצטרף אל אחד, ולא אל רבוי. ובשביל כך היה מריבה, כי היה כאן רבוי גשמיים – הם האבנים – אשר הניח תחת מראשותיו, שזה אמר ׳עלי יניח צדיק את ראשו׳ כי הדבר השכלי יש בו אחדות ואין בו רבוי, וכאן מפני רבוי האבנים היה מחלוקת. אבל בדבר שהוא גשמי שייך שפיר רבוי, כי הגשם מתרבה. ולפיכך עשאן הקב״ה אחד, כי השכל מצטרף אל רבוי הפרטים במה שהם דבר אחד, לכך נבלעו כאחד, ואז היו מצטרפים תחת ראש יעקב. ובין שתאמר כי כך היה בפועל שנעשו כל האבנים אבן אחד, ודבר זה אין פלא ואין ראוי להפליא על זה, ובין שנאמר שבעת המראה היו אבן אחד כאשר עלה יעקב במעלתו, ואחר כך חזר להיות [כמו] (כמ)⁠בראשונה, כמו הרבה נסים שהיה המטה לנחש (שמות ד, ג) שחזר לקדמותו (שם שם ד), אין הפרש. ואף על גב כי מה שכתב ״ויקח האבן״ אחר שהקיץ משנתו, מפני שהיו אבן אחת כשהיו מראשותיו – קרא אותם על שם זה:
[ומעתה אל יקשה לך שאין דעת באבנים לומר ׳עלי יניח צדיק ראשו׳, שאם היה הדבר הזה שהיו חולקים מצד הבחירה על ידי שכל בלבד – היה זה קשיא הרי אין דעת וחכמה באבנים, אבל אין הדבר כך, רק מה שהיו האבנים אומרים ׳עלי יניח צדיק ראשו׳ בשביל ריבוי האבנים מצד עצמם, שאמר כל אחד ׳עלי יניח צדיק ראשו׳, ודבר כזה נעשה אף בדבר שהוא בלתי בעל שכל, כמו כל הדברים הטבעים פועלים לפי טבעם, אף אם אין בהם דעת. וכך תאמר גם כן שהיו פועלים אלו אבנים, אחר שכך ראוי לפי הענין אשר ראוי ליעקב, ואין חילוק בזה – שהדברים הטבעים פועלים בטבע מה שראוי להם, ופעולה זאת הוא שלא בטבע, כי באותו לילה כל מעשיו ופעולותיו היו למעלה מן הטבע, לכך היו האבנים פועלים באשר ראוי בפעולה בלתי טבעית, כי כן היה ענין יעקב באותו לילה ענין בלתי טבעי:
ודע, כי יעקב מיוחד מכל האבות נבדל מן החומר ומן הגוף, שלכך נקרא ״קדוש״, ולפיכך באותה לילה כאשר הגיע יעקב אל מעלתו זאת, כאשר הניח אבנים תחת מראשותיו, אשר שם הנשמה הנבדלת, הנה כל אבן אומר ׳עלי יניח צדיק ראשו׳, כי מאחר שיעקב מעלתו אלקית נבדלת בלתי מתחלקת, לא יצטרף אליו דבר מחולק. ולומר לך, כי דברים שמצטרף יעקב עליהם עד ששמו חל עליהם, והם נושאים לו, מפני שיעקב קדוש, אי אפשר שיהיו מצטרפין לו בדרך חילוק. וגם אין לומר שיהיה מצטרף אליו דבר אחר, שאין דבר שהוא אחד בעולם הזה, רק ליעקב היה מעלה זאת בפרט, ולפיכך בני יעקב שהם מצטרפים אל יעקב, ושם יעקב חל עליהם, הם גם כן אחד, שאין חילוק בהם:
כלל הדבר, כל מה ששם יעקב מצטרף לו – נעשה אחד, וזהו שהאבנים אשר הם מצטרפים אל יעקב, והם נושאים את ראשו, ויעקב מצטרף להם – היה כל אחד אומר ׳עלי יניח צדיק ראשו׳, כי הדבר הנבדל אין בו חילוק, וכל החלקים יש להם צירוף אליו [ב] ראש, ולפיכך היה מריבה ביניהם עד שנבלעו כאחד, ואז מצטרפין תחת יעקב, וכל אשר שמו נקרא עליו הוא אחד. ופירוש זה ברור, ועוד יש להעמיק בזה]:
וזהו שדרשו רבותינו ז״ל (חולין צא ע״ב) כתיב ״ויקח מאבני המקום״, ולבסוף כתיב (פסוק יח) ״ויקח את האבן״, אלא התחילו מריבות וכו׳. ויש מפרשים (ראב״ע, רד״ק) מאי ״מאבני המקום״ ׳אחד מאבני המקום׳. ואלו האנשים מצאו תורה של הפקר לפרש בה כרצונם, כי אף הדיוט אינו מדבר כדברים האלו, דמאחר שלא לקח רק אבן אחד – לא הוי ליה למכתב רק ׳ויקח אבן׳, כי אחר שלקח אבן יחידי – מה לו לכתוב ולהשתתף אותו עם שאר אבני המקום לכתוב ״מאבני״, אבל אם רבים לקח, מרבים – שייך בו ״מאבני המקום״, כי לקח מקצת אבנים, כי רבים מרבים הם ״מאבני המקום״, אבל אבן יחידי – אין זה מקצת, ודבר זה ברור למשכיל, רק מפני שרדפו אחר פשט הכתוב נהגו בתורה הפקר:
אבל חכמי האמת פירשו האמת, כי ר׳ יצחק פירש כן כי נתקבצו כל האבנים אל מקום אחד, זה אומר ׳עלי יניח צדיק את ראשו׳, ולפי פירוש רבי יצחק ״ויקח את האבן אשר שם מראשותיו״ – כי כל אחת ואחת היה תחת מראשותיו, וכאילו לא היה רק אחד מראשותיו, שהרי כל אחד ואחד היה רוצה להיות תחת מראשותיו, כי כבר ידעת מה שרמזנו כי כלם הם פונים אליו, ולפיכך כל אחת אומרת ׳עלי יניח צדיק את ראשו׳ כי הוא משותף לכל, וזהו ״האבן אשר שם מראשותיו״. והברייתא מסיק כי ׳נבלעו באחת׳, ושתיהן אמת למבין דבר זה כמו שפרשנו, כי מצד אחדותו של יעקב אין מצרף אליו רק אחדות, ולפיכך האבנים נעשים אליו אחד, אף על גב שאין דעת בהם, כיון שאין ראוי הרבוי מצד עצמו ליעקב, לכך היה המריבה אף על גב שאין דעת בהם, ונעשו אחד:
הוכרחתי לכתוב דברים אלו להראות לאנשים עורי לב, אשר שמים דברים אשר הם כבשונו של עולם – לדברי תוהו, כאילו אין בהם ממש, ודבריהם אשר הם תפל בלי טעם וריח – לדברים אשר הם ברומו של עולם, כי איך לא יביטו אל המראה הגדול שהתורה פירשה כי לקח ״מאבני המקום״, כי מה לנו בזה, רק כל דבור ודבור במראה הזה הוא דבר מופלא. ואל תחשוב כי הדברים אשר נתבארו למעלה הם שורש ועיקר הדבר, רק הם התחלה למבין קצת מעט מה שאפשר למתחילים, כענין ברוך הנותן חכמה לחכימין. ודיין האמת אשר היינו כעורים ממשמשים בצהרים (ראו דברים כח, כט):
עוד דע אתה אם תחפש דברי חכמים כמטמוניות אז תמצא אוצר כלי חמדה אשר אצרו במטמוניהם, ואיש הפתי חושב אך דברי דרשה הם, לא אמרו כך אלא להרחבת הלשון, ואתה לא תחשוב כן, רק כי כל דבר מדבריהם שורש התורה. ומפני כי ידעו רז״ל במעלת יעקב כאשר הוא שורש החבור והתאחדות, והנה הוא דומה יעקב ל״בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה״ (ראו שמות כו, כח) לעשות הכל אחד. והוא שרמזו רז״ל (תנחומא תרומה ט) הבריח התיכון ירד עם יעקב למצרים. ולפיכך מעלת יעקב הוא התאחדות באחדות, לכך האבנים אשר לקח נבלעו כאחת ונעשה אחד, כי הוא המאחד אותם בעבור הטעם אשר רמזנו לך למעלה, כי יעקב קדוש נבדל במעלתו, והנבדל הוא אחד בודאי, לפי שהוא שכל בלבד. ומפני כי מראה שראה יעקב מראה אלקים היה, ולפיכך היה מורה על עצם מעלתו ורוממתו אשר יש ביעקב, ולפיכך האבנים אשר מראשותיו נבלעו באחת להורות על עצם מעלת יעקב, כמו שאמרנו לך. ומתחלה היה המריבה, כי אין דבר שהוא אחד מצטרף לשני דברים, שאינו מתחלק כהחלק הגשם, ולפיכך היה המריבה – עלי יניח צדיק ראש הקדוש הנבדל הזה:
ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש – רז״ל אמרו (חולין צא: עיי״ש) שזהו הר המוריה שנאמר בו וירא את המקום מרחוק, קרא למקום ההוא סתם מקום לפי שכל מקום יש לו שם לווי, על שם בעליו, או על שם מהות המקום, כי בזה יובדל משאר מקומות וזה המקום נעלם מהותו ושמו, כמבואר למעלה פר׳ וירא בפסוק ה׳ יראה, (כ״ב:י״ד) על כן קראו סתם מקום כי אין בו עדיין השם אשר בו יובדל משאר מקומות.
ד״א לכך קראו מקום סתם, לפי שהוא מקומו של עולם, הן מצד ששם אבן שתיה ומשם הושתת העולם, הן מצד שעדיין כל העולם מיוסד עליו כי ממנו יוצא השפע לכל העולם ויעקב הרגיש כי זה יהיה מקום המקדש לפי שראה ששקעה עליו השמש שלא בעונתה, לפי שמקום קדוש זה מכהה גלגל חמה ואינו צריך אל השמש, ואדרבה השמש צריכה אליו כמ״ש רז״ל (במד״ר ט״ו:ב׳) א״ר אבין אתה מוצא מי שמבקש לעשות לו חלונות עושה אותם רחבות מבפנים וצרות מבחוץ כדי שיהיה שואבין האורה מבחוץ, אבל חלונות של בהמ״ק היו רחבות מבחוץ וצרות מבפנים למה שיהא האור יוצא מן המקדש ומאיר לעולם, שנאמר (יחזקאל מ״ג:ב׳) והארץ האירה מכבודו וכתיב (ירמיהו י״ז:י״ב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו. עיין נוסח זה בילקוט פר׳ תצוה, ומכאן ראייה שאין השמש מאירה אל המקדש על כן כהה אור השמש מיד בבואו אל מקום הקדוש, והיה לעת ערב יהיה אור כי האיר ה׳ אור העליון ממקום קדוש זה עד שנראה ה׳ אליו במחזה בלילה ההוא.
ויש עוד רמז נכון, במה שאמרו במדרש ילקוט ששקעה השמש שתי שעות קודם זמנה, ולמה דווקא שתי שעות, אלא שרמז כאן על העתיד שככה תשקע שמשן של ישראל שתי שנים קודם זמנו כמו שפירש״י פר׳ ואתחנן (דברים ד׳:כ״ה) שמיהר ה׳ את הגלות שתי שנים קודם הזמן, שנאמר (דניאל ט׳:י״ד) וישקוד ה׳ על הרעה, ואם כן בית המקדש שיבנה במקום זה סופו ליחרב ב׳ שנים קודם זמן שקיעה על כן בא הרמז אל יעקב בשקיעה זו, שיהיה סימן מסור בידו שלעתיד יחרב המקדש ב׳ שנים קודם הזמן, ע״כ ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו ואמרו במדרש (מביאו רמ״א או״ח תקנה ב׳) שחסידים ואנשי מעשה נוהגים בליל ט׳ באב לשום אבן תחת הראש ואמרו שיש להם סמך מן פסוק זה, ויקח מאבני המקום כו׳ כי יעקב ראה החורבן ומי הגיד לבעל מדרש זה שראה יעקב החורבן, אלא ודאי שלמד זה מן שקיעת השמש שתי שעות קודם כאמור.
ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וגו׳ – אחר שנודע לו כי מקום זה יהיה בית אלהים המכהה גלגל חמה, על כן לקח מן אבני המקום וישם אותם שומר לראשו להראות חבת הקודש שעליהן כמ״ש (תהלים ק״ב:ט״ו) כי רצו עבדיך את אבניה. ולקח י״ב אבנים כנגד י״ב שבטים כדאיתא במדרש (בר״ר ס״ח:י״א) והיו האבנים מריבות כל אחד אמר עלי יניח צדיק ראשו עד שנעשו לאבן אחת, רמז לעתיד על דרך שכתב הרב המורה שלכך העלים הקב״ה מקום זה שיהיה מקום מקדש והיכל מלך כדי שלא יהיה מריבה בין השבטים כי כל שבט ירצה במקום המקודש ההוא, ומפני השלום נאמר (דברים י״ב:ה׳) אשר יבחר ה׳ מכל שבטיכם וכתיב (שם י״ד) כ״א במקום אשר יבחר ה׳ באחד שבטיך הא כיצד אלא שבשעה שקנה דוד את הגורן מן ארונה היבוסי גבה את הכסף מכל השבטים, וכן פירש״י שם, וא״כ מריבה זו שהיתה בין האבנים ונעשו לסוף אבן אחת זה היה אות ומופת על העתיד, שככה תהיה מריבה בין אבני נזר י״ב שבטי יה, כי כל שבט יאמר עלי יניח צדיקו של עולם ראשו זה בית המקדש שנאמר בו מרום מראשון מקום מקדשנו (ירמיהו י״ז:י״ב) ולסוף נעשו לאבן אחת ע״י שגבה דוד הזהב מן כולם. ועל אבן זה נאמר בבנין שני והוציא את האבן הראשה, (זכריה ד׳:ז׳) רצה לומר אותו שהיה מראשותיו של יעקב הוציאו ליסד בו את היכל ה׳, ועשה יעקב ממנו מטה לשכב עליו להיות סימן שזה יהיה מטתו שלשלמה מלך שהשלום שלו, כמו שפירש״י בשיר השירים על פסוק הנה מטתו שלשלמה (שיר השירים ג׳:ז׳).
וישכב במקום ההוא – משמע אבל קודם לכן לא שכב במטה כי לא רצה לעלות על ערש יצועיו עד אשר מצא מקום מטתו שלשלמה, וכן נדר דוד שנא׳ (תהלים קל״ב:ב׳) אשר נשבע לה׳ נדר לאביר יעקב אם אעלה על ערש יצועי אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה׳ משכנות לאביר יעקב, הזכיר את יעקב תמיד כי גם הוא נדר נדר כזה כמו כן, מאומרו וישכב במקום ההוא אבל לא קודם לכן.
לא הזכיר הכתוב באיזה מקום כו׳. דק״ל והלא בא הכתוב לפרש ולא לסתום ואכתי אינו מפרש באיזה מקום ל״פ במקום כו׳:
כמו ופגע ביריחו כו׳. שפי׳ לשון חנייה ולא פגישה:
ורבותינו פירשו לשון תפלה כו׳. פי׳ ויפגע במקום בהקב״ה שקראו מקום ע״י שהוא מקומו של עולם. [ר׳ אליהו מזרחי]:
ושנה הכתוב ולא כתב ויתפלל ללמדך כו׳. בשלמא אל תפגע בי פירוש אל תגש בי להפציר אבל אצל הקב״ה לא שייך למימר הכי א״כ קשה למה שינה וכו׳. אלא שלכך כתיב ויפגע שהוא נמי לשון פגישה כדי שתלמד ממנו ג״כ קפיצת הדרך ואי הוה כתיב ויפגוש לא הייתי לומד ממנו תפלה לכך כתב הפסוק ויפגע דמשמע ביה תרווייהו. [מהרש״ל]:
היה לו לכתוב ויבא השמש וילן שם כו׳. אף על פי שאין הפרש בין ויבא השמש וילן שם ובין וילן שם כי בא השמש מכל מקום היה לו לסדר העניינים כפי הסדר וכמו דכתיב (שופטים י״ט:ט׳) הנה נא רפה היום לערוב לכו נא וגו׳ אלא ודאי על שקיעה הפתאומיות נאמר. ועוד י״ל מדכתיב כי בא השמש משמע אבל אי לא בא היה הולך עוד וא״כ שמע מינה שהיה עוד היום גדול וא״כ מאי כי בא השמש אלא ששקעה וכו׳ כך פירש רש״י בפרק חלק (סנהדרין צא:):
עשאן כמו מרזב סביב לראשו כו׳. דאם לא כן ויקח אבן מיבעי ליה:
התחילו מריבות זו את זו כו׳. דאל״כ היו הכתובים מכחישין זה את זה דכאן כתיב ויקח מאבני המקום משמע שהיו אבנים הרבה ובסמוך (פסוק יח) כתוב ויקח את האבן לכך צריכין לתרץ דודאי מתחלה היו אבנים הרבה אלא התחילו מריבות כו׳. ואם תאמר מנ״ל שלקח אבנים הרבה דלמא ויקח אבן אחת מאבני המקום הוא דקאמר והיינו דכתיב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו ותרצו התוספות (חולין צא: ד״ה כתיב) דהיה לו לכתוב ויקח אבן כמו (שמות י״ז:י״ב) ויקחו אבן וישימו תחתיו שהרי הכתוב לא בא לסתום אלא לפרש אלא מדכתיב מאבני סתם ש״מ אבנים טובא הוו:
Scripture does not identify which place... Rashi is answering the question: The verse is written to explain, not to be indefinite. Why then does it not specify the place? Thus Rashi explains: "It refers to the place mentioned elsewhere.⁠"
As in, "And it reached Jericho"... There it means to come to rest, not to meet.
The Sages explained it as a term for prayer... Accordingly, במקום means "to Hashem,⁠" Who is called מקום ("Place") since He is the world's place. (Re'm)
Scripture used an alternate word and did not write ויתפלל to teach you... [Rashi is answering the question:] In the verse אל תפגע בי, it is understandable [that it says תפגע], as it conveys: do not come to Me to entreat. But for [Yaakov praying to] Hashem, this meaning does not fit, so why does Scripture use the alternate word? [Rashi answers:] Perforce, because פגיעה also means to meet, thus teaching that the earth shrank [and Yaakov "met" Mount Moriah which came toward him]. But if our verse would have said ויפגוש [the usual word for "meet"], we would not have learned anything about prayer. Therefore the verse writes ויפגע, which conveys both meanings. (Maharshal)
It should have said "And the sun set" and he "spent the night there"... Although there is no difference [in meaning] between ויבא השמש וילן שם and וילן שם כי בא השמש, [Rashi is saying that] it should have been in [chronological] order, as in (Shoftim 19:9) it is written: "Behold, now the sun has waned and it is setting. Please remain overnight.⁠" Perforce, our verse conveys that the sun set suddenly. A further explanation: It is written, "He spent the night there because the sun set,⁠" implying that otherwise he would have traveled on. This proves there still was much daytime left. If so, why did the sun set [early]? Perforce, "The sun set... so that he should stay there overnight.⁠" This is Rashi's explanation in Sanhedrin 91b.
He made them in the form of a drainpipe around his head... Otherwise it should say, "He took a stone.⁠"
They began to argue with one another... [Rashi knows this] because otherwise, the verses contradict one another. Here it is written, "He took some of the stones of that place,⁠" i.e., many stones. But then it is written (v. 18), "And he took the stone.⁠" Perforce, at first there were many stones, but "they began to argue....⁠" You might ask: How does Rashi know he took many stones? Perhaps he took one stone from among (מאבני) the stones of that place, and that is why it is written later, "And he took the stone.⁠" Tosafos answer this in Chulin 91b: then Scripture should have written ויקח אבן, as in (Shemos 17:12) ויקחו אבן וישימו תחתיו . This is because our verse is written to explain, not to be indefinite. Perforce, since it is written מאבני without further explanation, it means [he took] many stones.
ויפגע במקום – פשטו של מקרא שפגע במקום אחד של ישוב. וכמו שתמצא שגמר אומר הכתוב לבסוף דכתיב ואולם לוז שם העיר הרי כי עיר היתה וילן שם בעיר ההיא.
ואומרו כי בא השמש לומר שזולת זה היה הולך הוא להגיע למחוז חפצו במצות אביו ואמו. ורז״ל (ב״ר ס״ח) פירשו במקום הידוע הר המוריה דכתיב (לעיל כב ד) וירא את המקום וגו׳, וזה דרך דרש בנקודת הה״א, ודבריהם ז״ל ככתובים וכמסורים אצלינו, ואין סתירה לדברינו וכמו שפי׳ רש״י שנעקר הר המוריה ובא לשם, כי הוא זה מקום המקודש.
וישכב במקום ההוא – הודיע זה לומר ויחלום וגו׳, ואמר במקום ההוא, כי לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום אלא לצד המקום ההוא כי היה מקום מקודש כמו שאמר לבסוף.
עוד ירמוז באומרו וישכב במקום על דרך אומרם ז״ל (חולין צא:) שקפל הארץ תחתיו, לזה אמר וישכב במקום ההוא פי׳ כולו שכב בו כאומרו (יג) אשר אתה שוכב עליה.
ויפגע במקום. He encountered the site. The plain meaning of the verse is that Jacob arrived at an inhabited place. This is why the Torah concludes the paragraph by telling us that the town where Jacob found himself spending the night had previously been named Luz. The site had been a town then, and Jacob spent the night there.
The reason the Torah mentioned that the sun had set is simply that Jacob would have continued on his way in order to get closer to his eventual destination had it not been for the fact that nightfall required him to make camp. Bereshit Rabbah 68,9 explains that the definite article under the letter ב in the word במקום is an allusion to the site being Mount Moriah, the mountain destined for prayer and the eventual site of the Holy Temple. They base this on Genesis 22,4 where Abraham is reported as having recognized that site as the place where he was to offer up his son Isaac as a total offering to God. This is, of course, a homiletical approach. We naturally accept the words of our sages as absolutely true insights and they do not contradict our own explanation at all. Rashi has already explained that Mount Moriah had been transplanted for the occasion so that Jacob could offer up his prayer at that holy site.
וישכב במקום ההוא. He lay down on that site. The Torah reports that Jacob dreamed and wants us to know that it is not the lying down that inspired the dream but במקום ההוא, the nature of the site.
The wording also alludes to what we are told in Chullin 91, that the earth under Jacob folded up, i.e. that Jacob lay down on that whole strip of earth from Moriah to Luz. This is what God referred to in verse 13.
ויפגע במקום – פירש רש״י ז״ל ״כמו ׳ופגע ביריחו׳,⁠1 ׳ופגע בדבשת׳⁠ ⁠⁠״2 [עכ״ל]. ויאמר רשב״ם ז״ל ״אירע לו דבר במקום אחד חוץ מעיר לוז״.
״ופתחות [אות] בי״ת בַּמָקוֹם״ אמר ראב״ע ז״ל ש״הן דברי משה והוא במקום הידוע היום״.⁠3 ולדעתי יספר הכתוב שפגע במקום שלא מדעתו כי לא התכוון לעבור שם ולן בדרך חרן שצריך ללכת הנוסע מבאר שבע לחרן. אלא בלכתו נטה מדרכו ובא אל המקום ההוא וזהו ״ויפגע״. ולולי כן היה כתוב ״ויבוא במקום״. והשם עשה זאת שילך שם ויגלה אליו. וטעם הדבר הוא פתחות הבי״ת שהוא המקום בפרשת לך לך שנגלה בו השם בפעם הראשונה בארץ כנען לאברהם אבינו ע״ה שנאמר ״ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אילון מורה וגו׳ וירא י״י אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת. ויבן שם מזבח לי״י הנראה אליו״.⁠4 וזהו המקום עצמו שפגע יעקב, ובמקום שנגלה אליו היה בית אל קרוב לו. שאצל אברהם נאמר ״ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל, ויט אהלה. בית אל מִיָּם והעי מקדם.⁠״5 הנה כשנעתק למזרח [נמצא] לו בית אל מִיָּם. ובתחלה היה קרוב לבית אל כי שכם קרוב לבית אל, ושילה בין שכם ובין בית אל. שכן אמר ״הנה חג י״י בְּשִׁלוֹ מימים ימימה, אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש, למסלה העולה מבית אל שכמה״6 והנה במקום שבנה שם אברהם את המזבח שם פגע יעקב, ושם לן וראה המראה הזאת. כי בהיות יעקב נודד מבית אביו ומארץ כנען קרהו שם מה שקרה לאברהם זקנו בהיותו נודד מארצו ומבית אביו ללכת לארץ שיראנו השם. וכשבא לאלון מורה קרוב לבית אל, ולא ידע אנה יפנה נגלה עליו השם והודיעו שהולך בדרך ישר, ושהארץ שעומד עליו יתן לזרעו. וכן יעקב כבואו שם נגלה אליו השם והודיעו כל ההבטחה הזאת לחזק לבו. ועוד אפרש בעז״ה.
וילן שם כי בא השמש – היתה סבה מאת י״י שהלך כל היום, וכבוא השמש פגע במקום זה והוצרך ללון שם כי לא יכול ללכת עוד. להודיענו שלא לן שם בעבור דעתו כי המקום קדוש הוא, אלא לא ידע מזה מאומה. אבל לן שמה בעבור שחשך עליו שם היום. ובפירש רשב״ם ז״ל ״כי בא השמש ולא היה לו פנאי ליכנס בעיר ביום״ ויפה פירש ומסכים לדברנו שלא לן ממש בעיר לוז שהיא בית אל, אלא במסלה שבין שכם ובית אל.
ויקח מאבני המקום – בהיותו על פני השדה אין מקום ללון, לקח מאבני המקום שהן לדעתי אבנים נהרסים שהיו שם מן המזבח שבנה אברהם כשנכנס לארץ שהיה כמו מאה וחמשים שנה קודם לכן. ולפי שאברהם נסע מן המקום ההוא לחברון ולבאר שבע, גם יצחק בנו לא חזר לשבת שם, היה המזבח הרוס והיה שם מפולת אבנים. ומאלה האבנים לקח יעקב וְשָׂמוּם מראשותיו. ואילו אין הדבר כן מה בא לומר ״מאבני המקום״? כי לא יסיע אבנים ממקום אחר ללון עליהם אם לא יוכל ללכת כי בא השמש. וכן טעם ״וישכב במקום ההוא״ והוא המקום עצמו שנגלה השם לאברהם.
1. יהושע טז, ז.
2. שם יט, יא.
3. בימי משה היה המקום ידוע.
4. בראשית יב, ו-ז.
5. שם יב, ח.
6. שופטים כא, יט.
ויפגע במקום – ולהלן מפרש שהיה במקום ההוא עיר ששמה לוז, ויעקב קרא אותה בית אל, משמע מזה שאינו בית אל הסמוך לעי, כי הוא נקרא כן כבר בימי אברהם שנאמר בין בית אל ובין העי (לעיל י״ג ג׳), ואם נאמר שמשה קראו כן על שם העתיד, הנה יהיה ללא צורך להודיענו כאן שהיה לו שם לוז בראשונה, אלא אותו בית אל היא עיר אחרת והמקום שזכר כאן הכתוב הוא בית אל הסמוך לירושלים, והוא הר המוריה, ולכן כתוב במקום בה״א הידיעה להורות על המקום הידוע שנאמר עליו וירא את המקום מרחוק. והנה אילו הלך יעקב מבאר שבע לחרן כדרך הנוסעים לא היה עובר דרך המקום המקודש הזה, אולם השם הוליכו אל המקום ההוא למען הראות לו מראות אלהים, ויעקב שהיה מנעוריו יושב אהלים, לא נסה ללכת בדרך מתמול שלשום, ובלכתו ממקום למקום פגע בהר המוריה מבלי ששם לבו על זה, ולזה כתוב לשון ויפגע:
וילן שם כי בא השמש – גם אחרי בואו לשם לא ידע יעקב כי המקום קודש הוא, וכמו שאמר אח״כ ואנכי לא ידעתי, ולכן לא התעכב שם בכוונה בעבור קדושת המקום לקבל שם שפע אלהי, אלא סיפר הכתוב שהוצרך ללון שם בעבור כי בא השמש ולא היה לו פנאי ליכנס לעיר לוז ביום, ולפי שקרה כל זה בהשגחה העליונה, לכן אחז״ל ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם:
ויקח מאבני המקום – אחת מאבני המקום כדכתיב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו:
וישם מראשתיו – תחת ראשו, והוצרך לספר זה לפי שאח״כ שם אותה מצבה, ולמדנו מזה מעלת הצדיק שיצא ערום ובחוסר כל מבית אביו, כמו שאמר אח״כ כי במקלי עברתי את הירדן הזה והוא בורח מפני אחיו בצרת לב, ובבאו אל ארץ נכריה ואל הר שמם לא עבר בו איש, היה די לו באבן קשה תחת ראשו לשכב עליה, ולא התרעם על ה׳ ולא שאל ממנו דבר, וזו באמת מדת ההסתפקות במעלה נפלאה:
ויקח מאבני המקום – לדעת מפרשי הפשט טעמו אבן אחת מאבני המקום, ורוו״ה השיב עליהם כי מלבד שהיה לו לכתוב לפירושם ויקח אבן וישם מראשותיו דוגמת ויקחו אבן וישימו תחתיו (שמות י״ז), גם תיבת מראשותיו לא יסבול פירושם כלל, שלפי דעתם מראשותיו תאר אל הכסת או אל כל דבר הנתון מתחת לראש להניח הראש עליו, והמעיין בכתובים ימצא שאין זאת מענינו, אבל הוא שם תאר נופל על הדברים הנתונים סביבות הראש לא תחתיו, והעד ויקח דוד את החנית ואת צפחת המים מראשותי שאול (שמואל א כ״ו), את חנית המלך ואת צפחת המים אשר מראשותיו (שם), היתכן שהניח שאול את ראשו על החנית וצפחת המים, ועוד כתיב גבי אליהו (מלכים א י״ט) ויבט והנה מראשותיו עגת רצפים וצפחת מים ויאכל וישת, מכל זה נראה ברור כי טעם מראשותיו הדברים הנתונים סביבות הראש, לכן הנכון כדעת רבותינו שלקח רבים מאבני המקום ועשאן כמין מרזב סביב לראשו מפני חיות רעות (ערש״י), ומטעם זה לא תמצא מראשותיו כ״א בלשון רבים לעולם (מהיחיד שלא נמצא מְרֶאשֶת), ונראה כי כמוהו מרגלותיו (מֵרְגֶלֶת) מה שסביב הרגלים, ולדעת המפרשים מראשותיו מה שתחת הראש א״כ גם טעם מרגלותיו מה שתחת הרגלים, א״כ מה טעם גלוי מרגלותיו האמור ברות ולא היה שם גלוי, גם מה שאמר בדניאל (יו״ד) ומרגלותיו כעין נחשת קלל, נראה שטעמו מה שסביב לרגליו ודלא כראב״ע שם. וכ״א במכדרשב״י (זהר קמ״ז ב׳) מאי מראשותיו אי תימא כמאן דשוי תחות רישיה לא, אלא מראשותיו לארבע סטרין דעלמא. אמנם במדרש הנעלם דעת ר׳ אלעזר ב״ע כמפרשי הפשט, מאבני, אחת מאבני המקום. וכן אר״י שם אבן אחת ממש היתה, משמע דכתיב מאבני ולא אבני כד״א לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אחת מהן.
ויפגע במקום וגו׳ – הכוונה פגע במקום שפגע ושם לן, כלומר לן במקום שפגע, אעפ״י שלא היה מקום ללון, עד שהוצרך לתת ראשו על האבנים, ולפיכך הוסיף וישכב במקום ההוא, להגיד צערו. וכל זה הקדמה לְסִפוּר החלום, כי לכך בא אליו החזיון לנחמו, כי היה בורח מביתו יחידי וגם הוצרך ללון על הדרך.
מראשותיו – שם, והמ״ם מ⁠{אותיות }⁠האמנתי״ו, והוראתו מקום הנחת הראש, ומה שאצל הראש מכאן ומכאן (כמו את החנית ואת צפחת המים מראשותי שאול, ש״א כ״ו:י״ב),⁠א וכיוצא בזה שוכבת מרגלותיו (רות ג׳:ח׳) במקום הנחת רגליו; והנה לקח יותר מאבן אחת ועשה אותן כעין כסת לראשו, ולא הספיק לו באבן אחת לבד, שמא בהיותו ישן יתנועע ויפול ראשו לארץ; אמנם לבסוף לקח את האבן אשר שם מראשותיו, כלומר אותה שהיה עקר הנחת ראשו עליה. ור׳ וואלף הידנהים בהבנת המקרא השכיל וכתב כי אין מראשות מה שתחת הראש דווקא, אך באמרו כי השם הזה נופל על הדברים הנתונים סביבות הראש לא תחתיו, בזה לא צדק, וגם מאגדת רז״ל {בבלי חולין צ״א:} שהביא רש״י זאת אומרת עלי יניח צדיק ראשו, נראה ברור שהם הבינו כי מלת מראשות כוללת גם מה שהראש מונח עליו.
א. במהדורה קמא (כ״י משנת תקצ״ג) פירש שד״ל: ״מראשותיו – שם, והמ״ם מהאמנתי״ו, ותחלת הוראתו מה שתחת הראש ומורה גם כן המקום שתחת הראש, וישמש כתאר הפעל, והנה וישם מראשותיו כמו במראשותיו, במקום שתחת ראשו״. במהדורה זו סבר שד״ל שמובן המלה ״מראשותיו״ לא כולל את המקום סביב לראש, ובמהדורה זו אין התייחסות לפירוש ׳הבנת המקרא׳ של ר׳ הידנהיים. פירושו של ר׳ הידנהיים נדפס לראשונה בשנת תקע״ח, אך הוא כנראה הגיע לידיו של שד״ל רק לאחר שכבר כתב את המהדורה הראשונה של פירושו (גם איזכורי ׳הבנת המקרא׳ בביאורי שד״ל לבראשית כ״ה:כ״ה ולבמדבר כ״ד:י״ד אינם מופיעים במהדורה קמא של הפירוש). כנראה בעקבות עיונו בפירושו של ר׳ הידנהיים, שינה שד״ל את דעתו, ובמהדורות המאוחרות יותר של פירושו, הוא אימץ שיטת ביניים בין ביאורו במהדורה קמא וביאורו של ר׳ הידנהיים.
ויפגע במקום אין פירושו שהזדמן לו במקרה מקום כלשהו, שהרי הכתוב אינו אומר ״בְּמקום״ אלא ״בַּמקום״. בנוסף על כך, ״פגע ב⁠־״ לעולם אינו מציין מפגש מקרי גרידא, אלא תמיד מפגש בו צד אחד מטביע את רישומו על הצד האחר. ובהרחבה, ״פגע ב⁠־״ מציין גם חיפוש אחר מישהו, כדי לפגוש בו וללחום בו, או כדי לבקש ממנו דבר; להתקיף אותו או להפציר בו. נמצא שגם כאן, ״ויפגע במקום״ פירושו: המקום עורר מאד את סקרנותו, או שמשך את לבו במיוחד.
יעקב יוצא מארץ מולדתו בעירום ובחוסר כל; ולא עוד אלא ששם פעמיו לעברו של לבן, אשר אופיו בודאי ידוע לו. הוא הולך בדרכו לקחת אשה, וכל מחשבותיו נתונות למחוז חפצו, חרן, ואז לפתע ״ויפגע במקום״. המקום בו היה כבש את לבו. מעלת המקום שהוא עומד לעזוב משכה אותו.
וילן שם כי בא השמש – אולם נראה שהרושם שעשה עליו המקום לא היה חזק דיו; והוא לא היה נשאר שם, אלמלא שקעה כבר השמש.
ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו – הוא לקח כמה מאבני המקום וסידר אותם מסביב לראשו כדי שלא תדרוך עליו רגל אדם או חיה בעת שיישן. זה היה הבית הראשון שיעקב בנה לעצמו. ואף על פי שמעלת המקום נגעה מאד ללבו – סוף כל סוף היה זה בגבול ארץ עתידו – עם כל זה: ״וישכב במקום ההוא״, הוא שכב וישן באותו מקום.
ויפגע – ב] מתנאי הנבואה שיהיה חכם גבור ועשיר כמ״ש חז״ל, שלעומת שצריך שהנביא יהיה אמיץ לבו בגבורים, הנה יעקב פגע במקום וילן שם מצד כי בא השמש, כי פחד ללכת בלילה לבא אל עיר מושב ולא היה בו רוח גבורה, ג] נגד מעלת העושר לקח מאבני המקום וישם מראשותיו, ולא היה בידו כר וכסת לשכב עליו, כי הלך מבית אביו במקלו מבלי מאומה, או לדברי חז״ל שאליפז לקח את כל אשר לו. ד] נגד מעלת החכמה שיכין א״ע בעיון ובמושכלות, והוא שכב במקום ההוא, ולא הכין א״ע לנבואה זו ע״י עסק התורה.
{“What is the significance of ‘took the stones of the place’ and that Yaqov prepared to sleep there?}
HE CAME TO A CERTAIN PLACE. For Prophecy to “come to a man, he must be wise, mighty and rich.⁠1 But Yaqov came to a certain place and prepared to sleep there, for the sun had set: he was afraid to travel at night to a populated location. Thus, (2) instead of being courageous among mighty,⁠2 he lacked mightiness of spirit. And (3) in contrast to possession of the benefit of wealth, we are told that he took of the stones of the place and placed them beneath his head had neither pillow nor bed-sheet, having left his home with nothing but his walking staff (or, according to our Sages,⁠3 that Elifaz had robbed him of all he had). Also, (4) In contrast to the virtue of wisdom, the prophet preparing himself by study and contemplation,⁠4 Yaqov slept in that place: he did not prepare himself through Torah study.
1. Nedarim 35 (cf. also, Yesodei HaTorah 7:1).
2. Amos 2:16.
3. Elifaz was the son of Esav.
4. See introduction to Malbim—I (first vol. of this translation).
ויפגע במקום: לשון ״ויפגע״ משמעו שעמד לפניו דבר מסוים שפגע מבלי לעבור לפניו1, וידועה דרשת חז״ל2 שהתקין שם תפילת ערבית, ומשום הכי כתיב ״וילן שם כי בא השמש״ ולא ׳ויבא השמש וילן שם׳, דתפילת ערבית היתה קודם שבא השמש ממש3, כמו שכתבו התוספות (ברכות כו,ב)4, ורק הלינה היתה אחר שבא השמש.
ויקח מאבני המקום5: עשה לו מצע ארוך כאורך גופו, שלא יישן על הארץ ממש6.
וישם מראשתיו: עוד אבן אחת גבוה מעט למראשותיו7.
1. כלומר, ״המקום״ (הר המוריה) עיכב אותו מלהמשיך, הואיל והוא רצה לתקן שם תפלת ערבית.
2. ברכות כו,ב וב״ר סח,ט.
3. סדר הדברים היה, שהתעכב במקום כדי לתקן ערבית, וזה היה עוד לפני שקיעת השמש, ועד שהסתיימה תפלתו שקעה השמש, ולכן ״וילן שם״, כלומר, הלינה היא תוצאה של שקיעת השמש. (לפי זה ״בא״ בעבר הפשוט – ולא ׳ויבא השמש׳ – מציין עבר מוקדם, כלומר, ״וילן״ משום שכבר בא השמש, ו״כי״ הוא נתינת טעם, ולא ׳כאשר׳ – הערת אאמו״ר).
4. ד״ה יעקב תקן תפלת ערבית, וז״ל: תימה, דאמר בפרק גיד הנשה (חולין צא,ב) ״וילך חרנה״ – כי מטי לחרן בעי למהדר, אמר, אפשר שעברתי במקום וכו׳, אלמא דהתם מוכח דהתפלל ערבית ביום מאחר שהתפלל כבר והוה דעתיה למהדר, וקשה למתניתין דפרק קמא דקאמר שאינו זמן תפלה עד צאת הכוכבים.
5. לפנינו בעיה כפולה, א. ״מאבני״ משמע כמה אבנים, ומה הצורך לכמה אבנים אם הכוונה היתה רק כדי להניח תחת ראשו. ב. בפסוק י״ח כתוב ״ויקח את האבן אשר שם מראשותיו״ משמע שהיתה רק אבן אחת. רש״י עונה בעקבות חז״ל שלקח כמה אבנים והניחם כמין מרזב סביב לראשו (לא תחת ראשו למנוחת הראש, אלא סביב לראשו להגנה), ולענין זה היה צורך בכמה אבנים, ועל זה הוזכר בפסוקנו ״מאבני״, אך אח״כ החלו כולן מריבות מי תזכה להיות תחת (דייקא) ראשו של יעקב והקב״ה הפכם לאחת, ועל זה הוזכר אחריו ״את האבן״. אך רבינו יענה ע״ד הפשט.
6. וקצת קשה, מה אולמה אבן מאדמה לשכב עליה (הערת אאמו״ר).
7. א״כ המשפט מחולק לשנים, ״ויקח מאבני המקום״ לצורך מצע תחתיו, ומשפט שני ״וישם מראשותיו״ – עוד אבן מראשותיו. והדוחק מבואר.
ויפגע במקום. אמרו רבותינו שהוא הר המוריה, ומהסבות שהביאם לפרש כן, הוא מה שמצינו בו מקום סתם, כלומר המקום הידוע והמשובח שבמקומות, ואיזה? זה ב״המק, כיוצא בו נקרא הב״ה מעון או מקום, כי הוא מקום הכל ומכיל הכל, ואולי גם מזה הענין אל המקום אשר יבחר ה׳ לרמוז על ירושלם, ובאמת שלא במקרה נקרא שם זה מקום, אחר היות לו מכבר שם ידוע הוא לוז כמ״ש אח״כ, ומזה נקרא בפי רבותינו יום ראשון לשנה יום וכן השנה כלה יום, ויום ראשון לחדש חדש כמו שכתבנו.
ויפגע במקום. רבותינו אמרו שהתפלות אבות תקנום, ודע כי מצאנו ראיה טובה ורחבה כי אמת דבריהם, שידענו מהערביים הקדמונים קודם מחמד שהיו מתפללים ג׳ פעמים ביום, בבקר בזריחת השמש, אחר הצהרים בנטות החמה להעריב, ובלילה אחר ביאת השמש. ומלבד כי ג׳ פעמים הם כג׳ תפלותינו, גם הזמן מסכים שהרי תפלת שחרית מהנץ החמה, תפלת מנחה כשהחמה נוטה למערב, ותפלת ערבית אחר שקיעתה וקרוב לודאי שמאבות ראשונים למדו הערביים, עיין. d' Herbelot 726 Hyde de rel. vet. pers. 128.
ויפגע במקום – ה״א הידיעה שבכאן מתפרשת באופנים שונים.
לפי חז״ל1 הרי זה הר המוריה, ההר שכבר נתקדש על ידי אברהם; השווה רש״י. לפי הספורנו: ״ענין המקום הוא מקום ללון לאורחים שהיה מתוקן אז בכל עיר ועיר, ברחוב העיר על הרוב״, ולפי הראב״ע: ״במקום, דברי משה, והטעם במקום הידוע — היום״.⁠2
עם זאת נראה לנו ש״במקום״ בא כאן תחת שם פרטי. היתה זו העיר לוז, אשר עתידה לקבל את השם בית⁠־אל, בשל המאורע החשוב שהכתוב עומד לספרו. לכן אין שם העיר מוזכר כאן. בתור לוז אין לה כל חשיבות בהקשר זה, ואילו השם בית⁠־אל טרם ייקרא עליה. משום כך ״במקום״ בבי״ת פתוחה, הוא בא אל העיר שאליה רגלים לבוא בערב. והפועל פגע בא לבטא את המקריות שבהגיעו דוקא למקום זה. עיר זו לא היתה מטרת מסעו, אלא מכיוון שהיה עליו להגיע לאיזו עיר שהיא עם שקיעת החמה, הרי הוא בא לשם.
לפי חז״ל פירושו של ״ויפגע״ שבכאן הוא — ויתפלל,⁠3 וכפי שמבין הראב״ע אגדה זו,⁠4 הרי ״במקום״ כאן פירושו — מקומו של עולם, הקב״ה. וכן מספרים חכמינו ז״ל:⁠5 ״אמר ר׳ יצחק. השמש הבאה בעבורו, זרחה בעבורו, דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, וכתיב, ויפגע במקום; כי מטא לחרן אמר, אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי? כד יהיב דעתיה למיהדר, קפצה ליה ארעא. מיד — ״ויפגע במקום״. ורבה היא משמעותה של אגדה זו לישראל — גם כאשר הם מאמינים, כי הנה הגיעו למטרה והם בטוחים מפני הרדיפות, אף על פי כן עליהם לשוב ולחזור אל המקומות הקדושים, אל אותם המקומות שבהם היו האבות מחפשים את האלהים בתפלה ואף מצאוהו.
מאבני – האגדה התלמודית ידועה.⁠6 את פשוטו של מקרא מפרש הראב״ע: אחת מאבני המקום.
מראשותיו – מראשות פירוש צד הראש של הישן (בניגוד אל מרגלות — צד הרגלים), והמלה באה כאן כמלת יחס,⁠7 והוראתה יכולה להיות הן לצד הראש הן תחתיו; אך לא כן מפרש הרוו״ה.
1. חולין צ״א: (המ׳).
2. דליצש — גבעה המזמינה ללון בה בשל יופיה ובטיחותה; קייל — מקום שנודע על ידי גילוי השכינה שאירע בו לאחר מכן.
4. וכן הוא בבראשית רבה ס״ח:י׳ (המ׳).
5. חולין צ״א: (המ׳).
6. חולין צ״א: (המ׳).
ויפגע במקום – תניא, יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, אין פגיעה אלא תפלה, שנאמר (ירמיהו ז׳) ואתה אל תתפלל וגו׳ ואל תפגע בי.⁠1 (ברכות כ״ו:)
ויפגע במקום – ת״ר, יעקב אבינו קפצה לו הדרך, שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, וכתיב ויפגע במקום.⁠2 כי מטי לחרן, אמר, אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי, בעי למיהדר, כיון שהרהר בדעתו למיהדר קפצה לו הדרך, מיד – ויפגע במקום.⁠3 (סנהדרין צ״ה:)
כי בא השמש – בתר דצלי בעי למיהדר, אמר הקב״ה, צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, מיד בא השמש.⁠4 (שם שם)
מאבני המקום – ולהלן (פ׳ י״ח) כתיב ויקח את האבן, הא כיצד, א״ר יצחק, מלמד שנתקבצו כל אותן האבנים אל מקום אחד וכל אחד אמר עלי יניח צדיק ראשו, ותני, וכולן נבלעו באחד.⁠5 (חולין צ״א:)
1. עיין מש״כ בענין תפלות אבות תקנום לעיל בפ׳ וירא בפסוק וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם (י״ט כ״ז). ודין תפלת ערבית בפרט מבואר באו״ח סי׳ רל״ה. ומה דקיי״ל תפלת ערבית רשות לא נתבאר יפה הטעם, ונראה לומר בזה ע״פ מה דקיי״ל בעירובין ס״ה א׳ הבא בדרך ומן הדרך אל יתפלל ג׳ ימים משום שא״א לכוין בתפלה, וא״כ מדינא הי׳ יעקב פטור מלהתפלל, ומה שהתפלל היתה תפלת רשות ולכן נקבעה רשות גם לדורות. וזולת זה אם היתה חובה הי׳ מתקנה אברהם, כיון דהיא ראשונה לתפלות המעל״ע, כמש״כ ויהי ערב ויהי בקר, ואברהם הי׳ ראשון לאבות ותקן תפלה ראשונה, אלא ודאי שהיא רשות, ונחשבה תפלת שחרית ראשונה, ותקנה אברהם. ועיין לפנינו ר״פ צו נעיר עוד טעם בזה.
2. כנראה מפרש וילך חרנה כמו ויבא חרנה, ולכן קשה לו מה זה שאמר אח״כ ויפגע במקום דמשמע שהי׳ עוד בדרך. ואע״פ דלפי פשוטו אפשר לפרש וילך חרנה שהלך בדרך לבא חרנה ושייך שפיר ויפגע במקום, אך נראה דמדייק הלשון ויצא מבאר שבע וילך חרנה, דהיפך יציאה היא ביאה, או דהול״ל ויצא מבאר שבע ללכת חרנה כמש״כ בפ׳ לך ויצאו ללכת ארצה כנען, ולכן דריש דהפי׳ וילך חרנה כמו ויבא, ודו״ק. גם אפשר לפרש דדריש במקום (בה״א הידיעה) – המקום הידוע שכבר היה שם פעם אחת.
3. והמקום הזה הוא בית אל כפי שיתבאר בסמוך פסוק י״ט.
4. עיין בדרשא הקודמת, ונראה פשוט דמדייק דאם נימא דסבת הלינה שם היתה מסבה טבעית שעבר זמן היום ואתא לילה, הול״ל ויבא השמש וילן שם, ומדכתיב כי בא משמע שבא פתאום שלא בזמנה, והיינו במכוון מהקב״ה כדי שילין שם.
5. אינו מבואר בכלל מה קשה לי׳ הלשונות מאבני והאבן, והלא לכאורה הפי׳ פשוט מאד, שלקח אבן אחת מאבני המקום, ובאמת כן כתבו התוס׳ שלפי פשוטו כן הוא הפירוש, וא״כ דרשא זו צריכה באור, ויתכן לפרש דקשה לי׳ למה כתב הפסוק הלשון מאבני המקום דנוח להבין בו שלקח הרבה אבנים, בעוד שע״פ האמת לקח רק אבן אחת, כמש״כ והאבן הזאת, וא״כ הו״ל לכתוב מתחלה ויקח אבן ותו לא, ופשיטא דמאבני המקום לקח, דמאיזה מקום אחר הי׳ לו אפשר לקחת, לכן דריש ששני הלשונות אמת, והיינו שלקח רק אבן אחת אך הוא הי׳ כלול מאבנים הרבה כדמפרש שנתקבצו כולם וכו׳ ונבלעו באחת.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יב) וַֽיַּחֲלֹ֗םא וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ׃
He dreamed, and, behold, there was a ladder1 set upon the ground and its top reached towards the heavens, and, behold, angels of God were going up and down on it.
1. ladder | סֻלָּם – The word "סֻלָּם" is a hapax legomenon whose exact meaning is unknown. It might stem from the Hebrew root "סלל" which relates to a path or ramp, or alternatively to the Akkadian "simmiltu" which means a stairway. For the ramifications of each understanding on the meaning of the vision as a whole, see Yaakov's Dream.
א. וַֽיַּחֲלֹ֗ם ל=וַֽיַּחֲלֹ֗ם בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[סה] 1ויחלם והנה סלם מצב ארצה, תנא כמה רחבו של סולם, שמונת אלפים פרסאות, דכתיב והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, עולים שנים, ויורדים שנים, וכי פגעו בהדי הדדי הוו להו ארבעה, וכתיב ביה במלאך וגויתו כתרשיש (דניאל י׳:ו׳), וגמירי דתרשיש, תרי אלפי פרסי הוו. (חולין צא:)
[סו] 2והנה סלם, ר׳ תנחומא אמר כמה מעלות היו בסולם ארבע. (תנחומא)
[סז] 3והנה סלם מצב ארצה, וירא ויאמר מה נורא המקום הזה (בראשית כ״ח:י״ז) ר״א בשם רבי יוסי בן זימרא אמר הסולם הזה עומד בבאר שבע ושיפועו מגיע עד בית המקדש, מ״ט ויצא יעקב מבאר שבע וגו׳ (בראשית כ״ח:י׳) ויחלום והנה סולם וגו׳ ויאמר מה נורא המקום הזה (בראשית כ״ח:י״ז). א״ר יהודה בר׳ סימון הסולם הזה עומד במקדש ושיפועו מגיע עד בית אל מה טעם ויירא ויאמר וגו׳ (בראשית כ״ח:י״ז) ויקרא שם המקום בית אל (בראשית כ״ח:י״ט). (בראשית רבה סט)
[סח] 4מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ילמדנו רבינו מה בין חלומות הצדיקים לחלומות הרשעים, חלומות הרשעים לא בשמים ולא בארץ כו׳ אבל חלומות של צדיקים בשמים ובארץ וכו׳ וכן באבינו יעקב ויחלם והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, הרי בשמים ובארץ. (תנ״י ויצא ו.)
[סט] 5ויחלם והנה סלם - וירדים בו, ר׳ אלעזר הקפר אומר מנין אתה אומר שהראה הקב״ה ליעקב אבינו בית המקדש בנוי וקרבנות קרבים וכהנים משרתים ושכינה שורה שנא׳ ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, אין חלום שאין לו פתרון, ויחלום והנה סולם מוצב ארצה זה בית המקדש, וראשו מגיע השמימה אלו הקרבנות קרבים שריחם עולה לשמים, והנה מלאכי אלהים אלו כהנים המשרתים שעולים ויורדים בכבש, והנה ה׳ נצב עליו, ראיתי את ה׳ נצב על המזבח (עמוס ט׳:א׳) (ספרי במדבר קי״ט)
[ע] 6ויחלם והנה סלם - וירדים בו, רבנן פתרין ליה, בסיני ויחלום והנה סולם, זה סיני חושבניה דדין כחושבניה דדין, מוצב ארצה ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י״ט:י״ז) וראשו מגיע השמימה, שנא׳ וההר בוער באש עד לב השמים (דברים ד׳:י״א), [והנה מלאכי אלהים על שם רכב אלהים רבותים אלפי שנאן (תהלים ס״ח:י״ח) ולמדנו לנביאים שנקראו מלאכים דכתיב ויאמר חגי מלאך ה׳ וגו׳ (חגי א׳:י״ג)] והנה מלאכי אלהים זה משה ואהרן, עולים, ומשה עלה וגו׳ (שמות י״ט:ג׳), ויורדים, זה משה וירד משה מן ההר וגו׳ (שמות י״ט:י״ד), והנה ה׳ נצב עליו (בראשית כ״ח:י״ג) וירד ה׳ על הר סיני וגו׳ (שמות י״ט:כ׳). (בראשית רבה סח)
[עא] 7ויחלם והנה סלם - וירדים בו, ויחלום זה חלום נבוכדנצר, והנה סולם זה צלמו של נבוכדנצר הוא סמל הוא סולם. מצב ארצה, הקימה בבקעת דורא (דניאל ג׳:א׳) וראשו מגיע השמימה, רומיה אמין שיתין (דניאל ג׳:א׳) והנה מלאכי אלהים, זה חנניה מישאל ועזריה. עולים ויורדים בו, מעלים בו ומורידים בו, אופזים בו קופזים בו סונטים בו די לאלהך לא איתנא פלחין (דניאל ג׳:י״ח) והנה ה׳ נצב עליו (בראשית כ״ח:י״ג) עבדוהי די אלהא עילאה פוקו ואתו (דניאל ג׳:כ״ו). (בראשית רבה סח)
[עב] 8והנה סלם מצב ארצה, א״ר שמעון בן חלפתא, הראה לו קרח שנאמר ותפתח הארץ את פיה (במדבר ט״ו:ל״ב). וראשו מגיע השמימה, הראה לו משה, שנאמר ואל משה אמר עלה אל ה׳ (שמות כ״ד:א׳). (תנ״י ויצא ז.)
[עג] 9והנה סלם מצב ארצה, אמר ר׳ אלעזר בן עזריה הראה לו יונה, שנאמר לקצבי הרים ירדתי וגו׳ (יונה ב׳:ז׳) וראשו מגיע השמימה, הראה לו אליהו, שנאמר ויעל אליהו בסערה השמים (מלכים-ב ב׳:י״א) ויחלם והנה סלם, אמר ר׳ יוסי הגלילי הראה לו מנשה עשה סמל. (תנ״י ויצא ז.)
[עד] 10עלים וירדים בו, רבי נחמן פתח ואתה אל תירא עבדי יעקב (ישעיהו מ״ד:ב׳) מדבר ביעקב דכתיב ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו׳. א״ר שמואל בר נחמן אלו שרי או״ה דא״ר שב״נ מלמד שהראה הקב״ה ליעקב אבינו שרו של בבל עולה ע׳ עווקים ושל מדי נ״ב ושל יון ק״פ ושל אדום עולה ולא יודע כמה, באותה שעה נתיירא יעקב אבינו אמר אפשר שאין לזה ירידה א״ל הקב״ה ואתה אל תירא עבדי יעקב (ישעיהו מ״ד:ב׳) אפי׳ הוא עולה ויושב אצלי משם אני מורידו הה״ד אם תגביהי כנשר ואם בין כוכבים שים קנך (עבדיה א׳:ד׳). (ויקרא רבה פכ״ט)
[עה] 11עלים וירדים בו, מלאכים המלוין את האדם בארץ אין מלוין אותו בחוץ לארץ, עולים אלו שליווהו בארץ ישראל, יורדים אלו שליווהו בחוץ לארץ. (בראשית רבה סח)
[עו] 12עלים וירדים בו, רבי חייא ורבי ינאי חד אמר עולים ויורדין בסולם, וחד אמר עולים ויורדין ביעקב, מאן דאמר עולים ויורדים בסולם ניחא, ומאן דאמר עולים ויורדים ביעקב, מעלים ומורידים בו אופזים בו קופזים בו סוטנים בו שנאמר ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מ״ט:ג׳) את הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה, עולים למעלה ורואין איקונין שלו ויורדים למטה ומוצאים אותו ישן, משל למלך שהיה יושב ודן עולים לבסילקא ומוצאים אותו יושב ודן יורדים בפרור ומוצאים אותו ישן. (בראשית רבה סח)
[עז] 13עלים וירדים בו, למעלן כל מי שהוא אומר זכותו עולה חובתו יורד, למטה כל מי שאומר זכותו יורד חובתו עולה. (בראשית רבה פח)
[עח] 14עלים וירדים, ר׳ ברכיה אמר עולם ושליש עולם הראה לו, עולים אין עולים פחות משנים ואין יורדים פחות משנים, המלאך שלישו של עולם מניין שהמלאך שליש העולם שנאמר וגויתו כתרשיש (דניאל י׳:ו׳). (בראשית רבה סח)
[עט] 15עולים וירדים בו, אמרתי לזקן שלהם, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, מהו בו, אלא כך אמרתי לו כשיהיו בניך צדיקים הם מתרוממים בעולם ועולים, וכן שלוחיהם מתעלים עמהם, וכשהם יורדים הם ושלוחיהם בירידה. לך רד, למה, כי שחת עמך (שמות ל״ז:ב׳) א״ל הואיל וחטאו אתה והם בירידה. (שמות רבה מ״ב)
[פ] 16עלים וירדים בו, ד״א הראהו הקב״ה מתן תורה אמר לו אם ישמרו בניך זו, הן מעולין ואם לאו הן יורדין. (מדרש הגדול)
[פא] 17והנה סלם מצב ארצה - וירדים בו, והנה סלם מצב ארצה, הראה הקב״ה את אבינו יעקב מקרה שיקרה את בניו והנה סלם אלו ישראל מוצב ארצה שכשיחטאו הם נעשים כארץ דיש לכל, וראשו מגיע השמימה כשיעשו תשובה הם מתעלים למעלה ככוכבי השמים, והנה מלאכי אלהים אלו שבעים שרי אומות העולם שמבקשים למשול בישראל ואין הקב״ה משליטם עליהם, הה״ד והנה ה׳ נצב עליו על ישראל לשמרם מנזק שבעים שרים. (מדרש)
1. כתרשיש ים ששמו תרשיש כדמתרגם (יחזקאל א) כתרשיש כרום ימא מראה הים וכתיב אניה באה תרשיש (רש״י) ובדניאל פרש״י דהוא ים של אפריקא. והמרש״א מביא מפי׳ ר׳ סעדיה דעומקו של ים הוא אלפים פרסי. ראה לקמן מאמר עח. ובמדרש הגדול מביא לשון הגמ׳ וגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי דקיי״ל כולי עלמא שיתא אלפי פרסי, שליש מדבר, שליש ימים, שליש ישוב, מכאן אמרו מלאך שלישו של עולם. והמהרש״א כ׳ כאן דשני מלאכים הם מלאכי לויה וכדמצינו בגמ׳ בכמה מקומות ב׳ מלאכי השרת המלוין לו לאדם (שבת קיט:) וכעי״ז בערוך ע׳ סעד מביא בשם רבי משולם בר׳ קלונימוס ובס׳ מגן אבות להרשב״ץ מביא זאת בשם הגאונים והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו ללמדך ששני מלאכין מהלכין עמו ביום ושני מלאכין אחרים מהלכין עמו בלילה אותן שמהלכין עמו ביום כותבין בלילה מה שהוא עושה ביום ואותן שמהלכין עמו בלילה כותבין ביום מה שהוא עושה בלילה ובאין ומעידין לפני הקב״ה.
2. לשון זה מביא הרמב״ם במורה נבוכים ח״ב פ״י וסיים ע״ז ר״ל אמרו והנה סולם מוצב ארצה ובכל המדרשות יזכר שארבע מחנות של מלאכים הם, וחושב זה פעמים, וראיתי בקצת הנוסחאות כמה מעלות היה בסולם שבע (ע׳ זהר ח״ג קכג). אבל הנוסחאות כולם וכל המדרשות מסכימים שמלאכי אלהים אשר ראם עולים ויורדים אמנם היו ארבעה לא יותר שנים העולים ושנים היורדים ושארבעה נקבצו במדרגה אחת ממדרגות הסולם והיו הארבעה בשורה אחת השנים העולים והשנים היורדים ע״כ. והנה בבאור פסוק זה ויחלום והנה סולם וגו׳ האריך הרמב״ם במו״נ לפרש בג׳ אופנים באריכות ראה במו״נ בפתיחה וח״א פט״ו ח״ב פ״י והרמב״ם בעצמו כבר נשאל ע״ז ובתשובה לר׳ חסדאי באגרות הרמב״ם כותב לפרש שאפשר לכלול הכל בענין אחד עייש״ה ולקמן מאמר עז. הבאתי מ״ש ביסודי התורה. ומהר״י אברבנאל כאן מונה וסופר שמונה פירושים בפסוק זה ומדברי הרמב״ם במו״נ ג׳ פרושים ומתקשה עליהם הרבה ולא ראה דבריו שכ׳ בתשובה הנ״ל. וכל המדרשים התימנים בעל מדרש הגדול והילקוטים בכת״י מבארים ג״כ באריכות פסוק זה עפ״ד הרמב״ם במו״נ שם בשנוים שונים והרוצה לעמוד על שרשן של דברים יעיין במקומות הנ״ל ובמפרשים אבן עזרא ורבינו בחיי וצרור המור ואכמ״ל.
3. עד בית המקדש, פירוש וראשו מגיע השמימה כנגד בית המקדש, ולדעת ריבר״ס הסולם עומד במקדש ושיפועו שהוא ראשו מגיע כנגד בית אל. ועי׳ פרש״י כאן שכ׳ ואמצע שפועו מגיע כנגד בית המקדש, וצריך לומר לדעת ריב״ז דמפרש ויצא יעקב מבאר שבע זה היה אחרי שלן שם וראה את החלום. ועי׳ בפירוש הרמב״ן מה שהשיב על פרש״י. וברא״מ ובדרשת אבן שועיב ורב״ח. ובשכל טוב כ׳ והנה סולם דמות סולם של אש מוצב ארצה במקום בית המקדש וראשו מגיע השמימה שיפועו מגיע השמימה כנגד בהמ״ק וצ״ע.
4. לא בשמים כו׳ פירוש אין מראים להם בחלום שום השגה רוחניות בשמים ולא מה שיארע בארץ והראיה שהביא מחלום פרעה ונבוכדנצר י״ל הכונה דשם ידעו רק ע״י שפתרו להם יוסף ודניאל אבל הם בעצמם לא ידעו פשר דבר, וזהו ולא בארץ. ובספר חמדת ימים כתב לפרש מאמר זה בא״א בדרך רמז.
5. בב״ר פס״ח תני בר קפרא אין חלום שאין בו פתרון והנה סולם זה הכבש מוצב ארצה זה מזבח כו׳ וראשו מגיע השמימה אלו הקרבנות שריחן עולה לשמים, והנה מלאכי אלהים אלו כהנים גדולים, עולים ויורדין בו שהן עולין ויורדים בכבש, והנה ה׳ נצב עליו, (עמוס ט) ראיתי את ה׳ נצב על המזבח. ובמדרש תהלים הו״ב פע״ח כלשון הספרי ומוסיף אלו הכהנים שעולים ויורדים בכבש שנקראו מלאכים שנאמר כי מלאך ה׳ צבאות הוא. וכ״ה במדרש הגדול. ובתנ״י ויצא ז. אר״א ברשב״י הראה לו מזבח שנאמר מזבח אדמה, וראשו מגיע השמימה זה ענן הקטרת, והנה מלאכי אלהים אלו הכהנים שעומדים על כבש המזבח ומשמשין. ובז״ח כח: מכאן א״ר בא והנה סולם מוצב ארצה. זהו בית עולמים הנצב בבניינו בשביל אותן העוסקין בתורה בארץ, וראשו מגיע השמימה, שהוא מקדש במעלה גדולה על כל העולם. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו אלו כהני שרת. עי׳ לקמן מאמר עט. ובז״ח צו: ובס׳ רזיאל המלאך יב: (דפוס ווילנא תרמ״א).
6. סלם בגימטריא סיני. וכ״ה בתנ״י ויצא ז. ובלקח טוב ויחלום והנה סלם מוצב ארצה דע כי לכל החלומות מצינו פתרונם חוץ מן חלום זה שאין לו פתרון בתורה. (עי׳ לעיל מאמר סט. בבאור) ואעפ״י שהחלום זה ראשון לכל החלומות כי מה שנאמר באבימלך אינו חלום שצריך פשר, כי אם הוכחה היתה שנאמר ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה וכן אל לבן הארמי וכן בבלעם וכן בצדיקים שדבר הקב״ה עמהם בחלום הלילה שנאמר במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו (במדבר יב, ו) אבל החלומות שצריכין פשר דבריהם לשבעה זמנים, וזה ראשון, ושני לו חלום יוסף ונתפשר לו, הבוא נבוא אני ואמך (בראשית לז, י.) וכן של חלומות המלוך תמלוך (שם שם, ח) זמן שלישי לו, חלומות של פרעה ופירושו ז׳ שנים, זמן רביעי לו חלומות של שר המשקים ושר האופים ופתרונם כאשר פתר יוסף, זמן חמישי לו חלום צליל שעורים המתהפך במחנה מדין, פתרונו חרב גדעון, זמן ששי לו חלומות של נבוכדנצאר ופירושו ד׳ מלכיות, זמן שביעי לו חלום דניאל, ללמדך כי החלום הזה פירושו על התורה והיא נבואה לפיכך אין לו פתרון כי על מתן תורה היה חלום זה. ועי׳ בשכל טוב. ובאבן עזרא. וזח״א קמט.
7. ראה לעיל אות מ. התחלת המאמר. אופזים בו, מרקדים בו. קופזים בו, מדלגים בו. סונטים בו, מגדפים בו. מובא בערוך ערך המלים הללו וראה לקמן מאמר עג. עו. עוד דרשו שם בבראשית רבה על חלומו של נבוכדנצר בסגנון אחר ד״א והנה סולם, זה חלומו של נבוכדנצר (דניאל ב) וארו צלם חד סגי וגו׳ מוצב ארצה, וזיויה יתיר קאם לקבלך, וראשו מגיע השמימה, צלמא דכן רב, והנה מלאכי אלהים עולים שנים ויורדים שנים, אלו שרי ארבע מלכויות ששלטנותן גומרת בהן, עולים ויורדים, יורדים ועולים אין כתיב כאן אלא עולים ויורדים, עולים הם ועליה תהא להם, אלא שכל אחד ירוד מחבירו, כתיב הוא צלמא ראשה די דהב חדוהי ודרעוהי די כסף וגו׳ בבל למעלה מכולם כדכתיב אנת הוא רישא די דהבה, וכתיב ובתרך תקום מלכא אחר ארע מינך, וכתיב ומלכו תליתאה אחרי די נחשא, וכתיב בסיפא ואצבעת רגליא מנהון פרזל ומנהון חסף מן קצת מלכותא תהוה תקיפא ומינה תהוי תבירא. והנה ה׳ נצב עליו, כתיב וביומיהון די מלכיא אינון יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין וגו׳.
8. בלקח טוב אחרי שמביא דרשת חז״ל כ׳ ואני אומר והנה סולם מוצב ארצה ראה זכותו של אברהם אבי אביו שהציב סולם בעולם להודיע לכל באי עולם יחודו של מקום, וראשו מגיע השמימה זכותו מגיע לפני כסא הכבוד כענין שנאמר ויקרא מלאך ה׳ אל אברהם שנית מן השמים. והנה מלאכי אלהים זה זכותו של אברהם ויצחק. עולים ויורדים עולים על המזבח ויורדים מן המזבח שנאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה. ד״א והנה סלם מוצב ארצה לפי שיצא מבית אביו בפחי נפש בישרו הכתוב שעתיד לעלות לגדולה. ובכת״י רבינו אפרים עה״ת ויחלום והנה סלם מוצב ארצה ראה מעלת האדם שהוא דומה לעולם ונקרא עולם קטן בלשון חכמים וראשו מגיע השמימה שהאדם צומח שמימי והוא אילן מהופך היפך הצמחים ששרשם למטה והחי בלתי מדבר ראשו כפוף מביט לארץ אמנם האדם ראשו מביט השמים ולזה אמרו ראשו מגיע השמים.
9. בהערות מהרש״ב מביא דבכת״י הגירסא מנשה עומד ועושה סמל, והוא סלם היינו אותיות דדין כאותיות דדין וכעי״ז לעיל אות עא.
10. תנחומא ויצא ב. פדר״א פל״ה (ובפדר״א הנדפס עם פי׳ הרד״ל חסר מטעם הבקורת כל הקטע). מדרש תהלים פע״ח, פסקתא דר״כ פכ״ג (ובתנחומא שם ושל יון ״מאה״ ויורד.) והמשך הדרש בויק״ר שם א״ר ברכיה ור׳ חלבו ורשב״י בשם ר״מ מלמד שהראה הקב״ה ליעקב שרו של בבל עולה ויורד ושל אדום עולה ויורד אמר הקב״ה ליעקב אף אתה עולה באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר שמא ח״ו כשם שלאלו ירידה אף לי כן א״ל הקב״ה ואתה אל תירא אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית לא האמין ולא עלה. א״ר ברכיה ור׳ חלבו בשם רשב״י ר׳ מאיר היה דורש (תהלים עח) בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו זה אבינו יעקב שלא האמין ולא עלה, א״ל הקב״ה אילו האמנת ועלית עוד לא ירדת ועכשיו שלא האמנת ולא עלית עתידין בניך שיהו משתעבדין בארבעה מלכיות בעה״ז במסים ובארנוניות ובזימיות ובגלגוליות, באותה שעה נתיירא יעקב אמר לפני הקב״ה רבש״ע יכול לעולם א״ל (ירמיה ל) ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק כמד״א (ישעיה לט) מארץ רחוקה באו אלי מבבל, ואת זרעך מארץ שבים מגליא ומאספמיא ומחברותיה (ירמיה ל) ושב יעקב מבבל, ושקט ממדי, ושאנן מיון, ואין מחריד מאדום. ובסגנון אחר דרש זה בשמו״ר פל״ב וכן אתה מוצא שהראה הקב״ה ליעקב שרי כל מלכות ומלכות שנאמר ויחלום והנה סולם מוצב ארצה הראה לו כמה מלכים וכמה איפרכין וכמה שלטונין עומדים מכל מלכות ומלכות וכשם שהראה לו אותן עומדין כך הראה לו אותן נופלים שנאמר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו א״ל הקב״ה עלה אף אתה, א״ל מתיירא אני שמא ארד כשם שירדו אלו, א״ל הקב״ה אל תתיירא כשם שאיני יורד מגדולתי כך לא אתה ולא בניך יורדים מגדולתם שנא׳ והנה ה׳ נצב עליו, אימתי בשעה שהם עושים רצוני. ומובא דרש זה ברמב״ם בפ״ז מהל׳ יסודי התורה ה״ג וז״ל הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה דרך משל מודיעין לו ומיד יחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה וידע מה הוא כמו הסולם שראה יעקב אבינו ומלאכים עולים ויורדים בו והוא היה משל למלכיות ושעבודן. וראה לעיל אות סו. ותימה שבמורה נבוכים לא הזכיר כלל מענין זה, ובכת״י ילקוט נר השכלים העיר ג״כ בזה. ובפי׳ התוס׳ בהדר זקנים גורס הראהו הקב״ה שר של מצרים עולה רד״ו מדרגות ואח״כ יורד ושל בבל עולה ע׳ מדרגות ויורד, ושל יון ק״פ ושל אדום עולה למעלה. ומבואר דחשבון המעלות הוא נגד שני הגלות שהיו ישראל בארצם. ובחמדת ימים כ׳ ובחיי ז״ל פירש הראה הקב״ה ליעקב שר מלך מדי עלה ג׳ עווקים (פי׳ דרגאות) ונפל, שר מלך יון עלה ד׳ עווקים ונפל, שר מלך פרס עלה חמשה עווקים ונפל, שר מלך אדום עלה ולא ירד. וכנראה מגירסא זו דהכוונה שכל אחד עלה על חברו דרגה אחת. ע׳ לעיל עא.
11. תנ״י וישלח ג. לא היה צריך לומר אלא יורדים ועולים משאדם יורד הוא עולה והוא אומר עולים ויורדים כו׳ וכ״ה באגדת בראשית פנ״ד ועי׳ תנ״י וישב ב. ופרש״י כאן. והרשב״ם כ׳ ע״ד הפשט הדרך ארץ להזכיר עליה קודם ירידה. עוד דרשו בב״ר כאן עולים ויורדים ר׳ לוי בשם ר׳ שמואל ב״ר נחמן אמר מלאכי השרת ע״י שגלו מסטורין של הקב״ה נדחו ממחיצתן קל״ח שנה. ודורש עולים ויורדים על אלו המלאכים שעד עתה נדחו ממחיצתן ועתה עלו מתחלה ואח״כ ירדו. וראה מ״ש לעיל פי״ט מאמר ע. עא. בבאור וצרף לכאן, ומובא בלק״ט ברבעה״ת ורב״ח כאן. ובפי׳ התוס׳ בהדר זקנים כ׳ ד״א מלאכי אלהים עולים ויורדים בו אותם מלאכים שירדו כאשר ראו בנות האדם היפות כו׳ (המשך האגדה הבאתי לעיל פ״ו מאמר טז. בבאור עי״ש) והמלאכים שנתנו לה כנפיהם לא יכלו לעלות עד עתה שמצאו סלם לעלות.
12. בחולין צא: תנא עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה בעי לסכוניה מיד והנה ה׳ נצב עליו. ופירש״י דיוקנו של מעלה פרצוף אדם שבארבע חיות בדמות יעקב. וכן מבואר בפדר״א פל״ה עולים ויורדים בו ורואים פניו של יעקב ואומרים זה הפנים כפני החיה שבכסא הכבוד אלו עולים ואלו יורדים. ובמדרש אגדה ובשעה שעלו בשמים וראו דיוקנו של יעקב אבינו חקוק בכסא הכבוד אמרו והלא למטה הוא ומי הביאו לכאן ירדו וראו אותו ורצו להזיקו מיד ירד הקב״ה להצילו היינו דכתיב והנה ה׳ נצב עליו. והטעם שרצו להזיקו מבואר בס׳ ציוני בשם סודי רזי עולים ומגידים למעלה הנה יעקב ישן במקום הקודש וירדו לבעוט בו כי לא יתכן שישן במקום המכוון נגד הכבוד כו׳ ואפילו בבתי כנסיות שלנו אמרו חז״ל אין ישנים בהם. ובשכ״ט כתב ויורדין למטה ומוצאים אותו ישן ולכך היו סוטנים בו. ובכת״י ילקוט אור האפלה הגירסא באעי ״לאבוקיה״ (מלשון ויאבק עמו) הדבר המבהיל והמפחיד שהופיע על הנביא, וכמעט שמת לולא ההשגחה האלהית המלאה אותו והוא שנאמר והנה ה׳ נצב עליו. ועי׳ בספר המעשים בנוה שלום טויסיק. ובלקח טוב מרחיב דרש הנ״ל ד״א והנה סולם מוצב ארצה הוא יעקב אבינו בעצמו, וראשו מגיע השמימה שדמות דיוקנו מחוקקת בכסא הכבוד. והנה מלאכי אלהים עולים אלו זכיותיו שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף (איוב לג, כג) שנתפרסמו לפני המקום זכיותיו. ויורדים אלו הבטחות שהוריד משמי קדשו וכה״א והנה ה׳ נצב עליו וגו׳ וכתיב הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו׳. ובחמדת ימים אמרו כל אותה הלילה היו ע׳ שרים עולין [ורואין] דיוקנו של יעקב תחת כסא הכבוד כו׳. משל למלך כו׳ כ״ה הגירסא בהדפוסיס החדשים שתקנו עפ״ד המת״ב ולפי הגי׳ שבכת״י ובד״ר אינו מובן המשל בסילקא פלטין גדולה ששם יושב המלך ודן. פרור מגרש וחצר החיצונה ערוך ע׳ פרור ופי׳ ב״ר.
13. חובתו עולה כעין זה בסנהדרין צט. כל המיצר לישראל נעשה ראש.
14. ובמדרש הגדול מכאן אמרו חכמים סולם שראה יעקב אבינו עולם ושליש היה מאי ושליש אלא אי בעית עולם אי בעית שליש. ובספר חמדת ימים כתב לבאר מה הכוונה אי בעית שליש. ועי׳ לעיל מאמר סה. בבאור וצרף לכאן.
15. מעין זה בז״ח כח. א״ר יהודה היינו דכתיב ויחלום והנה סולם מוצב ארצה (כלומר) כשהצדיקים אינם עוסקים בתורה סולם מוצב ארצה ואינו במעלה זכו הצדיקים ועסקו בתורה ראשו מגיע השמימה אזי יש לו מעלה וכל טוב לא יחסר ומיד והנה מלאכי אלהים, עולים ויורדים בו מאי בו בשמו של הקב״ה כד״א נגילה ונשמחה בו. ועי בזח״א קמט: ובסגנון אחר בזח״א רסו: והנה סולם דא צלותא מוצב ארצה דמצלאן בני נשא כו׳ ומטא לשמיא דאיהו קב״ה דאתמר ביה (מלכים א ח) ואתה תשמע השמים כו׳ ובזמנא דמודע לון קב״ה ושכינתיה דסלקא בההוא צלותא מיד והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו כו׳: ועי׳ זח״ב קיט. זח״ג יז. רלה. רמג. רמו: שו: ובמס׳ אצילות נדפס בסוף אגדת בראשית.
16. לעיל אות ע. עו. בבאור.
17. במנחת יהודה סוף פס״ח מביא מאמר הנ״ל מכת״י ב״ר תימני שיש הוספה זאת בסוף פס״ח. ועי׳ לעיל עט.
וַחֲלַם וְהָא סוּלְמָא נְעִיץ בְּאַרְעָא וְרֵישֵׁיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָּא וְהָא מַלְאֲכַיָּא דַּייָ סָלְקִין וְנָחֲתִין בֵּיהּ.
He dreamed, and behold a ladder was fixed in the earth and the top of it reached toward heaven; and behold angels of Hashem were ascending and descending on it.

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ
וַחֲלַם וְהָא סוּלְמָא נְעִיץ בְּאַרְעָא וְרֵישֵׁיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָּא וְהָא מַלְאֲכַיָּא דַּה׳ סָלְקִין וְנַחֲתִין בֵּיהּ
מֻצָּב – נְעִיץ, וַיַּצֵּג – וְדַעֵיץ
א. כתב רשב״ם: ״מֻצָּב – על ידי אחרים, נִצָּב מעצמו״. לכן ת״א ״סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה״ – ״סוּלְמָא נְעִיץ בְּאַרְעָא״ והמיוחס ליונתן: ״סוּלְמָא קְבוּעַ בְּאַרְעָא״ תחוב וקבוע בארץ. ומלשון רש״י להלן ״וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת״ (בראשית ל יח) – תרגומו וְדַעֵיץ לשון תחיבה ונעיצה״ נראה שלדעתו אין הפרש בין ״דעץ״ ל״נעץ״.⁠1 אבל ״לחם ושמלה״ כתב שרק בסולם תרגם ״סוּלְמָא נְעִיץ בְּאַרְעָא״ כי נעיצה היא תחיבה בכוח כלשון ״דקר נעוץ״ (ביצה ז ע״ב) אבל ״וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת״ – ״וְדַעֵיץ יָת חוּטְרַיָּא״ שדי להם בתחיבה רכה.
הערת מסורה: אַרְצָה – שלושה תרגומים
ב. בהערת מסורה נרשם: ״ארצה יחידי דמתרגם בארעא, לארעא, ארעא: מצב, אמתחתו, לא נתך. בל״א סימן״. פירוש: מלת אַרְצָה היא יחידאית בהיותה מתורגמת בשלושה אופנים: אצלנו ״מֻצָּב אַרְצָה״ – ״בְּאַרְעָא״, ״וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה״ (בראשית מד יא) ״לְאַרְעָא״, ״וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה״ (שמות ט לג) ״לָא מְטָא אַרְעָא״. והסימן לזכירה הוא בל״א: בְּאַרְעָא, לְאַרְעָא, אַרְעָא.⁠2
מָטֵי – לציון מגמה וכיוון
ג. ״וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה״ – ״וְרֵישֵׁיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָּא״. נָגַע (מבניין פָּעַל) בהוראת קרב אל משהו או אל מישהו בלי חציצה מתורגם בפועל ״קרב״ כגון, ״וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ״ (בראשית ג ג) ״וְלָא תִקְרְבוּן בֵּיהּ״, ״כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר״ (שמות יט יב) ״כָּל דְּיִקְרַב בְּטוּרָא״. אבל מַגִּיעַ (מבניין הפעיל) המציין מגמה וכיוון אך לא נגיעה ממש, מתורגם בפועל ״מטא״ כבארמית המקראית ״רְבָה אִילָנָא וּתְקִף וְרוּמֵהּ יִמְטֵא לִשְׁמַיָּא״ (דניאל ד ח).⁠3
ד. לביאור ״מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה״ – ״עַד צֵית שְׁמַיָּא״ עיין לעיל ״וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם״ (בראשית יא ד) ״עַד צֵית שְׁמַיָּא״.
ה. אף על פי ש״מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים״ הם פעלי תנועה, תרגם ״סָלְקִין וְנַחֲתִין״, כי אצל מלאכים אין ת״א נמנע מלשונות הגשמה.⁠4
1. וכן משמע בביאורו לסנהדרין צה ע״א: ״פתקיה לדוד לעילא – זרקו כלפי מעלה. ודץ ליה – נעץ תחתיו חניתו בקרקע כדי שיפול עליו וימות״.
2. קליין, מסורה, עמ׳ 69. ויש שהיא מתורגמת בשתי תיבות: ״וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה״ (בראשית יח ב) ״וּסְגֵיד עַל אַרְעָא״.
3. גם בפסוקים הבאים תרגם בפועל ״מטא״ לציון המגמה והכיוון: ״וראשו בשמים״ (בראשית יא ד) ״ורישיה מטי עד צית שמיא״, ״באכה גררה״ (בראשית י יט) ״מטי לגרר״, ״נלכה עד כה״ (בראשית כב ה) ״נתמטי עד כא״, ״ומטר לא נתך ארצה״ (שמות ט לג) ״לא מטא ארעא״, ״ואם לא תגיע ידו די שה״ (ויקרא ה ז) ״ואם לא תמטי בידיה״, ״וימציאו בני אהרן את הדם אליו״ (ויקרא ט יח) ״ואמטיאו בני אהרן״, ״ואנכי אקרה כה״ (במדבר כג טו) ״ואנא אתמטי עד כא״ וראה ״ערוך השלם״ (ערך מט, 3) ש״מטא״ הוא מן הארמית הסורית קרוב ל״מצא״.
4. כמבואר בפסוק ״הגם הֲלֹם ראיתי אחרי רֹאִי״ (בראשית טז יג).
וחלם והא סלם קבע בארעא וראשה מטי עד ציתא שמיא והא מלאכיה דילוון יתיה מן בייתי דאבוי סלקוןב למבשר⁠(י){א} למלאכי(ה) מרומא למימר אתון חמון לגברא חסידא דאיקוניןג דידיה קביעא בכורסיה איקרא דהוויתון מתחמדין למחמי יתהד והא מלאכין מן קדם י״י סלקין ונחתין ומסתכלין בה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״צית״) גם נוסח חילופי: ״צאת״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סלקון״) גם נוסח חילופי: ״סלקו״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאיקונין״) גם נוסח חילופי: ״{דאיקו}⁠ניה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למחמי יתה״) גם נוסח חילופי: ״למסתכלה בה״.
וחלם והא סולמא קביע בארעא ורישי⁠{ה} מטי עד צית שמייא והא תרין מלאכיא דאזלו לסדום ואיטרדו מן מחיצתהון מן בגלל דגליין מסטירין דמרי עלמא והוו מיטרדין ואזלין עד זמן דנפק יעקב מבית אבוי והינון לוון יתיה בחיסדא עד ביתאל ובההוא יומא סלקון לשמי מרומא עניין ואמרין איתון חמון יעקב חסידא דאיקונין דיליה קביעא בכורסי יקרא והויתון מתחמדין למיחמי יתיה בכין שאר מלאכיא קדישיא די״י נחתין למסתכלא ביה.
And he dreamed, and, behold, a ladder was fixed in the ground, and the top of it reached to the height of heaven. And, behold, the two angels who went unto Sedom, and who had been expelled from the midst of them, because they had revealed the secrets of the Lord of the world; and being cast forth they had walked till the time that Jacob went out from the house of his father, and had accompanied him with kindliness unto Bethel, – in that day had ascended to the high heavens, and said, Come, see Jacob the pious, whose likeness is inlaid in the throne of glory, and whom you have so greatly desired to behold. Then the rest of the angels of the holy Lord descended to look upon him.
וחלם והא סולמא קביע בארעא ורישיה מטי עד צית שמיא והא מלאכיא דילוון יתיה מביתיה דאבוי סליקו למבשרא למלאכי מרומא למימר אתון חמון ליעקב גברא חסידא דאיקונין דידיה בכורסי דיקרא דהויתון מתחמדין למיחמיה יתיה והא מלאכין קדישין מן קדם יי סלקין ונחתין ומסתכלין ביה.
And he dreamed, and, behold, a ladder was fixed in the earth, and the summit of it reached to the height of heaven. And, behold, the angels who had accompanied him from the house of his father, ascended to make known to the angels on high, saying, Come, see Jakob the pious, whose likeness is in the throne of glory, and whom you have been desirous to see! And, behold, the holy angels from before the Lord ascended and descended, and looked upon him.
[יב] וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם – אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין, חַד בַּר נָשׁ אֲזַל לְגַבֵּי רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, אֲמַר לֵיהּ חֲמֵית בְּחֶלְמִי אָמְרִין לִי אֲזֵיל סַב פּוֹעָלַיָּא דַּאֲבוּךְ מִן קַפּוֹדְקִיָּא, אֲמַר לֵיהּ וַאֲזַל אֲבוּךְ לְקַפּוֹדְקִיָּא מִן יוֹמֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ לָא. אֲמַר לֵיהּ זִיל מְנֵי עֶשְׂרִים שְׁרָיֵי בְּכָרְסָא דְבֵיתָךְ אַתְּ מַשְׁכַּח לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ לֵית בְּהוֹן עֶשְׂרִין. אֲמַר לֵיהּ וְאִי לֵית בְּהוֹן עֶשְׂרִין מְנֵי מִן רֵאשֵׁיהוֹן לְסוֹפֵיהוֹן וּמִן סוֹפֵיהוֹן לְרֵאשֵׁיהוֹן וְאַתְּ מַשְׁכַּח, אֲזַל מְנָא וְאַשְׁכַּח כֵּן. וּמִנַּיִן יַלִּיף לָהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, מִן קַפּוֹדְקִיָּא. תָּנֵי בַּר קַפָּרָא לֵית חֲלוֹם שֶׁאֵין לוֹ פִּתְרוֹן, וְהִנֵּה סֻלָּם, זֶה הַכֶּבֶשׁ. מֻצָּב אַרְצָה, זֶה מִזְבֵּחַ: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי (שמות כ׳:כ׳), וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁרֵיחָן עוֹלֶה לַשָּׁמַיִם. וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, אֵלּוּ כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים. עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, שֶׁהֵם עוֹלִים וְיוֹרְדִים בַּכֶּבֶשׁ.
וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם – זֶה חֲלוֹמוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר. וְהִנֵּה סֻלָּם, זֶה צַלְמוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר, הוּא סֶמֶל הוּא סֻלָּם, אוֹתוֹי דְּדֵין הוּא אוֹתוֹי דְּדֵין.
מֻצָּב אַרְצָה – אֲקִימֵהּ בְּבִקְעַת דּוּרָא (דניאל ג׳:א׳).
וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה – רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁת (דניאל ג׳:א׳).
וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים – זֶה חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה.
עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ – מַעֲלִים בּוֹ וּמוֹרִידִים בּוֹ, אָפְזִים בּוֹ, קָפְזִים בּוֹ, שׂוֹנְטִים בּוֹ. יְדִיעַ לֶהֱוֵא לָךְ מַלְכָּא דִּי לֵאלָהָךְ לָא אִיתַנָא פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא נִסְגֻּד (דניאל ג׳:י״ח).
[ב] וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ – אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, אֵלּוּ שָׂרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָבִינוּ יַעֲקֹב שָׂרָהּ שֶׁל בָּבֶל עוֹלֶה שִׁבְעִין עוּקִים וְיוֹרֵד, וְשֶׁל מָדַי חֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם וְיוֹרֵד, וְשֶׁל יָוָן מֵאָה וְיוֹרֵד, וְשֶׁל אֱדוֹם עָלָה וְלֹא יָדַע כַּמָּה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא יַעֲקֹב אָבִינוּ וְאָמַר, שֶׁמָּא לָזֶה אֵין לוֹ יְרִידָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל (ירמיהו ל׳:י׳). כִּבְיָכוֹל אֲפִלּוּ אַתָּה רוֹאֵהוּ עוֹלֶה אֶצְלִי, מִשָּׁם אֲנִי מוֹרִידוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם י״י (עבדיה א׳:ד׳). אָמַר רַבִּי בֶרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֲלָבוֹ וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בֶּן יוֹסִינָה, מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב אָבִינוּ שָׂרָהּ שֶׁל בָּבֶל עוֹלֶה וְיוֹרֵד, וְשֶׁל מָדַי עוֹלֶה וְיוֹרֵד, וְשֶׁל יָוָן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, וְשֶׁל אֱדוֹם עוֹלָה וְיוֹרֵד. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב, יַעֲקֹב, לָמָּה אֵין אַתָּה עוֹלֶה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא אָבִינוּ יַעֲקֹב וְאָמַר, כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ לָאֵלּוּ יְרִידָה, כָּךְ אֲנִי יֶשׁ לִי יְרִידָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם אַתָּה עוֹלֶה אֵין לְךָ יְרִידָה. וְלֹא הֶאֱמִין וְלֹא עָלָה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בֶּן יוֹסִינָה הָיָה דוֹרֵשׁ, בְּכָל זֹאת חָטְאוּ עוֹד וְלֹא הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו (תהלים ע״ח:ל״ב). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִלּוּ עָלִיתָ וְהֶאֱמַנְתָּ, לֹא הָיְתָה לְךָ יְרִידָה לְעוֹלָם. אֶלָּא הוֹאִיל וְלֹא הֶאֱמַנְתָּ, הֲרֵי בָנֶיךָ מִשְׁתַּעְבְּדִין בְּהַלָּלוּ אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּמִסִּים וּבְאַרְנוֹנִיּוֹת וּבְגֻלְגֳּלִיּוֹת. אָמַר לוֹ יַעֲקֹב, יָכוֹל לְעוֹלָם. אָמַר לוֹ: אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם (ירמיהו ל׳:ו׳), מֵאֶרֶץ מַגֶּלְיָא, מֵאֶסְפַּנְיָא וּמֵחַבְרוֹתֶיהָ. וְשָׁב יַעֲקֹב מִבָּבֶל, וְשָׁקַט מִמָּדַי, וְשַׁאֲנַן מִיָּוָן, וְאֵין מַחֲרִיד מֵאֱדוֹם. כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם, בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁהֵן מְכַלִּין אֶת שְׂדוֹתֵיהֶן. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין מְכַלִּין אֶת שְׂדוֹתֵיהֶן, וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה, אֶלָּא מְיַסֶּרְךָ בְּיִסּוּרִין בָּעוֹלָם הַזֶּה בִּשְׁבִיל לְנַקּוֹתְךָ מֵעֲוֹנוֹתֶיךָ לֶעָתִיד לָבוֹא. לְכָךְ נֶאֱמַר וַיַּחֲלֹם.
[Siman 2] He dreamed, and behold, a ladder set upon the earth; and the top of it reached to heaven; and behold, the angels of God ascending and descending on it (Gen. 28:12). R. Samuel the son of Nahman declared: These were the guardian angels of the idolatrous nations. He explained further: This verse teaches us that the Holy One, blessed be He, showed Jacob, our father, the guardian angel of Babylon ascending seventy rungs of the ladder and descending, the guardian angel of Media ascending fifty-two rungs of the ladder and descending, the guardian angel of Greece ascending one hundred rungs of the ladder and descending, and the guardian angel of Edom ascending the ladder.⁠1 Jacob did not know how many rungs of the ladder the guardian angel of Edom mounted, and he therefore cried out in terror: Perhaps Edom will never be compelled to descend. The Holy One, blessed be He, then said to him: Fear thou not, O Jacob, My servant; neither be dismayed, O Israel (Jer. 30:10), for even though you see him ascending unto My throne as though that were possible, I will cast him down, as is said: Though thou wert to rise as high as the eagle, and though thou set thy nest among the stars, I will bring thee down from thence, saith the Lord (Obad. 1:4).
R. Berechiah, in the name of R. Helbo, and R. Simeon the son of Yosinah maintained: This verse indicates that the Holy One, blessed be He, who showed our patriarch Jacob the guardian angel of Babylon ascending and descending, the guardian angel of Media ascending and descending, the guardian angel of Greece ascending and descending, and the guardian angel of Edom also ascending and descending. The Holy One, blessed be He, then said to Jacob: Why do you not ascend? Whereupon our patriarch Jacob became distressed and asked: Shall I too be forced to descend just as these are? The Holy One, blessed be He, responded: If you ascend, you will not be compelled to descend. Nevertheless, he did not ascend, for his faith was not sufficiently strong.
R. Simeon the son of Yosinah interpreted the verse For all this they sinned still, and believed not in His wondrous works (Ps. 78:32) as follows: The Holy One, blessed be He, said to Jacob: If you had ascended and trusted Me, you would never have been compelled to descend, but since you did not have faith, your descendants will be oppressed by these four kingdoms with imposts, taxes on their crops, and poll-tax. Will this oppression continue forever? Jacob cried out. And the Holy One, blessed be He, replied: And thou, do not fear, O My servant Jacob; neither be dismayed, O Israel; for, lo, I will save thee from afar, and thy seed from the land of their captivity; and Jacob shall return and sit in quiet and ease, and none shall make him afraid (Jer. 30:10). I will save thee from the land of thy captivity, from Gaul, Spain, and its neighbors. And Jacob shall return from Babylon; and sit in quiet, from Media; and ease, from Greece; and none shall make him afraid refers to Edom, for I will make an end of all the nations, whither I have scattered thee, yet of thee I will not make an end (ibid., v. 11). That is to say, I will make an end of all the nations that reap their fields completely, but since (the people of) Israel do not reap their fields completely,⁠2 of thee I will not make an end. However, I will punish you, O Israel, in this world in order to cleanse you of your iniquities for the sake of the world-to-come. Hence it is said: And he dreamed.
1. The ascent and descent of the guardian angels foretold the rise and fall of the nations they represented. Note that the text does not depict the guardian angel of Edom, i.e., Rome, as descending.
2. Thou shalt not wholly reap the corners of your field (Lev. 19:9–10).
[ו] ויחלם והנה סולם וגו׳. ילמדנו רבינו מה בין מיתתן של צדיקים למיתתן של רשעים, אמר ר׳ יוסטא בר שונם בשם ר׳ יהושע דסכנין מיתתן של רשעים לא בארץ לא בשמים, שכן כתיב באחיתופל ויצו אל (בניו) [ביתו] ויחנק (שמואל ב י״ז:כ״ג), וכן המן לא בארץ ולא בשמים, שנאמר ויתלו את המן (אסתר ז׳:י׳), וכן בניו ותלו אותו ואת בניו (שם ט׳:כ״ה), אבל מיתתן של צדיקים בשמים ובארץ, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים (שמואל א כ״ה:כ״ט), בארץ מנין, ויעלוהו ויקברוהו במעלה קברי בית דוד וכבוד עשו לו (במיתתו) [במותו] (דברי הימים ב ל״ב:ל״ג).
ילמדנו עוד רבינו מה בין חלומות הצדיקים לחלומות הרשעים, חלומות הרשעים לא בשמים ולא בארץ, שנאמר ופרעה חולם והנה עומד על היאור (בראשית מ״א:א׳). וכך נבוכדנצר כתיב חלם (הוא) [חזית] ודחלנני (דניאל ד׳:ב׳), שלא היה לא בארץ ולא בשמים, אבל חלומות של צדיקים בשמים ובארץ, שכן אתה מוצא שאמר יוסף לאחיו הנה אנחנו מאלמים אלומים (בראשית ל״ז:ז׳), הרי בארץ, ובשמים מנין, שנאמר הנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי (שם שם:ט׳), וכן באבינו יעקב ויחלום והנה סולם [מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, הרי בשמים ובארץ].
[ז] ד״א ויחלום והנה סולם, אמר ר׳ יוסי הגלילי הראה לו מנשה עשה סמל. [ד״א] ויחלום והנה סולם. אמר ר׳ אלעזר ב״ר שמעון בן (יוסי) [יוחי], הראה לו מזבח, שנאמר מזבח אדמה [וגו׳ ולא תעלה במעלות על מזבחי] (שמות כ׳:כ״ד-כ״ו), וראשו מגיע השמימה, זה ענן הקטורת, והנה מלאכי אלהים, אלו הכהנים שעומדים על כבש המזבח ומשמשין. אמר ר׳ שמעון בן חלפתא הראה לו קרח, שנאמר ותפתח הארץ את פיה (במדבר ט״ז:ל״ב), וראשו מגיע השמימה, הראה לו משה, שנאמר ולא משה אמר עלה אל ה׳ (שמות כ״ד:א׳).
ד״א ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, אמר ר׳ אלעזר בן עזריה הראה לו אליהו, שנאמר ויעל אליהו בסערה השמים (מלכים ב ב׳:י״א). ד״א ויחלום, אמר ר׳ שמעון בן יוחי הראה לו סיני, זה סימן, ס׳ עולה ששים, י׳ עשרה, נ׳ חמשים, י׳ עשרה, הרי מאה ושלשים, וסולם מאה ושלשים. נאמר כאן מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ונאמר בסיני (והנה) [וההר] בוער באש עד לב השמים (דברים ד׳:י״א).
ד״א והנה מלאכי אלהים זה משה ואהרן, שנאמר ויעל משה ואהרן (שמות כ״ד:ט׳), והנה ה׳ נצב עליו, וירד ה׳ על הר סיני (שם י״ט:כ׳), ויאמר אני ה׳ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק (בראשית כ״ח:י״ג), ונאמר בסיני אנכי ה׳ אלהיך (שמות כ׳:א׳).
ויחלם והנה סלם1מכאן אמרו חכמינו ז״ל אין חלום בלא פתרון, 2סלם זה סיני בגימטריא.
3דבר אחר: סמל צלם.
4דבר אחר: סלם הכבש של מזבח.
מצב ארצה – שנאמר בתחתית ההר (שמות י״ט:י״ז).
וראשו מגיע השמימה5[שנאמר וההר בוער באש עד לב השמים (דברים ד׳:י״א).
והנה מלאכי אלהים] זה משה ואהרן. 6דבר אחר: עולים ויורדים בו. יורדים ועולים מיבעי ליה, אלא אותן מלאכים שיצאו עמו מארץ ישראל לא הלכו עמו לחוצה לארץ, אלא עלו הם, וירדו אחרים לחוצה לארץ, ובשעה שעלו בשמים 7וראו דיוקנו של יעקב אבינו חקוק בכסא הכבוד אמרו והלא למטה הוא ומי הביאו כאן, ירדו וראו אותו ורצו להזיקו, מיד ירד הקב״ה להצילו, היינו דכתיב והנה ה׳ נצב עליו (פסוק יג), 8מכאן שחסידים הראשונים ורוכב עליהם, שנאמר ויעל אלהים מעל אברהם (בראשית י״ז:כ״ב).
1. מכאן אמרו חז״ל אין חלום. ב״ר פס״ח אות י״ב, ספרי קרח פסקא קי״ט.
2. סלם זה סיני בגימטריא. ב״ר שם, ולק״ט. ועיי׳ שם הערה מ״א, ותנחומ׳ ויצא אות ז׳, וע״ש בהערה נ״ח ונ״ט.
3. דבר אחר: סמל צלם. בתנחומ׳ ויצא אות ז׳ א״ר יוסי הגלילי הראה לו מנשה עשה סמל, וע״ש הערה נ״א.
4. דבר אחר: סלם הכבש של מזבח. עיי׳ ב״ר שם, ותנחומ׳ שם, ובהערה נ״ג.
5. שנאמר וההר בוער באש הוספתי כמו שהוא בב״ר ובלק״ט. וכן לפני דבר אחר: עולים ויורדים חסר הסיום עולים ויורדים כענין שנאמר ומשה עלה אל אלהים (שמות י״ט:ג׳) וכתיב וירד משה (שמות י״ט:י״ד) כמו שהוא לנכון בב״ר ולק״ט, ואחר זה הביא דבר אחר: עולים ויורדים.
6. דבר אחר: עולים כו׳ אלא אותן מלאכים כו׳. ב״ר פס״ח סוף אות י״ב, ורש״י עה״ת, ולק״ט.
7. וראו דיוקנו של יעקב אבינו חקוק בכסא הכבוד. בגמרא חולין צ״א ע״ב תנא עולין ומסתכלין בדקיונו של מעלה ויורדין ומסתכלין בדקיונו של מטה, בעו לסכוניה, מיד והנה ה׳ נצב עליו כו׳, ופירש״י פרצוף אדם שבארבע חיות בדמות יעקב, ועיי׳ ב״ר פס״ח את הוא שאקינון שלך חקוקה למעלה, וכן בפדר״א פל״ה ע״ש, ולזה כיון יב״ע דאיקונין דיליה קבועה בכורסי יקרא, וכן בלק״ט שדמות דיוקנו חקוקה בכסא הכבוד.
8. מכאן שחסידים הראשונים ורוכב עליהם. הלשון משובש וצ״ל כמו שמובא בב״ר פמ״ז אות ו׳ ויעל אלהים מעל אברהם אר״ל האבות הן הן המרכבה. שנאמר ויעל אלהים מעל אברהם, ויעל מעליו אלהים (בראשית ל״ה:י״ג), והנה ה׳ נצב עליו (בראשית כ״ח:י״ג) ע״כ. וזו הדרשה בעצמה הביא המחבר על הכתוב והנה ה׳ נצב עליו, ובמדרש ב״ר פפ״ב אות ו׳ מובא הדרשה על ויעל מעליו אלהים.
(יב-יג) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם – תָּנָא, רָחְבּוֹ שֶׁל סוּלָם שְׁמֹנַת אֲלָפִים פַּרְסָה, דִּכְתִיב עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ עוֹלִים תְּרֵין וְיוֹרְדִים תְּרֵין, דְכִי פָּגְעוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי הָווּ לְהוּ אַרְבָּעָה וּכְתִיב בֵּיהּ בַּמַּלְאָךְ (דניאל י׳:ו׳) ״וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ״ וּגְמִירֵי דְתַרְשִׁישׁ תְּרֵי אַלְפֵי פַּרְסִי הַוֵי. תָּנָא, עוֹלִים וּמִסְתַּכְּלִים בִּדְיוּקְנוֹ שֶׁל מַעְלָה וְיוֹרְדִים וּמִסְתַּכְּלִים בִּדְמוּת דְּיוּקְנוֹ שֶׁל מַטָּה, בָּעֵי לְסִכּוּנֵיהּ מִיָּד, וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, כְּאָדָם שֶׁמֵּנִיף בִּמְנִיפָה עַל בְּנוֹ.
הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ – מַאי רְבוּתֵיהּ אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מְלַמֵּד שֶׁקִּפְּלָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָהּ תַּחַת אָבִינוּ יַעֲקֹב כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נוֹחָה לְהִכָּבֵשׁ לְבָנָיו (שְׁאָר קִטְעֵיה כָּתוּב (בְּפָרָשָׁה ע׳) בְּרֶמֶז (קנ״א)).
וַיַּחֲלֹם – תָּנֵי בַּר קַפָּרָא, אֵין חֲלוֹם שֶׁאֵין לוֹ פִּתָּרוֹן. וְהִנֵּה סֻלָּם, זֶה כֶּבֶשׁ מֻצָּב אַרְצָה, זֶה מִזְבֵּחַ כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שמות כ׳:כ׳) ״מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ״ וְגוֹ׳. וְראשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁרֵיחָן עוֹלֶה לַשָּׁמַיִם. וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, אֵלּוּ כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים. עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, שֶׁהָיוּ עוֹלִים וְיוֹרְדִים בַּכֶּבֶשׁ. וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו, (עמוס ט׳:א׳) ״רָאִיתִי אֶת ה׳ נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ״. רַבָּנָן פַתְרִין לֵהּ בְּסִינַי. וְהִנֵּה סֻלָּם זֶה סִינַי, אוֹתִיוֹת דְּדֵין כְּאוֹתִיוֹת דְּדֵין מֻצָּב אַרְצָה ״וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר״. וְראשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, (דברים ד׳:י״א) ״וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמָיִם״. וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן. עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, (שמות כ״ד:י״ב) ״עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה״ , ״וַיֵּרֶד משֶׁה מִן הָהָר״. וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו, (שם כ) ״וַיֵּרֶד ה׳ עַל הַר סִינַי״.
וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו – רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: תַּרְנוּס שֶׁל שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם הֶרְאָה לוֹ, אַתְּ שֶׁהוּא רֶגֶל שְׁלִישִׁי כְּתִיב (דברים ל״ב:ט׳) ״כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ״, מָה הַחֶבֶל הַזֶּה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה אֵין מַפְקִיעִין אוֹתוֹ [כָּךְ הָאָבוֹת אֵין פָּחוֹת מִשְׁלֹשָׁה]. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר עוֹלָם וּשְׁלִישׁ עוֹלָם הֶרְאָה לוֹ, עֹלִים, אֵין עוֹלִים פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם וְאֵין יֹרְדִים פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם וְהַמַּלְאָךְ הוּא שְׁלִישׁוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל י׳:ו׳) ״וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ״ רַבִּי חִיָּא רַבָּה וְרַבִּי יַנָאי, [חַד אָמַר: עֹלִים וְיֹרְדִים בַּסֻלָּם], וְחַד אָמַר עֹלִים וְיֹרְדִים בְּיַעֲקֹב מָאן דְאָמַר עֹלִים וְיֹרְדִים בַּסֻּלָּם נִיחָא, וּמָאן דְאָמַר עֹלִים וְיֹרְדִים בְּיַעֲקֹב, מַעֲלִים בּוֹ, מוֹרִידִים בּוֹ אוֹפְזִים בּוֹ קוֹפְזִים בּוֹ סוֹנְטִים בּוֹ ״יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר״, אַתְּ הוּא שְׁאִיקוּנָךְ חָקוּק לְמַעְלָה, עוֹלִים לְמַעְלָה וּמוֹצְאִים אִיקוּנִין שֶׁלּוֹ וְיוֹרְדִין לְמַטָּה וּמוֹצְאִין אוֹתוֹ יָשֵׁן, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדָן, עוֹלִין לְבַּסִילְקוֹ וּמוֹצְאִין אוֹתוֹ יוֹשֵׁב וְדָן, יוֹרְדִין בְּפַרְוָוד וּמוֹצְאִין אוֹתוֹ יָשֵׁן.
דָּבָר אַחֵר: מַלְאָכִים שֶׁהֵן מְלַוִּין אֶת הָאָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָן מְלַוִּין אוֹתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ, עֹלִים, אֵלּוּ שֶׁלִּוּוּ אוֹתוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, יֹרְדִים [אֵלּוּ] שֶׁלִּוּוּ אוֹתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עַל יְדֵי שֶׁגִּלּוּ מִסְטוֹרִין שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נִדְחוּ מִמְחִיצָתָן מֵאָה וּשְׁלשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה. רַבִּי תַּנְחוּמָא הֲוָה מַפִּיק לִישְׁנָא קָלָא עַל יְדֵי שְׁנִתְגָּאוּ וְאָמְרוּ (בראשית י״ט:י״ג) ״כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה״ הֵיכָן חָזְרוּ, כַּאן, עֹלִים וְאַחַר כָּךְ יֹרְדִים.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי פָּתַר קַרְיָא בַּגָּלֻיּוֹת, וַיֵּצֵא יַעֲקֹב ״וַיֵּצֵא מִן בַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ״. מִבְּאֵר שָׁבַע (עמוס ח׳:ז׳), ״נִשְׁבַּע ה׳ בִּגְאוֹן יַעֲקֹב״ וַיֵּלֶךְ חָרָנָה (איכה א׳:י״ב) ״אֲשֶׁר הוֹגָה ה׳ בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ״. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם ״עַד אֶפֶס מָקוֹם״ וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ, (ירמיהו ט״ו:ט׳) ״אֻמְלְלָה יוֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה... בָּאָה שִׁמְשָׁה״. וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם (איכה ד׳:א׳) ״תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ״. וַיָּשֶׂם מְרַאֲשׁוֹתָיו (ירמיהו י״ג:י״ח) ״כִּי יָרַד מַרְאֲשׁוֹתֵיכֶם״ וַיִּשְׁכַּב בַּמָקוֹם הַהוּא, ״נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ כִּי לַה׳ אֱלֹהֵינוּ״ וְגוֹ׳. וַיַּחֲלֹם, זֶה חֲלוֹמוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר. וְהִנֵּה סֻלָּם, זֶה צַלְמוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר, הוּא סֻלָּם הוּא סֶמֶל, אַתְיָא דְּדֵין אִינוּן אַתְיָא דְּדֵין מֻצָּב אַרְצָה, (דניאל ג׳:א׳) ״אַקִּימֵהּ בְּבִקְעַת דוּרָא״. וְראשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, ״רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין״. וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, זֶה חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה. עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ מוֹרִידִים בּוֹ, אוֹפְזִים בּוֹ, קוֹפְזִים בּוֹ סוֹנְטִין בּוֹ (שם ג׳:י״ד) ״וּלְצֶלֶם דַהֲבָא דִּי הֲקֵימֶת לָא סָגְדִין״ וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו, (שם כו) ״עַבְדוֹהִי דִּי אֱלָהָא עִלָּאָה פֻּקוּ וֶאֱתוֹ״. דָּבָר אַחֵר: וְהִנֵה מַלְאַכֵי אֱלֹהִים, זֶה דָּנִיּאֵל. עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, שֶׁעָלָה וְהוֹצִיא בִּלְעוֹ מִתּוֹךְ פִּיו וְהִנֵה ה׳ נִצָּב עָלָיו, ״דָּנִיֵּאל עֲבֵד (דְּ)⁠אֱלָהָא חַיָּא״.
וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו – רַבִּי יוֹסִי בֶּן זִמְרָא פָּתַח (תהלים ס״ג:ב׳) ״צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם״ כִּכְמֵהוֹת הַלָּלוּ שֶׁהֵן מְצַפּוֹת לְמָטָר רַבָּנָן אַמְרֵי כְּשֵׁם שֶׁנַּפְשִׁי לְךָ צָמְאָה כָּךְ מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה אֵבָרִים שֶׁיֵּשׁ בִּי צְמֵאִין לְךָ, הֵיכָן ״בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם״, (שם) ״כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ״, עַל כֵּן בַּקְּדוּשָּׁה חֲזִיתִיךָ ״לִרְאוֹת עֻזְּךָ״ זֶה פַּמַלְיָה שֶׁלְּךָ ״וּכְבוֹדֶךָ״, וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו.
רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא פָּתַח, (משלי כ״ז:י״ז) ״בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי רֵעֵהוּ״, אֵין סַכִּין מִתְחַדֶּדֶת אֶלָּא בִּירֵכָהּ שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ כָּךְ אֵין תַּלְמִיד חָכָם מִשְׁתַּבֵּחַ אֶלָא בַּחֲבֵרוֹ ״אִישׁ יַחַד״ זֶה יַעֲקֹב שֶׁנִתְיַחְדָה עָלָיו שְׁכִינָה, וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו.
מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ וְאַחַר כָּךְ וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו, מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיָה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי עֲרִיסָה, וְהָיוּ זְבוּבִים שׁוֹכְנִים עָלָיו, וּבָאת מֵנִיקָה שֶׁלּוֹ וְשָׁחָה עָלָיו וּמֵנִיקָתוֹ וּבָרְחוּ מֵעָלָיו, כָּךְ בִּתְחִלָּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ וְכֵיוָן שֶׁנִּגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמָּרוֹם בָּרְחוּ מֵעָלָיו.
רַבִּי חִיָּא, רַבָּה וְרַבִּי יוֹחָנָן, חַד אָמַר עָלָיו עַל סֻלָּם, וְחַד אָמַר: עָלָיו עַל יַעֲקֹב. מָאן דְאָמַר עַל סֻלָּם נִיחָא מָאן דְּאָמַר עַל יַעֲקֹב (מִי) מִתְקַיֵּם עָלָיו. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הָרְשָׁעִים מִתְקַיְּמִים עַל אֱלֹהֵיהֶם ״וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר״ אֲבָל הַצַּדִּיקִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְקַיֵּם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה, (בראשית י״ז:כ״ב) ״וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם״, וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים. וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו.

רמז קכ

וַיֹּאמַר אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק – שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה פְּעָמִים הוּא מַזְכִּיר אֶת הָאָבוֹת בַּתּוֹרָה וּכְנֶגֶד כֵּן קָבְעוּ חֲכָמִים שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת בַּתְּפִלָּה, וְאִם יֹאמַר לְךָ אָדָם תְּשַׁע עֶשְׂרֵה הֵן, אֱמֹר לוֹ הִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו לֵית הוּא מִנְּהוֹן וְאִם יֹאמַר לְךָ אָדָם שְׁבַע עֶשְׂרֵה הֵן, אֱמֹר לוֹ (בראשית מ״ח:ט״ז) ״וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבוֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק״ הוּא חַד מִנְּהוֹן.
רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: כְּנֶגֶד שְׁמוֹנָה עָשָׂר צִווּיִין שֶׁכְּתוּבִים (בְּפָרָשָׁה) מִשְׁכָּן שֵׁנִי מִן (שמות ל״ח:כ״ג) ״וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב״ עַד סֵיפֵיהּ דְּסִפְרָא.
הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ – רֵישׁ לָקִישׁ בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא אָמַר: קִפְּלָהּ כְּפִנְקָס וּנְתָנָהּ תַּחַת ראשׁוֹ כְּאִינִשׁ דְּאָמַר מִן תְּחוֹת רֵישָׁךְ דִּידָךְ הוּא. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר, וּבִלְבַד שֶׁתִּקָבֵר עָלֶיהָ.
וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו – מָשָׁל לְעָנִי שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ אוֹהֲבוֹ, וְנִכְנָס וְיוֹצֵא בַּפְּלָטִין שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וּבְנֵי פְּלָטִין מִקַּנְּאִין וּמְבַקְשִׁין לְהָרְגוֹ, אָמַר לָהֶם, אֲנִי מִתְקַיֵּם עָלָיו. כָּךְ שָׁמַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׂרֵי הַמַּלְכֻיּוֹת שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים עָתִיד זֶה לִירַשׁ הָעוֹלָם וּלְהַעֲבִיר הַמַּלְכֻיּוֹת, נַהַרְגֶנּוּ, מִיָּד וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו.
פראי חלמא כאן סלמא מנתצבא עלי אלארץ֗ וראסהא מדאני אלסמא ומלאיכה אללה תצעד ותנזל פיה.
וראה חלום שבו היה סולם מוצב על הארץ וראשו מגיע לשמים, ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו.
אעולים תחילה ואחר כך יורדים – מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאין בחוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללותו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, פירנצה III.3 נוסף כאן: ״עולים ויורדים בו – ״.
עלים וירדים ASCENDING AND DESCENDING – It states first ascending and afterwards descending! Those angels who accompanied him in the land of Israel were not permitted to leave the Land: they ascended to Heaven and angels which were to minister outside the Land descended to accompany him (Bereshit Rabbah 68:12).
ויחלם והנה סולם מוצב ארצה1דע כי כל חלומות מצינו פתרונם. חוץ מן חלום זה שאין לו פתרון בתורה. ואע״פ שהחלום זה ראשון לכל החלומות. כי מה שנאמר באבימלך אינו חלום שצריך פשר. כי אם הוכחה היתה. שנאמר ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה (שם כ׳:ג׳). וכן אל לבן הארמי וכן בבלעם. וכן בצדיקים שדבר הקב״ה עמהם בחלום הלילה. שנא׳ במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו (במדבר י״ב:ו׳). אבל החלומות שצריכין פשר דבריהם לשבעה זמנים. וזה ראשון. ושני לו חלום יוסף ונתפשר לו. הבוא נבוא אני ואמך (בראשית ל״ז:י׳) וכן של חלומות המלוך תמלוך (שם שם ח׳). זמן שלישי לו. חלומות של פרעה ופירושו ז׳ שנים. זמן רביעי לו. חלומות של שר המשקים ושר האופים. פתרונם כאשר פתר יוסף. זמן חמישי לו. חלום צליל שעורים המתהפך במחנה מדין. פתרונו חרב גדעון. זמן ששי לו. חלומות של נבוכדנאצר ופירושו ד׳ מלכיות. זמן שביעי לו. חלום דניאל. ללמדך 2כי החלום הזה פירושו על התורה והוא נבואה. לפיכך אין לו פתרון. כי על מתן תורה היה חלום זה. שנאמר ויחלם והנה סולם מוצב ארצה. 3רבנן פתרין ליה בסיני. והנה סלם זה סיני. 4חושבניה דדין כחושבניה דדין ק״ל.
מוצב ארצה – כענין שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י״ט:י״ז).
וראשו מגיע השמימה – כענין שנאמר וההר בוער באש עד לב השמים (דברים ד׳:י״א).
והנה מלאכי אלהים – זה משה ואהרן.
עולים ויורדים – כענין שנא׳ ומשה עלה אל האלהים (שמות י״ט:ג׳). וכתיב וירד משה (שם שם י״ד). וכתיב ויעל משה וגו׳ ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה (שם כ״ד:י״ד).
1. דע כי כל חלומות. הוא דברי רבינו.
2. כי החלום הזה פירושו על התורה והוא נבואה. וכן הביא הבחיי וז״ל אין חלום זה כתלומות הנהוגים בין בני אדם כו׳ אבל חלום של נבואה גמורה כענין חלומות הנביאים כו׳. ואין ספק שדבריו נובעים מדברי הקדמונים. ולזה כוון הראב״ע שכתב והתימה מרב שמואל (כוונתו לרב שמואל בן חפני גאון) שעירב חלומות בני אדם עם חלום הנבואה עכ״ל.
3. רבנן פתרין. ב״ר פס״ח ילקוט רמז קי״ט.
4. חושבניה דדין. בב״ר הגי׳ משובשת ויש לתקן שם כמו שהביא רבינו. ומלת ״ד״א והנה סולם זה סיני״ יש למחוק שם. והמלות חושבנא דדין נשמטו ממקומם משורה שלפניה. וכצ״ל והנה סלם זה סיני חושבנא דדין כחושבנא דדין. מוצב ארצה כו׳.
ויחלום והנה סולם מוצב ארצה – כל החלומות הכתובין במקרא פתרונם בצדם, ולפי דברי ההדיוט זמן הראשון חלומו של יוסף, ופתרונו כדברי אחיו, המלוך תמלוך (בראשית לז ח). זמן שני חלומות של שר המשקים ושר האופים, ופתרונם כאשר אמר להם יוסף, שכל החלומות הולכים אחר הפה, כמו שדרשינן בסדר בראשית, זמן שלישי חלום פרעה ופתרונו כדברי יוסף, זמן רביעי צליל שעורים מתהפך במחנה מדין (שופטים ז יג), ופתרונו חרב גדעון, זמן חמישי חלום נבוכדנצר, ופתרונו ארבע מלכיות, זמן ששי חלום דניאל, ופתרונו כדברי המלאך, וכל חלום הנראה בדבר ה׳, בין לנביאי אומות העולם, כגון אבימלך, ולבן, ובלעם, ואליפז התמני וחבריו, ואליהו בן ברכאל, ובין לנביאי ישראל, כדכתיב אם יהיה נביאכם ה׳ במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו (במדבר יב ו), כולם אין צריכין פותר זולתי מה שמפרש לו דבר הקודש, ואע״פ שנאמר לו במשה (במראה) [ומראה] ולא בחידות (שם שם ח), מכלל דלשאר נביאים מדבר בחידות, מ״מ מודיע הקב״ה להם העניין כדי שיזהירו את בני הדור, אז יגלה אוזן ה׳ ומוסרם יחתום, אבל חלום זה של יעקב אע״פ שנדרש כפשוטו פתרוהו רבותינו במדרשם פסוק הראשון מקצר וסותם לומר כי עשה יעקב בציווי אביו ואמו ויצא מבאר שבע שלא להתגרה עם עשו והלך לחרן לישא שם אשה להתרחק מבנות כנען, ומפסוק השני ואילך מתחיל וסודר מה שאירע לו קודם שהלך לחרן:
ויחלום – נראית לו שכינת הקב״ה בחזון לילה:
והנה סולם – כלומר דמות סולם של אש:
מוצב ארצה – במקום בית המקדש:
וראשו מגיע השמימה – שפועו מגיע השמימה כנגד בית המקדש:
והנה מלאכי אלהים עולים – אלו גבריאל ורפאל שנדחו ממקומן קל״ח שנה, מיום שאמרו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה (בראשית יט יג), שגלו סודו של הקב״ה, עד שהגיע יעקב לכאן, והיה מלוין אותו מבית אביו לכאן, ועכשיו נתנה להם רשות לעלות למחיצתן:
ויורדים בו – אלו מלאכים אחרים שירדו ללותו חוצה לארץ:
מוצב – על ידי אחרים; נצב (בראשית כ״ח:י״ג) – מעצמו. וכן: נגש אל הערפל (שמות כ׳:י״ז) – מעצמו; מוקטר ומוגש (מלאכי א׳:י״א) – על ידי אחרים. וכן: אשר {אתה} מראה בהר (שמות כ״ה:מ׳) – אחרים הראו לו; אבל: נראהא (בראשית י״ב:ז׳) – מעצמו.
עולים ויורדים – לפי הפשט אין לדקדק במה שהקדים עולים ליורדים, שכן דרך ארץ להזכיר עלייה קודם ירידה.
א. כן בדפוס ראשון ובמהדורת ראזין. בפסוק בבראשית י״ב:ז׳ ״הנראה״, וכן בביאור המקביל ברשב״ם שמות כ״ה:מ׳.
Mussav: means "set up by others"; nissav [e.g. in vs. 13] means "standing on his own.⁠" Similarly, niggash in the phrase (Ex. 20:18), "Moses approached (niggash) the thick cloud,⁠" means that he came forward himself, while muggash in the phrase (Mai. 1:11), "is burned and is offered (muggash),⁠" means that it is brought forward by others. Similarly, mor'eh in the phrase (Ex. 25:40), "that you are being shown (mor'eh) on the mountain,⁠" means that others show them to him, while the word nir'eh means to appear by itself.⁠1
'Olim GOING UP AND DOWN: According to the plain meaning of Scripture, the fact that "going up" is written before "going down" requires no explanation, because people usually mention ascending before descending.⁠2
1. Rashbam points out that the nifal forms of these three verbs – n-g-sh, n-s-v and r-'-h – are not to be seen as passive. (See G.-K. 51h.) Their only forms with true passive meanings are to be found in hofal.
See also commentary to Ex. 25:40.
2. Rashbam's interpretation is opposed to that of Rashi who is troubled by the quandary, why would an angel – who presumably lives in the heavens – go up before coming down?
See, similarly to Rashbam, R. Joseph Bekhor Shor: "derekh ha-'ivri lomar 'oleh tehillah.⁠"
ודרך סלם – להיות סמל (בראשית רבה ס״ח:י״ג), או על מספר סיני (בראשית רבה ס״ח:י״ב) דרש הוא.
ורב שלמה ספרדי אמר: כי סלם רמז לנשמה העליונה, ומלאכי אלהים – מחשבות החכמה.⁠א
ויאמר ישועה: כי טעם סלם שעלתה בו תפלתו, וירדה בו תשועתו מן השמים.
ואלה המפרשים לא ראו נבואת זכריה ועמוס וירמיה. והטעם: דרך משל, כי כל דבר לא יכחד מן השם, ודברי תחתונים תלויים בעליונים, וכאלו סולם ביניהם שיעלו מלאכים בו להודיע הדברים, אחר שהתהלכו בארץ. גם כן כתוב: ומלאכים אחרים יורדים למלאת שליחות השם, כדרך מלך עם משרתיו.
א. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827. בכ״י פריס 177: האדם.
[AND HE DREAMED, AND BEHOLD A LADDER SET UP ON THE EARTH.] Those who say that the ladder seen by Jacob refers to a statue,⁠1 or that it refers to Sinai because it is numerically equivalent to it,⁠2 are indulging in Midrash. Rabbi Solomon ibn Gabirol, the Spaniard, says that Jacob's "ladder" alludes to man's heavenly soul,⁠3 and that "the angels of God" signify thoughts of wisdom.⁠4 R. Yeshuah5 explains the dream of the ladder to mean that Jacob's prayers ascended the Heavens via the ladder and in response to his supplications salvation was sent down to him. These commentators have apparently not studied6 the prophecies of Zechariah, Amos and Jeremiah.⁠7 The way to interpret Jacob's dream is to view it as a parable. It teaches that nothing is hidden from God and that what happens below is contingent on the decree from above.⁠8 There is thus, as it were, a ladder linking heaven and earth by which angels ascend to inform God what they have seen on earth after going over it. Scripture also states that other angels come down to fulfill God's commands. The imagery presented is that of a king and his servants.⁠9
1. Rearranging the letters of sulam (ladder) gives us semel (statue). According to the Midrash God showed Jacob the statue that Nebuchadnezzar would erect and the statue that King Manasseh would erect and place in the Temple. Cf. Bereshit Rabbah 68:19-21.
2. Both sulam and Sinai are numerically equivalent to 130. According to this interpretation it was prophetically shown that Jacob's descendants would receive the Torah at Sinai. Cf. Bereshit Rabbah 68:16.
3. For Ibn Gabirol's concept of the human soul, see P.D. Bookstaber, The Idea of Development of the Soul in Medieval Jewish Philosophy, p. 39.
4. See Ibn Ezra's introduction to his commentary on the Torah, "man's intelligence is the angel which mediates between him and his God.⁠"
5. A Karaite scholar. See note 15 to Ibn Ezra's introduction to his commentary on the Pentateuch. Vat. Ebr. 38 does not have the title rabbi prefixed to Yeshuah. It appears that Vat. Ebr. 38 is correct, as it is highly unlikely that Ibn Ezra would call a Karaite scholar rabbi. The title rabbi was probably inserted by a scribe who was unaware that the reference is to a Karaite. Some of the editions omit Yeshuah's interpretation in totto.
6. A sarcastic barb. The scholars with whom Ibn Ezra takes issue obviously did study the prophets.
7. The point is that the prophets spoke in parables. Cf. Zech. 1:4-11; 4; 5; 6; Am. 7:1-9, 8:1-2, 9:1; Jer. 1.
8. It is hard to understand Ibn Ezra's point. The other commentators also interpret the vision as a parable. It thus appears that Ibn Ezra's main argument is from the Book of Zechariah which speaks of God sending angels to roam the earth. Amos and Jeremiah are mentioned for purposes of embellishment.
9. According to Filwarg the reference is to verse 12. According to Krinsky the reference is to Zech. 6:7.
וראשו מגיע השמימה – אילו אמר: וראשו מגיע, הייתי אומר גבוה הרבה ולא עד השמים, כמו: ערים גדולות ובצורות בשמים (דברים א׳:כ״ח). אבל כיון שאמר: הגיע השמימה דווקא, היה נראה לו שהיה ראש הסולם בשמים.
והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו – לפי דעתי אני אומר: שלא ראה מלאכים ממש עולים ויורדים, אלא כך נראה לו בחלומו שהסולם עשוי ועומד להיות מלאכים עולים ויורדים דרך שם בשעת הצורך. ולקח העליה תחילה, לפי שדרך בני אדם לעלות תחילה בסולם ואחר כך לירד, היה נראה לו שהיה עומד לעלות כדרכו וכדרך שאר בני אדם. אבל אם היה רואה מעשה המלאכים ממש, היו יורדים ואחר כך עולים שדירתם למעלה.
וגם יש לומר: כי דרך העברי לומר עליה תחילה, כמו: עולה ויורד בסכין, בשחיטת חולין (בבלי חולין י״ז:).
ויש מפרשים: כי לפי שראה אותם עולים ואחר כך יורדים, אמר: מן הארץ נסעו ולארץ שבו, אלא עיקר דירתם בארץ, ולכך: מה נורא המקום הזה (בראשית כ״ח:י״ז) – מקום דירת המלאכים. ולא נראה, כי מעולם לא חשב יעקב שדירת המלאכים למטה, וכי אמר: מה נורא – על השכינה שראה ועל הסולם הקבוע שם, וידע שהוא שער השמים כדפרש ואזיל.
וראשו מגיע השמימה – ITS TOP REACHED TO THE HEAVENS – If it had said: “and its top reached,” I would have said: very tall and not to the heavens, like: “the cities are great and fortified up to the sky” (Devarim 1:28). But since it says: it reached the heavens specifically, it appears to me that the top of the ladder was in the sky.
והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו – AND BEHOLD ANGELS OF GOD WERE GOING UP AND DOWN IT – According to my opinion, I say: That he did not see actual angels going up and down, but it appeared to him thus in his dream that the ladder was made and standing so that angels could go up and down by way of it there, as needed. And he noted the going up first, since it is the way of humans to ascend a ladder first and then afterwards descend; it appeared to him that it was standing to go up in the usual way and the way of the rest of humans. But if he had been seeing the actions of actual angels, they would have been going down and then afterwards going up, since they dwell above.
It is also possible to say: It is the way of the Hebrew to say going up first, such as: “rises and falls in the knife,” in slaughtering non-sacred animals (Bavli Chulin 17b).
And there are those who explain: That since he saw them going up and afterwards coming down, he said: From the land they traveled, and to the land they returned, but their main dwelling is in the land, and therefore: “How awesome is this place!” (Bereshit 28:17) – a place where angels dwell. But this doesn’t seem correct, because Yaakov never thought that angels dwelled below, and when he said: “How awesome” – it was about the Divine Presence that he saw and about the established ladder there, and he knew that it was a gate to the heavens as is expressed further.
(יב-יג) ויחלום והנה סלם – רבו הדעות בפתרון החלום הזה בדברי רבותינו ז״ל ובדברי זולתם. יש אומרים כי מעמד הר סיני הראה לוא ומספר אותיות סלם כמספר אותיות סיני.
מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה – באותו מעמד היו יחד העליונים עם התחתונים.
ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו – העולים הם משה ואהרן, והיורדים הם המלאכיםב העליונים.
והנה י״י נצב עליו – זה הוא שאמר, וירד י״י על הר סיני (שמות י״ט:כ׳).
ויש אומרים: דבר הקרבנות שיעשו בניו הראה לו, והסלם הוא המזבח, וראשו מגיע השמימה (בראשית כ״ח:י״ב), זהו עשן המערכה שעולה לשמים לרצון ריח ניחוח לי״י.
מלאכי אלהים עלים וירדים בו – אלה הכהנים המקריבים הקרבנות ומקטירין קטרת.
ומצאנו עוד בדבריהם: שראה עצמו בחלום הזה כי הוא בהר המוריה כי נודע לו המקום מקבלת אברהם אבינו, ועליו אמר יהיה בית אלהים (בראשית כ״ח:כ״ב), ואמר אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים (בראשית כ״ח:י״ז), כי המקום ההוא מכוון כנגד כסא הכבוד. ומה שקרא שמו בית אל, לפי שראה שם המראה אמר כי גם המקום קדש ובנה שם מצבה.⁠ג
ומצאנו עוד בדבריהם ז״ל: שהסלם היו בו ארבעה חווקים ורחב הסלם עולם ושליש עולם, והיו ארבעה מלאכים עלים וירדים בו, שנים עלים ושנים יורדים, וכשנתחברו בחווק אחד שנים העולים ושנים היורדים היה מלא החווק מהם. ומלאך הוא שליש העולם, שנאמר, וגויתו כתרשיש (דניאל י׳:ו׳) – גמירי דתרשיש הוי שלישו של עולם, הנה כי רחב הסלם עולם ושליש עולם. וצריך להתבונן בפתרון הזה, כי מה נכבד הוא. והראה לנו הרב רבינו משה ז״ל (מורה נבוכים ב׳:י׳) בזה פתח כי הנמצאים שלשה והשלישי הוא המלאך, והחווקים שהיו ארבעה הם ארבעה כדורים, והעולים והיורדים רמז על המנהיגים ברצון האל.
זהו מה שאמר: והנה י״י נצב עליו – ויהיה טעם עליו על הסלם או על יעקב, ויהיה הטעם להשכילו.
וטעם עולים תחלה ואחר כך יורדים – לפי התלמדות האדם שהיא ממטה למעלה, וההנהגה מלמעלה למטה.
וטעם שנים עולים – הפועל והשכל האנושי, ושנים היורדים – שכל כל גלגל, כי בהם הנהגת העולם. וכשיתבונן אדם כל זה הם אצלו מדרגה אחת העולים והיורדים.⁠ד
סוף דבר: המראה הזאת היתה להשכיל את יעקב הנהגת העולם היאך היא ושהיא על ידי אמצעים, ולפי שהיה בורח הראה לו זה, וכי המנהיג הגדול מושל בכל ומשנה ההנהגה כאשר יראה לשעתה. והבטיחו לתת הארץ ההיא לו ולזרעו כי הוא הזרע המיוחד מאברהם ומיצחק, לפיכך אמר אביך כאלו הוא אביך ולא אבי הבנים האחרים כי ירושתו לך תהיה, וקורא לאבי אב אב, וכן: כדויד אביו שאמר על אחז, ורבים ככה.
והנה י״יאשר אתה שוכב עליה – שאתה שוכב במקום ממנה, וכן כי כל הארץ אשר אתה רואה (בראשית י״ג:ט״ו). ומה שאמרו ז״ל (חולין צ״א) שקפלה לכל ארץ ישראל תחתיו רצו לומר כאלו קפלה כלה תחתיו, כן יחדה לו שתהיה ברשותו כלה, שתהיה לו למתנה מעתה ובניו יירשוה וישכנו בה.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״לו״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״המלאכים״.
ג. כן בכ״י מינכן 28. בכ״י מוסקבה 495, פריס 193 הושמט ע״י הדומות: ״ומצאנו עוד בדבריהם שראה... שם מצבה״.
ד. כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: וטעם עולים תחלה... העולים והיורדים״. בכ״י פריס 193 חסר: ״וטעם שנים עולים הפועל... העולים והיורדים״.
(12-13) ויחלום, והנה סלם, there are many different opinions among our sages how best to explain this dream, as well as among other readers of the Bible. Some say that this was a preview of the revelation at Mount Sinai and that the numerical value of the letters in the word סלם equals that of the word סיני (130).
מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, at the revelation of Mount Sinai the angels and the Jewish people were of the same spiritual level, even though Moses and Aaron are described as ascending towards heaven, whereas the angels were descending towards earth.⁠1
והנה ה' נצב עליו, this would be a reference to Exodus 19,20 where we read וירד ה' על הר סיני, “the Lord descended on Mount Sinai.” Others say that God showed Yaakov details of the sacrificial service in the Temple, the ladder serving as a model of the function of the altar.
וראשו מגיע השמימה, an allusion to the smoke from the sacrifices rising from the altar in the Temple, especially that of the daily incense offering. These would be received with goodwill by the Lord.
והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו, a reference to the priests who offer the animal offerings and the incense. We also find among the explanations given by our sages for this dream (compare Rashi on verse 11 and 17) that Yaakov viewed himself during this dream as standing on Mount Moriah as he was familiar with the appearance of the location from both the description he had heard from his father and from his grandfather Avraham. This is why he said that this place would become the House of God in the future and the gateway to heaven (verses 22 and 17). The reason was that this place on earth is directly opposite the throne of God in the celestial regions. As to the reason he named the site בית א-ל, this was because he saw in a prophetic vision2 that the site itself was holy, not only the Temple that would be erected on it. This is why he immediately built an altar there. I have also found among the sayings of the sages on these verses that the ladder had 4 rungs. According to that Midrash the width of the ladder was such that 4 angels could simultaneously ascend and descend on it. When they would pass each other on their respective ascent and descent they would occupy the full width of the rung. Each angel symbolised one “governor” of the world as we know from Daniel 10,6 וגויתו כתרשיש. “its body” the size of Tarshish (another term for the “governor.”) These Rabbis have a tradition that Tarshish is one of three such “governors” of the universe. We have to understand what is so important in this interpretation. According to the superficial meaning the width of the ladder would have been wide enough to accommodate 4 such governors, something that seems hard to understand. Maimonides has shown us a window through which to understand what was meant by this statement of Daniel.⁠3 He explained that the universe consists basically of three phenomena, the third one being the angels (abstract disembodied intelligent creatures. Moreh Nevuchim 2,10) The four “rungs” of the ladder would be understood as 4 כדורים described in Moreh Nevuchim second part chapter 9 as a condensation of the nine planets to merely four, some being absorbed to become part of the domain of others. In that scheme of things God assigned specific functions to specific planets such as the sun (in charge of fire, heat) and the moon (in charge of water, to wit its influence on the tides), various orbiting planets creating the motion resulting in rain or wind respectively. At any rate, the concept of God having assigned 4 distinct such “angels,” i.e. agents of His to run the physical “lower” universe would be what God showed Yaakov in the dream of “angels” ascending and descending. Whereas these forces are portrayed in constant motion, such motion by definition cannot be constantly in a single direction. They are therefore portrayed as “ascending” or “descending.” This naturally involves their passing each other at a certain point. Symbolically speaking, the “ladder” the framework within which they operate, must be wide enough to allow this. This is possibly what the Midrash quoted in Maimonides has in mind.⁠45 God being portrayed as “standing” on top of the ladder is a reminder that the knowledge obtained by man is not from independently powerful phenomena but that these apparently powerful forces are only carrying out His instructions.
והנה ה' נצב עליו, the meaning of the word עליו is not clear. It could refer to God on top of the ladder, but it could also refer to Yaakov, meaning God was providing Yaakov with new insights originating from the wisdom available in the celestial regions, i.e. the top of the ladder. If so, the reason this is described sequentially as an ascent followed by a descent is that the ascent describes man’s learning process, something concentrated in the head, the mind. Once he has absorbed the new knowledge he has to use it, transmit it to the lower parts of his body, which carries out the lessons learned. The reason why the words עולים and יורדים appear in the plural mode is that both the שכל and the פועל,⁠6 The descending “angels” describe the two basic elements in God’s supervisory scheme of guiding the history of the universe, the direct and indirect supervision and intervention by God known as hashgachah peratit, and the general supervision by God’s agents the כדורים or גלגלים known in everyday language as mazzalot. Since Yaakov was fleeing from his home, and no doubt his mental and spiritual equilibrium had been traumatised somewhat by recent events, God showed him these insights to not only repair the damage, but to provide him with knowledge he had not yet possessed previously. He promised to give him the land that he was presently running away from, and reassured him that it was well within the Supreme Power, the Lord, to accomplish all this when the time would be ripe. He reassured him that he, Yaakov, indeed was Yitzchok’s real descendant and that all the promises made to Avraham would bear fruition through him and his descendants.
אביך, although Avraham was not your biological father he was like your father to you and not to the other grandchildren he had from other sons. Avraham’s inheritance would devolve only on Yaakov.
והנה...אשר אתה שוכב עליה, the meaning is not that Yaakov would be given only the tiny piece of earth he was lying on at that time, but God referred to the tiny sample of the land of Israel Yaakov was lying on at that type as being a symbol of the land of Israel of the future. We have a similar construction in Genesis 13,15 where God speaks of “all the land Avraham can see.” If He had meant that Avraham’s descendants would inherit only what was within Avraham’s range of vision at that moment, the promise would have been meaningless. God used the piece of land he stood on as a symbol of what He would give to his descendants in the future. Concerning the Midrash (mentioned by Rashi) that God had “folded” the whole of the land of Israel beneath the tiny piece of earth occupied by Yaakov at the time when He made this promise, surely the meaning of the Midrash is that God’s promise is to be understood “as if he had folded, etc.”
1. the thought that Aaron too was ascending toward heaven is quoted in Shemot Rabbah 19,3.
2. seeing that he had been granted the vision there,
3. the author does not necessarily adopt the views expressed by Maimonides in Moreh Nevuchim section 2, chapters 9 and 10, but employs a similar concept, explaining what occurred on the ladder during Yaakov’s dream.
4. Our editions of the Midrash do not have this paragraph.
5. Another way of looking at the ascending and descending “angels” is that they represent the quest of man for wisdom regarding God and His universe, i.e. ascending, and the agents of God meeting man halfway in providing him with such knowledge, i.e. “descending.” Alternatively, after man has ascended to receive divinely inspired insights he returns to earth “descends,” to incorporate the newly gained insights in his world view. Akeydat Yitzchok.
6. theoretical pure reason and the practical reason have to absorb these lessons. My wording.
ויחלם – חלום של נבואה כמו שאמר בתורה בחלום אדבר בו (במדבר יב:ו), לא כעין שאר החלומות המגידים אמת1, אלא חלום אשר בו נבואה גמורה2.
והנה סלם וג׳ והנה מלאכי וג׳ – מי שהשיג לסוף הסולם, השיג למקום שכינתו יתעלה. ומי שראה את הסולם מתחילתו עד סופו, וראה את המלאכים היורדים אל הארץ לדבר אל הנביאים – אשר שם דירתם {של הנביאים}, ועולים לגובה הסולם – אשר שם הוא מקומם {של המלאכים}, וראה מתחתית הסולם את סופו, הרי כבר השיג השגה ראויה לו שאינה כהשגת הרואה מרחוק, כמו שאמר (ירמיה לא:ב) מרחוק יוי נראה לי. ונגלה יתעלה אליו ושמע את הדיבור באמצעות המלאכים היורדים בסולם, שהם אמצעיים בינו יתעלה ובין מי שישיג מי הוא בגובה הסולם, הנעלה מעל הגשמיות המרומם מעל הדמיון3.
1. ט. ר״ל המגידים גם אמת לפעמים. והשוה לשון הרמב״ם בהל׳ יסודי התורה (י:ג): ׳שדברי הקוסמים והחלומות כתבן שנתערב בו מעט בר, ודבר ה׳ כבר שאין בו תבן כלל׳. ואמנם לא נתברר בלשון הרמב״ם שם, וכן לא בלשון רבנו כאן, האם כיוונו על חלומות סתמיים שאינם בגדר נבואה כלל, אע״פ שיש והם כוללים מסר מאת הי״ת ע״י הפעלת כח הדמיון לראות מה הם רואים, כמו אלו של אבימלך ולבן כמו שביאר הרמב״ם במו״נ (ב:מא), או שכיוונו לחלום שיש בו נבואה מעין רוח הקודש כמו זה של שלמה כאשר תיאר הרמב״ם (שם ב:מה) ע״ש. וראה מש״כ להלן פר׳ ויגש (מו:ב) בהערה בגדרי נבואת החלום לדעת הרמב״ם ורבנו.
2. י. השוה פירוש רבנו לעיל פר׳ תולדות (כו:כד) ולהלן פר׳ ויגש (מו:ב) שסיווג, בעקבות דברי הרמב״ם ובתוספת נופך משלו, דרגות שונות במראות הנבואה, והנבואה בחלום היא הפחותה שבהן.
3. יא. נראה שרבנו מתאר בלשונו הפיוטית עוצם המראה שראה יעקב במראה נבואה זו, וכן ההשגה הגדולה שהשיג על ידה שא״א לתארה למי שלא השיגה. אי נמי רצונו בזה להתנצל על שלא נחית לפרושא את פרטי המראה, מכיון שהשגת אותם דברים היא למעלה מהשגתנו ומי יעמוד בסודו. [ובסיום דבריו כיוון רבנו להרחיק ההגשמה המשתמעת מתיאור כבודו יתעלה כשוכן בראש הסולם. ובפר׳ בראשית (א:כז) הערנו על צורת הביטוי ׳הנעלה מעל הגשמיות׳ כנובעת מהכינוי ׳יתעלה׳ להקב״ה ע״ש].
יש לציין שסגנון רבנו בקטע זו מזכיר לשונו של הרמב״ם בפתיחתו למו״נ שכתב על מראה זו: ׳אמנם דמיון המין הראשון ממשלי הנבואה אמרו ׳והנה סלם מצב ארצה וגו׳, כי אמרו ׳סולם׳ יורה על ענין אחד, ואמרו ׳מוצב ארצה׳ יורה על ענין שני, ואמרו ׳וראשו מגיע השמימה׳ יורה על ענין שלישי, ואמרו ׳והנה מלאכי אלהים׳ יורה על ענין רביעי, ואמרו ׳עולים׳ יורה על ענין חמישי, ואמרו ׳ויורדים׳ יורה על ענין ששי, ואמרו ׳והנה ה׳ נצב עליו׳ יורה על ענין שביעי – הנה כל מלה שבאה בזה המשל היא לענין מוסיף בכלל הנמשל׳. [יצויין שלכאורה פירושו שם שונה מפירוש רז״ל בפרקי דר״א (פרק לה) המובא ברמב״ן כאן, וכן נזכר על ידי הרמב״ם עצמו בהל׳ יסודי התורה (ז:ג): ׳הסולם שראה יעקב אבינו ומלאכים עולים ויורדים בו, והוא היה משל למלכיות ושעבודן׳. דומה שלפנינו דוגמא נוספת שבה אימץ הרמב״ם פרשנותם של רז״ל לצורך הרצאתו למרות שלעצמו ביאר אחרת במקום אחר, כמש״כ במבוא ע״ש].
עלים וירדים בו – עלים תחילה ואחר כך ירדים, ונשארים למטה, כאדם העולה מן הבית לעליה ואחר כך יורד בבית ונשאר בבית. ובשביל כך אמר אין זה כי אם בית אלהים (בראשית כ״ח:י״ז), כלומר דירתם כאן ולכך עולים תחילה. ואלמלא אין דירתם כאן אלא לפי שעה היה לו לומר יורדים ועולים. בתרגום ירושלמי מפרש, המלאכים שהיו ממונים ללוותו היו עולים למעלה לבשר לשאר המלאכים בואו למטה וראו את יעקב הנחמד למראה שדמותו חקוק בכסא הכבוד והיו המלאכים עולים ויורדים ומסתכלים בו.
עולים ויורדים בו, "ascending and descending on it.⁠" They first ascended and then descended; afterwards they remained at the bottom. They behaved like a human being who climbs the ladder in his house to get to the loft, and then descends on it again. This is what led Yaakov to understand that this location was intended to become Gods house on earth. He surmised that for the time being this was the residence of the angels he had seen. Angels, servants of the Lord, must have their residence in God's house. If God was to establish a residence on earth also, they would have to ascend to heaven first in order to accompany their Lord to His alternate residence. If these angels were meant to only briefly remain on earth, the Torah should have described their movements as יורדים ועולים, "descending and then ascending,⁠" (back to their residence). The Jerusalem Targum understands the function of these angels as having been to accompany Yaakov from here on in wherever he went. The reason that they ascended was to relay their messages to other angels in the celestial spheres that they had been assigned to descend to earth. They were to show them that there was a human being of the stature of Yaakov on earth. They would recognize him at once as a likeness of his features had long been engraved at the base of God's throne.
ויחלום – מצאתי פי׳ רבי׳ יהודה חסיד גבי והמלא תסיעי (מלכים ב ד:ד) גבי אלישע שאם יראה אדם בלילה שתיבתו מליאה כסף וזהב יסיעינו ממקומו התיבה מעט ולא יכלה.
ויחלם והנה סולם – במדרש (בראשית רבה סח:יב) סדר סיני הראהו. סלם. בגימ׳ סיני.
ד״א סולם1 – בגימ׳ ממון ובגימ׳ עוני. לומ׳ זה עולה לעושר וזה יורד לעוני כמו על סולם (עי׳ בראשית רבה סח:ד).
קול. בגימ׳ סולם – כלומ׳ שתפילת צדיקים הוא סולם של מלאכים.
מגיע השמימה – כמו עד לב השמים (דברים ד:יא).
עולים ויורדים בו – וא״ת הוה ליה למימר יורדים תחילה לפי הפשט. וי״ל שכן מצינו בכמה דוכתי כמו בעירובין (כא., ק., בבא בתרא יא:) מטפס ויורד מטפס ועולה. וכן בפסחי׳ (פסחים ב., תענית י:, בבא קמא ס:) לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב כו׳.
עולים ויורדים – פר״ש (ד״ה עולים) אותן מלאכים שליווהו בארץ אינן יוצאי׳ חוצה לארץ. ותימה והא הלך כבר עד פדן ארם כדמוכח בחולין (צא:). א״כ מלאכי הארץ כבר הלכו להם. ושמא י״ל דבשובו לבית אל באו מלאכי הארץ. וכי הדר לחרן עלו מלאכי ארץ וירדו מלאכי חוצה לארץ. אורליי׳.
עולים ויורדים בו – (בפי׳) [בפ׳] גיד הנשה (חולין צא:) עולים תרי ויורדים תרי. וכי פגעו בהדי הדדי הוו להו ארבע. וכתי׳ ביה במלאך וגוייתו כתרשיש (דניאל י:ו). וגמירי דתרי אלפי פרסי הוו כו׳. ותימה דהכא משמע דאותם העולים לא הוו יורדים. ובסמוך אמר (חולין צא:) עולים ומסתכלין בדיוקנו של מעלה. פי׳ בדמות אחת מן החיות שבכסא שדומה. ויורדין ומסתקלין בדמותו של מטה כו׳. והכא משמע דאותן העולים הם יורדים. הר״י (תוספות חולין צא: ד״ה עולין).
והנה מלאכי – אותיות אלו הכהנים (עי׳ בראשית רבה סח:יב, מלאכי ב:ז).
עולים ויורדים בו – בגימ׳ בבל ומדי ויון ורומי (עי׳ בראשית רבה סח:יד).
1. בפסוק כתיב ״סלם״ בלי וא״ו. ובקיצור פע״ר נתקן הגימטריאות: ״סלם. בגימ׳ ממן ובגימ׳ עני.⁠״
סל״ם – בגימט׳ ממ״ן ובגימט׳ ענ״י, לרמז עליה וירידה לעושר ועוני, כענין מה עביד קוב״ה, עביד סולמין, סל״ם, בגימט׳ קו״ל לומר כי קול הצדיקים בתפלתן הוא הוא הסולם של מלאכים לעלות ולירד בו.
והנ״ה מלאכ״י – אותיות אל״ו הכהני״ם, כעין שפתי כהן וגו׳ כי מלאך וגו׳.
עולי״ם ויורדי״ם ב״ו – בגימט׳ בב״ל, ומד״י, ויו״ן, ורומ״י, כדעת המדרש שהראה לו הגלות אשר בהם גם מלאכי אלהים עולים ויורדים עם השכינה עמה בצרה.
(הקדמה) סדר ויצא יעקב
(יב) והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו – הראהו בחלום הנבואה, כיא כל הנעשה בארץ נעשה על ידי המלאכים והכל בגזרת עליון עליהם. כי מלאכי אלהים אשר שלח י״י להתהלך בארץ1 לא יעשו קטנה או גדולה2 עד שובם להתיצב על אדון כל הארץ,⁠3 לאמר לפניו התהלכנו בארץ והנה4 יושבת היא ושלוה או מלאה חרב ודם, והוא יצוה עליהם לשוב לרדת בארץ ולעשות דברו. והראהו כי הוא יתברך נצב על הסולם, ומבטיחו ליעקב בהבטחה גדולה להודיעו שהוא לא יהיה ביד המלאכים, אבל יהיה חלק י״י ויהיה עמו תמיד, כמו שאמר: והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלךב (בראשית כ״ח:ט״ו). כי מעלתו גדולה משאר הצדיקים שנאמר בהם: כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך (תהלים צ״א:י״א).
ועל דעת רבי אליעזר הגדול (פרקי דר׳ אליעזר ל״ה) היתה זאת המראה כענין בין הבתרים לאברהם, כי הראוהו ממשלת ארבע מלכויות ומעלתם וירידתם. וזה טעם מלאכי אלהים, כמו שנאמר בדניאל: שר מלכות יון ושר מלכות פרס (דניאל י׳:כ׳). והבטיחו כי הוא ית׳ יהיה עמו בכל אשר ילך ביניהם וישמרנו ויצילנו מידם. אמרו (פרקי דר׳ אליעזר ל״ה) הראהו הקב״ה ארבע מלכויות משלן ואבדן. הראהו שר מלכות בבל עולה שבעים עוקים ויורד, והראהו שר מלכות מדי עולה חמישים ושנים עוקים ויורד, והראהו שר מלכות יון עולה מאה ושמונים עוקים ויורד,⁠ג והראהו שר מלכות אדום עולה ואינו יורד. אמר לו יעקב: אך אל שאול תורד (ישעיהו י״ד:ט״ו). אמר לו הקב״ה: אם תגביה כנשר וגו׳ (עבדיה א׳:ד׳).
1. השוו ללשון הפסוק בזכריה א׳:י׳.
2. השוו ללשון הפסוק בבמדבר כ״ב:י״ח.
3. השוו ללשון הפסוק בזכריה ו׳:ה׳.
4. השוו ללשון הפסוק בזכריה א׳:י״א.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כי״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 רק: ״והנה אנכי עמך וגו׳⁠ ⁠⁠״.
ג. כן בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138 הושמט ע״י הדומות: ״והראהו שר מלכות מדי... ושמונים עוקים ויורד״.
(Introduction) Seder Vayeitzei Yaakov
(12) AND BEHOLD A LADDER SET UP ON THE EARTH AND THE TOP OF IT REACHED TO HEAVEN; AND BEHOLD THE ANGELS OF G-D ASCENDING AND DESCENDING ON IT. In a prophetic dream, He showed Jacob that whatever is done on earth is effected by means of the angels, and everything is by decree given to them by the Supreme One. The angels of G-d, whom the Eternal hath sent to walk to and fro through the earth,⁠1 would not do anything minor or major until they return to present themselves before the Master of the whole earth, saying before Him, "We have traversed the earth,⁠2 and behold it dwells in peace, or is steeped in war and blood,⁠" and He commands them to return, to descend to the earth and fulfill His charge. And He further showed him [Jacob] that He, blessed be He, stands above the ladder, and promises Jacob with supreme assurance to inform him that he will not be under the power of the angels, but he will be G-d's portion,⁠3 and that He will be with him always, as He said, And, behold, I am with thee, and will keep thee wherever thou goest4 for his [Jacob's] excellence is superior to that of the other righteous ones of whom it is said, For He will give His angels charge over thee, to keep thee in all thy ways.⁠5
And in the opinion of Rabbi Eliezer the Great6 this vision was akin to the one seen by Abram at the time of the covenant "between the parts"7 for He also showed Jacob the dominion of the Four Kingdoms,⁠8 their ascent and descent. This is the meaning of angels of G-d (mentioned here), just as it is said in the visions of Daniel: the prince of the kingdom of Greece,⁠9 and the prince of the kingdom of Persia.⁠10 And He promised him that He, exalted be He, will be with him wherever he will go among the nations, and He will guard him and rescue him from them. Thus the Rabbis have said:⁠11 "The Holy One, blessed be He, showed him the Four Kingdoms, their dominion and their destruction. He showed him the prince of the kingdom of Babylon ascending seventy rungs12 and then descending the ladder. Then He showed him the prince of the kingdom of Media ascending one hundred and eighty rungs13 and then descending. And then He showed him the prince of the kingdom of Edom ascending and not coming down. Jacob then said to the prince of Edom, Yet thou shalt be brought down to the nether-world.⁠14 The Holy One, blessed be He, said to [the prince of Edom], Though thou make thy nest as high as the eagle, etc.⁠"15
1. Zechariah 1:10.
2. See ibid., (11).
3. Deuteronomy 32:9.
4. (15) here.
5. Psalms 91:11.
6. Pirkei d'Rabbi Eliezer, 35.
7. Above, 15:9-18.
8. See Ramban above, 14:1 and 15:12. The Four Kingdoms represent the great world powers seen in a vision by Daniel (Chapter 7), who in succession will subject Israel until such time when Israel's final and complete deliverance will be effected by the Messiah. The power of the fourth kingdom, that of Rome, is still in sway. See Ramban further at the beginning of Seder Vayechi. Jacob, like Abraham, was thus shown the events that will happen to his descendants during all the generations of their exiles.
9. Daniel 10:20.
10. Ibid., (13). Similarly, the angels mentioned in the verse before us are to be understood as the representatives of the various nations.
11. Pirkei d'Rabbi Eliezer, 35.
12. Symbolic of the seventy years of the Babylonian exile.
13. See my Hebrew commentary, (p. 158, n.12), which asserts that the correct reading is: "He showed him the prince of the kingdom of Media going up fifty-two rungs and then descending. And He showed him the prince of the kingdom of Greece going up one hundred-eighty rungs and then descending.⁠" The number of rungs represent the amount of years that these kingdoms held sway over Israel.
14. Isaiah 14:15.
15. Obadiah 1:4. And though thou set it among the stars, I will bring thee down from thence, saith the Eternal.
ויחלום אין חלום זה כחלומות הנהוגים בין בני אדם וגם אינו חלום של רוה״ק בלבד, שאילו כן היה אומר בסוף וייקץ יעקב משנתו והנה חלום, אבל חלום של נבואה גמורה כענין חלומות הנביאים שנבואתם על שני חלקים אלה, הוא שכתוב (במדבר י״ב:ו׳) במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו.
והנה סולם מוצב ארצה – ע״ד הפשט במראה הזה ראה שהיו רגלי הסולם בבאר שבע המקום אשר הוא שוכב שם, הוא שאמר מוצב ארצה. והיה ראשו של סולם נסמך ונדבק בשמים כנגד בית המקדש, זהו שאמר וראשו מגיע השמימה שהוא הפתח שמלאכי השרת נכנסים ויוצאים שם, זהו והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים, והקב״ה היה נצב עליו ואז ידע יעקב שהמקום ההוא שהוא שוכב שם הוא שער השמים וטוב להתפלל. ובית המקדש הוא בית אלהים והוא העקר כי ראש הסולם כנגדו והקב״ה נצב עליו, וע״ז אמר אין זה כי אם בית אלהים, וזה שער השמים, זהו בהמ״ק שכנגדו ראשו של סולם מגיע ונסמך בשמים, וזה שער השמים באר שבע ששם רגלי הסולם. וכן אמרו במדרש א״ר אליעזר בשם ר׳ יוסי בן זמרא הסולם הזה עומד בבאר שבע ושפועו מגיע עד בהמ״ק. מה שאמר ושפועו באורו סוף שפועו שהוא ראש הסולם מגיע עד בית המקדש כלומר עד כנגד בית המקדש, והכונה בו שהוא דבק בשמים כנגד בהמ״ק.
וע״ד המדרש סלם זה סיני, חושבניה דדין כחושבניה דדין. מוצב ארצה כענין שכתוב (שמות י״ט:י״ז) ויתיצבו בתחתית ההר. וראשו מגיע השמימה כענין שכתוב (דברים ד׳:י״א) וההר בוער באש עד לב השמים. והנה מלאכי אלהים זה משה ואהרן כענין שנאמר (שמות י״ט:ג׳) ומשה עלה אל האלהים. וכתיב וירד משה וגו׳ ואל הזקנים אמר. והנה ה׳, כענין שנאמר (שמות י״ט:כ׳) וירד ה׳ על הר סיני. אני ה׳ אלהי אברהם אביך, כענין שנאמר (שמות כ׳:ב׳) אנכי ה׳ אלהיך.
ובפרקי ר׳ אליעזר הראה לו הקב״ה ד׳ מלכיות משלן ואבדן, הראהו שר מלכות בבל עולה ע׳ עקלים ויורד, הראהו שר מלכות מדי עולה נ״ב עקלים ויורד, הראהו שר מלכות יון עולה מאה ושמונים עקלים ויורד, הראהו שר מלכות אדום עולה ואינו יורד, ואומר (ישעיהו י״ד:ט״ו) אעלה על במתי עב אדמה לעליון, אמר לו יעקב אך אל שאול תורד וגו׳ אמר לו הקב״ה (עבדיה א׳:ד׳) אם תגביה כנשר וגו׳.
לפי המדרש הזה יש לו בחלום הנבואה הזאת הבטחה לישראל שישובו למעלה בסוף כל הגלות, שהרי כל האבות כולן ראו במראה הנבואה כל העתיד להיות בזרעם עד סוף כל הדורות. וכשם שהראה הקב״ה לאברהם בברית בין הבתרים ענין ארבע מלכיות, והוא שדרשו רז״ל והנה אימה זו מלכות בבל, חשכה זו מלכות מדי, גדולה זו מלכות יון, נופלת עליו זו מלכות אדום. כך הראה לו ליעקב במראה זו ממשלת ד׳ מלכיות מעלתם וירידתם שהרי יש להם שרים למעלה וכל אחד מנהיג אומתו למטה, וכענין שכתוב בדניאל (דניאל י׳:י״ג) ושר מלכות יון ושר מלכות פרס עומד לנגדי, זהו שהזכיר בכאן והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, כי הם המלאכים שרי המלכיות והבטיחנו הכתוב על ירידתם אחר העלוי.
ובבראשית רבה והנה מלאכי אלהים של סדום, שנדחו ממחיצתן ואח״כ עלו, ויורדים בו עכשיו ללכת מעתה בשליחותו של מקום. ד״א והנה מלאכי אלהים שלווהו מארץ ישראל עולים, ואחרים יורדים ללותו בחוצה לארץ. עולים ויורדים עולים למעלה רואים דמות יעקב חקוקה בכסא הכבוד יורדים למטה ומוצאין אותו ישן.
וע״ד השכל ענין הסולם רמז למציאות, ולפי שהסולם יש בו מדרגות רבות זו למעלה מזו, לכך ימשיל בו הכתוב את המציאות, על שם שהמציאות נחלק לשלשה חלקים, חלק המלאכים וחלק הגלגלים וחלק עולם השפל. וכן סדרם דוד ע״ה ברכו ה׳ מלאכיו ברכו ה׳ כל צבאיו ברכו ה׳ כל מעשיו. וכן שלמה סדרם בשיר השירים, בחכמתו בג׳ פסוקים זה אחר זה, האחד לחייו, השני ידיו, השלישי שוקיו. שהרי כנסת ישראל מספרת שבחיו של הקב״ה בחלקי הנבראים שברא. לחייו אלו המלאכים שמגידים הנבואה אל הנביאים, והמשילם לערוגת הבושם כי הבשמים יש בהם גוונים משתנין לבן ואדום, כן המלאכים יש ממים ויש מאש. שפתותיו הם הנביאים המגידים לעם, ולשון נוטפות לשון נבואה הוא כלשון (יחזקאל כ״א:ב׳) והטף אל דרום. והמשיל הנבואה למור שהנפש מתענג בו. ידיו אלו הגלגלים וזהו לשון גלילי, וכן הוא אומר (תהלים ח׳:ד׳) כי אראה שמיך וגו׳, והמשילם לידים שכל פעולותיו של אדם תלויים בהן, כן פעולות כל העולם כולו נמשכות מן הגלגלים. ממולאים בתרשיש, כי הגלגלים בעבים וחללם ממולאים הם בכוכבים שקראן תרשיש שהוא למעלה מן הזהב, כי כן הכוכבים מעלתם גדולה מן הגלגלים. מעיו עשת שן אלו י״ב מזלות, זהו שאמר מעולפת ספירים, כלומר י״ב ספירים. שוקיו זה העולם השפל סוף המציאות, כי כן השוקים סוף הגוף ויהיה שוקיו נאמר על האש ועל הרוח ואדני פז הם המים והעפר, וכל המציאות הזה נקרא בכאן סולם.
והודיע הקב״ה ליעקב כי הוא יתעלה נצב על הסולם הזה ומנהיג שלשת חלקי המציאות ומשגיח בכולן, והתחיל מן העולם הזה השפל אשר היה עומד בו וקרוב אליו ומסדר והולך ממטה למעלה, כי מוצב ארצה זהו רמז לעולם השפל וראשו מגיע השמימה הוא עולם הגלגלים, כענין שכתוב (תהלים י״ט:ב׳) השמים מספרים כבוד אל, והכוונה בו הגלגלים בתנועתם. והנה מלאכי אלהים הוא עולם המלאכים שהוא חלק שלישי. ומזה דרשו רבותינו המלאך שלישו של עולם, שאין ראוי להבין שלישו של עולם באורך וברוחב אלא שהוא השלישי מן העולם כולו חלק שלישי, כך פירש הרב בפרשת תרומה בענין הכרובים. ואמר עולים ויורדים רמז על קיומם ובטולם, שהכתוב יכנה הקיום לעליה והבטול לירידה, ובא לרמוז כי יש מלאכים קיימים נצחיים לעד והם אותן שנבראו ביום שני, ויש מהם בטלים, וכמו שדרשו רז״ל בכל יום ויום בורא הקב״ה כת של מלאכים ואומרים שירה והולכים להם, והם אותם שנבראו ביום חמישי. ומלת בו חוזרת אל הסולם שהמשיל בו הכתוב את המציאות, והנה ה׳ נצב עליו כי הקב״ה עליון על כולם משפיע כחו במלאכים והמלאכים משפיעים כח בגלגלים והגלגלים בתנועתם משפיעים כח בשפלים, נמצאת למד שסבת כל מפעל בשפלים הגלגלים, וסבת הגלגלים המלאכים. וסבת המלאכים ה׳ יתעלה שהשגחתו שופעת על הכל. והוא שאמר שלמה ע״ה (קהלת ה׳:ז׳) אם עשק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה, כלומר בעולם השפל, אל תתמה על החפץ ותחשוב שהוא משפט מעוקל, לא כן הדבר כי המשפט אמת ודרכי ה׳ יתברך גבהו מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו שהרי השגחתו בכל, זהו (קהלת שם) כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, הוא הקב״ה שהוא עליון על הכל, והוא כולל כל הגבהיות כולן. וזהו שהזכיר לשון רבים והוא בלשון אלהים שנקרא כן בלשון רבים, וכן אלהים קדושים הוא שכתוב (יהושע כ״ד:י״ט) כי אלהים קדושים הוא על שם שהוא כולל הכחות והקדושות כולן.
ודעת הרמב״ם בענין הסולם כי קרא כלל הגלגלים בשם הסולם. ואמר מוצב ארצה כי היה ראשו הא׳ בארץ, שהוא תחלת היסודות, וראשו האחד בשמים שהוא ערבות, כענין שכתוב (דברים ל״ג:כ״ו) רוכב שמים וגו׳, ושם כל המרכבה, ובסולם הזה יעלה כל מי שיעלה. ומלאכי אלהים הם הנביאים כענין שכתוב (במדבר כ׳:ט״ז) וישלח מלאך וגו׳ וכתיב על חגי (חגי א׳:י״ג) מלאך ה׳, והנה הם עולים עד שם במעלת נבואתם עד מדרגות ידועות ואח״כ יורדים שמודיעים נבואתם ומלמדים את הבריות דרך ה׳.
זה כתב בתחלת ספרו המורה פרק ט״ו. אבל בפרק עשירי מן החלק השני כתב בזה ענין אחר, והקדים תחלה כי הגלגלים נכללים בד׳ יסודות. גלגל הלבנה מניע יסוד המים, וגלגל החמה מניע יסוד האש, וגלגל חמשת כוכבי לכת הנבוכים הנשארים מניעין יסוד הרוח, וגלגל שמיני הוא גלגל המזלות והכוכבים הקבועין מניע יסוד הארץ.
והנה הם יסוד אחד וגלגל אחד, ואמר כי מעתה יש להתבונן במה שדרשו רז״ל כמה מעלות היו בסולם ארבע. כלומר כיון שנכללו כל הגלגלים בד׳ ומניעים ארבע יסודות.
ונראה לדבריו בפרק י׳ זה שהשיג יעקב תחלת היסודות עד ערבות, זהו שאמר סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה הוא המקיף שהוא ערבות שה׳ יתברך נצב עליו. ומלאכי אלהים נראה שכוונתו על היסודות כענין (תהלים ק״ד:ד׳) עושה מלאכיו רוחות וגו׳, השנים עולים למעלה והשנים יורדים למטה. ומה שהזכיר דרך ירידה הגלגלים תחלה ואח״כ עליה שאמר והנה ה׳ נצב עליו. כן מצינו (ביחזקאל א) שהזכיר תחלה חיות הקודש שהם המלאכים ואחר ירד אל האופנים שהם הגלגלים לדעת כל המפרשים, והיסודות לדעת הרמב״ם ז״ל ואח״כ עלה והזכיר השגה מעולה משניהם והם השגת החשמל.
וראיה לדעת הרב ז״ל שהאופנים הם היסודות לשון הכתוב (שם) והנה אופן אחד בארץ כלומר מחובר בארץ, שכן מצינו יסודות נקראים בשם ארץ. ועוד שהזכיר כחם ומעשיהם להורות שהם מקבלים המעשה ועוד שהזכיר בהם בשרם וגביהם ולשון בשרם יורה ע״ז ג״כ.
והחכם בן תבון ז״ל כתב כי הסולם הזה ירמוז לאיכות ההשגה שהמין האנושי אפשר לו להשיגה עד שיהיה שלם בו, והתחיל להודיע תחלה דרך ההיא ואח״כ הודיע תכליתה, והודיע שהדרך ההיא אינה דרך סלולה בארץ לא לארכה ולא לרחבה, אך היא דרך עליה וראשו בשמים, כאמרו (משלי ט״ו:כ״ד) ארח חיים למעלה למשכיל וגו׳. (ע״ש בספר יקוו המים פרק י״א).
ויחלום, "he had a dream.⁠" This dream was not of the same order as are ordinary dreams people dream. However, at the same time it was not a true prophetic vision either. This is why the Torah wrote at the end: וייקץ יעקב משנתו והנה חלום, "and Yaakov awake from his sleep, and here it had been a dream.⁠" A true prophetic vision would be described by the Torah not as שנה, sleep, but either as במראה אליו אתודע, or as בחלום אדבר בו, as we know from Numbers 12,7. Seeing that neither of these two expressions is in evidence here, this downgrades the visionary element.
והנה סולם מוצב ארצה, "and here a ladder was standing on the ground, etc.⁠" According to the plain meaning of the text Yaakov observed that the feet of the ladder stood in Beer Sheva, where he was lying; this is the meaning of the words מוצב ארצה, whereas the meaning of the words: "its head reached heavenwards" refers to the Temple. This is the gateway from which the angels ascend to heaven or descend to earth. When God appeared to be standing on top of the ladder, Yaakov realised that the site he was lying on was the gateway to heaven, and that it was an appropriate place for prayer. The Holy Temple is the House of God. Yaakov realised that the Holy Temple was of crucial importance in channeling communication from man to God and vice versa. [When the author speaks of the plain meaning of the text, I believe he refers to Yaakov subsequently describing what he had seen and what it meant (verse 16-17) Ed.]
Rashi too quotes Bereshit Rabbah 68, where Rabbi Eleazar in the name of Rabbi Yossi ben Zimra describes the bottom of the ladder as standing at Beer Sheva, the angle being such that the top was vertically above Mount Moriah. When the Midrash spoke about the שיפוע, the angle of the elevation, it meant that at its zenith the ladder was above Mount Moriah. In other words, the point at which it appeared to reach heaven was directly above where the Holy Temple would stand in the future.
A Midrashic approach sees the dream as hyperbole of the revelation at Mount Sinai in the future. The word סלם, ladder, is equated with סיני, Mount Sinai. The numerical value of the letters in both words are the same, i.e. 130. The words מוצב ארצה, are a reference to the Jewish people who would stand at the bottom of the Mountain at the time of the revelation. ויתיצבו בתחתית ההר (Exodus 19,16). The words וראשו מגיע השמימה are akin to Deut. 4,11 וההר בוער באש עד לב השמים, "and the mountain was all aflame burning up unto the heart of the heaven.⁠" The words ומלאכי אל-הים are a reference to Moses and Aaron who acted as God's messengers, Moses ascending the mountain. Seeing that Moses was also reported as descending (Exodus 19,14), he symbolised both of the motions ascribed to the angels in the dream. When God addressed Yaakov, saying אני ה' אלוהי אברהם אביך, this was equivalent to God saying to the Jewish people at Sinai אנכי ה' אלוהיך, "I am the Lord your God, etc.⁠"
According to Pirke d'Rabbi Eliezer chapter 35 God showed Yaakov in his dream the four empires who would host Israel in its various exiles, showing them to him in their ascendancy as well as in their eventual decline. He showed him how the celestial representative of the Kingdom of Babylon would ascend seventy rungs on the ladder only to descend all of them again. He showed him the Medes ascending 52 of the rungs of this ladder and then descending again. Then He showed him that the spiritual representative of the Greek Empire ascended 180 rungs of this ladder only in order to have to descend all of them again. Finally, he showed Yaakov how the spiritual representative of the Roman Empire climbed the whole ladder without descending. While doing so that representative boasted that he would conquer heaven whereas Yaakov quoted Isaiah 14,14 where the descent of the Roman Empire is predicted also by the words אך אל שאול תורד "but You will bring him down to She-ol.⁠" God had told him "even if you rise like the eagle I will bring you down from there" (Ovadiah 4).
According to this Midrash Yaakov's dream contained a prophetic message that at the end of all the various exiles the Jewish people would resume their leading role in the world, seeing that all the patriarchs had similar visions starting with the covenant between the pieces when Avraham was first told about the exile his descendants would experience before they would inherit the land of Israel as their homeland. We have already quoted these various Midrashim in connection with our commentary on Genesis 15,12.
Other Midrashim variously describe the angels Yaakov saw ascending and descending as the angels of Sodom which had been demoted as their charges had been destroyed, or that they were the angels who accompanied Yaakov while he was in Eretz Yisrael now taking their leave in order to be replaced by other angels who would guard him while he was in Charan, etc. Other Midrashim describe the angels Yaakov saw ascending and descending as inquisitive angels who wanted to get a close up look at the choicest of the patriarchs, Yaakov, whose likeness was engraved on God's throne. None of these Midrashim are mutually exclusive as the ladder was not narrow and many angels were able to climb or descend at the same time, each one at his own speed.
A rational approach to the dream. The ladder represents the various levels of this universe. The universe may be regarded like a pyramid with the terrestrial part, the part inhabited by man at the bottom of the pyramid. Above our world is that of the planetary system; still "higher" is the world inhabited by disembodied creatures. In other words: the ladder has three basic rungs. David also characterized the world in a similar manner when he said (Psalms 103,20): ברכו ה' מלאכיו, "bless the Lord, His angels.⁠" He followed this by saying: (verse 21) ברכו ה' כל צבאיו, משרתיו, עשי רצונו, "bless the Lord, all His hosts, His servants, who do His will;⁠" Finally, he said (verse 22) ברכו ה' כל מעשיו וגו', "bless the Lord all His creatures, etc.⁠" Solomon also portrayed the world in a similar way in Song of Songs in three consecutive verses in Song of Songs 5,13-14-15).
The verses are: לחיו כערוגות הבושם, מגדלות מרקחים. שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר. ידיו גלילי זהב, ממולאים בתרשיש, מעיו עשת שן מעולפת ספירים. שוקיו עמודי שש, מיוסדים על אדני פז. מראהו כלבנון בחור כארזים. The conventional translation of these verses is as follows: "His cheeks are like beds of spices, producing banks of perfume; His lips are like lilies, they drip flowing myrrh. His hands are rods of gold, studded with beryl; his legs are like marble pillars set in sockets of fine gold. He is majestic as Lebanon, stately as cedars" The author views Solomon as paraphrasing different parts of the universe and its functions.
He uses the cheeks, hand and thighs, to describe these three levels of the universe. In those verses the spiritual concept of the Jewish people, known in Talmudic parlance as כנסת ישראל, praises the Lord and His creation. The לחיו, "cheeks,⁠" represent the world of the angels who tell the prophets what they should prophesy; the hands represent the world of the planetary systems The word שפתותיו, "his lips,⁠" are a reference to the prophets who relate what they have been told by the angels, the source of their information. The word נוטפות, is the actual prophetic message. The word is derived from והטף אל דרום, (Ezekiel 21,2) "let your words flow southwards.⁠" Solomon also compares prophecy to מור, "myrrh", as the soul derives similar pleasure from prophecy as it does from the spice by that name. "His hand,⁠" is a reference to the planetary system, the word גלילים being essentially the same as גלגלים, "orbiting planets". They are compared to "hands,⁠" as all of man's activities are influenced by these orbiting stars and planets. In fact everything that goes on in our terrestrial world depends on these planets. The words "filled with beryl,⁠" is a reference to the stars which form the satellites of many of these planets. The word תרשיש represents something more precious than gold. Whereas the planets themselves are in outer space, the "stars" are perceived of filling some of the void between earth and the planets. The words מעיו עשת שן are a reference to the 12 horoscopes; this is why Solomon mentioned מעולפת ספירים, adorned with sapphires, i.e. with 12 sapphires. The words שוקיו are a reference to our terrestrial world, the bottom rung of this material existence. Just as the legs of a human being are the "lower" part of his whole body, so the part of the universe we live in is the low end of the entire universe. The word שוקיו applies to the two elements fire and wind, whereas the word אדני פז are a reference to the other two elements water and earth. The entire universe is portrayed as if it were a ladder.
God informed Yaakov in this dream/vision that He stands above this pyramid and oversees all that goes on within it. He mentioned the lower part of the universe first as it was the part which Yaakov was standing on and which was therefore closest to his thinking. The words וראשו מגיע השמימה, "and its head reached to heaven,⁠" are a reference to the world of the planetary system, who appear to touch the outer fringes of the universe. When David describes them as proclaiming the honour of the Lord (Psalms 19,2), they are described as part of the celestial regions. Finally, when the dreams described the angels ascending and descending on that ladder, the reference is to that celestial region inhabited by disembodied intelligences. Our sages (Bereshit Rabbah 68,12) used this division of the world into three parts (rungs) to state that the angels, (their habitat) represent one third of the universe. They base it on a verse in Daniel 10. We are not to understand this to mean that the "upper third" of the universe is reserved for the angels, but that angels "share" in all three parts of the world.⁠" This is the way Nachmanides explains this in connection with his commentary on the cherubs on top of the Holy Ark. [Rabbi Chavel could not find this except in the writings of Maimonides in his "Moreh" section 2 near the end of chapter 10. Ed.] According to this view the words עולים ויורדים בו, "ascending or descending on it,⁠" refer to the temporary nature of angels who have been created for specific tasks and who are destroyed when they have completed that task. The existence and usefulness of an angel is described as עליה, ascent, whereas the redundancy and subsequent destruction of the angel is described as ירידה, descent. Our sages in Eichah Rabbati 3,21 phrased it thus: "On every single day God creates a class of angels who proceed to praise him in song and are then going on their way.⁠" These are the types of angels that came into existence on the fifth day of creation. A different group of angels whom God created on the second day of creation enjoy permanent life.
The word בו in our verse refers to the ladder which had served as the illustration for the composition of the universe as a three-tiered pyramid. God is described as towering above the ladder (universe) exerting His influence even on the angels. The angels in turn exert their influence on the tier of the planetary system, which in their turn exert their influence on the creatures in the terrestrial part of the universe. In other words, all the creatures in the terrestrial universe are subject to the direct influence of the planetary system. This was confirmation to Yaakov of the validity of astrology as a discipline worth studying. These planets, etc. however, were not independent powers but were presided over by the agents of God called "angels,⁠" who in turn were under the direct supervision of God Himself. Solomon described this system when he wrote (Kohelet 5,7) אם עשק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה אל תתמה על החפץ כי גבה מעל גבה שומר וגבהים עליהם. "If you see oppression of the poor, and the suppression of justice and right in the State, do not be astonished at the fact, for there is One higher than the high who watches and there are high ones above them.⁠" The first part of the verse speaks of the injustice perpetrated in the terrestrial part of the universe. Solomon warns us not to jump to the conclusion that the world consists only of this part and that therefore the whole universe must be corrupt. Justice does exist, and there are forces at work which are superior to those which are active in our terrestrial part of the universe, and the considerations which guide these forces are of the kind that we human beings often cannot understand, because His reasoning is so much superior to our reasoning (Isaiah 55,8). This ultimate Supervisor of what is allowed to go on in the universe is none other than the Creator Himself. Solomon refers to God in the plural as גבהים, matching the plural ending in the word אל-הים. This is not the only occasion when God [who is primarily known as One, Unique, Ed.] is referred to in Scripture in the plural. Another example is Joshua 24,19 כי אל-הים קדושים הוא, "for God is holy (pl).⁠" You will note that Joshua adds the word הוא, "He,⁠" after the word קדושים (pl), to make certain that we do not misunderstand that the word אל-הים implies power-sharing by God. The reason that the word אל-הים is in the plural is because in the final analysis God combines within Himself all the various forces that are active within His universe.
Maimonides' approach to the dream involving the ladder (Moreh Nevuchim 1,15) is that the Torah included the planets in the part of the universe called here "ladder.⁠" The words מוצב ארצה refers to this planetary system being based on earth its lower extremity, whereas the words וראשו מגיע השמימה refer to the upper extremity of that part of the universe. The heaven is also known as ערבות, as we know from Deut. 33,26 רוכב שמים בערבות, "riding through a part of the heavens called ערבות.⁠" It is a collective name for the entire system known as מרכבה, "God's entourage.⁠" On this ladder anyone who wants to is free to ascend or to descend. The מלאכי אל-הים which the Torah speaks of are the prophets as per Numbers 20,16 וישלח מלאך ה', the meaning obviously being "a prophet.⁠" The same term is found in Chagai 1,13 where the word מלאך also refers to the prophet, a mortal human being. When the Torah describes such prophets as ascending the ladder it tells us that there is a limit to how high a prophet can ascend. Once he has reached his destination he receives the prophetic instruction God wants to grant him. When the prophets are also described as "descending the ladder,⁠" this means that they are returning and preparing to deliver their respective messages.
On the other hand, in the tenth chapter of section two of this same work, Maimonides writes in a different vein concerning the same subject. He first introduces the subject by saying that the planetary system is composed of the four basic raw materials which also make up earth and all that is part of the terrestrial universe and that as a result they are exerting their influence on what goes on earth. For instance, the moon exerts a gravitational pull on the waters on earth causing tides. The sun on the other and, exerts a powerful pull on the terrestrial element fire. The five other fixed stars combined exert their influence on the terrestrial element earth, whereas the moving stars exert their combined influence on the fourth terrestrial element, the wind.
Accordingly, we may assume that the various planets are made up of the same basic raw material, elements, as is the כדור הארץ, our globe. According to Maimonides we have to conclude that the ladder had four rungs, seeing that the planets each exerted influence on 4 separate elements on earth. [According to Rabbi Chavel Maimonides bases himself on a version of a Midrash Tanchuma saying the ladder had four rungs. This version is not extant today. Ed.]
According to what Maimonides writes in chapter 10 section 2 of the Moreh, Yaakov first achieved an understanding of the elements which exist and which extend as far heavenwards as the parts of the heaven known as ערבות. This is the meaning of מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, "standing on earth its top extending up until heaven.⁠" The "heaven" meant by the verse is that called ערבות. God presides, i.e. "was standing" above that part of heaven. The words מלאכי אל-הים appear to refer to the four basic elements two of which were observed by Yaakov as ascending the ladder whereas the other two were perceived by him as descending. The "light" elements he perceived as ascending, whereas the two "heavy" elements, water and earth, he perceived as descending by comparison. If the dream appears to describe the planets as first descending and then ascending, i.e. when God is described as immediately above the heaven, this may be parallel to a vision described by Ezekiel in Ezekiel 1,16. The prophet's vision also included four phenomena... [I confess that I do not understand the meaning of that prophecy. Maimonides apparently seizes on the word אופנים as being equivalent to גלגלים, the planets. The author supports what he perceives as Maimonides' understanding of this prophecy. Since I do not understand it myself, I will omit this passage. Ed.]
והנה סו״לם – בגימ׳ ס״יני רמז לו שיקבלו התורה על הר סיני.
וראשו מגיע השמימה – וכתיב וההר בוער באש עד לב השמים.
והנה מלאכי אלהים – זה משה ואהרן.
עולים ויורדים – כדכתי׳ ועלית אתה ואהרן עמך.
וראשו מגיע השמימה – כלו׳ גבוה יותר מדאי.
והנה סלם – סלם בגימטריא סיני שראה דוגמא שעתיד הקב״ה לתת תורה לישראל על הר סיני.
מוצב ארצה וגו׳ – וכנגד בסיני בוער באש עד לב השמים.
והנה מלאכי אלהים – זה משה ואהרן.
והנה ה׳ נצב עליו – זהו שנאמר וירד ה׳ על הר סיני.
ויאמר אני ה׳ – זהו שנאמר אנכי ה׳ אלהיך. ד״א סולם ממש והנה מלאכי אלהים הראה הקב״ה ליעקב שר של מצרים עולה (כדכתיב בפי׳ הרמב״ן ז״ל). ד״א והנה מלאכי אלהים עולים היינו המלאכים שהלכו להפוך את סדום שתלו הכבוד לעצמן שאמרו כי משחיתים אנחנו וגם גלו מסתורין של הקב״ה ולכך נדחו ממחיצתו של הקב״ה קל״ה שנים ועכשיו עלו.
והנה סלם, "and here there was a ladder;⁠" the numerical value of the letters in the word סלם=130, the same numerical value as the letters in the word סיני, "Sinai;⁠" This was a hint that the Jewish people would receive the Torah at Mount Sinai. (B'reshit Rabbah, 68,12)
והנה סולם מוצב ארצה, "and (in his dream) he saw a ladder planted on the earth;⁠" at the burning bush, where Moses had his first communication from G–d, the fire from that bush rose to the heart of the heavens. At that time Moses was told specifically that the Israelites, Yaakov's descendants shall worship G–d there.
והנה מלאכי אלוהים, "and lo, prophets of G–d,⁠" i.e. Moses and Aaron, would climb up and down there.
והנה ה' נצב עליו, and lo, the Lord was standing on top of it. This is what is meant when in Exodus 19,20, the Torah writes that the Lord descended to Mount Sinai.
'ויאמר אני ה, "He said: I am the Lord, etc.;⁠" this parallels what Hashem said at the beginning of the Decalogue in Exodus, 20,2. An alternate interpretation; the word סולם is to be understood literally, as "ladder;⁠" the words: והנה מלאכי אלוהים, describe G–d as showing Yaakov the spiritual representative of Egypt in the celestial spheres, (as also stated in the commentary by Nachmanides) and how that empire after first rising to great heights was brought down completely. A third interpretation: these angels were the angels that had come to Sodom to rescue Lot, and had been demoted by G–d after describing themselves to Lot as initiating the destruction of Sodom, by telling Lot that they had come to destroy Sodom, as if they had the power to do this instead of simply carrying out G–d's command. (Genesis 19,14,) They had also revealed some of G–d's secrets without having permission to do so. According to tradition, their punishment had been to be banned from the celestial regions. Now, 138 years later, they had been allowed to return to their places in the celestial regions.
ויחלום והנה סולם מוצב ארצה – מדרשי׳ רבים דרשו רבותינו בזה.
וי״מ: סולם זה הר סיני ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו זה משה ואהרן.
וי״מ: שהוא המזבח והכהני׳ עולים ויורדים. והנכון שהראהו בחלום הנבואה שכל הנעשה בארץ נעשה ע״י מלאכים והכל בגזירת עליון עליהם אע״פ שהכל גלוי וידוע לפניו הראהו כאלו עולים לו לומר עשינו שליחותך ויורדים לעשות שליחותם והראהו שאע״פ שהכל ביד מלאך עניינו לא יהיה ביד מלאך אלא יהיה חלק י״י ויהיה תמיד עמו לשמרו כענין שנא׳ והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך ועוד איתא בב״ר שהראהו ד׳ מלכיות עלייתן וירידתן:
ויחלום, והנה סולם מוצב ארצה, "he dreamt, and here in his dream there was a ladder which had been placed on earth, etc.⁠" There are numerous allegorical explanations which our sages have offered in explaining the purpose of this phenomenon in Yaakov's dream.
Some say that the ladder represents Mount Sinai, and that the angels ascending and descending on it symbolise Moses and Aaron. Others believe that the ladder represents an altar and that the angels represent the priests, who in real life, ascend and descend from the altar.
I believe that the correct explanation is that God showed Yaakov by means of a dream, that whatever occurs on earth is engineered by angels carrying out God's will, and though God had known long in advance whatever would come pass, He showed Yaakov an image purporting the angels telling God that they had now carried out His will. Moreover, He wanted Yaakov to know that although the angels are His messengers, carrying out His will, this did not mean that God personally, left the earth and the angels to their own devices, but that He took an ongoing interest in the affairs unraveling on earth, and was ever ready to intervene when the need would arise. Thus He assured Yaakov of His ongoing protection on the journey fraught with danger that he had undertaken. In Bereshit Rabbah 68,13 we are also told that the angels ascending and descending represented the ascent and subsequent descent of the 4 super powers which ruled over the Jewish people in their respective exiles.
חלום – בגימטריא זהו בנבואה.
סולם – בגימטריא זה כסא הכבוד.
סולם – בגימטריא קול שקול תפלת הצדיקים הוא סולם למלאכים לעלות בו וכן עלה המלאך בלהב הקרבן, והתפלה היא העבודה לכך כל מי שמכוון בתפלתו הסולם שלם בשליבותיו ויכולים לעלות בו. סולם. בגימטריא ממון ובגימטריא עוני כי זה ישפיל וזה ירים.
סלם – אותיות סמל שהראהו היאך בניו עובדי ע״א.
והנה סלם – בגימטריא וקץ שהראהו קיצי הגליות.
סלם – בגימטריא סיני שהראהו מעמד הר סיני.
סלם מוצב – בגימטריא מרכבו.
מוצב – ג׳ הכא ואידך אלון מוצב אשר בשכם. וצרתי עליך מוצב. שהראהו ביאת הארץ היינו מוצב אשר בשכם שאותו מקום כבשו תחלה והגלו ממנה היינו וצרתי עליך מוצב.
סלם – אותיות למס. שרמז לו הגליות. ורמז לו הקרבנות.
והנה סולם מוצב – בגימטריא הכבש.
ארצה – רמז למזבח אדמה.
וראשו מגיע השמימה – רמז לריח הקרבנות העולה השמים. ד״א והנה סלם בגימטריא וזה מזבח העולה.
והנה מלאכי – אותיות אלו הכהנים. שעולין ויורדים בכבש.
מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה – רמז למי שמושלך לארץ לפי שעה יעלה השמימה.
מלאכי אלהים – ב׳ דסמיכי. הכא ואידך ויפגעו סו מלאכי אלהים ז״ש במדרש מלאכים שליווהו בארץ לא ליווהו לח״ל זהו מלאכי אלהים עולים אותם שליווהו בארץ. ויפגעו בו מלאכי אלהים היינו מלאכי אלהים שעלו אז פגעו בו עתה ללוותו בארץ.
עלים [ויורדים] – בגימטריא בבל מדי יון ורומי.
עולים ויורדים – פר״ש מלאכים שלוהו בארץ אינם יוצאים חוצה לארץ. ונ״ל שקשה לו מפני שאמר עולים תחלה, ואין צורך לזה שהרי מצינו כן בכמה דוכתי׳ במסכת עירובין (כ״א א׳) מטפס ועולה מטפס ויורד, וכן בפסחים (ב׳ א׳) לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב, ולפי׳ ר״ש קשה דהא כבר הלך עד פדן ארם כדמוכח בחולין (שם), א״כ מלאכי הארץ כבר הלכו להם, ושמא י״ל דבשובו לבית אל באו מלאכי הארץ, וכי הדר לחרן על מלאכי הארץ, וירדו מלאכי חוצה לארץ.
ויחלום – הרחבת פירוש דרך חסד.⁠1
והנה סולם וכו׳ – הנה המורה הפליג בביאור זה (מורה נבוכים בפתיחה; א׳:ט״ו; ב׳:י׳). 2 גם ארסטו ותלמידיו למדו מן התורה וזכרו זה המשל בספריהם,⁠3 אוי לנו כי הם ידעו התורה שלנו יותר ממנו. ובספר הגביע (גביע כסף פרק ח׳) אבאר יותר.⁠4
1. גם אם לא היה כתוב כן בפירוש, ידוע לנו שכל התגלות היא בחלום (ראה לעיל על כ׳:ג׳). פירוש דבר זה על ידי נותן התורה היא חסד. השווה לעיל על ו׳, כ; כ״ד, ג; ולקמן על מ״ו, ב.
2. ראה גם רמב״ם, משנה תורה, הלכות יסודי התורה ז׳, ג. וראה לעיל על בראשית א,א בסופו ובהערה שם.
3. לא ברור היכן.
4. שם כתב ריא״כ ״שיש בתורה בקצת מקומות משלים ודימיונים, וזה בענין אברהם בעגלה ועז ואיל וכל המשל ההוא, ובענין סולם יעקב וזולת זה״.
מלאכי אלהים – הם כוחות, כי כל כח יקרא מלאך, כמו שביאר הרב המורה.
(יב-יג) והנה לחוזק הכנת המקום ההוא לנבואה, חלם בנבואה והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ושמלאכי אלהים עולים ויורדים בו, ושה׳ יתעלה ניצב על ראש הסולם. והנה אחשוב שהרמז בזה הסולם הוא אל המציאות הזה בכללו על מדרגותיו; וזה, שהכוחות והצורות אשר באלו הנמצאות הם כולם יורדות מה׳ על מדרגותיהם, עד שיגיע אל השפלה שבצורות; והם בעצמותם עולות, רוצה לומר שקצתם הם בעבור קצת, כאילו תאמר שהצורה השפלה היא בעבור העליונה ממנה, וכן לא יסור, עד שיִּכְלה הענין אל הצורה הראשונה והיא ה׳ יתעלה; כבר התבאר זה באלהיות. והנה לרבותינו ז״ל בזה ביאורים רבים, אלא שרובם סובבים סביב זה הקוטב באופן⁠־מה. וזכר עוד שכבר אמר אליו ה׳ יתעלה בנבואה: אני ה׳ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, הארץ אשר אתה שוכב עליה — והיא ארץ כנען — לך אתננה ולזרעך, רוצה לומר: הנני נותנה לך שיירשוה זרעך בהגיע העת הראוי לזה;
התועלת החמישי הוא בדעות, והוא שהמציאות כולו הוא נִקְשָׁר קצתו בקצתו, ושאין לארץ ולשמים שתי התחלות מתחלפות — כמו שחשבו המאמינים בשניוּת — אבל להם התחלה אחת לבד והוא ה׳ יתעלה, והם יחד כמו סולם אחד, יעלו מדרגותיהם מדרגה אחר מדרגה, עד שיִּכְלה הענין אל ה׳ יתעלה, והוא אשר יֵרדו ויִשפעו ממנו אלו המציאויות. וזה כמו התחלת מופת לבאר ממנו שאין לעולם⁠־ההויה⁠־וההפסד ולעולם⁠־הגלגלים כי אם התחלה אחת, כמו שהתבאר במקומותיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

(יב-יג) ויחלום והנה סלם עד ויקץ יעקב משנתו. המראה הזאת שהגיעה ליעקב ראוי שנדע מה ענינה והוראתה והנה ראי׳ בה דעות חלוקו׳. הא׳ הוא לחז״ל הביאו רש״י בפירושו וענינו שהודיעו ית׳ הנבואה הזא׳ מעלת ארץ ישראל על כל שאר הארצות כי בעבור שהיה יעקב יוצא ממנה כדי שיכסוף תמיד לשוב ולהתגורר בה׳ הראהו מעלתה שהמלאכים המלוים לאדם בארץ הקדושה ההיא אינם המלאכים המלוים אותו חוצה לארץ ולכן ראה אותו סלם ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו להודיע כי באותו מקום יעלו לשמים מלאכים שלוו אותו בארץ וירדו בארץ אחרים למטה מהם במדרגה ללותו בחוצה לארץ. וכמה מדרשות דרשו במראה הזאת, אמרו רבנן פתרין קראו בסיני והנה סלם זה סיני בגימטרי׳, מוצב ארצה דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר וכו׳. וכן דרשות אחרות דרשו עליהם. והדעת הב׳ הוא לר׳ אליעזר הגדול בפרקיו שהראהו הקב״ה בזה ממשלת ארבע מלכיות ומעלת׳ וירידת׳ ולזה ראה הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמים להודיע שמן השמים יושפעו ממשלותיהם והמלאכים שראה עולים ויורדים הם שריהם כמו שנאמר בדניאל שר מלכות יון ושר מלכות פרס שיעלו במעלת ממשלתם וא״כ ירד ממנו, והבטיח ליעקב שהוא יהיה עם זרעו בכל אשר ילך ביניהם ויצילהו מידם ושמרתיך וגו׳ וכמו שהביאו הרמב״ן בפירושיו. והדעת הג׳ הוא שהביא הראב״ע בשם רב שלמה ספרדי שהסלם רמז לנשמה העליונה ומלאכי אלהים מחשבות החכמה. והדעת הד׳ הוא להרמב״ן עצמו שכתב שהראהו בנבואתו שכל אשר נעשה בארץ נעשה על יד המלאכים והכל בגזרת עליון כי המלאכים אשר ישלח בארץ לא יעשו קטנה או גדולה עד שובם להתיצב על אדון כל הארץ לאמר לפניו התהלכנו בארץ והנה היא יושבת שלויה ושקט׳ או מלאה חרב ודם ואז יצוה אותם לעשות בה כרצונו והודיעו עוד כי הוא לא יהיה ביד המלאכי׳ אבל יהיה חלק י״י ויהיה עמו תמיד ינהיגהו ולא יעזבהו להתנהג ע״י המלאכים להיות מעלתו גדולה משאר הצדיקים שנ׳ בהם כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. והדעת הזה קצתו כדברי הרא״בע. ואין ספק שיש בו כמה מהספקות אינם מזה המקום. וכפי דרכו היה ראוי שיאמר יורדים ועולים כי מלאכי עליון ראשונה ירדו לדעת מה נעשה בארץ ואח״כ יעלו להודיעו לאלוה יתברך ואח״כ ירדו שנית לעשות כאשר דבר מלך. והדעת הה׳ הוא לרב המורה הביאו בהקדמת ספרו באמרו שהנה סלם יורה על ענין אחד. ומוצב ארצה יורה על ענין אחר. וראשו מגיע השמימ׳ יורה על ענין ג׳. והנה מלאכי אלהי׳ יורה על ענין ד׳ עולים יורה על ענין ה׳. ויורדים יורה על ענין ו׳ והנה י״י נצב עליו יורה על ענין ז׳. וכוונת הרב בזה שהסולם הורה על אחדות הנמצאות והתקשרם זה בזה והיותם כלם כאיש אחד ושאמרו מצב ארצה יורה על ענין ההויה והפסד שממנו התחלת הידיעה והעיון.
ואמרו וראשו מגיע השמימה מורה שהשפלים מושפעים מהעליונים ומניעים אותם בהויה וההפסד כפי התנועות השמשיות ומכאת ההויה וההפסד נודעו הפחותה עליונות ההם. ושאמרו והנה מלאכי אלהים מורה על מציאות השכלים הנבדלים כמניעים לגרמים השמימיים כי כל מתנועע יש לו מניע.
ואמרו עולים מורה שיש למלאכים ההם עלות.
ואמרו ויורדים מורה שיש בהם עלולים. כי כל זה נכלל בסלם.
וז״ש בו ז״ל ואמרו והנה י״י נצב עליו מורה על מציאות הסבה הראשונה המושגת באחרונה אחר כל ההקדמות והידיעות האלה. ולדעת הזה נטה הרלב״ג בפירושו לזה המקום. והדעת הו׳ מצאנו גם כן לרב המורה בפט״ו ח״ג מספרו וכפי מה שיורו דבריו שמה יראה שהיתה הכוונה הזאת להודיע השם ליעקב שהסבה הראשונה ית׳ הוא מניע הגלגל העליון ולזה הראהו הסלם המורה על התקשרות הנמצאות כלם שפלים ועליונים ושהיה י״י נצב עליו ר״ל על הסלם ההוא הכולל השמים ומה שבתוכם מניע אותו ומנהיגו ושהמשילו בסלם לפי שבו יעלה כל מי שיעלה לדעת ולהכיר באמת מציאות האל ית׳ מסבות תנועות הגלגל כמו שביאר בפ״ט ח״א. ופירש הרב והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו על הנביאים שכבר נקראו מלאכי אלהים כמו שביאר בפ״ו ח״ב שהם בהשגחתם עולים ואח״כ ירדו בהפסקות השגותיהם להנהיג את העם עם שזה יכונה ירידה כמו שביאר בשתופו. והדעת הז׳ הוא גם כן לרב המורה והביאו בפ״י ח״ב כי שם פירש הסלם הזה על העולם השפל בלבד. וכבר סייע דעתו בזה אמרו וראשו מגיע השמימה כי מאשר אמר מגיע מורה שיגיע עד השמים ולא שיכנס בהם ופי׳ מלאכי אלהים על היסודות הד׳ ששני׳ מהם עולים אם בשלוח ואם בערך והם האש והאויר ושנים מהם יורדים והם המים והעפר הכבדים. או שהיו מלאכים ד׳ כחות המתהוים הדומם והצומח החי והמדבר נסתייע הרב שמה ממ״ש בתנחומא כמה מעלות היו בסלם ארבעה. הנה אם כן נמצאו לרב המורה בזה ג׳ דעות מהפירושים ואינו מזה המקום להבחין מהו הדעת היותר ישר ואמתי מהם אבל יקשה לי מאוד שיראה מדבריו שלא היתה ההשגה שהשיג בזה יעקב נבואיית כי אם מחקרית עיונית כי הנה המושג ההוא כפי כל א׳ מהפרושים שפירש הרב ישיגוהו חכמי יון בהתפלספותם מבלי שיהיו נביאים. ואם דעתו שכן היתה מדרגת יעקב בזה מחקרית עיונית לא נבואיית כמחשבת מפרשי ספרו שנלכדו בפח הזה יקשה מה שהעידה התורה ויכלום וידוע הוא בחלום לא יושגו החכמות כפי העיון והמחקר וכמו שבא בספר חוש ומוחש כי החלום הוא מיוחד אל פעלת הדמיון והרכבותיו לא למחקר השכלי ומושגיו. וגם ראיתי לאחד מחכמי הדור האחרונים דעת שמיני בזה והוא שהראהו הש״י במראה הזאת שהטובות הגשמיות בהיותם בטבע או במזל לא יהיה בהם קיום ולא העמדה כי טבע הדברים ההם הוא שישתנו בנקלה ולזה הראהו הסלם הרומז אל מדרגות הטובות הזמניות והיה מוצב ארצה כי שמה מקור הטובות ההמה והיה ראשו מגיע השמי׳ כלל עולם ההויה והפסד אבל לא יעלו לשמים אלא שיגיעו עדיהם והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים הם האנשים המצליחים במעשיהם שהם עולים במדרגות העושר והכבוד. וקראם מלאכי אלהים לפי שהדברים המופלגים בגודל ומעלה יוחסו לאל כמו שלהבתיה מאפילה כהררי אל וזולתם. שלהיות האל גדול על כל גדולים יתוארו בו כל הדברים הגדולים אבל זכר שאותם שהיו עולים היה רואה אותם יורדים כי לא יתקיימו זמן רב הם וזרעם באותם הטובות שהם משתנות בטבעיהם וישיגם התמורה וההפסד. ולפי שיעקב אולי יספק שכן יהיה ענינו וענין זרעו הראהו שלא יהיה ענינו כן כי הנה י״י נצב עליו ר״ל על יעקב ובזכותו ובזכות אברהם ויצחק אבותיו יהיו זרעו קיימים ומתמידים בהצלתותיהם אשר יעדם. אלה הם דברי החכמי׳ בפי׳ מראות סלם. וכבר יתחייב אליהם ספק אחר שלא ימלט ממנו איש והוא שתהיה המראה הזאת בלתי מתיחסת לענין יעקב שהיה בורח מפני עשו אחיו מפחדו שיהרגהו על הברכה אשר ברכו אביו והמראה אשר ראה לא תתיחס לזה כלל אלא להראות שהמלאכים אשר לווהו בארץ לא ילווהו חוצה לארץ או מעמד הר סיני או ממשלת ד׳ מלכיות שהיה אח״ז יותר מאלף שנה או מהנשמה ומחשבות החכמה והנהגת העולם ע״י המלאכים ושאר החכמות מקשור הנמצאו׳ והמנוע הראשו׳ וד׳ היסודות שזכר הרב בפירושיו או מהיו׳ הדברים הזמניי׳ משתנים כי הנה כל הדברים האלה עם היותם השגו׳ אמתיו׳ לא היו מתיחסים ליעקב ולא מצינו שהראה אותה הקב״ה לאברהם ולא ביצחק ולמה זה רצה להראותם ליעקב. כ״ש שלא היתה המראה הזאת מתיחסת לזמן ולא למקו׳ שהגיע לו שם ר״ל בדרך בברחו ובלילה בהיותו לן על אות׳ אבנים ששם מראשותיו ויותר ראוי להראותם אליו בהיותו יושב אהלים בבית אביו או במדרשו של שם ועבר לא באישון לילה ואפלה ובהיוחו כאורח נטה ללון ומפני זה נ״ל לפרש המראה בדרך אחרת מתיחסת ליעקב ולזמן ולמקום ההוא ואתה המעיין תן חלק לשבעה וגם לשמונה פירושי החכמי׳ והמפרשי׳ אשר זכרתי ולבך תשית לדעתי ואתה תבחר היותר ישר ומתקרב לשכל. ואומר שיעקב מפחדו מן עשו שיהרגהו ובהיותו בורח מפניו עני ודל יחיד ומתנכר אולי שכבר היה מתחרט ממה שסכן עצמו בלקיחת הברכות באמרו שמא לא ישר בעיני האלהים מה שעשה לאחיו ויביאו עליו קללה ולא ברכה ולכן סבב יתברך ביאתו לאותו מקום בהר המוריה ושילון שמה והראהו בחלומו בנבואה אלהית קיום הברכות אשר ברכו אביו בו ובזרעו ושרצה אלהים את מעשיו והבטיחו שלא יפחד מעשו כי הוא יצילהו ממנו ולפי שהיו היעודים האלהיים שיעד הקדוש ברוך הוא לאברהם שלשה סוגי׳ דבקות ההשגחה והשפע בו ובזרעו וירושת הארץ הקדושה ורבוי זרעו והם אשר נכללו בברכות יצחק לכן בזאת המראה נתקיים כל זה ליעקב מהאל ית׳ כי הוא הראהו ראשונה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה להודיעו שבמקום ההוא יבנה המקדש ושם יהיה השפע ודבקות ההשגחה העליונה אשר יעד לאברהם על זרעו כאלו היה שם סלם מוצב ארצה קצהו בקדש הקדשים וקצהו מגיע השמימה שמש׳ ירד בו השפע האלהי והשגחתו על אותו מקום מיוחד וקדוש ומפני אותו קשר ויחס עצום שהיה מאותו מקום שפל מקום מקדשנו לשמי י״י יהיו מלאכי אלהים עולים ויורדים בו שהם מלאכי עליון שלוחי השגחתו שהם עולים עם ריח הקרבנות ותכלות המתכללים במקום ההוא ויורדים להושיעם ולהצילם ולהשפיע עליהם טובות כיד המלך ולהורות על עולם הדבקות ומעלת ההשגחה אמר והנה י״י נצב עליו על יעקב שתדבק השגחתו בו כמו שאמר לאברהם והייתי להם לאלהים והמשיך מאמרו אני י״י אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק רוצה לומ׳ הנה המקום הזה אשר הכינותי הוא להדבק שכינתי והשגחתי בהשגחתך כמו שיעדתי לאברהם וליצחק.
והנה אמר באברהם מלת אביך להגיד שהוא יירש כל יעודיו כאלו היה אברהם אביו והוא היה בנו בלבד לא ישמעאל ולא עשו ולא בני קטורה כי בו לבדו יקרא לי זרע לא בהם וביצחק לא הוצרך לומר כן לפי שהוא כבר נתן לו הברכה וירושת היעודים ההם כמו שנזכר הרי שביאר לו בזה שהיה מקיים בידו כל יעודי אברהם והברכה אשר ברכו יצחק והיתה אם כן המראה הזאת מתיחסת לענין יעקב ולמקום ההוא והותרה בזה השאלה הב׳.
וכנגד הסוג הב׳ מהיעודים שהוא מירושת הארץ אמר לו הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך כאלו אמר אל תתעצב יעקב שאתה מושכב על הארץ מבלי לבוש ואין כסות בקרה כי הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ובזה תתנחם על כי כל אדם יתנחם בהיותו על שלחנו ועל מטתו במעט מהטוב ובלבד שלא יסמך משל אחרים.
והנה אמר לך אתננה להגיד שאליו נתנה כבר בב״ד של מעלה ומכח זכותו וירושתו יזכה בה בניו וזרעו.
(יב-יג) והנה מלאכי אלהים עלים וירדים והנה ה׳ נצב עליו – כי אמנם כן יהיה לבסוף ששרי האומות אחר עליתם ירדו, והאל יתברך ה״נצב״ לעד לא יטש את עמו, כאמרו ״כי אעשה כלה בכל הגוים, ואתך לא אעשה כלה״ (ירמיהו מ״ו:כ״ח).
הארץ אשר אתה שכב עליה – שהיא מחוז ארץ כנען.
לך אתננה – שתהיה אתה ״נשיא אלהים״ בקרב יושביה כמו שהיו אברהם ויצחק.
(12) והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים..והנה ה' נצב עליו, this foreshadowed the future when the “angels of God” the superpowers who had become very powerful in our world would begin their decline and end up at the bottom of the rungs of the ladder. The Lord God Who stood above the ladder is the symbol of the promise that God will never abandon the Jewish people, as we know from Jeremiah 46,28 כי אעשה כלה בכל הגויים ואותך לא אעשה כלה, “even when I utterly destroy all the gentile nations, I will not destroy you.”
[א] ויחלום והנה סולם מוצב ארצה
[1] שם (חולין צא:)
[ב] והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו
[1] שם1 (חולין צא:)
1. בפסוקים יא-יג יש ריבוי ציטוטים המופנים למסכת חולין דף צא, וכן פסוק יב עצמו נחלק לשני ציטוטים לאותה הפניה. למשמעות הדברים עיין בהקדמה עמ׳ 13**, ולעיל כו, יט הע׳ 5**.
עלו תחלה וירדו וכו׳. ואם תאמר אם כן יהיה אותה השעה בלא שמירה, ויש לומר היינו דכתיב (פסוק יג) ״והנה ה׳ נצב עליו״ – לשמרו. ואם תאמר אם כן היה להם לירד תחלה ואחר כך לעלות, והשתא לא היה יעקב בלא שמירה, ונראה שאין מלכות נוגעת בחבירתה (יומא לח ע״ב), לפיכך המלאכים אשר הם למטה בארץ הם צריכים להסתלק קודם, ואחר כך ירדו אחרים:
ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו׳ – כתב הרב המורה שביאר הקב״ה ליעקב סדר השתלשלות המדריגות של ג׳ עולמות, כי באמרו מוצב ארצה זהו העולם התחתון וראשו מגיע השמימה זה העולם האמצעי. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו זה עולם המלאכים. והנה ה׳ נצב עליו להורות כי השי״ת גבוה מעל כל גבוה ומושל על כולם. והקשה על דבריו מהרי״א כי מראה זו ליעקב אינה כפי הזמן ולא כפי המקום. ואומר אני לישב דברי המורה שאין מראה זו חוץ לזמנה ולא חוץ למקומה, כי ידוע מה שכתבו הקדמונים וכן תמצא בעקידה וברבינו בחיי וכן כתב מהרי״א בעצמו, שאפילו חכמי האומות הסכימו על זה כי ג׳ חלקי המשכן הם כנגד ג׳ עולמות, כאשר תמצא הכל באר הטיב בספרי הגאונים שהזכרנו ולפי ציור זה ודאי כאן מקומו, כי יעקב היה במקום הר המוריה אשר הוכן מקדם לבנות עליו בהמ״ק, על כן הראה לו ה׳ במראה זו תבנית שלשה עולמות וציורם לרמז שלעתיד יבנה כאן הבית המקדש על תבנית ציור ג׳ עולמות אלו.
דבר אחר לכך הראה לו הקב״ה תבנית כל העולמות להורות שמקורם ממקום זה שנקרא אבן שתיה כי משם הושתת העולם ד״א לפי שמשם יוצא השפע לכל העולמות כי התחתונים מוסיפין כח בגבורה של מעלה כביכול, וע״כ מלאכי אלהים עולים תחלה כי משם ישאבון מי השפע ממעייני הישועה ואח״כ יורדים להשפיע מלמעלה למטה וסוד זה רמז בדברי רש״י בשיר השירים בפסוק מה יפו פעמיך (ז׳:ב׳) שישראל מקלסין להקב״ה מלמעלה למטה והקב״ה מונה קילוסם מלמטה למעלה כדרך שהתחיל כאן בסולם מוצב ארצה מלמטה למעלה וכבוד אלהים הסתר דבר. ותמה אני על מהר״י אברבנאל שכתב שאין מראה זו מקומה כאן, וכל שכן לדברי המדרש (בר״ר ס״ח:י״ב) האומר והנה סולם זה כבש. מוצב ארצה זה מזבח כו׳. אתה הראית לדעת כולם כי ענין הסלם מורה על המקדש אשר היה בו יעקב בלילה זו.
ועוד כי בבהמ״ק, שם ישבו על כסאות הסנהדרין אשר משם תצא תורה, והחכמה הקנויה לאדם ע״י מדריגות חלוקות כי מתחילה צריך החוקר אחר המושכלות להכיר במהות נמצאי מטה וזהו סלם מצב ארצה ומשם יעלה למדריגה גדולה מזו והוא להכיר במהות הנמצאים שבעולם התיכון במהלך הגלגלים ותנועתם וז״ש וראשו מגיע השמימה. ומשם יעלה להבין במהות השכלים הנבדלים שבעולם העליון. וז״ש והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, והזכיר עולים ויורדים כי הם ד׳ מחנות שכינה כדמסיק ברקנט״י פרשת בלק אוריאל שר אויר, מיכאל שר מים, רפאל שר עפר, גבריאל שר אש, וידוע שבטבע המים והעפר לירד, וטבע האויר והאש לעלות, על כן הזכיר עולים שנים ויורדים שנים. ומשם יעלה להשיג במציאת האל יתברך ז״ש והנה ה׳ נצב עליו, ולכל דעות אלו מראה זו הוא לפי המקום. אמנם כפי הזמן הוא, לפי שיעקב ברח מעשו ומורא יעלה על ראשו שלא יפגעהו בחרב ע״כ מן השמים יעכבוהו להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, כי המקדש בית תפלה יקרא, וכבר הותנה שכל זמן שיעקב מצפצף בקולו אין ידי עשו שולטות בו. ועוד שבהמ״ק הפכו של עשו כי עשו אומנותו לוטש חרש נחושת וברזל לעשות ממנו החרב, ובמקדש כתיב (מלכים א ו׳:ז׳) כל כלי ברזל לא נשמע, וכתיב (דברים כ״ז:ה׳) לא תניף עליהם ברזל וגו׳, ע״כ הראו ליעקב מקום המקדש לומר שבזכותו ינצל מכלי ברזל כמ״ש והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך.
ולדעת רז״ל (בר״ר ס׳:ט״ז) היה הסלם מוצב בבאר שבע, וסוף הסלם בבית אל, ואמצע שיפועו כנגד בהמ״ק, היינו להורות שהמקדש הוא האמצעי, המחבר שני הקצוות העליונים אשר ראשם בשמימה ותחתונים מוצבים ארצה, כי שם מדור לשכינה עם התחתונים כמ״ש (שמות כ״ה:ח׳) ושכנתי בתוכם. היינו בתוך המקום העומד באמצע כדי לחבר הקצוות והיו לאחדים בארץ. וי״א שענין הסולם הוא להורות כי ה׳ נצב עליו על יעקב, ועשה לו השי״ת מדור בתחתונים עם כל מלאכיו עושי רצונו, ע״כ נאמר תחלה עולים ואח״כ יורדים לפי שדירתם למטה בתחתונים. ובסלם נאמר מצב ארצה ולא נאמר מצב בארץ אלא ודאי שרגלי הסלם בשמים ומגיע עד לארץ לכך נאמר ארצה כמו לארץ. ומ״ש וראשו מגיע כל קצה נקרא ראש, והורה שע״י יעקב העולם הפוך, וכל מבקש ה׳ ירד למטה, כי שם ה׳ נצב עליו.
הַשָמָ֑יְמָה: בלא פשט.⁠א [הַשָּׁמָ֑יְמָה].
א. ההערה לקוחה מא״ת, [והיא באה להוציא מדפוס ונציה ש״ז, שסומנו בו במילה ׳השמימה׳ אתנחתא ופשטא].
עולים תחלה ואח״כ יורדים כו׳. ק״ל דהל״ל יורדים תחלה דהא דירת המלאכים בשמים הוא:
It states עולים first and יורדים afterwards... Rashi is answering the question: Why does it not say "descending" first, since the angels dwell in heaven?
ויחלום והנה וגו׳ – טעם אומרו והנה – להיות שאין החלום מוחלט בבחינת הצדק כי חלומות שוא הם, גם שעל כל פנים יהיה בהם תבן כי הם במראה השעמום, לזה אמר והנה פי׳ כי הדברים בלא שעמום ודמיונות אלא כל דבר נגלה אצלו ומבואר כיום יאיר, ואין זה דומה לשאר החלומות שרואה דבר ואינו מחליט בראייתו מה שהוא רואה, ולזה תמצא שדקדק לומר בכל פרט ופרט מהנגלה אליו בחלום והנה, גבי ראית הסולם אמר והנה סולם, גבי ראית המלאכים אמר והנה מלאכי וגו׳, גבי גילוי שכינה אמר והנה ה׳, הכוונה בזה כי היתה נבואה ממש.
ויחלום והנה סולם, And he dreamed that there was a ladder, etc. Inasmuch as many dreams contain matter without significance, the Torah added the word והנה to indicate that in this dream every detail appeared to Jacob as especially vivid and significant. He had total recall of everything he dreamed and referred to each detail later on. This is why the word והנה is repeated before every segment of the dream. The Torah thereby characterises the dream as a prophetic revelation.
ויחלום והנה סולם מֻצָּב ארצה – [כתב רשב״ם] ״מֻצָּב על ידי אחרים״ [שלא נזכר שם פועלו.] ״וכן ׳מוקטר ומוגש׳1 ע״י אחרים וכן ׳אשר אתה מָרְאֶה בהר׳2 אחרים הראו לו. אבל ׳נראה׳3 מעצמו״. כן פירש רשב״ם. ואמר הכתוב שהיו מלאכי אלהים עולים ויורדים. ובהיות מלאכי השם שוכני מרומים היה לו להקדים יורדים לעולם? ויאמר רשב״ם ז״ל ״לפי הפשט אין לדקדק במה שהקדים עולים ליורדים, שכן דרך ארץ להזכיר עולים ליורדים״. ולדעתי נדמה ליעקב בחלומו שרואה מלאכי אלהים מתאספים במקום שהוא שוכב ומביאים סלם ומציבים אותו במקום ההוא. וזהו ״והנה סולם מֻצָּב ארצה״ על ידי המלאכים. ורגלי הסלם בארץ וראשו מגיע השמימה עד השמים שעל ראשו. ואחר שנצב הסולם היו מלאכי אלהים שהציבוהו עולים עליו אל השמים. ואחר שעלו חזרו וירדו בסלם ההוא להראותו כי זה המקום מקום מקדש אלהים שֶׁשֵׁם י״י נקרא עליו. וכל דבק בשם צריך שיעבדהו שם. ולכן המלאכים שהתהלכו בארץ במלאכות השם נאספו אל המקום הזה לעלות אל אדוניהם השמים. והעמידו סלם לעלות עליו ובו הם יורדים במצות השם לעשות מלאכותיו בעולמו. וכל זה משל כי הקשר שבין השם ובין הארץ הוא המקדש הנורא, ומשם יוצא הנבואה וכל הנפלאות כדרך ״ודברתי אתך מעל הכפרת״4 וגו׳. והיה זה המקום שילה, כי הוא בין בית אל ושכם, ושם היה מקדש השם בתחלה כשבאו ישראל לארץ, עד שביית הארון בימי עלי שנאמר ״ויקהלו כל עדת בני ישראל שילה, וישכינו שם את אהל מועד״5 והיה נבחר ליהושע המקום הזה בנבואה, וידע שהוא המקום שנגלה שם השם לאברהם וליעקב, ושאמר יעקב עליו ״והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים״6 ובחטאת ישראל נחרב. שהיה בחלק אפרים סמוך לבית אל, כי בית אל בין שבט בנימין לשבט אפרים. וכתוב עליו ״וימאס באהל יוסף, ובשבט אפרים לא בחר. ויבחר את שבט יהודה, את הר ציון אשר אהב״.⁠7 כי גם משכן השכינה גם המלוכה היתה בראשונה בבני רחל, יוסף ובנימין, כי שילה בחלק אפרים. והמלך הראשון8 משבט בנימין. ואחרי כן באו גם שניהם בחלק יהודה. ולכן אברהם בתחלת בואו לארץ נגלה אליו שם האלהים ובנה שם מזבח. ואחרי כן נסע משם והתישב בחברון בשבט יהודה, מקום מלכות דוד. וכן יעקב בשובו מפדן ארם בנה מזבח בבית אל, ואח״כ היתשב בחברון. כן נראה בעיני. ויש למפרשי התורה ז״ל דרושים אחרים, ואני לפרש פשוטו של דבר באתי.
1. מלאכי א, יא.
2. ש מות כה, מ.
3. בראשית יב, ז.
4. שמות כה, כב.
5. יהושע יח, א.
6. בראשית כח, כב.
7. תהלים עח, סז-סח.
8. הוא שאול המלך.
ויחלם – חלום של נבואה, כמו שנראה מענינו, וכן אמר לו השי״ת בשובו מפדן ארם קום עלה בית אל וכו׳ לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך (לקמן ל״ה א׳):
והנה סלם – החזיון הזה מורה על השתלשלות הסבות והמסובבים והקשר האמיץ והחזק שבין העליונים והתחתונים, וכולם ביד ה׳ עלת כל העלות וברצונו הפשוט לכל אשר יחפוץ ישלחם, כי מלכותו בכל משלה, וממעון קדשו השמים הוא יתברך מושל ומשגיח על כל אשר בארץ, ולזה נדמה אליו שהסולם היה מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה להורות על כבוד מלכותו יתברך ושהשם נצב על ראש הסולם והמלאכים עולים אליו לשמוע ויורדים ממנו לעשות כאשר יצום:
מצב – ע״י אחרים, וכן מקטר מוגש (מלאכי א׳ י״א), וכן אשר אתה מראה בהר (שמות כ״ה מ׳), אבל נצב שאמר בסמוך, הוא מעצמו, וכן נגש אל הערפל (שמות כ׳ י״ז):
עולים ויורדים בו – הנכון כדברי דון יצחק, עולים ומביאים לפניו ית׳ תפלות התחתונים, ויורדים במצות האל למלא משאלות המתפללים, וזהו שאמר יעקב וזה שער השמים, שמכאן תפלות בני אדם עולות השמימה.
סלם נגזר משורש ״סלל״ עם המ״ם הנוספת, כדוגמת ״ריקם״, ״חנם״, ״שָׂפָם״ (משורש שׂפה). ״סלל״: עלה.
מראים לו סולם, המרמז שקיים קשר בין התחומים הארציים והשמימיים. הסולם ״מֻצָּב״; הוא לא נמצא שם במקרה, אלא ״הוצב״ שם על ידי כח עליון. יתירה מכך, הוא הוצב ״ארצה״ – לכיוון הארץ; הווי אומר שהכח העליון שהציב את הסולם אינו בארץ אלא למעלה. הסולם הורד מלמעלה, והוצב על הארץ.
וראשו מגיע השמימה – אולם מטרת הסולם אינה הירידה מהשמים לארץ, אלא העלייה מהארץ לשמים. זוהי הראשונה משלוש אמיתות שהוראו כאן ליעקב. האמת הראשונה היא, שאת ייעודם של כל החיים על פני האדמה, וממילא גם של חיי האדם, כולל חייו שלו עצמו, אין לבקש למטה – ובנוגע ליעקב, במסע מבאר שבע חרנה – אלא למעלה, במקום שממנו ״הוצב״ הייעוד הזה. כל אשר בארץ נקרא ונועד להתעלות ולהתרומם אל התכלית הנעלה שהוצבה על ידי שמים. תכלית זו, השאיפה הזאת להתעלות, אינה מעשייה הבדויה מלב האדם; אלא מציאות קיימת תמידית, שמוצאה בשמים, וקיומה הישיר הוא בארץ.
(השווה מאמרי חז״ל בבראשית רבה [סח, יב]: ״⁠ ⁠׳סולם׳ זה כבש, ׳מוצב ארצה׳ זה מזבח״; ו״סולם זה סיני״. וכן בחולין [צא:]: ״רחבו של סולם שמנה אלפים פרסאות״ – כלומר, הסולם מגיע למעלה, מעבר לכל הקשור לעולם הארצי, אך אדם יכול לעלות על שליבתו הנמוכה, בכל מקום על פני האדמה.)
והנה – אמת שנייה: הוא רואה ״מלאכי אלקים״, שלוחי ההשגחה העליונה, הוויות קדושות, הפועלות בארץ בגזרת ה׳. הוא רואה אותם עולים ויורדים: עולים למעלה, לקבל את פקודותיהם מה׳; ויורדים ״בו״, כנגדו (לפי אחד הפירושים, שיש לו ראיות מהמשך הדברים). הוא רואה שגורל האדם אינו מוכרע בארץ, בעולם הגשמי. הוא רואה ששלוחי ה׳ עולים בסולם ומתבוננים בדמות השלימה של האדם כפי שעליו להיות; ולאחר מכן יורדים ומשווים את דמות זו לדמות האדם בפועל; ועל פי קנה מידה זה הם נוהגים עמו לטוב או לרע.
וכך אומרים זאת חז״ל: ״עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה, ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה, בעו לסכיניה״ (שם בחולין צא:). ומבארים עוד בבראשית רבה (סח, יב): ״ישראל אשר בך אתפאר, את הוא שאיקונין שלך חקוק למעלה, עולים למעלה ורואים איקונין שלו, ויורדים למטה ומוצאים אותו ישן״. הווי אומר: ״הם עלו למעלה ומצאו את דמותו חקוקה כישראל המפאר את הקב״ה; ירדו ומצאו אותו ישן״ – באותו מקום עצמו שהיה אמור לעורר בו הכרה גבוהה בשליחותו, כדי שיהיה נתון כל כולו באותה תכלית נעלה. לכן ״בעו לסכיניה״, היינו ש״הייתה כוונתם להרע לו״; אך ״מיד ׳והנה ה׳ נצב עליו׳⁠ ⁠⁠״ (חולין צא:).
ויחלום – עתה יספר ארבעה חסרונות שהיו בנבואה עצמה, כמו שחשב הרמב״ם בחבורו ה׳ דעות ובס׳ מו״נ בהבדלים שבין נבואת משה לנבואת יתר נביאים, [הבדל א׳] שהנבואה הבלתי שלמה תהיה בחלום כמ״ש בשעפים מחזיונות לילה, ועז״א ויחלום – ב] שהנבואה הבלתי שלמה יבאו בה משלים וחידות, וכל שהמשל בלתי מובן, הוא סימן לגריעות הנבואה, וכמ״ש ואלי דבר יגונב ותקח אזני שמץ מנהו, ועז״א והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שהוא משל וחידה ועדיין לא נודע פתרונה על נכון, ג] שהנבואה באספקלריא שאינה מאירה תבא ע״י מלאך, ועז״א והנה מלאכי אלהים עלים וירדים שהם המלאכים, שהגיעה נבואה זו אליו באמצעותם, ד] שהנבואה הבלתי שלמה יתערב בה כח המדמה ויראה מחזות ודמיונות, כמ״ש יעמוד ולא אכיר מראהו כמ״ש בפי׳ איוב שם, ועז״א.
{What is the intent of this very incredible and incomprehensible vision of Yaqov?}
HE DREAMT. The narrative now proceeds to enumerate four deficiencies in the prophecy itself, (Following Rambam in Hilkhot Deot and in the Guide for the Perplexed,⁠1 where he discusses the distinctions possessed by the prophecy of Moshe over that of other prophets.)
1) Prophecy occurring in a dream is imperfect; written,⁠2 In scattered thoughts from the visions of night. Hence, he dreamt.
2) Imperfect prophecy is characterized metaphors and riddles, and the degree to which these are not clearly understood is a measure of how deficient the prophecy actually is; as it is written,⁠3 Now a word came stealthily4 to me, and my ear took a morsel of it. Hence, a ladder standing on earth whose top reached to the sky: an enigmatic image that was not fully deciphered.
3) Prophecy derived through a non-luminous mirror is rendered by means of an intermediary agency (malakh). Hence: with angels (‘malakhim’) of God going up and down it, these being the agents by means of which the Prophecy was conveyed.
4) In-complete prophecy is distorted by the activity and involvement of the images-producing faculty, leading to concrete visions and forms. I have explained this in my commentary on the verse,⁠5 It stood still, but I could not discern its form.
1. Guide, II, 35-39.
2. Job 4:13.
3. Ibid. :12.
4. Author (there): stealthily — not clearly.
5. Job 4:16.
עולים ויורדים בו: מתחילה ״עולים״ ואח״כ ״יורדים״, מזה הבין שהשכינה למטה בארץ, ומלאכים סביביו, ועולים בשליחות1 ויורדים לאחר מכן, והוא אות על השגחה פרטית2 על כל סביבות יעקב. ועיין מה שכתבתי להלן (לה,ז. לה,טז).
1. ״עולים״ קודם, בשליחות של השכינה הנמצאת עתה בארץ.
2. כפי שיבואר בהמשך דברי רבינו סוף פסוק י״ד.
והנה סלם מצב ארצה וגו׳. מהמראה הזה ב׳ דברים לא מצינו להם פתרון בדברי ה׳, והם מראה הסלם ופרטיו, ר״ל היותו נצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ועוד היות מלאכי אלהים עולים ויורדים, שאין להם שייכות וקשר עם ההבטחה שהבטיחו ה׳ ליעקב, ואיך שיהיה מהרמז הנרצה בו בין כל הרמזים והפירושים שנאמרו בו, כבר למדת שיבואו בתנ״ך דברים שאין להם קשר קרוב ונראה עם הבא אחר כך, ויתפרשו על פי כללים ראשיים, ר״ל כענין שלפנינו, שהסלם ירמוז לקשר וליחס שיש בין העליונים הרוחניים לתחתונים החומריים, ומלאכי אלהים הם הכחות כלם מלאכותיים וטבעיים מצד היותם שלוחי ההשגחה, והעלייה תרמוז אל התפלות והעבודות העושות רושם למעלה (והיא אמונת המקובלים תמה וברה) והירידה תרמוז אל הרעות והטובות היורדות מהשמים
ויחלם וגו׳ – התמונה שבחלום זה מיוחדת בכך, שמתואר בה איזה קשר⁠־חיבור בין שמים וארץ, אך חלקיה השונים יתבררו רק בהתבוננות מדוייקת בה.
והנה סלם מצב ארצה – הסולם מוצב ארצה, מלמעלה למטה; מן השמים נתן ה׳ אמצעי בידי יושבי ארץ שבעזרתו הם יוכלו להתקשר⁠־להתחבר אל השמים. זהו גילוי רצונו שנודע לנבחריו. עם קיומה של כל מצווה אלהית עולה האדם שלב אחד נוסף בסולם זה המוביל אל השלמות העילאית אל השמים.
והנה מלאכי וגו׳ – מלאכים אלה אינם יורדים מן השמים לארץ, אלא הם מצויים על הארץ, עולים השמימה ושוב יורדים. ואין הם מלאכי ה׳, כי אם מלאכי אלהים. לפי דברי התהלים1 ״עושה מלאכיו רוחות״, הרי מלאכי אלהים אלה הם אותם כוחות הטבע שה׳ יצר עם בריאת העולם וקבע להם את פעולתם עלי אדמות פעם לתמיד. אבל אין כוחות אלה פועלים באופן מקרי ועיוור לטובת האנושות או לרעתה. בסולם זה שהועמד לרשות האדם כדי ליצור את הקשר בין ארץ ושמים בשבילו, באותו סולם עולים גם הם כדי לקבל ציווי למעלה, ואחר יורדים כדי לבצע הציווי האלהי הזה.
וציווי זה נקבע לטובת האדם או לרעתו בהתאם ליחסו שלו אל הקשר עם האלהים וגילויו, אם דרשו ובקשו או שמא, ח״ו, בז לו. וכך אמרו חכמינו ז״ל:⁠2 ״ישראל אשר בך אתפאר. אתה הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה, עולים למעלה ורואים איקונים שלו, ויורדים למטה ומוצאים אותו ישן״. אתה זה שתמונתו חקוקה למעלה, אתה נועדת להשיג את האידיאל שה׳ קבע לך — להיות מי שה׳ מתפאר בו. והנה עולים המלאכים ומתבוננים באידיאל זה שבשמים ואחר הם יורדים והם מוצאים אותו — ישן, ללא מעש, בלא כל פעולה להגשמת האידיאל הזה.
ובגמרא3 ממשיכים חז״ל לספר, משהשוו את דיוקנו שלמעלה עם דיוקנו שלמטה ״בעי לסכוניה״. בקשו להביאו בסכנה. הרי מלאכי אלהים הם, מלאכי מידת הדין אשר מסכנת את האדם שאיננו עושה כדי להשיג את יעודו, כדי להגשים את האידיאל שנקבע לו למעלה. ואז — והנה ה׳ נצב עליו, אלהי החסד והרחמים, זה שמחנך את האדם, הוא נצב ומגן בעדו, מונע ממלאכי הרעה להתקרב אל זה שאמור להשיג בעתיד את האידיאל האלהי ולהגשימו. יתרה מזו. הוא אף נותן לו את ההבטחה המעודדת להיות עמו תמיד, ליתן לו את האמצעים להגשמת רצונו, הרצון האלהי, ומעל לכל — להגן עליו מפני הסכנות שעלולות להפריע אותו בהשגת יעודו.
1. ק״ד:ד׳.
2. בראשית רבה ס״ח:י״ח (המ׳).
3. חולין צ״א: (המ׳).
עולים ויורדים – תניא, כמה רחבו של סולם שמונת אלפים פרסאות, דכתיב והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, עולים שנים ויורדים שנים, וכי פגעו בהדדי הוו להו ארבעה,⁠1 וכתיב במלאך (דניאל י׳) וגויתו כתרשיש, וגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי הוו2 (שם שם)
עולים ויורדים – תניא, עולים ומסתכלים בדיוקנו של מעלה ויורדים ומסתכלים בדיוקנו של מטה, בעו לסכוני׳, מיד והנה ה׳ נצב עליו, אמר רשב״ל, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כאדם שמניף על בנו.⁠3 (שם שם)
1. ר״ל עולים משמע כהדדי ולא זה אחר זה, וכן יורדים, וכי פגעו בהדדי צריך רוחב הסולם להחזיק ארבעתם.
2. תרשיש הוא ים, וכדמתרגם ביחזקאל א׳ כתרשיש כרום ימא מראה הים, ור״ל מכיון שצריך הסולם להחזיק ארבעתן ממילא בהכרח צריך שיהי׳ הסולם מחזיק שמונת אלפים פרסאות.
3. פירש״י בדיוקנו של מעלה פרצוף אדם שבארבע חיות בדמות יעקב, עכ״ל, ובדיוקנו של מטה הוי הפירוש לפי״ז בפני יעקב, ויש בזה כונה בחכמת הנסתר, ועיין מש״כ לעיל ר״פ וירא בפ׳ והנה שלשה אנשים.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יג) וְהִנֵּ֨ה יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה נִצָּ֣ב עָלָיו֮ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ׃
And, behold, Hashem was standing over him1 and He said, "I am Hashem, the God of your father, Avraham, and the God of Yitzchak. I will give the land upon which you are lying to you and your offspring.
1. standing over him | נִצָּב עָלָיו – See Rashi or Shadal. Alternatively: "standing on top of it", referring to the ladder (Bereshit Rabbah, opinion in R"Y Bekhor Shor).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םמלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פב] 1והנה ה׳ נצב עליו, בעו לסכוניה [המלאכים ליעקב] מיד והנה ה׳ נצב עליו, א״ר שמעון בן לקיש אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאמרו, כאדם שמניף על בנו. (חולין צא:)
[פג] 2והנה ה׳ נצב עליו, ר׳ שלמוני בשם ריש לקיש אמר תרונוס של ג׳ רגלים הראה לו, רבי יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי אמר את הוא רגל שלישית. (בראשית רבה סח)
[פד] 3והנה ה׳ נצב עליו, ר׳ חייא ור׳ יניי חד אמר עליו על סלם וחרנא אמר עליו על יעקב מאן דאמר עליו על סלם ניחא, מאן דאמר עליו על יעקב מתקיים עליו. א״ר יוחנן הרשעים מתקיימין על אלהיהם שנ׳ ופרעה חולם והנה עומד על היאור (בראשית מ״א:א׳) אבל הצדיקים אלהיהם מתקיימים עליהם שנא׳ והנה ה׳ נצב עליו, רשב״ל אמר האבות הן הן המרכבה שנא׳ והנה ה׳ נצב עליו. (בראשית רבה סט)
[פה] 4והנה ה׳ נצב עליו, ויעקב היה ישן והקב״ה והמלאכים משמרין אותו שנאמר והנה מלאכי אלהים עולים (בראשית כ״ח:י״ב), וכתיב והנה ה׳ נצב עליו. (תנחומא וישלח ג.)
[פו] 5והנה ה׳ נצב עליו, התיצבו וראו (שמות י״ד:י״ג), אין יציבה בכל מקום אלא רוה״ק כו׳ והנה ה׳ נצב עליו. (מכילתא דרשב״י יד, יג.)
[פז] 6והנה ה׳ נצב עליו, יעקב ראה המלאכים עולים ויורדים ושכינה עליו ומקלסין לפניה אמר האל הקדוש. (מדרש)
[פח] 7אני ה׳ כשנגלה על יעקב לא נגלה עליו באנכי [כמו לאברהם ויצחק] אלא באני שנאמר והנה ה׳ נצב עליו ויאמר אני ה׳ אלהי אברהם אביך לפיכך נתיירא, ויירא (יעקב מאד) (בראשית כ״ח:י״ז). (פס״ר פל״ג)
[פט] 8אלהי אברהם אביך, והלא יצחק אביו, אלא בשביל שלמדו תורה קראו אביו ללמדך שכמו שהבן מכבד את אביו כך התלמיד מכבד את רבו. (מדרש הבאור)
[צ] 9אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, מתני׳ ר״ג אומר בכל יום אדם מתפלל שמונה עשרה וכו׳. גמ׳ רבי חנינא בשם ר׳ פנחס כנגד י״ח פעמים שאבות כתובים בתורה אברהם יצחק יעקב, אם יאמר לך אדם י״ט הם אמור לו והנה ה׳ נצב עליו [וגו׳] לית הוא מינהון, אם יאמר לך אדם י״ז הם אמור לו ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק מינהון (בראשית מ״ח:ט״ז). (ירושלמי ברכות פ״ד ה״ג. תענית פ״ב ה״ב)
[צא] 10ואלהי יצחק, אתה מוצא כל מי שנתייסם [שנתייסר] בעיניו כאלו הוא מת, כיצד אמר רשב״י אין הקב״ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהן אלא לאחר מיתתן שנאמר לקדושים אשר בארץ המה וגו׳ (תהלים ט״ז:ג׳), אימתי הן קדושים כשהן קבורים בארץ שכל זמן שהן חיין אין הקב״ה מייחד שמו עליהן, כל כך למה, שאין הקב״ה מאמין בהן שלא יטעה אותן היצר הרע, וכיון שמתים הקב״ה מייחד שמו עליהן. והרי מצינו שייחד הקב״ה שמו על יצחק הצדיק בחייו שכך הוא אומר ליעקב אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, רבנן אמרי רואה את אפרו כאלו הוא צבור על גבי המזבח. ורבי ברכיה אומר הואיל ונתייסם בעיניו כאלו הוא מת לפי שהיה גנוז לתוך הבית ויצר הרע פסק הימנו. (תנחומא תולדות ז.)
[צב] 11הארץ אשר אתה שכב עליה, מאי רבותיה, א״ר יצחק מלמד שקפלה הקב״ה לכל ארץ ישראל, והניחה תחת יעקב אבינו, שתהא נוחה ליכבש לבניו. (חולין צא:)
[צג] 12הארץ אשר אתה שכב עליה, אמרתי ליעקב, הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה, ביקש מקום לנטוע אהלו, ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה, ולא הרהר אחר מדותי. (סנהדרין קיא.)
[צד] 13הארץ אשר אתה שכב עליה, לפי שאמר לו הקב״ה הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה, אם שכב את עליה הרי היא שלך ואם לאו אינה שלך. (מדרש הגדול)
[צה] 14הארץ אשר אתה שכב עליה, רבי הונא בשם רבי אליעזר אמר ובלבד שתקבר עליה לכך נתחרט [נתחבט] על הקבורה בה. (מדרש הגדול)
[צו] 15הארץ אשר אתה שכב עליה, מיכן אמרו רז״ל כי אם מכר לו עשרה שדות בעשרה מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה הכל, שהרי יעקב אבינו שוכב במקום אחד וקנה כל ארץ ישראל ומאי טעמא כולהו סדנא דארעא חד הוא. (לקח טוב)
[צז] 16הארץ אשר אתה שכב עליה, כיון שברח יעקב מעשו פגעו בו עשו ואליפז בנו וביקש עשו לשחטהו, אמר אליפז לעשו הלא כתיב באברהם כי גר יהיה זרעך וגו׳ ארבע מאות שנה (בראשית ט״ו:י״ג) וישמעאל לא נקרא זרע אלא יצחק ואין ליצחק אלא אתה ויעקב ועכשיו אם אתה הורג את יעקב נמצאת אתה וזרעך משתעבדין ארבע מאות שנה מפני שדבר ה׳ קיים לעולם ולעולמי עולמים, מוטב שתצילו ותתקיים הנבואה בו ובזרעו ואל תשתעבד אתה ובניך ד׳ מאות שנה. ומיד נטלו כל מה שיש לו והניחוהו ריקם ואפילו לבושו והלך ושכב על הארץ שנ׳ הארץ אשר אתה שוכב עליה, מלמד שאין בין גופו ובין הארץ כלום, ומיד נגלה הקב״ה ליעקב ואמר לו בשביל שאתה שוכב על העפר והיה זרעך כעפר הארץ, ובשביל שעברת במקלך בלבד תחזור בשתי מחנות. (נר השכלים כת״י)
1. לעיל אות עו. התחלת המאמר. בעי לסכוניה מחמת קנאה. נצב עליו לשמרו. שמניף על בנו במניפה להצילו מן השרב. (רש״י) וברבנו גרשום שמניף במניפה על גופו כלומר שמחממין אותו באשם ומצננו במניפה. ומעין זה דרשו בב״ר פס״ח אמר ר׳ אבהו לבן מלכים שהיה ישן על גבי עריסה והיו זבובים שוכנים עליו וכיון שבאת מינקתו שחה עליו והיניקתו וברחו מעליו, כך בתחלה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, כיון שגילה עליו הקב״ה ברחו מעליו והנה ה׳ נצב עליו. ובסגנון אחר במדרש אבכיר מובא בילק״ש רמז קכ. והנה ה׳ נצב עליו, משל לעני שהיה המלך אוהבו ונכנס ויוצא בפלטין שלא ברשות ובני פלטין מקנאין ומבקשין להרגו א״ל אנ מתקיים עליו, כך שמע הקב״ה לשרי המלכיות שהיו אומרים עתיד זה לירש העולם ולהעביר המלכיות נהרגנו, מיד והנה ה׳ נצב עליו. ולקמן מאמר פו. מבואר דדרשו דגם המלאכים שמרו אותו. ובכת״י ר׳ יואל עה״ת והנה ה׳ נצב עליו. משל למלך שראה בן טובים שוכב בדרך בשדה והיה מגין עליו ושומרו מחיות רעות, כך הקב״ה שמר את יעקב מעשו ולבן יה נצב עליו ר״ת ע׳נ׳י׳.
2. תרונוס כסא. עי׳ ערוך ע׳ תרנוס, ובגמ׳ ברכות לב. ומה כסא של שלש רגלים אינו יכול לעמוד לפניך. ובפי׳ ב״ר כת״י במנח״י מה סלם ג׳ אותיות כך הראה לו שהעולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמלת חסדים. ד״א כסא של שלש רגלים שלשה אבות אברהם יצחק ויעקב. ובב״ר שם סיום הדרש היא דעתיה דריב״ל כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו, מה חבל זה פחות משלשה אין מבקיעין [י״ג מפקיעין, אין גודלין חבל בלא ג׳ נימין, מת״כ] אותו [כך יעקב הוא השליט בחבל] כך האבות אינן פחותים מג׳. ובספרי האזינו סי׳ שי״ב יעקב חבל נחלתו מה חבל זה משולש כך היה יעקב שלישי לאבות וקיבל שכר כולם. ובסגנון אחר במדרש תנחומא מקץ ה. זש״ה אשרי שאל יעקב בעזרו למה לא נאמר שאל אברהם או שאל יצחק אלא אל יעקב את מוצא שלא נצב הקב״ה לא על אברהם לא על יצחק אלא על יעקב שנא׳ והנה ה׳ נצב עליו. א״ר סימון אין המלך עומד על שדהו לא כשנזרעה ולא כשנחרשה ולא כשנעדרה. ואימתי עומד עליה כשהיא עומדת כרי כך אברהם עדר שנאמר קום התהלך בארץ, יצחק זרע שנאמר ויזרע יצחק לא עמד המלך עליה עד שבא יעקב שהיה כרי של תבואה שנאמר קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתו ועמד הקב״ה עליו שנא׳ והנה ה׳ נצב עליו. עי׳ לעיל פי״ג מאמר פג. בבאור.
3. ב״ר פפ״ט ולעיל פי״ז מאמר קנב. מאמר ריב״ל האבות הן הן המרכבה עיי״ש בבאור ולעיל אות סח. פג. ובלק״ט מקץ מא. א. הצדיקים מקיימין השכינה עליהם שנא׳ והנה ה׳ נצב עליו. ומענין זה יש שתי דרשות בב״ר כאן ריש פס״ט א) ר׳ לעזר בשם ר׳ יוסי בן זימרא צמאה לך נפשי כמה לך בשרי (תהלים ס״ג:ב׳) אמר ר׳ אייבו ככמהין הללו שהן מצפות למטר. רבנן אמרי כשם שנפשי צמאה לך כך רמ״ח איברים שיש בי צמאים לך, איכן, בארץ צייה ועייף בלי מים, (שם) על כן בקדש חזיתיך לראות עזך (שם), זו פמליא שלך, וכבודך (שם) הנה ה׳ נצב. ב) אמר רבי חמא בר חנינא אין סכין מתחדדת אלא ביריכה של חברתה, כך אין ת״ח משבח אלא בחבירו שנא׳ ברזל בברזל יחד. ואיש יחד וגו׳ (משלי כז, יז) ואיש זה יעקב כיון שעמד אבינו יעקב איש יחד פני רעהו, שנתייחדה עליו השכינה והנה ה׳ נצב עליו. ועי׳ ב״ר פפ״ז.
4. מבואר מכאן לא כמו שדרשו לעיל אות פג. דהמלאכים רצו להזיקו אלא להיפך דהמלאכים ג״כ שמרו אותו וכן מבואר בתנ״י במדבר כב. ד״א מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך (ישעיה מ״ג:ד׳) אמר הקב״ה יעקב יקר אתה בעיני שכביכול אני ומלאכי נצבים עליך בשעה שיצאת לפדן ארם ובביאתך, שנאמר, והנה ה׳ נצב עליו וגו׳ אמר ר׳ הושעיא אשריו לילוד אשה שראה את המלך ופמליא שלו נצבים עליו (ומשמשין) ומשמרין אותו. וכ״ה במדרש במדב״ר פ״ד. ובתנחומא משפטים יט. ומדרש אגדה משפטים כג. כ. ובב״ר פס״ח לפי גירסת ילקוט המכירי תהלים קכא. ד. הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ישראל סבא הה״ד והנה ה׳ נצב עליו. יומם השמש לא יככה ויזרח לו השמש. וירח בלילה זה המלאך שנזדווג לו בלילה מה כ׳ וישר אל מלאך ה׳, ישמרך מכל רע מעשו ומלבן ישמור את נפשך ממלאך המות ישמור צאתך ויצא יעקב מבאר שבע. ועי׳ תנחומא שמיני ג. יעקב בכורו של הקב״ה שכ׳ בו בני בכורי ישראל כמה שמח ראה סלם ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו. ועי׳ משנת דר״א פ״ח קמט. ברכו ז׳ פעמים רביעית והנה ה׳ נצב עליו ולעיל פכ״ז מאמר קכב. ובדרשת אבן שועיב כתב ומדרש רבותינו שיצא מכל מולדתו עצב ונאנח ושהיה [שיהיה] בדרך רחוקה ומתפחד ושהיה [שיהיה] לו לגור עם לבן הארמי, נראה לו השם במדת רחמים וניחם אותו ודבר על לבו והבטיחו בשמירתו ושישיאהו אל חיק אביו והכניסו בחדריו דכתיב והנה ה׳ נצב עליו. ראה לקמן מאמר קח. קיב.
5. ראה לעיל מאמר פה.
6. מאמר זה מובא בס׳ האשכול הל׳ תפלה סי׳ כ׳ ויעקב תקן לכל תפלת ערבית כיון שנענה בה דכ׳ והנה ה׳ נצב עליו וכעין זה באגדה וכו׳ ובסגנון אחר בס׳ שבלי הלקט ענין תפלה סי׳ י״ח בשם אגדה על י״ח ברכות כשבא יעקב אבינו ופגע בשערי שמים והקדיש שמו של הקב״ה מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא״י האל הקדוש. ועפ״ד אלו נראה לי להשלים מה שחסר לפנינו בפדר״א פל״ה דאיתא שם בסוף הפרק ויצא יעקב מבאר שבע וגו׳ והאל הקדוש נקדש בצדקה וענו העליונים ואמרו בא״י האל הקדוש. והרד״ל נדחק לפרש ול״נ דשלש שורות מן ושם הניח עד מבאר שבע המה שלא במקומו וזהו המשך מתחלת הפרק וכמו שכתבתי לעיל מאמר לז. בבאור. ולפ״ז יהי׳ מובן ההמשך והיה מתפלל לפני הקב״ה ואמר רבון עולמים עד וידר יעקב נדר. וגו׳ והאל הקדוש נקדש בצדקה זה היה סוף תפלתו, וענו העליונים ואמרו בא״י האל הקדוש. ועפ״ד האשכול י״ל קושית הראשונים לעיל אות מד. למה לא מתפללין ערבית ביום כמו ביעקב, משום דנענה בלילה ואחר כן תקן תפלת ערבית.
7. ראה לעיל פט״ו אות יז. פכ״ו אות קג. ולקמן אות קז.
8. בשכל טוב כ׳ לימד שבני בנים הרי הן כבנים, ומה״ט אמר אברהם אביך. וכ״כ החזקוני. ראה לעיל פ״כ פסוק יב. ברש״י. ובס׳ מנחה בלולה כ׳ לתרץ דלכן אמר אברהם אביך לפי שנדבק במדת אברהם שהיא חסד ורחמים ולא בפחד יצחק, לכן אמר יעקב ללבן לולי אלהי אבי אברהם ופחד יצחק וכן אמר הנביא תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, או לפי שאברהם עשה לו [נהג עמו] כאב שלא רצה לברך את יצחק שראה שיצא ממנו עשו, אבל יצחק לא עשה לו כאב שרצה לברך עשו. וכעי״ז כ׳ בכ״י רבינו אפרים מובא בספר פני דוד עה״ת. ועי׳ לעיל פי״ז מאמר מב. בבאור.
9. ב״ר פס״ט. ובתנחומא וירא א. כך שנו רבותינו בכל יום מתפלל אדם שמנה עשרה, ולמה שמנה עשרה אר״ש בר״נ כנגד י״ח פעמים שהאבות כתובין בתורה הראשון שבהם אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב (בראשית נ) והאחרון אשר נשבעתי לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב (דברים לא.) ואם יאמר לך אדם הרי הן י״ט שכך כתיב אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק וגוי. אמור לו אין זה מן המנין שאין יעקב נמנה עמהן. והגר״א בשנות אליהו ברכות פ״ד מ״ג מונה כל אלה הפסוקים ומגיה בירושלמי דצ״ל ואם יאמר לך אדם י״ט הן אמור וזכרתי את בריתי יעקב וגו׳ (ויקרא כ״ו:מ״ב) לית מנהון מפני שאינו כסדר ופריך אם אינו מונה רק הפסוקים הכתוב בהם כסדר א״כ אינן אלא י״ז ומשני זכור לאברהם ליצחק ולישראל מנהון אע״פ שכתוב ישראל כיון דכתיב כסדר הוא מן המנין דישראל היינו יעקב. ולפי המבואר לפנינו גם בב״ר ותנחומא הגירסא כמו בירושלמי וקשה מאד לשבש הגירסא בכל הספרים. ובפרט לשון התנחומא. ועי׳ בגנזי שכטר ח״א תנח. מ״ש לפרש דברי הירושלמי וצ״ע.
10. ראה לעיל פכ״ז מאמר ט. בבאור וצרף לכאן. ובמשנת רבי אליעזר הנדמ״ח מכת״י פ״ח קמו. ומניין שייחל הקב״ה שמו על יצחק בחייו שנא׳ והנה ה׳ נצב עליו [וגו׳]. וכ״ה בזח״ב כו.
11. בב״ר פס״ט רשב״ל משם בר קפרא קיפלה כפינקס ונתנה תחת ראשו כאינש דאמר מן תחות ראשך בידך. ובפי׳ ב״ר מתחות רישא דידך כלומר מתחת ראשך כל אשר לך, ובמדה״ג ״מא״ דתחות רישך לך. ובתנחומא ישן ויצא ט. אמר ריש לקיש נסים עשה הקב״ה עמו בשעה שראה את החלום, מה כתיב והנה ה׳ נצב עליו וגו׳ הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו׳ שקיפלה הקב״ה תחת ראשו למה שלא נאמר יושב עליה אלא שוכב עליה. ובזח״ג פד. הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה וגו׳, תנן מלמד שנתקפלה לו ארץ ישראל, וכי ארץ ישראל דאיהי ת׳ פרסה על ת׳ פרסה היך אתעקרת מאתרה ויתבה תחותוי, אלא ארץ אחרא עלאה קדישא אית לקב״ה וארץ ישראל אקרי והיא תחות דרגא דיעקב דקאים עלה ואחסין לה קב״ה לישראל בגין רחימותא דלהון לדיירא עמהון ולדברא להון ולאגנא להון מכלא ואקרי ארץ חיים. וכ״כ בזח״א קנו: אמנם בחזקוני כתב פרש״י קיפל הקב״ה כל ארץ ישראל תחתיו זה הראה לו הקב״ה בחלום כגון עניינו של סולם. והרד״ק כ׳ מה שארז״ל שקפלה כל א״י תחתיו ר״ל כאלו קפלה כולה תחתיו כן יחדה לו שתהיה ברשותו כולה. ובזהר חדש כח: הארץ אשר אתה שוכב עליה. א״ר יצחק מלמד שקפל לו ארץ ישראל. א״ר יהודה בית המקדש ממש היה ועליו נתבשר ועליו היה שוכב משמע דכתיב וישכב במקום ההוא. עוד שם הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך ולא אגלה לאומה אחרת וגלוי השכינה על הארץ. א״ר יוסי מהו אשר שוכב עליה, אלא כשם שאתה שוכב עליה ונבואה עמך כך זרעך הנבואה תהיה מצוייה עמהם ולא עם אומה אחרת. ועי׳ זח״א ק: קג. ז״ח קח.
12. ראה לעיל פי״ג מאמר פו. פכ״ו טז.
13. ראה לקמן מאמר צה.
14. בב״ר הגירסא ר׳ חוניא משם ר׳ אלעזר ובלבד ונקבר עליה וי״ג שיהא נקבר. והוא המשך הדרש מובא לעיל בבאור אות צב. דהקב״ח הבטיחו לתת את הארץ לו ולזרעו אחריו ובלבד שיהא נקבר עליה, ולכן השביע יעקב את יוסף שלא לקברו במצרים רק להעלותו לארץ ישראל.
15. כ״כ גם בשכ״ט כאן. מכר לו עשרה שדות כו׳ בתוספתא כתובות פ״ב וב״ב פ״ב איתא ויפה כח חזקה שאם קנה עשר שדות כיון שהחזיק באחד מהן החזיק בכולן מובא בקדושין כז: וש״נ, ומביא ראיה מתוספתא להא דאמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה את כולן ומסיים שם הטעם דהא סדנא דארעא חד הוא (דהא כולה מחוברת, רש״י.) ולפנינו בגמ׳ לא מוזכר הלימוד מקרא שלפנינו ואינו ברור מלשון הלק״ט אם כוונתו שרז״ל סמכו דין זה על פסוק שלפנינו כמו שדרשו בגמ׳ ב״ב ק. לעיל פי״ג אות פה. דהילוך קונה, או שזה דברי עצמו, ויותר נראה שהיה לפניו המקור בחז״ל. ויש לה״ר מכאן לשיטות הראשונים דאפילו במתנה ג״כ הדין כן דקנה, עי׳ בש״ע חו״מ סי׳ קצ״ב סי״ב דיש חולקים במתנה, דהרי כאן נתן לו הקב״ה את ארץ ישראל במתנה, וקנה כולה. ויש להעיר דמה ראיה מכאן לענין עשרה שדות בעשרה מדינות הרי גבי יעקב לא היו בעשרה מדינות דהרי סמוכין היו אע״ג דעשרה מדינות הוי דשייכת היתה ארץ ישראל להרבה עמים ומלכים אבל מ״מ סמוכות היו ועי׳ בסמ״ע שם אם יש לחלק בין סמוכות השדות או לא. ומכאן ראיה דאין חילוק ולעולם קנה. ועי׳ לעיל פי״ב מאמר יז. פכ״ד מאמר סג. פט״ו מאמר ריא. ובגמ׳ ב״ב נג: המציע מצעות בנכסי הגר קנה. ופירשב״ם ושכב שם על הקרקע בנכסי הגר קנה כו׳ שנהנה גופו מן הקרקע ששימשתו הקרקע הוי חזקה ונראה בעיני דמהכא ילפינן דנפקא לן בקדושין קרקע נקנה בחזקה כו׳ מדכתב וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה והיינו בכלל ישיבה כששוכב על הקרקע ע״כ. וכ״כ בהגהות מיימוני פ״ב מהל״ז, ובס׳ תורת חיים בחולין צא. שם כ׳ לפרש לשון הגמ׳ שתהא נוחה ליכבש לבניו כמו שפי׳ בב״ב קג. ראה לעיל פי״ג מאמר פה. בבאור, היינו שזה היה קנין גמור וממילא הוי הבנים כיורשים. וה״נ עשה יעקב קנין חזקה בארץ ישראל ע״י השכיבה, כמבואר בגמ׳ ב״ב שם [ובס׳ ת״ת כאן העיר על דברי התורת חיים ובמח״כ לא דק כי למד הפי׳ בגמ׳ המציע מצעות ושכב עליהם קנה היינו שקנה את המצעות, וזה טעות כי הפי׳ שקנה עי״ז את הקרקע כי זה הוי חזקה].
16. ראה לעיל מאמר כט. מספר הישר. ובסגנון אחר מובא בס׳ בעלי ברית אברהם להר״א אזולאי פ׳ ויצא מצאתי כתוב משם רז״ל שכאשר רדף אליפז אחר יעקב להורגו במצות אביו כשהשיגו, ישב אצלו ברחוק ד׳ אמות והתחיל לבכות אמר לו יעקב למה אתה בוכה אמר לו אליפז אבי גזר עלי להורגך וחייב אני לקיים מצות אבי. ועוד שנשבע לכרות את ראשי אם לא אוליך לו את ראשך. ואני א״א להורגך כי אתה רבי שלמדתני תורה. לכן לא ידעתי מה אעשה. א״ל יעקב טול את נכסי מעל ידי ועל ידי זה תקיים מצות אביך שהעני חשוב כמת. ולענין הראש תאמר שפגע בך ארי וזרקת אותו אליו להציל את נפשך. ונתרצה לו אליפז בזה. מיד נתקרב יעקב בשפת הנהר ופשט כל בגדיו ונכנס בנהר ונטלם אליפז והלך לו ונשאר יעקב ערום בתוך המים וידיו פרושות השמים בוכה ומתפלל מיד נזדמן לו פרש א׳ מהרצים רוכבי הרכש ונפל מהסוס בשפת הנהר ורגלו אחוזה בתוך הרפש ונטבע בנהר ומת. ויעקב פשט את בגדיו וכבסן ולבשן וזה היה קרוב לבית מדרשו של עבר ונתעכב שם י״ד שנים ושם למד חכמה ונטמן שם פן יפגעו בו קרובי ההרוג ויאמרו שהוא הרגו ולאחר י״ד שנה יצא ממדרשו של עבר. המשך המאמר לעיל אות נה. ונכדו החיד״א בספרו פני דוד עה״ת מביא תמצית הדברים בשינוים.
וְהָא יְקָרָא דַּייָ מְעַתַּד עִלָּווֹהִי וַאֲמַר אֲנָא יְיָ אֱלָהֵיהּ דְּאַבְרָהָם אֲבוּךְ וֵאלָהֵיהּ דְּיִצְחָק אַרְעָא דְּאַתְּ שָׁכֵיב עֲלַהּ לָךְ אֶתְּנִנַּהּ וְלִבְנָךְ.
And behold the Glory of Hashem stood over him, and said, “I am Hashem, God of Avraham, your father, and God of Yitzchak. The land upon which you are lying, I will give to you and to your descendants.

וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ
וְהָא יְקָרָא דַּה׳ מְעַתַּד עִלָּווֹהִי וַאֲמַר אֲנָא ה׳ אֱלָהֵיהּ דְּאַבְרָהָם אֲבוּךְ וֵאלָהֵיהּ דְּיִצְחָק אַרְעָא דְּאַתְּ שָׁכֵיב עֲלַהּ לָךְ אַתְנִינַּהּ וְלִבְנָךְ
ה׳ נִצָּב – מְעַתַּד, אֲנָשִׁים נִצָּבִים – קָיְמִין
א. נִצָּב (מן יצ״ב) בהוראת קָם, עָמַד, מתורגם בפועל ״קום״: ״וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו״ (בראשית יח ב) ״קָיְמִין עִלָּווֹהִי״, ״מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה״ ((שמות יז ט) ״אֲנָא קָאֵים״. אבל בהוראת הִמְתּּין מתורגם בפועל ״עתד״: ״וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק״ (שמות ב ד) ״וְאִתְעַתַּדַת אֲחָתֵיהּ מֵרָחִיק״. ״וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר״ (שמות יט, יז) ״וְאִתְעַתַּדוּ בְּשִׁפּוֹלֵי טוּרָא״.
ואף על פי ש״ה׳ נִצָּב עָלָיו״ הוא מן הסוג הראשון, אונקלוס נמנע לתרגם ״קימה״ אצל הבורא כי הוא פועל תנועה. לסילוק ההגשמה תרגם בפועל המופשט ״מעתד״ וייחס אותו ל״יקרא״ (לכבוד): ״וְהָא יְקָרָא דַּה׳ מְעַתַּד עִלָּווֹהִי״. נמצא שלת״א הסולם מֻצָּב, היינו תקוע בארץ, וה׳ נִצָּב – עומד כממתין ומצפה.⁠1
פולמוס רמב״ם ורמב״ן
ב. לדעת הרמב״ם, אונקלוס אינו נמנע מלייחס הגשמה לבורא כשמדובר בחלום (״מורה נבוכים״, א כז). מטעם זה לא נרתע מלתרגם ״אנכי אֵרֵד עמך מצרימה״ (בראשית מו ד) ״אֲנָא אֵיחוֹת עִמָּךְ לְמִצְרַיִם״ במקום ״אִתְגְלִי״ כדרכו, משום ששם היה זה ״במראות הלילה״. ואולם רמב״ן שם מתפלמס בחריפות עם הרמב״ם, כי לדעתו השינויים בת״א מושפעים מן הקבלה ולא מן ההבחנה בין חלום ל״סיפור מעשה״. והוכיח גם מפסוקנו:
והנה ביעקב כתוב בתחילת הענין ״ויחלום והנה סולם מוצב ארצה״ וגו׳, ופחד אונקלוס ממנו ותרגם ״וְהָא יְקָרָא דַּה׳ מְעַתַּד עִלָּווֹהִי״, ולא תרגם וְהָא ה׳, בעבור (= אף על פי) שהוא בחלום.
כלומר, לפי שיטת הרמב״ם לא היה לאונקלוס לשנות בתרגום פסוקנו שהרי גם כאן הוא חלום. תרגומו ״וְהָא יְקָרָא דַּה׳ מְעַתַּד עִלָּווֹהִי״ מוכיח שאונקלוס ״פחד ממנו״, היינו נמנע מלתרגם ״ה׳ נִצָּב עָלָיו״ בתרגום מילולי, כי הוא רומז לסוד שאינו ראוי לגילוי.⁠2
אַתָּה שֹׁכֵב – שָׁכֵיב או שָׁרֵי?
ג. כמו שתרגם ״וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא״ (יא) ״וּשְׁכֵיב בְּאַתְרָא הַהוּא״, תרגם גם כאן ״הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ״ – ״אַרְעָא דְּאַתְּ שָׁכֵיב עֲלַהּ״. אבל בדפוסים מצויים גרסו כאן ״אַרְעָא דְּאַתְּ שָׁרֵי עֲלַהּ״ כנראה בהשפעת רש״י ״קיפל הקב״ה כל ארץ ישראל תחתיו״ ולכאורה אינו נכון.⁠3 אבל ״חליפות שמלות״ תמך בנוסח ״שָׁרֵי עֲלַהּ״ שכוונתו לבאר המליצה, כמו שתרגם ״וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד״ (ויקרא כו ו) ״וְתִשְׁרוֹן וְלֵית דְּמַנִּיד״ לביאור המליצה כמפורש שם.
1. ״לחם ושמלה״ כתב: ״מזה נראה שהמתרגם פירש והנה ה׳ נצב עליו – על יעקב ולא על הסולם״, ואינו מוכרח.
2. לשון רמב״ן לבר׳ מו ד: ״הענינים האלה לאונקלוס ויונתן בו עוזיאל דברים ידועים בקבלה וסודם ליודעים חן״. וראה גם בפסוק טו. לפולמוס כולו ראה בנספח ״תרגומי ההגשמה״ פרק ב: שלש אסכולות בביאור דרכו של ת״א.
3. גם תרגומי ארץ ישראל השוו ביניהם: המיוחס ליונתן תרגם בשניהם בפועל ״שכב״ ות״נ בפועל ״דמך״ (ישן).
והא אי״י קיים עלויב ואמר אנה י״י אלהה דאברהם אבוך ואלהה דיצחק ארעא [די] את דמך עלה לך אתן יתה ולבניךג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״י״י קיים עלוי״) נוסח אחר: ״מלאך דרחמי מן קדם י״י קם מעתד מעילווי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עלוי״) גם נוסח חילופי: ״עילווי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולבניך״) גם נוסח חילופי: ״ולזרעיית בניך מן בתרך״.
והא יקרא די״י מעתד ע⁠(י)⁠לוי ואמר ליה אנא י״י אלקיה דאברהם אבוך ואלקיה דיצחק ארעא דאנת שכיב עלה לך אתנינה ולבנך.
And, behold, the Glory of the Lord stood above him, and He said to him, I am the Lord the God of Abraham thy father, and the God of Izhak. The land on which you art lying I will give to thee and to thy sons.
וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו – רָאִיתִי אֶת ה׳ נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ (עמוס ט׳:א׳), רַבָּנָן פָּתְרִין לֵיהּ בְּסִינַי. וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם, זֶה סִינַי. מֻצָּב אַרְצָה: וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר (שמות י״ט:י״ז). וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה: וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמָיִם (דברים ד׳:י״א).
דָּבָר אַחֵר: וְהִנֵּה סֻלָּם – זֶה סִינַי, אוֹתִיּוֹת דְּדֵין הוּא אוֹתִיּוֹת דְּדֵין. וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עַל שֵׁם: רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן (תהלים ס״ח:י״ח). וְלָמַדְנוּ לַנְּבִיאִים שֶׁנִּקְרְאוּ מַלְאָכִים, דִּכְתִיב: וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ ה׳ בְּמַלְאֲכוּת ה׳ לָעָם (חגי א׳:י״ג). וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן. עֹלִים: וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים (שמות י״ט:ג׳). וְיֹרְדִים, זֶה משֶׁה: וַיֵּרֶד משֶׁה (שמות י״ט:י״ד). וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו: וַיֵּרֶד ה׳ עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר (שמות י״ט:כ׳), רַבִּי שַׂלְמוֹנִי בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר תַּרְכּוּסָא שֶׁל שָׁלשׁ רַגְלַיִם הֶרְאָה לוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר אַתְּ הוּא רֶגֶל שְׁלִישִׁי. הוּא דַעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר: כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ (דברים ל״ב:ט׳), מָה הַחֶבֶל הַזֶּה פָּחוּת מִשְׁלשָׁה אֵין מַפְקִיעִין אוֹתוֹ, כָּךְ הָאָבוֹת אֵין פָּחוֹת מִשְׁלשָׁה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר עוֹלָם וּשְׁלִישׁ עוֹלָם הֶרְאָה לוֹ, עֹלִים אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם וְיֹרְדִים שְׁנַיִם. וּמִנַּיִן שֶׁהַמַּלְאָךְ שְׁלִישׁוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָּרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחשֶׁת קָלָל (דניאל י׳:ו׳). רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יַנַּאי, חַד אָמַר עֹלִים וְיֹרְדִים בַּסֻּלָּם, וְחַד אָמַר עֹלִים וְיֹרְדִים בְּיַעֲקֹב. מַאן דְּאָמַר עֹלִים וְיֹרְדִים בַּסֻּלָּם, נִיחָא. וּמַאן דְּאָמַר עֹלִים וְיֹרְדִים בְּיַעֲקֹב, מַעֲלִים וּמוֹרִידִים בּוֹ אָפְזִים בּוֹ קָפְזִים בּוֹ שׂוֹנְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר (ישעיהו מ״ט:ג׳), אַתְּ הוּא שֶׁאִיקוֹנִין שֶׁלְּךָ חֲקוּקָה לְמַעְלָה, עֹלִים לְמַעְלָה וְרוֹאִים אִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ, וְיֹרְדִים לְמַטָּה וּמוֹצְאִים אוֹתוֹ יָשֵׁן. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדָן, עוֹלִים לְבַסִּילְקִי וּמוֹצְאִים אוֹתוֹ דָּן, וְיוֹצְאִים בַּפַּרְוָד וּמוֹצְאִים אוֹתוֹ יָשֵׁן.
דָּבָר אַחֵר: לְמַעֲלָן, כָּל מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר זְכוּתוֹ, עוֹלֶה. חוֹבָתוֹ, יוֹרֵד. לְמַטָּן, כָּל מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר זְכוּתוֹ, יוֹרֵד. חוֹבָתוֹ, עוֹלֶה.
דָּבָר אַחֵר: עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ – עֹלִים אוֹתָם שֶׁלִּוּוּ אוֹתוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, יֹרְדִים, אֵלּוּ שֶׁלִּוּוּ אוֹתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עַל יְדֵי שֶׁגִּלּוּ מִסְטוֹרִין שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִדְחוּ מִמְּחִצָּתָן קל״ח שָׁנָה, רַבִּי תַּנְחוּמָא הֲוָה מַפִּיק לִשָּׁנָא קָלָא.
אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא עַל יְדֵי שֶׁנִּתְגָּאוּ וְאָמְרוּ: כִּי מַשְׁחִיתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה (בראשית י״ט:י״ג), הֵיכָן חָזְרוּ, כָּאן, עֹלִים וְיֹרְדִים, עֹלִים וְאַחַר כָּךְ יֹרְדִים.
[יג] רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי פָּתַר קְרָיָה בַּגָּלוּת, וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, הֵאיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ (ירמיהו ט״ו:א׳).
וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו – אָמַר לָהֶם לַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה: עַבְדוֹהִי דִּי אֱלָהָא עִלָּאָה פֻּקוּ וֶאֱתוֹ (דניאל ג׳:כ״ו).
דָּבָר אַחֵר: וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים – זֶה דָּנִיֵּאל. עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, שֶׁעָלָה וְהוֹצִיא אֶת בִּלְעוֹ מִתּוֹךְ פִּיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּפָקַדְתִּי עַל בֵּל בְּבָבֶל וְהֹצֵאתִי אֶת בִּלְעוֹ מִפִּיו (ירמיהו נ״א:מ״ד). שֶׁהָיָה לוֹ תַּנִּין אֶחָד לִנְבוּכַדְנֶצַּר וְהָיָה בּוֹלֵעַ כָּל מַה שֶׁהָיוּ מַשְּׁלִיכִין לְפָנָיו, אָמַר לוֹ נְבוּכַדְנֶצַּר לְדָנִיֵּאל, כַּמָּה כֹּחוֹ גָּדוֹל שֶׁבּוֹלֵעַ כָּל מַה שֶּׁמַּשְׁלִיכִין לְפָנָיו. אָמַר לוֹ דָּנִיֵּאל, תֵּן לִי רְשׁוּת וַאֲנִי מַתִּישׁוֹ. נָתַן רְשׁוּת. מֶה עָשָׂה, נָטַל תֶּבֶן וְהִטְמִין לְתוֹכוֹ מַסְמְרִים הִשְׁלִיךְ לְפָנָיו וְנִקְבוּ מַסְמְרִים אֶת בְּנֵי מֵעָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהֹצֵאתִי אֶת בִּלְעוֹ מִפִּיו.
[יד] דָּבָר אַחֵר: וְהִנֵּה סֻלָּם – זֶה חֲלוֹמוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר: וַאֲלוּ צְלֵם חַד שַׂגִּיא וגו׳ (דניאל ב׳:ל״א). מֻצָּב אַרְצָה, וְזִיוֵהּ יַתִּיר קָאֵם לְקָבְלָךְ (דניאל ב׳:ל״א). וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, צַלְמָא דִכֵּן רַב (דניאל ב׳:ל״א). וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים שְׁנַיִם, וְיֹרְדִים שְׁנַיִם, אֵלּוּ שָׂרֵי אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת שֶׁשָּׁלְטָנוּתָן גּוֹמֶרֶת בָּהֶן. עֹלִים וְיֹרְדִים, יוֹרְדִים וְעוֹלִים אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא עֹלִים וְיֹרְדִים, עוֹלִין הֵם וַעֲלִיָה תְּהֵא לָהֶם, אֶלָּא שֶׁכָּל אֶחָד יָרוּד מֵחֲבֵרוֹ. כְּתִיב: הוּא צַלְמָא רֵאשֵׁהּ דִּי דְהַב [טב חדוהי ודרעוהי די כסף וגו׳ (דניאל ב׳:ל״ב)]. בָּבֶל לְמַעְלָה מִכֻּלָּם, כְּדִכְתִיב: אַנְתְּ הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא (דניאל ב׳:ל״ח), וּכְתִיב: וּבָתְרָךְ תְּקוּם מַלְכוּ אָחֳרִי אֲרַע מִנָּךְ (דניאל ב׳:ל״ט), וּכְתִיב: וּמַלְכוּ תְּלִיתָאָה אָחֳרִי דִּי נְחָשָׁא (דניאל ב׳:ל״ט), וּכְתִיב בְּסֵיפָא: וְאֶצְבְּעָת רַגְלַיָּא מִנְּהֵן פַּרְזֶל וּמִנְּהֵן חֲסַף מִן קְצָת מַלְכוּתָא תֶּהֱוֵה תַּקִּיפָה וּמִנַּהּ תֶּהֱוֵא תְבִירָה (דניאל ב׳:מ״ב). וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו, כְּתִיב: וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִנּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּ דִּי לְעָלְמִין וגו׳ (דניאל ב׳:מ״ד).

פרשה סט

[א] וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה׳ וגו׳ – רַבִּי יוֹסֵי בַּר זִמְרָא פָּתַח: כָּמַהּ לְךָ בְּשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם (תהלים ס״ג:ב׳), רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר זִמְרָא: צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַּהּ לְךָ (תהלים ס״ג:ב׳), אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ כַּכְּמֵהוֹת הַלָּלוּ שֶׁהֵן מְצַפִּין לְמַיִם. רַבָּנָן אָמְרֵי כְּשֵׁם שֶׁנַּפְשִׁי צָמְאָה לְךָ כֵּן רמ״ח אֵבָרִים שֶׁיֵּשׁ בִּי צְמֵאִים לְךָ, הֵיכָן, בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם. [על] כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ (תהלים ס״ג:ג׳) – עַל כֵּן בַּקְּדֻשָּׁה חֲזִיתִיךָ. לִרְאוֹת עֻזְּךָ (תהלים ס״ג:ג׳) – זוֹ פַּמַּלְיָא שֶׁלְּךָ. וּכְבוֹדֶךָ (תהלים ס״ג:ג׳) – וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו.
[ב] רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא פָּתַח: בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד (משלי כ״ז:י״ז), אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אֵין סַכִּין מִתְחַדֶּדֶת אֶלָּא בְּיָרֵךְ שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ, כָּךְ אֵין תַּלְמִיד חָכָם מִתְחַדֵּד אֶלָּא בַּחֲבֵרוֹ, בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי רֵעֵהוּ, אִישׁ זֶה יַעֲקֹב, כֵּיוָן שֶׁעָמַד אָבִינוּ יַעֲקֹב אִישׁ יַחַד פְּנֵי רֵעֵהוּ, שֶׁנִּתְיַחֲדָה עָלָיו הַשְּׁכִינָה, וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו.
[ג] אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיָה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי עֲרִיסָה וְהָיוּ זְבוּבִים שׁוֹכְנִים עָלָיו, וְכֵיוָן שֶׁבָּא מֵנִיקְתּוֹ שָׁחָה עָלָיו מֵנִיקְתּוֹ וּבָרְחוּ מֵעָלָיו, כָּךְ בַּתְּחִלָּה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, כֵּיוָן שֶׁנִּתְגַּלֶּה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרְחוּ מֵעָלָיו. רַבִּי חִיָּא רַבָּה וְרַבִּי יַנַּאי, חַד אָמַר, עָלָיו, עַל סֻלָּם. וְחַד אָמַר, עָלָיו, עַל יַעֲקֹב. מַאן דְּאָמַר עָלָיו, עַל הַסֻּלָּם, נִיחָא, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר עָלָיו, עַל יַעֲקֹב, מִי מִתְקַיֵּם עָלָיו, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָרְשָׁעִים מִתְקַיְּמִין עַל אֱלֹהֵיהֶם, וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר (בראשית מ״א:א׳), אֲבָל הַצַּדִּיקִים אֱלֹהֵיהֶם מִתְקַיֵּם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמֶר אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם.
[ד] רַבִּי חֲנִינָא בְּשֵׁם רַבִּי פִּינְחָס אָמַר שְׁמוֹנָה עֶשְׂרֵה פְּעָמִים מַזְכִּיר הָאָבוֹת בַּתּוֹרָה, וּכְנֶגֶד כֵּן קָבְעוּ חֲכָמִים שְׁמוֹנָה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת שֶׁבַּתְּפִלָּה, וְאִם יֹאמַר לְךָ אָדָם תִּשְׁעָה עָשָׂר הֵם, אֱמֹר לוֹ וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו, לֵית הוּא מִן הַמִּנְיָן. וְאִם יֹאמַר לְךָ אָדָם שִׁבְעָה עָשָׂר הֵם, אֱמֹר לוֹ: וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק (בראשית מ״ח:ט״ז), חַד מִנְהוֹן.
הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ – רַבִּי שִׁמְעוֹן מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא אָמַר קְפָלָהּ כְּפִינְקָס וּנְתָנָהּ תַּחַת רֹאשׁוֹ, כְּאֵינַשׁ דַּאֲמַר מִן תְּחוֹת רֵישָׁא דִידָךְ. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר וּבִלְבַד שֶׁיְהֵא נִקְבַּר עָלֶיהָ.
אמר ריש לקיש נסים עשה הקב״ה עמו בשעה שראה את החלום, מה כתיב והנה ה׳ נצב עליו וגו׳ (שם כ״ח:י״ג).
א״ר שמעון בן יוחאי בא וראה כמה חביבין יסורין שאין הב״ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם אלא לאחר מיתתן שנאמר לקדושים אשר בארץ המה (תהלים ט״ז ג׳), אימתי הם קדושים בזמן שהם נתונים בארץ, שכל הימים שהם חיים אין הב״ה מיחד שמו עליהם שאינו מאמין בהם שלא יטעה אותם יצר הרע, שכן אמר הב״ה ליעקב אבינו אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, והרי יצחק בחיים היה, אלא שחביבין יסורין.
הארץ אשר אתה שוכב עליה – מאי רבותא איכא בהא, ד׳ אמות שהוא שוכב עליהם 1אלא מלמד שנקפלה כל ארץ ישראל תחתיו.
1. אלא מלמד שנקפלה כל ארץ ישראל תחתיו. חולין צ״א ע״ב, ורש״י עה״ת, ועיי׳ ב״ר פס״ח אות ד׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ואד֗א בנור אללה ואקף אמאמה פקאל לה אנא אללה אלאה אברהים אביך ואלאה אסחק אלארץ֗ אלד֗י אנת נאים עליהא לך אעטיהא ולנסלך.
והנה אור ה׳ עומד מולו ואמר לו: אני ה׳ אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק, הארץ אשר אתה ישן עליה, לך אתן אותה ולזרעך.
נצב עליו – לשמרו.
ואלהי יצחק – אף על פי שלא מצינו במקרא שייחד הקב״ה שמו על הצדיקים בחייהם, לכתוב: אלהי פלוני, משום שנאמר: בקדושיו לא יאמין (איוב ט״ו:ט״ו), כאן ייחד שמו על יצחק, לפי שכהו עיניו וכלוא בבית, והרי הוא כמת, ויצר הרע פסק הימנו, תנחומא (תנחומא תולדת ז׳).
שכב עליה – קיפל הקב״ה כל ארץ ישראל תחתיו, כדי שתהא נוחה ליכבש לבניו.
נצב עליו STOOD ABOVE HIM – to guard him (Bereshit Rabbah 69:3).
ואלהי יצחק AND THE GOD OF YITZCHAK – Although we do not find in the Scriptures that God associates his Name with that of the righteous while they are yet alive by writing, "The God of so-and-so", – because it is said "Behold He puts no trust even in His holy ones" (Iyyov 15:15) – here, however, He associated his Name with that of Yitzchak because his eyes had become dim and he was confined to the house, so that he might be regarded as dead and as though the evil inclination had already passed away from him and he was unlikely to sin any more (Tanchuma Toldot 7).
שכב עליה THE LAND WHEREON YOU LIEST – The Holy One, blessed be He, rolled together the entire Land of Israel under him, thus intimating to him that it would be as easily conquered by his descendants (Chulin 91b) as a piece of land four cubits in length, which is the space covered by a person lying down (see Rashi, Chulin 91b, and the note of the ב"ח thereon).
והנה ה׳ נצב עליו – כענין שנאמר וירד ה׳ על הר סיני (שם י״ט:כ׳).
ויאמר אני ה׳ – כענין שנאמר אנכי ה׳ אלהיך (שם כ׳:א׳). ואני אומר והנה סולם מוצב ארצה. ראה זכותו של אברהם אבי אביו שהציב סולם בעולם. להודיע לכל באי עולם יחודו של מקום. וראשו מגיע השמימה. זכותו מגיע לפני כסא הכבוד. כענין שנאמר ויקרא מלאך ה׳ אל אברהם שנית מן השמים (בראשית כ״ב:ט״ו). והנה מלאכי אלהים. זה זכותו של אברהם ויצחק. עולים ויורדים. עולים על המזבח. ויורדים מן המזבח. שנאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה (שם שם י״ב). והנה ה׳ נצב עליו על יעקב ויאמר אני ה׳ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. 1נתון הכסא בג׳ רגלים 2כנגד שלשה והנה.
ד״א: והנה סולם מוצב ארצה – לפי שיצא מבית אביו בפחי נפש. בישרו הכתוב שעתיד לעלות לגדולה. והנה מלאכי אלהים עולים. 3אלו מלאכי השרת שליווהו בארץ ישראל ועלו. וירדו אחרים ללוותו בחוצה לארץ.
ד״א: עולים – אלו מלאכי השרת שבאו אל אברהם אבינו – 4אחד לבשר את שרה. ואחד להפוך את סדום ועמורה. ואחד להציל את לוט. 5כמו שפירשנו למעלה. 6שנדחו ממחיצתן קל״ח שנה. שגילו 7מסטורין של מעלה. 8לפי שקדם לידת יצחק שנה אחת. וששים עד יעקב וס״ג עד שיצא יעקב מבית אביו. וי״ד בבית עבר. הרי קל״ח.
אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק9י״ח פעמים מזכיר האבות בתורה. 10לכך תקנו רבותינו להזכיר האבות בי״ח ברכות בכל יום.
ד״א: והנה סולם מוצב ארצה – הוא יעקב אבינו בעצמו. וראשו מגיע השמימה. 11שדמות דיוקנו מחוקקה בכסא הכבוד.
והנה מלאכי אלהים עולים – אלו זכיותיו שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף (איוב ל״ג:כ״ג). שנתפרסמו לפני המקום זכיותיו.
ויורדים – אלו הבטחות שהוריד משמי קדשו. וכה״א והנה ה׳ נצב עליו וגו׳ וכתיב הארץ אשר אתה שוכב עליה. לאברהם נאמר לו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה (בראשית י״ג:י״ז). 12מיכן שהשדה נקנה בהילוך. וליצחק נאמר גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל (שם כ״ו:ג׳). אבל ליעקב אבינו. נאמר לו אשר אתה שוכב עליה. 13מיכן אמרו רז״ל כי אם מכר לו עשרה שדות בעשרה מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה הכל. 14שהרי יעקב אבינו שוכב במקום אחד וקנה כל ארץ ישראל. 15ומאי טעמא כולהו סדנא דארעא חד הוא.
1. נתון הכסא בג׳ רגלים. כוון למאמרם ב״ר פס״ח תרכוסא של שלש רגלים הראה לו. יש לתקן שצ״ל תרנוסא ופי׳ כסא ור״ל שהעולם כולו הוא עומד על כסא של ג׳ רגלים והם ג׳ אבות. והמאמר מב״ר מובא בערוך ערך תרנס וגורס לנכון תרנוס של ג׳ רגלים. ובערוך שם מובא בערך זה ב׳ מאמרים מב״ר פס״ח האחד אותן האבנים שנתן יעקב תחת ראשו נעשו כמטה וכתרנוס. והמאמר השני הוא תרנוס של של ג׳ רגלים הראה לו. והנה לפנינו במדרש שם נעשו כמטה וכפרנוס. והיא גי׳ משובשת וצ״ל וכתרנוס כמו שהביא הערוך. ויותר נכון להגיה שצ״ל כמטה וכפלומה כמו שהוא במדרש ריש חזית ומובא במוספי ערך פלומה ופי׳ בל״ר מטה מלאה בנוצת עוף.
2. כנגד שלשה והנה. והנה מלאכי אלהים. והנה ה׳ נצב. והנה אנכי עמך. ובכ״י פלארענץ הגי׳ כנגד ג׳ אבות.
3. אלו מלאכי השרת. ב״ר פס״ח. וכן הביא רש״י עה״ת וז״ל מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאין חו״ל ועלו לרקיע וירדו מלאכי חו״ל ללוותו עכ״ל.
4. אחד לבשר. ב״ר פ״נ. ב״מ פ״ז ע״ב.
5. כמו שפירשנו למעלה. וירא י״ח ג׳ וע״ש בהערה כ״ג.
6. שנדחו ממחיצתן קל״ח שנה. ב״ר פס״ח וכן תרגם יב״ע ואיטרדו מן מחיצתהון מן בגלל דגליין מסטירין דמרי עלמא.
7. מסטירין. פי׳ בל״י ורומי μυςτηρτου mysterium סוד וסתר.
8. לפי שקדם לידת יצחק. הוספת רבינו.
9. י״ח פעמים מזכיר האבות בתורה. ב״ר פס״ט וילקוט רמז ק״כ.
10. לכך תקנו רבותינו. בב״ר וילקוט שם וכנגד כן קבעו חכמים י״ח ברכות שבתפלה. ועיין ירושלמי ברכות פ״ד ה״ג (דף ח׳ ע״א) ולמה שמונה עשרה. ר׳ חנינא בש״ר פנחס כנגד י״ח פעמים שאבות כתובין בתורה ע״ש.
11. שדמות דיוקנו חקוקה בכסא הכבוד. עיין חולין צ״א ע״ב ומסתכלין בדיוקנו של מעלה פירש״י פרצוף אדם שבארבע חיות בדמות יעקב. ועיין ב״ר פס״ח את הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה. וכן בפדר״א פל״ה ר׳ לוי אמר באותה הלילה הראה לו הקדוש ברוך הוא את כל האותות כו׳ ורואין פניו של יעקב ואומרים זה הפנים כפני החיה שבכסא הכבוד. ולזה כוון יב״ע דאיקונין דילה קביעא בכורסי יקרא.
12. מיכן שהשדה נקנה בהילוך. ב״ב ק׳ ע״א. ב״ר סוף פמ״א ועיין ביפ״ת שם.
13. מיכן אמרו רז״ל. ב״ק י״ב ע״א. קדושין כ״ז ע״ב.
14. שהרי יעקב. הוספת רבינו.
15. ומאי טעמא כולהו סדנא דארעא חד הוא. פירש״י בקדושין שם סדנא כמו סדן של נפחים. כלומר עשת וחיבור הקרקע חד הוא דהא כולה מחוברת עכ״ל. וגם הערוך בערך סדן א׳ כתב פי׳ גוף הקרקע כמו סדן השקמה.
והנה ה׳ נצב עליו – על אותו סולם נראה כבודו:
ויאמר אני ה׳ – אמר לו בזה השם נגלתי להם:
אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק – לימד שבני בנים הרי הן כבנים:
הארץ אשר אתה שוכב עליה – אע״פ שאינה אלא כדי ארבע אמות, הרי כל הארץ סדן אחד כסדן של שקמה, ובאלו ד׳ אמות אתה קונה את כל הארץ בחזקה דכתיב לך אתננה ולזרעך (בראשית כח יג), מכאן אמרו רבותינו מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן, מאי טעמא כולהו סדנא דארעא חד הוא פי׳ שורש וגוף חדא הוא:
(יג-יד) הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך – ואם תאמר דבר מועט הוא,
ופרצת ימה וקדמה {וצפונה – נחלה בלא מצרים, שהרי והיה זרעך כעפר הארץ, וארחיב נחלתם סביב לארץ אשר אתה שוכב עליה ימה וקדמה}⁠א – לארבע רוחות העולם.
א. ההוספה ע״פ ליקוט אוקספורד-מינכן, והוא מובא בשם רשב״ם בהדר זקנים ובכ״י לונדון 22092, והושמטה ע״י הדומות בכ״י ברסלאו. והשוו למובא בשם ר״ת בכ״י המבורג 52. ועיין דיון א׳ כסלו במאמרו ״תרומת החיבור ׳מנחת יהודה׳ לבירור נוסח פירוש רשב״ם לתורה״, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום כה (תשע״ז): 310-283.
(13-14) Ha-areṣ THE GROUND ON WHICH YOU ARE LYING I WILL GIVE TO YOU AND TO YOUR OFFSPRING: And if you feel that that is a trivial thing,⁠1
YOU SHALL SPREAD OUT TO THE WEST AND TO THE EAST … i.e. in all four directions of the world.
1. Rashbam, like Rashi, is troubled by the fact that God's promise of land to Jacob appears to be quite limited as it applies, on the most literal level, specifically only to the land upon which he happened to have slept that night. Rashbam’s solution (so also R. Joseph Bekhor Shor) is opposed to Rashi's midrashic explanation (= Hul. 91b and Bereshit Rabbah 69:4) that Jacob had slept that night on a piece of land that represented a folded-up version of the entire land of Israel.
והנה י״י נצב עליו – דסולם, או עליו דיעקב.
והנה י"י נצב עליו – AND BEHOLD HASHEM WAS ON TOP OF IT/ STANDING OVER HIM – of the ladder, or: over him i.e. Yaakov.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

הארץ אשר אתה וג׳ – כלומר אשר אתה שוכב על חלק ממנה1.
לך אתננה – רמז לקנינו מה שיקנה ממנה [הוא עצמו] דוגמת שכם וכיוצא בזה2, והתישבותו בה אחרי הבריחה כמו שביאר ב{פרשת} וישב יעקב (בראשית לז:א)3. ושוב נתבשר כי זרעו הם {יהיו} היורשים אותה כמו שהובטח אברהם ע״ה ויצחק, לא זרע זולתו4, ואל זה רמז במה שאמר ולזרעך. ואם תרצה אמור שפירוש מאמרו לך אתננה שהנתינה לזרעך5.
1. יב. כוונת רבנו ע״פ דרכו לבאר פשוטו של מקרא, בניגוד למדרשם ז״ל בחולין (צא:) המובא ברש״י כאן: ׳הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו׳, מאי רבותיה אמר רבי יצחק מלמד שקפלה הקב״ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו שתהא נוחה ליכבש לבניו׳. וגם הרשב״ם פירש כדברי רבנו, שכתב לבאר המשך הפסוק: ׳וא״ת דבר מועט הוא – ופרצת וכו׳⁠ ⁠׳ ע״ש.
2. יג. באומרו שכם הכוונה או לקנין חלקת השדה אצל שכם (להלן לג:יט, ויהושע כד:לב) או לכיבוש שכם בחרב ובקשת (להלן מח:כב, והשוה רש״י וראב״ע שם). ואמנם לא נתפרש שום קנין אחר ליעקב בארץ. ואולי הכוונה אל ירושת שדה המכפלה. ובזה יתפרש מה שנאמר כעי״ז באברהם וביצחק, שהרי אברהם ויצחק לא מצאנו בהם שקנו שום מקום בארץ חוץ משדה המכפלה. [הערות נהור שרגא]. ונראה לי שיתכן שסבר רבנו שאינו מן הנמנע לומר שקנו קרקע בארץ כנען בהזדמנויות שונות שלא נתפרשו בכתוב, וזהו שאמר שכם ׳וכיוצא בזה׳. וראה עוד בזה בהערה להלן בסמוך.
3. יד. ר״ל שבאומרו ׳לך אתננה׳ נתכוון שכבר הוא עצמו יזכה בה, והוא מבצע זכייתו ע״י קניינו בפועל וגם ע״י התיישבותו שם. והשוה פירוש רבנו לתחילת פרשת וישב, ש׳וישב׳ שם פירושו שהשתקע שם (ולא שגר שם בדרך אקראי).
ואמנם יש להעיר על דברי רבנו ממאמרם ז״ל במס׳ סנהדרין (צ:) שדרשו שם: ׳מנין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר ׳וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען׳ לכם לא נאמר אלא להם – מכאן לתחיית המתים מן התורה׳, וכוונתם פשוטה שכיון שהבטיח הי״ת לתת לאברהם יצחק ויעקב את ארץ כנען, והם מתו לפני שנכנסו ישראל לארץ וכבשוה, הרי בהכרח שתתקיים הבטחה זו להם אחר תחיית המתים [באמת נראה מדברי הרב ׳באר שבע׳ בחידושיו שם שהבין אחרת בכוונת הגמ׳ ולכן נתקשה טובא בדבריהם ע״ש, ולא יכולתי לעמוד על כוונתו]. הרי שלדברי חז״ל לא נתקיימה הנתינה לאבות בחייהם, ואילו לדברי רבנו המכוון בנתינה זו היא למה שאכן קנו ושבתו בה בחייהם. ונראה דלא קשה, דבההוא קרא לא נזכר כלל הנתינה לזרעם אחריהם, ומזה משמע שכל הארץ תינתן להם ולא רק חלקם אשר קבלו בחייהם, וזה לא יהיה אלא אחר תחיית המתים שאז יירשו את הארץ לגמרי. ואפשר דיש להעמיס כוונה זו במה שאמרו ׳לכם לא נאמר אלא להם׳ ודו״ק.
4. טו. כעי״ז פי׳ הרד״ק כאן: ׳והבטיחו לתת הארץ ההיא לו ולזרעו, כי הוא הזרע המיוחד מאברהם ומיצחק׳. וכאן נתן הי״ת גושפנקא דמרא על מה שייחד יצחק את יעקב בברכת אברהם לעיל פר׳ תולדות (כח:ד), ועמש״כ שם.
5. טז. ר״ל פירוש ׳לך אתננה ולזרעך׳ הוא שתתקיים הנתינה לך ע״י זה שלעתיד תינתן בפועל לזרעך. והנה כעין לשון זה יש במקרא גם אצל אברהם בפר׳ לך לך (יג:טו,יז, יז:ח), ואצל יצחק בפר׳ תולדות (כו:ג), וכן להלן בפר׳ וישלח אצל יעקב עצמו (לה:יב), וכבר נתחבטו המפרשים לבאר הקושי בזה, שיש במשמע שתהיה נתינה ׳לך׳ וגם תהיה נתינה ׳לזרעך׳, והרי לכאורה אם ניתנה כבר לו עצמו מה היא הנתינה לזרעו (וראה כמה ביאורים בזה ב׳אוצר מפרשי התורה׳ במקומות הנזכרים).
מפירוש הראב״ע לפר׳ לך לך (שם) ולפר׳ ויחי (מח:כב) נראה שהכוונה: ׳אתננה לך בפה כדי שתהיה לזרעך׳ ע״ש, ואפשר שכ״ה דעת רבנו בפירושו השני. והשוה פירושו להלן פר׳ ויחי (מח:ד-ה) שכתב שאמר יעקב ליוסף: ׳⁠ ⁠׳הנה האל יתעלה הבטיח לי ירושת ארץ כנען לזרעי ו(אמר לי) כי זה בגללי׳ – כמו שנאמר לו בנבואה שקדמה לך אתננה ולזרעך – ׳והואיל שהנחילני אדון המציאות את הארץ הנזכרת, הרי לי המשפט והשליטה בה׳⁠ ⁠׳. והשוה לשון האברבנאל כאן שכתב בתו״ד: ׳והנה אמר לך אתננה להגיד שאליו נתנה כבר בבית דין של מעלה, ומכוח זכותו וירושתו יזכו בה בניו וזרעו׳.
מד׳ הרמב״ן בפר׳ לך לך (יג:יז) עולה שמפרשו שלא הנחילה בפועל לאברהם, רק לזרעו, וביאר שטעם ׳לך ולזרעך׳ הוא: ׳אתה תחזיק במתנה מעכשיו להנחילה לזרעך׳. וע״ש שצידד לפרש על דרך הפשט גם באופ״א, והיינו שהיתה בארץ נתינה גם לאברהם עצמו בזה, שהובטח לו שיהיה מושל עליה ונשיא אלהים בתוכה בכל מקום שילך בה. וראה ב׳משך חכמה׳ לפר׳ לך לך (יג:יד) שהטעים פסוק זה לומר שכבר בימי אברהם נתקדשה הארץ בקדושה הראויה לה, וזהו טעם נתתיה לך ע״ש.
אברהם אביך – מלמד שבני בנים הרי הם כבנים.⁠1
הארץ אשר אתה שכב עליה מאי רבותא, אלא על ידי שאתן לך מעט קרקע משם תפרוץ בכל הרוחות ותכבוש כל סביבותיך. כמו שעושין מלכים לפרשים חשובים שנותנים להם מעט קרקע והם הולכים וכובשים בגבורתם כל סביבותיהם.⁠2
כאן פר״ש: קפל הקב״ה כל ארץ ישראל תחתיו. כל זה הראה לו הקב״ה בחלום כגון עניינו של סולם.
1. שאוב משכל טוב.
2. השוו חזקוני בראשית כ״ז:מ׳, מ״ח:י״ד.
אברהם אביך, "your father Avraham;⁠" we learn from here that grandchildren are to treated as if they were one's children.
הארץ אשר אתה שוכב עליה, "the earth that you are lying on;⁠" what does the Torah tell us here that we did not know? God tells Yaakov that seeing that at this time he is receiving a minute amount of earth, this is symbolic of the fact that in due course his descendants will expand in all four directions of the globe. "You, i.e. they, will conquer all the land that is presently around you.⁠" It was a well known practice in those days that kings who wished to reward their most important subjects would do so by symbolically giving them a token of the real reward. The recipients would then be free to personally, or with the help of their servants, conquer the lands the king had assigned for them. Rashi here describes God as symbolically folding the whole of the land of Israel beneath Yaakov's head. All this God showed him in the dream in which he saw the ladder.
והנה ה׳ נצב עליו – כנגד וירד ה׳ על הר סיני (שמות יט:כ) (בראשית רבה סח:יב).
ויאמר (אנכי) [אני ה׳] א-להי אברהם כו׳ – כנגד אנכי ה׳ א-להיך (שמות כ:ב). אכן תימה מאי שנא דאמ׳ (דאמ׳) לו אביך גבי אברהם ולא גבי יצחק.
שוכב עליה – פר״ש (ד״ה שכב עליה) שכפל ארץ ישראל תחתיו. א״כ משמע שלא נתן לו יותר. ותימ׳ והא כת׳ ופרצת ימה וקדמה כו׳ (בראשית כח:יד). וי״ל אחרי כן נתן לו נחלה בלי מצרים. בגיד הנשה (חולין צא:).
וי״א שהסולם מחזיק עולם ושליש כו׳ (חולין צא:, בראשית רבה סח:יב). וצ״ע.
הארץ אשר אתה שוכב עליה כו׳ – מכאן אמרו חכמי׳ (בבא בתרא סז.) (מצר) [מכר] י׳ שדות בי׳ מדינות כיון שהחזיק באחד מהן קנה את כולם.
והנה ה׳ נצב עליו – כנגד וירד ה׳ על הר סיני, ויאמר אני ה׳ וגו׳ כנגד אנכי ה׳ אלהיך, אכן תימה למה גבי אברהם אמר אביך ולא גבי יצחק.
והנה ה׳ נצב עליו – ע״ד הפשט על הסולם. וע״ד הקבלה עליו על יעקב, והמשילו הכתוב לכרוב שכתוב בו (תהלים י״ח) וירכב על כרוב ויעוף, כי האבות הם הם המרכבה כדוגמת כרובים של מעלה. וכבר ידעת כי יעקב נקרא קטן. ואמרו חכמי האמת בענין הכרובים אפי רברבי ואפי זוטרי, וזהו שאמר דוד ע״ה ע״ד הקבלה (תהלים ק״ד) חיות קטנות עם גדולות. והנני מאיר עיני לבך כי צורת יעקב חקוקה בכסא הכבוד ומזה אמר הכתוב (בראשית כ״ה) יושב אהלים, אהלי מעלה ומטה. ומפורש מזה תמצא במתן תורה (שמות כ״ד) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו, בא לרמוז ישראל תחת רגליו. וזהו שאמר בפרשה הזאת התחת אלהים אנכי, שלא בתמיה, והבן זה.
אני ה׳ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק – ע״ד הפשט יבטיח הכתוב ליעקב ולזרעו במתנת הארץ ושיהיה עמו ושישמרנו בכל דרכיו, כענין שכתוב במעלת הצדיקים (תהלים צ״א:י״א-י״ב) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. ועל זה הזכיר בו לשון אני ע״ד שכתוב (במדבר י״ח) אני חלקך ונחלתך, ללמדך שהוא חלק ה׳ כענין שכתוב (דברים ל״ב) כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו, לא חלק מלאכי אלהים שהזכיר.
והנה זו הפרשה הבטחה ליעקב לשעה שיהיה הש״י עמו ושיצליח את דרכו אשר הוא הולך עליה, ושישיבהו לבית אביו בארץ הקדושה, גם הבטחה לזרעו לדורות שיהיה עמהם בכל מקום שיגלו ושישתעבדו בין המלכיות. וכמו שדרשו רבותינו ז״ל בכל מקום שגלו שכינה עמהם שישמור אותם מן הצרות אשר להם בגלות ושלא יכלו בהם ושישיבם לאדמתם לבסוף. זהו והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך, וכן כתוב (עזרא ט) ובעבדותנו לא עזבנו אלהינו.
וע״ד הקבלה אני ה׳ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, הזכיר בזה שתי המדות הגדולה והגבורה. והמקום הזה היה בית אל שאמר יעקב עליו אין זה כי אם בית אלהים וקרא אותו בית אל, זהו ויקרא את שם המקום ההוא בית אל והוא לוז, ואין זה בית אל הסמוך לעי כי שני מקומות היו ששמם בית אל, האחד המקום הזה בית אל שהוא ירושלים, והשני בית אל הסמוך לעי שבו העמיד ירבעם עגל אחד. ועל שתי מדות אלו אמר הכתוב ויקרא למקום אל בית אל כי שם נגלו אליו האלהים, ולא בא הכתוב הזה לסתום רק לפרש. וזהו שכתוב (יהושע כ״ד) אלהים קדושים, (תהלים נ״ח) אלהים שופטים ומזה תרגם אונקלוס מה נורא מה דחילו, ולא תרגם מה דחיל בלשון יחיד. ועליהם כתוב (ישעיהו ו) שרפים עומדים ממעל לו.
ולפי ששתי מדות האלו היו מכוונות כנגד בית אל העמיד ירבעם כנגדם שני עגלי זהב, ועל כן עשה מן העגלים שנים כי מה שעשו ישראל אחד היו מבקשים מנהיג במדבר ודי להם במנהיג ישראל אחד. אבל ירבעם עשה שנים לכוונה זו, אחד כנגד הגדולה כדי למשוך ממנו ולהפסיק כחו מן הקו האמצעי שהוא מכחות ירושלים, והשני כנגד מדת הגבורה כי רצה שיתגבר הוא במלכות ושימשיך המלכות אליו בכח מדת הגבורה שהיא מדתו של מלך, ומה שהעמיד חוץ לירושלים כוון בזה לעקור המלכות מבית דוד מפני שירושלים נקראת עיר צדק ושם כח מלכות בית דוד שהוא מדת הצדק והוא היה כחו ומדתו של דוד שנאמר (ישעיהו ל״ב) הן לצדק ימלך מלך, גם בהמ״ק מכוון כנגד כסא הכבוד, והוא רצה לבטל כח מלכות וכסאות המשפט שלו שהם כסא הדין וכסא הרחמים, ולכך העמיק מחשבה לצאת ממקום בית המקדש ומעיר ירושלים, וכמו שדרשו רז״ל וירבעם יצא מירושלים (מלכים א י״א) מפתקה של ירושלים והן החמש התחתונות שהם כחות ירושלים שהוציא עצמו מרשותן, והגביה מחשבתו ופנה למעלה אל הגדולה והגבורה לעשות שני עגלים כנגדם, ועקר המלכות העליונה ממקום יניקתו למעלה כדי לבטל ולעקור המלכות מבית דוד למטה. והנה זה חטא ע״ז כי קצץ בנטיעות והפריד המיוחד, ומזה קראוהו חכמי האמת איש משחית ונתנו לו לחבר גוזל אביו ואמו כי כן הוא גזל מן התפארת והכבוד הכח של מעלה, ומכאן יתבאר כי קצוצו היה בין חמש לחמש. וזהו שאמר (מלכים א י״ב) רב לכם מעלות ירושלים הנה אלהיך ישראל אשר העלוך וגו׳, יאמר מה אתם מצטרכים לכחות ירושלים, הנה אלהיך הגדולה והגבורה שמהם בא השפע להם. והנה ירבעם עבר בזה על (שמות כ) לא תעשון אתי וגו׳. ואמר הכתוב (מלכים א י״ב) וישם את האחד בבית אל ואת האחד בדן, ובית אל זה אינו ירושלים כי אם בית אל אחר הסמוך לעי וכמו שהזכרתי למעלה. והיה ירבעם מטעה את ישראל בזה ואומר להם שאין כונתו לע״ז כלל אבל בשתוף שתי המדות לתועלת ישראל, והיה מראה להם פנים שאין כונתו לבטל ישראל מעליית הרגל אלא מפחד שלא יהרגוהו, שכיון שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד אם יעלו ישראל לרגל ויהיו הכל רואים לירבעם עומד ולרחבעם יושב אז יהרגו לירבעם כי לא יחשבוהו למלך. וזהו שכתוב (שם) ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה׳ בירושלים ושב לב העם הזה אל אדוניהם אל רחבעם מלך יהודה והרגוני ושבו אל רחבעם מלך יהודה. וכתיב ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר להם רב לכם וגו׳. וכבר ידעת כי עמוס נתנבא פורענות ועונש על בית אל ואמר כי היה רואה מדת מדין מבקשת בחורבן בית אל ודן שכתוב (עמוס ז׳:ז׳-ח׳) והנה ה׳ נצב על חומת אנך ובידו אנך, וכתיב ויאמר הנני שם אנך בקרב עמי ישראל לא אוסיף עוד עבור לו, כלומר לא אוסיף להעביר על פשעו. אנך הוא קו הדין והמשפט הנגזר מפי ב״ד של מעלה שהם ע״א מנין אנך וכתיב בתריה ונשמו במות ישחק ומקדשי ישראל יחרבו וקמתי על בית ירבעם בחרב, והיה ראוי לומר במות ירבעם אבל הכונה ונשמו במות ירבעם שעשאן כנגד מדתו של יצחק. ומזה נכתב ישחק בשי״ן, כי אות השי״ן הוא אש והוא רמז למדת הגבורה.
וכן בספר יצירה מ״ם דוממת שי״ן שורקת. ועוד שם המליך את שי״ן באש. ואמר מקדשי על בית אל ודן, וכיון שהיה עמוס מתנבא פורענות זה בבית אל בא אמציהו שהיה כהן בית אל ונתן לו עצה שיברח משם ולא יתנבא כזאת בבית אל כי אם בבהמ״ק מפני שהנבואה האת לעקור הקדושה מבית אל ולהוסיף אותה בבהמ״ק, ז״ש (עמוס ז) לך ברח לך אל ארץ יהודה זה בהמ״ק, ואכל שם לחם ושם תנבא ובית אל לא תוסיף עוד להנבא כי מקדש מלך הוא ובית ממלכה הוא, מקדש מלך הגדולה, ובית ממלכה הגבורה. וזהו שרמז כאן אכ״ן יש ה׳ שהוא מנין אנ״ך.
והנה ה' נצב עליו "and here the Lord was standing above it, etc.⁠" According to the plain meaning of the text the word עליו refers to the ladder. A kabbalistic approach: the word עליו refers to Yaakov, i.e. God appeared to Yaakov as if He were standing above him.⁠" What the Kabbalists are trying to tell us is that Yaakov viewed himself in this dream as the carrier of the שכינה, the Divine Presence, and its entourage. The Torah would thereby have compared Yaakov to one of the cherubs of whom it has been said וירכב על כרוב ויעוף, (Samuel II 22,11) "He mounted a cherub and flew.⁠" The patriarchs are the true מרכבה, the "chariots" supporting the שכינה, the benevolent Presence of God. They performed a task on earth which the angels perform in the celestial spheres. Kabbalists (True scholars, i.e. the sages of the Talmud) have expressed this thus when speaking about the כרובים, cherubs: The face of a human being is considered the major "face,⁠" whereas the face of the cherub is considered as the "minor" face. (compare Rashi, Sukkah 5B where the cherubs on the lid of the Holy Ark are discussed). According to Kabbalists it was this idea David referred to in Psalms 104,25 where he referred to חיות קטנות עם גדולות, "small and large חיות.⁠" Let me enlighten you on this subject. We already mentioned that Yaakov's facial features are engraved on God's throne (Bereshit Rabbah 68,12 and that the angels descended to compare Yaakov's sleeping countenance with that engraved on God's throne). This was the reason the Torah describes him as יושב אהלים, "dweller in tents,⁠" (25,27) i.e. he was "at home" both in a celestial residence as well as in a terrestrial one. This idea is expressed even more forcefully in connection with the revelation at Mount Sinai where the "nobles" of Israel (Exodus 24,10) are described as having a vision of אל-הי ישראל ותחת רגליו, "of God, and Israel who is at His feet.⁠" This is also what Yaakov had in mind when he said to Rachel who had demanded that he make children for her (30,2) התחת אל-הים אנכי. This statement was not a rhetorical question but he explained to Rachel that he was not God-like, but his image was inscribed below, i.e. beneath the throne of God who has the power to bestow children.
אני ה' אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק, I am the Lord God of Avraham and the God of Yitzchak.⁠" According to the plain meaning of these words God here assures Yaakov that He will give the land to Yaakov and his descendant, that he will be with him and will protect him in all his undertakings, similar to Psalms 91,11 כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, "for He will command His angels to protect you on all your paths.⁠" The reason that the pronoun אני is used is to show that the angel who appeared to Yaakov wanted him to understand that he was acting as God's messenger, i.e. was part of the Divine establishment. It is as if God had said: אני חלקך ונחלתך, (Numbers 18 20) "I am your share and your heritage.⁠" The Priests were informed that they are an integral part of the Divine. Similarly, we have a statement (Deut. 32,9) describing the whole Jewish nation in similar terms, i.e. כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, "For His people are part of God, Yaakov is a portion of His heritage,⁠" and not merely a portion of the angels which had been mentioned.
This paragraph contains both an assurance to Yaakov personally at this time that God will be with him on the journey he had undertaken and that He would bring him safely back to his father's house, but God also gave him an assurance regarding his offspring. God would be with them also wherever they would be even if at times they would be in exile just as Yaakov at this time. Our sages in Megillah 29 expressed it thus: Wherever the Jewish people will be exiled the שכינה will be exiled with them. The שכינה would look after the Jewish people and protect them from many troubles they would otherwise experience while in captivity.
A kabbalistic approach to our verse and passage: When God said "I am the God of your father Avraham and the God of Yitzchak,⁠" He mentioned two attributes. The attribute of גדולה and the attribute of גבורה. Remember that the site upon which Yaakov was dreaming was Bet El, a site of which Yaakov was to say when he woke up "this must be a House of God, and hence the gateway to heaven.⁠" The place was also known as Luz. it is not the same Bet El as the one which is located near the town of Ai which Joshua had trouble capturing and near which Jerobam placed one of his golden calves to prevent his subjects from making the pilgrimage to the Temple in Jerusalem (Kings I 12,29).
Yaakov named the site Bet El (verse 19) because this is where he had a vision of God. This verse does not mean to conceal something but to explain something. It explains such statements as אל-הים קדושים (Joshua 24,19), and אל-הים שופטים (Psalms 58,12), where it appears at first glance as if the plural ending applied to God as "Holy" or "Judge,⁠" indicates that there is more than one God. This is also the reason that Onkelos translates the words מה נורא as מה דחילו (pl) and not as מה דחיל (sing.) as we could have expected. Concerning this revelation to Yaakov that God appeared to him as two attributes Isaiah said (Isaiah 6,2) שרפים עומדים ממעל לו, "seraphim are standing above him.⁠" It was a reference to two attributes of God.
These two attributes of God are particularly manifest at Bet El. This was also the reason that the heretic King Jerobam was careful to erect not one golden calf but two golden calves. The Jewish people in the desert had made one golden calf for themselves when Moses did not return when they expected him. They had thought that he was dead and they felt they needed a new symbol to replace Moses and to serve as their visible inspiration. They were fully content with a single leader.
Jerobam had a different motivation. He wanted to counteract the Divine attribute of גדולה and hoped that the presence of that golden calf, something God hated, would drag away spiritually positive influences and forces from Jerusalem, i.e. from the Temple. The second golden calf which Jerobam made was intended to counteract the Divine attribute of גבורה, as he wanted to be the stronger of the two kings ruling over Israel. This attribute is the specific attribute with which a king ought to be endowed. He hoped that by weakening the presence of this attribute in Jerusalem he would thereby strengthen his own hold on that attribute. The reason that he placed both golden calves outside of Jerusalem was that he wanted to undermine Jerusalem as the עיר דוד, "the city of David.⁠" Jerusalem was also known as the עיר הצדק, "the city of righteousness (Isaiah 1,26)". The power of the Kingdom of David was concentrated in that city as the attribute of righteousness is manifest in that city. צדק, righteousness was the outstanding attribute, the virtue of David. We know this from Isaiah 32,1 הן לצדק ימלך מלך, "a king shall reign in righteousness" (the king being the Messiah, a descendant of King David). Jerobam was intent on nullifying this monarchy. It had been made even stronger both symbolically and spiritually, seeing that the Temple in Jerusalem was "opposite" the celestial Temple. All these considerations prompted Jerobam to distance himself from the site of the Holy Temple and the holy city Jerusalem. The Talmud Sanhedrin 102 phrases it thus: וירבעם יצא מירושלים מפתקה של ירושלים, the words: "Jerobam left Jerusalem" mean much more than that he set foot outside the walls of Jerusalem. These words mean that he wanted to put all that Jerusalem stood for behind him, never to return to that city.⁠" Actually, Jerusalem comprised the five lower emanations. He wanted to escape the restrictions inherent in one's being on the level of the lower emanations only. His plan was fatally flawed as he meant to attain access to higher emanations only in order to dethrone David and what his dynasty stood for. This is why the sages applied to him the verse from Proverbs 28,24 "that if someone robs his own father or mother saying he did not commit any sin he thereby becomes a companion to the destroyer, i.e. איש משחית.⁠" What he did was to rob the higher regions of God's universe in order to make profane use of his plunder. Seeing that the regions he robbed were the emanations known as כבוד and תפארת, that Jerusalem comprised the lower 5 emanations beneath that of תפארת, harmony, this is the mystical dimension of the verses in Kings I12, 26-27: "Jerobam said in his heart now: 'there is a danger that the kingdom will return to the dynasty of David. If the people were to go up to Jerusalem to offer meat-offerings in the House of God in Jerusalem and the heart of the people will become friendly towards Rechavam their master the King of Yehudah, they will kill me and return to Rechavam the King of Yehudah'". The King took counsel and constructed two golden calves saying to the people: "enough of your pilgrimages to Jerusalem; here are your symbols of the God of Israel, the ones who have led you out of Egypt.⁠" The plural used when he said הנה אלוהיך ישראל, referred to the two emanations or attributes of God which we have mentioned.
When the Book of Kings proceeds to describe where these two golden calves were placed, i.e. one at Bet El and one in Dan, he had clearly violated the commandment לא תעשון אתי אלוהי כסף, "do not make beside Me silver or golden deities (Exodus 20,23).⁠" However, the worst part of his sin was that he portrayed what he had done as a shortcut to heaven, wanting to make his people believe that now that they had symbols of higher emanations than were to be found in Jerusalem there was no longer any point in making the trip to the Temple in Jerusalem. The Book of Kings testified to Jerobam's real concern namely that when the people would make the pilgrimage to Jerusalem it would not take them long to find out that they had been fooled by their King, and they would then kill him.
You are aware that the prophet (Amos 7,8) already predicted doom and retribution concerning Bet El and said that he saw the attribute of Justice demanding the destruction of both Bet El and Dan. The wording there is: והנה א-דני נצב על חומת אנך ובידו אנך....ויאמר א-דני הנני שם אנך בקרב עמי ישראל לא אוסיף עוד עבור לו וקמתי על בית ירבעם בחרב. "Lo, my Lord God was standing on a wall and He was holding a plumb line. And the Lord God declared: 'I am going to apply a plumb line to My people Israel, I will pardon them no more. And I will turn upon the house of Jerobam with the sword.⁠" The "plumb line" mentioned is a measuring rod used to determine the guilt level of the people. The numerical value of the Hebrew word אנך is 71, an allusion to the 71 elders in the Supreme court needed to pass judgment on a Jewish King. The words לא אוסיף לעבור, mean that God will not continue to appear to ignore the iniquities perpetrated by the King as well as his people. The unusual expression ונשמו במות ישחק, "the shrines of Yitzchak shall be laid waste,⁠" which is also part of the prophet's prediction should really have been ונשמו במות ירבעם, "the shrines of Jerobam will be laid waste.⁠" The reason for this unusual statement as well as the unusual spelling of the name Yitzchak with the letter ש instead of the customary צ, is due to Jerobam having seized on the attribute of Yitzchak, i.e. גבורה in his nefarious scheme. The letter ש is reminiscent of the element אש, fire, itself an allusion to the attribute גבורה.
We find this supported in the Sefer Yetzirah 3,8, the idea being that the shape of the letter ש suggests the upward draft of fire, of flames. In Amos 7,9 the prophet continues to describe what will happen to מקדשי ישראל, "the Sanctuaries of Israel which will be destroyed.⁠" The plural form of this expression is a clear hint that the prophet refers to the two sites Dan and Bet El where the respective golden calves were positioned. Seeing that Amos prophesied this destruction as occurring at Bet El, it is not surprising that immediately afterwards (verse 10) the prophet reports the local High Priest Amatziah sending word to the King that a rebellion was occurring against Jerobam, that the prophet Amos was inciting against him telling the people to uproot any so-called sanctity in Bet El and to return to the true source of sanctity in Jerusalem. He advised Amos to flee to Jerusalem and to pursue his career as a prophet there. He ordered Amos to desist from prophesying in Bet El (verse 13), claiming that the Temple in Bet El and Jerobam were in fact one and the same (philosophically speaking). The words מקדש מלך and בית ממלכה referred to in Amatziah's threat against Amos, were references to the respective attributes or emanations גדולה and גבורה which we have spoken of.
ה׳ אלהי אברהם אביך וגו׳ – פי׳ אביך קאי אאלהים ולא אאברהם כלומ׳ אני האל אביך דאם לא כן היה לו לכתוב אביך על יצחק ולא על אברהם.
והנה ה׳ נצב עליו – כדכתיב וירד ה׳ על הר סיני. אני ה׳ אלהי אברהם אביך כדכתיב אנכי ה׳ אלהיך. סינ״י סמ״ך ששים רבוא יו״ד עשרת הדברות נו״ן יו״ד ששים מסכתות. ד״א מלאכי אלהים עולים ויורדים בו אותם מלאכים שירדו כאשר ראו בנות האדם היפות לא עלו עד עתה כי כשירדו מצאו בתולה אחת אמרו לה שמעי לנו. אמרה להן ומה תתנו לי אמרו לה כנפים שלנו ונלמדך שם המפורש וילמדו לה שם המפורש ויתנו לה כנפים מיד פרחה בשמים. אמר לה הקב״ה הואיל וברחת מן העבירה אקבע לך שם במזלות והיינו מזל בתולה והמלאכים שנתנו לה כנפיהם לא יכלו לעלות עד עתה שמצאו סולם לעלות. אכן פ״ה ניחא. עוד י״ל שאותם מלאכים היו אותם שהלכו להפוך סדום שאמרו כי משחיתים אנחנו ולפי שתלו הגדולה בעצמם נדחו ממחיצתו של הקב״ה קל״ח שנה ועכשיו עלו. ד״א ויחלום והנה סלם ממש. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. הראהו הקב״ה שר של מצרים עולה רד״ו מדרגות ואח״כ יורד ושל בבל עולה ע׳ מדרגות ויורד. ושל מדי נ״ב מדרגות ויורד ושל יון ק״פ ויורד ושל אדום עולה למעלה למעלה אמר יעקב שמא ח״ו אין לו ירידה לעולם. אמר הקב״ה אל תירא עבדי יעקב כי הנני מושיעך מרחוק. כביכול אפילו אתה רואהו אצלי אורידהו משם שנאמר אם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם ה׳. א״ר ברכיה לאחר שהראהו אותם ה׳ שרים שעולים ויורדים א״ל הקב״ה יעקב עלה כמו כן. אמר ח״ו כשם שהללו ירדו כן ארד א״ל הקב״ה עלה והיה בטוח שלא תרד ולא האמין ולא עלה שנאמר בכל זאת חטאו לו ולא האמינו בנפלאותיו. א״ל הקב״ה אלו עלית לא היית משועבד לעולם עכשיו שלא עלית ולא האמנת לי. בניך יהיו משועבדים לאותם ה׳ מלכיות בעולם הזה. א״ל רבש״ע ולעולם. א״ל אל תירא עבדי יעקב כי הנני מושיעך מרחוק וכו׳ ושב יעקב ושקט ושאנן וכו׳ כי אעשה כלה בכל הגוים וכו׳ ויסרתיך למשפט. והכי נדרש אותו פסוק מושיעך מרחוק אושיעך ממצרים לזמן רחוק. ושב יעקב מבבל ושקט ממדי ושאנן מיון ואין מחריד מאדום ויסרתיך למשפט בעוה״ז כדי לנקותך לעולם הבא.
אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק – וא״ת למה כתיב אביך על אברהם ולא על יצחק אדרבא היה לו לכותבו על יצחק. וי״ל דאביך קאי אאלהי. כלומר אני ה׳ אלהי אביך אלהי אברהם ואלהי יצחק.
הארץ אשר אתה שוכב עליה – ואם תאמר: דבר מועט היא. ופרצת ימה וקדמה – נחלה בלא מצרים, שהרי כתוב: והיה זרעך כעפר הארץ – כלומר ארחיב נחלתכם סביב לארץ אשר אתה שוכב עליה. רשב״ם.
והפשט כך הוא מאחר שנתתי לך מעט קרקע תוכל לכבוש כל סביביך. משל כמו שעושים לפרשים חשובים שנותנין להם מעט קרקע חזקה, והם כובשים בגבורתם כל סביבותם.
והנה ה׳ נצב עליו – לא מצינו כן בשאר האבות א״ר סימון אין המלך עומד על שדהו לא כשהיא נחרשת ולא כשהיא נזרעת אלא כשהתבואה עומדת בכרי כך אברהם חרשה שנאמר קום התהלך בארץ. יצחק זרעה שנאמר ויזרע יצחק. בא יעקב שהוא כרי התבואה שנא׳ קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה עמד עליו.
הארץ אשר אתה שוכב עליה – פי׳ אותה שאתה שוכב עליה לך אתן ומעצמך תפרוץ כל הרוחות ותכבוש כל סביביך כמו שעושים לפרשים חשובים שנותנים להם מעט קרקע והם כובשין בגבורתם כל הסביבות.
והנה ה' נצב עליו; we do not find that either Avraham or Yitzchok had been granted such a vision of Hashem. On this verse Rabbi Simmon comments that it is not the custom for a king to personally supervise the plowing of his field or its being sowed with seed. He does not do so until the corn has been harvested. Avraham had been told by G–d to move to the land of Canaan (Genesis 12,1); of Yitzchok we have been told that he sowed seed in the land of the Philistines (Genesis 26,12). Now that the time had arrived for G–d to "harvest" what He had planted, Yaakov was made aware of this. Compare: Jeremiah, 2,3: קרש ישראל לה', ראשית תבואתה, "Israel was holy for the Lord, the first of His harvest.⁠" (Tanchuma, parshat Miketz, section 5)
הארץ אשר אתה שוכב עליה, "the earth that you are lying on, etc.;⁠" "I shall give you this particular piece of earth; you will spread out through your own efforts in all directions and conquer vastly more land. This is just like when a king allocates a parcel of land to one of his knights, and the knight proceeds to conquer more land adjacent to his.
הארץ אשר אתה שוכב עליה – מה נתן לו בד׳ אמות ודרשו בו שקפל כל א״י תחתיו שתהא נוחה ליכבש לבניו: וא״א הרא״ש זצ״ל אמר הפשט כי במקום ששכב עליו היה מקום בה״מק כמדרש רבותינו לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית והוא אבן השתייה שמשם משתיתו של עולם שהוא טבור הארץ וממנו היה מתרחב והולך לד׳ הקצוות וכיון שנתן לו עיקר השורש ממילא כל הגבולין שלו וזהו שאמר לו והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ולא אמר לו ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים כמו שאמר לאברהם אלא רמז לו כמו שעפר פרץ לד׳ רוחות העולם ממקום שאתה שוכב כך יפרץ זרעך ימה וקדמה צפנה ונגבה וזהו שדרשו והאכלתיך נחלת יעקב אביך נחלה בלא מצרים:
והארץ אשר אתה שוכב עליה, "and the earth that you are lying upon, etc.⁠" What did God's gift amount to, seeing that Yaakov occupied only 4 cubits square of earth on the spot he lay on? Bereshit Rabbah 69,4 quotes an opinion according to which God had compressed the entire surface of the Land of Israel beneath Yaakov at the time when he had this dream. He meant to show him that the conquest of the land would not be difficult at all when the time came.
My sainted father, the רא"ש, explained the plain meaning of our verse as follows: the location where Yaakov was sleeping was in fact the site of the future Temple, as pointed out by the Midrash; whereas Avraham had described that site as הר, "mountain,⁠" i.e. something not easily accessible, Yaakov viewed it as בית, a house, a place where everyone can feel at home, in this instance the אבן השתיה, stone covering the orifice in the earth, the "navel" of the earth in the parlance of our sages, leading to the innermost part of earth, a site covered by the altar in the future. Seeing that whatever blessing there is on earth is distributed centrifugally to all parts of the earth, Yaakov was in fact lying on the entire earth. (By the way, Yitzchok had viewed the site of the temple, i.e. God's manifestation on earth as שדה, as we know from Genesis) [whereas originally, God walked on earth just as did man; He withdrew after Adam's sin, and He kept withdrawing until Avraham reversed the process, beginning with viewing His manifestation while on earth, yet not easily accessible. Ed.] God's blessing comparing Yaakov's offspring to the dust of the earth, meant that just as dust scatters all over the globe, so Yaakov's offspring would scatter all over the globe at one time or another.
והנה ה׳ – ד׳ במסורה והנה ה׳ נצב עליו. והנה ה׳ נצב על חומת אנך. והנה ה׳ עושה ארובות בשמים. ה״נ כתיב וזה שער השמים וכן והנה ה׳ עובר. דאיירי במרכבה אף הכא והנה סולם מוצב ארצה במעשה מרכבה.
ואלהי יצחק – תימה למה לא אמר יצחק אביך כמו באברהם. וי״א לפי שאמר באברהם אני ה׳ אמר אלהי אברהם אביך וביצחק שלא אמר אני ה׳ לא אמר אלהי אביך.
אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק – ותימה מה שנא דאמר לגבי אברהם אביך, ולא גבי יצחק, נ״ל לפי שאברהם היה קורא אותו בני, ולכן קראו הקב״ה אביו, אבל יצחק שהיה אוהב לעשו הרשע יותר ממנו לא קראו הקב״ה אביו.
ואלהי יצחק – פר״ש אע״פ שלא מצינו במקרא שייחד שמו הקב״ה בצדיקים בחייהם לכתוב אלהי פלוני שנא׳ (איוב ט״ו ט״ו) הן בקדושין לא כו׳, כאן יחד שמו על יצחק לפי שכהו עיניו וכלוא בבית, והרי הוא כמת ויצר הרע פסק ממנו עכ״ל וקשה דהא אמרינן בבבא בתרא בסוף פרק קמא (י״ז א׳) ג׳ לא שלטה בהם יצר הרע, אברהם יצחק יעקב, א״כ מאי קאמר שיצר הרע פסק ממנו שמשמע שמקודם לכן היה לו. ועי״ל אפי׳ אם היה בריא גמור למה לא יחד שמו חדא דמן הפסוק שלא שלטו בהן יצר הרע, והא כתיב (קהלת ז׳ כ׳) אין צדיק בארץ כו׳, ע״כ באחריני ולא באבות, דאבות הן המרכבה אפי׳ בחייהם דכתיב (בראשית י״ז כ״ב) ויעל אלהים מעל אברהם. וכן בראשית רבה (פ׳ מ״ז) ואפילו מן הפסוק גלוי וידוע לפני השם ית׳ שלא חטא ולא יחטא, והא דכתיב בקדושיו כו׳, על ענין אחר קאמר, וה״פ הקב״ה ממהר ולוקח הצדיקים מזה העולם כל שהם נקיים כי לא יאמין⁠(ו) להם שיעמדו בצדקם כל ימיהם, לפי שגלוי לפניו שיחטאו, ומוטב שימותו בצדקם, לפי׳ התו׳ שהק׳ (בפר׳) [בבב׳] בתרא (י״ז א׳) ניחא דמשמע דשלט בהם דבעא לא אכילו אגרא. אלא הא דקאמר שלא שלט כדכתיב (שמואל א ב׳ ט׳) רגלי חסידיו ישמור כיון שעבר אדם רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו חוטא, ה״נ כיון שראה אותן הקב״ה שהיו מתרחקין מן העבירה הקב״ה מסייען, כי הבא לטהר מסייעין לו (יומא ל״ח ב׳).
שוכב עליה – פר״ש שכפל ארץ ישראל תחתיו א״כ משמע שלא נתן לו יותר. ותימה והא כתיב ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה. וי״ל אח״כ נתן לו נחלה בלא מצרים.
לך אתננה – כן נכון ׳נתתי׳.⁠1 אולם לך בפעל, ולזרעך בכח. והטעם זרע רחוק.⁠2
1. גם מתאים להשתמש בלשון עבר ׳נתתי׳, כמו לעיל ט״ו, יח.
2. לא בניו ממש, אלא בני בניו לאחר כמה דורות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

נצב עליו לשמרו. בפרק גיד הנשה תנא עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה יורדין ומסתכלין בדיוקנו של מעה בעו לסכוניה מיד והנה ה׳ נצב עליו ופרש״י לשמרו והיינו אליבא דמ״ד עליו על יעקב ולא כמ״ד עליו על הסולם משום דפשטיה דקרא מוכח כותיה דמדקאמר עולים תחלה ואח״כ יורדים ואין זה אלא במלאכים של לוייה שמלאכים שלווהו בארץ אינן יוצאין בחוצה לארץ ולפיכך עלו תחלה ואח״כ ירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו בחוצ׳ לארץ כמו שדרשו בב״ר וביני וביני בין עליית מלאכי ארץ ישראל לירידת מלאכי חוצה לארץ נשאר יעקב בלא שמירה והיה צריך לשמירה בלי ספק צ״ל בהכרח דפי׳ והנה ה׳ נצב עליו אינו אלא על יעקב לשומרו:
קפל הב״ה כל א״י תחתיו. ב״ר ובפר׳ גיד הנשה אמרו הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו׳ מאי רבותיה ופירש רש״י וכי ד׳ אמות משכבו הבטיחו לתת לבניו אמ׳ רבי יצחק מלמד שקפלה הב״ה לכל א״י והניחה תחתיו שתהא נוחה לכבש לבניו ופרש״י כד׳ אמות של משכבו ואינו ר״ל שהבטיחו שתהא כל הארץ נוחה לכבש לבניו כמו הד׳ אמות של משכבו ויהיה פי׳ הארץ אשר את׳ שוכב עליה כמו הארץ אשר את׳ שוכב עליה וכנוי אתננה שב אל כל הארץ בכללה ואם לא נזכרה כי זה רחוק הוא ועוד שא״כ מה צורך לקפילה אלא ה״פ הארץ אשר את׳ שוכב עליה שהי׳ כל הארץ בכללה שהיתה כלה קפולה תחתיו לך אתננה ולזרעך ובא ר׳ יצחק ונתן טעם על הקפילה ואמר שלכך קפלה כלה והשיב׳ לד׳ אמות כדי שתהא נוחה לכבוש לבניו כד׳ אמות של ארץ משכבו שכל הארץ כלולה בה ולא הספיק לו עם ההבטחה לבדה אלא ע״י הקפילה מפני שהפרש גדול יש בין הכח והפועל ולכן ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

(13) הארץ אשר אתה שוכב עליה, a reference to the region currently known as “the land of Canaan,”
לך אתננה, so that you will be considered as a “prince of God,” as was your grandfather (23,6) as well as your father (26,28)
[א] והנה ה׳ נצב עליו
[1] שם (חולין צא:)
[ב] הארץ אשר אתה שוכב עליה
[1] סנהדרין פרק אחד עשר דף קיא ע״א (סנהדרין קיא.)
[2] חולין שם (חולין צא:)
קפל הקב״ה כל הארץ תחתיו. דאם לא כן מאי ״הארץ אשר אתה שוכב עליה״, דמאי רבותא ליתן לו הארץ אשר שכב עליה. ויש מקשין איך שייך לומר שיהיה כל הארץ תחתיו, ואין זה קשיא, כי יש להבין כי ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, והנה יסוד של ד׳ מאות הוא ד׳, וכל דבר בעולם נכנס תחת יסוד שלו. ורוצה לומר בדבור זה שאמר הקב״ה ״הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה״ היה מקפל כל הארץ, אשר היא ד׳ מאות פרסה, בארבע אמות של יעקב, שהוא יסוד של ד׳ מאות, ואמר ״הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה״. ובלא זה נמי לא קשה, ואין להאריך:
אני ה׳ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק – מצינו אצל מרע״ה שסמוך למותו קראו איש האלהים (דברים ל״ג:א׳) ואחר מותו ממש הזכיר בו השם המיוחד, שנאמר (שם ל״ד:ה׳) וימת משה עבד ה׳, כך אברהם שכבר מת נתיחד עליו בשם המיוחד ואמר ה׳ אלהי אברהם, אבל יצחק שלא היה כי אם חשוב כמת ע״י שהיה סומא וכלוא בבית ומ״מ לא היה מת ממש ע״כ הזכיר בו שם אלהים לבד, כי שם זה משותף לה׳ ולבריות כמ״ש (שמות ז׳:א׳) ראה נתתיך אלהים לפרעה. ומה שהזכיר אביך באברהם ולא ביצחק, או כדי להוציא מלב האומרים מאבימלך נתעברה שרה, או להורות שבני בנים הרי הן כבנים, ומ״ש הארץ אשר אתה שוכב עליה, קפל כל הארץ תחתיו, עיין פירוש דבר זה פר׳ בראשית בפסוק אשר לוקח משם, (ג׳:כ״ג) לפי ששם אבן שתיה ושם מרכז העולם והשוכב במקום ההוא דומה כאילו שוכב על כל הארץ, כי משם מתפשטים כל האקלימים לכך נאמר ופרצת ימה ר״ל ממקום זה תפרוץ לכל ד׳ רוחות, כי ע״י קניית מקום זה תקנה כל ד׳ רוחות העולם כי משם מקורם.
לשמרו. דאל״כ הא מלא כל הארץ כבודו ומאי נצב עליו אלא עליו קאי על יעקב. אם תאמר ולמה היה צריך לשומרו באותו שעה ולא קודם לכן וי״ל לפי שדיוקנו של יעקב חקוק בכסא כבוד ועכשיו ראו המלאכים את יעקב וידעו שדיוקנו הוא ונתקנאו בו הואיל שהוא קרוב לכסא כבוד יותר מהם והיה בדעתם להזיקו לכך שמרו הקב״ה. ועי״ל הואיל שהמלאכים של א״י היו עולים ומלאכים של ח״ל היו יורדים בין כך ובין כך לא היו המלאכים אצלו לכך שמרו הקב״ה עכשיו. [ר׳ אליהו מזרחי]:
קיפל הקב״ה כל ארץ ישראל תחתיו כו׳. דאל״כ מאי רבותיה הוא שנתן לו את הארץ אשר שכב עליה שהוא רק ד׳ אמות ועל זה קאמר קיפל הקב״ה וקשה למה קיפל אותה לו בתוך ד׳ אמות. יש לומר כדי שתהי׳ נח לכבוש כל ארץ ישראל כד׳ אמות אשר הוא שוכב עליה שכל א״י כלולה בה וכעין ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה׳ (מלכים ב י״ג:י״ז):
To guard him. [Rashi knows this] because otherwise, what does נצב עליו mean? ["Above the ladder.⁠" But this cannot be, as] the whole world is filled with His Glory! Perforce, it refers to [guard] Yaakov. You might ask: Why did Hashem need to guard him now, and not before? The answer is: Yaakov's image is inscribed on the Throne of Glory. The angels now saw Yaakov and realized that it was his image [inscribed on the Throne]. They were jealous of him, as he was closer to the Throne than they were, and wanted to harm him. Thus, Hashem protected him. Another answer: The angels of the Land were ascending, and the angels of outside the Land, descending. In between [the changing of the guard], while no angels were with him, Hashem guarded him. (Re'm)
Hashem folded the entire Eretz Yisrael beneath him... Otherwise, what was so great about giving him the land he was lying on, which was just four cubits? Thus Rashi explains, "Hashem folded...⁠" Question: Why did Hashem fold it beneath him? The answer is: To make the whole land as easy to conquer as the four cubits he was lying on, as all of Eretz Yisrael was included in it. This is similar to (Melachim II 13:17): "And Elisha said, 'Shoot!' And he shot. And he said, 'This is an arrow of salvation from Hashem....'"
והנה ה׳ נצב עליו – ירמוז גם על יעקב, על דרך אומרם ז״ל (ב״ר פמז) האבות הם מרכבה לשכינה, ולהיות שהוא רגל רביעי יאמר בדיוק נצב עליו יותר מעל אברהם ויצחק כי הוא עיקר העמדת הכסא.
אלהי אברהם אביך וגו׳ – טעם אומרו אביך ללא צורך, גם דייק לומר אביך באברהם ולא אמר אברהם ויצחק אבותיך, נתכוין למעט עשו מירושת אברהם ועשה יעקב הוא היורש אברהם לא שתגיע הירושה ליצחק וממנו ירשנה יעקב שאם כן תגיע הירושה לעשו, וחששת ישמעאל אינה, כי כבר כתבתי (לעיל טז) שמשפט עבד יש לו דכתיב (לעיל כא) בן האמה ולא בנך וגופו קנוי ליצחק, ואין טענת עשו בו כי ירושת אברהם נתנה ליעקב ולא לעשו.
והגם שבן מומר יורש את אביו דבר תורה (קידושין יח.) כאן כשנתן ה׳ לאברהם מתנות וברכות וכדומה נתנם לו על מנת שאחריו ליעקב כאומרו (לעיל כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע (נדרים לא.). והגם ששם זרע לא יריע לנחלה שיירש הגם שאינו נקרא זרעו, הרי מצינו שזרע פסול יקרא גם כן זרע כדאיתא בסנהדרין (סד:) כי מזרעו נתן למולך לרבות זרע פסול הרי שיקרא זרע. אלא דסתם זרע הוא כשר וכשממעט כאן עשו שלא יקרא זרע מיעט אפילו זרע פסול לא יקרא לו, וממוצא דבר אתה למד שאין לו בו ירושה. וכמו שגילה ה׳ לבסוף שנותן ליעקב כל ברכות אברהם. ומה שלמדו בש״ס (קידושין יח.) מפסוק כי ירושה לעשו נתתי וגו׳, היינו שירשוהו בניו לעשו לא שעשו ירש ח״ו כי פשיטא שאין לו חלק ונחלה באברהם.
והנה ה' נצב עליו. And here God was standing upon it. The word עליו also refers to Jacob, i.e. that he perceived God as standing above him. This is in line with what Bereshit Rabbah 82,6 tells us that the patriarchs were the carriers of God's presence. Inasmuch as Jacob was the fourth "leg" of that מרכבה [perceived here as a chair God is transported on, Ed.] God leaned more heavily on Jacob than on the other three "legs.⁠" The singular עליו is justified then.
אלוהי אברהם אביך, "the God of your father Abraham.⁠" The reason the Torah added the superfluous word "your father,⁠" as well as the reason why Abraham is described as Jacob's father without the addition of Isaac was intended to emphasize that Esau had no share in the heritage of Abraham. The Torah here made Jacob the sole heir of Abraham. This heritage did not come to Jacob via his father Isaac but directly from his grandfather Abraham. I have already explained in chapter 16,21 that there was never a question of Ishmael sharing in Abraham's inheritance since Ishmael was legally a slave and as such could not inherit anything from anybody. Ishmael was pointedly described as "the son of this slavewoman" not as Abraham's son (21,13). Esau was precluded from claiming any part of Abraham's inheritance.
While it is true that the fact that a son is a heretic does not disqualify him from inheriting his father's estate (Kidushin 18), in this instance the gifts and blessings bestowed upon Abraham by God were given him with the express understanding that they be handed down to Jacob afterwards as we know from Genesis 21,12 that his seed would be known only through Isaac (Nedarim 31). Although the expression זרע does not imply that such seed must be morally fit in order to qualify for that description and therefore for the right to inherit, the fact that all the blessings of Abraham were transferred to Jacob excludes Esau as an heir. It is true that in connection with people who offer their children to the idol Moloch we find in Sanhedrin 64 that the term זרעו is used by the Torah, and that it includes children who have not turned out properly. The fact remains that usually the word זרע refers to children who follow in the footsteps of their fathers. When the Talmud Kidushin 18 quotes Deut. 2,5 as proof that Esau did inherit, this is in connection with Esau's children receiving an inheritance from their father; it does not mean that Esau himself was qualified to inherit from his grandfather Abraham.
והנה י״י נצב עליו ויאמר – אחר שהראהו כי מלאכיו עושי דברו עולים השמימה להגיד מה עשו בארץ בשליחות השם, ושאחרים יורדים לעשות מלאכותיו, ואין אחד מהם דובר אליו דבר, נגלה עליו השם וראהו בנבואתו כאילו נצב עליו לשמרו ולהשגיח על ענינו, ושמע קול השם מדבר אליו.
אני י״י אלהי אברהם אביך – כלומר ״אלה שראית הם משרתַי, עושי רצוני. ואני המדבר אליך הוא השם אדון המצוה עליהם. ואני הוא אלהי אברהם אביך שהפלאתי לעשות עמו חסדים גדולים ונוראות״, כמו שפירשנו בפירוש ״אלהי אדני אברהם״ בפרשת חיי שרה.⁠1 ״ואני הוא אלהי יצחק שעשיתי גם עמו נפלאות״, אבל זכר אצל אברהם ״אביך״ לפי ששכב במקום המזבח שבנה אברהם, ובמקום שנגלה אליו האלהים בבואו לארץ, וכן עושה עתה ליעקב.
הארץ אשר אתה שוכב עליה – לאברהם לא אמר ״הארץ אשר אתה עומד עליה אתן לזרעך״ אלא ״לזרעך אתן את הארץ הזאת״. כי מקום כפות רגליו מִצְעָר הוא ואיך אמר כן ליעקב? אבל בהיות מקום משכבו יעקב מקדש י״י, וראה ששם הסולם שמלאכי אלהים עולים ויורדים בו, ומשם יוצא ברכה ואור לכל העולם כולו, הבטיחו כי זאת חלקו וחלק זרעו. כלומר אתה וזרעך תזכו ויהיה מקדשי בתוככם ואהיה לכם לאלהים. והוא הברית שכרת עם אברהם ועל כן הוצרך שיאמר ״הארץ אשר אתה שוכב עליה״ כי שכב במקום משכן שילה. וזה הפירוש מאיר עין. ובפירוש רשב״ם ז״ל ״הארץ אשר אתה שוכב עליה, ואם תאמר דבר מועט הוא? ופרצת ימה וקדמה לארבע רוחות העולם״. אבל יקשה למה נזכר כלל ״הארץ אשר אתה שוכב עליה״?
לך אתננה ולזרעך – וכן אמר לאברהם ושם2 בארנוהו.
1. בראשית כד, יב.
2. שם יג, טו.
נצב – לשון כבוד1, אתם נצבים (דברים כ״ט:ט׳), ונצבת לי (שמות ל״ד:ב׳), יצאו נצבים (במדבר ט״ז:כ״ז) – בדרך גאה, אלהים נצב וגו׳ (תהלים פ״ב:א׳).⁠2
1. השוו הכתב והקבלה ורש״ר הירש פירושים אחרים ליחודיות מלת ״נצב״.
2. בבראשית רבה פרשה ס״ט:ג׳: ״רַבי חיא רבה ורבי ינאי, חד אמר, עליו, על סלם, וחד אמַר, עליו, על יעקב״. וראה רש״י ורמב״ן, שנחלקו בזה, וברבנו בחיי, רד״ק, ובכור שור הביאו ב׳ פירושים. ומדברי הרכסים לבקעה נראים שמפרש, עליו, על יעקב.
נצב עליו – על הסולם:
אני ה׳ – הודיעו תחלה שהוא אלהי אבותיו, וכמו שמשך אליהם חסדו בכל עת כן לא יעזוב אותו ולא יסור ממנו חסדו, ואח״כ הבטיחו על ירושת הארץ ועל רבוי הזרע ועל השגחתו הפרטית לו ולזרעו:
הארץ אשר אתה שכב עליה – שאתה שוכב במקום ממנה, וכן כי את כל הארץ אשר אתה רואה (לעיל י״ג ט״ו), וענינו כל ארץ כנען:
נצב עליו – לשון עמידה ונציבה לא ישמשו דוקא על העמידה בזקיפת קומה הפך השכיבה והישיבה, אבל ישמש גם על מעמד התעלותי (בייאשטאנד), בין תועלת השירות והשמוש, כמו ועמדה לפני המלך (מלכים א א׳), היו עומדים לפני שלמה (שם יו״ד), והוא עומד עליהם דאברהם, שכולם תועליות השירות והשמוש, בין תועליות העזר והישועה, יעמוד לימין אביון, אף חכמתי עמדה לי, שענינם תועלת העזר והישועה, וכן לשון נציבה ישמש גם למעמד התועלותי, הנער הנצב על הקוצרים (רות ב׳), שהוא לתועלת סדור ענין הקצירה, שיתעסק כ״א בריחוק הראוי מחברו כדי שלא ידחוק איש את אחיו ותתבטל המלאכה, וכדומה מן תועליות המשגיח על עושי המלאכה, וכן ושמואל עומד נצב עליהם (שמואל א י״ט) הוא ג״כ עמידה לתועלת הלמודיים הנצרכים להשגת הנבואה, לכן ת״י שמואל קאים מליף עלויהון, ולכן ישמש שורש נציב על פקידי המדינה אשר עינם תמיד בהשגחת התועליות והרחקת ההפסד והנזק למדינה (לאנדשטאֶנדע), כמו שנים עשר נציבים (מלכים א ד׳); ויעקב שהיה כעת נדחה מפני עשו אחיו, וגם נלקחו ממנו כל נכסיו, כפי שקבלו רז״ל ובס׳ הישר, והיה נפרד מאבותיו, מתרחק מקדושת א״י להתנודד לח״ל, שאין ספק שכל אלה היו מצערות את לבבו, ונראה לו במראה הנבואה מאת ה׳ שהמקום יהיה בעזרתו וישמרנו בכל אשר ילך וכדומה מן ההבטחות הטובות זמניות ונצחיות כמוזכר במאמר הש״י אליו, לכן אמר מקודם בדרך כלל והנה ה׳ נצב עליו כלומר המקום ב״ה עומד לימין עזרתו, ולפי״ז מ״ש רש״י נצב עליו לשמרו, אין מלת לשמרו תוספת על לשון המקרא, אבל הוא נכלל בלשון נצב שהוראתו מעמד התועלותי, ומלת עליו אינו שב על הסולם כ״א על יעקב וכדאיתא במדרש. ויתורגם נצב עליו (שטאנד איהם בייא), ואונקלס ויב״ע שתרגמו נצב מעתד, יראה שהוא מן ועתדה בשדה לך (משלי כ״ד), שענינו הכנה וזמון לסדר הכל כראוי (בערייטען, אָרדנען), וכן כאן נצב עליו ה׳ היה מוכן ומזומן לפניו לסדר כל עניניו לטובתו (פעראָרדענטע איבער איהן), והכל הולך אל כוונה אחת להרחיק ההגשמה, והמתרגמו כמו אנכי נצב על עין המים, מגשם את הבלתי ראוי להגשימו.
שכב עליה – כמו שוכב בקרבה או בתוכה, כי יש על במקום בתוך, כל העובר על הפקודים, נהפך עלי לבי, שהוא כמו נהפך לבי בקרבי (איכה א׳), אמנם אמר עליה להורות בכוונה שניה על הדרש שהזכיר רש״י.
נצב עליו – על יעקב, והכוונה עומד אצלו, כמו שלשה אנשים נצבים עליו {בראשית י״ח:ב׳} וכל העם נצב עליך {שמות י״ח:י״ד}, ולפיכך אמר אין זה כי אם בית אלהים, כי אחר שהמלאכים הביאו לפניו תפילת יעקב כביכול ירדה השכינה אליו להבטיחו.
והנה – אמת שלישית: ״ה׳ נצב עליו״ – ״ה׳ עמד לידו״.
בדרך כלל מפרשים: ״נצב עליו״ – ״עומד מעליו״, מעל הסולם; פירוש זה יוצר תמונה נפלאה ומסעירת נפש: יעקב ישן לרגלי הסולם, המלאכים עולים ויורדים בו, וכבוד ה׳ עומד גבוה מעליו.
אולם ״נצב על״ מציין כמעט בכל מקום בתנ״ך לא את המקום עליו אדם עומד, אלא את החפץ שעליו הוא נותן את דעתו. ״נצב על עין״ (לעיל כד, יג), ״הנצבים עליו״ (להלן מה, א), ״נצב עליך״ (שמות יח, יד), ״נצב על עלתו״ (במדבר כג, ו), ״נִצָּב עֲלֵיהֶם״ (שמואל א יט, כ) וכו׳, כולם מציינים עמידה בצדו של חפץ, בשעה שדעתו של מישהו נתונה עליו. ״נצב״ עצמו איננו מציין עמידה גרידא, אלא עמידה שכולה ערוכה ומוכנה לפעולה; מכאן ״מצב״ [שמואל א׳ יג, כג]: משמר, עמדה צבאית מרוחקת.
בנוסף, נראה ששם הוויה ״וה׳ נצב״ שבפסוקנו, בא בניגוד ל״אלקים״ שב״מלאכי אלקים״ בפסוק הקודם. המלאכים הם שלוחי הקב״ה בסדר העולם, אשר הוא בראו ומעמידו בכחו, סדר עולם בו הכל נמדד ונשקל לפי מידת הדין. המלאכים רואים כל דבר וכל אדם בדיוק כפי מה שהם וכפי מקומם (השווה: ״לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו״ [שמות כג, כא]). אך ״ה׳⁠ ⁠⁠״ עומד ליד האדם (״נצב עליו״), ״ה׳⁠ ⁠⁠״ במידת הרחמים. מידה זו מתגלית בעיקר בחינוכו של האדם; ולא רק שהעבר וההווה פרושים לנגד עיניה, אלא גם צופה היא את פני העתיד ונותנת לו צורה. רואה היא באדם של ההווה את האדם של העתיד, ואם יש בו גרעין טוב, היא שומרת על גרעין זה ומפתחת אותו.
בדרך אחרת נוכל לומר: אם ״בו״ (פסוק יב) יתפרש כפשוטו – לא ״כנגדו״ אלא ״עליו״, על הסולם – הרי ש״נצב עליו״ יתפרש כך: כל יתר הברואים המבקשים את ה׳, חייבים לעלות למעלה [״עולים בו״] כדי למצאו. אולם יעקב אינו זקוק לבקש את ה׳ בשמים; הוא ימצא את הקב״ה ״לידו ממש״ [״נצב עליו״]. כאן נתגלה ליעקב יסוד שחז״ל מביעים במאמרם: ״האבות הן הן המרכבה״ (בראשית רבה פב, ו). קדושי עליון כדוגמת האבות הם נושאי כבוד ה׳, שהרי ״עיקר שכינה בתחתונים״, כאן בארץ.
אכן כל אותה התגלות [של מראה הסולם] ניתן לסכם בקצרה באמת אחת זו: ״ה׳ נצב עליו״.
אברהם אביך וגו׳ – נראה שהכתוב אומר כאן בכוונת מכוון ״אברהם אביך״, ובסמוך לו ״יצחק״ ללא הכינוי ״אביך״. לא מצאנו בשום מקום אחר בכתובים דבר מעין זה, שאבי האב נקרא ״אב״, בעוד שהאב עצמו מוזכר מיד לאחריו כאדם זר. בעל כרחנו ש״אביך״ כאן לא יכול להתייחס לבחינה הגשמית אלא לבחינה הרוחנית. יעקב הוא זה שהיה באמת יורשו הרוחני של אברהם, ויצחק אינו אלא החוליה האמצעית. אברהם היה אביו הרוחני של יעקב. ״אתה הוא בנו של זה, שאליו אמרתי: ׳התהלך לפני והיה תמים׳, הֱיֵה בנו ויורשו!⁠״ ואכן העתיד שהובטח לאברהם התחיל להתקיים על ידי יעקב, אשר בנה את הבית היהודי השלם הראשון.
והנה ה׳ נצב עליו – שנדמה לו בדמיונו שה׳ מתקומם במקום וכמ״ש אוי לי כי נדמיתי כי את המלך ה׳ צבאות ראו עיני, והנה כתיב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה׳ לא נודעתי להם. ופי׳ בזהר וארא באל שדי דא אספקלריא דלא נהרא, ושמי ה׳ לא נודעתי להם דא אספקלריא דנהרא, באספקלריא דלא נהרא כתיב בה ראיה, באספקלריא דנהרא כתיב בה ידיעה, ר״ל שהרואה באספקלריא המאירה לא יראה שום דמיון, וע״כ לא יחזה שום מראה ותמונה ולא יתכן בו לשון ראיה, כי אין רואה כל מאומה רק לשון ידיעה, וזה היה מדרגת משה. אבל הרואה באספקלריא שאינה מאירה יראה מחזה ודמיון, כמו יעקב שנדמה לו שה׳ מתקומם במקום ונצב עליו, לכן כתיב ראיה, שעז״א וארא אל אברהם באל שדי, אבל בשמי ה׳ שהוא באספקלריא המאירה שבו אין נמצא שום ראיה רק ידיעה לא נודעתי להם, לכן אמר נודעתי, וע״כ אמר יעקב אכן יש ה׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי, ר״ל אחר שנדמה שיש ה׳ במקום, ר״ל שה׳ מתקומם במקום ונצב עליו, ר״ל על הסולם, א״כ אנכי לא ידעתי, לא הגעתי למדרגת ידיעה באספקלריא המאירה רק למדרגת ראיה באספקלריא שאינה מאירה.⁠1
1. כאן מופיעה הערה המובאת בתורה אור.
THE LORD (YHVH) STOOD OVER HIM. In other words, he imagined that God was actually standing in a definite spot1 similarly to,⁠2 Woe is me! It seems to me...for my eyes have seen the King, the Lord of hosts.
Scripture states elsewhere:⁠3 And I appeared (‘va-era’) to Avraham and Yizhaq and Yaqov as El-Shaddai, but by My name of YHVH I was not known (‘no-dathi’) to them. Explains the Zohar: And I appeared as El-Shaddai — through a Mirror that is not luminous; but by My name of YHVH I was not known to them — through a luminous mirror. The word ‘seeing’ — reiya (here, va-era: I made myself seen, I appeared) is associated with a non-luminous mirror, whereas a luminous mirror is associated with the word ‘knowing’: yedia (nodathi — made Myself known). In other words, one who sees through a luminous mirror does not see visual images; and since he will behold no picture or vision, the word ‘seeing’ is inappropriate. As he does not actually see anything, only the word ‘knowing’ applies. That was the level of Moshe. In contrast: one who sees through a non-luminous mirror will actually behold some vision and figure; as in this instance of Yaqov to whom it appeared as if God was standing at some spot that was fixed over him — and for which the term ‘seeing’ is indeed appropriate. Therefore Scripture had, And I appeared to Avraham as El-Shaddai, but by My name of YHVH, e.i., through a luminous mirror where there is no seeing whatever, only knowing, I was not known to them.
It explains why Yaqov subsequently said: Indeed, the Lord is present here, and I knew not (‘ya-dathi’). Since it seemed as if the Lord is present here — actually standing on a fixed spot over him — it must be that I knew not: I have not reached the level of knowledge-through-a-luminous-mirror bat only the level of seeing-through-a-non-luminous-mirror.
1. Cf Malbim-I, p. 208, on the Lord moving about in the garden.
2. Isa. 6:5.
3. Ex. 6:3.
ועוד לאלוה מלים. שכבר אמרו חז״ל שמה שנתירא יעקב מפני עשו נחשב לו לחטא, שכבר אמר החכם בושתי מיראת אלוה שאירא זולתו, כי היראה הגדולה תבטל את היראה הקטנה, שמי שעומד לפני ארי הרוצה לטרפו לא יירא אז מפני דבורה שתרצה לעקצו, כי יראה הגדולה שירא מן הארי תבטל יראה הקטנה של הדבורה ואחר שהאדם צריך לצייר נגד עיניו תמיד יראת ה׳ המלך הגדול הצופה על כל נסתריו, איך יכנס בלבו מורא קטנה של ב״ו, כמ״ש מי את ותיראי מאנוש ימות ותשכח ה׳ עושך, וספר כי יעקב הראה בפועל יראתו מן עשו במה שיצא מא״י לחו״ל, שעז״א ויצא מבאר שבע, והן במה שפגע במקום וילן שם, כי ירא ללכת בלילה. הן במה שהניח מאבני המקום מראשותיו שירא מפני חיות רעות, ע״ז הראו לו בחלום הנבואיי איך הוא בעצמו הוא הסולם המקשר כל העולמות, כי מוצב ארצה מצד גופו וראשו מגיע השמימה מצד נשמתו, והראו לו עוד איך הוא מרכבה לשכינה, היינו שההנהגה ההשגחיית הנעשית ע״י מלאכיו עושי רצונו, תלויה ביעקב לפי מעשיו ופעולותיו, עד שמלאכי אלהים שהם שלוחי ההשגחה עולים ויורדים בו. שלפי מעשיו העולים מתחת למעלה יעורר ירידת השפע מלמעלה למטה, עד שעולים תחלה מלאכי תורתו ומצותיו ואח״כ יורדים מלאכי השפע היורדים למטה, כמ״ש במד׳ התחתונים עולים והעליונים יורדים, ושה׳ נצב עליו על יעקב, שהוא הסולם הקטן המגביל נגד הסולם הגדול שהוא האלהות המתפשט בעולם הגדול ובהנהגה הכוללת, שהכל נערך לפי עלית וירידת מלאכי יעקב בסולם הקטן, לבד כי בסולם הקטן תהיה העליה תחלה לפי המעשים העולים ממטה למעלה, ובסולם הגדול תהיה הירידה תחלה, וכבר בארתי בפי׳ מעשה בראשית, שבעולם הגדול ירדה הבריאה מן הגבוה אל הנמוך, אצילה בריאה יצירה עשיה, ובעולם השפל עלתה בחזרה מן השפל אל הגבוה, דומם צומח חי מדבר, שהאדם הוא ישוב לעלות אל ראש הסולם, והנה ה׳ נצב עליו, שבצד שיורד מלמעלה למטה ה׳ נצב על הסולם, ובצד שעולה בצד האחר ממטה למעלה כמ״ש הודו על ארץ ושמים ה׳ נצב על יעקב, כמ״ש במד׳ ה׳ נצב עליו על הסולם, ד״א עליו על יעקב, וכן אמר שם עולים ויורדים בו, י״א בסולם וי״א ביעקב, ואמר במד׳ כמה שליבות היו בסולם, ארבעה, שבין בירידה בין בעליה יש ארבע מדרגות שהם שליבות הסולם, ובזה גלה לו שאין לו לירא משום אדם, וגם אמר והנה אנכי עמך ושמרתיך, ואחר שאתה מובטח על השמירה אין לך לירא. וז״ש וייקץ יעקב משנתו, התעורר וירא כי טעה בפחדו, ואז אמר, אחר שיש ה׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי, שאז לא יראתי יראה הקטנה מאדם ומחיות רעות, וע״ז ויירא יראה הגדולה מן השם והמקום הנורא: ובמד׳ אומר והנה ה׳ נצב עליו, הקב״ה מקומו של עולם ואין העולם מקומו, רק הצדיקים אלהים מתקיים עליהם, ר״ל כי ה׳ לא יתקומם במקום רק יצויר שיחול הכבוד העליון על הנפש אשר היא חלק אלהים ממעל כי ידבק בה דבקת מעלה והשגחה, וה׳ מקומו של עולם ומקיף את העולם, אבל ע״י הצדיק יצויר שיחול הכבוד בעולם התחתון, ומכ״ש שהצדיק מקומו של עולם, אחר שהעולם מתקומם על ה׳ שהוא מקומו של עולם, וה׳ נצב על יעקב, ועז״א אנכי אלהי אביך, שע״י האבות שרתה השכינה בארץ, וע״כ הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה, כי אתה מקום הארץ וקיומה. ובמ״ר פ׳ לך ויאמר ה׳ אל אברם, משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר, תאמר שאין מנהיג לבירה זו, הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני בעל הבירה, כך היה אברהם אומר, תאמר שהעוה״ז בלא מנהיג, הציץ עליו הקב״ה ואמר אני בעל העולם, כי ע״י האבות התחיל ה׳ להשרות שכינתו בעולם, שתחלה היתה הבירה בלא מנהיג, שמנהיג הבירה הגדולה הזו שהוא העולם הסתתר והתעלם ולא הכירו אדם, כי הטבע והמערכת היו הנרות שהאירו אור בהבירה, והמדליק את הנרות לא נודע בעולם, וע״כ שאברהם חקר ודרש בעיונו על המדליק נרות הבירה ומוציא חמה ממקומה ומאיר לעולם כלו בטובו, הציץ עליו בעל הבירה ויחד שכינתו עליו והאלהות התפשט בעולם, ונקרא אלהי אברהם ואלהי יצחק, כי עליהם ובאמצעותם השרה שכינתו ואלהותו, ועל ידיהם שכינתו שרויה בארץ אשר ה׳ דורש אותה תמיד, וע״כ הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה.
Concerning the same, our Sages have already declared1 that it counted as a sin against Yaqov to have feared Esav. For has not the sage already declared that once having been ashamed for fear of God, a man can no longer fear anything else besides Him! A great fear drives out a small fear; a man confronting a lion that would devour him, is not afraid of the bee threatening to sting, the great fear of the lion eliminating the small fear of the bee. And since one must ever keep before one’s mind’s eye the fear of God, of the King who peers into all concealments, how should the small fear of a man of flesh and blood penetrate one’s heart! As it is written, who are you, that you should be afraid of mortal man...and have forgotten the Lord your Maker?2 That Yaqov was indeed afraid, is attested to by the fact that he left the land of Israel (Yaqov left Beersheva), and by his fear of traveling at night (he slept in that place), and by his having placed the stones under his head for fear of predators.⁠3
He was therefore shown in a Prophetic dream how he himself is a ladder connecting two worlds: Standing on earth — from the aspect of his body; whose top reached up to the sky — from the aspect of his soul. He was shown, moreover, how he is a chariot for the divine presence (shekhinah) i.e., that the providential order which is made effective through His envoys, malakhim carrying out His will, is contingent upon Yaqov, by responding to his deeds and achievements. Hence angels of God going up and down it (‘bo’) — not it but him:⁠4 God's providential messengers going from him upwards and back again. In accordance with his actions that pass from below upwards, is triggered the descent of divine abundance from above downwards. The malakhim resulting from his Torah study and fulfillment of mizvot rise, where upon follows the descent of the malakhim of abundance. As the Midrash states:⁠5 the nether ones rise and the supernal ones descend.
He was also shown that The Lord stood over him — over Yaqov, he being the ladder-in-miniature paralleling the greater ladder, the godliness permeating the world at large and its operation.⁠6 Everything of that greater ladder is run and ordered in accordance with the ascent of the malakhim of Yaqov on his ladder-in-miniature. The only difference between them is that on Yaqov’s ladder the ascent comes first, reflecting his deeds that rise from below upwards,⁠7 while for the greater ladder the descent comes first. As I have explained in my commentary on Genesis, while in respect of the world as a whole the process of creation proceeded from a high state to a low state — from Aziluth (Emanation) to Briah (Creation) to Yezirah (Formation) to Assiyah (Completion)⁠8 — the lowest state ascends upwards again: inanimate, plant, animal, man, man being capable of ascending all the way to the top of the ladder. As for the Lord stood over him (‘alav’), the meaning here is this: In respect of godliness descending downwards, He stood on top of the ladder alav over it); in respect of the [complementary] ascent from below upwards as in,⁠9 His praise is upon the earth and the heavens — He stood over Yaqov (alav = him). As the Midrash indeed states:⁠10 ---The Lord stood over him: upon the ladder; or else say: over Yaqov. As for going up and down it — some say that it means the ladder, while others say it means Yaqov.
The Midrash also declares that this ladder had four rungs: both in the ascent and in the descent there were four steps constituting the rungs of the ladder.⁠11
In this way it was revealed to Yaqov that he was not to fear any man. Indeed, God told him: I am with you, Protecting you; and since you are assured of protection, you have nothing to fear. Hence the meaning of Yaqov awoke from his sleep: he awoke to the realization that his fear was a mistake. It was then that he, therefore, said, Indeed the Lord is present here, and I knew not — as otherwise I would not have had this small fear of man and of predators. Hence, in fear — [all other fear vanished] because of his immense fear of God and this awe-filled place.
The Midrash says also.⁠12 --- The Lord stood over him: the Holy One, blessed be He, is the place of the world, not that the world is His place; it is just that Elo-him exists over the zadiqim.--- The meaning is the following. God is not confined to some definite place or location; rather, the divine glory affects, as it were, the particular soul13 — which in itself constitutes an Elo-him aspect from On-high, in that to the soul adheres the godly and the special providence. True, God is the world’s habitat — transcending and enveloping it. But a since it is via the zadiq that His glory is made manifest, as it were, in the nether world, it is the zadiq who is the habitat of the world, effectively. For the Lord maintains the world of which He is the habitat, and He in turn is over the zadiq (as in, the Lord stood over him).⁠14
Hence, I am...the God...of your father — since it was through the patriarchs that the divine presence came to dwell upon the earth. Therefore, also, the ground which you are lying upon I give to you — for you are the place of the world and its mainstay.
An earlier Midrash has said:⁠15 ---The Lord said to Avram. Compare it to a traveler from place to place who, in upon an illuminated great city, exclaimed: Will you tell me this city has no master! Whereupon the owner peered out at him and said: I am the master of this city. so too was it with Avraham. He was wont to exclaim: Will you say that this world has no master! Whereupon the Holy One, blessed be He, did peer out at him and declared: I am the master of the world. ---
It was in fact through our patriarchs that God came to rest His presence in the world. Before them, the city was without a master. The Master of this great city that is the cosmos had hidden Himself and been concealed, and no man knew Him. The stellar system and nature provided the light16 that illuminated the city, while the igniter of the lights was unknown in the world. But Avraham pondered and investigated with his intellect the question, Where was the igniter of these lights of the city, the One who takes the sun out of its place illumines the universe through His goodness? — whereupon the Master of the city peered out at him and affected him with the divine presence. Thereafter, godliness was propagated in the world — and therefore He is called the God of Avraham and the God of Yizhaq. By them and through them did Has Presence and godliness come to dwell. And it is through their efforts that His Presence dwells in particular upon the land that the Lord seeks out always17 — hence, the ground which you are lying upon I give to you!
1. E.g., Gen. R. 76:1.
2. Isa. 51:2.
3. Gen. R. 68:11.
4. Ibid., 69:3.
5. Gen. R. 68:12.
6. Cf. Malbim—I, p. 142.
7. Recall: whenever a meritorious deed is performed, a malakh is created. Cf. also Malbim-II p.232.
8. Malbim—I, p. 14, note 31.
9. Ps. 148:13.
10. See note 21.
11. In descent, corresponding to the four levels of the creation process: Aziluth, Briyah, Yezirah, Assiyah — and in ascent, corresponding to: inanimate, vegetative, animate, human.
12. Gen. R. 69:3.
13. Which becomes spatialized only when concentrated in a given human being. “Just as God fills the whole world, so too does the soul fill the whole body” (Berakhoth 10a). ...“And God gives man the spirit of life and the soul and facial expression and vision of the eye and hearing of the ear and speech of the mouth and locomotion of the feet and understanding and reasoning power” (Nida 31a)
14. See last paragraph of translator’s introduction to Malbim—II.
15. Gen. R. 39:1.
16. I.e., the intellectual light that explained ('illuminated') everything. See introduction to Malbim—II.
17. Deut. 11:12.
והנה ה׳ נצב וגו׳: בכל מקום משמעות ״והנה״ הוא חידוש, כמו שכתבתי לעיל (טו,ד) ובכמה מקומות1. וכאן ג״כ הכי משמעו, שעוד לא חשב שהשכינה למטה הוא אך בשבילו, והנה ראה אשר ״ה׳ נצב עליו״ – מתקיימת אלהותו בארץ רק עליו, כמבואר לשון רבותינו במדרש רבה ר״פ מקץ (פט,ד) יעו״ש2, וכמאמרם ז״ל (יבמות סג,א) ׳ואין אומות העולם מתברכות אלא בשביל ישראל׳ וכו׳. ומה שראה תחילה מלאכים ואח״כ השכינה, כך דרך הראות השכינה, כדאיתא בפרק הרואה (ברכות נח,א) שהוא כמלכותא דארעא3. {ועוד ביאר דיעקב יסוד להליכות ישראל בגולה, וכמו שהוא הלך לארם4 ושב לארץ ישראל והלך גולה למצרים, כך גלו ישראל לבבל וחזרו לארץ ישראל וחזרו לגלות, וכמו שיבואר בפסוק ט״ו. וא״כ יש לפרש מה שראה יעקב ״והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו״ המה שרי אומות העולם עולים ויורדים בו, לפי צורך הליכות ישראל בקרבם, ״והנה ה׳ נצב עליו״ בקרב אומות העולם שהמה שרויים בקרבם.}
אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק: מה שלא אמר ׳ה׳ אלהי אבותיך אברהם ויצחק׳, מתבאר יפה בספר שמות (ג,ו. ג,טו)⁠5 ש״אלהי אברהם״ משמעו ביחוד השגחה על הגנה מאויבים6 ו״אלהי יצחק״ משמעו השגחה על פרנסה7. ועדיין קשה מה שדייק הקב״ה לומר ״אביך״ גבי אברהם ביחוד. אבל הענין, דבעת שהשעה נדרשת יותר לפרנסה כמו בשלוותם על הארץ, שאין פחד אויבים כל כך, רק פרנסה וברכת הארץ מוכרחים מאד, אז עיקר השגחה על פרנסה, וכן בתחילת בואם למצרים כמו שכתבתי להלן (מו,א), משום הכי כתיב שם ״לאלהי אביו יצחק״, עיי״ש, משא״כ כאן בגלותו לארם עיקר השגחה מוכרחת על הגנה, משום הכי כתיב ״אלהי אברהם אביך״. וכן אנחנו בכל משך ימי הגלות דפרנסת ישראל יוצאת מקרב אומות העולם, אבל הגנה הוא מוכרח מאד. על כן כתיב ״נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם״ (תהילים מז,י), דלעתיד לבוא במלוך אלהים אז יהיו8 נאספים בתוך ישראל היושבים בקרבם. וכינה אותם ״עם אלהי אברהם״ כמו שכתבתי לעיל (טו,א) בהרחב דבר.
הארץ וגו׳: הודיעו בדרך כלל כי הארץ שהבטיח לאברהם ויצחק שלו היא9 ולא לעשו10.
1. יח,ט. כה,כד.
2. ז״ל: ״ופרעה חולם״ – א״ר יוחנן, הרשעים מתקיימים על אלהיהם – ״ופרעה חולם והנה עומד על היאור״, אבל הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם – ״והנה ה׳ נצב עליו״.
3. ר׳ ששת סגי נהור הוה... חלף גונדא (כת חיילים) קמייתא כי קא אוושא (ברעש גדול)... חלף גונדא תניינא כי קא אוושא... (עכ״ל), חזינן שלפני בא המלך מגיעים חיילים ומלווים.
4. אל לבן אחי אמו.
5. וכן להלן מו,א. ועיין לעיל כו,כד.
6. הואיל וכוחו של אברהם היה בתורה, וכח החרב של התורה מגן מפני האויבים.
7. הואיל וכוחו של יצחק היה בעבודה שהיא קרבנות או תפילה, וכוחה של עבודה להביא פרנסה.
8. ׳נדיבי העמים׳, כלומר, נדיבי וחסידי אומות העולם.
9. כאן יש אישור מהקב״ה על ברכתו של יצחק (לעיל כח,ד) ״ויתן לך את ברכת אברהם״, שיעקב ייחשב כיורש של אברהם ויצחק, וכאן אמר זאת בהקשר להבטחת א״י שהיא נושא מרכזי בהמשכיות של אברהם ויצחק.
10. וכעין זה ברד״ק, עיי״ש.
הארץ וגו׳ – הארץ היא אשר צריכה להבטיח ליעקב ולבניו אחריו את האמצעים להשיג את האידיאל שנקבע על ידיו ית׳.
אני ה׳ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק – יתכן עפ״י מה שהביא המהרי״ט בשניות או״ח סימן ז׳ דזרע אברהם לא מיקרי עשו וזרע יצחק מיקרי משום דביצחק יקרא לך זרע נאמר לאברהם ביצחק ולא כל יצחק. [וכבר הבאתי לעיל פ׳ וירא דמאגדה דשבת פ׳ הבונה ז״ץ ח״ק הללו זרעו של יצחק מוכח דעשו אינו זרע יצחק עיי״ש. אך לשיטת הרי״ט משום שבניו של עשו הם מכותית שולדה כמותה א״ש ודו״ק:] ולכך מדוייק שפיר אלהי אברהם אביך ביצחק לא הזכיר אביך מפני שהוא אבי עשו ג״כ, ולכן מסיים אשר דברתי לך ועיין רש״י משום דביצחק כו׳. או משום שיצא מארץ ישראל ואינו מכבדו אשר נענש ע״ז במכירת יוסף ועשו מכבדו לא הזכיר אביו ולכך בוישלח קאמר יעקב אלהי כו׳ אבי יצחק משום שחזר לארץ ישראל ללכת אל אביו. והזוה״ק מתרץ באופן אחר עיי״ש ודו״ק.
אלהי אברהם וגו׳ – תניא, מפני מה מתפללין שמונה עשרה ברכות בכל יום, א״ר חנינא בשם ר׳ פינחס, כנגד י״ח פעמים שאבות כתובים בתורה, אברהם יצחק ויעקב,⁠1 ואם יאמר לך י״ט הם, אמור לו אני ה׳ אלהי אברהם ואלהי יצחק אינו מן המנין.⁠2 (ירושלמי ברכות פ״ד ה״ג)
אשר אתה שוכב עליה – מאי רבותי׳, א״ר יצחק, מלמד שקפלה הקב״ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו כדי שתהא נוחה לכבש לבניו.⁠3 (חולין צ״א:)
לך אתננה – תניא, אמר לי׳ הקב״ה למשה, חבל על דאבדין ולא משתכחין, כמה פעמים נגליתי על האבות ולא הרהרו אחר מדותי, אמרתי ליעקב הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה, ובקש לנטוע אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה ולא הרהר אחר מדותי.⁠4 (סנהדרין קי״א.)
1. המפרשים לא הראו המקומות לציוניהם, ונציינם אנו כאן. א] פ׳ ויחי, מ״ח ט״ז, ועיין באות הבא. ב] פ׳ שמות, ב׳ כ״ד. ג] שם ג׳ ו׳. ד] שם שם ט״ו. ה] שם שם ט״ז. ו] שם ד׳ ה׳. ז] וארא ו׳ ג׳. ח] שם שם ת׳. ט] פ׳ תשא ל״ב י״ג. י] שם ל״ג א׳. יא] פ׳ מטות, ל״ב י״א. יב] פ׳ דברים, א׳ ח׳. יג] פ׳ ואתחנן, ו׳ י׳. יד] פ׳ עקב, ט׳ ה׳. טו] שם שם כ״ז. טז] פ׳ נצבים כ״ט י״ב. יז] שם ל׳ כ׳. יח] פ׳ ברכה ל״ד ד׳. ויש עוד מקום אחד בתורה חשובים בו האבות והוא בפ׳ בחקתי (כ״ו מ״ב) וזכרתי את בריתי יעקוב וכו׳, ויתכן דלא חשיב לי׳ משום דלא נחשבו כסדר. ולהגר״א בשנות אליהו לברכות פ״ד מ״ג דרך אחרת בחשבון מקומות אלו, יעו״ש, ולפי דרכו צריך להגיה הרבה בירושלמי, משא״כ לפי דרכנו וחשבוננו אנו.
2. משום דלא כתיבי כאן רק אברהם ויצחק. ואע״פ דחשיב הפסוק דפ׳ ויחי ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק, צ״ל דהתם עכ״פ נכלל יעקב בלשון אחר כמ״ש ויקרא בהם שמי, משא״כ כאן לא הזכיר הקב״ה את שמו, ועיין מש״כ באות הקודם.
3. ועיין מש״כ לעיל בפ׳ לך בפסוק קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה. ובמדרש לקח טוב יליף מכאן דהקונה עשר שדות בעשר מדינות והחזיק באחת מהן קנה כולם, שהרי יעקב שכב במקום אחד וקנה כל ארץ ישראל, והוא משום דסדנא דארעא חד הוא, עכ״ל, אבל זה צ״ע מאגדה שלפנינו שקפלה הקב״ה לכל א״י והניחה תחתיו א״כ אין ראיה לדעלמא אך אין משיבין מדברי אגדה.
ובס׳ תורת חיים בסוגיא כאן כתב דמכאן ילפינן דהמציע מצעות ושכב עליהם קנה בשכיבה, ובס׳ רה״ז כתב דא״צ לזה, משום דשכיבה בכלל ישיבה, ואני איני רואה בזה כל ספק, שהרי אמרו מפורש בב״ב ק׳ א׳ דכל דבר מחזיקין בו בדבר שהוא כדרך שמושו, וא״כ מכיון דמצעות נעשו לשכיבה ממילא נקנים בשכיבה.
4. עיין מש״כ לעיל בפ׳ לך בפסוק קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה (י״ג י״ז) וצרף לכאן.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םמלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יד) וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרְכ֥וּא בְךָ֛ כׇּל⁠־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ׃
Your offspring will be like the dust of the earth and you shall spread out to the west, to the east, to the north and to the south.⁠1 And all the families of the land will be blessed through you and your offspring.
1. to the south | וָנֶגְבָּה – For discussion of the various terms used to signify directions, see the comment on Bereshit 12:8.
א. וְנִבְרְכ֥וּ =ל1,ש,ש1,ק3,ו
• ל=וְנִבְרֲכ֥וּ (חטף)
• הערת ברויאר
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[צח] 1והיה זרעך כעפר הארץ, יעקב נתברך בעפר הארץ שנאמר והיה זרעך כעפר הארץ וגו׳ וברכתו של יעקב שנתברך בעפר הארץ באתה בימי בלעם שכך כתוב מי מנה עפר יעקב (במדבר כ״ג:י׳). (במד״ר ב׳:י״א)
[צט] 2והיה זרעך כעפר הארץ, מה עפר בכל מקום אף בניך בכל מקום ומה עפר קיום העולם אף בניך יסודו של עולם. (לקח טוב)
[ק] 3והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת, סיקוסים נתן הקב״ה ליעקב ואמר לו והיה זרעך כעפר הארץ כשיגיעו בניך עד עפר הארץ אותה שעה ופרצת ימה וקדמה, הוי מקים מעפר דל (שמואל א ב׳:ח׳). (שמות רבה כ״ה:ט׳)
[קא] 4ופרצת ימה וקדמה, א״ר אבא בר כהנה את היא תרעייה דימא כמה דאת אמר עלה הפורץ לפניהם (מיכה ב׳:י״ג) ר׳ יוסי בר חנינא אמר אף חלוקי יחזקאל הראה לו, והלא לא פירש יחזקאל אלא מן המזרח למערב, בא ישעיה ופירש כי ימין ושמאול תפרוצי (ישעיהו נ״ד:ג׳). (בראשית רבה סט)
[קב] 5ופרצת ימה וקדמה, רבי עקיבה אומר בזכות יעקב אני קורע להם את הים שנא׳ ופרצת ימה וקדמה. (שמות רבה כ״א:ז׳)
[קג] 6ופרצת ימה וקדמה, א״ר יוחנן משום ר׳ יוסי כל המענג את השבת, נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר אז תתענג על ה׳ והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו׳ (ישעיהו נ״ח:י״ד), וכו׳ אלא כיעקב, שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה. (שבת קיח.)
[קד] 7ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך, בך בזכותך הגשמים יורדין והטללים יורדים בזכותך. (מגילת תענית פרק יב.)
[קה] 8ונברכו בך - ובזרעך, ולא נאמר באברהם ויצחק ובזרעיך, לפי שלא יצא ממנו פסולת. (מדרש הבאור)
[קו] 9ונברכו בך - ובזרעך, ונתתי גשמיכם בעתם (ויקרא כ״ו:ד׳) לא גשמי כל הארצות, מה אני מקיים ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך, אלא שיהיה השבע בארץ ישראל ורעב בכל הארצות ויהיו כל הארצות באין ולוקחין מכם פירות ומעשרין אתכם בכספים וכו׳. (ויק״ר לה.)
1. במדרש אגדה בלק כג. י. ד״א מי מנה עפר יעקב, מי יכול לקללם ולפתותם שיהיו יכולים למנותם והקב״ה אמר ליעקב אביהם והיה זרעך כעפר הארץ. וברכה זאת והיה זרעך כעפר הארץ מובאת בהרבה דרשות חז״ל בענינים שונים. א) שמו״ר לח. ז. וכן אתה מוצא ביעקב שהבטיחו הקב״ה ואמר לו והיה זרעך כעפר הארץ וכו׳ וקיים לו הקב״ה הוי לעולם ה׳ דברך נצב בשמים. ועי׳ לק״ט שמות ב: ב) במכלתא וארא הנדפסה בסוף המכלתא עם פי׳ בירורי המדות מכת״י ר׳ אברהם הלחמי ובמכלתא דרשב״י פ׳ וארא רשב״י אומר וידבר אלהים אל משה וגו׳ א״ל הקב״ה אני הוא שאמרתי ליעקב והיה זרעך וגו׳ ועכשיו הרי השבועה מבוהלת לפני שלא כדרך הארץ להוציא את בני ישראל ממצרים ואני מבקש להוציאם ואתה אמרת לי שלח נא. ג) תנחומא מובא בילקוט המכירי תהלים מו, יא. ולפנינו בתנחומא ליתא. ארום בגוים ארום בארץ. מהו ארום בארץ, אלו ישראל, שנא׳ והיה זרעך כעפר הארץ וכ׳ כי תהיו אתם ארץ חפץ. ד) ילמדנו מובא בילק״ש ח״א רמז קפ״ב ובס׳ צרור המור פ׳ וארא בשם מדרש הגלוי בילמדנו אמרו טעם לעשר מכות דם כנים, אמר הקב״ה יבאו כנים שנבראו מן העפר ויפרעו ממצריים שבקשו לאבד אומה שנמשלה לעפר שנאמר והיה זרעך כעפר הארץ. ה) תנ״י תשא ה. תנחומא שם ט, ופסקתא דר״כ פ״ב כי תשא אמר ר׳ יהושע הכהן בר נחמני אמר הקב״ה למשה לך מנה את ישראל, אמר משה לפני הקב״ה כתיב והיה זרעך כעפר הארץ וגו׳, וכתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים וגו׳ (הושע ב, א) ואתה אומר לך מנה את ישראל, אמר משה לפני הקב״ה איני יכול לעמוד על מנינם. ו) פדר״א פכ״ט ומובא בילק״ש ח״ב רמז טו. מכאן התקינו חכמים שיהיו מכסים את הערלה בעפר הארץ שנמשלו בו שנ׳ והיה זרעך כעפר הארץ. וראה בתו״ש לעיל פי״ג מאמר פ. בבאור, ובאורחות חיים הל׳ מילה. ז) בילק״ש ח״א רמז קסב. סוף פ׳ ויחי. ד״א אמר להם נמשלתם כעפר הארץ, וכחול ימים, וככוכבי השמים, הרי אני הולך ועושה מלחמה עמהן, אם יכולתי להם הרי אני יכול לכם ואם לא יכולתי להם איני יכול לכם. ועי׳ תנ״י וירא טו. תולדות כד. זח״ב קה. זח״ג צב. קח: רטז: ז״ח לא: קיב:
2. ב״ר פס״ט. ראה לעיל פי״ג מאמר עז. פט״ו מאמר נה. נט. פכ״ו כב. ובכת״י חמאת החמדה כ׳ והיה זרעך כעפר הארץ, לגנאי ולשבח, לגנאי מה עפר הארץ הכל דשין אותו אף בניך כשחוטאין הכל דשין אותן, לשבח מה עפר מבלה את הכל והוא אינו בולה אף זרעך כן, ובתוס׳ ברכות יז. ונפשי כעפר לכל תהיה מה עפר אינו מקבל כליה לעולם כך יהי רצון שזרעי לא יכלה לעולם כמו שהוא אומר והיה זרעך כעפר הארץ. ובס׳ שפתי כהן משם רז״ל מה עפר מכלה זבל אף בניך מכלים העכו״ם.
3. עי׳ תנחומא שמות ו. כל זמן שישראל בירידה תחתונה הן עולים כו׳ כי שחה לעפר נפשנו וגו׳ קומה עזרתה לנו. סיקוסיס קץ ותכלית, ערוך ע׳ סקס.
4. תרעייא לשון שבירה וקריאה, וכל המפרשים פירשו דהכונה להדרש המבואר להלן אות קב. דבזכות יעקב נקרע הים. אמנם בשכל טוב פי׳ באופן אחר וז״ל אמר ר״א בר כהנא אתה שוער של ים כלומר שיהא שליט במחוזות ובנסים. ודומה לו עלה הפורץ (מיכה ח. יג) כי ימין ושמאל תפרוצי וכו׳ וזו הבשורה אינה אלא לעתיד, ובהערות מהרש״ב כ׳ דבעל שכ״ט מפרש תרעייא מלשון שער. אמנם מ״ש שיהא שליט במחוזות ובנסים בלתי מובן. וכנראה שחשב שנסים משמעו מופת לכן לא הבין אבל הכוונה נסים הוא מלשון נסין שבים (גיטין ח.) פי׳ איי הים. וזה פירש יפה בב״ר דדריש לשון ופרצת ימה שיפרוץ גם לתוך הים, שיהא שליט במחוזות ונסים ביבשה ובים. גם במנח״י דוחה כלאחר יד את דברי השכל טוב שכ׳ ואינו מדויק הפירוש בשכל טוב, ונמשך אחר דברי מהרש״ב ולא הרגיש בטעותו. חלוקי יחזקאל, גבולי השבטים ומחלקותם שניבא יחזקאל לעתיד הראה לו הקב״ה כשאמר לו הקב״ה ופרצת ימה, ופריך והלא לא פירש יחזקאל אלא מן המזרח למערב כמו שכתוב בכל שבט, ומשני בא ישעיה ופירש כי ימין ושמאל וכו׳ וימין ושמאל הוא צפון ודרום (מנ״י).
5. וכ״ה במכלתא דרשב״י בשלח יד, טו. ובמכלתא בשלח ג. מסכתא ב׳ פ״ג ד״א בשביל הבטחה שהבטחתי (אברהם) יעקב אביכם אני אקרע לכם את הים שנאמר והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה, רמז לו פרוץ את הים. ועי׳ רש״י שבת יג. פרצה גדרה כמו ופרצת. ומדרש תהלים מזמור קיט.
6. דרש זה נסמך על הדרש בב״ר מובא לעיל פי״ג מאמר פז. יעקב שכתב בו שמירת שבת ירש העולם שלא במדה וע״ז דרשו כאן נחלת יעקב אביך. ובלק״ט כ׳ הוסיף לו בשורה ד׳ רוחות העולם מה שלא אמר לאברהם וליצחק אמר ליעקב וזה יתקיים לע״ל לימות המשיח שנא׳ והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה׳ דבר (ישעיה נח, יד) וראה לעיל פי״ג מאמר עא. בבאור מאגדת בראשית. ומדרש תהלים מזמור קיט.
7. לעיל פי״ב מאמר עט. ומדרש אגדה כאן. ובלקח טוב ללמדך שאין העולם מתקיים אלא בזכות ישראל.
8. ראה מ״ש לעיל פי״ב מאמר פ. בבאור וצרף לכאן.
9. עי׳ לעיל פי״ב מאמר עט. פ.
וִיהוֹן בְּנָךְ סַגִּיאִין כְּעַפְרָא דְּאַרְעָא וְתִתַּקַּף לְמַעְרְבָא וּלְמַדְנְחָא וּלְצִפּוּנָא וּלְדָרוֹמָא וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִילָךְ כָּל זַרְעֲיָת אַרְעָא וּבְדִיל בְּנָךְ.
Your descendants shall be numerous as the dust of the earth. You shall be strong to the west, to the east, to the north and to the south. Because of you shall be blessed all the families of the earth, and because of your descendants.

וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ
וִיהוֹן בְּנָךְ סַגִּיאִין כְּעַפְרָא דְּאַרְעָא וְתִתַּקַּף לְמַעְרְבָא וּלְמַדְנְחָא וּלְצִפּוּנָא וּלְדָרוֹמָא וְיִתְבָּרְכָן בְּדִילָךְ כָּל זַרְעֲיָת אַרְעָא וּבְדִיל בְּנָךְ
א. ״כַּעֲפַר הָאָרֶץ״ – ״סַגִּיאִין כְּעַפְרָא דְאַרְעָא״, התבאר לעיל יג, טז.
וּפָרַצְתָּ – התחזקות או נתיצה?
ב. כתב רש״י: ״וּפָרַצְתָּ – וחזקת, כמו וְכֵן יִפְרֹץ (שמות א יב)״. ופירש רא״ם שכוונתו להוציא מרד״ק ורמב״ן המפרשים כל לשון פריצה במשמע נתיצה והריסה, ולדעתם כמו ״פָּרֹץ גְּדֵרו״ֹ (ישעיהו ה ה), גם ״וּפָרַצְתָּ ימה וקדמה״ משמעו שבירת הגדר מרוב השפע.⁠1 ואולם ת״א מסייע לרש״י: כאן תרגם ״וּפָרַצְתָּ ימה וקדמה״ – ״וְתִתַּקַּף לְמַעְרְבָא וּלְמַדְנְחָא״ לשון חוזק, וכן: ״מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ״ (בראשית לח כט) ״מָא תְקוֹף סַגִּי עֲלָךְ לְמִתְקָף״ וברש״י: ״מה פרצת – חזקת עליך חוזק״. אבל ״פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה׳⁠ ⁠⁠״ (שמות יט כב) – ״דִּלְמָא יִקְטוֹל בְּהוֹן ה׳⁠ ⁠⁠״. למדנו שאונקלוס מבחין בין פָּרַץ לשון התחזקות לבין פָּרַץ בְּ – לשון הריסה ושבירה.
1. רמב״ן לבר׳ לח כט: ״וענין פרץ בכל מקום נתיצת הגדר ועברו מן פָּרֹץ גְּדֵרוֹ (ישעיהו ה ה), לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ (תהלים פ יג). ובלשונם: פרצה קוראת לגנב (סוטה כו א). אבל יאמר בלשון הקודש על כל עובר גבול הדבר, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה, וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד (בראשית ל מג)״. רד״ק (״שרשים״, פרץ): ״פָּרֹץ גְּדֵרוֹ (ישעיהו ה ה), מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ (בראשית ל כט) וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה, כולם ענין אחד והוא ענין ההריסה והנתיצה, אבל לרוב הדברים ושופעם ידמם לפריצה כמו וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ (איוב א י)״.
ויהוון בניךא כעפרא דארעא ותתקף מערבא וצפונא ודרומא ומדנחא ויתברכון בזכוותך כל זרעייתא דארעא ובזרעיית בניךב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בניך״) גם נוסח חילופי: ״זרעיית בנך״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זרעייתא דארעא ובזרעיית בניך״) גם נוסח חילופי: ״זרעיית אר׳ ובזר׳ בניך מן בתרך״, ובמקום ״בניך״ גם נוסח חילופי: ״ברך״.
ויהון בנך סגיאין הי כעפרא דארעא ותיתקף למערבא ולמדינחא ולציפונא ולדרומא ויתברכון בגין זכוותך כל ייחוסי ארעא ובגין זכוות בנך.
And thy sons shall be many as the dust of the earth, and shall become strong on the west and on the east, on the north and on the south: and all the kindreds of the earth shall through thy righteousness and the righteousness of thy sons be blessed.
[ה] וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר – מַה עֲפַר הָאָרֶץ אֵינוֹ מִתְבָּרֵךְ אֶלָּא בַּמַּיִם, כָּךְ בָּנֶיךָ אֵין מִתְבָּרְכִין אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁנִּמְשְׁלָה כְּמַיִם, וּמַה עֲפַר הָאָרֶץ מְבַלֶּה אֶת כָּל כְּלֵי מַתָּכוֹת וְהוּא קַיָּם לְעוֹלָם, כָּךְ בָּנֶיךָ מְבַלִּין אֶת כָּל הָעוֹלָם וְהֵם קַיָּמִים לְעוֹלָם. וּמָה עָפָר עָשׂוּי דַּיִּשׁ לַכֹּל, כָּךְ בָּנֶיךָ עֲשׂוּיִם דָּיִשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד מוֹגַיִךְ (ישעיהו נ״א:כ״ג), מַהוּ מוֹגַיִךְ אִלֵּין דִּמְמִיגִין מַחָתִיךְ [נסח אחר: מכתיך] וּמְיַסְּרִין אוֹתָךְ וּמַתִּישִׁין אֶת כֹּחֵךְ. אֲפִלּוּ כֵּן לְטוֹבָתֵךְ מְשַׁקְשְׁקִין וּמְמָרְקִין לָךְ מִן חוֹבִיךְ, כְּמָה דְתֵימָא: בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ (תהלים ס״ה:י״א). אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה (ישעיהו נ״א:כ״ג), מָה הָיוּ עוֹשִׂים לָהֶם, הָיוּ מַרְבִּיצִים אוֹתָן בְּפוֹלָטְרִיּוֹת וּמַעֲבִירִין כָּרִים עֲלֵיהֶם. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר הִיא סִימָן טוֹב, מַה פְּלָטִירָה זוֹ מְבַלָּה אֶת הָעוֹבְרִים וְאֶת הַשָּׁבִים וְהִיא קַיֶּמֶת לְעוֹלָם, כָּךְ בָּנֶיךָ מְבַלִּים אֶת כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְהֵם קַיָּמִים לְעוֹלָם.
וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה – אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אַתְּ הוּא תַּרְעַיָא דְיַמָּא, כְּמָא דְאַתְּ אָמַר: עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם (מיכה ב׳:י״ג), רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר אַף חֲלוּקֵי יְחֶזְקֵאל הֶרְאָה לוֹ, וַהֲלוֹא לֹא פֵּרַשׁ יְחֶזְקֵאל אֶלָּא מִן הַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב, בָּא יְשַׁעְיָה וּפֵרַשׁ: כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וגו׳ (ישעיהו נ״ד:ג׳).
אברהם נמשל לחמה (וישראל) [ויצחק] ללבנה וישראל לשאר הכוכבים, מה חמה ולבנה בושים שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה (ישעיה כ״ד כ״ג), ושאר הכוכבים אין בושים, כך אברהם ויצחק פניהם מתכרכמות לעתיד לבא בשביל בניהם, אברהם בשביל ישמעאל ובני קטורה, יצחק בשביל עשו ואלופיו, ומה (יעקב) [כוכבים] אין להם בושה כך יעקב אין לו בושה שנאמר לא עתה יבוש יעקב (שם כ״ט כ״ב) (שנאמר) [למה], כי בראותו ילדיו (שם כ״ג) שכלם צדיקים וגו׳. א״ר יצחק כיון שישראל מגיעים עד לעפר מיד הם נגאלים שנאמר התנערי מעפר קומי שבי ירושלים (ישעיה נ״ב ב׳) הבטיח הקב״ה ליעקב וא״ל כשבניך מגיעים עד עפר אותה שעה הם נגאלים שנאמר והיה זרעך [כעפר הארץ], מיד ופרצת ימה וקדמה. וכן דוד אמר כי שחה לעפר נפשנו וגו׳ קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך (תהלים מ״ד כ״ו - כ״ז).
והיה זרעך כעפר הארץ וג׳ – באברהם דנפיש זכותיה כתיב כעפר הארץ. בזמן שישראל עושין רצונו של מקום נמשלו ככוכבים שאין היד שולטת בהם בינוניים, כחול הים למשש בו רשעים, כעפר הארץ שהכל דשים בו.
ופרצת ימה וגו׳ – נתן לו הקב״ה תחומין בלא מצרים.
ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך – שאין העולם מתקיים וגשמים וטללים לברכה אין יורדין אלא בזכות ישראל.
וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ – מָה עָפָר אֵינוֹ מִתְבָּרֵךְ אֶלָּא בְּמַיִם כָּךְ בָּנֶיךָ אֵינָן מִתְבָּרְכִין אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁנִּמְשְׁלָה לְמַיִם מָה עָפָר מְכַלֶּה כְּלֵי מַתָּכוֹת וְהוּא מִתְקַיֵּם לְעוֹלָם, כָּךְ בָּנֶיךָ מְכַלִים כָּל אוּמּוֹת הָעוֹלָם וְהֵן קַיָּמִין לְעוֹלָם. מָה עָפָר עָשׂוּי דַּיִשׁ לָעוֹלָם כָּךְ בָּנֶיךָ נַעֲשִׂים דַּיִשׁ לַמַּלְכְיּוֹת. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב ״וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד מוֹגַיִךְ״, אֵלּוּ דְמוֹגִין יָתִיךְ וַאֲפִילּוּ כֵּן, לְטֹבָתִיךְ מְקַשְׁקְשִׁין בִּיךְ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים ס״ה:י״א) ״בִּרְבִיבִים תְּמֹגֲגֶנָּה צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ״, (ישעיהו שם) ״אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה״. מֶה הָיוּ עוֹשִׂין לָהֶן, הָיוּ מַרְבִּיצִין אוֹתָן בְּפַלְטְרִין וּמַעֲבִירִין כָּרִין עֲלֵיהֶן וְהוּא סִימָן טָב, מַה פְּלַטְיָא מְכַלָּה אֶת הָעוֹבְרִים וְאֶת הַשָּׁבִים וְהִיא קַיֶּמֶת לְעוֹלָם כָּךְ בָּנֶיךָ מְכַלִים אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְהֵן קַיָּמִין לְעוֹלָם.
וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה – אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר חֲנִינָא, אֶת תַּרְעֲיָא דְּיַמָּא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (מיכה ב׳:י״ג) ״עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם״ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר: אַף חַלּוּקֵי יְחֶזְקֵאל הֶרְאָה לוֹ וַהֲלֹא לֹא פֵּרַשׁ יְחֶזְקֵאל אֶלָּא מִן הַמִּזְרָח בָּא יְשַׁעְיָה וּפֵרֵשׁ ״כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי״.
ויכון נסלך כתראב אלארץ֗ ותנמו גרבא ושרקא ושמאלא וג֗נובא ויתבארך בך ג֗מיע עשאיר אלארץ֗ ובנסלך.
ויהיה זרעך כעפר הארץ, ויצמחו מערבה ומזרחה וצפונה ונגבה, ויתברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך.
ופרצת – וחזקת, כמו: וכן יפרץ (שמות א׳:י״ב).
ופרצת – means AND YOU SHALL BECOME STRONG, like "the more they became strong" (Shemot 1:12).
והיה זרעך כעפר הארץ1מה עפר בכל מקום. אף בניך בכל מקום. 2ומה עפר הארץ אין מתברך אלא במים. 3כך ישראל אין מתברכין אלא בתורה שנמשלה במים. ומה עפר קיום לעולם. אף בניך יסודו של עולם.
ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה – הוסיף לו בשורה ד׳ רוחות העולם. מה שלא אמר לאברהם וליצחק אמר ליעקב. וזה יתקיים לעתיד לבא לימות המשיח. שנא׳ והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה׳ דבר (ישעיה נ״ח:י״ד). זש״ה ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה.
ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך – ללמדך שאין העולם מתקיים אלא בזכות ישראל.
1. מה עפר בכל מקום. ב״ר פמ״א ילקוט לך רמז ע״א מה עפר הארץ מסוף העולם ועד סופו כך בניך יהיו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו וזה נשמט בב״ר פס״ט וזה משגגת המעתיק שהשמיט מן מה עפר עד מה עפר.
2. ומה עפר הארץ. ב״ר פמ״א ופס״ט וילקוט שם. וגם ברמז ק״כ.
3. כך ישראל. הוספתי ונמצא לנכון בכ״י פלארענץ.
והיה זרעך כעפר הארץ – ואם תאמר מה אני צריך לכולהו, לכך נאמר והיה זרעך כעפר הארץ, מה עפר אינו מתברך אלא במים, כך בניך אינם מתברכין אלא בתורה, שנמשלת למים שנא׳ הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה א). ומה עפר הארץ מכלה מיני מתכות והוא קיים, אף בניך מכלין את המלכיות והן קיימין, ומה עפר הוא יסוד העולם, אף בניך הן יסוד העולם, ומה עפר הארץ עשוי דייש לכל ומצמחת, אף בניך עשויין דייש למלכיות ומצמיחין זש״ה אשר אמרו לנפשיך שחי ונעבורה ותשימי (בארץ) [כארץ] גיווך וכחוץ לעוברים (שם נא כג), והקב״ה מצמיחן ומחליץ עצמותיהן, דכתיב כי כארץ תוציא צמחה וגו׳ (ישעיה סא יא):
ופרצת – לשון ממשלה, ודומה לו עלה הפורץ לפניהם (מיכה ב יג), כי ימין ושמאל תפרוצי (ישעיה נד ג), ואני אומר עיקר המלה לשון פרצה ממש, כמלך הפורץ לעשות לו דרך ואין מוחה בידו:
ופרצת ימה – א״ר (אבהו) [אבא] בר כהנא אתה שוער (שלים) [של ים], כלומר שיהא שליט במחוזות ובנסים, ודומה לו עלה הפורץ כו׳ (מיכה ב יג), כי ימין ושמאל תפרוצי (ישעיה נד ג), ומקנהו פרץ בארץ (איוב א י), מה פרצת עליך פרץ (בראשית לח כט), וכל דומיהן נדרשת כך, וזו הבשורה אינה אלא לעתיד, דא״ר יוסי בר חנינא אף חלוקת יחזקאל נראה לו, והלא לא פירש יחזקאל אלא מן המזרח [למערב], בא ישעי׳ ופירש כי ימין ושמאל תפרוצי (ישעי׳ נד ג), זש״ה והאכלתיך נחלת יעקב אביך (שם נח יד), שנאמר לו ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה:
ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך – כענין שדרשנוה באברהם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

(יד) ונברכו – לשון מבריך ומרכיב (בבלי סוטה מ״ג:), כלומר: יתערבו במשפחתך {כל} משפחות האדמה, שהרי משקל רפי הוא, וכבר פירשתיו בפרשת לך לך (רשב״ם המשוחזר בראשית י״ב:ג׳).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

(14) Venivrekhu: is from the same root as mavrikh in the phrase, "mavrikh umarkiv – to engraft.⁠"1 In other words, ALL THE FAMILIES OF THE EARTH will become intermixed with your family. [Venivrekhu could not be related to the meaning "to bless"] for an undageshized construction is used.⁠2 I explained this already in the portion Lekh lekha.⁠3
1. It should be noted that Rashbam must resort to rabbinic Hebrew in order to offer this interpretation. See Appendix II.
2. Rashbam offers a novel interpretation of a much discussed verb. (See e.g. Driver ad 12:3.) He rejects the common interpretations "shall bless themselves" or "shall be blessed" (see Rashi ad Gen. 12:3) since it does not make sense to him that a nifal form [= an undageshized construction], like venivrekhu, should be used to represent the passive of the verb "to bless,⁠" whose active forms are standardly represented by the piel [= a dageshized construction] of the root b-r-k. Cf. Skinner ad 12:3: "It is significant that the Pu., which is the proper passive of b-r-kh, is consistently avoided.⁠"
The interpretation of venivrekhu as related to the word lehavrikh can be found in Yevamot 63a. It can also be found in Abraham Saba's Seror ha-mor in the name of the midrash (Saba, p. 31a) and in the name of the Midrash Yelamdenu (Saba, p. 66b).
3. Probably ad Gen. 12:3, in the lost section of the commentary.
ופרצת – כמו: ורבית, וכמו: ויפרץ האיש (בראשית ל׳:מ״ג).
AND THOU SHALT SPREAD ABROAD. U-faratzta (and thou shalt spread abroad) is to be rendered: and thou shalt multiply. Va-yifrotz ha-ish (and the man increased) is similar (Gen. 30:43).
ופרצת ימה וקדמה וגו׳ – לפי שאמר לו: הארץ אשר אתה שוכב עליה (בראשית כ״ח:י״ג), שלא תאמר אותה דווקא, לפיכך הוא אומר: ופרצת ימה וקדמה וגו׳.
ופרצת ימה וקדמה וגו'‏ – YOU SHALL SPREAD OUT TO THE WEST TO THE EAST etc. – Since he said to him: “The land that you are lying upon” (Bereshit 28:13), so that you should not say that [land] specifically, therefore it says: YOU SHALL SPREAD OUT TO THE WEST AND TO THE EAST etc.
והיהופרצת – אתה וזרעך.
ונברכו בך – בעבורך ובעבור זרעך יהיו כל המשפחות נברכות, כי מי שיעשה מצות האל ומכירו כי הוא לבדו אדון העולם הוא קיום העולם ובעבורו העולם עומד.
והיה...ופרצת, you and your descendants.
ונברכו בך, on your account and on account of your descendants all the families of the earth will experience Divine blessings. The reason for this is that He who performs God’s commandments and thereby acknowledges His existence and power, deserves that the world exist on his account. Everyone else who is alive and well on earth therefore owes his well being to the Jews keeping the Torah.
ונברכו בך וג׳ – כלומר {ונברכו} בזכרך1 אחרי מיתתך – כאשר תתקיים ההבטחה לזרעך. או יהיה בזה רמז [גם כן] שפרעה והמצרים נתברכו ביוסף ובו2. והראשון מיושב יותר בטעם ונכון יותר3.⁠4
1. יז. במקור ׳בדכרך׳ (בתרגום המהדיר: ׳בהזכרתך׳), ובדומה לזה תרגם הרמב״ם במו״נ (ג:כט) ברכת ׳ונברכו בך׳ הנאמר אצל אברהם בפר׳ לך (יב:ג), ונראה שהכוונה ׳בזכרונך׳, ור״ל שיתפארו וישתבחו בשמך וזכרך אחרי מיתתך בעת שיקויים ההבטחה לזרעך ויכירו וידעו שהם זרע ברך ה׳. ובדומה לזה פירש הרמב״ם במו״נ (שם, התרגום ע״פ מהד׳ שורץ): ׳סופו היה מה שאנו רואים היום, שרוב תושבי הארץ מסכימים להעריצו ולהתברך בזכרו עד כדי שמתייחשׂים אליו מי שאינם מצאצאיו׳. והשוה נמי לשון רבנו להלן פר׳ וישלח (לו:יב) לענין ברכת ׳והתברכו בזרעך׳.
2. יח. ר״ל שבאה ברכה לפרעה בזכות מגורי יעקב ויוסף במצרים. ונראה שכוונת רבנו לבאר התוספת שבסוף הפסוק ׳ובזרעך׳ כיון שלדעתו אין כאן שתי הבטחות נפרדות כ״א הבטחה אחת. ומבאר זאת בא׳ משתי פנים: או שהכוונה בה ׳ונברכו בך לעתיד בזמן שיקויים ההבטחה לזרעך׳ כשהכוונה לברכה המתוארת בתחילת הפסוק, ור״ל שיארע בעתיד, זמן רב אחר מיתתו. או שמרמז על זמן שיתברכו המצריים לרגלי יעקב וזרעו – דהיינו יוסף – ביחד. ונראים דברי המהדיר שכתב שהביאור האחרון הוא בהתאם למדרשם ז״ל (המובא ברש״י להלן מז:יט, נ:ג) שמאז ביאת יעקב למצרים באה ברכה לרגליו, ופסקו שני הרעב בטרם זמן. ואמנם ראה להלן בפי׳ רבנו בפר׳ ויגש (מז:יח) שכנראה חשב ביאור זה לדרש ולא פשט, ואולי לכן נטה לביאור הראשון כאן, ועמש״כ בהערות בפר׳ ויגש שם.
3. יט. נ״ל הטעם שבחר בלשון ראשון הוא לשתי סיבות: א) כמו שכתבתי בהערה הקודמת, שהביאור האחרון מבוסס על מדרשם ז״ל שנפסק הרעב בבוא יעקב מצרימה, ולהלן בפר׳ ויגש (מח:יח) כ׳ רבנו שאי״ז פשוטו של מקרא ובחר לפרש כרב שמואל בן חפני גאון ע״ש [ומצד זה כתב רבנו שלשון ראשון ׳נכון יותר׳]. ב) לשון ׳כל משפחות האדמה׳ לכאורה כוללת יותר מאשר המצריים לבדם [ומצד זה כתב רבנו שלשון ראשון ׳מיושב יותר בטעם׳].
4. כ. לא ביאר רבנו כאן הכוונה בתחילת הברכה ׳והיה זרעך כעפר הארץ׳, אבל ראה מש״כ בזה להלן פר׳ וישלח (לב:יג), ועי׳ מש״כ שם בהערות.
והיה זרעך כעפר הארץ – ע״ד הפשט הבטיח הש״י ליעקב בכתוב הזה על רבוי זרעו כעפר. והיה יכול לומר ככוכבי השמים אבל יכלול כונה אחרת מלבד הרבוי, והוא שלשון עפר הוא כולל השפלות והמעלה. השפלות שיהיה זרעו בגלות בין האומות שפלים כעפר ומדרך כף רגל, והמעלה שיעלו לבסוף על כל האומות ויתגברו באחרונה, כעפר הזה שהוא מדרך לכל והוא מתאבק ועולה באחרונה על הדורכים אותו, וכענין שאמר הנביא (ישעיהו י״ד) והיו שובים לשוביהם ורדו בנוגשיהם. וע״ז המשיל הכתוב זרע יעקב לעפר. וכן אומר הנביא בשפלותן של ישראל (ישעיהו כ״ו) יגיענה עד עפר. א״ר יוחנן ומשם עתידים להגאל שנאמר (ישעיהו נ״ב) התנערי מעפר. כן אמרו בפ׳ ראוהו ב״ד.
ובמדרש שה״ש והארץ לעולם עומדת אלו ישראל שנאמר (מלאכי ג) ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ. ומפני כן סמך לו מיד ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה.
והיה זרעך כעפר הארץ "and your descendants will be as the dust of the earth, etc.⁠" From a purely textural point of view, God assures Yaakov in this verse that his descendants will be very numerous, comparable to the dust of the earth. He could have used another simile, namely that the descendants of Yaakov would be like the stars in the heavens, a simile which had been used in 26,4. The reason God did not choose that particular simile was that he wanted to allude to a second element here, something not connected to a numerical increase. The reference to dust always evokes feelings of something low, something that one steps on, in other words a reference to periods when the Jewish people would be in exile, treated by their host countries as if they were merely dust to be walked on. There is another aspect to dust, i.e. a positive, encouraging side. As a result of stepping on dust, the dust frequently rises and covers the person who has stepped on it, or at least his feet. Thus, in due course, after completion of their various exiles the Jewish people will experience that they rise above those who had previously trodden upon them. Isaiah 14,2 expressed it thus: והיו שובים לשוביהם ורדו בנוגשיהם, "they shall be captors of their captors and masters of their taskmasters.⁠" This then explains why God compared the descendants of Yaakov to dust. We have another statement by Isaiah 26,5 in which the prophet makes a similar point: that initially "He leveled Israel to dust in order to eventually orchestrate its redemption.⁠" (compare Rabbi Yochanan in Rosh Hashanah 31 where he explains Isaiah 52,2). We sing the words of that verse weekly in the Lecha Dodi hymn when we usher in the Sabbath [at the time of the author that song had not yet been composed, Ed.] by singing התנערי, מעפר קומי, "rouse yourself and rise from the dust.⁠"
In Yaakov's dream God immediately added the words "and you will spread out to the west, to the east, to the north and to the south, to make plain that the mention of "dust" was to be interpreted positively as the dust of the earth endures forever. Similarly, Yaakov's descendants would endure forever.
ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה – וא״ת למה שנה את התחומים שנאמרו באברהם צפונ׳ ונגבה וקדמה וימה. וי״ל אברהם שהיה הולך לדרומה של ארץ ישראל שנאמר הלוך ונסוע הנגבה נאמר צפונה תחלה שבא ממנו ושהוא לפניו. אבל יעקב שהולך לחרן למזרח כדכתי׳ וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם נאמ׳ ימה תחלה שהוא אחריו ובא ממנו ואחר קדמה שהוא לפניו.
ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה – וא״ת למה שינה התחומין שנאמר באברהם צפונה ונגבה וקדמה וימה. וי״ל אברהם שהולך בדרומה של ארץ ישראל שנאמר הלוך ונסוע הנגבה נאמר צפונה תחלה שבא מימינו ואח״ך נגבה שהיא לפניו. ויעקב שהלך חרנה למזרח הארץ כתיב תחלה ימה שהוא אחריו ובא ממנו ואח״ך קדמה לפניו וחרן הוא לצד מזרח שנאמר וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם ואותה הליכה היה לחרן שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה.
ופרצת ימה – בגימטריא קריעת ים וזהו וירא ישראל ישראל סבא.
ופרצת – כמשמעו מטעם ״פורץ גדר״ (קהלת י׳:ח׳).⁠1
1. המטאפורה של פריצה מציינת התרחבות, ולא כרש״י וראב״ע שפירשו משמעות אחרת לפריצה (רש״י – לשון חיזוק, ראב״ע – לשון ריבוי).
והיה זרעך רב כעפר הארץ, ותפרוץ לארבע רוחות העולם, ונברכו בך ובזרעך כל משפחות האדמה, שיאמרו קצתם לקצת: ישימך ה׳ כיעקב וכזרעו. או ירצה בזה, שכבר יגיע מחוזק ההשגחה שישגיח ה׳ יתעלה ביעקב ובזרעו שיתברכו שאר האומות בעבורו, כטעם אומרו: ׳יְמַלֵּט אִי נָקִי׳ (איוב כב, ל).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

ופרצת וחזקת כמו וכן יפרוץ. לא כמו פן יפרוץ בם שהוא לשון הריסה אבל הרד״ק פירש כלם מענין הריסה ונתיצה כי פירוש וכן יפרוץ ומקנהו פרץ באר׳ ויפרוץ האיש מאד הוא כאלו מרבויים יפרצו הגדרים שלא יכילם מקום נגדר:
וכנגד הסוג השלישי מהיעודים שהוא ברבוי הזרע אמר לו והיה זרעך כעפר הארץ גם בזה ניחמו שלא יתעצב בהיותו יחידי חדלו קרוביו ביעוד מעט יתרבה זרעו והיה רב כעפר הארץ והודיעו עם זה שלא יצטער על הליכתו בדרכים כי לא היה אפשר לשבת בבית אביו כל ימיו אבל היה עתיד לפרוץ הוא יעקב עצמו וגם בניו אנה ואנה בלכתו לחרן ולשכם וגם למצרים עם בניו ולזה גלה לו שהי׳ עתיד להיות גולה שנית חוצה לארץ ויהיו שם זרעו בשפלות במצרים ועל זה אמר לו והיה זרעך כעפר הארץ רוצה לומר רבים ובשפלות ופרצת מכאן ומכאן אתה בזקנתך עם זרעך בלכתך מצרי׳, אבל באחרית הגלו׳ ההוא ונברכו כל משפחות האדמה ובזרעך שיאמרו ישימך אלהים כיעקב שיצא ממנו עם רב. והיותר נכון אצלי שאמר ופרצת ימה וקדמה וצפונ׳ ונגבה כדי להודיעו שיהיו לו י״ב בנים נחלקים לד׳ דגלי׳ לד׳ רוחות העולם ואמר על זה ופרצת להגיד שעם היותם כ״כ רבים תמיד יקראו בשם יעקב ובשם ישראל יכנו אותם כאלו הוא יעקב יהיה הפורץ לכאן ולכאן מזה ידע יעקב שהיה עתיד לקחת ד׳ נשים ולהוליד י״ב בנים שהם ג׳ ג׳ לכל צד שהם ימה וקדמה וצפונה ונגבה שכל זה נכלל בופרצת והותרה השאלה הג׳.
והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת – אחר שיהיה זרעך כעפר הארץ, כענין ״ותשימי כארץ גוך וכחוץ לעברים״ (ישעיהו נ״א:כ״ג). וזה שיהיו בתכלית השפלות, אז תפרוץ את כל גבולות.
הארץ אשר אתה שוכב עליה – מכל צד, ימה וקדמה וצפנה ונגבה – כמו שהעיד באמרו ״וקרקר כל בני שת״ (במדבר כ״ד:י״ז). כי אמנם תשועת האל העתידה תהיה אחר רוב שפלות ישראל ההווה היום בגלותם, אשר כמוהו לא נהיה, כמו שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין צ״ח.): אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר, חכה לו, שנאמר ״כי יבא כנהר צר״ וסמיך ליה ״ובא לציון גואל״ (ישעיהו נ״ט:י״ט-כ׳).
ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך – כענין ״ואתם כהני ה׳ תקראו, משרתי אלהינו יאמר לכם״ (שם ס״א:ו׳).
והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת, after your descendants will have multiplied so that they are as the dust of the earth, numerically speaking, you will spread out. The expression is to be understood as similar to Isaiah 51,23: ותשימי כארץ גוך וכחוץ לעוברים, “so that you made your back like the ground, like a street for passers by.” Precisely when the Jewish people will have reached a seeming low point in their collective experience (downtrodden by the Egyptian taskmasters, or in later exiles) they will expand and become powerful in a measure never before seen on earth. ימה וקדמה צפונה ונגבה, when that time arrives Bileam’s prophecy in Numbers 24,17 וקרקר כל בני שת, “it will smash the foundation of all mankind.” The final redemption of the Jewish people will come after they have suffered the low point in their history. (Compare Sanhedrin 95: “if you see a generation experiencing so many persecutions and setbacks that it appears a raging river is inundating them, wait for the ending for the prophet Isaiah in his description of the redemption writes of it immediately after having described the very opposite in chapter 59, 19-20”)
ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך, the same type of blessing mentioned in Isaiah 61,6 i.e. because you will then be known and revered as the priests of the Lord, they will receive their Divine blessing through you.
[א] ופרצת ימה וקדמה
[1] שבת פרק ששה עשר דף קיח ע״ב (שבת קיח:)
והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת – ויפרוצו מבעי ליה למימר, רמז למה שארז״ל במדרש (רבה איכה ב׳:ז׳) כשהרעה באה אין מרגיש בה כ״א יעקב, שנאמר (איכה ב׳:ג׳) ויבער ביעקב כאש להבה וכשהטובה באה אין מרגיש בה כי אם יעקב שנאמר (תהלים י״ד:ז׳) בשוב ה׳ את שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל, לכך נאמר ופרצת כי מצד שיעקב לבד מרגיש בטובתם לכך דומה כאילו הוא הפורץ.
וענין עפר הארץ, נראה שעל גלות מצרים באה נבואה זו, כי בזמן ההוא ארז״ל (סוטה יא:) שהיו המצרים חורשים על גבם שנאמר (תהלים קכ״ט:ג׳) על גבי חרשו חורשים, והיו באים לביתם עדרים עדרים כו׳ נמצא שסבת רבוים היה בעבור שהיו כעפר הארץ שחורשים על גבה, כך חרשו על גבם, ובסבה זו ידגו לרוב בקרב הארץ ממש, והיו כל כך רבים עד שהיה בהם כדי חלוקה לארבעה דגלים לכל רוח, לכך נאמר ופרצת ימה וקדמה וגו׳ וכמ״ש (במדבר כ״ג:י׳) מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל, ותרגומו מארבע משריתא לומר לך שזכו לארבעה דגלים מצד היות יעקב כעפר זה שהכל חורשים עליה.
דבר אחר, והיה זרעך כעפר בזכות העינוי שיהיו כעפר זה שהכל דשים עליה יפרצו וירבו, כי כל מה שהיה בעינוי פן ירבה היה בשכר כן ירבה. ד״א בזכות הענוה באברהם שאמר (בראשית י״ח:כ״ז) ואנכי עפר ואפר יזכו לפרוץ לכל ארבע רוחות כמ״ש (תהלים ל״ז:י״א) וענוים יירשו ארץ. ד״א לפי שנאמר בשומרי שבת והאכלתיך נחלת יעקב אביך, (ישעיהו נ״ח:י״ד) דהיינו נחלה בלי מצרים האמורה כאן, לכך אמר שיהיה זרעך כעפר הארץ, כי כמו שהארץ צריכה לשבות שנאמר ושבתה הארץ שבת לה׳, כך זרעך ישבתו ביום השביעי, ובזכות זה יפרצו ימה וקדמה וגו׳.
ופרצת ימה וקדמה {ו}⁠צפונה ונגבה – מה שהזכיר הרוחות המקבילין זה כנגד זה, ולא הזכירן כסדרן, לפי שאמרו במדרש (עיין מדרש תהלים מ״ד:ב׳) אין התשועה באה לישראל כי אם בזמן שהם בתכלית השפלות, שנאמר (תהלים מ״ד:כ״ו) כי שחה לעפר נפשינו וגו׳, מה כתיב בתריה קומה עזרתה לנו. וטעם של דבר שכל זמן שאינן בתכלית השפלות אז אינן תולין בטחונם בה׳ וחושבים תחבולות להנצל מפח יקוש ע״י תחבולות אנושיות, וע״כ ריחק ה׳ את האדם ורבה העזובה, כי לא בטחו בתשועת ה׳ אך כשיראו כי אזלת יד השתדלותם ואין עוזר וסומך, אז עיניהם נשואות אל ה׳ לקרוא אליו בעת הצר להם וה׳ שומע, ובאותו זמן התשועה באה דרך בריחה מן הקצה אל הקצה, דהיינו מן תכלית השפלות אל תכלית המעלה, ולפי שכפי הטבע לא יאומן כי יסופר שיעלו בשפל מצבם אל רום מעונה, ע״כ נאמר ליעקב במראה זו ג׳ מעלות בדרך לא זו אף זו, כי מתחילה אמר והיה זרעך כעפר הארץ באותו זמן שיהיה שחה לעפר נפשם באותו זמן ופרצת ר״ל יעלה הפורץ לפניהם להעלותם אל גרם המעלה. וא״ת אף אם יעלו מן השפלות אל איזו מעלה מ״מ א״א שיברחו מן הקצה אל הקצה להיות במדריגה גדולה אלא בהכשלם יעזרו עזר מעט, כנבואת דניאל (י״א:ל״ד) ת״ל ימה וקדמה, כי שני רוחות אלו מקבילין והם הפכיים, כי במזרח לעולם זריחת השמש ובמערב לעולם שקיעתה, ואחר שבזמן שיהיה הערב שמשן של ישראל כמו שפרש״י על פסוק ולערב יחלק שלל (בראשית מ״ט:כ״ז) באותו זמן שקיעה יברחו לקצה שכנגדו להיות כסאם כשמש נגדו ית׳. וא״ת שזה יהיה דוקא אם יהיו כרוח מערבי שאף אם השמש שוקעת שם, מ״מ יש לה גם זריחה באותו רוח קצת כך ישראל בזמן שיהיה להם זריחה מעט משם יעלו להיות כרוח מזרחי, כי גם שם אין השמש זורחת לעולם כמו בתקופת טבת, כך לא תתמיד שררתם. ת״ל צפונה ונגבה כי אף אם יהיו כרוח צפוני זה שבו צר ואור חשך בעריפיה, (ישעיהו ה׳:ל׳) ואין בו אורה כלל כך יהיו ישראל נעדרי האורה לגמרי משם יעלו אל הקצה האחרון שכנגדו להיות כרוח דרומי זה שנקרא כן על שם דר רום, כי לעולם השמש זורח הוא שם ודר ברומו כך תתמיד זריחת שמשן של ישראל לעולם, כמ״ש (שם ס׳:כ׳) לא יבא עוד שמשך, וידורו לעולם ברומו של עולם, וזה הבטחה על הגאולה האחרונה.
וּבְזַרְעֶךָ: אין בוי״ו מאריך. [וּבְזַרְעֶֽךָ].
וחזקת כמו וכן יפרוץ. לא כמו פן יפרץ בם (שמות י״ט:כ״ה) שהוא לשון הריסה:
"You will become strong,⁠" as in וכן יפרוץ. The meaning is not as in פן יפרץ בם (Shemos 19:25), where it means destruction.
ונברכו בך כל משפחות וגו׳ – שכן מצינו בארם שנתברכו בו כאומרם ז״ל שם (ב״ר פ״ע) וז״ל שקודם בא יעקב היו מדוחקים למים וכיון שבא נתברכו במים, וכן גם כן במצרים מעת שירד נתבטלה גזירת הרעב, ונתברכו לרגלו.
ואומרו ובזרעך שכל זמן שהיה בית המקדש קיים היתה ברכת ע׳ אומות וקיומם באמצעות ישראל שהיו מקריבין ע׳ פרים בחג (סוכה נה:), ובגליות גם כן קיום האומות וסמיכתם היא ישראל דכתיב (שיר השירים א) שמוני נוטרה את הכרמים וגו׳.
ובדרך רמז כל הפרשה תרמוז ענין האדם, וכמו שהתחילו לומר בה רז״ל (זהר חלק א קמז) ויצא יעקב היא הנפש בצאתה מעולם העליון, ונקרא יעקב על שם יצר הרע הכרוך בעקביו.
ואומרו מבאר שבע מקום שממנו יצאו הנשמות יקרא באר מים חיים, ושבע ירמוז אל שבועת ה׳ אשר תשבע הנפש בצאתה שלא תעבור על דבר תורה (נדה ל:).
ואומר וילך חרנה על דרך אומרם ז״ל (סנהדרין צא:) כי יצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו דכתיב (לעיל ד׳ ז׳) לפתח וגו׳.
ואומרו ויפגע במקום כי צריך האדם להתפלל לה׳ שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו בידו.
ואומרו וילן שם כי בא השמש שצריך להתנהג כן עד לכתו מעולם הזה כשיעריב שמשו, והוא אומרם ז״ל (אבות פ״ב) אל תאמן בעצמך עד יום מותך.
ואומרו ויקח מאבני המקום על דרך אומרם ז״ל (ברכות ה:) וז״ל אמר ר׳ שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר הטוב וכו׳ ואם לאו יעסוק בתורה דכתיב (תהלים ד) אמרו בלבבכם והוא אומרו מאבני המקום פי׳ בניינו של עולם שהם דברי תורה, גם יתיחס להם אבני המקום שבהם נסקל ונרגם יצר הרע וכחותיו, והוא אומרם ז״ל (סוטה כא.) תורה מצלת מיצר הרע בין בזמן שעוסק בה בין בזמן שאינו עוסק בה.
ואומרו וישם מראשותיו יכוין על דרך מה שאמר רשב״ל אם לא נצחו יקרא קריאת שמע שעל המטה שנאמר על משכבכם.
ואומרו וישכב במקום ההוא יכוין למה שסיים רשב״ל לא נצחו יזכור לו יום המיתה, והוא אומרו וישכב שכיבה הידועה במקום הידוע דרך כל הארץ בית מועד לכל חי.
ואחר כל התנאים הללו מובטח הוא שינצח היצה״ר, ומעתה מבשרו הכתוב שיהיה ראוי לענף מענפי הנבואה שיגלה ה׳ אליו בחלום ידבר בו, וצא ולמד חלומותיו של ר׳ אלעזר בן ערך המובאים בספר הזוהר (ח״א קלט ובז״ח לך כה.).
והסולם הוא סוד נפש אדם ולהיות שבצאת נפש מאדם בשוכבו לא תעקר בהחלט מגופו של אדם אלא חלק ממנה בגוף, והוא אומרו מוצב ארצה וחלק מגיע השמימה, והעד על זה כשיהיה האדם ישן יקיץ על ידי התנועעות הגוף הישן ואם נפש האדם נפרדה והלכה לה לא תרגיש בהתנועעות הגוף אלא ודאי כי מוצבת ארצה וראשה מגיע השמימה פי׳ שאין מפסיק בינה ובין השמים, כיון שיצר הרע באדם אין, תגיע הנשמה לשמים.
ואומרו מלאכי אלהים עולים וגו׳ ירמוז אל בחינת מעשים טובים אשר ישתדל אדם בעולם הזה ויעלה באמצעותה אורות עליונים בשורש נשמתן והם נקראים בדבריהם ז״ל (זהר ח״א יח) מיין נוקבין להם יקרא מלאכי אלהים, וכן הוא במשנת חסידים (אבות פ״ד) העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד, ובעלות אלו ירדו מיין דכורין כי בהתעוררות התחתונים יתעוררו מים העליונים להשפיע אורות נוראים בסוד נשמתו, והוא אומרו ויורדים בו.
ואומרו והנה ה׳ נצב פי׳ שממדרגה זו יעלה לנבואה עצמה ולא בחלום ידבר בו אלא תגלה עליו השכינה, ולזה תמצא שאמרו ז״ל (רמב״ם הל׳ תשובה פ״ה) על ישראל שלא הושלל אחד מהם מהנבואה וכולן מוכשרים לדבר זה.
ונברכו בך כל משפחות האדמה, "and through you all the families of the earth will experience blessings.⁠" We find that this blessing was fulfilled when Jacob was in Aram. Bereshit Rabbah 70 records that until Jacob's arrival there the people suffered from a shortage of water. As soon as Jacob arrived those people were blessed with an abundance of water. Similarly we find that the famine stopped as soon as Jacob arrived in Egypt i.e. the Nile overflowed its banks again to irrigate the fields.
The reason the Torah added the word ובזרעך, was that Jacob's descendants too were to confer blessings on the whole of mankind. As long as the Temple stood the seventy nations of the world enjoyed God's blessings because the Israelites offered sacrifices on the festival of Sukkot on their behalf (Sukkah 55). Even while the Jewish people are in exile the continued existence of the other nations is due to the Jewish people as we know from Song of Songs 1,5: "when my mother's children were angry at me they appointed me keeper of the vineyards (of the idols).⁠" [The "mother" is mother earth in this context. Ed.]
If we look for allusions we can find that the whole paragraph alludes to man as a species. Zohar 1,147 understands the words ויצא יעקב as describing the soul when it first departs from the higher world and takes up residence within a body. This body is called יעקב on account of the evil urge which constantly tags along, at our heels, so to speak.
The words מבאר שבע, from "the well of the oath,⁠" is a reference to the source the souls come from which is known as "the well of living waters.⁠" The word שבע refers to the oath God makes every soul swear when it departs from heaven that it will not violate Torah laws while inside a human being (compare Niddah 30).
The words וילך חרנה are an allusion to the statement of our sages in Sanhedrin 91 that the evil urge enters man from the moment he leaves his mother's womb. This is based on Genesis 4,7 that "sin crouches at the entrance"
The words ויפגע במקום are a reminder that man has to invoke God's help through prayer, God being the מקומו של עולם, the site of the universe.
When the Torah continued וילן שם כי בא השמש, this is a reminder that man has to conduct himself properly all his life until he dies, i.e. "until his sun sets.⁠" This is why our sages said in Avot 2,4: "do not be certain of your righteousness until the day you die.⁠"
The Torah continues: "He took from the stones of that site;⁠" this is analogous to the statement by Rabbi Shimon ben Lakish in Berachot 5 that a person should constantly strive to provoke his good urge i.e. criticise himself by struggling against the evil urge. Should he fail to overcome his evil urge he should busy himself with Torah study as suggested by David in Psalms 4,5. When the Torah refers to מאבני המקום, that Jacob took from the stones of that site, this refers to the בנינו של עולם the building blocks by means of which the world is built, i.e. Torah. These words may also relate to the stones used to kill the evil urge and its representatives. This is what the Talmud means in Sotah 21 when we are told that Torah saves one from the evil urge not only when one is actively engaged in its study but even when one is temporarily not busy with Torah.
The Torah goes on: וישם מראשותיו, "he placed these stones under his head,⁠" to allude to the statement of Rabbi Shimon ben Lakish that when one fails to vanquish the evil urge one should resort to reciting the קריאת שמע which is recited at night, seeing David speaks of על משכבכם, on your bed, in Psalms 4,5.
The words וישכב במקום ההוא he lay down in that place, allude to the final statement on the subject by Rabbi Shimon ben Lakish that if one fails to overcome one's evil urge one should think of the day when one is going to die. This is why the Torah preferred to use the word וישכב to the word ויישן, he slept, since that word implies a lying down from which one may not get up again. Having employed all those means to try and overcome one's evil urge one may be confident of success.
After all this, the Torah shows that Jacob had become worthy of having a prophetic revelation in a dream. It is worth while to study the dreams of Rabbi Eleazar ben Arach which are recorded in the Zohar 1,139 and in the Zohar Chadash לך לך section 25.
The ladder is the mystical aspect of the human soul, something that is not entirely uprooted from the body at the time he is asleep. Part of that soul remains in the body. When the Torah speaks of the ladder being rooted in the ground with its head in the heavens, it refers to these two parts of the soul. The proof of all this is that when man sleeps he subsequently awakens by moving his sleeping body; if the entire soul had previously departed from him he would not be able to experience these motions of his body. The picture drawn for us by the Torah therefore is that of a sleeping person who is not detached from either heaven or earth but remains in contact with both. During his sleeep the evil urge is not able to act as a barrier between man and God seeing that part of man's soul is in direct contact with heaven.
The מלאכים עולים ויורדים, the angels described as ascending and descending in Jacob's dream are an allusion to the good deeds which man attempts to perform in this world and which enable his soul to transmit light of a supernatural dimension to the source his soul emanates from. These are called מיין נוקבים, "feminine waters" in the Zohar 1,18. Another name for these lights is מלאכי אלוהים, "angels of God.⁠" In Avot 4,11 Rabbi Eliezer ben Yaakov calls the products of each good deed פרקליט, advocate. When these advocates rise heavenwards they in turn activate "masculine waters" to descend. [The concept is that just as there is an interaction between the waters in the heavens and those beneath on earth or below, without which nature cannot function and produce vegetation, there is a parallel process of a spiritual nature. In our Midrashim this interaction is compared to the sexual intercourse between man and woman which results in conception. Ed.] The Torah refers to that impact on what descends on man's soul in the words ויורדים בו, "they descend upon him.⁠"
The Torah continues והנה ה' נצב עליו to tell us that after such an interchange of spiritual forces man becomes capable of prophetic insights. This means that God will no longer speak to such a person only in a dream but that he will experience a divine revelation. Jacob's experience during that night then made every Jew in the future a potential vehicle for prophecy, for divine revelation. This is also mentioned by Maimonides who states in chapter 5 of his Hilchot Teshuvah that in principle not a single Israelite is unable to become a vessel for prophecy.
והיה זרעך כעפר הארץ – מצינו בשובו מפדן ארם בֵּרַכוֹ השם ואמר לו ״פְּרֵה וּרְבֵה, גוי וקהל גוים יהיה ממך, ומלכים מחלציך יצאו. ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה, ולזרעך אחריך אתן את הארץ״.⁠1 וזוהי הברכה הגמורה וכמו שיתבאר שם בעז״ה. אבל כאן לא נזכר כן, גם אין טעם שיאמר לו פַּעֲמַיִם דבר אחד. ואחשוב כי הנבואה שנאמרה כאן היתה בברחו מארץ כנען לחוצה לארץ, והיה שכול וגלמוד, הודיעו כי צריך לקבל גרות כמו שאמר לאברהם ״אני י״י אשר הוצאתיך מאור כשדים״2 וגו׳ וכן ליצחק ״גור בארץ הזאת״3 ובארנוהו שם. וכן ליעקב. אלא שיעקב היה גָר חוץ לארץ כנען על כן נגלה עליו להבטיחו שישיבהו אל ארצו. ולא הודיעו עתה גדולת זרעו שיהיו מלכים ושיירשו ארץ. אבל לפי ענין המראה רמז לו כי הוא וזרעו חֵלֶק י״י.⁠4 כי הארץ אשר הוא שוכב עליה לו ולזרעו, תהיה כדרך ״ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה״5 ושגם זרעו כמוהו יגורו בארץ לא להם תחת יד משפחות הארץ, במצרים ובגלויות אחרות, כי יפרו וירבו ויהיו כעפר הארץ. וכן אמר לאברהם אבינו ״ושמתי את זרעך כעפר הארץ״6 גם המשילם לכוכבים,⁠7 וזה במעלתן. אבל עפר הארץ בעבור רבוים, גם אם יהיו בירידה כעפר לארץ. והנה במעלתן ובשפלותן הם כעפר לרוב.
ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה – אין זה כמו ״וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה ומזרחה״.⁠8 כי שם על מה שעיניו רואות ידבר, והראהו ארץ ירושתם. אבל כאן על ארבע רוחות העולם ידבר, כי הנבואה הזאת על גליות ישראל מארצם שהוגלו לארבע רוחות השמים. ולהיפך, באחרית הימים תהיה ממשלתם על העמים כולם עד קצוי ארץ.
ופרצת – פירש רש״י ז״ל ״וחזקת.⁠9 כמו ׳וכן יפרוץ׳⁠ ⁠⁠״.⁠10 ולדעתי, כמשמעו. שהושאל מן הרבוי הפורץ גדר וכותל, ועובר הלאה. כמו ״ותירוש יקביך יפרוצו״,⁠11 שפורץ גבול היקב ועובר בעבור רבוייו; שאין כותלי היקב מחזיקין אותו. וכן כשירבו בני אדם לא תוכל הארץ להכיל אותם, אז יפרצו ויעברו גבולם. וזהו שהבטיחו פה.
ונברכו בך כל משפחות האדמה – על ידיך יבורכו כל משפחות האדמה, לפי שאני חלקך וּמֵקִים מבניך נביאים12 ולמודי י״י, ואתן תורות ומשפטים צדיקים על ידיהן בעולם. הנה יתפשטו גם בין משפחות האדמה, ורבים מהן13 ישובו ליראה אותי כעם ישראל ויהיו גם הם ברכה בארץ וכמו שאמר ״ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״.⁠14 כלומר שיגרום שילמדו ממעשיכם הטובים ויקבלו מכם מוסר וחכמה, וכמו שנתקיים מקצת בימי שלמה, ויקויים הכל באחרית הימים. וכמו שפירשנו בפרשת וירא.⁠15 אבל רשב״ם ז״ל פירש כאן ״ונברכו לשון מבריך ומרכיב כלומר יתערבו במשפחתך כל משפחות האדמה, וכבר פרשתיו בפ׳ לך לך״ ואין בידנו פירושו16 על אותה הפרשה. אבל אתמה כי אין לשון מבריך בכל המקרא, רק במשנה מצאנוהו. ״אחד הנוטע ואחד המבריך״17 ואם פירושו טוב יותר מדברינו, שהבטיחו שיתחברו עמנו מכל משפחות האדמה בהיותנו צפונה ונגבה ותימנה ומזרחה כמו שאמר ״וזרעתיה לי בארץ״18 ואמרו חכמים ז״ל ״אדם זורע סאה, להוציא כמה כורים״19 ולעתיד ישובו כל [המשפחות] אלינו,⁠20 (מלבד) [מפני] תורת יעקב (למדה) [ללמד] דעת י״י בארץ לכל העמים, כמפורסם. {וזה כדמות ״מבריך״ מעץ עץ באילן שישא כמו פירותיו, וכן יבריך מתורתנו בין משפחותיהם}.
1. שם לה, יא-יב.
2. שם טו, ז.
3. שם כו, ג.
4. דברים לב, ט.
5. שמות לג, טז.
6. בראשית יג, טז.
7. שם טו, ה.
8. שם יג, יד.
9. כתרגום אונקלס: ותיתקף.
10. שמות א, יב.
11. משלי ג, י.
12. עמוס ב, יא.
13. מהאומות.
14. דברים ד, ו.
15. על בראשית יז, ד. עמ׳ 373.
16. בראשית יב, ג. גם בכל מהדורות רשב״ם חסרה לנו פירושו שם. ואפשר מפני הצנזורא.
17. סוטה פרק ח, משנה ב (בתלמוד מג ע״א).
18. הושע ב, כה.
20. על ידי שיתגיירו חלק גדול מהן. ראו דברי מגילת אסתר (ח, יז) ״ורבים מעמי הארץ מתיהדים״.
ופרצת – ענינו ורבית, ועיקרו מענין ההריסה והנתיצה, כי לרוב הדברים ושפעם ידמם הכתוב לפריצה כאילו מרובם יפרצו הגדרים שלא יכילם מקום נגדר:
כעפר הארץ – אונקלס ויב״ע תרגמו סגיאין כעפרא דארעא, לדבריהם תהיה ההבטחה בזה דרך גוזמא לבד כענין שנאמר בצורות בשמים, כי א״א להיותם כעפר הארץ ברבוים הלא כל איש יש לו עכ״פ צורך לארבע אמות בארץ למעמדו ולמצבו, א״כ אינו אלא הפלגה בעלמא. אמנם הארץ לעולם עומדת בקיומה ואינה נפסדת, וז״ל (בראשית רבה) מה עפר הארץ מבלה את כל כלי מתכות והוא קיים לעולם כך בניך מבלים את כל העולם והם קיימים לעולם, ובמכדרשב״י (זהר משפטים ק״ה) והיה זרעך כעפר הארץ מה ההוא עפר עלמא מתברך בגיניה אף הכי והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, ע״כ. המשילום לעפר הארץ לענין תכלית היוצא מן האדמה אל כל יושבי ארץ להחיותם חיות הגשמי בצאצאיה ופרחיה ככה יצא מהם תועלת כללי להחיותם חיות הרוחני להכירם אלוה האמתי, (עמ״ש בלך לך בפ׳ למנות את עפר הארץ).
ופרצת – הכוונה על זרעו שיפרוץ.
בך ובזרעך (וכן גם ״לך ולזרעך״ בפסוק הקודם): ״האופן שבו תתברכנה כל משפחות האדמה, יהיה דרכך ודרך זרעך״. הברכה שתצא מיעקב תהיה כפולה: הן על ידו כאיש פרטי, והן על ידי צאצאיו כאומה.
רק בכח השפעה רוחנית, ובאמצעות דרך חיים לדוגמא, יוכלו אדם אחד ואומה אחת להיות מקור ברכה לכלל בני המין האנושי, עד שבסופו של דבר תקויים ההבטחה: ״בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם״ (זכריה ח, כג).
יעקב כראש המשפחה, וצאצאיו כאומה, יהיו ברכה כזאת. יעקב מציג את הבית היהודי הראשון, ומלמד כיצד, ללא נחלת אבות וללא עושר הבא מירושה, אפשר לבנות ולחיות חיי משפחה הבנויים על ברכתה וכבודה של מלאכה, על כל דאגותיה, צרותיה ועגמת נפשה. הווי אומר חיי משפחה ואומה התלויים בחסד ה׳ ומזוככים לפי רצונו – חיים אלה ילמדו בני המין האנושי ממך ומזרעך.
והיה – בכ״מ הסמיך ברכת הזרע אל ברכת הארץ, כי שניהם מצרנים ותנאיים זל״ז, שהנטיעה הטובה לא תצלח לעשות פרי קודש רק בארץ נבחרת, ואחר שיהיו זרעך רבים כעפר הארץ, ותפרוץ להתפשט על כל הארץ ימה וקדמה, כי כן היה בכבוש יהושע שתחלה כבשו בצד הדרומי כלו ממזרח למערב, והיה ימה וקדמה, ואח״כ התפשטו גם בצד הצפוני והיה צפונה ונגבה, ואז, ונברכו בך כל משפחות האדמה, שהיא הברכה שנאמר לאברהם בפעם ראשונה (למעלה י״ב:ג׳).
YOUR OFFSPRING. Always the blessing of progeny comes next to the blessing of the land, for they border on each other and are conditional one on the other. The best seeding will not succeed in producing holy fruit except in chosen ground. Thus, after your offspring shall be like the dust of the earth, you shall extend, you shall burgeon forth, spreading out to the West and to the East. In this order specifically, for that is how the conquest by Yehoshua proceeded. First they conquered the southern part — east and west, hence: to the West and to the East — and then they spread out also into the northern part, so that [finally] to the North and to the South came true. Then will also come true and all the families of the earth shall be blessed in you — the same blessing that was given for the first time to Avraham (Genesis 12:3).
והיה זרעך כעפר הארץ: לא לענין ריבוי המשיל כאן כעפר הארץ, שבזה כבר נתברך אברהם לעיל1, והוא השיג ברכת אברהם אחרי שהארץ שלו היא2. אלא המשל כאן לענין שפלות כמו שכתב הספורנו3, וכן הוא בב״ר (סט,ה)⁠4. ומכל מקום ״ופרצת ימה וגו׳״ – שגם בגלות ובשפלות יהיו נפרצים בכל פנות הארץ5.
ונברכו בך6 וגו׳: וגם בגלות7 יהיו מתברכים בך כל משפחות האדמה, בזה שישכילו על נפלאות קיומו8 שהוא רק מחמת שהשגחת ה׳ נצבת עליו וגדול הרועה אותו. וזה לא היה ניכר אילו היה לעולם בשלוה על הארץ, כי היה מקום לומר כי מזלו טוב וחזק, משא״כ כשהיה כבוש תחת ידי לבן נראה לעין כי השגחת ה׳ עליו.
ובזרעך9: אותה השגחה הנפלאה ואשר יתברכו בו בזה אומות העולם, יהיה כן בזרעך10, כשיהיו בגלות תחת ״זרועות עולם״ וגדול הרועה ומצילם. ועיין דברים (לג,כז)11.
ואמר ה׳:
ונברכו בך וגו׳ ובזרעך: ולא כמו שכתוב לעיל (כו,ד) ביצחק ״והתברכו בזרעך״12, דהתם מיירי לענין עשירות בהפלגה כמו שכתבתי שם, וביצחק עצמו לא היתה הפלגה זו אלא לגבי פלשתים ולא לגבי כל גויי הארץ, משום הכי לא כתיב אלא ״בזרעך״, משא״כ כאן לענין התגלות כח השגחה על ידו – נתקיים כן ביעקב עצמו, שהיה נודד ובשפלות, ובעוצם השפלות בבית לבן נשמר ונתברך בהפלגה בהשגחת ה׳, ומי שהתבונן על זה השתאה ונתברך בו.
1. יג,טז ״ושמתי את זרעך כעפר הארץ, אשר אם יוכל איש למנות...⁠״.
2. בפסוק הקודם.
3. ז״ל: אחר שיהיה זרעך כעפר הארץ, כענין ״ותשימי כארץ גווך וכחוץ לעוברים״ (ישעיה נא,כג), וזה שיהיו בתכלית השפלות, אז תפרוץ את כל גבולות הארץ אשר אתה שכב עליה מכל צד ״ימה וקדמה וצפנה ונגבה״, כמו שהעיד באמרו ״וקרקר כל בני שת״ (במדבר כד,יז). כי אמנם תשועת האל העתידה תהיה אחר רוב שפלות ישראל ההוה היום בגלותם, אשר כמוהו לא נהיה... (כך כתב הספורנו כחמש מאות שנה לפני השואה הנוראה ובעקבותיה עליה יהודית גדולה לארץ ישראל – הערת אאמו״ר).
4. ז״ל:. .. ומה עפר עשוי דיש לכל, כך בניך עשויים דיש, הה״ד ״ושמתיה ביד מוגיך״ (ישעיה נא,כג)...
5. בענין זה אין רבינו מפרש כהספורנו, כי לפי הספורנו הפירוש הוא שלאחר רוב שפלותם (״כעפר הארץ״) אז תגיע התשועה העתידה ואז ״ופרצת ימה וקדמה״ וכו׳. אך לפי רבינו גם בזמן ״כעפר הארץ״ – גלותם, גם אז ״ופרצת״ וכו׳.
6. עד כאן הפסוק מדבר על ״זרעך״, וכפי שביאר רבינו, וכאן הפסוק חוזר ליעקב – ״ונברכו בך״, מבאר רבינו.
7. שלך (יעקב) אצל לבן.
8. של יעקב.
9. כאן חוזר ל״זרעך״.
10. ״זרעך״ – עם ישראל.
11. עה״פ ״מעונה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד״.
12. כלומר, לגבי יעקב הוזכר ״בך ובזרעך״ ואצל יצחק הוזכר רק ״בזרעך״. יש לציין שבאברהם נאמרו שתי הלשונות, לעיל יב,ג ״ונברכו בך כל משפחות האדמה״, ולעיל כב,יח ״והתברכו בזרעך כל גויי הארץ״.
ופרצת ימה וקדמה וגו׳. אחר שכבר אמר הארץ אשר אתה וגו׳ לך אתננה ולזרעך, מה מקום לומר ופרצת ימה וקדמה, ולדעתי קרוב ונראה שבא כאן רמז לגלות ישראל בד׳ כנפות הארץ על דרך שכבר נתנבא משה ע״ה והפיץ ה׳ אתכם בגוים, וכן אם יהיה נדחך בקצה השמים, וכן והפיצך ה׳ בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ, וכמו שראה משה בנבואתו, כן ראה יעקב בחזיונו, ונסמך אל נבואת הגלות ונברכו בך כל משפחות האדמה, כלומר שיתברכו ויצליחו בעבורם כדברי המתרגם והוא הנכון, כלומר שמסבת הגלות ימשך פרסום אלהותו ית׳ בין גוים רבים וישיגו ארחות חיים, ואלולי כן ויהיה פירוש ופרצת כלומר שיכבשו מדינות גדולות לכל רוח חוץ מא״י, הנה מלבד שלא נהיה כדבר הזה, וגם אין נראה מהנביאים שיהיה כך לעתיד, מהו זה שנאמר אח״כ ונברכו בך כל משפחות האדמה ואיה הטובה והברכה שישיגו הגוים בכבוש ישראל את ארצם, ובהיות להם לעבדים, ואם תאמר שפירוש ונברכו בו הוא כמו שפירש״י ז״ל שיאמרו כל אחד תהיה כישראל, א״כ כיצד יתכן שהגוים שישתעבדו בהם ישראל יתברכו בהם? ואם תאמר, מה ברכה היא זו אחר שאין הגלות כי אם לעונש להתם חטאת ולכפר עון? וזוהי טענה שטען אהובינו הרב מורטארא אב״ד של ק״ק מאנטובא, עיין Educatore lsraelita Luglio 1862. ואני אומר שאין זו טענה, שכן בדרכי ההשגחה העליונה לסבב סבות ולגלגל גלגולים עד שמהרע עצמו, ימשך הטוב והמועיל לרבים וזה דבר ידוע ומפורסם אינו צריך לראיה.
ופרצת ... ונברכו בך וגו׳. ועוד, אידיאל זה איננו מוגבל לישראל בלבד. כל העמים כולם צריכים להיוועד, באמצעות ישראל, לפאר את ה׳.
ימה וקדמה וגו׳ – א״ר יוחנן משום רבי יוסי, כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, דכתיב (ישעיהו נ״ח) אז תתענג על ה׳ והאכלתיך נחלת יעקב אביך, כיעקב דכתיב בי׳ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה.⁠1 (שבת קי״ח:)
1. נראה לפרש ע״ד הפשט יחס שכר הנחלה בלי מצרים למענג את השבת ע״פ מ״ד בביצה ט״ז א׳ דמזונותיו של אדם קצובין לו מר״ה עד יוה״כ לבד מהוצאת שבת, דבהוצאת שבת כמה שמוסיף להוציא מוסיפין לו מן השמים, והוא כמו בלתי גבול, וז״ש המענג את השבת, ר״ל שאינו מקמץ בהוצאות לענגו, נותנין לו [כלומר מחזירין לו מן השמים] כנחלה בלי מצרים, כלומר בלתי גבול וערך. –
ואמנם ממה שאמר המענג את השבת ולא המענג עצמו בשבת, וכעין שאמרו כל האוכל ושותה בתשיעי (ברכות ח׳:) נראה לי דלא איירי כאן במענג עצמו אך ורק למלא כריסו בלבד, יען כי בזה באמת לא שייך נחלה בלי מצרים, שהרי דכשמילא כרסו שוב לזרא לו כל המעדנים אלא איירי במענג את השבת גם ביתרון עונג רוחני כמו ביתרון כבוד המנוחה והשביתה ובעסק התורה וכדומה כל איש לפי ערכו ומצבו, שענינים כאלה הם באמת כבוד ועונג יום השבת עצמו וממילא גם כבוד ה׳, וזה באמת בלתי גבול וערך ככל דבר רוחני ואצילי, ושייך בזה נחלה בלי מצרים.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(טו) וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר⁠־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל⁠־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזׇבְךָ֔א עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם⁠־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר⁠־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ׃
And, behold, I am with you and I will watch over you everywhere that you go, and I will return you to this land because I will not forsake you until I have done that which I have spoken of to you.⁠"
א. אֶֽעֱזׇבְךָ֔ ל=אֶֽעֱזָבְךָ֔ בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[קז] 1והנה אנכי עמך, ויירא (יעקב מאד) (בראשית כ״ח:י״ז) למה נתיירא, אמר על אבותי לא נגלה בלשון הזה באני אלא באנכי תאמר מה עון אירעני שלא הסיח עמי בלשון הזה שהיה מסיח עם אבותי, כיון שראהו הקב״ה שהיה מצטער על הדבר מיד התחיל מדבר עמו באנכי והנה אנכי עמך. (פס״ר פל״ג)
[קח] 2והנה אנכי עמך, להצילך מן הרוחות ומן המזיקין. (לקח טוב)
[קט] 3והנה אנכי עמך, הבטיחו להיות עמו בחוץ לארץ ולהשיבו. (מדרש אגדה)
[קי] 4ושמרתיך, הקב״ה עונה את הצדיק קודם שיקרא אליו שנא׳ והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע (ישעיהו ס״ה:כ״ד), שהרי אמר הקב״ה ליעקב ושמרתיך קודם שיאמר ושמרני (בראשית כ״ח:כ׳), אמר לו והשבותיך קודם שיאמר ושבתי בשלום (בראשית כ״ח:כ״א) וכל הענין. (נר השכלים כת״י)
[קיא] 5ושמרתיך בכל אשר תלך, בבית לבן דכתיב השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע (בראשית ל״א:כ״ט). ובשכם, דכתיב ולא רדפו אחרי בני יעקב (בראשית ל״ה:ה׳). (לקח טוב)
[קיב] 6והשבתיך אל האדמה הזאת, דכתיב שוב אל ארץ אבותיך (בראשית ל״א:ג׳). (לק״ט)
[קיג] 7כי לא אעזבך, זו הבטחת פרנסה, וכן הוא אומר נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם (תהלים ל״ז:כ״ה). (לק״ט)
[קיד] 8אשר - אשר, למה אמר שתי פעמים אשר - אשר, כביכול דבר קשה, א״ר אושיעא אמר לו הקב״ה יעקב אשריי ואשריך כשאעשה לך הדבר הזה. (תנ״י וישלח ב.)
[קטו] 9את אשר דברתי לך, זו נחלת הארץ וכה״א והרכבתיך על במתי ארץ (ישעיהו נ״ח:י״ד) וכן ישעיה אמר כי ימין ושמאול תפרוצי (ישעיהו נ״ד:ג׳). (לק״ט)
[קטז] 10את אשר דברתי לך, היכן דבר, כאן דבר. (מעין גנים כת״י)
1. לעיל אות פח. התחלת המאמר וראה לעיל פט״ו אות יז. ובפי׳ מאיר עין מעיר דדורש זה ס״ל דהמלה ויירא נמשכת אדלעיל מינה ״ואנכי״ לא ידעתי ולכך ויירא. ועי׳ תנחומא ישן ויצא כא. כב. מובא לקמן לא. ג. ואגדת בראשית פמ״ה ד״א רגלי חסידיו ישמור זה יעקב כשיצא לילך לחרן, שכן הקב״ה א״ל והנה אנכי עמך, ורשעים בחשך ידמו זה עשו דכתיב כל חושך טמון לצפוניו. ובאונקלוס והא מימרי ״בסעדך״ ולא מתרגם עמך ראה ברבינו בחיי מ״ש לפרש.
2. לקמן מאמר קיא.
3. לקמן מאמר קיא.
4. מובא בכת״י ילקוט נר השכלים בשם אמרו החכמים ז״ל ובוודאי היה המאמר לפניו באיזה מדרש חז״ל. ועי׳ לקמן מאמר קמד.
5. לעיל קח. קט. וברש״י כאן, ובילמדנו מובא בילקוט שמעוני ח״א רמז תשסו. מן ארם ינחני מהיכן שהן באין עלינו בכח [ברכות] באנו בדבור לקללן. מן ארם שתי פטריקים של ברכות יש להם מארם, כיצד אברהם יצא מארם נהרים ונטען כל אותן ברכות לך לך מארצך וגו׳ ואעשך לגוי גדול וגו׳ ויעקב הלך לארם נהרים ונטען כל אותן הברכות והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, ומהיכן שהן באין עלינו בכח ברכות באנו לקללם מן ארם. ובכת״י רמזי התורה לר׳ יואל ושמרתיך בכל אשר תלך רמז ושמרתי את זרעך בכל הגליות שילכו. ועי׳ מו״נ ח״ג פי״ח.
6. בכת״י מדרש הבאור והשיבותיך אל אל האדמה מלמד שלא יצא ממנה אלא בעל כרחו.
7. ראה לקמן מאמר קמה. ובכת״י פי׳ ר׳ יואל על התורה כי לא אעזבך עיי״ן של אעזבך הפוכה שיחזירנו מבבל לארץ ישראל אחר ע׳ שנה של גלות בבל וגם שיחזירם כשיקבצם משבעים אומות. ראה לעיל פט״ו מאמר מ. מה שהבאתי מספר התגין דיש באורייתא דעקים זנביהון לבתריהון וא׳ מהם אעזבך. ראה הצורה של עי״ן כזאת בסוף ח״ב צד תקלו. וזהו הכוונה עי״ן של אעזבך הפוכה.
8. לקמן מאמר קמה. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז והריב״א עה״ת כ׳ כפל כאן אשר אשר לשבועה ובה מצינו השבועה שנשבע ליעקב. וכיו״ב פרש״י גבי לא אוסיף לקלל עוד. עי׳ תורה שלמה פ״ח מאמר צה. מגמ׳ שבועות דלאו לאו או הן הן הוי שבועה ולא בכה״ג, ואולי סברו דזה הוי כמו הן הן. וכ״מ בס׳ אמרי נועם שכ׳ על דברי רש״י עד אשר עשיתי מה שדברתי לאברהם וכו׳ ואר״ת למה לא נאמר דקאי על מה שאמר בתחלה הארץ אשר אתה שוכב עליה גם מה שאמרתי לו הנה אנכי עמך וגו׳ י״ל כו׳ שכך אמר לו כיון שכפלתי לך את דברי זהו כמו שבועה והיכן כפל אלא מה שאמר לאברהם, אתה מוצא כי מי נח זאת לי שכפל דבריו. ומבואר דס״ל דכל הדברים שנאמרו ב׳ פעמים אותו דבר הוו בכלל הן הן שהוא שבועה וזה דבר חדש. ובתנ״י במבוא סט: מביא מכת״י פי׳ עה״ת מראשונים עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך, דזה משמע הא אחר שעשיתי לך אעזבך, וי״ל עד פי׳ עולמית כמו לעולמי עד ובכך מיושב גבי עד כי יבא שילה. וכ״כ בפי׳ התוס׳ בהד״ז כמו מעולם ועד עולם:
9. לעיל צב.
10. ראה פירש״י כאן. ולעיל קיד.
וְהָא מֵימְרִי בְּסַעֲדָךְ וְאַטְּרִנָּךְ בְּכֹל אֲתַר דִּתְהָךְ וַאֲתִיבִנָּךְ לְאַרְעָא הָדָא אֲרֵי לָא אֶשְׁבְּקִנָּךְ עַד דְּאַעֲבֵיד יָת דְּמַלֵּילִית לָךְ.
Behold, My Word is your support, and I will guard you in every place you go, and I will bring you back to this land. I will not forsake you until I have done that which I have spoken to you.”

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ
וְהָא מֵימְרִי בְּסַעֲדָּךְ וְאַטְּרִינָּךְ בְּכָל אֲתַר דִּתְהָךְ וַאֲתֵיבִינָּךְ לְאַרְעָא הָדָא אֲרֵי לָא אַשְׁבְּקִינָּךְ עַד דְּאַעֲבֵיד יָת דְּמַלֵּילִית לָךְ
מֵימְרָא – השגחה מתמדת
א. לכבוד שמים, ת״א מסלק לשון ״אָנֹכִי עִמָּךְ״ ודומיו ומתרגמם באמצעות ״מֵימְרִי בְּסַעֲדָּךְ״ (מאמרי בעזרך), לבל יישמע כאילו ה׳ נמצא בחברת האדם ואפילו פועל בשליחותו כדברי אברבנאל1:
ואמנם ״והנה אָנֹכִי עִמָּךְ״ – ״מֵימְרִי בְּסַעֲדָּךְ״, לפי שהיה אצלו חילול שנאמר שהיה האל עם יעקב. ועל כיוצא בזה אמרו חז״ל לשון נקיה... וכן מה שנאמר במשה ״כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ״ (שמות ג יב) ״אֲרֵי יְהֵי מֵימְרִי בְּסַעֲדָּךְ״, ותרגם ״וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ״ (שמות ד יב) ״וּמֵימְרִי יְהֵי עִם פּוּמָךְ״, ״וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ״ (שמות ד טו) ״וּמֵימְרִי יְהֵי עִם פּוּמָךְ וְעִם פּוּמֵיהּ״. ולא אמר זה להרחקת הגשמות כי אם להרחיק מהאל ית׳ הדברים שיורו זלזול ובזיון והוא שיהיה השם עם משה ושיהיה עם פיהו כאילו היה האל ית׳ משרתו. ולכן אמר בכולם מֵימְרִי.
והוסיף ר׳ יצחק עראמה שהמרת אָנֹכִי ב״מֵימְרָא״ באה לציין את ההשגחה המתמדת2:
אמנם כאשר יבא בענין ההשגחה ממנו יתברך יכנה בתרגומו ״מימרא דה׳ ״... ומזה אמר ״והנה אנכי עמך״ – ״וְהָא מֵימְרִי בְּסַעֲדָּךְ״, ״אם יהיה אלהים עמדי״ (פסוק כ) ״אִם יְהֵי מֵימְרָא דַּה׳ בְּסַעֲדִּי״.
יוצא מן הכלל הוא תרגום ״אנכי אֵרֵד עמך״ (בראשית מו ד) ״אֲנָא אֵיחוֹת עִמָּךְ״ [ולא: מֵימְרִי בְּסַעֲדָּך], כי זה היה ״במראות הלילה לא סיפור מעשה שהיה״.⁠3
ב. ״בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ״ – ״בְּכָל אֲתַר דִּתְהָךְ״. ראה הערת המסורה לעיל ״בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם״ (בראשית כא יז) ״בַּאֲתַר דְּהוּא תַמָּן״.
ג. ״אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ״ – ״דְּמַלֵּילִית לָךְ״. אבל לפי רש״י שפירש ״דברתי לך – לצרכך ועליך... וכן כל לי ולך ולו ולהם הסמוכים אצל דיבור, משמשים לשון על״, ראוי לתרגם ״דְּמַלֵּילִית עֲלַך״, כמבואר לעיל בפסוק ״ואשר דִּבֵּר לי״ (בראשית כד ז).
1. בפירושו ל״מורה נבוכים״ א כז. וכן ת״א אצל יצחק ויהושע: ״וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ״ (בראשית כח טו) ״וְהָא מֵימְרִי בְּסַעֲדָּךְ״, ״ואנכי אהיה עמך״ (דברים לא כג) ״וּמֵימְרִי יְהֵי בְּסַעֲדָך״.
2. ״עקידת יצחק״, ויגש, שער שלושים ואחד (רעה ע״א). וראה עוד בנספח ״תרגומי ההגשמה״ פרק ט: ״מימרא״.
3. כך דעת הרמב״ם (״מורה נבוכים״, א כז). ואולם לרמב״ן דרך שונה בהבנת ת״א, על פי הקבלה: לדעתו, כמו שתרגם ״והנה ה׳ נצב עליו״ (יג) ״וְהָא יְקָרָא דַּה׳ מְעַתַּד עִלָּווֹהִי״ ובכך רמז שהתגלות ה׳ בחלום הסולם היא במדריגה עליונה שאינה ראויה להִתרגם כצורתה, תרגם גם כאן ״והנה אנכי עמך״ – ״וְהָא מֵימְרִי בְּסַעֲדָּךְ״. ואילו צדק הרמב״ם, היה לו לתרגם כאן ״וְהָא אֲנָא עִמָּךְ״ שהרי גם כאן הוא בחלום. הרי מקצת דבריו (לבראשית מו ד) בפולמוסו הארוך כנגד הרמב״ם:
ותרגם ״והנה אנכי עמך״ – ״וְהָא מֵימְרִי בְּסַעֲדָּךְ״, ולא אמר ״וְהָא אֲנָא עִמָּךְ״ כמו שתרגם ״אֲנָא אֵיחוֹת עִמָּךְ״ ואף על פי שהוא ספור דבר שנאמר בחלום, כמוהו בשוה. ותרגם ״ואנכי אהיה עם פיך״ (שמות ד יב) ״וַאֲנָא אֱהֵי עִם פּוּמָךְ״, ואמר ב״ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות״ (שמות ג יב) ״אֲרֵי יְהֵי מֵימְרִי עִמָּךְ״ [כך נוסח ת״א שעמד לפני רמב״ן. אבל בנוסחים שלנו גם אצל משה ״כי אהיה עמך״ – ״בְסַעְדָּך״]... אבל מה שאמר כאן [״אנכי אֵרֵד עמך״ (בראשית מו ד) ״אֲנָא אֵיחוֹת עִמָּךְ״], רצה לרמוז בו מה שאמרו (מכילתא שירה ג): גלו למצרים – שכינה עמהם שנאמר ״אנכי ארד עמך מצרימה״, גלו לעילם – שכינה עמהם שנאמר ״ושמתי כסאי בעילם״ (ירמיהו מט לח), והנה האמירה והירידה שוים כמו שפירשתי למעלה, ולא היה יכול לתרגם אלא כן בשום פנים כאשר רמזתי. אבל שם ביעקב לא יתכן לתרגם ״וְהָא אֲנָא עִמָּךְ״, בעבור כי שם כתוב ״הנה ה׳ נצב עליו״ והמשכיל יבין. ומפני שמצא אונקלוס שאינו כפשוטו ממש, ברח ממנו ועשאו ענין עזר בלבד ואמר ״מֵימְרִי בְּסַעֲדָּךְ״, ולא אמר מֵימְרִי עִמָּךְ כמו שאמר במשה. והאל יראנו מתורתו נפלאות.
והא אנה במימרי עמך ואנטר (יתך) יתך בכל (דתלך) דתזל ואחזור יתך (לתר) לארעא הדא ארום לא ישבוק מימרי עמך עד דאעבדא יתב דמלילית לך.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאעבד״) גם נוסח חילופי: ״זמן די אעבד״.
ב. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״מה״.
והא מימרי בסעדך ואיטרינך בכל אתר דתהך ואתיבינך לארעא הדא ארום לא אשבקינך עד זמן די אעביד ית דמלילית לך.
And, behold, My Word is for thy help, and will keep thee in every place where you shalt go, and will bring thee (again) to this land; for I will not leave thee until the time when I have performed all that I have told thee.
[ו] וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ – רַבָּנָן אָמְרֵי עַל הַכֹּל הֱשִׁיבוֹ וְעַל הַפַּרְנָסָה לֹא הֱשִׁיבוֹ.
והנה אנכי עמך – אמרו רבותינו באנכי דבר עם משה שנאמר אנכי אלהי אביך (שמות ג׳ ו׳), באנכי ברא הדבור ושם בפיו שנאמר ואנכי אהיה עם פיך (שם ד׳ י״ב), באנכי שלחו לפרעה, אנכי שלחתיך (שם ג׳ י״ב), באנכי נתן התורה, אנכי ה׳ אלהיך (שם כ׳ ב׳), באנכי השליכם למדבר שנאמר הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר (הושע ב׳ ט״ז), באנכי בנה ציון, הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך (ישעיה נ״ד י״א), באנכי מביא הגואל שנאמר הנה אנכי שולח לכם (מלאכי ג׳ כ״ג), באנכי מנחם את ישראל, אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיה נ״א י״ב), באנכי דבר עם אברהם, אנכי מגן לך (בראשית ט״ו א׳), עם יצחק אנכי אלהי אברהם אביך (בראשית כ״ו כ״ד), עם יעקב והנה אנכי עמך. וכשנגלה על יעקב בראשונה לא נגלה אלא באני, שנאמר והנה ה׳ נצב עליו ויאמר אני ה׳ אלהי אברהם (בראשית כ״ח י״ג), מיד נתירא יעקב, אמר על אבותי נגלה בלשון אנכי ועלי בלשון אני, תאמר מה עון אירע לי שלא השיח לי בלשון אבותי. כשראה הקב״ה יעקב מצטער ומפחד על זה מיד התחיל מדבר עמו באנכי, והנה אנכי עמך. לפי שהיה יעקב גולה מבית אביו הבטיחו שיהיה עמו כד״א עמו אנכי בצרה (תהלים צ״א ט״ו). א״ר חמא קשה גליפות שפתים שהוא שקול כנגד בריאת העולם, [שבבריאת העולם] כתוב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (בראשית ב׳ ד׳), ובגליפות שפתים כתוב בורא ניב שפתים (ישעיה נ״ז י״ט). א״ר שמואל בר נחמן אם מבקש אתה לידע כחו של דבור מה שברא הב״ה בלשון הזה פעמים שאדם מדבר דבר א׳ והוא רופף את לשונו, ויש דבר שהוא [פושט] אותה עד שניו. ובתיבה אחת מצינו י״א מגיעות משמשות וכעלילותיכם הנשחתות (יחזקאל כ׳ מ״ד).
והנה אנכי עמך – הבטיחו להיות עמו בחוצה לארץ ולהשיבו.
וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ – רַבָּנָן אָמְרִין עַל הַכֹּל הֱשִׁיבוֹ וְעַל הַפַּרְנָסָה לֹא הֱשִׁיבוֹ (בראשית כ״ח:כ׳) ״אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי״, הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ. ״וּשְׁמָרַנִי״ וּשְׁמַרְתִּיךָ ״בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ״ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. ״וְשַׁבְתִּי בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי״ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת. וְעַל הַפַּרְנָסָה לֹא הֱשִׁיבוֹ, רַבִּי אַסִּי אָמַר: אַף עַל הַפַּרְנָסָה הֱשִׁיבוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ, וְאֵין עֲזִיבָה אֶלָּא פַּרְנָסָה, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (תהלים ל״ז:כ״ה) ״וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם״.
והא אנא מעך אחפט֗ך אינמא סלכת וארדך אלי הד֗א אלבלד ולא אתרכך אלי אן אפי לך במא ועדתך.
והנה אני איתך, אשמור עליך בכל אשר תלך, ואשיב אותך אל הארץ הזאת, ולא אעזוב אותך עד אשר אקיים לך את אשר הבטחתי לך.
אנכי עמך – לפי שיראא מעשו ומלבן.
עד אשר אם עשיתיאם משמש בלשון כי.
ומדרש אגדה: אמר לו: אשר אשר שני פעמים, כביכול דבר קשה, אשריי ואשריך כשאעשה לך הדברים האלה.⁠ב
דברתי לך – לצרכך ועליך, מה שהבטחתי לאברהם על זרעו, לך הבטחתי ולא לעשו, שלא אמרתי לו: כי יצחק יקרא לך זרע, אלא: כי ביצחק (בראשית כ״א:י״ב), ולא כל יצחק. וכן כל ׳לי׳, ו׳לך׳, ו׳להם׳, ו׳לו׳ הסמוכין לדיבור, משמשין לשון ׳על׳ ומתורגמין: על. וזה יורה, שהרי עם יעקב לא דיבר קודם לכן.
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, לונדון 26917: ״שהיה ירא״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, פירנצה III.3 ועוד כ״י. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, ויימר 651, פריס 155 חסר: ״ומדרש... האלה״.
אנכי עמך I AM WITH YOU – God promised him this because he was in terror of Esau and Laban.
עד אשר אם עשיתי UNTIL I HAVE DONE – The word אם is here used in the sense of כי (cf. Gittin 90a).
{See Hebrew text.}
דברתי לך – means I have spoken in your interest and concerning you: whatever I promised to Avraham regarding his seed it was in reference to you that I promised it and not in reference to Esau, for I did not say to him "Yitzchak shall be called your seed" (which would have signified that all Yitzchak's descendants would be regarded, also, as Avraham's) but I said (Bereshit 21:12) ביצחק "In Yitzchak" and not all the issue of Yitzchak". In the same way wherever לי or לך or לו or להם are used after a verbal form of דבר, they are used in the sense of "concerning". This verse proves that this is so, since it cannot mean "I have spoken to you" as He had never spoken to Yaakov before this occasion.
והנה אנכי עמך – להצילך מן הרוחות ומן המזיקין.
ושמרתיך בכל אשר תלך – בבית לבן. דכתיב 1השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע (בראשית ל״א:כ״ט). ובשכם. דכתיב ולא רדפו אחרי בני יעקב (שם ל״ה:ה׳).
והשבותיך אל האדמה הזאת – דכתיב שוב אל ארץ אבותיך (שם ל״א:ג׳).
כי לא אעזבך2זו הבטחת פרנסה. וכן הוא אומר נער הייתי 3וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם (תהלים ל״ז:כ״ה).
את אשר דברתי לך – זו נחלת הארץ. וכה״א והרכבתיך על במותי ארץ (ישעיה נ״ח:י״ד). וכן ישעיה אמר כי ימין ושמאל תפרוצי (שם נ״ד:ג׳).
1. השמר לך מדבר. הביא הכתוב מבראשית ל״א כ״ט והיה לו להביא הכתוב שלפניו (שם ל״א כ״ד) פן תדבר עם יעקב וגו׳.
2. זו הבטחת פרנסה. ב״ר פס״ט ילקוט רמז ק״כ תנחומא ויצא.
3. נער הייתי וגם זקנתי. במקרא גם זקנתי בלי וי״ו.
והנה אנכי עמך – שיהיו שלוחי מלווין אותך שהשליח הרי הוא כשלוחו:
ושמרתיך בכל אשר תלך – ולא תירא מעשו, כמו שאמר לבניו הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך (שמות כג כ):
והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך – שיהא דברי עמך:
עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך – להשיבך כאן, וכן קיים לו, וכיון שחזר וחנה לפני שכם לא נהיה עמו דבר הקודש, לפיכך נלקחה דינה לשכם בן חמור, כיון שנסעו משם נדבר עמו פעמיים, כיון שנתיישב בארץ מגורי אביו לא נהיה עמו דבר הקודש, לפיכך נמכר יוסף ולא נדבר הקב״ה י״ב שנה:
כי לא אעזבך – בדרכים.
עד אשר {אם} עשיתי את אשר דברתי {לך – פי׳ דברתי}⁠א עליך, להשיבך אל האדמה הזאת. כי בדרכים אתה צריך שמירת מלאכים יותר, כדכתיב: כי מלאכיו יצוה לך לשמורך בכל דרכיך (תהלים צ״א:י״א).
א. ההוספה ע״פ ליקוט אוקספורד-מינכן, ובדומה בכ״י המבורג 52, והושמטה ע״י הדומות בכ״י ברסלאו. ועיין דיון א׳ כסלו במאמרו ״תרומת כתב יד המבורג 52 לבירור נוסח פירוש רשב״ם לתורה״, עלי ספר כ״ו-כ״ז (תשע״ז): 69-41.
Ki "I WILL NOT LEAVE YOU along the way
UNTIL I HAVE DONE WHAT I HAVE PROMISED: concerning you,⁠1 to bring you back TO THIS LAND.⁠" For when travelling, one has greater need of the protection of angels,⁠2 as it in written (Ps. 91:11), "For He will order his angels to guard you, whenever you go on the way.⁠"
1. Rashbam, like Rashi, notes that lekha here means "concerning you,⁠" not "to you.⁠" For Rashi's reasons, see his commentary here and ad Gen. 24:7. Cf. Nahmanides’ counter-arguments in his commentary ad 24:7.
2. Rashbam may be troubled by the fact that God’s promise of His presence remaining with Jacob appears to have a time limit. ("I will not leave you until ....⁠") Rashbam's solution is to claim that only the extra protection that Jacob requires along the way will cease when he returns to the land. For other solutions, see R. Joseph Bekhor Shor and R. David Qimhi.
עד אשר אם עשיתי {את אשר דברתי} לך – יש ״עד״ שאין לו הפסק, כמו מעתהא ועד עולם (מיכה ד׳:ז׳). אף כאן אינו אומר: כשאעשה אעזבך, אלא: כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי, ולא משם ואילך.
א. בספר הג״ן: ״מן העולם״, כלומר ציטוט מתהלים ק״ו:מ״ח.
עד אשר אם עשיתי {את אשר דברתי} לך – UNTIL I HAVE DONE {THAT WHICH I HAVE SAID} TO YOU – there is “until” that has no end, such as “from now until forever” (Mikhah 4:7). So, too, here it does not say: When I do it I will leave you, but rather: FOR I WILL NOT FORSAKE YOU UNTIL I HAVE DONE, and not from then on.
והנה – אף על פי שאתה בורח אל תפחד.
כי אנכי אהיה עמך ושמרתיך בכל אשר תלך – בלכתך ובשובך.
כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי – אם כן לא יעזבנו לעולם, כי ההבטחה לו כל ימיו ולזרעו אחריו.
אשר אם – כפל ענין לחזק הדבר, כי די באשר או באם.
והנה, even though you are presently fleeing, do not be afraid for אנכי, I will be with you, ושמרתיך בכל אשר תלך, both on your way out and eventually, on your way home.
כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי, so that in effect I will never abandon you. This promise was to stand by him and his descendants during his entire life, as well as during that of his children.
אשר אם, this apparently superfluous repetition is meant to reinforce the promise.
ושמרתיך – שמירה היה צריך מפני עשו אחיו.
והשבתיך אל האדמה הזאת – וכן כתיב: וישב יעקב אל יצחק אביו (בראשית ל״ה:כ״ז).
כי לא אעזבך – בדרך הזה את אשר דברתי לך להשיבך אל האדמה הזאת, שהרי בדרכים אדם צריך שימור כדכתיב לשמרך בכל דרכיך (תהלים צ״א:י״א).⁠1
1. שאוב מרשב״ם.
ושמרתיך, "I will guard you;⁠" this was necessary because of Esau's threat to kill Yaakov. והשיבותיך אל האדמה הזאת, "I will bring you back to this soil;⁠" this promise was fulfilled as stated in Genesis 35,27: וישב יעקב אל יצחק אביו "Yaakov returned to his father Yitzchok.⁠"
כי לא אעזבך, "for I shall not abandon you;⁠" on this way. את אשר דברתי לך "what I have said to you;⁠" to bring you back to this soil. People always need protection when on a journey. For proof the author cites: Psalms 91,11: לשמרך בדרך, "to guard you while you are on the way.⁠"
עד אשר אם עשיתי – יש עד שאין לו הפסק כגון מן העולם ועד העולם (תהלים קו:מח, דברי הימים א טז:לו). אף כאן אינו אומ׳ כשאעשה אעזבך. אלא כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי. ואף לא משם ואילך. גן.
והשיבותיך אל האדמה – בגימ׳ לימות המשיח.
כי לא אעזבך – פר״ש (בראשית כח:כ ד״ה ונתן לי לחם) היינו לחם. וא״ת והיכן הבגד. וי״ל שנ׳ ושמרתיך. ומצינו שמירה בבגדים שנ׳ צינים פחים כו׳ שומר נפשו ירחק כו׳ (משלי כב:ה).
אעזבך – שנ׳ לא ראיתי צדיק נעזב כו׳ (תהלים לז:כה). וא״ת והא מעשים בכל יום שצדיקים עניים וגם בניהם. וי״ל האי ראיתי כמו אל תראוני (שיר השירים א:ו). כלומ׳ לא תמהתי כשראיתי צדיק נעזב וזרעו כו׳. שמא חטא בשום דבר כו׳. מה״ר אהרן בשם רבי׳ יעקב.
כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי וגו׳ – יש לך עד שאינו פוסק לעולם.
והשיבותי״ך א״ל האדמ״ה – בגימט׳ ז״ה הו״א בימו״ת המשי״ח.
והנה אנכי עמך – תרגם אונקלוס והא מימרי בסעדך. ומה שכתוב במשה (שמות ג׳:י״ב) כי אהיה עמך תרגם ארי יהא מימרי עמך. והטעם כי מדרגתו של יעקב באל שדי לא בשם המיוחד, וכיון שהזכיר למעלה השם המיוחד והנה ה׳ נצב עליו ויאמר אני ה׳ ע״כ הוצרך לתרגם בסעדך כענין שאמר היה לך לעזרני. אבל במשה התנבא בשם המיוחד הוצרך לתרגם מימרי עמך. ואם תקשה ותאמר הרי שתרגם ביעקב (בראשית מ״ו:ד׳) אנכי ארד עמך אנא איחות עמך, יש להשיב כי ענין מוכרח היה לתרגם כן הן בלשון איחות שלא אמר אתגלי, הן בלשון עמך שלא אמר בסעדך, כדי לרמוז על מה שאמר גלו למצרים שכינה עמהם.
והנה אנכי עמך, "and here I am going to be with you, etc.⁠" Onkelos translated these words as והא מימרי בסעדך, "and this word (promise) will assist you.⁠" When the Torah writes in Exodus 3,12 ואהיה עמך, "and I shall be with you,⁠" (God encouraging Moses to accept the role of leader) Onkelos translates this as ארי יהי מימרי עמך, "behold My promise will be with you" The (apparently minute) difference in the way Onkelos renders God's promise to Moses reflects the difference between the spiritual level of these two men at the time God communicated with them. Seeing that in verse 13 the Torah wrote והנה י-ה-ו-ה נצב עליו ויאמר אני י-ה-ו-ה, Onkelos was forced to use the description בסעדך similar to when the Talmud in Shabbat 89 quotes God as telling Moses he should have assisted Him when he saw God write the crowns on the Torah. Yaakov was on a level where God applied to him the attribute of שדי, God as Master of nature. Whatever assistance Yaakov would receive would not be by means of נסים גלוים, the kind of miracles which upset the laws of nature. Moses, on the other hand, was already being addressed by the Ineffable Name, by a higher attribute of God. Yaakov only dreamed; Moses was wide awake when he saw the burning bush. If you were to challenge my explanation by pointing out that in 46,4 Onkelos translates the words אנכי ארד עמך as אנא איחות עמך, indicating that Yaakov was on a level not inferior to that of Moses, the context of that verse forced Onkelos to translate it in the way he did. The purpose of God's message at that time was to reassure Yaakov that even in exile God's Presence would be with the people, i.e. the שכינה would descend to Egypt with the Israelites.
כי לא אעזבך – פרש״י ז״ל המבקש לחם הוא נעזב שנ׳ לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. וק׳ שהרי מצינו ר׳ חנינא בן דוסא שלא היה לו אלא קב חרובין מערב שבת לערב שבת גם צדיקים הרבה שהיו עניים. וי״ל דראיתי ר״ל זלזלתי כמו אל תראוני שאני שחרחורת וה״ק לא ראיתי לא נראה בעיני שיהא הצדיק נעזב ועני כמו לעות אדם בריבו ה׳ לא ראה. ואע״ג שגלגל הוא החוזר בעולם שצדיק נעזב כשנולד במזל עני.
עד אשר אם עשיתי וגו׳ – עד זה אין לו הפסק והוא כמו מן העולם ועד העולם. וכן לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה שדורו׳ הבאים קורין המקרא ואו׳ על יום שעומדים בו היום הזה וכן פתרון כל עד היום הזה שבמקרא כך פי׳ רש״י בפר׳ וירא גבי אשר יאמר היום וכפל כאן אשר אשר לשבועה ובה מצינו השבועה שנשבע ליעקב וכיוצא בזה פרש״י בפר׳ נח גבי לא אוסיף עוד לקלל את האדמה.
כי לא אעזבך בדרך, כדכתיב: כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. רשב״ם.
עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך – לכך כפל אשר אשר תרי זימני לפי שהוא לשון שבועה וכאן מצינו השבועה שנשבע יעקב.
עד אשר אם עשיתי – יש עד שאין לו הפסק לעולם כמו מעולם ועד עולם. כי לא אעזבך. פ״ה לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו וכו׳. וקשה דהא מצינו לר׳ חנינא שלא היה לו מערב שבת לערב שבת כי אם קב חרובין. וי״מ לא נראה בעיני שראוי הצדיק שיהיה נעזב ועני ולשון לא ראיתי כמו לעות אדם בריבו ה׳ לא ראה. ואעפ״כ גלגל הוא החוזר בעולם שהצדיק נעזב כשנולד במזל עני.
והשבותיך אל האדמה – בגימטריא זה מארבע מלכיות.
עד אשר אם עשיתי – ידוע מדרך ההגיון מטבע תחת-ההָפְכִיוּת1 כי זה סובל שני מינים.⁠2 והקש על זה.
1. אי-סתירה בין משפטים הנובע מכך שהם מתייחסים לחלקים שונים של תחום.
2. אין שום יחס בין המשפט ׳לא אעזבך קודם שאעשה את אשר דברתי׳ לבין הזמן אחר שיעשה את אשר דיבר, ולכן הפסוק אינו קובע מאומה על אודות הזמן אחר שיעשה ה׳ את אשר דיבר; אין להסיק שה׳ יעזוב את יעקב בשלב ההוא.
והנה השגחתי תדבק בך, ושמרתיך שמירה תמידית בכל אשר תלך, והשיבותיך אל האדמה הזאת — והיא ארץ כנען שהיא הארץ הנבחרת, כי לא תסור השגחתי ממך עד אשר אעשה את אשר דיברתי לך — והוא ריבוי הבנים וירושת הארץ, ושאר מה שבא בזה הייעוד.
התועלת השביעי הוא בדעות, והוא לפרסם ענין ההשגחה האלהית בפרטי האדם. וזהו מה שאמר: ׳והנה אנכי עִמָּךְ ושמרתיך בכל אשר תלך׳ (כח, טו). וזה, כי כמו זאת השמירה התמידית לא יתכן שתהיה בזולת זה האופן; אבל אפשר שתהיה לאדם שמירה בעת⁠־מה ובמקום⁠־מה מפאת המזל, ואולם אי אפשר שתהיה לו בכל זמן ובכל מקום. וזה מבואר למי שעיין עיון מעט במשפטי הכוכבים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

אנכי עמך לפי שירא מעשו ומלבן. דאל״כ מאי אנכי עמך דמשמע למגן לך:
עד אשר אם עשיתי אם משמש בלשון כי. שכיון שכי משמש בד׳ לשונות אי דילמא אלא דהא כדאיתא בשילהי גיטין הנה גם אם משמש בלשון כי והוכרח לפר׳ מלת אם פה שהוא במקום כי מפני שמלת אם מורה על הספק ומלת אשר הקודמת מורה על הודאי ואי אפשר שיתחברו בנושא א׳ כי הם כדמות סותרים:
וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור משמשים לשון על. כבר פירשתי זה בפרשת חיי שרה בפסוק ואשר דבר לי:
ואחרי כן שקיים בו הקדוש ברוך הוא כל ברכות אברהם ויעודיו וברכות יצחק אשר ה׳ ברכו הבטיחו שלא יירא מעשו ולבן ולזה אמר אנכי עמך כלומר ולזה אל תירא מעשו. וכנגד לבן ורשעי ארצו אמר לו ושמרתיך בכל אשר תלך כלומר אע״פ שתצא מהארץ הקדושה המושפעת אל תחשוב שתהיה נעזב מהשגחתי כי אני אשמרך בהשגחתי בכל מקום אשר תשב שמה וגם תחזור ותשוב לארץ הנבחרת הזאת וז״ש והשיבותיך אל האדמה הזאת כי שם תהיה השמירה וההשגחה השלימה וכאלו אמר שיהיה עמו ושישמרה כדי להשיבו אל הארץ הקדושה והנה נתן הסבה בזה מצד ההבטחה הקודמת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי וגו׳ כלומר כי לא אוכל לעזוב אותך עד אשר אעשה ואקיים את אשר דברתי לך והפסוק הזה מסורס כי לא אעזבך עד אשר עם עשיתי לך את אשר דברתי והוא אשר דבר ויעד לאברהם מרבוי הזרע וירושת הארץ ודבקות ההשגחה וכאלו אמר שזהו מוטל עליו יתברך מצד זכות האבות שכמו שזכותם קיים כך יצטרך בהכרח שתקויים ההבטחה ואם יעזוב אותו אולי ימות באשר ילך ולא יוכל אחר כך לקיים הבטחתו ולכן יצטרך בהכרח להיות עמו בכל אשר ילך ולשמרו ולהשיבו אל אדמתו.
והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך – הוא פתרון והנה ה׳ נצב עליו. כי השם היה עומד עליו לשמרו ולהצילו מעשו ומלבן ולהושיבו אל האדמה הזאת. ואולי והנה אנכי עמך הוא פתרון גם כן ממה שאמר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. כי אחר שחונה מלאך ה׳ סביב ליראיו ידוע הוא שהשם יתברך ישמור את יראיו וחסידיו לעולם נשמרו. וזהו והנה אנכי עמך ושמרתיך כנגד והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו כדכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. בין שתלך בארץ בין בחוצה לארץ. ולכן לא אמר כי מלאכים יצוה לך. אלא מלאכיו הידועים לו והדבקים בו. כדכתיב ילך מלאכי לפניך המיוחד לי והוא מטטרון ששמו כשם רבו שנאמר כי שמי בקרבו. ולכן יש לו יכולת לשמרך בכל דרכיך בארץ ובחוצה לארץ. מה שאין יכולים מלאכים אחרים לעשות. כאומרם זכרונם לברכה עולים ויורדים בו מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאין חוצה לארץ. ולכן אמר בכאן ושמרתיך בכל אשר תלך בין בארץ בין בחוצה לארץ. ולכן אמר יעקב כשפגעו בו מחנה אלהים מחנה אלהים זה. כלומר מחנה קיים ואינו כראשונים שהלכו להם אלא מחנה אלהים זה כאומרו זה אלי ואנוהו:
כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי וגו׳ – כלומר אחרי שראית סולם מוצב ארצה וקשור כל העולמות. והשם יתברך עומד עליהם ומקשרם בכח נשמות הצדיקים ודיבוקן בשם יתברך כאומרו ואתה הדבקים בה׳ אלהיכם. א״כ אי אפשר שהשם יתברך יעזוב את חסידיו כאומרו אותך לא אעשה כלה וגומר ועוד אפרש בזה בע״ה:
כי לא אעזבך – וזה שאמרתי (פסוק י״ד) שאחר רוב הגלות תפרוץ כל גבול ולא תאבד בצרות הגלות, יהיה מפני שבימי הגלות לא אעזבך, כאמרו ״ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם״ (ויקרא כ״ו:מ״ד).
עד אשר אם עשיתי – בעוד שלא עשיתי זה שאמרתי לך עתה, באמרי ״ופרצת״. כי מלת ״עד״ תורה לפעמים כמו ״בעוד״, כמו ״עד שהמלך במסבו״ (שיר השירים א׳:י״ב), ״עד לא עשה ארץ וחוצות״ (משלי ח׳:כ״ו). אמנם אחר שתעשה זאת התשועה הגדולה, לא בלבד יגמל חסד לעמו שלא לעזבם, אבל יגביר עליו חסדו להתהלך בתוכנו, כאמרו ״והתהלכתי בתוככם״ (ויקרא כ״ו:י״ב).
כי לא אעזבך, when I said that after the exile you will expand in all directions of the globe, know no boundaries, this is possible only because even during the long years of exile I did not abandon you, as stated explicitly in Leviticus 26,44 לא מאסתים ולא געלתים, “I will not have rejected them, nor will I have abhorred them.”
עד אשר אם עשיתי, as long as I have not carried out what I have said to you now. (i.e. the part commencing with ופרצת). There are occasions when the word עד is used in the sense of בעוד, such as Song of Songs 1,12 עד שהמלך במסבו, “while the king was on his couch.” Or, Proverbs 8,26 עד לא עשה ארץ וחוצות, “while God had not yet made earth or even clumps of dust.” However, once God would have performed this great salvation, not only would He continue to treat His people with loving kindness by not abandoning them, but He would add a new dimension to it by walking among them, as promised in Leviticus 26,12 והתהלכתי בתוככם, “I will be walking amongst you (constantly).”
[א] והנה אנכי עמך ושמרתיך
[1] ברכות פרק ראשון דף ד ע״א (ברכות ד.)
[2] סנהדרין פרק אחד עשר דף צח ע״ב (סנהדרין צח:)
מעשו ומלבן. דאם לא כן למה הבטיחו יותר ״אנכי עמך״ ממה שהבטיח לאברהם ויצחק:
הרי אם משמש בלשון אשר. דהא לא יתכן כשאר ׳אם׳ שהוא ספק, דהא לא ספק היה, אלא ודאי, ולכך צריך לפרש מלשון ׳אשר׳:
אֶעֱזָבְךָ: כתב 1המכלול (דף מ״ה), בספר ירושלמי כִי לא אֶעֳזָבְךָ בחטף קמץ פ״א הפועל, וכן 2אֶעֳבָדְךָא 3שבע שנים, והוא זרות גדול אצלי. 4והחזקוני כתב על אעבָדך הבי״ת בחטף קמץ. [אֶעֱזָבְךָ].
1. המכלול: לז ע״א.
2. אֶעֳבָדְךָ: בר׳ כט יח.
3. שבע שנים: עכ״ל המכלול.
4. והחזקוני: בר׳ כט יח, ד״ה אעבדך.
א. נורצי ניקד כאן בטעות את בי״ת ׳אֶעֳבָדְךָ׳ בפתח (הן בכ״י ל הן בכ״י א), ואולם במקומה (להלן כט יח) ניקד את התיבה בקמץ כראוי (אֶעֱבָדְךָ). אכן במכלול, מהד׳ ונציה ש״ה, דף מה ע״א, מופיע בשם ספר ירושלמי הנוסח אֶעֳזָבְךָ, אֶעֳבָדְךָ.
לפי שהיה ירא מעשו ומלבן. דאל״כ מאי אנכי עמך דמשמע מגן לך: ירא בהליכה מעשו שלא ירדוף אחריו ובחזרתו מלבן כמעשה שהי׳ וזהו שסיים ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך. [נחלת יעקב]:
אם משמש בלשון כי. דקשה לרש״י כי לא אעזבך עד אשר משמע שודאי לא אעזבך עד אשר עשיתי ומלת אם משמע הוא ספק אם יעשה אם לא לכך מפרש אם משמש בלשון כי דהוא נמי לשון ודאי כלומר כיון שכי משמש לשון אם גם אם משמש לשון כי:
שהרי עם יעקב לא דיבר קודם לכן. וא״ת דלמא אשר דברתי לך קאי על הדיבור דלעיל דדבר עם יעקב שנאמר ויאמר אני ה׳ וגו׳. י״ל דאי קאי על הדיבור דלעיל הכי הוה ליה למימר כל אשר אני מדבר עמך ולא לשון דברתי שהוא ל׳ עבר כיון דחדא נבואה היא והכל בחלום אחד ולא הקיץ משנתו בנתים וק״ל:
Because he feared both Eisov and Lavan. Otherwise, why does it say, "I am with you,⁠" which implies, "I will protect you"? Yaakov was afraid on his way there, lest Eisov pursue him, and on his way back, lest Lavan do so, as it actually happened. That is why the verse continues, "I will guard you wherever you go, and I will bring you back.⁠" (Nachalas Yaakov)
אם, here, is used in the sense of כי. Rashi is answering the question: "I will not forsake you until" implies He surely will not forsake him until then. So why does it say אם, which implies uncertainty? Thus Rashi explains that אם means כי, which conveys certainty. Rashi is saying that since כי can mean אם, it follows that אם can mean כי.
For He had not spoken to Yaakov prior to this. You might ask: Perhaps אשר דברתי לך refers to what He just spoke to Yaakov: "I am Hashem...⁠" (v. 13)? The answer is: If it referred to what He just spoke, it should have said כל אשר אני מְדַבֵר עמך, rather than דִבַרְתִי which is past tense. This is because it is one prophecy, and everything was in one dream; Yaakov did not wake up in between.
והנה אנכי עמך – רמז לו שיהיה בצרה כגר בארץ נכריה, אבל יהיה הוא ב״ה עמו כמו ״עמו אנכי בצרה״.⁠1 וכן אמר השם ליצחק כשצוהו ״גור בארץ הזאת״ הוסיף ״ואהיה עמך ואברכך״2 ובארנוהו שם. כי קנאו פלשתים ביצחק ודאג מאד מאנשי גרר פן יהרגוהו, גם שלחוהו מאתם. ומפני שכל זה ידע השם, אמר לו ״ואהיה עמך״. וכן ידע כי יעקב יפחד מלבן ומנכליותיו, ואחרי כן מעשו ואנשיו, הבטיחוֹ ״והנה אנכי עמך״. לא כמו אברהם שאמר לו ״אל תירא״ כי יצחק ויעקב היו באמת [במצוקה].
ושמרתיך בכל אשר תלך – זה ענין אחר. על כן לא אמר [בלבד] ״והנה אנכי עמך בכל אשר תלך״ [אלא הוסיף ״ושמרתיך״], כי אנכי עמך בעת צרה כשירדפך לבן ובניו, וכשיצא עשו לקראתך וארבע מאות איש עמו, וכיוצא. ״ושמרתיך בכל אשר תלך״ בדרכים, ובהיותך [במלאכתך בשדה] שלא יככה שמש ושרב, ולא תרעב ולא תצמא, וּמֵחַיַּת השדה כמו ״י״י שומריך י״י צלך וגו׳ יומם השמש לא יככה וירח בלילה. י״י ישמרך מכל רע״.⁠3 וכמו שאמר ״הייתי ביום אכלני חורב, וקרח בלילה, ותדד שנתי מעיני״.⁠4 והיה השם שומר אותו שלא יחלה ולא יסתכן, וכן בדרכים מלסטים ומחיות וכיוצא.
והשיבותיך אל האדמה הזאת – אמך אמרה לך ״עד שוב אף אחיך ממך, ושלחתי ולקחתיך משם״.⁠5 אם לא תשלח אחריך אל תצטער, ואל תאמר כל הימים האלה לא שב אף אחי ממני. ומי יודע אם עד יום מותי אזכה לשוב אל בית אבי מפני חרון אף אחי, כי מבטיחך אני שאשיבך אל האדמה הזאת שאתה שוכב עליה, כבוא מועד הגלוי לפני. ואם יארכו לך שם הימים אל תחוש אם לא נתקיים, כי לא מצינו ששלחה אמו אחריו. אבל מקץ עשרים שנה אמר לו השם ״קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך״.⁠6
כי לא אעזבך – העזיבה ההפך מן השמירה. כי השמירה היא ההשגחה על הדבר בעבור חביבותו. והעזיבה קרוב לשכחה שבארנו בפירוש ״ושכח את אשר עשית לו״.⁠7 על כן כתוב ״ותאמר ציון עזבני י״י, וי״י שכחני״.⁠8 ובכל המקרא זכירה ושכחה, ושמירה ועזיבה, שני קצוות.
עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך – אין הכוונה שאח״כ יעזבנו חלילה, כי מה שדבר לו אין לו הפסק לעולם, כל ימי חייו. שכל זמן שלא יפרוץ זרעו ימה וצפונה ושיתברכו בו כל משפחות האדמה לא יוכל לעזוב אותו ואת זרעו. אבל ענין המאמר הוא כי לא אעזבך לעולם ותמיד אני שומריך עד אשר אם מלאתי את כל ההבטחות שהבטחתי לך שלא יהיה כן רק אם ישמור הוא וזרעו לעולם. כי אם יעזבם, שוב לא יקויים ״ונברכו בך כל משפחות האדמה״. ואע״פ שבצרותינו נדמה לנו כי השם עֲזָבָנוּ, אין הדבר כן. כי תמיד משגיח עלינו להיטיב עמנו באחריתנו, והצרות מצרפות לְלַבֵּן אותנו מאשמותינו, ומאשמת אבותינו. ועל כן על מאמר ציון ״עזבני י״י וי״י שכחני״ אמר השם ״התשכח אשה עולה? מרחם בן בטנה? גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך״.⁠9
1. תהלים צא, טו.
2. בראשית כו, ג.
3. תהלים ה, ז.
4. בראשית לא, מ.
5. שם כז, מה.
6. שם לא, יג.
7. שם כז, מה.
8. ישעיה מט, יד.
9. ישעיה מט, טו.
את אשר דברתי לך – עתה, להיות עמך ולהשיבך הנה.⁠1
1. דלא כרש״י: ״דברתי לך – לצרכך ועליך, מה שהבטחתי לאברהם על זרעו, לך הבטחתי וכו׳⁠ ⁠⁠״. וכרש״י כתב רשב״ם: ״פירוש, דברתי עליך״. אבל חזקוני כתב ״את אשר דברתי לך – להשיבך אל האדמה הזאת״. ואולם יש מקום לשאול אם זה מתיחס למה שדבר עתה, מה טעם הכפלות? ובספר הואיל משה הוסיף ״אם, לשון שבועה״.
והנה אנכי עמך – טעם מלת והנה כאומר, עתה שהבטחתיך לקיים בך כל מה שייעדתי לאברהם, הנה לא תירא עוד מעשו אחיך, ותדע שאני אהיה עמך בכל מה שתעשה, וכן היה, כי מרגע שהקיץ יעקב משנתו מצא בעצמו אומץ לב וכח גדול, ובו עשה חיל בכל אותן עשרים שנה שישב בבית לבן, והכח הזה שהלבישהו השם עתה הוא אשר דברנו עליו (לעיל ט״ו א׳), שבו היה מלובש אברהם כשנצח את המלכים, אולם כששב יעקב מפדן ארם סר ממנו הכח הזה לפי שעה, ולכן היה ירא מעשו, כמו שנפרש שם:
כי לא אעזבך – לא אחדל מלהפליא עמך עד אשר אקים את דברי הטוב שהבטחתיך:
את אשר דברתי לך – לשון דבור עם מלות לו ולך ולי ולהם (בלי שיתלוה עמו הפעול שהוא הדבר המדובר) יורה תמיד על ההבטחה, בין שתהיה אמירת ההבטחה אליו או לאחר בשבילו, ועם מלות אלי אליך אליו אליהם, הכוונה על הדיבור לבד:
אכן – מתורגם בקושטא, ולרשב״ם הוא מורכב משתי מלות אך כן, וטעמו איננו כמו שהייתי סובר אך כן הוא. ול״נ עיקר המלה הוא כן שענינו אמת, כמו כן בנות צלפחד דוברות, כן באו אלי האנשים דתרגומו בקושטא והאל״ף מחוברת למלה להורות על המ״ב, ודומה למלת אפונה (תהלים פ״ח) שהיא גזורה ממלת פן, והאל״ף היא למ״ב, שטעמו אני מסתפק תמיד פן יקרני כך וכך (איך פערצווייפלע), ע״ש ר״ש ב״מ, ככה מלת אכן עיקר המלה כן והאל״ף למ״ב מאותיות אית״ן וטעמו אני מאמת (איך פערגעוויעססרע, האלטע פיר וואהר).
כי לא אעזבך – אתה וזרעך.
את אשר דברתי לך – מה שהבטחתיך עתה הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו׳ והיה זרעך וגו׳, ועיין למעלה כ״ד:ז׳.
והנה אנכי עמך – ״אנכי״ – אשר במידתי של אהבה ורחמים סובל את האדם (עיין פירוש לעיל ז, ד) – נמצא עמך. אף שאין איתך דבר זולת מקלך אשר בידך, אנכי עמך.
לנכדו של אברהם לא הובטח ״ואברכך ואגדלה שמך״ – כדרך שהובטח דבר זה לאברהם. הוא הולך עתה לגלות, והובטחו לו שמירה, סיוע, ושיבה לבסוף, כפי שעתיד להיות מובטח לעמו, בעת שיעזבו את אותה הארץ, וילכו לגלות.
לא אעזבך – אעסיק עצמי בגורלך ואסייע להתפתחותך, עד שתהיה כפי מה שעליך להיות, עד שיתברכו בך כל משפחות האדמה.
והנה – וע״כ אין לך לירא, לא פן תפסיד דבר מאושר הנפש, כי הנה אנכי עמך בחו״ל כמו בא״י, ולא שתירא מעשו ומלבן, כי ושמרתיך בכל אשר תלך,וגם והשבתיך אל האדמה, בשרו שישוב אל א״י, כי לא אעזבך עד שאעשה כל אשר דברתי בשבילך (שדבור שאחריו למ״ד פי׳ בשבילו), שכל היעודים שיעדתי לאברהם וליצחק הכל היה בשבילך, ואני מוכרח לקיים היעודים האלה, וא״כ לא אוכל לעזוב אותך שאז יתבטלו היעודים וזה א״א.
I AM WITH YOU. Therefore, do not fear. Neither fear that you might forfeit something of the happiness of the soul, for I am with you outside of the land of Israel as inside of it, nor should you fear Esav or Lavan, for I will be protecting you wherever you go. Nor will I be leaving you alone until I fulfill My promise about you: all promises that I pledged to Avraham and to Yizhaq were about you, on your behalf and I bound to keep those promises. I could only forsake you if I nullified those promises — and that is not possible.⁠1
1. Recall: God does not revoke a beneficial decree.
והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך: אין הפירוש בכל הדרכים והמקומות שילך, שהרי לא הלך אלא לחרן1. אלא הפירוש כמו לשון המקרא בחבקוק (ג,ו) ״הליכות עולם לו״, ככה משמעות ״תלך״ – הליכותיך בעולם, בכל אופן2 בין שתהא בהצלחת העושר בין בעוני תהיה נשמר לפי העת.
והשיבותיך וגו׳: ולבסוף תהיה השגחתי שתשוב לארץ ישראל.
כי לא אעזבך עד אשר: דברים אלו מיותרים לפי הנראה. אבל בא לגלות לו שהבטחה זו להשיבו אל האדמה אינו אלא עד שישוב ולא אחר שישוב3, כי אז יוכל להיות שיצא בגלות למקום אחר כאשר כן היה ביעקב עצמו.
והנה מדרך ההבטחות לאדם להבטיח תחילה בזמן הקודם ואח״כ על המאוחר, כמו שכתבתי בספר דברים (ה,טז)4, וא״כ היה ראוי לומר תחילה ״והנה אנכי עמך״ וגו׳5 ואח״כ ״והיה זרעך כעפר הארץ״ וגו׳. אלא בא הקב״ה ללמד דהבטחת ״והנה אנכי עמך״ עיקרה באה על זרעו בכלל, ואיתקש יעקב לזרעו, ותהיה משמעות ״בכל אשר תלך״6 בשני אופנים, גם כמשמעו בכל המקום שיהיו מפוזרים, וגם כמו שכתבתי בכל אופן הליכות עולם להם7. וגם עליהם נאמר8 שלא הובטחו אלא כשיהיו גולים תהיה השגחה לשמירה והגנה עד שישובו לארץ ישראל, אבל כשישובו לארץ ישראל תסור ההשגחה הזו ויהא תלוי לפי מעשי הדור, וכיון שיחטאו יגלו9 ושוב תשוב ההשגחה להשיבם לארץ ישראל.
1. אך ניתן לומר שהכוונה גם בהליכתו עתה, וגם בחזרתו, בהליכתו – שמירה מלבן ובחזרתו – שמירה מעשו, כך רמז רש״י, וכך פירש הרד״ק.
2. כלומר, בכל מצב שהוא.
3. עיין בראב״ע להלן מט,י אשר שלל דיוק זה. אך עיין היטב ברבינו להלן לב,ד.
4. עה״פ ״למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך״.
5. המדבר על יעקב עצמו.
6. גם על זרעו.
7. בין כשיהיו בהצלחה ובין בשפלות (וכנ״ל בתחילת הפסוק).
8. העקרון של ״כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך״ שמשמעותו – שלא יעזבם רק עד שמחזירם לארץ, אבל אח״כ כשהם בארץ יכול לעזבם אם יחטאו וכו׳. וכפי שהוסבר בהבטחה ליעקב בפסוקנו בד״ה כי לא אעזבך.
9. כפי שאכן אירע לעם ישראל במהלך ההסטוריה.
(הקדמה) פרשת ויצא
(טו) עד אשר אם עשיתי – אם לשון שבועה.
ושמרתיך בכל אשר⁠־תלך – גם אם רחוק יעקב מאדמת הקודש, יכול הוא לבטוח בהגנתו ית׳ אשר ישיב אותו למקום, שרק בו הוא יכול להקדיש עצמו כל כולו לעבודת ה׳.
כי לא אעזבך – שכן לא יעזוב ה׳ את מי ששואף בכנות לעבדו, גם אם עכשו מועטים הם מעשיו והישגיו.
עד אשר אם – השווה במדבר ל״ב:י״ז, ישעיהו ו׳:י״א.
דברתי לך – השווה רש״י.
אל האדמה הזאת – אמר אדמה ולא ארץ לרמז שישוב כשהוא מת ממצרים להאדמה הזאת.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(טז) וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֮ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֕אמֶרא אָכֵן֙ יֵ֣שׁ יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי׃
Yaakov awoke from his sleep and said, "Indeed, Hashem is in this place and I did not know!⁠"
א. וַיֹּ֕אמֶר =ל,ש,ש1,ק3,ו (בטעם זקף גדול) וכמו כן ה,ש2 ובתאג׳ חבשוש
• דפוסים=וַיֹּ֗אמֶר (בטעם רביע) וכמו כן בתאג׳ דפוס ראשון (אך יש שם ציון של הערה)
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םפענח רזאקיצור פענח רזאטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[קיז] 1וייקץ יעקב משנתו, רבי יוחנן אמר ממשנתו. (בראשית רבה סט)
[קיח] 2וייקץ יעקב משנתו, זש״ה אשבעה בהקיץ תמונתך (תהלים י״ז:ט״ו) היה ישן שינה עריבה, צופה שכינה עליו ומבטיחו ואומר לו הנה אנכי עמך, מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ׳:ז׳). (לקח טוב)
[קיט] 3ויאמר אכן יש ה׳ במקום הזה, אכן היא השכינה שרויה במקום הזה ולא הייתי יודע. (בראשית רבה סט)
[קכ] 4אכן יש ה׳ במקום הזה, אמרו מלמד שנגלה עליו בבית דין של שבעים ואחד מנין אכן. (ילקוט תימני כת״י)
[קכא] 5אכן יש ה׳ במקום הזה, זה הר המוריה שהשכינה בו לעולם וקימא לן שכינה במערב. (מדרש הגדול)
[קכב] 6במקום הזה, זה מקום לנבואה, כענין שנאמר הנה מקום אתי ונצבת על הצור (שמות ל״ג:כ״א). (מדרש הגדול)
[קכג] 7ואנכי לא ידעתי, וכי תווהא (תמיהא) הוא דלא ידע, אלא מאי ואנכי לא ידעתי כד״א ופני ה׳ לא חליתי (שמואל א י״ג:י״ב), אמר וכי כל האי אתגלי לי ולא אסתכלנא למנדע אנכי ולמיעל תחות גדפי דשכינתא למיהוי שלים כו׳. (זח״א קנ.)
[קכד] 8ואנכי לא ידעתי, אילו הייתי יודע לא הייתי שוכב מפני אונס השינה שאסור לישון אפילו בבתי כנסיות. (מדרש אגדה)
1. בבעל הטורים משנתו קרי ביה ממשנתו מתוך שהוא הוגה בתורה ביום גם בלילה לא שכב לבו מלהגות בו בחלומו. והמת״כ כ׳ ממשנתו, מלימודו. היה עולה למדרגת הנבואה להביט בהקיץ תמונת ה׳. והרד״ל פי׳ ממשנתו לומר שהיה ישן מתוך דברי תורה ששנה. ובספר חסידים החדש סי׳ ט״ו ולמה אהב את האבות לפי שכל היום וכל הלילה לא הי׳ לבם פנוי מלהרהר אחר חפצי שמים שנאמר כי אם ביראת ה׳ כל היום. כמו שנא׳ ויקץ יעקב משנתו ואמרו חז״ל ויקץ יעקב ממשנתו, וכעין זה שם סי׳ רפ״ה. ובס׳ מנורת המאור אלנקוה ח״ב פ״ב צד מג. איתא גרסי׳ במדרש מנין שהיה יעקב אע״ה מתפלל בצבור, שנא׳ ויפגע במקום וגו׳ ואין פגיעה אלא תפלה כמ״ש למעלה. וכ׳ ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. וכ׳ ויקץ׳ יעקב׳ משנתו׳ ויאמר׳ וגו׳ מלמד שהתפלל בצבור של מלאכי השרת, סופי תיבות צבור. ומנין ששכינה שרויה במקום שהצבור מתפללים שנא׳ אכן יש ה׳ במקום הזה עכ״ל. וא״י מקורו. וכ״ה בבעה״ט ס״ת צבור לומר שאין תפלתו של אדם נשמעת אלא בצבור. וכ״ה בפער״ז. ועי׳ תענית ח.
2. בתנ״י ויצא ב. אגדת בראשית פמ״ה ב. ומובא בילק״ש ח״ב רמז תתקלח. בהתהלכך תנחה אותך זה יעקב שהיה מתעסק בתורה כשיצא מבית אביו ולא הניחוהו, בשכבך תשמור עליך אימתי ויקח מאבני המקום והיה שוכב והיא משמרתו, והקיצות היא תשיחך ויקץ יעקב משנתו, כשיעמדו הכל לדין היא סנגורין שלו ומלמדת עליו זכות.
3. בלקח טוב ויאמר לעצמו: אכן יש ה׳ במקום הזה אכן השכינה שרויה במקום הזה מלמד שהשכינה בבית המקדש בין בנוי ובין חרב. וע׳ באונקלוס ויוב״ע ״בקושטא״ יקרא דה׳ שרי באתרא הדין. ומפרש אכן ענינו לאמת הדבר.
4. עי׳ לעיל פי״ט אוח קכא. קכב. בבאור. ובכת״י פי׳ ר׳ יואל עה״ת ואמר אכן ״יש״ רמז ״יש עולמות״. יש ה׳ במקום הזה אכן בגימ׳ ע״א סנהדרין ואצלם יש ה׳ שהשכינה שרויה ביניהם. ועי׳ בפי׳ הרקאנטי כאן.
5. בהערות שם ציין לב״ב כה. בענין שכינה במערב ושמו״ר פ״ב דלא זזה שכינה מכותל מערבי. ועי׳ בפירוש אע״ז כאן.
6. במו״נ ח״ב פמ״ה שאמר יעקב אבינו כאשר התעורר מחלום הנבואה ההוא, לא אמר שזה חלום, אבל פסק ואמר אכן יש ה׳ במקום הזה וגו׳. וכ״ה במדרש הגדול האמין בלבו שהוא חלום של נבואה לא כענין שנאמר להלן ויקץ שלמה והנה חלום. ובכת״י אור האפלה ויאמר אכן יש ה׳ השכים יעקב בבוקר בפחד גדול אמר שכינתו של הקב״ה במקום הזה ואנכי לא ידעתי עדיין לא ידע שכך היא דרך הנבואה כענין שנאמר ושמואל טרם ידע את ה׳. ובכת״י חמאת החמדה ויקץ יעקב משנתו ומצא רוח אחרת עמו ונהפך לאיש אחר וידע כי אין זה החלום ככל החלומות וידע שהמקום הזה גרם לו ויאמר אכן יש ה׳ במקום הזה ושכבתי במקום הזה שלא כדת. לקמן מאמר קכד. ולעיל מאמר עו. עוד מביא במדרש הגדול ד״א במקום הזה, ידע שכל מה שבעליונים ושבתחתונים הוא בגופו של אדם והוא עולם בפני עצמו לכך נאמר ואנכי לא ידעתי. עי׳ לעיל מאמר עב. עט. דדרשו הפסוק סלם מוצב ארצה על אדם.
7. דורש אנכי על השכינה שנקראת אנכי (נ״א) ועי׳ לעיל מאמר קז.
8. לעיל מאמר עו. קכב. ובשכל טוב ואם ידעתי לא הייתי נוהג קלות ראש לשכב עליו. עי׳ מגילה כח:
וְאִתְּעַר יַעֲקֹב מִשִּׁינְתֵיהּ וַאֲמַר בְּקוּשְׁטָא יְקָרָא דַּייָ שְׁרִי בְּאַתְרָא הָדֵין וַאֲנָא לָא הֲוֵיתִי יָדַע.
Yaakov awoke from his sleep, and said, “In truth, the Glory of Hashem dwells in this place, and I had not known.”

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה׳ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי
וְאִתְּעַר יַעֲקֹב מִשִּׁנְתֵיהּ וַאֲמַר בְּקוּשְׁטָא יְקָרָא דַּה׳ (ח״נ: אִית יְקָרָא דַּה׳) שְׁרִי בְּאַתְרָא הָדֵין וַאֲנָא לָא הֲוֵיתִי יָדַע
משמעי אָכֵן
א. מלת אָכֵן באה במקרא בשתי הוראות: [א] אמנם כן, באמת, כגון ״אָכֵן יֵשׁ ה׳ בַּמָּקוֹם הַזֶּה״, ״אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר״ (שמות ב יד); [ב] אֲבָל, כגון ״אָכֵן שָׁמַע אֱלֹהִים״ (תהלים סו יט). שתי ההוראות מתורגמות ״בְּקוּשְׁטָא״.⁠1
השמטת יֵשׁ ה׳
ב. ״מרפא לשון״ תמך בנוסחי תימן ״אָכֵן יֵשׁ ה׳ בַּמָּקוֹם הַזֶּה״ – ״בְּקוּשְׁטָא יְקָרָא דַּה׳ שְׁרִי בְּאַתְרָא הָדֵין״ ותיבת ״יֵשׁ ה׳⁠ ⁠⁠״ אינה מתורגמת, ולא כנוסחי ״בְּקוּשְׁטָא אִית יְקָרָא דַּה׳ שְׁרִי בְּאַתְרָא הָדֵין״, שהוא כפל לשון. ואף שיכול היה לתרגם ״בְּקוּשְׁטָא אִית יְקָרָא דַּה׳ בְּאַתְרָא הָדֵין״, נרתע מלתרגם מלת יֵשׁ כי יעקב ידע שמלוא כל הארץ כבודו ואיך יאמר ״יֵשׁ ה׳ בַּמָּקוֹם הַזֶּה״? על כן המיר ״יֵשׁ ה׳⁠ ⁠⁠״ ב״שְׁרִי״: לא ידעתי שכבוד ה׳ שרוי כאן יותר משאר מקומות.⁠2
ארבעה תרגומי לֹא יָדָעְתִּי
ג. כאן תרגם ״וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי״ – ״וַאֲנָא לָא הֲוֵיתִי יָדַע״ (לא הייתי יודע), בפועל הֲוָה המציין את אי הידיעה המתמשכת: ״שאם ידעתי לא ישנתי״ (רש״י). אבל לעיל ״לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי״ (בראשית כז ב), תרגם באופן שונה. ועיין שם על ארבעה תרגומי ״לא ידעתי״ שבספר בראשית המעידים על דקות ההבחנה של ת״א.
1. ויש טעם לשבח בתרגום ״בְּקוּשְׁטָא״ אצל יעקב דווקא, כדברי רש״י לפסוק ״תתן אמת ליעקב (מיכה ז כ) – תרגם יונתן: ״תתן קושטא דיעקב לבנוהי כמה דקיימתא ליה בבית אל״ תתן לנו באמת את אשר הבטחת ליעקב; הַאֲמֵת לנו את דבריך אשר הבטחת ליעקב: כי לא אעזבך״.
2. ולכן קיים נוסח שְׁרִי לשון פעול ולא כ״חלק הדקדוק״ שגרס שָׁרֵי כמו ״חֹנֶה שָׁם״. (שמות יח ה) ״שָׁרֵי תַמָּן״. ו״נתינה לגר״ סבר שבת״א נשתרבבו שני נוסחים וסבר להגיהם, וראה גם ״נפש הגר״.
ואתער יעקב מןא שנתיה ואמר הא מן קושטא איקר שכינה די״י דשריה באתרה הדין ואנה לית אנה ידעב.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״טעם״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לית אנה ידע״) גם נוסח חילופי: ״לא ידעית״.
ואיתער יעקב מדמכיה ואמר בקושטא אית יקר שכינתא די״י שרי באתרא הדין ואנא לא הוית ידע.
And Jacob awoke from his sleep, and said, Verily the Glory of the Lord's Shekinah dwelleth in this place, and I knew it not.
[ז] וַיִּיקַּץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מִמִּשְׁנָתוֹ.
וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה׳ בַּמָּקוֹם הַזֶּה – אָכֵן הַשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ.
ואנכי לא ידעתי – אילו הייתי יודע לא הייתי שוכב מפני אונס השינה שאסור לישן אפי׳ בבתי כנסיות.
וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מִמִּשְׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה׳ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, אָכֵן שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ.
פאסתיקט֗ יעקוב מן נומה וקאל אדן נור אללה פי הד֗א אלמוצ֗ע ואנא לם אעלם.
והתעורר יעקב משנתו ואמר: אם כן, אור ה׳ נמצא במקום הזה ואני לא ידעתי.
ואנכי לא ידעתי – שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש זה.
ואנכי לא ידעתי AND I KNEW IT NOT – for had I known it I would not have slept in such a holy place as this.
וייקץ יעקב משנתו – זש״ה אשבעה בהקיץ תמונתך (תהלים י״ז:ס״ו). היה ישן שינה עריבה צופה שכינה עליו ומבטיחו ואומר לו הנה אנכי עמך. מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ׳:ז׳).
ויאמר – לעצמו.
אכן יש ה׳ במקום הזה – אכן השכינה שרויה במקום הזה. מלמד שהשכינה בבית המקדש בין בנוי ובין חרב.
ואנכי לא ידעתי – והייתי רוצה לעבור כי בא השמש.
ויקץ יעקב משנתו – אז ידע שנדבר עמו הקב״ה:
ויאמר אכן – כל מקום שנאמר אכן הרי הוא לשון בירור, כמו כן ונכון, כלומר אך כן כך אמר ברור ונכון שיש ה׳ במקום הזה, מלמד שהשכינה שרויה בכל מקום בין בנוי בין חרב, ושכינה חנויה כאן:
ואנכי לא ידעתי – והייתי חפץ לעבור לולא כי בא השמש ואיחרתי. ואם ידעתי לא נהגתי בו קלות ראש לשכוב עליו:
אכן יש י״י במקום {הזה}א – לא כמה שהייתי סבור כששכבתי כאן שהוא מקום חול, אך כן הוא שהוא מקום קודש. וכן כל אכן שבמקרא – אך כן, ולא כמו שהייתי סבור. וכן: אכן נודעב הדבר (שמות ב׳:י״ד).
א. כך בליקוט אוקספורד-מינכן.
ב. כך גם בליקוט אוקספורד-מינכן. בכ״י ברסלאו נוסף בטעות (לפי עדות רוזין): את.
'Akhen SURELY THE LORD IS PRESENT IN THIS PLACE: It is not a common place, as I had thought when I lay down here,⁠1 but in fact (׳akh ken) it is a holy place. Whenever 'akhen appears in the Bible it means "but in fact it is not as I had previously thought.⁠" Similarly (Ex. 2:14), "But in fact ('akhen) the matter is known.⁠"2
1. See commentary and my notes to 28:11, s.v. vayyifga'.
2. See similarly Rashbam ad Ex. 2:14.
While most moderns admit that 'akhen can emphasize contrast and mean "but in fact" (e.g. BDB), Rashbam appears to be alone in emphasizing that nuance in this verse.
אכן יש י״י – בעבור שימצאו מקומות יראו שם נסים, ולא אוכל לפרש למה זה, כי סוד מופלא הוא.
SURELY THE LORD IS IN THIS PLACE. The meaning of Jacob's statement is that there are places where miracles are seen.⁠1 I cannot explain why this is so because it is a deep mystery.⁠2
1. The point is that there are some places where God's presence is more manifest than in others. Cf. Ibn Ezra's comments on Ex. 25:40.
2. It is beyond human comprehension (Weiser). Levine (Introduction to Vat. Ebr. 38) suggests that when Ibn Ezra says, I cannot explain, he means, I am not permitted to explain.
ואנכי לא ידעתי – שאם ידעתי, לא הייתי שוכב וישן כאן מפני אימת השכינה.
ואנכי לא ידעתי – AND I DID NOT KNOW – For if I had known, I would not have lain and slept there out of terror of the Divine Presence.
ויקץאכן יש י״י – נראה כי המקום הזה נבחר והוא מקום קבול שכינה כי פה הראני גדולות ונפלאות במחזה הסלם.
ואנכי לא ידעתי – כי אלו ידעתי, הייתי נזהר בעצמי יותר ולא הייתי שוכב במקום הזה. ואפשר כי זו היתה תחלת נבואתו, ולזה עוד הכיר מעלת המקום כי שם נגלה אליו האל תחלה.
'וייקץ..אכן יש ה, he concluded that this site was a site chosen for revelations, seeing that he had become the recipient of such great and wonderful visions in his dream with the ladder.
ואנכי לא ידעתי, if I had known that this was a holy site I would not have chosen this site to sleep on. It is possible that this dream represented the beginning of Yaakov’s prophetic visions. This is why he had not been aware of the sanctity of the site until after his dream, seeing that this was the first time God had revealed Himself to him in any manner.
וייקץ יעקב וג׳ – {יש} בזה סוד דק, וזה כי ידוע הוא וברור כי הוא יתעלה אינו גוף ואין לו יחס אל מקום1, אמנם אע״פ כן הוא יתעלה מייחד קצת המקומות בכבוד, לא יבין האדם סוד זה אלא מי שהוא יתעלה מגלה לו, כמו שאמר למשה ע״ה במקום הנבואה (שמות ג:ה) של נעלך2 [מעל רגלך] כי המקום אשר אתה [וג׳] – כלומר שהוא מקום מיוחד בכבוד3.⁠4
ומאמרו ואנכי לא ידעתי{טעמו} כמו שאמר המתרגם ואנא לא הויתי ידע, לפי שאין הידיעה נכונה בזה אלא אחרי ההודעה5.
1. כא. רבנו מתייחס כאן לענין שלילת ההגשמה כ׳דבר ברור וידוע׳. הדים מענין שלילת ההגשמה נמצאים פה ושם בדבריו, כמו בכאן וכמו אצל קול השופר דמעמד הר סיני להלן פר׳ יתרו (יט:יט). והשוה מה שכתב להלן פר׳ שמות (ד:יד) בענין ׳חרון אף ה׳⁠ ⁠׳. לעיל פר׳ בראשית (א:כז) ביררנו על המקום שתופס ענין שלילת ההגשמה במשנת רבנו.
2. כב. כ״ה הנוסח בקצת ספרים וגם ת״א ות״י ותרגום השבעים והרומי תירגמו בלשון יחיד (וכ״ה ברוב הספרים ביהושע ה:טו), אבל בספרים שלנו ׳נעליך׳ לשון רבים. [הערות נהור שרגא]. וראה אשר האריך עוד בזה הר׳ כרמיאל כהן בספרו ׳בשלום ובמישור׳ (ירושלים תשנ״ט, עמ׳ 119 הערה 19).
3. כג. ׳ייחדו בכבוד׳ היינו שהאציל ה׳ מהודו על המקום והשרה בו שכינתו באופן מיוחד. נראה ש׳כבוד׳ כאן בלשון רבנו מובנו ׳אור נברא׳ [ראה פירושו להלן פר׳ בשלח (שמות טז:ז) שהאריך בזה] – והיא השכינה השייכת למקום – בניגוד לעצמותו יתעלה ששמים וארץ לא יכלכלוהו. השוה פירושו לעיל פר׳ בראשית (א:כו) שכתב: ׳אמנם מפני קוצר שכלנו להבין את הענינים הנשגבים, קירב יתעלה אותם אלינו בביטויי תורתו בהקלת הפירוש כדי להישיר את שכלנו אל אותו הענין הנשגב. ו{הוא} כמו {מה} שקירב אל הבנתנו את השראת אורו ושכינתו והשגחתו במקדש במאמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וכבר אמר בלשון נביאו ע״ה – כדי להסיר מן אותה המשמעות הנדמה [למי] שיש בשכלו קושי – כי אל אנכי ולא איש בקרבך קדוש ולא אבא בעיר׳. וכן השוה פירושו לפר׳ תצוה (כט:מה) שכתב: ׳ושכנתי – רמז לתמידות השכינה – שהיא כבוד ה׳ – באוהל מועד או במקדש׳. וראה נמי מש״כ הרמב״ם במו״נ (א:כה): ׳ולפי זאת ההשאלה הושאל לאלוה ית׳ – כלומר, להתמדת שכינתו או השגחתו – באיזה מקום שהתמידה בו השכינה או בכל דבר שהתמידה בו ההשגחה. ונאמר וישכון כבוד ה׳, ושכנתי בתוך בני ישראל, ורצון שוכני סנה. וכל מה שבא מזאת הפעולה מיוחס לאלוה ית׳ הוא בענין התמדת שכינתו – כלומר אורו הנברא – במקום, או התמדת ההשגחה בדבר אחד, כל מקום כפי ענינו׳.
4. כד. נראה שלדעת רבנו הכיר יעקב בייחוד המקום להשראת השכינה, ממה שנתנבא בו אף בלי הכנה ראויה לכך. והשוה לשון הרמב״ן ב׳שער הגמול׳ (בתוך ׳תורת האדם׳ סי׳ קכג, במהד׳ ר״י ספרקה עמ׳ שלג-ה): ׳גם המקום ההוא נכבד מכל מקומות העולם השפל מפני המוצק [-ההשפעה הנאצלת ומושפעת עליו] אשר על ראשו מן העולם האמצעי והעליון, ועל כן יראו בו מראות האלהים יותר משאר מקומות הארץ, כאשר אנחנו מאמינים שארץ ישראל וירושלים מקומות נכבדים מיוחדים לנבואה בעצמם מפני מוצקם, וכל שכן בית המקדש כסא ה׳, וכענין שנאמר ׳מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים׳, תלה נבואתו הבאה אליו מבלתי הקדמת כונה במעלת המקום׳.
5. כה. שתרגם אונקלוס ׳לא הויתי ידע׳ ולא ׳לא ידעית׳, ונראה בביאור דברי רבנו שר״ל שלא היתה לו ידיעה מפני שלא הודיעוהו, ולא היה יכול לדעת מקודם. וראה מש״כ בזה בספר ׳פרשגן׳ כאן [ואין דעתי נוחה בפירוש המהדיר שכוונת רבנו בדעת אונקלוס היא להדגיש שמשמעות ׳ידעתי׳ היא לשון עבר ולא הווה כשימושו בפר׳ ויחי (מח:יט) ובשמות (ה:ב)].
ויקץ׳ יעקב׳ משנתו׳ ויאמר׳ – ס״ת צ׳ב׳ו׳ר׳. מכאן שאין תפילתו של אדם נשמעת אלא עם הצבור (ברכות ו.).
ויקץ״ יעקב״ משנתו״ ויאמר״ – ס״ת צבו״ר, מכאן שאין תפלה נשמעת אלא עם הצבור, שהרי לענין התפלה אמר כאן אין זה כי אם בית אלהים.
וייקץ יעקב משנתו ויאמר – סופי תיבות: צבור, לומר שאין תפלתו של אדם נשמעת אלא בצבור.
משנתו – קרי ביה ממשנתו מתוך שהוא הוגה בתורה ביום גם בלילה לא שכב לבו מלהגות בה בחלומו.
ויקץ יעקב משנתו – לבאר שמזה והנה היה1 בהקיץ ובשמוש החושים.⁠2 וזה כמו ״ויעל מעליו אלהים״ (בראשית ל״ה:י״ג). אמנם ׳וישכם בבוקר׳ אינו מחויב זה תמיד.⁠3 וזכור זה.
אכן יש י״י במקום הזה – מבואר לחכמים מכמה טעמים. אמנם מה פלא בזה אחר שמצאנו תמיד עליו ית׳ ׳ויבא׳ ׳ויעל׳ ׳וילך׳.⁠4
1. המשך הדברים מפסוק זה ואילך.
2. לעומת מה שקדם שהיה במראה נבואה.
3. לשון השכמה בבוקר אינו בהכרח מציין שהדברים הקודמים היו במראה הנבואה, כגון כאן פסוק יח, שאינו מיד אחר התגלות, אלא מה שהתרחש מיד לפני ״וישכם יעקב בבקר״ היה אף הוא בהקיץ.
4. אחת ההצדקות לתיאור צמצום נוכחות ה׳ למקום מסויים היא ׳דברה תורה בלשון בני אדם׳. ואין להתפלא על פסוק זה שכן במקרא לעיתים תכופות מיוחסות לה׳ פעולות שונות.
והנה כאשר הקיץ יעקב, נפלא על חוזק ההכנה אשר בזה המקום לקיבול השפע האלהי, ואמר: אכן יש ה׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ואולם אמר זה, כי אם היה יודע זה היה מתנהג בו בקדושה יותר ממה שעשה.
ואולם מכח אלו הספקות ומטעם הכוונה אשר נכנסנו בה בזה הדרוש אני אומר שנתבאר בכאן ענין נפלא מענייני הנבואה וממה שיקראה מהקיצור למתחילים בה והספקות אשר יפלו להם בין מה שהושרש עמם מפאת עיוניהם ובין מה שנתחדש להם עמה בהתחנכם בנבואה כ״ש כשילוה אל זה ג״כ חסרון ההכנה מצד מהצדדים שהרי אמרו אין נבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר (נדרים ל״ח.) שהם תנאים הכרחיים כמו שבא בתחלת השער הי״ט וכמו שיתבאר בהקדמת שמות ב״ה. שהרי יעקב אבינו לשעה ההיא לא היה מוכן לגמרי אל מדרגת הנבואה הגמורה שאם היה חכם וגבור עשיר באמת לא היה כי הוא הולך ונטרד מבית אביו בעירום ובחוסר כל ותפלתו נשמעת בהתחננו ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. ולזה היתה המראה ההיא אשר ראה אז בחלום הלילה ומתוך שינה עמוקה כמו שנאמר בתחלתו ויחלום והנה סולם וגו׳ ובסופו ויקץ יעקב משנתו וכו׳ מה שלא אמר כן במקומות אחרים שנזכרה נבואה בחלום או במראות הלילה שאע״פ שהיה בהם תחלת הענין בחלום כבר תתחזק המראה ותתפשט אל שירגיש הרואה שאינו חלום רק נבואה ממש אבל כשאמר ויקץ יעקב משנתו יורה שמתחלה ועד סוף לא הרגיש החולם כי אם חלום וכמ״ש ויקץ פרעה והנה חלום (בראשית מ״א:ז׳) שאע״פ שראה בחלומו ענין אמיתי קרוב לנבואה כמ״ש את אשר האלהים עושה הראה את פרעה (בראשית מ״א:כ״ח) הנה יקיצתו משנתו תעיד עליו שהוא חלום גמור וכמה הורה זה בר קפרא במ״ש עליו ויחלום אין חלום בלא פתרון. והנה סולם מוצב ארצה וכו׳ כמו שכתבנו למעלה.
והנה הרב המורה בפ׳ מ״ה חלק ב׳ הכריח היות ענין שלמה המלך למטה ממדרגות הנבואה הגמורה למה שנאמר בו ויקץ שלמה והנה חלום (מלכים א ג׳:ט״ו) מהטעם שכתבנו היה כן אותו משפט עצמו בכאן באומרו ויקץ משנתו אלא מפני מה שכתב זה לשונו. וכאשר נתעורר מחלום הנבואה ההוא לא אמר שזה חלום אבל פסק ואמר אכן יש ה׳ במקום הזה ואמר אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען (בראשית מ״ח:ג׳) ופסק שהוא נבואה. אמנם בשלמה נאמר ויקץ שלמה והנה חלום וכו׳ ע״כ. ואתה רואה כי מאמר אכן יש ה׳ במקום הזה אינה טענה וכ״ש בסמוך אליו ואנכי לא ידעתי כמו שיבא אמנם הראיה השנית היתה ראיה גמורה אם לא קפצה לו הארץ לרב. שהרי לא אמר אל שדי נראה בלוז אלא על מה שנאמר לו שם בשובו שנאמר ויבא יעקב לוזה (בראשית ל״ה:ו׳) ושם נאמר אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים וכו׳ והוא מה שאמר ויברך אותי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך וכו׳. והוא מבואר והנה אנחנו נקבל מדברי הרב ההכרחי והוא מה שיגזור ענין השינה והקיצה כי השאר קצתו נראה כי הוא זולת מה שחשב וקצתו בלתי מוכרח. וכבר זרז אותנו שם שלא נטעה באלו המדרגות במוצאנו בספרי הנבואה שבאתהו הנבואה בצורת מדרגה אחת ויתבאר בו עצמו שבאתהו באחרת וא״כ ראייתינו נכונה כמה שאמרנו ולזה כאשר הקיץ משנתו העיד הכתוב שנסתפק במראה הזאת אם היתה נבואה מושפעת מאתו יתעלה כמו שיורו ענייני המראה או אם היה חלום לבד כמו שחוייב מחוסר הכנתו וזה הדבר הוא שבו היתה השגתו אז חסרה מנבואה גמורה שהנביא שתגיע לו נבואה שלימה לא יסופק לו כלל נבואתו אם דבר ה׳ הוא שאם יסתפק לא יעשה על פיה דבר שיש בו פקוח נפש וא״א החזרה כמו שעשה אברהם במעשה העקידה כאשר כתב הרב המורה שם פרק כ״ד חלק ג׳. אמנם כשלא תגיע על השלימות לסבה מה לא די שיכול להסתפק בה אלא שכבר ישתבש ויחשוב בה זולת מה שהוא ע״ד האמת כמו שנראה הענין מפורש בתחלת ענינו של שמואל שקרא אותו השם ית׳ בשמו פעמים שלש וחשב שעלי קראו. ומהידוע שקרה לו כן מפני היות הפעם הראשונה לנבואתו כמו שביאר הכתוב ושמואל טרם ידע את ה׳ וטרם יגלה אליו דבר ה׳ (שמואל א ג׳:ז׳). וכבר הודה הרב ז״ל בזה בפרק הקודם אלא שלא כיוון לכך ולמה לא יקרה ליעקב כזה בנבואה הראשונה שהגיעה לו ולא יקרה לו שום טעות בזה אחר שהוא הרגיש בו גם שהכתוב הזכיר אופן השגתו ומדרגתה וטעם הסתפקו בה כי על זה האופן אין בזה בית מיחוש. וכבר בא מאמר ירמיהו בענין חנמאל בן שלום ואדע כי דבר ה׳ הוא (ירמיהו ל״ב:ח׳).
והנה על צורת זה הספק אמר אכן יש ה׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי – ירצה לפי עניני החלום הזה הנפלא יראה שיש שפע נבואיי מאת ה׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי שיהיה כן בלי ספק כי חולם הייתי ועדיין לא נתחזק בנביא.
שאלו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה. דאל״כ מאי נפקא מינה אם לא ידע:
ויקץ יעקב משנתו וגו׳ עד ויעבוד יעקב ברחל וגו׳. ספר הכתוב שהקיץ יעקב משנתו משתומם כשעה חדא ושער בנפשו שדבר גדול נראה לו בחלומו ולכן אמר אכן יש י״י במקום הזה ואנכי לא ידעתי רוצה לומר אני הייתי חושב שלא תמצא קדושה ודבקות השגחה אלא במקום שיהיו אנשים אנשי חיל ירא אלהים כאלו תאמר באר שבע מצד אבי שיושב שמה ועתה אומר שיש י״י במקו׳ הזה מקודש ומושפע מפאת עצמו עם היות שאין כאן אנשים והיה אומר זה לענותנותו שאין ספק שלא קנה המקום הקדושה אלא מפאת האנשים אם אברהם ויצחק ששם נעקד על גבי המזבח ואם יעקב עצמו בזכות המראה שראה שם ואם מפאת ישראל שהיו עתידין לבנות שם בית המקדש לעבוד את י״י אבל יעקב תלה הכל בקדושת המקום.
ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה׳ וכו׳ – הרצון בזה לפי שידוע שדרך החולמים להיותם בהולים וטרודים אחר הפתרון. כמו שמצינו בשר המשקים ושר האופים והנם זועפים. וכן בפרעה ואין פותר אותם לפרעה. ובנבוכדנצר כתיב ותתפעם רוחו ושנתו נהיתה עליו. ובדניאל כתיב נהייתי ונחלתי ימים. וכשראה יעקב בעומק חלומו ולא נפעם רוחו לדעת החלום ולא הוצרך לפותרים. כי השם פתר חלומו והודיעהו מה די ליהוי בתר דנא. ולא היה בהול אחר הפתרון כדרך שאר החולמים. וגם בלילה שכב לבו במקום ההוא. וזהו ויקץ יעקב משנתו בלי פחד בהלה אלא מיושב בעצמו. אמר אכן יש ה׳ במקום הזה אחר שהוא עומד עלי לפתור חלומי כאומרו והנה ה׳ נצב עליו. ומה שאמר ואנכי לא ידעתי אינו מן התימא כי הוא לא היה נביא מפורסם כאליהו ואלישע שאמר וה׳ העלים ממני ולא הגיד לי. אבל הרצון בזה לפי שידוע שהאדם שמשיג איזו השגה הוא מצד שני דברים. או מצד הכנתו. או מצד הכנת המקום. כי לפעמים כשהאדם בלתי מוכן יסייעהו הכנת המקום. ולכן אמרו זכרונם לברכה אוירא דארעא דישראל מחכים. ולכן אמר אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים. לרמוז שהיה קהלת מקהיל החכמות כמו שאמר בו ויחכם מכל האדם. והסבה לזה שהיה מלך ישראל על עם חכם ונבון. וכן היה בירושלם מקום החכמה עומדת על טבור הארץ. וזה היה סיוע להכנתו. ולכן אמר יעקב אני רואה בעצמי שהייתי בלתי מוכן מטורח הדרך ועצב ודאג וירא מעשו אחי. וידוע שאין שכינה שורה אלא מתוך שמחה. ועם כל זה ראיתי מראות אלהים. וא״כ מי סבבזה וחקרתי ומצאתי שאין זה אלא מצד הכנת המקום הקדוש הזה. וזהו אכן יש ה׳ במקום הזה מצד המקום כי מצידי ידוע שלא הייתי מוכן. וזהו ואנכי לא ידעתי. כלומר מצדי לא ידעתי בי שום הכנה שבעבורה אזכה למראה הזה. ואחר שראה עצמו ערום בלי לבוש נתירא מצד היותו בלתי מוכן. וזהו ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה. אחר שאני בלתי מוכן והשגתי השגה גדולה. אני אומר כי מצד המקום הוא ולא מצדי. וזהו מה נורא המקום הזה:
ומה שאמר אין זה כי אם בית אלהים. והיה ראוי לומר זה בית אלהים. הרצון בזה כי אולי יעקב היה מסתפק בזה והיה חושב שזאת ההשגה השיג מצד הכנתו ולא מצד המקום. או מצד הכנתו והכנת המקום. והיה אומר או זה או זה או שניהם כאחד טובים. לזה גזר אומר ואמר אין זו מצד הכנתו אלא מצד הכנת המקום שהוא בית אלהים. וזהו אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים. וכאן נשפע ויורד השפע האלהי. או שיאמר אין זה כי אם בית אלהים כי כשיעקב הקיץ משנתו והשיג מראות אלהים היה אומר באי זה מקום אני יושב וחשב מחשבת אמת. ואמר בלוז אני יושב כמו שאמר ואולם לוז שם העיר לראשונה. ואחר כך חשב ואמר אין זה לוז כי לוז לא היה מקום מוכן להשגות הקדושות האלו. ואין אני עומד אלא בבית אלהים. אחר שהשגתי מראות אלהים. ולזה אמר אין זה לוז כמו שחשבתי. אלא בית אלהים שהוא מקום קדוש ונורא. וזהו מה נורא המקום הזה. ואחר שהוא נורא אין זה לוז כי אם בית אלהים. ולפי שראה שהוא בית אלהים ולא לוז. השכים בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו. כי היא אבן השתיה והכיר במעלתה שמצד המקום שהיה בו באה לו זאת ההכנה. וישם אותה מצבה שזה כנגד סולם מוצב ארצה. ויצוק שמן על ראשה כנגד וראשו מגיע השמימה. לרמוז שמצד זה המקום היה קישור לכל הדברים. ולהורות על מעלת המקום אמר ויקרא את שם המקום ההוא בית אל אף על פי שלוז היה שם העיר לראשונה. וזה היה שם בטעות כי שמו האמתי הוא בית אל. אחר שהוא מוכן לכל השגה קדושה. ולכן קרא שמו בית אל בנקיבת שם ובהכרזה. בענין שיהיה זה שמו לעולם:
או יאמר אין זה כי אם בית אלהים – כמו שפירשתי למעלה במאמר אברהם קראו הר שנאמר בהר ה׳ יראה. ויצחק קראו שדה שנאמר לשוח בשדה. וכשראה יעקב עצמו בזה המקום שנקרא הר ושדה. ואני רואה שהמקום הזה נורא מאד מי יכילנו. ואין ראוי להקרא הר שהוא מקום חרב. וזהו מה נורא המקום הזה. ואין ראוי שיקרא שמו הר. אלא בית אלהים וזהו אין זה הר כי אם בית אלהים קדוש. וכן חשב במסורת אביו שקראו שדה. ואמר אין זה ראוי שיקרא שדה אחר שהוא נורא מאד. וזהו מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים. כלומר אין זה ראוי להקרא שדה בור ולא שדה הארץ. כי אם בית אלהים קדוש. ולכן קרא שמו בית אל להורות על קדושתו. וזהו שאמרו יעקב קראו בית. וכבר כתבתי למעלה פי׳ המאמר הזה ורמזתי בו ענין נאות מאד בענין הג׳ בתים. השם יתברך וראינו מתורתו נפלאות ויראנו בבניינו אמן:
אכן יש ה׳ במקום הזה – אין ספק שזה המקום מוכן לנבואה, מאחר שראיתי בו מראה כזאת בלתי שאתכוין לנבואה, כי אמנם ישתנו תכונות משמשי העצם השכלי המתנבא כפי השתנות הארץ והאויר, כאמרם ׳אוירה של ארץ ישראל מחכים׳ (בבא בתרא קנ״ח:).
ואנכי לא ידעתי – שאלו ידעתי הייתי מכין עצמי לנבואה ולא כן עשיתי.
אכן יש ה' במקום הזה, there can be no question that this is a location from where the gift of prophetic insights is dispensed, seeing that I have been granted such an insight without even having expected it or prepared myself for it spiritually. It is a fact that the characteristics of a person undergo changes in the land of Israel just as the climate and very air in this country are different, contribute to one’s mental and spiritual progress. Our sages have phrased this (Baba Batra 158) as “the very air of the Land of Israel makes one wiser.”
ואנכי לא ידעתי, if I had realised the special distinction of this site I would have prepared myself mentally for receiving these Divine insights.
שאם ידעתי וכו׳. דאם לא כן ״ואנכי לא ידעתי״ למה לי:
אכן יש ה׳ במקום הזה וגו׳ – הזכיר ג״פ לשון מקום כנגד ג׳ מקדשים, כנגד מקדש ראשון ששרתה שם השכינה ואעפ״כ לא ידעו את ה׳ כי אחר גילוליהם לבם הלך, אמר כאן אכן יש ה׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי כנגד בית שני נאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים, כי ידוע שבבית שני היה מורא מקדש על כל העמים, כי אפילו אלכסנדרוס מוקדון היה מתירא לשלוח בו יד והיה קם על רגליו מפני שמעון הצדיק, אע״פ שחסרו בו ה׳ דברים עקריים השכינה, והנבואה, וארון, ואורים ותומים, ואש מן השמים, ולא נשאר בו כ״א השם שנקרא בית אלהים ע״ז אמר כאן אין זה כי אם בית אלהים, כי בבית ראשון נראה להם ה׳ עין בעין עד אשר היו מראין על כבודו ית׳ לאמר זה אלי ואנוהו, הנה אלהינו זה, אבל בבית שני אין זה ולא נשאר בו כ״א השם שהוא בית אלהים. כנגד בית ג׳ אמר ויקרא שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה. כאלו לא נעקר ממנו שם לוז אחר שנחרב לאחר בנינו, אבל לעתיד יהיה בנינו נצחי, כי קריאת השם מורה על הקיום הנצחי, וזה שמו לעולם וכמו שנאמר (יחזקאל מ״ח:ל״ה) ושם העיר מיום ה׳ שמה. פירש הרד״ק שר״ל שלעולם לא יסור שמו ית׳ מתוכה.
וכן בתחלת הפר׳ ג״פ לשון מקום, כנגד בית ראשון אמר, ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, יען כי לא ארכו להם שם הימים כי אם כשיעור לינה אחת, זה שבתם הבית מעט רמז לקוצר זמן עמידת הבית בקדושתו, עד כי בא השמש, כי שמש וירח אספו נגהם, (יואל ב׳:י׳) ולמעלה ביארנו ענין שקיעתו ב׳ שעות קודם זמנה רמז לשקיעת שמשן של ישראל שתי שנים קודם הזמן הקצוב. כנגד בית שני אמר, ויקח מאבני המקום, כי כן נאמר בבנין בית שני והוציא (זכריה ד׳:ז׳) את האבן הראשה וגו׳ ומאבני ולא כל אבני, כי חסרו אבני הלוחות ואבני אורים ותומים. כנגד בית הג׳ אמר, וישכב במקום ההוא כי כאשר ראה הבית הג׳ בבנינו ונצחיותו אז שכב וערבה שנתו, לאמר זאת מנוחתי עד עד, לאפוקי בשני בתים ראשונים לא נחו מאויביהם.
וַיִיקַץ יעקב משנתו: בכל ספרי׳ מדוייקי׳ בשני יו״דין. <ומה שכתב בעל 1מכלל יופי בא ביו״ד האיתן לבד, טעות הוא, ודבריו לקוחי׳ 2מהמכלול (דף קכ״ט), וכן משמע 3מהגהת המדקדק שם וגם 4מהגהתו בשרשי׳ שרש יקץ, ואין לסמוך עליהם בזה. עתה באו ונסמוך על 5מה שכתבתי בפ׳ נח על פסוק וייקץ נח בשם הרמ״ה ז״ל שהיה רב מובהק ודבריו מדוקדקי׳ בכל מקו׳ ובפרט במלאכת הגהת התורה, כי לכך בא, וזהו אומנותו לברר האמת ע״פ הספרי׳ המדוייקי׳, ואין לטעות בהוראותיו, דודאי דק ואשכח. ועוד> כי כל המסרות מסכימות דליכא בקריא רק תלתא חסרי׳, וסימניהון, 6ויקץ דשמשון תניינא, 7ויקץ שלמה, 8ויקץ כישן. כל זה ראיתי 9במסורת הדפוס (תילים ע״ח), ומסרות אחרות בספרי׳ כ״י בשופטי׳ (י״ו) ובמלכים (א׳ י״ג), גם 10במסרה קטנה ריש פ׳ ויהי מקץ על פסוק וייקץ פרעה, נמס׳ כל אורית׳ כ״כ. [וייקץ].
1. מכלל יופי: על אתר, י ע״ב.
2. מהמכלול: צו ע״א.
3. מהגהת המדקדק שם: הגהת אליהו אשכנזי (בחור) למכלול, שם (הבחור מתקן שם את דברי רד״ק וקובע כי הכתיב החסר בא בפסוק ׳ויקץ משנתו׳ שנאמר בשמשון [שופ׳ טז כ] ולא בפסוקנו. נורצי מביא את דבריו כראיה לכך שקביעת הרד״ק ומכלל יופי היא טעות).
4. מהגהתו בשרשי׳: הגהות אליהו אשכנזי (בחור) לספר השרשים, 429 ע״א (הבחור השתבש שם בקביעת שלושת הפסוקים חסרי יו״ד השורש, אך מדבריו עולה שהכתיב בפסוקנו מלא).
5. מה שכתבתי: מ״ש בר׳ ט כד (׳וייקץ נח׳).
6. ויקץ דשמשון תניינא: שו׳ טז כ.
7. ויקץ שלמה: מל״א ג טו.
8. ויקץ כישן: תה׳ עח סה.
9. במסורת הדפוס: מ״ג-ד תה׳ עח סה.
10. במסרה קטנה: מ״ק-ד בר׳ מא ד.
שאם ידעתי לא ישנתי כו׳. דק״ל מאי נפקא מינה אם לא ידע:
For had I known I would not have slept... Rashi is answering the question: What difference does it make that he did not know?
וייקץ וגו׳ אכן וגו׳ ואנכי וגו׳ – צריך לדעת כוונת אומרו אכן, שנראה כי נתגלה לו הנעלם. עוד מה תמיהא זו ואנכי לא ידעתי שנראה שצריך הוא לדעת כל נסתר.
ויתבאר על דרך אומרם ז״ל (חולין צא:) כי בא השמש שקעה לו שלא בעונתה לשכב שם בבית מלון המאושר, ויעקב לא הרגיש טעם הערב שמש שלא בזמנו, לזה כשבא החלום ברוב ענין אז הוכר לו הנסתר טעם הערב שמש, והוא אומרו אכן יש ה׳ וגו׳ ולזה העריב השמש לצורך שכיבה במקום הזה.
ואומרו יש ה׳ פי׳ שם הוא מקום שבו ה׳ מצוי תמיד יותר מכל המקומות, ואשר לזה רצה ה׳ לדבר אתו שם מדי עוברו שמה, ואמר ואנכי לא ידעתי קודם טעם הדבר כי אם היה יודע היה מכין עצמו לנבואה כי הנבואה צריכה הכנה כידוע. ואפשר אם היה מכין עצמו היה מתנבא בהקיץ ולא בחלום ידבר בו, ולזה מתאונן על מה שלא השכיל על דבר. ורש״י ז״ל פי׳ ואם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש ע״כ. ואם לזה לבד נתכוין נאמר אליו ואם לא ישנת לא היית חולם חלום נבואיי בכל ההבטחות, ובהכרח להשלים הכוונה במה שפירשתי.
וייקץ יעקב, Jacob awoke, etc. What did Jacob mean by the word אכן in this verse? It appears to mean that something concealed had been revealed to him. Why would he then express surprise at having been unaware of such knowledge, i.e. ואנכי לא ידעתי? Did he have to be aware of everything that is hidden?
Perhaps we may explain this by referring to Chulin 91 where the words "for the sun had set" are interpreted to mean that Jacob personally experienced an unusually early sunset on that day. This was designed to force him to spend the night at that site. What Jacob meant then was that at the time when the early sunset occurred he had not understood its meaning. He did so now only with the help of the dream he had dreamt.
When Jacob said: יש השם במקום הזה, that God is in this place, he meant that God is present at this site all the time, in contrast to other sites. This is why God wanted him to spend the night there in order to communicate with him there. Jacob apologised for not having prepared himself for a divine revelation; had he been aware of the significance of that site he would surely have done so. Prophecy requires the recipient to first prepare himself mentally. Perhaps if Jacob had prepared himself to become the recipient of a message from God he might have prophesied while awake instead of while dreaming. This may have been what he bemoaned in this verse. Rashi explains simply that Jacob meant that if he had known the holy nature of that site he would not have allowed himself to go to sleep there. If that were the only meaning of Jacob's words we could say to him (Rashi) that Jacob then would not have experienced all the promises God made to him during his dream. We therefore need to include what I have just written in order to explain the verse satisfactorily.
וייקץ יעקב משנתו – זאת המראה היתה נבואה וכמו ״וירא אליו י״י אל באלוני ממרא״.⁠1 ואמנם לא נכתב ״וירא אליו י״י״ הרי אמור להלן ״וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם״2 ונאמר ״לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך״.⁠3 וכמו שאמר ״במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו״4 כלומר אם הנבואה בהקיץ יהיה במראה שיראה הנביא מראות אלהים, כמו אברהם שראה מחנה שכינה ומלאכים במראה, ומתוכה התנבא וְדִבֶּר אליו השם. או בחלום שיראה בו מראות אלהים כמו יעקב במראה הסולם. ובאותה המראה התנבא, וכשהקיץ משנתו ידע אמתת דברי הנבואה.
אכן – פירש רשב״ם ז״ל ״לא כמו שהייתי סבור כששכבתי כאן שהוא מקום חול, אך כן הוא שהוא מקום קודש, וכן כל אכן שבמקרא ׳אך כן, ולא כמו שהייתי סבור׳. וכן ׳אכן נודע הדבר׳⁠ ⁠⁠״ (שמות ב, יד) עכ״ל. ומה יענה על ״אכן חציר העם״.⁠5 והשם ידע כן מאז. אלא זאת המלה כמו אך הן {או אך כן} והוא על חוזק אמתת הדבר, כלומר רק אמת הדבר ואין בו ספק. וכן ״אכן נודע הדבר״, רק אמת שנודע. וכן ״אכן יש י״י במקום הזה״, רק אמת ואין בו ספק.
יש י״י במקום הזה – אין המקום הזה כשאר מקומות קדושים שנגלו שם האלהים כמו באר לחי ראי שנגלה שם מלאך להגר, או כמו חברון ובאר שבע שנראה שם השם לאברהם וליצחק. כי במקום הזה יש י״י. פה מקום מנוחתו הדום רגליו, וכל מבקש אותו יבוא פה; וכמו שיפרש בכתוב הסמוך.
ואנכי לא ידעתי – פירש רש״י ז״ל ״שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה: ואולי אמר ג״כ שאם ידעתי היית משתחוה פה לי״י ומתפלל אליו.
1. בראשית יח, א.
2. שם לה, ט.
3. שם לה, א.
4. במדבר יב, ו.
5. ישעיה מ, ז.
אכן יש ה׳ – הקב״ה כבודו מלא עולם, אבל הענין כאן שבמקום הזה נראה כבוד שכינתו יתברך אל הראויים אליו, כי מקום נבחר יש לגלוי השכינה כמ״ש והיה המקום אשר יבחר ה׳ אלהיכם בו לשכן שמו שם (דברים י״ב י״א), והר המוריה נתייחד מאז להשראת הכבוד ולירידת השפע האלהי, ולכן נצטוה אברהם להקריב שם את בנו לעולה, ושם הקריב דוד עולות להעציר המגפה, ושם בנה שלמה המלך את בית הבחירה ככתוב בדברי הימים:
ואנכי לא ידעתי – שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה:
יש ה׳ במקום הזה – כבוד שכינתו נראה במקום זה אל הראויים אליו, כי מקום נבחר יש לגלוי שכינה, כמ״ש והיה המקום אשר יבחר ה׳ בו לשכן שמו שם, ואם הייתי יודע שהוא מקום קדוש כזה לא ישנתי, כ״כ המפרשים, וכבר טען הרא״ש ע״ז, כי איך יתחרט על השכיבה, שהרי הכתוב מעיד שנמשכה לו ברכה משכבו שם, והנבואה אמרה הארץ אשר אתה שוכב עליה. ומלבד זה מוכח מסדור מלות המאמר שאינו מדבר מקדושת המקום, דא״כ היה לו להקדים המקום להשם ולומר ״במקום הזה יש ה״⁠ ⁠׳, ואז היה מורה על מקום זולת מקום, כי עיקר כוונת האומר נודע ע״י סדר התיבות במאמרו, כענין תפשום חיים חיים תפשום וכמבואר באחרי מות בוכסהו בעפר, ומדהקדים ״יש ה״⁠ ⁠׳ מבואר שזה הוא העיקר המכוון ממנו. לכן נ״ל אף שהיתה מציאות ה׳ נודע אליו בקבלה מאבותיו, וגם בלי ספק היה לו בענין נשגב זה ידיעות מושכליות, בכל זאת כשזכה פעם ראשונה למראה נבואה זו שנתגלתה השכינה ולומר אליו, ״אני ה׳⁠ ⁠⁠״ שנתאמתה לו מציאות האמתי במראה, שהיא בלי ספק מעלה יתירה לבלי תכלית על קבלתו וידיעתו הקודמת לו בזה, הנה מרוב חבה היתרה שנודעת לו ענין נכבד זה, הסיח דעתו מכל ההבטחות הגדולות שהובטח עליהם בה, ובשמחה גדולה התפלא לאמר ״אכן יש ה׳ במקום הזה״, ירצה נתאמת אצלי בהשגה נפלאה מציאות ה׳ במקום זה (דאס דאזיין גאָטטעס איזט מיר געוויסס געוואָרדען אן דיעזעם אָרטע): ואחר שמתנאי הנבואה שאינה חלה רקעל חכם גדול בחכמה כשנכנס לפרדס ונמשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג (ע׳ רמב״ם יסודי התורה פ״ה ובשביעי לח׳ פרקיו), ואין ספק שנתעלה יעקב אבינו אל השגות הנכבדות האלה בבית אביו ובבית מדרשו של שם ועבר, עד שמצדה לא היתה לו מחיצה המבדלת אותו מן הנבואה, בכל זאת מדרך הולכי תמים להקטין מעלתם, לכן נדמה בעיניו שחסרים לו עוד מדעות שכליות, עד שמצד חסרון ידיעתו בהם עדן אינו ראוי לנבואה לכן אמר ואנכי לא ידעתי (נאָך מאנגעלט עס מיר אן וויססענשאפטען), ירצה עדיין לא הגעתי אל הידיעות הראוית למעלה זו. ויש בלשון ידע ענין הכרה והשגה, כי המשיג דבר ידע אותו, כמ״ש (שמואל א ג׳) ושמואל טרם ידע את ה׳ דתרגומו לא אלף למידע אולפן מן קדם ה׳. ובמכדרשב״י כאן, ואנכי לא ידעתי אמר וכי כל האי אתגלי לי ולא אסתכלת למנדע אנכי ולמיעל תחות גדפא דשכינתא למהוי שלים, והדברים קרובים למ״ש, ותיבת יש עיקר הנחתו לקיום מציאות ענין מה, הפך ממלת אין שהוראתו שלילה מוחלטת, ועיקר מלת יש היא לשם דבר (כמ״ש במכלל יש) ואע״פ שהוא שם פעמים פירושו בענין הן, ולפעמים יוסיפו אל״ף בראשו ואמרו איש, והוא שם דבר נופל על כל עצמי נמצא, כמו ויתן איש בתרו, ועיקר יסודו יש, וכן בעל המסורת מונה ג׳ איש דסבורין יש, אם אש להמין (שמואל ב י״ד) האש בית רשע (מיכה ו׳) איש רעים להתרועע (משלי י״ח) ובלשון ארמי לעולם אית בתוספת אל״ף בראש תמורת יש שבלשון עברי.
יש ה׳ – השגחת ה׳ היא גם במקום הזה ואנכי לא ידעתי – מְגַנֶה עצמו על שהצטער על בריחתו ועל שהוצרך לשכב על הדרך, ולא בטח בה׳, ואולי מתוך צערו קלל את המקום ההוא.
וייקץ – ״יקץ״ בבניין קל, ו״קוץ״ בבניין הפעיל, משמעות שניהם ״להתעורר״. המשמעות הבסיסית של ״קוץ״ היא: למאוס במה שהתאווה אליו מקודם. ״קיץ״ הוא העונה בה הבשילו הפירות, ועתה ״קָצִים״ הם בהזנה אשר שאבו מקודם בצמאון מהאדמה. כיוצא בזה, ״קוץ״ ו״יקץ״ מציינים את הרגע בו שאב האדם הישן את מלוא סיפוקו מהחיק המחייה של הטבע, ועתה מנתק את עצמו מאחיזתו, וקם שוב לקיום עצמאי.
אין טעם הפסקה לאחר ״ויאמֶר״, כפי שיש בפסוק יז לאחר ״ויירא ויאמַר״. בפסוקנו, תיבת ״ויאמר״ אינה מתחילה פעולה חדשה, אלא מציינת את הדברים שאמר בעת שהתעורר משנתו; את הרושם הראשון שקיבל ממה שעבר עליו בשנתו.
אכן יש ה׳ במקום הזה – יעקב בענוותנותו אינו מייחס את קרבת ה׳ אליו, אלא אל המקום. אכן אין צורך לבקש את ה׳ בשמים; אלא בכל מקום שאדם נקי מעוון מניח את ראשו – שם נמצא ה׳! זאת מחשבתו הראשונה של יעקב. ואז הוא מוסיף: ״ואנכי לא ידעתי!⁠״ לא ידעתי שכבוד ה׳ שוכן בעולם הזה – ביחד עם האדם!
שאלות:
מ״ש אכן יש ה׳ ויירא ויאמר מה רצה בזה, ומ״ש ויקרא שם המקום בית אל ולקמן (ל״ה ט״ו) אמר שנית שקרא שם המקום בית אל.
וייקץ וגו׳ ויאמר – הנה הנבואה לא תחול על הנביא רק אם מכין א״ע אליה, אבל בבלי הכנה לא יצוייר שינבא רק מצד סגולת המקום, כמו שהיה בבהמ״ק שמשם שאבו רוח הקודש, וכמ״ש ושמואל שוכב בהיכל ה׳ ויקרא ה׳ אל שמואל, ויעקב לא היה מוכן בעת ההיא לנבואה, וגם לא הכין א״ע אליה כנ״ל, ומזה ידע שמה שחל עליו השפע הנבואיית היא מצד סגולת המקום. וז״ש אכן יש ה׳ במקום הזה, שבהכרח קדושת המקום גורם כי אנכי לא ידעתי, ולא הכינותי א״ע לנבואה, ומזה ידע שמקום הזה יש בו קדושה יתרה מאד שגם בלי ידיעתו את מעלתה וקדושתה מלאה את כל בתי נפשו אורה.
YAQOV AWOKE FROM HIS SLEEP AND SAID. Now, prophecy will never be rendered unto the prophet unless he readies himself for it. Without such preparation, he might only come to prophesy when induced to do so by some special quality of his location — just as we find this to have been true for the Holy Temple: It was a source of prophetic power — as indicated by,⁠1 And Shmuel slept in the temple of the Lord, and the Lord called to Shmuel.
At this time Yaqov was not ready for prophecy — nor had he prepared himself, as already noted. He therefore realized that his having nevertheless experienced the prophetic flow derived from the quality of the location. Hence, Indeed, the Lord is present here: it was certainly the sanctity of the site that induced it, since I knew not and I did not prepare myself for prophecy. It also became clear to him then that this site was especially imbued with holiness, for without even his knowledge of the sanctity and elect character of the place, it enveloped his whole being in light.
1. 1Sam. 3:3.
משנתו: מיותר. ללמד שלא בא החלום ברוב ענין של דברים בטלים שנמשך באורך השינה, שהוא הרבה משיעור חלום אמת, אלא הקיץ יעקב מעוצם שנתו, שאחר שחלם תיכף ומיד הקיץ ולא ישן עוד, באשר היה דרך הנבואה ולא נטפל עמו דברים בטלים.
אכן יש ה׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי: כמצטער על שישן באותו מקום שהיתה שם התגלות שכינה1, וטוב היה יותר להרבות באותה שעה שם בתפילה ובקשה בהקיץ.
1. באופן חד פעמי, וכפי שיבואר בהמשך, שבתחילה חשב שהיתה כאן התגלות שכינה ארעית, ועל כן הצטער שהפסיד את ההתגלות עקב שנתו. אך בהמשך הבין שזהו מקום מיוחד להשראת השכינה באופן קבוע.
אכן יש ה׳ וגו׳. זה לעד כי לדעת קדמונינו היו מקומות ראוים זולת מקום להשראת שכינתו ית׳, שאלולי כן לא יאמר אכן וגו׳ ואנכי לא ידעתי.
אכן – ביטוי שבא, כאשר חשים בתופעה חדשה מפתיעה ובלתי צפויה; השווה שמות ב׳:י״ד.
יש ה׳ – האמנתי כך אומר יעקב, שרק במקום בו מוקם מזבח ושמתקיים בו פולחן, רק שם נוכחות ה׳, זה העוזר ומושיע לאדם; עתה ראיתי שגם במקום הזה נוכח ה׳. ביטויו של יעקב ״אכן יש ה׳⁠ ⁠⁠״ חוזר ישירות אל התופעה שבה חש זה עתה — ״והנה ה׳ נצב עליו״, ואל ההבטחה ״והנה אנכי עמך ושמרתיך״ וגו׳, תופעה זו והבטחה זו מזכירות לו ליעקב את ה׳, אלהי החסד המושיע.
אכן יש ה׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי – הענין מבואר עם הפסוק וארא אל אברהם יצחק ויעקב באל שדי ושמי ה׳ לא נודעתי להם ועיין רש״י ומדרש ולכן בכל הספר לא תמצא אני ה׳ רק אני אל שדי רק אחרי יציאת מצרים שכבר נתקיימה הגזירה של ועבדום וענו אותם התחיל להראות בשם הויה ולכן בהבטחתו לאברהם קודם התחיל להראות בשם הויה וזה שאמר בפ׳ לך ט״ו אני ה׳ אשר הוצאתיך וכו׳. ומיד אמר ובמה אדע ונגזר השעבוד הקשה ונפסק עבור זה ההתגלות בשם ה׳ רק בשם שדי [עיין נדרים ל״ב שבזה חטא בשאלת במה אדע ונגזר השעבוד עיי״ש] לכן לא מסר אברהם ליצחק רק שם שדי והורהו דרכי השם בהוראת שם שדי. וכן ביצחק כתיב אני אלהי אברהם ולא כתיב הויה וכן ויתן לך האלהים. ואל שדי יברך אותך וכו׳ אבל יעקב במחזה אמר אליו אני הויה אלהי כו׳. [דבמחזה שתא דרגי מנבואה כו׳ בזוה״ק עיי״ש] וזה שאמר ויקץ יעקב וכו׳ ויאמר אכן יש ה׳ כו׳ ואנכי לא ידעתי שלא ידעתי מדה זו מאבותי ולא הורו לי דרכי השם בזה השם הנורא וזה ביאור נכון ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םפענח רזאקיצור פענח רזאטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(יז) וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה⁠־נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם⁠־בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם׃
He was afraid and said, "How awesome is this place! This is none other than a house of God and this is the gate to heaven!⁠"
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םמלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קכה] 1ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, השכים יעקב בפחד גדול ואמר ביתו של הקב״ה במקום הזה שנאמר ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה. (פדר״א פל״ה)
[קכו] 2ויירא, למדנו מיעקב שתחלת מעשיו ירא מן הקב״ה שנאמר ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה. (סדר אליהו רבא (פכ״ה) פכ״ג)
[קכז] 3מה נורא - וזה שער השמים, מלמד שהראה לו הקב״ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי, ויירא ויאמר מה נורא זה בנוי, כמה דאת אמר נורא אלהים ממקדשיך (תהלים ס״ח:ל״ו), אין זה זה חרב, כמה דאת אמר על זה היה דוה לבנו (איכה ה׳:י״ז), כי אם בית אלהים וזה שער השמים, בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא כמה דאת אמר כי חזק בריחי שעריך (תהלים קמ״ז:י״ג). (בראשית רבה ס״ט)
[קכח] 4אין זה כי אם בית אלהים, אמר הקב״ה לאברהם לך ונחם את ירושלים כו׳ אמר ליעקב לך ונחם לירושלים וכו׳. אמרה לו היאך אקבל ממך תנחומים ששמתני כלא הייתי שנאמר אין זה כי אם בית אלהים. (פסיקתא רבתי פ״ל)
[קכט] 5אין זה, אלו י״ב שבטים שהיו עולים ברגל בירושלים. וזה שער השמים שעתידין לחזור לירושלים וכל אחד מהם עומדת שערים על שמם שנאמר שער ראובן אחד שער שמעון אחד שער לוי אחד (יחזקאל מ״ח:ל״א) זה בגמטריא י״ב. (לקח טוב)
[קל] 6אין זה כי אם בית אלהים, יעקב קרא אותו בית עד שלא נבנה שנאמר אין זה כי אם בית אלהים, אמר לו הקב״ה חייך אתה קראת אותו בית עד שלא נבנה, על שמך אני קורא אותו שנאמר לכו ונעלה אל הר ה׳ ואל בית אלהי יעקב (ישעיהו ב׳:ג׳), וכן ירמיה אמר כה אמר ה׳ הנני שב שבות אהלי יעקב (ירמיהו ל׳:י״ח). (מדרש תהלים מזמור פא.)
[קלא] 7וזה שער השמים, מכאן אתה למד שכל המתפלל במקום הזה כאלו התפלל לפני כסא הכבוד ששער השמים שם הוא ופתח פתוח לשמוע תפלה שנאמר וזה שער השמים. (פרקי ר׳ אליעזר פל״ה)
[קלב] 8וזה שער השמים, אמר ר׳ אחא עתיד השער הזה להפתח להרבה צדיקים כיוצא בך. (בראשית רבה סט)
[קלג] 9וזה שער השמים, א״ר שמעון בן יוחי אין המקדש שלמעלן גבוה משלמטן אלא י״ח מיל מה טעם וזה שער השמים מנין וזה י״ח. (בראשית רבה סט)
1. במדרש תהלים מזמור צא. מביא לשון פדר״א ואמר ביתו של הקב״ה במקום הזה ״ולא ידעתי שכינתו״ ובתנ״י ויצא ט. מה נורא המקום הזה אין זה אלא בית המקדש, שנאמר ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו (תהלים עח, נד.) ואין נורא אלא בית המקדש שנאמר נורא אלהים ממקדשיך (שם סח, לו.). ובמדרש אגדה מה נורא המקום הזה ראוי לירא מן המקום, וזה שער השמים מלמד שהשכים יעקב אבינו וראה שכינה למעלה מראשו ונתפחד שהיו המלאכים עולים ויורדים. ובכת״י אור האפלה ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה. נתירא מלהקביל פני שכינה ונרתע לאחוריו כענין שנאמר ויסתר משה פניו. ובמדרש הגדול ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה. כיון שהכיר בבוראו שהוא חי וקיים לעולם ואינו דומה לשאר ברואים לא מכל צד ולא מכל פנים מיד ויירא, מכאן אמרו גדולה חכמה שמביאה יראה וכן הוא אומר חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח (משלי יד, יז) ובכת״י רמזי ר״י עה״ת כ׳ ה׳מ׳ק׳ו׳ם תיבה זו מצוינת בסימני תגין, רמז זה בית המקדש שהוא מצוין ומסוים בארץ. וכנראה מקורו מס׳ התגין אשר דרכו של מחבר זה בהרבה מקומות להביאו ולפרשו.
2. לעיל פט״ו מאמר יב. ופכ״ה מאמר מא.
3. לעיל פכ״ב אות קעג. מספרי וזאת הברכה סי׳ שנ״ב. מדרש תנאים שם לג. יב. תנ״י ויצא ט. ובתנחומא שם מוסיף וכל הנביאים ראו אותו בנוי וחרב ובנוי, אלא אמר הקב״ה אתם ראיתם אותו חרב בעולם הזה, אבל לעולם הבא אני בונה אותו בעצמי, ואני בכבודי חוזר לתוכו ואתם רואים, שנאמר כי עין בעין יראו בשוב ה׳ ציון.
4. כלא הייתי במ״ע מפרש ״אין זה״ מורה על חרבן כדרש הנ״ל באות קכז. אין זה, זה חרב, וזה דוחק. ונראה לפרש ע״פ האגדה שהבאתי לקמן מאמר קלג. אמר אין זה אשר בארץ כלום שנאמר אין זה אין זה בית שיעמוד לבני לדורי דורות כי אם אותו בית אלהים שהוא בונה בידיו עי״ש ועפ״ז י״ל דכוונו לדרוש שמתני ״כלא הייתי״ היינו שהקטין ערך בהמ״ק של מטה.
5. ראה לעיל פכ״ב מאמר קטז. דרשו כעין זה.
6. פס״ר פל״ט. וראה לעיל פכ״ב מאמר קעא.
7. מדרש תהלים פצ״א. ובמנורת המאור אלנקוה ח״ב פ״ב קי. גורס כאלו התפלל לפני כסא הכבוד ששער השמים פתוח לשמוע תפלתן של ישראל. ובכפתור ופרח פ״ו מביא מכאן אתה למד שכל המתפלל בירושלים כאילו מתפלל לפני הקב״ה, ולפני כסא כבודו ששער השמים הוא שם. ובילקוט המכירי תהלים ח״ב מו: ששער השמים הוא שם ופתח פתוח ״לשמו עת״ תפלה. ונראה דהוא טה״ד וצ״ל כמו לפנינו לשמוע תפלה. ובמדרש הגדול וזה שער השמים. מזה השער עולין לשמים ומשמשין למעלה במרום. ובמדרש החפץ לאחר שמביא הדרש כ׳ לבאר כלומר זה פתח לידיעת השמים ומה בהן והרמז מה שנאמר וזה שער השמים כלומר הר המוריה אשר הוא מקום עבודת ה׳ יתענג בו הנפש בידיעות העליונות. עו״ש כי אם בית אלהים. שהוא עולמו וכה״א במשה בכל ביתי נאמן הוא. ועי׳ בספר הכוזרי מאמר ב. סי״ד ובזח״א קנ: זח״ב עט.
8. בשכל טוב שעתיד להפתח לצדיקים שנאמר זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו. וכעין דרש זה דשער מרמז לשער שמים יש בתנ״י בהר ה. ואל תדכא עני בשער (משלי יז, ה) שלא אעצור בשבילך את השמים שאף הן נקראו שער, שנאמר וזה שער השמים.
9. בענין מקדש שלמעלה ראה לעיל פכ״ב מאמר לג. ובתענית ה. מכילתא שירתא פ״י. ירושלמי ברכות פ״ד ה״ה. שהש״ר פ״ג. תנחומא ויקהל ז. תיב״ע שמות טו, יז. ובתרגום תהלים קכב. ג. ויש בענין זה אגדה ארוכה בכתב יד בראשית רבתי פ״ט על הפסוק שלפנינו מובא בס׳ אלדד הדני (פרעסבורג תרנא) צד סט. וז״ל ד״א אין זה כי אם בית אלהים אמרו רבותינו (נוסח מארטיני בפוגיא אמר רבינו יהושע בן נון) אותו יום שנתקרבה מיתת משה רבינו העלהו הקב״ה לשמי מרומים והראה לו מתן שכרו ומה שעתיד להיות. עמדה מדת רחמים לפני מרע״ה וא״ל אבשרך בשורה טובה תשמח בה. הפנה נגד כסא רחמים פניך וראה, הפנה פניו נגד כסא רחמים וראה הקב״ה בונה בית המקדש באבנים טובות ומרגליות. ובין אבן ואבן זיו השכינה, שהוא טוב מהמרגליות ומשיח בן דוד עומד בתוכו ואהרן אחיו עומד על רגליו ומעילו עליו, כו׳ א״ל רבש״ע תן לי רשות לדבר עם משיחך בטרם אמות כו׳ שאל משה למשיח בן דוד [אמר] לי הב״ה יבנה בית המקדש בארץ לישראל והן אני אראהו יבנה ביהמ״ק בידו בשמים? א״ל משיח למשה, משה, יעקב אביך ראה הבית שיבנה בארץ וראה הבית שיבנה הב״ה בידו בשמים והבין בכל מאודו כי הבית שיבנה הב״ה בידו בשמים באבנים טובות ובמרגליות ובזיו השכינה, הוא הבית אשר יעמוד לישראל לעולם ולעולמי עולמים עד סוף כל הדורות, וכן דבר בלילה אשר ישן על האבן וראה ירושלם בנויה בארץ וירושלם בנויה בשמים, וראה עומד ליעקב אבינו, ודבר הב״ה ליעקב, יעקב בני כזאת העת נצבתי עליך עד אשר יתיצבו בניך לפני שנ׳ והנה ה׳ נצב עליו, וישראל ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט,יז), אתם נצבים היום (דברים כט, ט) וכאשר ראה יעקב ירושלם א׳ בארץ וא׳ בשמים אמר אין זה אשר בארץ כלום, שנא׳ אין זה, אין זה בית שיעמוד לבני לדורי דורות, כי אם אותו בית אלהים שהוא בונה בידיו ואם אתה אומר הקב״ה יבנה לו בית המקדש בשמים בידיו, כך בידיו יבנה אותו בארץ שנאמר מקדש ה׳ כוננו ידיך, כאשר שמע מרע״ה הדברים האלה (מכח) [מפי] משיח בן דוד שמח שמחה גדולה [נוסחת פוגיא, שנאמר שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך וגו׳ ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדיו וגו׳.] והחזיר פניו אצל הקב״ה וא״ל רבש״ע, מתי תרד ירושלם זו הבנויה למטה, א״ל הקב״ה העת הזאת אותה לא הגדתי לבריה, לא לראשונים ולא לאחרונים, ולך אני מגיד? א״ל רבש״ע תן לי רמז מן המעשים. א״ל הקב״ה אזרה את ישראל בראשונה במזרה בשערי הארץ ויתפזרו בד׳ פנות העולם בין כל האומות, ויתקים בהם מקרא שכתוב, אם יהיה נדחך וגו׳ ואוסיף ידי שנית ואקבץ את אשר הלכו עם יונה בן אמתי (צ״ל, יוחנן בן קרח אל) ארץ הפתרוסים, ואשר יהיו בארץ שנער ובחמת ובעילם ובכוש וגו׳ שנאמר יוסיף ה׳ שנית ידו וגו׳ באותה שעה ירד משה מן השמים שמח, וירד מלאך המות אחריו. ולא נתן רוחו ונשמתו למלאך עד אשר הראהו הקב״ה פניו ונתן נשמתו להב״ה או למלאך המות בלב שלם ובנפש חפצה, הוי אין זה כי אם בית אלהים ע״כ. עיי״ש בהערות ובתרביץ שנה ב׳ ספר ב. ומענין דרש הב״ר יש בכת״י רמזי התורה לר״י בסגנון אחר, וזה שער השמים בגימ׳ י״ח שמונה עשר ברכות שישראל מתפללים והם נכנסים בשער השמים, וזה בגיט׳ י״ח הרי י״ח ברכות. שער׳ השמים, רם, וכעי״ז בס׳ ציוני כאן. וביפ״ת מפרש דבהמ״ק שלמעלן גבוה היינו דבנינו יותר גבוה בי״ח מיל ואין הכונה לענין ריחוק המקום מבהמ״ק שלמטה.
וּדְחֵיל וַאֲמַר מָא דְּחִילוּ אַתְרָא הָדֵין לֵית דֵּין אֲתַר הִדְיוֹט אֱלָהֵין אֲתַר דְּרַעֲוָא בֵּיהּ מִן קֳדָם יְיָ וְדֵין תְּרַע קֳבֵיל שְׁמַיָּא.
He was afraid and said, How awesome is this place! This is not a regular place but a place where there is favor before Hashem, and this is the gate opposite heaven.

וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם
וּדְחֵיל וַאֲמַר מָא דְחִילוּ אַתְרָא הָדֵין לֵית דֵּין אֲתַר הֶדְיוֹט אֱלָהֵין אַתְרָא דְּרַעֲוָא בֵיהּ מִן קֳדָם ה׳ וְדֵין תְּרַע קֳבֵיל שְׁמַיָּא
נּוֹרָא – מוֹרָא? רש״י
א. ״מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה״ – ״מָא דְחִילוּ אַתְרָא הָדֵין״, וברש״י: ״מה נורא – תרגום מה דחילו אתרא הדין. דְחִילוּ שם דבר הוא, כמו סוּכְלְתָנוּ, וּכְסוּ לְמִלְבַּשׁ״.⁠1 לדעת רש״י, אונקלוס אינו מפרש נוֹרָא כתואר למקום אלא כשם בהוראת מוֹרָא ונמצא שיעקב אמר: ״מַה מוֹרָא [של] הַמָּקוֹם הַזֶּה״. אבל אם כך, ראוי היה לרש״י לכתוב ״תרגום: מָא דְחִילוּ דְאַתְרָא הָדֵין״? ואכן רא״ם שיער מסברתו שכך גרס רש״י, ונוסח ״דְאַתְרָא הָדֵין״ שברש״י דפו״ר מוכיח כדבריו2.
תוספת אֲתַר הֶדְיוֹט
ב. מפרשי ת״א נדחקו בצורך שהכריחו לתרגם ״אֵין זֶה״ בתוספת תיבות: ״לֵית דֵּין אֲתַר הֶדְיוֹט״. ונראה שהוכרח לכך מחמת ההמשך: כבר התבאר שלכבוד שמים ת״א מפרק סמיכויות שבהם ה׳ הוא הסומך.⁠3 על דרך זו הוצרך לתרגם ״בֵּית אֱלֹהִים״ – ״אַתְרָא דְּרַעֲוָא בֵיהּ מִן קֳדָם ה׳״ (מקום שרצון בו [= שנבחר] מלפני ה׳), לבל יישמע שה׳ מוגבל ל״בית״. לכן, להבהרת הניגוד ״אֵין זֶה כִּי אִם״, הוסיף ביאור גם ברישא וכך התקבל המשפט: ״אין זה מקום הדיוט אלא מקום שנבחר מלפני ה׳⁠ ⁠⁠״. והמיוחס ליונתן תרגם ״לֵית דֵין אֲתַר חוֹל״, והיא היא.
ג. לביאור מליצת ״שַׁעַר הַשָּׁמָיִם״ תרגם ״וְדֵין תְּרַע קֳבֵיל שְׁמַיָּא״ (מול, נגד השמים), לפרש שהשער הוא על הארץ ולא בשמים.⁠4
1. כת״א ״ואין בהם תְּבוּנָה״ (דברים לב כח) ״וְלֵית בְּהוֹן סוּכְלְתָנוּ״, ״וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ״ (פסוק כ) ״וּכְסוּ לְמִלְבַּשׁ״.
2. רא״ם: ״הוי״ו שבסוף התיבה בלשון הארמי אינו וי״ו הרבים הנסתרים בלשון עבר כמו בלשון הקדש, רק היא וי״ו השם, כמו סוּכְלְתָנו וּכְסו. ופירושו: מה מורא המקום הזה. והוכרח לפרש כן ולא שם תואר, כמו ״נורא אלהים ממקדשיך״ (תהלים סח לו), מפני שאין המקום מצד עצמו נורא, אלא שיש בו מורא ה׳... . אך צריך להוסיף דל״ת על מלת אתרא – ״מה דחילו דאתרא הדין״, מפני שהסמיכות צריכה אות הקשר בין הסמוך לנסמך, שהוא אות דל״ת בלשון הארמי ואות ״של״ בלשון העברי, ושמא היה כתוב כן בנוסחת רש״י ז״ל״. וראה גם ״ספר זכרון״ על רש״י. אבל יש מי שניסה לפרש דְחִילוּ כצורה מלוכדת של ״דחיל הוא״ כמו ״כי נורא הוא״ (שמות לד י) ״ארי דחיל הוא״ ואם כן גם כאן ״נורא״ הוא תואר (מ׳ בר אשר, ׳לשוננו׳, מג (תשמ״ט) עמ׳ 190) ודברי ״מרפא לשון״ נוטים לדבריו.
3. כמבואר לעיל בפסוק ״ורוח אלהים״ (בראשית א ב) ״וְרוּחָא מִן קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״.
4. ״נתינה לגר״.
ודחל ואמר מה דחיל הוא אתרא הדין א[לית אתרא הדין] אתר הדיוט ארוםב אתר מזומן מן קדם י״י והדן תרעא תרעא דצלו מזומן עד צי⁠[ת] שמיא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״לית אתרא ... עד״) נוסח אחר: ״לית דין אתר חול אילהן אתר בית מקדשא די״י ודין היכלא מכוון תרע בית מקדשא די בשמייא ולית דין אתרה אתר הדיוט ברם אלאהן אתר מזמן לבית צלו הוא והדן תרעא דמכוון עד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארום״) גם נוסח חילופי: ״אלהן״.
ודחיל ואמר מה דחיל ומשבח אתרא הדין לית דין אתר חול ארום אלהן בית מקדש לשמיה די״י ודין כשר לצל⁠(ן){ו} מכוון כל קבל תרע שמייא משכלל תחות כורסי יקרא.
And he was afraid, and said, How dreadful and glorious is this place! This place is not common, but the sanctuarya of the Name of the Lord, the proper spot for prayer, set forth before the gate of heaven, and founded beneath the throne of glory.
a. Beth Mikdash, "the holy house.⁠"
וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה – רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא אָמַר הַסֻּלָּם הַזֶּה עוֹמֵד בִּבְאֵר שֶׁבַע וְשִׁפּוּעוֹ מַגִּיעַ עַד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מַה טַּעַם וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם, וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן הַסֻּלָּם הַזֶּה עוֹמֵד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְשִׁפּוּעוֹ מַגִּיעַ עַד בֵּית אֵל, מַה טַּעַם, וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל. אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם, אָמַר רַב אַחָא עָתִיד הַשַּׁעַר הַזֶּה לְהִפָּתַח לְהַרְבֵּה צַדִּיקִים כַּיּוֹצֵא בָּךְ.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁל מַעְלָן גָּבוֹהַּ מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁל מַטָּן, אֶלָּא שְׁמוֹנָה עֶשְׂרֵה מִיל, מַה טַּעַם, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם, מִנְיַן וְזֶ״ה.
דָּבָר אַחֵר: מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּנוּי וְחָרֵב וּבָנוּי, וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, זֶה בָּנוּי, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ (תהלים ס״ח:ל״ו), וְאֵין זֶה, הֲרֵי חָרֵב, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: עַל זֶה הָיָה דָּוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ (איכה ה׳:י״ז). כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל לֶעָתִיד לָבוֹא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ (תהלים קמ״ז:י״ג).
ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה (שם יז), אין זה אלא בית המקדש, שנאמר ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו (תהלים ע״ח:נ״ד), ואין נורא אלא בית המקדש, שנאמר נורא אלהים ממקדשיך (שם ס״ח:ל״ו), ראה אותו חרב, שנאמר אין זה, כי אם בית אלהים שראה אותו בנוי, וכל הנביאים ראו אותו בנוי חרב ובנוי, אלא אמר הקב״ה אתם ראיתם אותו חרב בעולם הזה, אבל לעולם הבא אני בונה אותו בעצמי. ואני בכבודי חוזר לתוכו ואתם רואים, שנאמר כי עין בעין יראו בשוב ה׳ ציון (ישעיהו נ״ב:ח׳).
ויירא ויאמר – מפני מה נתירא, מפני שנהג קלות ראש במקום מקדש ועבר על מה שכתוב ומקדשי תיראו (ויקרא י״ט ל.׳). מה נורא המקום הזה, וזה המקום שמשם יצא המורא לעולם, כד״א נורא אלהים ממקדשיך (תהלים ס״ח ל״ו). אם לביתו לא נשא הקב״ה פנים והחריבו ק״ו לשאר מקומות. אין זה כי אם בית אלהים, למלך שהיו לו ג׳ אוהבים ובקש לבנות לו פלטין, הביא לא׳ א״ל המקום הזה שאני רוצה לבנות פלטין, א״ל זכור אני שהיה הר, הביא לב׳, א״ל זכור אני שהיה שדה, הביא ג׳, א״ל זכור אני שהיה פלטין מתחלה, כך האבות היו אוהביו, אברהם קראו הר שנאמר בהר ה׳ יראה (בראשית כ״ב י״ד). יצחק קראו שדה, כריח שדה אשר ברכו ה׳ (בראשית כ״ז כ״ז), יעקב קראו פלטין, אין זה כי אם בית אלהים. אמר הקב״ה אתה קראת אותו בית עד שלא אבנה, אני בונה אותו וקורא לשמך, בית יעקב לכו ונלכה באור ה׳ (ישעיה ב׳ ה׳), ואל בית אלהי יעקב (שם ג׳).
ד״א אין זה כי אם בית אלהים – אמרו רבותנו אותו יום שנתקרבה מיתת משה רבנו העלהו הקב״ה לשמי מרומים והראה לו מתן שכרו ומה שעתיד להיות, עמדה מדת רחמים לפני מרע״ה וא״ל אבשרך בשורה טובה תשמח בה, הפנה נגד כסא רחמים פניך וראה, הפנה פניו כנגד כסא רחמים וראה הקב״ה בונה בית המקדש באבנים טובות ומרגליות ובין אבן ואבן זיו השכינה שהוא טוב מהמרגליות ומשיח בן דוד עומד בתוכו ואהרן אחיו עומד על רגליו ומעילו עליו. דבר אהרן עם משה בזו העת, אל תגע בי כי מן השכינה אני מתירא עליך, כי לא יכנס אדם לכאן עד שיטעום טעם המות ויתן נשמתו למלאך המות. נפל על פניו לפני הקב״ה כששמע דברי אהרן, וא״ל רבש״ע תן לי רשות לדבר עם משיחך בטרם אמות, א״ל הב״ה לך ולמד אותו שמי הגדול, כדי שלא יאכלנו להט השכינה. כי ראה אותו משיח בן דוד ואהרן אחיו הבינו כי ה׳ למדו שמו הגדול ועמדו לפניו משיח ואהרן וא״ל ברוך הבא בשם ה׳ (תהלים קי״ח כ״ו). שאל משה למשיח בן דוד, דבר לי הב״ה יבנה בית המקדש בארץ [ו]⁠יבנה לו לישראל וכן אני אראהו יבנה בית המקדש בידו בשמים. א״ל משיח למשה, משה, יעקב אביך ראה הבית שיבנה בארץ וראה הבית שיבנה הקב״ה בידו בשמים והבין בכל מאודו כי הבית שיבנה הב״ה בידו בשמים ובאבנים טובות ובמרגליות ובזיו השכינה הוא הבית אשר יעמוד לישראל לעולם ולעולמי עולמים עד סוף כל הדורות. וכן דבר בלילה אשר ישן על האבן וראה ירושלים בנויה בארץ וירושלים בנויה בשמים. וראה עומד ליעקב אבינו ודבר הקב״ה ליעקב, יעקב בני כזאת העת נצבתי עליך עד אשר יתיצבו בניך לפני, שנאמר והנה ה׳ נצב עליו (בראשית כ״ח י״ג), וישראל ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י״ט י״ז), אתם נצבים היום (דברים כ״ט ט׳). וכאשר ראה יעקב ירושלים א׳ בארץ וא׳ בשמים (ו)⁠אמר אין זה אשר בארץ כלום שנאמר אין זה כי אם בית, אין זה בית שיעמוד לבני לדורי דורות, כי אם אותו בית אלהים שהוא בונה בידיו. ואם אתה אומר הקב״ה יבנה לו בית המקדש בידיו [בשמים], כך בידיו יבנה אותו בארץ שנאמר מקדש ה׳ כוננו ידיך (שמות ט״ו י״ז). כאשר שמע מרע״ה הדברים האלה נוכח משיח בן דוד שמח שמחה גדולה והחזיר פניו אצל הקב״ה וא״ל רבש״ע מתי תרד ירושלים זו הבנויה למטה. א״ל הקב״ה העת הזאת אותה לא הגדתי לבריה לא לראשונים ולא לאחרונים ולך אני מגיד, א״ל רבש״ע תן לי רמז מן המעשים, א״ל הקב״ה אזרה את ישראל בראשונה במזרה בשערי הארץ ויתפזרו בד׳ פנות העולם בין כל האומות ויתקיים בהם מקרא שכתוב אם יהיה נדחך וגו׳ (דברים ל׳ ד׳), ואוסיף ידי שנית ואקבץ את אשר הלכו עם יונה בן אמתי אל ארץ הפתרוסים ואשר יהיו בארץ שנער ובחמת ובעילם ובכוש וגו׳, שנאמר יוסיף ה׳ שנית ידו וגו׳ (ישעיה י״א י״א). באותה שעה ירד משה מן השמים שמח וירד מלאך המות אחריו ולא נתן רוחו ונשמתו למלאך עד אשר הראהו הקב״ה פניו ונתן נשמתו להב״ה בלב שלם ובנפש חפצה, הוי אין זה כי אם בית אלהים. ולעתיד לבא יאמר הקב״ה לאברהם לך רד ונחם את ירושלים הה״ד נחמו נחמו עמי וגו׳ (ישעיה מ׳ א׳), הלך ולא קבלה ממנו תנחומין, א״ל היאך אקבל ממך תנחומין שעשיתני כהר שנאמר בהר ה׳ יראה (בראשית כ״ב י״ד), וכן יצחק, א״ל היאך אקבל ממך תנחומין שיצא עשו ממך ועשאני שדה שנאמר ויבא עשו מן השדה (בראשית כ״ה כ״ט) ובניו שרפוני באש. אמר ליעקב לך, הלך, וא״ל היאך אקבל ממך תנחומין ששמתני כלא הייתי שנאמר אין זה כי אם בית אלהים. חוזרין אצל הקב״ה, א״ל לא רצתה לקבל תנחומין ממנו, הה״ד עניה סערה לא נחמה (ישעיה נ״ד י״א), א״ל הקב״ה עלי לנחמה. כתבתי בתורתי לא תסגיר עבד אל אדניו (דברים כ״ג ט״ז) ואני הסגרתים שנאמר וה׳ הסגירם (שם ל״ב ל׳) ואני עתיד להחזיר בניה לה שנאמר שאי סביב עיניך וראי וגו׳ (ישעיה מ״ט י״ח). אני כתבתי שלם ישלם המבעיר את הבערה (שמות כ״ב ה׳) ואני שרפתי אותה שנאמר ויצת אש בציון (איכה ד׳ י״א) עלי ליסדה באבנים טובות ומרגליות ולהיות לה חומת אש שנאמר הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך וגו׳ (ישעיה נ״ד י״א), וכתיב ואני אהיה לה [וגו׳] חומת אש סביב (זכריה ב׳ ט׳). בידי (הרגתי) [הרסתי] את ביתי שנאמר ממרום שלח אש (איכה א׳ י״ג) ובידי אבנה שנאמר בונה ירושלים וגו׳ (תהלים קמ״ז ב׳) הוי אין זה כי אם בית אלהים.
מה נורא המקום הזה1אמרו חכמינו ראה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי. בנוי שנאמר מה נורא המקום הזה. וחרב, שנאמר אין זה. ובנוי, שנאמר כי אם בית אלהים וגו׳.
דבר אחר: מה נורא המקום הזה – ראוי לירא מן המקום.
וזה שער השמים – מלמד שהשכים יעקב אבינו וראה שכינה למעלה מראשו ונתפחד, שהי׳ המלאכים עולים ויורדים בו.
1. אמרו חכמינו ראה בית המקדש. ב״ר פס״ט אות ז׳, ומובא שם ראיות מכתובים, ועיי׳ ספרי ברכה פסקא שנ״ב.
וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה – הַסֻּלָּם הַזֶּה עוֹמֵד בִּבְאֵר שֶׁבַע, וְשִׁפּוּעוֹ מַגִּיעַ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, מַה טַעַם, וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, (וּכְתִיב וַיִקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הַסֻּלָּם הַזֶּה עוֹמֵד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְשִׁפּוּעוֹ מַגִּיעַ עַד בֵּית אֵל, מַה טַעַם וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, וּכְתִיב (בראשית כ״ח:י״ט) ״וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל״.
אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם – אָמַר רַבִּי אַחָא, עָתִיד הַשַּׁעַר הַזֶּה לְהִפָּתַח לְכַמָּה צַדִּיקִים כַּיּוֹצֵא בּוֹ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁל מַעְלָה גָבוֹהַּ מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁל מַטָּה אֶלָּא שְׁמֹנָה עָשָׂר מִיל. מַה טַעַם, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם, מִנְיַן ״וְזֶה״.
דָּבָר אַחֵר: מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּנוּי וְחָרֵב וּבָנוּי. מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, הֲרֵי בָּנוּי, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר ״נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ״. אֵין זֶה, הֲרֵי חָרֵב כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (איכה ה׳:י״ז) ״עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ״. וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמַיִם, הֲרֵי בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל לֶעָתִיד לָבֹא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (תהלים קמ״ז:י״ג) ״כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ״.
פכ֗אף וקאל מא אכ֗וף הד֗א אלמוצ֗ע ומא הד֗א אלא בית אללה והד֗א באב אלסמא.
ופחד ואמר: מה מפחיד המקום הזה. ואין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים.
כי אם בית אלהים – אמר ר׳ אלעזר בשם ר׳ יוסי בן זמרא (בראשית רבה ס״ט:ז׳): הסולם הזה עומד בבאר שבע, ושיפועו מגיע כנגד בית המקדש, שבאר שבע עומד בדרומו של יהודה, וירושלם בצפונו בגבול שבין יהודה ובנימן, ובית אל היה בצפון של נחלת בנימן בגבול שבין בנימן ובין בני יוסף. נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל, מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלם. ושאמרו רבותינו:⁠א צדיק זה בא לבית מלוני יפטר בלא לינה.⁠ב ועוד אמרו: יעקב קראו ביתג וזו לוז היא ולא ירושלם. ומהיכן למדו לומר כן, אני אומר: שנעקר הר המוריה ובא לכאן. וזו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין (בבלי חולין צ״א:), שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל, וזהו: ויפגע במקום (בראשית כ״ח:י״א).⁠ד
מה נורא – מה דחילו דאתרא הדין. דחילו שם דבר, כמו: סוכלתנו, וכסו למלבש.
וזה שער השמים – מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה.
ומדרשו: שבית המקדש שלמעלןה מכוון כנגד שלמטן.⁠ו
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, פירנצה III.3. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן: ״אמ׳ הק׳⁠ ⁠⁠״.
ב. המלים ״יפטר בלא לינה״ מופיעות בכ״י ליידן 1, פירנצה III.3 ובגיליון בכ״י מינכן 5. הן חסרות בכ״י לייפציג 1.
ג. בכ״י פירנצה III.3 נוסף: ״אל״. בכ״י מינכן 5, ליידן 1 נוסף בין השיטין: ״אל״.
ד. בכ״י ליידן 1, פריס 155, דפוס רומא, נוסף כאן: ״וכשעבר יעק׳ אבינו על בית המקדש מדוע לא עכבו שם, איהו לא יהב דעתיה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, ומן השמים יעכבוהו, איהו עד חרן אזל כדאמ׳ בפרק גיד הנשה, וקרא אסייע לו וילך חרנה, כי מטא לחרן אמר איפשר עברתי למקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי בו, יהב דעתיה למהדר וחזר עד בית אל קפצה ליה ארעא״. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, פירנצה III.3, ויימר 651 קטע זה חסר.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, ועיינו בהערה על רש״י בראשית כ״ד:ז׳.
ו. כן בכ״י לייפציג 1, והשוו לשון רש״י שמות כ״ב:ח׳, שמות כ״ג:כ׳, שמות כ״ח:ל״ז, ויקרא ז׳:י״ד, ויקרא י׳:ט״ו, ויקרא י״ד:מ״ג-מ״ח, ויקרא כ״ה:נ״ה, ועוד הרבה מקומות בנ״ך.
כי אם בית אלהים THIS IS NONE OTHER THAN THE HOUSE OF GOD – R. Eleazar said in the name of R. José the son of Zimra: "This ladder stood in Beersheba and [the middle of]) its slope reached opposite the Temple" (Bereshit Rabbah 69:7). For Beersheba is situated in the South of Judah, Jerusalem in the North of it on the boundary between Judah and Benjamin and Bethel in the North of Benjamin's territory, on the border between the land of Benjamin and that of the children of Yosef. It follows, therefore, that a ladder whose foot is in Beersheba and whose top is in Bethel has the middle of its slope reaching opposite Jerusalem. Now as regards what our Rabbis stated (Chulin 91b) that the Holy One, blessed be He, said, "This righteous man has came to the place where I dwell (i.e., the Temple at Jerusalem, while from here it is evident that he had come to Luz) and shall he depart without staying here over night?⁠", and with regard to what they also said, "Yaakov gave the name Bethel to Jerusalem" (Pesachim 88a), whereas this place which he called Bethel was Luz and not Jerusalem, from where did they learn to make this statement (which implies that Luz is identical with Jerusalem)? I say that Mount Moriah was forcibly removed from its locality and came here (to Luz), and that this is what is meant by the "shrinking" of the ground that is mentioned in the Treatise (Chulin 91b) – that the site of the Temple came towards him (Yaakov) as far as Bethel and this too is what is meant by ויפגע במקום, "he lighted upon the place" (i.e., he "met" the place, as two people meet who are moving towards each other; cf. Rashi on Bereshit 5:11). Now, since Yaakov's route must have been from Beersheba to Jerusalem and thence to Luz and Haran and consequently when he reached Luz he had passed Jerusalem, if you should ask, "When Yaakov passed the Temple why did He not make him stop there?⁠" – If it never entered his mind to pray at the spot where his fathers had prayed should Heaven force him to stop there to do so? Really he had reached as far as Haran as we say in the Chapter גיד הנשה (Chulin 91b), and Scripture itself proves this since it states, "And he went to Haran". When he arrived at Haran he said, "Is it possible that I have passed the place where my fathers prayed without myself praying there?⁠" He decided to return and got as far as Bethel where the ground "shrank" for him. This Bethel is not the Bethel that is near Ai (cf. Bereshit 12:8) but that which is near Jerusalem, and because he said of it, "It shall be the House of God", he called it Bethel. This, too, is Mount Moriah, where Avraham prayed, and it is also the field in which Yitzchak offered prayer as it is written, "[Yitzchak went out] to meditate (i.e., to pray; cf. Bereshit 24:63) in the field". Thus, too, do we read in the Treatise (Pesachim 88a) in a comment on the verse Mikhah 4:2: "[O come you and let us go up] to the mountain of Hashem (i.e. the mountain upon which the Temple is built) and to the house of the God of Yaakov". What particular reason is there for mentioning Yaakov? But the text calls the Temple not as Avraham did who called it a mount, and not as Yitzchak did, who called it a field, but as Yaakov did who called it Beth[el] – the House of God. (To here from "This Bethel" is to be found in a certain correct Rashi-text)
מה נורא HOW FEARFUL – In the Targum it is translated by "How דחילו is this place!⁠" דחילו is a noun, like סוכלתנו which is the Targum of תבונה "understanding" (Devarim 32:28), and [וכסו [למלבש which is the Targum of ובגד ללבש "and raiment to put on") (Bereshit 28:20)
וזה שער השמים AND THIS IS THE GATE OF HEAVEN – a place of prayer where their prayers would ascend to heaven (Pirkei DeRabbi Eliezer 35).
The Midrash states (Bereshit Rabbah 69:7) that the Heavenly Temple is situated immediately opposite the Earthly Temple (so that the Temple at Jerusalem-Bethel may be styled "the gate" to the Heavenly Temple)
ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה1מלמד שראה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי. כמו שנאמר ביצחק. מה נורא בנוי. וכה״א נורא אלהים ממקדשיך (תהלים ס״ח:ל״ו). 2אין זה. הרי חרב. וכה״א על זה דוה לבנו וגו׳ (איכה ה׳:ל״ו) וזה שער השמים בנוי. וכה״א כי חזק בריחי שעריך (תהלים קמ״ז:י״ג).
ד״א: אין זה – אלו י״ב שבטים שהיו עולין ברגל בירושלים.
וזה שער השמים – שעתידין לחזור לירושלים וכל אחד מהם עומדת שערים על שמם. 3שנאמר שער ראובן אחד. שער שמעון אחד. שער לוי אחד (יחזקאל מ״ח:ל״א). זה בגימטריא י״ב. כל זה היה עד הבקר. מיד
1. מלמד שראה בית המקדש. ב״ר פס״ט וילקוט שם. ועי׳ עוד ספרי הברכה סי׳ שנ״ד.
2. אין זה הרי חרב כו׳. זה הוספתי. וכ״ה לנכון בב״ר וילקוט שם. וגם בכ״י פלארענץ חסר.
3. שנא׳ שער ראובן אחד. שער שמעון אחד. וכ״ה בכ״י פלארענץ. ובקרא כתוב שער ראובן אחד שער יהודה אחד.
ויירא ויאמר – לאחר שהעלה הדבר ללבו שהשכינה שורה שם נתיירא, שהרי ראה שיפועו של סולם כנגדו, לכך אמר:
מה נורא המקום הזה – כלו׳ מה ירא לי המקום הזה:
אין זה – סולם כשאר סולמות שהן חול שאין דרך העולם להיות סולם בין השמים ובין הארץ:
כי אם בית אלהים – מקום שהשכינה שורה בו:
וזה שער השמים – שעתיד להפתח לצדיקים, שנאמר זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו (תהלים קיח כ):
אין זה – החלום שחלמתי והנה סולם מוצב ארצה (בראשית כ״ח:י״ב), כי אם בית אלהים,⁠1 וזה – שחלמתי וראשו מגיע השמימה (בראשית כ״ח:י״ב), הוא שער השמים – שעולים ויורדים דרך פתח השמים. ודומה לו בשפטים:⁠א אין זאת בלתיב אם חרב גדעון בן יואש (שופטים ז׳:י״ד) – אין חלום זה כי אם חרב גדעון שעתיד לבא ולהפך במחנה מדין.⁠ג (גיליון כ״י וינה 23 בשם ר׳ יוסף)⁠2
אין זה כי אם בית אלהים – אין זה מקום, כי אם בית אלהים. וזה שער השמים – וזה שראיתי סולם בחלומי מוצב ארצה וראשו מגיע השמים והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו (בראשית כ״ח:י״ב) הוא שעולים מבית אלהים לשמים מלמעלה, ויורדים לבית אלהים.⁠ד (כ״י מינכן 5ה בשם ור׳ יוסף קרא פירש)
1. השוו לפירוש רשב״ם.
2. השוו לר״י קרא שופטים ז׳:י״ד. לפי הנוסח בכ״י וינה 23 (השונה במהותו מהנוסח בכ״י האחרים המובאים להלן), ״בית א-להים״ בתיאור יעקב מוסב על המקדש של מעלה שראה בחלומו, ולא על המקדש של מטה. בכך פותר ר״י קרא את השאלה שהטרידה פרשנים אחרים לגבי המיקום של המקדש של מטה.
א. כלומר, בשני הפסוקים, גם כאן וגם בשופטים ז׳, המלים ״אין זה״ מוסבות על החלום שקדם להן.
ב. כך בנוסח שלנו. בכ״י וינה 23: ״זה כי״ במקום ״זאת בלתי״.
ג. בכ״י בטעות: ״פלשתים״ במקום ״מדין״.
ד. בכ״י סנקט פטרבורג 118.1: ״שעולים מלאכי אלהים לשמים, ומלמעלה יורדים לבית אלהים״.
ה. וכן כ״י ברלין 1222, וינה 24, סנקט פטרבורג 118.1, ופרמא 2707, ועם שינויים בכ״י לונדון 26917, וטיקן 8, ולונדון 26924 בשם ״רבינו שמעון בר׳ יוסף״. והשוו לנוסח בכ״י וינה 23 המובא לעיל. בסוף הקטע מופיע בכ״י מינכן 5: ״והמאור הגדול נר ישראל מודה לו״.
{אין זה כי אם בית אלהים – אין זה חלום שהייתי סבור, אלא אמת וברור שזה בית אלהים, זהו עקר פשוטו.}⁠א
א. ההשלמה היא מליקוט אוקספורד-מינכן.
{See Hebrew for reconstructed text.}
כי אם בית אלהים – שיתפלל אדם בו בשעת צרכו כי תשמע תפלתו, כי המקום נבחר.
THIS IS NONE OTHER THAN THE HOUSE OF GOD. This is a chosen place where a man in time of need will pray and his supplications will be accepted.
אין זה – דבר אחר, כי אם בית אלהים וזה שער השמים – מקום שהמלאכים נכנסין ויוצאין שם לפני הקב״ה ולביתו לעשות משלחתו.
אין זה – THIS IS NOT – something else, EXCEPT A HOUSE OF GOD AND THIS IS A GATE TO HEAVEN – a place that the angels enter and exit there before the Blessed Holy One and before His household to do His missions.
ויירא ויאמר – ירא מעצמו על אשר שכב שם, אולי לא התנהג בענוה ובצניעות בשכבו שם.
ויאמר מה נורא המקום הזה – כלומר כי מראה גדולה כזאת ראיתי בו, מאד הוא נורא המקום וצריך לירא ממנו, ושיהיה אדם בו בטהרה ובצניעות, כיא מקום קדוש הוא.⁠ב
אין זה כי אם בית אלהים – אין זה המקום ראוי אלא שיהיה בית מקודש לאלהים להתפלל בו ולזבוח בו זבחים לאלהים, או פרושו לא ראיתי המראה בזה המקום אלא כדי שאעשנו בית אלהים.
וזה שער השמים – על דרך: ותבא תפלתם למעון קדשו לשמים (דברי הימים ב ל׳:כ״ז).
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מינכן 28, פריס 194 חסר: ״כי״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״את״.
ויירא ויאמר, he was concerned for himself fearing that he might have done something which one is not allowed to do in a holy place. Perhaps while he had been asleep and unable to control his movements, he had behaved in a manner unbefitting such a sacred location.
ויאמר מה נורא המקום הזה, since he had seen an awe-inspiring vision here he concluded that the whole place may have been an awesome place, not to be approached except in a state of ritual purity.
אין זה כי אם בית אלוהים, this place is suitable only for becoming a House of God, a temple of sorts. a place wherein to pray and to offer sacrifices to God. Another explanation of Yaakov’s exclamation could be that he concluded that the only reason he had been shown the vision was to stimulate him to erect a House of God there.
וזה שער השמים, an expression analogous to Chronicles II 30,27 ותבא תפלתם למעון קדשו לשמים, “their prayer reached the residence of His Holiness, to heaven.”
ויירא וג׳ – יראתו ע״ה יראת חטא, איך לא כיבד את המקום ההוא באשר ישן בו1, וגם {באשר} היה בדעתו עליו שהוא מקום כשאר המקומות. וזה מורה כי אפילו הנביא חוב עליו שתהיה בנפשו הכנה וכובד ראש למקומות המיוחדים בכבוד2, ומפני זה היה {יעקב} מתירא מן העונש.
ומה שאמר אין זה כי אם בית אלהים – טעמו בית אשר ייחדו אדון המציאות בייחוד וכבוד3.
ומה שאמר וזה שער השמים – טעמו {ש}על ידי הכוונה בו אליו יתעלה תגיע ההשגה למי שידע והתכוין והלך בהילוך {הנביאים}, הן ההדיוטות והן אנשי המעשה, כאילו {מקום זה} הוא שער להיכנס כדי להגיע אל מי שתיארוהו באשר הוא יושב בשמים (תהלים ב:ד) ורוכב שמים (דברים לג:כו), ברוך הוא4.
1. כו. וכ״כ הרד״ק בפירושו: ׳ויירא ויאמר – ירא בעצמו על אשר שכב שם, אולי לא התנהג בענוה ובצניעות בשכבו שם׳, וקרוב לזה פירש רש״י בפסוק שלפני זה ׳ואנכי לא ידעתי – שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה׳, אבל לא קשרו רש״י ליראתו של יעקב.
2. כז. צ״ב כוונתו, דלעיל בסמוך ביאר שאין הידיעה בזה נכונה בלי ההודעה, וכיצד יעקב האשים את עצמו על דבר שלא היה ביכולתו לדעת, הלא אנוס הוא. ואולי יאמר שההודעה באה בתור הארה רוחנית ושפע נבואי למי שמוכן לו הכנה גמורה, ועל כן התאונן יעקב ע״ה שלא היה מוכן כראוי בכדי שיודיעוהו לפני שינתו. ובדבר קדושת המקום המיוחדת שהזכיר רבנו ראה פירושו לעיל פר׳ חיי שרה (נ:סב) וראה מש״כ שם.
3. כח. כוונתו כמו שביאר בפסוק הקודם שאין הקב״ה מתייחס למקום. וכדבריו כ״ה גם בת״א שתירגם ׳אתרא דרעו ביה מן קדם ה׳⁠ ⁠׳.
4. כט. נראה מדברי רבנו ש׳שער השמים׳ עניינו מקום המסוגל להשיג בו השגה אלוקית. אך שאר ראשונים (ת״י, רש״י, ראב״ע, רד״ק) פירשוהו כמקום המסוגל לקבלת התפילות. ורש״י הביא עוד ממדרשם ז״ל שמקום זה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה.
אין זה כי אם בית אלהים – פר״ש: אמר ר׳ אליעזר בשם ר׳ יוסי בן זימרא הסולם היה עומד בבאר שבע וכו׳ שהרי כשנסע מבאר שבע שהוא בארץ ישראל ירדו מלאכי ארץ ישראל וליווהו עד קצה גבול ארץ ישראל ומשם עלו ושם ירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו בחוצה לארץ. לפיכך צריך לומר כי הסולם היה מתהפך לכל רוח. נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו מגיע בבית אל היא לוז. אמצע שפועו כנגד ירושלים. ושם בירושלים מוצב עמוד שעליו מתהפך הסולם. ומוצב קאי אעמוד שעליו מתהפך הסולם שתרגומו נעוץ בארעא. וזהו דמות תבניתו.
אין זה כי אם בית אלהים – פר״ש: ומהיכן למדו רז״ל לומר כן כלומר אחר שרבותינו פי׳ על פסוק זה צדיק בא לבית מלוני שמשמע שלן בירושלים שוב חזרו ופירשו יעקב קראו בית אל וזו היא לוז ולא ירושלים – אם כן דברים אלו סותרים את אלו לפיכך אני אומר שנעקר הר המוריה ובא לכאן עד בית אל וזו היא קפיצת הארץ וכו׳ כך פר״ש. ומה שעקם יעקב את דרכו שהרי כל מי שרוצה ללכת דרך ישר מבאר שבע לחרן הוא הולך ממערב למזרח שכן חרן למזרח של ארץ ישראל כדכתיב ארם מקדם ופלשתים מאחור (ישעיהו ט׳:י״א) וחרן וארם אחד הם כדאמרינן לעיל, והוא הלך מבאר שבע לחרן דרך הר המוריה לבית אל דהיינו מדרום לצפון עד בית אל כשטת פר״ש.
אלא יש לומר: הוא הדרך שבא בו אברהם זקנו כשיצא מאור כשדים והלך לו לחרן ומחרן לבאר שבע ובכמה מקומות, שבאותו הדרך נתיישבו שם אברהם ויצחק כמו שמצינו בפרשיות של מעלה, והיו רגילין באותו הדרך ומכירין בו לפיכך הלך בו יעקב. ומה שפר״ש: אפשר עברתי במקום שהתפללו אבותי וכו׳, לא על הר המוריה אמר כן שהרי בהר המוריה התפלל כמה פעמים וכמו שאמרו רבותינו אין אדם יודע לשער כמה נסוכים נסך יעקב אבינו בהר המוריה אלא על בית אל אמר כן שהרי אברהם נתפלל שם ובנה בו מזבח כדכתיב בפרשת לך לך ויט אהלו בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח (בראשית י״ב:ח׳). אמרו רבותינו אלמלא לא התפלל אברהם אבינו בין בית אל ובין העי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. ומה שנקרא שם המקום בית אל על העתיד נקרא שהרי לוז שם העיר לראשונה (בראשית כ״ח:י״ט) ויצחק כמו כן נתפלל על אותו מזבח שבנה שם אברהם אבינו ואף על פי שאין בידינו כתב וראייה על זה, יש לנו לומר כי בודאי על אותו מזבח נתפלל יצחק כמה ימים ושנים. אבל יעקב לא היה שם ולא נתפלל לשם מקודם לכן, ועל זה אמר אפשר עברתי על מקום שעברו אבותי ולא התפללתי שם יהב דעתיה למיהדר מחרן שהיה עומד שם ללכת עד בית אל להתפלל שם, מיד קפצה לו הארץ ר״ל העיר שכבר היה שמה לוז, ובאה נגדו עד חרן. אמר הקב״ה אין תפלת הצדיק נשמעת אלא בבית הכנסת או בבית המדרש מיד נעקר גם הר המוריה ובא עד חרן. בתר דצלי ובעא למיזל אמר הקב״ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה מיד שקעה לו החמה שנאמר כי בא השמש וישכב במקום ההוא ויחלם והנה סולם מוצב ארצה וגו׳ (בראשית כ״ח:י״א-י״ב).
אין זה כי אם בית אלהים – פי׳ המקום הזה אני מכיר כי התפללתי בו כמה פעמים וידעתי כי הר המוריה בא לכאן ואחרי שמקום המקדש בא לכאן אקרא אני לעיר בית אל בזכות בית המקדש שבא לתוכה, כדכתיב ויקרא למקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר (בראשית כ״ח:י״ט), והר המוריה חזר למקומו, אך האבן אשר שם מראשותיו (בראשית כ״ח:י״ח) שהייתה מהר המוריה נשארה שם בלוז להיות לאות ולעדות ששם קפץ הר המוריה וגם לוז חזר למקומו ויעקב והאבן עמו כדכתיב ויקח את האבן וגו׳ (בראשית כ״ח:י״ח) ומשם עמד יעקב בבקר ממשכבו ללכת חרנה, ואין לומר שבחרן עמד יעקב ממשכבו שהרי כתיב בסמוך וילך ארצה בני קדם (בראשית כ״ט:א׳). וכתיב בתריה ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם ויאמרו מחרן אנחנו (בראשית כ״ט:ד׳), ובשובו מבית לבן בנה עליה מזבח כדכתיב בפרשת וישלח ויבא יעקב לוזה הוא בית אל (בראשית ל״ה:ו׳), ויבן שם מזבח ויקרא למקום (בראשית ל״ה:ז׳) ויצב יעקב מצבה מצבת אבן ויסך עליה נסך ויקרא שם המקום בית אל (בראשית ל״ה:י״ד-ט״ו).
וזה שער השמים – פר״ש: מקדש של מעלה מכוון כנגד מקדש של מטה. ואם תאמר: כיצד היה המקדש של מעלה מכוון כנגד מקדש של מטה הרי הוא קפץ נגד יעקב כדאמר לעיל לכך צריך לומר שגם מקדש של מעלה קפץ כנגדו.
אין זה כי אם בית אלוהים, "this can only be the house of God.⁠" Rashi explains this exclamation as follows quoting Rabbi Elazar in B'reshit Rabbah 69,7: "the foot of the ladder was in B'eer Sheva. It stood at an angle so that the halfway mark was precisely above the site where the Temple would be built in the future; its top would have been above Bet El.⁠" [Bet El being the northernmost point and B'eer Sheva the southern most point. Jerusalem would be at the half way mark. Ed.]
אין זה כי אם בית אלוהים, "this can only be (the location of) the House of God.⁠" Rashi endeavours to find the source for the statement by the sages that God had said that it is intolerable that a righteous person of the calibre of Yaakov who needed a place to spend the night, should be unable to find more than a stone to lay his head on. Also why would Yaakov call the place that had been known as Luz "Yerusalem,⁠" i.e. the house of God? Furthermore why afterwards does he refer to "Beyt El,⁠" a place much further north? Clearly there appears to be some contradiction here! Our sages themselves seem to have had second thoughts when they said that Yaakov renamed called Luz as Beyt El. Being aware of these difficulties, Rashi says; "therefore I say that Mount Moriah had been moved and Yaakov had arrived there, i.e. as far as Beyt El, (all on the same day)[If any reader finds all this as strange, I remind him that if God enabled Eliezer, Avraham's servant, to cover a similar distance with his 10 camels when he went to look for a wife for his master in the course of one day, then Yaakov's experience can certainly not be considered as so unbelievable. Ed.] There is also the problem that Yaakov instead of walking from B'eer Sheva to Charan would be travelling from west to East, as testified to by Isaiah 9,11 ארם מקדם ופלשתים מאחור, "Aram to the East and the land of the Philistines at the back.⁠" (to the west) Moreover, we (our author) had previously explained that Aram and Charan are one and the same. (compare verse 10). According to what we have read here Yaakov was traveling from the south to the north according to what Rashi explained earlier. We have to say that Yaakov travelled the same route that his grandfather Avraham had traveled when coming from Charan, southward after having left both Ur Casdim and Charan on his way to the land of Canaan. He had proceeded southward in stages all the way to B'eer Sheva. Both he and Yitzchok had taken up residence in towns on this route from time to time as we have read in previous portions of the Torah. The route was well known and they were familiar with it. This is the reason why Yaakov also used this route. As to Rashi quoting Yaakov as having said that possibly he had failed to stop at a place where his father and grandfather had offered prayers to God, this must have referred not to Mount Moriah, for he had prayed there repeatedly as stated by our sages in B'reshit Rabbah at the end of chapter 78,16, where we are told that no one can properly appreciate how many libations Yaakov had offered at Mount Moriah, but to Beyt El, for Avraham had prayed there and built an altar as recorded in Genesis 12,78. Our sages in Sanhedrin 44 are on record that if Avraham had not prayed between Beyt El and Ai, the Jewish people would long ago have perished completely (Joshua 7,25 when they were defeated there during the first encounter They were saved only due to the merit acquired by the prayers Avraham had offered in that region.) The reason that this location is referred to as Beyt El is on account of the prayers offered there in the future, for in Yaakov's time it was still known as Luz. Yitzchok had also offered prayers at that altar which his father Avraham had built. Even though we do not possess a written record of it, it is quite plausible to assume that he used this altar on numerous occasions in order to offer prayers. Yaakov, on the other hand, had not had an opportunity to offer prayers at that location up until now. This is also why he said: "is it possible that I simply passed by this place without stopping to offer up a prayer?⁠" He therefore decided to retrace his steps after coming to Charan, and to go back as far as Beyt El to offer a prayer there. In response to Yaakov's determination to do so, God folded the earth beneath him to expedite matters. What this meant in practice was that the town known as Luz was transported to the vicinity of Charan, saving him many days of walking. God's motivation was that the prayer of a righteous person such as Yaakov should preferably be said in a Temple or other sacred site. As a result, the mountain of Moriah was immediately uprooted and removed as far as Charan. After having prayed there Yaakov continued on his way. When God saw that, He said: seeing that this righteous person has taken so much trouble to come to My residence, how can I allow him not to have shelter for the night? This is why He arranged for the sun to set prematurely so that Yaakov would spend the night there. During that night he dreamt the dream reported in detail in our chapter where it became clear to him that the place he had slept was destined to become a Temple in the future. Realising that this was the meaning of the dream, he called the site "house of God,⁠" renaming the town of Luz to be known as Beyt El. (House of God). This is the meaning of the line: "he called that site Beyt El, the site being that which had previously been known as the town of Luz. The stone which had served as Yaakov's "pillow,⁠" which had come from Mount Moriah, remained at that site. Yaakov anointed it with oil as a symbol of its future significance. As soon as he had done this, he proceeded on his trek to Charan. It would be wrong to understand the verse as meaning that Yaakov arose in the morning in the town of Charan. This is clear from the Torah telling us in 19,1 that Yaakov then set out in the direction of the people residing in the land of the Orientals. When he met the shepherds huddled around the well he asked them where their home was and they told him that their home was Charan. When Yaakov, 20 years later, was on the way from Lavan to the land of Canaan, he passed this location and he named the site Beyt El and erected a monument at the site. (Genesis 35,7, and 15)[This is a unique exegesis, as, normally, Yaakov is understood as having had to return to that site after having already settled in the land of Canaan and having overlooked his promise to erect a Temple at that site so that God had to remind him. (compare chapter 33,18 30) Ed.]
וזה שער השמים, "and this is the gateway to heaven.⁠" According to Rashi, Yaakov referred to the Temple in heaven which is understood to be "opposite" the terrestrial Temple. If, you the reader were to ask how it is possible that the Temple in heaven is opposite that on earth, seeing that the site of that Temple had been moved by God, as we have explained?The answer is that it had been moved to be next to Yaakov. When Yaakov had traveled, the site of the terrestrial Temple had always moved with him, as the miracle had been performed for him and not for a piece of earth.
וזה שער השמים – מכאן שבית המקדש של מעלה מכוון לשל מטה (בראשית רבה סט:ז, תנחומא ויקהל ז, מדרש תהלים ל:א). וא״ת והרי עבר בית המקדש בירושלם בצפון נחלת יהודה ובא לבית אל לצפון בנימין (עי׳ יהושע יח:יא-יג) כו׳.
וירא ויאמר מה נורא – תימה והלא בישרו בשורה טובה. והיאך היה ירא. אלא ראה חרבות שנ׳ ואולם לוז שם העיר (בראשית כח:יט). והיו ניזוקין בני העיר בבניהם לפי שהיו דרים במקום קדושה ואני ישנתי. ומיד וידר יעקב נדר (בראשית כח:כ) שלא איזוק על שישנתי במקום קדושה. רי״ח.
ויירא ויאמר – וקשה למה נתיירא והלא בשרו בשורה טובה במראה הזה, וי״ל שראה עתה ירושלים בחורבנה, כמ״ש ואולם לוז שם העיר לראשונה והיו בני אדם ניזוקין בבניהם על שהיו דרים במקום קדוש, ויירא ויאמר איך א״כ ישנתי אני כאן, מיד וידר יעקב נדר וגו׳, רי״ח.
כי אם בית אלהים וזה שער השמים – זה הוא בית המקדש, שהוא שער לעלות משם התפלות והקרבנות לשמים.
וכתב רבינו שלמה: אמר רבי אלעזר בשם ר׳ יוסי בן זמרא (בראשית רבה ס״ט:ה׳) הסולם הזה היה עומד בבאר שבע ושיפועו מגיע עד בית המקדש, שבאר שבע עומד בדרומו של יהודה וירושלם בצפונו בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין, בגבול שבין בני בנימין ובין בני יוסף. נמצא סולם רגליו בבאר שבע, וראשו בבית אל, מגיע שפועו כנגד ירושלם.
ושאמרו רבותינו (בבלי חולין צ״א:): צדיק זה בא לבית מלוני. ועוד אמרו (בבלי פסחים פ״ח:): יעקב קראו בית אל וזה לוז היא ולא ירושלם. ומהיכן למדו לומר כן, אני אומר שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין (בבלי חולין צ״א:) שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל, וזהו: ויפגע במקום (בראשית כ״ח:י״א). ואם תאמר כשעבר יעקב אבינו על בית המקדש מדוע לא עכבוהו שם, איהו לא יהב דעתיה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו ומן השמים יעכבוהו, איהו עד חרן אזל כדאמרינן בפרק גיד הנשה (בבלי חולין צ״א:) וקרא מסייע לן: וילך חרנה, כי מטא לחרן, אמר: איפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי בו. יהב דעתיה למהדר וחזר עד בית אל, קפצה ליה ארעא עד בית אל. כל אלו דברי הרב.
ולא נראו לי כלל, שאין קפיצת הארץ שהזכירו ביעקב אלא כאותה שאמרו באליעזר עבד אברהם, שבא ביום אחד לחרן, כמו שאמרו בסנהדרין (בבלי סנהדרין צ״ה.): שלשה קפצה להן הארץ, אליעזר עבד אברהם, ויעקב אבינו, ואבישי בן צרויה. ופרשו: אליעזר עבד אברהם דכתיב: ואבא היום אל העין (בראשית כ״ד:מ״ב). למימרא דההוא יומא נפק יעקב דכתיב: ויפגע במקום (בראשית כ״ח:י״א), כי מטא לחרן אמר איפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי בו, כיון דהרהר בדעתיה למיהדר קפצה ליה ארעא, מיד: ויפגע במקום. הנה בפירוש אומרים שכיון שעלה בלבו בחרן לחזור, קפצה לו הארץ ופגע במקום שהתפללו בו אבותיו, לא שחזר לביתא אל, ולא שקפץ הר המוריה ובא לשם. ובבראשית רבה (בראשית רבה נ״ט:י״א) עוד עשו שניהם שוין בקפיצה. אמרו: ויקם וילך אל ארם נהרים (בראשית כ״ד:י׳) בר יומו, ואבא היום אל העין (בראשית כ״ד:מ״ב) היום יצאתי והיום באתי. וביעקב דרשו (בראשית רבה ס״ח:ח׳) כן: וילך חרנה, רבנין אמרין בר יומו. ומה טעם שיקפוץ הר המוריה ויבא עד בית אל, אחר שיטרח יעקב לחזור מחרן ועד בית אל מהלך כמה ימים. ועוד, כי בית אל איננו סוף גבול ארץ ישראל מפאת חרן, כי חרן ארץ קדם הוא. ועוד שאין האמצעות נקרא שפוע הסולם. ועוד מה טעם להיותו כנגד בית אל, והאמצע איננו מורה על דבר יותר מכלו.
אבל מדרשים הללו ענין אחר להם. אמרו שם בבראשית רבה (בראשית רבה ס״ח:ה׳): אמר רבי הושעיה כבר כתיב: וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם (בראשית כ״ח:ז׳). ומה תלמוד לומר: ויצא יעקב מבאר שבע (בראשית כ״ח:י׳). אלא אמר: אבא, בשעה שבקש לצאת לחוצה לארץ, מהיכן הורשה לו, לא מבאר שבע, אף אני הריני הולך לבאר שבע, אם נותן לי רשות הריני יוצא ואם לאו איני יוצא. לפיכך צריך הכתוב לומר: ויצא יעקב מבאר שבע (בראשית כ״ח:י׳).
וכונת המדרש הזה כי הם סבורים שיעקב בחברון נתברך, שהוא ארץ מגורי אביו, ולשם חזר אליו, שנאמר: ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק (בראשית ל״ה:כ״ז). ואם כן, הכתוב שאמר: ויצא יעקב מבאר שבע (בראשית כ״ח:י׳), כי כאשר צוהו אביו ללכת אל לבן הלך שם ליטול רשות. והוא המקום שלן בו וראה מראות אלהים, ונתן לו הרשותב לצאת, כמו שאמר: ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת (בראשית כ״ח:ט״ו). והסולם שראה, לדעת רבי יוסי בן זמרא, ראה שרגליו בבאר שבע במקום אשר הוא שוכב שם,⁠ג וסוף שפועו שהוא ראש הסולם מגיע עד כנגד בית המקדש, נסמך בשמים בפתח שהמלאכים נכנסים ויוצאים בו והשם הנכבד נצב עליו. ולכן ידע שבאר שבע הוא שער השמים טוב לתפלה, ובית המקדש – בית אלהים. ובבקר נשא יעקב את רגליו מבאר שבע וילך חרנה בן יומו והיא קפיצת הדרך שלו. זהו דעת רבי יוסי בן זמרא שאמר בבראשית רבה (בראשית רבה ס״ט:ז׳) הסולם הזה עומד בבאר שבע ושיפועו מגיע עד בית המקדש, שנאמר: ויצא יעקב מבאר שבע (בראשית כ״ח:י׳), ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה.
והאבן אשר שם מצבה, לא במקום שכיבתו הקים אותה, שהרי באר שבע איננו בית אל, והוא בבית אל העמיד אותה, ולשם חזר בשובו, שנאמר: קום עלה בית אל ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך וגומ׳ (בראשית ל״ה:א׳). אבל הקים אותה כנגד השפוע, במקום שראש הסולם עומד, שקרא אותו בית אלהים והיא עיר לוז. ולדעת רבי יוסי בן זמרא, לוז היא ירושלם שקראו בית אל, ואיפשר שיהיה כן לפי המקראות שבספר יהושע. ובאמת שאיננו בית אל הסמוך לעי, כי כן שם העיר ההיא לראשונה בימי אברהם וקודם לכן.
ורבי יהודה ברבי סימון חלק שם (בראשית רבה ס״ט:ז׳) על רבי יוסי בן זימרא ואמר: הסולם הזה עומד בבית המקדש ושיפועו מגיע עד בית אל. מאי טעמיה, ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, ויקרא שם המקום ההוא בית אל (בראשית כ״ח:י״ט). ודעת רבי יהודה ברבי סימון כי: ויפגע במקום – הוא הר המוריה, וילן שם כי בא לו השמש (בראשית כ״ח:י״א) בלא עתו שאמרו צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה. וראה הסולם רגליו במקום ההוא, ושפועו שהוא ראשו מגיע עד כנגד בית אל זה והיא עיר לוז. ואמר כי זה המקום בית אלהים, ושפוע הסולם שער השמים. והנה הר המוריה טוב לתפלה, וגם בית אל מקום ראוי לעבוד שם האלהים. והקים המצבה בבית אל, כי לדעת כולם כנגד השפוע הקים אותה. ויסכים דעתו של רבי יהודה ברבי סימון עם המדרש שבגמרא שבפרק גיד הנשה (בבלי חולין צ״א:) ובפרק חלק (בבלי סנהדרין צ״ה:), שיעקב יצא מבאר שבע והלך לחרן, וכשנמלך לחזור ולהתפלל במקום שהתפללו אבותיו בהר המוריה, אזד קפצה לו הארץ, ויפגע מיד בהר המוריה. ושמא דעתם שקפצה לו בהליכה ובחזרה כדברי האומר (בראשית רבה ס״ח:ח׳) וילך חרנה בן יומו ויפגע במקום מיד בפתע פתאום.
ומצאתי עוד מפורש בפירקי רבי אליעזר הגדול (פרקי דרבי אליעזר ל״ה): אמר בן שבעים ושבע שנה היה יעקב בצאתו מבית אביו, והיתה הבאר מהלכת לפניו מבאר שבע ועד הר המוריה מהלך שני ימים, והגיע לשם בחצי היום וכו׳, אמר לו הקב״ה: יעקב הלחם בצקלונך והבאר לפניך לאכול ולשתות ולשכב במקום הזה. אמר לפניו: רבון העולמים עד עכשיו ישה לשמש ירידות מעלות חמשים ואני שוכב במקום הזה ובלא עתו בא השמש ממערב,⁠ו והביט יעקב וראה השמש באה במערב וילן שם כי בא השמש (בראשית כ״ח:י״א). לקח יעקב שתים עשרה אבנים מאבני המזבח שנעקד עליו יצחק אביו, ושם אותם מראשותיו, להודיעו שעתידין לצאת ממנו שנים עשר שבטים. ונעשו כולן אבן אחת, להודיעו שכולן עתידין להיותן גוי אחד בארץ, שנאמר: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.⁠ז (שמואל ב ז׳:כ״ג). עד השכים יעקב בבקר בפחד גדול ואמר ביתו של הקב״ה במקום הזה, שנאמר: ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה.⁠ח מכאן אתה למד שכל המתפלל בירושלם כאלו מתפלל לפני כסא הכבוד, ששער השמים הוא פתוח לשמוע תפלתן של ישראל, שנאמר:⁠ט וזה שער השמים. ושב יעקב ללקט האבנים, ומצא אותן כולן אבן אחת, ושם אותה מצבה בתוך המקום, וירד לו שמן מן השמים ויצוק עליה, שנאמר: ויצוק שמן על ראשה (בראשית כ״ח:י״ח). מה עשה הקב״ה, נטל רגל ימינו וטבע האבן עד עמקי תהומות, ועשה אותה סניף לארץ, כאדם שהוא נותן סניףי לכיפה, לפיכך נקראת אבן שתיה ששם הוא טבור הארץ ומשם נפתחה הארץ. ועליה היכל י״י עומד, שנאמר: והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים (בראשית כ״ח:כ״ב). ומשם נשא רגליו, וכהרף עין בא לחרן, עד כאן.
והנה המדרשים כולם, אף על פי שיש ביניהם חילוף במקצת, אבל כולם מודים שקפיצת הארץ היתה ליעקב, שהלך מהלך כמה ימים כהרף עין. ויתכן שכלם מודים זה לזה, ובכל הליכותיו קפצה לו, בלכתו מבאר שבע לחרן, וברצותו לשוב להר המוריה, ובצאתו משם לחרן. ואין אחד מכליא המדרשים שיאמר כדברי רבינו שלמה.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״עד בית״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״רשות״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״בבאר שבע״.
ד. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״אז״.
ה. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״יש״.
ו. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״במערב״.
ז. כן בכ״י מינכן 138. בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון חסר: ״גוי אחד בארץ״. בכ״י פרמא 3255 רק: ״וגו׳⁠ ⁠⁠״.
ח. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 רק: ״ויירא ויאמר וגו׳⁠ ⁠⁠״.
ט. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״שנאמר״.
י. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״צניף״.
יא. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״מן״.
THIS IS NONE OTHER THAN THE HOUSE OF G-D, AND THIS IS THE GATE OF HEAVEN. This refers to the Sanctuary which is the gate through which the prayers and sacrifices ascend to heaven.
Rashi comments, Rabbi Elazar the son of Rabbi Yosei the son of Zimra said, 'This ladder stood in Beer-sheba and its slope1 reached unto the Sanctuary in Jerusalem. Beer-sheba is situated in the southern part of Judah, and Jerusalem is to its north on the boundary between Judah and Benjamin, and Beth-el was in the northern portion of Benjamin's territory, on the boundary between Benjamin's territory and that of the children of Joseph. It follows, therefore, that a ladder whose base is in Beer-sheba and whose top is in Beth-el has its slope2 reaching opposite Jerusalem. Now regarding the statement of our Rabbis that the Holy One, blessed be He, said, 'This righteous man has come to the place where I dwell, [namely, the Sanctuary in Jerusalem, and shall he depart without spending the night?'],⁠3 and with regard to what they also said, 'Jacob gave the name Beth-el to Jerusalem'4 this place which he called Beth-el was Luz and not Jerusalem! And whence did they learn to say so, [implying that Luz is identical with Jerusalem]? I therefore say that Mount Moriah [the Temple site in Jerusalem] was forcibly removed from its place and came here to Luz, and this movement of the Temple site is 'the springing of the earth' which is mentioned in Tractate Shechitath Chullin.⁠5 It means that the site on which the Sanctuary was later to stand came towards Jacob to Beth-el. And this too is what is meant by vayiphga bamakom (and he met the place):⁠6 [as two people meet, who are moving towards each other]. If you should ask, 'When our father Jacob passed the site of the Sanctuary [on his way from Beer-sheba to Haran] why did He not detain him there?' The answer is: If it never entered his mind to pray at the place where his fathers had prayed, should Heaven make him stop there? He had journeyed as far as Haran, as we say in the chapter of Gid Hanasheh,⁠7 and Scripture itself helps us clarify this point by saying, And he went to Haran.⁠8 When he arrived at Haran he said, 'Is it possible that I have passed the place where my fathers prayed without praying there myself?' He decided to return and had returned as far as Beth-el, whereupon the ground of the Temple site sprang for him until Beth-el.⁠"
All these are the words of the Rabbi.⁠9 But I do not agree with them at all for 'the springing of the earth' which the Rabbis mention in connection with Jacob is like that which they have said happened to Eliezer, the servant of Abraham, namely, that he reached Haran in one day. As they have said in Tractate Sanhedrin,⁠10 "The earth sprang for three persons: Eliezer, the servant of Abraham, our father Jacob, and Abishai the son of Zeruiah.⁠"11 And the Rabbis explained: "Eliezer, the servant of Abraham — for it is written, And I came this day unto the fountain,⁠12 which teaches that on that very day he embarked on his journey. Jacob — for it is written, And he met the place.⁠13 When he arrived at Haran he said, 'Is it possible that I have passed the place where my fathers prayed without praying there myself?' As soon as the thought of returning occurred to him, the earth sprang for him, and immediately he met the place.⁠" Thus the Rabbis explicitly say that as soon as the thought to return occurred to him in Haran, the earth sprang for him and he met the place where his fathers prayed, but not that he returned to Beth-el, nor that Mount Moriah sprang and came there to Beth-el. In Bereshith Rabbah14 the Rabbis further equated them both [Eliezer and Jacob] with respect to "the springing of the earth.⁠" Thus they said: "And he arose, and went to Aram-naharaim15 — on the very same day. And I came this day unto the fountain16 — this day I embarked on the journey, and this day I arrived.⁠" With respect to Jacob the Rabbis interpreted in a similar vein: "And he went to Haran17 — the Rabbis say on the very same day.⁠" And furthermore, what reason is there for Mount Moriah to "spring" and come to Beth-el, as Rashi claims, after Jacob had troubled himself to return from Haran to Beth-el, a journey of many days?⁠18 Moreover, Beth-el does not lie on the border of the Land of Israel which faces towards Haran for Haran is a land which lies to the east [of the Land of Israel while Beth-el lies in its western part].⁠19 Additionally, the middle part of a ladder is not referred to as its "slope.⁠"20 And, finally, what reason is there for the middle of the ladder to be opposite Beth-el, [where, according to Rashi, the side of the Sanctuary had been transported], when the middle part of an object does not possess significance beyond that of its whole?
There is, however, another intent to these Midrashim. The Rabbis have said in Bereshith Rabbah,⁠21 "Rabbi Hoshayah said, 'It has already been stated, And Jacob hearkened to his father and his mother, and was gone to Paddan-aram.⁠22 What then does Scripture teach by repeating, And Jacob went out from Beer-sheba?23 Rather, the redundancy teaches us that Jacob said, "When my father desired to leave the Land of Israel, at what location did he seek permission for it? Was it not in Beer-sheba? I, too, shall go to Beer-sheba to seek this permission. If He grants me permission, I shall leave, and if not, I shall not go.⁠" Therefore Scripture found it necessary to state, And Jacob went out from Beer-sheba.'"24
The intent of this Midrash is that the Rabbis were of the opinion that Jacob was blessed by his father in Hebron, the land of his father's sojournings, and it was to Hebron that he came when he returned to his father from Paddan-aram, as it is said, And Jacob came unto Isaac his father to Mamre, to Kiriath-arba — the same is Hebron — where Abraham and Isaac sojourned.⁠25 Now if so, the verse stating, And Jacob went out from Beer-sheba26 teaches that when his father commanded him to go to Laban27 he went to Beer-sheba to receive Divine permission, and that is the place wherein he spent the night and saw visions of G-d, and it was there that He gave him permission to exit from the Land of Israel, even as He said, And I will keep thee wherever thou goest and will bring thee back unto this land.⁠28 And the ladder which he saw, in the opinion of Rabbi Yosei the son of Zimra, he saw with its feet in Beer-sheba, in the very place where he lay, and with the end of its slope which is the top of the ladder reaching to a point opposite the Sanctuary. It was supported by heaven at the gate through which the angels enter and exit. The revered G-d stood over him, and therefore he knew that Beer-sheba was the gate of heaven, suitable for prayer, and the Sanctuary was the house of G-d. And in the morning Jacob continued his journey from Beer-sheba and arrived at Haran on the same day, and this was "the springing of the earth" mentioned with respect to Jacob.
This is the opinion of Rabbi Yosei the son of Zimra who said in Bereshith Rabbah,⁠29 "This ladder stood in Beer-sheba and its slope reached to the Sanctuary, as it is said, And Jacob went out from Beer-sheba;30 And he was afraid and said, How fearful is this place.⁠"31 And the stone which he erected as a pillar32 he did not erect in the place where he slept, for Beer-sheba is not Beth-el and it was in Beth-el that he erected it, and there he went upon his return from Paddan-aram, as it is said, Arise, go up to Beth-el … and make there an altar unto G-d who appeared unto thee, etc.⁠33 But he erected it [after carrying the stone from Beth-el to Jerusalem]⁠34 opposite the slope, at the place where the head of the ladder stood, which he had called the house of G-d, and this is the city which had previously been called Luz.⁠35
Thus in the opinion of Rabbi Yosei the son of Zimra, Luz was Jerusalem which Jacob called Beth-el.⁠36 Possibly this may be so, according to the verses in the book of Joshua.⁠37 It is certainly true that it is not the Beth-el near Ai38 for that Beth-el was originally so named in the days of Abraham39 and prior to that.
But Rabbi Yehudah the son of Rabbi Shimon differs there40 with Rabbi Yosei the son of Zimra, and he says: "This ladder stood upon the Sanctuary site and its slope reached to Beth-el. What is his reason? And he was afraid, and said,⁠41 etc. And he called the name of that place Beth-el.⁠"42 Thus in the opinion of Rabbi Yehudah the son of Rabbi Shimon the verse stating, And he lighted upon the place,⁠43 means Mount Moriah. And he tarried there all night, because the sun was set for him not at its proper time [so that he should spend the night there], for as our Rabbis have stated:⁠44 "[The Holy One, blessed be He, said], 'This righteous man has come to the place where I dwell. Shall he then depart without staying there over night?'" And so Jacob saw the ladder with its feet standing in that place, and its slope, which is its top, reached to a point which was opposite that particular Beth-el [which was mentioned in connection with Ai during Abraham's era],⁠45 and that was the city of Luz. And Jacob said that the very place where he spent the night was the house of G-d, and the slope of the ladder was the gate of heaven, thus Mount Moriah is excellent for prayer, and Beth-el also is a suitable place for the worship of G-d. And he erected the pillar in Beth-el, for in the opinion of all Rabbis he erected it opposite the slope of the ladder.
The opinion of Rabbi Yehudah the son of Rabbi Shimon, [i.e., that Jacob slept on Mount Moriah, and he erected the pillar in Beth-el], is in agreement with the Midrash in the Gemara of the chapter concerning Gid Hanasheh,⁠46 and that of Chapter Cheleck,⁠47 which states that Jacob left Beer-sheba and came to Haran, and when he reconsidered and decided to return and pray at Mount Moriah, the place where his fathers had prayed, then the earth "sprang" for him and he lighted immediately upon Mount Moriah. Perhaps it is the Rabbis' opinion that the earth "sprang" for him both when going from Haran to Mount Moriah and when returning from Mount Moriah to Haran. This would be in agreement with the opinion of the Rabbi who says:⁠48 "And he went to Haran49 — on the same day. And he lighted upon the place50 — at once, very suddenly.⁠"
I found it more explicitly in Pirkei Rabbi Eliezer Hagadol:⁠51 "Jacob was seventy-seven years of age when he left his father's house,⁠52 and he followed the well that travelled before him from Beer-sheba to Mount Moriah, a two-day journey, and he arrived there at midday, etc. The Holy One, blessed be He, said to him, 'Jacob, you have bread in your travelling-bag, the well is before you, enabling you to eat and drink and lie down in this place.' Jacob replied, 'Master of all worlds, the sun has yet to descend fifty stages, and shall I lie down to sleep in this place?' Prematurely, the sun then set in the west. Jacob looked and saw that the sun had set in the west, so he tarried there all night, because the sun was set.⁠53 Jacob took twelve stones from the stones of the altar upon which his father Isaac had lain bound as a sacrifice54 and put them under his head. By the fact that his resting-place contained twelve stones, G-d informed him that twelve tribes were destined to be established from him. But then all twelve stones were transformed into one stone to inform him that all twelve tribes were destined to become one nation in the earth, as it is said, And who is like Thy people, like Israel, a nation one in the earth?55 In the morning Jacob awoke with great fright, and said, 'The house of the Holy One, blessed be He, is in this place,' as it is said, And he was afraid, and said: How fearful is this place!56 From here you learn that whosoever prays in Jerusalem is considered as if he prayed before the Throne of Glory, for the gate of heaven is open there to receive the prayer of Israel, as it is said, And this is the gate of heaven.⁠57 Jacob then wanted to collect the stones [which he had used as a resting-place for his head in order to build an altar], but he found them all to be one stone, and so he set it up as a pillar in that place. Thereupon oil flowed down for him from heaven, and he poured it on top of the stone, as it is said, And he poured oil upon the top of it.⁠58 What did the Holy One, blessed be He, do? With His right foot He sank the anointed stone unto the depths of the abyss to serve as the key-stone of the earth, just as one inserts a key-stone in an arch. It is for this reason that it is called Even Hashethiyah (The Foundation Stone),⁠59 for there is the center of the earth, and from there the earth unfolded, and upon it stands the Temple of G-d, as it is said, And this stone, which I have set up for a pillar, shall be G-d's house.⁠60 From there he [Jacob] went on his journey, and in the twinkling of an eye he arrived in Haran.⁠" Thus far [extends the quotation from the Pirkei Rabbi Eliezer Hagadol].
Thus, all Midrashim — despite some minor differences among them — acknowledge that "the springing of the earth" occurred to Jacob through which he travelled a journey of many days in the twinkling of an eye. It is possible that all Midrashim concede to one another, and that on all these journeys of his — when going from Beer-sheba to Haran, when he desired to return to Mount Moriah, and when he left there to go to Haran — the earth "sprang" for him. But there is not one of all these Midrashim which says, as Rashi said, [that Mount Moriah was forcibly removed from its location and was transported to meet him in Beth-el].
1. "Its slope.⁠" In our text of Rashi: "the middle of its slope.⁠" Ramban will explain later that the reference is to "the end" of the slope, which is the head of the ladder.
2. "Its slope.⁠" In our text of Rashi: "the middle of its slope.⁠" Ramban will explain later that the reference is to "the end" of the slope, which is the head of the ladder.
3. Chullin 91b.
4. Pesachim 88b.
5. "The slaughtering of unconsecrated beasts.⁠" This tractate is now generally called Chullin (Unconsecrated Beasts). 91b.
6. (11) here.
7. "The sinew of the hip.⁠" It is the seventh chapter of Tractate Chullin (see Note 18) 91b.
8. (10) here.
9. Rashi. See also Note 139, Seder Bereshith.
10. 95a.
11. II Samuel 21:17. In coming to the rescue of David, a miracle occurred, and he reached him at once though he was far away from him.
12. Above, 24:42.
13. (11) here.
14. 59:15.
15. Above, 24:10.
16. Above, 24:42.
17. (10) here.
18. If such a miracle was to be performed, why did not Mount Moriah spring all the way to Haran?
19. Above, 12:8.
20. Thus Rabbi Elazar who said that "its slope" reached to the Sanctuary did not refer to its middle, as Rashi has it.
21. 68:6.
22. Above, 28:7.
23. (10) here.
24. (10) here.
25. Further, 35:27.
26. (10) here.
27. Above, 28:5.
28. (15) here.
29. 69:5.
30. (11) here.
31. (17) here.
32. (18) here.
33. Further, 35:1.
34. Thus comments Rabbi David Luria (R'dal) in explanation of Ramban's words. See my Hebrew commentary, p. 160.
35. (19) here.
36. (19) here.
37. The source intended is not clear to me. See my Hebrew commentary, p. 160, for further discussion of this matter.
38. Above, 12:8. Whereas the Beth-el referred to here had previously been called Luz.
39. Above, 12:8. Whereas the Beth-el referred to here had previously been called Luz.
40. Bereshith Rabbah 69:8.
41. (17) here.
42. (19) here.
43. (11) here.
44. Chullin 91b.
45. Above, 12:8. Whereas the Beth-el referred to here had previously been called Luz.
46. "The sinew of the hip.⁠" It is the seventh chapter of Tractate Chullin (see Note 18) 91b.
47. "Portion,⁠" i.e., in the World to Come. This is the tenth chapter of Tractate Sanhedrin, 95b.
48. Bereshith Rabbah 68:9.
49. (10) here.
50. (11) here.
51. Chapter 35.
52. He was sixty-three when he was blessed by his father (Megillah 16a), and for the following fourteen years he was secluded in the house of Shem and Eber for the purpose of studying Torah. This makes Jacob seventy-seven years old when he left Haran. The Pirkei d'Rabbi Eliezer refers to it as "when he left his father's house,⁠" but the intent is as explained. (Rabbi David Luria.)
53. (11) here.
54. Above, 22:9.
55. II Samuel 7:23.
56. (17) here.
57. (17) here.
58. (18) here.
59. On this stone, the Ark of G-d, which contained the two Tablets of the Law, rested in the Holy of Holies in the Sanctuary in Jerusalem. (Yoma 53b.)
60. (22) here. The use of the present tense in the Pirkei d'Rabbi Eliezer — "and upon it stands the Temple of G-d" — may either be a reference to the remains of the ancient Sanctuary and its environs, which were still visible in the days when the Pirkei d'Rabbi Eliezer was composed, or it may preferably indicate that although the Temple is now in ruins the place thereof is still deemed sacred as in the days when the House of G-d was firmly established on the sacred mountain.
וזה שער השמים – הזכיר הכתוב ג׳ פעמים זה. ואמרו רז״ל הראהו בהמ״ק בנו וחרב ובנוי. בנוי מה נורא המקום הזה, חרב אין זה, ובנוי וזה שער השמים. ולפ״ז לא ירמוז הכתוב רק שני מקדשים בלבד.
ויתכן לפרש שיש בכתוב רמז לשלשה מקדשים ממה שידוע כי מלת זה רמז לשכינה כמו (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו. ואמר מה נורא המקום הזה, על בהמ״ק הראשון ששרתה בו שכינה. אין זה, על בית שני שלא שרתה בו שכינה כן כתוב בנבואת חגי (חגי א׳:ח׳) וארצה בו ואכבדה. ואכבד כתיב, כי השכינה שהיא הה״א נחסרה משם. וזה שער השמים, על הבית הג׳ שיבנה במהרה בימינו שתחזור העבודה והשכינה לירושלים כימי קדם. ומזה הזכיר כאן שמים שיהיה מעשה שמים לא בנין אדם כמו הראשונים שהזכיר בהם מקום ובית. וכן רמז משה בברכות בנימן שבהמ״ק בחלקו, הוא שאמר (דברים ל״ג:י״ב) ישכון לבטח עליו זה בית ראשון ששרתה בו שכינה שנקראת ידיד ה׳. חופף עליו כל היום, זה בית שני שלא שרתה בו שכינה. ובין כתפיו שכן, זה בית ג׳ העתיד שתשרה בו שכינה. וכן תמצא במסכת נזיר היכל ה׳ היכל ה׳ היכל ה׳ המה, זה מקדש ראשון ומקדש שני ומקדש שלישי ש״מ תרי חרוב וג׳ יעמוד לעולם ע״כ.
ונראה שהזכיר בשלישי לשון המה שהוא לשון מורה על דבר נצחי וקיים כלשון (יחזקאל י׳:כ׳) ואדע כי כרובים המה. וכן (תהלים כ״ה:ו׳) כי מעולם המה. וכן דרשו רז״ל בלשון (שמות כ״ז:כ׳) כתית למאור. בית ראשון עמד ת״י שנה ובית שני ת״ך והכל כמנין כתי״ת, והענין הזה נרמז בלשון כתית לפי ששני המקדשים היו מרמס ושניהם נחרבו, אבל בית שלישי להעלות נר תמיד כלומר מעלתו תמידית ואורו לא יפסק לעולם.
ובמדרש וזה שער השמים, מכאן אתה למד שהמתפלל בירושלים כאלו מתפלל לפני כסא הכבוד, ששער השמים הוא פתוח לשמוע תפלתן של ישראל שנאמר וזה שער השמים. והכונה כי הוא שער השמים לעלות משם התפלות והקרבנות.
וזה שער השמים, "and this must be the gate to heaven.⁠" The expression זה occurs three times in this verse. Bereshit Rabbah 69,7 therefore claims that God showed Yaakov a Temple built and destroyed; when Yaakov saw the Temple built, he exclaimed: "how awesome is this place!⁠" When he was shown the Temple ruined, he exclaimed אין זה, "this cannot be!⁠" When he was finally shown the Temple rebuilt, he exclaimed "this must be the gateway to heaven.⁠" According to this version of the Midrash God showed Yaakov only two Temples.
It is possible to explain our verse in a manner which shows that it contains allusions to all three Temples. It is a well known fact that the word זה on occasion serves as an allusion to God, such as in Exodus 15,2 זה אלי ואנוהו, "this is my God and I want to glorify Him.⁠" When Yaakov said "מה נורה המקום הזה, "how awesome is this place,⁠" he referred to the first Temple which was a home for God's Presence, for the שכינה. When he exclaimed אין זה he referred to the second Temple which did not house God's presence seeing that such symbols of God's Presence as the Holy Ark, the cherubs, the Urim Vatumim in the High Priest's breastplate, etc, were all lacking. We have this information on the authority of the prophet Chagai who wrote in Chagai 1,8 וארצה בו ואכבדה, and the word ואכבדה is spelled defective, the last letter being missing. Since the last letter was the letter ה, this was an allusion to five important ingredients which were absent in the second Temple. Both the heavenly fire which consumed the sacrifices and the שכינה were also missing. When Yaakov was shown the third Temple he exclaimed וזה שער השמים, "and this finally is the gateway to heaven.⁠" The reason he chose the word שמים when referring to the third Temple is that we have a tradition that the reason the first two Temples were destroyed is that they were built by mortal man. Seeing that the third Temple will be built by God Himself, there is no need to worry about it being destroyed, ever. This is the mystical dimension of the words ישכון לבטח עליו, "He will reside upon it in safety.⁠" When Moses (Deut. 33,12) blessed the tribe of Binyamin in whose territory the Temple will be built, he alluded to all three Temples. The words ישכון לבטח עליו refer to the first Temple seeing that God's presence which is referred to as ידיד ה' will reside there. The words חופף עליו כל היום, "He hovers over it all day long,⁠" refer to the second Temple. Finally, the words ובין כתיפיו שכן, "and He will rest between its shoulders,⁠" refer to the third Temple. You will find that in Nazir 32 the words היכל ה' היכל ה', היכל ה' המה (Jeremiah 7,4) are understood as referring to the three Temples. If there had to be three Temples, this is proof that the first two were going to be destroyed. [Jeremiah's words in that chapter were spoken some time before the destruction of the first Temple. Ed.] You will note from the plural המה in that verse that the people who spoke these words, and whom the prophet quotes sarcastically, must have made a Freudian slip when they said this word, not being aware that they referred to two Temples that were going to be destroyed.
The word המה has been used to describe something permanent in Ezekiel 10,20 when the prophet describes ואדע כי ככרובים המה, "and I realised that they were cherubs.⁠" Similarly, we find this expression used to describe something enduring in Psalms 25,6 כי מעולם המה, "for they are as old as time.⁠" Our sages, commenting on Exodus 27,20 כתית למאור, "pounded for illumination,⁠" say that whereas the first Temple stood for 410 years and the second Temple stood for 420 years the combined total being 830 years, this total is reflected in the numerical value of the letters in the word כתית. The expression כתית pounded, crushed, expressed the fate in store for the first two Temples. Concerning the third Temple, however, the verse in Exodus 27,20 continues with the word להעלות נר תמיד, "to provide eternal light.⁠"
There is a Midrash in Pirke de Rabbi Eliezer, 35 referring to the words: וזה שער השמים, "and this is the gateway to heaven.⁠" According to this Midrash we learn from this verse that when one prays in Jerusalem one is as if praying opposite the gateway to the celestial Sanctuary, to the throne of God's glory. The meaning of the Midrash is that from Jerusalem, the gateway to heaven, prayers ascend to their ultimate destination.
אין זה כי אם בית אלהים – פרש״י א״ר אליעזר סולם זה היה עומד בבאר שבע וכו׳ שהרי כשנסע מבאר שבע וכו׳ שהיה בארץ ישראל ירדו מלאכים לארץ ישראל ללוותו עד קצה גבול ארץ ישראל ועלו וירדו שמה מלאכי חוצה לארץ ללותו לחוצה לארץ כדפרש״י גבי עולים ויורדים בו כפ״ח. עוד פרש״י ואני אומר לפי שאמרו רבו׳ כו׳ צדיק זה בא לבית מלוני וכו׳. ועוד אמרו יעקב קראו בית אל וזו לוז היא ולא ירושלם לכך אומר אני שנעקר הר המוריה ובא עד בית אל וכו׳. ופרש״י ז״ל לפי שאמרו רבו׳ צדיק זה בא לבית מלוני וכו׳ משמע שלן בירוש׳ ועוד אמרו רבו׳ יעקב קראו בית אל וזו לוז היא ולא ירוש׳ משמע שלן בבית אל ולא בירושלם לכך אני אומר שנעקר וכו׳. כך פי׳ חזקו׳. אבל מה שפי׳ ר״ש מטרווי״ש שנעקר הר המוריה נראה בעיני שלכך דחק ר״ש לפרש כך.
כי אם בית אלהים – פירש״י הסולם עומד בבאר שבע ושפועו מגיע עד בית אל שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה וירושלים בצפון בגבול שבין יהודה ובנימין. ובית אל בצפון של נחלת בנימין בגבול שבט בנימין וכו׳. לא בא רש״י להוכיח מכאן אלא שאמצע שפועו נגד ירושלים נמצא שסלם רגליו בבאר שבע כמו שידענו בקבלה בשם ר׳ יוסי בן זמרא וראשו בבית אל כמו שידענו על פי המקרא אין זה כי אם בית אלהים היה מגיע שפועו נגד ירושלים ותדע דקאמר נמצא סולם שרגליו וכו׳ ולא קאמר הסולם רגליו מתחלה לא הזכיר ראשו בבית אל משמע שההוכחה אינה אלא מן שפועו לבד.
מה נורא המקום – פירש״י מה נורא – מה דחילו. וא״ת מאי דוחקיה דרש״י. י״ל יש נורא שהוא קיים לעולם ועד כמו הגדול הגבור והנורא מתרגמינן דחלא. אבל נורא שלא היה אלא לאותה שעה כגון זה מה נורא מתרגמינן דחילו.
אין זה כי אם בית אלהים – פי׳ מאחר שאני רואה שהם עולים מכאן תחלה ויורדים ונשארים למטה א״כ מקום זה והשמים מדור
אחד הוא והם עולין מכאן לשמים ויורדין כאדם עולה מבית לעלייה ואחר יורד אל הבית ונשאר שם.
אין זה כי אם בית אלהים. "this must surely be the house of G–d.⁠" Seeing that I observe the angels first ascending and then descending and then remaining down on earth this spot on earth and the region in the heavens above must belong to one entity. The angels ascend within this "house" and descend, just as human beings ascend to the upper floors in their houses when the occasion demands it, and then come down again remaining there.
אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים – בית המקדש שהוא שער לעלות משם התפלות והקרבנות לשמים ופירש״י לר׳ יוסי בן זמרא היו רגלי הסולם בבאר שבע וראשו בבית אל ואמצע שפועו היה כנגד בית המקדש ויעקב כשבא לארץ ונזכר שלא התפלל חזר לאחוריו עד בית אל וקפץ הר המוריה לקראתו עד בית אל וזו היא קפיצת הארץ. והקשה הרמב״ן שהספר מדמה קפיצת הארץ ליעקב ואליעזר יחד דקאמר שלשה קפצה להם הארץ אליעזר יעקב ואבישי וכמו שקפצה לאליעזר כך קפצה ליעקב ולא שבא המקום ועוד דאמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי בו ולא התפללתי כיון בדעתי׳ למיהדר קפצה לו ארעא ומיד ויפגע במקום הרי כיון שעלה בלבו להתפלל בחרן קפצה לו הארץ ופגע במקום שהתפללו אבותיו ולא שחזר לבית אל ולא שקפץ הר המוריה ובא לשם ועוד מה טעם שיקפוץ הר המוריה ויבא עד בית אל אחר שטרח לחזור מחרן עד בית אל כמה ימים ועוד סוף גבול ארץ ישראל מביאתו מחרן כי חרן ארץ קדם ועוד שאין אמצעית מורה על דבר יותר מכולו להיות אמצעיתו כנגד בית המקדש ופי׳ הוא שרגלי הסולם היה בבאר שבע וראש שפועו כנגד בית המקדש ויעקב כשנתברך מאביו היה בחברון ולשם חזר אליו כשבא מבית לבן שנאמר ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע ואיתא במדרש כשציוהו ללכת לחרן אמר אבא כשבקש לצאת לחוצה לארץ מהיכן הורשה מבאר שבע אף אני הריני הולך לבאר שבע אם נותן לי רשות הריני יוצא ואם לאו איני יוצא והלך לבאר שבע ליטול רשות ולן שם וראה מראות אלהים ונתן לו רשות לצאת ושם היו רגלי הסולם לכן ידע שבאר שבע הוא שער השמים וטוב לתפלה וראש שיפוע הסולם כנגד בית המקדש ועליו אמר שיהיה בית אלהים ובבקר נשא רגליו ובא לחרן ברגע וזו היא קפיצת הארץ והאבן שהקים לא במקום שכיבתו הקימה שהרי באר שבע אינו בית אל והוא בבית אל העמידה ולשם חזר בשובו שנא׳ קום עלה בית אל ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך אלא הקים כנגד השפוע במקום שראש הסולם עומד שקראו בית אלהים והיא לוז ולדעתו של ר״י בן זמרא לא זו ירושלים ור׳ יהודה ב״ר סימון חלק על ר׳ יוסי בן זמרא ואמר שסולם עמד בבית המקדש וראש שפועו בבית אל ולדידי׳ ויפגע במקום הוא הר המוריה ולן שם שבא השמש בלא עתו וזהו שארז״ל צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה וראה הסולם רגליו במקום ההוא וראש שפועו בבית אל והיא עיר לוז והקים המצבה בבית אל כי לדעת כולם כנגד השפוע הקים אותה ולדידיה ניחא הא דאיתא בגמרא שיצא מבאר שבע והלך לחרן וכשנמלך לחזור ולהתפלל במקום שהתפללו בו אבותיו קפצה לו הארץ ובא להר המוריה ויתכן שכול׳ מודים זה לזה ובכל הליכותיו קפצה לו בלכתו מבאר שבע לחרן וברצותו לשוב להר המוריה ובחזרתו משם לחרן:
אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים, "this must be the House of God, and at the same time the gateway to heaven.⁠" This is a reference to the eventual Temple, the site from which the prayers of mankind will ascend to heaven without making any detours. The reason why prayers ascend more swiftly towards heaven from here, is the fact that they accompany the fragrance of the smoke of the various sacrifices.
Rashi explains that according to the view of Rabbi Yossi ben Zimra, the feet of the ladder were standing in Beer Sheva, whereas its head was above Bet El, whereas the middle point of its slope was directly above the site that would become the site of the Temple. When Yaakov eventually returned to the land of Israel, and he remembered that he had not prayed at that site, he retraced his steps as far as Bet El to make up for that failure. The site of the Temple, Mount Moriah "jumped" to meet him. This is what our sages described as קפיצת הארץ, "a jump by the earth.⁠" (a contraction of the earth's surface)
Nachmanides queries that the Talmud Sanhedrin 95 appears to attribute the earth's "jump" both to Eliezer and to Yaakov, seeing we are told there that there were three individuals for whose benefit the earth's surface contracted in such a manner, the three being Eliezer, Yaakov, and Avishai. The meaning is not that the earth repeatedly jumped to yet another location, but that just as it had accommodated Eliezer, whose purpose had been lofty, so it accommodated, facilitated Yaakov's journey. Yaakov, being angry at himself for passing a holy site without offering a prayer there, set out to retrace his steps to make up for his omission. Before he could do so, the earth moved in his direction to forestall his having to turn back. Nachmanides speculates that although, apparently there is a divergence of opinions as to where precisely the feet of the ladder in Yaakov's dream were anchored, it is possible that all the sages agree that Yaakov experienced three occasions when the earth contracted to enable him to fulfill a meritorious deed more easily. The three occasions were: when he went from Beer Sheva to Charan and wanted to turn back in order to pray at Chevron where his fathers had prayed. Similarly, on his return from Charan. to Mount Moriah, and his return from there back to Charan after having prayed there. [the speculative nature of how to reconcile conflicting interpretations is due to the apparent contradiction of where precisely Yaakov spent that night, seeing that the text speaks of Luz, i.e. Beyt El, neither of which can be identified with Moriah.
וזה שער השמים וישכם – לומר שבעלות השחר פותחין שער השמים והוא זמן טוב לתפלה.
מה נורא המקום הזה – פר״ש שם דבר כתרגומו מה דחילו אתרא הדין, ומקשין העולם מה דוחק לר״ש לפרש כתרגומו. וי״ל לפי שלא יטעה אדם לומר שדחילו לשון רבים, לפי שמצינו שתרגום של ויראו ודחילו לכן פירש ר״ש שמצינו הרבה תיבות מלשון תרגום וי״ו בלשון תיבה שהוא משמע בלשון רבים, ואע״פ שהוא לשון יחיד כמו וכסו למלבוש, שהוא לשון בגד, כמו וסוכלתנו שהוא לשון חכמה אף כן דחילו שם דבר הוא יחיד לשון יראה.
ויירא ויאמר מה נורא – הקש׳ הרי״ח והלא כבר בשרו הב״ה בשורה טובה, ולמה היה ירא. וי״ל ראה חורבות באותו מקום, כמו שאומר ויקרא שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה, כי לוז עמדה שם תחלה ונזוק בפניהם ובילדיהם שהיו דרים במקום קדוש וועד מלכי׳ ועקרו בתיהם ובנאום במקום אחר וזהו מה נורא המקום הזה, הואיל וראינו כאן מלאכים עולים ויורים וישנתי שם שמא אזוק כמו שניזוקו אנשי לוז שדרו כאן, ולכך וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים וכו׳. והשתא א״ש מה צריך להודיענו מה היה שם העיר מתחלה.
וזה שער השמים – מכאן שבית המקדש של מטה דומה לבית המקדש של מעלה. וא״ת והלא כבר עבר ירושלם ובא לבית אל שהוא צפון נחלת ירושלם. ונ״ל שנעקר הר המוריה ממקומו, שהוא בית המקדש, וכמו כן של מעלה נעקר ממקומו אח״כ חזרו למקומן.
השמים – הגשמים השמימיים.⁠1
1. הגלגלים. ראה לעיל על בראשית א, א,ו. לא ברור מדוע ריא״כ מזהה את ה׳שמים׳ כאן כגשמים השמימיים, ומה משמעות הדבר.
ויירא מאד ואמר: מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלהים, וזה שער השמים, כי בו הכנה נוספת להגעת השפע האלהי.
התועלת התשיעי הוא במידות, והוא שראוי לאדם שיעמוד במקומות הנכבדים באימה וביראה ובתוספת קדושה, ולא יעשה בהם המעשים שיעשה במקומות הפחותים. ולזה ירא יעקב, בדעתו מעלת המקום אשר לן שם.
ומ״מ חשש לחלומו שנאמר ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים והכל במחשבה גוברת לא שיגזור על כך בלי שום ספק. ועל דרך שנאמר אין זה כי אם חרב גדעון (שופטים ז׳:י״ד).
אמר ר׳ אלעזר בשם ר׳ יוסי בן זימרא הסולם הזה היה עומד בבאר שבע ושפועו מגיע כנגד בית המקדש. עד כאן לשון ר׳ אלעזר בב״ר ושפועו דהכא הוא אמצע שפועו לא סוף שפועו שהוא ראש הסולם מפני שיעקב היה אז בלוז כדכתיב ויקרא שם המקו׳ ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה ואם היו רגלי הסולם בבאר שבע וראש הסולם כנגד בית המקדש היה יעקב אבינו חוץ מהסולם שהרי באר שבע הוא בדרומו של יהודה ובית המקדש הוא בצפונו בגבול שבין יהודה ובנימין ולוז שהיא בית אל הוא בצפונו בין נחלת בנימין ובין בני יוסף ואם כן מה היא מעלתה של לוז עד שקראה יעקב אבינו בית אלהים ושער השמים הרי לא היו שם לא רגלי הסולם שהוא המקו׳ שמשם עלה לשמים ולא מקום ראש הסולם שבו שער השמים לפיכ׳ פירש שפועו אמצע שפועו אבל סוף שפועו שהוא ראש הסולם בלוז היה דהשתא הוי לוז בעד שער השמים ואמצע שפועו כנגד בית המקדש ורגלי הסולם בבאר שבע שיצא משם ולבי מגמגם מאד בפי׳ זה משום דמלשון הב״ר דקאמר מ״ט דרבי אלעזר ויצא יעקב מבאר שבע ויחלום והנה סולם ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה ורבי יהודה ב״ר סימון אמר הסולם הזה עומד בבית המקדש ושפועו מגיע עד בית אל מ״ט ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה ויקרא שם המקום ההוא בית אל נר׳ שר׳ אליעזר סוב׳ שרגלי הסולם היו בבאר שבע וראש הסולם בבית המקדש ורבי יהודה סובר שרגלי הסולם היו בבית המקדש וראש הסולם בבית אל ולכן לא נתן הטעם של כל אחד מהם אלא משני מקראות האחד על רגלי הסולם והאחר על ראש הסולם ואילו היה כפי׳ רש״י היה לו להביא שלשה מקראות בטעמו של ר׳ אלעזר האחד על רגלי הסולם והאחר על אמצע שפועו והאחר על ראש הסולם או לפחות אחד על רגלי הסולם ואחד על ראש הסולם:
ושאמרו רבותינו צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה ועוד אמרו יעקב קרא לירושלים בית אל וזו לוז היא ולא ירושלם ומהיכן למדו לומר כן אני אומר שנעקר הר המוריה ובא לכאן כו׳. פי׳ שתי קושיות יש כאן הא׳ דמההוא דפ׳ גיד הנשה שאמ׳ הב״ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה שבית מלונו של הב״ה אינו אלא בית המקדש נראה שהמקום שלן בו היתה ירושלם שבה בית המקדש של מטה ומהכתוב שאמר ויקרא שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה נראה שהמקום שלן בו היה לוז ומפני שיש לחשוב שלוז היא ירושלם ויש לה שתי שמות הוצרך לומ׳ ועוד אמרו שזה המקום הנקרא לוז לוז היא ולא ירושלם כדרבי יהודה ב״ר סימון והשנית היא מהיכן למדו רז״ל לומר שלוז אינה ירושלם והשיב אני אומר שנעקר הר המוריה ובא בלוז כדמשמע מויפגע כאד׳ הפוגע בחבירו הבא לקראתו אף כאן כשנזכר שעבר מהר המוריה שהתפללו בו אבותיו ולא התפלל ורצה לחזור נעקר הר המוריה ובא לקראתו עד לוז ונמצא שנעשו שני המקומות אחד והתפלל בהם וקראם בית אל כי שם יהיה בית אלהים שהוא בית המקדש המכוון כנגד בית המקדש של מעלה דהשת׳ לא קשיא לא קושיא קמייתא משום דירושלם ולוז נתחברו ע״י הקפיצה ונהיו שניהם אחד ומה שנקראת לוז בית אל הוא אחר הקפיצה ומה שאמרו זו לוז היא ולא ירושלם הוא קודם הקפיצה ולא קשיא בתרייתא דמאחר שנעקר הר המוריה שהיא ירושלם ובאו בלוז למדנו שלוז אינה ירושלם ועל כל פנים צ״ל שבית אל זו אינה בית אל הסמוכה לעי אלא זו היא ירושלם ועל שם יהיה בית אלהים קראה כן והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם והוא שדה שהתפלל בו יצחק דכתיב לשוח בשדה וכך אמרי׳ בסוטה אל הר ה׳ ואל בית אלהי יעקב מ״ש יעקב אלא לא כאברהם שקראו הר ה׳ דכתיב בהר ה׳ ולא כיצחק שקראו שדה דכתיב לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית אל והרמב״ן ז״ל טען ואמר ולא נראו לי דברי הרב בזה כלל שאין קפיצת הארץ שהזכירו ביעקב אלא כאותה שאמרו באליעזר עבד אברהם שבא ביום אחד לחרן כמו שאמרו בסנהדרין שלשה קפצה להם הארץ אליעזר עבד אברהם ויעקב אבינו ואבישי בן צרויה ופירשו אליעזר עבד אברהם דכתי׳ ואבא היום אל העין למימרא דההוא יומא נפק יעקב דכתיב ויפגע במקום כי מטא לחרן אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי כיון דהרהר בדעתיה למהדר קפצה ליה ארעא מיד ויפגע במקום הנה בפי׳ אמרו כיון שעלה בלבו בחרן לחזור קפצה לו הארץ ופגע במקו׳ שהתפללו בו אבותיו לא שחזר לבית אל ולא שקפץ הר המוריה ובא לשם ובב״ר עוד עשו שניה׳ שוים בקפיצה אמרו וילך אל ארם נהרי׳ בר יומיה ואבא היום אל העין היום יצאתי והיום באתי וביעקב אמרו וילך חרנה רבנין אמרין בן יומו ומה טעם שיקפוץ הר המוריה ויבא עד בית אל אחר שיטרח לחזור מחרן ערבית אל מהלך כמה ימים ועוד כי בית אל איננו סוף גבול א״י מפאת חרן כי חרן ארץ קדם היא ועוד שאין האמצעות נקרא שפוע הסולם ועוד מה טעם להיותו כנגד בית אל והאמצע איננו מורה על דבר יותר מכלו עכ״ד: ונראה לי שאין מכל אלו טענה על רש״י ז״ל שמה שטען שאין קפיצת הארץ שהזכירו ביעקב אלא כאותה שאמרו באליעזר עבד אברהם שבא ביום אחד לחרן כדמשמע מההיא דסנהדרין ומההיא דב״ר שהשוו שניהם בקפיצה י״ל דקפיצת אבישי ואליעזר נמי דומיא דקפיצת יעקב הוו שאליעזר נעקרה חרן ובאה לקראתו באותו יום שיצא ואבישי נעקרה ארץ פלשתים ובאה לקראתו כמו שנעקר הר המוריה ליעקב ובא לקראתו דהכי משמע מלישנא דקפצה להם הארץ ולא שהם קפצו הארץ דמשמע שהארץ נתקצרה ונתקמצה להן מלשון לא תקפוץ את ידך ומלישנא דויפגע במקום דמשמע כאדם שפוגע בחבירו שבא כנגדו וכך פרש״י בפרק חלק גבי אבישי בן צרויה קפצה ליה ארעא כמו לא תקפוץ שנתקצרה ונתקמצ׳ הארץ והגיע מהרה לארץ פלשתים וגבי ויפגע במקום פירש שהמקו׳ פגעו שקפצה לו הארץ ונתקרב לו המקום. ומה שטען עוד שממאמר כיון דהרהר בדעתיה למהדר קפצה ליה ארעא משמע שכיון שעלה בלבו בהיותו בחרן לחזור מיד קפצה לו הארץ ופגע במקום שהתפללו בו אבותיו לא שחזר לבית אל ולא שקפץ הר המוריה ובא לשם הנה גם רש״י ז״ל יודה שבאותה העת עצמ׳ שהרהר בלבו לחזור להתפלל בהר המוריה כשהיה עומד בחרן מיד קפצה ליה ארעא שנעקר הר המוריה ממקומו ובא לקראתו רק שרש״י זכרונו לברכ׳ סובר שלא בא לקראתו רק עד לוז כדי שיתפלל יעקב בשניה׳ יחד כדמשמע מויפגע במקום שהוא הר המוריה וכתיב ויקרא שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה שהם שני מקומות כדרבי יהודה ב״ר סימון וכשבא יעקב בלוז שהוא בית אל מצא הר המורי׳ שבא שם לקראתו וזהו שכתוב ויפגע במקום כאדם הבא לקראת חבירו שנקרא פוגע בו אף על פי שכבר קדם ובא במקו׳ שמצאו שם לא שקפץ הר המורי׳ ובא לקראתו בעת שבא יעקב עד בית אל כמו שהבין הרמב״ן מדברי הרב. ומה שטען עוד מה טעם שיקפוץ הר המוריה ויבא עד בית אל לאחר שיטרח לחזור מחרן עד בית אל מהלך כמה ימים אינה טענה כי לא היתה הקפיצה הזאת כדי להקל לו טורח הדרך דומיא דאליעזר ואבישי אלא כדי שיתפלל תפלה אחת בשני המקומות הראויות לתפל׳ שהן הר המוריה שהוא כנגד בית המקדש של מעלה והוא בית מלונו של הב״ה ועיר לוז שהוא כנגד ראש שפועו של סולם שגם הוא מקום ראוי לתפלה. ומה שטען עוד כי בית אל איננו סוף א״י מפאת חרן כי חרן ארץ קדם היא אינה טענה כי מי גלה לו שבית אל שהיא עיר לוז איננה מפאת חרן בלכתו מא״י לחרן אם מפני שכתוב בית אל מים שפירושו לצד מערב וחרן היא לצד מזרח כדכתיב וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם וכתיב מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם שתי תשובות בדבר הא׳ כי אין פי׳ בית אל מים ממערבה של א״י אלא ממערבו של אהל אברהם שנסע מצד מזרח לצד מערב כל כך עד שכשחנה בסוף מהלכו זה נמצא שהיתה בית אל לצד מערב אהלו והעי מצד מזרחו אבל לעולם בית אל לצד מזרחה של ארץ ישראל היתה ועוד מי הגיד לו שלוז זו שקראה יעקב בית אל היא בית אל הסמוכה לעי והלא כבר פירשנו שאיננה בית אל הסמוכה לעי כדמשמע מההיא דסוטה וכדפרש״י ז״ל בהדיא בפרק גיד הנשה דהאי בית אל לא הסמוכה לעי היא אלא ירושלים ועל שם יהיה בית אלהים קראה בית אל והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם והוא השדה שהתפלל בו יצחק דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה והנה לדברי רש״י ז״ל יהיה מקום הקמת האבן במקום שכיבתו ממש כפי הנראה מפשוטו של מקרא שהוא הר המוריה שהוא בית אל שנעקר ובא בלוז שהוא מקום שכיבתו ונהיו שני המקומות אחד לא כאשר פירש הרמב״ן ז״ל שהאבן אשר שם מצבה לא במקום שכיבתו הקים אותה בין לדברי רבי יוסי בן זימרא בין לרבי יהודה ב״ר סימון ועוד שלדברי רש״י ז״ל יהיו דברי רבי יוסי בן זמרא ודברי רבי יהודה ב״ר סימון מסכימים עם המדרש שבפרק גיד הנשה ובפרק חלק ועם מה שאמרו זו לוז היא ולא ירושלים לא כאשר פי׳ הרמב״ן ז״ל שרבי יוסי בן זימרא חולק על המדרש שבפרק גיד הנשה ושבפרק חלק ועל מה שאמרו זו לוז היא ולא ירושלים שהוא סובר שבמקום שלן בו הוא באר שבע ושם ראה הסולם הזה שהיו רגליו בבאר שבע ושפועו בבית המקדש ואחר זה יצא מבאר שבע והלך לחרן ולא שהלך לחרן תחלה ואחר כך חזר ולא שנעקר הר המוריה ובא לקראתו ולא שלוז שקראה יעקב אבינו בית אל אינה ירושלים כי מי הביאנו בצרה הזאת להכניס מחלוקת בין החכמים במקום שאפשר שיהיו כלם בהסכמה אחת ולכן יתחייב שנאמר ג״כ שהאגדה של ב״ר שאמרו וילך חרנה רבנן אמרין בן יומו שאינה חולקת עם האגדה של גיד הנשה ושל פרק חלק שאמרו שהקפיצה היתה בחזרתו אחר שהלך לחרן אבל נאמ׳ שקפצה לו הארץ בין בהליכה בין בחזרה אך על כרחנו לומר שהאגדה של פרקי רבי אליעזר חולקת עם האגדה של פרק חלק ושל פרק גיד הנשה שהרי היא אומרת בפי׳ שבצאתו מיד אביו מיד היה הבאר מהלך לפניו מבאר שבע ועד הר המוריה מהלך שני ימים והגיע לשם בחצי היום ושם אמר לו השם ללון והשיב לו רבונו של עולם עד עכשיו יש לשמש ג׳ מעלות לרדת בהם ואני שוכב במקום הזה מיד שקעה חמה שלא בעונתה ולן שם שנא׳ וילן שם כי בא השמש וגו׳ ומשם נשא רגליו וכהרף עין בא לחרן משמע שקודם שהלך לחרן לן שם לא שהלך לחרן וחזר משם:
שבאר שבע עומד בדרומו של יהוד׳. דכתי׳ ויהיו הערים מקצה למטה בני יהוד׳ אל גבול אדו׳ בנגבה וגו׳ וחצר שועל ובאר שבע:
וירושלים בצפונו. דכתיב בגורל בני יהודה וגבול לפאת צפונה וגו׳ ועלה הגבול גיא בן הנם אל כתף היבוסי מנגב היא ירושלי׳:
בגבול שבין יהודה ובנימין. דכתיב ויעל גורל מטה בני בנימין למשפחותה ויצא גבול גורל׳ בין בני יהודה ובין בני יוסף ואחר שגבול שבט יהודה היה מתחלת ארץ ישרא׳ שתחלתה מהפאה הדרומית כדכתיב ויהי הגורל למטה בני יהודה למשפחותם אל גבול אדום מדבר צין נגבה וגבול אדום הוא בפאה הדרומית של א״י וירושלם הוא בצפונו של יהודה ובנימין הוא בצפונו של יהודה מכיון שהיה גורלו בין בני יהודה ובין בני יוסף יחוייב מזה שירושלם היתה בגבול שבין יהודה ובנימין:
בגבול שבין בני בנימין ובין בני יוסף. דכתיב בגורל בני יוסף מירדן יריחו למי יריחו מזרחה המדבר עולה מיריחו בהר בית אל ויצא מבית אל לוזה. ויש לתמוה על הרמב״ן ז״ל שפירש ולדעתו של רבי יוסי בן זימרא לוז היא ירושלם שקראו בית אל והרי מגבולי הארץ נראה שהמקום שקראו יעקב בית אל שהוא לוז אינו ירושלים:
דחילו שם דבר כמו סוכלתנו וכסו למלבש. פי׳ הוי״ו שבסוף התיב׳ בלשון הארמי אינו וי״ו הרבים הנסתרים בלשון עבר כמו בלשון הקדש רק היא וי״ו השם כמו סוכלתנו וכסו ופירושו מה מורא המקום הזה והוכרח לפרש כן ולא שם תואר כמו נורא אלהים ממקדשיך מפני שאין המקום מצד עצמו נורא אלא שיש בו מורא השם ולכן כאשר יהיה פירושו מה מורא המקום הזה שמלת מורא סמוכה אל המקום יתכן שיפורש מה מורא השם שבמקום הזה אך צריך להוסיף דלי״ת על מלת אתרא מה דחילו דאתרא הדין מפני שהסמיכות צריכה אות הקשר בין הסמוך לנסמך שהוא אות דל״ת בלשון הארמי ואות של בלשון העברי ואין דרך לשון הארמי לחסר אותו כמו שיחסרוהו בלשון העברי.
ושמא היה כתוב כן בנוסחת רש״י ז״ל:
מקום תפלה לעלות תפלתו לשמים. ושער השמים דרך משל הוא כי אין לשמים שער ולא חלון ופותח חלוני רקיע דרך משל בלשון חכמים:
ומדרשו שבית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה. ושער השמים כמשמעו שהוא השער שממנו יכנס בבית המקדש העליון:
ולכן ירא מאשר עמד שם בקלות ראש וישן שמה וזהו אמרו מה נורא המקום הזה.
ואמנם אמרו אין זה כי אם בית אלהים בלשון שולל ענינו מאשר אין שם אנשים מצדם יתקדש המקום הזה אין כאן אם כן סבה אחרת לקדושתו אלא שהוא עתיד להיות בית אלהים והיה זה המקום מיוחד לבית אלהים לפי שזה שער השמים כלומר מוכן להורדת השפע מלמעלה ע״ד מ״ש שחז״ל בית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה.
ויירא – על שגגתו.
אין זה – ״זה״ המקום שראיתי במראה שהיה הסלם נצב בו, אינו כי אם בית אלהים – מקום בית המקדש, כאמרם זכרונם לברכה: יעקב קראו ״בית״ (פסחים פ״ח.).
וזה שער השמים – ו״זה״ הסלם שראיתי מורה שמן המקום שהיה בו הסלם ישמע האל יתברך הנצב עליו את תפלת המתפללים, ותעל תפלתם למעון קדשו השמים.
ויירא, about the error he had committed in lying down there.
אין זה, this place I saw in my dream that the ladder was standing upon. It can be none other than בית אלוהים, the site of the Temple. Our sages (Pesachim 88) have said that Yaakov called the Temple “house,”
וזה שער השמים, and this ladder which I have seen in my dream that God stood upon is the gate to heaven. Mankind’s prayers must be viewed as ascending to heaven by means of this ladder, as we quoted earlier from Chronicles ותעל שועתם למעון קדשו השמים, “their prayer rose to the residence of His Holiness, to heaven.”
אמר ר׳ אליעזר וכו׳. פירוש כי ״בית אלקים״ אינו נאמר אלא על בית המקדש, והכא מאי ״בית אלקים״ איכא, ותירץ ׳אמר ר׳ אליעזר וכו׳׳, ויהיה ״בית אלקים״ על השיפוע, שהוא מכוון נגד בית אלקים, שהוא בית המקדש. ומה שאמר ׳רגליו היו עומדות בבאר שבע וכו׳⁠ ⁠׳, זה מוכח מן הכתוב (פסוק י) ״ויצא יעקב מבאר שבע״, ״ויפגע במקום״ הוא בית המקדש (רש״י פסוק יא), ״וילן שם״ הוא בית אל ששם לן (פסוק יט). וקשה מאי קדושתו של אמצע הסולם שהיה הבית המקדש מכוון כנגדו, בשלמא ראש הסולם או רגלי הסולם במקום שהסולם שם עומד – יש קדושה, אבל במקום אמצע הסולם מאי חשיבות איכא (קושית הרמב״ן), ויראה כי דעת רש״י ז״ל שהוא סובר כי ראוי להיות בית המקדש תחת אמצע הסולם נגד בית המקדש שלמעלה, כי בזה האופן היה הסולם נתון בשוה בין בית המקדש שלמעלה ובין בית המקדש שלמטה, שאם היה ראש הסולם נגד בית המקדש היה עומד התחלת הסולם למטה – רחוק מן בית המקדש. ואם היה רגלי הסולם בבית המקדש, היה רחוק הסולם למעלה ממקום בית המקדש שלמעלה, וראוי שיהיה הסולם בין שניהם, שיהיה מן בית המקדש עד הסולם למטה כמו למעלה, ולמעלה כמו למטה, וזה לא יתכן אלא אם נאמר כי אמצע הסולם היה נגד בית המקדש, והשתא היה רחוק בין למעלה ובין למטה כמו חצי הסולם, והשתא הסולם בין שניהם בשוה כמו שראוי. כי הסולם היה לעלות מן בית המקדש של מטה לבית המקדש של מעלה, ומן בית המקדש של מעלה לרדת למטה, וראוי שיהיה הסולם עומד בין שניהם בשוה, כך הוא דעת הרש״י:
ועוד יש לומר שדעת רש״י שראוי שיהיה בית המקדש תחת אמצע הסולם – והוא שפוע הסולם, וזה כי הסולם היה עומד בארץ וראשו בשמים (פסוק יב) לומר כי העולם התחתון קשור בעליונים, ועולים השמימה כסולם הזה שיש מדריגות בה, כן יש מדריגות מן הארץ עד השמים. והנה לא היתה הסולם עומד בשוה להודיע לך דבר עמוק מאוד, וזה כי העליונים הם יותר במעלה ובמדריגה מן התחתונים, לכך היתה הסולם במדריגות עולה מן התחתונים לעליונים. והעליונים שהם מתרוממים מן התחתונים – היינו מצד ההבדל שביניהם, ואינם מתדמים במין אבל הם נבדלים זה מזה, לכך היתה עליות הסולם אינו עולה בשוה רק מצד לצד, יורה זה על חלוף הצדדים, כי התרוממות [העליונים מן התחתונים] (התחתונים מן העליונים) במה שהם מחולקים נבדלים. אמנם בית המקדש במה שהוא בית וועד השכינה, ושם יבא האדם לעבוד את ה׳ (דברים יב, יא), יש בו שני הצדדים – מתיחס לעליונים ותחתונים, והכל שוים בו, ולא יאמרו העליונים ׳לנו הוא זה׳ במה שרשות בני אדם בו, ולא יאמרו בני אדם ׳לנו הוא זה׳ במה שהוא מקדש ה׳, ולכך ראוי שיהיה בית המקדש עומד תחת אמצע שפוע הסולם, שהסולם הוא התחלפות בין עליונים לתחתונים הולך מצד אל צד, ובית המקדש כלול משניהם תחת אמצע הסולם, ולפיכך ראוי ונכון שיהיה בית המקדש תחת אמצע הסולם:
ומסתייעא לן דבר זה ממאמר קדישין עליונים (עפ״י דניאל ד, יד), מאן מלאכי אלקים רבנן (נדרים כ ע״ב), דבפרק קמא דכתובות (ה.) אמרו גדול מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו שמים וארץ נברא ביד אחת, שנאמר (ישעיהו מח, יג) ״אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים״, ואילו במקדש כתיב (שמות טו, יז) ״מקדש ה׳ כוננו ידיך״. והנה הורו בזה כי העליונים [והתחתונים] נבדלים זה מזה ומתחלקים זה מזה,ובשביל שהם נבדלים זה מזה, אין אחד הכל, ולפיכך נברא שמים ביד ימין וארץ נבראת ביד שמאל, כי סתם יד הוא שמאל (מנחות לז.), וכמו שיש חלוף צד בין ימין ושמאל, והימין יותר משובח במה שיש לה כח ימין, כך העליונים נבדלים מן התחתונים, והבדל שלהם שיש להם יותר מעלה ומדריגה. ואילו בית המקדש נברא בשתי ידים במה שהוא כולל הכל, והוא החבור בין עליונים ותחתונים, ראוי שיהיה נברא בשתי ידים, שהידים הם מורים על חלוק והבדל צד, ואילו בית המקדש יש בו כח הכל כמו שנתבאר, שהוא הוועד בין עליונים ותחתונים, והיה ראוי שיהיה בית המקדש תחת אמצע השפוע:
ומה שרגלי הסולם היו עומדים בבאר שבע והראש בבית אל, זהו מפני כי באר שבע הוא מקום משובח בארץ לקבל ברכה, כמו שראוי לתחתונים שהם מקבלים ברכה, והיתה שם ברכה רובצת תחת (עפ״י בראשית מט, כה), ולפיכך היה שם ברכה של בארות, שהיה התהום והמקור מתברך, וזהו ברכה רובצת תחת, ולפיכך נקרא ׳באר שבע׳. ולפיכך שם רגלי הסולם להתעלות מלמטה למעלה. ובית אל היה שם ענין אלקי, ולפיכך נקרא ׳בית אל׳, וכמו שאמרו על בית אל שלא שלט שם מלאך המות, שמלאך [המוות] הוא בתחתונים, ואין להאריך בזה. ובית המקדש שכלול מהכל – הוא תחת אמצע הסולם. הנה התבאר לך דברים גדולים ועמוקים, והם דברים אמיתיים בצד עצמם:
ומכל מקום דברי ב״ר לא יסבול זה, כי כך שם המדרש (סט, ז); אמר ר׳ יוסי בן זמרא הסולם הזה עומד בבאר שבע ושיפועו מגיע עד בית המקדש, מאי טעמא ״ויצא יעקב מבאר שבע ויחלום ויאמר מה נורא המקום הזה״. ואמר ר׳ יהודה בר סימן הסולם הזה עומד בבית המקדש ושיפועו מגיע עד בית אל, טעמיה דר׳ יהודה ״מה נורא המקום הזה – ויקרא שם המקום הזה בית אל״, ולא אמרו שיהא הסולם הולך מן באר שבע עד בית אל, רק שנאמר שהתחלת הסולם הוא בבאר שבע וסופה בבית המקדש, או התחלה בבית המקדש וסופה בבית אל, והטעם כיון שהתחתונים נבדלים מן העליונים, אין ראוי שתהיה סולם אחת מן התחתונים לעליונים לגמרי, בעבור שלא ישתתפו, ולפיכך או שרגלי הסולם עומדים בבאר שבע וראש הסולם בבית המקדש כדעת ר׳ יוסי, ולדעת ר׳ יוסי ראה יעקב ההתעלות מן התחתונים עד בית המקדש שהוא המקום הכלול משתיהן, הוא רשות הגבוה, ויותר לא ראה. ולדעת ר׳ יהודה היו רגלי הסולם עומדים בבית המקדש שהוא המקום המשותף, וראש הסולם הוא בית אל, ורצה לומר שראה הכל עד תכלית מעלת מדריגות העליונים. אבל בדבר זה הכל שוים; שאין לתת הסולם מן באר שבע עד בית אל מטעם אשר התבאר למעלה, כי הם מתחלפים במדריגתם, ואין המדרגות משתתפים מתחברים יחד. ורש״י שפירש כי רגלי הסולם בבאר שבע ועובר על בית המקדש וראש הסולם בבית אל – דבר שאין הדעת נותן כן, כמו שנתבאר למעלה. ועוד כי ראוי שיהיה מקום בית המקדש מסויים, ואמצע הסולם אינו מסויים, לכן פירוש הנכון הוא דעת רבותינו ז״ל, וכמו שאמרנו למעלה:
וכלפי שאמרו רז״ל וכו׳. פירוש מדברי רז״ל (חולין צא ע״ב) שאמרו ׳צדיק זה בא וכו׳⁠ ⁠׳ שהיה יעקב במקום בית המקדש, ולא שהיה מכוון שפועה נגד בית המקדש בית אלקים, אלא שהוא עצמו היה במקום בית המקדש, שהרי אמרו ׳צדיק זה בא לבית מלוני׳, שהוא בית המקדש:
ועוד וכו׳. כלומר עוד קשה, שהרי אמרו רז״ל (פסחים פח.) כי יעקב קרא לירושלים ׳בית אל׳, וזו לוז היא מה שקרא יעקב ׳בית אל׳, כדכתיב (פסוק יט) ״ואולם לוז שם העיר לראשונה״, ומהיכן למדו רבותינו ז״ל כי קרא לירושלים ׳בית אל׳, לכך ׳אמר אני׳, והשתא יתורץ מה שאמרו רז״ל כי קרא לירושלים ׳בית אל׳, היינו בשעת הקפיצה שהיה לשם ירושלים. וכן ׳צדיק זה בא לבית מלוני׳ היינו בזמן הקפיצה, שהיה לשם ירושלים. והשתא גם כן יתורץ מה שקרא יעקב שם המקום ״אין זה כי אם בית אלקים״, היינו על מקום ששכב יעקב, שהיה במקום בית המקדש:
וקפצה לו הארץ. והקשה הרמב״ן למה לא קפצה לו הארץ אלא עד אחר שבא לבית אל, ולא קודם ביאתו לבית אל, ותירץ הרא״ם שהיה זה כדי שיתפלל בשני מקומות יחד, שהם שניהם חשובים; ירושלים ובית אל, ומה טוב ומה נעים שבתם יחד. ולי יראה דלא יתכן בענין אחר, כי איך יתכן כי תקפץ בית המקדש לאדמה טמאה בחוצה לארץ, לפיכך הוצרך לחזור עד בית אל שהוא מקום נכבד גם כן מאד, ושם בא בית המקדש. וקשה לי מי דחק רש״י לפרש דחזר עד בית אל, הוי ליה לפרש דקפצה לו הארץ עד בית אל, והוא בא בקפיצה עד בית אל, ושם בא בית המקדש לקראתו עד שם, והשתא היה מתורץ כל קושיות הרמב״ן, שהקשה למה תקפוץ לו הארץ אחר שחזר אל בית אל, ועוד הקשה דהרי משמע דהך קפיצה היתה כמו קפיצה של אליעזר עבד אברהם ואבישי בן צרויה שאמרו (סנהדרין צה.) שקפצה להם הארץ, לא שתבא בית המקדש אליו, ואם היה רש״י מפרש שקפצה לו הארץ עד שבא ברגע אחת לבית אל, אז לא הוי קשה מידי, דהרי היה קפיצה זו כמו שאר קפיצות, ואולי רש״י נדחק לזה מפני שהוקשה לו דאם קפצה לו הארץ לבא ברגע אחת – למה לא בא ברגע אחת לגמרי אל הר המוריה. בשלמא אם נפרש שבית המקדש בא לקראתו, לא היה בא רק עד בית אל ולא לחוץ לארץ, מפני שהיה אדמה טמאה. אבל לפירוש הרא״ם דפירש טעמיה דמילתא מפני שמה טוב ומה נעים להתפלל בשני מקומות כאחד, הוי מצי לפרש שפיר כך, שקפצה לו הארץ – שבא לבית אל, ושם בא לו הר המוריה גם כן, שיתפלל בשניהם כאחד. ומכל מקום לפרוש שני אתי שפיר, ולא קשיא מידי. אלא שכל זה הוא נראה בעיני רחוק הך קפיצה שבא לשם הר המוריה, כי הוי ליה לתלמודא לפרש דבר זה, אך הפירוש שנראה בענין זה כמו שאמרנו למעלה, כי קפצה לו הארץ עד בית אל, ושם בא בית המקדש לקראתו, כי בית המקדש ובית אל שניהם מקומות קדושות בארץ, והשתא יתורץ הכל:
וקפצה לו הארץ. וקשה ויעקב מתחילה כאשר היה שם למה לא היה מתפלל במקום שהתפללו אבותיו, ונראה שבדרך היה מתיירא מעשו שלא ירדוף אחריו, ולפיכך לא היה רוצה להתפלל שהיה טרוד ולא יוכל לכוין, וכשבא עד חרן אמר בוודאי אינו רודף אחרי עוד, שהרי עשו לא יהיה רודף אחרי יותר אלא כשיעור שיש לילך עד חרן, ולפיכך כשהגיע לחרן חזר להתפלל בבית המקדש:
דחילו שם דבר. ואינו לשון עבר לרבים שיהיה פירושו כמה היו יראים זה המקום. ומפני שהוקשה הוי״ו של ׳דחילו׳ שהוא משמע לשון רבים, אמר כמו ׳סוכלתנו׳ שהוא שם דבר. אבל הא ליכא למימר שהוא שם דבר לרבים, דהא בודאי אין לומר, דהא המקום לשון יחיד הוא. אבל אי איכא למימר לשון רבים – היינו שפירושו שבני אדם היו יראים את המקום הזה, ולשון עבר הוא, וזה אינו. ומה שפירש שהוא ׳שם דבר׳ רצה לומר שם התואר למקום, ונקרא ׳שם דבר׳ אף שם התואר, כיון שאינו פעל עבר. והרא״ם פירש שהוא שם דבר, ואינו נכון:
ומדרשו שבית המקדש וכו׳. ״וזה שער השמים״ קאי על בית המקדש של מעלה, והכי קאמר – זה שבארץ ״הוא בית אלהים״, וזה שכנגדו הוא ״שער השמים״:
זֶ֗ה: ברביע לא בזקף קטן. [זֶ֗ה].
הסולם הזה עומד בבאר שבע כו׳. דק״ל כיון שאמר יעקב כי אם בית אלהים משמע שהיה בבית אל כמו שכתוב (להלן פסוק יט) ויקרא את שם המקום ההוא בית אל אם כן משמע שסולם היה עומד בבית אל ולעיל היה משמע שהי׳ עומד בבאר שבע מדכתיב לעיל (פסוק יב) ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וגו׳ ולא מפרש באיזה מקום של ארץ היה א״כ ודאי קאי אמאי דכתיב לפניו בתחלה דהיינו באר שבע דדרשינן סמיכות א״כ קשיא קראי אהדדי. לכך מפרש הסולם הזה עומד בבאר שבע כדמשמע הפסוק ואמצע שיפועו נגד בית המקדש דהיינו ירושלים וראשו בבית אל כדמשמע נמי בפסוק דאין לומר סוף שפועו היה כנגד בית המקדש א״כ היה יעקב חוץ מהסולם שהרי באר שבע בדרומו של יהודה ובית המקדש בצפונו וא״כ מה היה מעלת לוז שקרא לו בית אלהים ושער השמים הרי לא היה שם רגלי הסולם ולא ראשה לכן פירש שאמצע שיפועו היה כנגד בית המקדש וסוף הסולם היינו ראשה היה כנגד בית אל שהוא לוז: כתב מהרש״ל כך נ״ל פי׳ הפסוק והצעת רש״י וכלפי שארז״ל שאמר הקב״ה צדיק בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה ובית מלונו של הקב״ה היינו ירושלים וכאן משמע שלן בבית אל ועוד אמרו יעקב קראו לירושלים בית אל וזה לוז כדכתיב (בפסוק יט) ואולם לוז שם העיר כו׳ ואפי׳ אם אתה יכול לתרץ הכתוב שתוכל לומר לוז היא ירושלים עדיין קשה ומהיכן למדו לומר כן אני אומר וכו׳ ואז קראו לוז שהוא שם העיר לראשונה וירושלים שקפץ לשם קראום ביחד בית אל ובזה יתורץ דברי חז״ל שפיר. לאפוקי דעת הרא״ם דלפי פירושו שבנוסחאות שלנו כתיב יעקב קראו לירושלים בית אל ולפי פירושו א״צ לזה. ועוד שלדבריו זהו לוז ולא ירושלים ג״כ מדברי חכמים הוא וזה לא מצאתי בשום מקום. ועוד לפי התירוץ ג״כ קשה דלמא לוז היינו ירושלים וקפיצת הארץ היינו כשבא לאמצעית הדרך בא לוז כנגדו. אלא ודאי שהיה ברור לרש״י שירושלים לאו לוז היא כדמוכח קרא כדפרשתי עכ״ל:
וא״ת וכשעבר יעקב על בית המקדש מדוע לא עכבו שם. ר״ל כך הוא המאמר התם בגמרא ול׳ קושיא הוא למה לא עכבוהו שם ומתרץ איהו לא יהיב וכו׳ עד מן השמים יעכבוהו ר״ל כיון דהוא עצמו לא התפלל מעצמו מן השמים יעכבוהו בתמיה אין כופין אדם לדבר מצוה:
תרגום מה דחילו אתרא הדין כו׳. ר״ל דרש״י רוצה להביא ראיי׳ כאן שהתרגום שמתרגם על נורא דחילו בוי״ו לאו לשון רבים הוא אלא דרך של תרגום הוא כמו תבונה דהא נמי שם דבר ואפילו הכי תרגומו סוכלתנו בוי״ו וכן בגד ללבוש שם דבר הוא ותרגומו וכסו בוי״ו א״כ ש״מ שדרך התרגום כן:
ומדרשו שבית המקדש של מעלה מכוון וכו׳. נ״ל דמדרש אינו חולק אלא שמפרש הטעם למה דווקא זה המקום הוא שער לעליית התפלה לפי שהוא מכוון נגד בית המקדש שלמעלה ומ״מ שער השמים הוא דרך משל כי אין לשמים שער או חלון. [נחלת יעקב]:
This ladder stood in Beer Sheva... Rashi is answering the question: Yaakov said, "This is... בית אלהים,⁠" implying he was in Beis Eil, as it is written later (v. 19): "He named that place Beis Eil.⁠" This indicates that the ladder stood in Beis Eil. Yet, Scripture implied before that the ladder stood in Beer Sheva. For it is written (v. 12), "He dreamed, and behold, a ladder was set up on the earth.⁠" And since it does not state the location of the ladder, we interpret it as referring to the place mentioned just before, which is Beer Sheva. If so, the verses appear to be contradictory. Thus Rashi explains that the ladder was standing in Beer Sheva, as Scripture implies, and the middle of its slope reached opposite the Beis Hamikdosh, which is Yerushalayim. And its top was in Beis Eil, as the verse also implies. It cannot be that the top of its slope is opposite the Beis Hamikdosh, for then Yaakov would be outside of the ladder. This is because Beer Sheva is in southern Yehudah, while the Beis Hamikdosh is in its north. If so, by what merit would Luz, [far away in northern Binyamin,] be called the House of God and the gate of Heaven? Neither the foot nor the top of the ladder is there! Thus Rashi explains that the middle of its slope is opposite the Beis Hamikdosh, and the top of the ladder is opposite Beis Eil, which is Luz. Maharshal writes: It seems to me that the verse and Rashi's commentary on it mean as follows. Rashi says, "Our Sages have stated... 'This righteous person has come to My Dwelling Place.'" [Rashi is saying that this raises the question:] Hashem's "Dwelling Place" is Yerushalayim. Yet, Scripture implies here that Yaakov slept in Beis Eil, [not in Yerushalayim! Rashi continues:] "And they stated furthermore: 'Yaakov called Yerushalayim, Beis Eil.'" [Rashi says that this raises the question:] "Yet, this place that he called Beis Eil was Luz, not Yerushalayim!⁠" [Rashi knows this] because it is written (v. 19), "But Luz was the original name of the city.⁠" And even if we answer it all by saying that Luz is Yerushalayim, [Rashi continues that] a question remains: "From where did they derive that [this was the site of the Beis Hamikdosh, and it is all the same place?⁠" Rashi then rejects the idea that Beis Eil is Yerushalayim, and explains:] "I say that Mount Moriah was uprooted and came here, [to Beis Eil].⁠" Accordingly, Yaakov gave the name of "Beis Eil" to both places at once: to Luz, which was the original name of the city, and to Yerushalayim, which came there. This properly explains the statements of our Sages [quoted by Rashi]. This explanation opposes the approach of Re'm, [who writes that Rashi is answering two questions: 1. Perhaps Luz is Yerushalayim? 2. How did our Sages know Luz that is not Yerushalayim?] In our text of Rashi it is written that Yaakov called Yerushalayim, "Beis Eil,⁠" but according to Re'm, this is not needed. Furthermore, Re'm says that the phrase, "Yet this place was Luz and not Yerushalayim,⁠" is part of the Sages' statement—but we do not find it written anywhere. Furthermore, even according to Rashi's answer [that the ground "shrank"] the question would remain: Perhaps Luz really is Yerushalayim, and when Yaakov reached half way there, it came to him. It is without doubt that Rashi was always certain that Yerushalayim is not Luz. This is evident from the verses, as I explained.
Should you ask: When Yaakov passed the Beis Hamikdosh why did He not detain him there? This is a quote from the Gemara, and is posing a question: Why did Hashem not detain him? The Gemara answers: "If it did not enter his mind... should Heaven detain him?⁠" I.e., since Yaakov did not pray of his own accord, why should Hashem detain him? Hashem does not force a person to perform a mitzvah.
The Targum translates it: How דחילו is this place... Rashi is proving that the word דחילו, which is Onkelos' translation of נורא, [is a noun. It means "awesome.⁠" Despite the ו, it] is not a plural [verb]. Rather, it is Onkelos' way [to add a ו], such as with the noun תבונה (understanding), which Onkelos translates as סוכלתנו. And so he translates the noun בגד (garment) as וכסו. This shows that it is usual for Onkelos to do so.
Its Midrashic ... the Heavenly Beis Hamikdosh is situated directly... It seems that the Midrash is not disagreeing. It is explaining why this is the place where prayers ascend: because it is right below the Heavenly Beis Hamikdosh. Nonetheless, "the gate of heaven" is allegorical; heaven has no gate or window. (Nachalas Yaakov)
ויירא ויאמר וגו׳ – פי׳ הרגיש בלבו שהיה ירא מעצמו, ואמר כמה מורא במקום הזה, ונתן טעם באומרו אין זה כי אם בית אלהים, דקדק לומר שם אלהים כי הוא מקור המורא דכתיב (קהלת ג) והאלהים עשה שייראו וגו׳, ודבר ידוע כי שם אלהים יפחיד לבב אנוש.
ואומרו וזה שער וגו׳ פי׳ מקום המכוון כנגדו למעלה הוא שער השמים, ולזה אמר פעם ב׳ וזה.
עוד נתכוון לתת טעם למעלת המקום שנשתנה למעלה אין זה כי אם בית אלהים אשר קדמה אליו הידיעה כי בחר לו יה בית לשכון שמה ואמר כי הוא זה המקום, והוכיח עוד כי הוא זה בית הבחירה כאומרו וזה שער השמים כי ראה שהיו מלאכים עולים ויורדים וקדמה הידיעה אצלו כי המקום המקודש הוא מכוון כנגד שער השמים.
ויירא ויאמר, He was afraid and said: etc. He noticed that he experienced an unaccountable feeling of fear. This prompted him to exclaim: "how awesome is this place, etc.⁠" He then explained this unaccountable feeling of fear by concluding that this site must be "the house of God.⁠" He now used the name אלוהים, (though God had appeared to him in the guise of Hashem, i.e. the attribute of Mercy) seeing that God in His capacity of the attribute of Justice is the source of all fear as we know from Kohelet 3,14: והאלוהים עשה שיראו מלפניו, "and God has acted so that (man) should stand in awe before Him.⁠" It is a well known fact that God's name inspires trepidation in man.
Jacob continued: וזה שער השמים, and this is the gateway to heaven. He meant that the corresponding site in the heavens was the gate to heaven. This accounts for him repeating the word זה, this.
Jacob may also have intended to explain why he came to the conclusion that a) there was going to be a Sanctuary of God on earth and b) why this would be its site. He had learned all this by observing the angels ascending and descending in that location. This could only be because this site on earth was parallel to the corresponding gate of the celestial Sanctuary.
ויירא ויאמר – לא ירא מעונש בעבור ששכב במקום ההוא, כי לא ידע מורא המקום בשכבו. גם אם הבטיחו לו כל הטובה הזאת בחלומו, ידע כי מעשיו רצוים. אבל גם ראוי שהיה נכתב למעלה1 ״ויירא ויאמר אכן יש י״י במקום הזה ואנכי לא ידעתי״. אלא ויירא שמצא בלבו מורא שמים, לא מצא כמוהו קודם לכן, כמו ״ונחה עליו רוח י״י וגו׳ רוח דעת ויראת י״י״.⁠2 וכן ״ויירא דוד את י״י ביום ההוא״.⁠3 וכענין ״ואתנם לו מורא וייראוני, ומפני שמי נִחַת הוא״.⁠4 וכאשר מצא זאת היראה בקרבו אמר שנית ״מה נורא המקום הזה״, המקום גורם זאת כמו ״נורא אלהים ממקדשיך״.⁠5 כי בעבור ששכבתי במקום מקדש מלך, מלאתי רוחו יראת י״י כי פה נורא השם מאד.
אין זה כי אם בית אלהים – המקום הזה איננו כשאר מקומות הארץ, כי הוא בית אלהים שמתאספים בו מלאכי אלהים העושים דברו בעולם. ושב על מה שראה בחלומו שבאו מלאכים והציבו בו סולם לעלות השמימה.
וזה שער השמים – וכן זה המקום שער יבואו בו מלאכי השם לעלות השמימה. וכל זה משל שבמקום הזה בחר השם משכן לו, וכל דורש השם ומבקש ממנו דבר צריך לבוא אל המקום הזה שהוא בית אלהים. ותעלה תפלתו השמימה כי הוא כמו שער לעלות התפלות והרננות לשמים. ולכן גם אנכי במקום זה נגלה לי אלהים ומצאתי רוח דעת ויראת י״י בקרבי.
1. בפסוק טז.
2. ישעיה יא, ב.
3. שמו״ב ו, ט.
4. מלאכי ב, ה.
5. תהלים סח, לו.
ויירא ויאמר – יותר שהתבונן יעקב במראה הנפלא שזכה אליו בחלומו, עלתה יראת רוממותו יתברך על לבו, והתפלא על קדושת המקום, ואמר מה נורא המקום הזה, כלומר ראוי לכל אדם להיות ירא וחרד מלחלל את המקום המקודש הזה באכילה או בשינה או בשאר מעשים של חול, אלא יקבעהו לבית אלהים, פי׳ למקום תפילה שבו יתפלל האדם בשעת צרכו, כי הוא כמו שער פתוח שבו תעלה תפילתו השמימה, והוא דרך משל כמו ותבא תפלתם למעון קדשו לשמים (ד״ה ב׳ ל׳ כ״ז):
ויירא – לדעתי אין זה דומה למה שאמר (לקמן ל״ג ל״ח) ויירא יעקב שהוא יראת העונש ופורעניות, כי מה לו לירא הלא הובטח מפי הנבואה בכל הטובות הגדולות האלה, אבל לשון ויירא כאן הוא יראת הכבוד והרוממות (עהרפורכט), כענין וממקדשי תיראו, שאין הכוונה בו יראת הנזק אבל היראה לבלי פגוע בכבודו ובערכו; כי מדרגות רבות ישנן ביראת ה׳ כפי כח בינת האדם וכפי כח מעלת השכליות שבו, ויבדלו בה בני אדם בין רב למעט, כמו שנאמר על עובדיהו היה ירא את ה׳ מאד (מלכים א י״ח) ויירא את אלהים מרבים, וכן יעקב אף שהיה לו עד הנה ג״כ ציור יראת ה׳, והיה ירא את האלהים באורח השכל והקבלה, הנה כעת זכה למעלה גדולה ויקרה מאד בענין יראת ה׳, כי נתגלה לו במראה ציורי כבוד אל וגדלו בהרגש הדעת ע״ד האמת כאלו הוא עומד לפני ה׳, ונדמה לו יראת ה׳ ליראת מלך המוטלת על האדם העומד לפניו, שעיניו רואות את המלך ולבו יירא יראת הכבוד והרוממות.
מה נורא – אחר שמצד ענותנותו היה קטן בעיניו להחזיק עצמו אינו ראוי לנבואה, לכן גמר בדעתו שמצד עצמו לא זכה לכך רק מצד קדושת המקום, ויגזור ויאמר ״מה נורא המקום הזה״, ר״ל המקום הזה מצד קדושתו מוכנת להופיע בו אור הנבואה אף למי שאינם ראויים אלי׳ כ״כ, מלת מה נורא מענין אור נר ומנורה כמבואר בבשלח בנורא תהלות, יעו״ש. (ערלייכטעט, ליכטפערברייטענד), ובמכדרשב״י (זהר יתרו ע״ט) מאי קא חמא דקאמר דאיהו נורא, חמא שלימו דמהימנותא קדישא דהוה שכיח בההוא אתר כגוונא דלעילא ובכל אתר דהוי שלימותא שכיח אקרי נורא, ע״ש.
בית אלהים – ר״ל המקום הזה יש בו קדושה, שמצדו יוכן האדם לקבל בדעתו ענינים אלקיים (היער איזט ניכטס אנדערס אלס עמפפאֶנגליכקייט פיר גאָטט), דעת האדם מתקדשת בו להיות פנויה למעלה ולהסתכל בחכמתו של הקב״ה ולדעת גדלו ותפארתו.
וזה שער השמים – ר״ל בזה המקום יוכשר האדם בשקול ואומדן דעת להעריך דבר אל דבר לשער ולהבין באותן צורות הקדושות הטהורות השמימות (היער איזט ערוואֶגונג איבער היממלישעס), ובידיעות שאחר הטבע (פהיזישעס, איבער זיננליכעס נאכצוזיננען), וכבר כינו הכתובים אותו ית׳ בשם שמים, כמו שתו בשמים פיהם (תהלים ע״ג) ר״ל ידברו על אלהי׳ היושבים בשמים (היממלישען), וכן במכדרשב״י (זהר יתרו פ״ה) מן השמים דברתי, השמים דא קב״ה, (ושם ע״ב) יגלו שמים עונו דא קב״ה ורגיל בדברי רבותינו לכנות אותו ית׳ בשם שמים, כאמרם קמי שמיא גלי׳, השמים ביני לבינך, יראת שמים, ובהאזינו (ד׳ רפ״ז) קב״ה שמים אקרי, ובספר הבהיר (מובא במכדרשב״י סוף ס׳ שמות סי׳ ג׳ מנלן דשמים הקב״ה דכתיב ואתה תשמע השמים אטו שלמה מתפלל אל השמים שישמעו תפלתו אלא שנקרא שמים על שמו ע״ש. נראה שפירשו שמים לשון השתוממות, כמ״ש ר״פ בראשית, ונקרא הוא ית׳ שמים ע״ש התפלאות והשתוממות הבריות בגודל אלהותו ית׳.
בית אלהים – שם בית לא הונח דוקא על בנין מקום דירה, אבל על כל דבר שיש לו תוך הראוי לקבל דבר אחר אל תוכו (עמפפאֶנגליכער רוים), כמו מבית ומחוץ תצפנו, בתים לבריחים, בתי ידים, בית סאתים, (וז״ש במכדרשב״י (זהר שמות ד׳) כל דמקבל מאחרא איהו ביתא לההוא דיהיב, וע״ד איש וביתו באו, (ושם ע״ב) ואינון דבדרגא תתאה אתקרון נוקבתא בית, דאתתא נוקבא דמקבלא מן דכורא) ולזה יתכן לבאר בית אלהי׳ על הנפש המוכנת לקבל בדעתה השגת אלקיית, ושם שער כאן הוא, לדעתי מן וימצא מאה שערים, וכמו שער בנפשו, שענינם אומד הדעת להעריך דבר, וטעמו כאן לפלס בכח הדעת ולשקול במאזני השכל ולשער במדות הבינה בהדר כבוד השגת רוחניות ותפארת עוזם.
אין זה כי אם וגו׳ – לא שכבתי במקום רע, כמו שהייתי סבור, אלא הרי הוא כאילו שכבתי בבית האלהים ובשער השמים, כי בזה ראה ה׳ בעניי.
ויירא – הכרה חדשה זו והדרישות החדשות שהיא הביאה איתה, הן אלה שעוררו בו את רגש האימה והפחד: ״מה נורא המקום הזה!⁠״ מה שהראו לי כאן אינו אלא ביתו של הקב״ה, השער לשמים. חיים עלי אדמות יכולים להיות ״בית אלקים״, בית שהקב״ה שוכן בתוכו. כשהמלאכים עולים לבקש את הקב״ה בשמים, הם צריכים לרדת כדי למצוא אותו בארץ בין בני האדם. כל בית שהוא מעון לחיים כאלה הרי הוא ״שער השמים״, שער שדרכו אדם נכנס כדי להידבק בשכינה; הוא מסמל איחוד שלם בין התחתונים לעליונים.
ויירא – על כן התירא מאד מקדושת המקום, ואמר מה נורא המקום הזה, ומזה ידע שהסולם רומז ג״כ למקום המקדש, כמ״ש חז״ל במד׳, והוא המקום שהראה ההוא טעיא לרבב״ח תא אחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי שהוא המקדש שהוא הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ושם אמר חזינא דעביד כוי כוי שהם חלוני שקופים אטומים, שהיו מוציאין את האור האלהי לחוץ על כל העולם, עד שמלאכי אלהים השלוחים מאתו לפרנס את העולם כולו עולים ויורדים בו, כי מערכת הרקיע עולה ויורד, שע״ז המליץ במאמר הזה מ״ש אזילנא ואנחנא לסלתאי ביני גלגלא אדמצלינא בעיתא ולא אשכחא א״ל מאי האי א״ל גלגלא דרקיעא הוא דהדר, ר״ל שנסה למצוא מזונותיו ע״י הגלגלים והמערכת, וראה שהגם שהתפלל על הפרנסה לא מצא פרנסתו, כי בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא תליא, וא״ל הטעיא משום שהגלגל חזר במסבתו, כמ״ש גלגל הוא שחוזר בעולם, וכמ״ש שהקב״ה עושה סולמות ברקיע מוריש לזה ומעשיר לזה, שהוא הסולם שע״י הגלגל והמערכת שהוא חוזר תמיד ועליונים יורדים למטה. אבל סולם של יעקב שהוא המקדש שבו נושקים ארעא ורקיעא אהדדי יתנהג ע״י מלאכי ה׳ ושלוחיו ההשגחיים שהם עולים תחלה ע״י מעשה העבודה הנעשה בבית הנבחר, ומורידים אח״כ השפע למטה. וע״כ אמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים ששם ישב אלהים על הארץ, ונגדו פתוח שער השמים שדרך שם יעלו התפלות והמע״ט לשמים להריק ברכת ה׳.⁠1
1. כאן מופיעה הערה המובאת בתורה אור.
{The import of Yaqov’s words that ‘indeed the Lord is present here… In fear he said’.}
IN FEAR. It is thus understood why he was so awed by the sanctity of the place — exclaiming: how wondrous is this place! Consequently, he also realized that the ladder meant that this was the location of the Holy Temple, as the Midrash indeed stresses.⁠1 It is, moreover, that very same site to which the wayfarer referred when he said, ‘Come and I will tell you where the sky and the earth meet and kiss"2 — that is, the Temple which is like a ladder standing on earth whose top reaches up to the sky3 — and where Rabbi bar bar Hana saw apertures upon apertures, pane-less transparent windows through which the godly light is transmitted to the whole outside world That is, the emissaries of Elo-him are sent forth through these windows to nourish the whole universe, ascending toward them and descending from them, since the whole pattern of the heaven rises and sets.⁠4
The Talmud continues figuratively: I proceeded my basket among the spheres of heaven and went to pray — but upon returning I failed to fine it. So I said to him: "What is this, are there thieves here?⁠" And he replied "That is the ever-turning sphere of heaven. Keep watch until tomorrow and you will find it.” Its meaning is the following. he tried to obtain his livelihood relying relying on the stars and the system of the constellations. However, he saw that even though he prayed for his livelihood he did not succeed, for children, life, and one's livelihood are not related to merit but to one's destiny.⁠5 Thereupon the wayfarer pointed out that he failed because the constellations are periodic in their pattern6 – as it says: in the world, the sphere keeps turning7 and also:⁠8 the Holy One, blessed be He forms ladders in the say, impoverishing this one and enriching that one. it is that very ladder of the sphere and of the stellar configuration which continuously turns, with those on the top turning downward.
In contrast stands the ladder of Yaqov — the Holy Temple where the earth and sky meet and the sky meet and kiss. It is controlled by the malakhim of the Lord9 and His envoys of providence. They begin by ascending, following the Service that is performed in the Temple — and then they bring down abundance below.
Therefore did he now declare: how wondrous is this place! This is none other than the House of God. It is there that Elo-him dwells upon the earth, and facing it On-high is the open gate of heaven through which ascend to heaven all prayers and meritorious deeds that induce the downflow of the blessings of the Lord.
1. Gen. R. 69:7.
2. Baba Bathra 74a.
3. Recall (Malbim—II, p. 128 and note 232): As the priest offers the sacrifice below, the angel Michael offers a sacrifice On-high. To wit: the thought of man (‘On-high’ in the context of man as a micro-world) complements his body (‘below’ in the same context), that body (in contrast to the mind) being interchangeable with the body of the animal (see author on this — Malbim—II, p. 63 — and note 188 there).
4. Dynamic-cybernetic-action-reaction world (cf. Introd, to Malbim II).
5. One's constellation – literally mazal – Moed Qatan 28a.
6. Cf. Malbim—II on the connection between the time elapsed between the birth of Yishmael and Yizhaq.
7. Baba Bathra 16b.
8. Gen R. 68:4.
9. As noted in numerous instances, malakhim is a generic designation for forces in Creation which are implements in the hand of God, so to speak, for effecting that which He wills to achieve. See Malbim—I for a thorough discussion of the ‘dynamics’ of the providential system, which is modulated by human intervention, in contradistinction to the natural, ‘Elo-him as law’ system, run in accordance with the laws that were instituted during the Six Days.
וכבר בארנו כמה פעמים שכל מה שאירע להאבות היה סימן לבניהם, כי כל מה שיקרה לענפים היה בכח בהשרש, וכמ״ש חז״ל להראות שכל מה שקרה להאבות היה מורה אל העתידות העתידים עורר לויתן או שמחה וגיל לבניהם, ואחרי שישראל היו מעותדים להיות בגולה בארצות אויביהם בג׳ גליות. והגלות האחרון יחסו ליעקב כמ״ש הרמב״ן וחכמי לב, שנפשו משוטטת עם זרעו בגלותם, כמ״ש הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך כמ״ש חז״ל, נרשם גלות זה מראש צורים בגלותו אל פדן ארם. ורמז זה במ״ש ויצא יעקב וילן שם כי בא השמש. כי גלות זה היה לילה ארוכה ואפלה מנודח, כמ״ש אלי קורא משעיר שומר מה מלילה. ושם נפחה נפשה, באה שמש הצלחתה בעוד יומם, וכן שקעה לו חמה שלא בעונתה. וכן אמר במדרש ריב״ל פתר קריא בגלות ויצא יעקב הה״ד ויצא מבת ציון כל הדרה. ויען שגלות זה היה בעון שנאת חנם, ואי אפשר שיגאלו רק עד שיתאחדו לגוי אחד כמ״ש לקח עץ אחד וכו׳ וקרב אותם אחד אל אחד וכו׳, לזה עשה לו סימן אם יתאחדו האבנים אבני שבטי יה לאבן אחד. וישכב במקום ההוא לרמז שנשמת יעקב תהיה עמם בגלותם, והראו לו בחלומו בית השלישי נכון בראש ההרים עד שסולם ההשגחי יהיה עקרו בארץ, כמ״ש והתהלכתי בתוככם, ומלה״ש יקחו שפעם מן העולם התחתון, וע״ז מלאכי אלהים עולים תחלה אח״כ יורדים, וה׳ נצב עליו בקביעות שלא יחרב עוד, והודיעו לו שהארץ הזאת תהיה מתנה עולמית מבלי הפסק, גם הודיע שתבא עת שיהיה זרעך כעפר הארץ, היינו שיהיו בתכלית השפלות, וזה יהיה לטובתם שע״י כן יתפזרו בכל רוחות העולם וכל משפחות האדמה יתברכו על ידם, שבעודם בארץ גלותם יודע לכל העמים על ידם אמונה האמתיית ויקראו כולם בשם ה׳ אל עולם. והנה אנכי עמך ושמרתיך בל תכלה בין האומות, ולבסוף והשיבותיך אל האדמה הזאת כשתגיע עת דודים ותור הגאולה, וע״ז אמר יעקב, אכן יש ה׳ במקום הזה אין זה כי אם בית אלהים, לא כאברהם ויצחק שקראו לשני הבתים הראשונים הר ושדה על שעתידים ליחרב, כי זה נקרא בית כי יהיה מכון לשבתו עולמים, והוא יהיה שער השמים, ואז ראה שיתאחדו כל האבנים לאבן אחד, ועז״א ויקח את האבן.
We have already stressed that everything which happened with the patriarchs was an omen for their descendants — just as whatever happens to the branches is already present in potential form in the root. Our Sages indeed declare: [it means] to demonstrate that what happens to the fathers should presage what the future will bring, from funeral processions to rejoicing and celebration that will come to pass for their progeny.⁠1
It was ordained that the children of Israel be exiles in the lands of their enemies2 — three exiles in all. According to Rambam and others, the last dispersion is associated with Yaqov. His spirit will flee with his progeny into their third exile, as our Sages stressed in connection with:⁠3 Therefore, fear not, O My servant Yaqov, says the Lord; neither be dismayed, O Israel: for I will save you from afar, and your seed from the land of captivity; and Yaqov shall return. Accordingly, this exile was inscribed beforehand4 — through Yaqov being exiled to Padan-aram. It is alluded to in the words, Yaqov left..and he prepared to sleep there, for the sun had set. This exile was to be a long and black and frightful night — as it is written,⁠5 One calls out to Me out of Seir, Watchman, what of the night?... She (Israel) has lost consciousness; her sun is gone down while it was yet day.⁠6 Correspondingly, the sun had set for Yaqov prior to its appointed hour.⁠7
So too do we find it stated in the Midrash. 8 ---R. Yehoshua ben Levi interpreted the verses as relating to the exile. Here Yaqov left — and there,⁠9 And from the daughter of Zion her splendor has departed.--- Because the third exile came about on account of baseless hatred for one another, it is not possible that they should be redeemed unless they unite into one nation as indeed it is written:⁠10 Take the one tree...then take another tree...and join them one to the other to make one tree. Hence for Yaqov, correspondingly, all the stones — reflecting the twelve tribes — did unify into one stone,⁠11 and he slept in that place, alluding to Yaqov’s soul sharing their exile. In his dream he was shown the Third Temple at the height of the mountains,⁠12 signifying that the ladder of divine providence will be concentrated in the Holy Land, as it is written,⁠13 And I will walk among you. Also, the ministering angels will take their bounty from this nether world — hence angels of God first going up and only then down it. Further: and the Lord stood over him, uninterruptedly — hence that it would never be destroyed again — which also means that God made known to him that this land would be his forever, without interruption. He made known to him, moreover, that a time will come when your offspring shall be like the dust of the earth. They will reach the lowest level of degradation — and it will be for their benefit, for they will then be dispersed in all directions, whereby all families of the earth shall be blessed through them. When they shall be in the lands of their dispersion, they will convey the true faith to all the nations, and these shall come to call in the name of the Lord, the Almighty One of the world.⁠14
Also: I am with you, protecting you — and you will thus not be annihilated amongst the nations.⁠15 For in the end I will return you to this land when your time for love16 and redemption will have arrived.
Therefore did Yaqov say: Indeed, the Lord is here...this is none other than the House of God. Unlike Avraham and Yizhaq, who, referring to the first two Temples, spoke of mount17 and field18 — since these two Temples would be destroyed in the future19 — Yaqov called it House, for it would be a temple for God’s presence eternally — the gateway to heaven.
Then he saw that all the stones will have fused into one stone — hence: he took the (!) stone.
1. See Introduction to this volume — the parallel between the-world as-knowledge and the-world-as-existence — for a comprehensive look as regards the universality of this principle of the events occurring for the fathers being precursors for the children. It fits the general view of reality as being comprehended by time-independent information stored in the world and the human being (laws of genetics), and the unfolding of that information in fact (either in the course or of an individual’s existence, or that of a nation, or of the world as a whole). It is certainly the case that Judaism posits laws of history whereby the Master of history orders the affairs of mankind, especially as it affects the Jewish people.
2. E.g., 1Kings 8:48.
3. Jer. 30:10.
4. Num. 23:9.
5. Isa. 21:11.
6. Jer. 15:9.
7. Gen. R. 68:10.
8. Ibid., for variation of same.
9. Lam. 1:6.
10. Ezek. 37:15-17.
11. Gen. R. 68: 4
12. Isa. 2:2, or else Micha 4:1.
13. Lev. 26:12.
14. Gen. 21:33. “Ye were chosen — said Moses — to bear / witness to giving of the Law. / But to be spread to all angles of / the world, the truth must be / entrusted to wanderers.⁠" (H. Sokolik, reprinted in the jointly authored Burnt Offering / A Return to the Physical and Intellectual Jerusalem.)
15. One of the ‘six divine oaths’ (see Kethuboth 111a).
16. Ezek. 16:8 — Now when I passed by you... behold, your time was the time of love.
17. See Sidra Vaera.
18. See Sidra Toldot.
19. Leaving but a bare mountain and a forsaken field for the foxes to roam in.
ויירא: התבונן עוד על המקום שמרגיש שם מורא המעלה, ומזה הבין עוד שהמקום מקודש1 להשראת שכינה.
על כן ״ויאמר״: מה נורא המקום הזה: מדוע2 אנכי נרגש בו.
אין זה כי אם בית אלהים: מקום מסוגל לתפילה כבית אלהים, על כן אפשר גם עתה להתפלל ולעשות מה שעליו3. והרי זה דומה לאחד שהוליכוהו ע״י המלוכה למקום מאסר ולא ידע כלל איה אפוא הוא יושב, וחושב בלבו אילו היה המלך מזדמן לכאן היה מתפלל לפניו ומסדר טענותיו אבל עתה למי ידבר ויצעק. ואח״כ אירע שהיה ישן, ובעמדו הודיעוהו שעבר פה המלך, והיה מצטער הרבה על זה שישן בשעה שהיה מסוגל לקוות לישועה ורחמים. ואח״כ התחוננה דעתו עליו והתבונן שהמקום מאוים על העומדים שם לשמור כנהוג, והבין מזה כי כאן המלך מצוי, על כן צעק וביקש עד שישמע המלך.
כך היה יעקב ביציאתו לחו״ל מקום שממה מעניני קדושה, כמה לבו ובשרו לאל חי, והנה הזדמן שעת הכושר לראות עוזו וכבודו בחלום, והרי ישן באותה שעה, וכפל צערו, עד שהתבונן שהמקום מאוים ומקודש גם עתה ועשה מה שעשה.
1. באופן קבוע.
2. ״מה נורא״ = ׳מדוע נורא׳ (״נורא״ = מרגיש אני כאן מורא), והתשובה – ״אין זה כי אם בית אלהים״. (על השימוש ב״מה״ במקום ׳מדוע׳ עיין שמות יד,טו – הערת אאמו״ר).
3. הפסדו כשישן אינו בלתי הפיך, אלא ניתן עתה לתקן ולהתפלל וכו׳. ולכן הקים מצבה וכו׳.
ויירא ויאמר – לאט לאט עולה בתודעתו גם תחילת החלום, שבה ראה את מלאכי האלהים עלי אדמות. לכן הוא אומר —
אין זה כי אם וגו׳ – זהו בית אלהים, מקום שבו יושבים מלאכיו עלי אדמות. ״זה״ הראשון מוסב על נקודת מוצאו של הסולם, זו שהסולם עומד בה על הארץ — כאן זה בית אלהים. וזה השני מוסב על קצו העליון של הסולם המגיע עד לשמים. שם הוא שער השמים, המקום שבו עולים המלאכים מן הארץ אל השמים. תמונה זו מלאה אותו יראה כשהוא חשב על גודל התפקיד, שהוטל על האדם ואשר עליו לא יכול היה להתגבר, אילו תבע אותו אלהי המשפט לדין עתה, כשהוא מזניח את מילוי תפקידו. לפי ביאורנו זה מתיחס ״ויאמר״ הראשון לסוף החלום, ואילו ״ויאמר״ השני — אל תחילתו, ובכך נוספת חשיבות לדברי יעקב, והשינוי בשימוש בשמות הקדושים הוא מובן.⁠1
1. ואילו מבקרי המקרא חייבים ליחס את הפסוקים טז ויז לשני מקורות שונים, אף על פי שלכאורה הם שייכים יחד, כלומר שכל אחד משני המחברים לא התחשב אלא בחלק אחד של החלום.
מה נורא וגו׳ – מלמד שראה יעקב אבינו את ביהמ״ק בנוי וחרב ובנוי ומשוכלל לעתיד לבא, מה נורא המקום – הרי בנוי, אין זה – הרי חרב, כי אם בית אלהים – הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבא.⁠1 (ספרי דברים סי׳ שנ״ד)
בית אל – א״ר אלעזר, מאי דכתיב (ישעיהו ב׳) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלהי יעקב, ולמה לא אלהי אברהם ויצחק, אלא לא כאברהם שכתוב בו הר, דכתיב (ס״פ וירא) בהר ה׳ יראה, ולא כיצחק שכתוב בו שדה, דכתיב (ס״פ חיי) ויצא יצחק לשוח בשדה, אלא כיעקב שקראו בית, דכתיב ויקרא את שם המקום ההוא בית אל.⁠2 (פסחים פ״ח.)
1. ועיין במה שהבאנו דרשא כזו באברהם לעיל ס״פ וירא בפ׳ בהר ה׳ יראה, וביצחק בפ׳ תולדות בפסוק ראה ריח בני כריח שדה, ועיין מש״כ שם.
2. האי בית אל אינו הסמוך לעי שנזכר ביהושע ז׳, אלא ירושלים, ועל שם יהיה בית אלהים קראו בית אל, והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם (ס״פ וירא) והיא שדה שהתפלל בה יצחק (ס״פ חיי), והכונה לא כאברהם ויצחק שקבעו תפלתם בהר ובשדה שהם מקומות דרור ואינם מכובדים, אלא כיעקב שקבע תפלתו בבית שהוא מקום משומר ומכובד.
כך פרשו המפרשים, אבל לא נתבאר לי הענין יפה, שהרי מצינו בכ״מ שם הר ביחס לשם המעלה בכבוד גדול, הר ה׳, הר ציון, הר הקודש, ולמה זה פיחת כאן מעלת שם זה.
ולכן לולא דברי המפרשים נראה דכונת הגמרא מכוונת למ״ש בזוהר פ׳ יתרו ס״ט ב׳ בזה״ל, אל הר ה׳ דא אברהם, דכתיב בי׳ אשר יאמר היום בהר ה׳ יראה, דהא אברהם קרי לי׳ הר, אל בית ה׳ דא יעקב דקרא להאי אתר בית, דכתיב אין זה כי אם בית אלהים, ואע״פ דכולא חד דרגא, סליקו לדא מן דא, הר לשאר עממין כד אתאן לאעלא תחות גדפוי, בית – לישראל למהוי עמהון כאתתא בבעלה בדיורא חד בחדוא ורביעא עלייהו כאימא על בנין, ע״כ, הרי מבואר דמעלת בית מהר אינו ביחס הכבוד ופחיתות, אלא דהר מיוחד ליחס הקב״ה עם שאר האומות [ע״ד הכתוב עמים הר יקראו] ובית ליחוסו עם ישראל, יחס קרוב כאיש ואשה, ומכוון יחס כזה בשם בית ע״ש שהאשה נקראת בית כנודע.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םמלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יח) וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת⁠־הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר⁠־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל⁠־רֹאשָֽׁהּ׃
Yaakov rose early in the morning and took the stone which he had put at his head and set it as a monument and poured oil on its top.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושר״ע ספורנותולדות אהרןמנחת שיר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[קלד] 1וישכם יעקב בבקר, ויהי באשמורת הבקר (שמות י״ד:כ״ד) אתה מוצא שתפלת הצדיקים בבקר כו׳ בקרו של אברהם כו׳ בקרו של יצחק כו׳ בקרו של יעקב שנא׳ וישכם יעקב בבקר. (מכילתא בשלח ה׳)
[קלה] 2ויצק שמן על ראשה, שופע לו מן השמים כמלא פי הפך. (בראשית רבה סט)
[קלו] 3ויצק שמן על ראשה, וישב יעקב ללקוט את האבנים ומצא אותם כלם אבן אחת ושם אותה מצבה בתוך המקום וירד לו שמן מן השמים ויצק עליה שנאמר ויצוק שמן על ראשה. (פרקי ר׳ אליעזר פל״ה)
[קלז] 4ויקח את האבן - ראשה, ויקח את האבן אבן משמע זכות אברהם וזכות יצחק. אשר שם מראשותיו, ניתוסף זכות עליהם. וישם אותה מצבה קדשה זכר לסולם שראה. ויצק שמן על ראשה אלו הזכויות שנאמר טוב שם משמן טוב (קהלת ז׳:א׳) לימד שעתידין בני בניו להמשח במשחת כהונה ומלכות. (לקח טוב)
1. לעיל פכ״ב מאמר מט. נ. בבאור וצרף לכאן. ובילהמ״כ תהלים קא. גורס הצדיקים תפלתן בבוקר נשמעת וכו׳ ושל יעקב מנין שנאמר וישכם יעקב בבקר. ובמכלתא דרשב״י שמות יב. כד. ויהי באשמורת הבקר כבר הקדים להם כו׳ בוקרו של יעקב. ובלק״ט וישכם יעקב בבקר הוא קדם הבקר.
2. וי״ג במנח״י ויצק שמן על ראשה כמפי הפך. ובפי׳ ב״ר נזדמן לו שמן מן השמים שהיה מזומן לו כאדם שיש לו שמן בתוך פיו שלו והולך כל שעה שהוא יתרצה ומסתפק ממנה. ועי׳ מאמר קלו. ובלקח טוב וכן בשכ״ט בפסוק יט. ולמה הזכיר הכתוב את העיר ללמדך כי משם לקח השמן שיצק על ראש האבן. ובס׳ פענח רזא כ׳ דמקלו היה חלול ובו היה שמן. ובכת״י מדרש הבאור ויצק שמן על ראשה מאיזה מקום הביאו מלמד שבראו לו הקב״ה בדרך ד״א מן הברכה אשר ברכו אביו שנאמר ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ. ובכת״י חמאת החמדה ויצק עליה שמן ושתה אותו האבן שמן פירוש ששתה אותו השמן שירד מהשמים לכך נקראת אבן השתיה. ד״א שנבנה עליה בית המקדש שנעשית אישיה לה׳ עי׳ לקמן מאמר קנח.
3. מדרש תהלים מזמור צא. וראה לעיל אות נח. מגמ׳ חולין צא: ולקמן אות קנה. המשך המאמר. ובתנ״י תולדות כ. ואגדת בראשית פמ״ד.
4. לעיל אות נז. בבאור ובמדרש הגדול ובכת״י נר השכלים, ויצוק שמן על ראשה, ירד לו שמן מן השמים ויצק עליה ונמשחה לדורות. ובפי׳ הרשב״ם משח אותה לקדשה להקריב עליה קרבנות בשובו כדכתיב במשכן וכליו וימשחם ויקדש אותם וכן מוכיח לפנינו אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה וגו׳ יהיה בית אלהים לקרבנות. (והרמב״ן כ׳ דהמצבה היתה רק לנסך יין ושמן והמזבח לקרבנות). ועי׳ לקמן לה, יד. כתבתי לבאר ההבדל בין מצבה למזבח. ובפי׳ הטור כ׳ וישם אותה מצבה ואע״ג דאיתא בפרק בתרא דזבחים דאין עושין מזבח מדבר שנשתמש בו הדיוט [ואיך עשה מצבה מהאבנים אשר שכב עליהם] בבמה שרי. ולכאורה תירוצו תמוה דהרי בגמ׳ זבחים קטז: ומנחות כב. מבואר דס״ל לרבא דלראב״ש דס״ל מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים שלא נשתמש בהם הדיוט. מוקים דגם בבמה הדין כן. ובחזקוני מביא תירוץ זה בסגנון אחר י״ל דבבמת יחיד אין להקפיד, והנה בגמ׳ זבחים קטז: מבואר דכן הדין גם בבמת יחיד, אך שם י״ל כמ״ש בשו״ת חו״י סי׳ קס״א דאין משם ראיה דזה מעכב דרבא הורה לכתחלה לעשות באופן היותר טוב אבל אין זה מעכב. (ועי׳ בשו״ת חתם סופר או״ח סי׳ ח׳ כוון לקושיית הטור, כן הביא קושיית הזי״ר האיך היה מותר לו לשכב על האבנים לפ״מ דמבואר בפדר״א לעיל מאמר נט. דהיו מאבני המזבח א״כ הוי מועל בהקדש, ותירץ שלא שכב עליהן אלא עשאן כמין מרזב. ויש להעיר ע״פ הדרש לעיל מאמר קלו. דישב ללקוט אבנים ונעשו אבן אחת א״כ י״ל כמו שחידש בפי׳ הריב״א פ׳ מטות לא. נד. דהאיך קבל משה הכומז וכדומה לעשות מהם כלים למשכן הלא לא רצה לקבל מראות הצובאות כי אם על פי הדיבור ותירץ כיון דניתכו ולא היה בעין לא היה מקפיד, וכ״כ בפער״ז שם. ועי׳ בפי׳ הרמב״ן שם. ובפ׳ מטות לא. נד, ובש״ע או״ח סי׳ קמ״ז ס״א מ״ש הרמ״א מס׳ האגודה. ובתוספתא פ״ב דמגלה. ושו״ת חו״י סי׳ קסא. ובמקא״ה ולפ״ז י״ל גם כאן לענין דין שנשתמש בהן הדיוט כיון שנשתנה האבן ע״י זה נפקע האיסור מה שנשתמש בו לצרכי הדיוט. ולפ״מ דמוכח לעיל מאמר נח. דמיד בלילה נעשו אבן אחת י״ל ג״כ עפ״מ דמבואר לעיל אות סא. סג. דע״פ נס נעשה האבן רך כמו כר וכסת. א״כ ג״כ נשתנה מרך לקשה אחרי שנשתמש בו וכשר למזבח כנ״ל. ובלק״ט לקמן לה, ז. ויבן שם מזבח ״חידש״ האבן אשר שם מראשותיו, ובכת״י חמאת החמדה פי׳ דהאבן יהיה לבית א׳ ומזבח בנה מחדש וכן פי׳ הרד״ק א״כ מיושב שפיר קושיות הנ״ל ועי׳ בפנ״י)
וְאַקְדֵּים יַעֲקֹב בְּצַפְרָא וּנְסֵיב יָת אַבְנָא דְּשַׁוִּי אִיסָדוֹהִי וְשַׁוִּי יָתַהּ קָמָא וַאֲרֵיק מִשְׁחָא עַל רֵישַׁהּ.
Yaakov rose early in the morning and took the stone that he had placed as his headrest; and he set it as a monument, and poured oil on its top.

וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ
וְאַקְדֵּים יַעֲקֹב בְּצַפְרָא וּנְסֵיב יָת אַבְנָא דְּשַׁוִּי אִיסָדוֹהִי וְשַׁוִּי יָתַהּ קָמָא וַאֲרֵיק מִשְׁחָא עַל רֵישַׁהּ
יציקת נוזלים – הֲרָקָה, יציקת מתכות – הַתָּכָה
א. ״נפש הגר״ כתב שבתרגומי יְצִיקָה אונקלוס מבחין בין נוזלים למתכות. יציקת נוזלים, העברתם מכלי אל כלי, מתורגמת בלשון הֲרָקָה כגון, ״וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ״ (שמות כט ז) ״וּתְרִיק עַל רֵישֵׁיהּ״, וכן כאן: ״וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ״ – ״וַאֲרֵיק מִשְׁחָא עַל רֵישַׁהּ״.⁠1 השווה: ״שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ״ (שיר השירים א ג). ואולם יציקת מתכות מתורגמת בלשון הַתָּכָה: ״וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב״ (שמות כה יב) ״וְתַתֵּיךְ לֵיהּ״ (וברש״י: לשון התכה, כתרגומו); ״וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ״ (שמות לח כז) ״לְאַתָּכָא יָת סָמְכֵי קוּדְשָׁא״ (וברש״י: כתרגומו: לאתכא). ומכאן גם ״עֵגֶל מַסֵּכָה״ (שמות לב ח) ״עֵיגֶל מַתְּכָא״, לשון הַתָּכָה (וברש״י: לשון מתכת). וכן בלשון הַתָּכָה תרגם יוב״ע את האמור בפרשת עכן: ״וַיִּקָּחוּם מִתּוֹךְ הָאֹהֶל וַיְבִאוּם אֶל יְהוֹשֻׁעַ וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּצִּקֻם לִפְנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ (יהושע ז כג), ״וְאַתִּיכוּנוּן קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״.⁠2
ב. כמו שתרגם ״וַיִּצֹק שמן על ראשה״ ״וַאֲרֵיק מִשְׁחָא עַל רֵישַׁהּ״ תרגם גם להלן ״וַיִּצֹק עליה שמן״ (בראשית לה יד) ״וַאֲרֵיק עֲלַהּ מִשְׁחָא״. אבל המיוחס ליונתן תרגם שם בתוספת: ״וַאֲרֵיק עֲלַהּ מְשַׁח זֵיתָא״, עיין שם הטעם.
1. וכן תרגם להלן ״וַיִּצֹק עליה שמן״ (בראשית לה יד) ״וַאֲרֵיק עֲלַהּ מִשְׁחָא״. אבל המיוחס ליונתן תרגם שם בתוספת: ״וַאֲרֵיק עֲלַהּ מְשַׁח זֵיתָא״, עיין שם הטעם.
2. אבל רד״ק פירש שם: ״ויצקום לפני ה׳ – ויעמידום לפני ה׳⁠ ⁠⁠״, וכוונתו: יצ״ק = יצ״ג בחילופי ג/ק. נמצא כי ״וַיַּצִּקֻם״ – הציגו אותם לפני ה׳, וזהו ״ויעמידום״. ועיין ריב״ג (״שרשים״, יצק) שהתכה ויציקת נוזלים הם שני עניינים אבל רד״ק (״שרשים״, יצק) חולק עליו. ולכאורה התרגום מסייע לריב״ג.
ואקדם יעקב בצפרא ונסב ית אבנא די שוי אסדיא ראשה ושויב יתה קיימא ואריק משח על ראשה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אסדי״) גם נוסח חילופי: ״תחות יסודי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ושוי״) גם נוסח חילופי: ״ואקיים״.
ואקדים יעקב בצפרא ונסיב ית אבנא מן דשוי איסדוי ושוי יתה קמה ואריק מישחא על רישה.
And Jacob arose in the morning, and took the stone which he had placed for his pillow, and set it standing, and poured oil on the top of it.
[ח] וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן וגו׳ וַיִּצֹּק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ – שֻׁפַּע לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם כִּמְלֹא פִי הַפַּךְ.
ויקח את האבן1מלמד שנעשו כל האבנים אחד, ולמה מפני שהיו מתקוטטות זה עם זה, זאת אומרת עלי יניח הצדיק ראשו, וזאת אומרת עלי יניח הצדיק ראשו, נעשה נס ונעשו כולם אבן אחת.
1. מלמד שנעשו כל האבנים אחד כו׳ זאת אומרת עלי יניח כו׳, חולין צ״א ע״ב, ורש״י עה״ת ויצא כ״ח י״א.
וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו – מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרֶגֶל יְמִינוֹ, הִטְבִּיעַ הָאֶבֶן עַד עִמְקֵי תְּהוֹם וְעָשָׂה אוֹתוֹ סְנִיף לָאָרֶץ כְּאָדָם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה סְנִיף לְכִפָּה, לְפִיכָךְ נִקְרָא אֶבֶן שְׁתִיָּה שֶׁשָּׁם הוּא טַבּוּר הָאָרֶץ, וּמִשָּׁם נִמְתַּחַת כָּל הָאָרֶץ, וְעָלֶיהָ הֵיכָל עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ״ח:כ״ב) ״וְהָאֶבֶן הַזֹּאת״ וְגוֹ׳ וְעָנוּ הָעֶלְיוֹנִים וְאָמְרוּ בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ הָאֵל הַקָּדוֹשׁ.
וַיִּצֹּק שֶׁמֶן עַל ראשָׁהּ – שׁוּפֵּעַ לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם כִּמְלֹא פִּי הַפַּךְ.
ת֗ם אדלג֗ יעקוב באלגדאה פאכ֗ד֗ אלחג֗ר אלד֗י ג֗עלה מתוסדה ואנצבה דכה וצב דהנא עלי ראסה.
ואחר כך השכים יעקב בבוקר, ולקח את האבן אשר שם כר לראשו והציב אותה מצבה, ויצק שמן על ראשה.
וישכם יעקב – הוא קדם הבקר.
ויקח את האבן – אבן משמע זכות אברהם וזכות יצחק.
אשר שם מראשותיו – ניתוסיף זכות עליהם.
וישם אותה מצבה – קדשה זכר לסולם שראה.
ויצק שמן על ראשה – אלו הזכיות. שנאמר טוב שם משמן טוב (קהלת ז׳:א׳) לימד שעתידין בני בניו להמשח במשחת כהונה ומלכות.
וישכם יעקב בבקר – כל מי שנאמר בו וישכם בבקר, הרי הוא שדרכו להקדים בבקר:
ויקח את האבן אשר שם מראשותיו – בתחלה הוא אומר ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו (פסוק יא). ומיעוט אבנים שנים, ועכשיו הוא לשון יחידי. אלא אמרו רבנן אבני כתיב, ומיעוט אבני שתים, אמר יעקב, זקני אברהם יצאו ממנו פסולת ישמעאל ובני קטורה. יצחק אבי יצא ממנו עשו ואלופיו, ואני אם מתאחות שתי אבנים הללו זו לזו אדע שאין פסולת בזרעי, וכיון שהשכים בבקר וראה שנתאחזו שתיהן זה לזה, שמח וידע שאין פסולת יוצא ממנו:
וישם אותה מצבה – קידשה זכר לסולם שראה:
ויצוק שמן על ראשה – כמפי הפך, לימד שעתידין בני בניו להמשח לכהונה ולמלכות:
ויצק שמן על ראשה – משח אותה לקדשה להקריב עליה קרבנות בשובו, כדכתיב במשכן וכליו: וימשחם ויקדש אותם (במדבר ז׳:א׳). וכן מוכיח לפנינו: אנכי האל בית אלא אשר משחת שם מצבה וגו׳ (בראשית ל״א:י״ג), יהיה בית אלהים (בראשית כ״ח:כ״ב) – לקרבנות.
א. במהדורת רוזין: ביתאל.
Vayyissoq HE POURED OIL ON THE TOP OF IT: He anointed (mashah) it to consecrate it so that he would be able to offer sacrifices on it when he returned, as it is written of the Tabernacle and its furnishings, "He anointed them (vayyimshahem) and consecrated them" (Num. 7:1). This interpretation is proven further on when God says, "I am the God of Bethel, where you anointed (mashahta) a pillar" (Gen. 31:13). [Furthermore, the fact that the anointing was meant to consecrate the spot for later worship is proven in vs. 22 by the phrase,] "shall be a house of God,⁠" for sacrifices.⁠1
1. Some commentators have seen the pouring of oil in this verse as a form of sacred libation (R. David Qimhi's second explanation, Nahmanides and Skinner). Others explain it as marking the stone for recognition (R. David Qimhi's first explanation and Ibn Ezra). Rashbam points to the use of the word, mashahta, in the parallel passage (Genesis 31:13) to prove, on the basis of Numbers 7:1, that Jacob here consecrated the spot to use it for worship later. (In 35:7 he builds an altar on this same spot.) See Driver (who cites the Assyrian custom of anointing a captured temple with oil before using it; p. 268) and Dillmann. See similarly Rashi ad 31:13.
ורבים יתמהו: איך הקים יעקב מצבה. והנה שכחו כי שתים עשרה מצבה הקים משה (שמות כ״ד:ד׳), והכתוב לא אסרא לעשות מצבה לשם, רק אמר: לא תקים לך מצבה אשר שנא (דברים ט״ז:כ״ב), ובגעתי אל מקומו אפרשנו (ראב״ע דברים ט״ז:כ״ב).
ויצק שמן על ראשה – להכירה בשובו.
א. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827. בכ״י פריס 177 בטעות: אמ׳.
Many ask, how could Jacob set up a pillar?⁠1 However, they have forgotten that Moses set up twelve pillars.⁠2 Scripture does not prohibit a pillar set up to honor the Lord. Scripture merely states, Neither shalt thou set thee up a pillar, which the Lord thy God hateth (Deut. 16:22). I will explain the latter verse when I come to it.⁠3
AND POURED OIL UPON THE TOP OF IT. So that he would recognize it when he returned.
1. Deut. 16:22 prohibits setting up a pillar.
2. Ex. 24:4.
3. Ibn Ezra on Deut. 16:22 explains that Scripture only prohibits A pillar which the Lord…hateth, i.e., a pillar set up to an idol.
(יח-יט) וישכם יעקבוישם אותה מצבה – הציבה על קומתה.
ויצק שמן על ראשה – כדי להכירה בשובו דרך שם שיעשה שם מזבח ויקריב עליו, כי כתם השמן עומד לא ימחה במי מטר.
או יהיה יציקת השמן לעבודה כמו נסוך היין, וכן עשה בשובו במצבה שהקים, אמר: ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן (בראשית ל״ה:י״ד).
וכל זה היה לו לאות ולסימן שיירשו בניו את הארץ כמו שכתבנו באברהם ויצחק, כי היו הם עושים בארץ כרצונם, כי הנה יעקב לקח האבן ההיא ושם אותה מצבה, ואין מי שיקח אותה לצרכו, ולא אפילו בעל השדה, וכמו שהציבה כן מצאה, ובנה שם מזבח בשובו, כאדם הבונה בשלו ואין מוחה בידו, וקרא למקום אלא בית אל שהיה שמו בראשונה לוז, והסכימו אנשי המקום וזולתם על ידו. וכן לאברהם ויצחק, כמו שכתוב בחפירת הבארות ובבנות המזבחות ובקריאת השמות, כי שם האל מוראם ואהבתם בלב אנשי הארץ, כמו שאמר: אל תגעו במשיחי ולנביאי אל תרעו (תהלים ק״ה:ט״ו).
א. כן בכ״י מוסקבה 495, וכן בבראשית ל״ה:ז׳. בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194 חסר: ״אל״.
(18-19) וישכם יעקב....וישם מצבה, he erected the stone to its full height.
ויצק שמן על ראשה, so that he would recognize this stone on his return from Charan. Oil stains on a stone remain for many years and do not disappear. He planned to erect an altar at this site when he would return from Charan. It is also possible that the pouring of oil on that stone was equivalent to pouring a libation of wine on the altar. In fact, when he did return to this site he is reported as doing exactly this (Genesis 35,14) All of this was to be a visible reminder that the Jewish people would take possession, inherit the land promised to them by God. Just as Avraham and Yitzchok during their time had treated the land as if it already belonged to them, Yaakov now did the same, albeit it in a minuscule, symbolical way. Once Yaakov had made a monument out of this stone no one had the right to use this stone for his private needs. The fact that some 34 years later he built an altar there using this stone as its foundation, shows that no one in the interval had disputed what this stone had represented. The Torah would not bother to mention that Yaakov had called this site Bet El unless the local people had been informed of this and had not objected to the name change. Clearly, just as the local population had to go along with the wells dug by Avraham and Yitzchok and the names given to these wells because God made them respect these patriarchs, so now God inspired the local residents to go along with what Yaakov had done there. The attitude God inspired in the local population is best described by David in Psalms 105 15 אל תגעו במשיחי ולנביאי אל תרעו, “do not dare touch My anointed, nor do harm to My prophets.”
מה שאמר וישם אותה מצבה – אין טעמו כי הקים מצבה מן אותה האבן היחידה אשר שם מראשותיו1, אלא טעמו כי הקים מצבה מכמה אבנים מאבני המקום2, ואותה האבן אשר שם מראשותיו היא המכוונת בהמצבה ותכליתה3, ושאר האבנים להשלמת המצבה.
והקמת המצבה ויציקת השמן על ראשה4{כך היתה} דרך עבודה ידועה באותו הזמן והתמידו בעשייתה5, ולא היתה אסורה {לעשות} לו יתעלה עד שאסרה אותה התורה6. ו{גם} יתכן כי יעקב ע״ה הוא שהתחיל בעבודה בה7.
1. ל. רבנו מפרש ׳מראשותיו׳ מתחת לראשו, כאשר פירשו ר״י ן׳ ג׳נאח והרד״ק בשרשיהם (שרש ראש), ולכן מפרש שהיתה רק אבן אחת [וכן כתב רבנו בספר המספיק בפרק על הבטחון (הוצאת פלדהיים עמ׳ 194): ׳הארץ היתה משכבו והאבן כרו׳]. ואמנם ממדרשם ז״ל שהביא רש״י לעיל (פסוק יא) מתבאר שפירשו ׳מסביב לראשו׳, והיו כמה אבנים. לכאורה ע״ד הפשט הפסוק הנוכחי מסייע לפי׳ רבנו, אבל בהמשך שם כתב רש״י לפרש פסוק זה כפי מדרשם: ׳התחילו מריבות זו עם זו זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקב״ה אבן אחת. וזהו שנאמר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו׳.
2. לא. כלשון הכתוב לעיל (פסוק יא), וכאן מבאר רבנו שהמצבה נעשתה מכמה אבנים, וכן מבואר בפירושו להלן (לא:מה), וע״ש שלפי הפירוש הראשון יש לזה סמך מן הכתוב גופו. אמנם ראה להלן בפר׳ כי תשא (שמות לד:יג) שכתב רבנו: ׳ואמר אבי אבא ז״ל ושאר המפרשים שהמזבח בנוי מכמה אבנים, ולפיכך [אמר] באיבודו תתצון שהוא הריסת בנין. והמצבה מוקמת מאבן אחת, והעדות מן {הנאמר אצל} יעקב ויקח את האבן וג׳ וישם אתה מצבה, ולפיכך צוה יתעלה לאבד את צורתה בשבירתה, {ו}אמר ואת מצבותם תשברון, וזה פירוש מוכח׳. מדבריו שם משמע שסבר וקיבל פירושם של אבי אביו ויתר המפרשים שהמצבה אינה אלא אבן אחת, ולכאורה הוא בניגוד למה שביאר כאן, ומצבה זאת היא המצבה שאסרה תורה אח״כ כלשון רבנו כאן בהמשך וכלשונו בפירושו הנזכר. ונראה שמדברי רבנו כאן מתבאר שסבר שהמצבה היא בנין שאכן נבנית מכמה אבנים [והשוה לשון הרמב״ם בהל׳ ע״ז (ו:ו): ׳מצבה שאסרה תורה היא בנין שהכל מתקבצין אצלה׳], אבל עיקרה אבן אחת, היא האבן הראשה שעליה ועל גביה מנסכים ומקטירים וכדו׳, ושאר האבנים אינן אלא להשלמת הבנין ואינן נחשבות מגוף המצבה, ובכן שיטתו זאת עולה יפה עם מה שביאר משם אבי אביו להלן פר׳ כי תשא, ונמצא שלא רק שאין כאן סתירה, אלא אדרבה הדברים משלימים אלו את אלו.
3. לב. במקור: ׳ותלך אלחג׳ר אלתי שם מראשותיו הי אלמשאר אליהא מן אלמצבה ואלמקצודה מנהא׳. אולי כוונתו בזה שהיא האבן המוכרת שבמצבה ותכליתה, ועל כן כשמצביעים על המצבה בדרך כלל מכוונים אליה. ואפשר נמי שהכוונה בזה כדרך ששיער המהדיר, והוסיף ע״פ שיטתו: ׳ואותה האבן אשר שם מראשותיו [היא האבן המיוחדת] במצבה אשר רמז אליה {כלומר אל אותה האבן} במאמרו [והאבן הזאת אשר שמתי מצבה] ותכליתה׳, ולכאורה ניתן לפרש כן גם מבלי לשער שיש כאן חסרון. והבוחר יבחר.
4. לג. לדברי רבנו גם יציקת השמן היתה לשם עבודה, וכ״נ מד׳ הרמב״ן, וכ״פ רבנו בחיי, אבל שוב הביא פירוש אחר מד׳ רס״ג: ׳ורבינו סעדיה גאון ז״ל כתב כי יציקת השמן בכאן היה להכרה, כדי שיכיר את האבן ויפרישנה בדעתו מזולתה, כי השמן על גבי האבן רישומו ניכר׳. כדברי רס״ג כ״פ הראב״ע, ועי׳ להרד״ק שהסתפק בזה והביא שני הפירושים. עוד פירוש מצאנו בדברי הרשב״ם כאן שהמשיחה היתה כדי לקדש אותה, וכ״נ מד׳ רש״י להלן (לא:יג).
5. לד. ר״ל עשאוה בקביעות ובתמידות [עד שאסרתה התורה, וכפי שמסיים והולך].
השוה מאמרם ז״ל המובא ברש״י בפר׳ שופטים (דברים טז:כב): ׳לא תקים לך מצבה אשר שנא ה׳ אלהיך – אע״פ שהיתה אהובה עליו בימי האבות׳. נראה שיש במשמע לשון זה שכך היתה דרך עבודה ידועה בימי האבות, ולא שהם חידשו דרך עבודה במצבה, וכן לשון הרמב״ן (שם): ׳בימי יעקב לא נאמר עדיין ובחקותיהם לא תלכו, ולכך היה משתמש במצבה לשם שמים כמנהג העובדים׳.
ואשר לאיסור המצבה ראה נמי להלן (לה:א) שביאר רבנו: ׳רמז (יתעלה) [ל]⁠יעקב ע״ה כי בחר במזבח יותר מבמצבה, וביאר בתורתו לבני יעקב ולא תקים לך מצבה וג׳⁠ ⁠׳. והנה לא ביאר רבנו למה נאסרה מצבה אחר כך ולמה שׂנאו הי״ת, ואולי ניתן היה לשער שדעתו היא על דרך שסיים רש״י שם מפני שעשאוה הגויים חק לע״ז, אלא שא״כ לדרך השניה שביאר כאן רבנו שיעקב הוא שחידש עבודה זו, יש כאן פרדוקס גלוי: מזבח שמתחילתו היה חק לע״ז – נשאר בחביבותו אצלו יתעלה, ואילו מצבה שתחילת שימושה היתה בידי יעקב – לבסוף נעשתה שנואה אצלו יתעלה. וראה מש״כ בסוף פרשת ויקהל בענין ׳מראות הצובאות׳ וצרף לכאן. ויש לציין לדברי רבנו בספר המספיק (מהד׳ דנה עמ׳ 149 ואילך) שהאריך להשיב על דברי מי שרצה להוכיח מתוך איסור המצבה אחר התירה שכל דבר שעשו ממנו הגוים חק לע״ז נאסר אפילו אם היה מותר לפני כן, ע״ש באורך (ונראה שגם שם נסתפק רבנו באם המצבה היתה תחילת עבודתה להי״ת או לע״ז). ועי׳ להרמב״ן בפר׳ ויקרא (ב:יא) שדעתו כדעת רש״י הנ״ל, ועי׳ לו עוד בזה בפר׳ שופטים (דברים טז:כב) שדן מדוע מזבח לא נאסר מטעם זה.
6. לה. ראה עוד להלן (לא:לט) שמתבארת שיטת רבנו במצוות קדומות, שיש מצוות שהיו נהוגות קודם מתן תורה ושהתורה השאירה מנהג הקדום [ועדיין יש מקום לחקור ולעמוד על דרך רבנו בזה באופן כללי, למה השאירה התורה מקצתן ושללה זולתן]. ומכלל דברי רבנו אלה שמעינן דלא סבר ליה הא דרב האי גאון המובא בפי׳ ר״ת הירושלמי (בקטע שהדפיס א״א הרכבי בספרו ׳חדשים גם ישנים׳ הנספח לספר ׳דברי ימי ישראל׳, מהד׳ שפ״ר, ח״ה עמ׳ 22) הסובר שלא נאסר כ״א מצבה העשויה לע״ז, אבל המצבה שנעשתה לו יתעלה איננה שנואה אצלו.
7. לו. ראה מה שפירש רבנו להלן פר׳ משפטים (שמות כד:ד) שמשה רבנו שהקים מצבה לשם ה׳ הלך בדרכי יעקב, ועי׳ מש״כ שם בהערות שיתכן שזה על בסיס ביאורו כאן שיעקב היה הראשון שעבד במצבה.
ויקח את האבן – אבן שתיה היא, שממנה נשתת העולם.
ויצק שמן על ראשה – משח אותה לקדשה להקריב עליה קרבנות בשובו מפדן ארם, כמו שמצינו בכלי משכן: וימשחם ויקדש אותם (במדבר ז׳:א׳). וכן מוכיח לפנינו: אנכי האל בית אל אשר משחת לי שם מצבה (בראשית ל״א:י״ג).⁠1
דבר אחר: לסימן משחה כדי שיכירנה כשיחזור.⁠2
1. שאוב מרשב״ם.
2. שאוב מאבן עזרא פירוש ראשון.
ויקח את האבן, "he took the stone;⁠" according to the sages in Pirkey de rabbi Eliezer, chapter 35, this stone was the one known in later generations as the even shetiyah' symbolising the navel of the globe a mystical stone at the site where the Holy Ark had stood in the Holy of Holies during the first Temple. This stone, if removed, would expose a hole going down to the center of the earth. It is supposed to have served God as the first piece of solid material of what would be the globe on which we live.
ויצק שמן על ראשה, "he poured some oil on top of it;⁠" he anointed it in order to make it suitable to serve as an altar for sacrifices when he would return from Padan Arom. We know that later on when the Jewish people built a Tabernacle in the desert in Moses' time, every vessel that was used in that Temple had to be anointed with a special type of oil in order to qualify for such use. (Numbers 7,1) When God told Yaakov to return to this site in Genesis 31,13, He made reference to Yaakov having already anointed this stone when he was fleeing from Esau. An alternate exegesis: he poured oil on this stone as a mark by which to recognize this stone on his return when he would fulfill his vow to make it part of a Temple. (Ibn Ezra)
ויצוק שמן על ראשה – וא״ת מנא ליה אותו שמן. וי״ל שהיה במקלו שהיה חלול והביאו להדליק ללמוד. ואע״פ שלקח אליפז כל אשר לו (ספר הישר סוף פרשת תולדות, בראשית רבתי כח:י, רש״י בראשית כט:יא ד״ה ויבך) נשאר לו המקל שנ׳ כי במקלי עברתי כו׳ (בראשית לב:יא). שמעתי.
ויצוק שמן על ראשה – וקשה הלא אליפז בן עשו רדף אחריו וגזל ממנו כל אשר לו ומהיכן נטל א״כ השמן, וי״ל דמקלו נשאר לו כדכתיב כי במקלי וגו׳ והוא הי׳ חלול שהביאו עמו תמיד מלא שמן שהי״ל להדליק ללמוד תורה.
וישם אותה מצבה – כבר פרשו רבותינו (ירושלמי ע״ז ד׳:ד׳) ההפרש שבין המצבה למזבח, שהמצבה אבן אחת והמזבח אבנים הרבה. ונראה עוד שהמצבה תעשה לנסך עליה נסך יין וליצוק עליה שמן, לא לעולה ולא לזבח,⁠1 והמזבח, להעלות עליו עולות ושלמים. ובבאם לארץ נאסרה המצבה (דברים ט״ז:כ״ב), מפני ששמו אותהא הכנענים להם לחק יותר מן המזבחות, אף על פי שכתוב בהם: את מזבחותיהם תתוצוב (דברים ז׳:ה׳, שמות ל״ד:י״ג). או שלא רצה לאסור הכל, והשאיר המזבח שראוי לנסך ולקרבנות.
1. השוו ללשון הפסוק ביהושע כ״ב:כ״ו.
א. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2: ״אותם״. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״אותה״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2: ״מזבחותם תתוצו״.
AND HE SET IT UP FOR A PILLAR. Our Rabbis have explained1 the difference between a pillar and an altar by saying that a pillar consists of one stone while an altar is composed of many stones. It further appears that a pillar is made for pouring libations of wine upon it and for the pouring of oil upon it, but not for sacrifices and not for offerings, whereas an altar is for bringing Burnt-offerings and Peace-offerings thereon. When Israel entered the Land, the pillar was prohibited to them2 because the Canaanites had established it as an ordinance of an idolatrous character to a greater extent than the altars. Even though it is written concerning the altars, Ye shall break down their altars,⁠3 [since the altars were not as prevalent as pillars among the Canaanites, He did not prohibit the Israelites from making their own altars]. It may be that He did not want to prohibit all sacrifices, and so He retained the altar as fit for libations and sacrifices.
1. Yerushalmi Abodah Zarah IV, 5.
2. Deuteromony 16:22.
3. Exodus 34:13.
וישם אותה מצבה – לא העמיד מצבה במקום אשר שכב שהוא באר שבע כי אם בבית אל הוא ירושלים והוא המקום שכנגדו ראש הסולם.
ויצק שמן על ראשה – יציקת השמן או נסוך היין על מצבה כהקרבת קרבן על המזבח. ורבינו סעדיה גאון ז״ל כתב כי יציקת השמן בכאן היה להכרה כדי שיכיר את האבן ויפרישנה בדעתו מזולתה, כי השמן על גבי האבן רשומו ניכר ע״כ.
ואמרו במדרש כשחזר יעקב ללקט את האבנים מצאן כולן אבן אחת ושם אותה מצבה בתוך המקום וירד לו השמן מן השמים ויצק עליה שמן שנאמר ויצק שמן על ראשה. מה עשה הקב״ה נטל רגל ימינו והטביע את האבן הזאת בעמקי תהומות ועשה אותה סניף לארץ כאדם שהוא עושה סניף לכיפה, לפיכך נקראת אבן שתיה ששם אותה טבור הארץ ומשם נשתתה הארץ ועליה היכל ה׳ עומד, שנאמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים ומשם נשא רגליו והלך לחרן כהרף עין.
וישם אותה מצבה, "he set it up as a pillar.⁠" He did not erect this pillar at the site where he slept, i.e. Beer Sheva, but at Bet El which is Jerusalem, the site where the ladder's top reached Heaven.
ויצק שמן על ראשה, "he poured oil on its top.⁠" The act of either pouring oil or wine on a pillar is equivalent to offering a sacrifice on the altar. Rabbi Saadyah Gaon writes that the reason for Yaakov pouring oil on this pillar was in order for him to be able to identify this particular stone pillar so that in the future he could separate it from other adjoining stones. Seeing that oil remains visible for a long time, he would in due course be able to make an altar of it.
Pirke de Rabbi Eliezer chapter 35 adds that when Yaakov returned to gather up the stones which had formed his "pillow,⁠" he found that they had all merged into a single stone. Upon seeing this he poured oil on that stone, the oil being provided by heaven. The Midrash derives this from the words in our verse "he poured oil on its head" [instead of "on their heads", seeing that the Torah had described Yaakov as taking "from the stones" pl). when he lay down to sleep. When God observed Yaakov doing what he did, He dipped the right leg of that stone into the deep recesses of the earth, תהום, linking it to the very core of the earth. He made a wedge of this stone much as a person who places a wedge in an arch. This is why the foundation of the Holy Temple in Jerusalem was known as אבן שתיה, the stone the whole universe is supported by. It is part of the "navel" of the earth. From that place the earth "opened up" and the Sanctuary was erected on that site. This is precisely what Yaakov had in mind when he predicted that "this stone will become the House of the Lord.⁠" Having anointed the stone with "miracle" oil, Yaakov proceeded to Charan and covered the distance instantly.
ויקח את האבן אשר שם מראשותיו – אע״ג דאיתא בפרק בתרא דזבחים דאין עושין מזבח מדבר שנשתמש בו הדיוט בבמה שרי:
ויקח את האבן אשר שם מראשותיו, "He took the stone which he had made into a pillow for his head.⁠" This was in spite of what we learned in Zevachim 116 that it is forbidden to construct an altar made of matter which has already been used secularly. When it concerns a new structure that one built oneself for the purpose, it is acceptable for a layman to do so.
וישם אותה מצבה – לזֵכר לו ולאות לכל עובר ושב לפרסם כבוד השם.⁠1 ולכן יצק שמן על ראשה, כלומ׳, שמן עטרן או זולתו מן השמנים, שרשומן ניכר וקיים ולא ימחק מצד המטר.⁠2 וכן עשה גם בשובו כמו שכתו׳ (בראשית ל״ה:י״ד),⁠3 ושם הוסיף ביאור4, ״נסך״, וחלילה נסך לי״י רק משקה מה ידוע אצלם ונוהגים כן תמיד.⁠5 ושאר הדורות היו נוהגים כן לע״ז או לענייני הבל, ואבותינו היו עושים זה לתכליות אלהיות נכבדות.⁠6 ובכלל כי שימת ההזכרות והציונים בדרכים נהוגים בכל העולם לסבות רבות, ולכן כתוב ״הציבי לך צִיֻּונִים שימי לך תמרורים״ (ירמיהו ל״א:כ׳). ותוארו הציונים בלשון תמרורים כי היו מקימים שם צמח מר ורע בטעם וריח למען לא יבערוהו7 הולכי דרכים.⁠8 והאמת – כמו שאמ׳ ארסטו – עֵד לעצמו ומסכים מכל צד.⁠9 וכבר הארכנו על זה ועל המזבחות שעשו אבותינו.⁠10
1. מטרת המצבה היא להזכיר ליעקב את כבוד השם (הידוע לו כבר) ולפרסם ולחדש לעוברים ולשבים את כבוד ה׳.
2. מטרת סיכת המצבה בשמן, היא משום שהשמן אינו נמחק בגשמים, וכך תישאר המצבה לזיכרון לדורות.
3. ״ויצב יעקב מצבה… ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן״.
4. הרחבה, פירוט יתר.
5. יעקב נסך רק באופן מקובל ונהוג ולא חידש בזה דבר.
6. אין סתירה בין העובדה שיעקב עשה מצבה לבין ״ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה׳ אלהיך״ (דברים ט״ז:כ״ב), משום שהדבר תלוי באופי המצבה ובמטרתה.
7. יאכלוהו ויכלוהו. השווה שמות כ״ב, ד.
8. ׳תמרורים׳ מלשון ׳מר׳, על שם הצמח הנ״ל.
9. ריא״כ טוען על פרושו – שהאמת מדברת בעד עצמה, בחינת ניכרין דברי אמת. למקור הביטוי הרינג, גביע כסף עמ׳ 154 הערה 1.
10. לעיל על ח׳, כ.
וישכם יעקב בבקר, ויקח את האבן אשר שׂם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה, כדי שתוּכַּר לו האבן ההיא, כי רושם השמן הוא ניכר זמן ארוך. או אולי היה זה לעבודה לה׳ יתעלה במדרגת הנסכים שהיו קרֵבים עם הקרבנות שהיה בהם שמן; ולזה תראה שניסך בשובו נסכים על מצבת האבן שהציב ויצק שמן על ראשה (לה, יד). ואולי היה זה לשתי סיבות אלו יחד.
(יח-יט) ולזה השכים בבקר ולקח את האבן אשר שם מראשותיו וירימה מצבה וכו׳ וקרא שם המקום ההוא בית אל.
וישם אתה מצבה – קדש אותה שתהיה מצבה כשיקימנה בשובו, כמו שהעיד עליו הכתוב שעשה שם בלכתו באמרו ״ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו, מצבת אבן, ויסך עליה נסך״ (בראשית ל״ה:י״ד).
וישם אותה מצבה, he sanctified it as an altar which he would erect on his return from Charan. The Torah testifies in Genesis 35,14 that this is indeed what Yaakov did on his way home to the land of Canaan. ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר “Yaakov established an altar on the site where he had said.”
[א] ויקח את האבן
[1] חולין פרק שביעי דף צא ע״ב (חולין צא:)
וַיִצֹּק: כת׳ א״ת, הצד״י רפה, וכן ראיתי בס״א כ״י, ובספרי׳ אחרי׳ בדגש כמנהג. <1ועיין פ׳ וישלח סי׳ ל״ה על וַיִצֹק.⁠א> [וַיִּצֹּק].
1. ועיין פ׳ וישלח: מ״ש בר׳ לה יד (׳ויצק׳).
א. נוסחו של נורצי כאן הוא בצד״י דגושה, אולם בבר׳ לה יד (׳ויצק׳) בחר נוסח בצד״י רפה.
וישכם יעקב בבקר – נזדרז לקום לעשות מצוה, להקים מצבה ולידור נדר.
ויקח את האבן – אעפ״י שהיו אבני המקום רבות, לקח האבן שהיה עליו ראשו בעת ששרתה עליו השכינה.
וישם אותה מצבה – [כתב רמב״ן] ״כבר פרשו רבותינו1 ההפרש שבין מצבה למזבח. שהמצבה אבן אחת ומזבח אבנים הרבה. ונראה עוד כי המצבה היא לנסך עליה יין וליצוק עליה שמן, לא לעולה ולא לזבח. והמזבח להעלות עליו עולות ושלמים. ובבואם לארץ נאסרה עליהם המצבה מפני ששמו אותו הכנענים להם לחוק יותר מן המזבחות. אעפ״י שכתוב בהם ׳את מזבחותיהם תתצון׳2 או לא רצה לאסור להם הכל והשאיר מזבח שראוי לנסך ולקרבנות״. מפירוש רמב״ן ז״ל. ואין דבריו נראין בעיני, ומה לי אבן אחת או אבנים רבות? אם הוא לעולה ולזבח או לנסך. וּמִפֵּרֶק השוחט והמעלה במשנה,⁠3 ר׳ שמעון אומר אפילו העלה על הסלע או על האבן חייב. והם לא נחלקו רק אם יתחייב משום שחוטי חוץ. וכולם מודים שבשעת היתר הבמות מותר להעלות על סלע או על אבן, ואין אסור משום מצבה. ולדעתי ״מצבה״ יקימו אותה לזכרון דבר רשום. והאומות הקדמוניות, גם עוד בימים האלו, יקימוה לזכרון המלכים והגבורים, להזכיר גבורותיהם ומעשיהם. {וכן הקימום לכבוד יראתם4 בבתי שקוציהם כמו שכתוב ״ויוציאו את מצבת הבעל״.⁠5 וזהו שכתוב ״לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם״6 סמך מצבה לפסל} ובאותן הימים טעו אחריהם ועבדו למצבות הללו, וזוהי עבודת פסילים וצלמים. ולכן אסרה תורה להקים בארץ ישראל מצבות לזכרון מעשינו, כדי למחות זכר עבודת אלילים מקרבנו. וזהו ״ולא תקים לך מצבה אשר שנא י״י אלהיך״.⁠7 והיא מצוה שֶׁחִדְשָׁה תורה לישראל, אבל סלע או אבן לזבוח עליו ולהקטיר לשמים בזמן היתר הבמות, אין בו משום מצבה. וכן תמצא שעל זכרון כריתת הברית שבין יעקב ולבן נאמר ״ויקח יעקב אבן וירימה מצבה״8 לא לעולה ולא לזבח ולא לנסך, כי אם לזכרון. ודומה למצבה שעל הקבר שהיא לזכרון. ונאמר ״ויצב יעקב מצבה על קבורתה״9 {גם אבשלום הקים מצבה לזכרון וקרא אותה ״יד אבשלום״ בעבור שלא היה לו בן להזכיר שמו10}. ונמצא המצבה שהקים [יעקב] לזכרון נס ודבר קדש, יצק שמן על ראשה להורות שנתקדשה לשמים. ועל כן אמר כאן ״ויצק עליה שמן״. ולא אסרה תורה מצבה לזכרון רק מצבה שהיא אבן אחת, שכן היו עושים הכנענים והמצרים פסיליהם. אבל מזבח בנוי מאבנים הרבה אפילו לזכרון לא אסרה תורה. ועל כן בנו בני גד ובני ראובן מזבח, לא לעלה ולא לזבח11 אלא לזכרון שיש להם חלק באלהי ישראל. ולא מיחו אלעזר ופנחס וראשי העדה בידם לאסור מעשיהם משום מצבה. ולכן הקבילו רבותינו בין מצבה למזבח ואמרו ״מצבה אבן אחת, ומזבח אבנים הרבה״.⁠12 אבל רמב״ם ז״ל בהלכותיו13 אמר שהוא בנין שהכל מתקבצין אצלה, ואפילו לעבוד את השם, שכן היה דרך עכו״ם. ופירוש דבריו שהבנין באמצע וסביבותיו מתקבצין לעבודה זרה. וזה הבנין היא מצבת אבן אחת וזה כדוגמת האשרה. ולרמב״ן ז״ל בפרשת שופטים14 עוד דברים בענין המצבה. ואם יחיינו השם ב״ה ונגיע לפרש המצות האלה, נדבר עוד על זה.
ויצוק שמן על ראשה – למשוח אותה שהיא נצבת לכבוד השם ולזכר שם קדשו. וכן כתוב ״אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה״15 לא כמצבת חול כמו אותה שהרים בה גַלְעֵד.⁠16 ויפה פירש רשב״ם ז״ל ״משח אותה לקדשה להקריב עליה קרבנות בשובו, כדכתיב במשכן וכליו ׳וימשחם ויקדש אותם׳17 וכן מוכיח לפנינו ׳אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה׳.⁠״18 רק לא מצינו שהקריב עליה בשובו, ועל מה בנה מזבח? והאמת כמו שאמרנו, לשון מצבה זו לזכרון כבוד השם על כן מְשָׁחָהּ. ואין כן בפירוש ראב״ע ז״ל שאמר ״להכירה בשובו״. ולדבריו מה טעם [כשחזר מבית לבן ושוב הקים מצבה] ״ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן״?⁠19 ושם אבארנו בעז״ה. ואם תשאל מאין היה שמן ליעקב? התשובה שביום הלך אל עיר לוז וקנה שמן, כי היה ליעקב צרור כסף לצרכי דרכו.
1. ירושלמי, עבודה זרה ד, ד.
2. שמות לד, יג.
4. עבודה זרה.
5. מל״ב י, כז.
6. ויקרא כו, א.
7. דברים טז, כב.
8. בראשית לא, כה.
9. שם לה, כ.
10. שמו״ב יח, יח.
11. יהושע כב, כו.
12. ירושלמי, עבודה זרה ד, ד.
14. דברים טז, כב.
15. בראשית לא, יג.
16. שם לא, מה-מז.
17. במדבר ז, א.
18. בראשית לא, יג.
19. שם לה, יד.
מצבה – אינה לעולה וזבח1, כי אם לנסך יין ושמן.⁠2 וכאן לא היה השמן כי אם למשיחה לקדושה3, כמ״ש להלן אשר משחת שם (בראשית ל״א:י״ג).
1. רמב״ן: ״ונראה עוד שהמצבה תעשה לנסך עליה נסך יין וליצוק עליה שמן, לא לעולה ולא לזבח״. ורדצ״ה מציין לבראשית ל״ה:י״ד ״ויצב יעקב מצבה וכו׳ ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן״.
2. ראו הרכסים לבקעה דברים ט״ז:כ״ב.
3. רשב״ם: ״ויצק שמן על ראשה – משח אותה לקדשה להקריב עליה קרבנות בשובו״.
וישם אתה מצבה – הציבה על קומתה, ואז היה מותר לעשות כן, אבל בבואם לארץ נאסרה להם המצבה מפני ששמו אותה הכנענים להם לחוק:
ויצק שמן על ראשה – משח אותה לקדשה להקריב עליה קרבנות בשובו, כדכתיב במשכן וימשחם ויקדש אותם, וכן מוכיח לפנינו אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה וכו׳:
את האבן – האבן היותר נכבדת ונאותה למצבה לקח מן האבנים אשר שם מראשותיו, ותחסר המ״ם ממלת אשר כמנהגה לפעמים, כמו קח את פר השור לאביך (שופטים ו׳) שטעמו מאשר לאביך, (רוו״ה), ויותר נראה לפרש מלת את, כמו כצאתי את העיר שפי׳ מן העיר, כן את האבן מן האבן, וטעמו לקח מן האבנים אשר שם מראשותיו, ובא האבן ביחיד כמו ארבעה טורי אבן שהוא במקום רבים.
ויצק שמן על ראשה – משח אותה לקדשה (רשב״ם) ולא להקריב עליה קרבנות. אלא כך היה מנהג הקדמונים להקדיש אבנים ומצבות לאלהיהם ולמשוח אותן בשמן, וכן כתב Amobius (lib. I): Si quando conspexeram lubricatum lapidem, et ex olivi unguine sordidatum, tanquam inesset vis praesens adulabar, adfabar.⁠1 והיו קוראים את האבנים ההן Betylia והוא שם (לדעת Scaliger) נגזר מן בית אל (קלעריקוס וראזנמילר).
1. תרגום דברי Amobius לעברית: ״בכל פעם שראיתי אבן שנמשח בשמן זית, כאילו שיש בו איזשהו כוח, עבדתי אותו״.
מצבה – אבן אחת; ״מזבח״ – במה עשויה מאבנים הרבה. ״מצבה״ ניתנה מידי הטבע, ו״מזבח״ נעשה בידי אדם. לפני מתן תורה, התגלתה השגחת ה׳ בעיקר בדרכי הטבע ובגורל האדם; הווי אומר, במה שמקבל אדם מאת ה׳. לכן שימשה ה״מצבה״ – האבן שנלקחה מהבריאה, כדי להיות זכר למעשה ה׳. אך לאחר מתן תורה, ה׳ רצה להתגלות לא בְמה שהוא משפיע על האדם, אלא במה שהאדם עושה עם ברכה זו. זוהי תכלית נתינת התורה: מעשי אדם יעידו על כבוד ה׳. משום כך, לאחר נתינת התורה נאסרה המצבה (השווה דברים טז, כב).
שמן על ראשה, כדי להקדיש את האבן, כדוגמת משיחת כלי המקדש: כשם שהשמן אינו מתערב עם שאר משקים, כך מבדילים את החפץ המשוח מהשאר, ומעלים אותו מעליהם. ובאופן אחר, הוא יצק עליה שמן כדוגמת נסכי הקרבנות. כדרך שבתקופה מאוחרת יותר, ניסכו יין המסמל שכל שמחה באה מהקב״ה ונשארת מוקדשת אליו (״תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים״ [שופטים ט, יג]); וכדרך שניסכו מים המסמלים שלא רק מה שניתן לאדם בדרך היוצאת מן הכלל, אלא כל טיפת מים הרי היא מתנה של השגחה אלקית המקשרת אותו עם הקב״ה; כך גם כאן נסך יעקב שמן, שמסמל בריאות ושלום (״לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן״ [תהלים קד, טו]); ובזה הביע את התקווה ששמירתו ושלומו יינתנו מאת ה׳, ושגם אלה, בהיותם מתנת ה׳, יוקדשו לה׳.
ויקח את האבן – שהיה רומז על אחדות ישראל לזה הרימה מצבה ויצק שמן על ראשה, לרמז שעל ידי האחדות שיהיה ביניהם יצק עליהם שמן הטוב היורד על הראש שמן משחת קדש ההשפעה העליונה.
TOOK THE STONE. That stone symbolized the unity of Israel. Hence, he erected it as a monument, and then poured oil on the top of it: because of this unity prevailing among them, He will come to pour over them the good oil that descends upon the head like the sanctified oil of anointment1 that is, His abundant influence from On-high.
1. Ex. 30:25.
וישכם יעקב בבקר1: שאז עת רצון לתפילה וקרבן, ובתוך תפלת שחרית הציע נדרו לפני ה׳.
וישם2 אותה מצבה: לא הציבה3, אלא במקום שעמדה תיקן עמדתה מעט. ועיין ספר שמות פרק מ׳ (פסוק ד׳ ופסוק כ׳) בפירוש ׳שימה׳ בכל מקום4.
1. מדוע המתין עד הבוקר, ולא הקים מצבה וכו׳ מיד לאחר שהקיץ משנתו.
2. לעומת ״ויקח יעקב אבן וירימה מצבה״ (לא,מה), או ״ויצב יעקב מצבה״ (לה,יד-כ).
3. פעולה שעשאה אח״כ (להלן לה,יד). אך הרד״ק כתב ״וישם אותה מצבה״ – הציבה על קומתה. ובספורנו כתב: קידש אותה שתהיה מצבה כשיקימנה בשובו...
4. רבינו שם: דמשמעות שימה היא שיהא מתוקן כפי הצורך. ולעיל ב,ח כתב ש״שימה״ משמעו – בדיוק, ולעיל ו,טז כתב שמשמעותו – בכשרון דעת דוקא. ועיין גם קדמת העמק אות ט׳.
ויצק שמן על ראשה – אולי מכתם השמן ומהצבת האבן יכירו העוברים כי מקום קדוש הוא ויתקדשו בעברם עליו.
וישם אותה מצבה ויצק שמן על ראשה. יש מי שכתב שאלה כדרך המצבות שמקימים ברחבות קריה לעשות שם ושארית בארץ לאיזה מקרה נורא ונשגב — ואין דעתי נוחה בזה, אלא שהם דברים מוקדשים לשמים, וכמו שאדם מקדיש בהמתו ושדהו כן מקדיש בדומם האבנים, ומושח אותם לשם שמים, ורבים חשבו (וקרוב הוא) שמזה למדו היונים ועמים אחרים לעבוד צורות אבנים פרטים, ויקראום בשם חצוב משם בית אל רוצה לומר ביתילי Betili לאמונתם שיהיה הכבוד שוכן בתוכם כמ״ש ראב״ע פעמים, ולאמונה זו ישקיפו דברי סאנקוניאטון כשפירש ביתילי — אבנים חיות — ועוד אמרו שמכאן למדו הגוים להקדיש אבנים ולמשוח אותם כמו שיעידו ע״ז קלמינס האלכסנדרי, וארנוביו, ומינוציוס פליבס, ואפוליו, וזהו הטעות שטעו אבותינו בענין העגל ר״ל להוריד בתוכו הכבוד (מעין ההתגשמות שטעו בו המינים, אלא שזה בדומם, וזה במדבר) שכן היו מאמינים הגוים אשר סביבותיהם, ויפה העיר ע״ז הראב״ע, וחכמת חכמי זמנינו תסכים עמו, שכן כתב Creuzer Relig. de l' antiq. ed. Paris Vol. l. 91. — On ncroyait par la captiver la divinite, et la faire descendre en personne dans LES IMAGES dans le temple etc. וחכם מגדולי הבקיאים בקדמוניות Dupuis Origine des Cultes lI. 113. כתב וז״ל ״האמונה מהתעצמות האלהות בנבראים, היא נמצאת בכל הדתות.... האיש האפרקי היוצר לו פסל ומסכה אין כוונתו לעבוד לחומר שקנה הצורה ההיא רק האלוה השוכן בתוכו, — אנשי אי ציילאן המקימים להם פסל או מצבות יעשו זאת, מחשבם כי שפע אלהי נאצל עליו מלמעלה ע״י תפלותיהם או השבעותיהם, וכן מאמר כהני הנוצרים HOC est שעל ידו מורידים האלהות כפי דעתם״ ע״כ. — ודרך כלל דע לך שאין המינות והע״ז רק אמונת אמת משובשת וכמו שנעיר במקומות אחרים.
מצבה – על הקמת אבן כזכר למאורע חשוב מסופר במקומות רבים במקרא.⁠1 אולם שלא כבשאר המקומות, מתקדשת אבן זו על ידי השמן שמוצק על ראשה; השווה שמות ל׳:ל׳. גם למטה ל״א:י״ג מודגשת הקדשתה של מצבה זו, ובפסוק י״ד שבפרק לה אף מצינו שיעקב מקריב קרבן נסכים על מצבה כמו על גבי מזבח. לפי חכמינו ז״ל2 אין איפוא בין המצבה והמזבח אלא זה שהמצבה היא של אבן אחת ואלו המזבח מורכב מאבנים הרבה, אלא מכיוון שחוק היתה לכנענים, אסרה הקב״ה בתורתו; השווה שמות כ״ג:כ״ד, ויקרא כ״ו:א׳, דברים ט״ז:כ״ב.⁠3
1. להלן ל״א:מ״ה, יהושע ד׳:ט׳, שם פסוק כ; כ״ד:כ״ו, שמואל א ז׳:י״ב.
2. רש״י דברים י״ב:ג׳, וראה בביאור המחבר שם, והשווה רשר״ה כאן ולהלן ל״ג:כ׳ (המ׳).
3. כמעט לא כדאי להזכיר את ההנחה (שאין לה יסוד) על אודות פולחן⁠־האבן שמיחסים לעברים הקדומים ואשר אותו מחפשים גם כאן (השווה Dozy, Die Israel, zu Mekka. 1884, p. 18). עם זאת אמנם ייתכן שפולחן האבן, שחדר מהודו דרך המזרח התיכון עד יוון ורומי, שם עבדו לאבן שחורה (Cybala), הוא צורה משובשת של נוהג אבותינו, ואף ייתכן שמקורו של השם betyli, שבו ציינו את אבני המטאור שלהן עבדו, הוא בית אל; השווה דליצש.
ויקח האבן אשר שם מראשותיו כו׳ – לא בנה מזבח כי חשש פן יקריבו עליו לע״ז יושבי הארץ. אבל מצבה לא היה דרך העו״ג להקריב עליו כמו שאמרו בספרי אשר שנא שהיתה אהובה בימי האבות ועיין רש״י שופטים ולא הקים אותה בלילה דאין בונין בהמ״ק בלילה כמו שאמרו וביום הקים כו׳.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושר״ע ספורנותולדות אהרןמנחת שיר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(יט) וַיִּקְרָ֛א אֶת⁠־שֵֽׁם⁠־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בֵּֽית⁠־אֵ֑ל וְאוּלָ֛ם ל֥וּז שֵׁם⁠־הָעִ֖יר לָרִאשֹׁנָֽה׃
He named that place Beit El, though Luz had been the city's name at first.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחלקח טובשכל טוברשב״םרד״קחזקוניר׳ בחיימנחת יהודהרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[קלח] 1בית אל, כיוצא בו דרש ויקרא את שם המקום ההוא בת אל עבר שם הראשון ויתקיים [ונתקיים] השני. (מכילתא בא טז.)
[קלט] 2בית אל - לוז, ויקרא את שם המקום ההוא בית אל, מיכן ואילך בית אל, אבל לשעבר נילוז ומליז, שנ׳ ואולם לוז שם העיר לראשונה. (מדרש הגדול)
[קמ] 3לוז, א״ר אבא בר כהנא למה נקרא שמה לוז כל מי שנכנס לה הטריף מצות ומעשים טובים כלוז. (בראשית רבה סט)
[קמא] 4לראשנה, לוז שם העיר לראשנה [חסר וי״ו] יושביה היו חסרין כי לא היה לה יציאה וביאה כשאר הערים. (לקח טוב)
1. עי׳ לעיל פי״ז מאמר לו. קטז. ובפי׳ ברורי המדות מפרש דהודיענו בזה ששם לוז הנאמר בשופטים איננה לוז האמורה כאן שעיר הזאת לא נקראת בשם לוז לעולם. ותימה שלא הביא מקרא דלקמן לה. ו. ויבא יעקב לוזה אשר לדברי המפרשים היינו אותה לוז אשר קראה בית אל, וכעת הוסיף לה שם אל בית אל. אמנם הגר״א בפי׳ יהושע טז. ב. ויצא מבית אל לוזה מפרש דיעקב קרא לג׳ מקומות בית אל א) קרא בית אל לבד. ויצא כה. יט. ב) אל בית אל, בראשית לה. ז. ג) אלהים בית אל, לה. טו. והר בית אל (יהושע ט״ז:א׳) הוא ההר שקרא אותו אברהם בית אל. ולוז הוא שקרא יעקב בית אל. ולכן מזכיר בית אל לוזה היינו אותו בית אל שקרא אותו יעקב. וזה הוא דלא כהמפרשים בפסוקים הנ״ל עיי״ש מ״ש. ויש להעיר מהפסוק שופטים א, כו. וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה. עיי״ש ברד״ק ואולי בא הפסוק להשמיעני אותו דבר שעיר בית אל אשר האיש הזה יצא ממנה נקראת מקודם לוז ונעקר שמה הראשון ונתקיים השם בית אל, אבל שם לוז של העיר הזאת נשאר לעולם. והרד״ק כ׳ דהסכימו אנשי המקום וזולתם על השם שקרא לעיר לוז בית אל, כי שם האל מוראם ואהבתם בלב אנשי הארץ.
2. פירוש הדברים נראה עפמ״ש בכת״י אור האפלה ויקרא את שם המקום ההוא בית אל. קביל עליו מה שעשה אברהם והוא שתהיה עבודה באותו מקום לדורות. ואולם לוז. כלומר שהיו אנשיה סרים מדרך האמת לפני אברהם. ועי׳ לקמן אות קמ.
3. הטריף וכו׳ הפריח מצוות. (א״א) כאילן לוז שממהר לציץ ציץ ולגמול שקדים (מנח״י) ומביא שם גי׳ ״הרטיב״ מצוות וי״ג הפריח ועי׳ לעיל מאמר סא. ובב״ר כאן הביאו עוד דרשות על שם העיר לוז ותחלת המאמר הוא בגמ׳ סוטה מו. ומבואר שם דדרש זה קאי על עיר לוז המוזכרת בשופטים א. כד. סה. וכן הדרשות בב״ר מסמיך על הפסוק בשופטים וראה לעיל אות קלח. אמנם הדרש הראשון של ר׳ אבא בר כהנא נראה שנדרש על הפסוק שלפנינו ודרך אגב הביא מה שדרשו רבנן על שם עיר לוז שבשופטים. אמנם בלקח טוב מביא כאן שתי דרשות מב״ר. ונראה דמפרש דזה נדרש גם על לוז שלפנינו. ולמה נקרא שם העיר לוז ר׳ אליעזר בש״ר פנחס אמר לוז שם אילן כתיב הכא לוז וכתיב לח לוז וערמון (בראשית ל׳:ל״ז) לוז היה עומד על פתח המערה והיה חלול הלוז ונכנסין מן הלוז למערה ומן המערה לעיר. ד״א מה לוז עגול ואין לו פה כך העיר סתומה ואין לה פתח.
4. הוספתי בפנים [חסר וי״ו] ע״פ מה שמצאתי לשון זה בספר ציוני וכנראה העתיק זאת מהלק״ט אע״פ שלא הזכירו. וראה מ״ש כעי״ז לעיל פכ״ו מאמר מו.
וּקְרָא יָת שְׁמֵיהּ דְּאַתְרָא הַהוּא בֵּית אֵל וּבְרַם לוּז שְׁמַהּ דְּקַרְתָּא מִלְּקַדְמִין.
He named that place Beit El, but Luz was the original name of the city.

וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה
וּקְרָא יָת שְׁמֵיהּ דְאַתְרָא הַהוּא בֵּית אֵל וּבְרַם לוּז שְׁמַהּ דְקַרְתָּא מִלְּקַדְמִין
בֵּית אֵל – שם קודש או חול?
עיין בפסוק ״מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל״ (בראשית יב ח) דעות שונות ביחס לתיבת אֵל בשם ״בֵּית אֵל״ שבפרשת לך לך אם היא קודש או חול. וכן נחלקו בפסוקנו: לדעת ״מרפא לשון״ הוא חול והוכחתו מהעובדה ש״בֵּית אֵל קרא ותרגום [ולא: בֵּית אֱלָהָא] – שמעתה הוא שם עצם לתשמיש חול ולא לשמים״. אבל ב״ביאור שמות״ המיוחס לרמב״ם כתב שהוא קודש1:
בֵּית אֵל – קדש... והאומר כי אֵל של בֵּית אֵל חול – לא אמר כלום, אלא קדש הוא. ומה שלא תרגמו אונקלוס אין תימה לפי שאינו צריך תרגום. ולא תרגם אותו בֵּית אֱלָהָא. וכן אֵל שַׁדַּי (בראשית יז א), וכן אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת (במדבר טז כב), אֵל מוֹצִיאָם (במדבר כג כב) מפני כי הענין מבואר. ואילו היה ענינו חול היה בֵּית אֵל מלה אחת כמו פְּנוּאֵל (בראשית לב יב), נְתַנְאֵל (במדבר א ח), עַמִּיאֵל (במדבר יג יב), צוּרִישַׁדָּי (במדבר א ו) וזולתם.
1. על חיבור זה ראה במבוא ל״פרשגן״ בסוף פרק ד ובהקדמה לנספח ״תרגומי ההגשמה״ בפרק ז: תרגומי שמות ״אלהים״.
וקרא ית שמה דאתרא ההוא ביתאל וברם לוז הוה שמה דקרתא בקדמיתאא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בקדמיתא״) גם נוסח חילופי: ״מן שרוייה״.
וקרא שמא דאתרא ההוא ביתאל וברם לוז שמא דקרתא מן קדמת דנא.
And he called the name of that place Beth El; but Luz was the name of the city at the first.
וְאוּלָם לוּז – הִיא לוּז שֶׁצּוֹבְעִין בָּהּ אֶת הַתְּכֵלֶת, הִיא לוּז שֶׁעָלָה סַנְחֵרִיב וְלֹא בִּלְבְּלָהּ, נְבוּכַדְנֶצַּר וְלֹא הֶחֱרִיבָהּ. הִיא לוּז שֶׁלֹא שָׁלַט בָּהּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת מֵעוֹלָם, הַזְּקֵנִים שֶׁבָּהּ מֶה עוֹשִׂין לָהֶם, כֵּיוָן שֶׁהֵם זְקֵנִים הַרְבֵּה מוֹצִיאִין אוֹתָם חוּץ לַחוֹמָה וְהֵם מֵתִים.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ לוּז, כָּל מִי שֶׁנִּכְנַס בָּהּ הִטְרִיף מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כַּלּוּז. וְרַבָּנָן אָמְרֵי מַה לּוּז אֵין לָהּ פֶּה, כָּךְ לֹא הָיָה אָדָם יָכוֹל לַעֲמֹד עַל פִּתְחָהּ שֶׁל עִיר.
אָמַר רַבִּי סִימוֹן לוּז הָיָה עוֹמֵד עַל פִּתְחָהּ שֶׁל עִיר. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי פִּנְחָס בַּר חָמָא אָמַר לוּז הָיָה עוֹמֵד עַל פִּתְחָהּ שֶׁל מְעָרָה וְהָיָה לוּז חָלוּל וְהָיוּ נִכְנָסִין דֶּרֶךְ הַלּוּז לִמְּעָרָה, דֶּרֶךְ הַמְּעָרָה לָעִיר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּרְאוּ הַשֹּׁמְרִים אִישׁ יוֹצֵא מִן הָעִיר וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַרְאֵנוּ נָא אֶת מְבוֹא הָעִיר וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ חָסֶד. וַיַּרְאֵם אֶת מְבוֹא הָעִיר וַיַּכּוּ אֶת הָעִיר לְפִי חָרֶב וְאֶת הָאִישׁ וְאֶת כָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ שִׁלֵּחוּ (שופטים א׳:כ״ד-כ״ה). רַבִּי יַנַּאי וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל עֲבַד לָהּ הַפְטָרָה, מָה אִם זֶה שֶׁלֹא הָלַךְ לֹא בְיָדָיו וְלֹא בְרַגְלָיו אֶלָּא עַל שֶׁהֶרְאָה לָהֶם בְּאֶצְבַּע נִצֹּל מִן הַפֻּרְעָנֻיּוֹת, יִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹשִׂים חֶסֶד עִם גְּדוֹלֵיהֶם בִּידֵיהֶם וּבְרַגְלֵיהֶם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה – לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ לוּז, שֶׁכָּל הַנִּכְנָס בָּהּ הִטְרִיף מִצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כַּלּוּז רַבָּנָן אָמְרִין, מָה הַלּוּז הַזֶּה אֵין לָהּ פֶּה כָּךָ לֹא הָיָה אָדָם יָכוֹל לַעֲבֹר עַל פִּתְחָה שֶׁל עִיר לוּז הָיָה עוֹמֵד עַל פֶּתַח שֶׁל מְעָרָה וְהָיָה הַלּוּז חָלוּל וּמִן הַלּוּז נִכְנָסִים לָעִיר הֲדָא הוּא דִכְתִיב ״וַיַּרְאֵם אֶת מְבוֹא הָעִיר וַיַּכּוּ אֶת הָעִיר לְפִי חָרֶב וְאֶת הָאִישׁ וְאֶת כָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ שִׁלֵּחוּ״ רַבִּי יַנָּאי בַּר יִשְׁמָעֵאל עָבַד לֵיהּ הַפְטָרָה וּמָה אִם זֶה שֶׁלֹּא הָלַךְ לֹא בְּיָדָיו וְלֹא בְּרַגְלָיו אֶלָּא שֶׁהֶרְאָה בָּאֶצְבַּע נִצַּל מִן הַפֻּרְעָנוּת, יִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹשִׂין גְּמִילוּת חֲסָדִים עִם גְּדוֹלֵיהֶם וְעִם קְטַנֵּיהֶם בִּידֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

רמז קכא

כְּתִיב (ירמיהו ל׳:י׳) ״וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב... וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל״, מְדַבֵּר בְּיַעֲקֹב, דִּכְתִיב וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם אֵלּוּ שָׂרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב אָבִינוּ שָׂרָהּ שֶׁל בָּבֶל עוֹלֶה שִׁבְעִים חֲוָקִים וְיוֹרֵד, וְשֶׁל מָדַי עוֹלֶה חֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם, שֶׁל יָוָן מֵאָה וּשְׁמוֹנִים, וְשֶׁל אֱדוֹם עוֹלֶה וְלֹא יָדַע כַּמָּה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא יַעֲקֹב אָבִינוּ, אָמַר: תֹּאמַר שֶׁאֵין לָזֶה יְרִידָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״אַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל״, אֲפִילּוּ אַתָּה רוֹאֶה אוֹתוֹ יוֹשֵׁב אֶצְלִי, מִשָּׁם אֲנִי מוֹרִידוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (עבדיה א׳:ד׳) ״אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה׳⁠ ⁠⁠״. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר אָמַר: מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב אָבִינוּ שָׂרָהּ שֶׁל בָּבֶל עוֹלֶה וְיוֹרֵד וְשֶׁל יָוָן עוֹלֶה וְיוֹרֵד וְשֶׁל אֱדוֹם עוֹלֶה וְיוֹרֵד. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יַעֲקֹב, אַף אַתָּה עוֹלֶה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא אָבִינוּ יַעֲקֹב וְאָמַר: תֹּאמַר כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ לְאֵלּוּ יְרִידָה כָּךְ אֲנִי יֵשׁ לִי יְרִידָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, ״אַל תִּירָא יִשְׂרָאֵל״ אִם אַתָּה עוֹלֶה אֵין לְךָ יְרִידָה, וְלֹא הֶאֱמִין וְלֹא עָלָה, (תהלים ע״ח:ל״ב) ״בְּכָל זֹאת עוֹד חָטְאוּ וְלֹא הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו״ זֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁלֹּא הֶאֱמִין וְלֹא עָלָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִלּוּ הֶאֱמַנְתָּ וְעָלִיתָ, לֹא הָיִית יוֹרֵד לְעוֹלָם, עַכְשָׁו שֶׁלֹא הֶאֱמַנְתָּ וְלֹא עָלִיתָ, יְהוּ בָּנֶיךָ מְשֻׁעְבָּדִין בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּמִסִּים וּבְּאַרְנוּנִיוֹת וּבְגֻלְגְּלִיוֹת. יָכוֹל לְעוֹלָם, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק״ מִבָּבֶל, ״וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם״ מִגַּלְיָא וּמֵאַסְפַּמְיָא וּמֵחַבְרוֹתֶיהָ, ״וְשָׁב יַעֲקֹב״ מִבָּבֶל, ״וְשָׁקַט״ מִמָּדַי, ״וְשַׁאֲנַן״ מִיָּוָן, ״וְאֵין מַחֲרִיד״ מֵאֱדוֹם.
וסמאא ד֗לך אלמוצ֗ע בית אללה ואנמא אסם אלקריה אולא לוז.
א. וסמא] ואסמא ב
וקרא למקום הזה בית אל, ואולם שם העיר היה לוז לפני כן.
לראשֹׁנה – כמו בראשונה (עיין לעיל, בראשית ד׳:כ״ג). (ספר הרקמה ו׳:ל׳)
ויקרא את שם המקום ההוא בית אל – על שם בית אלהים.
ואולם לוז שם העיר לראשונה – ואולם לשון בירור. לוז שם העיר. זאת העיר היתה קרובה למקום ששכב בו יעקב אבינו. ולמה הזכיר הכתוב את העיר. ללמדך כי משם לקח השמן שיצק על ראש האבן. ולמה נקרא שם העיר לוז. 1ר׳ אלעזר בש״ר פנחס אמר 2לוז שם אילן. כתיב הכא לוז. וכתיב 3לח לוז וערמון (בראשית ל׳:ל״ז). לוז היה עומד על פתח המערה והיה חלול הלוז. ונכנסין מן הלוז למערה ומן המערה לעיר.
4ד״א מה לוז עגול ואין לו פה. כך העיר סתומה ואין לה פתח.
לוז שם העיר לראשונה – יושביה היו חסרין כי לא היה לה יציאה וביאה כשאר הערים.
1. ר׳ אלעזר בשם ר׳ פנחס. ב״ר פס״ט. ושם הגי׳ בשם ר׳ פנחס בר חמא.
2. לוז שם אילן כתיב הכא לוז וכתיב לח ולוז. הוספת רבינו.
3. לח לוז וערמון. בקרא לח ולוז וערמון.
4. ד״א מה לוז עגול. הוא דברי רבנן. בב״ר וילקוט שם.
ויקרא את שם המקום ההוא בית אל – על שם בית אלהים ששרתה שם שכינה:
ואולם – לשון בירור זו דברי, ונראה לי כי אולם במקום אלא הוא עומד, כלומר אלא:
לוז – שם המקום:
לראשונה – קודם חזון זה, ומה שכתוב באברהם בין בית אל ובין העי (בראשית יג ג), הרי הוא מגיד מראשית אחרית, כמו את כל שדה העמלקי (בראשית יד ז), וכמה כמוהם במקרא, ולמה הזכיר הכתוב שם העיר, ללמדך שמשם לקח השמן שיצק על ראש האבן, ולא מקום ששכב שם יעקב בתוך העיר, אלא סמוך הוא לעיר בתוך מגרשה, ולמה נקרא שמה לוז, א״ר אבא בר כהנא שכל מי שנכנס שם הטריף מצות ומעשים טובים כלוז, רבנן אמרי מה לוז אין לה פה, כך אין אדם יכול לעמוד על פתחה של עיר. א״ר סימון אילן לוז היה עומד על פתחה של עיר, והיה הלוז חלול ועומד על המערה, והיו נכנסין דרך הלוז למערה, ודרך המערה לעיר, זש״ה ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראינו נא את מבוא העיר (שופטים א כד):
לראשונה – חסר ו׳, כי יושביה היו חסרין שאין להם מוצא ומובא כשאר ערים:
ואולם – ואלא.
לוז שם העיר – ועל שם המקום שחוץ לעיר ששכב שם יעקב נקרא שם העיר עצמה בית אל.⁠א
א. במהדורת רוזין: ביתאל.
Ve'ulam: means "however.⁠"
Luz PREVIOUSLY THE NAME OF THE CITY HAD BEEN LUZ: In commemoration of the place outside of the city where Jacob slept, the name of the city itself became Bethel.⁠1
1. See Rashbam's commentary and my notes ad 28:11 s.v. vayyifga' and s.v. ki.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 18]

ואולם לוז שם העיר לראשנה – ועל שם המקום שהיה חוץ לעיר ששם לן יעקב נקרא שם העיר בית אל.⁠1
1. שאוב מרשב״ם.
ואולם לוז שם העיר לראשונה, "however, the name of the town was Luz, originally. The town was now renamed (probably at the time when the Jewish people conquered that region) on account of the important historical figure Yaakov who had spent the night outside it.
ואולם לוז שם העיר לראשונה – המקום שקראו בית אל והוא ירושלים, מה היה הצורך להודיענו שנקרא לוז מתחילה ומה תועלת המגעת אלינו מזה. ויתכן לומר כי בא הכתוב לרמוז לנו בשם הזה כי מזה התחיל העולם להשתכלל ולהתחדש, והנה הוא ראשית הבריאה והחדוש, וע״כ גלה לנו כי שם העיר לראשונה לוז מלשון לוז השדרה באדם, שממנו עתיד להתנער ולהתחדש ולהברא לתחיית המתים, כי כשם שפלא החדוש הזה היה משם כך פלא של תחיית המתים יתחיל משם, וכבר באר דוד המלך ע״ה הענין הזה ואמר כי בריאת הארץ גם בריאת הנפש והגוף הכל מהאמצעית היא ציון. וזהו שאמר (תהלים נ׳:א׳) אל אלהים ה׳ דבר ויקרא ארץ וגו׳. (שם) מציון מכלל יופי וגו׳, (שם) יקרא אל השמים מעל וגו׳.
ואולם לוז שם העיר לראשונה, "however, the name of this town used to be Luz.⁠" The place they called Bet El at that time is Jerusalem now. Why did the Torah bother to tell us that at a still earlier point in history the town had been known as Luz? What benefit do we derive from such information? Perhaps the Torah wanted to hint that the name Luz had been the starting point of the earth rejuvenating itself. It was the site at which earth first started to develop into the globe as we know it. The words לוז השדרה, (Vayikra Rabbah 18,1) mean the place in the spine from which the tissue is able to regenerate itself at the time of the resurrection. Just as the coming into existence of the physical universe out of nothing was something miraculous, so the resurrection when it occurs will be a miracle of similar dimensions. King David had already alluded to this phenomenon when he described the creation of soul, body as well as the eventual resurrection as originating in the "center" called Zion. He phrased it thus in Psalms 3, 1-3: אל אלוהים ה' דבר, ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבואו. מציון מכלל יופי אלוהים הופיע. "God the Lord spoke and summoned the world from east to west.. From Zion, perfect in beauty, God appeared.⁠"
על כן קרא למקום ההוא בית אל – והלא על הר המוריה התפלל. מאי קאמר ולוז שם העיר לראשונה וכי הר המוריה נקרא לעולם לוז זה לא מצינו אבל עיר בית אל שמצינו שנקרא לוז שנ׳ ויבא יעקב לוזה היא בית אל בארץ כנען לפי׳ פרש״י שהתפלל על הר המוריה וההר קפץ ממקומו ובא עד בית אל. אבל קשי׳ הא דאמרי׳ לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית אל. והלא לא קראו להר המוריה בית כי אם לעיר ששמה לוז. ונראה לי דלאו מקרא דבית אל קא דריש אלא אאין זה כי אם בית אלהים שעל ההר אמר כן אבל קשי׳ לי מה הרוי׳ יעקב במה שבא הר המורי׳ כנגדו עד בית אל והלא חזר אחריו עד בית אל וכמה ימים טרח לחזור ובשביל מהלך יום אחד לא הוצרך הר המוריה לקפוץ. ועוד ק׳ לי מאי בית אל משאר עיירות. ועוד ק׳ דבההיא תני שלשה אנשים היו שקפצה להם הארץ ואלו הן יעקב אליעזר אבישי. ולדברי רש״י קפיצה זו אינה דומה לשאר קפיצות דבאינך קפיצות ממש קאמ׳. ועוד דהאבן ששם מראשותיו שם יעקב בבית אל כי בשובו מפדן כתו׳ ויסך עליה נסך ויצוק עליה שמן וכו׳. ולדברי רש״י והלא כשחזר בבקר הר המוריה למקומו חזרה האבן עמו כי על ההר היתה וא״כ מי הוליך האבן לבית אל אלא נראה דאמתת הדבר הוא כן שזה שאמר יעקב אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי וכו׳ על בית אל אשר היה הר אז נקרא לוז ושם התפלל אברהם שנ׳ בין בית אל ובין העי כדאמרי׳ אלמלא לא הקדים אברהם תפלה לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט ושם לא התפלל יעקב מעולם. וכשבקש יעקב לחזור מחרן קפצה ליה ארעא עד בית אל ושם קפץ הר המוריה ובא עד בית אל לפי שחפץ הקב״ה שתהא תפלתו בבית אל על הר המוריה במקום עקד׳ יצחק כדי שתתקבל תפלתו לכך קרא לעיר ששמה לוז בית אל על שם הר המוריה שבא שם אבל המפרש עברתי על מקום שהתפללו וכו׳ על הר המוריה טועה כי שם התפלל יעקב כמה פעמים אלא על בית אל אמר כן ומה שפרש״י שנעקר הר המוריה ממקומו ובא עד בית אל האמת פי׳ ורוח הקדש נזרקה בו אך מה שפי׳ והוא קפיצה האמורה בגיד הנשה קשה מעט כי קפיצת הארץ היתה מחרן עד בית אל והר המוריה קפץ ובא כנגדו עד בית אל עכ״ל. אומ׳ הר״ר אליקום שמה שפי׳ הקדוש כי מה שאמר יעקב אפשר שעברתי וכו׳. על בית אל אשר בין העי אמר כן. לא כן פרש״י בפר׳ גיד הנשה שפי׳ שם גבי אפשר שעברתי וכו׳ וז״ל האי בית אל לאו בית אל הסמוך לעי הוא אלא ירושלים ועל שם יהיה בית אלהים קראו בית אל והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם והוא שדה שהתפלל בו יצחק דכתיב ביה לשוח בשדה דהכי אמרי׳ בסוטה אל הר ה׳ ואל בית יעקב מאי שנא יעקב אלא לא כאברהם שקראו הר דכתי׳ בהר ה׳ יראה ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית אל עכ״ל. וגם מה שפי׳ הקדוש שמה שפי׳ רש״י וזו היא קפיצת הארץ בגיד הנש׳ קצר מעט י״ל שודאי רש״י היה יודע ששני קפיצות היו אחת מחרן לבית אל וא׳ שהר המוריה בא כנגדו עד בית אל אך לא היה צריך לפרש לו אלא אותה קפיצה דהר המוריה כמו שפי׳ חזקו׳ לעיל. ומה שפי׳ וזו היא קפיצה וכו׳ ר״ל זו היא אחת מן הקפיצות דהא אמרי׳ התם קפצה ליה ארעא קאי לכל הקפיצות ומ״מ אותה קפיצה שהיתה מחרן לבית אל עקרית היא ועל שם אותה קפיצה אומר בפ׳ חלק ג׳ קפצה להם הארץ יעקב אליעזר ואבישי שהוא דומה לשאר קפיצות דאליעזר ואבישי. וגם מה שהקשה הקדוש מי הוליך האבן לבית אל. י״ל שלפירש״י בפ׳ גיד הנשה ניחא שפי׳ שם גבי קפצה ליה ארעא נתקצרה ונתקמטה לו. וא״כ כשקפץ הר המוריה ובא עד בית אל לא נעקר ההר ממש אלא מקום קריעתו של הר נתקצר ונתקמט עד שההר היה בבית אל. וגם כשחזר ההר למקומו בבקר לא נעקר ממש אלא מקום קריעתו נמתח ושב למקומו. כך שמעתי ממורי שמתרץ קושיות הקדוש. ומ״מ לא נתישבו קושי׳ הקדו׳ דמאי שנא יותר משאר אך לפי׳ הקדוש ניחא. וא״ת היאך יעקב דרכו שהרי כל מי שרוצה ללכת בארץ ישראל מבאר שבע לחרן הוא הולך מן מערב למזרח שכן חרן במזרחו של ארץ ישראל דכתיב ארם מקדם ופלשתים מאחור וחרן וארם חד הם כדמוכחי קראי. ויעקב הלך מבאר שבע לחרן דרך הר המוריה ובית אל דהיינו מדרום לצפון עד בית אל כדמשמע מפירש״י דלך לך מתוך המקראות ודברי רש״י. וי״ל הוא הדרך שהלך בו אברהם כשיצא מאור כשדים והלך מחרן לבאר שבע ובבית אל ובכמה מקומות אשר באותו הדרך ישבו אברהם ויצחק והיו רגילין באותו הדרך ומכירין בו ולכך הלך יעקב באותו הדרך.
ויקרא שם המקום ההוא ׳בית אל׳, והנה קודם זה היה לוז שם העיר שהמקום הזה היה בתוכה. וזה ממה שיוסיף האמתה בזה הסיפור, כי זה המקום היה מפורסם שהיה נקרא ׳בית אל׳, והודיעתנו התורה לאיזו סיבה היה לו זה השם.
התועלת הששי הוא בדעות, והוא לפרסם ענין הנבואה. וזה, שכבר נתפרסם מזה הסיפור ענין זאת הנבואה; והוא, שקריאת זה המקום ׳בית אל׳ היה עדות על אמיתת זה הסיפור. והנה ההאמנה בנבואה היא מפינות התורה; וזה, שאם לא נאמין בנבואה תיפול התורה בכללה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ויקרא את שם המקום ההוא בית אל – שם המקום ששכב שם וסביבותיה קרא ״בית אל״ על שם ״אין זה כי אם בית אלהים״. שבאחד המקומות הללו ישכון כבוד י״י ויהיה בית מנוחתו. ויעקב הוא הראשון שקרא כן למקום ההוא, שהרי היה על פני השדה ואין [בית] לשדה. וסמוך למקום ההוא היתה עיר ושמה ״לוז״ מימים ימימה. ואחרי כן היתה מוסבת1 שם ונקראת ״בית אל״ על שם המקום ששכב שם יעקב הסמוך לה שקרא ״בית אל״. אבל אברהם לא קרא שם למקום ההוא כשנגלה אליו השם. ומה שנאמר ״ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל״2 על שם סופו נאמר, שקראה כן יעקב, והיתה כן שמה בימי משה כשכתב התורה.
ועל כן [נקרא] ״מקדם לבית אל״ כי בא ללמד שהיתה הנבואה לאברהם במקום שבאתה ליעקב, ושעל [ענין] הזה נאמר ״ויפגע במקום״. ולפי שלא שכב יעקב בלוז עצמה, שהיא בית אל, לא אמר ״ואולם לוז שם ׳המקום׳ בראשונה״ כי לא היה למקום שם רק אמר ״ואולם לוז שם העיר בראשונה״ הָעִיר הסמוכה למקום ששכב שם היתה שמה לוז. ועתה נקראת בית אל כי כן קראה יעקב. ורמב״ן ז״ל בפירושו טורח לפרש המדרשות שדרשו חכמים בענין זה ואמר שלדעת ר׳ יוסי בן זמרא ״לוז״ היא ירושלים שקראה בית אל, ואיננו בית אל הסמוך לעי כי כן שם העיר לראשונה בימי אברהם וקודם לכן. [עד כאן דברי רמב״ן]. ואינו כן, שאין לוז ירושלים בכל המקרא. וכמו שאמר רש״י ז״ל ״יעקב קראה לירושלים בית אל, וזו לוז היא ולא ירושלים״. ושאל [רש״י] ״מהיכן למדו לומר כן?⁠״ וכמו שאפרש עוד בעז״ה. גם לא היתה שמה ״בית אל״ בימי אברהם, אעפ״כ שנכתב כן בתורה, כמו ״וירדוף עד דן״3 וכמו שאמרנו שם.
ואין ״בית אל״ כי אם זאת, והיתה שמה לוז והיא בנחלת {בנימין בקצה גבול צפון שלהם, ונוגע בגבול נגבה לאפרים בן יוסף כמו שספר בערי בנימין4 ״ובית הערבה וצמרים ובית אל״} שנאמר ״ויצא הגורל לבני יוסף מירדן יריחו, למי יריחו העולה מזרחה, המדבר עולה מיריחו בהר בית אל״5 {כלומר סביבות בית אל, לא העיר שהיתה שמה לוז, ובסביבה הזאת היתה שילה ששם בית י״י} כמו שנאמר באברהם ״ויעתק משם ההרה, מקדם לבית אל״. כי ההר לצד יריחו, ומן ההר הולך בית אל. ובין יריחו לבית אל היתה עי. וזהו ״בית אל מִיָּם והעי מקדם״6 ולא נזכרה ב״גבול העי״, לפי שהחריבה יהושע וישראל, כנזכר שָׁם. אחר כן אמר ״ויצא מבית אל לוזה״7 כלומר {שיצא מגבולם מצד בית אל לוזה, והיא עיר שלא היתה בחלק בני יוסף, כמו שאמרנו} ומבית אל שהיא עיר לוזה יצא הגבול ״ועבר אל גבול הארכי עטרות״.⁠8 ואם כן המקום ללכת עליו יעקב סמוך לבית אל לוזה היה שילה, שעל המקום הזה נבנתה שילה. וזה דעת רבותינו בקבלתם שבפרק פרת חטאת9 אמרו ״רצועה יוצאת מחלקו של יוסף לחלקו של בנימין ובו היה מזבח בנוי. והיינו דכתיב ׳תאנת שילה׳⁠ ⁠⁠״10 [עכ״ל]. שמענו שמקום המזבח במשכן שילה היה בחלק בנימין סמוך מאד לבית אל שעל הגבול.
1. החליפו השם לשם חדש (ראו במדבר לב, לח).
2. בראשית יב, ח.
3. שם יד, יד. שלא נקרא ״דן״ בימי אברהם אבינו.
4. יהושע יח, כב.
5. שם טז, א.
6. בראשית יב, ח.
7. יהושע טז, ב.
8. שם.
10. יהושע טז, ו.
בית אל – על שם שאמר אין זה כי אם בית אלהים, וכבר אמרנו שזהו בית אל הסמוך לירושלים:
לוז שם העיר – ועל שם המקום שחוץ לעיר שבו שכב יעקב נקרא שם העיר עצמה בית אל:
בית אל – לשלש מקומות קרא יעקב בית אל, כאן קרא בית אל לבד, ולהלן (וישלח ל״ה ז׳) קרא אל בית אל. ושם אחר שנתברך (ל״ה ט״ו) קרא אלהים בית אל וכן כתוב בשאול (שמואל א יו״ד ג) עולים אל האלקים בית אל, (הגר״א) לדעת ריב״ז בית אל זה הוא הסמוך לירושלים והוא הר המוריה, ולדעת ריב״ס בית אל זה הוא הסמוך לעי, עי׳ רמב״ן.
לוז שם העיר – לוז היתה עיר קודם לכן, ואיננה במקום בית אל ממש, כי יעקב לא שכב בעיר אלא חוץ לעיר במקום שהיה בתחומה של עיר ונכלל עמה ונקרא בשמה; ומשם וַהָלְאָה בני ישראל היו קוראים ללוז בית אל, ואצל הכנענים נקראה לוז כמלפנים, כנראה משופטים א׳:כ״ג וכ״ו. ומה שכתוב ביהושע ט״ז:ב׳ ויצא מבית אל לוזה אין ראיה שהיו בית אל ולוז שתי ערים, אלא בית אל לוזה הכל עיר אחת, כלומר בית אל הנקראת לוזה, ואם תאמר א״כ מה זו הה״א בסוף התבה? והיה לו לומר מבית אל לוז דע כי מצאנו לוזה בה״א יתרה, אל כתף לוזה נגבה היא בית אל (יהושע י״ח:י״ג), וגם ממקרא זה ראיה שלא היו בית אל ולוז שתי ערים.
לוז – בעת שבחר ה׳ במקום הזה ועשה אותו לנקודת מוצא לישועת כלל המין האנושי, לא הבחינו במקום הזה שום חשיבות, והעיר הייתה נקראת על שם עץ הלוז: ״עיר הלוז״.
ויקרא את שם המקום ההוא בית אל – לדעתי העיר שהיתה קרובה אל המקום ההוא נקראת אז בשם לוז, ולא שנה עתה את שמה עד אח״כ בשובו מפדן ארם, ששם כתיב ויבא יעקב לוזה ויקרא שם המקום אל בית אל, ועתה קרא שם המקום ששכב עליו בשם בית אל, ואולם שם העיר נשאר בשם לוז לראשונה, היינו בפעם הראשון, עד שבפעם השני בשובו מפדן שאז שנה שם העיר.
{Why here ‘He named the site Bethel’, and also again later in Gen. 35:15?}
HE NAMED THE SITE BETHEL. It is my view that the city closest to this site was at this time called Luz. Its name was not changed until Yaqov returned from Padan-aram, since only then it is written:⁠1 Yaqov then arrived at Luz...this is Bethel. Here it was the site on which he slept that he named Bethel, while the name of the city remained Luz, as at first. The first time that he was there, it remained Luz, since only when he came a second time, upon returning from Padan-aram, did he change the name of the city itself.
1. Gen. 35:6.
ויקרא את שם המקום ההוא: שהעמיד המצבה.
ואולם לוז שם העיר״1: ש״המקום״ פנוי2 היה סמוך לעיר לוז, ואח״כ נבנתה ונתרחבה אותה עיר עצמה גם על אותו ״מקום״ ונקראת בית אל3.
[הרחב דבר: זהו פשוטו של דבר. אבל חז״ל בריש פרק האשה במסכת פסחים (פח,א) אמרו שיעקב אבינו קרא לבהמ״ק בהר המוריה ״בית אל״4. ומבואר שהבינו במקראות אלו כוונה שניה: ״מה נורא המקום הזה״ – היינו הר המוריה, שחלם שראה הסולם עומד בהר המוריה5, וע״ז המקום אמר כן, והכי מבואר במדרשים. וכד דייקת לשון ״אין זה כי אם״ אינו מובן לפי הפשט לבד, שזה הלשון משמעו אך להוריד מעלת המקום – שאין זה גדול כמו שחשבתי אלא כך, והרי על אותו מקום ממש הוא להיפך, שמעולם לא חשב שיש כאן מעלת קדושה. ואילו נפרש ״אין זה״ על המורא שהשיג – שאין זה הפחד אלא מחמת שהמקום כך, א״כ הכי מיבעי ׳אין זה כי אם מבית אלהים׳. וגם המקרא ״ויקרא את שם״, ״את״ מיותר, ואין כן לעיל ד,יז6 ולהלן לב,ג7 ולהלן לג,יז8. ועיין להלן לה,טו9 מה שכתבתי (בהרחב דבר), ובספר במדבר יא,לד10.
אלא יש כאן כוונה שניה שקרא ״את״ הר המוריה מקום מיוחד להשגחה. ואברהם קראו ׳הר׳ להורות שמשם השגחת ה׳ להלחם עם אויבי ה׳, ויצחק קראו ׳שדה׳ להורות שמשם השגחה על פרנסת ישראל. אבל יעקב התבונן אשר גם הוא ראה השגחה פרטית בהגנה כמו שכתבתי לעיל פסוק י״ג, אבל אינו באופן שקרא אברהם, אלא ״אין זה כי אם בית אלהים״ שמורה על מדת השלום שהגנה על זרעו בקרב עמים רבים יהיה במדת השלום, כמו שהיה יעקב עצמו מושגח בדרך הפלגה במדה זו עם לבן ועשו.
״וזה שער השמים״ – אם אמר ׳פתח׳ היה משל שנכנסים בו אנשים המיוחדים להבית, משא״כ באמרו ״שער״ מורה שהוא פתוח לכל אדם. והנה ביארנו לעיל (יב,יז) שהשגחה למלחמה מיוחדת להוגי תורה והשגתה, ולפרנסה11 לבעלי עבודה, אבל שלום12 לבעלי גמילות חסדים, וזה שער מפולש גם לאומות העולם ולכל אדם מישראל ביחוד. והיינו דאיתא בפסחים (פח,א) ״ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלהי יעקב״ לא כאברהם שקראו ׳הר׳ {שזה בא בזכות התורה, שאין זה באומות העולם, וכן עבודה} ולא כיצחק שקראו ׳שדה׳ אלא כיעקב שקראו ׳בית׳.
ומזה הבין יעקב שכך הוא, מדלא ראה אותו החלום בעודנו בבית שם ועבר מקום תורה אלא כאן מקום ריק מקדושת התורה, אלא בא להורות שבא להגין עליו בכח השלום. וגם ממה שאמר לו ה׳ ״והיה זרעך כעפר הארץ״ הרי שיהיו מוגנים בשפלות13.
ומזה הטעם הצטיין יעקב מעתה במדת גמילות חסדים ושמירת שלום כאשר ניכר בכל ענין, וזה היה ״עין יעקב״ להיות ״בטח״14, היינו שמירת השלום במנוחה. וממנו נלמד לשמור מדה זו בעת הגלות שאנחנו כמו יעקב אבינו נודד וגולה.
ואחר כל זה מובן ריבוי ד״את שם המקום״, באשר דשתים זו שמענו בו.
{ולפי זה מתפרש ״ויירא ויאמר״ משמעו שנבהל לראות שמוטל עליו להתרפס ולבקש שלום הוא וזרעו, ואך בזה האופן יהיה בקרב עמים רבים, ולא כהגנה שהיתה על אברהם, ועל כן אמר בצערו ״אין זה כי אם בית אלהים״. ועיין מה שכתבתי בספר שמות (מ,כ) בהרחב דבר באורך בזה}.]
1. ״ויקרא את שם המקום״ לעומת ״לוז שם העיר״, אם ״המקום״ משמעותו שדה ולא עיר, א״כ מהו ״ואולם לוז שם העיר לראשונה״, הרי המקום הזה אינו ״עיר״ אלא ״מקום״ – שדה ריק.
2. כלומר, המקום הזה הפנוי מאנשים, שלא היה עיר אלא שדה ריק.
3. א״כ, שיעור הכתוב ״ויקרא את שם המקום ההוא בית אל״ – השדה ההוא (״המקום״) שהיה סמוך ל׳עיר לוז׳ נקרא ׳בית אל׳, ולאחר מכן העיר לוז התרחבה עד המקום הזה ונקראה כולה ע״ש ״המקום״ – ׳בית אל׳. ומציינת התורה ששם העיר הזאת לפני התרחבותה היה לראשונה ״לוז״. ובחזקוני כתב בכיוון מעט שונה: ״ואולם לוז שם העיר לראשונה״ – וע״ש המקום שהיה חוץ לעיר ששם לן יעקב נקרא שם העיר בית אל. ועיין במלבי״ם מה שפירש (ועיין גם להלן לה,ו היטב).
4. וא״ר אלעזר, מאי דכתיב ״והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלהי יעקב״ (ישעיה ב,ג), ״אלהי יעקב״ ולא אלהי אברהם ויצחק? אלא לא כאברהם שכתוב בו ״הר״, שנאמר ״אשר יאמר היום בהר ה׳ יראה״, ולא כיצחק שכתוב בו ״שדה״ שנאמר ״ויצא יצחק לשוח בשדה״, אלא כיעקב שקראו ״בית״, שנאמר ״ויקרא את שם המקום ההוא בית אל״. רש״י: הר המוריה ושדה דיצחק ובית אל דיעקב כולם בהר הבית התפללו.
5. כלומר, ראשו עומד בבית אל, כפי שמביא רש״י בפסוק י״ז.
6. ״ויקרא שם העיר״, בלי ״את״.
7. ״ויקרא שם המקום״, בלי ״את״.
8. ״על כן קרא שם המקום״, בלי ״את״.
9. ״ויקרא יעקב את שם המקום... בית אל״, כאן הוסיף ״את״.
10. ״ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה״.
11. ההשגחה מיוחדת.
12. ההשגחה מיוחדת.
13. כפי שביאר רבינו בפסוק י״ד.
14. ״וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב״ (דברים לג,כח) וברבינו שם.
ואולם לוז שם העיר לראשונה – בימי יעקב לא היתה שם עיר כי אם מקום פנוי, ואחר כך בנו שם עיר וקראו שמה לוז, עד התנחל בני ישראל ארץ כנען, ואז קראוה בית אל כשם שקרא לה יעקב אביהם; וזהו שכתב כאן לראשונה ובספר שופטים (שופטים א׳:כ״ו) כתב: ושם העיר לפנים לוז, וגם בליש (שופטים י״ח:כ״ט) הוא אומר לראשונה; ויעקב קרא שם למקום ולוז היה שם העיר.
ויקרא – לדעת הגר״א1 קרא יעקב שלושה מקומות בשם בית אל, זה שבכאן, זה המוזכר להלן ל״ה:ז׳ שנקרא ״אל בית אל״, והשלישי שמוזכר שם ל״ה:ט״ו, אותו קרא ״אלהים בית אל״, וזה האחרון מוזכר גם אצל שאול;⁠2 וראה ביאורנו להלן ל״ה:ט״ו.
ואולם לוז וגו׳ – לפי האמור ביהושע ט״ז:ב׳ היו לוז ובית⁠־אל קרובים זה לזה. ייתכן שהמקום, אשר בו לן יעקב, היה בקרבת העיר לוז והוא נקרא כשם העיר עד שיעקב בא ונתן לו שם חדש. לפי תרגום השבעים היה שם המקום תחילה ״אולם לוז״, הווה אומר שהמקום, אשר אותו קרא יעקב בשם המיוחד בית⁠־אל, נחשב תחילה אולם⁠־פרבר של לוז;⁠3 ברם השווה שופטים א׳:כ״ג.
1. הכתב והקבלה לרי״צ מקלנבורג בשם הגר״א (המ׳).
3. וכן גם הנצי״ב בפירושו העמק דבר (המ׳).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחלקח טובשכל טוברשב״םרד״קחזקוניר׳ בחיימנחת יהודהרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(כ) וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם⁠־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן⁠־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ׃
Yaakov took a vow, saying, "If God will be with me and watch over me on this path that I go, and give me food to eat and clothing to wear,
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קמב] 1וידר יעקב נדר לאמר, [אשלם לך נדרי] אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי (תהלים ס״ו:י״ד) אמר ר׳ יצחק הבבלי מאן דנדר מצוה. (בראשית רבה ע)
[קמג] 2לאמר, מהו לאמר, לדורות, כדי שיהיו נודרין בעת צרתן. יעקב פתח בנדר תחלה לפיכך כל מי שהוא נודר לא יהא תולה את הנדר אלא בו. א״ר אבהו כתיב אשר נשבע לה׳ נדר לאביר יעקב (תהלים קל״ב:ב׳) לאביר אברהם ולאביר יצחק אין כתיב כאן אלא נדר לאביר יעקב תלה את הנדר במי שפתח בו תחלה. (בראשית רבה ע)
[קמד] 3אם יהיה אלהים עמדי, ר׳ אייבו ור׳ יונתן חד אמר מסורסת היא הפרשה וחרנה אמר על הסדר נאמרה, מאן דאמר מסורסת היא והנה אנכי עמך (בראשית כ״ח:ט״ו) אם יהיה אלהים עמדי, אתמהא, מאן דאמר על הסדר נאמרה מה מקיים אם יהיה אלהים עמדי, אלא שאם יהיה לי שיתקיימו כל התנאין שהתנה עמי. (בראשית רבה ע)
[קמה] 4אם יהיה אלהים עמדי, אמר לו הנה אנכי עמך (בראשית כ״ח:ט״ו). ושמרני בדרך הזה, אמר לו ושמרתיך בכל אשר תלך (בראשית כ״ח:ט״ו). ושבתי בשלם אל בית אבי (בראשית כ״ח:כ״א), והשבותיך אל האדמה הזאת (בראשית כ״ח:ט״ו). ועל הפרנסה לא השיבו, א״ר אסי אף על הפרנסה השיבו שנאמר כי לא אעזבך (בראשית כ״ח:ט״ו) ואין עזיבה אלא פרנסה המד״א ולא ראיתי צדיק נעזב (תהלים ל״ז:כ״ה) וגו׳. (בראשית רבה סט)
[קמו] 5אם יהיה אלהים עמדי, וכן אתה מוצא יעקב אבינו כמה צרות אירעו לו בשביל שאחר נדרו שנאמר וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי שלא אכשל בע״ז אמר לו הקב״ה והנה אנכי עמך (בראשית כ״ח:ט״ו). ושמרני מגילוי עריות, אמר לו הקב״ה ושמרתיך (בראשית כ״ח:ט״ו). בדרך הזה אשר אנכי הולך, זה שפיכות דמים שנאמר אל תלך בדרך אתם (משלי א׳:ט״ו), א״ל הקב״ה בכל אשר תלך (בראשית כ״ח:ט״ו). ושבתי בשלום אל בית אבי (בראשית כ״ח:כ״א), והשבותיך. לא עשה, אלא כיון שאיחר נדרו נתקלקל בשלשתן בע״ז שנאמר הסירו את אלהי הנכר (בראשית ל״ה:ב׳) ויטמן אותם יעקב (בראשית ל״ה:ד׳), ובגילוי עריות שנאמר ותצא דינה בת לאה (בראשית ל״ד:א׳). ומנין בשפיכות דמים ממה שהקב״ה אמר לו קום עלה בית אל (בראשית ל״ה:א׳). (ילמדנו)
[קמז] 6אם יהיה אלהים עמדי, ר׳ הונא בשם ר׳ אחא אמר הנה אנכי עמך (בראשית כ״ח:ט״ו) (וכתיב) אם יהיה אלהים עמדי, אלא מכאן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה. (בראשית רבה ע״ו)
[קמח] 7אם יהיה אלהים עמדי וגו׳ אמר ר׳ יהודה כיון דכל האי אבטח ליה קב״ה אמאי לא האמין דאמר אם יהיה אלהים עמדי, אלא אמר יעקב חלמא חלמנא, וחלמין מנייהו קשוט ומנייהו לא קשוט ואם יתקיים הא ידענא דחלמא קשוט הוא ועל דא אמר אם יהיה אלהים וגו׳ כמא דחלמנא כו׳. (זח״א קנ:)
[קמט] 8אם יהיה אלהים עמדי - ובגד ללבש, וידר יעקב נדר וגו׳ א״ל הקב״ה אתה העדת עלי שאנכי עמך שנאמר ואלהי אבי היה עמדי (בראשית ל״א:ה׳) ושמרני ושמרתיך מלבן. ונתן לי לחם לאכל ויצל אלהים את מקנה אביכן ויתן לי (בראשית ל״א:ט׳), ובגד ללבש ויסר ביום ההוא את התיישים וגו׳ (בראשית ל׳:ל״ה). ושבתי בשלום וגו׳ (בראשית כ״ח:כ״א), ויבא יעקב שלם (בראשית ל״ג:י״ח) הוי ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור (איוב כ״ב:כ״ח). (תנ״י וישלח י.)
[קנ] 9אם יהיה אלהים עמדי - ובגד ללבש, כיון שעמדו ישראל אמר הקב״ה למשה, משה ה׳ דברים שעשיתי עם יעקב, עשיתי לבניו, אם יהיה אלהים עמדי, וה׳ הולך לפניהם יומם (שמות י״ג:כ״ח) ושמרני, ששמרתי אותם מפרעה וחבריו ונערתי פרעה וכל חילו, וכן עמלק ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו (שמות י״ז:י״ג). ונתן לי לחם לאכל, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות ט״ז:ד׳). ובגד ללבש, שמלתך לא בלתה מעליך (דברים ד׳:ד׳). ושבתי בשלום (בראשית כ״ח:כ״א), גם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום (שמות י״ח:כ״ג). (תנ״י וישלח י.)
[קנא] 10אם יהיה אלהים עמדי - ובגד ללבש, לא תעלה על דעתך שיעקב לחם ושמלה שאל, אלא אמר יעקב הבטיחני הקב״ה שהוא עמדי ויעמיד ממני את העולם אימתי יודע אני שהוא עמדי ושמרני כשיעמיד ממני בנים כהנים אוכלים מלחם הפנים ולובשים בגדי כהונה, שנאמר ונתן לי לחם לאכול זה לחם הפנים, ובגד ללבוש אלו בגדי כהונה שנאמר והלבשת את אהרן את בגדי הקדש (שמות מ׳:י״ג), וכן ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה (דברים י׳:י״ח) כלומר שמעמיד בנים מן הגר שאוכלים לחם הפנים ולובשים בגדי כהונה, הוי בחוץ לא ילין גר (איוב ל״א:ל״ב). (שמות רבה י״ט)
[קנב] 11ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש, עקילס הגר נכנס אצל ר׳ אליעזר אמר לו הרי כל שבחו של גר שנאמר ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה (דברים י׳:י״ט), (בתמיה) אמר לו וכי קלה היא בעיניך דבר שנתחבט בו אותו זקן ונתן לי לחם לאכל וגו׳ ובא והושיטה לו בקנה, נכנס אצל ר׳ יהושע התחיל מנחמו בדברים לחם זו התורה שנ׳ לכו לחמו בלחמי (משלי ט׳:ה׳) שמלה זו טלית, זכה אדם לתורה זכה למצוה, ולא עוד אלא שמשיאין מבנותיהן לכהונה והיו בני בניהם מקריבים עולות על גבי המזבח, לחם זו לחם הפנים, שמלה אלו בגדי כהונה. הרי במקדש, בגבולין מנין לחם זו חלה. שמלה זו ראשית הגז. (בראשית רבה ע)
1. בש״נ במנח״י יש גרסאות שונות בב״ר כאן, א) ודבר פי בצר לי שנדר בעת צרה, (מן דנדר מצוה, שנדר מצוה בעת צרתו). וגירסא זו נראה נכונה כי ע״ז דורש אח״כ לאמר לדורות כדי שיהא נודרין בעת צרה. ויליף מקרא בתהלים. ב) מאן דנדר מצוה הכתוב מדבר. וכ״ה בילקוט המכירי תהלים סו. במאן דנדר מצוה הכתוב מדבר. והפי׳ שהכתוב בתהלים מדבר מנדר מצוה, וכן כאן ביעקב היה נדר מצוה שאמר עשר אעשרנו לך ומלבד הטעם דנודר בעת צרה הוי בכה״ג נדרי מצוה וכן יש להוכיח מלשון השאלתות פ׳ ויצא סי׳ כג. שאלתא דאילו מאן דנדר נדרא קמי שמיא מיחייב לשלומי דהכא אשכחן ביעקב אבונן דבעידנא דקא אזיל לבי לבן כד מטי לבי מקדשא נדר נדרא, דכתב וידר יעקב נדר לאמר, וכי הדר מבי לבן איתחזי ליה קוב״ה וא״ל שלם נדרך דנדרת לי שנ׳ אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה, ואע״ג דאסור למינדר דמן דנדר או מישתבע למיסר מידעם אנפשיה חוטא הוא והיכא דעבר ונדר מיחייב לקיומי, ומנא לן דמאן דנדר חוטא הוא, דכתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא כו׳, והני מילי מילתא דלא מיחייב ביה מצוה ולא רמיא עליה, אבל היכי דנדר ומשתבע לקיומי מצוה שפיר דמי דאמר רב גידל אמר רב מניין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך, ואמאי כיון דמושבע עלה מהר סיני ה״ל מוציא שם שמים לבטלה, אמרי משום דלזרוזי נפשיה שפיר דמי ע״כ. ומבואר מדבריו שס״ל דגבי יעקב היה נדרי מצוה ונשבעין לקיים את המצוה ולא הביא מדברי הב״ר דגבי יעקב היה נדר בשעת צרה וע״כ צ״ל דס״ל להשאלתות דמלבד הטעם דנודרין בעת צרה זה הוי בכלל נדרי מצוה. ועי׳ ברמב״ם פי״ג מהל׳ נדרים הכ״ג ובהכ״ד כ׳ דנדרי הקדש מצוה לקיימן ולא ישאל עליהן ובהכ״ג שכ׳ לפרש מ״ש נדרים סייג לפרישות לא הזכיר נדרי הקדש וכן בפי״א מהל׳ שבועות הי״ג, וגירסא תמוה מובא במדרש שמואל פ״ב אר״י הבבלי כל מאן דנדר עבד מצוה, וכ״ה במדרש הגדול אר״י הבבלי כל מאן דנדר מצוה עבד. וצ״ע דהרי הנודר סתם מקרי חוטא כמבואר בנדרים עז: וצ״ל הכוונה כל מאן דנדר כה״ג בעת צרה וכן לקיים מצוה עבד מצוה. ועפ״ד השאלתות נ״ל לפרש את האונקלוס ויוב״ע כאן שתרגמו וידר יעקב נדר, וקיים יעקב קיים, ותימא דהא קיים הוא מלשון שבועה עי׳ לקמן כו. לא. וישבעו וקיימו. וגבי נדר בפרשת מטות ל, ג. ידר נדר או השבע שבועה, תרגם ידר נדר או יקיים קיים, א״כ למה לא תרגם גם כאן מלשון נדר. וכן לקמן לא, יג. די קימתא קדמי תמן קים. וכ״ה במדבר כא, ד, ובתרגום הפשיטא ונדר יעקב נדרא, ולפ״ד השאלתות דמבאר דהנדר של יעקב הוא כהא דנדרים ח. נשבעין לקיים את המצוות וס״ל דזה הוי בכלל נדרי מצוה, י״ל דמהאי טעמא מתרגם דהאי נדר שבועה הוא, (עי׳ בר״ן נדרים ב:) לאשמעינן דבכה״ג לקיים מצוה מותר לישבע. ועי׳ בנדרים ט. אבל בשבועה כלל וכלל לא. וברשב״א ור״ן ורא״ש. ולפ״ד התרגום משכחת לה גם בשבועה בכה״ג עי״ש. עוד יש לפרש עפמ״ש לעיל מאמר קמח. בבאור דכאן היה שבועה מלשון אם יהיה אלהים עמדי, ואולי מטעם זה מתרגם האונקלוס וידר לשון שבועה משום דמהענין מוכח שנשבע. עוד יש להעיר מהשאלתות למ״ש בשלטי גבורים ריש פ״ג דשבועות דמביא שתי שיטות אם יש התרה לנדר שנדר בעת צרה, (ועי׳ בד״מ טור יו״ד סוף סי׳ רכח. ובש״ע ונו״כ) משום שדומה לנודר על דעת חברו שהוא על דעת המקום שעשה לו טובה והצילו ולכמה פוסקים בכה״ג אין לו התרה, ומדברי השאלתות דמדמה נדר יעקב לנדרי מצוה משמע דס״ל דגם בנודר בעת צרה מהני התרה כמו בנדרי מצוה דאי לאו הכי מה ראיה מנדרי מצוה לנדרו של יעקב דלמא שאני נדרי מצוה דיכול לשאול עליהם אם יתחרט מה שאינו כן בנודר בעת צרה דאין לו התרה אלא ע״כ דס״ל דאין נ״מ בזה. והעיר בזה גם בהעמק שאלה על השאלתות שם.
2. שיהיו נודרין. מלשון זה משמע דיש מצוה לנדור בעת צרה, וכן מבואר לפי הגרסאות שהבאתי לעיל אות קמב. וכן הבין בשלטי גבורים ריש פ״ג דשבועות מלשון התוס׳ בחולין דמצוה לידור בעת צרה, וכן מוכח מדברי הראשונים בנדרים ט. וז״ל הריטב״א וקשיא לן היכי אמרינן דנדר אסור והלא מקרא מלא דבר הכתוב כו׳ וכתיב וידר יעקב נדר ולא הוי נדבה אלא נדר דהא כתיב כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך כו׳ תירצו בתוס׳ בשעת צרה שאני, (לפנינו בתוס׳ חולין ב: בשעת צרה ״שרי״) דאמרינן בהגדה וידר יעקב נדר לאמר, לאמר לדורות שיהא נודרים בעת צרה פי׳ אם הוא חולה או בנו וכיוצא בו מותר לו לאמר כך וכך אתן אם אתרפא או אם אנצל מצרה זו וזה היה נדרו של יעקב כו׳ לפי שהיה בצרה, ומפני זה נהגו במקצת מקומות ליתן צדקות ושטן למאור בראש השנה ויום הכפורים בלבד לפי שהוא יום הדין שספרי חיים פתוחים לפניו יתברך והוי עת צרה ולפיכך נודרין כדי להנצל מן הדין ונותנין למחרת לאלתר, וכ״כ בנימוקי יוסף שם. וכ״כ בפי׳ התוס׳ בהדר זקנים וברב״ח כאן, ובחזקוני כ׳ לאמר כתיב ״להורות״ לדורות שיהיו נודרין בעת צרתם כמו שהוא נדר בשעת הדחק. ובשולחן ערוך יו״ד סי׳ ר״ג כתב המחבר בעת צרה ״מותר״ לנדור, ולא כתב מצוה לנדור. י״ל דסומך על לשון התוס׳ בחולין ב: והראשונים הנ״ל שכ׳ לשון מותר אעפ״י שמבואר בדבריהם שכן נהגו לעשות. ובש״נ במנח״י מביא גירסא מב״ר אוקספורד לאמר לדורות ״שהיו״ נודרין בעת צרה, וע״פ לשון זה אין ראיה שמצוה לעשות כן, אמנם כל הראשונים מביאים הגירסא ״שיהיו״ וזה מוכיח שמצוה לעשות כן, וכעי״ז בנדרי מצוה מבואר בגמ׳ נדרים ח. נשבעין לקיים את המצוה ומשמע שיש בזה מצוה ומסיים ע״ז קמ״ל ״דשרי״ ליה לאינש לזרוזיה נפשיה, והרמב״ם פ״א מהל׳ שבועות ה״ג כ׳ ומותר לאדם להשבע על המצוה (וכעי״ז בגמ׳ סוטה ח: מפרש במשנה כל הנשים מותרות לראותה, חייבות לראותה. ועי׳ ר״ה כט: מדאורייתא מישרא שרי, אע״ג דהוא מצוה חיובית ובמקא״ה) ועוד י״ל דלשון מצוה היה אפשר לטעות ולפרש דיש בזה מצוה חיובית וכיון דהרמב״ם לא הביא כלל דין זה שמקורו רק מב״ר, לכן כ׳ ע״ז לשון מותר. ובפי׳ משלי לרבי יוסף נחמיאש פכ״ד י׳ התרפית ביום צרה צר כחכה, כ׳ ד״א להזהיר את האדם בבוא עליו צרה שלא יתרפה בבקשות ובתחנונים לפני המקום להצילו מצרתו ולידור נדרים כענין שנאמר ביעקב אבינו ע״ה וידר יעקב נדר ויאמר. והרשב״א בנדרים ט. מפרש דנדר דכתיב גבי יעקב הוי נדבה וז״ל הא דאמרינן שנודרין על הצרה כדרך שעשה יעקב שנאמר וידר יעקב נדר לפי שאותו נדר אינו נדר גמור אלא נדבה והודאה ע״כ. ומקודם לזה כ׳ לבאר המשנה כנדרי כשרים לא אמר כלום דכשרים אע״פ שנודרים בנזירות בלשון נדר מכל מקום לא מקרי נדר אלא נדבה משום שנודרים בנזירות מתוך נדבת הלב ומתכוונין לנדבה גמורה עיי״ש, וכ״כ הר״ן נדרים ט. לבאר באריכות סברה זו וכן הוא בתוס׳ שם י. [ובס׳ ת״ת כאן נשאר בצע״ג על הרשב״א הנ״ל שהרי מפורש בתורה לשון נדר, וכנראה לא ראה תחלת דבריו]. ובשטמ״ק לנדרים כ׳ על הקושיא הנ״ל וההיא דוידר יעקב נדר שקודם מתן תורה היה, מצאתי, ולא נהיר, אלא כמו שאומר המדרש מכאן שמותר לנדור בעת צרה. ובלקח טוב מבואר דס״ל דכאן היה נדר גמור ולא נדבה, שכ׳ וידר יעקב נדר לאמר הוא פתח בנדרים מה בין נדר ונדבה, הנדר דבר שצריך האדם ונודר נדר אם כן וכן יהיה אעשה כן וכן אבל נדבה על [לא] דבר, הוא שאמרו רז״ל נדר דאמר הרי עלי עולה נדבה הרי זו ואין חייב באחריותו, לאמר לדורות שיהיו נודרין בעת צרתם. ועי׳ מדרש תדשא פי״ח. ובפי׳ הרמב״ן ויקרא כב, יח. כי הנדר הוא הבא על דבר שיפליא ממנו שידור לה׳ בצר לו אם תעשה עמי להפליא להצילנו מן הצרה הזאת אביא עולה ושלמים כענין וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי, וידר ישראל נדר לה׳ ויאמר אם נתון תתן. במי שפתח בו תחלה, המשך דברי הב״ר ר׳ יודן בשם ר׳ אידי כתיב וישמחו העם על התנדבם וגו׳ (דה״א כט, ט) ולפי שהיו עסוקין במצות נדבה ועלה בידן לפיכך שמחו. מהו [כתיב בתריה] אומר ויברך דוד את ה׳ לעיני כל הקהל ויאמר דוד ברוך אתה ה׳ אלהי ישראל אבינו (דה״א כט, י) אלהי אברהם ויצחק וישראל אינו אומר אלא אלהי ישראל אינו תולה הנדר אלא במי שפתח בו תחלה, אמר ר׳ יודן עוד מן אתרא לית היא חסירא (מן מקומה אינו חסר) וידרו ישראל (במדבר כא, ב) אינו אומר אלא וידר ישראל, ישראל סבא, וידר יעקב נדר וגו׳ ארבעה הם שנדרו, שנים נדרו והפסידו, ושנים נדרו ונשתכרו, ישראל וחנה נשתכרו, יפתח נדר והפסיד, יעקב נדר והפסיד, (שבא עליו צרת דינה וצרת רחל, תנחומא וישלח ח.) ועי׳ ויק״ר פל״ז.
3. מסורסת היא הפרשה מה שלמעלה למטה בתחלה נדר ואמר אם יהיה אלהים עמדי ואח״כ חזר ואמר לו ה׳ והנה אנכי עמך. על הסדר. אם יתקיימו לי התנאין אני מקיים את נדרי. ועי׳ לקמן מאמר קמה.
4. ויק״ר פל״ה. תנחומא ויצא ג. תנ״י וישלח ב. ודרש זה הוא כמ״ד לעיל אות קמד. דמסורסת היא הפרשה. אמנם לפי מה דמבואר לעיל אות קי. אין הכרח. ובתנחומא שם מוסיף טעם למ״ד שלא השיבו על הפרנסה אמר הקב״ה אם אני מבטיחו על הלחם מהו מבקש ממני עוד לפיכך לא הבטיחו על הלחם. ועי׳ תנ״י ויצא כג.
5. מובא בילק״ש מטות רמז תשפד. וכעין זה בתנחומא וישלח ז. תנ״י שם כ. בקיצור. והדרש שיעקב בקש שיצילו מע״ז ג״ע ושפכ״ד מבואר באריכות בב״ר כאן. ובעל הילמדנו הרכיב ביחד הדרשא לעיל מאמר קמד. עם דרש זה ביחד. וז״ל הב״ר פ״ע ר׳ אבהו ורבנין ר׳ אבהו אמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה מלשון הרע כמה דאת אמר וידרכו את לשונם קשתם שקר (ירמיהו ט, ב.) ונתן לי לחם לאכל מגלוי עריות כמה דאת אמר ולא חשך ממני מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל (לט, טו) לשון נקי, ושבתי בשלום אל בית אבי משפיכות דמים, והיה ה׳ לי לאלהים מעבודה זרה. רבנין פתרין לה בכל עיניינא אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך מעבודה זרה מגילוי עריות משפיכות דמים ומלשון הרע. אין דרך אלא עבודה זרה כמה דאת אמר הנשבעים באשמת שומרון ואמרו חי אלהיך דן וחי דרך באר שבע וגו׳ (עמוס ח, יד). אין דרך אלא גילוי עריות כן דרך אשה מנאפת (משלי ל, כ). אין דרך אלא שפיכות דמים שנ׳ אל תלך בדרך אתם וגו׳ כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפך דם (שם א, טו, טז) אין דרך אלא לשון הרע שנאמר [וידרכו את לשונם] (וישמע את דברי בני לבן וגו׳) ועי׳ ויק״ר ריש פל״ז ומדרש הגדול וישלח צד תקלד.
6. שאין הבטחה לצדיק בעוה״ז, שירא שמא יגרום החטא כמו שדרשו על פסוק זה בברכות ד. מובא לקמן לב. ח. ודרש זה מובא בפירוש הרמב״ן כאן, ועל דרך הפשט מפרש דלשון אם יהיה אינו לשון ספק רק כמו אם יהיה היובל כלומר כשיהיה היובל.
7. פירוש זה מובא במבוא לתנ״י סג. מכ״י לא׳ מראשונים פי׳ עה״ת וז״ל אם יהיה אלהים עמדי וגו׳, ואם לאו לא היה מאמין, אלא אמר יעקב איני יודע אם חלום הוא ואין חלום בלא דברים בטלים, ואם חזיון הוא, לכן אמר כה יעשה לי, וי״א לשון שבועה, כמו כה יעשה לי אלהים (מ״ב ו, לא). וכ״כ בחזקוני דזה לשון שבועה. ועי׳ זח״א רל. זח״ב קצח.
8. בפי׳ הריב״א עה״ת הקשה דלא מצינו שהבטיחו בבגד ללבוש ותי׳ דכתיב ושמרתיך ומצינו שמור גבי בגד צנים ופחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם. ולפנינו במדרש מבואר דקיים לו ובגד ללבוש.
9. עי׳ לעיל מאמר קמה. ובלקח טוב פ׳ נשא וישמרך, שלא יסלק שכינתו מאתך כענין שנאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך וגו׳.
10. כן מבואר גם בשכל טוב כאן ונתן לי לחם לאכול, זו תורה, דכתיב לכו לחמו בלחמי (משלי ט, ה,) ובגד ללבוש זו טלית וכשיזכו בני לתורה יזכה למינוי להשיא בנותיהם לכהונה, ובניהם זוכין ללחם הפנים במקדש, וכן לבגדי כהונה, ובגבולין חלה וראשית הגז. ולפנינו מאמר קנב. מב״ר הביאו הדרש על לחם ושמלה הכתוב גבי גר ואולי יש לפרש גם בב״ר לפי הגירסא ד״א לחם זו לחם הפנים, דדורש כן גם על הפסוק שלפנינו.
11. שמו״ר פי״ט במדב״ר פ״ח. קה״ר ז, ח. תנחומא לך לך ו. משנת ר׳ אליעזר פט״ז שא. בקנה לזה הגר הושיט הקב״ה מזונותיו בקנה כלומר כמו שאדם נותן לחברו בלא שום דחק כאלו היה דבר קל ומועט (פי׳ ב״ר במנח״י). ובמשנת דר״א שם הגי׳ כל ״חיבה שחיבב״ הקב״ה את הגר, וכ״ה במדרש הגדול כאן. ובמדב״ר שם אלו בגדי״⁠ ⁠⁠״כהונה גדולה״ וכ״ה בילקוט. ובכת״י בש״נ במנח״י. ובמדרש אגדה ונתן לי לחם לאכול. מכאן שהצדיקים אינם מבקשים אלא כדי פרנסתן וסיפיקן יעקב לא היה לו אפילו בגד ללבוש בשעה שיצא מבאר שבע אלא רצה עשו להרגו ואליפז היה תלמידו של (יעקב) [יצחק] ואומר איך אעשה שלא אהרגנו ולקיים מצוות אבי גזלו כל ממונו ואפילו כל בגדיו והניחו ערום ועני נחשב כמת. שארבעה נחשבים כמתים. ועי׳ לעיל מאמר כט. סב. צז.
וְקַיֵּים יַעֲקֹב קְיָם לְמֵימַר אִם יְהֵי מֵימְרָא דַּייָ בְּסַעֲדִי וְיִטְּרִנַּנִי בְּאוֹרְחָא הָדָא דַּאֲנָא אָזֵיל וְיִתֵּין לִי לְחֵים לְמֵיכַל וּכְסוּ לְמִלְבַּשׁ.
Yaakov made a vow, saying, “If the Word of Hashem will be my support, and guards me on this path that I am going, and gives me bread to eat and clothing to wear;

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ
וְקַיֵּים יַעֲקֹב קְיָם לְמֵימַר אִם יְהֵי מֵימְרָא דַּה׳ בְּסַעֲדִּי וְיִטְּרִינַּנִי בְּאוֹרְחָא הָדָא דַּאֲנָא אָזֵיל וְיִתֵּן לִי לְחֵים לְמֵיכַל וּכְסוּ לְמִלְבַּשׁ
נֶדֶר – קְיָם, נְדַר
א. השם נֶדֶר ופועל נָדַר מתורגמים בכל מקום כצורתם: ״איש כי יִדֹּר נֶדֶר״ (במדבר ל ג) ״גְּבַר אֲרֵי יִדַּר נְדַר״, ״וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר״ (דברים יב יז) ״וְכָל נִדְרָךְ דְּתִדַּר״, ״כִּי תִדֹּר נֶדֶר״ (דברים כג כב) ״אֲרֵי תִידַּר נְדַר״. ואם כן מדוע תרגם כאן ״וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר״ – ״וְקַיֵּים יַעֲקֹב קְיָם״? וכמוהו עוד פעם אחת: ״וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר... אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם״ (במדבר כא ב) ״וְקַיֵּים יִשְׂרָאֵל קְיָם״, מה טעם השינוי?
לדעת ״עוטה אור״ ״נדר״ נתייחד לנדרי רשות, אבל בשני אלה תרגם קְיָם כי אלה היו נדרים לקיים מצווה: יעקב נדר בעת צרה וגם לתת מעשר, וגם הנדר של ישראל היה מצווה כרש״י שם: ״והחרמתי – אקדיש שללם לגבוה״.⁠1 ו״מרפא לשון״ כתב שלנדרו של יעקב היה דין שבועה ולכן תרגם קְיָם כמו ״או הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה״ (במדבר ל ג) ״אוֹ יְקַיֵּים קְיָם״, ומצינו ששבועה נקראה נדר: ״אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה׳ נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב״ (תהלים קלב ב).
לֶחֶם – לְחֵים, לְחֵים
ב. ביעקב שהסתפק במועט ולא בקש כי אם לחם כמשמעו תרגם ״וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ״ – ״לְחֵים לְמֵיכַל וּכְסוּ לְמִלְבַּשׁ״. אבל בהבטחת הקב״ה לגר ״לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה״ (דברים י יח) תרגם ״מָזוֹן וּכְסוּ״, כל מזונו של אדם.⁠2
1. ״עוטה אור״ (כלל ה, עמ׳ 55) על פי חולין ב ע״ב תוספות ד״ה אבל: ״וא״ת והא כתיב וידר יעקב נדר?... וי״ל דבשעת צרה שרי כדאמרינן בבראשית רבה וידר יעקב נדר לאמר, לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה״. לדעת הרמב״ם מצוות מעשר נתקנה על ידי יצחק ולדעת הראב״ד – על ידי אברהם (עיין מחלוקתם בהלכות מלכים פרק ט א).
2. ״חליפות שמלות״ לדברים שם.
ונדר {יעקב} נדר למימר אן יהווי י״י בסעדי וינטרא יתי באורחא די אנה מהלך בה ויתן לי לחםב למיכל ולבוש למלבשג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וינטר״) גם נוסח חילופי: ״ויטור״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחם״) גם נוסח חילופי: ״מזון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למלבש״) גם נוסח חילופי: ״למלבוש״.
וקיים יעקב קיים למימר אין יהי מימרא די״י בסעדי ויטרינני משפיכות אדם זכאי ופולחנא נוכרא׳ וגילויי ערייתא באורחא הדין דאנא אזיל ויתן לי לחים למיכל וכסו למילבוש.
And Jacob vowed a vow, saying, If the Word of the Lord will be my Helper, and will keep me from shedding innocent blood, and from strange worship, and from impure converse, in this way that I am going; and will give me bread to eat, and raiment to wear,
אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי – אָמַר לוֹ הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ.
וּשְׁמָרַנִּי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה – שֶׁנֶּאֱמַר: וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ.

פרשה ע

[א] וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וגו׳ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל – כְּתִיב: אֲשֶׁר פָּצוּ שְׂפָתָי וְדִבֶּר פִּי בַּצַּר לִי (תהלים ס״ו:י״ד), אָמַר רַבִּי יִצְחָק הַבַּבְלִי וְדִבֶּר פִּי בַּצַּר לִי, שֶׁנֶּדֶר מִצְוָה בְּעֵת צָרָתוֹ, מַהוּ לֵאמֹר, לֵאמֹר לַדּוֹרוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נוֹדְרִים בְּעֵת צָרָתָן. יַעֲקֹב פָּתַח בַּנֶּדֶר תְּחִלָּה לְפִיכָךְ כָּל מִי שֶׁהוּא נוֹדֵר לֹא יִהְיֶה תּוֹלֶה אֶת הַנֶּדֶר אֶלָּא בוֹ.
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ כְּתִיב: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה׳ נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב (תהלים קל״ב:ב׳), לַאֲבִיר אַבְרָהָם וְלַאֲבִיר יִצְחָק אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב, תָּלָה אֶת הַנֶּדֶר בְּמִי שֶׁפָּתַח בּוֹ תְּחִלָּה.
[ב] רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב אִידִי אָמַר כְּתִיב: וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַה׳ וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה (דברי הימים א כ״ט:ט׳), וּלְפִי שֶׁהָיוּ עֲסוּקִים בְּמִצְוַת נְדָבָה וְעָלָה בְּיָדָן לְפִיכָךְ שָׂמְחוּ, לְפִיכָךְ מַהוּ אוֹמֵר: וַיְבָרֶךְ דָוִיד אֶת ה׳ לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל וגו׳ (דברי הימים א כ״ט:י׳), אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֵינוֹ אוֹמֵר כָּאן, אֶלָּא: אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ (דברי הימים א כ״ט:י׳), תָּלָה אֶת הַנֶּדֶר בְּמִי שֶׁפָּתַח בּוֹ תְּחִלָּה.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה עוֹד מִן אַתְרָא לֵית הִיא חֲסֵרָה, וַיִּדְרוּ יִשְׂרָאֵל אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא: וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל (במדבר כ״א:ב׳), יִשְׂרָאֵל סָבָא.
[ג] אַרְבָּעָה הֵן שֶׁנָּדְרוּ, שְׁנַיִם נָדְרוּ וְהִפְסִידוּ, שְׁנַיִם נָדְרוּ וְנִשְׂתַּכָּרוּ. יַעֲקֹב, נָדַר וְהִפְסִיד. יִפְתָּח, נָדַר וְהִפְסִיד. חַנָּה, נָדְרָה וְנִשְׂתַּכָּרָה. יִשְׂרָאֵל, נָדְרוּ וְנִשְׂתַּכָּרוּ. שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר וגו׳ (במדבר כ״א:ב׳).
[ד] רַבִּי אַבָּהוּ וְרַבִּי יוֹנָתָן חַד אֲמַר מְסֹרֶסֶת הִיא הַפָּרָשָׁה, וְאַחֲרִינָא אֲמַר עַל הַסֵּדֶר נֶאֶמְרָה. מַאן דְּאָמַר מְסֹרֶסֶת הִיא הַפָּרָשָׁה, שֶׁכְּבָר הִבְטִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ (בראשית כ״ח:ט״ו), וְהוּא אוֹמֵר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי (בראשית כ״ח:כ׳), אֶתְמָהָא. מַאן דְּאָמַר עַל הַסֵּדֶר נֶאֶמְרָה מָה אֲנִי מְקַיֵּם אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, אֶלָּא כָּךְ אָמַר יַעֲקֹב אִם יִתְקַיְּמוּ לִי הַתְּנָאִים שֶׁאָמַר לִי לִהְיוֹת עִמִּי וּלְשָׁמְרֵנִי אֲנִי אֲקַיֵּם אֶת נִדְרִי. רַבִּי אַבָּהוּ וְרַבָּנָן, רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִּי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, מִלָּשׁוֹן הָרָע, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר (ירמיהו ט׳:ב׳). וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, מִגִּלּוּי עֲרָיוֹת, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל (בראשית ל״ט:ו׳), לָשׁוֹן נָקִי. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים. וְהָיָה ה׳ לִי לֵאלֹהִים, מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. רַבָּנָן פָּתְרִין לָהּ בְּכָל עִנְיָנָא, אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִּי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, מִגִּלּוּי עֲרָיוֹת, מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים, מִלָּשׁוֹן הָרָע. אֵין דֶּרֶךְ אֶלָּא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: הַנִּשְׁבָּעִים בְּאַשְׁמַת שֹׁמְרוֹן וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָן וְחֵי דֶּרֶךְ בְּאֵר שָׁבַע (עמוס ח׳:י״ד). וְאֵין דֶּרֶךְ אֶלָּא גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת וגו׳ (משלי ל׳:כ׳). וְאֵין דֶּרֶךְ אֶלָא שְׁפִיכוּת דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם וגו׳ (משלי א׳:ט״ו). וְאֵין דֶּרֶךְ אֶלָּא לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע (יַעֲקֹב) אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב (בראשית ל״א:א׳).
[ה] וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבּשׁ – עֲקִילַס הַגֵּר נִכְנַס אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר לוֹ הֲרֵי כָּל שִׁבְחוֹ שֶׁל גֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה (דברים י׳:י״ח), אָמַר לוֹ וְכִי קַלָּה הִיא בְּעֵינֶיךָ, דָּבָר שֶׁנִּתְחַבֵּט עָלָיו אוֹתוֹ זָקֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבּשׁ, וּבָא זֶה וְהוֹשִׁיטוֹ לוֹ בְּקָנֶה. נִכְנַס אֵצֶל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

[נסח אחר: עקילס הגר בא ושאל את רבי אליעזר אמר לו הרי חבה שחבב הקדוש ברוך הוא את הגר, דכתיב: ואהב גר לתת לו לחם ושמלה, כמה טוסין אית לי כמה פוסיני אית לי אפלו על עבדי לא משגיחין, נזף ביה ואזיל לגבי רבי יהושע],

אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו רַבִּי דָּבָר שֶׁנִתְחַבֵּט עָלָיו אוֹתוֹ זָקֵן אַתְּ מוֹשִׁיטוֹ לָזֶה בְּקָנֶה. [אזל לגבי רבי יהושע] הִתְחִיל מְפַיְסוֹ בִּדְבָרִים. לֶחֶם, זוֹ תּוֹרָה, דִּכְתִיב: לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי (משלי ט׳:ה׳). שִׂמְלָה, זוֹ טַלִּית, זָכָה אָדָם לְתוֹרָה, זָכָה לְטַלִּית. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהֵן מַשִּׂיאִין אֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַכְּהֻנָּה וְהָיוּ בְּנֵיהֶם כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וּמַעֲלִים עוֹלוֹת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
דָּבָר אַחֵר: לֶחֶם – זֶה הַפָּנִים. וְשִׂמְלָה, אֵלּוּ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה. הֲרֵי בַּמִּקְדָּשׁ. אֲבָל בַּגְּבוּלִים, לֶחֶם, זוֹ חַלָּה. וְשִׂמְלָה, זוֹ רֵאשִׁית הַגֵּז. אָמְרוּ, אִלּוּלֵי אֲרִיכוּת פָּנִים שֶׁהֶאֱרִיךְ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עִם עֲקִילַס הָיָה חוֹזֵר לְסוּרוֹ, וְקָרָא עָלָיו: טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר (משלי ט״ז:ל״ב). וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׂיחָתָן שֶׁל אָבוֹת וַעֲשָׂאָן מַפְתֵּחַ לִגְאֻלָּתָן שֶׁל בָּנִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה אָמַרְתָּ: וְהָיָה לִי לֵאלֹהִים, חַיֶּיךָ, כָּל טוֹבוֹת וּבְרָכוֹת וְנֶחָמוֹת שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְבָנֶיךָ אֵינִי נוֹתְנָן אֶלָּא בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִיְרוּשָׁלָיִם (זכריה י״ד:ח׳). וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה׳ שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ (ישעיהו י״א:י״א). וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְפוּ הֶהָרִים עָסִיס (יואל ד׳:י״ח). וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וגו׳ (ישעיהו כ״ז:י״ג).
וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים וְגוֹ׳ – אָמַר רַבִּי בֶרֶכְיָה, בְּכָל מַה שֶּׁתָּבַע יַעֲקֹב מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֱשִׁיבוֹ. אָמַר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, הֱשִׁיבוֹ וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ. אָמַר וּשְׁמָרַנִי, הֱשִׁיבוֹ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. אָמַר וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, הֱשִׁיבוֹ וַהֲשִׁיבֹתִיךָ. אָמַר וְנָתַן לִי לֶחֶם, וְלֹא הֱשִׁיבוֹ עַל הַפַּרְנָסָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם אֲנִי מַבְטִיחוֹ עַל הַלֶּחֶם, מַהוּ מְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי עוֹד, לְפִיכָךְ לֹא הִבְטִיחוֹ עַל הַלֶּחֶם. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, אַף עַל הַפַּרְנָסָה הֱשִׁיבוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ. וְאֵין כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ אֶלָּא לֶחֶם, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם (תהלים ל״ז:כ״ה).
And Jacob made a vow, saying: If God will be with me, and will keep me in this way that I go, and will give me bread to eat, and raiment to put on, so that I come back to my father’s house in peace, then shall the Lord be my God (Gen. 28:20–21). R. Berechiah maintained that the Holy One, blessed be He, fulfilled all but one of Jacob’s requests. Jacob said: If God will be with me, and He replied: Behold, I am with thee (ibid., v. 15). Jacob said: And will keep me, and He responded: I will keep thee whithersoever thou goest (ibid.). He said: So that I come back to my father’s house in peace, and the Holy One, blessed be He, replied: And I will bring thee back (ibid.). But when Jacob said: And will give me bread, He did not reply. The Holy One, blessed be He, said: If I assured him concerning bread, what else would he ask of Me? Therefore, He did not promise him bread. The sages insisted, however, that He also replied to his plea for bread, since it is said: I shall not forsake thee (ibid.). The word forsake is employed in Scripture only in reference to bread, as is written: Yet I have not seen the righteous forsaken, nor his seed begging bread (Ps. 37:25).
וידר יעקב נדר לאמר – ד׳ הם שנדרו, שנים נדרו והפסידו וב׳ נדרו ונשתכרו. יעקב נדר והפסיד, על שאחר נדרו קדמו עשו בדרך ונתן כל אשר לו דורונות לעשו. יפתח נדר והפסיד, על שנדר שלא כהוגן נזדמנה לו בתו, ועליו הוא אומר גבר רש ועושק דלים (משלי כ״ח ג׳), וזש״ה פרי צדיק עץ חיים (שם י״א ל׳). עיין בילקוט על מעשה יפתח. כיון שבקש להקריב בתו היתה בוכה לפניו הא אבא יצאתי לקראתך והייתי שמחה שנצחת ואתה שוחטני, כן כתוב בתורה שיהיו ישראל מקריבים בני אדם לפני הקב״ה, אין כתוב בתורה אלא מן הבהמה (ויקרא א׳ ב׳) שמא מן האדם. א״ל בתי נדרתי שכל היוצא מדלתי ביתי לקראתי תחלה שאני שוחטו לפני הקב״ה, ומי שנודר חייב לשלם נדרו. א״ל יעקב שנדר וכל אשר תתן לי עשר וגו׳ (בראשית כ״ח כ״ב) ונתן לו הקב״ה י״ב זכרים ונקבה אחת שמא הקריב א׳ מהם להקב״ה. כיון שלא שמע לה, א״ל הניחני ואלך אצל ב״ד שמא זה (נקרע) [ימצא] פתח לנדרך, שנאמר הרפה (לי) [ממני] שנים חדשים [ואלכה] וירדתי על ההרים (שופטים י״א ל״ז), א״ר לוי וכי יש אדם יורד על ההרים, מהו וירדתי, אלא אלו סנהדרים כמד״א שמעו הרים את ריב ה׳ (מיכה ו׳ ב׳). הלכה ולא מצאה פתח, ועליו נאמר גבר רש [ועשק דלים מטר סוחף ואין לחם (משלי כ״ח ג׳), גבר רש] זה יפתח שהיה רש בתורה, גרופית של שקמה היה, ועשק דלים אלו אנשי אפרים שהרגו מ״ב אלף, שנאמר אמר נא שבולת וגו׳ סבולת (שופטים י״ב ו׳), זה לשון ע״ז כאדם שאמר לחברו סאביל, לפיכך מטר סוחף ואין לחם, שהיה מבקש מי שיתיר לו נדרו, ואין לחם, שהסתיר הב״ה ההלכה מהם שלא ימצאו פתח לנדרו, ותנינן אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה [לא אמר כלום, הרי אלו לעולה] הרי אלו ימכרו ויביאו בדמיהן עולה. הא למדנו יפתח הפסיד בנדרו על שנדר שלא כהוגן. ישראל נדרו ונשתכרו, וידר ישראל נדר לה׳ (במדבר כ״א ב׳), וישמע ה׳ בקול ישראל (שם ג׳). חנה נדרה ונשתכרה, שנאמר ותדר נדר (ש״א א׳ י״א) וכתיב ויזכרה ה׳ (שם י״ט).
(כ-כא)
וידר יעקב וגו׳ והיה ה׳ לי לאלהים – וכי תעלה על דעתך שהיה יעקב אבינו אומר אם יעשה לי הב״ה כל התנאים האלה הוא יהיה לי לאלהים, ואם לא לא יהיה לי לאלהים, אלא שהיה מפחד כל ימיו ואומר אוי לי שמא יצא ממני פסלת כשם שיצא מאבותי לכך נאמר והיה ה׳ לי לאלהים שייחד הקב״ה שמו שלא יצא ממני פסלת מתחלה ועד סוף.
ושמרני – שביקש יעקב שיצילהו הקב״ה מע״ז ומגילוי עריות ומשפיכות דמים ולבסוף נכשלו בניו בכולם.
ונתן לי לחם לאכל – מכאן שהצדיקים אינם מבקשין אלא כדי פרנסתן וסיפוקן, 1ויעקב לא היה לו אפילו בגד ללבוש בשעה שיצא מבאר שבע, אלא רצה עשו אחיו להרגו, ואליפז היה תלמידו של (יעקב) [יצחק], ואומר איך אעשה שלא אהרגנו, ולקיים מצוות אבי, גזלו כל ממונו ואפילו כל בגדיו, והניחו ערום, ועני נחשב כמת, 2שארבעה נחשבים כמתים.
1. ויעקב לא היה לו אפילו בגד ללבוש בשעה שיצא מבאר שבע אלא רצה עשו אחיו להרגו ואליפז היה תלמידו של יצחק [כצ״ל] כו׳. רש״י פ׳ ויצא כ״ט י״א הביא וז״ל לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להרגו והשיגו ולפי שנתגדל אליפז בחקו של יצחק משך ידו, א״ל מה אעשה לצווי של אבא אמר לו יעקב טול מה שבידי והעני חשוב כמת ע״כ, ובמדרש רבה פ׳ ואתחנן פ״ב אות כ׳ פעולת צדיק לחיים. א״ר תנחום זה אליפז שגדל בחיקו של יצחק, וכן מובא בשם מדרש דב״ר בילקוט משלי רמז תתקמ״ו ועיי׳ זכור לאברהם בלקוטים דף קפ״ג.
2. שארבעה נחשבים כמתים. ב״ר פע״ה אות ו׳, נדרים דף ס״ד.
(כ-כא)

רמז קכב

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר(תהלים ס״ו:י״ד) ״אֲשֶׁר פָּצוּ שְׂפָתָי וְדִבֶּר פִּי בַּצַּר לִי״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, דְנֶדֶר מִצְוָה בְּעֵת צָרָתוֹ מַהוּ לֵאמֹר, לֵאמֹר לְדוֹרוֹת שֶׁיְּהוּ נוֹדְרִין בִּשְׁעַת הַדְּחָק. יַעֲקֹב פָּתַח בְּנֶדֶר תְּחִלָּה, לְפִיכָךְ כָּל הַנּוֹדֵר לֹא יְהֵא תּוֹלֶה אֶלָּא בּוֹ, דִּכְתִיב (שם קל״ב:ב׳) ״אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה׳ נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב״, לַאֲבִיר אַבְרָהָם וְיִצְחָק לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לַאֲבִיר יַעֲקֹב״, תָּלָה אֶת הַנֶּדֶר בְּמִי שֶׁפָּתַח בּוֹ תְּחִלָּה.
כְּתִיב (דברי הימים א׳ כ״ט:ט׳-י׳) ״וַיִּשְׂמְח⁠[וּ] הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַה׳⁠ ⁠⁠״. לְפִי שֶׁהָיוּ עוֹסְקִים בְּמִצְוַת נְדָבָה וְעָלְתָה בְּיָדָם, שָׂמְחוּ, מַהוּ אוֹמֵר שָׁם ״וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת ה׳ לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל וַיֹּאמֶר דָּוִיד בָּרוּךְ אַתָּה ה׳⁠ ⁠⁠״ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְיִצְחָק לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ״, תָּלָה הַנֶּדֶר בְּמִי שֶׁפָּתַח בּוֹ תְּחִלָּה. אָמַר רַבִּי יוּדָן עוֹד מִן אַתְרָא לֵית הִיא חֲסֵרָא ״וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר״, וַיִדְּרוּ יִשְׂרָאֵל אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא ״וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר״ יִשְׂרָאֵל סָבָא.
אַרְבָּעָה הֵן שֶׁנָּדְרוּ, שְׁנַיִם נָדְרוּ וְהִפְסִידוּ, שְׁנַים נָדְרוּ וְנִשְׂתַּכְּרוּ, יַעֲקֹב נָדַר וְהִפְסִיד יִפְתָּח נָדַר וְהִפְסִיד חַנָּה נָדְרָה וְנִשְׂתַּכְּרָה יִשְׂרָאֵל נָדְרוּ וְנִשְׂתַּכְּרוּ.
רַבִּי אֵיבוֹ וְרַבִּי יוֹנָתָן, חַד אָמַר מְסֹרֶסֶת הִיא הַפָּרָשָׁה וְחַד אָמַר: עַל הַסֵּדֶר נֶאֱמַר. מָאן דְּאָמַר מְסֹרֶסֶת הִיא הַפָּרָשָׁה, שֶׁכְּבָר הִבְטִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (לעיל פסוק טו) ״וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ״ וְהוּא אוֹמֵר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי אֶתְמְהָה מָאן דְּאָמַר עַל הַסֵּדֶר נֶאֱמַר, מַה מְקַיֵּם אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי אִם יִהְיֶה לִי שֶׁיִּתְקַיְּמוּ הַתְּנָאִים שֶׁהִתְנָה עִמִּי אֲנִי אֲקַיֵּם אֶת (נדרו) [נִדְרִי].
רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, מִלָּשׁוֹן הָרָע כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר ״וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר״. וְנָתַן לִי לֶחֶם, מִגִּלּוּי עֲרָיוֹת, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (בראשית ל״ט:ט׳) ״וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ״ וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים וְהָיָה ה׳ לִי לֵאלֹהִים, מֵעֲבוֹדָה זָרָה. רַבָּנָן פַתְרִין לָהּ בְּכָל עִנְיָנָא אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, מִגִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וּמֵעֲבוֹדָה זָרָה וּמִלָּשׁוֹן הָרָע אֵין דֶּרֶךְ אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (עמוס ח׳:י״ד) ״הַנִּשְׁבָּעִים בְּאַשְׁמַת שֹׁמְרוֹן וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָּן וְחֵי דֶּרֶךְ בְּאֵר שָׁבַע״, וְאֵין דֶּרֶךְ אֶלָּא גִּלּוּי עֲרָיוֹת, ״כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת״, וְאֵין דֶּרֶךְ אֶלָּא שְׁפִיכוּת דָּמִים, (שם א׳:ט״ו) ״בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם״. וּכְתִיב (שם טז) ״כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפָּךְ דָּם״. וְאֵין דֶּרֶךְ אֶלָּא לָשׁוֹן הָרָע, דִּכְתִיב (ירמיהו ט׳:ב׳) ״וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר״.

רמז קכג

וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ – עֲקִילַס הַגֵּר נִכְנַס אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אָמַר לוֹ, הֲרֵי כָּל שִׁבְחוֹ שֶׁל גֵּר, ״וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה״ אָמַר לוֹ, וְכִי קַלָּה הִיא בְּעֵינֶיךָ, דָּבָר שְׁנִתְחַבֵּט עָלֶיהָ אוֹתוֹ זָקֵן, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, בָּא זֶה וְהוֹשִיטָהּ לוֹ בְּקָנֶה בָּא לוֹ אֵצֶל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הִתְחִיל מְנַּחֲמוֹ בִּדְבָרִים, ״לֶחֶם״ זוֹ תּוֹרָה כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (משלי ט׳:ה׳) ״לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי״, ״שִׂמְלָה״ זוֹ טַלִּית זָכָה אָדָם לְתוֹרָה זָכָה לְמִצְוֹת, וְלֹא עוֹד אֶלָא שֶׁהֵן מַשִּׂיאִין לַכְּהוּנָּה וּבְנֵי בְּנֵיהֶן מַקְרִיבִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. ״לֶחֶם״ זֶה לֶחֶם הַפָּנִים, ״שִׂמְלָה״ אֵלּוּ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה.
וְהָיָה ה׳ לִי לֵאלֹהִים – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה אָמַרְתָּ וְהָיָה ה׳ לִי לֵאלֹהִים, חַיֶּיךָ כָּל טוֹבוֹת וּבְרָכוֹת וְנֶחָמוֹת שֶׁאֲנִי נוֹתֵן אֵינִי נוֹתֵן אֶלָּא בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה, ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלַםִ״, (ישעיהו ז׳:כ״א) ״וְהָיָה בַּיוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן״, (שם י״א:י״א) ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה׳ שֵׁנִית, ״וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס״, (ישעיהו כ״ז:י״ג) ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל״.
ת֗ם נד֗ר יעקוב נד֗רא קאילא אן כאןא אללה מעי וחפט֗ני פי הד֗א אלטריק אלד֗י אנא סאלכה ורזקני כ֗בזא אכלה ות֗ובא אלבסה.
א. כאן] ליתא ב
אחר כך נדר יעקב נדר לאמור: אם יהיה אלוהים עמי וישמר עלי בדרך הזה אשר אני הולך בה, ויתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש.
אם יהיהא עמדי וגומ׳ – אם ישמור לי אבטחות הללו שהבטיחני למעלה, ואילו הן: להיות עמדי, כמו שאמר: הנהב אנכי עמך (בראשית כ״ח:ט״ו).
ושמרני – ושמרתיך (בראשית כ״ח:ט״ו).
ונתן לי לחם – כמו שאמר: כי לא אעזבך (בראשית כ״ח:ט״ו), והמבקש לחם הוא נעזב, שנאמר: לאג ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם (תהלים ל״ז:כ״ה).
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, פירנצה III.3. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן: ״אלהים״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, פירנצה III.3, ויימר 651. בכ״י פריס 155: ״והנה״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155. בפסוק שלנו: ״ולא״.
אם יהיה אלהים עמדי IF GOD WILL BE WITH ME – if He will keep for me these promises which He has made me that He would be with me, even as He said to me, "Behold, I am with you" (v. 15) (Bereshit Rabbah 70:4),
ושמרני AND IF HE WILL KEEP ME – even as He said to me "And I will keep you wherever you go" (v. 15), (Bereshit Rabbah 70:4)
ונתן לי לחם לאכול AND IF HE WILL GIVE ME BREAD TO EAT – even as He said "For I will not forsake you" (v. 15) (Bereshit Rabbah 70:4), – for one who has to beg his bread is called "forsaken", as it is said "I have not seen the righteous forsaken and his seed begging bread" (Tehillim 37:25).
וידר יעקב נדר לאמר – הוא פתח בנדרים. מה בין נדר לנדבה. 1הנדר על דבר שצריך האדם ונודר נדר אם כן וכן יהיה. אעשה כן וכן. אבל נדבה על דבר. 2הוא שאמרו רז״ל נדר דאמר הרי עלי עולה. נדבה הרי זו ואין חייב באחריותו.
לאמר3לאמר לדורות שיהיו נודרין בעת צרתם. אתה מוצא שכל מי שנדר תלה ביעקב. בדוד כתיב נדר לאביר יעקב (תהלים קל״ב:ב׳). וכתיב ויברך דוד וגו׳ אלהי ישראל אבינו (דברי הימים א כ״ט:י׳).
אם יהיה אלהים עמדי ושמרני – כמו שאמר לי ושמרתיך.
ונתן לי לחם לאכל – כמו שאמר לי כי לא אעזבך.
1. הנדר על דבר שצריך האדם. בכ״י פלארענץ חסר זה עד הוא שאמרו רבותינו. עי׳ אוה״ש שכתב נדר הוא שידור אדם בצר לו להביא איזה גמול. או על תנאי שיקוה בו דבר טוב. ונדבה מתנת חנם לא על תנאי דבר קודם לו.
2. הוא שאמרו רז״ל. ר״ה ו׳ ע״א. וכוונתם נדר האומר הרי עלי. בלי התיחדות לפי שהוא על תנאי. נדבה שאמר הרי זו. בהתיחדות הפרטי שיתן בלי תנאי.
3. לאמר לדורות. ב״ר פ״ע וילקוט רמז קכ״ב.
וידר יעקב נדר – עיקר מלת נדר לשון גלגול, כדכתיב ויגל את האבן (בראשית כט י), ומתרגמינן ונדר ית אבנא. וגללו (שם שם ג), ונדרו. זה שמגלגל עליו איסור על דבר המותר לו, יעקב אבינו פתח תחלה בנדרים, לפיכך כל מי שהוא נודר לא יהא תולה הנדר אלא ביעקב:
לאמר – לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרתם, וסתמו של נדר הוא על דבר שצריך לו לאדם ואמר אם אזכה לכך וכך, אעשה כך וכך, שכך אמר יעקב אם יהיה אלהים עמדי, שיתקיימו התנאים שהבטיחני על הפרנסה, שנאמר כי לא אעזבך (שם), ודומה לו ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם (תהלים לז כה):
וַיִדַר נדר – הנדר על תנאי, ולא היה התנאי שהיה לבו נוקפו בהבטחה שהבטיחו האל, כי ידע כי האל יקיים לו הבטחתו. אלא לא היה התנאי אלא מפחדו שמא יגרם החטא, ולא תהיה ההבטחה קיימת, ולא ישוב אל בית אביו ולא יוכל לעשות מה שנדר.
לחם לאכל ובגד ללבוש – לא שאל יתרון אלא צרכו לבד כדי שיחיה, והמים לא היה צריך לשאול כי בכל מקום ימצא אדם מים לשתות בחנם.
וידר, the vow Yaakov made at this point was a conditional one. The conditional nature did not mean that Yaakov doubted the promise God had made to him and God’s ability to fulfill it; rather he was afraid that just as all of God’s promises presume that the recipient remains worthy of them, so Yaakov was also afraid that some errors he might commit in the future, sinful conduct, would invalidate God promises. This is the only reason that he prefaced the vow with the words: “if God will be with me, etc.” He was afraid that if he would commit a sin or sins he might never see his father’s house again so that he would be unable to fulfill the vow he was about to make.
לחם לאכול ובגד ללבוש, he did not ask God for anything but the bare necessities of life. He did not need to ask for water as people find enough water to drink all over on earth.
וידר יעקב וג׳ – נדר זה אחר החלום1, ויהיה הפתרון לפי זה אם יהיה אלהים עמדי וג׳ – ׳כמו שהבטיחני {בחלומי}, ולא ימנע ממני את זה מונע של עונש ראוי׳2.
ומאמרו ע״ה ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש – הסתפקות עצומה וצמצום נפשו הכבודה על ההכרחי בחיים3.
1. לז. בבראשית רבה (ע:ד) נחלקו חכמים בדבר, וז״ל: ׳רבי אייבו ור׳ יונתן, חד אמר מסורסת היא הפרשה ואחרינא אמר על הסדר נאמרה. מ״ד מסורסת היא הפרשה – שכבר הבטיחו הקב״ה שנאמר והנה אנכי עמך, והוא אומר אם יהיה אלהים עמדי, אתמהא. מ״ד על הסדר נאמרה – מה אני מקיים אם יהיה אלהים עמדי, אלא כך אמר יעקב אם יתקיימו לי התנאים שאמר לי להיות עמי ולשמרני, אני אקיים את נדרי׳, ודעת רבנו כדעה שניה, ומוסיף ביאור שלא נסתפק יעקב בהבטחת הי״ת רק חשש פן יגרום החטא] כמו שביאר לעיל פר׳ וירא (כא:טז), וכ״נ בכוונתו להלן בתחילת פרשת וישלח (לב:יא) ע״ש.
2. לח. לכאורה ר״ל דאפילו יתחייב עונש לא ימנע הקב״ה ענין זה ממנו. [הג״ר שלום שפיץ]. וזה כעין דברי הרד״ק שכתב: ׳לא היה התנאי אלא מפחדו שמא יגרום החטא׳, וכ״כ הרמב״ן ע״פ מאמרם ז״ל בבראשית רבה (עו:ב), וז״ל: ׳וטעם התנאי – שלא יגרום החטא, וכך אמרו בבראשית רבה {אמר} רב הונא בשם ר׳ אחא {כתיב} הנה אנכי עמך, וכתיב אם יהיה אלהים עמדי, אלא מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה׳. [ובאשר לחיוב המוטל על כל מאמין להיות בטוח בהשגחתו יתעלה ללא שום ספק כאשר הובטח ממנו יתעלה על ידי נביאו הנאמן (ע״פ לשון רבנו בספר המספיק, בפרק על הבטחון, הוצאת פלדהיים עמ׳ 308) היינו דוקא כשהובטח מפי נביא, ואינו ענין לכאן שהובטח יעקב ממנו יתעלה ישירות, ראה מש״כ הר׳ כרמיאל כהן בספרו ׳בשלום ובמישור׳ (עמ׳ 60 הערה 54)].
3. לט. השוה דברי הרמב״ם במו״נ (ג:יב) שכתב: ׳אמנם החשובים החכמים כבר ידעו חכמת זה המציאות והבינוהו – כמו שבאר דוד ואמר ׳כל ארחות ה׳ חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו׳ – אמר שהם אשר שמרו טבע המציאות ומצוות התורה וידעו תכליתם, התבאר להם צד החסד והאמת בכל, [...] ומפני הכרח הגוף יבקשו צרכיו ההכרחיים ׳לחם לאכול ובגד ללבוש׳ מבלתי מותר׳.
ובספר המספיק הִרבה רבנו להביא הדגמה מדברי יעקב אלו, והדברים משלימים אלו את אלו. ראה שם בפרק על הפרישות (הוצאת פלדהיים עמ׳ 338) שביאר כדבריו כאן שמקרא זה מסמל פרישותו של יעקב, וכן ראה שם (עמ׳ 372) שהאריך עוד בענין פרישותו של יעקב, והרחיב הדיבור בביאור מעלת ההסתפקות והפרישות [גם ר׳ עובדיה בנו של רבנו הלך בעקבותיו וציטט פסוק זה ב׳מאמר הנברכת׳ שלו (מהד׳ פנטון עמ׳ 104) כהדגמה על הדרך הנכונה שידבק בה האדם השלם]. כמו כן ע״ש (עמ׳ 296) שביאר שלמרות שהאבות לא בקשו כ״א ההכרחי, מ״מ: ׳הי״ת הגדיל חסדו עמהם והשפיע עליהם ברב טובה שלא בקשו ושלא נתכוונו לכך׳. כמו״כ פעם (שם עמ׳ 270) לקח רבנו דוגמת יעקב להדגיש ענין הבטחון שתצטמצם הנפש בבקשת ההכרחי בלבד כמו שנלמד מיעקב, ואילו פעם אחרת (שם עמ׳ 288) הראה שהשתדלות האדם בהשגת ההכרח תשתנה כפי מצבו, שהרי יעקב כשהיה בגפו ביקש רק ׳לחם לאכל ובגד ללבוש׳, ואילו לאחר מכן כשהיה בעל משפחה אמר (להלן ל:ל) ׳ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי׳.
וידר יעקב נדר – ואם תאמר: הא אמרינן טוב מזה שאינו נודר כל עיקר. אלא יש לומר: לאמר כתיב, להורות לדורות שיהיו נודרים בעת צרתם כמו שהוא נדר בשעת הדחק.⁠1
אם יהיה אלהים עמדי – ירא היה פן יגרום החטא.
ויש מפרשים אותו לשון שבועה, כלומר כן יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך וגו׳.⁠2
1. שאוב מבראשית רבה ע׳:א׳.
2. שאוב מספר הג״ן.
וידר יעקב נדר, "Yaakov made a vow;⁠" if you were to ask that according to the Talmud in Chulin, 2 (based on Kohelet 5,4) that it is better not to make any vows than to make vows and not pay them on time, so why did Yaakov make such a vow? The word: לאמור which follows the quote above was added in the Torah to show that Yaakov, who was in dire circumstances, made the vow due to his desperate situation; we are to learn from this that in such circumstances God even welcomes a vow, as it is proof that the person making it has turned to Him for help.
אם יהיה אלוהים עמדי, "if G'd will be with me;⁠" what made him doubt that G'd would be with him? After all he was on an errant for his father to fulfill the commandment to take for himself a suitable wife? Answer: he was afraid that before being able to carry out his mission he might have become guilty of some sin so that he would forfeit that the protection that being on a mitzvah errand would normally afford him.
Some commentators prefer to understand the whole verse as an oath, meaning: "I swear to do this in order that G'd will listen to my prayer. [The reason for this interpretation, I believe, is that otherwise the conditional word אם, "if" in the vow sounds as if he presented G'd with an ultimatum, that he would acknowledge G'd as his G'd only on these conditions first having been met. Ed.]
אם יהיה א-להים עמדי כו׳ – תימ׳ וכי היה אומ׳ בלשון תנאי. והלא לעיל אמ׳ לו בפי׳ הנה אנכי עמך (בראשית כח:טו). וי״ל דלא היה כי אם חלום. וכך אמ׳ אם אמת הדבר כמו שחלמתי ויהיה א-להים עמדי כמו שאמ׳ לי בחלום כו׳. מה״ר משה.
ד״א אם יהיה א-להים עמדי כו׳ – לא היה אומ׳ בתנאי אלא לשון שבועה. כלומ׳ כן יהיה א-להים עמדי. וכן ושמרני כאשר אשוב לבית אבי לשלום. והיה ה׳ לי לא-להים. והאבן הזאת כו׳ (בראשית כח:כב). גן.
וידר יעקב נדר – תימה היאך נדר יעקב. וכן יפתח (שופטים יא:ל-לא). והא קיימא לן בפ״ק דחולין (ב.) דאסור לידור. וצ״ע. וי״ל דאמ׳ בויקרא רבא (???, בראשית רבה ע:א) וידר יעקב נדר לאמר. ש״מ דמותר לישראל שנודרין בעת צרתם. הר״י (עי׳ תוספות חולין ב: ד״ה אבל).
ונתן לי לחם לאכול – זה אשה שנ׳ כי אם הלחם אשר הוא אוכל כו׳ (בראשית לט:ו).
אם יהיה אלהים עמדי – לשון רבינו שלמה: אם ישמור לי הבטחות הללו שהבטיחני, וטעם התנאי שלא יגרום החטא. וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ע״ו:ב׳): רב הונא בשם ר׳ אחא, הנה אנכי עמך (בראשית כ״ח:ט״ו)אאם יהיה אלהים עמדי. אלא מכאן, שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה.
ויתכן עוד על דרך הפשט שאין הספקב בדבר, אבל בכל העתיד יאמר הכתוב כן, כמו: עד אשר אם עשיתי (בראשית כ״ח:ט״ו), וכן: אםג יהיה היובל לבני ישראל (במדבר ל״ו:ד׳) – אם יבא העת שיהיה התנאי אז יתקיים המעשה כלומר בבואו.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בדפוס רומא נוסף כאן: ״וכתיב״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 בשיכול אותיות: ״הפסק״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון, דפוס רומא. בפסוק: ״ואם״.
IF ('IM') G-D WILL BE WITH ME. Rashi comments: "If He will keep for me these promises which He made to me.⁠" The reason for the condition is lest the sin cause the abrogation of the promises. And so the Rabbis said in Bereshith Rabbah,⁠1 "Rabbi Huna said in the name of Rabbi Acha, 'And behold, I am with thee,⁠2 and yet it is written, If G-d will be with me! However, from here you infer that there is no assurance to the righteous in this world.'"
In line with the simple meaning of Scripture it is further possible that the word im does not indicate a doubt in the matter, but such is the way of Scripture when referring to future events, such as: until 'im asithi' (I have done).⁠3 And so also: 'Ve'im' there shall be the jubilee of the children of Israel.⁠4 In all these cases it means if there will come a time when the condition is satisfied, then the deed will be fulfilled, that is to say, ve'im does not mean "if it occurs,⁠" but rather "when it occurs.⁠"
1. 76:2.
2. (15) here.
3. (15) here.
4. Numbers 36:4.
וידר יעקב נדר לאמר – דרשו רבותינו ז״ל מאי לאמר לאמר לדורות שיהי נודרין בעת צרתן. ואע״פ שהזהירה תורה על הנדר ועל השבועה לדבר מצוה מותר. וכן אמר דוד (תהלים קיט) נשבעתי ואקיימה וגו׳.
ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש – זאת שאלת הצדיקים מאת השם לא ישאלו המותרות רק הדבר ההכרחי בלבד שא״א לו לאדם שיחיה בלעדיו. ובידוע כי נטיית אדם אחר בקשת המותרות הוא גורם לו מהומות רבות, ועל כן כל איש ירא את השם ראוי לו שיהיה שמח בחלקו ושיסתפק במעט ושלא יתאוה המותרות וייטיב לבו ביראת השם, הוא שאמר שלמה המע״ה (משלי ט״ו:ט״ז) טוב מעט ביראת ה׳ מאוצר רב ומהומה בו. והביא לזה אות ועדות ומופת הכתוב שאחריו, הוא שאמר (שם) טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו. יאמר כי ייטב לבני אדם המעט בחברה שתנעם להם יותר מן המרובה והמטעמים בחברת השונאים.
והענין הזה הביא למשל על מדת ההסתפקות, וממנו יש ללמוד ק״ו שיש לו לאדם להתפייס ולהסתפק במעט באהבת הש״י וביראתו יותר מתוספת הממון מן הגזל והחמס. וכן שלמה המלך ע״ה התפלל על מדת ההסתפקות הוא שאמר (משלי ח) הטריפני לחם חקי. ביאר כי הריש והעושר מדות מגונות מביאות אותו לעבור על מצות התורה, כי עם הריש יצטרך אדם להחניף את הבריות, כענין שכתוב (משלי י״ח:כ״ג) תחנונים ידבר רש, ועם העושר יבא האדם אל המותרות ויקנה לעצמו גסות הרוח וגבה לב, כענין שנאמר (שם) ועשיר יענה עזות, עד שישימנו תועבה, שנאמר (שם ט״ז) תועבת ה׳ כל גבה לב. ומפני זה אמר ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי.
ודע כי לולא שיצר לב האדם רע מנעוריו, הומה אחר תאות יתרון העושר והכבוד בעוה״ז לא היה ראוי לו שידאג במה שלא קנה מן המותרות רק שיבקש דבר המוכרח, כי מה שהוא מוכרח הקב״ה יזמינהו לידו יום ביום, וכענין שכתוב בפרשת המן (שמות ט״ז:ד׳) ולקטו דבר יום ביומו, כי לא היה אפשר להם להצניע מן המן לזמן ידוע ואפילו מיום אחד למחרתו, ומתוך שהיו בוטחים בהש״י היה מזמינו להם יום יום, וכבר דרשו רז״ל בענין הפרנסה הקב״ה זן את כל העולם כלו מקרני ראמים ועד ביצי כנים וזהו שאמר הכתוב (תהלים קמ״ה:ט׳) ורחמיו על כל מעשיו. וכבר אנו רואים לעין בסדר העולם והנהגתו שהיא בחכמה עמוקה ונפלאה שהקב״ה מזמין לבריותיו וממציא להם הדבר ההכרחי, ומה שהוא מוכרח יותר הוא מצוי יותר ומה שאינו מוכרח כל כך אינו מצוי כל כך. כענין המרגליות ומיני אבנים יקרות שאינן מצויות כל כך בעולם ואינם תחת יד כל אדם לפי שאינם מוכרחות כל כך, שהרי הבריות יכולין לחיות זולתן, אבל המזון שהוא מוכרח יותר מן המרגליות הוא יותר מצוי מן המרגליות, שהרי תמצא התבואה והמזון בשוקים וברחובות מה שלא תמצא המרגליות, והמים שהם מוכרחים יותר מהמזון שהרעב יכול אדם לסבלו שנים וג׳ ימים, ולא כן הצמא כי אפילו זמן מועט לא יכול אדם לסבול ע״כ המים מצוים יותר מן המזון כי תמצאם בכל מקום במדינות ואפילו בדרכים, והאויר שהוא יותר מוכרח מן המים שהרי חשק הצמא יוכל אדם לסבול מיל אחד או פרסה אחת אבל בלי האויר לא יוכל אדם ולא כל חי להתקיים אפילו רגע ע״כ הוא מצוי יותר שלא תמצא מקום ריק מן האויר ואפילו במקום שהכותל עומד שם האויר. והא למדת שהדברים המוכרחים הם מצויים יותר בעולם כי הקב״ה בחכמתו הגדולה סדר את עולמו בהן והזמינן לבריותיו. וע״כ שאל יעקב הצדיק לחם לאכול ובגד ללבוש שהוא הדבר המוכרח, ושאל מדת ההסתפקות שהיא שאלת הצדיקים ולא שאל המותרות, כי התורה מואסת בהן עד שתמנע אותם ואפילו מן המלך, הוא שכתוב (דברים י״ז:י״ז) לא ירבה לו סוסים ולא ירבה לו נשים וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. (כ״כ החכם בספר חובת הלבבות).
וידר יעקב נדר לאמור, "Yaakov vowed a vow, saying, etc.⁠" Bereshit Rabbah 70,1 concentrating on the apparently extraneous word לאמור, wants to know the need for this word. The answer given is that Yaakov wanted to teach his future offspring that the time to make vows is when one finds oneself in difficulties one does not know how to extricate himself from. Although, as a general rule, the Torah frowns on the making of vows, when a person vows due to finding himself in distress this is perfectly permissible. This why David said (Psalms 119, 106) "I have sworn an oath and I mean to keep it.⁠"
ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, "and He will give me bread to eat and clothes to wear, etc.⁠" This is what the righteous ask of God. They are only allowed to pray for necessities, the definition being things which a human being cannot do without. We are all aware that man has a tendency to ask for things which he could do well without and these are the very things which are liable to cause him problems, confusion, aggravations. This is why it befits a truly God-fearing individual to practice the advice of our sages (Avot 4,1) that the truly wealthy person is he who enjoys the portion God has allotted to him. Solomon expressed the same sentiment when he said (Proverbs 15,16) "better a little with fear of the Lord, than a great treasure with trouble.⁠" Solomon immediately provides an illustration of what he means when he said in verse 17 of the same chapter: "better a meal of vegetables where there is love, than a fattened ox where there is hate.⁠"
[At this point the author sermonizes on this theme quoting various sources which all convey the same lesson. I have decided to omit this. — Ed.]
The author claims that gemstones, etc. which are found only in a few places on earth are proof that one can do well without them. Had they been necesssary, God would have provided them in abundance. Similarly, the author distinguishes between one kind of necessity and another. Whereas a person can go for days without eating, he can only survive a relatively short time without water or other drinks. This makes water a more urgent necessity than food. Air, on the other hand, is even more critical to man's survival than water, as one cannot even live for 10 minutes when one is deprived of air to breathe. Yaakov asked for the kind of necessities which are essential but not critical every minute of the day.
ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש – תימ׳ בשלמא לחם מצינו שהבטיח לו הקב״ה אבל בגד לא. וי״ל דכתיב ושמרתיך ומצינו שמור גבי בגד צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם. וי״מ דבגד ללבוש מצינו שהבטיח לו הקב״ה דכתיב כי לא אעזבך ומי שאין לו בגד הוא נעזב שנאמר ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה.
וידר יעקב נדר לאמר – מהו לאמר. לאמר לדורות שיהיו נודרין בעת צרתם דאע״ג דכתיב טוב אשר לא תדור. בעת צרה מיהא יכול לידור ולשלם נדרו לאחר זמן וכן מצינו שנדרו ישראל בעת צרתם שנאמר וידר ישראל נדר לה׳ ויאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי וכן מצינו בדוד מלך ישראל שנדר בעת צרה שנאמר עולות מחים אעלה לך וכו׳. ומכאן סמכו לנדור בשביל החולים.
אם יהיה אלהים עמדי – הפשט כך הוא אין זה תנאי אלא שבועה והכי הוא אומר כן יהיה אלהים עמדי וכן ישמרני כי כאשר אשוב אעשה האבן הזאת בית אלהים. וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ולעולם לא על תנאי נדר. ד״א אם יהיה אלהים עמדי שלא אעבוד ע״ז. ושמרני משפיכות דמים. בדרך מגילוי עריות שנאמר כן דרך אשה מנאפת. ונתן לי לחם. אז עשר אעשרנו לך. וכאשר בא יעקב לארץ שכח אותו נדר א״ל הקב״ה שכחת נדרך חייך תהיה נכשל באותן שלשה דברים וכן היה נכשל בע״ז דכתיב ויתנו את אלהי הנכר אשר בידם. נכשל בשפיכות דמים דכתי׳ ויקחו שני בני יעקב איש חרבו. נכשל בגילוי עריות דכתי׳ ותצא דינה בת לאה.
ונתן לי לחם לאכול וכו׳ – וא״ת ידענו שהבטיחו לחם שנאמר כי לא אעזבך ואעזבך ר״ל לחם כי מצינו עזיבה גבי לחם דכתיב ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם אלא בגד ללבוש היכן הבטיחו. וי״ל מדכתיב ושמרתיך ומצינו שמירה גבי בגדים דכתיב צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם.
אם יהיה אלהים עמדי – פשטיה דקרא אין זה תנאי אלא לשון שבועה כן יהיה אלהים עמדי וגו׳.
אם יהיה אלוהים עמדי, "as surely as G–d will be with me;⁠" the plain meaning of this verse is not that Yaakov spelled out a condition, but that he swore an oath to G–d.
אם יהיה אלהים עמדי ושמרני – יש תמיהה איך היה אומר יעקב לשון אם משמע שהיה מסופק ממה שנדר לו הקב״ה וי״ל דהיה אומר בלשון שבועה וה״פ אם יהיה אלהים עמדי כלומר כה יהיה עמדי וכה ישמרני בדרך ונתן לי לחם לאכול וכן ישיבני בשלום שהאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים.
אם יהיה אלהים עמדי – שישמור לי הבטחתו שהבטחני שלא יגרום החטא שהצדיקים אינם מאמינים בעצמם.
וי״מ: משום שלא היה אלא חלום אמר אם יהיה החלום אמת ויתקיים בי החלום.
וי״מ: לשון שבועה כן יהיה השם עמדי ושמרני בדרך כן כאשר אשוב בשלום לבית אבי שיהיה השם לי לאלהים. והרמב״ן פי׳ שיש מלת אם שאינה תנאי כמו אם יהיה היובל לבני ישראל שפי׳ כשיהיה היובל וכמו אשר אם עשית שבדבר העתיד נופל בו לשון אם פי׳ כשיבא הזמן שיהיה התנאי קיים אז יתקיים המעשה:
אם יהיה אלוהים עמדי, "if God will be with me, etc.⁠" He referred to God's personal promise to him that He would not become a victim of the way of the righteous who are forever fearful of not possessing sufficient merit, and therefore consider any assurance to them by God as only conditional, i.e. אם. [the problem in the text is how did Yaakov dare to apply the word "if" to God's promise. Ed.]
Another view of this line is the reason why Yaakov prefaced this line with the word אם, "if,⁠" is not that he conditioned his continued righteous way of life on God's protection, but that seeing it was based on a dream, he could not be sure that this was a divine revelation rather than wishful thinking on his part. Divine promises experienced in a dream may be just that, a dream without substance.
Still another interpretation of this verse is that it was an oath. "Just as I am certain that God will be with me and that I will return safely to my father's house, so I am certain that after that I will erect a house of God on this site.⁠"
Nachmanides states that the word אם does not necessarily have to mean a conditional "if.⁠" An example of such a different meaning of the word אם is found in Numbers 36,4 ואם יהיה היובל לבני ישראל, where it means: "and when the Jubilee year will arrive for the Children of Israel, etc.⁠" Yaakov refers to what he will do as soon as God's promise to him has been fulfilled.
וידר – ג׳ במסורה וידר יעקב. וידר ישראל. וידר יפתח. לומר שהצדיקים היו נודרין והראשון שנדר היה יעקב וזהו אשר נשבע לה׳ נדר לאביר יעקב למה אמר אביר יעקב לפי שהוא פתח בנדרים תחלה.
ללבוש – ב׳ במסורה הכא ואידך ללבוש את הבגדים. מלמד שיעקב היה כהן גדול כדאיתא בב״ר אמר הקב״ה למיכאל אתה עשית יעקב כהן גדול שלי בעל מום שהוא צולע על ירכו חייך שאתה צריך להיות כהן גדול למעלה במקומו זה שאמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש שתקיים לי הכהונה שקניתי מעשו שהעבודה היתה בבכורות.
וידר יעקב נדר לאמר – וקשה דאמר במסכת חולין (ב׳ א׳) טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, וא״כ איך נדר יעקב. וי״ל דבשעת צרה שאני דאז מותר, וזהו לאמר – לאמר לדורות לנדור בעת צרתם, כדאמר בבראשית רבה (פ״ע) וכן בדוד הוא אומר (תהלים ס״ו ט״ו) עולות מחים.
אם יהיה אלהים עמדי – וקשה א״כ היה עובד את רבו ע״מ לקבל פרס. וי״ל לשון שבועה הוי כאלו אמר בשבועה אעשה זאת מה שיתנני.
וידר יעקב נדר לאמר: אם תדבק השגחת ה׳ בי, וישמרני מכל רע בדרך הזה אשר אנכי הולך, ויתן לי מה שיספיק ללבוש ולמזון,
התועלת העשירי הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם שיהיה נבהל להון, אבל יספיק לו ההכרחי. הלא תראה שיעקב אבינו לא שאל מה׳ יתעלה כי אם ההכרחי, והוא לחם לאכול ובגד ללבוש.
(כ-כא) וידר שם נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי וכו׳ והכוונה כי לצאת מידי ספקו בענין ההוא הנפלא הנה הוא תלה אמתתו במה שימשך מקיום המאמרים שנדברו לו שם שאם יתקיימו בו כלם על הדרך שהובטחו אליו ויוחלט אליו האמות שהיתה משאת נבואה גמורה נמשכת לו שם משלמות המקום עם היותו בלתי מוכן לגמרי ותחול עליו יראת המקום ההוא וכיבודו ואם לא יתאמתו אצלו ידע שהוא ענין חלום בעלמא ושיעור מאמריו אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה׳ לי לאלהים כמו שנראה אליו לגמרי וצירף בדבריו ונתן לי לחם לאכול וכו׳ למה שחוייב שהאיש הנראה אליו ה׳ במראה הנבואה לא יחסר כל. וע״ד שאמר שלמה ריש ועושר אל תתן לי וכו׳ (משלי ל׳:ח׳). והנה כאן רמז אל הג׳ העניינים המוטלים עליו יתברך לאומה זו כדרך הבעל לאשתו והם שאר כסות ועונה. אמנם העונה היא התיחדות האלהי עמה והדבוק התמידי בבית אחד כי על זה אמר ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה׳ לי לאלהים. כי עתה אין השעה הגונה לזה הדבוק וההתיחדות. ואולם בשובו נאמרו שם דברים מעידים על ההויה וההתיחדות הזה כאשר תראה משם נפלאות מתורתנו שתתפלא.
אם ישמור לי הבטחות הללו שהבטיחני להיות עמדי. אמ׳ אם ישמור לי במקום אם יהיה עמדי מפני שאין מלת אם המסופקת נופלת על הנבואה עצמה שאמר לו הנה אנכי עמך רק על קיומה פן יגרום החטא כדכתב רש״י גבי קטונתי מכל החסדים וכדאיתא בברכות גבי וירא יעקב וכן אמרו בב״ר רבי אבהו ורבי יונתן חד אמר מסורסת היא הפרשה וחד אמר על הסדר נאמרה מאן דאמר מסורסת היא הפרשה שכבר הבטיחו הקדוש ברוך הוא והנה אנכי עמך והוא אומר אם יהי׳ אלהים עמדי אתמהא ומאן דאמר על הסדר נאמרה מה אני מקיים אם יהיה אלהים עמדי אלא כך אמר יעקב אם יתקיימו כל התנאים שאמר לי להיות עמי ולשמרני אני מקיים את נדרי ופי׳ ואם יהיה היובל לבני ישראל כבר היה רבי יהודה אומר מכאן שעתיד היובל ליפסק ולחזור ופי׳ ואם תקריב מנחת בכורים היה רבי יהודה אומר עתידה מנחת בכורים ליפסק ולחזור בת״כ:
והמבקש לחם הוא נעזב. אבל הבגד אף על פי שאינו בכלל לא אעזבך י״ל דאגב הלחם הזכיר גם הבגד אך קשה מושבתי בשלום שפרש״י בשלום שלם מן החטא שלא אלמד מדרכי לבן שאין זה מכלל הבטחות ולא מהמתחייב מהן:
(כ-כא) ואמנם אמרו בנדרו אם יהיה אלהים עמדי אפשר לומר שיעקב להיות זאת התחלת נבואתו נסתפק אם היה ענינו חלום נבואיי או אם היה חלום דמיוני מבלי נבואה. ועם היות שהרב המורה בפמ״א ח״ב כתב שיעקב הרגיש בעצמו שהיה החלום נבואה ממש ולכן אמר אכן יש י״י במקום הזה שהחליט המאמר שהיתה השגתו נבואיית וחוץ מכבוד תורתו. כי הוא לא אמר על חלומו שהיה נבואה אלא אל המקום ההוא שהיה מושגח ומושפע ולא יתחייב מזה שיהיה חלום החולם שמה נבואיי. ולכן נרחיק זה והנה בשמואל נאמר שטרם ידע את י״י וטרם יגלה אליו דבר י״י היה קורא אותו י״י והוא היה חושב שעלי קראו ולכן אין להרחיק שיהיה יעקב מספק בחלומו אם היה נבואיי אם לא בהיותו בתחלת נבואתו ומפני זה נדר את נדרו ואמר אם יהיה אלהים עמדי. והרמב״ן כתב שלא אמר אם יהיה אלהים עמדי כמסתפק אלא שכן הוא דרך הלשון כמו עד אשר אם עשיתי. אם יהיה היובל לבני ישראל. והיותר נכון אצלי כי מפני שאמרו לו בחלומו יעודים לענין זרעו ויעודים לענין עצמו רצה לעשות בחינה בקרובים אליו בזמן ואמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני וגו׳ ויתן לי ההכרחי בלבד והוא לחם לאכול ובגד ללבוש לחם צר ומים לחץ וכסות איזה שיהיה ושבתי בשלום אל בית אבי והם הדברים אשר הבטיחו במראה לעצמו כי הנה לחם לאכול ובגד ללבוש נכלל במאמר והנה אנכי עמך. הנה אם יתקיים זה ולא יגרום החטא למנעו הנה אז אדע ששאר היעודים שנאמרו על זרעי יתקיימו בהכרח והם והיה י״י לי לאלהים רוצה לומר שתרבה השגחתו בזרעי כאשר דבר לי.
וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי – הספק בכאן מבואר איך שם ספק בדברי השם. ורבו הפירושים. ורבותינו זכרונם לברכה תירצו ואמרו במקום אחר. כי אסור לנסות את השם חוץ מבמעשרות שכתב בפי׳ הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת. ונראה כי בזאת תירצו זה הספק ביעקב. וכן אמרו שאסור לנסות את השם שנא׳ לא תנסו את ה׳ אלהיכם. והנסיון כמו שעשו במסה שאמרו היש ה׳ בקרבנו אם אין כי הנסיון הוא אין. ולא כמו שאמר יעקב אם יהיה אלהים עמדי. ואם כן איך נסה יעקב את השם. לזה אמרו בכל אסור לנסות חוץ מבמעשרות שאמר בהם ובחנוני נא בזאת. והנסיון הוא אין ולא. וזהו אם לא אפתח לכם. והיה ראוי שיאמר ואני אפתח לכם. אבל אמר ובחנוני נא בזאת. והבחינה והנסיון הוא שתוכלו לומר אם לא כמו שאמר יעקב אם יהיה אלהים עמדי. וזהו אם לא ואז אני אפתח לכם. וזה ההיתר מאין מצאו הנביא מיעקב שאמר במעשרות אם יהיה אלהים עמדי וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. ולכן אתם עשו כמוהו והביאו את כל המעשר ובחנוני נא בזאת אם לא. אם תתן לי אתן מעשר ואם לא מהיכן אתן מעשר מן הגורן או מן היקב. ולכן תמצא שאמר יעקב ראש לנודרים שנאמר וידר יעקב נדר מהו לאמר. לאמר וללמד לכל בני עולם כשיהיו בצרה לא יאמרו מקרה הוא היה לנו. או שיקללו במלכם אגב צעריהו כמוזכר בתעניות ביאשיהו דכתיב ביה ויורו המורים והוה רחיש בשפותיה. וגחין עליה ירמיהו דילמא אגב צעריה אומר מילתא כלפי שמיא. שמע דהוה אמר צדיק הוא ה׳ כי פיהו מריתי. ומה יש להם לעשות שיזכרו וישובו אל ה׳ ויאמר ה׳ הצדיק וידרו נדרים לשיצילם השם. אחר שהוא הגורם בעונותיהם. ולכן שמו ליעקב ראש לנודרים. אחר שתכליתו לא היה אלא ללמד בני יהודה לשוב אל ה׳. וזהו לאמר לאחרים. וכן נראה שתירצו רז״ל באופן אחר כאומרם אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה. ואין דרך אלא ע״ז שנאמר הנשבעים באשמת שומרון ואמרו חי אלהיך דן וחי דרך באר שבע. ואין דרך אלא ניאוף שנאמר כן דרך אשה מנאפת. ואין דרך אלא לשון הרע שנאמר וישמע את דברי בני לבן. וכתיב שם וישם דרך שלשת ימים. ואין דרך אלא שפיכות דמים שנא׳ דרך ירצחו שכמה. והרצון בזה כי יעקב לא שם ספק בדברי השם יתברך. כי יודע היה שכולם אמת. אבל ביקש מהשם יתברך שיצילהו משפיכות דמים ומלשון הרע ומגילוי עריות. לפי שאלו דברים שהם ביד השם לתת סיוע והכנה לאדם להעבירו מראות הדברים הבלתי ראויים. כאומרו העבר עיני מראות שוא. וכן אמר דרך שקר הסר ממני וכן רבים. ואמר כי אם השם יסייעהו באלו הדברים. להוציא מרשת רגליו יהיה סבה שישלים השם דברו הטוב אשר דבר עליו ואז יוכל להשלים נדרו. ולפי שהשם ית׳ השלים דבר עבדו והוא איחר נדרו שאמר אם יהיה אלהים שנכשל באלו הדברים כולם. ע״ז הסירו את אלהי הנכר. שפיכות דמים וגילוי עריות משכם. ובמדרש הזוהר תירצו באופן אחר איך אמר אם יהיה אלהים עמדי. אמר יעקב לפי שהיה חלום והחלומות מהם אמת ומהם שקר. אם יהיה אמת כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך:
ויש אומרים כי מלת אם במקום הזה אינו תנאי. אלא אמיתית אם יהיה היובל. ושאל מאת השם יתברך שישלימהו האל בענינים אחרים הכרחיים והם שני דברים. אחד טבעי ואחד רוחני נפשיי. ועל אלה השני דברים נדר נדרו. והטבעי הוא ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. ובזה כלולים כל הדברים ההכרחיים כולם. והנפשיי הוא במה שאמר והיה ה׳ לי לאלהים. רצה שתהיה השגחתו עליו תמיד לא בלכתו לדרך ובשובו לבד. ובשאלה הקדים הטבעי. וכנגד הנפשיי אמר. והאבן הזאת יהיה בית אלהים לי ולזרעי לדרוש את השם ית׳ ולהתפלל אליו. וכל אשר תתן לי מהקניינים עשר אעשרנו לך. לאות פי ממך הכל עד כאן. והנראה בזה כי יעקב אמר לפי שהוא ראה עצמו שלם במראה הזאת שהשיג דבר שלא השיגו הראשונים והאחרונים. ומצד אחר ראה עצמו חסר מאבותיו במה שאמר לו השם אני ה׳ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. ומן הדין היה ראוי שיאמר אני ה׳ אלהיך או אני ה׳ אלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהיך. ולכן היה מצטער ואומר כמו שאמר חזקיהו הנה לשלום מר לי מר. אפילו בשעה שהקב״ה נתן לי שלום מר לי מר שאמר שם וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי כמוזכר בברכות. וכן אמר יעקב אני הייתי רוצה שיבשרני השם יתברך בזכותי ולא בזכות אבותי. ואפילו המשל הדיוט מסכים על זה. ולכן כשהקיץ משינתו. ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה. כי מצד השגתו הקדושה השגתי זו ולא מצדי. וזה לך האות שהשם יתברך אומר לי אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. ולכן התחיל בנדרו ואמר אם יהיה אלהים עמדי. כלומר בשבילי ולא בזכות אבותי. וזהו ונתן לי לחם לאכול בשבילי. ושיהיה שם ה׳ נקרא עלי לומר אלהי ישראל. כמו שאמר אלהי אברהם ואלהי יצחק. וזהו אם יהיה אלהים עמדי כמו שהוא נקרא עליהם. ופירש מאמרו ואמר והיה לי לאלהים. שיהיה שמו נקרא עלי לומר אלהי יעקב כמו עליהם. ואז כשאהיה שלם עם אבותי. האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים. שתקרא עליה שם אלהי יעקב כאומרו אל בית אלהי יעקב. וכל זה להשלים נפשו ולעלות במעלות אבותיו ולהתיחד בסוד המרכבה להיות רגל שלישי מהמרכבה. בוא וראה איך השם ית׳ השלים דברו ועצת מלאכו. כי בשובו מפדן ארם בנה מזבח להשלים נפשו כמו שעשו אבותיו. ומיד ייחד השם ית׳ שמו עליו מתחלה ועד סוף. וקרא שמו עליו אלהי ישראל. וזה שאמר שם ויבא יעקב שלם עיר שכם ככל אבותיו. מה כתיב שם ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל. כמו שאמר למעלה אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. ולכן אמר אם יהיה אלהים עמדי ואע״פ שנראה דבר זר. אחר שהיה להשלים נפשו בשלימות האמיתי לא היה לו גנות בזה:
אם יהיה אלהים עמדי – להסיר מעלי כל מעיק ומונע המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, כאמרם זכרונם לברכה: ׳שלשה דברים מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו... גוים ורוח רעה ודקדוקי עניות׳ (ערובין מ״א:).
ושמרני – מן רעי גוים המתקוממים ומכריחים.
ונתן לי לחם לאכל – שלא יכריחני העניות לעבור על דעתי ועל דעת קוני.
אם יהיה אלוהים עמדי, to remove from me all the pressures which I am under, pressures which prevent man from giving his attention to matters which should receive his attention, i.e. to God and what He expects from man. What troubled Yaakov was what our sages in Eyruvin 41 described as the three problems which are liable to unbalance someone’s mind as well as his relationship to his Creator. They are: gentiles, being involved personally in natural disasters, and excessive poverty.
ושמרני, from wicked gentiles who would force him to change his lifestyle;
ונתן לי לחם לאכול, so that I will not be forced to violate both my own integrity and that ordained for me by my Maker.
אם ישמור כו׳. שקשה הרי הבטיח אותו הקב״ה ״והנה אנכי עמך וכו׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק טו), ולפיכך על כרחך צריך לפרש אם ישמור ההבטחה וכו׳, ומאחר שפירושו אם ישמור הבטחה הזאת שהיא ״אנכי עמך״ צריך לומר שהזכיר יעקב גם שאר הבטחות, דאם לא כן מאי שנא הבטחה הזאת, ולפיכך פירש רש״י כל אחד ואחד על שמירת הבטחה. ואל יקשה לך אחר שכבר הבטיח אותו הקב״ה אם כן מאי מספקא ליה, שיש לומר שהיה מתירא שמא יגרום החטא או נתמעט זכיותיו, כמו שאמר ״קטונתי מכל החסדים״, ולפיכך אמר שאם על כל פנים יקיים השם יתברך הבטחתו ולא יגרום החטא, ועל זה היה נודר (כ״ה ברא״ם):
והמבקש לחם קרוי נעזב וכו׳. והטעם נראה לי שנקרא ״נעזב״ מפני שהוא דבר שצריך לו תמיד, ואינו כמו שאר דברים שצריך לו לפרקים, ולפיכך המבקש לחם הוא נעזב לגמרי. ומאחר שהוא יתברך משגיח עליו לתת לו לחם – משגיח עליו בכלו לתת לו בגד ללבוש גם כן, ולפיכך אמר יעקב ״ובגד ללבוש״ אף על גב דלא הוי זה בכלל ״כי לא אעזבך״, מכל מקום מצד זה הוא בכלל ״כי לא אעזבך״, כי אחר שמשגיח עליו בלחם משגיח עליו לתת לו כל פרנסתו, ונותן לו בגד ללבוש:
אם יהיה אלהים עמדי וגו׳ – חלילה לומר שהיה יעקב מסופק בהבטחת השי״ת כי כבר אמר לו האלהים והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, אלא ביאור הענין הוא שיעקב לא בקש כלל על שמירת הגוף שכבר הובטח בו, אלא בקש עכשיו על שמירת הנפש מן החטא, והעד על זה כי בהבטחת הש״י נאמר ושמרתיך בכל אשר תלך ויעקב אמר ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך והיה לו לומר ושמרני בכל אשר אלך, גם מלת אנכי מיותרת לגמרי הקב״ה אמר והשיבותיך אל האדמה, תלה ההשבה בהש״י, ויעקב אמר ושבתי בשלום אל בית אבי, תלה ההשבה בעצמו, הש״י אמר אל האדמה, ויעקב אמר אל בית אבי, מכל השנויים האלו נוכל ללמד שיעקב לא ביקש כי אם על שמירת הנפש מן החטא, כי זה דבר התלוי בבחירתו של אדם וצריך גם עזר אלהי, שכן התפלל דוד ואמר (תהלים קי״ט:ל״ז) העבר עיני מראות שוא, לכך הזכיר בשמירת הגוף ושמרתיך בכל אשר תלך, הזכיר לשון כל, כי כל הדרכים בחזקת סכנה והליכתו בדרכים רבים, אמנם הדרך הטוב אינו כ״א אחד, ע״כ אמר ושמרני בדרך הזה, כמראה באצבע אל איזו דרך מיוחד אשר יאמר עליו כי הוא זה, והוא דרך ה׳ בתורה ומצות, כי כבר אמר אכן יש ה׳ במקום הזה כי משם תצא תורה, ע״כ אמר הזה כמראה באצבע על דבר שהוא לפניו, והוא בית אלהים אשר ממנו דורכים דרך סלולה לילך בדרכי הש״י. ולפי שההליכה בדרך התורה תלוי בבחירתו של אדם, ע״כ הוסיף מלת אנכי ואמר אשר אנכי הולך, כי בי תלוי הדבר בצירוף העזר האלהי אשר עליו אמר ושמרני. ולכך אמר ושבתי בשלום שלם מן החטא, ותלה ההשבה בעצמו כי הדבר תלוי בבחירתו כאמור. ובענין שמירת הגוף אמר והשיבותיך אל האדמה כי ארץ ישראל עיני ה׳ דורש בה תמיד, ע״כ ביותר הוא צריך שמירה בחו״ל מבארץ, לפיכך לא הוצרך הבטחה כי אם שיושיבו אל האדמה לא״י וכבואו אל האדמה הרי הוא נשמר ממילא. אבל בענין השמירה מן החטא שלא ילמד מדרכי לבן ולאו דווקא לבן שהרי אפילו הכנעני יושב הארץ לא טוב עשה בעמיו, ויש לחוש שלא ילמוד גם מדרכי האמורי, ע״כ אמר אל בית אבי כי אז ינצל מחשש זה שלא ילמוד מדרכי הרשעים.
והטיל בין הדבקים תנאי, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש כי השמירה מן החטא הוא שלא ילמוד מדרכי הרשעים ויש עוד דרך אחר אשר על פיו יהיה כל ריב וכל נגע והוא העושר המעוור עיני בעליו ומונע את האדם מן הדרך הישר, כי לא לחנם בקש שלמה ואמר (משלי ל׳:ח׳) רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי. ע״כ אמר גם יעקב שימנעהו ה׳ מן זהב ורב פנינים, אלא יתן לו לחם כדי לאכול ובגד כדי ללבוש, דהיינו ההכרחי ולא יתן לו מותרות, ובזה מיושב מה שהזכיר לאכול וללבוש כי הל״ל ונתן לי לחם ובגד, וכי ס״ד שילבוש הלחם ויאכל הבגד עד שהוצרך לפרש לחם לאכול, אלא ודאי שרצה לשלול בזה שלא יתן לו לחם יותר מכדי אכילתו, ובגד יותר מכדי צרכו, וינצל מן החטא, ע״כ אמר מיד ושבתי בשלום אל בית אבי כי בתנאי זה אוכל לשוב בשלום שלם מן החטא כמו שפירש״י.
לֶ֛חֶם: בתביר, לא במאריך. [לֶ֛חֶם].
אם ישמור לי הבטחות הללו שהבטיחני כו׳. רצונו לתרץ דהא לישנא דקרא כפל הוא דכתיב אם יהיה אלהים עמדי היינו ושמרני ועל זה פירש אם ישמור לי וכו׳ כלומר דהאי אם יהיה אלהים עמדי קאי אשמירת הבטחות. וא״ת איך יתכן לומר שיעקב היה מסופק אם יקיים הקב״ה הבטחתו אם לא וי״ל שהיה ירא שמא יגרום החטא ולא ישמור לו. ועי״ל דיעקב היה סבור שמא חלום הוא ואין חלום בלא דברים בטלים (ברכות נה.) משום הכי אמר אם וגו׳ וק״ל: וא״ת כיון שרש״י בא להוכיח ההבטחות מן המקרא היכן הבטיחו נמי על בגד ללבוש וי״ל כיון שהבטיחו על הלחם ודאי שהבטיחו נמי על בגד ללבוש כמו שאמרו ז״ל (ב״מ נב.) עשוק לגביך ושוי לכריסך פי׳ זבין בגדים יקרים ועשוק ממונך בשביל בגדים ושויה לכריסך פי׳ אבל לכרסיך אל תזבין אלא בשויה ולא ביוקר מכדי דמיה ואמר נמי בפרק כיסוי הדם (חולין פד:) לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו וילבוש ויתכסה יותר ממה שיש לו וכיון שהקב״ה הבטיחו על הלחם לאכול א״כ ודאי הבטיחו נמי על בגד ללבוש דאל״כ היה צריך לו לצמצם ממאכל כדי ליקח בגדים ונמצא שלא יהי׳ לו לחם לאכול והקב״ה הבטיחו על הלחם לאכול. [מהרא״י]:
If He will keep these promises that He promised me... Rashi is answering the question: Is not the verse repetitive? It is written אם יהיה אלהים עמדי, which is the same as ושמרני. Thus he explains that אם יהיה אלהים עמדי refers to keeping the promises. You might ask: How could Yaakov Avinu have been in doubt whether Hashem would keep His promise? The answer is: Yaakov was afraid his sins might cause Hashem not to guard him. Another answer: Yaakov thought the promise might be a [mere prophetic] dream, and every dream includes some nonsense (Berachos 55a). Therefore he said, "If He will keep these promises...⁠" You might ask: Since Rashi is showing where the promises are written, where did Hashem promise Yaakov "clothing to wear"? The answer is: If Yaakov was promised bread, surely he was promised clothing. For Chazal say (Bava Metzia 52a): "Exploit for your back, but only its worth for your belly.⁠" This means: exploit (i.e., misuse) your money to buy overpriced clothing [if necessary]. "But only its worth for your belly.⁠" For your stomach, do not pay more [for food] than it is worth. It also says in Chulin 84b: "A person should always eat below his means, but dress above his means.⁠" So if Hashem promised him food, surely He promised him clothing as well. Otherwise, Yaakov would have to cut down on food in order to buy clothing, and would not have [sufficient] food to eat — yet, Hashem promised him [sufficient] food! (Mahara'i)
וידר יעקב נדר לאמר – פי׳ שהוציא הנדר בשפתיו כי זולת זה נדר בלב אינו נדר.
אם יהיה וגו׳ – אם זה תתפרש על דרך מה שאמרו ז״ל (מכילתא שמות כ׳:כ״א) בפסוק (שמות כ״א) אם כופר, אם כסף תלוה (שם כב) שאינו ספק אלא ודאי וכאלו אמר כאשר יהיה זה וגו׳.
עוד ירצה על זה הדרך אם תסכים מדת הדין על הדבר, והוא אומרו אם יהיה אלהים, כי לא דבר אליו אלא ממדת הרחמים דכתיב והנה ה׳ נצב וגו׳ הנה אנכי עמך ודבר ידוע כי מדת הרחמים תסכים להטיב ומדת הדין תעכב בדבר לזה אמר אם יהיה אלהים וגו׳.
וידור יעקב נדר לאמור. Jacob made a vow saying. The word לאמר is to remind us that unless a vow has been verbalised it is not valid. Mere good intentions do not rate as a vow.
אם יהיה אלוהים עמדי, "If the Lord will be with me, etc.⁠" The word אם in this case is not to be understood as something conditional but is similar to the אם כפר יושת עליו in Exodus 21,30, or the אם in Exodus 22,24: אם כסף תלוה את עמי. In both those instances the meaning is "when,⁠" i.e. something that will definitely occur (compare Baba Kama 4,5 and Mechilta on Parshat Yitro)
Jacob also included the attribute of Justice in his vow. So far God had spoken to him only in His capacity as Hashem, the attribute of Mercy. He undertook to tithe his acquisitions provided that also the attribute of Justice would prove to be with him. This is why he chose the expression אלוהים and not השם when formulating his vow.
וידר יעקב נדר לאמר – יֵרָאֶה שעיקר הנדר הזה היה שיקבל עליו עול מלכות שמים לעבוד את השם בעבודות מיוחדות, בתפלות ובקרבנות ובמעשים, יתרות על העבודות שעבדו צדיקי בני נח את השם בדורות ההם. כי עם אברהם וזרעו כרת השם ברית להיות להם לאלהים להנהיגם בהשגחה מיוחדת באותות ובמופתים ולהשכין שכינתו עמהם. ונגד זה יעבדוהו בעבודות נשגבות מדרכי בני נח. כי בכלל התנאי הזה היא התורה כולה שנתונה אחרי כן לזרע ישראל, שהן כולם עבודות נשגבות קשורות עם האותות והמופתים שעשה להם במצרים. והאבות קיימו גם הם עליהם עבודות מלבד מצות המילה שצוה אותם בפירוש. והיתה בהם רוח חכמה וידעו לעשות חובותיהם, כגון להסיר כל שקוץ וכל תועבה מביתם שהם אסורי עבודה זרה, ולטהר גופם ובגדיהם ברחיצות מן הטומאות היוצאות מגופם, ורבות כאלה שלא נצטוו עליהן בני נח. כי השיתוף מותר לבני נח1 ואלה מצינו שנזהר יעקב בהם שאמר ״הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם, והטהרו והחליפו שמלותיכם״.⁠2 וכן נזהרו הוא ובניו בדברים אחרים שלא נתפרשו.
אם יהיה אלהים עמדי – ״אלהים״ הוא שם השופט המנהיג הבריות כולם, בצדק ובמשפט כפי חקי העולם, גם אם אין בהם מעשה אותות ומופתים. ולא שאל יעקב יותר. ועל פי זה נדר את נדרו שאם יהיה אלהים עמו לשמרו בדרך הזה אשר הוא הולך מן המקום שעומד שם עד בית לבן, שלא יקראנו אסון ומכשול בדרך.
ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבש – גם אם לא יברכני בדרך נשגב כמו שברך לאברהם ויצחק שנאמר עליהם ״וי״י ברך את אדוני מאד ויגדל״3 וכתוב ״ויזרע יצחק וגו׳ ויברכהו י״י ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד״4 שהם על הברכות העליונות. אלא יתן לי רק ״לחם לאכול ובגד ללבוש״, שאי אפשר לאדם לעמוד ולהתקיים בלעדן. ויתן לי זאת מידו שלא אצטרך לבקש בעבור זה עזרת אדם.
1. שו״ע או״ח סי׳ קנו רמ״א.
2. בראשית לה, ב.
3. בראשית כד, לה.
4. שם כו, יג.
אם יהיה אלהים עמדי – אם ישמור לי הבטחות הללו שאמר לי והנה אנכי עמך, וטעם התנאי אינו להיותו מסופק בדבר חלילה, אלא ירא שמא יגרום החטא, וכאילו אמר אם אזכה לכל הטובות האלה:
ושמרני – כמו שאמר לי ושמרתיך בכל אשר תלך:
ונתן לי לחם לאכל – כמו שאמר לי כי לא אעזבך, והמבקש לחם הוא נעזב, שנאמר ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם (תהלים ל״ז כ״ה). והנה הצדיק הזה לא ביקש לו עושר וכבוד וגדולות, ורק שאל ההכרחי לחיי האדם שהוא לחם ובגד והשם העשירו בדרך פלא בבית לבן ונתן לו יותר ממה ששאל:
אם יהיה – יתקשה למפרשים על אמרו מאמר זה, כי איך היה מסתפק במה שנאמר לו בנבואה והנה אנכי, והוא מסתפק אם יהיה אלהים עמדי, ונאמר לו ושמרתיך, והוא מסתפק בו ואמר ושמרני, ונאמר לו והשיבותיך והוא מתנה כמספק ושבתי בשלום אל בית אבי, ועוד איך נעשה יעקב בנדר זה עובד ע״מ לקבל פרס, אם יעשה לו כל אלה אז והיה לי ה׳ לאלהים ומכלל ההן ישמע הלאו ח״ו, ונ״ל מלת אם כאן אינו מלת התנאי כמו אם יעברו בני ראובן, ונתתם, אבל טעמו כמלת אמנם, אכן (וואהרליך), כמו אם יהיה לבער קין, וכן כי אם יש אחרית (משלי כ״ג), ובלא מלת כי ג״כ לענין זה אם רחץ ה׳ את צואת בנות ציון פי׳ באמת רחץ כמ״ש הרד״ק, וכן אם ללצים הוא יליץ, והוא מלת הקריאה נגזרת משרש אמן (ע״ש ר״ש ב״מ), וטעמו באמת אמר יעקב ״אם יהיה אלהים עמדי״ ר״ל אמת הוא נאמנה רוחי בהבטחתו שיהיה אלהים עמדי שישמרני ושיתן לו לחם לאכול, ושאשוב אל בית אבי ושיהיה ה׳ לי לאלהים, לכן אני נודר והאבן הזאת וגו׳. וראיתי במכדרשב״י (זהר ויקהל קצ״ח) דיעקב לא אתרחיץ באבוהי ולא באמיה וגו׳ ואיהו אתרחיץ ביה בקב״ה דכתיב אם יהיה אלהים עמדי ושמרני וגו׳, הנה הבינו מאמר זה למאמר בטחוני ודאי לא למאמר תנאי וספוקי.
(כ-כא) נדר קרוב ל״נתר״: לקפוץ; אך לא כלפי מעלה, אלא על פני המישור ממקום למקום; לנוע למקום אחר באמצעות דילוג על הרווח שבינתיים.
״נדר״ קרוב גם ל״נטר״, המציין לא רק ״שמירה״ ו״הסתרה״, אלא מהווה גם את השורש של שם העצם ״מטרה״: נקודה או מקום – מ״ם, ש״נוטרים״ בלב ומביטים מרחוק [האות מ״ם אינה מהשורש, וכפי שמבואר בפירוש לעיל א, יד]. ״ולא תטר את בני עמך״ (ויקרא יט, יח): ״אל תסמן בלבך את אחד מבני עמך כמטרה לפגיעה״. אל תאמר לעצמך: ״יבוא הזמן שאשיב לו מכה״.
והנה כדרך ש״נתר״ מציין תנועה גופנית אל מקום רחוק באמצעות דילוג על הרווח שבינתיים, ו״נטר״ – תנועה שכלית לקראת מטרה שעודנה מרוחקת; כך גם כל ״נודר״ משליך עצמו אל העתיד, אל נקודת זמן שטרם הגיעה, ומחליט מה יעשה באותה נקודת זמן. (השווה לשונות החכמים ״קפץ ונדר״, ״קפץ ונשבע״ [עיין יבמות לב:, בבא קמא קו.].)
ודווקא משום כך – משום שעיניו צופות לעתיד המעורפל והבלתי ניתן לידיעה – נקרא הנודר ״חוטא״ (עיין נדרים כב.). הן קשה הדבר דיו, לאמוד ולהעריך נכון את הרגע הנוכחי, ולמלא את חובתנו בנאמנות. את המצוות והמעשים הטובים שחיובם יחול עלינו בעתיד, נצטרך לעשות על כל פנים, גם מבלי שנקבל אותם כנדר. עשיית הרע תיאסר עלינו גם אם נדרנו לעשותו. נמצא שהנדרים מיותרים לגבי כל הדברים, בין טובים ובין רעים; ורק עניינים חסרי חשיבות יכולים להוות נושא לנדרים. אך יהיה זה יותר מסתם סכלות להעלות דבר חסר ערך לדרגת חובה חמורה, במיוחד בנוגע לעתיד הבלתי נודע.
רק במצבים יוצאי דופן, בעתות צרה, כמו כאן; אשר בהם לא צופים כלפי העתיד, אלא אדרבה, הרגע הנוכחי כה חשוב עד שעושים אותו יסוד ובסיס לחיים העתידיים; רק במצבים כאלה מותר לנדור ואף מחשיבים זאת למצוה (עיין בראשית רבה ע, א).
עמדי – תיבה זו מעוררת תמיהות. בעוד ש״עם״ (משורש ״עמם״) מציין בפשטות ״להיות עִם״, ללוות, במעמד שווה לאחר; הרי ש״עמדי״ (משורש ״עמד״) מציין שותפות קרובה יותר, בה האחד עומד בכח האחר. אך מעניין שמילת יחס זו באה רק בגוף ראשון יחיד.
ושמרני וגו׳ – שלא כמו בברכת כהנים (״יברכך ה׳ וישמרך״ [במדבר ו, כד]), הרי שכאן קודמת התפילה על השמירה (״ושמרני״), לתפילה על הברכה (מזון וכסות, קיום בסיסי ומעמד חברתי). אם כן שמירה זו לא יכולה להתייחס לקניינים גשמיים אשר עדיין לא היו בבעלותו, אלא לנכסים הרוחניים והמוסריים שנשא בתוך עצמו. נכסים אלו היו אכן נתונים בסכנה ״בדרך הזה״ אשר יעקב הולך בה, דווקא משום שהיה בעירום ובחוסר כל. וכך הוא הסבר הדברים:
מאז ננעלו שערי גן עדן, הרי הקמת בית עצמאי כרוכה בקשיים כה מרובים, ותלויה במצבים ותנאים כה מורכבים, עד שאדם זקוק לסייעתא דשמיא מיוחדת כדי שלא יאבד את כל הטוב שבו בהשגת אותה פרוסת לחם. מי ימנה את האנשים שהיו בעלי מוסריות טהורה טרם יציאתם לדרך של ״לחם לאכול ובגד ללבוש״; אך לאחר מכן, למען הפרנסה והשגת מעמד חברתי, כפרו בה׳, בזו למוסר, ולא חסו על זולתם ועל כבודו האנושי וכו׳. לא לחינם אמרו חז״ל ש״הדרך הזה״ רומז לעבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים ולשון הרע (עיין בראשית רבה ע, ד).
עד כה היה יעקב ״יושב אהלים״, אך עתה הוא יוצא לחפש אשה ולבקש אחר פרנסה לאשתו ובניו. הסכנות הכרוכות בזה נראות לו כה חמורות עד שתחילה הוא מתפלל על שמירת שלמותו הרוחנית, שלא ייאבד לו יושרו הרוחני והמוסרי.
היושר הוא המשאלה הראשונה שמבקש לעצמו היהודי הראשון, כשהוא יוצא להקים את ביתו. רק לאחר מכן הוא מבקש: ״ונתן לי״ וגו׳, ״לי״ היינו פרנסה שאינה תלויה באחרים, לחם לאכול ובגד ללבוש, בכדי לחיות בכבוד בחברה; הווי אומר: פרנסה ומעמד חברתי. המשאלה השלישית, אשר חיה וצריכה לחיות בלב כל יהודי, היא ל״שלום״; ולבסוף, ״בית אבי״, קשרי משפחה שנשארים שלמים.
אם ה׳ יתן לי את אלה, ״והיה ה׳ לי לאלקים״. גם דבר זה הוא דבר נכסף, אשר מעתה ואילך עליו לבוא לידי קיום, ושהגאולה האחרונה תביט עליו לאחור.
כשהקב״ה שומר ומברך את האדם במלחמת החיים, הוא מתגלה כה׳ [שם הוויה], במידת הרחמים, ואין מי שלא יחפוץ ביחס כזה מהקב״ה. אך רק היהודי אומר: ״והיה ה׳ לי לאלקים״, הווי אומר: ה׳, אשר השפיע עלי את שפע אהבתו וטובו, הוא יהיה לי לאלקים, שאינו רק נותן ומעניק, אלא גם דורש שייעשה רצונו בכל אותו שפע. לקבל על עצמך את עול מלכות נותן התורה, ולא רק להודות לו על ברכותיו הנדיבות; לכוון את כל נטיות לבך, ולהשתמש בכל פרוטה שברשותך, רק לפי רצון ה׳; זהו הפירוש של ״ה׳ לי לאלקים״. וכך אומר הקב״ה לצאצאיו הגאולים של יעקב: גאלתי אתכם ״להיות לכם לאלקים״ (במדבר טו, מא) – היינו, כדי שתחיו ותטהרו, לפי רצוני, את החיים שקיבלתם עתה מחדש.
(כ-כב) שאלות:
מה שנדר אם יהיה אלהים עמדי משמע שנסתפק בהבטחת ה׳, ומשמע שעבד על מנת לקבל פרס שאם ישמרהו וכו׳ יהיה ה׳ לו לאלהים ואם לאו לא יהיה.
וידר יעקב נדר – הנה על כל הדברים שבקש הבטיחו הקב״ה, וכל עקר מה שחדש הוא התנאי שאמר בסוף והיה ה׳ לי לאלהים, ר״ל אם יהיה ה׳ לי לאלהים, אז והאבן הזאת יהיה בית אלהים, ר״ל זה ידעתי כי יהיה אלהים עמדי כמו שהבטיח לי והנה אנכי עמך, ושישמרני בדרך הזה כמ״ש ושמרתיך בכל אשר תלך, ונכלל בזה שיתן לי לחם לאכול שזה מכלל השמירה, וכן שאשוב אל בית אבי כמ״ש והשיבותיך אל האדמה, אבל הלא לא הבטיחני שיהיה לי לאלהים, היינו שיעבוד את ה׳ וישאר בצדקתו, שזה תלוי בבחירתו כמ״ש הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וע״כ אני נודר שאם עם מה שיהיה אלהים עמדי וכו׳ והיה ה׳ לי לאלהים שאשאר בצדקתי, אז – והאבן – נגד מה שיהיה ה׳ לי לאלהים, אשים את האבן מצבה, שיהיה מקום מוכן להשראת השכינה לעולם, ונגד מה שהבטיח שיהיה עמדי ושמרני, ונתן לי לחם ובגדים, כל אשר תתן לי עשר אעשרנו, כאומר אבל אם לא יהיה ה׳ לי לאלהים היינו שאקלקל מעשי בבית לבן, אז כל הטוב יהיה לרעתי ולא אקיים את נדרי.
(20-22) {‘If God remains with me’ does it not seem as if Yaqov placed no trust in god's promise?}
YAQOV MADE A VOW. Surely all that he now asked for had already just been promised him by God. Necessarily, then, the only new thing added here was the condition stipulated in the concluding words: and the Lord will be Elo-him to me; i.e., if the Lord will be Elo-him to me, then this stone...will be the House of Elo-him. Indeed I know that God would remain with me, as He had pledged via I am with you; also in that He would protect me in the path that I am traveling, as He had promised via protecting you wherever you go, ‘protection’ including giving me bread to eat — and also that I will return to the house of my father, as He had promised via, I will return you to this land, But He had not at all promised that He will be Elo-him to me —i.e., that Yaqov would remain servant of the Lord and not depart from his righteousness. That is something which is contingent upon man’s free will — our Sages declaring: all is in the hands of Heaven, except fear of Heaven1 — and therefore I vow that if indeed God remains with me...and the Lord will be my God, in that I remain righteous, then this stone which symbolizes that Lord will be Elo-him to me, I will erect as a monument it should be a place wherein the divine presence would dwell forever. As for His pledge to be with me and protect me — giving me bread to eat and clothing — from that I will set aside a tithe to You.
But if He is not Elo-him to me, in that I will corrupt my ways in the house of Lavan, then all this good will be to my detriment, and I will not fulfill my vow.
1. Berakhoth 33b.
אם יהיה אלהים עמדי: שאע״ג שהבטיחהו על זה1, אפשר שהיה רק בשביל זרעו שהקדים הקב״ה2 והם האומה הנבחרת שהיא תכלית הבריאה, אבל אחר שיולדו כולם אין הוא בעצמו מובטח לשמירה רק שלא יכלה זרעו.
ושמרני וגו׳ ונתן לי לחם לאכול וגו׳: דאע״ג שהיה מובטח ״ושמרתיך בכל אשר תלך״ אפילו בעוני3, אפשר שיהיה נשמר שלא ימות לשחת, אבל מ״מ יחסר לחמו ובגדיו יהיו מקורעים, על כן פירש שתהיה השמירה בזה האופן שיתן לי לחם ובגד כיד מתת ה׳4.
1. לעיל פסוק ט״ו ״והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך״. ורש״י כתב ׳אם ישמור לי הבטחות הללו שהבטיחני׳. ועל רש״י אכן קשה מדוע יחשוש שלא ישמור. ונצטרך לומר לשיטתו שיעקב חשש שמא יגרום החטא, וכפי שמסביר הרמב״ן, עיי״ש, וכן ברד״ק ובחזקוני. ועיין ב״ר (ע,ד) שיטה אחרת – שאין מוקדם ומאוחר בתורה, עיי״ש באריכות.
2. פסוק י״ד ״והיה זרעך כעפר הארץ״.
3. כפי שביאר רבינו לעיל פסוק ט״ו בביאור מלת ״תלך״ מלשון ׳הליכות העולם׳, וא״כ אין צורך בפירוט של ״ונתן לי לחם לאכול״.
4. א״כ אין אלו שני דברים ״ושמרני... ונתן לי״ אלא ענין אחד.
בנדרו של יעקב בא ברישא השם ה׳ ואילו בסיפא באים השמות ה׳ ואלהים, ואין שוני זה בשימוש בשמות הקדושים מותנה אלא במשמעותם השונה.
אם⁠־יהיה אלהים עמדי – פירושו אם יַראה עצמו האלהים לגבי כה׳, אם בורא העולם ינחני בהשגחתו הפרטית המיוחדת
ושמרני – בזה שישמרני בדרכי מלאת הסכנות מכל רע,
ונתן⁠־לי וגו׳ – וגם יתן לי את מחיתי, את הנחוץ לקיומי.
נדר לאמר – מהו לאמר – לאמר לדורות שיהיו נודרין בעת צרה1 (תוס׳ חולין ב׳ ב׳ בשם מ״ד).
אם יהיה וכו׳ – פסק רבינו מאיר, דנדר ושבועה ותקיעת כף מהני אפילו באסמכתא, משום דרובן ע״י דאי הן, אם יהיה אלהים עמדי, וכן (פ׳ חקת) אם נתן תתן את העם הזה בידי2 (מרדכי פ״ד דב״ק).
1. ר״ל אע״פ דבעלמא קיי״ל כהפסוק דקהלת טוב אשר לא תדור משתדור, אבל בעת צרה נודרין, ומבואר במ״ר ובתוס׳ דלא רק שרשות לנדור אלא גם מצוה לנדור בעת צרה, ולא ידעתי למה כתבו בשו״ע יו״ד סי׳ ר״ג בענין זה הלשון מותר ולא מצוה. –
וע׳ בחדושי הרשב״א לנדרים ט׳ א׳ במשנה כנדרי רשעים, שתירץ הקושיא על וידר יעקב נדר מפסוק טוב אשר לא תדור, דביעקב לא הי׳ נדר ממש רק נדבה והודאה, עכ״ל, ולא ידעתי למה הוציא הלשון וידר נדר מפשטי׳, וגם מציע שעל נדר זה אמר לו הקב״ה אשר נדרת לי שם נדר (פ׳ וישלח), ועיין בדרשא שבסמוך מרמב״ם פ״ו הלכה ל״ג מערכין, וכ״מ במ״ר ויקרא פ׳ ל״ז דבשביל שאיחר נדרו זה מתה עליו רחל קודם זמנה מפני שאמרו (שבת ל׳:) בעון נדרים אשתו של אדם מתה, הרי מבואר דנדר זה של יעקב הי׳ נדר ממש, ואי משום הקושיא מפסוק טוב אשר לא תדור, הלא מבואר דבעת צרה שאני, ודוחק לפרש שכונתו שזה נדר הבא מכח נדבה והודאה, שאין הלשון מורה כן, וגם איך שהוא הלא עכ״פ נדר ממש הוא, וצע״ג.
וע׳ בשו״ת רלב״ח סי׳ ג׳ דהנודר בעת צרה להתענות ימים מספר רצופים והיו ביניהם יו״ט הרי זה לוקה על שלא פירש חוץ מיו״ט, ור״ל שחל נדרו גם על יו״ט, יעו״ש, ולכאורה צ״ע מהיכי תיתא שכיון גם ליו״ט והנדר חל עליהם, וגם מפורש בנדרים ס״ו א׳ בנדר כזה אומרים לו אלו היית זוכר בשעת הנדר שיפגעו באלה הימים שנדרת שבתות וי״ט האם היית נודר, ומאי שנא כאן, וצ״ל משום דהנודר בעת צרה אינו חס גם על עונג יו״ט שנחשב לו בשעתו התענית לעונג כדי להפיג צערו, וכמש״כ הפוסקים דמי שהוא מר נפש והבכי תענוג לו מותר לו לבכות בשבת, וא״כ חל נדרו זה גם על יו״ט, ולכן לוקה על שלא פירש.
2. ענין אסמכתא ידוע, והם תנאים שמתנים אנשים ביניהם אע״פ שהם בעדים ובשטר אם יהי׳ כך או אם תעשה כך אתן לך מנה ואם לאו לא אתן, אז אע״פ שעשה או שהי׳ הדבר לא קנה, מפני שכל האומר אם יהי׳ או אם לא יהי׳ לא גמר והקנה, שהרי דעתו עדיין אינה סומכת לבטח, מפני שחושב שמא יהי׳ או שמא לא יהי׳, ופסק רבינו מאיר דנדר ושבועה ותקיעת כף מהני אפילו באסמכתא, משום דרובן הן בלשון אם יהיה, כמבואר לפנינו. וטעם הדבר משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. ופרטי דיני אסמכתא בחו״מ סי׳ ר״ט ורי״ב. –
וראינו להעיר כאן הערה אחת בלשון הפסוק הסמוך ושבתי בשלום אל בית אבי, פי׳ רש״י בשלום מן החטא שלא אלמד מדרכי לבן, ולא נתבאר מניין לי׳ לפרש כן ולא בפשיטות בשלמות הגוף וכמו הלשונות הקודמים, ושמרני בדרך, ונתן לי לחם וכו׳, הרי אלו דברים גשמים.
וקרוב לומר דקשה לי׳ דבלשונות הקודמים תלה הפעולה בהקב״ה, ושמרני, ונתן לי, ולפי״ז הול״ל גם כאן והשיבני, ולמה תלה ההשבה בעצמו, כמ״ש ושבתי, לכן פירש״י דכוון על השלמות מן החטא, ע״ד מ״ש (ברכות ל״ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וא״כ דבר זה באמת תלוי בו בעצמו. –
ומה שאמר יעקב ושבתי בשלום ולא לשלום עיין מ״ש לעיל בפ׳ לך בפ׳ ואתה תבוא אל אבותיך בשלום.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כא) וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל⁠־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה לִ֖י לֵאלֹהִֽים׃
and I return in peace to my father's house, and Hashem will be for me a God,⁠1
1. and Hashem will be... | וְהָיָה יְהֹוָהיְ⁠־⁠הֹוָה לִי לֵאלֹהִים – Alternatively: "then, Hashem will be for me a God". The verses are ambiguous as to where the vow's conditions end and Yaakov's obligations begin. Yaakov's promises might begin with this clause (R"Y Bekhor Shor and Ramban) or with the next verse (Rashi and Rashbam). This translation has attempted to maintain the ambiguity by not inserting the word "then" before either clause.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[קנג] 1ושבתי בשלום, חביב הוא השלום שכל מעשים וזכיות שעשה אברהם אבינו לא נתן לו המקום שכרו אלא שלום כו׳ וכן אתה מוצא ביעקב אבינו שלא בקש מן המקום אלא שלום שנאמר ושבתי בשלום אל בית אבי. (ספרי זוטא נשא ו, כו)
[קנד] 2והיה ה׳ לי לאלהים, הרי הוא אומר ושבתי בשלום אל בית אבי שאין תלמוד לומר והיה ה׳ לי לאלהים, ואומר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים (ויקרא כ״ה:ל״ח) כל זמן שאתם בארץ כנען הריני לכם לאלהים אין אתם בארץ כנען כביכול איני לכם לאלהים. (תוספתא ע״ז פ״ד)
[קנה] 3והיה ה׳ לי לאלהים, אברהם יצא ממנו ישמעאל, יצחק יצא ממנו עשו אבל אני לא תצא ממני פסולת כדרך שיצאו מאבותי וכה״א וידר יעקב נדר לאמר וגו׳ (בראשית כ״ח:כ׳), עלתה על לב שהיה יעקב אבינו אומר אם יהיה אלהים עמדי וגו׳ ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש (בראשית כ״ח:כ׳) ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה׳ לי לאלהים [כביכול אם לאו אין לי אלהים] מכל מקום מה ת״ל והיה ה׳ לי לאלהים שיחול שמו עלי שלא תצא ממני פסולת מתחלה ועד סוף. (ספרי דברים ל״א)
[קנו] 4והיה ה׳ לי לאלהים, ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי נטל הקב״ה שיחתן של אבות ועשאה מפתח לגאולתן של בנים. אמר לו הקב״ה ליעקב אתה אמרת והיה ה׳ לי לאלהים חייך כל טובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותנן אלא בלשון הזה, והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים (זכריה י״ד:ח׳). והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר (ישעיהו ז׳:כ״א) והיה ביום ההוא יוסיף ה׳ שנית (ישעיהו י״א:י״א) והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס (יואל ד׳:י״ח) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול (ישעיהו כ״ז:י״ג). (בראשית רבה ע׳)
1. לעיל פט״ו מאמר קעד. ובמדרש הגדול ושבתי בשלום בגוף ובממון ובתורה וכך היה ויבא יעקב שלם. ובלקח טוב בראשית לז. א. משכיל על דבר זה יעקב אבינו, שהיה משכיל לשוב אל אביו, שנאמר ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה׳ לי לאלהים. ובכת״י רמזי ר׳ יואל עה״ת ושבתי בשלום אל בית אבי, רמז שיחזרו ישראל מן הגלות לבית אבינו שבשמים.
2. כתובות קי: ועי׳ תנחומא ראה ח. זח״א צח: קנ: ובכת״י ילקוט תימני אלביחאני והיה ה׳ לי לאלהים, עבודה מתוך טירוף ומתוך כאב ומתוך הילוך בדרך או בחוצה לארץ אינה עבודה שלימה. ועבודה שלימה היא שמתוך יישוב לב ודעת ושמחה או בארץ או במקדש או בביתו של אדם. ויעקב אמר ושבתי בשלום אל בית אבי. והיה ה׳ לי לאלהים. וכעי״ז בפי׳ הר״י מווינה עה״ת ושבתי בשלום אז יהיה ה׳ לי, מכאן סמך שהולכי דרכים פטורים מכמה מצות ואוכלין בתעניות. וכ״ה בפי׳ הטור עה״ת רק שתי המלים ״ואוכלין בתעניות״ ליתא. ועי׳ בסוכה כה. כו. וצ״ע. ובלקח טוב והיה ה׳ לי לאלהים זה ירושת הארץ שכל הדר בארץ ישראל הוא יכול לקיים המצות וכן דוד אמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבוד אלהים אחרים. ובכת״י רבינו אפרים והיה ה׳ לי לאל׳ כלומר משבא לשם, רמז למה שארז״ל כל הדר בחו״ל דומה כמי שאין לו אלהי. וכ״כ הרמב״ן ורב״ח כאן. ובס׳ ציוני מביאו ומוסיף ע״כ גזרו טומאה על ארץ העמים עע״ז. עי׳ שבת טו.
3. הוספתי בפנים ע״פ הילקוט והז״א מחק מלת מכל מקום. ולפי גירסת הילקוט יש לפרש מ״מ מה ת״ל כו׳ ובמדרש תנאים ליתא ג״כ מ״מ מה ת״ל. וגורס אם לאו אינו לי לאלהים אלא שייחל וכו׳ ודרש זה מובא ברש״י כאן ובמדרה״ג. ועי׳ לקח טוב ואתחנן כ: שאילה מאחר שהבטיחו הקב״ה ואמר לו והנה אנכי עמך מהו אם יהיה אלהים עמדי אלא בקש רחמים על התנאים שיתקיימו. ובכת״י רבינו אפרים אם יהיה אלהים עמדי אם תהיה מדת הדין עמדי בעזרי ולא תקטרג עלי בעודנו הולך בדרך והיה ה׳ לי לאלהים פי׳ אפילו שתחזור לי מדת רחמים למדת הדין אינו חושש, ומובא לשון זה בס׳ מנחה בלולה סתמא. וכעי״ז בזהר ח״א קנ: עי״ש כג: ועי׳ באונקלוס מימרא דה׳. ובנל״ג.
4. בגנזי שכטר ח״א קמב. גורס אמר לו הקב״ה ליעקב אתה אמרת והיה ה׳ לי לאלהים בלשון זה אני שומר בריתי לבניך והיה עקב תשמעון. ועי׳ ב״ר פמ״א.
וַאֲתוּב בִּשְׁלָם לְבֵית אַבָּא וִיהֵי מֵימְרָא דַּייָ לִי לֶאֱלָהּ.
And if I return in peace to my father’s house, and the Word of Hashem will be my God;

וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה׳ לִי לֵאלֹהִים
וְאֵיתוּב בִּשְׁלָם לְבֵית אַבָּא וִיהֵי מֵימְרָא דַּה׳ לִי לֶאֱלָהּ
היכן מסתיים התנאי?
רבים עמדו על הקושי במשפט ״וְהָיָה ה׳ לִי לֵאלֹהִים״, וכן ניסח אברבנאל:
איך נעשה יעקב בנדר הזה עובד על מנת לקבל פרס באמרו: ״אם יהיה אלהים עמדי ושמרני... . ונתן לי״ כך וכך – אז יהיה לי לאלהים; מכלל שאם לא יעשה לו כל זה לא יהיה לו לאלהים ולא יעבדהו? ולא עשה אברהם זקנו כן אבל נתנסה כמה פעמים ועמד בהם.
אכן חז״ל ובעקבותם רש״י פירשו שגם מלים אלה שייכות עדיין לתנאי ואינן כלולות בהבטחות שהבטיח יעקב בנדרו, ולא כרמב״ן שפירש משפט זה כתוצאת התנאי.⁠1
מכיוון שגם אונקלוס פירש כחז״ל, תרגם ״וְהָיָה ה׳ לִי לֵאלֹהִים״ – ״וִיהֵי מֵימְרָא דַּה׳ לִי לֶאֱלָהּ״. ופירש ״מרפא לשון״ טעמו ״שהוא לשון תנאי כהנחת הטעמים וכפירוש רש״י ז״ל. ולזה אמר וִיהֵי מֵימְרָא דַּה׳ לִי לֶאֱלָהּ, לומר שבמאמרו יגזור לי לקיים לי הבטחות אלה שהבטיחני. ואינו לשון נדר כמ״ש הרמב״ן ז״ל שא״כ היה לו לומר וִיהֵי ה׳ לִי לֶאֱלָהּ״.
ואולם במסורה לאונקלוס נרשמו שני הנוסחים: ״וִיהֵי ה׳ לִי לֶאֱלָהּ. נוסח אחר: וִיהֵי מֵימְרָא דַּה׳ לִי לֶאֱלָהּ״.⁠2
1. ספרי דברים, לא: ״וידר יעקב נדר לאמר, עלת על לב שהיה יעקב אבינו אומר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש והיה ה׳ לי לאלהים, אם לאו אינו לי לאלהים?... מה תלמוד לומר והיה ה׳ לי לאלהים? שייחל שמו עלי, שלא תצא ממני פסולת מתחלה עד סוף״. וכן ברש״י: ״אם יהיה אלהים עמדי – אם ישמור לי הבטחות הללו... והיה ה׳ לי לאלהים – שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף, שלא ימצא פסול בזרעי״. אבל רמב״ן כתב: ״לשון רש״י, אם ישמור לי הבטחות הללו שהבטיחני. וטעם התנאי, שלא יגרום החטא. ויתכן עוד על דרך הפשט שאין הספק בדבר, אבל בכל העתיד יאמר הכתוב כן״.
2. הרה״ג אביגדר נבנצל תמך בנוסח ״וִיהֵי ה׳ לִי לֶאֱלָהּ״ כי ״וִיהֵי מֵימְרָא דַּה׳ לִי לֶאֱלָהּ״ נשמע כחירוף וגידוף. ואולם לפי המבואר בפנים ״וִיהֵי מֵימְרָא״ אינו מאמר מוחלט אלא הוא חלק מהתנאי של יעקב.
ואחזרא בשלם לביתיה דאבה ויהווה י״י ליב לאלה פריקג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואחזר״) גם נוסח חילופי: ״ויחזר יתי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לי״) גם נוסח חילופי: ״בסעדי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פריק״) גם נוסח חילופי: ״פרוק״.
ואיתוב בשלם לביתיה דאיבא ויהי י״י לי לאלקא.
and will bring me back in peace to my father's house; the Lord shall be my God:
וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי – וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת. וְעַל הַפַּרְנָסָה לֹא הֱשִׁיבוֹ, אָמַר רַבִּי אִיסֵי אַף עַל הַפַּרְנָסָה הֱשִׁיבוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ, וְאֵין עֲזִיבָה אֶלָּא פַּרְנָסָה, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וגו׳ (תהלים ל״ז:כ״ה).
לתת (להם) [לכם] את ארץ כנען להיות לכם לאלהים (ויקרא כ״ה ל״ח) כל זמן שאתם בארץ כנען אני לכם לאלהים, אין אתם בארץ כנען כביכול אין אני לכם לאלהים. וכה״א כארבעים אלף חלוצי הצבא עברו לפני ה׳ למלחמה (יהושע ד׳ י״ג), וכי תעלה על דעתך שישראל מכבשין את הארץ לפני המקום, אלא כל זמן שהם עליה כאלו נכבשת, אינם עליה כאלו אינה נכבשת. וכן דוד הוא אומר כי גרשוני היום (ש״א כ״ו י״ט), וכי תעלה על דעתך שדוד עובד ע״ז היה, אלא שהיה דוד דורש ואומר כל מי שמניח ארץ ישראל בשעת שלום ויוצא כאלו עובד ע״ז, וכה״א ונטעתים בארץ הזאת (ירמיה ל״ב מ״א), בזמן שהם עליה הם נטועים (עליה) [לפני] באמת, אינן עליה אינן נטועין לפני באמת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

ורג֗עת סאלמא אלי בית אבי וכאן אללה לי ולינא.
ואשוב בשלום אל בית אבי, ויהיה ה׳ לי למגן.
ושבתי בשלום – והשיבותיך אל האדמה (בראשית כ״ח:ט״ו).
בשלום – שלם מן החטא, שלא אלמד דרכי לבן.
והיה י״י לי לאלהים – שיחול שמו עלי מתחילה ועד סוף, שלא ימצא פסול בזרעו,⁠א כמו שאמר: את אשר דברתי לך (בראשית כ״ח:ט״ו). ואבטחה זו הבטיח לאברהם: להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (בראשית י״ז:ז׳).
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, פירנצה III.3 כתוב: ״בזרעי״.
ושבתי SO THAT I RETURN – even as He said "I will restore you again into this land" (v. 15) (Bereshit Rabbah 70:4),
בשלום IN PEACE – perfectly free (שלם) from sin, not having learned evil from Laban's ways,
והיה י"י לי לאלהים AND IF HASHEM WILL BE MY GOD – in that His Name shall rest upon me from the beginning to the end: that no unworthy person shall be found in my descendants (Sifré, ואתחנן 31) – just as it is said, "I will do that which I spoke concerning you" (v. 15); and this promise He made to Avraham, as it is said "To be a God unto you and unto your seed after you" (Bereshit 17:7),
ושבתי בשלום אל בית אבי – כמו שאמר לי והשבותיך אל האדמה הזאת.
והיה ה׳ לי לאלהים – זה ירושת הארץ. 1שכל הדר בארץ ישראל הוא יכול לקיים המצות. וכן דוד אמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבוד אלהים אחרים (שמואל א כ״ו:י״ט).
שאילה מאחר שהבטיחו הקב״ה ואמר לו והנה אנכי עמך. מהו אם יהיה אלהים עמדי. אלא בקש רחמים על התנאים שיתקיימו.
והיה ה׳ לי לאלהים2ר׳ יהושע דסכנין בש״ר לוי אמר. אמר הקב״ה שיחתן של אבות נעשו מפתח לגאולת בנים. דכתיב והיה ביום ההוא יוסיף ה׳ שנית ידו (ישעיה י״א:י״א). וכתיב והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס (יואל ד׳:י״ח). וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול (ישעיה כ״ז:י״ג).
1. שכל הדר בא״י. עיין כתובות ק״י ע״ב.
2. ר׳ יהושע דסכנין. ב״ר פ״ע.
ושבתי בשלום אל בית אבי – כמו שהבטיחני והשבותיך אל האדמה הזאת (פסוק טו):
והיה ה׳ לי לאלהים – כמו שאמר שהוא אלהי אברהם ואלהי יצחק:
ושבתי בשלום – כמו שאמר לי: והשבותיך אל האדמה הזאת (בראשית כ״ח:ט״ו).
והיה י״י לי לאלהים – שיסייעני בכל מעשיי.
Veshavti RETURN SAFE TO MY FATHER’S HOUSE: An God has said to me (vs. 15), "I will bring you back to this land.⁠"1
Vehayah AND GOD WILL BE WITH ME: helping me in all my ventures.⁠2
1. So also Rashi.
2. Rashbam does not interpret this phrase as meaning "then shall the LORD be my God.⁠" He sees vehayah yhwh li ... as the continuation of the protasis; the apodosis begins only in vs. 22. The theological difficulty of seeing 21b as the apodosis is recognized already in Sifre (ad Dt. 31). While Rashbam's interpretation can be seen as opposed to that of the Sifre (and later adopted by Rashi), both agree as to the syntactical structure of these verses.
Among Jewish exegetes, R. Joseph Bekhor Shor, R. David Qimhi and Nahmanides see 21b as the apodosis. Among moderns, the dispute continues. See Skinner: "21b can with difficulty be assigned either to the protasis or to the apodosis of the sentence.⁠"
וטעם והיה י״י לי לאלהים – זה השם הנכבד, כי כן כתוב: והנה י״י נצב עליו (בראשית כ״ח:י״ג), ובפרשת ואלה שמות תמצאנו (ראב״ע שמות פירוש ראשון ג׳:י״ג).
[THEN SHALL THE LORD BE MY GOD.] The Lord that shall be my God is the One known by the Tetragrammaton. Scripture clearly states, And, behold the Lord (spelled with the tetragramaton) stood beside him (v. 13). You will find an explanation of this name of God in my comments on the first Torah portion of Exodus.⁠1
1. Cf. Ibn Ezra's comments to Ex. 3:15.
והיה י״י לי לאלהים – כלומר: אם תעשה לי זאת שישמריני וישיבני, אז יהיה לי לאלהים – שיתייחד שמו עלי ויודע לכל שהבטחה זאת שראיתי בחלום מאת הקב״ה באה אלי, שנתקיימה, ויאמרו: יעקב עבדו של הקב״ה והקב״ה לו לאדון. כמו: והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם (ויקרא כ״ו:י״ב) – שיקרא שמי עליכם י״י אלהים. וכן: אם תשמריני, יוודע כי אתה מלכי ואני עבדך.
והיה י"י לי לאלהים – AND HASHEM WILL BE FOR ME A GOD – Meaning: If You do this for me, that He will guard me and return me, then He will be for me a God – that His name will be One upon me and everyone will know that this promise that I saw in a dream from the Blessed Holy One came to me, that it was fulfilled, and they will say: Yaakov is the servant of the Blessed Holy One and the Blessed Holy One is a Master to him. Similar to: “I will be for you a God and you will be My people” (Vayikra 26:12) – that My name shall be called upon you Hashem Elohim. And so: If You guard me, it will be known that You are my king and I am Your servant.
ושבתי בשלום – באשה ובנים, כי זולתם לא יהיה שלום לו ולא לאביו ולאמו, כי הוא לא יוכל לקחת אשה מבנות כנען (בראשית כ״ח:א׳).
והיה י״י לי לאלהים – זה הוא הנדר ר״ל שיהיה מתבודד לעבודת האלהים ולא יתעסק עוד בעסקי העולם כל ימיו.
ושבתי בשלום, with his wife and children, for without them neither he, his father, or his mother would consider themselves at peace, seeing that he was forbidden to marry one of the Canaanite girls.
והיה ה' לי לאלוהים, this was the gist of the vow, meaning that he would concentrate on the service of the Lord and minimize any mundane activities.
ושבתי בשלום וג׳ – כלומר ׳כמו שהבטיחני {בחלומי}׳1.
והיה יוי לי לאלהים – כלומר שיהיה לי לעזר אפילו ביחס לעבודתו ואדנותו בייחוד2, וזה מחסדו יתעלה {שביקש עליו יעקב}3. והוא מכלל [התנאי] שנדר עליו, לא מתחילת הנדר שהוא מקבל עליו4 כמו שאפשר שיעלה על הדעת, כי חלילה אפילו לפחות שבמאמינים מזרעו של יעקב ש{לא} יקבל את אלהותו יתעלה אלא בתנאי. וכוונה זו אני מעתיק מאת אבא מרי ז״ל בפירוש מקרא זה, וזה גם רצון ר׳ סעדיה ז״ל הנראה מפירושו הפשוט5.
1. מ. ד״ז נמשך מפירושו לפסוק שלפני זה.
2. מא. לפי פירוש זה גם ׳והיה ה׳ לי לאלהים׳ הוא בכלל התנאי כמו שביאר רבנו בהמשך, והיינו שביקש יעקב גם שיעזרהו ה׳ על דבר כבוד שמו ויסייע בידו לעבוד אותו יתעלה. ואמנם העיר המהדיר שלכאורה בספר המספיק בפרק על הבטחון (הוצאת פלדהיים עמ׳ 246) פירש רבנו באופן אחר וכתב: ׳והתכלית אשר לשמה ביקש כל אלה היא כמי שבאר ׳והיה ה׳ לי לאלהים׳ – כלומר כדי שאתפנה לעסוק עמו יתעלה, ולא יטרד לבי במה שמסיח דעתי ממנו׳. כנראה הבין המהדיר שיש במשמע לשון זה שאומרו ׳והיה ה׳ לי לאלהים׳ אינו מכלל הבקשה אלא הצהרת הסיבה ותכליתה אשר לשמה ביקש הבקשות הקודמות. ואמנם נראה לי שיתכן לשלב דברי רבנו כאן ושם ולפרש בדבריו שם שגם אימרה זו בקשה היא (שפירושה כמו שביאר רבנו כאן), אלא שהיא שיאן ותכליתן, ויתר הבקשות הקדמות הן הכנה לה.
3. מב. בס׳ פירושי רס״ג מהד׳ הר״י קאפח (עמ׳ מט הערה 3) תרגם משפט זה באופן אחר: ׳ענינו שיהיה בעזרי בחסדו יתעלה׳. אמנם נראה שלא דק כל הצורך ולא תירגם דברי רבנו באופן מדוייק. ואולי תרגם כן לסלק משמעות העולה מהתרגום שלפנינו שאפשר לבקש רחמים ועזרה גם על ענינים רוחניים, בחושבו שזהו מנוגד לתורת הבחירה, שהרי כ׳ הרמב״ם בשמונה פרקים (פ״ח) כי ענין הבחירה נרמז באומרם ז״ל ׳הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים׳. אכן נראה שלדעת רבנו אין הבקשה סותרת את הבחירה, וראה גם פירוש רבנו להלן פר׳ ויחי (מט:כה) שביקש יעקב עזרתו יתעלה עבור יוסף וזרעו בענין עבודתו יתברך. וכבר האריכו לבאר שאין בקשותינו המרובות בתוך תפילותינו בעניני יראת שמים מנוגדות לכלל הבחירה, ראה לדוגמא מש״כ הריעב״ץ בספרו מור וקציעה (או״ח סי׳ מו): ׳ולא אמרו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אלא לאפוקי גזרה מוחלטת, שאינו גוזר עליו יראת שמים בלי התעוררות, אבל ודאי אם מתעורר האדם בתפלה מסייעין אותו׳, וראה מש״כ עוד בזה הרחיד״א בספרו ברכי יוסף (או״ח שם) ואכמ״ל.
4. מג. הלשון מגומגם, ונראה שיש להעדיף תרגומו של הר״י קאפח שתירגם: ׳זה מכלל תנאי הנדר לא הדבר הנדור שנתחייב בו׳. ופירוש רבנו בזה מנוגד למש״כ הרמב״ן וז״ל ׳והיה ה׳ לי לאלהים איננו תנאי כדברי רש״י, אבל הוא נדר, וענינו אם אשוב אל בית אבי אעבוד השם המיוחד בארץ הנבחרת במקום האבן הזאת שתהיה לי לבית אלהים׳ [וכ״ה דעת הרד״ק בפירושו כאן, וכ״ה דעת הראב״ע בפירושו לשמות ג:טו שרמז אליו בפירושו כאן: ׳וזהו שנדר יעקב והיה ה׳ לי לאלהים כי יתבודד כל ימי חייו לדבקה בשם כפי כחו׳].
5. מד. עי׳ לר״י קאפח (שם) שביאר כוונת רבנו, שבכל הדברים שפירט יעקב הקדים להם רס״ג בתרגומו וא״ו החיבור חוץ מ׳האבן הזאת׳ שבפסוק הבא, ומשמע שעד שם הכל מתנאי הנדר. והשוה דברי רבנו בסמוך.
והיה י״י לאלהים – לדיין ונוקם.
{See Hebrew text.}
ושבתי בשלום כו׳ – אז והיה ה׳ לי לא-להים. מכאן סמכו אותם שהולכים בדרכים שפטורים מכמה מצות. וגם רגילין שאוכלין בתעניות. חיים.
והיה י״י לי לאלהים – איננו תנאי כדברי רבינו שלמה. אבל הוא הנדר, וענינו: אם אשוב אל בית אבי, אעבוד השם המיוחד בארץ הנבחרת במקום האבן הזאת שתהיה לי לבית אלהים, ושם אוציא את המעשר.
ויש בענין סוד ממה שאמרו: (בבלי כתובות ק״י:) כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה.
THEN THE ETERNAL SHALL BE MY G-D. This is not a condition, as Rashi would have it. It is rather a vow, and its purport is as follows: "If I will return to my father's house, I will worship the proper Name of the Eternal in the Chosen Land at the location of this stone which will be for me a house of G-d, and there I will set aside the tithe.⁠" There is in this matter a secret relating to that which the Rabbis have said:⁠1 "He who dwells outside the Land of Israel is like one who has no G-d.⁠" [Thus, according to the meaning of the above quotation, the Eternal will be Jacob's G-d only when he returns to the Land of Israel.]
1. Kethuboth 110b.
ושבתי בשלום אל בית אבי – יתכן לומר כל מה שהוציא יעקב מפיו בנדר זה הכל נתקיים בו. ושמרני בדרך הזה, הנה הש״י שמר אותו בדרך ההוא. והלחם הוא הנשים שלקח מלשון (שמות ב׳:כ׳) קראן לו ויאכל לחם, וכן (בראשית ל״ט:ו׳) כי אם את הלחם אשר הוא אוכל. והבגד הוא שנתעשר בסבת צאן לבן שהבגדים מן הצמר הם. ושבתי בשלום – הוא שכתוב ויבא יעקב שלם. והיה ה׳ לי לאלהים הוא שכתוב ויקרא לו אל אלהי ישראל.
והיה ה׳ לי לאלהים – אין זה תנאי ח״ו כי אם נדר, יאמר שאם ישוב לארץ ישראל אשר שם בית אביו יצחק יהיה השם המיוחד לו לאלהים כי שם יעבדנו בארץ המיוחדת. וזה ע״ד מאמר רז״ל כל הדר בחוצה לארץ דומה כמו שאין לו אלוה.
ושבתי בשלום אל בית אבי, "and I shall return in peace to my father's house, etc.⁠" We notice that every detail which formed part of Yaakov's vow and whatever he mentioned was fulfilled for him. When he asked God ושמרני בדרך, "and He will watch over me on the journey,⁠" God most certainly watched over him and protected him. As to his request for לחם, bread or food, this was a reference to the women whom he married. The term לחם to describe someone's wife is used by Joseph (Genesis 39,6) when he told the wife of his master Potiphar that the only thing in his household Potiphar had withheld from him was הלחם אשר הוא אוכל, "the bread which he eats.⁠" Another instance where לחם, bread, is used to describe someone's wife, is found in Exodus 2,20 where Yitro tells his daughters to invite Moses so that "he may eat bread.⁠" He did not mean to invite him merely to eat bread but to let him marry one of his seven unmarried daughters.
As to Yaakov's request for clothes to wear, this was part of his wealth when he had large flocks of sheep which provided him with wool. His request to return to his father's home safely and in good health was answered when we read in 33,18 ויבא יעקב שלם, "Yaakov arrived home safely.⁠" As to Yaakov fulfilling his part of the bargain and making אלוהים his God [to make the attribute of Justice the yardstick by which God would measure him; Ed.] this is referred to in the Torah in 33,20 where we read: ויקרא לו קל אלוהי ישראל, "Yaakov called God the God of Israel.⁠"
והיה י״י לי לאלהים – פירש״י שהוא נמשך למעלה על אם יהיה י״י עמדי וגם יהיה לי לאלהים אז והאבן וגו׳ וכתב הרמב״ן אם יהיה עמדי אז אעבוד השם בארץ הנבחרת במקום האבן הזאת שתהיה לי לבית אלהים ושם אוציא את המעשר.
וי״מ: ושבתי בשלום אל בית אבי והיה לי י״י לאלהים מכאן להולכי דרכים שפטורים מכמה מצות:
והיה ה' לי לאלוהים, "the Lord will then be even my God as attribute of Justice.⁠" According to Rashi, these words are a continuation of those that preceded them, i.e. the words אם יהיה אלוהים עמדי, so that Yaakov is saying that once the Lord will be his God in practice, having displayed His personal benevolent providence to Yaakov by extending His protection to him, he will convert this stone into a house of worship for that God where he will bring the tithes that he spoke about. Some commentators understand the words ושבתי בשלום אל בית אבי, "and I will return hale and hearty to my father's house, etc.,⁠" as the source of the halachic ruling that travelers, while engaged on their journeys, are relieved from the need to perform certain commandments that would make their getting home safely more difficult.
ושבתי בשלום אל בית אבי [וגו׳]. קשה וכי מקודם לא היה לו לאלהים. ומצאתי בתוספתא דע״ז (פ״ה ה״ב) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים כל זמן שאתם בארץ כנען אני לכם לאלהים, אין אתם כו׳. ור״ש פי׳ מתחלתו ועד סופו ומשמע שנשמר מזאת הקושיא.
והיה י״י לי לאלהים – הוא הנדר הנכבד.⁠1
1. ״והיה ה׳ לי לאלוקים״ איננו המשך תנאו של יעקב כפי שפירשו רש״י ורשב״ם, אלא מגוף הנדר כפי שפירש רמב״ן: ״איננו תנאי כדברי רש״י, אבל הוא נדר וענינו אם אשוב אל בית אבי אעבוד השם המיוחד בארץ הנבחרת…״.
וישיבני בשלום אל בית אבי, ויהיה לי לאלוה ולמנהיג, רוצה לומר שיתן עיניו בי תמיד וידריכני בדרך הישרה —
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

והיה ה׳ לי לאלהים שיחול שמו עלי כו׳ וההבטחה זו הבטיח לאברהם כו׳ הוצרך לומר שגם זה מכלל ההבטחות ולא שהוא הנדר שנדר שאז יהיה ה׳ לו אלהים מפני שאין זה תלוי בתנאי שהרי אף אם לא יתקיימו לו ההבטחות הללו מחוייב הוא שיהיה ה׳ לו לאלהים אבל מוהאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים שפי׳ אהא פלח עלה קדם ה׳ לא קשיא היאך תלה אותו בתנאי דמשמע שאם לא ישמור לו השם את כל ההבטחות הללו לא יהא פלח קדם ה׳ דאיכא למימר שאם לא ישמור לו השם כל ההבטחות הללו לא יהא פלח עלה קדם ה׳ אבל יהא פלח קדם ה׳ באי זה מקום שירצה וממעשר נמי דכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך דמשמע דאם לא ישמור לו כל ההבטחות הללו לא יוציא המעשר ל״ק דאיכא למימר דהאי מילתא דוכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך מילתא באנפי נפשה היא שנדר לעשר את כל אשר יתן לו השם בלתי שום תנאי. וא״ת היכן מצינו שקיים זה כבר אמרו בב״ר שאל כותי א׳ את רבי מאיר על זה והשיב לו הפריש שבטו של לוי אחד מעשרה אמר ליה ולמה לא הפריש א׳ מעשרה לשנים שבטי׳ אחרי׳ אמר לו וכי י״ב הם והלא י״ד שבטים הם שנאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי אמר ליה כ״ש אוספת מים אוסף קמח אמר ליה אין אתה מודה לי שהן ארבע אמהות אמר ליה הין א״ל צא מהם ד׳ בכורו׳ לד׳ אמהו׳ שאין קדש מוציא קדש א״ל אשריך ואשרי אומתך שאתה שרוי בה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

ושבתי בשלום – מן החלאים המעבירים גם כן את האדם, והוא ׳רוח רעה׳ שהזכירו זכרונם לברכה.
והיה ה׳ לי לאלהים – אז יהיה ה׳ לדיין אם לא אעבדהו בכל כחי, והוא״ו כמו זאת משמשת במקום ״הנה״ כלומר: הנני מקבל עלי מעתה שהאל יתברך המרחם, יהיה לי לאלהים ויתנהג עמי במדת הדין.
ושבתי בשלום, from all the problems besetting man, i.e. a reference to what the Talmud had called רוח רעה.
והיה ה' לי לאלוהים, then God will be a judge, and He can examine to see if I did not fulfill my vow to the best of my ability. The letter ו at the beginning of the word והיה,⁠a, may be in lieu of the word הנה, meaning that Yaakov would already from now on act on the assumption that God would provide him with the necessities he had asked for and therefore he was willing to be judged by the attribute of Justice, not relying on the attribute of Mercy.
a. where we would perhaps have expected Yaakov to use an ordinary future tense such as יהיה,
כמו שאמר והשיבותיך וגו׳. ואף על גב דלעיל (פסוק טו) הבטחה הזאת קודם ״כי לא אעזבך״, מקדים ״כי לא אעזבך״, כי דוקא למעלה שהוא הבטחת השם יתברך הקדים ״והשיבותיך״ דבכלל זה הכל, כי כאשר ישיב אותו לביתו שלא היה חסר כל כך אם היה נשאר בחרן, כל שכן שלא יהיה חסר לחם ובגד, ולא הוצרך לומר ״כי לא אעזבך״ רק שהוא נתינת טעם למה ״והשיבותיך״ – ״כי לא אעזבך״, ומפני כך ״והשיבותיך״ גם כן. אף על גב דלא הוי בכלל ״כי לא אעזבך״ רק שלא יחסור לחמו, מכל מקום כיון שהוא ישגיח עליו שלא יחסר לחמו – הוא משגיח בכל מה שצריך, אף להשיב אותו אל ארץ אבותיו. אבל יעקב עשה כדרך בני אדם המבקשים מעט ואחר כך מוסיפים, ולכך התחיל ״ונתן לי לחם לאכול וגו׳⁠ ⁠⁠״. ועוד כי לא הקדים הכתוב ״כי לא אעזבך״, כדי שיכלול גם כן אחר כן כשבא אל ארץ אבותיו שלא יעזוב אותו לעולם, אבל יעקב בעת שהיה נודר להיות האבן הזאת מצבה היה נודר כסדר, שלא היה רוצה לומר ״כי לא אעזבך״ לבסוף, דאם כן לא היה מתחייב בנדר עד לעולם, וזה לא רצה יעקב, רק בשובו יקיים הנדר שנדר, וזה עשה (להלן לה, ז):
שלא אלמוד וכו׳. דאם לא כן ״בשלום״ למה לי, שכבר הבטיחו הקב״ה ״והנה אנכי עמך ושמרתיך״ (פסוק טו). וקשה והלא לא הבטיחו הקב״ה על זה, ונראה לומר מה שאמר הכתוב ״והשיבותיך״ (שם) שהקב״ה ישיב אותו לשם, שיהיה הוא כמו שלא יצא משם, דהיינו שלא ילמוד מדרכי לבן, דהיינו השבה גמורה שיהיה כאילו לא יצא. ומפני שאמר יעקב ״ושבתי״ הוצרך להוסיף ״בשלום״, דודאי גבי ״והשיבותיך״ שהקב״ה בעצמו יהיה הפועל, בודאי פעולתו בשלימות לגמרי – עד שיהיה השבה שלימה, שלא ילמוד מדרכי לבן, אבל יעקב שאמר ״ושבתי״ הוצרך להוסיף ״בשלום״ שיהיה השבה מעליא. אך קשה למה לא תלה יעקב השבה הזאת בהקב״ה, והוי ליה לומר ׳והשיבני בשלום׳, ויש לתרץ דאין דרך כבוד שיאמר אדם ׳והשבתני׳ שיהיה הוא יתברך מתעסק בהשבה שלו, לכך לא רצה יעקב לומר ׳והשבתני׳, ואמר ״ושבתי״, והוצרך להוסיף ״בשלום״. ועוד כי השם יתברך לא בא להגיד רק פעולתו אשר יפעול, והפעולה הזאת היא ההשבה אל האדמה, כי כל לשון הפעיל הוא המתחיל בפעולה, שכאשר יאמר ׳ראובן האכיל שמעון׳ היינו שנתן בפיו האוכל ושמעון גמר האכילה, ואין שלימות הפעולה על ידי ראובן. ומפני כי יעקב בא להזכיר גמר וסוף הדבר, שכבר נשלם הפעל שהוא ההשבה, שבשביל זה חייב לקיים הנדר כאשר נגמר ההשבה, ולפיכך אמר ״ושבתי בשלום אל בית אבי״, ולא תלה גמר ותכלית ההשבה בפועל, כי אין גמר ותכלית ההשבה הוא מפעולת הפועל כדלעיל, רק שהוא יתברך המסייע והאדם גומר, ולפיכך אמר ״ושבתי״, והוצרך להוסיף ״בשלום״:
שיחול שמו עלי וכו׳. פירוש שאין הכתוב רוצה לומר שזהו הוא הנדר ״והיה ה׳ לי לאלקים״, דחס ושלום שיהיה הוא נודר שאז כאשר יקיים ההבטחה יהיה השם יתברך לו לאלקים, שבין יקיים או לא יקיים השם יתברך הוא לאלקים, רק פירוש ׳שיחול שמו עלי וכו׳׳ (כ״ה ברא״ם):
והיה ה׳ לי לאלהים – קבל עליו בנדרו לעבוד את ה׳ מאהבה ולא מיראה, כי העובד מיראה נקרא עובד אלהים היינו למדת הדין אשר ממנו הוא ירא, והעובד מאהבה נקרא עובד ה׳ כי אהבה ורחמים ענין אחד, לכך נאמר והיה ה׳ לי לאלהים ואם תרצה לפרש שהתחלת הנדר מן והאבן הזאת כפירש״י, אמר והיה ה׳ לי, שלא ידון אותי במדת הדין לבד, אלא יצרף גם של רחמים אל שם אלהים, זה״ש והיה ה׳ לי לאלהים יצרפו אל שם אלהים, אז והאבן הזאת וגו׳.
ובבר״ר (ע׳:ד׳) דרש אם יהיה ה׳ עמדי ושמרני היינו מן ד׳ ראשי עבירות והם ע״ג וג״ע וש״ד ולשון הרע ואסמכוה אקרא נראה שגם מדרש זה רצה לתרץ קושיא זו וכי היה יעקב מסופק בהבטחת הש״י, אלא לפי שאמר לו השי״ת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי, בלשון אם הורה כאילו אמר אם אעשה או לא אעשה, וזה תלוי בדבר אם לא יגרום החטא, ע״כ אמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני מן החטא ופרט ד׳ אבות נזיקין אלו, כי המה היו סיבת חורבן בית ראשון ושני על כן אמר שאם ישמור אותי ה׳ מן ד׳ ראשי עבירות אלו אז והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים, ומכלל הן נשמע לאו כי אם לא ישמרו מן ד׳ ראשי עבירות אלו אז לא יהיה בית אלהים כי יחרב בעבורם.
שלם מן החטא כו׳. דזה ג״כ מכלל ההבטחות של הש״י דהא אמר את אשר דברתי לך ופרש״י (לעיל פסוק טו) לצרכך ועליך ואם לא יהיה שלם מן החטא וילמוד מדרכי לבן בוודאי שלא יתקיים מה שנאמר עליו כמו כל הבטחות של הקב״ה שהן על תנאי שלא יגרום החטא. [נחלת יעקב]:
Completely free from sin... This too was part of Hashem's promises. He said (v. 15), "...Until I have done what I spoke to you,⁠" on which Rashi explains: "In your interest and concerning you.⁠" And if Yaakov would not be free of sin, but would learn from Lavan, then Hashem's promises surely would not be fulfilled. For all Hashem's promises are on condition that sin should not cause [their nonfulfillment]. (Nachalas Yaakov)
והיה ה׳ לי לאלהים – ועד עתה אינו לאלהים ח״ו. ורש״י ז״ל פירש שלא ימצא פסול בזרעי, ואין אני יודע היכן רמוז דבר זה באומרו והיה וגו׳. ועוד הבטחה זו תמיד היא תלויה ועומדת ואימתי יהיה קץ הגבול לעשות האבן מצבה. והנכון הוא שנתכוון לומר שיתיחד אליו שם ה׳ לאלהים כדרך שנתיחד על אבותיו (פסוק י״ג) אלהי אברהם אלהי יצחק גם יאמר עליו אלהי יעקב, והוא אומרו לי לאלהים פי׳ לי בייחוד. ודבר גדול דבר יעקב בזה, ותמצא שכן היה דכתיב (ל״ג כ׳) ויקרא לו אל אלהי ישראל ואחר כך שלם נדרו אשר נדר לעשות אבן הזאת.
והיה ה' לי לאלוהים. "Then Hashem will be my Lord.⁠" This sounds, God forbid, as if until now Hashem had not been Jacob's God. Rashi explains that Jacob meant that God would not find any of his children as morally unfit. I do not know where such a thought is alluded to in Jacob's words. [actually Rashi quotes a Sifri in Parshat Va-Etchanan section 31. Ed.] Besides such a promise, i.e. that his children would be morally fit, is at best a conditional promise [seeing that the matter lies within the will-power of the children, Ed.]. When would the stone then be able to serve as a monument for this encounter Jacob experienced during his dream? The proper explanation of what Jacob said is that he was prepared to conduct himself in such a way that God would consent to associate His name with him even during his lifetime. He had previously done this with Abraham after the latter's death and with Isaac only after he had become blind and therefore beyond the reach of the evil urge (compare verse 13). The words לי לאלוהים are clear evidence of Jacob's intention. This was a tremendous undertaking by Jacob. You will find in Genesis 33,20 that God reminded him of that undertaking and that Jacob then fulfilled this vow by erecting a monument in God's honour.
ושבתי בשלום אל בית אבי – גם ישיבֵני בשלום אל בית אבי שלא אצטרך לדאוג עוד מֵעֵשָׂו, כאשר אני דואג ממנו עתה. שבעבור אפו וחמתו אני צריך לברוח מנחלת אבותי ששם נגלו האלהים, ושם בית אל. אבל אשוב שמה בשלום כי יהפוך לבב אחי עלי לטובה.
והיה י״י לי לאלהים – זהו הנדר שנדר שיעבדנו בעבודות וחקים נשגבים מדרכי בני נח העובדים אותו. וזהו שזכר שם העצם1 הנשגב מדרכי הטבע, ודרכו בקדש. והוא ״יהיה לי לאלהים״ מנהיג אותי וּמְצַוֶה עלי חקותיו ותורותיו. ויראה כי אברהם עבד את השם בדרך הקדש וכמו שנאמר עליו ״עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקתי ותורותי״2 כי עליו נגלה האלהים. אבל ישמעאל ויצחק לא היו עובדים בעבודות הללו עד שנגלה אלהים על יצחק, וְקִדְשׁוֹ בברית אברהם אחרי מ׳ שנה [שאמר לו ה׳3 ״אשר נשבעתי לאברהם אביך״].⁠4 וכן יעקב ועשו בניו לא היו עובדים ככה. וכשנגלה השם ליעקב בחיי אביו ואמר לו ההבטחות האלה אז נדר שבשובו אל בית אביו אל הארץ אשר השם דורש אותה5 יהיה י״י גם לו לאלהים, ושיעבדנו כמו יצחק אביו, בין בעושר בין בעוני, בין שיהיה לו זרע בין לא, רק כשיהיה עמו בדרך ויתן לו לחם ובגד וישוב בשלום. {ורש״י ז״ל פירש שיחול שמו עליו ״מתחלה ועד סוף, שלא ימצא פסול בזרעו כמו שאמר ׳אשר דברתי לך׳6 והבטחה זו הבטיח לאברהם שנאמר ׳להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך׳⁠ ⁠⁠״7 [עכ״ל רש״י] לא רצה לפרש שהוא מן הנדר, כי גם אם לא יתקיים בו כל זה, צריך שיהיה השם לו לאלהים. ולפירושנו אין צורך לזה. גם איני יודע למה ״מתחלה ועד סוף״? והבטחת ולזרעך אחריך גם במקצת זרעו תתקיים כמו באברהם ויצחק}.
1. יהו״ה.
2. בראשית כו, ה.
3. שם כו, ג.
4. מלים אלו בכתב יד מטשטשות היו בדיו, וכתבנו כאן לפי אומדן.
5. דברים יא, יב.
6. בראשית כח, פסוק ט״ו.
7. בראשית יז, ז
לי לאלהים – מבואר בפרשת לך לך, בפרשת מילה (הרכסים לבקעה בראשית י״ז:ז׳).
ושבתי – כמו שאמר לי והשיבותיך אל האדמה הזאת, אבל הוסיף מלת בשלום, גם מלות אל בית אבי כי עיקר כוונתו היתה, שלא ישטמהו עוד עשו ולא יבקש להרע עמו, אלא יחדיו יהיו בבית אביו בשלום וגם זה נתקיים:
והיה ה׳ לי לאלהים – לפי שאמר לו השם אני ה׳ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, אמר עתה יעקב, אם אזכה שיקרא שמו גם עלי ויתמיד השגחתו בי ובזרעי, כי קריאת השם על האבות יורה על היותם מונהגים בהנהגה למעלה מן הטבע עד שהשם יקרא אלהיהם ביחוד, אף על פי שהוא אלהי כל הארץ, והיתה א״כ כוונת יעקב באמרו והיה ה׳ לי לאלהים, שיבחר בו ובזרעו לקיים בהם בריתו אשר כרת עם אברהם, כדרך שאמר לו להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (לעיל י״ז ז׳), וכמו שפירשתי שם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 20]

ושבתי בשלום אל בית אבי: אע״ג שהבטיחו להשיבו אל האדמה1, אבל אם2 תהיה השבה זו ״בשלום״3 ולא מוכה ומעונה, וגם שלא יהיה רק אל האדמה4 אלא גם ״אל בית אבי״.
והיה ה׳ לי לאלהים: ממשמעות הלשון הוא המסובב5, כפירוש רמב״ן וספורנו6, ולא כפירוש רש״י7 . ופירושו8, שלא יסמוך על כחו ועוצם ידו, רק יקח את ה׳ לנגדו תמיד שהוא ינהלנו. ובהיותו בחו״ל בבית לבן ולא היה מקום לבטוח על עצמו פשיטא שגם לטובת עצמו היה מבקש שה׳ יהיה עמו ולא יעזבנו, אבל בהיותו בבית אביו9 אפשר היה לסמוך על עצמו, על זה היה נדרו שגם אז ׳יהיה ה׳ לו לאלהים׳.
ורש״י פירש שהוא בכלל התנאי, ויש הוכחה לזה מדכלל בפסוק אחד עם ״ושבתי וגו׳⁠ ⁠⁠״, ולפירוש הרמב״ן היה ראוי להיות ״והיה ה׳ לי וגו׳⁠ ⁠⁠״ פסוק אחר. אבל באמת זה הדבר ״והיה ה׳ לי״ אע״ג דעיקרו תלוי ברצון עצמו10, מ״מ נדרש לזה סייעתא דשמיא, שתהיה השגחתו יתברך מוכנה לפניו בכל עת, על כן הוא תנאי ומסובב11. וכיוצא בזה נתבאר בספר שמות (יט,ה) ״והייתם לי סגלה״.
1. ועיין בפסוק הקודם – ובהערה 89 היטב.
2. הוסיף יעקב על ההבטחה שרק אם...
3. מה שלא הוזכר בהבטחת ה׳.
4. כפי שהבטיחו ה׳ (פסוק ט״ו). הרי שיעקב ׳הגדיר׳ את ההבטחה לטיבותא – היפך מפירוש הספורנו לפסוקנו, עיין שם (הערת אאמו״ר).
5. כלומר, אין זה חלק מהתנאי, אלא זה הנדר – הקיום.
6. וכן דעת הרד״ק.
7. שזהו חלק מהתנאי.
8. הרא״ם מסביר מדוע רש״י פירש ״והיה ה׳ לי לאלהים״ כחלק מהתנאי, כי אם זה תחילת הנדר, איך יתכן לנדור שה׳ יהיה לו לאלהים, האם זה תלוי בו? על כך מבאר רבינו שהפירוש הוא ׳שלא יסמוך׳ וכו׳ ודבר זה אכן תלוי בו. וברמב״ן פירש: אעבוד את השם המיוחד בארץ הנבחרת. ובראב״ע (שמות ג, טו) פירש: כי יתבודד כל ימי חייו לדבקה בשם כפי כוחו. (ועיין בספורנו שהנדר היה שהקב״ה יוכל לדון אותו ע״פ מדת הדין (״אלהים״) ולא ע״פ מדת הרחמים (ה׳), ודפח״ח – הערת אאמו״ר).
9. ״ושבתי בשלום אל בית אבי״.
10. ׳שלא יסמוך על כוחו ועוצם ידו רק יקח את ה׳ לנגדו תמיד שהוא ינהלנו׳ – רבינו לעיל.
11. גם חלק מהתנאי וגם התוצאה והנדר. כלומר, המקרא נדרש לפניו ולאחריו, ועיין בדברי רבינו בסוגיא דומה (דברים כא,א ד״ה ונתנו ה׳ אלהיך בידך) ובדבריו על הספרי שם, וכן במשך חכמה – אם זה תנאי או הבטחה. (הערת אאמו״ר).
ושבתי – כך שאוכל לחזור בשלום אל בית אבי,
והיה ה׳ וגו׳ – או אז יהיה זה שהראה עצמו כה׳ עוזר ומושיע לי לאלהים, לזה שאך לו אעבוד ולקולו אשמע.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כב) וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר⁠־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן⁠־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ׃
and this stone1 that I set as a monument will be a house of God, and all that you give me, I will surely tithe to you.⁠"
1. and this stone | וְהָאֶבֶן הַזֹּאת – Alternatively: "then this stone". See the previous note.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קרי״דר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קנז] 1והאבן הזאת, אמרו על אותה אבן כשהיו מעלין אותה בדימוס היתה מפלת עצמה לפי שעתיד בית המקדש ליחרב ועל כן מאסו אותה הבונים עד שבא שלמה בחכמתו ונשבע שאפילו יחרבה [יחרב] הכל היא לא תחרב ולא תזוז ממקומה וקבעוה בכתל מערבי, הה״ד אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה (תהלים קי״ח:כ״ב). (מדרש)
[קנח] 2והאבן הזאת - בית אלהים, מה עשה הקב״ה נטה רגל ימינו וטבעה האבן עד עמקי תהומות ועשה אותה סניף לארץ כאדם שעושה סניף לכיפה לפיכך נקראת אבן השתיה שמשם הוא טבור הארץ ומשם נמתחת כל הארץ ועליה היכל ה׳ עומד שנאמר והאבן הזאת וגו׳ יהיה בית אלהים, ונפל יעקב על פניו ארצה לפני אבן שתיה והיה מתפלל לפני הקב״ה ואומר רבון כל העולמים אם תשיבני למקום הזה בשלום אזבחה לפניך זבחי תודות ועולות שנאמר וידר יעקב נדר לאמר (בראשית כ״ח:כ׳). (פרדר״א פל״ה)
[קנט] 3וכל אשר תתן לי, שלשה שנאמר בהן [אמר להם הקב״ה] שאל כו׳ אנו מביאים עוד שנים מן האגדה אברהם ויעקב כו׳, יעקב דכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך אינו אומר כן אלא שאמר לו שאל. (בראשית רבה מד)
[קס] 4וכל אשר תתן לי וגו׳, אר״ל כל מקום שנאמר לי אינו זז לא בעולם הזה ולא בעולם הבא כו׳ במעשר מהו אומר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. (מדרש שמואל פי״ט)
[קסא] 5עשר אעשרנו לך, יעקב הפריש מעשר ראשון, שנאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. (תנחומא ראה יב.)
[קסב] 6עשר אעשרנו לך, א״ר אילעא באושא התקינו, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, תניא נמי הכי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות, ומעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש ולא הניח לו חברו, ומנו רבי ישבב, ואמרי לה רבי ישבב ולא הניחו חברו ומנו ר׳ עקיבא, א״ר נחמן ואיתימא ר׳ אחא בר יעקב מאי קרא, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, והא לא דמי עישורא בתרא לעישורא קמא א״ר אשי אעשרנו לבתרא כי קמא. (כתובות נ.)
[קסג] 7עשר אעשרנו לך, רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר כותי אחד שאל את רבי מאיר אמר לו אין אתם אומרים יעקב אמתי דכתיב תתן אמת ליעקב (מיכה ז׳:כ׳) אמר לו הן, אמר לו ולא כך אמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, אמר ליה הן, אמר ליה הפריש שבטו של לוי אחד מעשרה למה לא הפריש אחד מעשרה לשני שבטים אחרים. אמר לו וכי י״ב הן והלא י״ד הן שנ׳ אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מ״ח:ה׳) א״ל כל שכן אוספת מים אוסיף קמח. א״ל אין את מודה לי שהם ד׳ אמהות אמר לו הן, אמר צא מהם ד׳ בכורות לארבע אמהות הבכור קודש ואין קודש מוציא קודש, א״ל אשריך אשרי אומתך שאתה שרוי בתוכה. (בראשית רבה ע)
[קסד] 8עשר אעשרנו לך, יעקב תקן לתת מעשר מן הממון. (מדרש)
1. מאמר זה מובא בספר חצי מנשה לקוטים עה״ת מכתבי יד שונים. וכנראה מהלשון שמקור הדבר באיזה מדרש. בדימוס נדבך של אבנים. ובכת״י רמזי התורה לר״י יהיה בית אלהים וכתיב נכון יהיה הר בית ה׳ כתיב האבן וכתיב יהיה היה לו לומר תהא לשון נקבה כי אבן לשון נקבה היא שנ׳ והאבן הזאת ומהוא יהיה (וכן העיר בזה בילקוט נר השכלים כת״י) אלא עתיד הקב״ה להעמיד אבן אחת בשער המזרח שהיא שלשים אמה על שלשים אמה, בפסיקתא, וזהו כמנין י׳ה׳י׳ה׳.
2. מדרש תהלים צא. ובילקוט המכירי שם גורס מה עשה הקב״ה צוה וטבע אותה עם עומק התהום ועשה אותה סניף לארץ כאדם שהוא נותן סניף לכיפה לפיכך נקראת אבן השתייה, ובכת״י ילקוט תימני שו״ת ובאור האפלה מבארים מה שמרמז הפדר״א במאמר זה, ועי׳ לעיל קלו. זח״א קמו: קנא: רלא. זח״ב כט: זח״ג רמג: ובילקוט אור האפלה כת״י והאבן הזאת שתהיה האבן בתוך קדש הקדשים. ובנר השכלים כת״י יהיה בית אלהים כו׳ והמקום הזה הוא מקום עקדת יצחק מלמד שבקש יעקב מהקב״ה שיזכור לו עקדת יצחק שנא׳ בי נשבעתי.
3. לעיל פט״ו מאמר רט. בבאור וצרף לכאן, וילקוט המכירי תהלים כא.
4. מקור המאמר בספרי בהעלתך צב. ויק״ר פ״ב במדב״ר פט״ו יז. תנחומא בהעלתך כ. אמנם בכל מקומות הנ״ל לא הביאו מקרא שלפנינו. ובספרי שם שבכ״מ שנ׳ לי קיים לעולם ולעולמי עולמים.
5. תנ״י דברים יב. ראה יב. וראה לעיל פי״ד אות קמב. פכ״ו מאמר סו. בבאור וש״נ. ובאונקלוס כאן חד מן עשרא, ראה לקמן מאמר קסב. ובפס״ר פכ״ה מעשר שני הפריש יעקב מניין אמר רב הונא אמר רבי אחא וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. ובתנחומא חיי שרה ד. ותנחומא ישן שם. ואף יעקב נתברך בזכות המעשרות שנ׳ וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. ובלקח טוב ואתחנן יא. תניא ר״מ אומר ואהבת את ה׳ אלהיך, אהבהו כאברהם, שנאמר זרע אברהם אוהבי, ובכל (לבבך) כיצחק שעקד את עצמו על גבי המזבח לפני, ובכל מאדך כיעקב שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. ובמבוא לתנ״י סג: מביא מכת״י עשר אעשרנו לך, כפל מלה היא כמו עשר תעשר (דברים יד, כב), אלא אמרו רבותינו ז״ל עשר בשביל שתתעשר שכל המעשר בעין יפה נכסיו מצליחין וכו׳ ובכת״י מדרש החפץ ומעין גנים איתא עשר אעשרנו לך שהן שתי מעשרות. ויש לפרש ע״פ המדרשים הנ״ל שהפריש מעשר ראשון ומעשר שני. עוי״ל כהדרש לקמן קסב, דהפריש שתי פעמים. (ובשטמ״ק כתובות ז. מפרש דהפריש שתי פעמים כמש״כ הרמב״ם באבות פ׳ שלישי והכל לפי רוב המעשה דיותר מצוה כשנותן בפעמים רבות מאשר נותן אותו הסכום בפעם אחד) ובס׳ שפתי כהן כ׳ בב׳ מעשרות הכ׳ מדבר, אמר יעקב מאחר שאני בחו״ל ואני תחת חלק השרים ראוי לתת להם חלק כדי שלא יקטרגו עלי גורל א׳ לה׳ וגורל א׳ לעזאזל.
6. המבזבז, לעניים, מחומש, שבנכסיו שלא יצטרך לבריות (רש״י). ובשטמ״ק מביא ממהדורא קמא של רש״י המבזבז נכסיו להקדש. והרמב״ם פ״ה מהל׳ ערכין הי״ג כל המפזר ממונו ״במצות״ אל יפזר יותר מחומש. (ובשטמ״ק שם רוצה לחלק דלתלמוד תורה אם נתן יותר צדקתו עומדת לעד. ומשה״כ פירש״י לעניים) ובשאלתות סוף פ׳ תרומה כ׳ מאן דאתא ואמר בעינא דאפקיר נכסיי עד כמה יהבינן ליה רשותא למתן ת״ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ומבואר דמפרש דגם הפקר הוי בכלל דין זה דהמבזבז. (ועי׳ לקמן אות קסג. מהפדר״א ומשפתי כהן וזה תמוה ועפ״ד השאלתות י״ל.) ומאמר הנ״ל מבואר בסגנון אחר בירושלמי פאה פ״א ה״א וכתובות פ״ד ה״ח באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוות. וכ״ה בפס״ר פכ״ה. ובערכין יח. במשנה ואם החרים את כולם אינם מוחרמים דברי ר״א אראב״ע מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו ופריך היינו ת״ק איכא בינייהו דרבי אילא דאמר רבי אילא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ופירש רבינו גרשום ורש״י דראב״ע אית ליה דר׳ אילא ור״א לית ליה. ויש להעיר לפ״מ דמבואר בירושלמי פאה שם מעשה בר׳ ישבב שעמד והחליק את כל נכסיו לעניים שלח לו ר״ג והלא אמרו חומש מנכסיו למצות ור״ג לא קודם לאושא [שהרי ביבנה היה, קודם שגלתה סנהדרין ומאין היה זה לר״ג. פ״מ.] כך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו השניים והסכימו על דעת הראשונים, והגר״א בשנות אליהו ברכות פ״א מ״א מפרש דברי הירושלמי דזה היה הלכה למשה מסיני ושכחוה ובאושא חדשו הסנהדרין לתקנה זו, ולפ״ד הירושלמי לא שייך בזה לפלוגי, ולפמ״ש רש״י דלית ליה דר׳ אילעא צריך לפרש דס״ל דלא תקנו באושא כן וז״ד, ולולי פירש״י נ״ל פירוש אחר בגמ׳ דהירושלמי סובר דעיקר התקנה היתה שיפריש כל אדם חומש מנכסיו למצוה והתקנה לא דיברה מהשיעור למעלה עד כמה רשאי ליתן רק מהשיעור למטה לא פחות מחומש ולפי נוסח זה יכול להיות שיש לו רשות להפריש יותר ור׳ אילעא אמר דהתקנה היתה בנוסח אחר המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, וי״ל דר׳ אילעא סובר ג״כ דעיקר התקנה היתה שיפריש חומש כמבואר בירושלמי רק ס״ל דהוסיפו עוד שלא יבזבז יותר מחומש. וזהו הפי׳ דר״א לית ליה כנוסח של ר׳ אילעא רק כנוסח הירושלמי א״כ רשאי ליתן יותר וראב״ע ס״ל כרבי אילעא. ולשון הירושלמי שהבאתי לעיל ששלח לו ר״ג והלא אמרו חומש מנכסיו למצות הפי׳ כיון שלפי התקנה די בחומש לכן מיחו בו שלא יחלק יותר. ולא הזכירו כלל כלשון הבבלי אל יבזבז יותר מחומש. והטעם שצריך להפריש חומש שסמכו על הקרא שלפנינו, בירושלמי שם לא הביאו מקרא, ובפס״ר איתא מה טעם כדי תרומות ומעשרות. והכוונה שביחד הכל עולה חומש. ועי׳ בירושלמי שם עד היכן עד כדי תרומה ותרומת מעשר. (וראיתי בס׳ כלי חמדה עה״ת כאן שנתקשה בצע״ג בדברי רש״י הנ״ל שכ׳ מחומש שבנכסיו שלא יצטרך לבריות, הרי טעם זה מבואר בגמ׳, ויפה העיר כי בש״ס כ״י מינכן ליתא שתי שורות אלו מן תניא עד ומעשה רק אל יבזבז יותר מחומש ומעשה באחד כו׳. ונראה דכן היה בגרסתו של רש״י והוסיף הטעם מדיליה. וי״ל שרש״י כוון לדייק מחומש ״שבנכסיו״ דרק מנכסיו לא יבזבז יותר מחומש אבל אם אומר אם אמצא ממון שלא ביגיעה כלל בזה מותר לו לבזבז יותר מחומש. ובפירוש רבינו חננאל ב״ק ט: כ׳ לפרש ד״א מכאן ואילך משל הקב״ה שאם בא להדר המצוה ביותר משליש בדמיה אינו חייב, כל זה מיגיעו, שחייו קודמין להידור מצוה אבל אם זימן לו הקב״ה ממון שלא מיגיעו ובקש להדר המצוה ביותר משליש הרשות בידו. ולפ״ז י״ל דה״ה לענין המבזבז הדין כן. אף דיעקב אמר וכל אשר תתן לי, י״ל דכוונתו היתה ג״כ מה שירויח ע״י יגיע כפיו. ועי׳ בקרית ספר להמבי״ט פ״ח מהל׳ ערכין דיעקב לא רצה לנדור יותר מחומש אפילו במה שלא בא לידו ולפ״ז י״ל דאין ראיה מיעקב דרק לנדור לא רצה יותר אבל למעשה מותר לבזבז יותר בכה״ג. ולפ״ז צ״ל דעיקר הלימוד מיעקב רק אסמכתא ואולי מה״ט לא הביא הירושלמי הדרש הזה. כן מה שיש בגמ׳ באחד שבקש לבזבז יותר מחומש המלים ״יותר מחומש״ ליתא בכת״י שם וגירסא זו נכונה. כי בירושלמי הנ״ל מבואר דר׳ ישבב רצה לחלק כל נכסיו. ומ״ש לדייק מלשון הרמב״ם שכ׳ ״במצות״ מבואר כן בירושלמי הנ״ל. כן מה שמפלפל שם אם התקנה דאושא קאי גם על מצוה חיובית ומצוה עוברת והביא מדברי הרא״ש ב״ק ט: ומ״ש הראב״ד בשטמ״ק שם ומרבינו ירוחם דמוכח דאפילו במצוה עוברת הדין כן יש להעיר ע״ז ג״כ מדברי הירושלמי פאה שם שהביא הסוגיא דב״ק לענין זה עיי״ש במה״פ וגהש״ס. וכן פסק הרמ״א בשולחן ערוך או״ח סי׳ תרנ״ו מי שאין לו אתרוג או שאר מצוה עוברת אין צריך לבזבז עליה הון רב וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש אפילו מצוה עוברת ומקורו מרא״ש ורבינו ירוחם ואכמ״ל) וראיתי להביא כאן מה שלמד הרמב״ם במשנה תורה מפסוק זה לדינא. וז״ל בפ״ו מערכין וחרמין, הל״א ל״ד. יראה לי שאע״פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבוא לעולם משום נדרו. ואם לא הקדיש הרי זה עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר הנדרים, כו׳ ראי׳ לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, ונאמר אשר נדרת לי שם נדר, ובהשגת הראב״ד, א״א הראיה מיעקב ראיה היא, ועי׳ ברמב״ם פט״ו מהל׳ מכירה הט״ו מ״ש לענין אם זכו העניים בהקדש דבר שלא בא לעולם. ובמרדכי פ״ד דב״ק האריך בענין זה וכ׳ וכן פסק המיימוני פכ״ב מה׳ מכירה ועוד ה״ר מתשובת הגאון וכן פסק רבינו מאיר דנדר ושבועה ותקיעת כף מהני אפילו באסמכתא דרובן ע״י דאי (פירוש אסמכתא) דאם יהיה אלהים עמדי. והנה דברי הגאון שרמז מצאתי אותם בשו״ת הגאונים הרכבי צד רפ. ומי שהקדיש דברים שלו העומדים להמכר ונמכרו חייב הוא לשלם להקדש במה שהתחייב עצמו כי הנדרים כולם בלשון אסמכתא הם ובכל זאת הם חובה, הלא תראה מאמר הכתוב וידר ישראל נדר לה׳ ויאמר אם נתן תתן, ואמר יעקב אבינו ע״ה אם יהיה אלהים עמדי, ואמר לו הבורא יתרומם אשר נדרת לי שם נדר. ועי׳ בנו״כ הרמב״ם שם. ובשו״ת חתם סופר יו״ד סי׳ רמ״ב מבאר היטב ענין זה והעיר שם ג״כ מהא דהבאתי לעיל מאמר קמב. דכאן הוי נדר בעת צרה. והדין שמבואר בשו״ת הגאונים הנ״ל צ״ע אפי׳ להשיטות שפסקו כרבינו מאיר הנ״ל. ואכמ״ל.
7. ע׳ תיב״ע. תנחומא ראה יד. קרח יב. פסקתא פי״א. פדר״א פל״ז. למה לא הפריש כו׳ לשני שבטים לשון זה אינו מובן. ופי׳ ביפ״ת דהיה לו להפריש מהבנים אשר הולידו שני שבטים אלה. ובתנחומא שם הגירסא לא היה להפריש לו עוד ״שנים״ והשאלה היתה כיון שנתן לו הקב״ה יותר מעשר הו״ל להפריש גם אלה השנים. וראה במדרש הגדול ויחי צד תשא. לקח טוב בהעלתך צד קצב. (ובס׳ פענח רזא מקשה למה לא הפריש משנים חומש כמבואר לעיל קסב. ותי׳ דלא היה רק שמונה) ובלקח טוב מביא דרש הנ״ל בסגנון יותר מבואר. כותי אחר שאל את ר׳ מאיר היכן עישר יעקב את בניו אמר לו לוי עשירי קודש כשתוציא ראובן ושמעון נשאר לוי ראש לעשרה הנותרים והוא קודש לשרת בבית ה׳ כו׳ (אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי) תחת אלו הד׳ בכורים של רחל ולאה וזלפה ובלהה שהבכורים קדושים מרחם ואין צריכים להתעשר. וכ״ה בכת״י חמאת החמדה וסיים וזה דרך דרש הוא לתשובת המין שאין בתורה שיתן אדם מעשר בניו. וכ״כ האע״ז. ובתנ״י בחוקותי ז. (גבי ענין יפתח שהקריב את בתו) א״ל יעקב אבינו שנדר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונתן לו הקב״ה י״ב שבטים שמא הקריב אחד מהן. ודרש הנ״ל בפדר״א פל״ז ויצא יעקב לעבור את מעבר יבוק ולהתעכב שם אמר לו המלאך לא כך אמרת לי עשר אעשרנו לך מה עשה יעקב לקח את כל מקנה קניינו שהביא מפדן ארם והיו חמשת אלפים וחמש מאות צאן (ועי׳ פרש״י דלקח מתחלה מעשר ואח״כ שלח הדורון) ועוד אמר המלאך ליעקב והלא יש לך בנים ולא עשרת אותם לי, מה עשה יעקב הפריש ארבע בכורות לארבע אמהות ונשתיירו שמנה התחיל משמעון וגמר בבנימין שבמעי אמו ועוד התחיל משמעון וגמר בלוי ועלה לוי מעשר קדש לה׳ שנאמר העשירי יהיה קדש לה׳. רי״א כו׳ לא עשר יעקב אלא למפרע התחיל מבנימין שבמעי אמו ועלה לוי קדש לה׳. ועי׳ לקמן לב. יד. ובס׳ שפתי כהן מ״ש לפרש דברי הפרקי דר״א שנתן המעשר לעשו. ובפי׳ התוס׳ בהדר זקנים מביא משם תנחומא שאל מין א׳ את ריב״ל אמריתו דיעקב היה אמיתי והיכן מצינו שנתן מעשר מבניו א״ל ריב״ל שנתן לוי והקדישו לשמים אמר המין ומה ראה שהקדיש לוי הלא לא היה עשירי, א״ל יעקב הכניסם לדיר להתעשר כמו טלאים והכניסם דרך תולדותם (בפי׳ התוס׳ בדעת זקנים מובא ג״כ לשון זה בשם ב״ר ואחר המלה תולדותם דברניות הן. ואין לזה מובן. ובמנח״י נשאר בצ״ע וכנראה ע״י טעות הסופר נשתרבבו שתי תיבות אלו מהענין דלקמן כט. ו. ששם יש בהדר זקנים המאמר מב״ר מלמד שהנשים דברניות הן. וברבעה״ת חסר כאן כל המשך הענין שאיתא בהד״ז). וכשהוציאן נמצא אותו שנכנס ראשון יצא אחרון, וא״כ היה בנימין ראשון נמצא שלוי היה עשירי, ואח״כ מביא בשם י״מ מה שמבואר בב״ר לפנינו. והרד״ק מבאר וכן היה לוי המעשר שהיה מתעסק בעבודת האל יותר משאר אחיו ולמדו יעקב בהתבודדו ומסר לו סודות התורה והחכמה.
8. לשון זה מובא ברבעה״ת. וכ״ה בפי׳ התוס׳ בהדר זקנים אומר במדרש דיעקב תקן להם לתת מעשר מממון. וראה לעיל אות קסב. ובתוס׳ תענית ט. הביאו דרשה מספרי על הפסוק עשר תעשר את כל תבואת זרעך כו׳ (ולפנינו בספרי ליתא) דהוה מצי למימר את תבואת זרעך מאי כל לרבות ריבית ופרקמטיא וכל דבר שירויח בו. ועי׳ ש״ע יו״ד סי׳ רמט. ובהגהות הגר״א מביא מירושלמי מובא במרדכי פ״ק דב״ב דמעשר עני נוהג בכספים. ועי׳ בירושלמי פ״ק דפאה, ובט״ז יו״ד סי׳ של״א ס״ק ל״ב מ״ש משם הב״ח דמעשר של ממון אין בו חיוב לא מן התורה ולא מדרבנן. ולא הביאו מהדרש שלפנינו.
וְאַבְנָא הָדָא דְּשַׁוִּיתִי קָמָא תְּהֵי דְּאֵיהֵי פָּלַח עֲלַהּ קֳדָם יְיָ וְכֹל דְּתִתֵּין לִי חַד מִן עַסְרָא אַפְרְשִׁנֵּיהּ קֳדָמָךְ.
[Then] this stone which I have set [as] a monument will become a place where I will worship upon it before God, and of all that You give me, one-tenth I will separate before you.”

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ
וְאַבְנָא הָדָא דְשַׁוֵּיתִי קָמָא תְּהֵי דְּאֵיהֵי פָלַח עֲלַהּ קֳדָם ה׳ וְכֹל דְּתִתֵּין לִי חַד מִן עַסְרָא אַפְרְשִׁינֵּיהּ קֳדָמָךְ
א. במקום ״וְהָאֶבֶן הַזֹּאת... יִהְיֶה״ תרגם ״וְאַבְנָא הָדָא... תְּהֵי״ כי אבן לשון נקבה.
תְּהֵי דְּאֵיהֵי – כפל לשון
ב. תרגום ״וְהָאֶבֶן הַזֹּאת... יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים״ – ״וְאַבְנָא הָדָא... תְּהֵי דְּאֵיהֵי פָלַח עֲלַהּ קֳדָם ה׳״ נשמע מחוספס בגלל הכפל תְּהֵי דְּאֵיהֵי. ואכן במקצת נוסחים השמיטו תְּהֵי וכך כנראה גרס גם רש״י שכתב: ״והאבן הזאת אשר שמתי מצבה וגו׳ – כתרגומו אהי פלח עלה קדם ה׳⁠ ⁠⁠״ בהשמטת תְּהֵי. אבל ״מרפא לשון״ פירש שכוונת ת״א לומר ״והאבן הזאת... תהיה [מקום] שאעבוד עליה לפני ה״.
תוספת דְּאֵיהֵי פָלַח
ג. לא תרגם ״בית אלהים״ כצורתו כמו שתרגם ״אין זה כי אם בית אלהים״ (יז), כי שם הוא תיאור עובדה. אבל כאן ״וְהָאֶבֶן הַזֹּאת... יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים״ – ואין ביד יעקב לקבוע את מקומו של בית ה׳ אלא רק לקבל על עצמו לעבוד שם את ה׳ – תרגם ״דְּאֵיהֵי פָלַח עֲלַהּ קֳדָם ה׳״.⁠1
מַעֲשֵׂר – מַעְשְׂרָא, חַד מִן עַסְרָא
ד. מדוע תרגם ״עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ״ – ״חַד מִן עַסְרָא אַפְרְשִׁינֵּיהּ קֳדָמָךְ״, ולא כתרגומו ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר את כל תבואת זרעך״ (דברים יד כב) ״עַסָרָא תְּעַסַר״? כי אילו תרגם עַסָרָא אַעֲסְרִינֵיהּ היה נשמע שכוונתו למעשר מן התבואה או מן הבהמה בלבד, כמשמעות מַעֲשֵׂר בת״א ובלשון חז״ל. לכן תרגם ״חַד מִן עַסְרָא אַפְרְשִׁינֵּיהּ״, כדי לכלול גם מעשר מהרכוש.⁠2
רלב״ח פוסק על פי התרגום
ג. ר׳ לוי בן חביב הסתמך על ת״א לפסוק בשאלה שנשלחה אליו מצפת: בשעת המגיפה שפקדה את העיר חלה בחור אביון. כשתקף עליו חליו נדר ״רביע גופו לאדוננו שמואל״ כשכוונתו היתה להתנדב לקופת הצדקה בקבר שמואל הנביא. ואולם מאחר שלא היה בידו לשלם את נדרו, ומלשון הנדר גם לא נתברר בכמה כסף יש לחייבו – פנו השואלים לרלב״ח בשם הנודר. רלב״ח האריך לנתח את לשון הנדר ומסקנתו היא כי אף שמן הלשון לא משתמעת התחייבות לתת צדקה – עם זאת יש לחייבו לשלם, והוכיח זאת מתרגום פסוקנו:
ואע״פ שזה האיש לא אמר ״הריני נודר לתת רביע גופי״ אלא ״הריני נודר רביע גופי״... ולפי הנראה מדברי הרא״ש ז״ל צריך שיאמר ״הריני נודר לעשות מצוה פלונית״, או ״לתת כך וכך״ – עם כל זה נראה לענ״ד דהאיש הזה חייב לקיים נדרו משני טעמים... פרטי וכללי.
הטעם הפרטי באיש הזה הוא, דהרי נדר בשעת צרתו כאשר כתבתם, ובודאי יש לנו לומר דדעתו היתה לתת רביע גופו כדי שיצילהו השם וירפאהו. ואם כן, חייב לקיים דאם לא היתה דעתו בכך – הרי דבריו בטלים.
ומלשון הפסוק נראה לעניות דעתי להביא ראיה שהנודר בעת צרתו, אף על פי שלא יפרש הנדר בשלימות – הוא מחויב לקיים נדרו כאלו פירש דבריו בשלימות. שהרי יעקב אבינו עליו השלום אמר בנדרו ״והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים״ ומשמעות זה הלשון כמו שתרגם אונקלוס ״דאהא פלח עלה״ – שקבל עליו לעבוד על אותו האבן לאלהינו ית׳. אף על פי שלא פירש בפירוש יעקב אבינו ״יהיה לי בית אלהים״ – נענש על איחור נדרו, כמבואר בדברי רבותינו במקומות רבים. ומשם נלמוד לכל נודר בעת צרתו שאף על פי שלא יפרש נדרו כראוי – הריהו מחויב לקיים המובן מלשון נדרו (שו״ת מהרלב״ח, סימן ג).⁠3
1. ״נתינה לגר״.
2. ״מרפא לשון״
3. רלב״ח היה גדול חכמי ירושלים בדורו. נולד בספרד לפני שנת ר״מ (1480) עלה לירושלים ונפטר בה אחרי שנת ש״א (1541). נתפרסם בויכוחו הגדול כנגד ר׳ יעקב בירב מצפת שרצה לחדש את הסמיכה.
ואבנא הדא דישוויתא קיימא יהווי בית מקדשיא לשמה די״י וכל מה דתתן לי חד מן עשרה אפרש יתהוןב לשמ⁠[ך].
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״דישווית״) גם נוסח חילופי: ״דשויתי״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דישווית״) גם נוסח חילופי: ״אקימת״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתהון״) גם נוסח חילופי: ״יתה״.
ואבנא הדא דשויתי קמא תהי מסדרא בבי מוקדשא די״י ויהון דריא פלחין עלה לשמא די״י וכל דתיתן לי חד מן עשרא אפרישיניה קדמך.
and this stone which I have set (for) a pillar shall be ordained for the house of the sanctuary of the Lord, and upon it shall generations worship the Name of the Lord; and of all that You mayest give me, the tenth will I separate before Thee.
[ו] וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ – חַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים שָׁאֲלֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר, אָמַר לוֹ פֶּטֶר חֲמוֹרְךָ בַּמֶּה הוּא נִפְדֶה, אָמַר לוֹ בְּשֶׂה, דִּכְתִיב: וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶה בְשֶׂה (שמות ל״ד:כ׳), אָמַר לוֹ אֵין לוֹ שֶׂה, אָמַר לוֹ, בִּגְדִי. אָמַר לֵיהּ מְנָא לָךְ הָא, אָמַר לוֹ דִּכְתִיב: מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ (שמות י״ב:ה׳), אָמַר לוֹ אֵלּוּ לְפֶסַח. אָמַר לוֹ אַף גְּדִי נִקְרָא שֶׂה. מְנָא לָךְ הָא, אָמַר לוֹ דִּכְתִיב: (וְ)⁠זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְבָשִׂים וְשֵׂה עִזִּים (דברים י״ד:ד׳). עָמַד וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר כּוּתִי אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבִּי מֵאִיר אָמַר לוֹ אֵין אַתֶּם אוֹמְרִים יַעֲקֹב אֲמִתִּי, דִּכְתִיב: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב (מיכה ז׳:כ׳), אָמַר לוֹ הֵן. אָמַר לוֹ וְלֹא כָךְ אָמַר: וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ, אָמַר לוֹ הֵן. אָמַר לוֹ הִפְרִישׁ שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי אֶחָד מֵעֲשָׂרָה, לָמָּה לֹא הִפְרִישׁ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לִשְׁנַיִם שְׁבָטִים אֲחֵרִים. אָמַר לוֹ וְכִי שְׁנֵים עָשָׂר הֵן וַהֲלוֹא אַרְבָּעָה עָשָׂר הֵן: אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי (בראשית מ״ח:ה׳), אָמַר לוֹ כָּל שֶׁכֵּן אוֹסִיפְתָּא מַיָא אוֹסֵיף קִמְחָא. אָמַר לוֹ אֵין אַתְּ מוֹדֶה לִי שֶׁהֵם אַרְבַּע אִמָּהוֹת, אָמַר לוֹ הֵן. אָמַר לוֹ צֵא מֵהֶם אַרְבָּעָה בְּכוֹרוֹת לְאַרְבַּע אִמָּהוֹת, הַבְּכוֹר קֹדֶשׁ וְאֵין קֹדֶשׁ מוֹצִיא קֹדֶשׁ. אָמַר לוֹ אַשְׁרֶיךָ וְאַשְׁרֵי אֻמָּתְךָ שֶׁאַתְּ שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ.
והאבן הזאת – תניא ר׳ עקיבא אומר האבן שהקים יעקב מצבה (נטלה) [נטה] הב״ה רגל ימינו וטבעה בתהומות ועשאה סניף לארץ כאדם שנותן סניף לנפה לפיכך נקרא אבן שתיה ששם הוא טבור הארץ, ומשם נמתחה (על) [כל] הארץ ועליה (הכל) [היכל ה׳] עומד הה״ד והאבן (גדולה) [הזאת וגו׳ יהיה בית אלהים].
עשר אעשרנו – מכאן אמרו חז״ל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. מצינו ביעקב שלא נדר אלא חומש שנאמר עשר אעשרנו לך, ומנין אתה למד שהוא חומש לפי שלא אמר עשר אעשר לך, עשרון אחרון שוה כעשרון ראשון דהוה ליה חומש.
עשר אעשרנו לך – ואפילו מבניו, ולפיכך לוי הוא העשירי.
תָּנוּ רַבָּנָן, הַמְבַזְבֵּז אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁבִּקֵּשׁ לְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ וְלֹא הִנִּיחוֹ חֲבֵרוֹ, וּמָנוּ רַבִּי יְשֵׁבָב, וְאִית דְּאָמַר רַבִּי יְשֵׁבָב וְלֹא הִנִּיחוֹ חֲבֵרוֹ, וּמָנוּ רַבִּי עֲקִיבָא. דְּאָמַר קָרָא, ״אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ״ וְהָא לָא דָּמְיָא עִשׂוּרָא קַמָּא לְעִשׂוּרָא בַּתְרָא אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ לְבַתְרָא כְּקַדְמָא.
וְכָל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ – (כָּתוּב בְּרֶמֶז עה וקל״ג).
פאן הד֗א אלחג֗ר אלד֗י ג֗עלתה דכה יכון לי בית אללה וג֗מיע מא תרזקניה אעשרה לך.
ובכן, האבן הזאת אשר שמתי מצבה תהיה לי בית אלוהים, וכל מה שתיתן לי אעשר אותו לך.
והאבן הזאת – כך תפרש ו״ו זו, אם תעשה לי את אלה, ואף אני אעשה זאת.
האבןא הזאת וגומ׳ – כתרגומו: אהי פלח עלה קדם י״י. וכן עשה בשובו מפדן ארם, ונאמר לו: קום עלה בית אל (בראשית ל״ה:א׳), מה נאמר שם: ויצב יעקב מצבה ויסך עליה נסך (בראשית ל״ה:י״ד).
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1. בכ״י פירנצה III.3: ״והאבן״.
והאבן הזאת THEN THIS STONE – This is how you should explain the ו of והאבן: if He will do these things mentioned in Bereshit 28:15 as He promised, then I, also, will do this:
והאבן הזאת אשר שמתי מצבה THEN THIS STONE WHICH I HAVE SET UP FOR A PILLAR etc. – Explain it as the Targum translates it: "I shall serve Hashem upon it" This, indeed, he did on his return from Padan-Aram, when God said to him, "Arise, go up to Bethel" (Bereshit 35:1). What is stated there? "And Yaakov set up a pillar … and he poured out a drink-offering thereon" (Bereshit 35:14).
והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך1כותי אחד שאל את ר׳ מאיר. היכן עישר יעקב את בניו. אמר לו לוי עשירי קודש. כשתוציא ראובן ושמעון נשאר לוי ראש לעשרה הנותרים. והוא קודש לשרת בבית ה׳ 2וראובן ושמעון אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. תחת אלו הד׳ בכורים של רחל ולאה וזלפה ובלהה שהבכורים קדושים מרחם. ואין צריכין להתעשר.
1. כותי אחד. ב״ר שם.
2. וראובן ושמעון. הלשון מוקשה. ונאמר לנכון בב״ר שם. א״ל וכי י״ב הן והלא י״ד הן אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי כו׳ א״ל אין אתה מודה לי שהן ד׳ אמהות. צא מהן ד׳ בכורות לארבע אמהות. ועיין פדר״א פל״ז מה עשה יעקב הפריש ארבע בכורות לארבע אמהות כו׳ ועיין ביב״ע בראשית ל״ב כ״ה ונובע מפדר״א.
והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים – שתהא שכינה שורה עלי שם בחזירתי:
וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך – אבן לשון נקבה, יהיה לשון זכר, אלא כך אמר יהי רצון לפניו שתהא בית אלהים:
עשר אעשרנו – כפל הדיבור, כלומר עשר הנכסין אעשרנו, אפי׳ הבנים, והיה מובטח שיעמיד י״ב שבטים, לפיכך נדר לעשרן, וכן עשה והפריש את לוי, שנאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מח ה), והרי י״ד שבטים אז הפריש ד׳ בכורות לד׳ אמהות, שהבכור קדוש מרחם, ואין קודש פודה קודש, נותרו עשרה, והפריש מהן את לוי לשרת את ה׳:
עשר אעשרנו לך – להקריב לפניך עולה.
'Asser I WILL TITHE FOR YOU: and offer as a burnt offering.⁠1
1. Rashbam is troubled by the anachronistic reference to tithes here before the existence of a priesthood. (The same problem would obtain in 14:20.) He therefore interprets the phrase as a reference to sacrifices, thus continuing the theme already mentioned in his commentary to vs. 18, above.
וטעם יהיה בית אלהים – לי, מקום קבוע לתפלתי, ולהוציא שם מעשר מכל אשר תתן לי מממון לתתו למי שהוא ראוי לקחתו לכבוד השם.
ולהיות לוי עשירי דרך דרש (בראשית רבה ע׳:ו׳), כי אין בתורה שיתן אדם מעשר בניו, רק מעשר בקר וצאן (ויקרא כ״ז:ל״ב) ותבואה.
[GOD'S HOUSE.] The meaning of shall be God's House is: it will be a fixed place for my prayers and for my tithing; for out of all the money that thou shalt give me, I will give a tithe out of respect for God to one who is fit to receive it.⁠1 Those who say that the tithe refers to Levi2 are indulging in Midrash. This is so because we do not find anywhere in the Torah that a man shall tithe his children. The only tithes that we find in the Pentateuch are cattle, sheep and produce.
1. Such as Melchizedek. Cf. Ibn Ezra's comments on Gen. 14:20.
2. According to the Midrash Jacob set aside his son Levi as a tithe to God. Cf. Bereshit Rabbah 70:7 and Pirke de-Rabbi Eliezer, Chap. 37.
והאבן הזאת {וגו׳} יהיה – מקומה, בית אלהים – כי יוודע כי נגליתה עלי שם.
וכל אשר תתן לי וגו׳ – כדי לעבדך ולפרסם ששמרת לי הבטחתך.
יהיה – לאו אאבן קאי, דאם כן ״תהיה״ מבעי ליה. הגה״ה.]
והאבן הזאת {וגו'} יהיה – AND THIS STONE {etc.} SHALL BE – its place, A HOUSE OF GOD – because it will be known that You were revealed to me there.
וכל אשר תתן לי וגו'‏ – AND ALL THAT YOU GIVE ME etc. – in order to serve You and to publicize that you kept Your promise to me.
[ויהיה – and IT SHALL BE – not referring to the stone, for if so, it would need to say “she shall be.” {A glossed annotation.}]
ועוד נדר שהמקום ההוא ששם בו האבן מצבה יהיה בית אלהים – כלומר שיבנה שם בית ומזבח לבא שם כל עובד אלהים ולהתפלל ולעבוד שם לאלהים, לא לזולתו.
או פרוש: יהיה בית אלהים – שיצוה לבניו שיצוו לבניהם, כי ברשתם הארץ יעשו שם בית אלהים.
ועוד נדר: וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך – כלומר אתן מעשר מהרכוש והמקנה שתתן לי ואתננו לאנשים שיצטרכו שיהיו יראי אלהים ועובדים אותו.
ואמרו (בראשית רבה ע׳): כי גם על הבנים אמר שיעשר, וכן היה לוי המעשר שהיה מתעסק בעבודת האל יותר משאר אחיוא ולמדו יעקב בהתבודדו ומסר לו סודות החכמה והתורה.
ומה שאמר עשר אעשרנו לך – כן הוא דרך הכתוב לחבר המקור עם הפעל לחזק הפעולה, כמו שמוע תשמעו (דברים י״א:י״ג) שמר תשמרון (דברים י״א:כ״ב) והדומים להם רבים.
ורבותינו ז״ל (כתובות נ״ה) עשו סמך בזה הפסוק ואמרו הרוצה לבזבז מנכסיו לצדקה אל יבזבז יותר מחמש ועשו זה הפסוק סמך לדבריהם, שאמר עשר אעשרנו, ושני מעשרים הוא החמש, ומנעו זה כדי שלא יצטרך הוא לבריות.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״אחר״.
Furthermore, he vowed that he would build an altar on the place where he had slept on the stone which he had just anointed.
יהיה בית אלוהים, he would build a Temple and altar there so that anyone worshipping the Lord could come there and pray and offer his sacrifices on that altar. It would be a Temple for the God in heaven only. Another way of understanding these words could be that he would instruct his children to build a Temple there in the future when they would take possession of the land of Israel.
A further vow Yaakov made at this time was: וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, I will give a tithe of all the acquisitions including the cattle which You will give me. I will distribute this tithe to needy people in order to encourage them to switch to monotheism. According to Bereshit Rabbah 70,7 the vow included tithing one of his future children to God, i.e. appointing him as a servant of the Lord representing the other sons.⁠1 As to the formulation:
עשר אעשרנו לך, as a grammatically unusual formulation, this is an accepted formulation as we find it also confirmed in Deuteronomy 11,13 with the same verb, or in Deuteronomy 14,22 שמור תשמרון with a different verb. There are many similar examples of this kind of repetition for emphasis. Our sages in Ketuvot 50 use the formulation used in this verse as teaching that even if one wants to be generous in his donations to charity and holy causes, one should not give away more than 20% of one’s wealth in order not to become an object of charity himself because of carelessly squandering wealth given to one by God. The words עשר אעשרנו are understood by the Talmud there as applying to two such tithes of 10% each.
1. As an interesting aside, the Midrash there claims that assigning only one of 12, respectively 14 sons, if we add Ephrayim and Menashe, Yaakov did not “tithe” i.e. give 10% of his children to the Lord, he is reported as having replied that seeing that each of his four wives had one firstborn, someone whose duty it was as a firstborn to devote himself to spiritual matters without his father “donating” him to God for such a task, he Yaakov had done well to additionally assign Levi as a “tithe” for the remaining 10 “children.”
[הגהה: וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך – בעבור שלא קיים נדרו מתה רחל דאמרו בעון נדרים אשתו של אדם מתה והקשה אחד מהרבנים דהא אמרו וכי תדור נדר לא תאחר לשלמו וכו׳ עד והיה בך חטא ואמרו בך חטא ולא באשתך חטא ואמרו אם שהה אדם את נדרו ג׳ רגלי׳ מגיע לו החטא לבדו אבל אם עבר אותו ולא שלם מגיע החטא בו ובאשתו ובניו.]
והאבן הזאת וג׳ – זו תחילת מה שקיבל על עצמו בנדר, ולא יקשה עליך ממקום הוא״ו {כאן} אם זו תחילת הנדר, שהרי בעברית משתמשים כך, כמו שביארנו במה שקדם1.
ומאמרו יהיה בית אלהים – כמו שביאר המתרגם תהי דאהי פלח עלה2, ונמשך אחריו בזה ר׳ סעדיה ז״ל {ותרגם} ׳יכון (=יהיה) לי בית אלהים׳3.
וכל אשר תתן לי – כלומר ׳מן קנין וריוח של מזון שכיוונתי אליו בבקשתי׳ – שהרי הוא לא בקש אלא לחם לאכול ובגד ללבוש – ׳ומזה גם כן, ואפילו מן הפחות ממה שתתן לי, אני מקבל על עצמי ליתן מעשר, ואפילו יהיה {רק} לחם לאכול ובגד ללבוש׳. {ואמר כן} לפי שהחובה כלפיו יתעלה מחייב מן הפחות והמרובה4, וזה ממה שלא ביארתי ב{ספר} המספיק בפירוש כוונה זו5.
ומאמר החכמים ז״ל (בראשית רבה ע:ו), שהוא הפריש מעשר אפילו מן הבנים, והוא לוי ע״ה6, לפי שהבנים בהוספת אפרים ומנשה ארבעה עשר7, וראובן ויוסף ודן וגד בכורות8, ונשארו עשרה, {ובכן} לוי המעשר מהם9, {הוא} מאמר נעים ונפלא ויפה אע״פ שאינו כוונת המקרא10 ולא מגמתו11.
1. מה. העיר המהדיר שלא נמצא ביאורו בזה לפנינו. ונראה לי שכוונתו למה שהזכיר בפר׳ תולדות (כז:כח) עה״פ ׳ויתן לך׳ שכתב שם שדרך המקרא להתחיל עם וא״ו, ואינו צריך להתפרש דוקא כוא״ו החיבור, ועמש״כ שם בהערה. והשוה גם פירוש רש״י שכתב: ׳כך מפורש וי״ו זו של והאבן, אם תעשה לי את אלה אף אני אעשה זאת׳ (ועי׳ להרא״מ שביאר בדעתו שהוי״ו משמשת במקום ׳אף׳).
2. מו. ר״ל שהאבן הזאת תהיה מקום עבודה לאלהים בשבילו (ולא רק שיהיה הקדש לשמים), וראה ס׳ פרשגן שביאר ׳תהי דאהי׳ ע״פ ס׳ ׳מרפא לשון׳ שכוונת ת״א לומר: ׳והאבן הזאת... תהיה [מקום] שאעבוד עליה לפני ה׳⁠ ⁠׳, והוסיף שם לבאר ע״פ ס׳ ׳נתינה לגר׳ ׳לא תרגם בית אלהים כצורתו כמו שתרגם אין זה כי אם בית אלהים, כי שם הוא תיאור עובדה, אבל כאן והאבן הזאת... יהיה בית אלהים, ואין ביד יעקב לקבוע את מקומו של בית ה׳, אלא רק לקבל על עצמו לעבוד שם את ה׳, תרגם דאהי פלח עלה קדם ה׳⁠ ⁠׳, ודברי רבנו הם סיוע גדול לפרשנותו שם באונקלוס. והשוה פירוש רבנו להלן פר׳ משפטים (שמות כד:ד) ׳ובמצבות רמז אל מצב העובדים עליהן, כמו שאמר יעקב על המצבה שהקים לפי פירוש אונקלוס ז״ל על ׳והאבן הזאת׳ וג׳ – תהי דאהי פלח עלה קדם יוי׳.
3. מז. בתרס״ג לפנינו ׳יכון לי בית אללה׳. ואולי יש לנסח בדברי רבנו: ׳יכון לי בית [אללה אלדי מענאה יהיה לי בית] אלהים׳, ונשמט מן ׳בית׳ עד ׳בית׳. [הערות נהור שרגא]. כוונתו רצויה לפרש ההרכב המוזר של לשון המקרא עם לשונו הערבי של תרס״ג (ולכן שיער שעל ידי טעות הדומות נחסר שורה מלשון רבנו שבה אמר לפרש תרגומו של רס״ג בלשון המקרא), ואמנם יודגש שעיקר כוונת רבנו להדגיש הוספת תיבת ׳לי׳ שתירגם רס״ג בעקבות ת״א, לומר שכוונת יעקב היתה לייחד המקום לעבודתו הפרטית, ולא רק להקדיש המקום לשמים כנ״ל.
4. מח. כלומר, על האדם למלאות את חיוביו להקב״ה בממונו בין אם הוא מרובה ובין מועט. [תרגמתי בשינוי, בדפו״ר: ׳שהחיובים כלפי יתעלה זקוקים מן הפחות והמרובה׳].
5. מט. נסיון מעניין הוא לאתר המקום בספר המספיק שבו היה יכול רבנו להזכיר פרט זה ולא הזכירו, בפרט לאור העובדה שאין בידינו רוב ספר המספיק (ואשר על כן חשב המהדיר להגיה בדבריו ללא צורך וללא הצדקה). ואמנם אחר החיפוש ברור לי שכוונתו לפרק מספר המספיק העוסק בענין חיוב צדקה שנדפס ע״י ר׳ נסים סבתו בקובץ ׳מעליות׳ (גליון כה עמ׳ 22–30, ע״פ כת״י הספרייה הרוסית בסט. פטרסברג שמספרו: EVR ARAB I 1719), וראה שם (עמ׳ 26) שכתב רבנו: ׳אמרו ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה [...] כללו של דבר מכל אשר ירוויח וירכוש בעולם הזה מעט או הרבה׳, וכנראה שמעיר רבנו כאן ששם הוא מקומו הטבעי לביאור הזה, להוכיח מתפלת יעקב ׳שהחובה כלפיו יתעלה מחייב מן הפחות והמרובה׳.
6. נ. כלומר, לוי בן יעקב הוא המעשר שהופרש לה׳.
7. נא. בעץ יוסף (ב״ר שם) ביאר, שלמרות שאפרים ומנשה באו תחת יוסף מכל מקום גם יוסף בכלל המנין, שמאחר וכבר נתחייב במעשר שוב לא פקע חיובו, שאין דין תמורה במעשר, ע״ש.
8. נב. אע״ג שגם מנשה בכור הוא, מ״מ אין התיחסותו אלא ליוסף וכבר מנה את יוסף לבכור. [הערות למיסבר קראי]
9. נג. והשוה פירוש רד״ק שכתב: ׳ואמרו כי גם על הבנים אמר שיעשר, וכן היה לוי המעשר, שהיה מתעסק בעבודת האל יותר משאר אחיו ולמדו יעקב בהתבודדו ומסר לו סודות התורה והחכמה׳.
10. נד. כלשון הזה כתב רבנו לעיל פר׳ תולדות (כה:כח) וראה מש״כ בביאורו בהערות שם.
11. נה. דבר זה נמצא בעוד כמה מדרשים ובכולם הוא מופיע כתשובת המינים ולא כפשט הכתוב, וכן הדגישו כמה מחברים, ראה מה שציין בזה בספר ׳תורה שלמה׳ כאן (אות קסג). אמנם נראה קצת מלשון הרד״ק המצוטט בהערה לעיל בסמוך שהוא אכן מקבל תוספת פרשנית זו בתור פשט הכתוב.
והאבן הזאת – אקריב עליה קרבנות ואפריש מעשרות.
וי״ו דוהאבן יתירה היא.
והאבן הזאת – ואם תאמר: איך עשה יעקב מזבח מן האבנים ששם מראשותיו, הא אמרינן בשלהי זבחים מזבח שלא נשתמש בהן הדיוט וכו׳. אלא יש לומר: בבמת יחיד אין להקפיד.
יהיה בית אלהים – מקומה יהיה בית אלהים.⁠1 ותיבת יהיה לא אאבן קאי.
דבר אחר: דוגמתו מצינו לשון זכר גבי נקבה: אך בגורל יחלק את הארץ (במדבר כ״ו:נ״ה) אתן את הארץ הזאת (בראשית י״ב:ז׳), ולא נשא אותם הארץ (בראשית י״ג:ו׳).
1. שאוב מר״י בכור שור.
והאבן הזאת literally: "and this stone,⁠" but the meaning must be: "I will offer sacrifices and separate tithes on this stone (altar).⁠"
The letter ו at the beginning of the word: והאבן, appears superfluous.
{See Hebrew text.}
עשר אעשרינו לך – מכאן אמר׳ בכתובות פרק נערה (כתובות נ., סז:, ערכין כח.) דאל יבזבז אדם יותר מחומש כו׳. צ״ע. וא״ת והיאך הפריש מעשר מבניו. כלל זה מסור בידך שי״ד היו מבניו ואפרים ומנשה בכלל היו וד׳ אימהות היו. וד׳ בכורות היו ואין בכור במעשר חייב (עי׳ בכורות נח:). וא״כ נשארו י׳ ולוי היה עישור כשתמנה אחורנית. כך מצאתי בגן וכן שמע׳.
אבל ק״ל להאי פי׳ דאפרים ומנשה היו בכלל. א״כ רק ט׳ היו דהא גם מנשה היה בכור. ואמרינן (עי׳ בכורות נח:) דאין בכור חייב במעשר. לוי.
אבל תימה אמאי לא נתן חומש מן הבנים כמו כן.
ד״א עשר אעשרנו לך – קצת תימה על מנת לקבל פרס הוא שאמ׳ יעשה לי זאת ואני אעשה לו זאת. וי״ל דה״פ כאשר אמת הוא שאעשרנו הכל כן יהיה אמת שישמרני ויעשה בקשתי.
ד״א עשר כו׳ – וא״ת מאי רבותא. וי״ל שכך אמ׳ יעקב כבר הבטיחני לשומריני בלא עישור. ואע״פ שהוא יקיים הבטחתו אני אעשה לו זאת מרצוני.
עשר אעשרנו לך – בפ׳ נערה למדו מכאן שאל יבזבז יותר מחומש שהרי הוא ב׳ מעשרות, וקשה למה לא נתן גם מבניו החומש הרי אמר כל אשר תתן לי וגו׳, דהרי מבניו לא נתן אלא מעשר א׳ דהיינו שהקדיש את לוי שהוא עשירי למפרע, אבל קשה הלא הי׳ כל נדרו כמשמש את הרב ע״מ לקבל פרס, וי״ל דה״ק כשם שאני מקיים נדרי כך תתקיים הבטחתו, או ה״פ אע״פ שהי׳ אלהים עמדי וכו׳ ויקיים הבטחתו עכ״פ בודאי מ״מ גם אני אעשה כזאת וכזאת מרצוני.
עשר אעשרנו לך – קיים יעקב את דבריו כי נתן להש״י מעשר מכל אשר לו ואפילו מן הבנים, שכן מצינו בי״ב שבטים שהיו לו אפרים ומנשה שכתוב בהן כראובן ושמעון יהיו לי הרי י״ד, הוצא מהם ד׳ בכורות לד׳ אמהות שהרי הבכור קדש ואין קדש מוציא מידי קדש נשארו עשרה והעשירי הוא שבט לוי שהבדילו הש״י לשרתו ולברך בשמו והוא שזכתה לו התורה המעשר. ודרשו רז״ל מן הכתוב הזה המזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות, שהרי מי שהפריש ממונו שתי מעשרות ועשורא בתרא כי קמא הרי זה חומש הממון.
עשר אעשרנו לך, "I will give two tithes of it to You.⁠" Yaakov kept his promise to give a tithe of everything that was his, including even his children. [This has been discussed in connection with 27,19. Ed.] Our verse forms the basis of a Talmudic statement in Ketuvot 50 that even someone who dispenses charity very generously should not disburse more that one fifth of his wealth so as not to risk becoming a charge on charity himself. Yaakov serves as the example seeing he tithed 20% of his wealth.
עשר אעשרנו לך – תימ׳ דאמרי׳ במס׳ אבות אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. וי״מ שכך אמ׳ יעקב כן יעזר לי בכל צרכי לשמור כל צד הבטחותי כאשר אעשר כל אשר תתן לי. ואמנם לא מ״כ לפי פי׳ רש״י שפי׳ גבי והאבן הזאת וז״ל כך תפרש וי״ו אם יעשה לי את כל אלה אף אני אעשה זאת. ושמעתי שלפי׳ ר״ת ניחא שבפר״ק דפסחי׳ גבי האומר סלע זו לצדק׳ בשביל שאחיה או בשביל שאזכ׳ לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור. שם ר״ת וז״ל ולא קשיא פי׳ מהא דאמרי׳ במס׳ אבות אל תהיו כעבדים וכו׳ על מנת לקבל פרס דהתם מיירי בתוהא על הראשונו׳ וקורא תגר כשלא נעשית בקשתו והכא גבי יעקב מאתמול היה גומר בלבו לעשר את אשר יתן לו הקב״ה בכל ענין אפי׳ לא תתמלא שאלתו הילכך לא הוי על מנת לקבל פרס.
וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך – אומר במדרש דיעקב תקן להם לתת מעשר מממון. ובתנחומא יש שאל מין א׳ לר׳ יהושע בן לוי אמריתו דיעקב היה אמיתי והיכן מצינו שנתן מעשר מבניו. א״ל ר׳ יהושע מצינו שנתן לוי והקדישו לשמים. אמר המין ומה ראה שהקדיש לוי הלא לא היה עשירי. א״ל יעקב הכניסם לדיר להתעשר כמו טלאים והכניסם דרך תולדותם וכשהוציאן נמצא אותו שנכנס ראשון יצא אחרון. וא״כ היה בנימין ראשון נמצא שלוי היה עשירי. וי״מ שמנאם דרך תולדותם להתעשר ולא הכניסם לדיר להתעשר והניח ד׳ בכורות שאין חייבין במעשר דאין קדש מוציא מדי קדש כלומר אינו פוטר את האחרים. והיינו ח׳ פשוטים ומנה אותם פשוטים נמצא שבנימין היה שמיני וחזר למנות עוד שמעון ולוי תחת מנשה ואפרים כדכתיב כראובן ושמעון יהיו לי ונמצא לוי עשירי. ואע״ג דכתיב כי מנשה הבכור וא״כ לא היו כי אם ט׳ שמא מנשה לא היה בכור לכהן כי אם בשנים.
וכל אשר תתן לי – מדרש יעקב תקן לתת מעשר מן הממון ואמרי׳ בב״ר שאל מין אחד את ר׳ יהושע בן לוי היכן מצינו שעישר בניו אמר לו לוי שהקדישו לשמים אמר לו ומה ראה להקדיש לוי והוא לא הי׳ עשירי אמר לו שעשה יעקב מכל בניו כטלאים הנכנסין לדיר להתעשר והכניס דרך תולדותם וכו׳.
'וכל אשר תתן לי וגו, "and all that You will give to me, etc.;⁠" Yaakov promised to tithe all the money (material goods) that he would acquire with the help of G–d. (B'reshit Rabbah, 70,7) A heretic once asked Rabbi Yoshua son of Levi, where the Torah reported that Yaakov kept this promise. He was answered that Yaakov declared this tithe "sacred,⁠" i.e. he gave it to the treasury of religious institutions. Thereupon the heretic wanted to know what this tithe consisted as precisely seeing that Yaakov was not a wealthy man. He was told that Yaakov made all his newly born animals pass under a gate, and every tenth animal he declared as holy, i.e. not to be used for secular needs. In the Talmud this procedure is called: מעשר בהמה, "tithe from livestock.⁠"1
1. [Since Yaakov did not plant crops, not owning any arable land in the land of Canaan (except one small field near Sh'chem from which he moved away before it could produce a crop), he could not tithe his crops. The version in my edition of B'reshit Rabbah is slightly different but the point is made that Yaakov certainly did not default on his vow. Ed.]
עשר אעשרנו – בגימטריא וזהו כל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש.
עשר אעשרנו לך – תימה מאי (דכתיב) [רבותיה] אם יתן חלק אחד מעשרה, אלא כך אמר יעקב, אם יהיה אלהים עמדי אז אתן לו מעשר מכל דבר, אפי׳ מהתבשיל שהיה אוכל בכל יום יתן ממנו מעשר ואפי׳ מן הבנים ולוי היה עשירי. בבראשית רבה [פ׳ ע׳] שאל הגמון אחד את ר״ג יעקב אמר וכל אשר תתן לי כו׳ היאך עשר את הבנים שהרי י״ב הוליד. השיבו ר״ג ד׳ בכורות ביעקב דהיינו ראובן וגד ודן ויוסף, והבכורות אינם נכנסים לדיר להתעשר, ולא ישאר לך אלא ח׳ פשוטים, וח׳ פשוטים לאו בני מעשר נינהו, השיבו ההגמון והא כתיב (בראשית מ״ח ה׳) אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, הרי אפרים ומנשה ב׳ וח׳ פשוטים הראשונים הרי יש לך י׳. השיבו ר״ג על מה שהבאת הרי לוי קדש מאותן י׳ ולא ישאר אלא ט׳, ויש שואלים למה לא השיבו ר״ג כשהקשה לו על אפרים ומנשה הרי מנשה היה בכור כדאמר (בראשית מ״א נ״א) ויקרא יוסף שם הבכור מנשה, ואז לא היה לו לאותו הגמון מענה, וי״ל מה שהשיבו ד׳ בכורות היו היינו עם אלו הד׳ דבכורתו של ראובן נתנה ליוסף כדכתיב בדברי הימים (א׳ ה׳ א׳) (בבלבל) [בחללו] יצועי אביו נתנה בכורתו (ליוסף) [לבני יוסף] וכ״ש כשתעשה ראובן פשוט ישאר לך מבני יעקב ט׳ פשוטים וזהו מה שהשיבו ההגמון לר״ג והא כתיב אפרים ומנשה כו׳, א״כ כשתקח אפרים עם ט׳ פשוטים דיעקב יהיו לך עשרה, והשיבו ר״ג הרי לוי קדש ולא ישאר לך אלא ט׳.
הנה אעשה זה לכבוד ה׳ יתעלה, והוא שהאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה לי מקום מיוחד לעבוד ה׳ יתעלה, וכל אשר תתן לי מהקניינים אתן ממנו המעשר לה׳ יתעלה.
והנה זה ביאור דברי הסיפור;
התועלת האחד עשר הוא בדעות, והוא להודיע כי אין ה׳ יתעלה אחד ממניעי הגרמים השמימיים, אבל הוא עליון על כולם, וממנו יושפע להם כוחות להניע הגלגלים באופן שיניעו אותם. ולזאת הסיבה רצה יעקב לתת העשירית לה׳ יתעלה, להעיר שעל התשעה שכלים אשר להם ראשיות⁠־מה — והם השכל הפועל, והמניעים הראשיים אשר לגלגלי כוכבי לכת וגלגל הכוכבים הקיימים, שהם שמונה — יִמָּצֵא שכל עליון עליהם, הוא ה׳ יתעלה אשר הוא ניצב על ראש הסולם. ובזה המקום טעו רבים מהפילוסופים, ומזה המקום היה טעות אצילי בני ישראל, למי שיחשוב שכבר נשתבשו בהשגתם, כמו שנבאר במקומו בגזרת ה׳ (פרשת משפטים, ח״י, כד, יִיא). וכבר ביארנו בחלק השלישי מהמאמר החמישי מספר מלחמות ה׳ (פרק יא), שאין ה׳ יתעלה אחד מהמניעים המיוחדים לגלגלים, והִנֵּה אין הֵנָּה מקום זה הביאור.
והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה ג״כ ודאי בית אלהים כי מתוך זה יהיה הקיום למאמרים הללו רצוני מצד שהיה מקום מוכן לנבואה. ואם כן חוייב לקבל עליו ועל זרעו להביא שמה המעשרות לצורך מכלת הבית ההוא ולעובדי עבודתה כמו שאמר הנביא הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי וכו׳ (מלאכי ג׳:י׳) גם כי זה ענין מיוחד אל קבלת האלהות לגמרי ושיכיר שכל טובות האדם והצלחותיו אינם רק מפאת השגחתו כי על כן חוייב להפריש מכחם לה׳ המעשרות והתרומות ושאר המתנות.
ובאומרו וכל אשר תתן לי וכו׳ למדנו ענין נפלא מחסידותו ית׳ אצלנו וזה שאין צ״ל שהוא מתפייס ממנו בלוקחו בתורת עבודה מעט מזער מהרבה אשר הוא נותן לנו כמו שהוא הענין במעשר אלא שעדיין לא בא לידינו ואנחנו עובדים אותו בו כמו שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו וכו׳ והוא מה שהודה עליו דוד באומרו וכי מי אני ומי עמי כי נעצור כח להתנדב כזאת כי ממך הכל ומידך נתנו לך (דברי הימים א כ״ט:י״ד). אמנם באומרו ממך הכל ולא אמר שלך הכל כיוון אל ענין נכבד מאד זכרו החכם בטענה הד׳ אשר במאמר התוארים באלהיות במשל שהניח שם מן המלך שיש עמו מפתחות אוצרות ממונות אנשי הארץ והוא לא נהנה לא בזהב ולא בכסף ולא יקחהו אבל ישפיעהו על האנשים וכל שיש לו זהב יהיה ממנו לקוח ובאמצעות מפתחו וכו׳ וכן הראשון יתברך אצלו מפתחות העולם ממנו יקווה הדעת כו׳ עוד אמר והעני אשר לוקח ממנו זהובים רבים יקרא עשיר בבחינה שהזהובים בידו והמלך בבחינה שהזהובים מידו ובהקנאתו ומי שיושפע ממנו העושר על הכל איך לא יקרא עשיר ע״כ. השתדל מאד להרחיק יחס אלו הקנינים המדומים ממנו יתברך ונשמר מאד מהפיל עליו לשון שיורה על שהם שלו או בידו בתורת קנינים כלל אולם שם הגעתם אל מי שיקניאם מהאנשים בהשפעת הטוב מעצמותו ית׳ שהוא הטוב והמטיב ושעל זה האופן יקרא עשיר מצד שהעושר מושפע ממנו ית׳ לא מצד שיש לו ובאוצרותיו דבר נוסף על עצמותו כלל כמו שבנמשל נקרא יודע לפי שממנו נקנית כל ידיעה לא שיש לו מדע נוסף והוא עצמו מה שנזהר ממנו דוד באומרו כי ממך הכל וכו׳ וזה כדי להורות שבכל מקום שנאמר שלו הכסף והזהב ושאר הקנינים הכוונה כי הם נקנים לאשר ישר בעיני חסידותו משפע עצמו ית׳ כמו שאמר במקום אחר והעושר והכבוד מלפניך (דברי הימים א כ״ט:י״ב) ואם אינו בידך מידך ומכחך עשינו לנו חיל לתתו לפניך כיום הזה. והנה זה הענין עצמו יראה שכוון התנא במסכת אבות פ״ג בשאמר תן לו משלו כי אתה ושלך וכו׳. ירצה כי במה שאמר משלו אין הכוונה ליחס אליו אלו הקנינים המדומים חלילה רק מפני שאתה בעל הקנינים והאדם מצד צורתו הוא שלו שכן קראו הכתוב בצלמו ולכך יאמר על הקנינים בהעברה שהם שלו וכן בדוד נמצא דקדוק זה באומרו ממך הכל ומידך נתנו לך (דברי הימים א כ״ט:י״ד). והוא פי׳ נכבד ומחוייב למה שלא אמר שנאמר ממך הכל וכו׳ והוא מה שראוי שיובן מאמרו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך והכוונה שאם יתברר לו ע״י הבטחות הללו שהחלום ההוא מראה של נבואה היתה אז יתחייב בכל מה שתשיג יד נדרו לעתיד ובאופן אחר יספיק למה שעשה מהעבודה וההודאה בשעה ההיא. ולהיות הדבר תלוי ועומד בעיניו לזה לא נסמך לבו בצרותיו על ההבטחות ההם וגם לא הזכירם בתפלתו ולפי שהשיגוהו אחר המראה הזאת צרות לבן וצרות עשו וצרת הבת לא נתברר אליו אמתת מה שסופק בו שהרי בעיניו לא נשמר בכל הדרך אשר הלך כמו שרצה. ולזה היה נראה אליו שלא חל עליו חובת הנדר כי לא הוחזק לו המקום לבית אלהים ואף כי אמר אלהים אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך לא חוייב לו מהמאמר ההוא שחל הנדר ושהיה חייב לקיימו כי כן הוא שנדר לה׳ על התנאי ההוא אבל לא נתברר אליו קיומו כי לא אמר לו דבר שיתברר ממנו ספקו עד שאמר לו אחרי מעשה בתו בפירוש קום עלה בית אל ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך. כי אז הודיע לו משפט החלום ההוא כי ודאי היה מראה של נבואה והוא האל יתברך הנראה אליו שם כי המקום מלא חסרונו ואם כן חל הנדר וחייב לקיימו ומשם למד שכל מה שהשיגוהו מהצרות לא היו כדאי לבטל מה שאמר לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך כי הם דברים נשכלים לכל בעל דעת. והוא עצמו מה שהודה ואמר ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי (בראשית ל״ה:ג׳). וכן נאמר בסוף שני פעמים ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל בית אל כי שם נגלו אליו האלהים בברחו מפני אחיו (בראשית ל״ה:ז׳). ועל מלאכי האלהים הנזכרים שם העולים ויורדים בסולם הוא אומר. ואח״כ נאמר ויקרא יעקב את שם המקום אשר דבר אתו שם אלהים בית אל וכבר היה יכול לומר אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען וכו׳ אלו היתה כוונתו על הדבור ההוא כמו שנתדמה לרב ז״ל אלא שהוא מבואר שלא היה מזכיר רק מה שאמר לו אחרי כן שם כמו שאמרנו. ואיך שיהיה על פי כל אחד מהדרכים האלו יתברר שנגלו אליו עכשו גדולות ובצורות אשר לא ידעם ולא שערם תחלה אם באופני ההשגחה בהנהגת העולם וההבדל אשר בין כלליו ופרטיו והוא ענין נכבד מאד במדרגות השלמות האנושי.
והיא אחת מכוונת חז״ל במאמר ההוא שזכרנו פתח השער. משל לבן מלכים המוטל בעריסה והיו זבובים שוכבים עליו שעד הנה עם שהיה מכיר את בוראו דרך עיונו משיג השגות מה בהשגתו ובהנהגת העולם עדין היו קצת זבובי מות המתילדים מעפושי השכל האינושי ועיוניו שוכבים עליו ומבדילים בינו ובין האמיתות בהם והיו מיחסים אותם למלאכי אלהים עולים ויורדים בו לפי שהמחשבות העיוניות בכלל ראוי ליחסם כן וכן אמר בפנחס באותה שעה בקשו מלאכי השרת לדוחפו אמר להם הקב״ה הניחו לו כו׳ (סנהדרין פ״ב:) כי במעשה הזה ודאי הדעות השכליות היו מונעים אותו ואפי׳ בא לב״ד לימלך אומרים לו שלא יעשה (שם) כי עקר ההתקוממות ההוא חוייב להיות מעצמו כמו שיבא במקומו שער פ״ג ב״ה. עד ששהתה עליו מניקתו אשר היא ההישרה הנבואית האלהית אשר עליה אמר המשורר ברכי נפשי את ה׳ ואל תשכחי כל גמוליו (תהלים ק״ג:ב׳) שעשה לו דדים במקום בינה מאי היא א״ר אבהו כדי שלא יסתכל בערוה ר׳ יהודא אמר כדי שלא יינק ממקום הטינופת (ברכות י׳.) כמו שביארנו אלו הענינים בשער ו׳ הוא שער הנפש כי שם למד שהשכל האלהי הנבואיי הוא למעלה מהשכל האנושי והוא המישיר אותו בכל מה שמדרכו לטעות והמעלה אותו למקומות שאין מחוקו לעלות שם והוא מה שנאמר והנה ה׳ נצב עליו ויאמר אני ה׳ וכו׳ אשר מכלל המראה והדבור הנפלא מה שהעיר את לבו ואזנו על יחוד הבית הגדול והקדוש ובחירתו אותו מהיות לו מושב אלהים לקבוע דירה בתחתונים כדרך בעל הבית עם בני ביתו כי ודאי לא שוערה ולא נהיתה כזאת מלפנים עד מקום הזה כמו שביארו המשורר באומרו אשר נשבע לה׳ נדר לאביר יעקב. אם אבא באוהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי. עד אמצא מקום לה׳ משכנות לאביר יעקב (תהלים קל״ב:ב׳-ד׳). נראה בפי׳ שהוא היה האב הראשון לזה הענין הנפלא ומלפנים אותו גלה אליו והוא אשר נשתומם על זה ראשונה כמו שאמרנו (ילקוט ישעיה ב׳ מפסיקתא) משל למלך שהיו לו שלשה אוהבים ובקש לעשות לו פלטרין הביא הראשון ואמר לו ראה המקום הזה שאני רוצה לבנות אותו פלטרין אמר לו זכור אני שהיה הר תחלה הניחו. בא לו אצל השני אמר לו מבקש אני לבנות פלטרין במקום הזה אמר לו זכור אני שהיה שדה תחלה הניחו. בא לו אצל השלישי ואמר לו מבקש אני לבנות פלטרין במקום הזה אמר לו זכור אני שהיה פלטרין תחלה. אמר לו חייך על שמך אני בונה אותו כך אברהם יצחק ויעקב היו אוהביו של הקב״ה אברהם קראו הר שנאמר בהר ה׳ יראה (בראשית כ״ב:י״ד). יצחק קראו שדה שנאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳ (בראשית כ״ז:כ״ז). יעקב קראו פלטרין שנאמר אין זה כי אם בית אלהים. אמר לו הקב״ה אתה קראת אותו בית עד שלא נבנה חייך על שמך אני בונה אותו שנאמר אל בית אלהי יעקב (ישעיהו ב׳:ג׳). והכוונה להם בזה להראות שיעור מה שנתבאר לו ליעקב אבינו אצל אלו הענינים מאשר לפניו כי הנה אברהם אבינו מפני היותו המתחיל בדורותיו לבא אל הכרת מציאות הבורא יתברך מצד מה שנתחייב בשכלו המצא סבה אחת פשוטה לכל הנמצאות כלן עם שהשיג בזה יותר מכל זולתו הנה הוא לא הספיק לשיתברר אצלו זה השיעור מההשגחה ואופני הנהגתו בחלקי נבראיו כי הוא דבר נקנה בנסיונות גדולות ובהתפשטות העניינים באורך הזמן ויציאתו למצרים מפני הרעב וחרדתו על אודות אשתו כל החרדה ההיא קצת הוכחה עליו עם שכבר דברנו שם מה שיאות לפי הענין. וכבר היה אצלו המציאות היותר שלם אל מין האינושי ותכלית קרבתו אל האלהים כמדרגת ההרים מהארץ כי אע״פ שהם מושפעים בצד מה מטל השמים מעל אינם במדרגת השפע המושפע על הארץ הנעבדת ולזה כשבקש שירא׳ זכות העקידה לזרעו הבא אחריו ושיושגחו מהאל ית׳ בעבור׳ אמר ה׳ יראה אשר יאמר היום בהר ה׳ יראה.
הנה שייחס להם זה השם ועליהם אמר בהר י״י יראה. אמנם יצחק למה שכבר הראה עליו האל יתברך יותר פרטי השגחתו אם במה שצוה לגרש את האמה ואת בנה לפי שלא יירש עמו ואם במה שנתאמת אצלו שיעור מה שהוזקק לו בהמצאת בת זוגו וגם במה שהיה עמו בארץ פלשתים לעזר ולהועיל כמו שביארנו שער כ״ג. כבר ידע והשכיל שהשגחת הש״י יותר קרובה אל השלם שבמין ושהוא אצלו במדרגת השדה הנעבד אשר עין בעליו דורשת אותו תמיד. ולזה אמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳ קרא כן אל השלם שבמין כי באמת שם צוה ה׳ את הברכה. וכבר נאמר ויצא יצחק לשוח בשדה. אמנם יעקב כאשר הוחל לברר אליו עוצם ההשגחה בשיעור נמרץ משניהם מצד מקריו עם אחיו על הבכורה והברכה אשר ביארנו והושלם לו הענין במראה הגדול הזה שבו השיג והכיר שהשלם שבמין הוא אצלו כבן בית וכאלו יתברך דר עמו בשכונה אחת כי הוא עקר מה שנתגלה אליו שם כי לזה אמר אין זה כי אם בית אלהים – ירצה אין זה כמו שחשב תחלה מענין ההר או השדה אבל הענין ודאי כמו דירת בית קבע אשר השגחת בעל הבית והתבוננותו בה הוא תכלית מה שיצוייר. ולסבת האמות הזה אשר הגיע אליו יעקב אבינו מזולתו מהאבות היא מה שאמר בשני האוהבים הראשוני׳ שהניחם שעם שהיה כל אחד מהם אוהב למה שקצרה השגתם לתאר זה הענין הנפלא בפחות ממה שהיה לא נתישבה דעתו בו עד שפגע במי שהשיג האמת בזה וגזר דעתו עליה והסכימה עמו דעת עליונה לומר יפה דנת באומרו ואל בית אלהי יעקב. ירצה הבית שהושג עניינו ראשונ׳ ותכלית כוונתו אצל יעקב ואם כדברי מפרש ההגדות מה פשעם מה חטאתם של האבות שהניחם ועוד שהמשל הפך הנמשל באמת. שהרי ההר יותר מפורסם מן השדה והשדה מהבית שמציאות הבית אינה רק למחסה ולמסתור והוא מבואר. אמנם מה שביארנו הוא מה שהיה טבעי אצל המשל והנמשל בלי ספק ובמדרש עוד (תנחומא פ׳ מקץ). והנה ה׳ נצב עליו אין אדם עומד על שדהו לא בשעת חרישה ולא בשעת זריעה אלא בשעה שעומד בקמותיו. וכן באברהם נאמר קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וכו׳ (בראשית י״ג:י״ז). וביצחק ויזרע יצחק בארץ (בראשית כ״ו:י״ב). וביעקב והנה ה׳ נצב עליו וכו׳. והנה שייחסו שלימות האבות הראשונים אל החרישה והזריעה שהם התחלות המלאכה ושלמות יעקב אל הבאת התבואה שהוא התכלית והוא הנכון לפי טבע הענין ולשון מאמרי חז״ל. ולפי שעקר מה שהתחדש אליו שם הוא ההפרד הוא וזרעו אחריו מיתר העמים בענין ההשגחה עד שלא יהיו נכנסין בכללם תחת הנהגת מערכות השמים וכסילהם אבל שהם נשארים חלק ה׳ ונחלתו להשגיח עליהם השגחה אישיית כי לזה היה צורך ייחוד הבית הנזכר שם ומכון שבתו בתוכם שעל זה אמר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו כמו שכתב הרמב״ן ז״ל הוא מה שרצו בכלל כוונתם לומר משל לבן מלכים המוטל בעריסה והיו הזבובים וכו׳ כי אע״פ שמלאכי אלהים הם העולים והיורדים בסולם ההוא להמשיך ההשגחה הכוללת הרי הם כחגבים וכזבובים בערכו ית׳ והנה הם לפי מחשבתו כבר היו להם מהלכים עליו ועל זרעו לעלות ורדת על עסקיהם עד ששהתה עליו מניקתו והיא ההשגחה האישיית אשר עליה נאמר והנה ה׳ נצב עליו. ועל דרך שנאמר בקבלה מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי (שיר השירים ח׳:א׳). כי אז ברחו אלו הזבובים מעל בן המלך ונשאר אמון בחיק מניקתו שהיא השגחת האל ית׳. ושתי הכוונות קרובות ונכונות במאמר הזה. ועוד יתכן בה כוונה אחרת תודע בראש החלק שני אשר בזה השער.
ואף אני אעשה זאת. אמר זה כדי לתקן הו״ו של והאבן שלא היה צריך לו שהרי׳ הוא הנדר שנדר לעשות לשם ית׳ אם ישמור לו ההבטחות הללו אבל הוי״ו של ביום השלישי וישא אברהם והוי״ו של אם בחקותי תלכו ונתתי אף על פי שאין בהם צורך לחבור יש בהם צורך להפוך העבר עתיד והעתיד עבר ולזה לא פירש הרב כלום בשום א׳ מוא״וי הפעלים מפני שהם צריכי׳ להפוך העבר עתיד והעתיד עבר ופי׳ אף אני אעש׳ זאת הוא שיהיה הוי״ו של והאבן במקום אף כאלו אמר אף האבן הזאת יהיה לי בית אלהים שפי׳ אף אני אעשה זאת שהאבן הזאת יהיה בית אלהים כאלו אמר אם יפעל לי השם ההבטחות שהבטיחני גם אני אפעל שהאבן הזאת יהיה לי לבית אלהים:
כתרגומו אהא פלח עלה קדם ה׳. לא שתהיה בית אלהים בלתי שיעשה עליה שום פועל שהרי בשובו מפדן ארם נאמר לו קום עלה בית אל ועשה שם מזבח וכתיב ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו מצבת אבן ויסך עליה נסך ויצוק עליה שמן:
וגם שהאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים לעתיד לבא וששם יביאו מעשרותיהם בניו וזרעו וזהו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך שזה על זרעו נאמר. ורש״י פירש והאבן הזאת שזה נתקיים בשובו מפדן ארם שנאמ׳ קום עלה בית אל וגו׳ ויצב יעקב מצבה וגו׳ ואינו נכון כי לו עשה בעבור זה המצבה איך לא נתן המעשרות אם בימיו הנדר נתקיים כי כלו היה כאחד. הנה נתבאר שלא היה יעקב מספק ביעוד הש״י אלא מפני שהיה בחלום ולהיותו בתחלת נבואתו חשש אם היתה נבואה אם לא או שמא יגרום החטא. וכן אמרו בבראשית רבה (שם) רבי הונא בשם רבי אחא והנה אנכי עמך אם יהיה אלהים אלא מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה. ושלא אמר יעקב זה בנדרו כמבקש פרס על עבודתו אלא לעשות סימן ביעודיו ושלא אמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו על עצמו אלא על זרעו והותרו השאלות הד׳ והה׳ והו׳.
כתרגומו אהא פלח וגו׳. פירוש שאין ״בית אלקים״ הוא כמשמעו, שלא יהיה כאן בית אלקים, אלא שיהיה ״בית אלקים״ לעבוד בו השם יתברך:
כתרגומו וכו׳ וכן עשה בשובו מפדן ארם וכו׳. רצה לומר לכך מייתי רש״י וכן עשה וכו׳ שלא תיקשי על התרגום מנא ליה שתרגומו כן דדוקא על מצבה זו יפלח לפני הקב״ה ותירץ דהא לסוף כן עשה א״כ ש״מ שגם מתחלה היה דעתו כן ויהיה והיה ה׳ לי לאלהים על תנאי ולא נדר ולכן תרגם אהא פלח עלה קדם ה׳ ר״ל ודאי הוא שיקריב קרבנות אפילו אם לא ישמור הבטחתו אבל לא על המזבח זה לכך תרגם אהא וכו׳ כמו על אבן זה. וא״ת הא ג״כ כתיב וכל אשר תתן לי וגו׳ משמע אבל אם לא תשמור לי הבטחתי לא אעשר וי״ל דה״ק אבל כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך אף אם לא תשמור הבטחתי. ומהרש״ל כתב ול״נ שכך אמר יעקב אם תשמור הבטחתי אז עשר אעשרנו שתי מעשרות אם לאו אעשר פעם אחת וכן עשה עכ״ל:
As it is translated ... And he, indeed, did so upon his return... Rashi says, "And he indeed did so...⁠" so that we will not ask: How does Onkelos know that "become a House of God" means specifically that Yaakov will serve Hashem on this monument, [i.e., will bring offerings on it?] Rashi answers: We see that Yaakov brought offerings in the end. Evidently, this was his intention from the beginning. The phrase, "And Hashem will be my God" (v. 21), is part of the condition [that Yaakov set for his vow,] not part of [his promise in] the vow. Therefore Onkelos says here, "I shall serve Hashem upon it,⁠" implying: Even if Hashem does not keep His promise, I surely will bring offerings to Him—but not on this altar. You might object: It says וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, implying: "And if You do not keep the promise, I will not give You a tenth.⁠" The answer is: [The ו of וכל denotes "but". Accordingly,] this phrase means: "But of all that You give, I will surely give a tenth to You, even if You do not keep the promise.⁠" However, the Maharshal writes: It seems that Yaakov was saying as follows: "If You keep the promise—עשר אעשרנו, I will give two tenths. And if not, I will give one tenth.⁠" And so he did.
פרשת ויצא
וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך – יראה לפרשו לשון עושר הגם כי הוא בשין שמאלית כלומר כל אשר תתן לי אגדלנו לך שיהיה לעבודתך. יהיה הון ונכסי׳ או זרע ובני׳ כלם יהיו לעבודתך לשרתך ולהכריז אלקותך:
והאבן הזאת וגו׳ – יראה כי היא זו אבן השתיה (זהר ח״א ע״ב.) שהזמינה למקדש, ומצינו לו שהזמין עצי שטים למשכן במדבר. (תנחומא תרומה) ואולי שיכוין ה׳ באומרו ועשו לי מקדש לשון מזומן פירוש מה שכבר הוזמן כי המשכן וגם בית המקדש בשניהם הזמינם יעקב, ושכנתי בתוכם חוזר אל שני הכנות אלו.
והאבן הזאת, and concerning this stone, etc. According to Zohar 1,72 the stone in question is the אבן שתיה, the stone God used as the foundation of the Holy Temple and which He had buried in the interval in the depths of the abyss at the "navel" of the earth. According to Tanchuma Parshat Terumah, Jacob prepared the shittim wood for the Tabernacle in the desert at this time. Perhaps this is what God referred to in Exodus 25,8 when He said: "They shall make for Me a Sanctuary;⁠" God referred to this wood from which the Israelites were to construct this Sanctuary. When the Torah there continued: "and I shall dwell amongst them," God may have referred to preparations made by Jacob for both the Tabernacle and the Holy Temple.
והאבן הזאת אשר שמתי מצבה – באותו המקום ששמתי האבן מצבה יהיה בית אלהים. אבנה שם בית ומזבח לעבודת י״י, לא האבן עצמה כי אין אבן אחת בית אלהים כי אם בית בנוי מאבנים הרבה. וראיה לפירושנו מלת ״יהיה״. ואם על האבן יאמר ״תהיה״1 בית אלהים. ולא מצינו שבנה שם יעקב בית, ובדעתו היה לעשות כן. אבל השם אמר לו בשובו מפדן ארם ״קום עלה בית אל, ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך״.⁠2 פירש לו שהוא ישב שם גם יבנה מזבח לי״י, ובזה יקיים את נדרו שנדר ״יהיה בית אלהים״. שבהיות ביתו שם וגם מזבח, הרי הוא בית אלהים. {ורש״י ז״ל אמר ״כתרגומו אהא פלח עלה קדם י״י. וכן עשה בשובו מפדן ארם כשאמר לו ׳קום עלה בית אל׳. מה נאמר שם?⁠3 ׳ויצב יעקב מצבה ויסך עליה נסך׳⁠ ⁠⁠״ [עכ״ל]. ולדעת התרגום יקשה מלת ״יהיה״ ופתרון רש״י ז״ל לא הבינותי שאם כן איננו האבן הזאת שהיתה נצבת מאז, כי אבן אחר הציב מצבה. והרב ז״ל הוצרך לומר כן לפי שאמר לו השם ״וַעֲשֵׂה שם מזבח״ ולא תתקיים ״והאבן הזאת וגו׳ יהיה בית אלהים. ויקשה למה לא עבד על המצבה כאשר נדר? ולא הציב מצבה על שנגלה עליו אלהים פעם שנית. ולפירושנו התישר הכל. ובהגיענו לשם אפרש יותר בעז״ה. גם אין מצבת אבן עשוי לעבודה רק לזכרון חסדי י״י וכמו שאמרנו למעלה. ואולי האבן שעשה מצבה גם היא שְׁקָעוֹ בבנין שבנו בשילה, כי ידעו בקבלה איזו היא. ומשכן שילה היה בית של אבנים מלמטה ואהל מלמעלה כמו ששנינו בזבחים4}. ויעקב לא ידע כי השם נתן דבר בפיו כי במקום ההוא יעשו בניו בית אלהים, והוא בית אלהים בשילה.
וכל אשר תתן לי – גם באברהם כתוב ״ויתן לו מעשר מכל״5 והיה משלל המלחמה להודות לי״י, כי לא בכחו ועוצם ידו עשה זאת. וכמו תרומת מדין.⁠6 וכאמרוֹ, ״הרימותי ידי אל י״י אל עליון״7 ובארנוהו שם. ויעקב הוסיף ״וכל אשר תתן לי״ בכל אשר תברכני בבית ובשדה ״עשר אעשרנו לך״8 לכבוד שמך הגדול, ויהיה חלק גבוה לעובדי השם ולעניים ולהקריב קרבנות וכיוצא. ומלת ״לך״, כמו ״ויקחו לי תרומה״.⁠9
אם יהיה אלהים עמדי – פירש רש״י ז״ל ״אם ישמור לי ההבטחות הללו שהבטיחני״ [עכ״ל רש״י]. [כתב רמב״ן] וטעם התנאי10 שלא יגרום החטא11 ... ויתכן עוד על דרך הפשט שאין הספק בדבר, אבל בכל העתיד יאמר הכתוב כן, כמו ׳עד אשר אם עשיתי׳12 וכן ׳אם יהיה היובל לבני ישראל׳.⁠13 אם יבא העת שיהיה התנאי, או יתקיים המעשה, כלומר בבואו״.
עוד כתב רמב״ן ז״ל אמר ״והיה ה׳ לי אלהים׳ הוא איננו תנאי כדברי רש״י אבל הוא נדר. וענינו אם אשוב אל בית אבי אעבוד השם המיוחד בארץ הנבחרת במקום האבן הזאת שתהיה לי לבית אלהים, ושם אוציא את המעשר. ויש בענין סוד14 ממה שאמרו15 ׳כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה׳. ומדברינו התבאר הענין.
1. כי ״אבן״ היא לשון נקבה.
2. בראשית לה, א.
3. שם לה, יד.
4. קיב, ב.
5. בראשית יד, כ.
6. במדבר לא, כח-כט.
7. בראשית יד, כב.
8. שם כח, כב.
9. שמות כה, ב.
10. טעם שאמר לשון ״אם״ כאילו הוא בספק אם יהיה כן.
12. פסוק ט״ו.
13. במדבר לו, ד.
14. פירש הקדמון אבוסאולה מה הסוד: ״כי הארץ הנבחרת אינה תחת שר מהשרים, אלא לקח ה׳ את ארץ ישראל תחת ממשלתו. בהיות ישראל בארץ ישראל ה׳ להם לאלהים. ובהיותם בחוץ לארץ נחשבים כמו שאין להם אלוה״.
והאבן הזאת – וי״ו של והאבן היא לתשובת התנאי, כלומר אם יעשה לי את אלה אף אני אעשה זאת, וטעם הנדר הזה, כי עתה הוא יוצא מן הארץ הקדושה ומפני אחיו הוא בורח, ויצטרך לבקש טרפו בארץ נכריה ולבלות ימיו ברעיית הצאן בעד ככר לחם, ולכן לא יהיה אפשר לו לעבוד את השם כראוי ולעסוק בעסקי הנפש, אבל כשישוב בשלום אל בית אביו, והשם יניח לו מכל יגון מסביב, אז יקדש כל זמנו לעבודת האל, ישפוך שיחו לפני ה׳ בהודאות והלל לשמו אצל האבן הזאת, כי שם נגלו אליו האלהים, ויפריש המעשר מכל ממונו לתתו למי שראוי לקחתו לכבוד ה׳:
והאבן הזאת – לדעת המפרשים הוא תשובת התנאי והוא הנדר, כלומר אם יתקיים כל זה אעבוד השם המיוחד בארץ הנבחרת במקום האבן הזאת; אמנם במדרש הנעלם איתא אם האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים מיד וכל אשר תתן עשר אעשרנו נדר המעשר, לפי״ז מאמר והאבן הזאת הוא מחלק התנאי והמעשר הוא הנדר. דע שהרמב״ם כתב (כ״ב ממכירה) האומר כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי אע״פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו מטעם נדר; ובס״פ ו׳ דערכין כתב ראיה לזה מה שאמר יעקב אבינו כל מה שתתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר; ודעת הרא״ש דוקא כשהזכיר בלשון חיוב על עצמו כגון שאמר אתננו אז חייב משום נדר, אבל כשאמר יהיה הקדש לא הוי נדר (עיין חו״המש סי׳ רי״ב ס״ז ס״ט ובסמ״ע וט״ז שם); והרב מהרי״ט פשיטא ליה מקרא דילן דוהאבן הזאת יהיה בית משמע דיהיה לשון נדר הוא, והוסיף עליו בתשובת חתם סופר (סי׳ רמ״ג) דאי אפשר לחלוק ע״ז דהא לרבותינו נענש במעשה דינה על שאיחר נדרו, והיינו נדר לעשות בית ולהקריב על מצבת אבן, דנדר עשר אעשרנו לא עבר יעקב ובודאי עשר כל אשר לו מכבר, ורק העליה לבית אל איחר, ש״מ יהיה נדר הוא, אמנם צ״ע אמאי מייתי הרמב״ם ראיה מעשר אעשרנו ולא מן יהיה בית אלהים דמוקדם בקרא וצריך לומר דהאי הוי דבר שבא לעולם דהאבן היה בעולם וגם א״י מוחזקת מש״ה מייתי מעשר אעשרנו, וא״כ אכתי אין ראיתו ראיה, דלמא אשר נדרת לי נדר אאבן קאי ולא אמעשר ומילתא בעלמא קאמר עכ״ד, ע״ש אריכות דברים בזה: ולמה דאיתא במהנ״ע רבי אלעזר בן ערך אומר סימן ידוע לקח לו יעקב אמר זוהי דוגמא שלי אם לזו תהיה שום מעלה בידוע שתהיה מעלה לי ע״כ שם לבו עליה ונדר נדר דכתיב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה כלומר אם האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים מיד וכל אשר תתן לי עשר אעשרני לך נדר המעשר ע״כ, והראב״ע כתב על ויצק שמן על ראשה (וישלח ל״ה י״ד) ובבית אל שילם נדרו ונתן מעשר מהונו לכבוד השם למי שהיה בדור ראוי לקחתו, לפי״ז אין ראיית המהרי״ט ראיה והקושיא על הרמב״ם אין לה מקום.
יהיה בית – מהראוי תהיה בית, כי אבן נקבה היא, אמנם בלשון הויה לא ישמור לא המין ולא המספר, כמו כי יהיה נערה בתולה, ויהי אנשים (רוו״ה), ויתכן שאמר כאן בלשון זכר להורות על כח ההויה וחזקה, שלא תהיה רפיון ועזיבה בהויתה, כי ודאי יהיה כן, כענין ויאמר אליה עמוד פתח האהל (שופטים ד׳), אמר עמוד בלשון זכר לזרוזי נפשה בעמידה זאת כעמידת הזכר שכחו לעמוד על מעמדו הרבה יותר מן הנקבה.
עשר אעשרנו – לרבותינו (כתובות נ׳) שני עשורין דהוי חומש, ומכאן למדו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ודעת הגר״א (רפ״ק דפאה) שזהו דין תורה, ומה שאמרו באושא התקינו המבזבז וגו׳ באמת היה הדין כן תחילה אלא שנשכח וחזרו באושא והתקינו כהלכה ראשונה, והכי איתא בירושלמי, וזה דלא כר״ש שם דגמ״ח שבזמנינו אין לו שיעור מן התורה, ע״ש. ונראה דתלי׳ בפלוגתא דר״א וראב״ע (ערכין כ״ח) דלר״א אי מבזבז טובא לא איכפת לן, כדאמרינן התם איכא בינייהו דר׳ אילא.
והאבן הזאת וגו׳ – נ״ל הכוונה מקום אשר בו עתה האבן הזאת יהיה אז לי כבית אלהים ואבנה בו מזבח ואעלה עליו עולות, וכן עשה (למטה ל״ה:ז׳), וזהו שכתוב יהיה בית אלהים, ולא אמר תהיה כנגד האבן.
אעשרנו – בעולות ובשלמים הנאכלים בקדושה ובטהרה, וכמו שעשה (ל״ה:ב׳{-ג׳}).
והאבן הזאת אשר שמתי מצבה – לזכר שעה זו, בה עמדתי עני וחסר כל על פרשת דרכים, תוך שאני משקיף על עתיד מבורך מאת ה׳ – ״יהיה בית אלקים״, בו החיים מוקדשים לה׳ ומלאים משכינתו.
רק אם ״ה׳⁠ ⁠⁠״ הוא ״אלקים״ עבור האדם, יוכל ביתו של אדם להיות ל״בית אלקים״. דור עיקש ופתלתל, המתפאר במקדשי אלוהיו, יעוות גם את האמת הזאת. הם יבנו, כמאמר הנביא, ״סִפָּם אֶת⁠־סִפִּי״ [מפתנם ליד מפתני] (יחזקאל מג, ח), את ביתם ליד ביתי – כל אחד בתחום נפרד לעצמו. ״גם לאלקים יהיה בית״, אומרים הם, ״אולם אל יהי ביתנו ביתו!⁠״ נבקר את האלקים בביתו, אך אל לו להכנס לביתנו; נוכחותו ודרישותיו רק יכבידו עלינו.
לא כך אומר יעקב על אבן הפינה של ״בית אלקים״ הראשון! קדושת בתיהם של ישראל היא התנאי הנצרך לקדושת ביתו של האלקים, הנקרא ״מקדש״ לא בגלל שהוא המקום שאליו ירדה הקדושה אלא משום שהוא המרכז שממנו תזרום החוצה הקדושה ותכנס אל התחום האנושי ואל היחסים האנושיים. הכתוב אומר ״ועשו לי מקדש״ – על חיי האדם הפרטי וחיי האומה, אשר יבנו צאצאי יעקב על יסוד האבן הזאת; ״ושכנתי בתוכם״ (שמות כה, ח); ״והתהלכתי בתוככם״ (ויקרא כו, יב). גם על מחנות הצבא בעת המלחמה נאמר: ״ה׳ אלקיך מתהלך בקרב מחנך״ (דברים כג, טו). ובסופו של דבר, בכח האבן הזאת, ״וְהָיָה כָּל⁠־סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה קֹדֶשׁ לַה׳ צְבָאוֹת״ (זכריה יד, כא).
לפני מותו יביט יעקב אל האבן הזאת ויראה בה את אבן הפינה והיסוד של ישראל: ״משם רעה אבן ישראל״ (להלן מט, כד); הווי אומר, ה׳ ישמור כרועה על האבן הזאת, ויביא לידי גמר את מטרתה הסופית.
אולי זו האבן שעליה נאמר (זכריה ג, ט): ״עַל⁠־אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם״, היינו, שאבן אחת זו תישמר על ידי דרכיה המרובות של ההשגחה האלקית. והיא היא ״הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה״ (שם ד, ז), אבן הפינה של בית המקדש הראשון, אשר תונח שנית בבניין בית המקדש השני; ו״תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ״ (שם), הגמר הסופי של הבניין הסופי, מובטח.
על אבן זו גם נאמר בפרקי דר׳ אליעזר (פרק לה): ״עשה אותה סניף לארץ״; שהרי כל עתיד וייעודו של העולם מיוסדים על האבן הזאת, שעליה יבנה האדם את ״הבית האנושי לה׳⁠ ⁠⁠״. זוהי ״אבן השתיה״, אבן היְסוֹד והיִסוּד [היינו ייסוד הבית השלישי] (עיין רד״ק, שרשים, שורש ״שות״).
עשר אעשרנו לך – עיין פירוש לעיל יד, כ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 20]

יהיה בית אלהים: לקדש את כל אשר סביביו1 כמו בית אלהים, כי כל אשר בתוכו קודש. ועיין להלן (לה,יד).
עשר אעשרנו לך: דסתם מעשר היה לפנים לאיזו צדקה לעניים, וכן הא דכתיב באברהם ״ויתן לו מעשר מכל״ (לעיל יד,כ) מסר למלכי צדק מעשר2. אבל יעקב נדר ״עשר אעשרנו לך״ – לגבוה לקרבנות3.
1. א״כ לא האבן תהיה בית אלהים, אלא מקום האבן, וכן משמע ברמב״ן, וכ״כ בחזקוני וברד״ק. ובזה מובן לשון זכר ״יהיה״ ולא ׳תהיה׳. (ולפי רש״י הכוונה ב״יהיה בית אלהים״ – אעבוד עליה לפני ה׳, ובזה מתבטא ״בית אלהים״, כלומר, ישמש כבית אלהים).
2. כלומר, כל נתינת מעשר היתה פעולה מכוונת למטרה מסויימת.
3. וזה חידוש יעקב אבינו בהוספת המלה ״לך״.
וכן כתב ברשב״ם. ובראב״ע כתב: לתתו למי שהוא ראוי לקחתו לכבוד ה׳. וכעין זה ברד״ק:. .. ואתננו לאנשים שיצטרכו שיהיו יראי אלהים ועובדים אותו. (המשותף לדעתם של שלשת הראשונים הוא שכאן נתחדש דין ״לך״ שהוא קשר מסוים ומיוחד עם הקב״ה – הערת אאמו״ר).
וכל אשר וגו׳ עשר אעשרנו לך. זכור לאברהם ומה שכתוב בו ויתן לו מעשר מכל, הרי מבואר כי מזמן האבות היה המנהג לתת לכהני ה׳ חלק מהתבואות, מהשלל, ומהקנין בכלל, והיה זה החלק, אחד מעשרה או מעשר, כאשר נקבע המנהג בזמן משה, וזה אחד מהמקומות הנכבדים המורים על קדמות התורה אם לא בכל כלליה ופרטיה, לפחות בהרבה פנות גדולות ממנה כמו שהערנו בענין ההבדל בין הבהמה הטמאה לטהורה בפ׳ נח, ואיך משה ע״ה לא עשה בחלק מה, כי אם לקבוע חובה מה שהיה נהוג באומה, הרי שהקבלה קודמת לתורה שבכתב, ואין התורה שבכתב כי אם חלק כתוב מהתורה שבע״פ, והשאר נשאר תלוי במסורת, ונכתב עוד חלק ממנו מזמן לזמן — ולא בלבד היה ענין המעשר דבר קדום אצלינו, אבל גם אצל האומות קדמוניות גם מאותן שלא ידעו ממנו מאומה, ומכללם הסינים כי ידעו מספרי קדשם Chou — King שהחלק הנתן מכל אחד ואחד לראשי העם ולכהניהם, היה אחד מעשרה. ורבותינו דרכו בדרך זה הלכנו בו, כשאמרו במס׳ כלה ויברכו את רבקה ״מכאן לברכת חתנים מן התורה״ הרי שלמדו ברכת חתנים ממנהג קרובי אברהם עם היותם גוים ולנו הרבה טענות וראיות להוכיח באופן שאין בו ספק מציאות והתמדת חקי ומנהגי התורה גם אצל הגוים, אין פה מקום להאריך בזה רק נזכיר עוד אמרם (ירוש׳ מ״ק פ״א ויפ״מ שם) אין מעכבין שמחה בשמחה ממלא שבוע זאת, וכתב רמב״ן, ואנכי לא ידעתי כי ז׳ ימי המשתה מ״ר תקנם ואולי נהגו כן מתחלה נכבדי האומות״ והיו הדברים האלה אשר כתב הרמב״ן הנחמדים מזהב, קשורים על לוח לבך כי הם מפתח גדול להכנס בחכמת הקדמוניות והאמונות והמנהגים אצל גויי קדם ועיין מה שכתבתי ע״פ ומלכי צדק מלך שלם וגו׳ ועוד עיין מה שאכתוב בע״ה ע״פ ויעש לאביו אבל שבעת ימים ודברי רבותינו על ההבראה אצל הגוים, ולכל הדברות ראה מה גבהו דרכי רבותינו הראשונים מדרכי המאמינים המתחסדים האחרונים, כי לא בסתר דברו הראשונים כי בין קדמוני ישראל וקדמוני האומות יחס גדול וקשר גדול וכל זה ממה שיעיד על רוחב חכמתם, וחממות נפשם למעלה למעלה מכל שנאה ומדון נגד הגוים, עם היותם אסורים ומעונים תחת ידם.
והאבן וגו׳ – הרי זה הסבר לאופן שבו רוצה יעקב לעבוד את ה׳. אותה מצבה שהקים זה עתה לזכרון לגילוי השכינה, שהיה לו כאן, הוא ירחיב אותה עד שתהא
בית אלהים – דהיינו בית אשר בו יעבוד אותו ית׳ (לשון הזכר בצורה יהיה במקום תהיה באה בהתחשב במלה ״בית״). אין הוא רוצה להקים בית ה׳, כי זה יהיה בית שבו נוכח ה׳, שבו מתגלית השכינה. בית כזה לא יבנה אדם אלא על פי ציווי מיוחד שלו ית׳, כשה׳ מבטיח נוכחותו בו, כשאמר תחילה ״ושכנתי בתוכם״.⁠1 יהיה זה גילוי יומרה רבה מצד אדם, אם יבנה בית לה׳ על דעת עצמו ויתבע שהשכינה תשרה בתוכו. אבל לבנות בית אלהים, בית שנועד לעבודת אלהים, כזה יכול וצריך האדם לעשות על דעת עצמו.⁠2
עשר אעשרנו – לבניית בית זה רוצה יעקב להוציא עשירית רכושו. נראה שכוונתו היתה לקנות במעשר זה, כמו מאוחר יותר במעשר שני, בהמות לקרבן שלמים שלאכילתו יוזמנו גם עניים. שהרי מצינו קרבן מעין זה אצל יעקב, להלן ל״א:נ״ד וגם מ״ו:א׳, קרבנות שאופים היה דומה לשלמים. וראה בענין זה בפתיחה לחוקת הקרבנות, בתחילת ספר ויקרא.⁠3
2. ואין לך דבר בלתי סביר יותר מאשר טענתם של כמה מבקרים, אשר רוצים ליחס מאמר שלם ואחיד זה לשני מחברים שונים, או דעתם של אלה ש״העורך״ חבר אמרתו של יעקב על פי שני מקורות שונים. אדרבה, כתובים אלה מוכיחים, כמו רבים אחרים, שאין בשוני השמות כל הוכחה למקורות שונים. אבל השוני נובע מן המשמעות המיוחדת שבכל אחד משמותיו ית׳ וההקשר שבו הוא מוזכר.
3. בהוצ׳ מוסד הרב קוק, עמ׳ ס״ה-ס״ו (המ׳).
וכל אשר תתן וגו׳ – יראה לי, דאע״פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אבל אם אמר הרי עלי להקדישו חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדר, וראיה לדבר מיעקב, שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, וכתיב (פ׳ וישלח) אשר נדרת לי שם נדר1 [רמב״ם פ״ו מערכין הלכה ל״א – ל״ג].
עשר אעשרנו – תניא, המבזבז לצדקה אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות, אמר רב נחמן, מאי קרא, דכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך.⁠2 (כתובות ג׳.)
1. והראב״ד הסכים לראי׳ זו, ואין להשיב על זה דשאני יעקב שהי׳ נודר בעת צרה. כמבואר בדרשא הקודמת, יען דלקיים דברו אין חילוק בין נודר בעת צרה או לא. ועיין בחו״מ סי׳ רי״ב ס״ז בהג״ה, דבכהאי גונא אם מת אין היורשים חייבים לקיים נדרו, וכתב הטעם בזה משום דלא קבל עליו אלא עד שיבא הדבר לעולם והוא מת קודם שבא לעולם, ולדעתי אין טעם זה מספיק, דהא עכ״פ גוף הדבר הקדיש, ומה לי בחייו ומה לי במותו, אבל האמת הוא כי בכהאי גונא לא הקדיש את הדבר, רק שעבד את גופו להקדישנו, ומכיון שמת בטל השעבוד וממילא אין כל חלות על אותו הדבר, ודו״ק.
2. ר״ל שני עשרונים והוו להו חומש. ומפרש בגמרא והא לא דמי עשורא קמא לעשורא בתרא. כלומר דכי שקלית לקמא פשו להו ט׳ וכי הדרית מדלית מעשר דידהו לאו כי קמא הוא ואין כאן חומש בשניהם, ומשני דמדלא כתיב אעשר לך הוי פירושו אעשרנו לבתרא כקמא שמעשר שני יהי׳ כראשון. –
וע׳ בשנות אליהו להגר״א בפ״א מ״א דפאה ד״ה וגמ״ח וז״ל, ואיסור זה [דאסור לבזבז יותר מחומש] הוא מדאורייתא. והא דאיתא בגמרא באושא התקינו שלא לבזבז יותר מחומש, הפירוש הוא שהי׳ מקודם הלכה למשה מסיני ואח״כ שכחו וחזרו ויסדו כהלכה ראשונה, וזהו הפי׳ באושא התקינו דשם חזרו להלכה למשה מסיני הקדומה, וכן איתא בירושלמי פרק זה, עכ״ל. והנה זה לשון הירושלמי בפ״א ה״א דפאה, כך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו השניים והסכימו על דעת הראשונים, ע״כ, אבל לא זכיתי להבין מה ראה הגר״א לדון מלשון זה דהוי דאורייתא, והלא כלשון זה ממש איתא בירושלמי שבת פ״א ה״ד בענין י״ח גזירות, שהם בודאי מדרבנן, וא״כ אי משום הא אפשר שגם הענין שלפנינו, בזבוז יותר מחומש, הוא ג״כ רק מדרבנן, ואף יש סמוכין לומר דאין זה אלא מדרבנן, מדאמרו בגמרא כאן על זה מאי קרא, והרמב״ן בסה״מ שורש א׳ כתב דכ״מ שאמרו בגמרא מאי קרא הוא אסמכתא ורמז בעלמא בענינים שהם מדברי סופרים, וצ״ע רב בזה. –
ולענין בזבוז ממון עבור קיום מצוה, עיין באו״ח סי׳ תרנ״ו בהג״ה בשם הראב״ד, ורשב״א דעל קיום מ״ע אל יבזבז יותר מחומש מהונו, אבל על ל״ת יתן כל ממונו קודם שיעבור, והסברא בזה פשוטה, דבביטול מ״ע אינו ניכר כל כך בטול המצוה, אבל בל״ת נראה בעליל שעובר ממש על מצות ה׳, ולפי״ז צ״ל דעל לאו שאין בו מעשה ג״כ א״צ לבזבז כל ממונו, דל״ת כזו היא כעשה, כמש״כ, וזה דבר חדש, וע״ע בסמוך.
ובזה יהיו מכוונים מאד דברי הרמ״א ביו״ד סי׳ רל״ב סעיף י״ב על מש״כ המחבר, נדרי אונסין כיצד, הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה בנו או עכבו נהר הרי זה אונס, והוסיף הרמ״א בשם הריב״ש דאם אירע לו אונס והי׳ אפשר לסלקו ע״י ממון הרבה נקרא אונס, עכ״ל, וכתב שם הט״ז, דהב״ח דחה דין זה מהלכה ע״פ מ״ש הרמ״א עצמו באו״ח כאן דעל ל״ת יתן כל ממונו קודם שיעבור, והט״ז נדחק מאד לקיים דברי הרמ״א.
אבל לפי מ״ש דברי הרמ״א מאירים, כי מאחר דלעבור על הנדר הוא ל״ת בשב ואל תעשה, והיינו הלאו דלא יחל דברו, וא״כ ל״ת כזו היא כמו עשה דא״צ לבזבז ממון הרבה, ודו״ק. –
אלא שבעיקר דברי הרמ״א באו״ח שם שעל ל״ת יתן כל ממונו קודם שיעבור, וסתם דבריו, דמשמע כל ל״ת שבתורה וכל ממונו ממש, לדעתי יש לדון בזה הרבה, לפי המבואר לפנינו בפ׳ ואתחנן בפסוק ואהבת את ה׳, דאונס ממון רב שוה לאונס הגוף, וכעין מ״ש במכילתא בשלח על הפ׳ להמית אותי ואת מקני בצמא, השוו בהמתן לגופן, מכאן אמרו בהמתו של אדם היא חייו, ומג״א בסי׳ רמ״ח ס״ק ט״ז כתב שאם חושש אדם שיקחו לסטים את בהמתו או כל ממונו ולא יהי׳ לו במה להחיות עצמו הוי כפקוח נפש שדוחה את השבת, א״כ לענין בזבוז כל ממונו שלא לעבור על ל״ת למה יהא זה חמור מאונס הנפש שאינו צריך להרג ולא לעבור רק בג׳ עבירות, ע״ז וגל״ע ושפיכות דמים, ובשאר מצות רק בפרהסיא או בשעת הגזירה, כמבואר לפנינו בפ׳ אמור בפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל ובפ׳ ואתחנן שם, וא״כ איך סתמו הפוסקים דלעבור על ל״ת צריך ליתן כל ממונו ולא הגבילו דבר זה בגדרים שונים, באיזו ל״ת, ומתי, וערך מצבו לאחר נתינת הממון, וכדומה, וצ״ע ותלמוד רב.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קרי״דר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144