×
Mikraot Gedolot Tutorial
Loading text...
 
(א) וַיִּקְרָ֥א יִצְחָ֛ק אֶֽל⁠־יַעֲקֹ֖ב וַיְבָ֣רֶךְ אֹת֑וֹ וַיְצַוֵּ֙הוּ֙ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֹֽא⁠־תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן׃
Yitzchak called Yaakov and blessed him. He commanded him and said to him, "Do not take a wife from the women of Canaan.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובשכל טובר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמן
[א]
מפוקפקות מתמוטטות רפויות בידו שנתברך תחלה שלא מדעת אביו והיכן נתאששו נתחזקו בידו כאן ויברך אותו שבירכו ברצונו וקיים את הברכות וכדאמר ר״א אין קיום הגט וכו׳ (פי׳ ב״ר) ראה לעיל פכ״ז מאמר קנז. ולקמן בב״ר פע״ח. ועי׳ בערוך עי׳ פק. משל, ראה לעיל פכ״ה מאמר ע. ובספר יחוסי הצדיקים לעיל פכ״ז מאמר קיט. מביא כל דרש הנ״ל וכ׳ ע״ז קבלה ביד חכמי הדור כי זה הדרש מהני קראי משבואל בן גרשם קיבלום.
ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו, ר׳ אבהו אמר לפי שהיו הברכות מפוקפקות בידו והיכן נתאששו בידו כאן, ויקרא יצחק אל יעקב, אמר ר״א אין קיום הגט אלא בחותמיו, שלא תאמר אלולי שרימה יעקב באביו לא נטל ברכותיו ת״ל ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו, א״ר ברכיה משל לבן מלכים שהיה חותר לאביו ליטול ליטרא אחת של זהב אמר לו למה במטמוניות בא וטול לך בפרהסיא. (בראשית רבה סז)
[ב]
בילק״ש הגי׳ וכי מאחר שברכו הקב״ה ואמו, אביו למה חזר וברכו ויש ספרים שאין גורסים אמו. ובמדרש הגדול וכי מאחר שברכו הקב״ה ואביו ואמו מפני מה חזר אביו ובירכו שנייה כו׳ ומה הן ברכות של גליות כו׳ ועליו נאמר וברכה לראש משביר זה יעקב אבינו ופי רשעים יכסה חמס זה עשו הרשע.
ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו, וכי מאחר שברכו הקב״ה, אביו ואמו למה חזרו וברכוהו שנאמר ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו, אלא שראה יצחק ברוח הקדש שעתידין בניו להגלות לבין האומות, אמר לו בא ואברכך ברכות של גליות שיחזור עליך הקב״ה ויקבצך מבין הגליות ומה בירכו בשש צרות יצילך (איוב ה׳:י״ט) לכך נאמר ברכות לראש צדיק (משלי י׳:ו׳). (בראשית רבה עה)
[ג]
ראה לעיל פכ״ז מאמר קיד. – קטו. תנחומא ויחי טז. תנ״י ויחי יז. דב״ר יא. מדרש תהלים פ״א.
ויקרא יצחק אל יעקב, עמד יצחק ובירך את יעקב בנתינה שנאמר ויתן לך האלהים מטל השמים (בראשית כ״ז:כ״ח) וחתם בקריאה, ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו. (מדרש תהלים מזמור ד.)
[ד]
לקמן מאמר ו. וראה לעיל פי״ח מאמר קצה.
ויצוהו, אמר ר׳ שמעון אשריהם לצדיקים שאין נפטרין מן העולם עד שהן מצווין את בניהם אחריהם על דברי תורה כו׳ וכן יצחק צוה את יעקב שנאמר ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ויצוהו. (מדרש תנאים דברים א׳:א׳)
[ה]
ראה לעיל פכ״ה מאמר מג. פכ״ד מאמר קנא.
ויצוהו, שנה לו המסורת (אור האפלה כת״י)
[ו]
בלקח טוב ויקרא יצחק אל יעקב ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען. כדרך שאמר אברהם לאליעזר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. ובשכ״ט אפילו מבנות ענר אשכול וממרא שהן צדקניות. ראה לעיל פכ״ד מאמר מו.
ויצוהו, הזהירו על בנות ענר אשכול וממרא (בראשית רבה סז)
וּקְרָא יִצְחָק לְיַעֲקֹב וּבָרֵיךְ יָתֵיהּ וּפַקְּדֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ לָא תִּסַּב אִתְּתָא מִבְּנָת כְּנָעַן.
Yitzchak called Yaakov and blessed him. He commanded him and said to him, “Do not marry a woman of the daughters of Canaan.
וקרא יצחק ליעקב וברך יתה ופקד יתיה ואמר ליה לא תסב אתה מן בנתהון דכנענעאי.
וקרא יצחק ליעקב ובריך יתיה ופקדיה ואמר ליה לא תיסב איתא מבנתהום דכנענאי.
And Izhak called Jacob, and blessed him, and commanded him, and said to him, You shalt not take a wife from the daughters of the Kenaanaee.
[יב] וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ – רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר לְפִי שֶׁהָיוּ הַבְּרָכוֹת מְפֻקְפָּקוֹת בְּיָדוֹ, וְהֵיכָן נִתְאוֹשְׁשׁוּ בְּיָדוֹ, כָּאן, וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו, שֶׁלֹא תֹאמַר אִלּוּלֵי שֶׁרִמָּה יַעֲקֹב בְּאָבִיו לֹא נָטַל בִּרְכוֹתָיו, תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיָה חוֹתֵר לְאָבִיו לִטֹּל לִטְרָא אַחַת שֶׁל זָהָב, אָמַר לוֹ לָמָּה בְּמַטְמוֹנִיּוֹת בּוֹא וְטֹל לְךָ בְּפַרְהֶסְיָא, וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ. וַיְצַוֵּהוּ, הִזְהִירוֹ עַל בְּנוֹת עָנֵר אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא.
ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו – הה״ד ברכות לראש צדיק (משלי י׳ ו׳), בשעה שנתברך יעקב מאביו בתחלה אמר שיר של פגעים עליו ואמר יושב בסתר עליון, אמר לה׳ מחסי, כי הוא יצילך גו׳ לא תירא גו׳ עד רק בעיניך תביט (תהלים צ״א א׳ - ח׳) ברכו אביו. ואף רבקה אמרה ברכתה כנגדן ואמרה כי אתה ה׳ מחסי וגו׳, לא תאנה וגו׳ עד על שחל וגו׳ (שם ט׳ - י״ג) ברכתו... לעשות חזקה בזה המקום התחילו לעשות עמו מריבה.
[פרק כח]
פרשת ויצא
ויקרא יצחק אל יעקב וגו׳ –
אמר ר׳ אלעזר. ב״ר פס״ז אות ב׳ וילקוט ולק״ט.
אמר ר׳ אלעזר אין השטר מתקיים אלא בחותמיו, שלא יאמרו במרמה לקח יעקב מעשו את הברכות, והנה ברכו באחרונה ברצונו.
וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וְגוֹ׳ – לְפִי שֶׁהָיוּ הַבְּרָכוֹת מְפוּקְפָּקוֹת בְּיָדוֹ, וְהֵיכָן נִתְאוֹשְׁשׁוּ בְּיָדוֹ, כָּאן וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתָמָיו וְגוֹ׳ כְּדִלְעֵיל. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיָה חוֹתֵר לְאָבִיו לִטֹּל לִיטְרָא שֶׁל זָהָב. אָמַר לוֹ לָמָּה בְּמַטְמוֹנִיּוֹת, בּוֹא וְטוֹל בְּפַרְהֶסְיָא, כָּךְ וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֵךְ אֹתוֹ.
וַיְצַוֵּהוּ – הִזְהִירוֹ עַל בְּנוֹת עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא.
פדעי יצחק ביעקוב ובארכה ואוצאה וקאל לה לא תתכ׳ד׳ זוג׳ה מן בנאת כנעאן.
קרא יצחק ליעקב וברך אותו וציווה אותו ואמר לו: אל תיקח אישה מבנות כנען.
ויצא יעקב מבאר
ויקרא יצחק אל יעקב ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען – כדרך שאמר אברהם לאליעזר. לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני (שם כ״ד:ג׳).
ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו – א״ר אבהו לפי שהיו הברכות מפוקפקות בידו היכן נתאוששו בידו כאן ויברך אותו כדאמר ר׳ אליעזר אין קיום הגט אלא בחותמיו:
ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען – ואפי׳ מבנות ענר אשכול וממרא שהן צדקניות:
(א-ד) וברכו ונתן לו ברכת אברהם – מאחר שהוא גדול, לו ראוייה הברכה.
(1-4) And he blessed him and gave him THE BLESSING OF AVRAHAM – since he was great, the blessing was appropriate to him.
ויקראויברך אתו – והברכה הוא מה שאמר: ואל שדי יברך אותך (בראשית כ״ח:ג׳).
ויקרא ..ויברך אתו, the text of the blessing commences with the words: וא-ל שדי יברך אותך (verse 3).
ויקרא יצחק וג׳ ויברך אתו – אין זה – לפי הנראה לי – רמז לברכה שלא נכתבה, אלא רמז לברכה שיבאר אחר זה, והיא [ו]אל שדי וג׳
רט. וכ״פ הרד״ק ׳והברכה היה מה שאמר ואל שדי יברך אתך׳.
.
(א-ב) ואז קרא יצחק ליעקב וברך אותו, להתפרסם לו שממנו יהיה הזרע השלם אשר יירש הארץ, כי עשו לא היה ראוי לזה לא מצד עצמו ולא מצד נשיו; ואמר אליו: לא תקח אשה מבנות חת, קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אשה מבנות לבן.
(א-ד) התועלת השמיני הוא במידות, והוא שראוי לאדם שיקח אשה ממשפחה נבחרת, כדי שיהיה זרעו נבחר. ולזה תמצא שציוה יצחק את יעקב שיקח אשה ממשפחתו, כדי שיהיה ממנו הזרע הנבחר שיירש הארץ שייעד ה׳ יתעלה לאברהם.
וכבר למדנו מזה המקום גם כן כי הברכה אינה כי אם לפי הכנת המתברך. וזה, שאם היה אפשר לנביא לברך המתברך לפי רצונו, למה היה נבוך יצחק בברכת עשו במה יברכהו? הנה היה אפשר שיברכהו שתהיה לו ברכת אברהם, כמו שברך בזה יעקב! ואמנם לא ברכהו בזאת הברכה, לפי שהברכה ההיא לא יתכן שתבוא כי אם לדבקים בה׳ יתעלה, כמו שהתבאר מדברינו אצל כריתת ברית בין הבתרים. ולפי שלא היה עשו ראוי לזאת ההשגחה לא יכול יצחק לברכו בה.
ומזה המקום למדנו גם כן כי לא היה יצחק אוהב עשו יותר מיעקב כי אם קודם התפרסם לו שלמוּת יעקב. אמנם אחר זה היה אוהב יעקב יותר, מצד מעלתו, ולזה דקדק בעניניו וציוהו שלא יקח אשה מבנות כנען, וברכהו בזאת הברכה השנית (כח, ג-ד) שהיא נפלאה מאד.

והתועלות המגיעים ממנו הם אחד עשר:

(א-ה) ולזה דברה אל יצחק שידבר אתו ויצוה עליו על זה כדי שיראה שמצות אביו תכריחהו והוא שנאמר בסוף וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו – [י] יאמר שהלך במצות אביו וגם שהמקום אשר הלך שם היה שוה לשניהם כי הוא בית אחי אמם ומזה לא ניכר שהוא בורח כמו ההולך למקום שאין יד שניהם שוה בו והוא מה ששלח לו בפתחו לו בדברי שלום עם לבן גרתי ואחר עתה (בראשית ל״ב:ה׳).
(1) Esau's reaction is proof that Rebecca's plan worked. "Esau saw that Isaac had blessed Jacob and sent him to Padan Aram to get himself a wife.⁠" Esau then proceeded to look for another wife, someone more pleasing to his parents. This shows that the matter of the blessing was no longer uppermost in his mind. The explicit instructions to go to Laban "who was such and such" all served to underline the purposeful, constructive nature of this journey. Laban, after all, was the uncle of Esau as well as of Jacob, and could hardly be expected to side with Jacob in the latter's dispute with his brother. When, many years later, Jacob says to Esau, "I have remained a stranger with Laban throughout all these years,⁠" he may well have referred to the fact that Laban could never have been viewed as a haven from Esau's anger, as a place of refuge.
(א-ב) והנה רבקה לא רצתה לגלות ליצחק אמתת הדבר ממשטמת עשו והיותו מתנחם להרוג את יעקב מפחדה שיצעק נגדה ויתרעם ממנה שהיא סבבה כל הרעה הזאת ובשלה הצער הגדול הזה בשלחה מדנים בין אחים אבל שנתה מפני השלום ואמרה לו ענין הנשואין שלא יקח יעקב מבנות כנען ויצחק בחשבו שהיה הדבר כן קרא ליעקב וצוהו שלא יקח אשה מבנות הכנעני ושילך ביתה בתואל אבי אמו והנה הדריכו ללכת אל בתואל לפי שהיה זקן ובעצתו יקח אשה הראויה לפי כבודו אמנם רבקה שהית׳ כונתה בהליכת יעקב כדי לברוח ממשטמת עשו צוהו שילך אל לבן שהיה בחור וגבור לא אל בתואל ואל אביה שהיה זקן וכן עשה בפועל.
והנה בכאן הזכיר קריאה וברכה וצואה ואמירה. סימן שיקבלו בניו התורה בקריאה ואמירה וצואה וברכה. כי כולם נזכרו בתורה. וכולם רמוזים בכאן בדבריו. קריאה לשון חבה שחבבו בדבריו ובברכותיו. אמירה ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען לכלול כולם. צואה שהוא לשון זירוז הוא מה שאמר קום לך פדנה ארם בזריזות וקח לך משם אשה מבנות לבן הכשרות הראויות לך. וזהו וקח לך משם אשה יראת ה׳ ברוכה ואל שדי יברך אותך. ואולי הברכה והצואה הוא דבר אחד כי אחר שציוהו שלא יקח אשה מבנות כנען אין לך ברכה גדולה מזאת. וזהו ויברך אותו ויצוהו לא תקח אשה. אבל ואל שדי יברך אותך ויתן לך את ברכת אברהם אינה ברכת יצחק. אלא ברכת השם שיברך אותו לעתיד בברכת אברהם. ואולי שבירך אותו באל שדי שהוא שם חזק לשדד המערכות והמזיקים. לפי שהיה הולך לפדן ארם אצל לבן הארמי שהיה מכשף וקוסם. והיה צריך זה השם לשדד ולשבר ולבטל כישופיו וקסמיו. וזהו ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך בבנים ובבנות ולא תשאר בארץ טמאה. אלא מיד תבא לארצך שהיא ארץ קדושה. וזהו ויתן לך את ברכת אברהם לרשתך את ארץ מגוריך:
ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו – לדעתי קרא אותו לבוא לפניו, ועשו אחיו עומד שם. כי רבקה בחכמתה עשתה זאת שלא ירגיש עשו שיעקב בורח מפניו, אבל יִרְאֶה מעשה יצחק שמצוה עליו ללכת אל ארץ ארם לקחת לו אשה, והוא צריך ללכת במצות אביו. ואחר הנשואין ישוב לביתו. ואילו הבין עשו שהוא בורח ושלא ישוב אל ארץ מולדתו מפחד אחיו היה רודף אחריו ונוקם ממנו {וגם יצחק חשב כן שהולך הוא לקחת אשה ושישוב אחר הנשואין} והכתובים יעידו על זה כמו שיבא לפנינו.
ויברך אותו – זוהי שאילת שלום, כמו ״ויברכהו״
מל״ב י, טו. הרב פירש בבראשית (יד, יט).
ושם פירשנוהו על כן לא נזכר בכתוב במה ברכו ואין זאת הברכה האמורה בענין.
ויצוהו – צוהו על דברים שלא נזכרו בכתוב, וכן ״וצויתה אותו לעיניהם״.⁠
במדבר כז, יט.
ונאמר ״ויסמוך ידיו עליו ויצוהו״.⁠
שם כז, כג.
כי צוהו על הנהגת הנגיד בעם. וכן כאן צוהו בדרכי ההנהגה, ובתוך הדברים שצוהו ואמר לו ״לא תקח אשה מבנות כנען״, אסר עליו להתחתן עם בנות כנען כמו שאסר אותן אברהם על יצחק. ולא שישא אשה ממשפחתו ויקח עליה אחר כן מבנות הכנענים, אלא חייבו לקחת אשה מבנות לבן, והרשות בידו להוסיף עליה מבנות עמי הארצות, זולתי מבנות כנען, והיה זה ברוח הקודש שנאסר לאבות הקדושים להתחתן בם.
פרשת ויצא
ויברך אתו – אמר בדרך כלל שברכהו, ואח״כ מפרט ואומר ואל שדי יברך אותך וכו׳, והיא הברכה עצמה שאמר כאן:
לא תקח אשה מבנות כנען – כי זכר מה שצוה אביו לאליעזר בעבורו, ולפי שיעקב יירש את ברכת אברהם, ראוי שיתרחק גם הוא מבנות כנען:
ויברך אתו, הפעם, בכוונה גמורה ובהכרה מלאה. תחבולתה של רבקה פקחה את עיניו לחלוטין.
(א-ב) ויברך אתו – היו בכאן שתי ברכות ושני צוויים, א] ברך אותו בברכת עוה״ב והתנה תנאי שלא יקח אשה מבנות כנען, וזה מצות ל״ת, ב] צוהו מ״ע שילך פדנה ארם ויקח אשה מבנות לבן, וע״ז ברכו שנית.
(1-2) SO YIZHAQ CALLED YAOOV AND BLESSED HIM. There are mentioned here two blessings and two commands. 1. He blessed him with the blessings of the world to come, on the condition that you Do not take a wife from the daughters of Canaan, and this was the first negative command. 2. He commanded him positively to go to Padan-aram and take Lavan’s daughter as his wife. In return for this he blessed him a second time:
ויברך אותו
מה מקום לברכה נוספת על כל שבירכו לעיל, ועוד, בפסוקים ג-ד מוזכרת ברכה נוספת.
: באשר היה יעקב בוש לבוא לאביו, שרימהו, ומשום הכי לעיל (כז,מב) כתיב ״ותשלח ותקרא ליעקב״ הרי שלא היה בבית אביו, על כן כאשר קרא לו יצחק, מתחילה אישר חילו
זהו ״ויברך אותו״. כפי שפירש רבינו לעיל כז,כג. כז,כז. אך ברד״ק כתב: והברכה היא מה שאמר ״ואל שדי יברך אותך״ (פסוק ג׳).
על התחבולה שעשה, וכי טוב עשה, ואין בלבו עליו כלום. {ומשום הכי כתיב כאן ״אל יעקב״, ולא כמו לעיל (שם) כתיב ״ליעקב״. משום ד״אל״ משמע שקראו בעמדו אצלו בשמו משום חביבות, כמו שכתבתי בספר שמות (ח,כא)
עה״פ ״ויקרא פרעה אל משה ולאהרן״. ועיין גם בקדמת העמק אות ט׳. ולהלן מט,א.
, עיי״ש, ורבקה לא הוצרכה לכך.}
ויצוהו ויאמר לו
ולא ׳ויצוהו לאמר׳. ועיין בב״ר סז,יב: ר׳ אבהו אמר, לפי שהיו הברכות מפוקפקות בידו, והיכן נתאוששו בידו, כאן, שלא תאמר אילולי רימה יעקב...
: גם הזהירו גם אמר לו בעצה. היינו, ״לא תקח אשה מבנות כנען״ הוא אזהרה, ״וקום לך וגו׳⁠ ⁠⁠״ הוא עצה. וכמבואר ברבה (סז,יב) על זה: ״ושומע לעצה חכם״ (משלי יב,טו) זה יעקב. ועיין בסמוך פסוקים ו,ז.
ויברך וגו׳ – בשעת הפרידה שב יצחק ומברך את יעקב, ובמיוחד הוא מברכהו ברוב בנים; השווה כ״ד:ס׳.
 
(ב) ק֥וּם לֵךְ֙ פַּדֶּ֣נָֽהפַּדֶּ֣נָֽה =א⁠(ס),ל <א⁠(ס)=מונח ומתג? כן> אֲרָ֔ם בֵּ֥יתָה בְתוּאֵ֖ל אֲבִ֣י אִמֶּ֑ךָ וְקַח⁠־לְךָ֤ מִשָּׁם֙ אִשָּׁ֔ה מִבְּנ֥וֹת לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמֶּֽךָ׃
Rise and goRise and go | קוּם לֵךְ – Cf. Radak who suggests that the word "rise" is not meant to be understood literally, but rather expresses an urging of the other to be diligent in a task. to Paddan Aram, to the house of Betuel, your mother's father, and take from there a wife for yourselfTake... for yourself | וְקַח לְךָ – It is also possible that the word "לְךָ" is insignificant and the verse should read as if written "take... a wife". See discussion on Bereshit 12:1. from the daughters of Lavan, your mother's brother.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י בכור שוררד״קמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמן
[ז]
עי׳ לעיל פכ״ג מאמר עט.
קום לך, פדנה ארם. קימה הוא לך להפרד מן הרשע הזה. (לקח טוב)
[ח]
בשהש״ר ב. כג. פתיחתא דאיכ״ר א. בפסקתא דר״כ פ״ה פי״ג ופס״ר פט״ו ולכי לך בתו של יעקב ששמע לאביו ולאמו שנאמר וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך (כח. ז.) והגי׳ שלפנינו נכונה דהדרש מקרא קום לך מתאימה להקרא קומי לך. ועי׳ תנ״י וישלח י. וילק״ש ח״ב רמז רפ״ד. ולעיל פי״ב מאמר ד.
קום לך, ענה דודי ואמר לי קומי לך רעיתי (שיר השירים ב׳:י׳) בתו של אברהם שהיה רעי, שנאמר זרע אברהם אהבי (ישעיהו מ״א:ח׳). יפתי (שיר השירים ב׳:י׳), בזכות של יצחק שיפה אותי בעולמי כששטח צוארו על גבי המזבח, ולכי לך (שיר השירים ב׳:י׳) בזכותו של יעקב, שאמרה לו אמו קום לך פדנה ארם וגו׳. (תנ״י בא ז.)
[ט]
תנ״י נח יח. ולעיל פכ״ד מאמר נא. פ״ט מאמר צ. ועי׳ לק״ט ויצא כט. ה. שם י. ועי׳ ב״ר עט. ד. תנ״י ויצא א.
וקח לך משם אשה, האיש מצווה על פריה ורביה יותר מן האשה כו׳ וכן יצחק אמר ליעקב קום לך פדנה ארם וגו׳ לישא אשה ההוגנת לו. (תנחומא נח יב.)
קוּם אִיזֵיל לְפַדַּן דַּאֲרָם לְבֵית בְּתוּאֵל אֲבוּהָא דְּאִמָּךְ וְסַב לָךְ מִתַּמָּן אִתְּתָא מִבְּנָת לָבָן אֲחוּהָא דְּאִמָּךְ.
Set out and go to Padan Aram, to the house of Betu'el, your mother’s father, and marry one of the daughters of Lavan, your mother’s brother.

קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ
קוּם אִיזֵיל לְפַדַּן דַּאֲרָם לְבֵית בְּתוּאֵל אֲבוּהָא דְאִימָּךְ וְסַב לָךְ מִתַּמָּן אִיתְּתָא מִבְּנָת לָבָן אֲחוּהָא דְאִימָּךְ
א. לטעם תרגומו ״פַּדֶּנָה, בֵּיתָה״ – ״לְפַדַּן, לְבֵית״ ראה להלן ״וַיֵּלֶךְ חָרָנָה״ (י) ״וַאֲזַל לְחָרָן״.
אָב – אַבָּא, ובסמיכות – אֲבוּהָא
ב. כתב יא״ר: ״אֲבִי אִמֶּךָ... אֲחִי אִמֶּךָ״ – ״אֲבוּהָא דְאִימָּךְ... אֲחוּהָא דְאִימָּךְ״, כתרגום סמיכות. אבל אָבִיו, אָחִיו – אֲבוּהִי, אֲחוּהִי: ״וְאָחִיו מֵת... וְאָבִיו אֲהֵבוֹ״ (בראשית מד כ) ״וַאֲחוּהִי מִית... וַאֲבוּהִי רָחֵים לֵיהּ״. כנגד זאת אָב, או הָאָב מתורגמים אַבָּא: ״יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן״ (בראשית מד כ) ״אַבָּא סָבָא״, ״מַדֻּעַ לֹא נָשָׂא הַבֵּן בַּעֲוֹן הָאָב״ (יחזקאל יח יט) ״בְּחוֹבֵי אַבָּא״. ולא רק הָאָב אלא גם אָבִי: ״הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת אָבִי״ (בראשית יט לד) ״עִם אַבָּא״, כי בארמית אָב, או הָאָב לא יבואו בכינוי למדבר בעדו.⁠
וי׳ קוטשר (״מלים ותולדותיהן״, ירושלים 1974, עמ׳ 1) הוסיף שבלשון חז״ל שקלטה את המלה מן הארמית, אַבָּא באה לא רק בהוראת אָבִי כגון ״נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך״ (משנה סנהדרין ג ב) אלא גם בהוראת אָבִינוּ כגון, ״שלא פקדנו אבא ולא אמר לנו אבא״ (משנה שבועות ז ז).
קום אזל לפדן ארם לבייתיה דבתואל אבוי דאמך וסב לך מן תמן אתה מן בנתיה דלבן
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בנתיה דלבן״) גם נוסח חילופי: ״מבנת לבן״.
אחוי דאמך.
קום איזל לפדן דארם לבית בתואל אבוהא דאימך וסבלך מתמן איתא מבנת לבן אחוהא דאימך.
Arise, go to Padan of Aram, to the house of Bethuel thy mother's father, and take thee from thence a wife from the daughters of Laban thy mother's brother.
קום פאמצ׳י אלי פדאן ארם אלי בית בתואל ג׳דך ותזוג׳ מן ת׳ם באמראה מן בנאת לבן כ׳אלך.
קום לך לפדן ארם לבית בתואל סבך, ושא לך משם אישה מבנות לבן דודך.
פדנה – כמו: לפדן.
ביתה בתואל – לבית בתואל. כל תיבה שצריכה למ״ד בתחילתה, הטל לה ה״י בסופה.
פדנה – is the same as לפדן to Padan;
ביתה בתואל – is the same as לבית בתואל to the house of Bethuel. To every word requiring a ל prefixed you may attach a ה as a suffix (Yevamot 13b).
קום לך פדנה ארם – קימה הוא לך. להפרד מן הרשע הזה.
קום – קימה הוא לך להפרד מרשע זה:
לך פדנה – כמו לפדן:
(ביתו) [ביתה] – כמו בית בתואל אבי אמך:
וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך – כמו שהתחתן אבא למשפחת אבא:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

קום לךקום – ענין זרוז, כלומר מעתה תלך.
פדנה ארם – פרשנוהו בתחלת הפרשה, ועד חרן היה בכללו כמו שכתבנו.
קום לך, the word קום is not to be understood literally as “rise!,” but as an instruction to go about the task to be fulfilled with speed, without delay.
פדנה ארם, we explained this as meaning “to Charan.”
מבנות לבן אחי אמך – תימה וכי עד עכשיו לא ידענו שאחי אמו. נ״ל אמר לו אע״פ שהוא רשע תוכל להעמיד ממנו זרע כשר, כי רוב בנים דומין לאחי האם. וה״ה לאחות האב, ואע״פ שהוא רשע, בנותיו דומות לאחות אביהן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

שצריכה למ״ד בתחלתה הטיל לה ה״א בסופה. בפרק קמא דיבמות ובב״ר ופריך התם והכתיב ישובו רשעים לשאולה ומשני ההוא בדיוטא התחתונ׳ של שאול פי׳ שהה״א של שאולה נמי במקום למ״ד הוא והוה ליה כאלו כתוב ללשאול וכל חדא וחדא משמשת עם שאול והוה ליה כאלו אמ׳ לשאול לשאול שפירושו לשאול של שאול שהיא המדרג׳ השפלה שבשפלו׳ שכן דרכן בכל מקום לדרוש האות המשרת עם התיבה המחוברת לו במגילה פ״ק אמרו מדהוה ליה למכתב זמן וכתב זמנם קרי ביה זמן זמנם ומדהוה ליה למכתב זמנם וכתב זמניהם קרי ביה זמן זמנם זמניהם ובפרק אלו נערות מדהוה ליה למיכתב נער בלא ה״א באחרונה כמשפטה בכל מקום וכתב נערה בה״א באחרונה קרי ביה נער נערה וכן בתולות הבתולות מיתורא דה״א הבתולות וכהנה רבות:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כל תיבה שצריכה למד כו׳. לאו דוקא כל תיבה, דבשם אדם לא נוכל לומר כך – שתהיה הה״א בסוף התיבה כלמ״ד מתחלתה, שאין לומר ׳ויבא ראובן שמעונה׳ במקום ׳ויבא ראובן לשמעון׳, רק גבי שם מקום וארץ שייך לומר כך, כי נראה לומר כי כל מקום שתבא ה״א בסוף התיבה רצה לומר שבא לתוך המקום, ולא שייך זה אלא במקום וארץ שיש להם תוך:
כל תיבה שצריכה למ״ד בתחלתה וכו׳. לאו דוקא כל תיבה דלא נמצא כלל זה אלא דוקא בשמות המקומות והארצות כמו בבלה חברונה וקצת בכלים המזבחה:
Any word that requires a ל prefix... It does not mean just any word, as we find this rule applies only to names of places and countries, such as בבלה and חברונה, and sometimes to vessels, such as המזבחה.
קום לך פדנה ארם – וכן לא תלך אל ארץ אחרת לקחת לך אשה מבנותיהם אלא הנני מצוך ללכת לפדן ארם, אל משפחתי ואל בית אבי. גם לא תלך אל בית עוץ או בוז ושאר בתי בני נחור שהן כולם ממשפחת אבי, אלא בית בתואל אבי אמך, ושם תקח לך אשה מבנות לבן אחי אמך. ולפי שהחליט יצחק הדבר שיקח אשה מבנותיו גם לא אמר ״ואם לא יתננה לך תעשה כך או כך״ ידענו שֶׁדִּבֶּר בדרך נבואה, והיה ברור לו וליעקב שימצא שם בת זוגו.
פדנה – כמו לפדן:
מבנות לבן – אולי נתבשר שנולדו בנות ללבן:
קום לך פדנה ארם וגו׳ – יצחק לא ידע כלום שעשו מבקש להרוג את יעקב, כי רבקה לא הגידה לו זה, והנה אמר לו שילך ויקח לו אשה וישוב, ולפיכך לא נתן לו נכסים; ורבקה לא היה הרשות בידה ליתן, ואפי׳ אם היה בידה לא נתנה לו כדי שלא יכיר עשו שהוא בורח. ואמנם לקחת לו אשה נראה שלא היה צריך לנכסים כי בלא מוהר היו נותנים לו להיותו ממשפחתם, מלבד שכבר היו מאמינים שאביו היה עשיר, כי ראו העושר שהביא עמו אליעזר; ואליעזר הוצרך לקחת עמו כל טוב אדוניו, כי עדיין לא היו יודעים שאברהם עשיר. אמנם לא מצאנו שנתן להם מוהר, אלא מגדנות דרך מתנה. ונ״ל כי המוהר מתחלתו היה כסף שלפעמים היה הבחור נותן לאבי הנערה כדי לפייסו שיתן לו בתו כמו שאמר שכם {בראשית ל״ד:י״ב} הרבו עלי מאד מהר ומתן, ואח״כ נתפשט המנהג ונעשה חוק ומשפט, אבל בימי יעקב לא היה עדיין החק הזה, על כן אמרו רחל ולאה הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו {בראשית ל״א:ט״ו}. ודע כי בימי קדם שהיה האיש לוקח לו יותר מאשה אחת, היו הנשים ביוקר, והיה האיש צריך ליתן מהר, ועתה הדבר בהפך. והנה לבן לא בקש מיעקב שיתן לו מהר, אלא מאחר שהיה יעקב צריך להתעכב אצלו ולאכול על שלחנו, התחיל לרעות את צאנו, ולבן אמר לו {בראשית כ״ט:ט״ו} מה משכרתך, והוא אמר לו שיעבדהו שבע שנים אם יתן לו אותה מבנותיו אשר ישרה בעיניו.
Rise, go to Paddan-Aram, etc. Isaac was completely unaware that Esau was seeking to kill Jacob, since Rebecca had not told him, and we see that Isaac told Jacob to go, take a wife, and return, which is why he gave Jacob no possessions [to take along]. Rebecca did not have the authority to give [such possessions], and even if she had had such authority, she would not have given them to him, so that Esau would not realize that he was fleeing.
Actually, it would seem that in order to take a wife, Jacob did not need any possessions, because they would have given him a wife without demanding a bride-price, for they were his kin, and in any case they believed that his father was wealthy, since they had seen the riches that Eliezer brought with him. In contrast, Eliezer himself had to bring with him his master’s most precious articles [above, 24:8], for they were not yet aware then that Abraham was wealthy. Even so, we do not find that Eliezer gave them a bride-price, but only precious objects by way of a gift.
In my opinion, the bride-price (mohar) was originally money that was sometimes given by a young man to a girl’s father to appease him into giving his daughter to the young man, as Shechem said [to Jacob and his sons, below 34:12], “Impose upon me a great bride-price and gifts.” Later the custom spread and was made a legal requirement, but this law was not yet in existence in Jacob’s day. This is why Rachel and Leah said, “Has he [Laban] not treated us like strangers, selling us…?” (Gen. 31:15). It should be noted that in ancient times, when a man married more than one wife, women were an expensive commodity, and it was the man who had to pay the bride-price, but now the opposite obtains.
Laban did not ask Jacob to give him a bride-price, but since Jacob needed to tarry with him and eat at his table, he began to tend Laban’s sheep. Laban said to him, “Tell me what your wage should be” (Gen. 29:15) and Jacob said that he would serve Laban for seven years if Laban would give him his choice of Laban’s daughters.
ביתה בתואל אבי אמך – במקום לידת אמך, המקום בו נתחנכה כראוי למרות השפעת לבן [עיין פירוש לעיל כד, טו]. שם יהיה גם באפשרותך למצוא את האשה הנכונה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

פדנה – הדל״ת סגולה במקום פתוחה. בהברה הסופית יש פסק כדי שלא תבלע באלף החטופה שאחריה (ראה רוו״ה מפורש), כמו ״תשע עשרה״ למעלה י״א:כ״ה, וכן ״גביע הכסף״ להלן מ״ד:ב׳.
 
(ג) וְאֵ֤ל שַׁדַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ וְיַפְרְךָ֖ וְיַרְבֶּ֑ךָ וְהָיִ֖יתָ לִקְהַ֥ל עַמִּֽים׃
And may El ShaddaiEl Shaddai | וְאֵל שַׁדַּי – The name might mean: "God Almighty" (Ibn Ezra) or "God who is Sufficient" (R. Saadia Gaon, Rashi). bless you and make you fruitful and multiply you, and you will be an assembly of peoples.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמן
[י]
אכסיטורין פי׳ ברכה. ומהרש״ב בהגהות שם כ׳ דצריך לגרום אגיסטריון והיא מלה יונית ופירושה ברכת איש לרעהו בהפרדו מאתו בלכתו למסעיו. ומעין דרש הנ״ל בתנ״י וישלח כו. זש״ה ברוך אתה בבואך וגו׳ (דברים כח, ו.) כשיצא יעקב מבית אביו יצא בברכה, שנאמר ואל שדי יברך אותך וגו׳ ובב״ר פפ״ב בבואו לבית חמיו נטען ברכות ואל שדי יברך אותך.
ואל שדי יברך אתך, ויקרא יצחק אל יעקב וגו׳ (בראשית כ״ח:א׳) קום לך וגו׳ (בראשית כ״ח:ב׳) כיון ששמע יעקב אמר לו תן אכסיטורין אמר לו ואל שדי יברך אותך וגו׳ מיד וישמע יעקב וגו׳ (בראשית כ״ח:ז׳) ויצא יעקב (בראשית כ״ח:י׳) ויפגע במקום (בראשית כ״ח:י״א) לכך נאמר ושומע לעצה חכם (משלי י״ב:ט״ו). (אגדת בראשית פרק מה.)
[יא]
מדרש הגדול מקץ צד תרמד. לק״ט וארא ולעיל פט״ו מאמר כח.
ואל שדי יברך אתך, מן המצר קראתי יה (תהלים קי״ח:ח׳) מה הוא מן המצר, בכל לשון שישראל קוראין להקב״ה עונה להם, קראוהו בשדי, ואל שדי יברך אותך וענה אותם בשדי, אני אל שדי פרה ורבה (בראשית ל״ה:י״א). (מדרש תהלים מזמור קי״ח)
[יב]
לעיל פכ״ז מאמר קכב. ולקמן מאמר יג. ובכת״י אור האפלה הוסיף לו ברכת אברהם שיהיו אומרין בכל תפלה אלהי יעקב. ובכת״י מדרש החפץ ואל שדי יברך אותך. טובה ברכה אחרונה מן הראשונה מכאן למדנו שכל הברכות הולכות אחר חתימתן שזכר בזו יישוב העולם בפריה ורביה. ובכת״י נר השכלים גדולה ברכה שנייה שבירך יצחק את יעקב מברכה ראשונה שברכה ראשונה בבנים וברכה שנייה באבות.
ואל שדי יברך אתך, טוב אחרית דבר מראשיתו (קהלת ז׳:ח׳) הברכות הראשונות שברך יצחק ליעקב על טללי שמים ועל דגן הארץ שנאמר ויתן לך האלהים מטל השמים (בראשית כ״ז:כ״ח) הברכות האחרונות ברכות יסוד עולם ואין בהם הפסק לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ואל שדי יברך אותך ועוד הוסיף לו את ברכת אברהם שנאמר ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך (בראשית כ״ח:ד׳) הוי אומר טוב אחרית דבר מראשיתו. (פרקי דרבי אליעזר פל״ה)
[יג]
לעיל מאמר יב. ולעיל פכ״ז מאמר קכב. ולקמן מאמר יד. ובמשנת דר״א פ״ח קמט. תנ״י וישלח כז.
ואל שדי יברך אתך, כו׳ מלמד שבירכו שלש ברכות בסוף. בטרם תבוא ואברכהו (בראשית כ״ז:ל״ג) הרי אחת, גם ברוך יהיה (בראשית כ״ז:ל״ג) הרי שתים, ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו (בראשית כ״ח:א׳) הרי שלש, ואומר ואל שדי יברך אותך אמר לו אני מה ספקה ידי ברכתי והקב״ה יש לו עד בלי די, הוא יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. (מדרש הגדול)
[יד]
לעיל פי״ז מאמר ד. – ח. ובתיוב״ע כאן מביא דרשות שאינם במדרשים שלפנינו.
ואל שדי שאמר לעולמו די ודי לעולם אלהותו, הוא יאמר די לגלותך ולטרחותך, יברך אתך בנכסים, ויפרך וירבך בבנים והיית לקהל עמים, ג׳ עמים בקהל אחד כהנים לוים וישראלים. (שכ״ט)
וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵיךְ יָתָךְ וְיַפְּשִׁנָּךְ וְיַסְגֵּינָךְ וּתְהֵי לְכִנְשָׁת שִׁבְטִין.
May the Almighty, Shaddai, bless you, make you fruitful and multiply you. May you become an assembly of tribes.

וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים
וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ יָתָךְ וְיַפְשִׁינָּךְ וְיַסְּגֵּינָךְ וּתְהֵי לְכִנְשָׁת שִׁבְטִין
עַמִּים – שִׁבְטִין, בהתאם למציאות
אף על פי שהשמות עַמִּים וגוֹיִם מתורגמים בדרך כלל עַמְמִין כגון ״יַעַבְדוּךָ עַמִּים״ (בראשית כז כט) ״יִפְלְחוּנָךְ עַמְמִין״, ״אַב הֲמוֹן גּוֹיִם״ (בראשית יז ה) ״לְאַב סְגֵי עַמְמִין״, אצל יעקב תרגם ״וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים״ – ״לְכִנְשָׁת שִׁבְטִין״ וכן להלן ״וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ״ (בראשית לה יא) ״וְכִנְשָׁת שִׁבְטִין יְהוֹן מִנָּךְ״. והטעם: אונקלוס נוטה לתרגם בהתאם למציאות ההיסטורית כמבואר להלן בפסוק ״וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ״ (בראשית מח ו) ״וּבְנִין דְּתוֹלֵיד״.⁠
ואין צורך לדיחוקי ״נתינה לגר״ ו״נפש הגר״.
מכיוון שיעקב העמיד שבטים ולא ״עַמְמִין״, אומות גויים, תרגם אצלו ״לְכִנְשָׁת שִׁבְטִין״ לכנסיית שבטים. ולהלן ״וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים״ (בראשית מח ד) ״לְכִנְשָׁת שִׁבְטִין״ נרשם טעם נוסף בשם הגרי״ז. ופעם אחת תרגם אצל אברהם ״וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם״ (בראשית יז ו) ״לְכִנְשָׁן״, עיין שם בטעם ההבדל.
ואלה שמייא יברך יתך ויתקף יתך ויסגי יתך ותהוי לקהל כנישתא אומין צדיקין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״צדיקין״) גם נוסח חילופי: ״סגי״.
.
ואל שדי יברך יתך בניכסין סגיאין ויפישינך ויסגינך לתריסר שיבטין ותהי זכי לכינשת רבני סנהדרין דסכומהון שובעין כמניינא עממיא.
And El Shadai will bless thee with many possessions, and increase thee and multiply thee into twelve tribes, and you shalt be worthy of the congregation of the sons of the Sanhedrin, the sum of which is seventy, according to the number of the nations.
ואלטאיק אלכאפי יבארך עליך וינמיך ויכת׳רך ויכון מנך ג׳וק אמם.
והאל המספיק יברך אותך ויפרה אותך וירבה אותך ותהיה ממך קבוצת עמים.
ואל שדי – מי שדיי בברכותיו למתברכין, מפיו יברך אותך.
ואל שדי AND GOD ALMIGHTY – He who has a sufficiency of blessings שָׁדִּי for those who are blessed by Him, יברך אתך MAY HE BLESS YOU.
ואל שדי יברך אותך
א״ר אלעזר. ב״ר פס״ז. וילקוט שם. ועיין לעיל כ״ז הערה קכ״ה.
א״ר אלעזר
אין קיום הגט. גיטין כ״ב ע״ב.
אין קיום השטר אלא חותמיו. שלא יאמרו במרמה לקח יעקב את הברכה.
ואל שדי – שאמר לעולמו די ודי לעולם אלהותו, הוא יאמר די לגלותך ולטרחותך:
יברך אותך בנכסים:
[ויפרך] וירבך – בבנים:
והיית לקהל עמים – ג׳ עמים בקהל אחד, כהנים לוים וישראלים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

ואל שדי וג׳ – היא ברכה ראויה לענין הנשואין, שהרי תכלית הנשואין היא להעמיד תולדות.
ואל שדי – מי שיש די באלהותו לכל הבריות יברך אותך. אר״א אין קיום השטר אלא בחותמיו לפיכך ברכו אחר ברכת ויתן לך פעם אחרת מדעת היא ברכת ואל שדי יברך אותך – היא קיום השטר שלא יאמרו במרמה לקח יעקב את הברכות.
ואל שדי, "and the God known also as Shaddai;⁠" the God Who has said of Himself that none of His creatures needs any other power to help him. (Compare Rashi on Genesis 17,1) "He will bless you.⁠"Rabbi Eleazar in B'reshit Rabbah 67,12, says that a divorce decree becomes valid only after its signatories have appended their seals to it. This is why Yitzchok was not content with the blessing he had already given Yaakov which had commenced with the words: ויתן לך, in 27,28.
ואל שדי במציאותו אם לעצמו אם להמציא שאר הנמצאות — מה שאין כן באחד משאר הנמצאות, כי כל אחד מהם יצטרך במציאותו אל זולתו קודם לו, הוא אשר ישימהו נמצא, ואין בו די להמציא כל הנמצאות, וגם הנמצאות שימציא אינם שופעות ממנו אם לא באמצעות הכח השופע לו מסיבתו, כמו שביארנו בחלק השלישי מהמאמר החמישי מספר מלחמות ה׳ (פרק ח ואילך) — הנה זה האל יברך אותך ויפרך וירבך בְּדרך שתהיה לקהל עמים,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואל שדי מי שדי בברכותיו למתברכין מפיו. דאל״כ מה ענין זה השם המור׳ על מי שאמר לעולמו די במקום הזה:
ולפי שיעקב לא היה בידו נכסים וממון ולא חברת אנשים ללותו בדרך ולכן ברכו אביו ברכות מתיחסות לענינו באמרו ואל שדי יברך אותך וזה בענין הנכסי׳ ויפרך וירבך וזה בענין הבנים.
ואל שדי יברך אתך – בממון.
ויפרך – בבנים.
וירבך – במעלה.
וא-ל שדי יברך אותך, with money
ויפרך, and grant you numerous children, וירבך, and allow you to attain great spiritual stature.
מי שדי בברכותיו כו׳. דאי לא כן מה ענין זה השם לכאן:
He who has sufficient blessings... Otherwise, why is this particular Name of Hashem mentioned here?
ואל שדי יברך אותך – גם זה אינו בדרך תפלה וברכה אלא נבואה גמורה. הבטיחוֹ שיגלה אליו השם באל שדי ויברכהו, כמו שנגלה לאברהם וליצחק, וכמו שנתקיימה הנבואה הזאת מיד בצאתו מבאר שבע שנגלה עליו האלהים במראה הסולם והבטיחו בירושת הארץ וברבוי הזרע. וכן בשובו מפדן ארם מפורש ״וירא אלהים אל יעקב עוד וגו׳ ויברך אותו ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה וגו׳ ואת הארץ אשר נתתי״
בראשית לה, יא-יב.
וגו׳ וכלומר אעפ״י שעלי לא נגלה אלהים לברכני עד אחרי מות אבי, אליך יֵרָאֶה כבודו בחיי, והוא יברכך.
ויפרך וירבך – הבטיחוֹ שיוליד בנים רבים, ושבניו ירבו מאד. לא כאברהם שהוליד בן יחיד שנכנס לברית, ולא כאביך שלא הוליד גם הוא רק בן אחד שנכרת עמו הברית, אבל אתה תפרה ותרבה וכל בניך יהיו קדושים לאלהים. וזהו ״והיית לקהל עמים״. וענינו כל שבט נקרא ״עַם״ כמו ״אחריך בנימין בעממיך״.⁠
שופטים ה, יד.
אבל לא יהיו חלוקים בסגולה כמו יצחק וישמעאל, או עשו ויעקב, אלא עממיך שתוליד יהיו קהל אחד כדרך ״קהל עדת ישראל״.⁠
שמות יב, ו.
וכן ״הַקָהָל חֻקָה אחת לכם״.⁠
במדבר טו, טו.
וזו הבטחה גדולה שיהיו כל תולדותיו קהל י״י ואנשי בריתו. וכן אמר לו השם ״גוי וקהל גוים יהיה ממך״
בראשית לה, יא.
ושם אפרש בעז״ה. ולא נאמר כן לאברהם על יצחק, שמכל אחד מהן לא יצא כי אם בן יחידי שהוא בקהל י״י.
ואל שדי – לפי שבתחלה ברך אותו בחשבו שהוא עשו כי לא הכירו, עכשיו שהבין ממה שקרה כי מה׳ יצא הדבר, רצה לקיים לו ברכותיו, כי ראה שהשם בחר בו, וממנו יצא הזרע הנבחר:
ואל שדי יברך אתך וגו׳ – אינך זקוק לקחת עמך דבר, אלא ה׳ ילווה אותך במסעך. הוא יברך אותך, הווי אומר, יספק לך את האמצעים להקים בית; ויתן לך את הכח להוליד בנים ולגדלם ברוחך, כדי שתתרבה בהם (עיין פירוש לעיל א, כח). ואתה תצליח במה שלא עלה בידי: יהיו לך ״עמים״, בנים השונים זה מזה באופיים, שרשים של השבטים העתידיים בעלי תכונות שונות. אך כולם ייצרו ״קהל״, קהילה אחת מאוחדת שאין בה פסול (עיין בראשית רבה סח, יא).
(ג-ד) ואל שדי יברך אתך – שהוא מה שברכו שיהיה לקהל עמים, וגם שיתן לך ברכת אברהם, והוא שיהיה לו לאלהים וישרה שכינתו עליו, וזה יהיה לרשתך את ארץ מגריך, כי ברכת הזרע וברכת ירושת הארץ תלוים זה בזה ונזכרים תמיד זה אצל זה, וירושת הארץ תנאי אל שישרה שכינתו עליהם, כי היא מוכנת לקדושה ולהשראת שכינה, וכן תנאי אל שיפרו וירבו, כי השורק והגפן המובחר לא יצלח רק בקרן בן שמן, וברכת אברהם תלה מתנתו באלהים כי אינה ביד אדם כמ״ש למעלה.
(3-4) MAY EL SHADDAI BLESS YOU. He blessed him, Making you into a congregations of peoples, and also, May He bestow upon you the blessing of Avraham — being your God and causing His Presence to rest upon you. This will cause you to inherit the land where you have dwelt. Inheritance of the land and multitude of offspring are always mentioned together since they are always interdependent. Inheritance of the land is a prerequisite for the Presence of God to rest upon them, for it alone is fit for sanctity. The land is also a prerequisite to their being fruitful and abundant, for a choice vine will only succeed in a choice land. These special blessings of Avraham are dependent upon God and not in the hands of man, as explained above.
ואל שדי יברך אתך: אחר שאמר לו אח״כ ״ויתן לך את ברכת אברהם״ הרי הכל בכלל, וא״כ כל זה המאמר מיותר לפי הנראה. אלא ניבא לו שיבוא הקב״ה בשם ״אל שדי״ ויברכהו ויאמר לו ״פרה ורבה״, כמו שהיה בבואו מפדן ארם ללוז, כמבואר להלן (לה,יא)
״ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה, גוי וקהל גוים (כאן ״קהל עמים״) יהיה ממך, ומלכים מחלציך יצאו״.
, ומדברי יצחק אלה למד יעקב ענין נחוץ כאשר יבואר שם ועוד להלן (מח,ד)
״ויאמר אלי הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים״.
. ומה שאמר בשם ״אל שדי״ כבר ביארנו לעיל (יז,א)
ובהרחבה שם בפסוק ד׳.
דמשמעו ׳שאמר לעולמו די׳ כדי שיעור התגלות כבודו שזוהי תכלית הבריאה, וגילה יצחק שבזה השם יבא אליו באשר שעל ידו יגיע לזה התכלית.
והיית לקהל עמים: ״קהל״ הוא עשרה, כדאיתא בכתובות (ז,ב), ו״עמים״ הוא שניכרים בשינוי הליכתם לעם בפני עצמו, אע״ג שהמה בממשלה אחת
עיין ברבינו לעיל יא,ו. כז,כט. ולהלן לה,יב.
, כלשון הגמרא שבת (סב,א) ׳נשים עם בפני עצמו הם׳, ועיין ספר ויקרא (כא,א)
עה״פ ״לנפש לא יטמא בעמיו״.
. ואמר לו שיהיה זרע יעקב עשרה עמים
״קהל עמים״.
, היינו, דכל שבט יהיה למנהג ועם בפני עצמו, אע״ג שהיתה להם תורה אחת ומלך אחד, מ״מ יהיו משונים בהליכות עולם. ורק שבט יהודה ובנימן יהיו למנהג אחד
עיין להלן ל,כד.
, ושבט לוי יהיה נכלל בשאר שבטים, ושבט יוסף מנהג אחד לאפרים ומנשה, היינו ״קהל עמים״
וברכה זו הוזכרה להלן לה,יא בלשון ״גוי וקהל גוים״ (ולא ״קהל עמים״, עיי״ש ברבינו), וכן הוזכרה להלן מח,ד בלשון שהוזכרה כאן ״לקהל עמים״.
.
ואל שדי – ראה למעלה י״ז:א׳.
לקהל עמים – הכוונה לשבטי ישראל, כמו דברים ל״ג:ג׳.
 
(ד) וְיִֽתֶּן⁠־לְךָ֙ אֶת⁠־בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֣ אִתָּ֑ךְ לְרִשְׁתְּךָ֙ אֶת⁠־אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֔יךָ אֲשֶׁר⁠־נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים לְאַבְרָהָֽם׃
May He give you the blessing of Avraham, to you and your offspring with you, that you inherit the land of your sojourning which God gave to Avraham.⁠"
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמה
[טו]
לעיל פט״ו מאמר נו. בבאור. וראיתי להעיר כאן מ״ש הרמב״ם פ״י מהל׳ מלכים ה״ז המילה נצטווה בה אברהם וזרעו בלבד שנאמר אתה וזרעך אחריך יצא זרעו של ישמעאל שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע ויצא עשו שהרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה והם המחוייבין במילה. וכ״ה במאירי סנהדרין נט. ובגמ׳ סנהדרין נט. ממעטינן מקרא כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק. וברמב״ם הל׳ נדרים פ״ט הכ״א נדר מזרע אברהם מותר בבני ישמעאל ובני עשו ואינו אסור אלא בישראל שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע והרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם, ומפרש הרדב״ז שם דהרמב״ם הביא מקרא זה להוכיח מה ראית לרבות את יעקב מקרא ביצחק ולא כל יצחק. ועי׳ לעיל פי״ז מאמר מב. ופכ״א מאמר עב. בבאור. ואולי היה לפני הרמב״ם דרשה זאת בספרי חז״ל. - ועל מ״ש הרמב״ם יצא עשו, יש להעיר מדברי הסדא״ר (פכ״ד) פכ״ב זרעו של עשו הרשע אינו כן אלא כל זמן שיצחק קיים קיימו את המילה בבשרם כיון שמת יצחק ביטלו את המילה מבשרם, אמנם באגדת בראשית (פנ״ח) פנ״ט. ויפרע מן עשו שמלו אותו ועשה עצמו ערל. ועי׳ לעיל פכ״ה מאמר קלג. וראה בפי׳ הרד״ק כאן, ודה״א טז. עיי״ש.
ויתן לך את ברכת אברהם, כיון שעמד יעקב ובא לצאת אצל לבן קרא אותו יצחק וא״ל תהא יודע שממך הקב״ה מעמיד י״ב שבטים שנאמר ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו (בראשית כ״ח:א׳) וגו׳, ואל שדי וגו׳ (בראשית כ״ח:ג׳) ויתן לך את ברכת וגו׳ ברכה שברך את אברהם וא״ל הבט נא וגו׳ (בראשית ט״ו:ח׳) בך היא מקיימה. (אגדת בראשית פע״ב)
[טז]
במדרש החפץ כת״י ברכת אברהם שגדל שמו בעולם.
ויתן לך את ברכת אברהם, וה׳ ברך את אברהם בכל (בראשית כ״ד:א׳). (תנחומא וישלח י.)
[יז]
לעיל פכ״ה מאמר מ.
ויתן לך את ברכת אברהם, אמר לו אותו הברכה שהיה בדעתו של אבא לברכני ולא יכול מפני ישמעאל אחי הרי היא נתונה לך במתנה. (מדרש הגדול)
[יח]
לעיל פכ״ז מאמר קכט. ופכ״ה מאמר רב. בבאור וצרף לכאן.
ויתן לך את ברכת אברהם, זו נחלת הארץ. (לקח טוב)
וְיִתֵּין לָךְ יָת בִּרְכְתָא דְּאַבְרָהָם לָךְ וְלִבְנָךְ עִמָּךְ לְמֵירְתָךְ יָת אֲרַע תּוֹתָבוּתָךְ דִּיהַב יְיָ לְאַבְרָהָם.
May He give you the blessing of Avraham, to you and to your descendants with you, that you may inherit the land of your dwelling which Hashem gave to Avraham.”
ויתן לך ית ברכתה דאברהם לך
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ולבנך ... תותבותך״) נוסח אחר: ״ולזרעיית בניך מן בתרך למירות יתך ית ארע בית תותבו׳⁠ ⁠⁠״.
ולבנך עמך למירתך ית ארעא
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארעא״) גם נוסח חילופי: ״ארע״.
תותבותך דיהב י״י לאברהם.
ויתן לך ית ברכתא דאברהם לך ולבנך עימך ויתיבינך למירתך ית ארע תותבותך די יהב י״י לאברהם.
And He will give the blessing of Abraham to thee, and to thy sons with thee, and cause thee to inherit the land of thy sojourning, which he gave unto Abraham.
ויעטיך ברכה אברהים לך ולנסלך מן בעדך אן תחוז בלד סכנאך אלד׳י אעטאה אללה לאברהים.
וייתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך אחריך, שתזכה בארץ מגוריך אשר נתנה האלוהים לאברהם.
את ברכת אברהם – ואעשך לגוי גדול (בראשית י״ב:ב׳), ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו׳ (בראשית י״ז:ח׳), ממך יצא אותו זרע היורש את הארץ, לרשתך את ארץ מגוריך וגומ׳.⁠
בכ״י לייפציג 1 כתוב: ״ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו׳ (בראשית י״ז:ח׳), ממך יצא אותו זרע היורש את הארץ, לרשתך את ארץ מגוריך וגומ׳⁠ ⁠⁠״. בכ״י מינכן 5, ויימר 651 במקום ״ונתתי לך... מגוריך וגומ׳⁠ ⁠⁠״ כתוב: ״והתברכו בזרעך, יהו אותן הברכות אמורות בשבילך, ממך יצא אותו הגוי ואותו זרע המבורך.⁠״ בכ״י ליידן 1 מובא כמו בכ״י לייפציג 1: ״ונתתי... מגוריך וגומ׳⁠ ⁠⁠״, ואז נוסף: ״יהו אותן... המבורך״. בכ״י פריס 155 מובא: ״והתברכו... המבורך״ ואז ״מצ׳ ונתתי... מגוריך וגו׳⁠ ⁠⁠״. בכ״י פירנצה III.3 מובא: ״ונתתי לך לזרעך את ארץ מגוריך ממך יצא אותו היורש ואתו זרע המבור׳ והתברכו בזרעך״.
את ברכת אברהם THE BLESSING OF AVRAHAM – (i.e. the blessing which He gave to (Avraham) to whom He promised, "and I will make of you a great nation" (Bereshit 12:2), and "and all the nations shall bless themselves by your seed" (Bereshit 26:4): may these blessings have been said regarding you – may that great nation and that blessed seed issue from you.
ויתן לך את ברכת אברהם – זו נחלת הארץ.
ויתן לך – הראשון כבר דרשנוהו למה התחיל ויתן, אבל זה ויתן לך אינו נדרש כך שבא להוסיף על ענין ראשון, שכבר נאמר יברך אותך, ועכשיו מתנבא:
את ברכת אברהם – זו נחלת הארץ:
לך (ולזרעתך) [ולזרעך] אתך – בחייך ונחלו זרעך וכן היה שקנה את שכם ולקחה מיד האמורי:
לרשתך את ארץ מגוריך – שאת מתגורר בה עכשיו ויתנהו לך ירושת עולם:
אשר נתן אלהים לאברהם – בברית כרותה ודברו מעשה הוא:
לרשתך את ארץ מגוריך – מאחר שלא תקח אשה מבנות כנען (בראשית כ״ח:א׳) שהיו עבדים, כמו שציוה אברהם ליצחק.⁠
בתורה לא מפורש שאברהם ציווה ליצחק על כך, והנוסח בליקוט אוקספורד-מינכן הוא: כאשר הזהיר אברהם לעבדו שלא ליקח אשה מבנות כנען לבנו. אולם, הניסוח בחזקוני: ״כמו שצוה לי אברהם אבי״ תומך בנוסח של כ״י ברסלאו.
Lerishtekha THAT YOU MAY POSSESS THE LAND WHERE YOU ARE SOJOURNING: "[You will inherit the land] because you will not marry a wife from the Canaanites, who are slaves" (Gen. 9:25). So also Abraham commanded [concerning] Isaac [that he not marry a Canaanite woman] (Gen. 24:3).⁠
It is curious that Isaac is promising the land to Jacob precisely at the point where he is instructing Jacob to leave that land. Rashbam explains that the events are logically connected in that inheriting the land is contingent on marrying a non-Canaanite woman. Rashbam's words also help to explain how it happened that Isaac, who obviously preferred Esau over Jacob, knowingly gave to Jacob alone the blessing of the land.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

ואל שדי, ויתן לך את ברכת אברהם – שברכו האל, כי עליך ועל זרעך אמר, כי אתה הזרע המיוחד לי כמו שהייתי אני לאבי אף על פי שהיו לו בנים אחרים.
וא-ל שדי...ויתן לך את ברכת אברהם, which God pronounced concerning you and your descendants, for just as I was a special seed to my father, though he had other children beside me, you are my special seed and will be the bearer of this promise/prophecy.
ויתן לך את ברכת אברהם – כלומר [הברכה] אשר הובטחה לו בברית מילה (בראשית יז:ז) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך.
לרשתך את ארץ מגריך וג׳ – כמו שהבטיח לאברהם באותה הברית (שם יז:ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם
רי. בכתה״י נכתב לפי ריהטא: ׳ונתתי להם את ארץ כנען לאחוזת עולם׳, ותיקן המהדיר כלשון הכתוב לפנינו.
.
וברכה זו {יש} בה תשלומין גמורין ויחוד ליעקב בברכת אברהם בלתי עשו
ריא. כיוצ״ב כתב הרד״ק כאן: ׳ויתן לך את ברכת אברהם שברכו האל, כי עליך ועל זרעך אמר, כי אתה הזרע המיוחד לי כמו שהייתי אני לאבי אע״פ שהיה לו בנים אחרים׳. והשוה לשון הרמב״ם בהלכות מלכים (י:ז): ׳נאמר כי ביצחק יקרא לך זרע, ויצא עשו, שהרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך, מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה׳, וראה מש״כ בזה למעלה (כז:כט).
להלן בפר׳ ויצא (כח:יג) מצינו שהשי״ת הסכים על ידו וייחד יעקב בברית ובשבועה ליתן הארץ לו ולזרעו בלעדי זרע זולתו, כמו שפירש רבנו שם. [ועי׳ להרב תוי״ט בנדרים (ג:יא) שהעיר בדברי הרמב״ם הנזכרים מדוע הוכיח כן הרמב״ם מדברי יצחק ולא מדברי השי״ת בכבודו ובעצמו].
, לפי שהוא {יצחק} ע״ה נתבאר לו ונתברר אצלו מצב כל אחד משניהם ורצונו יתעלה בשניהם
ריב. ר״ל עד כמה כל אחד משניהם רצוי אצל השי״ת, שיעקב רצוי ועשו אינו רצוי.
.
לרשתך את ארץ מגריך – מאחר שלא תקח אשה מארץ כנען שהם עבדים כמו שצוה לי אברהם אבי.⁠
שאוב מרשב״ם.
לרשתך את ארץ מגוריך, "to give you as an inheritance the land in which you presently are sojourning.⁠" Seeing that you must not take a wife from the present occupiers of this land, Yitzchok had to reconfirm this. Not only that, he implied that seeing the Canaanites, ever since having been cursed by Noach, were a nation of slaves, slaves could not claim legal title to any possessions.
ויתן לך את ברכת אברהם, כי ממך יהיה הזרע הנבחר שייעד ה׳ יתעלה לאברהם שיירשו את הארץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

את ברכת אברהם שאמר לו ואעשך לגוי גדול כו׳ והתברכו בזרעך. יהיו אותן הברכו׳ האמורי׳ בשבילך ממך יצא אותו הגוי ואותו הזרע המבורך. דאל״כ ויתן לך כברכת אברה׳ מבעי ליה לא את ברכת אברהם דמשמע שנטלה ממנו ונתנה לזה ולפיכך הוכרח לפרש שיהיו אותן הברכות עצמן האמורות לאברהם בשבילך שממך יצא אותו הגוי המבורך והא דלא פירש את ברכת אברהם לירושת הארץ שיתננה לו ושיזכה בה הוא מכל שאר בניו שאעפ״י שנא׳ לו בדרך כללות לזרעך אתן את הארץ לא יזכה בה אלא הוא כדכתיב בתריה לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלהים לאברהם משום דירושת הארץ מתנה היא ולא ברכה:
וחזר לקיים לו אז באותה שעה הברכה אשר נתן לו באמרו ויתן לך את ברכת אברהם וגו׳ לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלהים לאברהם.
ויתן לך את ברכת אברהם – כאמרו ״והיה ברכה״ (בראשית י״ב:ב׳), וזה בלמדו דעת את העם, ובזה תהיה ברכת האל יתברך לך ולזרעך אתך לרשתך – כי כשיהיה גם הזרע מורה צדק, יהיה ראוי לירש ויהיה בזה קדוש ה׳ לא הפכו, כענין ״ישראל אשר בך אתפאר״ (ישעיהו מ״ט:ג׳), כי בזה ״ישמח ה׳ במעשיו״ (תהלים קד, לא).
ארץ מגריך – ארץ כנען שאתה דר בה עכשיו.
ויתן לך את ברכת אברהם, when He had said (12,2) “become a source of blessing!” This involves his teaching people about monotheism, the acceptance of which would result in tangible blessings for those people from God. This in turn would make the people regard Avraham as responsible for the blessings they receive. לך ולזרעך אתך לרשתך, if the children would also be following in the footsteps of their parents acting as spiritual instructors to the people around them, their claim to this land would be reinforced. This would become an irreversible sanctification of the name of the Lord. Isaiah 49,3 described this as God saying: ישראל אשר בך אתפאר, “Israel in whom I am glorified.” This is also an example of what David had in mind when he said in Psalms 104,31 “God delights in His handiwork.”
ארץ מגוריך, the land of Canaan in which you dwell at the present time.
שאמר לו ואעשך לגוי גדול. פירוש כי בשאר ברכות ״ואברכה מברכך״ (לעיל יב, ג) שהוא נאמר על אברהם – איך יתן אותו ליעקב, אלא מה שאמר ״ואעשך לגוי גדול״ (שם שם ב) אתה תהא אותו גוי גדול. וכן ״והתברכו בזרעך״ (שם כב, יח). ועל נתינת הארץ (שם טו, יח) נמי לא שייך לפרש, כי נתינת הארץ היא מתנה ולא ברכה (כ״ה ברא״ם):
ממך יצא אותו הגוי ואותו הזרע המבורך. דאי לא כן ויתן לך ברכת אברהם מבעי ליה לא את ברכת אברהם דמשמע שנטלה ממנו ונתנה לזה. ומה שלא פירש את ברכת אברהם לירושת הארץ שיזכה בה הוא יותר מכל שאר בניו משום דירושת הארץ מתנה הוא ולא ברכה. [ר׳ אליהו מזרחי]:
May that nation descend from you as well as that blessed seed. Otherwise, [if it simply meant that Yaakov should be blessed as Avraham was,] it should say ויתן לך ברכת אברהם. But את ברכת אברהם implies taking Avraham's blessing and bequeathing it to Yaakov. Why does Rashi not relate ברכת אברהם to inheriting the Land, saying that Yaakov, over and above Yitzchok's other sons, should receive the Land? Because inheriting the Land is a gift, not a blessing. (Re'm)
ויתן לך את ברכת אברהם – זאת היא הברכה הגדולה שהבטיחו השם כשצוהו על המילה ואמר ״והקימותי את בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם, להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך״
בראשית יז, ז.
שהיא בחירת ישראל מכל האומות, שהיא ברית עולם שתשרה שכינה בין בני האדם ושיעשה להם נפלאות וכמו שבארנו שם. וצריך לזה ירושת הארץ שבחר בה השם מכל הארצות, כי בה ההר חמד אלהים לשבתו.⁠
תהלים סח, יז.
ולכן סָמַךְ ״לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלהים לאברהם״, שכן סמוכה ירושת הארץ לברכת הברית בפרשת המילה, שאמר ״ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך וגו׳ והייתי להם לאלהים״
בראשית יז, ח.
כי בהיותכם יושבים על אדמתכם והמקדש בנוי, אני לכם לאלהים לעשות עמכם נוראות ונפלאות לטובה.
לך ולזרעך אתך – הראשון ״ויתן לך״ על יעקב לבדו, כי הוא יהיה אבי האומה כמו אברהם ויצחק, ולהם נתן י״י אלו המתנות והם מנחילים אותן לבניהם. והנה ברכת אברהם שיהיה מנחיל הברכה הזאת ליעקב, והוסיף ״לך ולזרעך אתך״ שבניך ינחלו ממך הברכות האלו. וכן אמר השם לאברהם ״לך אתננה ולזרעך עד עולם״.⁠
בראשית יג, א.
וכן ליצחק ״כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל״.⁠
שם כו, ג.
לאברהם – דרך כבוד, כי הוא האב הראשון שניתנה לו הארץ בתחלה.
את ברכת אברהם – שאמר לו ואעשך לגוי גדול, והתברכו בזרעך וכו׳, להיות לך לאלהים וכו׳, אותן הברכות יחולו על ראשך:
לרשתך את ארץ מגריך – מאחר שלא תקח אשה מבנות כנען שיהיו עבדים לך, כמו שצוה אברהם ליצחק:
ארץ מגריך – ארץ כנען שאתה גר בה עכשיו:
(ד-ט) ולזרעך אתך – גרעין אחיד של אומה עתידה יתפתח מזרעך; לא רק מזרעך ״אחריך״ (השווה לעיל יז, ז⁠־י) – מצאצאיך המאוחרים, אלא מזרעך ״אתך״. אף אחד מבניך לא יתנכר לך. כולם יירשו עמך ודרכך את ברכת אברהם.
אם נשווה ברכה זו – שניתנה בהכרה מלאה ליעקב – עם הברכה שנועדה לעשו (לעיל כז, כח⁠־כט), שאין בה כל זכר לשליחותו של אברהם, ניווכח בצדקת פירושנו לאותה ברכה. אך חותם האמת לכל זה הוא המאמר: ״וירא עשו כי⁠־ברך יצחק את⁠־יעקב ושלח אתו פדנה ארם לקחת⁠־לו משם אשה וגו׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק ו והלאה). רק לאחר שראה כל מה שקרה, התחילה להתעורר בעשו ההבנה שהנשים הכנעניות שנשא רעות הנה בעיני אביו. לא היה לו כל מושג מהיגון וכאב הלב שגרמו נשיו להוריו. ועתה כשמציאות זו החלה להתחוור לו, מה עשה? האם שילח את נשיו הכנעניות? לא ולא! הוא לקח אשה נוספת, ״על נשיו לו לאשה״ (פסוק ט)! כה מועטה הייתה הבנתו של עשו בעצם מהותו של בית אברהם.
צעד זה שננקט בידי עשו מצדיק את שיפוטה של רבקה, שהוא אינו ראוי להיות מנהיגו ומייצגו העתידי של בית זה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]

את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך: היינו הברכות להיות אב המון גוים, וברכה שבשעת עקידה לקדש שמו יתברך
כפי שביאר רבינו לעיל כב,יז.
. וגם ״לרשתך את ארץ וגו׳⁠ ⁠⁠״ – סוף כל הדברים שתהיה ארץ ישראל בירושה עולמית.
אשר נתן אלהים לאברהם: היינו עשר אומות אשר נתן לו, זה יהיה אחר ברכת אברהם כמו שכתבתי.
לרשתך – הסיומת מוסבת על הנושא, כמו למעלה י״ט:כ״א.
ויתן לך את ברכת אברהם – ראה עתה כי הגירות מתקיים ביעקב והוא פורע השטר לכן אמר ברכת אברהם וזה אשר כרת עמו בברית בין הבתרים שאמר כי גר יהיה זרעך לזרעך נתתי את הארץ הזאת וכמו שאמרו זאת הטענה בשלחם מלאכים אל מלך אדום עיין רש״י ומדרש שם פרשה חוקת ופשוט.
הפטרה: מלאכי פרק א (ז)
בהפטרה: מגישים על מזבחי לחם מגואל כו׳ – הענין כי לחם הפנים שנים עשר חלות הנחלקין לכל המשמרה ויש שמגיע להם כפול ע״ז היו מלעיגים וכמו דמייתי ריש פסחים הגיעני כזנב הלטאה בדקו אחריו וכו׳ והבזיכין הם המתירים הלחם ומקריבין אותו על המזבח והנה אם הן מלעיגים מן הלחם תו גם הבזיכין הוי מגואלין לכן אמר מגישים על מזבחי לחם מגואל כו׳ זה הבזיכין שקריבין ע״ג מזבח ובמה באמרכם שלחן ה׳ נבזה הוא א״כ שהלחם הוא נבזה הלא גם הבזיכים מגואל שזה המתיר של הלחם ודו״ק.
ויצא
 
(ה) {שביעי} וַיִּשְׁלַ֤ח יִצְחָק֙ אֶֽת⁠־יַעֲקֹ֔ב וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֑ם אֶל⁠־לָבָ֤ן בֶּן⁠־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י אֲחִ֣י רִבְקָ֔ה אֵ֥ם יַעֲקֹ֖ב וְעֵשָֽׂו׃
Yitzchak sent Yaakov off and he went to Paddan Aram, to Lavan the son of Betuel the Aramean, the brother of Rivka, the mother of Yaakov and Esav.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י בכור שוררד״קרי״דחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמן
[יט]
לקמן ב״ר פס״ח.
וישלח יצחק את יעקב, יצאו עמו מלאכים שבארץ ומסרוהו למלאכים שבחוצה לארץ. (לקח טוב).
[כ]
ויק״ר פכ״ג שי״ר ב. ה. ולעיל פכ״ה מאמר סז. בבאור וצרף לכאן. וי״ג בכת״י רומי מובא בש״נ במנח״י שמביא כל הפסוק בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו. ועפ״ז י״ל דברי המדרש באופן אחר ממה שכתבו המפרשים. וכנראה שגירסא זאת היתה לפני בעל דרשת אבן שועיב שכ׳ ויש במדרש על פסוק אחי רבקה אם יעקב ועשו וכתב רש״י ז״ל לא ידעתי מה בא ללמדנו ויש במדרש כללן כולן ברמאות לבן ידוע, רבקה במטעמים, יעקב במקלות, עשו דכתיב מתנחם לך כלומר מראה לך כאלו הוא מתנחם מן הברכות ובא להרגך, ד״א אחי רבקה רוב בנים דומים לאחי האם. ונראה שפירש כן דברי הב״ר הנ״ל שכללן ברמאות קאי על כולם. ופי׳ זה מבואר גם ביד״מ בב״ר פס״ג שכ׳ דמצינו גבי יעקב שאמר ללבן אני אחיך ברמאות וכן עשה לו בסוף ע״ד הצאן על דרך עם עקש תתעקש וע״ד אני חכמה שכנתי ערמה. ובכת״י אור האפלה כ׳ אם יעקב ועשו, ועשו גדל עם רבקה ויעקב ולא למד ממעשיהם.
וילך פדנה ארם, ר׳ פינחס אמר כתיב וילך פדנה ארם מה ת״ל אל לבן בן בתואל הארמי מלמד שכולם כללן ברמאות. (בראשית רבה סג)
וּשְׁלַח יִצְחָק יָת יַעֲקֹב וַאֲזַל לְפַדַּן דַּאֲרָם לְוָת לָבָן בַּר בְּתוּאֵל אֲרַמָּאָה אֲחוּהָא דְּרִבְקָה אִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב וְעֵשָׂו.
Yitzchak sent Yaakov on his way, and he went to Padan Aram, to Lavan, son of Betu'el the Aramean, the brother of Rivkah, mother of Yaakov and Eisav.

וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו
וּשְׁלַח יִצְחָק יָת יַעֲקֹב וַאֲזַל לְפַדַּן דַּאֲרָם לְוָת לָבָן בַּר בְּתוּאֵל אֲרַמָּאָה אֲחוּהָא דְרִבְקָה אִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב וְעֵשָׂו
אִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב – לכבוד רבקה
לכבוד רבקה לא תרגם ״אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו״ – ״אִמְּהוֹן דְּיַעֲקֹב וְעֵשָׂו״, אלא ״אִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב וְעֵשָׂו״ שהיתה אוהבת רק את יעקב וגרמה שיטול הברכות והצילה אותו מיד עשו. לכן תרגם ״אמו של יעקב״ ועשו טפל אצלה. לכך מכוונת הערת המסורה: ״אֵם דמתרגם אִמֵּיהּ ב׳ באוריתא: אֵם יַעֲקֹב, אֵם הַיָּלֶד (שמות ב יח)״. מה שם היא אמו של ילד אחד, אף כאן כן.⁠
ברלינר, מסורה, עמ׳ 24 ו״באורי אונקלוס״.
ושלח יצחק ית יעקב ואזל לפדן ארם
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארם״) גם נוסח חילופי: ״לפדנה״.
לוות לבן בר בתואל ארמאה אחו⁠[ה] דרבקה אמה דיעקב ועשו.
ושדר יצחק ית יעקב ואזל לפדן דארם לות לבן בר בתואל ארמאה אחוהא דרבקה אימא דיעקב ועשו.
And Izhak sent Jacob away, and he went to Padan Aram unto Laban bar Bethuel the Aramite, the brother of Rivekah the mother of Jacob and Esau.
ובעת׳ יצחק יעקוב ומצ׳י אלי פדאן
פדאן] פדן ב
ארם אלי לבן בן בתואל אלארמי אכ׳י רבקה אם יעקוב ועשו.
ושלח יצחק את יעקב והלך לפדן ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו.
[אם יעקב ועשו – איני יודע מה בא זה ללמדנו.]
תוספת זו מופיעה בגיליון כ״י לייפציג 1 בשם ר׳ שמעיה, והיא מופיעה בגוף הטקסט של רש״י בכ״י ליידן 1, פריס 155, ובדפוס רומא. היא אינה נמצאת בכ״י מינכן 5, פירנצה III.3, ויימר 651. ועיין בספר הגן ועוד קבצי בעלי התוס׳ שמצטטים את תשובת ר׳ מכיר לשאלה זו.
אם יעקב ועשו MOTHER OF YAAKOV AND ESAU – I do not know what the addition of these words is intended to tell us.
וישלח יצחק את יעקב
יצאו עמו מלאכים שבארץ. ב״ר פס״ח. ועיין להלן הערה מ״ד.
יצאו עמו מלאכים שבארץ. ומסרוהו למלאכים שבחוצה לארץ.
וישלח יצחק את יעקב – בברכות מקוימות:
וילך פדנה ארם (אל בתואל הארמי ואל לבן בנו) [אל לבן בן בתואל הארמי] – מגיד עליו שהוא רמאי:
אחי רבקה אם יעקב ועשו – בא ליחסו על הרן שלא יאמר אדם לבן אחר היה:
אם יעקב ועשו – כמה רבקות היו. ומגיד לך הכתוב שהוא אח לאותה רבקה שהיא אם יעקב ועשו.
אם יעקב ועשו – THE MOTHER OF YAAKOV AND ESAV – There were several Rivkas. The verse is telling us that he is the brother to that Rivka who is the mother of Yaakov and Esav.
וישלח – שלחו מאתו ללכת לאשר צוהו וכן עשה.
וילך פדנה ארם – ולקח עמו כדי הוצאתו עד חרן, כי ידע אביו ואמו כי כיון שיהיה עם לבן לא יחסר כל.
אחי רבקה – לפיכך היתה לו טענה גדולה ללכת אליו למנוסה כי אחי אמו הוא.
והקדים יעקב לעשו – בעבור כי אם יעקב היתה באמת, שהיתה אוהבת אותו יותר ממה שהיתה אוהבת עשו, ומחמלתה עליו שלחו אל אחיה. ואף על פי שהיתה אם לעשו גם כן, לא היתה אוהבת אותו כמו שהיתה אוהבת את יעקב, וזה היה שם ידוע בפדן ארם לקרוביה.
וישלח, he sent him off to proceed in the direction he had instructed him. Yaakov complied with his father’s instruction, as the Torah continues וילך פדנה ארם, he took with him sufficient supplies of money and food to last him until he would arrive there. His parents knew that once he would be at his uncle Lavan he would not be short of any of his needs.
אחי רבקה, Rivkah’s brother. He had ample reason to go there if he had to flee some place, seeing his uncle was a brother of his mother. In this phrase Yaakov is mentioned ahead of Esau, although he was the younger, because his relationship to Rivkah who was also his mother was much closer than that of Rivkah to Esau her older son. Everyone of her family in Padan Aram was aware of their sister Rivkah’s special fondness for Yaakov.
אם יעקב ועשו – פירש המורה: איני יודע וכו׳ י״ל על שם כשרותו של יעקב הוזכרה אם יעקב וע״ש רשעות עשו הוזכר לבן אחי רבקה כי יעקב היה ממיעוט הבנים ועשו היה מהרוב שדומין לאחי האם.
[ועי״ל על שם שרחמה על שניהם הוזכרה כאן אם יעקב ועשו דכתיב למה אשכל גם שניכם ולא אמרה למה אשכל ממך ועל ידי השאת עצה זו הלך לו ועל כן הוזכרה בהליכה אם יעקב ועשו. הגהה.]
אם יעקב ועשו – הוצרך לכתב שלא תתמה איך יצא רשע כעשו משני צדיקים כמו יצחק ורבקה, לכך נאמר אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו להגיד לך כדאמרינן בעלמא רוב הבנים דומים לאחי האם, עשו דומה אל לבן אחי אמו.⁠
שאוב מספר הג״ן בשם ר׳ מכיר.
דבר אחר: אם יעקב ועשו – שלטובת שניהם נתכוונה, כדכתיב למה אשכל גם שניכם יום אחד (בראשית כ״ז:מ״ה).
אם יעקב ועשו, "mother of Yaakov and Esau.⁠" The Torah had to repeat this although the reader knows it, as the reader might wonder how a couple such as Yitzchok and Rivkah had produced a person as wicked as Esau. If Rivkah had not been the sister of a wicked person such as Lavan and daughter of a wicked person such as Betuel, the question would have been more serious. [Personally, I think the verse is important as the Torah's mentioning Yaakov first, i.e. confirming that he was the firstborn legally, having purchased that status from his brother. Moreover, we know that from the marriage of King Chizkiyah to the daughter of the prophet Isaiah the great prophet, a Jewish rasha came forth, so that such phenomena are not strange seeing we have been given the freedom of choice. Ed.] Our sages, not basing themselves on the DNA factors, stated in Baba Batra 110, that most children reflect the character of their maternal uncles. An alternate exegesis: the reason that mention is made of their mother here is that the Torah wants the reader to know that Rivkah did what she did for the benefit of both her children. This is in line to when she said: "why would I have to lose both my children in one day?
אם יעקב ועשו – תימה לר׳ מכיר אמאי כת׳ אם יעקב ועשו. הכל יודעים שהיתה אם שניהם. ואמ׳ לפי שלא תתמה איך יצא מגוף צדיק וצדקת רשע כעשו הרשע. לכך נאמ׳ בן בתואל הארמי אחי רבקה. ורוב בנים דומין לאחי האם (בבא בתרא ק., בראשית רבה סג:ד). גן.
נשלם תולדות יצחק.
אם יעקב ועשו – כתב רש״י ז״ל א״י מה מלמדנו, ופי׳ ר׳ מכיר שלמדנו שאל תתמה איך יצא רשע כזה מצדיק וצדקת כאלו, לכן אמר אל וגו׳ אחי רבקה וגו׳ שרוב בנים אחר אחי האם.
אחי רבקה אם יעקב ועשו – בעבור שאמר שצוה יצחק את יעקב לקחת לו אשה מבנות לבן אחי (בראשית כ״ח:ב׳) אמו, הזכיר הכתוב שהיה גם כן אחי אמו של עשו. וראוי היה שיצוה גם כן לעשו, אבל מדעתו שברכת אברהם תהיה ליעקב ולזרעו עשה כן. והזכיר כי עשו שמע שצוה אותו שלא יקח אשה מבנות כנען ושילך אל לבן אחי אמו, והוא שמע לעשות רצון אביו שלא לקחת אשה מבנות כנען, אך לא עשה כראוי שיקח מבנות לבן אף על פי שהוא אחי אמו. ועוד הזכיר שלקח אותן
כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, דפוס רומא. בדפוסים מאוחרים: ״אותה״.
על נשיו ולא גרש את הרעות, כי הלך על תאות נפשו
השוו ללשון הפסוק בתהלים י׳:ג׳.
יותר מרצון אביו.
THE BROTHER OF REBEKAH, JACOB's AND ESAU's MOTHER. Because it stated
It is obvious that Ramban has in mind the words of Rashi, whose comment upon the expression, Jacob's and Esau's mother, was, "I do not know what this intends to tell us.⁠" Ramban then proceeds to offer an explanation.
that Isaac commanded Jacob to get a wife from the daughters of Laban, his mother's brother, Scripture mentions that he was also the brother of Esau's mother. It would have been proper for Isaac to have commanded Esau likewise, but since he knew that the blessing of Abraham would apply only to Jacob and his seed, he did so only to Jacob. Now Scripture further mentions that Esau heard that his father had commanded Jacob not to take a wife from among the daughters of Canaan
(1) here.
and that he should go to his mother's brother Laban. He [Esau] heeded his father's will that one not take a wife from among the daughters of Canaan, but he did not act properly and take a wife from the daughters of Laban, despite his [Laban's] being his mother's brother. Scripture further mentions that he took her
Mahalath, the daughter of Ishmael. ((9) here.)
besides his former wives, and he did not divorce the evil wives since he followed his heart's desire more than he followed the will of his father.
וישלח יצחק את יעקב – יש לשאול כיון שבשליחותם הלך והם מחלו לו למה נענש על מצות כבוד אב ואם כשנתעכב כ״ב שנה שפירש ממנו יוסף עשרים ושתים שנה כנגדן, ואפשר לומר כי דעתם היה שיקח את לאה ושיחזור מיד כשישלח בשבילו, אבל הוא נתן עיניו ברחל הקטנה ליפיה, ואמר (בראשית כ״ח) אעבדך שבע שנים ברחל, וא״כ כל הזמן שנתעכב היה ברצונו ולכך נענש כנגדן.
וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי – כונתו היתה בלכתו שם כדי לישא אחת מבנותיו של לבן ומפני זה אמר אל לבן כי כן צוה לו אביו קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך, ומ״ש אחי רבקה אם יעקב ועשו וכי לא היינו יודעין כי לבן אחי רבקה ורבקה אם יעקב ועשו.
אבל ע״ד הפשט כוון הכ׳ בזה לכבוד יעקב ולומר כי מה שהלך יעקב להתחתן עם רשע בן רשע ז״ש אל לבן בן בתואל הארמי, אל תתמה מזה כי אחי רבקה הוא אחי הצדיקה וראויות הבנות להדמות לאחות אביהן, אח״כ הוסיף בשבח רבקה כי היתה אם יעקב ועשו, והיה ראוי לה לאהוב את שניהם בשוה כי הם בניה אשר ילדתם, ועוד היה ראוי לאהוב את עשו יותר מיעקב, כי כן מנהג האמות בבן הבכור, ואעפ״כ לא שמה רבקה עקר אהבתה כ״א על יעקב מתוך שהיתה רואה יופי מדותיו, וכענין שכ׳ (בראשית כ״ה:כ״ח) ורבקה אוהבת את יעקב.
ומפי הרב מורי שמעתי כי מה שהוסיף אם יעקב ועשו כוון הכ׳ לומר כי מה ששלחתו רבקה אל בית לבן אחיה עשתה בכונה לפי שהוא המקום שהקורבה שוה לשניהם ואינה רוצה שיגיע
כן בכ״י בהמ״ל 1008, ירושלים 4°1323, ס״פ II A 225/03, דפוס נפולי.
זל״ז כי אם יעקב ועשו היתה, וגם לבן לא יסכים שיזיק יעקב לעשו אם ילך שם, וכש״כ שלא יסכים שיזיק עשו ליעקב הבא אצלו בצל קורתו.
וע״ד חכמת הטבע אם יעקב ועשו, ידוע כי שני בנים הנולדים תאומים כאו״א, אבל יעקב ועשו הי׳ הפלא הגדול כי יצירת שניהם היתה בשליא אחת ומטעם זה היה הרצוץ בבטן כענין שכ׳ (בראשית כ״ה:כ״ב) ויתרוצצו הבנים בקרבה, ומפני זה הוצרך לומר אחי רבקה אם יעקב ועשו לומר סובלנית זו מי היתה.
וישלח יצחק את יעקב, "Yitzchak sent Yaakov, etc. Here the question arises that seeing Yaakov left his father's home at the command of his parents, why do the sages claim that the separation of 22 years which Yaakov experienced from his son Joseph was due to his failure to observe the commandment of honouring father and mother during that period? (compare Megillah 17) Perhaps we must assume that his parents had meant for him to marry Leah and to return home forthwith when his father would send for him. Yaakov, however, had set his mind on marrying Rachel on account of her beauty; he was therefore not fulfilling a parental command by doing so and his delay in returning home was accounted against him. In fact, he had volunteered to serve seven years for Rachel (Genesis 29,18).
וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי, "he went towards Padan Aram, to Lavan son of Bethuel the Aramite.⁠" While he was on his way he intended to marry one of the daughters of Lavan. This is why the Torah describes him as going "to Lavan.⁠" After all, this had been what his father had commanded him to do when he said to him (verse 2): "arise and go to Padan Aram to the house of Bethuel and take for yourself from there a wife from amongst the daughters of Lavan your mother's brother.⁠"
There is also the question of why the Torah had to write: "the brother of Rivkah, the mother of Yaakov and Esau.⁠" Did we not know that Lavan was Rivkah's brother, etc.?
According to the plain meaning of the text we must interpret this line as a complimentary comment on Yaakov who was prepared to follow a parental command and marry a girl who was the daughter of two generations of wicked people, i.e. Bethuel and Lavan. The Torah wanted to justify Yaakov by pointing out that though Lavan was a wicked person, his sister Rivkah was a fine woman, righteous in her own right. He could therefore assume that Lavan's daughters, much like Bethuel's daughter Rivkah, might be just like their aunt. The Torah continues complimenting Rivkah who became the mother of both "Yaakov and Esau.⁠" The Torah wanted to emphasize that Rivkah, as opposed to her husband, had always loved Yaakov best (25,28), although she could have preferred her elder son as is customary.
I have heard from my teacher that the words "mother of Yaakov and Esau" are to show us that Rivkah deliberately sent Yaakov to a place where the biological relationship to Yaakov and Esau were of the same degree so that Lavan would not have a reason to favour Esau over Yaakov and allow Esau to harm Yaakov who had come to seek shelter under the roof of his uncle.
An investigative/rational approach to our verse: The Torah reminds us that when twins are born there are two afterbirths seeing each twin grows within its own setting. In the case of Esau and Yaakov, however, something unnatural occurred. Although they grew up within a single afterbirth, nonetheless their characters were so totally at variance. This was foreshadowed when Rivkah experienced that the fetuses were fighting with one another inside her (25,22). The Torah had to remind us that Rivkah had already endured much before these sons had been born.
אחי רבקה אם יעקב ועשו – שלא תתמה איך יצא מיצחק ומרבקה רשע כעשו לכך כתב אחי רבקה אם וגו׳. ורוב הבנים דומים לאחי האם.
אחי רבקה אם יעקב ועשו – פי׳ הרמב״ן לכך אמר יעקב ועשו בשביל שצוה יצחק על יעקב לקחת אשה מבנות לבן אחי אמו הזכיר הכתוב שהיה גם אחי אמו של עשו וראוי הי׳ שיצוה גם לעשו אלא בשביל אברהם וזרעו לא תהיה אלא ביעקב.
וי״מ: שתיכף לברכה רצה להזכירם יחד כדי להקדים יעקב להודיע שנתקיימה בו הברכה שהיה גביר לאחיו אע״פ שהקדים עשו בשעת הקבורה כדכתיב ויקברו אותו עשו ויעקב היינו טעמא משום שעשו היה יושב בארץ ויעקב בא משדה ארם ועוד שהכתוב הקדימו בענין האבילות לענותו של יעקב.
וי״מ: משום שלא תתמה היאך יצא מצדקת וצדיק רשע זה לכך אמר אל לבן הארמי אחי רבקה שהיא אם יעקב ועשו בשביל שהיה לבן אחיה נעשית אם יעקב ועשו שרוב בנים דומין לאחי האם. א״נ אם יעקב ועשו ולכך ציותה שיפרדו איש מעל אחיו ולא יהרגו זה את זה כי היא אמם ורחמה עליהם:
אחי רבקה, אם יעקב ועשו, "the brother of Rivkah, who was the mother of Yaakov and Esau. Nachmanides explains that the reason why Rivkah is described here by the Torah as "the mother of Yaakov and Esau,⁠" [something that we all know perfectly well, Ed.] is because Yitzchok had commanded Yaakov to select a wife from among the daughters of Lavan, "the brother of your mother.⁠" The Torah is at pains to remind us that Lavan was also the brother of Esau's mother, and because of this it would have been appropriate for Yitzchok to command Esau also to take a wife from among his uncle's daughters. However, seeing that the seed of Avraham would be carried on only through Yaakov, there was no point in Esau marrying someone from Lavan's family.
Other commentators feel that the Torah was at pains to give Yaakov precedence over Esau who was biologically his senior, as soon as Yaakov had secured the blessing of his father. The Torah's mentioning "Yaakov and Esau" in that order, serves as proof that the blessing was indeed fulfilled, and that Yaakov would henceforth be deemed as senior to his brothers, i.e.הוי גביר לאחיך as we read in All of this, in spite of the fact that after Yitzchok's death the Torah reverts to mentioning Esau first when it reports Yitzchok's funeral. This was because Esau had never left the land of Israel, attending to his father's needs, whereas Yaakov had been outside the Holy Land for over 20 years. [I find this difficult as Esau had voluntarily left the Holy Land (Genesis 36,6), not because of his life being in danger and his father having sent him out of the land to get a wife without giving him a dowry, 11 years before his father died. Ed.]
Some commentators say that the reason why the Torah repeats these details about Yaakov's genealogy is in order for you not to be dismayed that from two such righteous parents as Yitzchok and Rivkah, a wicked person such as Esau could have been produced. The Torah does not want us to forget for a moment that Rivkah herself had a brother who was everything but righteous. Our sages have established a rule (based on empirical knowledge, Ed.] according to which most children have a tendency to develop in accordance with their mother's brother(s).
אם יעקב ועשו – תימה וכי לא היינו יודעים, שרבקה אם יעקב ועשו. וי״ל לפי שתמהו הבריות, ואמרו היאך מצדיק כמו יצחק ורבקה, יצא מהם רשע זה, לכך הזכיר הפסוק כי היא אחות לבן אחיו של רבקה, כי רוב בנים דומים וכו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וכדי שלא יחשוב שברח יעקב מפני עשו שדה ארם אמר הכתוב שהלך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי כי להיותו בחור הלך אליו במצות אמו וגם מפני שהוא ישים שלום ביניהם להיותו אחי אמו אם יעקב ועשו כי מפני זה היה לבן שוה הקורב׳ לשניהם ואם היה הולך כבורח היה הולך למקו׳ אחר שלא היה לעשו בו יד ושם. והותרה בזה השאלה הי״ז והי״ח.
וישלח יצחק את יעקב – מיד לפי שכבר היה גדול וראוי לישא אשה. וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו. כבר כתב המפרש הגדול איני יודע מה מלמדנו. והנראה אצלי כי אם הכתוב היה אומר אם עשו ויעקב לא היה חדוש. אבל עכשיו שאמר אם יעקב ועשו הוא מלמדנו חדוש גדול. כי דבר ידוע כי חברת הרעים מזקת אפילו לטובים. כמו שפירשתי למעלה בפסוק מלאך רשע יפול ברע וציר אמונים מרפא. כי אפילו מלאך ה׳ ישוב רשע אם יתחבר לרשע. וזהו יפול ברע כמו אל הכשדים אתה נופל. אבל ציר אמונים שהוא משה רבינו עליו השלום דכתיב ביה בכל ביתי נאמן הוא. נתן רפואה לזה שאמר לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. ולכן אמר אל תתחר במרעים. לא אמר ברעים אלא במרעים לאחרים. וזהו ישובו המה אליך לרשעתם. ואתה לא תשוב אליהם. ואם כן אחר שאמר שרבקה היתה בת בתואל אדם רע מפדן ארם אנשי רשע אחות לבן רשע גמור. וכן אמר בכאן וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה מקום רשעים ואחי רבקה רשע גמור. ראוי היה אע״פ שרבקה שלא למדה ממעשיהם. שלמעט תדבק נפשה בעשו בנה שהיה דומה לאחיו ולמשפחתו. לזה אמר בכאן שאף על פי שהיתה אחות לבן הארמי. היתה אם יעקב ועשו. בראשונה אם יעקב ולו היתה מחבב לפי שהיו צדיק כמותה. ואח״כ היתה באחרונה אם עשו:
ואולי רמז גם כן בפרשה שאף על פי שנראה שקראה לעשו בנה הגדול וליעקב בנה הקטן. עם כל זה בדעתה וברצונה היתה אם יעקב ועשו כאלו יעקב היה בנה הגדול. וזה להורות על חסידותה וישרותה וחכמתה. שראתה עינה מה שלא ראה יצחק שהיה אוהב לעשו הרשע שונא השם. והיה מטעה אותו בדבריו ובמעשרות המלח. אבל רבקה אוהבת את יעקב ולעולם היא רחמנית על בניה ונתנה עצה ליעקב להשמר מעשו הרשע. ולבניו לדורותם להשמר מעצת נחש הקדמוני ביום הדין וביום הקדוש שהוא יוה״כ בשעיר עזאזל הרמוז בזאת הפרשה. וזהו שאמרו במדרש הנעלם ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות. זה שאמר כי הנה החשך יכסה ארץ. כי זהו ביום הדין הגדול הוא יום ראש השנה שמדת הדין מתפשטת בעולם מכח פחד. יצחק. ויקרא את עשו בנו הגדול הוא שטן הוא נחש ההולך לשוט בארץ. כי אז ניתן רשות לבעל הדין לחלוק הוא וכל כתותיו. וזהו שא נא כליך תליך וקשתך. הם ילדי נכרים מדת הדין וכלי זעמו לחבל כל הארץ. וצא השדה לצוד בני אדם ולידע מעשיהם. ורבקה הרחמנית רמוזה בכנסת ישראל אמרה אל יעקב בנה. השמרי בנפשך ובתפלתך באלו הימים והכיני צידה לדרך לאותו יום הקדוש. וקח לי שני גדיי עזים הם שני השעירים הנזכרים בפרשת אחרי מות דכתיב ונתן אהרן על שני השעירים גורלות לכפר עונותיהם של ישראל. וזהו טובים לטובתן של ישראל. ויעש אותם מטעמים מתפלות וברכות. וזהו הקול קול יעקב שמדבר בלשון רכה ותחנונים בתפלתו ובזה נבהל בשתי הקולות קול השופר וקול התפלה. וזהו הקול קול יעקב כי השופר בהיל ולא בהיל. ובקול השופר מדת הדין נרתע כאומרו עלה אלהים בתרועה. ואז נאחז יצחק באמצע אברהם ויעקב. וזהו תקיעה כנגד אברהם. תרועה כנגד יצחק. תקיעה כנגד יעקב. בענין שלא יצא יצחק להזיק העולם במדת דינו. וכן בקול התפלה הוא נרתע ונאחז בתוך הרחמים ואינו יכול לצאת להזיק בזה הדרך. ובכן יתקדש שמך כנגד אברהם. ובכן תן פחדך כנגד פחד יצחק. ובכן תן כבוד לעמך כנגד יעקב. וכשהם מכוונים באלו השני קולות נוצחים. ואם לאו הידים ידי עשו באף וחמה להשחית. וכשהם טובים השם יתברך מתאוה לתפלתם ואוכל מהם. וזהו ויגש לו ויאכל בכמה תפלות שזאת היא הגשה לתפלה. ויבא לו יין וישת יינה של תורה. ואז וירח את ריח בגדיו שיש להם כסות נקיה ביום הכיפורים. ובזה זוכים לריח גן עדן שהוא ריח שדה אשר ברכו ה׳ ונותן להם ברכות מטל השמים ומשמני הארץ ונחתמים לחיים. וכל זה בסבת שעיר עזאזל שבו נהפך מדת הדין לרחמים והקטיגור נעשה סניגור. ואומר גם ברוך יהיה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ראה סמאל שאין בהם חטא ואמר וכו׳ וכן בר״ה שהוא יום דין אין לו כח בקול קול יעקב באותם שני קולות של שופר ושל תפלה. וכל זה לפי שהשם ממרק עונותיהם של ישראל בכל השנה בחלאים וביסורים ובאבדת ממון בענין שאין לו כח להשטין. וזהו ואוכל מכל. וכשראה שלא נעשתה עצתו ויצעק צעקה גדולה ומרה וגזם לישראל ביוה״כ. וזהו וישטום עשו את יעקב וכשמוליכין שעיר עזאזל לארץ גזירה ביוה״כ נהפך לאויב. וכן כשרואה אותם מחוברים בבתי כנסיות בתפלות טף ונשים. וזהו וישא עיניו וירא את הנשים ואת הילדים עד שאומר אציגה נא עמך נהפך לאוהב. כמו שתמצאהו רמוז באותה פרשה ואז וילך עשו לדרכו שעירה הוא שעיר עזאזל. ויעקב נסע סוכתה לעשות מצות סוכה בשמחה. וכל זה בסבת עצת רבקה הצדקת הרחמנית כנשר על בניה ונתנה עצה ליעקב מאלו השני שעירים. ודבקה נפשה ביעקב בנה הקטן ושנאה לעשו בנה הגדול. ולפי זאת הפרשה סובבת לתת עצה ליעקב מהשעירים לקבל הברכות. ואחר כך שלח אותו לפדן ארם להציל עצמו ממשטמת עשו. כתב בכאן אם יעקב ועשו. אחר כך אמר וירא עשו כי בירך יצחק את יעקב. לחתום הפרשה ברשעתו ובהטעתו שהיה מטעה לאביו בדברים שקרים. כי לפי שראה שהיו רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו. הלך ליקח את מחלת בת ישמעאל על נשיו. כלומר אחר שהיו לו ששים נשים ושמונים פילגשים מהכנעני והחתי והחוי והאמורי. חשב שהטעה לאביו במחלת בת ישמעאל. לפי שהיה בן אברהם אבינו עליו השלום:
לא ידעתי מה מלמדינו. ונראה דבא ללמדנו כי רבקה היתה אם יעקב ועשיו שהיו אחים אינם מתחברים יחד, וכדכתיב בקרא, וידע יצחק שצריך לצאת זרע כשר אחד שאין בו פסולות, ולפיכך אמר יצחק מאחר שרבקה היא ״אם יעקב ועשו״ בנים מחולקים, אם כן לא די בזה – רק שאני צריך לשלוח את יעקב לבית לבן אחי רבקה שהיא אם יעקב ועשיו, וישא יעקב מבנותיו, ומהם יצא הזרע המבורך – שיהיה אחד, ואין בהם פסולת. ועוד שפירש הכתוב ״וילך אל לבן בן בתואל אחי רבקה אם יעקב ועשו״, שהולידה שני בני אדם שהכתוב אמר עליהם ״שני גוים בבטנך״ (לעיל כה, כג), ולפיכך ראה כי בית בתואל מוכן הוא שיעמדו משם לאמים, ולפיכך שלח את יעקב לשם שיקח את בת לבן גם כן, כדי שיבא משם הזרע המבורך והקדוש, כי משם ראוי לבא:
את יַעֲקֹ֔ב: הקו״ף בזקף קטן והבי״ת בלא פשט.⁠
ההערה לקוחה מא״ת, [ובאה להוציא מדפוס ונציה ש״ז, שהצירוף אֶת⁠־יַעֲקֹב הוטעם בו בטעות בפשטא].
[אֶת⁠־יַעֲקֹ֔ב].
איני יודע מה מלמדנו. יש מקשים מה בא להודיענו שאינו יודע אם לא ידע ישתוק וי״ל דרש״י ידע שיש לישב בכמה אנפי בפירושי המפרשים אבל לא ידע איזה הוא אמתי לישב הפשיטות של מקרא. [קיצור מזרחי] ועיין בצדה לדרך:
I do not know what this teaches us. Some ask: What is Rashi telling us — that he does not know? If he does not know, let him not comment! The answer is: Rashi knew a number of answers that could be given, but did not know which is true according to the simple meaning of Scripture. (Kitzur Mizrachi; see Tzeidah L'Derech)
(ה-ח) וישלח יצחק את יעקב וגו׳. וירא עשו וגו׳. וישמע יעקב וגו׳. וירא עשו וגו׳ – ליישב הפסוקים האלו שלא יראה בהם כפל ומותר אומר כי כאשר בירך יצחק שנית את יעקב בשלחו אותו היתה כוונתו לברכו באופן שלא יגדל שנאת עשו עליו בברכה שנייה להוסיף הרוה על הצמאה. והתחכם לברכו בלשון אשר יחשב שאינה ברכה אלא צווי. באמרו קום לך פדנה ארם וקח לך משם אשה וגו׳ ואל שדי יברך אותך ויפרך וגו׳ שיהיו דבריו נשמעים כאלו ישלחנו פדנה ארם לא מיראת עשו אלא לקחת אשה אם ירצה לפרות ולרבות ולא שהיה ברכה לו שיפרה וירבה. וכן אמרה רבקה ליצחק קצתי בחיי מפני בנות חת וגו׳ ודברים אלה הם תחבולה וכסות עינים לשלח יעקב פדנה ארם על בלי הגיד לעשו כי בורח הוא. ועשו שהיה שומע כל אלה ורואה ביצחק בברכו את יעקב כי זהו פי׳ וירא עשו כי ברך ירצה ראה בזמן ובעת שברך יצחק את יעקב וצוהו לקחת לו משם אשה בברכו אותו פי׳ שהברכה נחשבה בעיני עשו כאלו היה צווי לקחת משם ממשפחתו ודמה בלבו שזאת אינה ברכה אלא שלוחין וצווי לקחת אשה כדי שאל שדי יברכנו ויפרנו וירבנו ויתן לו את ברכת אברהם רצונו ברכה שבירך את אליעזר כששלחו אל ארם נהרים ואמר לו ה׳ אלהי השמים וגו׳ ישלח מלאכו וגו׳ ולקחת אשה לבני משם עד ששמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם. ואלו היה ברכה זו לא היה שייך וישמע אם לא היתה צווי באופן שנעשית מחשבת יצחק ותחבולתו אשר חשב ולא ניתוספה שנאת עשו אבל בהפך כ״כ נתפעלו חושיו שהלך גם הוא אל ישמעאל וגו׳. כדי שיזכה הוא תחלה לפרות ולרבות ולרשת את ברכת אברהם אשר אוה לקחת אשה לבנו ממשפחתו:
וישלח יצחק וגו׳ – צריך לדעת למה הוצרך לומר אחי רבקה מי לא ידע בזה, ומה גם שבסמוך אמר כן. ועוד אומרו אם יעקב ועשו הם דברים יתירים.
אכן בא הכתוב לתת טעם ליצחק אבינו ששלח בן צדיק לאדם רשע מפורסם לבן הארמי. והגם שאברהם שלח ולקח רבקה לא היה בתואל מפורסם ברשע כלבן. ועוד שלא אמר בפי׳ אברהם שיקח בת בתואל מה שאין כן יצחק שצוה ליעקב שיקח אשה מבנות לבן הרשע, לזה אמר אחי רבקה ושניהם יצאו מבתואל הרשע וכמו כן יצא מלבן בת צדקת, גם אין להוכיח שלא יצא שלשלת שורש קדושה מאדם רשע, לזה אמר אם יעקב ועשו פי׳ הרי שיצתה שלשלת הקדושה מאב רשע, גם כן אין להחליט ולומר כי להיות לבן רשע לא יצא ממנו בנות כרבקה.
ויש לך לדעת כי דוקא בימים ההם שעדיין לא נתבררו הנשמות הקדושות ממקום שבייהם, והוכרה משפחת אברהם כי שם קנתה לה הקדושה מקום, והיה לה לאות עולם אברהם ושרה כי הם גרים ראשונים וכל אשר יתגייר מהאומות בכל זמן יקרא אברהם ונקבה שרה. לזה מין הקדושה יחפש אחר מינו, כי אחד היה אברהם ולא הושלם בנין הקדושה בזכרים ובנקבות כי לא הוליד אלא את יצחק ולא הוליד נקבות עמו. ואולי כי לזה אמר הכתוב (כ״ה י״ט) אברהם הוליד את יצחק פי׳ לבדו בלא בת זוג, וכמו כן יצחק לא היה לו בנות כי ניצוצות הקדושה הנקבות עודם בארץ שבי, לזה שלחו יצחק לחזר אחר אבידתו.
אך זה היום שקוינוהו כי פרחו שורש הקדושה הן בני ישראל ופרח מטה עוז תפארה והוכר אילן החיים חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו הן הנה המובהקים בקודש ולא יסוב אדם ממטות בני ישראל למשפחות הארץ, ואם נשאר מניצוצי הקדושה בתוך העמים הרי הם ביציאתם לעולם מתאספים ובאים ואחר גרותם יאמנו כי אבודים היו ולנו הם.
וטעם הכנעני אשר הקפיד אברהם לבלתי קחת לו אשה מהם גם יצחק צוה ליעקב על זה, רבותינו אמרו (ב״ר פנ״ט) כי הוא ארור וזרע אברהם ברוך וכו׳, ודבריהם סתומים הם, ולפי מה שכתבתי מצינו עיקר הטעם נכון כי טעמו של אברהם הוא כי הוא מושלל מנפשות הקדושות וכל בנותיו חלק רע ומתועב, לזה החליטו לבלתי קחת ממנו כי לא ימצא בו דבר קדוש, והוא סוד אומרו (לעי׳ ט, כה) ארור כנען פי׳ מושלל בהחלט ממין הקדושה.
ותמצא כי ממין האומות עד היום עודם מתקבצים ובאים גרים וחסים בצל הקודש אשר לא שמענו מימי קדם כי נתגייר גר כנעני כשאר העמים וזה יגיד דברינו, ואולי כי לזה יצו האל (דברים כ) לא תחיה כל נשמה מז׳ עממים, ודקדק לומר כל נשמה לתת טעם למצות לא תחיה כי אין בהם נשמה פי׳ נפש קדושה שיתייחס אליה שם נשמה לחוס עליה להחיותה כעמון ומואב והבן.
ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת צריך לתת לב מדוע אנו בעונות משועבדים לכנען, אחר שידענו נאמנה שהשיעבוד הוא לברר הניצוצות של הקדושה שבתוך הקליפה ובכנענים אין בהם ניצוץ קדוש לרדת אחריו בגלות, ותמצא כי מצרים אשר נתרוקנה מהניצוצות כאומרם ז״ל (פסחים קיח.) לא יצאו ישראל עד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים דכתיב וינצלו את מצרים צוה ה׳ לבל יבאו שמה וכמבואר הטעם בדברי האר״י ז״ל (שער הגלגולים), ואם כן איך יהיה שנסבול את כל עוצם הגלות הזה מבלי היות בו ניצוצי הקדושה.
אכן יתבאר הדבר על דרך אומרם ז״ל (ליקוטי תורה מקץ) כי יש שני מיני ניצוצי הקדושה שבויים בקליפה האחת נשמות יקרות ויוצאות באמצעות הלידה כאברהם וכשרה וכרבקה ורחל וכנשמת ר׳ חנינא בן תרדיון שיצא משכם עם דינה וכרות ממואב וכנעמה מעמון וכאונקלוס הגר וכדומה. והב׳ הוא מין ניצוץ של קדושה הדבוק בקליפה ואינו יוצא כלל אלא מעורה בקליפה ואין לו מציאות ליפרד ממנו אלא כאשר ייצר לישראל על ידי צער או על ידי הכאה שבאמצעות דבר זה תהיה נפרדת הקדושה וחוזרת לשרשה. ומעתה יש טעם לגלות זה כי תאוה לברר בחינת ניצוצי הקדושה שאינה נפרדת אלא על ידי צער שמצטערים ישראל. ועל גלות הזה אמר הכתוב (עבדיה א) וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת, שהכתוב קראו החל מלשון נהייתי ונחליתי (דניאל ח) כי השגת תכלית הגלות ביניהם הוא באמצעות הצער ולזה הוא משונה מכל הגליות כאשר ראינו בעינינו. ואמר אשר כנענים ולא אמר בכנענים, וגם אמר כנענים לשון רבים, אולי כיוון על הניצוצות של הקדושה שלהיותם עתה בתוך קליפת כנען יקראו בשמו כנענים, ושיעור הכתוב על זה הדרך גלות החל הזה שהוא גלות ישראל הוא לסיבת בני ישראל שהם עתה נקראים כנענים על מקום שהם בו.
וישלח יצחק, Isaac sent away, etc. Why is Laban described as Rebeccah's brother, something we have known for a long time? Why is Rebeccah described here once more as both Jacob's and Esau's mother?
Actually, the Torah found it necessary to explain why Isaac would send a pious son to a person such as Laban, seeing the latter was known to be wicked. True, Abraham had despatched Eliezer to take a wife for Isaac from the house of Bethuel; however, Bethuel was not a well known רשע, an evil person such as Laban. Besides, Abraham had never told Eliezer in so many words to go to the house of Bethuel whereas he had named Laban specifically as Jacob's destination. He instructed him to marry a daughter of the wicked Laban. By repeating that Laban was after all a brother of the pious Rebeccah the Torah alerts us to the probability that one or both of Laban's daughters could be just as pious as Rebeccah who stemmed from the house of Bethuel. One must not assume that the children and grandchildren of a wicked father or grandfather will automatically turn out to be of evil character. The Torah hints at this by reminding us that even Rebeccah was the mother of both a pious person such as Jacob and an evil person such as Esau.
You have to appreciate that in the period under discussion [prior to the revelation at Mount Sinai in which all the holy souls participated Ed.] the holy souls had not yet been separated from the regions in which they were imprisoned. Seeing that Abraham's family was recognized as a region where holiness had found a foothold, both he and Sarah being the first proselytes, anyone who would subsequently convert to Judaism would be called either Abraham if a male or Sarah if a female. It is a fact that holy members of a holy species look for other members of the same species. Abraham was still incomplete in this regard as neither he nor his son Isaac had as yet produced female offspring, i.e. holy female souls. Perhaps this is even the reason that we are told in Genesis 25,19: "Abraham begat Isaac,⁠" to remind us that he had succeeded only in producing a holy male soul. This situation still existed when Isaac sent out Jacob to secure a wife. The holy female souls had not yet been separated from their place of imprisonment. Isaac therefore had to send Jacob to search for his lost mate, i.e. the girl in whose body such a holy soul was imprisoned.
It was only during subsequent generations that Jews were no longer forced to roam the world to find their mates amongst the Gentiles. If nonetheless some "sparks" of holiness (holy souls in captivity) still exist amongst the Gentiles they will eventually convert and then be recognized as holy souls returning to their home (the Jewish people).
This raises the question of Abraham's insistence that Isaac not marry someone of Canaanite descent. Isaac also instructed Jacob not to marry a Canaanite. Bereshit Rabbah explains this prohibition to marry girls of Canaanite descent as being due to that tribe being cursed whereas Abraham's seed was blessed. Actually the words of the Midrash are somewhat obscure. In light of what we have written Abraham may have meant that Canaan [Noach's grandson] had been denied holy female souls amongst his seed as a result of Noach's curse. Hence there was no chance of finding the girl who possessed a holy soul amongst that tribe. This is the deeper meaning of Noach's curse, i.e. that Canaan would be denied access to holiness.
Whereas it is a fact that even nowadays we still experience conversions to Judaism amongst the Gentiles, it is remarkable that we have no record of members of the Canaanites ever converting to Judaism as did some Romans and other nationals, for instance. This proves our theory. This may also have been the real reason that the Torah commanded the Jewish people not to allow a single Canaanite soul to survive [in the campaign to capture the land of Israel] as we know from Deuteronomy 20,16. The Torah may have stressed the word "soul" in that verse to indicate that none of these people had a holy soul worth preserving. This was the difference between the Canaanites and nations such as Ammon and Moab.
Since God has revealed all this to us we must try and understand what purpose our subjugation by Canaanite tribes served (compare Judges 4,2), seeing that the purpose of exile is to extract the sparks of holiness that are scattered amongst the Gentiles, and there are no such "sparks" amongst the Canaanites. Our sages have told us in Pesachim 119 that "our forefathers did not depart from Egypt until they had turned Egypt into a trap that did not contain any bait and into a deep pool of water devoid of fish.⁠" The scriptural proof cited is Exodus 12,36: "they emptied Egypt.⁠" The Ari zal in his שער הגלגולים explains that it was necessary to empty Egypt of any such stray holy souls to make a return by the Jewish people in the future pointless. In view of all this, what purpose could subjugation of the Jewish people by the Canaanites have served if there was not even a chance to save some stray holy soul through all our suffering?
We find in לקוטי תורה פרשת מקץ that there are two different "sparks" of holy souls which are imprisoned in the קליפה. One is the type of soul which is freed through being "born,⁠" i.e. through entering a human body at birth. Examples of such souls are: Abraham, Sarah, Rebeccah, Rachel, as well as the soul of Rabbi Chaninah ben Tradyon which emanated from Shechem's having slept with Jacob's daughter Dinah. Ruth the Moabite and Naamon the Ammonite are also examples of such souls. The other type of holy soul imprisoned in the קליפה is one that is firmly attached to its קליפה and is not capable of exiting from its source unless its קליפה causes anguish to Israel. When that happens the holy soul trapped within the קליפה is released and able to return to its origin. Now we understand why there is a purpose to Israel being subjected to exile at the hands of such people [representatives of such קליפות Ed.]. The prophet Ovadiah said concerning such an exile: "This sickening exile for the children of Israel under the Canaanites as far as Tzorfat (Ovadiah 1,20).⁠" This verse which uses the term החל must then be understood similarly to Daniel 8,27: נהייתי ונחליתי, "I was broken up and I was sick.⁠" Such an exile achieves its objective in a manner different from all other exiles of the Jewish people. When Ovadiah speaks of כנענים instead of בכנענים when describing that exile, as well as describing Canaan in the plural instead of in the singular as is the case with other nations where Israel was exiled, this may be a veiled reference to the "sparks" of holiness still hidden within the קליפה of Canaan which are known as כנענים. In short, Ovadiah describes the purpose of that exile as being the chance of "rescuing" holy souls that were still identified with כנענים prior to the ultimate redemption, thus enabling those souls to participate in that redemption.
וישלח יצחק את יעקב – לפי שנאמר ״וַיִשְׁלַח״ בקל ולא ״וַיְשַׁלַּח״ בכבד
פִּעֵל
ידענו ששלחו לטוב אליו,⁠
ראו הערתנו על דברי רבינו על בראשית כד, נט.
עם מלות ״אל ארץ כנען״. שכן כל שילוח הנכתב על שליחות לשוב, נכתב בקל וכמו שאמרנו
על בראשית כד, נט.
כי [יעקב ברח] מפני עשו אחיו לדעתו לשבת ימים רבים בעבר הנהר. והנה כשגמר הדברים שצוה עליו יצחק, הלך יעקב פדנה ארם.
אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה – יראה בעיני לפי שמדבר על הנשואין שאסר עליו בנות כנען, בעבור שֶׁיֵצֵא ממנו זרע אמת, ושעל כן צוהו לקחת אשה מבנות לבן, וידע יעקב שגם לבן אינו איש תם וישר ואעפ״כ לא נקפו לבו להתחתן בו, לפי שאשה משכלת מי״י היא
משלי יט, יד.
ואין דרך לאדם [לברר]⁠
כלומר לדעת מראש לפי טיב המשפחה שלה. [מלה זו היתה בלתי קריאה בכתב יד, וכתבנו לפי אומדן].
זאת. וראיה [לכך] מרבקה אמו שהיתה אחות לבן הארמי ובת בתואל הארמי שעבדו אלהים אחרים, והיא בת-חיל צדקת שאין כמוה. {כאילו איננה ממשפחתם, וכמו שאמרנו בפירוש ״בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי״.⁠
בראשית כה, כ.
וזהו שאמר ״אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה״ ולא קצר ואמר ״אל לבן אחי אמו״, כמו שאמר יצחק ״מבנות לבן אחי אמך״. גם יצחק רמז על זה, כלומר אתה ידעת את תום לבב אמך}. ויותר נפלא שמן האשה הטובה הזאת ואישה הצדיק נולדו יעקב ועשו. היתה אם יעקב ועשו ברגע אחת ובהריון אחד, ויעקב צדיק ועשו רשע, ושיבדוק במעשיה אם טובים אם רעים. אלא בלכתו מבית אביו שָׂם פעמיו ללכת לבית לבן לקחת אחת מבנותיו, כי ידע כי מי״י הוכיחו אותה לו לאשה. וזה טעם ״אם יעקב ועשו״ שאמר רש״י ז״ל ״איני יודע מה מלמדנו״. ולפי פירושנו נכון להזכר במקום זה. גם ילמדנו שהיא אם שניהם כמו שיצחק אבי שניהם, לא שתטעה לומר שהוא אבי יעקב והיא אם עשו, שבזכותו נולד הצדיק והיא גרמה ללדת עשו. אלא היא הגונה כמותו וכמו שבארנו שם, והכל אחד.
וילך פדנה ארם – אמר כאן בדרך כלל שהלך לשם כצווי אביו, ובסמוך סיפר כל מה שקרה לו בדרך בפרטות גדול:
אחי רבקה אם יעקב ועשו – בעבור שאמר שצוה יצחק את יעקב לקחת לו אשה מבנות לבן אחי אמו, הזכיר הכתוב שהיה ג״כ אחי אמו של עשו, והיה ראוי שיצוה כן גם לעשו, אבל מדעתו שברכת אברהם תהיה ליעקב ולזרעו עשה כן:
אחי רבקה אם יעקב ועשו – כתב רש״י איני יודע מה מלמדנו, ואולי הכוונה כי לכך שלחה רבקה את יעקב אצל לבן ולא אל מקום אחר, כי לבן היה קרוב לשניהם בשוה, ואם אולי ילך שם עשו להמית את יעקב, ישתדל להציל את שניהם ולא יציל את הנרדף בנפשו של רודף כך כתבתי בתחילת ילדותי בשנת תקע״ג. ותלמידי מוהר״ר דח״א ז״ל על פי מה שכתבתי למעלה בתחלת הענין (כ״ז:א׳), אומר כי הנה בכל התורה מקדימין עשו ליעקב, ויקברו אותו עשו ויעקב בניו (למטה ל״ה:כ״ט), בני יצחק עשו וישראל (דברי הימים א א׳:ל״ד), וכאן אמר אם יעקב ועשו, להזכירנו שהיתה רבקה אוהבת את יעקב (וכן ביהושע כ״ד:ד׳ ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, הקדים יעקב מפני חביבותו); והיתה כוונת התורה ללמדנו השגחת ה׳ על ישראל, כי אעפ״י שרבקה היתה אם יעקב ועשו בשוה, מה׳ היתה נסבה שתהיה אוהבת את יעקב, ומזה נמשך שצותה אותו להערים ולקחת את ברכת אחיו, ומזה נמשך אח״כ כי יצחק בדעת שלמה ובנפש חפצה נתן ברכת אברהם ליעקב לבדו, (ויתכן ג״כ לומר כי לכך נכתב אם יעקב ועשו, לומר כי לא לבד יעקב היה בנה של רבקה, כי גם עשו היה בנה, והיה ראוי שגם הוא יזהר שלא לקחת נשים שתהיינה מרת רוח לה, או לגרשן אחר שלקחן, והוא לא כן עשה, וכל זה בשבח יעקב ובגנות עשו).
brother of Rebecca, mother of Jacob and Esau. Rashi wrote, “I do not know what [this apparent redundancy] teaches us.” Perhaps the meaning is that it was for this reason that Rebecca sent Jacob to Laban and nowhere else, since Laban was related to both of them equally, and if Esau were to go there to kill Jacob, Laban would try to save them both, rather than saving the pursued by killing the pursuer. Thus I wrote in my earliest youth in 5573 [1813, at age 13]. My student, the late R. David Hai Ashkenazi, based on what I wrote above at the beginning of this episode (Gen. 27:1), said that throughout the Torah we find Esau’s name preceding Jacob’s, e.g. “And Esau and Jacob his sons buried him” (Gen. 35:29); “The sons of Isaac, Esau and Israel” (1 Chron. 1:34); but here it says “mother of Jacob and Esau” to remind us that Rebecca preferred Jacob (and similarly in Joshua 24:4, “And I gave to Isaac Jacob and Esau,” Jacob is mentioned first by reason of affection), in order to teach us of God’s providence over Israel: even though Rebecca was mother to Jacob and Esau equally, it was ordained by God that she would prefer Jacob, with the result that she commanded him to take his brother’s blessing by deceit, which act in turn resulted in Isaac’s knowing and willing bestowal of Abraham’s blessing to Jacob alone. (It seems likely, too, that the reason it is written “mother of Jacob and Esau” is to say that not only was Jacob Rebecca’s son, but Esau was her son as well, and he too should have been careful not to take wives who would be bitterness of spirit to her, or else he should have divorced them after marrying them, but he did not do so. All of this would reflect praise to Jacob and shame to Esau.)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

וילך וגו׳ אל לבן – יצחק א״ל ביתה בתואל שהוא ינחהו בעצתו, ויעקב שירא מעשו הלך אל לבן שהיה גבור בארץ ויגן עליו מפני עשו.
AND HE TRAVELED TO PADAN-ARAM TO LAVAN. Yizhaq sent him off to Bethuel, who was older and could guide him with advice. Yaqov, however, who was afraid of Esav, went directly to Lavan, who was younger and stronger and would protect him from Esav.
אם יעקב ועשו
וכתב רש״י ׳איני יודע מה מלמדנו׳.
: משום הכי לא הרגישו יצחק ועשו כי בורח הוא מעשו
יצחק ועשו חשבו שתכלית שילוחו לשם היא לקחת משם אשה אך לא ידעו את הסיבה האמיתית שרבקה עשתה זאת היתה מהחשש שמא יהרגנו עשו, כפי שכתב רבינו לעיל כז,מו.
, אחר שלבן הוא אחי אם עשו גם כן.
אם יעקב ועשו – רש״י ז״ל בענות לבו אומר ״איני יודע מה מלמדנו״. והחכם הרופא כמ״ר שאול פורמיגיני נ״ע היה סובר שכונת הפסוק היא שרבקה היתה אוהבת גם כן את עשו כי גם הוא בנה, ולא עשתה כל זאת מאהבתה ליעקב יותר על אחיו, רק כי ראתה שכן נאה לעשות, לפי שלרוב הבנים יטו אחר מדות אביהם וילכו בדרכיו, ועשו איש אַלָם וקשה (ככל הצידים והטבחים שבהיותם בלתי מרחמים על הבהמות סופם לבלתי רחם גם על האדם) גם בניו יהיו כמהו, ועם סגולת האל צריך שיהיה סכלן ורחמן ובעל חסד כמו שהיה יעקב; או כדעת מהח״ר יח״ק מגמתה היתה לקיים דבר ה׳ אליה: ורב יעבד צעיר.
אם יעקב וגו׳ – ראה רמב״ן.
 
(ו) וַיַּ֣רְא עֵשָׂ֗ו כִּֽי⁠־בֵרַ֣ךְ יִצְחָק֮ אֶֽת⁠־יַעֲקֹב֒ וְשִׁלַּ֤ח אֹתוֹ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם לָקַֽחַת⁠־ל֥וֹ מִשָּׁ֖ם אִשָּׁ֑ה בְּבָרְכ֣וֹבְּבָרְכ֣וֹ =ש,ש1,ו
• א⁠(ס),ל,ל1,ק3=בְּבָרֲכ֣וֹ (חטף)<א⁠(ס)=חטף פתח? כן>
• הערת ברויאר
אֹת֔וֹ וַיְצַ֤ו עָלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא⁠־תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן׃
Esav saw that Yitzchak had blessed Yaakov and had sent him to Paddan Aram to take a wife for himself from there, and that when he blessed him,⁠and that when he blessed him | בְּבָרְכוֹ אֹתוֹ – Literally: "when he blessed him". he commanded him, saying, "Do not take a wife from the women of Canaan",
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ בחיימושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמן
[כא]
מובא בילק״ש ח״ב רמז תתקח. ולעיל פ״ג מאמר כז. פ״ט קלד. תנ״י וישלח יט. ובאסת״ר ז. י. לפי שמראות עיניהם של רשעים יורדות [מורידים] אותם לגיהנם הה״ד וירא עשו כי רעות בנות כנען, ובמת״כ שהוסיף רשע על רשע, וזה דוחק. ול״נ דהיה כתוב רק תחלת הקרא וירא עשו והכוונה להפסוק שלפנינו והוסיפו סוף הפסוק. וכאן הכוונה שעשו עמד עוד בשנאתו ליעקב וכהדרש לקמן מאמר כט. שרצה להרגו. אבל וירא שבפסוק ח. לא היתה ראייה של חטא ראה לקמן מאמר כד. וכן מבואר במדרש אבא גוריון לאסתר פ״ג מביא דרש זה רק בלשון ״וירא עשו״ וכן בילקוט המכירי מזמור נב. ו. ובמזמור קז. יג. כמו לפנינו באסת״ר. וכן מבואר מדברי הלקח טוב שהביא על הפסוק שלפנינו וירא עשו זה שאמר הכתוב רשע יראה וכעס.
וירא עשו, יראו צדיקים וישמחו (איוב כ״ב:י״ט) הרשעים תחשכנה עיניהם מראות (תהלים ס״ט:כ״ד) שהם רואים וחוטאים וכו׳ וירא עשו. (מדרש)
[כב]
ראה לעיל פ״ג מאמר קכח.
ויצו עליו לאמר, כמו כן לזרעו העומדים אחריו. (שכ״ט)
וַחֲזָא עֵשָׂו אֲרֵי בָרֵיךְ יִצְחָק יָת יַעֲקֹב וְשַׁלַּח יָתֵיהּ לְפַדַּן דַּאֲרָם לְמִסַּב לֵיהּ מִתַּמָּן אִתְּתָא בִּדְבָרֵיךְ יָתֵיהּ וּפַקֵּיד עֲלוֹהִי לְמֵימַר לָא תִּסַּב אִתְּתָא מִבְּנָת כְּנָעַן.
Eisav saw that Yitzchak blessed Yaakov, and sent him to Padan Aram, to find a wife there; and as he blessed him, he commanded him saying, “Do not take a wife from the daughters of Canaan.”
וחמ⁠[ה] עשו ארום ברך יצחק ית יעקב ושלח יתיה פדן ארם
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארם״) גם נוסח חילופי: ״לפדנה״.
למסבה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למסבה״) גם נוסח חילופי: ״למיסב״.
ליה מן תמן אתה כד ברך יתה ופקד עלוי למימר לא תסב אתה מן בנתהון דכנענעאי.
וחמא עשו ארום בריך יצחק ית יעקב ושדר יתיה לפדן דארם למיסב ליה מתמן איתא כד בריך יתיה ופקיד ע⁠(י)⁠לוי למימר לא תיסב איתא מבנתהון דכנענאי.
And Esau considered that Izhak had blessed Jacob, and had sent him to Padan Aram to take to him from thence a wife, when he blessed him, and commanded him, saying, You shalt not take a wife of the daughters of the Kenaanites;
פעלם עשו באן יצחק קד בארך יעקוב ובעת׳ בה אלי פדאן ארם לית׳כ׳ד׳ לה מן ת׳ם זוג׳ה ואד׳ בארכה אמרה וקאל לה לא תתזוג׳ באמראה מן בנאת כנעאן.
וידע עשו כי אכן ברך יצחק את יעקב ושלח אותו לפדן ארם לקחת לו משם אישה, וכאשר ברך אותו ציווה אותו ואמר לו: אל תישא אישה מבנות כנען.
וירא עשו – זה שאמר הכתוב רשע יראה וכעס (תהלים קי״ב:י׳).
וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב – אמר דומה הוא יעקב אחי כבן מלך שהוא (חותם) [חותר] לאביו ליטרא זהב, אמר לו אבא ולמה במטמוניות, בא וטול בפרהסיא, כך זה עד כדין דמיתי שלא ברכו אבא מדעתו, ועכשיו הוסיף לו ברכות כהנה, גילה דעתו שנגמר בלבו לברכו בראשון:
ושלח אותו פדנה ארם – אפילו על מנת שלא לחזור מוטב לו שיקח אשה, משיחזור ויתחתן בבנות כנען, שכן הדברים מוכיחים בברכו אותו:
ויצו עליו לאמר – כמו כן לזרעו העומדים אחריו:
לא תקח אשה מבנות כנען:
וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב – בברכות אחרונות הללו נתן לו את ארץ כנען שניתנה לאברהם, וגם אמר לו לקחת אשה ממשפחתו, וגם ציוהו שלא לקחת מבנות כנען. חשב עשו בלבו: מה שנשאתי מבנות כנען גזל ממני ברכת אברהם.
Vayyar WHEN ESAU SAW THAT ISAAC HAD BLESSED JACOB: i.e. that Isaac had granted Jacob in his last set of blessings (vss. 1-4) the land of Canaan that had been given to Abraham, and that he had told Jacob to marry a woman from the family and instructed him not to marry a Canaanite woman, Esau then thought, "My marriage to Canaanite women caused me to forfeit Abraham's blessing.⁠"
(ו-ט) וכאשר שמע עשו שבירך יצחק עוד את
כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177, ס״פ I.24 חסרה מלת: את.
יעקב, וצוהו שלא יקח אשה מבנות כנען הלך אל דודו ולקח בתו.
ושמה בשמת (בראשית ל״ו:ג׳) גם מחלת – כמו: יתרו שהוא, על דעתי, חובב (ראב״ע במדבר י׳:כ״ט).
אחות נביות – נכבד היה מכל אחיו [שהיה בכור].⁠
ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
או: היו לישמעאל בנות רבות וזאת היתה אחות נביות הגדול.
(6-9) [SO ESAU WENT UNTO ISHMAEL.] When Esau learned that Isaac blessed Jacob a second time and charged him not to take a wife of the daughters of Canaan,⁠
(1). This comment forms the conclusion of Ibn Ezra's notes on Gen 27:46.
he went unto his uncle Ishmael and married his daughter Basemath, who was also called Mahalath.⁠
Our verse tells us that Esau married Mahalath the daughter of Ishmael. However, Gen. 36:3 tells us that Esau married Basemath, Ishmael's daughter. Ibn Ezra solves the discrepancy by explaining that the daughter of Ishmael whom Esau married had two names.
She, like Jethro, had two names, for I believe that Jethro and Hobab are one and the same person.⁠
Cf. Ex. 18:1, and Num. 10:29. In the former, Moses' father-in-law is called Jethro, in the latter, by the name Hobab. In his comments on Ex. 2:18, Ibn Ezra says that they refer to one and the same person, as he had two names.
THE SISTER OF NEBAIOTH. He was the most important of all his brothers.⁠
Therefore Mahalath is identified as the sister of Nebaioth.
It is also possible that Ishmael had many wives and that Mahalath was Nabaioth's sister from the same mother.⁠
Sister here means sister from the same mother. Hence Scripture tells us that Mahalath was the sister of Nabaioth. The Bible mentions one wife of Ishmael (Gen. 21:21). Hence Ibn Ezra's uncertainty.
וירא עשו כי ברך יצחק – ששלח לקחת לו משם אשה, ולא הבין שברח מפניו.
(ו-ט) בברכו אותו – צוה עליו שלא יקח מבנות כנען. מתוך {כך} ראה והבין כי רעות בנות כנען, ולא יש בהן ברכה.
ולקח את מחלת בת {ישמעאל וגו׳} על נשיו – עם נשיו, כמו: נצבים עליו (בראשית י״ח:ב׳) – עמו בסמוך לו.
כל זה המעשה של עשו לאחר שברח יעקב, אלא שסילק מעשה עשו דזוטר ואחר כך מפרש מעשה דיעקב.
(סיום) אלי אויבי ידחק וישחק,
ועווני ימרק
בכ״י מינכן 52: ימחק.
וימחק,
וממני אל אל ירחק,
בסיימי תולדות יצחק.
וירא עשו כי ברך יצחק – ESAV SAW THAT YITZCHAK HAD BLESSED – That he sent TO TAKE A WIFE FOR HIMSELF FROM THERE, and he did not understand that he fled from before him.
(6-9) בברכו אותו – WHEN HE BLESSED HIM – He commanded him to not marry from the daughters of Canaan. From this he saw and understood THAT THE DAUGHTERS OF CANAAN WERE DISPLEASING, and there is no blessing in them.
And he took MACHALAT DAUGHTER {OF YISHMAEL etc.} UPON HIS WIVES – with his wives, like “standing upon him” (Bereshit 18:2) – with him, close by him.
All this is the action of Esav after Yaakov fled, but it finishes the deeds of Esav that are minor and after that explicates the deeds of Yaakov.
(Conclusion) My God, my enemies may He press and crush,
And my sins may He cleanse and erase,
And from me may God not be far,
With my finishing Toledot Yitzchak.
וירא – לפי שהראיה גדולה משאר הרגשות נשאלות כלם אליה,⁠
בכ״י מוסקבה 495 יש כאן דיטוגרפיה ונכפל: ״אליה״.
וגם ראות הלב שאינו מן ההרגשות.
לקחת לו משם אשה – כי לא הוציאו קול שהיה בורח מפני עשו אלא לקחת לו אשה היה משלחו אביו שם.
וירא, seeing that the sense of sight is a more reliable sense of perception than any of the other 4 senses, the Torah describes Esau’s realisation of what had transpired as being visual.
לקחת לו משם אשה, the fact that Yaakov was fleeing from Esau’s wrath had not become known, everyone thinking he had left to select a bride for himself.
בברכו אותו ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען – מעשה אבות יעשו בנים וע״כ צוה שלא יקח מבנות כנען כי אם ממשפחתו ומבית אביו כמו שצוה עליו אברהם אביו.
ומה שחזר וברכו עוד הוא שאמר ויברך אותו ויצוהו וחזר הברכה כמה פעמים שאמר כי ברך יצחק את יעקב ואמר עוד בברכו אותו, כדי לקיים לחתום הענין משלם שלא תאמר שנתברך תחלה שלא מדעת לכך חזר כאן וברכו ברצונו, וז״ש בב״ר לפי שהיו הברכות מפוקפקות והיכן נתאוששו בידו כאן, ויברך אותו, אין קיום הגט אלא בחותמיו שלא תאמר שאילולא שרמה יעקב את אביו לא נטל הברכות ת״ל ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ע״כ.
והנה בכאן חתם ברכתו שברך אותו תחלה ומצינו שהברכה משתלשלת מדור לדור מבריאת העולם, באדם הראשון כתיב (בראשית א׳:כ״ב) ויברך אותם אלהים, נתקלל העולם בדור המבול והוצרך לברכה וברך לנח שנאמר (שם ט) ויברך אלהים את נח ואת בניו, חטאו בדור הפלגה ובא אברהם ומסר הברכות בידו, אמר לו והיה ברכה אתה מקור הברכה תברך לכל מי שתרצה, והיה אברהם ראוי לברך את ישמעאל כי הוא הבכור והיה המנהג בראשונים כי הבכור היה בידו הברכה והיה האב מברך אותו, ואברהם לא ברך לישמעאל מפני שעיקר זרעו היה יצחק שנאמר (בראשית כ״א:י״ב-י״ג) כי ביצחק יקרא לך זרע, גם לא ברך ליצחק שלא להטיל קנאה ביניהם, וכיון שנסתלק מברכת שניהם בא הקדוש ב״ה וברכו שנאמר (שם כ״ה) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, ויצחק היה ראוי לברך את עשו כי הוא הבכור, ועשה יעקב המעשה ההוא כדי ליטול הברכות ואבד עשו את הבכורה והברכה ונתרוקן משניהם, יעקב כשהעמיד י״ב שבטים היו הברכות ראויות לראובן שהיה הבכור, ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף, וכשנתקיימו הברכות ליעקב שהוא השלישי לאבות יש לנו בזה הבטחה גדולה בגלותנו השלישי שיתקיימו בנו בזמן הגאולה.
וכשם שמצינו ששרו של עשו הסכים על הברכות שנאמר (בראשית ל״ב:ל׳) ויברך אותו שם, כן בזמן הגאולה עתידים מלכי הגוים שיסכימו בברכותינו, הוא שהבטיחנו הנביא (ישעיהו מ״ט:כ״ג) והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו וידעת כי אני ה׳ אשר לא יבושו קוי.
בברכו אותו ויצו עליו לאמור לא תקח אשה מבנות כנען, "when he had blessed him and commanded him saying: 'do not take a wife from amongst the daughters of Canaan.'" The experience of the fathers was being repeated with the sons. This is why Yitzchak commanded his son not to take a wife from the people of Canaan but to go to his own family and members of his father's family, just as his father had commanded concerning his own choice of a potential marriage partner at the time.
Why did Yitzchak bless Yaakov again (28,1) and why did the Torah repeat this fact in our verse? Why was this matter referred to a third time with the words בברכו אותו? The Torah wanted to make it clear beyond any doubt that the fact that on the first occasion Yitzchak had not been aware whom he had really blessed had become totally irrelevant and that Yaakov's blessing was confirmed beyond dispute and that even Esau was fully aware of it. Bereshit Rabbah 67,17 writes that the second blessing was necessary as there had been a weakness concerning the validity of the original blessing. This "weakness" was now eliminated and it was clear to everyone that Yaakov's blessing was legal beyond any doubt or dispute. The blessings received by Yaakov here were in the nature of a confirmation, a stamp, if you will, on the original blessing. It was similar to the practice of confirming a bill of divorce with such a stamp. In Jewish law, a bill of divorce is valid only if it bears such stamp. Without such confirmation there would still be people accusing Yaakov of having "snatched" the blessing away from Esau for whom it was intended. It also showed that if Yaakov had not agreed to become part of the short-lived charade to show his father how easily he could be tricked he would have obtained the blessing due him anyway.
We observe in history that the blessing has a way of being transferred from generation to generation. We find the first basic blessing of mankind being given to Adam and Chavah in Genesis 1,27. When, due to the curse which rested on the world at the time of the deluge this blessing had to be renewed, we read in Genesis 9,1 that God bestowed this blessing again on Noach and his sons. When the generation of the Tower had become guilty of a collective sin, the blessing which had been in a state of suspended animation was given to Avraham in Genesis 12,2 and he was given the power to direct it as he saw fit. Avraham was entitled to pass on this blessing to Ishmael, his oldest son as was the custom in those days. However, Avraham refrained from doing so as God had told him that his principal heir was Yitzchak. At the same time, since he did not want to cause rivalry and feuding between his sons Ishmael and Yitzchak, he decided not to allocate this power to bless to either one of this sons and to leave it to God to decide when and to whom to grant this power. God intervened and gave this blessing to Yitzchak (25,11). Yitzchak was entitled to give the blessing to Esau, seeing he was the firstborn. This is why Yaakov agreed to trick his father as he had become the legal firstborn. As a result of Esau selling his birthright he had lost both it and the power to receive or bestow the blessing. When Yaakov founded a family of twelve sons each of whom became the head of one of the twelve tribes making up the Jewish nation, he would have been entitled to transfer this blessing and the powers associated with it to his own firstborn Reuven. He did not do so, however, seeing Reuven had been guilty of a serious trespass as a result of which his father transferred the birthright to Joseph (Chronicles I 5,1). When these blessings were fulfilled for Yaakov the third of the patriarchs, this serves as an assurance to us in this our third exile that they will also be fulfilled at the time of the redemption from this exile.
Seeing that the Torah tells us that even the spiritual representative of Esau at the celestial court agreed that Yaakov had deserved to be the recipient of these blessings and he himself conferred a blessing on Yaakov (Genesis 32,30), this was a forerunner of what the prophet Isaiah said concerning the redemption in the future: והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך אפים ארצה ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו וידעת כי אני ה' אשר לא יבושו קווי, "Kings shall tend your children, their queens shall serve you as nurses; they shall bow before you, face to the ground and they lick the dust of your feet, and you shall know that I am the Lord; those who trust Me shall not be shamed.⁠" (Isaiah 49,23).
לקחת לו משם אשה – ומבני ישמעאל לא יקח, לפי שנשא אשה מארץ מצרים, שהיו שטופי זמה ככנען אביהם. ומיהו קשה לפי פשוטו של מקרא היאך נשא יוסף אסנת בת פוטיפרע, וי״ל לפי מ״ד שאסנת בת דינה היתה ניחא.
(ו-ט) וכאשר ראה עשו שכבר ציוה יצחק ליעקב שלא יקח אשה מבנות כנען, ושמע יעקב לקולו, רצה גם כן לעשות נחת רוח לאביו — להתפרסם לו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו — ולקח אשה ממשפחתו על נשיו להיות לו לאשה.
הנה זה ביאור דברי הסיפור הזה.
וראוי שנחקור בהיתר ספק עצום יקרה מזה הסיפור, קודם שנזכור התועלות המגיעים ממנו. וזה, כי כבר יסופק על ענין זאת הברכה, אם היא הודעת מה שעתיד להיות, או היא כמו תפילה ובקשה מה׳ יתעלה שיברך זה המתברך. כי בזולת אלו השני פנים לא יהיה תועלת בברכת הנביא. וכבר יֵרָאֶה שאין זאת הברכה הודעת מה שעתיד להיות למתברך, שאם היה הענין כן לא יתכן שיֵּאָמֵר מה שאמר יצחק לעשו: ׳בא אחיך במרמה ויקח ברכתֶךָ׳ (כז, לה), וזה מבואר בנפשו; וכן יֵחָשֵׁב שלא יתכן שתהיה זאת הברכה תפילה ובקשה מה׳ יתעלה, כי מה שזה דרכו יתכן שתהיה בו ברכה לכל המתברכים, כי לא יִמָּנַע בַּמּתפלל שיבקש פעם דבר⁠־מה ופעם הפכו לפי מה שיצטרך אליו בעת עת; ואם היה הענין כן, מה הדבר שמנע יצחק מלברך עשו בברכה בעינה שבירך יעקב? מי יתן ואדע. ועוד שיצחק לא נתכוון בברכה ההיא כי אם לברך עשו. סוף דבר, הנה זה הסיפור חזק⁠־הספקות מאד מזה הצד; עם שהוא זר גם כן בקשת הנביא מטעמים בעבור זאת הברכה, כי אין מדרך הנביא להימשך אחר אלו ההנאות הגופיות, כל שכן שישׂימם מבוא אל דבקות השפע האלהי בו; כי זה אמנם היה אפשר בתענוגים הנפשיים, כמו שאמר אלישע ׳ועתה קחו לי מנגן וגו׳⁠ ⁠׳ (מלכים ב ג, טו).
ונאמר שכבר יֵרָאֶה מענין ברכת הנביא, שהיא אינה מיוחסת אל רצונו, אבל יברך המתברכים איש כברכתו, כמו שהתפרסם מענין יעקב בבָרְכוֹ בניו ׳איש אשר כברכתו בֵּרַךְ אֹתם׳ (מט, כח). וכבר יתבאר זה יותר מענין ברכתו מנשה ואפרים; אמר ליוסף בבקשוֹ ממנו שישית יד ימינו על מנשה כי הוא הבכור: ׳ידעתי בני ידעתי, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטֹן יגדל ממנו וגו׳⁠ ⁠׳ (מח, יט), כי זה ממה שיתבאר ממנו בלי ספק שענין ברכת הנביא הוא בלתי מיוחס אל רצונו, אבל הוא הודעת מה שעתיד להיות באופן⁠־מה. וכבר יֵרָאֶה מענין זה הסיפור אשר אנחנו בו, שאין זאת הברכה הודעת מה שעתיד להיות, שאם היה הדבר כן לא היה ראוי ליצחק שיֹאמר לעשו ׳בא אחיך במרמה ויקח ברכתך׳ כמו שזכרנו.
ובהיות הענין כן, הנה אולי יוּתַר זה הספק בשנאמר שברכת הנביא היא באופן⁠־מה לפי מה שעתיד להיות ובאופן⁠־מה תפילה ובקשה. וזה אמנם יהיה לפי מה שאומַר: וזה, כי כאשר יהיה איש⁠־מה מוכן להגיע לו טוב⁠־מה, יתפלל הנביא שיגיע לו טוב יותר חזק מהטוב ההוא אשר היה נכון לבוא עליו, אלא שלַּטּוֹב ההוא התיחסות⁠־מה עם הטוב אשר היה ראוי לבוא עליו. ובזה האופן יֵאָמֵר שברכהו כברכתו. והמשל: מי שיהיה במערכתו שיהיה עבד נשוא⁠־חן בעיני אדוניו, הנה אם יברכהו הנביא יברכהו לדבר מתיחס לזאת ההצלחה, והוא שיהיה משרת גדול בבית המלך, או שיהיה סוחר מצליח. ולא יברכהו בשיהיה מלך, כי זה רחוק מאד מהטוב ההוא אשר הוא נכון לבוא עליו. ואולם יברכהו הנביא שיהיה מלך ומושל על מדינות רבות, אם היה במערכתו שיהיה שר ואדון למדינה אחת. ולפי שהשגחת ה׳ יתעלה היא דבקה בנביא, יִמָּשֵׁךְ לו שתהיה תפילתו נשמעת, ותשוב ברכתו במדרגת הדברים העתידים להיות. אלא שעל כל פנים ברכת הנביא תהיה משוערת לפי הכנת המקבל, ולא יברך באיזו ברכה תזדמן איזה איש יזדמן, אבל תהיה הברכה לפי המתברך, וזה מבואר מאד עם מה שהיישרנו אליו.
וכאשר התישב לנו זה, הנה אפשר שנתיר בקלות הספקות אשר אפשר לספק בענין אלו הברכות. ונאמר תחילה כי בקשת המטעמים לא היתה לאהבת העֲרֵבוּת — חלילה לנביא מזה החסרון — אבל היתה כדי שיִּשְׁלַם למחשבתו התבודדות בָּאיש המביא לו המטעמים, בהפנותו מחשבתו בו באוכלו אותם, כדי שיִּוָּדַע לו בנבואה איזו ברכה ראויה לו, כי זה מתנאי הנבואה, כמו שביארנו במאמר השני מספר מלחמות ה׳ (פרק ו הספק השני). ולזאת הסיבה תמצא שאמר שאול לנערו כשיעץ שילכו לאיש האלהים להגיד להם איפה הם האתונות: ׳והנה נלך ומה נביא לָאיש כי הלחם אזל מכלינו ותשורה אין להביא לאיש האלהים מה אתנו׳ (שמואל א ט, ז), וסוף הדברים אמר נערו שיש אתו רובע שקל כסף. והוא מבואר שלא היה ברובע שקל כסף תשורה ראויה לנביא שהיה מושל בכל ישראל. ולזה הוא מבואר שכמו אלו המתנות היו נותנים לנביא לסיבה שזכרנו, כי היה בזמן שמואל דבר ה׳ יקר, אין חזון נפרץ, ולזה היה צריך לכמו אלו הדברים שיש להם מבוא בהתבודדות דמיונו ומחשבתו במה שירצהו. ואולי היה צריך זה ליצחק לרוב זקנתו, כי מפני זה יקשה לו יותר התבודדות דמיונו ומחשבתו בדבר ההוא, ולזה תמצא בהרבה מהנביאים שתיפסק מהם הנבואה בזקנתם.
והנה התבאר ליצחק כי המביא לו המטעמים הוא מִכַּת מי שראוי שתדבק בו ההשגחה האלהית, וברכוֹ לפי האופן ההוא. והמשיל ריח שלמוּת יעקב בעיון לריח שדה אשר בו כל פרי מגדים, על צד ההֶמְשֵׁל, כמו שבא הֶמְשֵׁל החכמות לדברים הרוקחים בספר שיר השירים. ולזה הקדים בברכת יעקב טל השמים למשמני הארץ, מה שלא עשה כן בברכת עשו, להעיר כי משמים נשקף ה׳ יתעלה להשגיח בו, כי ענין הטל הוא יותר מפורסם שהוא על צד ההשגחה מירושת הארץ. ובכלל, הנה מפני שהטל יבוא מלמעלה הקדימוֹ, להורות שמלמעלה יבואו ליעקב הטובות על צד ההשגחה הפרטית. והנה ברך יעקב ברוב דגן ותירוש, מה שלא עשה כן בעשו; וזה, כי היות בארץ רוב דגן ותירוש בהתמדה אי אפשר מזולת השגחה פרטית באדוני הארץ ההיא. ועל צד ההשגחה גם כן ברכהו שיעבדוהו עמים רבים ובני עשו, וכן יִמָּשֵׁךְ מן ההשגחה האלהית שיהיו אורריו ארורים ומברכיו ברוכים.
ואחר שנתברך יעקב בזה האופן אשר היה בו קללה⁠־מה לעשו, והיה מחוייב בברכת הנביא שתגיע, הנה מן ההכרח היה שלא יתברך עשו במה שהיה אפשר שיתברך בו קודם שנתברך יעקב. וזהו מה שאמר אליו יצחק: ׳בא אחיך במרמה ויקח ברכתֶךָ׳, והיה נבוך יצחק איזה ברכה יברכהו, וברכוֹ במה שלא יחלוק על ברכת יעקב ממה שהיה אפשר שיתברך בו עשו לפי מה שהיה מוכן אליו מהטובות. והודיעוֹ כי עבדותו ליעקב לא יהיה מתמיד, אבל יסור העבדות ההוא בעת שיהיו ישראל בלתי ראויים שתדבק בהם כמו זאת ההשגחה. וזהו אומרו ׳והיה כאשר תריד ופרקת עֻלּוֹ מעל צוארֶךָ׳ (כז, מ), רוצה לומר שכאשר תגיע הממשלה לעשו מצד המזל, אפשר שתסור ממנו זה העבדות בעת⁠־מה, והוא כשלא יהיו ישראל ראויים שתדבק בהם ההשגחה האלהית באופן שתשים משרתת להם זאת האומה אשר ראוי שתהיה מושלת. ואולם התנה שתגיע הממשלה לעשו מצד המערכת, שאם לא היה הענין כן הנה לא יִמָּנַע השתעבד בני עשו ליעקב ולזרעו עם היותם בלתי ראויים שתדבק בהם ההשגחה האלהית; וזה, שכבר תראה שתמשול אומה באומה אחרת, ואם אין האומה המושלת באופן מן השלמות שתדבק בה ההשגחה האלהית. והנה בכאן נשלם היתר הספקות שאפשר שיסופקו על אלו הברכות.

פרשת ויצא יעקב

חלק א: ויצא יעקב מבאר שבע וגו׳ (כח, י) עד וישא יעקב (כט, א)

ביאור דברי הסיפור

(ו-ט) והכתוב מעיד שהועילה עצתה דכתיב וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב ושלח אותו פדנה ארם וכו׳ וישמע יעקב וכו׳ וירא עשו וכו׳ וילך עשו וכו׳ שנראה שכבר הסיח דעתו מהענין הראשון אל הענין השני המחודש. ועם זה פנה זה אל הימין וזה אל השמאל ויפרדו איש מעל אחיו ונמצאת הברכה דבקה במבורך בהסכמת בית דין של מעלה עם בית דין של מטה שהיה מקטרג בראשונה ולבסוף הודה ונתן בעין יפה זה שלש רגלים. והועיל לזה זירוזו העצום אשר מסר עליה נפשו מתחלה ועד סוף.
ועתה יקום יעקב ויגל בחלקו ישמח ישראל ויזכה במקחו ואיש איש מבניו ישיש בנחלתו. לא עתה יבוש בקנות מפי הגבורה לו משפט הבכורה.
וזכר הכתוב שלא הרגיש עשו בהליכת יעקב שהיה כבורח ממנו אבל חשב שהלך לקחת אשה וזהו וירא עשו וגו׳ והנה ענין הפסוקים ולמה זכר הברכ׳ שתי פעמים. הוא שעשו ראה כי ברך יצחק את יעקב רוצה לומר כשהביא לו המטעמים כמו שנזכר למעלה ושעת׳ בהיותו מבורך כן לפניו שלח אותו פדנה ארם לקחת לו אשה משם ושהיה זה בברכתו אותו עתה בעת הליכתו פעם אחרת בצוותו אותו לא תקח אשה מבנות כנען.
וירא עשו כי ברך יצחק – והנה עשו גם שראה שיצחק כשברך את יעקב צוהו שלא יקח אשה מבנות כנען, שזה היה נגד ברכתו, מכל מקום לא שת לבו לכל זה, זולתי כי בראותו,
וירא עשו כי ברך יצחק, we see from here that in spite of Esau’s noting that his father had sent Yaakov all the way to Charan to prevent his marrying one of the Canaanite girls, as this was not in keeping with his blessing, he did not pay much attention to this, except that when he saw to what extent his father was unhappy about this כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, he thought that it was due to his wives opposing his parents’ lifestyles, etc., as documented I 26,35. In order to appease his parents he then went to Ishmael to marry Machalat. One of the reasons the Torah reports these details is to show that had Yitzchok objected to Esau’s marrying Canaanite girls in the first place his objection would have been effective. If Rivkah’s intervention was effective now when she remonstrated with her husband there is no reason to believe that it would not have been effective when Esau was about to get married.
[א] וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב
[1] מגילה פרק ראשון דף יז ע״א (מגילה יז.)
וירא עֵשָ֗ו: ברביע. [עֵשָׂ֗ו].
בְּבָֽרְכוֹ: הבי״ת בקמץ רחב ובמאריך בכל הספרי׳, והרי״ש בשוא לבדו במקצתן, ומקצתן בשוא ופתח.
וכבר כתבתי: בר׳ יב ג (׳ואברכה מברכיך׳).
וכבר כתבתי מזה בריש פ׳ לך לך. [בְּבָֽרְכ֣וֹ].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וירא עשו כי ברך וגו׳ – פסוק זה אין לו גזרה ואם גזרתו הוא וילך עשו אל ישמעאל היה מספיק בפסוק שאחרי זה וירא עשו כי רעות.
אכן כוונת הכתוב היא להודיע שידע עשו הליכת יעקב ואופנה, כי הלך במצות אביו ואמו וגם למצות קיחת אשה וגם ברכוהו בשלחם אותו, כי לצד זה לא רדפו שידע שימנע מידו, היותו הולך לב׳ מצות כבוד אב ואם ולקיחת אשה. והגם ששלח אליפז כאומרם ז״ל (רש״י כ״ט י״א), אפשר שבחן כי הוא נוצח בדרך ליעקב, ומעשה אבות עשו בנים אשר קדם בדרך לישראל, וחשב עשו כי גדול כח אליפז מכחו בבחינת רדיפה בדרך ליעקב ובניו.
וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב, Esau saw that Isaac had blessed Jacob, etc. This verse does not seem to tell us anything new. If it were meant to tell us that this was the reason Esau took an additional non-Canaanite wife, verse eight would have sufficed for that purpose.
We must therefore look for some meaning beyond the mere words of the verse. Esau was aware of Jacob's' departure and of its nature, i.e. that he thereby fulfilled both a commandment by his father and mother and the commandment to look for a wife. Knowing that Isaac had blessed Jacob to complete his undertaking successfully, Esau did not bother to pursue Jacob, realising that under such circumstances he would not succeed. Although Esau is reputed to have sent his eldest son Eliphaz to catch up with Jacob and to kill him (according to Rashi on Genesis 29,11), it is possible that he merely wanted to test his ability to vanquish Jacob on his journey. This scenario may have been re-enacted when the descendants of Esau (Amalek) attacked the Israelites after the latter had crossed the sea of reeds. Esau considered his son's ability to pursue Jacob successfully as greater than his own ability to do so.
וירא עשו – זהו ראיית עין ממש, גם ראיית הלב כמו שאמרנו. כי עמד שם לפני יצחק כשברך את יעקב וראה מעשה יצחק איך ברך את יעקב ושלח אותו פדנה ארם, חוץ לארץ, כדי ליקח לו משם אשה. ולא עשה כאברהם ששלח עבדו לקחת אשה לבנו משם. ודן עֵשָׂו בלבו שאברהם מאהבת יצחק ירא לשלחו בדרך. אבל יצחק אינו אוהב אהבת נפש את יעקב יותר ממנו, אעפ״י שברך אותו, כי כן צוהו השם ולא האשים את אביו שבאהבתו את יעקב התפלל עליו לסבב לו הברכה. וחשב עוד כי שלח יצחק את יעקב לקחת אשה ולשבת בארץ ארם וזהו ״וְשִׁלַּח אותו פדנה ארם״⁠ ⁠׳ שהוא שילוח שאין בו שיבה. וכל זה בעצת השם כדי שאם לא ישוב יעקב מארם נהרים שנים רבות יאמין עשו שכן עושה על דעת אביו ששלחו לשבת שם, לא מפחדו ממנו.
בברכו אותו... ויצו עליו – וכן ראה עשו שלא צוהו קודם לכן שלא יתחתן בהם, שאם היתה המצוה הזאת על יעקב מנעוריו, ואותו לא צוה, יתברר שמראשית הכין את יעקב להיות יורש ברכת אברהם, ולא עשו, ויעורר שנאה בלב עשו על אביו שבלב ולב דִּבֶּר כשצוהו לצאת השדה ולצוד ציד בעבור תברכנו נפשו. ועתה ראה שמאת י״י נצטוה עתה לא לשאת בנות כנען לפי שנצטוה לברכו ברכת אברהם, והיא הברכה שנתברך בה גם יצחק שאז נאסרו עליו בנות כנען, וככה גם יעקב אסור להתחתן בם. כי לא תצא מזרע כנען קהל י״י [קדוש] ושיהיה השם לו לאלהים {ונתברר לו מזה שלא היה אפשר שיברכנו אביו אותו ואת כל זרעו, שיהיה גביר ושיתן לו ג״כ ברכת אברהם, לפי שנשיו מבנות כנען, ובניו מזרע כנען}.
וירא עשו כי ברך – המשך הכתובים כך הוא, כשראה עשו שיצחק ברך שנית את יעקב, ותכף אחר הברכה, שלח אותו פדנה ארם לקחת לו משם אשה וסבת הליכתו היתה כי בעת שברכו צוה לו שלא יקח אשה מבנות כנען, שפט עשו מזה שלקיחת אשה ממשפחתו גרמה ליעקב את הברכה הזאת, ושאבדה ממנו ברכת אברהם רק בעבור שנשא מבנות כנען, ולפי שהבין מכל זה כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, לכן נתעורר גם הוא לקחת אשה ממשפחתו:
ושלח אותו – בפסוק הקודם וַיִשְלַח יצחק את יעקב בבנין הקל, וכאן ושִלַּח בפיעל, ועיין מה שכתבתי למעלה ג׳:כ״ג.
and had sent him (ve-shillaḥ oto). In the preceding verse, where it is written that Isaac sent Jacob, the word “sent” (va-yishlaḥ) is in the kal conjugation, but here the same verb is in the pi’el (intensive) conjugation; see my comment on Gen. 3:23, above.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ו-ז) וירא עשו – כי ברך אותו שתי ברכות, א] שברך את יעקב בעת ששלח אותו פדנה ארם, ב] בברכו אתו, הברכה הראשונה, ויצו עליו, מצות לא תעשה, לא תקח אשה מבנות כנען, ויעקב שמע לדברי אביו בשני הצוויים, במה שהלך פדנה ארם, שממילא לא יקח מבנות כנען ויקח מבנות לבן.
(6-7) WHEN ESAV SAW. That he blessed him with two blessings: 1. Yizhaq had blessed Yaqov when he had sent him to Padan-aram. 2. Upon blessing him the first time when He commanded him the negative command, Do not take a wife from the daughters of Canaan. Yaqov obeyed both of his father’s commands. He traveled to Padan-aram and thereby did not take a wife from the daughters of Canaan, but from the daughters of Lavan.
ויצו עליו לאמר
כאן מוזכר ״ויצו... לאמר״, לעומת פסוק א׳ ״ויצוהו ויאמר לו״.
לא תקח וגו׳: הציווי לא היה אלא שלא יקח מבנות כנען, וההילוך ללבן לא היה אלא בעצה
כפי שביאר רבינו לעיל פסוק א׳. כלומר, משפט זה מדבר רק על הציווי, לכן הלשון הוא ״ויצו... לאמר״ ולא ׳ויצו... ויאמר׳.
.
וירא עשו וגו׳ – כיוון שעשו חש באי⁠־רצונו של אביו כלפי הנשים הכנעניות הוא לקח את בת ישמעאל לאשה. ברם, אין הוא מקיים את רצון אביו במלואו. הוא לוקח את האשה ״על נשיו״ הרעות, כנוספת עליהן, בלי שיגרש את הללו. ועוד, אין הוא לוקח אשה זו ממשפחת אברהם המקורית אבל הוא לוקח אותה מבנות ישמעאל שהוא עצמו הנו בן מצרית; וגם בנותיו בנות מצרית הן.
כי⁠־ברך... ושלח – ״ושלח״ חוזר אל ״כי⁠־ברך״, ומשום כך צורת העבר. לכן קשה להסכים כשכמעט כל המפרשים
כך דברי המחבר, והשווה רש״י. אך לא מצאתי עוד (המ׳).
תולים גם את הפסוק ״וישמע יעקב״ ב״וירא עשו״, כי אין זה מתיישב עם צורת הזמן ב״ושלח״. גם לא יתאים ״ואל⁠־אמו״, כי ודאי לא ידע עשו שרבקה היא זו, אשר הביאה לידי מסעו זה של יעקב.⁠
ומכאן גם ראיה כנגד דילמן ובמר שמראים את יצחק כמי שפועל באופן עצמאי לגמרי — ב״מסורת היסוד״.
 
(ז) וַיִּשְׁמַ֣ע יַעֲקֹ֔ב אֶל⁠־אָבִ֖יו וְאֶל⁠־אִמּ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֥נָֽה אֲרָֽם׃
and that Yaakov had listenedand that Yaakov had listened | וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב – See Rashi that this verse is a continuation of Esav's thoughts in the previous verse. Cf. R. D"Z Hoffmann who disagrees, noting the different forms of the past tense in each verse ("בֵרַךְ" and "שִׁלַּח" versus "וַיִּשְׁמַע"), with the former implying a past perfect but not the latter. to his father and to his mother and went to Paddan Aram.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמן
[כג]
תנ״י ויצא א. אגדב״ר (פמ״ה) פמ״ו. ובב״ר ריש פס״ח מובא בילק״ש ח״ב רמז תתקלה. אז תלך לבטח דרכיך. רבי יודן בשם רבי יונתן בשם רבי חמא בר חנינא זה יעקב דכתיב וישמע יעקב אל אביו ואמו וילך פדנה ארם. ובלקח טוב וישמע יעקב אל אביו ואל אמו. זה שאמר הכתוב שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, זה יעקב אבינו דכתיב בו וישמע יעקב אל אביו ואל אמו. וראה לעיל מאמר ח. בבאור ומאמר י. ובמדרש הגדול חיי שרה שסח. ולעיל פכ״ד מאמר רלב.
וישמע יעקב אל אביו ואל אמו, הה״ד דרך אויל ישר בעיניו ושומע לעצה חכם (משלי י״ב:ט״ו) דרך אויל ישר בעיניו זה שמשון שאמר אותה קח לי כי היא ישרה בעיני (שופטים י״ד:ג׳) ושומע לעצה חכם זה יעקב וישמע יעקב אל אביו ואל אמו. (בראשית רבה סז)
וְקַבֵּיל יַעֲקֹב מִן אֲבוּהִי וּמִן אִמֵּיהּ וַאֲזַל לְפַדַּן דַּאֲרָם.
And Yaakov accepted his father and mother, and went to Paddan Aram.

וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם
וְקַבֵּיל יַעֲקֹב מִן אֲבוּהִי וּמִן אִמֵּיהּ וַאֲזַל לְפַדַּן דַּאֲרָם
יעקב שמע לשני הוריו
לכאורה, הליכתו של יעקב היא תוצאה של הוראת יצחק אביו בלבד או בעיקר. וכן כתב מלבי״ם ״ויעקב שמע לדברי אביו בשני הצוויים, במה שהלך פדנה ארם, שממילא לא יקח מבנות כנען ויקח מבנות לבן״. גם רש״י שכתב ״וישמע יעקב – מחובר לענין של מעלה וירא עשו כי ברך יצחק וגו׳ וכי שלח אותו פדנה ארם, וכי שמע יעקב אל אביו״ לא הזכיר את רבקה. אבל לפי פיסוק הטעמים וַיִּשְׁמַ֣ע יַעֲקֹ֔ב אֶל-אָבִ֖יו וְאֶל-אִמּ֑וֹ יעקב שמע לשניהם, וכן ת״א ״וְקַבֵּיל יַעֲקֹב מִן אֲבוּהִי וּמִן אִמֵּיהּ״, כי יצחק פעל בעקבות דברי רבקה ״קצתי בחיי״.
ושמע יעקב לאבוי ולאמה ואזל לפדן ארם
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארם״) גם נוסח חילופי: ״לפדנה״.
.
וקביל יעקב במימר אבוי ובמימר אימיה ואזל לפדן דארם.
and that Jacob obeyed the word of his father, and the word of his mother, and was gone to Padan Aram:
וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו (משלי כ״א:ב׳), כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו זֶה שִׁמְשׁוֹן, וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי (שופטים י״ד:ג׳). וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם (משלי י״ב:ט״ו), זֶה יַעֲקֹב. וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ.
וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם – עליו נאמר ישמע חכם ויוסיף לקח (משלי א׳:ה׳), ועוד כתיב שמע בני מוסר אביך וגו׳ (משלי א׳:ח׳).
וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו – הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״א:ב׳) ״כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו״, זֶה שִׁמְשׁוֹן (שופטים י״ד:ג׳) ״וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי״. ״וְשׁוֹמֵעַ לְעֵצָה חָכָם״, זֶה יַעֲקֹב, וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב.
וקבל יעקוב מן אביה ומן אמה ומצ׳י אלי פדאן ארם.
וקיבל יעקב מאביו ומאמו והלך לפדן ארם.
(ז-ט) וישמע יעקב – מחובר לעניין שלמעלה: וירא עשו כי ברך וכי שלח אותו פדנה (בראשית כ״ח:ו׳), וכי שמע יעקב אל אביו והלך פדנה ארם, וכי רעות בנות כנען, והלך גם הוא אל ישמעאל.
(7-9) וישמע יעקב AND THAT YAAKOV HEARKENED – This is to be connected with the proceeding statement, (v. 6) thus: And when Esau saw that Yitzchak had blessed Yaakov and that he had sent him away to Padan-Aram … and that Yaakov had hearkened to his father and had gone to Padan-Aram and that the daughters of Canaan were evil … then he also determined to take a wife from his own family and went to Ishmael.
וישמע יעקב אל אביו ואל אמו
זש״ה שמע בני. עיין ב״ר פס״ז ושומע לעצה חכם (משלי י״ב ט״ו) זה יעקב וישמע יעקב אל אביו ואל אמו.
זה שאמר הכתוב שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך (משלי א׳:ח׳). זה יעקב אבינו דכתיב בו וישמע יעקב אל אביו ואל אמו.
וישמע יעקב – כלומר ראה עשו שציוהו אביו ליעקב וששמע יעקב אל אביו ואל אמו ושהלך לו לפדנה ארם. על עשו נאמר רשע יראה וכעס וגו׳ (תהלים קיב י), ועל יעקב נאמר שומע לעצה חכם (משלי יב טו):
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

וישמע – וראה גם כן שיעקב שמע אליו בזה.
וישמע, Esau also heard that Yaakov had obediently followed his father’s instructions to get himself a wife from that far away.
וישמע יעקב אל אביו – מגיד לך הכתוב שבחו של יעקב, שאע״פ שידע והרגיש כי עשו בדרך ואורב לו להורגו לא רצה לבטל מצות אביו, כמו שמצינו (רש״י לקמן כ״ט י״א) כי עשו שלח אליפז להורגו ומצאו בדרך ולקח כל מה שבידו. ואמר יעקב טול מה שבידי והעני חשוב כמת, ועם כל זה לא רצה לבטל גזירת אביו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

(ז-י) התועלת הראשון הוא במידות, והוא שראוי לאדם לשמוע בקול הוריו. ולזה העיר הכתוב שיציאת יעקב מבאר שבע היתה ללכת לחרן כאשר ציוו אותו הוריו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

(ז-ט) הלך גם הוא אל ישמעאל. הורה בזה שהוי״ו של וילך אינה משמשת לחבור רק להפיך העתיד עבר מפני שמלת וילך הוא נשוא המאמר ואינה צריכה וי״ו החבור:
(ז-ח) וראה גם כן ששמע יעקב אל אביו ואל אמו והלך שם לקיים מצותם כי גם זה מכלל וירא עשו ואינו ספור המאורע כי אם מה שראה עשו. וראה עוד עם זה שעשו כפי הדין לפי שראה שהיו רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו. ולא זכר אמו לפי שאינו חושש לאמו בעבור מה שעשתה נגדו לברך יצחק את יעקב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וישמע יעקב אל אביו ואל אמו – לפי שאמר למעלה ״וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם״ שומע אני שהלך במצות אביו לבדו, מטעם אביו לקחת לו אשה, ושלא שָׂם על לב שהוא צריך לברוח מפני מַשְׂטֵמַת עשו. ואם כן אחרי הנשואין ישוב לביתו? לכן כתוב שנית ששמע אל אביו ואל אמו. אל אביו שמע שלא להתחתן בבנות כנען, ושיקח אשה מבנות לבן. ולאמו שמע שיהיה שם ולא ישוב עד שתשלח ותקחהו משם. לכן בהליכה הראשונה
פסוק ה.
אמר ״אל לבן בן בתואל״ שעל זה צוהו שילך להתחתן בו; ובהליכה שניה
פסוק ז.
אמר ״פדנה ארם״ סתם, וזאת מצות אמו שילך מן הארץ מפני אחיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

וישמע יעקב וגו׳ וילך פדנה ארם: עוד ראה
כפי פירוש רש״י שפסוק זה מחובר לענין של מעלה של ״וירא עשו״.
כי יעקב לא די מה ששמע לציווי אביו, אלא אפילו לדבר אביו
העצה של אביו (פסוקים א,ו).
אם הבין כי רצונו כך, עשה גם כן, והלך לפדן ארם. משום זה התבונן עשו על עצמו.
ואל⁠־אמו – יוצא שגם רבקה דברה עם יעקב בענין זה. מלים אלה מניחות איפוא את הפסוק מ״ג שבפרק הקודם כידוע.⁠
ומכאן איפוא ראיה לאחידותו של כל הקטע, שלפי דעת המבקרים מורכב משני מקורות שונים. כמובן שהללו יוכלו תמיד לטעון, שמלים אלה אינן אלא תוספת ״העורך״, אך לא רק שתשובה זו תגלה מיד את מגמותיהם של המבקרים, אלא גם יקשה להבין לשם מה יוסיף ״העורך״ מלים אלה.
 
(ח) וַיַּ֣רְא עֵשָׂ֔ו כִּ֥י רָע֖וֹת בְּנ֣וֹת כְּנָ֑עַן בְּעֵינֵ֖י יִצְחָ֥ק אָבִֽיו׃
Esav realized that the women of Canaan were displeasing towere displeasing to | כִּי רָעוֹת... בְּעֵינֵי – Literally: "were evil in the eyes of". his father Yitzchak.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנומלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ב
[כד]
ראה לקמן מאמר כו. דנמחלו לו עונותיו וי״ל משום דנתן דעתו להתגייר.
וירא עשו כי רעות בנות כנען, ר׳ יהושע בן לוי אמר נתן דעתו להתגייר. (בראשית רבה סז)
וַחֲזָא עֵשָׂו אֲרֵי בִּישָׁן בְּנָת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אֲבוּהִי.
Eisav [thus] realized that the daughters of Canaan were evil in the eyes of Yitzchak, his father.
וחמה עשו ארום בישן אנון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אנון״) גם נוסח חילופי: ״הנון״.
בנתהון דכנענעאי באפוי דיצחק אבוי.
וחמא עשו ארום בישן בנתהון דכנענאי קדם יצחק אבוי.
and Esau considered that the daughters of Kenaan were evil before Izhak his father,
[יג] וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר נָתַן דַּעְתּוֹ לְהִתְגַּיֵּר.
וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו
זה שאמר דוד רשע יראה. כן הביא גם הלק״ט על הכתוב וירא עשו פסוק ו׳.
זה שאמר דוד המלך עליו השלום רשע יראה וכעס וגו׳ (תהלים קי״ב:י׳).
ולמא ראי עשו אן בנאת כנעאן שראר ענד יצחק
אסחק] יעקוב ב
אביה.
וכאשר ראה עשו שבנות כנען רעות בעיני יצחק אביו,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

וירא עשו כי רעות בנות כנען
אריב״ל. ב״ר שם. ואגדת שמואל פי״ז.
א״ר יהושע בן לוי נתן דעתו להתגייר.
וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו – שהגלה את יעקב לארץ אחרת כדי שלא יתחתן לכנען:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

ראה כי רעות בנות כנען – ואף על פי שקודם זה ידע כי באמת כשלקח עשו מבנות חת לא ישר בעיני יצחק ומחה בו, אלא שלא התחזק עמו לבטלו לפי שידע כי עשו אינו זרע המיוחד לו, אך עתה כשראה עשו כי רעות כל כך בעיניו עד שצוה את
כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״⁠ ⁠⁠״.
יעקב שלא יקח מהם אשה והטריחו בעבור זה ללכת עד פדן ארם ידע באמת כי רעות בעיני אביו, והלך אל ישמעאל.
He “saw” now that רעות בנות כנען, that the daughters of the Canaanite whom he had married were considered as evil in the eyes of his father Yitzchok. Even though he had been fully aware of this already previously, seeing that his father had already protested his marrying these girls at the time, he had not made it a major issue to forbid him to marry them as he knew that his major seed would not be Esau. Now Esau realised how deeply his father resented these daughters-in-law seeing he had sent Yaakov such a long way to get himself a wife from Charan. This is why he went to Ishmael.
וירא עשו וג׳ – {וירא כאן הוא} בטעם וידע
ריג. כה״ג פירש להלן פר׳ וישב (לט:ג) ופר׳ מקץ (מב:א). נראה שהכוונה לפסוק זה ולא לפסוק ו, ששם ׳וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב׳ מתפרש כפשוטו. וראה מה שהעיר המהדיר על תפסיר רס״ג שכתב להיפך, ואמנם בפירושי רס״ג מהד׳ ר״י קאפח כתב על פסוק ו ׳וכאשר ראה׳. העירני ר״י זייבלד נר״ו שבתפסיר מהד׳ דירנבורג ובתאג׳ מופיע כמו שהביא המהדיר, וכנראה הר״י קאפח או מי שהעתיק את דבריו נתחלף לו פסוק ו בפסוק ח.
.
וירא עשו כי רעות בנות כנען וכו׳ – הנה זה כי ארכו הדברים.⁠
פסוק זה הוא חזרה על הנאמר בפסוק ו׳ (שהרי כבר בפסוק ו׳ רואה עשיו כי הוריו ציוו את יעקב לבל יקח אשה מבנות כנען). הסיבה לחזרה הוא משום שאחרי פסוק ו בא פסוק ז העוסק עדיין בעניין הליכת יעקב, ולכן בסמוך לתיאור הליכת עשו בפסוק ט חזרה התורה על תיאור ראיית עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק.
וכבר קבץ מזה המין הרבה אבן ג׳אנח ברקמה.⁠
׳הרקמה׳, עמ׳ רצו, שם מביא אבן ג׳נאח מספר דוגמאת לתופעה של החזרה על הדברים עקב הפסקה בענין אחר. וזה לשונו: ״וממה שנשנה בעבור הפוסקים לסדר הדברים״ מעניין לציין כי פסוקנו זה איננו מופיע בין דוגמאותיו של אבן ג׳נאח.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו – וחשב שזה היה מפני שהן מנגדות לרצונו, כאמרו ״ותהיין מרת רוח״ (בראשית כ״ו:ל״ה), הלך אל ישמעאל, ובזה הודיע שהיה יצחק יכול למחות בעשו כשנשא הכנעניות אם היה נותן לב, כמו שהעירתהו עתה רבקה על יעקב (כ״ז:מ״ו).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וירא עשו כי רעות וגו׳ – יגיד הכתוב כי לא חש עשו אלא לצד הקפדת אביו עליהם, אבל זולת זה למה שהם בחינת הרע לא חש שאין נפשו מתעבתן. וממוצא דבר גם כן אתה יודע שלא הועיל טעם היותם רעות בעיני יצחק אלא לבל יוסיף מהם אבל לגרש אותן שהיו כבר אצלו לא. ואולי שכל הרגשתו לא היתה אלא שמא יתפקעו ברכותיו לצד בנים אשר יהיו לו מבנות כנען לזה לקח מבנות ישמעאל כדי שיתקיימו הברכות באמצעות הבנים שיהיו לו מהם.
חסלת פרשת תולדות
וירא עשו כי רעות בנות כנען, Esau realised that the Canaanite daughters were displeasing in the eyes of his father. The Torah tells us here that Esau's only concern was the effect his Canaanite wives had on his father's sensibilities. The fact that these women were evil by nature did not bother him. His soul did not despise them. Subsequent events teach that the fact that Isaac disapproved of these women did not produce any results other than that Esau did not marry still more Canaanite girls. He did not consider divorcing these wives. Perhaps Esau's only concern was that his father's blessing would not be applicable to children born to him by his Canaanite wives, and that is why married a daughter of Ishmael to insure that his father's blessing would remain effective for his descendants.
וירא עשו – אעפ״י שמימים רבים היו נשיו מורת רוח ליצחק ולרבקה, ואין ספק כי אבותיו היתה רוחם מרה בעבור מנהגי נשיו, חשב עשו כי נשיו החתיות לבדנה גורמות זאת, ויש בבנות הארץ אחרות אשר טובות הנה. ועתה ראה כי רעות בנות כנען כולנה בעיני יצחק אביו, שהרי אסר את כולן על יעקב, והבין שטעם האיסור הוא בעבור הזרע שיצא מהן שאינו ראוי לברכת אברהם.
בעיני יצחק אביו – ולא אמר בעיני רבקה אמו, אעפ״י שהיא אמרה קצתי בחיי, לפי שאינו חושש לאמו בעבור מה שעשתה נגדו בענין הברכה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ח-ט) וירא – והגם שמזה ראה ביחוד שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, היה מרשעתו שלא לשמוע המצות ל״ת כי לא גרש בנות כנען, ולא לקיים המצות עשה לקחת מבנות לבן, כי תחת זה הלך אל ישמעאל, ובאר כי במה שהלך אל ישמעאל לקח אחות נביות, שהיה רשע והבנים הולכים אחר אחי האם, ולא קיים הלא תעשה כי לקח על נשיו, ולא גרש בנות כנען מאתו.
(8-9) ESAV SAW. Although he clearly saw that the daughters of Canaan were disfavored in the eyes of his father Yizhaq, due to his wickedness he specifically did not obey his negative command and did not divorce his Canaanite wives. In addition, he did not take wives from the daughters of Lavan, and thereby fulfill his father’s command, but instead he went to Yishmael. The verse explains that he went to Yishmael and took the sister of the wicked Navaioth — and a man’s sons resemble his wife’s brother. Nor did he fulfill his father’s negative command, for he took her in addition to his other wives — i.e., not divorcing them.
וירא עשו כי רעות בנות כנען וגו׳: אע״ג שלא הזהיר אותו על כך
והסיבה לכך הסביר רבינו לעיל כו,לד.
, מכל מקום כמו שיעקב שמע רצון אביו גם בלי ציווי, גם הוא הלך להקים רצון אביו בלי אזהרה מפורשת.
[הרחב דבר: ועדיין אריכות מקרא זה אומר דרשוני, דמה היה חסר במקרא אם היה כתוב ׳וירא עשו כי צוה יצחק את יעקב לא תקח אשה׳ וגו׳, ומה נוגע הספור ״כי ברך יצחק וגו׳ בברכו אותו וגו׳⁠ ⁠⁠״ כל זה מיותר. וגם עיקר הספור אין לו ענין לפי ראות החיצוני.
אכן בב״ר (סז,ח) ובמדרש תהלים (שוחר טוב פרק י״ד) ואגדת בראשית (פ״ב פמ״ז) גילו חז״ל ענין נפלא. דעשו חשב רבות מחשבות בזה ההילוך לישמעאל, להתחתן עמו ויפתהו להרוג את יצחק עבור הבכורה. ואח״כ יהיה גואל הדם ויהרוג את ישמעאל. והביאו רז״ל ממקרא ביחזקאל (לה,י) על אדום ״יען אמרך את שני הגויים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה וה׳ שם היה״. ובלא ספק דרמיזא כל זה באורייתא, והיינו, דמשום הכי כתיב שראה ״כי ברך יצחק את יעקב״, וזה גרם שכעס גם על אביו בסתר לבו, ופירש הכתוב ״בברכו אותו וגו׳⁠ ⁠⁠״ – שלא היה כועס על אביו על מה שאישר חילו על תחבולה זו, דאולי דעת יצחק דמעתה שהערים יעקב יהא נשאר כח האומה הנבחרת לעשו
כעונש על הערמתו, או כגילוי על מהותו של יעקב.
, על זה פירש הכתוב ״בברכו אותו״, היינו בשעת ברכה שניה שהיא ברכת אברהם, וגם ״ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען״, מזה הבין ג״כ שיודע יצחק שיצא מיעקב האומה הנבחרת ומכל מקום אישר חילו על המרמה, מזה נתמלא חימה גם על אביו ורחש לבבו ללכת לישמעאל. אבל לא מצא טעם להגיד לאביו על מה זה הולך לישמעאל ולישא בתו, וכי חסר נשים הוא, על כן ׳ציד בפיו׳ כי מבין הוא ש״רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו״, ומסתמא הגיד כי אחר שישא בת ישמעאל יגרש נשיו מבנות חת. אבל הקב״ה היפר עצתו, כי מת ישמעאל לאחר אירוסין כמבואר ברש״י (פסוק ט׳ ד״ה אחות נביות) ע״פ חז״ל, ובטלו כל עשתנותיו, ושוב לא גירש נשיו ולא נתרצה לאביו. ולמדנו מכל זה הספור כי החונף לרשע
יצחק שאהב את עשו.
לסוף נופל בידו
שרצה עשו להרגו (את יצחק).
. ועיין ברבה ר״פ שמות א,א.]
 
(ט) וַיֵּ֥לֶךְ עֵשָׂ֖ו אֶל⁠־יִשְׁמָעֵ֑אל וַיִּקַּ֡ח אֶֽת⁠־מָחֲלַ֣ת׀ אֶֽת⁠־מָחֲלַ֣ת׀ =א⁠(ס),ל,ש,ש1,ק3,ו <א⁠(ס)=״מַחֲלַת״ פתוח? אינו כן אלא קמץ המם כאור תורה ומנחת שי>בַּת⁠־יִשְׁמָעֵ֨אל בֶּן⁠־אַבְרָהָ֜ם אֲח֧וֹת נְבָי֛וֹת עַל⁠־נָשָׁ֖יו ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃
Esav went to Yishmael and took Machalat, the daughter of Yishmael, the son of Avraham the sister of Nevayot, in addition to his wives, as a wife.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניהדר זקניםמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימה
[כה]
קינא דשרכי דרך דקל רע ליגדל בצד אילן סרק (רש״י) ועיי״ש בתוס׳ ובערוך ע׳ שדך הגי׳ שדכי. ועי׳ לעיל פכ״ה קנז. ומ״ש בבאור. והוא כדרש חז״ל שם בגמ׳ לא לחנם הלך הזרזיר אצל העורב אלא מפני שהוא מינו. ובענין זה יש דרש במדרש ילמדנו בקונטרס אחרון בילק״ש ד״ו כתיב וילך עשו אל ישמעאל וכתיב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, משל למטרניתא שהיתה לה שפחה כושית עמדה בלילה והיתה מריבה כנגדה ואומרת אני לבנה ממך אמרה לה יבא הבקר ואנו יודעין מי שחור ומי לבן כך אמר שומר אתא בקר וגו׳ באותה שעה ושבתם וראיתם וגו׳ משל לצייד שהיו בידו שני מיני עופות ולא נודע איזה טמא ואיזה טהור, מה עשה נטל שניהם והפריחם באויר והלך לו עוף טמא אצל הטמאים והטהור אצל הטהורים, כך עשו ויעקב לא היו הבריות יודעים איזה צדיק ואיזה רשע, מה עשה הקב״ה הפריח שניהם בעולם, הלך לו עשו אל ישמעאל ויעקב הלך לו לחרן אצל לאה ורחל הצדקניות. וראה בילק״ש ח״ב רמז תקצא.
וילך עשו אל ישמעאל. א״ל רבא לרבה בר מרי, מנא הא מלתא דאמרי אינשי, מטייל ואזיל דיקלא בישא, גבי קינא דשרכי, א״ל דבר זה כתוב בתורה, כו׳ דכתיב וילך עשו אל ישמעאל. (ב״ק צב:)
[כו]
ב״ר פס״ז מחלת שמחל לו הקב״ה על עונותיו, וכ״ה במדרש שמואל פי״ז. ולענין נשא אשה מבואר גם ביבמות סג: כיון שנשא אדם אשה עונותיו מתפקקין. ובאה״ע סי׳ ס״א מביא הרמ״א המנהג שהחתן והכלה מתענין ביום חופתן וכ׳ בשו״ת מהר״י ברונא סי׳ צ״ג והמר״מ מינץ סי׳ קי״ט דהטעם משום דהוי יום סליחה וכפרה דידהו שנמחלים עונותיהם וכמבואר בירושלמי הנ״ל. ובב״ר שם בשמת שנתבשמה דעתו עליו. ולקמן לו. ג. בשמת בת ישמעאל אחות נביות והיא מחלת בת ישמעאל. וכ״ה בתיב״ע כאן. ובתרגום הפשיטא כאן ויקח ״לבשמת״ ועי⁠־ ברמב״ן ורב״ח לקמן לג. ו. דעיקר השם בשמת ומחלת כפי הדרש. ובפי׳ אע״ז כאן.
ויקח את מחלת, ר״ז הוון בעי ממניתיה ולא בעי מקבל עלוי כד שמע ההן תניי תני חכם חתן נשיא גדולה מכפרת קביל עליה ממניתיה, כו׳ חתן וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל וכי מחלת שמה והלא בשמת שמה אלא שנמחלו לו כל עונותיו. (ירושלמי בכורים פ״ג ה״ג)
[כז]
מלמד שקידשה ישמעאל אביה לעשו ומת והשיאה נביות אחיה (רש״י). ראה לעיל פכ״ה מאמר נג. וראה במדרה״ג א״ר איבו ניגף נביות באותה הלילה. וצ״ע. ובכת״י נר השכלים אחות נביות מלמד שנולדו (שני תיומים) שניהם תאומים. ובכת״י מדרש אור האפלה וילך עשו אל ישמעאל למה הלך עשו אל ישמעאל אמר לו תן לי את בתך כיון שקידש לו את מחלת אמר לו לך והרגת את אחיך ואני אהרוג את אחי ונהיה אומה אחת ונירש את הארץ אמר לו ישמעאל וכי קין אנכי שאהרוג את אחי אין אני שומע לך ולא אהרוג את אחי ולא אירש את הארץ והרשע מחשב שישמעאל יהרוג את יצחק והוא יהרוג את יעקב ויחזור ויהרוג את ישמעאל בדמי יצחק כיון שלא שמע אליו הלך והניח את מחלת עגונה עד שמת ישמעאל וחזר ונשא מנביות ולמה בשעת (קידושי) [קידושין] שמה מחלת ובשעת נישואין שמה בשמת דבשימו פתגמוהי דישמעאל ומחלת שנמחל לו על כל עונותיו. ועי׳ לעיל פכ״ז מאמר קצ. ופדר״א פל״ח הלך אצל ישמעאל וברד״ל שם. וברשב״ם שמות טו. כא. - וראיתי להעיר כאן מהמבואר לעיל פי״ג מאמר ע. מספר התגי דאות ה׳ במלת אברהם בפסוק שלפנינו הוא מאותן שיש להן ד׳ קרני ולא דבקין. ראה לעיל פ״א מאמר ריא. ובכת״י רמזי התורה לר׳ יואל כותב בת ישמעאל בן אברהם מוכתר בתגין כלומר מיוחסת לקח, שהיא מזרע אברהם לכך אברהם מוכתר ומצויין.
אחות נביות, תניא היה יעקב אבינו, בשעה שנתברך מאביו, בן ששים ושלש שנה, ובו בפרק מת ישמעאל, דכתיב וירא עשו כי ברך וגו׳, וילך עשו אל ישמעאל, ויקח את מחלת בת ישמעאל, אחות נביות, ממשמע שנאמר בת ישמעאל, איני יודע שהיא אחות נביות, מלמד שקידשה ישמעאל, ומת, והשיאה נביות אחיה. (מגילה יד.)
[כח]
תנ״י ויצא א. אגדב״ר פמ״ד ויקח את מחלת הוסיף צרה על צרה הוי דרך אויל ישר בעיניו. דורש מחלת לשון כאב, הראשונות היו רעות והשניות כמו כן וי״ג כיב על כיב קוצים על קוצים. תוספתא על בית מלא, ביתו היתה מלאה נשים נכריות והוא הוסיף לקחת (פי׳ ב״ר). ובשכ״ט כוב על כוב כלומר על חטאתו הוסיף פשע. עי׳ פרש״י. ובמדרש החפץ כת״י על נשיו לו לאשה שהיתה מכשפת כמותן. ובשכ״ט לו לאשה מין במינו אין צדיק מדבק אלא בצדיקים כמותו. כלעיל מאמר כה.
על נשיו לו לאשה, אמר ר״א אלו הוציא את הראשונות יפה היה אלא על נשיו כאב על כאב. ד״א כוב על כוב תוספת על בית מלא. (בראשית רבה סז)
[כט] ויהי אחרי כן וימת שלח בן ארפכשד בשנה ההיא היא שנת שמונה עשרה לחיי יעקב ועשו. ויהי כל ימי שלח אשר חי ל״ג וד׳ מאות שנה וימת, בעת ההיא שלח יצחק את יעקב בנו הקטן בית שם ועבר וילמוד את מוסר ה׳ וישב יעקב בבית שם ועבר שלשים ושתים שנה, ועשו אחיו לא הלך כי לא אבה ללכת וישב בבית אביו בארץ כנען. ויהי עשו הולך בשדה כל הימים לצוד ציד בשדה להביא ככה יעשה עשו כל הימים. ועשו היה איש מחשבות ומרמה וצודה את לב כל האדם וגונב את דעתם, ויהי עשו איש גבור חיל בשדה ויהי מימים וילך עשו אל ארץ שעיר לצוד כפעם בפעם וילך ויבוא עד שדה אדום, וישב שם בארץ שעיר לצוד בשדה ימים וארבעה חדשים. וירא שם עשו בארץ שעיר בת איש כנעני ושמה יהודית בת בארי בן עפר ממשפחות חת בן כנען. ויקחה עשו לאשה ויבא אליה בן ארבעים שנה היה עשו בקחתו אותה ויביאה חברונה ארץ מגורי אביו וישב שם. ויהי בימים ההם בשנת מאה ועשר שנים לחיי יצחק היא שנת חמשים שנה לחיי יעקב בעת ההיא מת שם בן נח בשנה ההיא בן שש מאות שנה היה שם במותו. ויהי כאשר מת שם וישב יעקב אל אביו חברונה אשר בארץ כנען, ובשנת חמשים ושש שנים לחיי יעקב באו אנשים מחרן ויגידו לרבקה על אודות לבן בת בתואל אחיה, כי אשת לבן היתה עקרה בימים ההם ולא ילדה וגם כל אמהותיו לא ילדו לו, ויזכור ה׳ את עדינה אשת לבן אחרי כן ותהר ותלד שתי בנות תאומות ויקרא לבן את שמות בנותיו ויקרא את שם הבכורה לאה ואת שם הקטנה רחל, ויבואו האנשים ההם ויגידו לרבקה את הדברים האלה ותשמח רבקה מאד כי פקד ה׳ את אחיה ויהיו לו בנים וגו׳. וישטום עשו את יעקב אחיו על הברכה אשר ברכו אביו ויחר אפו עליו מאד. ויירא יעקב מאד מפני עשו אחיו ויקם ויברח בית עבר בן שם ויסתר שם מפני אחיו. ויעקב בן ששים ושלש שנים בצאתו מארץ כנען מחברון. ויתחבא יעקב בבית עבר מפני עשו אחיו ארבע עשרה שנים וילמוד שם עוד את דרכי ה׳ ואת מצותיו, ועשו ראה כי ברח יעקב וימלט מידו וכי לקח יעקב את הברכה בערמה ויתעצב מאד עשו ויחר לו גם על אביו ועל אמו ויקם גם הוא ויקח את אשתו וילך ארצה שעיר מפני אביו ואמו וישב שם. וירא שם עשו עוד אשה מבנות חת ושמה בשמת בת אילון החתי ויקחה לו לאשה על אשתו ויקרא את שמה עדה לאמר עדה ממנו הברכה בעת ההיא. וישב עשו בארץ שעיר ששה חדשים ופני אביו ואמו לא ראה. ויהי אחרי כן ויקח עשו את נשיו ויקם וישב ארצה כנען. ויושב עשו את שתי נשיו חברונה בית אביו, ותהיין נשי עשו מכעיסים ומקציפים את יצחק ורבקה במעשיהם כי לא הלכו בדרכי ה׳ ועבדו את אלהי אביהן עץ ואבן אשר למדום אביהן וירשיעו מאד מאבותם, וילכי אחרי שרירות לבם הרע ויזבחו ויקטרו לבעלים ויקוצו מפניהן יצחק ורבקה, ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ הזאת למה לי חיים, ויהי בימים ההם ותהר עדה אשת עשו ותלד לו בן ויקרא עשו את שם בנו הנולד לו אליפז. ועשו בן ששים וחמש שנים בלדת אותו. וישמעאל בן אברהם מת בימים ההם בשנת ששים וחמש שנים לחיי יעקב ויהיו כל ימי ישמעאל אשר חי שבע ושלשים שנה ומאת שנה וימת, וישמע יצחק כי מת ישמעאל ויספדהו ויתאבל עליו יצחק ימים רבים:
ויהי מקץ ארבע עשרה שנה לשבת יעקב בית עבר ויתאוה יעקב לראות את פני אביו ואמו ויבא יעקב ביתה אביו ואמו חברונה. ועשו שכח בימים ההם את אשר עשה לו יעקב אחיו על הברכה אשר לקח מאתו בימים ההם ויהי כראות עשו כי בא יעקב אל אביו ואל אמו ויזכור את אשר עשה לו יעקב ויחר אפו עליו מאד ויבקש להרגו, ויצחק בן אברהם זקן מאד בא בימים ויאמר עשו עתה הנה ימי אבי קרבו למות והיה במותו ואהרגה את יעקב אחי, ויוגד לרבקה את הדבר הזה ותמהר ותשלח ותקרא ליעקב בנה ותאמר אליו קום ברח לך חרנה אל לבן אחי וישבת עמו ימים אחדים עד שוב חמת אחיך ממך ואחר תבוא, ויקרא יצחק אל יעקב ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען, כי כה צוה אברהם אבינו אותנו בדבר ה׳ אשר צוהו לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת, אם ישמרו בניך בריתי אשר כרתי אתך ושמרתי גם אני לבניך את אשר דברתי אליך ולא אעזבם ועתה בני שמע בקולי לכל אשר אצוך וחדל לך לקחת אשה מבנות כנען קום לך לך חרנה ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך, ולכן השמר לך פן תשכח את ה׳ אלהיך ואת כל דרכיו בארץ אשר אתה הולך שמה ונלוית אל אנשי הארץ ורדפת אחרי ההבל ועזבת את ה׳ אלהיך, אך בבואך אל הארץ ועבדת שם את ה׳ לא תסור מן הדרך אשר צויתיך ואשר למדת לנטות ימין ושמאל, ואל שדי יתן לך רחמים לפני אנשי הארץ ולקחת אשה כחפצך שמה טובה וישרה בדרכי ה׳ ויתן לך האלהים את ברכת אברהם אביך לך ולזרעך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים בארץ אשר אתה הולך שם והשיבך אל הארץ הזאת ארץ מגורי אביך בבנים ובעושר רב בשמחה ובטובה, ויכל יצחק לצוות את יעקב ולברכו ויתן לו מתנות רבות וכסף וזהב וישלחהו וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וישק להם ויקם וילך פדנה ארם, ויעקב בן שבעים שנה ושבע שנים בצאתו מארץ כנען מבאר שבע, ויהי בצאת יעקב ללכת חרנה ויקרא עשו אל אליפז בנו וידבר אליו בסתר לאמר עתה מהר וקח חרבך בידך ורדפת אחרי יעקב ועברת לפניו אל הדרך וארבת לו והרגתו בחרבך באחד ההרים ולקחת את כל אשר לו ובאת. ואליפז בן עשו איש מהיר ויודע קשת כאשר הורהו אביו ויודע לצוד ציד בשדה וגבור חיל, ויעש אליפז כאשר צוהו אביו ואליפז היה בן שלש עשרה שנה בעת ההיא. ויקם אליפז וילך ויקח עשרה אנשים אחי אמו אתו וירדוף אחרי יעקב, וידבק את יעקב ויארוב לו בגבול ארץ כנען מול עיר שכם. וירא יעקב את אליפז רודף אחריו הוא ואנשיו ויעמוד יעקב במקום אשר הלך בו לדעת מה זה כי לא ידע הדבר. וישלוף אליפז את חרבו וילך הלוך וקרוב הוא ואנשיו מול יעקב. ויאמר אליהם יעקב מה לכם כי באתם עד הלום ומה תרדפו בחרבכם, ויקרב אליפז מול יעקב ויען ויאמר אליו כה וכה צוה לי אבי ועתה לא אעבור על מצותו אשר צוני. וירא יעקב כי דבר עשו חזקה על אליפז בנו ויגש יעקב ויתחנן לאליפז ואנשים אשר אתו לאמר הנה כל אשר לי ואשר נתנו לי אבי ואמי קח לך ולך מעלי ואל תמיתני והיה לך הדבר הזה אתי לצדקה, ויתן ה׳ את חן יעקב בעיני אליפז בן עשו ואנשיו וישמעו בקול יעקב ולא המיתוהו. ויקח אליפז ואנשי ואת כל אשר ליעקב ואת הכסף ואת הזהב אשר הוציא עמו מבאר שבע לא השאירו לו דבר, וילכו מעליו אליפז ואנשיו וישובו בארה שבע אל עשו ויגידו לו את כל אשר קרה להם עם יעקב ויתנו לו את כל אשר לקחו מאת יעקב ויקצוף עשו על אליפז בנו ועל האנשים אשר אתו על אשר לא המיתו את יעקב, ויענו ויאמרו אל עשו כי התחנן לנו יעקב על הדבר הזה לבלתי המית אותו ויכמרו רחמינו עליו ונקח את כל אשר לו ונבוא. ויקח עשו את כל הכסף ואת כל הזהב אשר לקח אליפז מיד יעקב ויתנם בביתו, בעת ההיא כראות עשו כי ברך יצחק את יעקב וכי צוהו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען וכי רעות בנות כנען בעיני יצחק ורבקה וילך הוא אל בית ישמעאל דודו ויקח את מחלת בת ישמעאל אחות נביות על נשיו לו לאשה: (ספר הישר תולדות)
וַאֲזַל עֵשָׂו לְוָת יִשְׁמָעֵאל וּנְסֵיב יָת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בַּר אַבְרָהָם אֲחָתֵיהּ דִּנְבָיוֹת עַל נְשׁוֹהִי לֵיהּ לְאִתּוּ.
Eisav [then] went to Yishmael, and took Machalat, the daughter of Yishmael, the son of Avraham and sister of Nevayot, in addition to his other wives, for a wife.
ואזל עשו לוות ישמעל ונסב ית מחל⁠[ת] ברת
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ברת״) גם נוסח חילופי: ״בת״.
ישמעאל בריה דאברהם אחתה דנביות על נשוי לה לאתה.
ואזל עשו לות ישמעאל ונסיב ית מחלת היא בשמת בר ישמעאל בר אברהם אחתיה דנביות מן אימיה על נשוי ליה לאינתו.
and Esau went unto Ishmael, and took to wife Mahalath, who is Basemath the daughter of Ishmael bar Abraham, the sister of Nebaioth from his mother, besides his other wives.
מָחֲלַת – שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו. בָּשְׂמַת (בראשית ל״ו:ג׳) – שֶׁנִּתְבַּסְמָה דַּעְתּוֹ עָלָיו, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אִלּוּ הוֹצִיא אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת יָפֶה הָיָה, אֶלָּא: עַל נָשָׁיו (בראשית כ״ח:ט׳), כְּאֵב עַל כְּאֵב.
דָּבָר אַחֵר: כּוּב עַל כּוּב, תּוֹסֶפֶת עַל בַּיִת מָלֵא. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר: בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק (משלי י״ב:י״ג), בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע, מִמֶּרֶד שֶׁמָּרְדוּ עֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהִכְעִיסוּ אוֹתוֹ, וְכֵן נָשָׁיו שֶׁהִכְעִיסוּ אוֹתוֹ, בָּאת לָהֶם תַּקָּלָה, וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק, זֶה יַעֲקֹב, וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה (בראשית כ״ח:י׳).
וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל וגו׳ על נשיו לו לאשה
הם היו מרשעות והוסיף עליהם רשעה. וכן הביא רש״י על נשיו הוסיף רשעה על רשעתו שלא גרש את הראשונות, וכן הוא בלק״ט.
הם היו מרשעות והוסיף עליהם רשעה.
וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מַחֲלַת – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: נָתַן דַּעְתּוֹ לְהִתְגַּיֵּר מַחֲלַת שֶׁנִמְחַלוּ לוֹ עֲוֹנוֹתָיו (בראשית ל״ו:ג׳) ״בָּשְׂמַת״ שֶׁנִתְבַּשְׂמָה דַּעְתּוֹ עָלָיו, אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר, אִלּוּ הוֹצִיא אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת יָפֶה הָיִיתָ אוֹמֵר: אֶלָּא עַל נָשָׁיו כְּאֵב עַל כְּאֵב, תּוֹסֶפֶת עַל בֵּית מַלְיָא.
וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל – (כָּתוּב לְעֵיל בְּסוֹף פָּרָשַׁת חַיֵּי).
מְנָּא הָא מִּלְתָא דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי מְטַיֵּל וְאָזִיל דִיקְלָא בִּישְׁתָא גַּבֵּי קִינָא דְשַׂרְכֵי, דָּבָר זֶה כָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְשָׁנּוּי בַּנְּבִיאִים, וּמְשֻׁלָּשׁ בַּכְּתוּבִים. תָּנִי בְּמַתְנִיתִין, וְתַּנְיָא בִּבְרַיְתָא. כָּתוּב בַּתּוֹרָה, וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל. שָׁנּוּי בַּנְּבִיאִים (שופטים י״א:ג׳) ״וַיִתְלַקְּטּוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים״. מְשֻׁלָּשׁ בַּכְּתוּבִים, (בן סירא יג) ״כָּל עוֹף לְמִינוֹ יִשְׁכּוֹן וּבֶן אָדָם לַדּוֹמֶה לוֹ״. תָּנִי בְּמַתְנִיתִין, הַמְחֻבָּר לַטָּמֵא טָמֵא לַטָּהוֹר טָהוֹר. וְתַנְיָא בִּבְרַיְתָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא לְחִנָּם הָלַךְ זַרְזִיר אֵצֶל עוֹרֵב אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִינוֹ.
רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אֵיְבוֹ (משלי י״ב:י״ג) ״בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע״, מִמֶּרֶד שֶׁמָּרַד עֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל בַּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאת לָהֶם תַּקָּלָה, ״וְיֵצֵא מִצָּרָה צַדִּיק״, זֶה יַעֲקֹב, וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.
״אֲשֶׁר הַמִּתְבָּרֵךְ בָּאָרֶץ יִתְבָּרֵךְ בֵּאלֹהֵי אָמֵן״ (ישעיהו ס״ה:ט״ז), לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב בֵּרְכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִלְּמַעְלָה. יִצְחָק אָמַר (בראשית כ״ז:כ״ח) ״וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם״ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרְכוֹ בְּטַל ״וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת ה׳⁠ ⁠⁠״. יִצְחָק אָמַר (בראשית כ״ז:כ״ח) ״מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ״, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרְכוֹ (ישעיהו ל׳:כ״ג) ״וְנָתַן מְטַר [זַרְעֲךָ] אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת הָאֲדָמָה וְלֶחֶם תְּבוּאַת [הָאֲדָמָה] וְהָיָה דָשֵׁן וְשָׁמֵן״. יִצְחָק אָמַר (בראשית כ״ז:כ״ח) ״וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ״, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר ״[הִנְנִי שֹׁלֵחַ] לָכֶם אֶת הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ״. יִצְחָק אָמַר (בראשית כ״ז:כ״ט) ״יַעַבְדוּךָ עַמִּים״, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר ״וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ״. יִצְחָק אָמַר (לעיל שם) ״הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ״, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר (דברים כ״ו:י״ט) ״וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן״ וְאַף רִבְקָה אִמּוֹ בֵּרַכְתּוֹ כְּנֶגְדּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן... כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ״ וְכִי מֵאַחַר שֶׁבֵּרְכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאִמּוֹ, אָבִיו לָמָּה חָזַר וּבֵרְכוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב אֶלָּא שֶׁרָאָה יִצְחָק שֶׁעֲתִידִין בָּנָיו לְהִגָּלוֹת בֵּין אוּמוֹת הָעוֹלָם, אָמַר לוֹ בּוֹא וַאֲבָרֶכְךָ בְּרָכָה שֶׁל גָּלֻיּוֹת שֶׁיַּחֲזוֹר וִיקַבְּצְךָ, וּמַהֶן בְּרָכוֹת שֶׁבֵּרְכוֹ, (איוב ה׳:י״ט-כ״ב) ״בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶּׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע, בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא וְלֹא תִירָא מִשֹּׁד כִּי יָבוֹא, לְשֹׁד וּלְכָפָן תִּשְׂחָק וּמֵחַיַּת הָאָרֶץ אַל תִּירָא״.
זַרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו כָּל זְמַן שֶׁהָיָה יִצְחָק קַיָּים קִיְּמוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַמִּילָה, וְכֵּיוָן שֶׁמֵת בִּטְּלוּ אֶת הַמִּילָה, מָשְׁלוּ מָשָׁל לְמָה הַדָבָר דוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁנָּתַן כִּתְרוֹ לְאוֹהֲבוֹ, אָמַר לוֹ זֶה יְהֵא מוּנָח בְּרֹאשְׁךָ וּבְרֹאשׁ בָּנֶיךָ לְעוֹלָם, הִנִּיחוֹ אוֹהֲבוֹ בְּרֹאשׁוֹ עַד שָׁעָה שֶׁנִּכְנַס לְבֵית עוֹלָמוֹ, וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנַס לְבֵיִת עוֹלָמוֹ אָמַר הַמֶּלֶךְ אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה בֶּן אוֹהֲבִי, מָה אִם יִהְיֶה מוּנָח כֶּתֶר אָבִיו בְּרֹאשׁוֹ, הָלַךְ וּמְצָאוֹ שֶׁהוּא מֻשְׁלָךְ בָּאַשְׁפָּה הָלַךְ לַאֲחוֹרָיו בְּקֶצֶף גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה׳:ד׳-ה׳) ״ה׳ בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר וְגוֹ׳ הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״.
לְמָה נִדְמֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע וֶאֱלִיפָז וַעֲמָלֵק בְּנוֹ וְיָרָבְעָם וּנְבוּכַדְנֶצַּר וְהָמָן הָאֲגָגִי, לְאֶחָד שֶׁמָּצָא כְּסוּת בַּדֶּרֶךְ תָּפְשָׂה בְּיָדוֹ וְהִכְנִיס לְתוֹךְ הָעִיר וְהָיָה מַכְרִיז וְאוֹמֵר: אֲבֵדָה זוֹ שֶׁל מִי נִתְקַבְּצוּ כָּל בְּנֵי הָעִיר וְיָצְאוּ לִקְרָאתוֹ אָמְרוּ רְאִיתֶם אִישׁ פְּלוֹנִי כַּמָּה צַדִּיק הוּא, כַּמָּה חָסִיד הוּא, מִיָּד עָמְדוּ וַעֲשָׂאוּהוּ רֹאשׁ וְקָצִין עֲלֵיהֶם שָׁנָה, בִּשְׁתֵּי שָׁנִים וּבְשָׁלֹשׁ שָׁנִים בְּאַרְבַּע בְּחָמֵשׁ עַד שֶׁהֶחֱרִיב אֶת כָּל הָעִיר כֻּלָּה, לְכָךְ נִדְמוּ הָרְשָׁעִים. לֹא בִּשְׂכַר שָׁלֹשׁ דְּמָעוֹת שֶׁהוֹרִיד עֵשָׂו לִפְנֵי אָבִיו נָתְנוּ לוֹ אֶת הַר שֵׂעִיר שֶׁאֵין גִשְׁמֵי בְּרָכָה פּוֹסְקִין מִמֶּנּוּ לְעוֹלָם. לֹא בִּשְׂכַר יָרָבְעָם שֶׁהִקְשִׁיב דָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ נָתְנוּ לוֹ עֲשֶׂרֶת שְׁבָטִים. לֹא בִּשְׂכַר מְרוּדָךְ שֶׁנָּהַג כָּבוֹד בְּאָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם יָצָא מִמֶנּוּ נְבוּכַדְנֶצַּאר. לֹא בִּשְׂכַר אֲגָג שֶׁהָיָה בּוֹכֶה וּמִתְאַנֵחַ בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין וְאָמַר אוֹי לוֹ שֶׁמָא יֹאבַד זַרְעוֹ יָצָא מִמֶנוּ הָמָן.
מצ׳י אלי אסמעיל פתזוג׳ במחלת אבנה אסמעיל בן אברהים אכ׳ת נביות לתכון לה זוג׳ה מע נסאיה.
הלך אל ישמעאל ונשא את מחלת בת ישמעאל בן אברהם, אחות נביות, להיות לו לאישה עם נשותיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

(ט) אחות נביות – ממשמע שנאמר: בת ישמעאל, יודע אני
כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1. בכ״י פירנצה III.3 כתוב: ״איני יודע״.
שהיא אחות נביות (בראשית כ״ה:י״ג). אלא למדנו שמת ישמעאל משייעדה לעשו קודם נישואין, והישיאה נביות אחיה. ולמדנו שהיה יעקב באותו פרק בן ס״ג, שהרי ישמעאל היה בן ע״ד כשנולד יעקב,⁠
בכ״י פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155 נוסף: ״י״ד שנה היה גדול מיצחק, ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם הרי שבעים וארבע״. בכ״י ליידן 1 בא קטע זה בגיליון. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5 קטע זה חסר.
ושנותיו קל״ז, שנאמר: ואלה שני חיי ישמעאל וגו׳ (בראשית כ״ה:י״ז). נמצא יעקב כשמת ישמעאל, בן ס״ג היה, ולמדנו מכאן שנטמן בבית עבר י״ד שנה ואחר כך הלך לחרן, שהרי לא שהה בבית לבן לפני לידתו של יוסף אלא י״ד שנה, שנאמר: עבדתיך י״ד שנה בשתי בנותיך
כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״בנות״.
ושש שנים בצאנך (בראשית ל״א:מ״א), ושכר הצאן משנולד יוסף היה, שנאמר: ויהי כאשר ילדה רחל וגו׳ (בראשית ל׳:כ״ה), וכתוב: ויוסף בן ל׳ שנה כשמלך (בראשית מ״א:מ״ו), ומשם עד שירד יעקב למצרים ט׳ שנים – ז׳ של שובע ושנתים של רעב (בראשית מ״ה:ו׳), ויעקב אמר לפרעה: ימי שני מגורי ק״ל (בראשית מ״ז:ט׳). צא וחשוב: י״ד שלפני לידת יוסף, ול׳ של יוסף, וט׳ משמלך עד שבא יעקב, הרי נ״ג, וכשפרש מאביו היה בן ס״ג, הרי קי״ו. והוא אמר: ק״ל (בראשית מ״ז:ט׳), הא למדת שלאחר שקיבל הברכות נטמן
כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, פירצה III.3 נוסף כאן: ״בבית עבר״.
י״ד שנה.⁠
כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155. בדפוס אלקבץ נוסף כאן: ״אבל לא נענש עליהם בזכות התורה, שהרי לא פירש יוסף מאביו אלא עשרים ושנים דהיינו מי״ז עד ל״ט כנגד י״ד⁠(!) שפירש יעקב מאביו ולא כבדו, והם עשרים בבית לבן, ושתי שנים ששהה בדרך, כדכתיב ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות, ופירשו רבותינו זכרונם לברכה מזה הפסוק ששהה י״ח חדשים בדרך, דבית הוה בימות הגשמים וסכות הוה בימות החמה, ולחשבון הפסוקים שחשבנו לעיל משפירש מאביו עד שירד למצרים שהיה בן מאה שלשים שנים, שם אנו מוצאים עוד ארבע עשרה שנים, אלא ודאי נטמן בבית עבר בהליכתו לבית לבן ללמוד תורה ממנו, ובשביל זכות התורה לא נענש עליהם ולא פירש יוסף ממנו אלא עשרים ושתים שנה, מדה כנגד מדה״.
על נשיו – הוסיף רשעה על רשעה, שלא גירש את הראשונות.
(סיום) חסלת ואלה.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

(9) אחות נביות THE SISTER OF NEBAIOTH – By a logical inference from what is stated that she was "the daughter of Ishmael" would I not know that she was the sister of Nebaioth? But the words are added to tell us that Ishmael died after he had betrothed her to Esau and before her marriage, and that her brother Nebaioth gave her away in marriage And we may learn, also, that Yaakov was at that period sixty-three years old For Ishmael was seventy-four years old when Yaakov was born – since Ishmael was fourteen years older than Yitzchak, and Yitzchak was sixty when they (Yaakov and Esau) were born, making seventy-four and his (Ishmael's) years were one hundred and thirty seven – as it is said "And these are the years of Ishmael etc.⁠" (Bereshit 25:17) – consequently when Ishmael died Yaakov was sixty-three years old. We learn from this that he (Yaakov) concealed himself in Eber's School for fourteen years and only after that did he proceed to Haran. For before Yosef's birth he had stayed in Laban's house only fourteen years, as it is said "I served you fourteen years for your two daughters and six years for your flock" (Bereshit 31:41), and he received the sheep as wages only after Yosef was born, for it is said "And it came to pass when Rachel had borne Yosef etc.⁠" (Bereshit 30:25). [that Yaakov wished to leave Laban and he agreed to remain with him on condition of receiving certain sheep as wages]. Now Yosef was thirty years old when he became ruler in Egypt, and from then until the time that Yaakov came down to Egypt was nine years – seven of plenty and two of famine – and Yaakov then said to Pharaoh, "The days of the years of my pilgrimage are a hundred and thirty years" (Bereshit 47:9). Go and calculate: the fourteen years he passed with Laban before Yosef's birth, and the thirty years of Yosef's life before he became ruler and the nine years from when he became ruler until the time that Yaakov came to Egypt make fifty three years from the time he joined Laban until the time he came to Egypt But when he parted from his father he was sixty-three years old, as shown above, so that you have 116 years as his age when he came to Egypt, on the assumption that the fifty-three years he spent with Laban etc. began immediately after he had left his father. But he (Yaakov) himself said to Pharaoh, "[I am] one hundred and thirty years". So you see that fourteen years are missing on this assumption. Thus you learn that after he had received the blessings he concealed himself in Eber' School for fourteen years (Megillah 17a). But he received no punishment for them (these fourteen years) on account of the merit of having studied the Torah in Eber's School during that period For Yosef was separated from his father only twenty-two years – that is, from the age of seventeen to that of thirty-nine – corresponding to the twenty-two years during which Yaakov was separated from his father and could not perform the duty of honoring him (by actively attending to his needs), viz, the twenty years he spent in Laban's house and the two years he passed in traveling home – for it is written (Bereshit 33:17) with regard to his journey homewards, "And Yaakov built him a house and made booths for his cattle", and our Rabbis, of blessed memory, inferred (Megillah 17a) from this verse that during his travels he passed eighteen months at Succoth, since a house means a dwelling for the rainy season, and "booths" means for the summer time. And this statement that the study of the Torah protects one from punishment fits in with the calculation which we made above, based upon the Sacred Text, regarding the period from when he left his father until the time when he went down to Egypt at the age of 130 years, where we found a surplus of 14 years, so that he must have been absent from his father for 36 years. But we may regard it as certain that when on his journey to Laban he concealed himself in Eber's house it was for the purpose of studying the Torah with him and that because of the merit of studying the Torah he received no punishment for them (those fourteen years) so that Yosef was separated from him only twenty-two years "measure for measure" (Megillah 17a). Thus far (beginning at "But he received no punishment") is found in an old Rashi text.
על נשיו BESIDES HIS FORMER WIVES – He added wickedness to wickedness for he did not divorce his first wives (Bereshit Rabbah 67:13).
(Conclusion) The end of Parashat Veeleh.
וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת
שמחל לו הקדוש ברוך הוא. ב״ר שם. ומדרש שמואל שם.
שמחל לו הקב״ה. ולהלן הוא אומר בשמת בת ישמעאל (בראשית ל״ו:ג׳).
שנתבשם דעתו עליה. ב״ר שם.
שנתבשם דעתו עליה.
בת ישמעאל בן אברהם – נתייחס ישמעאל לאברהם.
כלומר עשה תשובה. ב״ב ט״ז ע״ב.
כלומר עשה תשובה. כמו שפירשנו למעלה.
תקבר בשיבה טובה שעשה ישמעאל תשובה בחייו. ב״ר פל״ח. ורש״י עה״ת בפסוק תקבר בשיבה טובה בשרו שיעשה ישמעאל תשובה בימיו.
תקבר בשיבה טובה (שם ט״ו:ט״ו). שעשה ישמעאל תשובה בחייו.
אחות נביות
מלמד. סדר עולם פ״ב. ומגילה י״ז ע״א שאין ת״ל אחות נביות ומה ת״ל אחות נביות. מלמד שקדשה ישמעאל ומת והשיאה לעשו נביות אחיה. ועיין רש״י עה״ת וברש״י בגמרא שם.
מלמד שקדשה ישמעאל אביה ומת. והשיאה נביות אחיה.
על נשיו
לא הוציא הראשונות. וכן הביא רש״י עה״ת הוסיף רשעה על רשעתו שלא גרש את הראשונות. ועיין ב״ר פס״ז בש״ר אלעזר.
לא הוציא הראשונות אלא הוסיף על חטאתו פשע.
לו לאשה
מין במינו. עיין ב״ק צ״ב ע״ב.
מין במינו. אין צדיק מדבק אלא בצדיקים כמותו.
סליק פרשת תולדות.
וילך עשו אל ישמעאל – א״ר יהושע בן לוי נתן דעת להתגייר:
ויקח את מחלת – זו בשמת, ולמה קוראה מחלת, שמחל לו הקב״ה. בשמת שנתבסמה דעתו עליה:
בת ישמעאל בן אברהם – שנתייחס אחר אברהם, לומר שעשה תשובה בימי אברהם כמו שדרשנו:
אחות נביות – שקידש ישמעאל לעשו ומת ישמעאל עכשו כשיצא יעקב מבאר שבע ובאותו פרק הלך עשו אצל נביות אחיה והשיאה לו:
על נשיו – שלא הוציא את הראשונות אלא כוב על כוב תוספת על בית מלא:
לו לאשה – מין במינו שראוי לרשע להתחתן ברשע, ולהצדיק עם הצדיקים, וזכר לדבר כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו (בן סירא יג):
בימי ר׳ חייא בא זרזיר בארץ ישראל שאלו אותו תלמידים ר׳ טמא הוא או טהור, אמר להם שאוהו על הגג ואתם מבחינים על הגג, בא עורב המצרי ושכן עליו, אמר להו לא הלך העורב אצל הזרזיר אלא מפני שהוא מינו, וכתיב ואת כל עורב למינו (דברים יד יד):
(סיום) ורבותינו דרשו לא פסקה ישיבה מאבותינו, אברהם זקן יושב בישיבה היה, שנא׳ ואברהם זקן (בראשית כד א), וכן יצחק, [שנאמר ויהי כי זקן יצחק (שם כז א)], וכן יעקב, דכתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן (שם מח י), וכן אבותינו במצרים, שנא׳ לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג טז), וכן במדבר, שנאמר ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה (שם כד יד):
ולמה כהו עיני יצחק, א״ר יהודה בר סימון אברהם תבע את הזקנה והותחלה ממנו, יצחק תבע את היסורין, אמר רבש״ע אם אדם מת בלא יסורין מדת הדין מתוחה כנגדו, א״ל הקב״ה חייך יפה תבעת, וממך אני מתחיל, לכך נאמר ויהי כי זקן יצחק וגו׳. יעקב תבע את החולי אמר לפניו רבש״ע אדם מת בלא חולי ואינו מישב בין בניו, ומתוך שהוא חולה ב׳ או ג׳ ימים מיישב בין בניו, א״ל הקב״ה חייך יפה תבעת, וממך אני מתחיל, לכך נאמר הנה אביך חולה:
ותכהינה עיניו מראות – א״ר אליעזר בן עזריה מראות ברעתו של אותו רשע אמר הקב״ה יהא צדיק זה יוצא לשוק והבריות יאמרו זה אביו של אותו רשע, הריני מכהה עיניו ויושב, זש״ה בקום רשעים (יתר) [יסתר] אדם ובאבדם ירבו צדיקים (משלי כח כח). מכאן אמרו כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע עיניו כהות, בן רשע מיצחק, תלמיד רשע מאחיה השלוני, שהעמיד את ירבעם, ולכך כהו עיניו, שנא׳ (ואחיה) [ואחיהו] לא יכול לראות כי קמו עיניו משיבו (מלכים א יד ד):
ד״א: מראות – מי גרם לו, קללה שקילל אבימלך, שנא׳ הנה [הוא] לך כסות עינים (בראשית כ טז), כמו שדרשנו:
ד״א: מראות – מכח הראייה בשעה שנעקד על גבי המזבח בכו מלאכי השרת, שנאמר הן אראלים צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיה לג ז), ונזלו דמעות מעיניהם לתוך עיניו, והיה רשומות בתוך עיניו, וכיון שהזקין כהו עיניו, ועוד שהציץ ותלה עיניו וראה שכינה, אמר הקב״ה אם אני הורגו מכריע את אברהם אוהבי, אלא הריני גוזר שיכהו עיניו לעת זקנה:
ד״א כשהיה הולך כנגד בתי ע״ז של עשו ראה מקטיר לע״ז ונשא לו פנים ולא דנו למיתה, ויצא עשנה של קטורת תועבה לעיניו וכהה מאורו:
ויקרא את עשו בנו הגדול – ערב פסח היה א״ל בני הלילה הזה הקב״ה דן את העולם על תבואות שבשדות, ואוצרות טללי ברכה מתפתחין, והוא מועד שמור לנסים לדורות וטוב הוא לקבל ברכה:
בנו הגדול – אם בעיניכם גדול, בעיני הוא קטן, שנא׳ הנה קטן נתתיך בגוים (ירמיה מט טו), ואם גדול הוא, לקבל תורא טבחא, זש״ה כי זבח לו בבצרה וטבח גדול בארץ אדום (ישעיה לד ו):
ויאמר אליו הנני – עליו הכתוב אומר גם כי יחנן קולו אל תאמין [בו] כי שבע תועבות בלבו (משלי כו כה), חזקיה תרגמינא אמר על שבע תועבות בלבו אתה מוצא תועבה אחת בתורה, היא הכשפניות, וכתיב בה עשר תועבות, שנא׳ ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו׳ (דברים יח י), וכתיב וחובר חבר ושואל אוב [וידעוני] ודורש אל המתים (שם שם יא), וכאן שכתוב שבע תועבות, עשר על כל אחת הרי ע׳:
לא ידעתי יום מותי – תני ז׳ דברים מכוסים מבני אדם, עת המיתה, שנא׳ [כי גם] לא ידע האדם את עתו וגו׳ (קהלת ט יב), ומה שבלב חבירו, שנאמ׳ כי המשפט לאלהים הוא (דברים א יז). ואיזה דרך הרוח לגוף, הוולד במעי אמו, [שנאמ׳] כאשר אינך יודע (איזה) [מה] דרך הרוח (בעצמים) [כעצמים] בבטן המלאה (קהלת יא ה), ובמה אתה משתכר, [שנאמר] (זו) [זה] מתת אלהים היא (שם ה יח), ומתי שיכלה מלכות הרשעה, שנ׳ יום נקם בלבי (ישעיה סג ד), ומתי גאולה באה שנ׳ בעתה אחישנה (שם ס כב):
ועתה שא נא כליך – כלומר נשא נא כליך לא תאכילני מן הגזל:
ד״א: שא נא כליך – מלשון (חרב שנונה) [וחרב וחץ שנון] (משלי כה יח), חיצי גבור שנונים (תהלים ק״כ:ד׳), ואני המחבר אומר השאה ממש, לשון השחזה, כדאמרי׳ אין משחיזין את הסכין במשחזת של אבן, אבל משיאין אותו על גבי חברתה, א״ל בבקשה ממך השחז כליך ואל תאכילני נבילות:
וצודה לי צידה – רבותינו דרשו אם למסרת, ה״א יתירה, רמז לו בה׳ על ה׳ הלכות שחיטה, שלא יתמהמה בין תחילת שחיטה לסופה, כדי שחיטת בריה אחרת כיוצא בה, ושלא יכרות הסימנים בבת אחת בסכין קטן בלא הולכה והובאה כחיה הדורסת, ושלא יחליד המאכלת בין עור לבשר או בין בשר לסימנין, או בין סימן לסימן כחולדה המסתתר בעקרי הבתים, ושלא ישחוט משיפוי כובע ולמעלה כלפי הראש, ושלא יעקר הסימנים ביד או בדחיפת רגל הבהמה בקיר, וכאן זכרתים, והקב״ה יזכני לכבדו כהמה לדורשו במקומו ורמוזות בפסוק וזבחת כאשר צויתיך:
ד״א שא נא כליך – רמז לו שעתיד להתחבר עם מלכות בבל להוציא כלי בית אלהים לבית אוצר אלהיו, [שנאמר ואת הכלים הביא בית אוצר אלהיו (דניאל א ב)]:
תליך – רמז לו שיגדל כבודו במלכות מדי ופרס ועתיד לתלותו, שנאמר ויתלו את המן (אסתר ז י):
וקשתך – רמז לו שעתיד להתחבר עם מלכות יון, שנאמר קשת גבורים חתים (שמואל א ב ד) וכתיב כי דרכתי לי יהודה קשתי מלאתי אפרים עוררתי בניך ציון על בניך יון (ושמתים) [ושמתיך] כחרב גבור (זכריה ט יג):
וצא השדה – רמז לו שעתיד להיות מלכות רביעית שלו, שנאמר ארצה שעיר שדה אדום (בראשית לב ד):
וצודה לי צידה – בנים המתייחסים אתה עתיד לצודם אבל לבסוף אתה מצוד אמן בימינו:
לך נא אל הצאן – א״ר לוי לך וקדם את האומה [שמשולה לצאן], כענין שנאמר (ואתה) [ואתן] צאני (וצאן) [צאן] מרעיתי (יחזקאל לד לא):
וקח לי משם שני גדיי עזים טובים – ר׳ ברכיה בשם ר׳ אליעזר טובים לך וטובים לבניך, טובים לך שתקבל הברכות על ידיהן, וטובים לבניך שעל ידיהן מתכפר להן ביום הכפורים:
איש שעיר – איש שידן, כדכתיב ושעירים ירקדו שם (ישעיה יג כא):
ואנכי איש חלק – כדכתיב כי חלק ה׳ עמו (דברים לב ט):
כמתעתע – כמת תועה ועובד ע״ז, כדכתיב הבל המה מעשה תעתועים (ירמיה י טו):
אנכי עשו בכורך – עשו הפסיק הענין. ד״א אנכי עתיד לקבל עשרת הדברות, אנכי ה׳ אלהיך (שמות כ ב):
מה זה מהרת למצוא בני – מה זה קראתה לאביך למצוא הברכות י״ב שנה לשנותיו, אביך נתברך בן ע״ה שנה, שנא׳ ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו (בראשית כה יא). אברהם היה בן קע״ה שנה, טול ק׳ עד שלא נולד יצחק נותרו ליצחק ע״ה שנה בעת מות אברהם, ובאותו הפרק יצחק. ויעקב נתברך בן ס״ג שנה, כדדרשינן באלה שני חיי ישמעאל (בראשית כה יז):
ויאמר כי הקרה ה׳ אלהיך לפני – אמר ריש לקיש אם לזיווגו כך המציא, דכתיב וישא עיניו והנה גמלים באים (בראשית כד סג), למאכל לא כ״ש:
א״ר אחא כעורבא דמייתי נורא לקינה, כך כשהזכיר יעקב את השם אמר יעקב הוא זה, שהרי עשו אינו מזכיר את השם, לכך אמר גשה ואמשך בני:
הקול קול יעקב – אין יעקב שליט אלא בקול, ואין עשו שליט אלא בידים. ר׳ פנחס אמר קולו של יעקב מכניס, והידים ידי עשו מבדרי ליה. א״ר ברכיה כשיעקב מכריז בקולו, הידים ידי עשו שולטות, וכשמצפצף בקולו ידי עשו רפות. ר׳ יהודה בר אלעאי בשם ר׳ היה דורש קולו של יעקב צוח ממה שעשו לו הידים ידי עשו, שהרג את חסידיו, והחריב את מקדשו:
ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו שעירות – כמשמעו:
גשה נא ושקה לי בני – אתה נושקני בקבורה ואין עשו ישקני בקבורה:
וירח את ריח בגדיו – אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו, כגון יוסי בן מסית ויקים איש צרורות, וכן הוא אומר כפלח הרמון רקתך (שה״ש ד ג), אפילו רקנין שבך מלאים מצות כרימון:
ויתן לך – לא אמר יתן אלא ויתן, כלומר יתן לך שלך, ויתן לך של אחיך, ר׳ אחא אומר ויתן לך אלהים יתן לך אלהותך, שתגזור אומר ויקם לך:
מטל השמים – זה המן:
ומשמני הארץ – זה הבאר שהיתה מעלת להם דגים שמנים ביותר:
ורוב דגן – אלו אבטיחים המסעדים ללב:
ותירוש – אלו הבתולות, שמשמחות בעליהן בחופתן כיין המשמח לבב אנוש, וכן הוא אומר ותירוש ינובב בתולות (זכריה ט יז):
דבר אחר מטל השמים – זה ציון, שנא׳ כטל חרמון שיורד על הררי ציון (תהלים קלג ג):
ומשמני הארץ – אלו הקרבנות:
ורוב דגן – אלו הביכורים:
ותירוש – אלו הנסכים:
ד״א מטל השמים – זו מקרא:
ומשמני הארץ – זו משנה:
ורוב דגן – זה תלמוד:
ותירוש – זהו אגדה:
אך יצא יצא – בב׳ קפיצות:
ויעש גם הוא מטעמים – זה שאמר הכתוב שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך (משלי ל כה), סממית היא מלכות הרשעה, שכך רמוזות בדברי אגדה ד׳ מלכיות. א״ר חמא בן חנינא באיזה כח סממית זו מתפשת ממשלה ושולטת בהיכלי מלך, בזכות אותן הידים שנתעסקו לעשות מטעמים לזקן:
ויחרד יצחק ויאמר מי איפוא – אמר מי הוא זה שנעשה סרסור ביני לבין הקב״ה שיטול אחיך הברכות, א״ר יוחנן מי שיש לו שני בנים, אחד נכנס לשרתו, ואחד יוצא לשירותו איך הוא חרד לכך אלא בשעה שנכנס עשו נכנס הגיהנם עמו. ר׳ נתן בשם רב אחא אמר התחילו כותלי הבית להיות מרתתין, הוא שיצחק אמר מי איפוא. א״ר יהושע בן לוי כל אותו היום היה עשו צד צביים וכופתן, ומלאך בא ומתירן, עופות וקושרן, ומלאך בא ומפרידן, כדי שלא ימהר וימצא את יעקב עומד לפני אביו, ועליו הכתוב אומר לא יחרוך רמיה צידו (משלי יב כז), לא יאחר הק׳ ולא יאריך רוחו לא לרמאי ולא לצידו:
ויצעק צעקה גדולה ומרה – א״ר חנינא כל האומר הקב״ה וותרן הוא יוותרון מעיו, אלא מאריך חימה. זעקה אחת זעק לאביו, היכן נפרע בשושן דכתיב במרדכי (ויצעק צעקה) [ויזעק זעקה] גדולה ומרה (אסתר ד א):
בא אחיך במרמה – ר׳ יוחנן אמר בחכמת תורתו:
ויאמר הכי קרא שמו יעקב – רשב״ל אומר התחיל מחכך בגרונו ואמר את בכורתי לקח ושתקתי והנה עתה לקח את ברכתי:
ולך איפוא – ברם לך פיתא:
ועל חרבך תחיה – א״ר לוי על חרבך ואתחי:
ויוגד לרבקה – א״ר חגי אמהות נביאות היתה בהם, ורבקה מן האמהות היא. ר׳ ברכיה בשם ר׳ יצחק אפילו הדיוט אינו חורש תילים, ואומר אל תגעו במשיחי (תהלים קה טו):
מתנחם לך להרגך – כמת שהוא תולה עליך. ויש אומרים מתנחם מתיעץ בלבו להורגך:
וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת – א״ר אליעזר אילו הוציא את הראשונות יפה עשה אלא כוב על כוב, כלומר על חטאתו הוסיף פשע. דרש ר׳ יודן בשם ר׳ אייבו בפשע שפתים מוקש רע ויצא מצרה צדיק (משלי יב יג), ממרד שמרדו עשו וישמעאל באת להן תקלה. ויצא מצרה צדיק זה יעקב, שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע (בראשית כח י), ושם נתגדל והצליח ששמע לאביו ולאמו, עליו הכתוב אומר אורח חיים למעלה למשכיל:
שלמה פרשת ואלה תולדות יצחק, ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לליקוחי הרשע זיווגי הצדיק זה שלש וזה ארבע, ללמדך שאין זיווגו של אדם אלא מאת הקב״ה, ושלש שעות בכל יום הקב״ה עוסק ומזווג זוגות, יש נושא במקומו, כגון אברהם לשרה, ויש שהאשה הולכת אל האיש, כגון רבקה ליצחק, ויש שהאיש הולך אצל האשה, כגון יעקב לנשיו, שנא׳ אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות (תהלים סח ז), רננו צדיקים בה׳ לישרים נאוה תהלה (שם לג א), אמר דוד משיח ה׳ במה ראוי לצדיקים לרנן ולהתפאר בבוראו, שהרי לא שם חוקות שמים וארץ אלמלא בריתות אשר עמהם, והוא משנה תפקידם, להודיע אהבתו בעבדיו, פעמים מדמים שמש וירח לעיני כל פעמים משקיע השמש לפני תקופתה, כדכתיב וילן שם כי בא השמש (בראשית כח יא), פעמים לפני עתו מוצאו, כדכתיב ויזרח לו השמש (שם לב לב), לפיכך נאה להם להשתבח בתפילתם:
ולקח את בת ישמעאל ממשפחת אברהם – חשב בלבו שמא מעתה אזכה לנחלת אברהם.
אחות נביות – לפי שהיה ראשון שבבני ישמעאל קורא אותה אחות נביות. וכן: ותקח מרים הנביאה אחות אהרן (שמות ט״ו:כ׳), לפי שאהרן נולד קודם משה קורא לה אחות אהרן. אבל במקום שהזכיר משה ואהרן בפסוק אחד קורא אותה אחותם, כדכתיב: ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחותם (במדבר כ״ו:נ״ט). וכן: ואחות לוטן תמנע (בראשית ל״ו:כ״ב), לפי שהיה ראשון, כדכתיב: לוטן ושובל וצבעון וענה (בראשית ל״ו:כ׳).
He then married Ishmael's daughter, a member of Abraham's family, thinking, "Perhaps now I will merit Abraham's inheritance.⁠"
See similarly Driver and Dillmann.
'Ahot SISTER OF NEBAIOTH: Since Nebaioth was Ishmael's oldest son, Mahalath is called "the sister of Nebaioth.⁠"
Rashbam's explanation is opposed to that of Rashi who, following Meg. 14a, argued that the phrase, "sister of Nebaioth,⁠" implies that by this point Ishmael was dead. The phrase, according to Rashbam, should offer no difficulty; it is standard biblical style to refer to a woman as the sister of her eldest brother. Cf. Ibn Ezra and R. David Qimhi who attempt to find other reasons for the inclusion of that phrase.
Similarly, "Then Miriam the prophetess, Aaron’s sister, took ...⁠" (Ex. 15:20). Since Aaron was older than Moses, Miriam is called "Aaron's sister.⁠" However, if Moses and Aaron are both mentioned in the same verse, then she is referred to as "their sister,⁠" as it is written, "She bore to Amram Aaron and Moses and their sister Miriam" (Num. 26:59). Similarly (Gen. 36:22), "Lotan’s sister was Timna,⁠"
Again Rashbam's comment is directed against Rashi's understanding of 36:22. See Rashi, Rashbam and my notes ad 36:12.
since Lotan was the eldest son, as it is written, "Lotan, Shobal, Zibeon, Anah …" (Gen. 36:20).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

וילך עשו אל ישמעאל – לפי הפשט: לבית ישמעאל, כי כבר הוא נפטר. שהרי זה היה כשהלך יעקב לחרן – היה בן ע״ז שנה, שהרי חי יעקב אחר שהלך ללבן ע׳ שנה: כ׳ שעמד בבית לבן, ויוסף היה בן שש כשיצא מבית לבן, ונמכר בן י״ז, וי״ד קודם שנולד יוסף, הרי ל״א {מ}⁠שבא ללבן, ואחר
בכ״י מינכן 52: ואתם.
כ״ב שנה למכירתו הלך יעקב למצרים, וחי י״ז במצרים, הרי ע׳. ויעקב חי קמ״ז שנים, נמצא בן ע״ז כשבא לחרן, כי ע׳ וע״ז קמ״ז.
בכ״י מינכן 52: וקמ״ז.
וכשמת ישמעאל, לא היה יעקב כי אם בן ס״ג כשמת ישמעאל. נמצא, כשבא לחרן, כבר נפטר זה ארבע עשרה שנה.
ורבותינו פירשו (בבלי מגילה י״ז.): אל ישמעאל דווקא, כי אז היה חי ובאותו פרק מת. ואותם י״ד שמש בבית עבר, ובן ע״ז בא לחרן. וסדר שני יעקב: בן ס״ג היה כשמת ישמעאל, ובן ע״ז בא לחרן, ובן פ״ד נשא רחל ולאה, ובן צ״א נולד לו יוסף, ובן צ״ז יצא מחרן, ובן ק״ח כשנמכר יוסף, ובן ק״כ כשנפטר יצחק, ובן ק״ל כשהלך למצרים, ועשה י״ז במצרים, הרי קמ״ז. ויוסף בן נ״ו כשנפטר אביו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וילך עשו אל ישמעאל – ESAV WENT TO YISHMAEL – According to the plain meaning: To the house of Yishmael, because he had already passed away. For this was when Yaakov went to Charan – he was seventy-seven years old, because Yaakov lived after he went to Lavan seventy years: 20 that he stayed in the house of Lavan, and Yosef was 6 years old when he [Yaakov] left the house of Lavan, and he [Yosef] was sold at age 17, and 14 years [of the 20 years in Lavan's house were] before Yosef was born, which is 31 {from} when he came to Lavan. And after 22 years from his [Yosef's] sale, Yaakov went to Egypt, and lived 17 years in Egypt, which is 70. And Yaakov lived 147 years, which makes him 77 when he came to Charan, because 70+77=147. And when Yishmael died, Yaakov was only 63 when Yishmael died. Which means, when he came to Charan, he was already dead for 14 years.
And our Rabbis explained (Bavli Megillah 17a): TO YISHMAEL specifically, because he was alive then and died in that period. And those 14 he served in the house of Ever, and came at age 77 to Charan. And the order of the years of Yaakov: He was 63 years old when Yishmael died, and 77 when he came to Charan, and 84 when he married Rachel and Leah, and 91 when Yosef was born to him, and 97 when he left Charan, and 108 when Yosef was sold, and 120 when Yitzchak died, and 130 when he went to Egypt, and he spent 17 years in Egypt, which is 147. And Yosef was 56 years old when his father died.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

וירא. וילךאחות נביות – כי היה נביות בעל השם, וכן: אחות לבן (בראשית כ״ה:כ׳), אחי יפת.
על נשיו – על נשיו החתיות, לקח זאת למעלה וליתרון.
וילך...אחות נביות. This Nevayot was an extremely well known personality, and so was his sister. (25,20) Compare also the formulation in Genesis 10,21 which shows that Yaphet was a well known personality.
על נשיו, he married Machalat in addition not instead of his other wives. She was to represent a higher level of spirituality in Esau’s household. His other wives now occupied a socially inferior status.
וביאורו על נשיו – כדי לבאר לנו שאע״פ שנשמע לרצון אביו בקחתו אשה מזולת בנות כנען, לא נשמע לרצונו לפרוש מבנות כנען, הגם שנתברר לו כי הן רעות בעיניו
ריד. ר״ל שב׳על נשיו׳ מדגיש הכתוב גנותו של עשו [והשוה פירוש רבנו לעיל (כו:לד) על הרע והטוב בלקיחת עשו את נשיו הכנעניות]. והשוה פרש״י: ׳הוסיף רשעה על רשעתו, שלא גירש את הראשונות׳, וראה כעי״ז ברמב״ן לעיל (פסוק ה). וזאת בניגוד לדעת הרד״ק שפירש ׳על׳ מלשון מעלה: ׳על נשיו – החתיות, לקח זו למעלה וליתרון׳.
.
וילך עשו אל ישמעאל – שנו רבותינו בהחובל אמרי אינשי דיקלא בישא גבי קינא דשרכי פר״ש: אלנות בטלים ואין עושין פרי. כמו גברא שרכא בטל כלומר דרך דקל רע ליגדל בצד אלני סרק דבר זה כתוב בתורה וילך עשו אל ישמעאל שנוי בנביאים ויתלקטו אל יפתח אנשים רקים (שופטים י״א:ג׳). ומשלש בכתובים כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו. אפילו לספר בן סירא קרי התלמוד כתובים.
ויקח את מחלת בת ישמעאל – אמר עשו בברכות אחרונות הללו נתן יצחק ליעקב את ארץ כנען שנתנה לאברהם וצוה לו לקחת אשה ממשפחתו ושלא מבנות כנען לקחה ומה שנשאתי מבנות כנען הפסיק ממני ארץ כנען, הלך ולקח לו את בת ישמעאל אמר שמא מעתה אזכה לנחלת אברהם.⁠
שאוב מרשב״ם.
אחות נביות – הגדול באחיו.⁠
שאוב מרשב״ם.
נשלם סדרא דפרשת תולדות
וילך עשו אל ישמעאל, "Esau went to Yishmael;⁠" Our sages in the Talmud Baba Kamma 92, refer to a popular proverb saying that palms that do not produce fruit are usually found near other non fruitbearing trees. Rashi understands the proverb as an allusion to wicked people keeping company with other wicked people. Our verse describing Esau as going to Yishmael to choose another wife is quoted as the Scriptural source for this proverb. We have a similar verse in the Book of Prophets Judges 11,3 where Yiftach is described as having kept company with common criminals. A third verse confirming this is found in Scriptures where we are told that birds keep company with other birds of the same species, and human beings with like minded other human beings. (no source specified) Apparently the verse is found in the book Ben Sira, a text often quoted by the Talmud but not part of the Holy Scriptures. ויקח את מחלת בת ישמעאל, "he married Machalat daughter of Yishmael.⁠"Esau reasoned as follows: Yitzchok promised Yaakov the land of Canaan as the land of Israel in his second blessing. He also told him to take a wife from his own family but not from the Canaanites. Now that I married such women, this nullified my claim to the land of Canaan in the future. The only way he saw to overcome this obstacle was by marrying a descendant of Avraham, i.e. a daughter of Yishmael.
וילך עשו אל ישמעאל – בשעה שהודה יצחק על הברכות ליעקב אמר עשו אלך ואתחתן לישמעאל ואתן לו עצה להרוג את יצחק מפני הבכורה כי הוא הבכור ואבי ירש הכל ואהיה גואל הדם ואהרוג את ישמעאל ולא יהיה ליעקב שום קרוב ואהרגהו בסתר שלא יראני שום אדם. ובאותה שעה שחשב עשו אותה מחשבה עבר לפני מדרשו של שם. א״ל שם. רשע מתי חשבת זאת המחשבה הרעה. א״ל עשו מי הגיד לך. א״ל הקב״ה הגיד לי שהיה שם בשעת מחשבתך. והיינו דכתיב ביחזקאל יען אמרך על שני הגוים ועל שני הממלכות לי הם וה׳ שם היה. שני הגוים יצחק וישמעאל. ובקשת לך כל הממלכות. אבל ה׳ שם היה שהגיד הדבר. (אש״ה לפ״ז א״ש הא דקאמר עשו יקרבו ימי אבל אבי שכל זה עלה במחשבתו של עשו שילך ויתחתן עם ישמעאל כדי שיהרוג יצחק אביו ולבסוף יהרוג יעקב ודבר זה הוגד לרבקה ברוה״ק ואמרה לו ליעקב קום ברח לך וכו׳ והשתא לק״מ ממ״ש בד״ה יקרבו ימי וכו׳ ונכון).
וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל וכו׳. מחלת בת ישמעאל היא בשמת, בתחלה היתה מבושמת במעשה ידיה קודם שנשאה, ולאחר שנשאה היתה בבית בעלה ותפשה מעשיו הרעים ונקראת מחלת לשון חולי ולא עשתה תשובה כאביה, לכך פסיק בין מחלת לבת ישמעאל בן אברהם, שלא נשאת לעשו אלא לפי שהוא בן אברהם.
ד״א מחלת – מכאן (ירושלמי בכורים פ״ג ה״ג) שהנושא אשה מולין לו עונותיו. לכם נהגו להתענות החתן ביום הנשואין, כי הוא יום הכפורים שלו. וכמו שיש מן מתן תורה עד יום הכפורים ק״כ ימים, כך יש ק״כ תיבות בברכת נשואין.
(סיום)
חסלת ואלה תולדות
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ובראות עשו כל הדברים האלה חשב בלבו שבעבור נשיו הפסיד ברכותיו ואמו הית׳ בעוכריו וגם אביו ולכן הלך אל ישמעאל לפי שהיה בן אברהם ולקח את מחלת בתו לאשה וגם בזה שכל ידיו לפי שאם היו רעות בנות כנען ובעבורם הפסיד את ברכותיו הי׳ לו לעזוב אותם והוא לא עשה כן אבל לקח את מחלת בת ישמעאל לאשה על נשיו והוסיף בנשי׳ ולא גרע ברוע. והותרו עם מה שפירשתי בזה השאלות הי״ט והכ׳ האחרונות. ובזה נשלם פירוש הסדר הזה והתהלה לאל אמן.
[א] וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת
[1] מגילה פרק ראשון דף יז ע״א (מגילה יז.)
[2] בבא קמא פרק שמיני דף צב ע״ב (בבא קמא צב:)
אחות נביות. ואם תאמר שהכתוב בא להגיד כי היו לישמעאל נשים הרבה, ומאותה אשה שהיתה לו נביות נשא גם כן מחלת, זה אינו, דהשתא נמי לא ידעינן אותה האם, דהא לא נזכרת אם נביות בקרא. ואם תאמר דילמא זמן רב היה בין הקדושין ובין הנשואין, ואחר שקדשה זמן הרבה – נשאה, דעכשיו לא ידענו בן כמה נתברך יעקב, ואין זה קשיא, דכיון דהלך אל ישמעאל מפני כי רעות בנות כנען בעיני אביו (פסוק ח), אם כן בודאי מיד נשאה, כדי להראות לאביו כי נשא אשה כשירה. ועוד למה נאמר שהיה זמן הרבה, כי אף לבתולה אין נותנין יותר משנים עשר חודש:
אֶת: במקף. [אֶת⁠־].
מַחֲלַת: בנ׳ ספרדי׳ מדוייק׳ ובדפו׳ קדמון המ״ם בקמץ <וכ"כ א"ת>. והחי״ת בשוא ופתח בכל הספרי׳,
והמדפיס: ד, ונציה ש״ז.
והמדפיס כתבו בשוא לבדו, וכבר השיג עליו בעל א״ת.⁠
נוסח דפוס ונציה רפ״ד-רפ״ו הוא במ״ם פתוחה. מלשונו של נורצי משתמע שהוא מכריע, בעקבות א״ת, שהמ״ם קמוצה. ניקודו של הדיבור המתחיל פה הוא כנראה פרי שגגה או חוסר הקפדה. וראה במבוא, (על נוסח בני תימן, מָחֳלַת (בחטף קמץ במ״ם), ראה למשל ר׳ יחיא צלאח, שו״ת פעולת צדיק, חלק א, ירושלים תשל״ה, ד״צ ירושלים תש״ו).
[מָחֲלַת?].
ולמדנו מכאן שנטמן בבית עבר י״ד שנה ואחר כך הלך לחרן כו׳. וקשה דמ״ש דנקט הכא עבר ולעיל גבי לדרוש את ה׳ (בראשית כ״ה:כ״ב) נקט שם וגבי ויתרוצצו (שם) נקט שם ועבר וי״ל דכיון שנקט סתם ויתרוצצו ללמד ולהורות דכשהלכה לבתי מדרשות היה יעקב מפרכס לצאת ושם ועבר שתי בתי מדרשות היו דכתיב (לעיל כ״ה:כ״ז) ויעקב איש תם יושב אוהלים ופי׳ מסתמא על שניהם נאמר וגבי ותלך לדרוש את ה׳ הואיל והלכה אל א׳ ודאי הלכה לשם דהוא היה אבי אביו של עבר והיה גדול ממנו ומה שנקט הכא עבר לבד משום דשם כבר מת היה באותה שעה:
We learn from this that he hid in the house of Eiver for fourteen years and afterwards went to Charan. Question: Why does Rashi here mention [only] Eiver, while when explaining the verse "She went to inquire of Hashem" (25:22), he mentions [only] Sheim, and when explaining the words "They clashed" (ibid), he mentions [both] Sheim and Eiver? The answer is: "They clashed" is a blanket statement. When she would pass houses of Torah study, Yaakov would agitate and rush to come out. Sheim and Eiver had different study halls, as it is written (25:27): "Yaakov was a man without fault, dwelling in tents,⁠" [in the plural form. See Rashi there.] Assumedly, Scripture means that Yaakov agitated by both tents. But regarding "She went to inquire of Hashem,⁠" Rivkah went to [only] one of them, and surely she went to Sheim, since he was the grandfather of Eiver, and greater than him. While here, Rashi mentions only Eiver because, by this time, Sheim had already died.
וילך עשו אל ישמעאל – כמו שאביו נתן רשות ליעקב ללכת מן הארץ שישבו בה אבותיו בעבור שישא אשה ממשפחתו, התיר גם הוא לעצמו להפרד מבית אביו וללכת חוץ לארץ בני ישמעאל שישבו ממדבר שור ועד חוילה לשאת אשה מבנותיו. כי אמר בלבו שהזרע אשר יוליד מהן יהיה גם כן ראוי לברכת אברהם, ושיברך אלהים את הזרע הזה גם הוא כמו שברך את הזרע מיעקב. ולכן לא גרש את נשיו שלקח מבנות כנען, כי לא לקח האשה החדשה בעבור שהיו נשיו אלא בעבור שרעות בנות כנען, וזרעם לא יבורך, ובין ילדו לו בין לא ילדו לו אין תקנה [בזיווגן ועליו לקחת]⁠
המלים מטושטשות וכתבנו לפי האומדן.
אחרת להוליד זרע שיהיה ראוי לברכה ולהודיענו שנתרחק עשו מבית אביו ומארץ כנען והתישב [בשעיר], אמר ״וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת״. שאם היה מתחתן ויושב במקומו היה לו לומר ״ויקח עשו את מחלת״. ומחשבות השם עמקו מאד, שעורר לב עשו לזה על ידי הברכה שברך יצחק את יעקב וצוהו שלא יקח אשה מבנות כנען, כדי שיתרחק עשו מאביו ומאמו ולא יגרום להם הוא ונשיו מחלת לב בעבור המשטמה שבלבו. גם שיצא לבקש לו מקום לשבת ועל די כן יירש את הר שעיר לשבתו. כי בלכתו אל ישמעאל ולקח בתו הלך עם בני ישמעאל שהיו נופלים על פני כל אחיהם.⁠
בראשית כה, יח.
וקרוב להם ארץ אדום והר שעיר, וכבואו שמה התחתן עם אחד מבני החורי
שם לו, כ.
בני שעיר ולקח את אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי
שם לו, ב.
שהיה אלוף בארץ ההיא, כמו שכתוב ״אלוף צבעון אלוף ענה״. והתישב בארץ ההיא ועלה לגדולה כמו שמצינו שהיה עוד יושב שם בשוב יעקב מפדן ארם, כמו שאמר ״וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום״
שם לב, ד.
{ולא שב עם יעקב לארץ כנען. וכן כתוב ששב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה}. וכאשר הִרְבָּה בנים לקח את הארץ מיד החורי, והיתה לו ירושה כמו שכתוב במשנה תורה.⁠
דברים ב, ה.
ומה שנאמר אחרי מות יצחק ״ויקח עשו את נשיו וגו׳ וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו וישב עשו בהר שעיר״
בראשית לו, ו.
וגו׳ ענין אחר לו ושם אפירשנו בעז״ה. ומשפטי י״י אמת שבלכת עשו להתחתן באשה טובה בעיניו לזכות להוליד בנים טובים שיירשו ארץ, זכה בדרכו לירש ״משמני ארץ״ בארץ אדום, כך נראה בעיני. ובפירוש רשב״ם ז״ל ממה שעשה יצחק ״חשב עשו בלבו מה שנשאתי מבנות כנען גזל ממני ברכת אברהם. ולקח את בת ישמעאל ממשפחת אברהם. חשב בלבו שמעתה אזכה לנחלת אברהם״ [עכ״ל]. ואם כונת הרב על עון האשה, היה לו לגרש את הראשונות! והכתוב אומר ״על נשיו״.⁠
כלומר נוסף על נשיו, ולא התחרט ממה שנשא את הראשונות. וזה שלא כדברי רשב״ם.
אולי קצר בלשונו וכונתו על הזרע.
מחלת בת ישמעאל – ולהלן אומר ״ואת בשמת בת ישמעאל״, ושם אפירשנו בעז״ה.
בת ישמעאל בן אברהם – פירש זאת בעבור מחשבת עשו שלקח זאת להנחיל ברכת אברהם לזרעו, ובהיות ישמעאל בן אברהם ראוי שמבתו יצא זרע שתירש ג״כ ברכת אביו. ולא ידע כי ישמעאל בן הגר המצרית ולא נחשב כזרע אברהם לענין הירושה, כמו שמפורש בפרשת וירא.⁠
בראשית כא, יב.
אחות נביות – פירש רש״י ז״ל ״ממשמע שנאמר בת ישמעאל איני יודע שהיא אחות נביות? אלא למדנו שמת ישמעאל משיעדה לעשו קודם נשואין, והשיאה נביות אחיה. ולמדנו שהיה יעקב באותו הפרק בן ס״ג שנה״ [עכ״ל] כמו החשבון הכתוב בפירושו, ושנטמן י״ד שנה בבית שם ועבר קודם שהלך ללבן. והדרשה הזאת אינה הסכמת החכמים כולם, כי בפרקי ר׳ אליעזר הגדול
פרק ל״ד.
אמר בן שבעים ושבע שנה היה יעקב בצאתו מבית אביו. וכן משמעות פשוטי המקראות. ויפה יתפרש לפי שאביו ישמעאל כבר מת כמה שנים קודם למעשה זה הוצרך לומר אחות נביות. השיאה נביות שהוא הבכור, ולו משפט הבכורה להשגיח על משפחת אחיו ואחיותיו במקום אביו המת. על כן כתוב ״אחות נביות״. {וללמדנו עוד שלא נשאת לעשו שלא מדעת אחיה, ואביה מת, אלא ברשות הבכור העומד במקום אביו. ולמדנו שלא היתה טינא בלב ישמעאל וזרעו על יצחק וזרעו בעבור שגרשו אברהם עם אמו וכמו שפירשנו בפרשת וירא}. ואם לא נאמר בת ישמעאל היינו טועים שהיתה אחותו מאמו שנשאת לאחר והולידה ממנו הבת הזאת, על כן נכתבו שתיהן. וענין ״וילך אל ישמעאל״, פתרונו משפחת ישמעאל או ארץ ישמעאל, כי הוא האב ועל שמו יקראו כל בניו. כמו ״כי ישמעאלים הם״,⁠
שופטים ח, כד.
״והנה אורחת ישמעאלים באה״.⁠
בראשית לז, כה.
וראב״ע ז״ל אמר ״אחות נביות. נכבד היה מכל אחיו או שהיו לישמעאל נשים רבות וזאת היתה אחות נביות״. ורשב״ם ז״ל אמר ״לפי שהיה ראשון שבבני ישמעאל קורא אותה אחות נביות. וכן ׳ותקח מרים הנביאה אחות אהרן׳
שמות טו, כ.
... וכן ׳ואחות לוטן תמנע׳⁠ ⁠⁠״.⁠
בראשית לו, כב.
וסוף סוף לדבריהם אחר שזכר ״בת ישמעאל״ לא הוצרך לומר כלל ״אחות נביות״.
על נשיו – פירש רש״י ז״ל ״הוסיף רשעה על רשעתו, שלא גרש את הראשונות״. וענינו שֶׁהֵרַע לעשות להתחתן בכנען. ועתה שראה כי רעות בנות כנען לא גרש אותן. וכבר בארנו שראה כי רעות לצאת מהן הזרע שיתברך בברית אברהם, ועל כן התחתן עם ישמעאל, וגירוש הראשונות לא יועיל לזה. אבל הודיע הכתוב כי האשה החדשה אשר לקח היתה גברת ביתו לפי שהאמין להוליד ממנה זרע אמת. וזהו ״על נשיו לו לאשה״ כאילו הראשונות רק פלגשים והיא אשתו הגמורה, שינחלו בניה כבוד האבות וברכתם. וכמו שבארנו בפירוש ״ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות״
שם כה, ו.
ואמרנו שהמנהג אצל נשים ממש לומר ״לו״ ו״להם״ כמו ״ויקח אברם ונחור להם נשים״
שם יא, כט.
וכן ביצחק ״ותהי לו לאשה״.⁠
שם כד, סז.
וכן בעמרם
שמות ו, כ.
ואהרן
שם ו, כג.
ואלעזר.⁠
שם ו, כה.
וכן כאן ״לו לאשה״, אבל בנשואין הראשונים נאמר ״ויקח אשה את יהודית וגו׳ ואת בשמת״ וגו׳.
את מחלת – ולהלן קורא אותה בשמת, שהיו לה שני שמות, ורבים כן במקרא:
אחות נביות – לפי שנביות היה הבכור ונכבד מכל אחיו, קורא אותה אחות נביות, וכן ואחות לוטן תמנע (לקמן ל״ו כ״ב). ועוד לפי שהיו לישמעאל שתי נשים, כמו שכתב יונתן בן עוזיאל (לעיל כ״א כ״א), ומחלת היתה אחות נביות גם מצד האם:
על נשיו – הודיע הכתוב כי עם שקיים במקצת רצון האב בלקחו אשה ממשפחתו, לא קיים כלו ולא גרש את הרעות, כי הלך על תאות נפשו יותר מרצון אביו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

וילך וגו׳ אחות נביות: כבר העלו מזה חז״ל (מגילה טז,ב) שבין אירוסין לנשואין מת ישמעאל ונביות השיאה
והביאו רש״י.
.
{בת ישמעאל בן אברהם: הוא אריכות, ומה מקרא חסר לכתוב ׳מחלת בתו׳, וגם הפסיק
בין ״מחלת״ להמשך הפסוק ״בת ישמעאל בן אברהם״.
על פי מסורה. כל זה בא ללמדנו על מדרש חז״ל שהובא בהרחב דבר (פסוק ח׳) וגם על הדרש שהביא רש״י להלן (לו,ג) – ״מחלת״, שנמחלו עונותיו. והיינו דיוק הכתוב, דמתחילה בא אל ישמעאל, ולא משום שהוא בן אברהם, אלא מחשבת רשע היתה בלבו. אך אחרי שמת
ישמעאל, לאחר אירוסיו של עשו למחלת.
הרהר עשו תשובה ולקח
נישואין (עד עתה היתה רק מאורסת לו).
בתו באשר שהיא בת ישמעאל בן אברהם
ובזה מובנת האריכות ״בן אברהם״.
ונמחלו עונותיו, ובשביל שנשתנה הדבר ממה שהיה בתחילה משום הכי בא פסיק בינתים
על תפקיד הפסיק עיין ברבינו לעיל יח,טו. לט,ח.
.}
על נשיו לו לאשה: הנהיגה בהליכות ביתו עליהם
כלומר, השליט אותה על הבית ועל נשיו שהיו כבר בבית. א״כ ״על נשיו״ לא כרש״י – בנוסף לנשיו, אלא ״על״ כפשוטו – עליהן, שולטת עליהן.
. וזהו דקדוק ״לו״, היינו לעזר בחייו
כפי שביאר רבינו בקדמת העמק ח׳ וכן לעיל ד,יט. כה,כ, עיי״ש.
, ובזה סבר לרצות דעת הוריו.
אחות נביות – נשים רבות היו לישמעאל, ונביות ומחלת בני אשה אחת היו, וכן כי יסיתך בן אמך (דברים י״ג:ז׳), מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי (שיר השירים ח׳:א׳).
וירא... וישמע... וירא... וילך וגו׳ – אם אמנם נראה בפסוק ״וישמע״ וגו׳ משפט עצמאי, או אז נוכל לראות בשלושת הפסוקים ו׳-ח׳ משפטי רישא לפסוק ט׳ ״וילך״ וגו׳. משראה עשו, שיצחק אסר על יעקב לקחת אשה כנענית, ומששמע יעקב מיד להוראת הוריו זו, ומשהשתכנע עשו סוף סוף, שאין דעת אביו נוחה מבנות כנען — אחרי כל אלה, ״וילך עשו אל⁠־ישמעאל״.
אחות – השווה להלן ל״ו:ב׳, ושם היא נקראת בשמת, וראה שם.
אחות נביות – משום שנביות היה הבכור, נקראת האחות על שמו, כשם שגם מרים נקראת אחות אהרן.⁠
על נשיו – השווה ויקרא י״ח:י״ח.
וילך עשו אל ישמעאל – אמר לי׳ רבא לרבה בר מרי, מנא הני מילי דאמרי אינשי, מטייל ואזיל דקלא בישא גבי קינא דשרכי,⁠
אילנות סרק, ור״ל דרך דקל רע לגדל בצד אילן סרק.
אמר לי׳, דבר זה כתוב בתורה, וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל לו לאשה.⁠
ר״ל שהלך עשו למצוא לו זיווג בישמעאל שהוא כערכו, וכמליצת חז״ל שם לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו, וכ״כ בס׳ בן סירא פי״ג, כל עוף למינו ישכון ובן אדם בדומה לו.
(ב״ק צ״ב:)
ויקח את מחלת – וכי מחלת שמה והלא בשמת שמה, אלא מלמד שנמחלו לו כל עונותיו, מכאן לחתן שמוחלין לו עונותיו.⁠
אינו מבואר כלל מה ראה לדרוש שם זה בדרשא רחוקה כזו לכאורה, ואפשר לומר דאחרי ששינה הכתוב שם אשה זו לשם המורה על מחילה, ורמז זה כאן במקום ובענין שעשה עשו נחת רוח ליצחק, כמש״כ וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וילך וגו׳ ויקח את מחלת בת ישמעאל, וקיי״ל דאין הקב״ה מקפח שכר כל בריה. (ב״ק ל״ח ב׳], ולכן רמז כאן דמדעשה נחת רוח ליצחק בענין נשואין בא השם המורה על מחילה להורות שעבור כבודו ליצחק מחל לו הקב״ה אז על עונותיו, ולמדין אנו מזה דרך אגב לדעלמא שאז עת רצון להקב״ה לשלם שכר טוב להחתן ולמחול עונותיו, אכן כדי שיהי׳ האדם מצדו גורם לזה נוהגים שמתענים החתן והכלה ביום חופתם, ועיין באה״ע סי׳ ס״א.
(ירושלמי בכורים פ״ג ה״ג)
אחות נביות – ממשמע שנאמר מחלת בת ישמעאל איני יודע שהיא אחות נביות, ומה ת״ל אחות נביות, מלמד שקדשה ישמעאל ומת והשיאה נביות אחיה.⁠
ועיין בפירש״י בפסוק זה השייך לפרטיות דרשא זו. –
ודע שכתב מהרי״ק שורש קס״ז והובא ברמ״א ליו״ד ס״ס ר״מ בהלכות כבוד אב, דבענין נשואין לא שייך כבוד אב, והיינו אם האב מוחה בבנו שלא ישא אשה פלונית אין הבן מחוייב לשמוע לו אם רוצה בה, ועיי״ש בבאורי הגר״א, וצ״ע לפי״ז מפרשה זו שצוה יצחק על יעקב לא תקח אשה מבנות כנען (בראשית כ״ח:א׳), ואם מן הדין אינו מחויב לשמוע לו לא הו״ל לומר בלשון צואה אלא בלשון בקשה, דלא שייך צווי על דבר שלא יונח לשון צואה ופקודה.
ואמנם יש סברא לומר, דאם כל בני המשפחה נזהרין להתחתן במשפחה ידועה, על כגון זה יש לאב לצות על בנו שלא יתחתן באותה משפחה, דכן מצינו בגמרא בענינים שונים שיש כח לבני משפחה למחות באחד מבני משפחתה שלא לשנות ממנהג המשפחה, וכאן היו האבות נזהרים להתחתן בכנען, וכמ״ש אברהם לאליעזר לא תקח אשה לבני מבנות כנען, ובפסחים נ׳ א׳ בא אברהם והזהיר על יצחק שלא להתחתן בכנען, מבואר שהי׳ אצלם מניעת חתון זה למסורת אבות, ולכן הי׳ בכחו של יצחק לפקוד על יעקב בזה, וחדוש שלא נתעוררו הפוסקים בענין זה.
(מגילה י״ז.)
 
(י) {פרשת ויצא} וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַעשָׁ֑בַע =א⁠(ס),ל <א⁠(ס)=״באר שָבַע״ קמץ? כן> וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה׃
Yaakov departed from Be'er Sheva and went to Charan.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמה
[ל]
בסדר עולם פ״ב עשה אבינו יעקב בארץ ישראל לאחר שבירכו אביו י״ד שנה מוטמן ומשמש את עבר, ועבר מת אחר ירידתו של יעקב אבינו לארם נהרים שתי שנים, יצא משם ובא לו לארם, נמצא עומד על הבאר בן ע״ז שנה, (מובא במנילה יז.) ועי׳ לעיל מאמר כז. ובפרש״י פסוק ט. ובב״ר פס״ח ר׳ חזקיה אמר בן ס״ג שנים היה אבינו יעקב בשעה שנטל את הברכות עשה עוד י״ד שנה מוטמן בארץ ומשמש לעבר, עוד ז׳ שנים באימהות נמצא נושא (לאה, מדרה״ג) בן שמונים וארבע שנים, ועשו בן מ׳ שנה נשא, הא למדנו שהקב״ה מקדים לרשעים ומשהא לצדיקים. ועי׳ לקמן מאמר צו. ודרש הנ״ל מובא בילקוטים התימנים כת״י. ובמדרש החפץ כת״י אחרי שמביא מאמר הנ״ל כותב וז״ל ויותר קרוב בעיני שמובן הפסוק הראשון (וישמע יעקב) דרך כלל וזה (ויצא יעקב) רצה לפרט את הדברים היאך היה תיאור יציאותו ומה שפגע אותו בדרכו ושפגע במקום וכלל הדברים כמו שאתה אומר להיכן פלוני הולך לבבל ואעפ״י שעדיין הוא בדרך יציאתו מירושלים. ובפי׳ המאמר והלא כבר נאמר וכו׳ ראה לקמן מאמר לה. ולעיל פכ״ה מאמר קסו. ובשפתי כהן כתב שימש י״ד שנה ז׳ במדרש שם וז׳ במדרש עבר, ולפ״מ דמבואר בסדר עולם פ״א נראה דבדיוק נקט רק עבר דשם כבר מת בשנת נ׳ ליעקב. ובס׳ מנחה בלולה כ׳ וחז״ל שאמרו שפרשה זו סתומה אין רצונם על התחלתה רק שנשתנית מכל הפרשיות שכולה פרשה אחת ואין בה פרשה לא פתוחה ולא סתומה וזה לפי שהיה יעקב סתום בבית עבר, וא״י מקור הדבר בחז״ל ונראה דכוונתו להמסורה. ובפענח רזא כ׳ פרשה זו סתומה מפני שהיה צריך להדר אחר אשה ולעבוד זולתו מה שלא נאה לכמותו שמהדרין ומביאין אחריו בית והון ואשה משכלת למדרגתו, ד״א מפני שהיה צריך לברוח כדכתיב ויברח יעקב. ובפי׳ הר״י מווינה מוסיף לפי שהיה צריך לברוח בלילה. וכ״ה ברבותינו בעה״ת ובבעה״ט. ובמבוא לתנ״י ח״א סט. מביא מכת״י ויצא יעקב מבאר שבע, ר״ת וימ״ש וס״ת ער״ב, מלמד שיצא בערב ובלילה בסתר מפני עשו, ולכך נסתם הפרשה.
ויצא יעקב, אמר ר׳ יהושע בן לוי והלא כבר נאמר וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם (בראשית כ״ז:ז׳) ומה ת״ל כאן ויצא יעקב, אלא אמר ר׳ חזקיה עשה יעקב מטמין בארץ ארבע עשרה שנה מברר תלמודו אצל זקינו עבר, וכשבירר כל תלמודו אחר כך יצא, לכך נאמר ויצא יעקב. (מדרש הגדול)
[לא]
עי׳ לעיל פכ״ו מאמר מ. פכ״ז מאמר קצג פט״ז מאמר א. ובזח״א קנג. תא חזי יעקב הוה תחות רשו קדישא, כיון דנפק מארעא עאל ברשו אחרא, ועד לא עאל תחות רשו אחרא אתגלי עליה קב״ה בחלמא וחמא כל מה דחמא ואזלו עמיה מלאכין קדישין עד דיתיב על בירא, וכיון דיתיב על בירא סליקו מייא לגביה וכן הוה משה דמתמן אזדמנת ליה איתתיה, ובנ״א מעיר ע״ז מכאן משמע שאפילו בחורבן אסור לצאת מא״י לחו״ל שהרי בזמן יעקב לא היה מקדש ואלולי שיצא מפני דחקו גם לישא אשה לא נזדווגו לו מלאכים. ויש להעיר ע״ז מהמקומות שציינתי לעיל. ובחצי מנשה מביא מכת״י ויצא סמוך לפסוק דלעיל על נשיו לו לאשה (לאשה ויצא) רמז שאסור לצאת מא״י לחו״ל כי אם ללמוד תורה ולישא אשה, ר׳ אביגדור ז״ל. וכ״ה בבעל הטורים. ועי׳ מגילה טז: גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר לא נענש (על שלא קיים מצות כבוד אב ואם). וברש״י לעיל פסוק ט. ובשו״ת המיוחסות לרמב״ן סימן ער״ב כ׳ ע״ז דפריה ורביה מצוה רבה כמו תלמוד תורה כמו שאמרו במגילה כז. שאין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה ויצחק אבינו לולא שנתקדש ונעשה עולה תמימה היה יוצא והולך מאצל אברהם לישא אשה. ועי׳ ביו״ד סי׳ רל״ט. וצ״ע דברי הרמב״ן שהעיר מיצחק אבינו ולא מיעקב אבינו שהלך ג״כ לישא אשה ואעפ״כ נענש על מצות כבוד או״א, וצ״ל דמיעקב אין ראיה דהרי בלא״ה קשה כמ״ש המפרשים למה נענש הרי יצא ע״פ מצות אבותיו כי עשו רצה להורגו, ובאמרי נועם בשם הר״י מפרי״ש תירץ שלבסוף י״ד שנה שהיה בבית עבר נתקררה דעתו של עשו ושלחה רבקה אמו את דבורה מיניקתה אחריו לבית לבן אחרי שהיה שם שנה והוא שהה שם כ״ב שנה. ועפ״ז ניחא גם קושיא הנ״ל דהיה צריך לישא אשה ולבוא. (ובזח״א קמח: ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, היינו דכתיב על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, ונראה דכוונתו לתרץ האיך עזב מצות כבוד או״א משום דהלך לישא אשה וכתיב בתורה ע״כ יעזב וגו׳) עוי״ל כמ״ש בעיון יעקב שם דאין הכוונה בגמרא לעונש גמור רק משום שלא היה לו ליעקב שכר מצות כבוד או״א כ״ב שנה שלא שימש אותם אף שהיה על ידי אונס, נתגלגל הדבר שגם בנו יוסף לא כבדו כ״ב שנה מחמת אונס.
ויצא יעקב, אמר ר׳ יהושע בן לוי והלא כבר נאמר וישמע יעקב וגו׳ (בראשית כ״ז:ז׳) ומהוא ויצא, אלא אמר הרי אבי ואמי נתנו לי רשות לצאת לחוצה לארץ, תאמר שהקב״ה רוצה שאצא ואוליד שם בנים או לאו, הלך ליטול רשות השכינה כמה דאת אמר ויצא משה מעם פרעה את העיר (שמות ט׳:ל״ג) מה להלן לחלות פני שכינה אף כאן לחלות פני שכינה, הוי ויצא יעקב. (מדרש הגדול)
[לב]
אגדת בראשית פמ״ו וראה לעיל פכ״ז מאמר קצח. פכ״ו מאמר פב. ובב״ר כאן דרשו פסוקים במשלי שרמוז בהם יציאת יעקב מבאר שבע א) ב״ר פס״ז יא. ר׳ יודן בשם ר׳ אייבו אמר (משלי יב.) בפשע שפתים מוקש רע ויצא מצרה צדיק ממרד שמרדו עשו וישמעאל בהקב״ה והכעיסו אותו וכן נשיו שהכעיסו אותו באת להם תקלה, ויצא מצרה צדיק זה יעקב ויצא יעקב מבאר שבע. וכ״ה בב״ר פס״ח ב. ב) ב״ר פס״ח א. ויצא יעקב רבי פנחס בשם רבי הונא בר פפא פתח (משלי ג.) אז תלך לבטח דרכך וגו׳ אם תשכב לא תפחד אז תלך לבטח זה יעקב דכתיב ויצא יעקב, אם תשכב לא תפחד מעשו ומלבן, ושכבת וערבה שנתך, וישכב במקום ההוא.
ויצא יעקב, כתיב לך עמי בא בחדריך (ישעיהו כ״ו:כ׳) בשעה שאתה רואה השעה חצופה לא תעמוד כנגדה אלא תן לה מקום וכו׳ שכל מי שעומד נגד השעה נופל בידה, וכל מי שנותן מקום להשעה השעה נופלת בידו, כו׳ וכן יעקב שברח מפני השעה, ויברח יעקב שדה ארם (הושע י״ב:י״ג) ונפלה השעה בידו שנאמר ויקח עשו את נשיו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (בראשית ל״ו:ו׳) הוי לך עמי בא בחדריך (ישעיהו כ״ו:כ׳) (תנ״י ויצא ה.)
[לג]
מענין זה יש דרשה בב״ר פס״ח ב. ר׳ שמואל בר נחמן פתח שיר למעלות אשא עיני אל ההרים. (תהלים קכא, א.) אל ההורים למלפני (למלמדי) ולמעברני (לשון הריון) מאין יבוא עזרי, אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה כתיב ביה ויקח העבד עשרה גמלים (ברא׳ כד, י.) ואני לא צמיד אחד ולא נזם אחד, ר׳ חנניה אמר גדוד (ריקם, וי״ג גרוד פי׳ קרח) שילחו, ר׳ יהושע אמר שילח עמו אלא שעמד עשו ונטלן ממנו (ראה לעיל מאמר כט. ולקמן מאמר צז.) חזר ואמר מה אנא מובד סברי מן בריי חס ושלום לית אנא מובד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ה׳ עושה שמים וארץ, אל יתן למוט רגלך, למייט, אל ינום שמרך, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל ה׳ שמרך ה׳ צלך וגו׳ ה׳ ישמרך מכל רע מעשו הרשע ומלבן, ישמור את נפשך ממלאך המות, ה׳ ישמור צאתך ויצא יעקב מבאר שבע. ובמדרש הגדול ריש פ׳ ויצא מביא דרש זה יותר באריכות. ועי׳ תנ״י וישלח י. ולקמן מאמר סב. ופל״ב פסוק יא.
ויצא יעקב, זשה״כ רגלי חסידיו ישמור (שמואל א ב׳:ט׳) כיון שיצא מבית אביו לא יצא אלא במקלו בלבד, שנאמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה (בראשית ל״ב:י״א), אמר הקב״ה ליצחק כך עשה לך אברהם אביך לא נתן לך את כל אשר לו, שנאמר ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק (בראשית כ״ה:ה׳) כו׳ אבל יצחק לא עשה כן ליעקב אלא הוציאו ריקם, אמר הקב״ה וחושך מיושר אך למחסור (משלי י״א:כ״ד) ומה היתה לו, נסתלקה ממנו שכינה ואין אתה מוצא שנדבר עמו אלא בשעה שמת. (תנ״י ויצא ג.)
[לד]
ברות רבה פ״ב הגירסא פנה זיוה פנה הודה פנה הדרה פנה שבחה, וכ״ה ברש״י ובלק״ט פנה הודה, ובמדרש אגדה גורס יצא הודה יצא זיוה ״יצא כבודה״ ובשכ״ט מפרש שהרי כמה שיירות יצאו משם באותו היום ואינו מזכירן, ובמדרש אגדה ולא גילה הכתוב יציאתן. ובמדרש הגדול הקב״ה ערב לו לפרסם יציאתן של צדיקים. ועי׳ פירש״י. ובלק״ט כמה גמלים וכמה קרונות יצאו.
ויצא יעקב, וכי לא יצא משם אלא הוא, והלא כמה חמרים וגמלים יצאו עמו, רבי עזריה בשם ר׳ יהודה בר׳ סימון ר׳ חנן בשם ר׳ שמואל בר רב יצחק הצדיק שבעיר הוא זיווה הוא הדרה ושבחה וכו׳ לא היה שם יצחק, (בתמיה) ר׳ עזריה בשר״י בר״ס לא דומה זכות צדיק אחד לזכות ב׳ צדיקים. (בראשית רבה סח)
[לה]
ראה לעיל מאמר לא. ופכ״א מאמר קכט. כבר כתוב כו׳ לקמן מאמר לו. בבאור הבאתי לשון התנחומא דהשאלה הוא הלא בחברון היה כו׳ וכן פי׳ הרמב״ן בפסוק יז. דברי הב״ר, והרד״ל מוסיף דהשאלה הוא לפירוש זה כיון שיצא מחברון ללכת פדנה ארם איך בא לבאר שבע שהוא בדרומה של יהודה. וא״נ דהיה גר אז בבאר שבע השאלה פשוטה יותר דכבר כתיב שיצא משם ועי׳ בחידושי הרש״ש. ובדרשת אבן שועיב כ׳ דיש לרז״ל מדרשים רבים חלוקים בזו המראה י״א כי בחברון נתברך יעקב וי״א בבאר שבע. וכ״כ הרמב״ן ראה לקמן סז. מהיכן הורשה לו בד״ו הגירסא לא הורשה, ולפי הגירסא שלפנינו פי׳ המת״כ הורשה ניטל ממנו הרשות. וביפ״ת מהיכן בקש ליטול רשות. ועי׳ פכ״ו מאמר י. יד. טו. דמבואר שלא יצא לחו״ל.
מבאר שבע, אמר ר׳ הושעיא כבר כתוב וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך (בראשית כ״ז:ז׳) מה תלמוד לומר ויצא יעקב מבאר שבע, אלא אמר אבא שביקש לצאת לחוץ לארץ מהיכן הורשה לו, לא מבאר שבע, אף אני הריני הולך לבאר שבע ואם נותן לי רשות הריני יוצא ואם לאו לא אצא, לפיכך צריך הכתוב לומר ויצא יעקב מבאר שבע. (בראשית רבה סח)
[לו]
עי׳ לעיל פכ״ו מאמר קלג. בביאור. ופכ״א מאמר קכד. קכט. ובתנ״י ויצא ט. ויברח יעקב שדה ארם (הושע י״ב:י״ג) ומהיכן ברח מבאר שבע. שנא׳ ויצא יעקב מבאר שבע, וכי בבאר שבע היה, והלא בחברון היה שנאמר היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק (בראשית ל״ה:כ״ז). אלא ממקום המיוחד לשבועות, ששם נשבע אברהם לאבימלך, שנאמר ועתה השבעה לי באלהים הנה וגו׳ (בראשית כ״א:כ״ג) על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם (בראשית כ״א:ל״א) ומנין ששם נשבע יצחק שנא׳ ויבאו עבדי יצחק וגו׳ (בראשית כ״ו:ל״ב) ויקרא אותה שבעה (שם) ואף עשו נשבע ליעקב, שנ׳ השבעה לי כיום (בראשית כ״ה:ל״ג) כשנטל את בכורתו חשב בלבו ואמר אם יבא ואמר בא השבעה לי שלא נטלתה הברכות במרמה, מה אני יכול לעשות לו, אלא אצא מן המקום הזה המיוחד לשבועות, לכך נאמר ויצא יעקב מבאר שבע וגו׳ הוי ויברח יעקב שדה ארם. ע״כ. ומובא גם בילקוט כאן ועפ״ד התנחומא מובן קשר הדרש של ר׳ ברכיה מבארה של ברכה שהיה ירא שיצטרך לישבע לו על הברכות, וכן העיר בזה במנח״י. ובכת״י אור האפלה מבואר דמפרש דגם השבועה על הבכורה אין הכוונה על השבועה של עשו אלא שהיה מתיירא שהוא יצטרך לו לישבע וז״ל ויצא יעקב מבאר שבע יצא מבורה של שבועה מפני שנתירא מפני עשו שיאמר לחזור לו הבכורה וישבע לו לפיכך יצא בטמירא ואמרו כי נביות מת באותה הלילה והיו מתעסקין בו עד שברח יעקב. (עי׳ לעיל מאמר כז. בבאור) וכ״כ החזקוני פן ישביעוהו שלא הערים על הברכות. ובלק״ט גורס רב הונא אמר מבארה של שבועה של בכורה כו׳. ובכת״י מדרש הבאור מבאר שבע וכי יעקב היה בתוך הבאר אלא אינו דומה מתיירא למי שאינו מתיירא, מתיירא, רואה עצמו כאלו הוא נופל בתוך הבאר, ושאינו מתיירא רואה עצמו כאלו הוא על גבי כרים וכסתות. ונראה דזהו טעם הדרשות במאמר שלפנינו דדרשו השם באר שבע דהיה מתיירא מפני השבועות. וראה במדרש שלשה וארבעה באוצר מדרשים כתב יד ח״א מובא לעיל פט״ו מאמר רז.
מבאר שבע, ר׳ יודן ור׳ הונא, ר׳ יודן אמר מבארה של שבועה, אמר שלא יעמוד עמי אבימלך ויאמר לי השבעה לי כמו שנשבע לי זקינך נמצאתי משהא בשמחת בני שבעה דורות. ר׳ הונא אמר מבארה של בכורה, אמר שלא יעמוד עמי עשו ויאמר לי כך היית מרמה ונוטל את בכורתי נמצאתי מאבד אותה שבועה (שנאמר השבעה לי כיום) (בראשית כ״ה:ל״ג). ר׳ ברכיה אמר מבארה של ברכה, אמר שלא יעמד עמי עשו ויאמר לי כך היית מרמה ונוטל את ברכותי ונמצאתי מאבד את היגיעה שיגעה בי אמי. (בראשית רבה סח)
[לז]
במדרש תהלים מזמור צ״א ומשם נשא רגליו ושם הניח את הבאר שהיתה הבאר מהלכת לפניו ובהריפת עין בא לחרן שנאמר וישא יעקב רגליו ואומר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה כו׳ המלאכים טענו אותו שנא׳ על כפים ישאונך. ובהערות מהרש״ב כ׳ ״שהיתה הבאר מהלכת לפניו״ ליתא בפדר״א ולא עיין בפדר״א ריש פל״ה רק בסוף הפרק, וברור הדבר כי זה הוא ההמשך מתחלת הפרק כמו שהעתקתי בפנים. ולפלא שגם הרד״ל בפירושו מביא דברי השו״ט ומתקשה לפרשם ולא העיר מדברי הפדר״א בראש הפרק. וטעם הדרש של הפדר״א מבאר ברד״ל דדורש ויצא מבאר שבע וילך חרנה שהבאר הלך עמו ג״כ משם חרנה כמבואר בקרא כט. ב. והנה באר, ועיין לקמן מאמר לח. ובפי׳ הרמב״ן פסוק יז. מביא דברי הפדר״א בשינוים עי״ש. ומענין זה של הבאר יש בילקוט נר השכלים כת״י יעקב כשהגיע למקום המקדש המכונה בבאר שבע פגע במקום באר כו׳. (ולכן פגע בבאר הרועים והבאר הזאת היא שנתעלו ממנה האבות היא באר שבע לכל תנאיה, יצא מן באר והגיע אל באר) והיא הבאר שנבראת בין השמשות והיא הבאר שהיתה מהלכת עם יוצאי מצרים, והיא הבאר שעתידה לעלות מירושלים ולהשקות את כל סביבותיה שנאמר והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים.
ויצא יעקב מבאר שבע, בן שבעים ושבע שנה היה יעקב בצאתו מבית אביו והיתה הבאר מהלכת לפניו מבאר שבע עד הר המוריה מהלך שני ימים והגיע בחצי היום לשם ופגע בו הקב״ה שנאמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש כו׳ (בראשית כ״ח:י״א), ושם הניח את הבאר ומשם נשא רגליו וכהרף עין בא לחרן שנאמר וישא יעקב רגליו (בראשית כ״ט:א׳) ואומר ויצא יעקב מבאר שבע. (פרקי דר׳ אליעזר פל״ה)
[לח]
סנהדרין צה: חולין צא: תנ״י ויצא ח. תנחומא שם ג. לעיל מאמר לז. ובתרגומים כאן ולקמן מאמר מה. בן יומו, באותו היום שיצא מבאר שבע הלך ובא לחרן. פלן אזל פלוני הלך לקיסרון ועד עתה הוא עסוק בהכנת הצדה לדרך. ובלק״ט וילך חרנה לשון העולם כך אמר הולך פלוני אל מקום פלוני ועדיין הוא בביתו. ובמדרה״ג וילך חרנה וכי אפשר לדבר הזה הוא אומר וילך חרנה וחוזר ואומר ויפגע במקום אלא א״ר ברכיה בשר״י לישנהון דבריתא היא כשאדם יוצא לקיסרון בא אוהבו מבקשו בתוך ביתו אמרה לו אשתו לקיסרון הלך והלא עד עכשיו אין בידו אלא שנים שלשה מילין לכך נאמר וילך חרנה ויפגע במקום. ובאע״ז מביא אמר הגאון כי וילך חרנה [כמו] ללכת [חרנה] ואיננו רק כמשמעו. וכונתו כמו שפי׳ הרשב״ם הלך לצד חרן, ומהנ״ל ראיה לפירוש האע״ז. וכפי׳ הגאון פרש״י כאן. וכן מבואר בתרגום ירושלמי והפשיטא ושמרוני.
וילך חרנה, רבנין אמרי בן יומו. ר׳ ברכיה משם ר׳ יצחק לישנהון דברייתא פלן אזל לקיסרון ועד כדין הוא על זוודייא. (בראשית רבה סח)
[לט]
לעיל מאמר לח. ולקמן מאמר מה. ודרש זה של ר׳ זעירא ליתא במדרשים שלנו.
וילך חרנה, אמר ר׳ זעירא היה הקב״ה מקפץ הארץ לפניו כמא דאת אמר תרחיב צעדי תחתני (שמואל ב כ״ב:ל״ז). (מדרש הגדול)
[מ]
לעיל מאמר לב. ולקמן מאמר מא. והמשך הדרש לקמן מאמר עא.
ויצא יעקב - חרנה, ר׳ יהושע בן לוי פתר קרא בגלויות ויצא יעקב כמה דאת אמר שלח מעל פני ויצאו (ירמיהו ט״ו:א׳) וילך חרנה כמה דאת אמר אשר הוגה ה׳ ביום חרון אפו (איכה א׳:י״ב) ויפגע במקום עד אפם מקום (ישעיהו ה׳:ח׳) וילן שם כי בא השמש, אומללה יולדת השבעה נפחה נפשה באה שמשה (ירמיהו ט״ו:ט׳) ויקח מאבני המקום, תשתפכנה אבני קודש (איכה ד׳:א׳) וישם מראשותיו שנ׳ כי ירד מראשותיכם (ירמיהו י״ג:י״ח) וישכב במקום ההוא שנ׳ נשכבה בבשתנו (ירמיהו ג׳:כ״ה) (בראשית רבה סח)
[מא]
הגירסא שהבאתי בהמוקף מביא בהגהת מהרש״ב מכת״י. והתחלת המאמר לעיל אות לז. בבאור.
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ועליו הכתוב אומר בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תכשל (משלי ד׳:י״ב) אמר ר׳ אבהו בשר״י (היכן היה יעקב באותה שעה, אלא) המלאכים טענו אותו שנאמר על כפים ישאונך (תהלים צ״א:י״ב). (מדרש תהלים מזמור צא.)
[מב]
עפ״י דרש זה יש לבאר את הילמדנו בתנחומא ריש פ׳ ויצא. ילמדנו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה, כך שנו רבותינו ההורג נפש בשגגה גולה לערי מקלט לשלש ערים שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען, ויעקב אבינו גלה לחרן בורח בנפשו ונתירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו, מכיון שראהו הקב״ה בצרה גדולה נגלה עליו בחלום. וכבר העיר בגנזי שכטר ח״א צד תסב. דנראה שדרשה זו מקוטעת, ועפ״י המאמר שלפנינו מבואר היטב הקשר שיש להילמדנו עם הפסוק ויצא יעקב. ועי׳ לעיל פכ״ז מאמר קצח. בבאור דבפסוק ברח לך רמז לו גליות ושם מאמר קעה. בבאור דהדמעות של עשו הורידו את ישראל בגלות. וע״ז י״ל הכוונה דע״י הגלות הלך חרונו של הקב״ה ממנו. ובזהר ח״א קמח: ד״א ויצא יעקב וגו׳ רמז כד נפקו ישראל מבי מקדשא ואתגלו ביני עממיא כד״א (איכה א) ויצא מן בת ציון כל הדרה וכתיב גלתה יהודה מעוני וגו׳. ובסגנון אחר בזהר שם קמז. ר׳ שמעון אמר נפיק מכללא דארעא ישראל דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע ואזיל לרשו אחרא דכתיב וילך חרנה כו׳ אתר דדינא ורוגזא תמן כו׳ (כלומר חרון אף ומאי הוא חרון אפו דקב״ה דרגא בישא) ארעא דרשו אחרא. ועי׳ לעיל מאמר לא. לה. ובחצי מנשה מביא מכת״י וילך חרנה הלך בחרון אף. ובסגנון אחר מובא דרש בשם חז״ל בכת״י נר השכלים כאשר עבר יעקב על המקום המיועד לתפלה ולא התפלל הצטער ואמר בנפשו אוי לי שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי וחזר מחרן והתפלל שם וכך אמרו ז״ל אל תקרי חרן אלא חרה אפו. נראה דכוונתו חרה אפו ונצטער שלא התפלל במקום זה.
וילך חרנה, אמרו גלות מכפרת עון שנאמר ויצא יעקב וילך חרנה (כלומר) כיון שיצא מארצו וגלה הלך חרונו של הקב״ה ממנו. (ילקוט מעין גנים כת״י)
[מג]
לעיל פי״ט מאמר ז.
וילך חרנה, תני משם ר׳ נחמיה כל דבר שצריך למ״ד מתחילתו נותן לו ה׳ בסופו סדומה שעירה מצרימה חרנה, והא כתיב ישובו רשעים לשאולה (תהלים ט׳:י״ח) ר׳ אבא בר זבדא אמר לדיוטא התחתונה שבשאול. (בראשית רבה סח)
וּנְפַק יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַאֲזַל לְחָרָן.
Yaakov left Beer Sheva and went toward Charan.
פרשת ויצא

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה
וּנְפַק יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַאֲזַל לְחָרָן
מִבְּאֵר שָׁבַע מתורגם כצורתו
א. בדפוסים מצויים ״מבאר שבע״ – ״מִבֵּירָא דְשָׁבַע״ כתרגום של סמיכות. ואינו נכון: השם ״באר שבע״ מופיע בת״א בקביעות בצורתו העברית, כמבואר לעיל כא לא. ואמנם בכל כתבי היד ונוסחי תימן מתורגם בפסוקנו ״מבאר שבע״ ללא שינוי, כלשון המקרא. יתר על כן, אף על פי שהניקוד ״מבאר שָׁבַע״ (ולא: מבאר שֶׁבַע) נובע מהטעמת שָׁבַע באתנח, בנוסחי תימן נשמר הניקוד גם בתרגום והקריאה היא ״וּנְפַק יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע״. כנגד זאת ״על כן שם העיר באר שֶׁבַע״ (בראשית כו לג) מתורגם ״עַל כֵּין שְׁמַה דְּקַרְתָּא בְּאֵר שֶׁבַע״.
ה״א המגמה
ב. בלשון מקרא מציינים את כיוון ההליכה באמצעות ה״א המגמה שבסוף התיבה דוגמת ״חָרָנָה״. ואולם בהשפעת הארמית ״וַאֲזַל לְחָרָן״, נעלמה ה״א המגמה מלשון חז״ל. לפיכך ראו צורך לבאר ״חָרָנָה, תנא בשם רבי נחמיה כל דבר שצריך למ״ד בתחלתו ניתן לו ה״א בסופו״ (ב״ר, סח ח). וראה לכך עוד לעיל ״הֶרָה נסו״ (בראשית יד י) ״לְטוּרָא עֲרַקוּ״.⁠
אפשר שלכן כתב רש״י ״וילך חרנה – יצא ללכת לחרן״, לפרש ש״חָרָנָה״ משמעו ״לחרן״. אמנם רא״ם פירש כוונתו בדרך שונה.
חמשה נסין אתעבדו עם אבונן
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עם אבונן״) גם נוסח חילופי: ״לאבו׳⁠ ⁠⁠״.
יעקב בזמנא דנפק מבאר שבע למיזל לחרן נסא קדמיא אתקצרו שע⁠(י){ו}⁠י דיומא ו⁠(ש){ט}⁠מעת שמשא דלא באשונא מן בגלל דהוה דבירא מתחמד לממלל׳ (ליה) עמיה וניסא תנינא אבניא דנסב אבונן יעקב ושוי יתהון תחות אסדי
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אסדי״) גם נוסח חילופי: ״יסודי״.
רישיה כיון דקדם
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דקדם״) גם נוסח חילופי: ״דאקדם״.
בצפרא ואשכח
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואשכח״) גם נוסח חילופי: ״מש⁠{כח}״.
כולהון לאבן חדא היא אבנא דאקים
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאקים״) גם נוסח חילופי: ״דאקיים״.
קיימא ואריק משח על ראשה וניסא תליתאה כיון דנטל אבונן יעקב רגלוי למזל לחרן קפצת
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קפצת״) גם נוסח חילופי: ״אתקפצת״.
ארעא קדמוי ואשתכח יתיב בחרן
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 נוסף מנוסח אחר: ״בשעה זעירא״.
וניסא רביעאה אבנא דהוון כל רעיא מתכנשין למג⁠(ז)[ו]⁠ללה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למג⁠(ז)[ו]⁠ללה״) גם נוסח חילופי: ״למעברה״.
יתה מעלוי פומא דבארה ולא הוון יכלין כיון דאתא אבונן יעק⁠[ב] ארים
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארים״) גם נוסח חילופי: ״עבר״.
יתה בחדא ידא
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ידא״) גם נוסח חילופי: ״מן ידוי״.
ואשקי ית ענא דלבן אחוי דאמה וניסא חמישאה כיון דארים
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דארים״) גם נוסח חילופי: ״דיעבר״.
אבונן יעקב ית אבנא מעלוי פומא דבארה טפת בארה וסליקת באפוי והוות טייפה עשרין שנין כל יומין דהוה שרי
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שרי״) גם נוסח חילופי: ״יתיב״.
בחרן אלין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
חמישיתי נסיא אתעבדו עם אבונן
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עם אבונן״) גם נוסח חילופי: ״לאבונן״.
יעקב בזמנא די נפק מן באר שבע למיזל לחרן.
חמשא ניסין איתעבידו ליעקב בזמן דנפק מן בירא דשבע ניסא קמאה איתקצרו שעוי דיומא וטמע שימשא בלא אשוניה מן בגלל דהוה דבירא מתחמד למללא עימיה ניסא תניינא ארבעתי אבניא דשוי איסדוי אשכח יתהון בצפרא לאבנא חדא ניסא תליתאה אבנא דהוו כל עדריא מתכנשין ומגלגלין לה מעילוי פם בירא גלגל ית⁠(א){ה} כחדא מן דרעוי ניסא רביעאה דטפת בירא וסליקו מיא לאנפוי והות טייפא כל יומין דהוה בחרן ניסא חמישאה קפצת ארעא קומוי ובההוא יומא דנפק אזל לחרן.
Five miracles were wrought for our father Jacob at the time that he went forth from Beersheba. The first sign: the hours of the day were shortened, and the sun went down before his time, forasmuch as the Word had desired to speak with him. The second sign: the four stones which Jacob had set for his pillow he found in the morning had become one stone. Sign the third: the stone which, when all the flocks were assembled, they rolled from the mouth of the well, he rolled away with one of his arms. The fourth sign: the well over-flowed, and the water rose to the edge of it, and continued to overflow all the days that he was in Haran. The fifth sign: the country was shortened before him, so that in one day he went forth and came to Haran.
חמשא ניסין אתעבידו לאבונן יעקב בזמנא דנפק מבאר שבע למיזל לחרן. ניסא קדמאה אתקצרו ליה שעי דיומא וטמעת ליה שמשא די לא באישונה מן בגלל דהוה דבוריה מתחמדא למללא עמיה. ניסא תנינא כיון דנטל אבונן יעקב רגלוי מבאר שבע קפצת ארעא קדמוי ואשתכח יתיב בחרן. ניסא תליתאה אבניא דנסב יעקב אבונן ברמשא ושוי יתהון תחות יסודי רישיה וכיון דקם בצפרא אשכח דכולהון לאבן חדא והוא אבנא דאקים קיימא קמא ואריק משח על רישיה. ניסא רביעאה דהוון כל רעיא מתכנשין עלה דאבנא לגללא יתה מעילוי פומא דבירא ולא הוו יכלין וכיון דאתא אבונן יעקב וארים יתה בחדא ידיה ואשקי ית ענא דלבן אחוי דאימוי. ניסא חמישיא כיון דארים אבונן יעקב ית אבנא מעילוי פומא דבירא טפת בירא והות טייפא עשרין שנין כל יומין דהוה אבונן יעקב יתיב בחרן. אילין חמשא ניסיא אתעבידו לאבונן יעקב בזמנא דנפק מבאר שבע למיזל לחרן.
Five signs were wrought for our father Jakob at the time he went forth from Beersheba to go unto Haran; The first sign: the hours of the day were shortened for him, and the sun was hidden from him before its time, because His Word had desired to speak with him. The second sign: after our father Jakob had lifted up his feet from Beersheba, the country was shortened before him, and he found himself sitting in Haran. The third sign: the stones which Jakob our father had taken in the evening, and set as the resting-place of his head, when he had risen in the morning he found had all become one stone; and that is the stone which he set up in the first covenant, pouring oil upon the top of it. The fourth sign: when all the shepherds had gathered together at the stone to roll it from the mouth of the well, and could not, then came our father Jakob and lifted it with one hand, and watered the flock of Laban his mother's brother. The fifth sign: after our father Jakob had lifted the stone from the mouth of the well, the well overflowed, and was overflowing twenty years; all the days that our father Jakob dwelt in Haran. These five signs were wrought for our father Jakob in the time when he departed from Beersheba to go to Charan.

פרשה סח

סדר ויצא

[א] וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה – רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי הוּנָא בַּר פַּפָּא פָּתַח: אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ [וגו׳] אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִפְחָד (משלי ג׳:כ״ג-כ״ד). אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח, זֶה יַעֲקֹב, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב. אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִפְחָד, מֵעֵשָׂו וּמִלָּבָן. וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ (משלי ג׳:כ״ד), וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא (בראשית כ״ח:י״א).
[ב] רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן פָּתַח: שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים (תהלים קכ״א:א׳), אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הַהוֹרִים לְמַלְפָנַי וְלִמְעַבְּדָנַי. מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי (תהלים קכ״א:א׳), אֱלִיעֶזֶר בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא אֶת רִבְקָה מַה כְּתִיב בֵּיהּ: וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִים וגו׳ (בראשית כ״ד:י׳), וַאֲנִי לֹא נֶזֶם אֶחָד וְלֹא צָמִיד אֶחָד. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר גָּדוּד שִׁלְּחוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר שִׁלַּח עִמּוֹ, אֶלָּא שֶׁעָמַד עֵשָׂו וּנְטָלָהּ מִמֶּנּוּ. חָזַר וְאָמַר מָה אֲנָא מוֹבֵד סִבְרִי מִן בָּרְיִי, חַס וְשָׁלוֹם, לֵית אֲנָא מוֹבֵד סִבְרִי מִן בָּרְיִי, אֶלָּא: עֶזְרִי מֵעִם ה׳ (תהלים קכ״א:ב׳). אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ (תהלים קכ״א:ג׳), הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן וגו׳ (תהלים קכ״א:ד׳), ה׳ יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע (תהלים קכ״א:ז׳), מֵעֵשָׂו וּמִלָּבָן. יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ (תהלים קכ״א:ז׳), מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת. ה׳ יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ (תהלים קכ״א:ח׳), וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.
[ג] רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה׳ אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת (משלי י״ט:י״ד), רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה׳ יָצָא הַדָּבָר (בראשית כ״ד:נ׳). בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה׳ הִיא (שופטים י״ד:ד׳). בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה׳ אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים (בראשית כ״ד:ס״ג). יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.
[ד] רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פָּתַח: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה (תהלים ס״ח:ז׳), מַטְרוֹנָה שָׁאֲלָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא אָמְרָה לוֹ לְכַמָּה יָמִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, אָמַר לָהּ לְשֵׁשֶׁת יָמִים, כְּדִכְתִיב: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה׳ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ (שמות כ׳:י׳). אָמְרָה לוֹ מַה הוּא עוֹשֶׂה מֵאוֹתָהּ שָׁעָה וְעַד עַכְשָׁו, אָמַר לָהּ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וּמְזַוֵּג זִוּוּגִים, בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, אִשְׁתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, מָמוֹנוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. אָמְרָה לֵיהּ, וְדָא הוּא אֻמָּנוּתֵיהּ, אַף אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת כֵּן, כַּמָּה עֲבָדִים כַּמָּה שְׁפָחוֹת יֵשׁ לִי, לְשָׁעָה קַלָּה אֲנִי יְכוֹלָה לְזַוְּגָן. אָמַר לָהּ, אִם קַלָּה הִיא בְּעֵינַיִךְ, קָשָׁה הִיא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּקְרִיעַת יַם סוּף. הָלַךְ לוֹ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, מֶה עָשְׂתָה נָטְלָה אֶלֶף עֲבָדִים וְאֶלֶף שְׁפָחוֹת וְהֶעֱמִידָה אוֹתָן שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, אָמְרָה פְּלַן יִסַּב לִפְלוֹנִית וּפְלוֹנִית תִּסַּב לִפְלוֹנִי, וְזִוְּגָה אוֹתָן בְּלַיְלָה אַחַת. לְמָחָר אֲתוֹן לְגַבָּהּ דֵּין מוֹחֵיהּ פְּצִיעָא, דֵּין עֵינוֹ שְׁמִיטָא, דֵּין רַגְלֵיהּ תְּבִירָא. אָמְרָה לְהוֹן מַה לְּכוֹן, דָּא אֲמָרָה לֵית אֲנָא בָּעֵי לְדֵין, וְדֵין אֲמַר לֵית אֲנָא בָּעֵי לְדָא. מִיָּד שָׁלְחָה וְהֵבִיאָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, אָמְרָה לוֹ לֵית אֱלוֹהַּ כֶּאֱלָהֲכוֹן, אֱמֶת הִיא תּוֹרַתְכוֹן נָאָה וּמְשֻׁבַּחַת יָפֶה אָמַרְתָּ. אָמַר לֹא כָךְ אָמַרְתִּי לָךְ, אִם קַלָּה הִיא בְּעֵינַיִךְ קָשָׁה הִיא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּקְרִיעַת יַם סוּף, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה עוֹשֶׂה לָהֶן מְזַוְּגָן בְּעַל כָּרְחָן שֶׁלֹא בְּטוֹבָתָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, מַהוּ בַּכּוֹשָׁרוֹת, בְּכִי וְשִׁירוֹת, מַאן דִּבְעֵי אוֹמֵר שִׁירָה וּמַאן דְּלָא בְעֵי בָּכֵי.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כַּלָּשׁוֹן הַזֶּה הֱשִׁיבָהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְעוֹשֶׂה סֻלָּמוֹת מַשְׁפִּיל לָזֶה וּמֵרִים לָזֶה, וּמוֹרִיד לָזֶה וּמַעֲלֶה לָזֶה. הֱוֵי אוֹמֵר: אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים (תהלים ע״ה:ח׳), יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק בָּא זִוּוּגוֹ אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה (בראשית כ״ד:ס״ג), יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע.
[ה] חִזְקִיָּה אָמַר בֶּן שִׁשִּׁים וְשָׁלשׁ שָׁנִים הָיָה אָבִינוּ יַעֲקֹב בְּעֵת שֶׁנָּטַל אֶת הַבְּרָכוֹת, עָשָׂה עוֹד אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁנִּטְמַן בְּבֵית עֵבֶר, עָשָׂה עוֹד שִׁבְעָה שָׁנִים שֶׁעָבַד בְּרָחֵל, וְנִמְצָא נוֹשֵׂא אִשָּׁה בֶּן שְׁמוֹנִים וְאַרְבַּע שָׁנִים, וְעֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, הָא לָמַדְנוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁהֶה לַצַּדִּיקִים וּמַקְדִּים לָרְשָׁעִים.
אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא כְּבָר כְּתִיב: וַיִּשְׁמַע אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ (בראשית כ״ח:ז׳), וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע (בראשית כ״ח:י׳), אֶלָּא אָמַר, אַבָּא בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ לָצֵאת לְחוּץ לָאָרֶץ מֵהֵיכָן הוּרְשָׁה, לֹא מִבְּאֵר שָׁבַע, אַף אֲנִי הֲרֵינִי הוֹלֵךְ לִבְאֵר שָׁבַע, אִם נוֹתֵן לִי רְשׁוּת הֲרֵי אֲנִי יוֹצֵא וְאִם לָאו אֵינִי יוֹצֵא, לְפִיכָךְ צָרִיךְ הַכָּתוּב לוֹמַר: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע.
[ו] וַיֵּצֵא – וְכִי לֹא יָצָא מִשָּׁם אֶלָּא הוּא, וַהֲרֵי כַּמָּה חֲמָרִים וְכַמָּה גַּמָּלִים יָצְאוּ, וְאַתְּ אָמַר: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, רַבִּי [זעירא] עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר בִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר הוּא זִיוָהּ הוּא הֲדָרָהּ, יָצָא מִשָּׁם פָּנָה זִיוָהּ פָּנָה הֲדָרָהּ. וְדִכְוָתָהּ: וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁמָּה וגו׳ (רות א׳:ז׳), וַתֵּצֵא, וְכִי לֹא יָצָא מִן הַמָּקוֹם אֶלָּא הִיא, וַהֲרֵי כַּמָּה חֲמָרִים כַּמָּה גַּמָּלִים יָצְאוּ וְאוֹמֵר וַתֵּצֵא, רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן וְרַבִּי חָנִין בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק אָמַר כְּשֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר הוּא זִיוָהּ הוּא הֲדָרָהּ, יָצָא מִשָּׁם פָּנָה זִיוָהּ פָּנָה הֲדָרָהּ, נִיחָא דְּתַמָּן לֹא הָיְתָה שָׁם אֶלָּא אוֹתָהּ הַצַּדֶּקֶת בִּלְבָד, אֶלָּא הָכָא דַּהֲוֵי יִצְחָק וְרִבְקָה. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר לֹא דוֹמָה זְכוּתוֹ שֶׁל צַדִיק אֶחָד לִזְכוּתוֹ שֶׁל שְׁנֵי צַדִּיקִים.
[ז] מִבְּאֵר שָׁבַע – רַבִּי יוּדָן וְרַב הוּנָא, רַבִּי יוּדָן אָמַר מִבְּאֵרָהּ שֶׁל שְׁבוּעָה, אָמַר שֶׁלֹא יַעֲמֹד עָלַי אֲבִימֶלֶךְ וְיֹאמַר הִשָּׁבְעָה לִי כְּשֵׁם שֶׁנִּשְׁבַּע לִי זְקֵנְךָ, נִמְצֵאתִי מַשְׁהֶה בְּשִׂמְחַת בָּנַי שִׁבְעָה דוֹרוֹת. רַב הוּנָא אָמַר מִבְּאֵרָהּ שֶׁל בְּכוֹרָה, אָמַר שֶׁלֹא יַעֲמֹד עָלַי עֵשָׂו וִיעַרְעֵר עַל הַבְּכוֹרָה וְיֹאמַר לִי כָּךְ הָיִיתָ מְרַמֶּה בִּי וְנוֹטֵל אֶת בְּכוֹרָתִי, וְנִמְצֵאתִי מְאַבֵּד אוֹתָהּ שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם (בראשית כ״ה:ל״ג). מִבְּאֵר שָׁבַע, רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר מִבְּאֵרָהּ שֶׁל בְּרָכוֹת, אָמַר שֶׁלֹא יַעֲמֹד עָלַי עֵשָׂו וְיֹאמַר לִי כָּךְ הָיִיתָ מְרַמֶּה בִּי וְנוֹטֵל אֶת הַבְּרָכוֹת, וְנִמְצֵאתִי מְאַבֵּד אוֹתָהּ יְגִיעָה שֶׁיָּגְעָה בִּי אִמִּי.
[ח] וַיֵּלֶךְ חָרָנָה – רַבָּנָן אָמְרֵי בֶּן יוֹמוֹ, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר כְּלִשָּׁנְהוֹן דִּבְרִיָּתָא הוּא, פְּלַן אֲזֵיל לְקֵיסָרִין וְעַד כַּדּוּן הוּא עַל זְוָדַיָא. חָרָנָה, תָּנָא בְּשֵׁם רַבִּי נְחֶמְיָה כָּל דָּבָר שֶׁהוּא צָרִיךְ למ״ד בִּתְחִלָּתוֹ נִתַּן לָהּ ה״א בְּסוֹפָהּ, סְדוֹמָה, שְׂעִירָה, מִצְרַיְמָה, חָרָנָה. אֵיתִיבֵיהּ וְהָכְתִיב: יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה (תהלים ט׳:י״ח), רַבִּי אַבָּא בֶּן זַבְדָא אָמַר לָאַמְבַּטִּי הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁבַּשְּׁאוֹל.
וַיֵּלֶךְ חָרָנָה – הֵאיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: אֲשֶׁר הוֹגָה ה׳ בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ (איכה א׳:י״ב).
[ג] וַיֵּצֵא יַעֲקֹב – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ (תהלים צ״א:י״א). אָמַר רַבִּי מֵאִיר, עָשָׂה אָדָם מִצְוָה אַחַת, מוֹסְרִין לוֹ מַלְאָךְ אֶחָד. עָשָׂה שְׁתֵּי מִצְוֹת, מוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי מַלְאָכִים. עָשָׂה מִצְוֹת הַרְבֵּה, מוֹסְרִין לוֹ מַלְאָכִים הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ וְגוֹ׳. וְלָמָּה, כְּדֵי לְשָׁמְרוֹ מִן הַמַּזִּיקִין, שֶׁנֶּאֱמַר: יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וְגוֹ׳. וּמַה הוּא יִפֹּל. מַשְׁלִימִין לוֹ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִמְּנַשֶּׁה נָפְלוּ עַל דָּוִד (דברי הימים א י״ב:כ׳). וּרְבָבָה מִימִינֶךָ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, לָמָּה מִן הַיָּמִין רְבָבָה וּמִן הַשְּׂמֹאל אֶלֶף. לְפִי שֶׁהַשְּׂמֹאל אֵינָהּ צְרִיכָה מַלְאָכִים הַרְבֵּה, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּתוּב בַּתְּפִלִּין וְנָתוּן בַּשְּׂמֹאל, שֶׁנֶּאֱמַר: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ (דברים ו׳:ח׳). אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בַר חֲנִינָא, לָא כְתִיב יְהֵא מִצִּדְּךָ אֶלָּא יִפֹּל. שְׂמֹאל שֶׁאֵינָהּ פְּשׁוּטָה בַמִּצְוֹת כְּמוֹ הַיָּמִין, אֵינָהּ מַפֶּלֶת אֶלָּא אֶלֶף מַזִּיקִין. אֲבָל יָמִין שֶׁהִיא פְשׁוּטָה בַמִּצְוֹת, מַפֶּלֶת רִבּוֹא מַזִּיקִין. לְכָךְ כְּתִיב: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ.
וַיֵּלֶךָ חָרָנָה – זוֹ אַחַת מֵאַרְבַּע קְפִיצוֹת שֶׁקָּפְצָה הָאָרֶץ. אַחַת בִּימֵי אַבְרָהָם, וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה (בראשית י״ד:ט״ו). וְאַחַת לֶאֱלִיעֶזֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן (בראשית כ״ד:מ״ב). וְאַחַת בִּימֵי דָוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָא (תהלים ס׳:ב׳). וְזֹאת, וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע. וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר, הִרְעַשְׁתָּה אֶרֶץ פְּצַמְתָּהּ רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִי מָטָה (תהלים ס׳:ד׳). מְלַמֵּד שֶׁהִקְפִּיץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאָרֶץ לְיוֹאָב וְלַאֲבִישַׁי וְלִצְבָא הַמִּלְחָמָה.
[Siman 3] And Jacob went out (Gen. 28:10). Scripture states elsewhere in reference to this verse: For He will give His angels charge over thee, to keep thee in all thy ways (Ps. 91:11). R. Meir said: If a man performs one precept, one angel is assigned to watch over him; if he performs two commandments, two angels guard him, and if he performs many precepts, many angels are assigned to watch over him, as it is said: For He will give His angels charge over thee, to guard thee. Why are they given charge over him? In order to protect him from demons, as is said: A thousand may fall at thy side, and ten thousand at thy right hand (ibid., v. 7). What is meant by may fall? It means that they will surrender to him, as it is said in the verse: And of Manasseh, also, there fell away some to David (I Chron. 12:20).
And ten thousand at thy right hand. R. Isaac propounded the following question: Why does the verse state ten thousand at thy right hand and only one thousand at thy left? Because, said he, the left hand does not require as many angels as the right, since the name of the Holy One, blessed be He, is inscribed upon the tefillin (phylactery) which is wrapped around the left hand, as is said: And thou shalt bind them as a sign upon thy hand (Deut. 6:8). R. Hanina the son of R. Abahu explained: It is not written “will be at thy right hand” but may fall at thy right hand. That is so because the left hand, which is not stretched out as frequently in the performance of good deeds as the right hand, is capable of bringing about the downfall of only a thousand demons, while the right hand, which is constantly stretched out in the performance of good deeds, is able to bring about the fall of ten thousand demons. Therefore it is written: For he will give his angels charge over thee.
And he went toward Haran. This is one of the four occasions on which the earth contracted itself. The first occasion was at the time of Abraham: He divided himself against them at night (Gen. 14:15). It occurred again for Eliezer, as it is said: And I came this day unto the fountain (ibid. 24:42). And once again in the days of Jacob,⁠
Reading Jacob instead of David.
as it is said, When he strove with Aram-naharaim and with Aram-zobah (Ps. 60:2). And this is what is meant by: And Jacob went out from Beer-sheba (Gen. 28:10). Similarly, it occurred at the time about which David said: Thou hast made the land to shake, Thou hast cleft it; heal the branches thereof; for it tottereth (Ps. 60:4). This verse teaches us that the Holy One, blessed be He, also contracted the earth for Joab, Abishai, and the army (when they pursued Abner).⁠
He had led the revolt against David.

פרשת ויצא

[א] ויצא יעקב. זש״ה דרך אויל ישר בעיניו (משלי י״ב:ט״ו), זה עשו הרשע, דכתיב למעלה וירא עשו כי רעות בנות כנען וגו׳ וילך עשו אל ישמעאל וגו׳ (בראשית כ״ח:ח׳-ט׳), הוסיף צרה על צרה, ושומע לעצה חכם (משלי שם), זה יעקב, שנאמר ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול (בראשית כ״ז:מ״ב), אימתי מתנחם כשיהרג אותך, שנאמר מתנחם לך להרגך (בראשית כ״ז:מ״ב), ועתה בני שמע בקולי (שם שם:מ״ג), מהו ועתה בני, אמרה לו אתמול שמעת לי ונטלת את הברכות, עכשיו שמע לי כדי שתחיה, אמר לה וכך הוא הדרך שאצא חוץ מדעתו של אבא, אם יאמר לי אף הוא ואעשה מיד, ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו וגו׳, קום לך פדנה ארם וגו׳ (שם כ״ח:א׳-ב׳), וכיון ששמע אמר לו תן לי אכסיטורין (פי׳ תייור), אמר לו ואל שדי יברך אותך (שם שם:ג׳), מיד וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם (שם שם:ז׳), ויצא יעקב וגו׳ (שם שם:י׳), לכך נאמר שומע לעצה חכם.
[ב] ד״א ויצא יעקב, זש״ה בהתהלכך תנחה אותך (משלי ו׳:כ״ב), זה יעקב שהיה עוסק בתורה כשיצא מבית אביו ולא הניחה, בשכבך תשמר עליך (שם), אימתי ויקח מאבני המקום [וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא] (בראשית כ״ח:כ״א), והיה שוכב והיא היתה משמרתו, והקיצות היא תשיחך (משלי שם), [וייקץ יעקב משנתו] (בראשית שם:ט״ז).
ד״א בהתהלכך תנחה אותך, בשעה שאדם יגע בתורה בחייו, בשכבך תשמר עליך [שהיא משמרת אותו] מרימה ותולעה, והקיצות היא תשיחך לעתיד כשיעמדו הכל בדין היא סניגורין שלו ומלמדת עליו זכות.
[ג] ד״א ויצא יעקב. זש״ה רגלי חסידיו ישמור (שמואל א ב׳:ט׳), זה אברהם כשרדף את המלכים, שנאמר מי העיר ממזרח וגו׳ (ישעיהו מ״א:ב׳), ורשעים בחשך ידמו (שמואל א שם), אלו ששה עשר מלכים שהרג בחשך, שנאמר ויחלק עליהם ללה (בראשית י״ד:ט״ו).
ד״א רגלי חסידיו ישמור. זה יעקב שיצא לילך לחרן, שכך אמר לו הקב״ה והנה אנכי עמך (שם כ״ח:ט״ו), ורשעים בחשך ידמו. זה עשו, שנאמר כל חשך טמון לצפוניו וגו׳ (איוב כ׳:כ״ו), והיה בית יעקב אש וגו׳ ובית עשו לקש (עבדיה א יח) עשו כשיצא לרדוף אחר יעקב בעשר שעות, והכסה הקב״ה את היום ועשה אותו ערב, שנאמר ויפגע במקום וגו׳ (בראשית כח יא. והיה עשו עומד בחשך ולא היה יודע להיכן הולך, שנאמר ורשעים בחשך ידמו (שמואל א ב׳:ט׳), למה כי לא בכח יגבר איש (שם), א״ל הקב״ה שמא אתה סבור להיות גבור, ואף לעתיד לבא כך הוא עשה לישראל, שנאמר אור זרוע לצדיק (תהלים צ״ז:י״א), ואומר ואור צדיקים כאור נוגה וגו׳ (משלי ד׳:י״ח), ואם תמיה אתה, כבר נעשה בעולם הזה, שנאמר לא ראו איש את אחיו (שמות י׳:כ״ג).
ד״א רגלי חסידיו ישמור, כיון שיצא יעקב מבית אביו, לא יצא אלא במקלו בלבד, שנאמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה (בראשית ל״ב:י״א), אמר הקב״ה ליצחק כך עשה לך אברהם אביך, לא נתן לך את כל אשר לו, שנאמר ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק (שם כ״ה:ה׳), וכן ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו (שם כ״ד:ב׳), אמר ר׳ שמואל בר יצחק מהו המושל, שהמשילו בכל אשר לו, אמר אפילו אתה נותן כל מה שיש לי, קח אשה לבני משם. ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך וכל טוב אדוניו בידו (שם שם:י׳), זו היא דיתיקי (שטר מתנה) הוליך בידו, ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק (בראשית כ״ה:ה׳), התחיל העבד מחלק לזו נזמים, ולזו קטליות, ולזו טבעות, זש״ה יש מפזר ונוסף עוד (משלי י״א:כ״ד), בירכו הקב״ה, שנאמר ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק נו (בראשית כ״ה:י״א), אבל יצחק לא עשה כן ליעקב אלא הוציאו ריקם, אמר הקב״ה וחשך מיושר אך למחסור (משלי שם), ומה היתה לו נסתלקה ממנו שכינה, ואין אתה מוצא שנדבר עמו אלא בשעה שמת, בא וראה מה עשה עשו הרשע ליעקב, ראה אותו ריקם ולא ריחם עליו, אלא אמר הריני קודמו לדרך ואינו יכול לעבור בדרך ושם אני הורגו, ומנין שכך הנביא אומר על רדפו בחרב אחיו וגו׳ (עמוס א׳:י״א), ידע יעקב ותלה עיניו להקב״ה, ועשה עמו נסים, ונתן (לו מקלו בידו) [מקלו בירדן] ונקרע הירדן לפניו ועבר, שנאמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה (בראשית ל״ב:י״א), והמתין עשו בדרך, ולא עבר יעקב בדרך, והרגיש עשו כי יעקב ברח ועבר את הירדן, מה עשה עשו רדף אחריו ומצא אותו במערה מקום דומה למרחץ שבטבריא, אמר יעקב לא פת ולא לחם בידי, אכנס ואחמם במרחץ, בא עשו הרשע והקיף את המרחץ כדי שימות בו, א״ל הקב״ה רשע שבעולם כנגדו אתה מזדווג, מיד א״ל הקב״ה ליעקב מה אתה מתיירא הנה אנכי עמך, א״ל יעקב רבונו של עולם, הואיל ובך אני בוטח, וכך אתה מבטיחני אבטח [ואצא, ויצא יעקב מבאר שבע].
[ה] ד״א ויצא יעקב. כתיב לך עמי בוא בחדריך וסגור [דלתיך] בעדי חבי כמעט רגע עד יעבור זעם (ישעיהו כ״ו:כ׳), בשעה שאתה רואה השעה חצופה לא תעמוד כנגדה אלא תן לה מקום, שנאמר לך עמי בא בחדריך, הסתכלו בי כביכול שראיתי השעה חצופה בעונותיכם לא עשיתי אלא נתתי לה מקום, שנאמר השיב אחור ימינו וגו׳ (איכה ב׳:ג׳), ואף אתם לך עמי, שכל מי שעומד כנגד השעה נופל בידה, וכל מי שנותן מקום לשעה, השעה נופלת בידו, נבות עמד כנגד השעה (ועמד בה) [ונפל בידה] שאמר לו אחאב תנה לי [את] כרמך ויהי לי לגן ירק (מלכים א כ״א:ב׳), מה עשה אמר חלילה לי מה׳ וגו׳ (שם שם:ג׳), מה נעשה לו, נפל ביד השעה, שנאמר ויעידוהו אנשי בליעל [את נבות נגד העם וגו׳ ויסקלהו באבנים וימות] (שם שם:י״ג). אברהם נתן מקום לשעה, וברח מפני נמרוד מלך כשדים וחזרה השעה ונפלה בידו והרג ששה עשר מלכים, שנאמר ויחלק עליהם לילה (בראשית י״ד:ט״ו), ויצחק נתן מקום לשעה בשעה שאמרו לו פלשתים לך מעמנו (שם כ״ו:ט״ז), מיד וילך משם יצחק (שם שם:י״ז) וחזרה השעה ונפלה בידו, שנאמר ואבימלך הלך אליו מגרר וגו׳ ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי וגו׳ ויאמרו ראה ראינו כי היה ה׳ עמך וגו׳ (בראשית כ״ו:כ״ו-כ״ח), ויוסף נתן מקום לשעה, בשעה שמכרו אותו אחיו לא היה יכול לומר אחיכם אני, אלא נתן מקום לשעה, וחזרה השעה ונפלה לפניו, שנאמר וילכו גם אחיו ויפלו לפניו (שם נ׳:י״ח), משה נתן מקום לשעה, שנאמר ויברח משה (מלפני) [מפני] פרעה (שמות ב׳:ט״ו), וחזרה השעה ונפלה בידו, שנאמר (והאיש) [גם האיש] משה גדול מאד בעיני [עבדי] פרעה ובעיני העם (שם י״א:ג׳), ודוד נתן מקום לשעה שנאמר ויברח דוד מנויות (שמואל א כ׳:א׳), וכתיב בברחו מפני אבשלום בנו (תהלים ג׳:א׳), וכתיב [בברחו] מפני שאול במערה (שם נ״ז:א׳), וחזרה השעה ונפלה בידו, ששאול אמר לו הנה [נא] ידעתי כי מלוך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל (שמואל א כ״ד:כ״א). וכן יעקב שברח מפני השעה, ויברח יעקב שדה ארם (הושע י״ב:י״ג), ונפלה השעה בידו, שנאמר ויקח עשו את נשיו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (בראשית ל״ו:ו׳), הוי לך עמי בא בחדריך.
ד״א לך עמי בא בחדריך, הסתכל בחדרי לבך וראה שלא לפי עונותיך הבאתי עליך יסורין, שאין חדריך אלא חדרי כליות, שנאמר חופש כל חדרי בטן (משלי כ׳:כ״ז), ואם באו עליך יסורין לא תפתח פיך ותקרא תגר אחר מדת הדין, אלא וסגור דלתיך בעדך, למה חבי כמעט רגע עד יעבר זעם, אין היסורין באין לעולם אלא (שברים) [עוברים] הן, שנאמר הבי כמעט רגע עד יעבר זעם.
[ח] ד״א ויצא יעקב, זה אחד מארבעה בני אדם שנתקפצה לו הארץ, ואלו הן, אברהם ואליעזר ויעקב ואבישי, אברהם מנין, כיון שיצא לרדוף את המלכים קפצה הארץ לפניו, שנאמר ויחלק עליהם לילה (בראשית י״ד:ט״ו), ואליעזר מנין, כיון שהלך להביא אשה ליצחק, נתקפצה הארץ לפניו, מה כתיב בו, ואבוא היום אל העין (שם כ״ד:מ״ב), בו ביום יצא ובו ביום הגיע, ואבישי מנין, כיון שהיה נלחם עם ישבי בנב אחי גלית, מה עשה רדף את דוד ברוח מגינו, באותה שעה נתן הקב״ה פחדו של דוד עליו, ואמר מה קל האיש הזה, היכן דוד וגבורותיו, ומנין שכן כתיב, ויעף דוד (שמואל ב כ״א:ט״ו) באותה שעה אמר דוד מי יתן לי אחד מבני אחותי כאן, והיו יואב ואבישי רחוקים ממנו, ונלחמים עם בני עמון ועם ארם, וכיון שהתפלל דוד הקפיץ הקב״ה את הארץ לפני אבישי, שנאמר ויעזר לו אבישי בן צרויה (שמואל ב כאי ז). ויעקב אבינו אף הוא הקפיץ הקב״ה את הארץ לפניו, שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. (בראשית כ״ט:א׳) [וישא יעקב רגליו]. אמרו רבותינו כל בני אדם רגליהם סובלות אותם, אבל יעקב הוא נושא את רגליו, שנאמר וישא יעקב רגליו.
[ט] ויברח יעקב שדה ארם (הושע י״ב:י״ג), ומהיכן ברח, מבאר שבע, שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע, וכי בבאר שבע היה, והלא בחברון היה, שנאמר הוא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק (בראשית ל״ה:כ״ז), אלא ממקום המיוחד לשבועות, ששם נשבע אברהם לאבימלך, שנאמר ועתה השבעה לי באלהים הנה וגו׳ (שם כ״א:כ״ג), על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שנים (שם שם:ל״א), ומנין ששם נשבע יצחק, שנאמר ויבאו עבדי יצחק וגו׳ (שם כ״ו:ל״ב), ויקרא אותה שבעה (שם). ואף עשו נשבע ליעקב, שנאמר השבעה לי כיום (שם כ״ה:ל״ג), כשנטל את בכורתו חשב בלבו ואמר אם יבא ואמר בא השבעה לי שלא נטלתה הברכות במרמה, מה אני יכול לעשות לו, אלא אצא מן המקום הזה המיוחד לשבועות, לכך נאמר ויצא יעקב מבאר שבע וגו׳, הוי ויברח יעקב שדה ארם.
[Parashat Vayetze]
[1] (Gen. 28:10:) AND JACOB SET OUT. This text is related (to Prov. 12:15): THE WAY OF A FOOL IS RIGHT IN HIS OWN EYES. This refers to Esau the Wicked, according to what is written above (in Gen. 28:8f): NOW ESAU SAW THAT THE DAUGHTERS OF CANAAN WERE EVIL…. SO ESAU SET OUT UNTO ISHMAEL < AND TOOK FOR A WIFE MAHALATH THE DAUGHTER OF ISHMAEL >…. He heaped trouble upon trouble. (Prov. 12:15, cont.:) BUT A WISE MAN LISTENS TO ADVICE. This refers to Jacob.⁠
Gen. R. 67:12.
Thus it is stated (in Gen. 27:42): NOW IT WAS REPORTED TO REBEKAH ABOUT THE WORDS OF HER ELDER SON ESAU (i.e., about his scheming). < SO, HAVING SENT AND CALLED FOR YOUNGER SON JACOB, SHE SAID UNTO HIM: LOOK AT YOUR BROTHER ESAU. HE IS TAKING COMFORT >…. When was he taking comfort? When he would have killed you (Jacob), as stated (ibid., cont.): HE IS TAKING COMFORT < IN SCHEMING > AGAINST YOU TO KILL YOU. (Gen. 27:43:) SO NOW, MY SON, HEED MY VOICE. What is the meaning of SO NOW, MY SON? She said to him: Yesterday you heeded me and received the blessings; now heed me in order to remain alive. He said to her: But is that the proper way? For me to set out without Daddy's knowledge? If he also tells me, I will do so. Immediately (we read in Gen. 28:1f.): SO ISAAC CALLED JACOB AND BLESSED HIM…. ARISE AND GO TO PADDAN-ARAM…. As soon as he heard that, he said to him: Give me an exiterion {i.e., travel instructions}.⁠
The Greek word means “departing blessing.”
He said to him (in vs. 3): MAY GOD ALMIGHTY BLESS YOU. Immediately (we read in vs. 7): SO JACOB HEEDED HIS FATHER AND HIS MOTHER AND WENT TO PADDAN-ARAM…. (Gen. 28:10:) AND JACOB SET OUT. Ergo (in Prov. 12:15, cont.): BUT A WISE MAN LISTENS TO ADVICE.
[2] Another interpretation (of Gen. 28:10): AND JACOB SET OUT. This text is related (to Prov. 6:22): WHEN YOU WALK, IT (your father's commandment and your mother's torah) WILL GUIDE YOU. This refers to Jacob, who had been occupied with Torah when he set out from his father's house, and he did not leave it behind. Thus it is stated (ibid., cont.): IN YOUR LYING DOWN, IT WILL WATCH OVER YOU. When? (In Gen. 28:11:) THEN HE TOOK ONE OF THE STONES OF THE PLACE, [SET IT UNDER HIS HEAD, AND LAY DOWN IN THAT PLACE]. When he lay down, it guarded him. (Prov. 6:22, cont.:) AND WHEN YOU AWAKEN, IT WILL CONVERSE WITH YOU. [(Gen. 28:16:) THEN JACOB AWAKENED FROM HIS SLEEP.]
Another interpretation (of Prov. 6:22): WHEN YOU WALK, IT WILL GUIDE YOU, < i.e., > when someone labors at Torah during his life.⁠
Cf. Avot 6:9; Sifra to Lev. 18:1 (pereq 13); Sifre to Deut. 6:7 (34); Sot. 21a; also Gen. R. 35:3 (but not in the Theodor/Albeck edition); M.Pss. 1:11; 119:7, 10 (2), 49 (41); 140:1.
(Ibid., cont.:) IN YOUR LYING DOWN, IT WILL WATCH OVER (rt.: ShMR) YOU, [because it keeps (rt.: ShMR) him] from worm and maggot. (Ibid., cont.:) AND WHEN YOU AWAKEN, IT WILL CONVERSE WITH YOU. In the future life, when everyone shall stand in judgment, it is one's advocate
Gk.: synegoros.
and pleads his cause.
[3] Another interpretation (of Gen. 28:10): AND JACOB SET OUT. This text is related (to I Sam. 2:9): HE SHALL PROTECT THE FEET OF HIS SAINTS. This refers to Abraham when he pursued the kings. Thus it is stated (in Is. 41:2): WHO HAS AROUSED < RIGHTEOUSNESS >
The word translated RIGHTEOUSNESS here (tsedeq) implies victory and success as well as righteousness.
FROM THE EAST … ? (I Sam. 2:9, cont.:) BUT THE WICKED SHALL PERISH IN DARKNESS. These are the sixteen kings whom he killed in the darkness, as stated (in Gen. 14:15): THEN HE DEPLOYED < HIS FORCES > AGAINST THEM BY NIGHT.
Another interpretation (of I Sam. 2:9): HE SHALL PROTECT THE FEET OF HIS SAINTS. This refers to Jacob, when he set out to go to Haran; for the Holy One said this to him (in Gen. 28:15): SEE, I AM WITH YOU. (Ibid., cont.:) BUT THE WICKED SHALL PERISH IN DARKNESS. This refers to Esau, of whom it is stated (in Job 20:26): UTTER DARKNESS AWAITS HIS TREASURES; < AN UNFANNED FIRE SHALL CONSUME HIM >…. (Obad. 18:) THE HOUSE OF JACOB SHALL BE FIRE … AND THE HOUSE OF ESAU SHALL BE STRAW; < THEY SHALL BURN IT AND CONSUME IT >. When Esau set out to pursue Jacob, it was for ten hours that the Holy One concealed the day and made it evening. Accordingly, it is stated (in Gen. 28:11): WHEN HE CAME ACROSS A CERTAIN PLACE, < HE SPENT THE NIGHT THERE BECAUSE THE SUN HAD SET >. So Esau remained in the darkness and did not know where he was going. Thus it is stated (in I Sam. 2:9): BUT THE WICKED SHALL PERISH IN DARKNESS. Why? (Ibid., cont.:) BECAUSE ONE SHALL NOT PREVAIL BY STRENGTH. The Holy One said to him: Perhaps you think you are mighty! And in the world to come he (the Holy One) is also acting for Israel. Thus it is stated (in Ps. 97:11): LIGHT IS SOWN FOR THE RIGHTEOUS. It also says (in Prov. 4:18f.): BUT THE PATH
The Buber text has or (LIGHT) here instead orah (PATH). PATH not only fits better into the context, but also represents the traditional biblical text.
OF THE RIGHTEOUS IS LIKE LUMINOUS SPLENDOR…. < BUT THE WAY OF THE WICKED IS LIKE DEEP DARKNESS; THEY DO NOT KNOW ON WHAT THEY WILL STUMBLE >
. And if you have some doubts (about such treatment of the wicked), it has already happened in this world (to the Egyptians), as stated (in Exod. 10:23): NOR COULD ONE SEE HIS BROTHER.⁠
As most translations recognize, the passage simply means that the Egyptians could not see each other under the plague of darkness; however, the midrash understands the Hebrew more literally as a parallel to Esau not being able to see his brother Jacob.
Another interpretation (of I Sam. 2:9): HE SHALL PROTECT THE FEET OF HIS SAINTS. When Jacob set out from his father's house, he set out with only his staff, as stated (in Gen. 32:11 [10]): FOR WITH < ONLY > MY STAFF DID I CROSS THIS JORDAN. The Holy One said to Isaac: Did your father, Abraham, do this to you? Did he not give you everything that he had? It is so stated (in Gen. 25:5): BUT ABRAHAM GAVE ALL THAT HE HAD TO ISAAC. < There is > also this (in Gen. 24:2): SO ABRAHAM SAID UNTO THE SENIOR SERVANT OF HIS HOUSE, THE ONE WHO RULED OVER ALL THAT HE HAD. R. Samuel bar Isaac said: What is the meaning of THE ONE WHO RULED? When he had made him a ruler over all that he had, he said: Even if you < must > give away everything that belongs to me, take a wife for my son from there. (Gen. 24:10:) THEN THE SERVANT TOOK TEN CAMELS FROM THE CAMELS OF HIS MASTER, AND WENT WITH ALL HIS MASTER'S GOODS IN HIS HAND. This refers to a diatheke
The Greek words means “covenant.”
{gift certificate} which he carried in his hand.⁠
See Gen. R. 59:11 and some versions of PRE 16. Both use the word diatheke in this context. Cf. Gen. R. 61:6.
(Ergo, in Gen. 25:5:) BUT ABRAHAM GAVE ALL THAT HE HAD TO ISAAC. The servant began distributing earrings to one woman, necklaces
Lat.: catellae.
to another, and rings to still another. This is what the text means (in Prov. 11:24): THERE IS ONE WHO DISPENSES LIBERALLY AND STILL INCREASES. The Holy One has blessed him. Thus it is stated (in Gen. 25:11): AND IT CAME TO PASS AFTER THE DEATH OF ABRAHAM THAT GOD BLESSED HIS SON ISAAC. But Isaac did not do so for Jacob. Instead he had him set out empty-handed. The Holy One said (in Prov. 11:24, cont.): ANOTHER HOLDS BACK FROM WHAT IS RIGHT, YET THE RESULT IS WANT. And what happened to him (Isaac)? The Divine Presence departed from him. So you find him (the Holy One) speaking with him only when he died. Come and see what Esau the Wicked did to Jacob. He saw him empty-handed and did not show him mercy. Instead he said: See, I am ahead of him, and he cannot pass me on the way. So I will kill him there. And where is it shown? Where the prophet said so (in Amos 1:11): < THUS SAYS THE LORD: FOR THREE TRANSGRESSIONS OF EDOM AND FOR FOUR I WILL NOT RESCIND IT (the punishment) > BECAUSE HE PURSUED HIS BROTHER WITH THE SWORD. Jacob knew < about it > and raised his eyes to the Holy One. Now he had performed miracles with him (Jacob); so he put {his staff for him in his hand} [his staff into the Jordan]. Then the Jordan divided for him, and he crossed. Thus it is stated (in Gen. 32:11 [10]): FOR WITH MY STAFF DID I CROSS THIS JORDAN. So Esau was waiting on the way, but Jacob did not pass on the way. When Esau perceived that Jacob had fled and crossed the Jordan, what did he do? He pursued him and found him in a cave, a place like the bath that is in Tiberias.⁠
Cf. Gen. R. 75:5.
Jacob had said: There is no bread and no food at hand. I shall go in and get warm in the bath. Esau the Wicked came and had the bath surrounded the so that he would die in it. The Holy One said to him: < Since > you are the most wicked man in the world, are you to be paired
The verb is related to the Greek noun zeugos (“yoke of beasts”).
against him? Immediately the Holy One said to Jacob: What are you afraid of? See, I am with you. Jacob said to him: Sovereign of the World, inasmuch as I am trusting you and you are making me a promise, I will have trust [and set out. (Gen. 28:10:) AND JACOB SET OUT FROM BEERSHEBA].
[4] (Gen. 28:11:) WHEN HE CAME ACROSS (rt.: PG') A CERTAIN PLACE. There is no "coming across" (rt.: PG') except for prayer. Thus it is stated (in Jer. 7:16): AS FOR YOU, DO NOT PRAY FOR THIS PEOPLE…. AND DO NOT INTERCEDE (rt.: PG') WITH ME.⁠
Ber. 26b; Sanh. 95b; Gen. R. 68:9.
It was concerning him that David said (in Ps. 121:4-8): SEE, < THE GUARDIAN OF ISRAEL > NEITHER SLUMBERS NOR SLEEPS. THE LORD IS YOUR GUARDIAN; THE LORD IS YOUR SHADE…. BY DAY THE SUN SHALL NOT SMITE YOU…. THE LORD SHALL KEEP YOU FROM ALL EVIL…. THE LORD SHALL GUARD YOUR GOING AND YOUR COMING FROM NOW ON AND FOREVER.
Another interpretation (of Gen. 28:11): WHEN HE CAME ACROSS (rt.: PG') A CERTAIN PLACE where the Holy Spirit rested upon him, < i.e., > upon Jacob. Then he prophesied that Israel was going to sin and that the Holy Spirit would depart from them. {Now this derives from (ibid., cont.): BECAUSE THE SUN HAD SET. So also we find that it is written in the prophecy of Micah (3:6): THE SUN SHALL SET < UPON THE PROPHETS >, where it is a case of retribution and the passing away of prophecy.} Thus it is stated (in Jer. 27:18): IF THEY ARE PROPHETS AND IF THE WORD OF THE LORD IS WITH THEM, PLEASE LET THEM INTERCEDE (rt.: PG') WITH THE LORD. < The verse > teaches that this "coming across" (rt.: PG') is prophecy. (Gen. 28:11:) WHEN HE CAME ACROSS (rt.: PG') A CERTAIN PLACE … BECAUSE THE SUN HAD SET. What is it that is written (in Micah 3:6)? THE SUN SHALL SET UPON THE PROPHETS, AND THE DAY SHALL BE DARKENED.
(Gen. 28:11, cont.:) THEN HE TOOK SOME
Traditional translations assume that Jacob TOOK ONE OF THE STONES, but the midrash assumes that there were more.
OF THE STONES OF THE PLACE, < SET THEM UNDER HIS HEAD, AND LAY DOWN IN THAT PLACE >.⁠
See Gen. R. 68:11.
He thought in his heart: My grandfather Abraham sired a righteous < son > and a wicked < son > from two women. Isaac was righteous, and Ishmael was wicked. Then Daddy Isaac sired a righteous < son > and a wicked < son > from one woman. As for me, since I am to take four wives, how many wicked < sons > will there be from me? The Holy One said to him: Heaven forbid! (According to Cant. 4:7) YOU ARE BEAUTIFUL ALL OVER, MY BELOVED; THERE IS NO BLEMISH IN YOU. When he arose in the morning, he found that all of the stones were one stone. He was glad that his bed was whole, as stated (in Gen. 28:18): THEN JACOB AROSE EARLY IN THE MORNING, <TOOK THE STONE WHICH HE HAD PUT UNDER HIS HEAD, SET IT UP AS A PILLAR >…. The Holy One said to him: By your life, just as all these stones have become one, so shall all of your sons be righteous. Thus it is stated (in Job 5:23): FOR YOU SHALL HAVE A COVENANT WITH THE STONES OF THE FIELD, AND THE BEASTS OF THE FIELD SHALL BE AT PEACE WITH YOU.
[5] Another interpretation (of Gen. 28:10): AND JACOB SET OUT. It is written (in Is. 26:20): GO, MY PEOPLE, ENTER INTO YOUR CHAMBERS AND SHUT [YOUR DOORS] BEHIND ME.⁠
The MT reads BEHIND YOU.
HIDE JUST FOR A MOMENT UNTIL MY ANGER PASSES. When you see a fateful hour, do not stand against it but give way to it. Thus it is stated: GO, MY PEOPLE, ENTER INTO YOUR CHAMBERS. Look at me, as it were, for I have perceived an hour < made > fateful through your sins. I did nothing. Instead I gave way to it, as stated (in Lam. 2:3): HE HAS WITHDRAWN HIS RIGHT HAND…. So also you, GO MY PEOPLE. Thus, the one who stands against the hour will fall into its hand; but whoever gives way to the hour will have the hour fall into his hand. Naboth stood against the hour {and stood against it} [and fell into its hand]. When Ahab said to him (in I Kings 21:2): GIVE ME YOUR VINEYARD SO THAT I MAY HAVE IT FOR A VEGETABLE GARDEN. What did he do? He said (in vs. 3): THE LORD FORBID < THAT I SHOULD GIVE YOU MY ANCESTORS' INHERITANCE >. What happened to him? He fell into the hand of the hour, as stated (in vs. 13): AND THE MEN OF BELIAL TESTIFIED AGAINST [NABOTH BEFORE THE PEOPLE…. AND THEY STONED HIM TO DEATH WITH STONES]. Abraham gave way to the hour and fled from Nimrod, the king of the Chaldeans. So the hour returned and fell into his hand when he killed sixteen kings. It is so stated (in Gen. 14:15): THEN HE DEPLOYED < HIS FORCES > AGAINST THEM BY NIGHT. Isaac also gave way to the hour when the Philistines said to him (in Gen. 26:16): GO AWAY FROM US. Immediately < the passage continues > (in vs. 17): SO ISAAC WENT AWAY FROM THERE. Then the hour returned and fell into his hand, as stated (in Gen. 26:26-28): THEN ABIMELECH CAME UNTO HIM FROM GERAR…. SO ISAAC SAID UNTO THEM: WHY HAVE YOU COME UNTO ME …? AND THEY SAID: WE HAVE CLEARLY SEEN THAT THE LORD IS WITH YOU…. Joseph also gave way to the hour. When his brothers sold him, was he not able to say: I am your brother? But he gave way to the hour, and the hour returned and fell before him, as stated (in Gen. 50:18): THEN HIS BROTHERS ALSO WENT AND FELL DOWN BEFORE HIM. Moses gave way to the hour, as stated (in Exod. 2:15): BUT MOSES FLED FROM PHARAOH. So the hour returned and fell into his hand, as stated (in Exod. 11:3): {AND} [ALSO] THE MAN MOSES WAS VERY GREAT IN THE EYES OF PHARAOH'S [SERVANTS] AND IN THE EYES OF HIS PEOPLE. David also gave way to the hour, as stated (in I Sam. 20:1): BUT DAVID FLED FROM NAIOTH. It is also written (in Ps. 3:1): WHEN HE FLED FROM HIS SON ABSALOM. And it is written (in Ps. 57:1): [WHEN HE FLED] FROM SAUL IN THE CAVE. So the hour returned and fell into his hand when Saul said to him (in I Sam. 24:21 [20]): [PLEASE] LOOK, I KNOW THAT YOU SHALL SURELY REIGN AND IN YOUR HAND THE KINGDOM OF ISRAEL SHALL ARISE. So < it was > also < with > Jacob, who fled from the hour. (Hosea 12:13 [12]:) THEN JACOB FLED TO THE LAND OF ARAM. And the hour fell into his hand, as stated (in Gen. 36:6): THEN ESAU TOOK HIS WIVES < … > AND WENT INTO A LAND AWAY FROM HIS BROTHER JACOB. Ergo (in Is. 26:20): GO, MY PEOPLE, ENTER INTO YOUR CHAMBERS.
Another interpretation (of Is. 26:20): GO, MY PEOPLE, ENTER INTO YOUR CHAMBERS. Look into the chambers of your heart, and see that it was not in proportion to your sins that I brought sufferings upon you, for YOUR CHAMBERS are nothing but kidney chambers.⁠
The kidneys have an emotional function similar to that of the heart.
Thus it is stated (in Prov. 20:27): SEARCHING ALL THE CHAMBERS OF THE BELLY. But, if sufferings come upon you, do not open your mouth and complain against the measure of justice. Rather (according to Is. 26:20, cont.): AND SHUT YOUR DOORS BEHIND YOU. Why? (Ibid., cont.:) HIDE JUST FOR A MOMENT UNTIL MY ANGER PASSES. No sufferings ever come except they pass. Thus it is stated: HIDE JUST FOR A MOMENT UNTIL MY ANGER PASSES.
[6] (Gen. 28:12:) THEN HE DREAMED THAT HERE WAS A LADDER…. Let our master instruct us: What is the difference between the death of the righteous and the death of the wicked? R. Justa bar Shunem said in the name of R. Joshua of Sikhnin: The death of the wicked is neither on the earth nor in the heavens. For it is so written of Ahithophel (in II Sam. 17:23): THEN HE {GAVE INSTRUCTIONS UNTO HIS CHILDREN} [SET HIS HOUSE IN ORDER] AND HANGED HIMSELF. And likewise in the case of Haman, < his death was > neither on the earth nor in the heavens. It is so stated (in Esth. 7:10): THEN THEY HANGED HAMAN; and his children as well (according to Esth. 9:25): SO THAT HE AND HIS CHILDREN WOULD BE HANGED. But the death of the righteous is < both > in the heavens and on the earth, as stated (in I Sam. 25:29): YET THE LIFE OF MY LORD (David) SHALL BE FOUND IN THE BUNDLE OF THE LIVING < WITH THE LORD YOUR GOD >. Where is it shown < that the death of the righteous > is on the earth? (II Chron. 32:33:) SO THEY TOOK HIM (Hezekiah) UP AND BURIED HIM IN THE ASCENT OF THE TOMBS OF THE HOUSE OF DAVID. THUS < ALL JUDAH AND THE INHABITANTS OF JERUSALEM > PAID HIM HONOR AT HIS DEATH.
Let our master instruct us further: What is the difference between the dreams of the righteous and the dreams of the wicked? The dreams of the wicked are neither in the heavens nor on the earth. Thus it is stated (in Gen. 41:1): PHARAOH DREAMED, AND THERE HE WAS STANDING ON THE NILE. So also it is written of Nebuchadnezzar (in Dan. 4:2): {IT WAS} [I SAW] A DREAM, AND IT MADE ME AFRAID, for he was neither on the earth nor in the heavens (cf. vss. 7-8). However, the dreams of the righteous are < both > in the heavens and on the earth. You therefore find that Joseph said to his brothers (in Gen. 37:7): HERE WE WERE BINDING SHEAVES: Ergo, < his dreams were > on the earth. Where is it shown that they were also in heaven? Where it is stated (in Gen. 37:9): HERE WERE THE SUN, THE MOON, AND ELEVEN STARS BOWING DOWN TO ME. So also it was in the case of our father Jacob (according to Gen. 28:12): THEN HE DREAMED THAT HERE WAS A LADDER [PLACED ON EARTH WITH ITS TOP REACHING TO THE HEAVENS. Ergo, < his dream was both > in the heavens and on the earth].
[7] Another interpretation (of Gen. 28:12): THEN HE DREAMED THAT HERE WAS A LADDER (rt. SLM). R. Jose the Galilean said: He showed him Manasseh making an image (rt. SML).⁠
Cf. Gen. R. 68:13.
Another interpretation (of Gen. 28:12): R. Eleazar b. R. Simeon ben {Jose} [Johay] said: He showed him an altar, as stated (in Exod. 20:21 [24], 23 [26]): AN ALTAR OF EARTH YOU SHALL MAKE FOR ME…. AND YOU SHALL NOT GO UP BY STEPS UPON MY ALTAR.⁠
Cf. Gen. R. 68:12.
(Gen. 28:12, cont.:) WITH ITS TOP REACHING TO THE HEAVENS. This is the cloud of incense. (Ibid., cont.:) AND BEHOLD, THE ANGELS OF GOD. These are the priests who stand on the ramp (KBSh)⁠
Cf. the end of the previous verse, according to which Jacob LAY DOWN (rt.: ShKB) IN THAT PLACE.
of the altar and minister. R. Simeon ben Halafta said: He showed him Korah, as stated (in Numb. 16:32): AND THE EARTH OPENED ITS MOUTH. (Gen. 28:12:) WITH ITS TOP REACHING TO THE HEAVENS. He showed him Moses, as stated (in Exod 24:1): THEN HE SAID UNTO MOSES: GO UP UNTO THE LORD.
Another interpretation (of Gen. 28:12): THEN HE DREAMED THAT HERE WAS A LADDER PLACED ON EARTH. R. Eleazar ben Azariah said: He showed him Jonah, as stated (in Jonah 2:7 [6]): I WENT DOWN TO THE ROOTS OF THE MOUNTAINS…. (Gen. 28:12, cont.:) WITH ITS TOP REACHING TO THE HEAVENS. He showed him Elijah, as stated (in II Kings 2:11): AND ELIJAH WENT UP IN A WHIRLWIND INTO THE HEAVENS. Another interpretation (of Gen. 28:12): THEN HE DREAMED. R. Simeon ben Johay said: He showed him Sinai (SYNY). This is a symbol. S = sixty, Y = ten, N = fifty, Y = ten. The sum is one hundred and thirty. LADDER also is a hundred and thirty.⁠
In the MT LADDER is SLM (S = 60, L = 30, M = 40, for a total of 130); but the Buber text spells LADDER SWLM for a total of 136.
It is stated here (in Gen. 21:12, cont.): PLACED ON EARTH WITH ITS TOP REACHING TO THE HEAVENS. It is also said of Sinai (in Deut. 4:11): {AND BEHOLD, IT WAS} [AND THE MOUNTAIN WAS] BURNING WITH FIRE UP TO THE HEART OF THE HEAVENS.
Another interpretation (of Gen. 28:12): AND BEHOLD, THE ANGELS OF GOD. This refers to Moses and Aaron, as stated (in Exod. 24:9): THEN THERE WENT UP MOSES AND AARON.⁠
The passage continues: NADAB, ABIHU, AND SEVENTY OF THE ELDERS OF ISRAEL.
(Gen. 28:13:) AND BEHOLD, THE LORD STOOD UPON IT. (Exod. 19:20:) AND THE LORD CAME DOWN UPON MOUNT SINAI. (Gen. 12:13, cont.:) AND SAID: I AM THE LORD, THE GOD OF YOUR FATHER ABRAHAM AND THE GOD OF ISAAC. It is also stated on Sinai (in Exod. 20:1): I AM THE LORD YOUR GOD.
[8] Another interpretation (of Gen. 28:10): BUT JACOB SET OUT. This is one of four children of Adam for whom the land (i.e., spatial distance) was contracted. They are the following: Abraham, Eleazer, Jacob, and Abishai.⁠
Cf. Sanh. 95 (bar.), which omits Abraham from the list.
In the case of Abraham, where is it shown? < It was > when he went forth to pursue the kings < that > the land contracted before him. Thus it is stated (in Gen. 14:15): AND THE NIGHT WAS DIVIDED AGAINST THEM.⁠
I.e., Abraham only needed to pursue the kings until midnight because God had shortened the pursuit. So Gen. R. 43:3; Exod. R. 18:1; cf. Gen. R. 43:3.
And in the case of Eleazer, where is it shown? < It was > when he went to bring a wife for Isaac < that > the land contracted before him.⁠
Sanh. 95a; PRE 16.
What is written about him (in Gen. 24:42)? AND I CAME TODAY (i.e., in one day) TO THE SPRING. The day he set out was the very day on which he arrived. And in the case of Abishai, where is it shown? When he fought with Ishbi-benob the brother of Goliath.⁠
See also Gen. R. 59:11.
What did he do? He went after David with his shield at the ready. In that hour the Holy One put the fear of David upon him, since he said: How swift this man is! Where are David and his mighty men? And where is it shown? Where it is so written (in II Sam. 21:15): AND DAVID WAS WEARY. At that time David had said: Oh, that someone would put one of my sister's sons here for me. Now Joab and Abishai were far away from him where they were fighting with the children of Ammon and with Aram (cf. I Chron. 19:10f.) However, when David prayed, the Holy One contracted the land before Abishai, as stated (in II Sam. 21:17): BUT ABISHAI BEN ZERUIAH CAME TO HIS AID. And our father Jacob was also one before whom the Holy One caused the land to contract.⁠
Sanh. 95b; Gen. R. 68:8.
Thus it is stated (in Gen. 28:10; 29:1): AND JACOB SET OUT FROM BEERSHEBA AND WENT TO HARAN…. [THEN JACOB CONTINUED HIS JOURNEY (literally: RAISED HIS FEET)]. Our masters have said: In the case of all the children of Adam, their feet carry them; but in Jacob's case, he keeps his feet up. Thus it is stated (in Gen. 29:1): THEN JACOB RAISED HIS FEET.
[9] (Hosea 12:13 [12]:) THEN JACOB FLED TO THE LAND OF ARAM. From where did he flee? From Beersheba, as stated (in Gen. 28:10): AND JACOB SET OUT FROM BEERSHEBA. Was he in Beersheba? Was he not rather in Hebron, as stated (in Gen. 35:27): I.E., HEBRON, WHERE ABRAHAM AND ISAAC SOJOURNED? < The situation was merely that he fled > from a place set aside for oaths (shevu'ot), since < it was > there < that > Abraham had sworn to Abimelech. Thus it is stated (in Gen. 21:23, 31): SO NOW SWEAR TO ME BY GOD, BEHOLD…. THEREFORE THAT PLACE WAS NAMED BEERSHEBA, (i.e., The Well of the Oath) BECAUSE < IT WAS > THERE < THAT > BOTH OF THEM HAD SWORN. Now where is it shown that Isaac had sworn? Where it is stated (in Gen. 26:32f.): THAT ISAAC'S SERVANTS CAME < AND TOLD HIM ABOUT THE WELL >…. SO HE CALLED IT SHIBAH (i.e., oath); < THEREFORE THE NAME OF THE CITY IS BEERSHEBA UNTO THIS DAY >.⁠
Similarly Rashi and Nachmanides on Gen. 26:33. Cf. Malbim on this verse, according to whom Beersheba means “seventh well,” in that this well was the seventh dug by Isaac. Cf. also Ibn Ezra, who, because of what might be an alternative derivation from the number seven in Gen. 21:23-33, suggests that either Beersheba had two derivations or that there were two cities with this name.
And Esau also swore to Jacob, as stated (in Gen. 25:33): < THEN JACOB SAID > SWEAR TO ME FIRST. < Thus he swore an oath > when he took his birthright. He thought in his heart and said: If he should come and say: Come, swear to me that you have not taken my blessing by deceit, what shall I be able to do to him? I shall simply go away from this place set aside for oaths. It is therefore stated (in Gen. 28:10): AND JACOB SET OUT FROM BEERSHEBA (i.e., The Well of the Oath).⁠
Beersheba seems to be, not a particular city, but any well where one might swear an oath. Thus, there is no contradiction between Jacob living in Hebron and setting out from Beersheba, i.e., the Hebron oath well.
Ergo (in Hosea 12:13 [12]): THEN JACOB FLED TO THE LAND OF ARAM.
Resh Laqish said: The Holy One performed miracles with him at the time that he saw the dream. What is written (in Gen. 28:13)? AND BEHOLD, THE LORD STOOD OVER HIM.⁠
To protect him from the heat of the sun. Cf. Codex Vaticanus Ebr. 34, which explains that the rest of the verse reads: THE EARTH UPON WHICH YOU LIE < I WILL GIVE TO YOU AND TO YOUR SEED > . Thus the Holy One folds it up (i.e., folds up the land of Israel) under his head. Similarly, Hul. 91b; Gen. R. 69:4; Rashi, s.v.
(Gen. 28:17:) SO HE WAS AFRAID AND SAID: HOW AWESOME IS THIS PLACE! THIS is nothing but the Holy Temple, as stated (in Ps. 78:54): THEN HE BROUGHT THEM TO THE BORDER OF HIS SANCTUARY, THIS MOUNTAIN THAT HIS RIGHT HAND HAD PROCURED. Moreover, AWESOME can only refer to the Holy Temple. Thus it is stated (in Ps. 68:36 [35]): O GOD, YOU ARE AWESOME IN YOUR SANCTUARIES. He (Jacob) saw it destroyed, as stated (in Gen. 28:17): THIS IS NOTHING. (Ibid., cont.:) BUT THE HOUSE OF GOD, since he saw it < re >built. All the prophets also saw it built, destroyed, and < re > built. The Holy One simply said: You have seen it destroyed in this world, but in the world to come I am < re > building it myself. Then in my glory I am returning within it with you watching. Thus it is stated (in Is. 52:8): FOR EYE TO EYE THEY WILL SEE THE RETURN OF THE LORD TO ZION.⁠
The midrash seems to picture Jacob’s dream ladder extending from the earthly Temple up eighteen miles to the heavenly temple. See Gen. R. 69:7.
כי תעבור במים אתך אני (ישעיה מ״ג ב׳), אמרו רבותינו כיון שראה עשו שנתחתן עם ישמעאל ולא נתקיימה מחשבתו, הלך וצוה אחד מבניו לרדוף אחר יעקב להורגו, ופגע ביעקב, א״ל אבי צוני להורגך ואני מתירא ממנו שלא יקללני, תן לי עצה היאך אקיים דברי אבי ולא יקללני, א״ל יעקב טול כל מה שיש לי ואשאר עני ואחשב כמת ונמצאת מקיים דברי אביך, מיד נטל כל מה שהיה לו והפשיטו והלך לו, ושמע עשו שלא הרגו בנו אמר הריני קודמו לדרך במקום שאינו יכול לעבור באותו מקום ושם אני הורגו. וכן מפרש הנביא על רדפו בחרב אחיו (עמוס א׳ י״א). מיד נתירא יעקב לעבור שם והלך לו דרך הירדן ותלה עיניו בהב״ה ועשה לו נסים ונתן מקלו במים ונקרע הירדן ועבר ביבשה שנאמר כי במקלי עברתי (בראשית ל״ב י״א), הוי כי תעבור במים אתך אני. עשו המתין ליעקב בדרך ולא עבר לשם, הרגיש דרך הירדן הלך, מה עשה, רדף אחריו וקדמו לבערה, מקום הוא דומה למרחץ של טבריה, אמר יעקב לא פת ולא דברים יש בידי, נכנס אני ומחמם גופי במרחץ. בא עשו וקדמו והקיף את המרחץ כדי שימות שם. ר׳ לוי אמר (אתה) [אתרה] הוא תמן מצטננה בבערה, נכנס יעקב שם ונעל עשו בפניו (והתיר) [וחתר] לו הב״ה (היתורה) [חתירה] ממקום אחר והלך לו, הוי כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך (ישעיה שם).
מבאר שבע – ר׳ הונא אמר מבארה של בכורה, אמר עד שלא יעמוד עשו עמי ויאמר לי כך היית מרמה בי ונוטל בכורתי נמצא אני מאבד את השבועה. ר׳ ירמיה אמר מבארה של ברכה, אמר עד שלא יעמוד עשו עמי ויאמר לי כך היית מרמה בי ונוטל ברכתי נמצא מאבד אני את היגיעה שיגעה בי אמי.
וילך חרנה – ר׳ ברכיה ורבנין, ר׳ ברכיה אמר לישנהון דבריתא הוא, פלן אזל לקסרין ועדיין הוא מתקן זווריה, ורבנן אמרו בן יומו.
ויצא יעקב
אמרו חכמים והלא כמה חמורים. ב״ר פס״ה אות ו׳ ילקוט רמז קי״ז ולק״ט, ועיי׳ כוונת המאמר ביפ״ת.
אמרו חכמים והלא כמה חמורים וכמה גמלים יצאו עמו מבאר שבע, ולא גילה הכתוב יציאתן, וביעקב כתיב ויצא יעקב, מכאן לתלמיד חכם שיוצא מן המקום ישארו אנשי המקום יתומים:
יצא משם כו׳. ב״ר וילקוט ולק״ט ורש״י עה״ת, ורות רבה פ״ב.
יצא משם יצא הודה יצא זיוה יצא כבודה.
וילך חרנה – וכי בשעה שיצא מבאר שבע בא לו לאלתר לחרן, אלא מלמד שקפצה לו הארץ.
(י-יא)

פָּרָשַׁת וַיֵּצֵא

רמז קיז

רַבִּי פִּנְחָס פָּתַח, (משלי ג׳:כ״ג) ״אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ״, זֶה יַעֲקֹב, דִּכְתִיב וַיֵּצֵא יַעֲקֹב. ״אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִפְחָד״ מִלָּבָן וּמֵעֵשָׂו, ״וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ״, וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.
רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן פָּתַח, (תהלים קכ״א:א׳) ״אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים״ אֶל הַהוֹרִים לְמַלְּפֵנִי וּלְמַעַבְדֵנִי ״מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי״ אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא רִבְקָה מַה כְּתִיב בֵּיהּ ״וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים״, אֲנִי לֹא צָמִיד אֶחָד וְלֹא נֶזֶם אֶחָד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: גָּדוּד שְׁלָחוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: שִׁלַּח עִמּוֹ אֶלָּא שֶׁבָּא עֵשָׂו וּנְטָלוֹ מִמֶּנּוּ. אָמַר מָה אֲנָא מוֹבַד סִבְרִי מִן בֶּרְיִי אֶלָּא (שם ב׳:ה׳) ״עֶזְרִי מֵעִם ה׳ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שׁוֹמְרֶךָ הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל״. (תהלים קכ״א:ז׳-ח׳) ״ה׳ יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע״ מֵעֵשָׂו וּמִלָּבָן, ״יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ״ מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת. ״ה׳ יִשְׁמָר צֵאתְךָ״ וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע.
רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן פָּתַח, ״אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה״, מַטְרוּנָא שָׁאֲלָה לְרַבִּי יוֹסִי לְכַמָּה יָמִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, אָמַר לָה לְשִׁשָּׁה, דִּכְתִיב (שמות כ׳:י׳) ״כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה׳⁠ ⁠⁠״ וְגוֹ׳, מֵאוֹתָהּ שָׁעָה וְעַד עַכְשָׁו מַהוּ עוֹסֵק, אָמַר לָהּ יוֹשֵׁב וּמְזַוֵּג זִוּוּגִים, אִישׁ לְאִשָּׁה וְאִשָּׁה לְאִישׁ וְכוּ׳ (וּמַאֲרִיךְ בַּמִּדְרַשׁ רַבּוֹת קָחֶנּוּ מִשָּׁם), יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ הוֹלֵךְ אֶצְלוֹ. יִצְחָק בָּא זִוּוּגוֹ אֶצְלוֹ, דִּכְתִיב (בראשית כ״ד:ס״ג) ״וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים״. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע.
חִזְקִיָּה אָמַר: בֶּן שִׁשִּׂים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ כְּשֶׁנָּטַל אֶת הַבְּרָכוֹת עָשָׂה עוֹד מֻטְמָן בָּאָרֶץ וּמְשַׁמֵּשׁ לְעֵבֶר אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וּבָאִמָּהוֹת שֶׁבַע שָׁנִים נִמְצָא נוֹשֵׂא אִשָּׁה בֶּן שְׁמֹנִים וְאַרְבַּע וְעֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים לָמַדְנוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְדִּים לָרְשָׁעִים, וּמַשְׁהֶה לַצַּדִּיקִים. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כְּבָר כָּתוּב (לעיל פסוק ז) ״וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע אָמַר: אַבָּא בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ לָצֵאת חוּץ לָאָרֶץ מֵהֵיכָן הֻרְשָׁה לוֹ לֹא מִבְּאֵר שֶׁבַע, אַף אֲנִי הוֹלֵךְ לִבְאֵר שֶׁבַע, אִם נוֹתֵן לִי רְשׁוּת הֲרֵינִי יוֹצֵא, וְאִם לָאו אֵין אֲנִי יוֹצֵא. לְפִיכָךְ צָרִיךְ הַכָּתוּב לוֹמַר וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע.
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב – וְכִי לֹא יָצָא מִשָּׁם אֶלָּא הוּא, כַּמָּה חַמָּרִים יָצְאוּ וְכַמָּה גַּמָּלִים יָצְאוּ וְאַת אָמַרְתְּ וַיֵּצֵא, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר הוּא זִיוָהּ הוּא שִׁבְחָהּ הוּא הֲדָרָהּ, פָּנָה מִשָׁם, פָּנָה זִיוָהּ פָּנָה שִׁבְחָהּ פָּנָה הֲדָרָהּ. וְדִכְוָתֵהּ ״וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָּׁמָּה״, וְכִי לֹא יָצְאָה אֶלָּא הִיא וַהֲלֹא כַּמָּה חַמָּרִים כַּמָּה גַּמָּלִים יָצְאוּ וְכוּ׳ נִיחָא תַּמָּן שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם אֶלָּא אוֹתָהּ צַדֶּקֶת בִּלְבַד, בְּרַם הָכָא לֹא הָיָה שָׁם יִצְחָק וְרִבְקָה, לֹא דּוֹמָה זְכוּתוֹ שֶׁל צַדִּיק אֶחָד לִזְכוּתָן שֶׁל שְׁנֵי צַדִּיקִים.
מִבְּאֵר שָׁבַע – רַבִּי יוּדָן אָמַר: מִבְּאֵרָה שֶׁל שְׁבוּעָה, שֶׁלֹּא יַעֲמוֹד עָלַי אֲבִימֶלֶךְ וְיֹאמַר הִשָּׁבַע לִי כְּמוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע לִי זְקֶנְךָ, נִמְצֵאתִי מַשְׁהֶה בְּשִׂמְחַת בָּנַי שִׁבְעָה דּוֹרוֹת, רַבִּי אָמַר: מִבְּאֵרָה שֶׁל בְּכוֹרָהּ שֶׁלֹּא יַעֲמֹד עָלַי עֵשָׂו וְיֹאמַר לִי כָּךְ הָיִיתָ מְרַמֶּה אוֹתִי וְנוֹטֵל בְּכוֹרָתִי, נִמְצֵאתִי מְאַבֵּד אוֹתָהּ שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ״ה:ל״ג) ״הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם״. מִבְּאֵר שָׁבַע, רַבִּי בֶּרֶכְיָה אוֹמֵר: מִבְּאֵרָה שֶׁל בְּרָכָה שֶׁלֹּא יַעֲמֹד עָלַי עֵשָׂו וְיֹאמַר לִי כָּךְ הָיִיתָ מְרַמֶּה בִּי וְנוֹטֵל אֶת בִּרְכָתִי, נִמְצֵאתִי מְאַבֵּד אוֹתָהּ יְגִיעָה שֶׁיָּגְעָה בִּי אִמִּי.
וַיֵּלֶךְ חָרָנָה – בֶּן יוֹמוֹ, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר: לִישְׁנָא דִבְרִיָּתָא, פְּלָן אָזַל לְקֵיסָרִין וְעַד כְּדוֹן הוּא עַל זְוָדוֹהִי.
חָרָנָה תָּנִי, כָּל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לַמֶ״ד בִּתְחִלָּה נִתָּן לָהּ הֵ״א בְּסוֹפָהּ ״סְדֹמָה״ ״מִצְרַיְמָה״ ״שֵׂעִירָה״, ״חָרָנָה״. הֵתִיבוּן וְהַכְּתִיב ״יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה״ לִדְיוּטִי הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁבַּשְּׁאוֹל.
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע – וַהֲלֹא בְּחֶבְרוֹן הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל״ה:כ״ז) ״הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק״, אֶלָּא מִמָּקוֹם הַמְיֻחָד לִשְׁבוּעוֹת. אַבְרָהָם (בראשית כ״א:כ״ג) ״וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִי בֵאלֹהִים״, ״עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע״ וְגוֹ׳, יִצְחָק, (שם כ״ו:ל״ג) ״וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה״, אַף עֵשָׂו כְּשֶׁמָּכַר בְּכוֹרָתוֹ (בראשית כ״ה:ל״ג) ״וַיֹּאמֶר [יַעֲקֹב] הִשָּׁבְעָה לִּי״ חָשַׁב בְּלִבּוֹ, אִם יָבֹא עֵשָׂו וְיֹאמַר הִשָּׁבַע לִי שֶׁלֹּא נָטַלְתָּ אֶת הַבְּרָכוֹת אָמַר: הוֹאִיל וְהַמָּקוֹם הַזֶּה מְיֻחָד לִשְׁבוּעוֹת אֵצֵא מִכָּאן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (הושע י״ב:י״ג) ״וַיִּבְרַח יַעֲקֹב״ וְגוֹ׳.
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם – לָמָּה מְכַנִּין שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקוֹרִין אוֹתוֹ מָקוֹם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ, אָמַר רַבִּי יוֹסִי בֶּן חֲלַפְתָּא, אֵין אָנוּ יוֹדְעִין אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם אוֹ אִם הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ, מִמַּה דִּכְתִיב ״הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי״ הֱוֵי הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין עוֹלָמוֹ מְקוֹמוֹ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כְּתִיב (דברים ל״ג:כ״ז) ״מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם״ אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אוֹ אִם הָעוֹלָם מְעוֹנוֹ, מִמַּה דִּכְתִיב ״ה׳ מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ״ הֶוֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין הָעוֹלָם מְעוֹנוֹ. מָשָׁל לְגִבּוֹר שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל סוּס וְכֵלָיו מִשֻׁפָּעִים אֵילָךְ וְאֵילָךְ הַסּוּס טָפֵל לָרוֹכֵב וְלֹא הָרוֹכֵב טָפֵל לַסּוּס, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (חבקוק ג׳:ח׳) ״כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶךָ מַרְכְּבוֹתֶיךָ יְשׁוּעָה״.
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם – בָּאת הַשְּׁכִינָה וְאָמְרָה לוֹ, יַעֲקֹב בְּנִי, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַזָּלוֹת בָּרָקִיעַ [כְּנֶגֶד] שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַבְנֵי מַצֵּבָה. וּכְשֶׁנִמְכַּר יוֹסֵף הָיָה בּוֹכֶה וּמִתְאַבֵּל כָּל אוֹתָן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּים שָׁנָה. אָמַר: אוֹי לִי שֶׁמָּא נִתְחַיָּבְתִּי שֶׁנָּשָׂאתִי שְׁתֵּי אֲחָיוֹת אוֹ שֶׁמָּא נֶהֱנֵיתִי מִמָמוֹנוֹ שֶׁל לָבָן, אוֹ שֶׁמָּא נֶהֱנֵיתִי מִמָּמוֹנָם שֶׁל שְׁכֶם, וּבָטְלָה אוֹתָהּ הַבְּרִית [שֶׁכָּרַת] לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוֹסִיף לוֹ שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מִכָּאן אָמְרוּ, כָּל שֶׁהִשִּׂיגָתוֹ שָׁנָה אַחַת טוֹבָה סָמוּךְ לְזִקְנָתוֹ סִימָן יָפֶה לוֹ, יַעֲקֹב אָבִינוּ הָיָה בְּטוֹבָה כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁהָיָה בְּמִצְרַיִם לְפִיכָךְ הֶעֱלָה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילוּ הָיָה בְּטוֹבָה כָּל יְמֵי חַיָּיו.
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם – צָלִי אָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים תִּקְּנוּ תְּפִלּוֹת (כָּתוּב בְּרֶמֶז ע״ז).
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה פְּעָמִים שֶׁהַיּוֹם מִשְׁתַּנֶּה. עַרְבִית צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁתּוֹצִיאֵנִי מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה. בְּשַׁחֲרִית צָרִיךְ לוֹמַר מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁהוֹצֵאתַנִי מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה. בְּמִנְחָה צָרִיךְ לוֹמַר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁכְּשֵׁם שֶׁזִּכִּיתָנִי לִרְאוֹת חַמָּה בִּזְרִיחָתָהּ כֵּן תְּזַכֵּנִי לִרְאוֹת בִּשְׁקִיעָתָה. רַבָּנָן אַמְרֵי, כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּם, תְּפִלַּת הַשַּׁחַר כְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר, תְּפִלַּת הַמִּנְחָה כְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם. תְּפִלַּת הָעֶרֶב לֹא מָצְאוּ לָהּ קֶבַע, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא, אַף הִיא יֵשׁ לָהּ קֶבַע, כְּנֶגֶד אֵבָרִים וּפְדָרִים שֶׁהָיוּ מִתְאַכְּלִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה.
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם – בִּקֵּשׁ לַעֲבֹר וְנַעֲשָׂה הָעוֹלָם כֹּתֶל לְפָנָיו רַבָּנָן אָמְרִין, כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ הַשֶּׁמֶשׁ, מְלַמֵּד שֶׁהִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַמָּה שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתָהּ בִּשְׁבִיל לְדַבֵּר עִם יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּצִנְעָא. מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁבָּא לִפְרָקִים אֶצְלוֹ, אָמַר הַמֶּלֶךְ כִּבּוּ הַפַּנָּסִים, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְדַבֵּר עִם אוֹהֲבִי בְּצִינְעָא, כָּךְ הִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַמָּה שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתָהּ כְּדֵי לְדַבֵּר עִם יַעֲקֹב בְּצִינְעָא.

רמז קיח

רַבִּי חָנָן בְּשֵׁם רַבִּי חָנָן דְצִפּוֹרִי אָמַר: שָׁמַע קוֹל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים בָּא הַשֶּׁמֶשׁ אָתָא שִׁמְשָׁא, בְּשָׁעָה שֶאָמַר יוֹסֵף ״וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי״ אָמַר מִי גִּלָּה לָזֶה שֶׁשְׁמִי שֶׁמֶשׁ אוֹתָן שְׁתֵּי שָׁעוֹת שֶׁהִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַמָּה בְּצֵאתוֹ מִבֵּית אָבִיו, אֵימָתַי הֶחֱזִירוֹ לוֹ, בַּחֲזָרָתוֹ לְבֵית אָבִיו. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ל״ב:ל״א) ״וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל״, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה סִימָן לְבָנֶיךָ מַה בְּצֵאתְךָ מִבֵּית אָבִיךָ הִשְׁקַעְתִּי לְךָ גַּלְגַּל חַמָּה, וּבַחֲזָרָתְךָ הֶחֱזַרְתִּי לְךָ גַּלְגַּל חַמָּה, אַף בָּנֶיךָ בְּצֵאתָם (ירמיהו ט״ו:ט׳) ״אֻמְלְלָה יֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה נָפְחָה נַפְשָׁהּ בָּאָה שִׁמְשָׁה״, וּבַחֲזָרָתָם מַה אוֹמֵר (מלאכי ג׳:כ׳) ״וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ״.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁע בְּאִטְלִיז שֶׁל אִמְאוּם כְּשֶׁהָלְכוּ לִקַּח בְּהֵמָה לְמִשְׁתֶּה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, כְּתִיב ״וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל״ וְכִי שֶׁמֶשׁ לוֹ לְבַדּוֹ זָרְחָה וַהֲלֹא לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ זָרְחָה, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, שֶׁמֶשׁ שֶׁבָּאָה בַּעֲבוּרוֹ זָרְחָה בַּעֲבוּרוֹ דִּכְתִיב וַיֵּצֵא יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ וּכְתִיב וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם כִּי מָטָא לְחָרָן הִרְהֵר בְּדַעְתּוֹ, אָמַר: אֶפְשָׁר עָבַרְתִּי בְּמָקוֹם שֶׁהִתְפַּלְּלוּ בּוֹ אֲבוֹתַי וְלֹא הִתְפַּלַּלְתִּי בּוֹ, יָהִיב דַּעְתֵּיהּ לְמֶהְדַּר קָפְצָה לֵיהּ אַרְעָא, מִיָּד וַיִּפְגַּע בַּמָקוֹם. בָּתַר דְּצָלִי יָהִיב דַּעְתֵּיהּ לְמֶהְדַּר אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צַדִּיק זֶה בָּא לְבֵית מְלוֹנִי וְיִפָּטֵר בְּלֹא לִינָה, מִיָּד בָא הַשֶּׁמֶשׁ.
כְּתִיב וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשׁוֹתָיו – אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מְלַמֵּד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ כָּל הָאֲבָנִים כֻּלָּם וְכָל אֶחָד וְאֶחָד אָמַר עָלַי יָנוּחַ רֹאשׁוֹ שֶׁל צַדִּיק זֶה, תָּנָא וְכֻלָּן נִבְלְעוּ בְּאַחַת.

רמז קיט

וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים נָטַל. אָמַר: כָּךְ גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים. אַבְרָהָם לֹא הֶעֱמִידָן, יִצְחָק לֹא הֶעֱמִידָן, וַאֲנִי אִם מִתְאָחוֹת זוֹ לָזוֹ אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים. וְכֵיוָן שְׁנִתְאַחוּ יָדַע שֶׁהוּא מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה אֲבָנִים נָטַל, אַבְרָהָם, יִחֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עָלָיו, יִצְחָק, יִחֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עָלָיו, אֲנִי אִם מִתְאַחוֹת זוֹ לָזוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עָלַי, וְכֵיוָן שְׁנִתְאָחוּ זוֹ לָזוֹ יָדַע שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עָלָיו. וְרַבָּנָן אָמְרִין, מִעוּט אֲבָנִים שְׁנַיִם, אָמַר: אַבְרָהָם יָצָא מִמֶּנּוּ פְּסֹלֶת יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה, יִצְחָק, יָצָא מִמֶּנּוּ פְּסֹלֶת, עֵשָׂו וְאַלוּפָיו, וַאֲנִי, אִם מִתְאָחוֹת הֵן, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵין יוֹצֵא מִמֶּנִּי פְּסֹלֶת. וְכֵיוָן שֶׁנִתְאָחוּ יָדַע שֶׁאֵין יוֹצֵא מִמֶּנּוּ פְּסֹלֶת.
עֲשָׂאָן כְּמַרְזֵב וּנְתָנָן תַּחַת ראשׁוֹ, שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מִן הַחַיּוֹת. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (מיכה א׳:ג׳-ד׳) ״כִּי הִנֵּה ה׳ יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ וְיָרַד וְדָרַךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְנָמַסּוּ הֶהָרִים תַּחְתָּיו וְהָעֲמָקִים יִתְבַּקָּעוּ״, מִי שֶׁנִּגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אוֹתָן אֲבָנִים שֶׁנָּתַן אָבִינוּ יַעֲקֹב נַעֲשׂוּ תַּחְתָּיו כְּמִטָּה וּכְפוּרְנֵס מַה טְרִיפָה הִטְרִיף שָׁם ״קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים״ צַדִּיקִים וְצַדִיקוֹת נְבִיאִים וּנְבִיאוֹת.
וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כָּאן שָׁכַב, הָא כָּל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁהָיָה מֻטְמָן בָּאָרֶץ וּמְשַׁמֵּשׁ לְעֵבֶר לֹא שָׁכַב. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כָּאן שָׁכַב, הָא כָּל עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁהָיָה בְּבֵית לָבָן לֹא שָׁכַב. וּמֶה הָיָה אוֹמֵר חָמֵשׁ עֶשְׂרֵה שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבְּסֵפֶר תְּהִלִּים, וּמַה טַעַם (תהלים קכ״ד:א׳) ״שִׁיר הַמַּעֲלוֹת... לוּלֵי ה׳ שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל״ יִשְׂרָאֵל סָבָא, רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר: כָּל סֵפֶר תְּהִלִּים הָיָה אוֹמֵר. וּמַה טַעַם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כ״ב:ד׳) ״וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל״ יִשְׂרָאֵל סָבָא.
בֶּן שִׁבְעִים וָשֶּׂבַע שָׁנָה הָיָה יַעֲקֹב בְּצֵאתוֹ מִבֵּית אָבִיו וְהָיְתָה הַבְּאֵר מְהַלֶּכֶת לְפָנָיו מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד הַר הַמוֹרִיָה מַהֲלָךְ שְׁנֵי יָמִים וְהִגִּיעַ לְשָׁם בַּחֲצִי הַיּוֹם, וּפָגַע בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״מָקוֹם״, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהַצַּדִּיקִים עוֹמְדִים שָׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמְצָא, שֶׁנֶאֱמַר ״בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי״ וְגוֹ׳. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יַעֲקֹב, הַלֶּחֶם בְּצִקְלוֹנְךָ וְהַבְּאֵר לְפָנֶיךָ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, שְׁכַב בְּמָקוֹם זֶה, אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים עַכְשָׁו יֵשׁ לַשֶּׁמֶשׁ יְרִידוֹת חֲמִשִּׁים וַאֲנִי שׁוֹכֵב בַּמָּקוֹם הַזֶּה בְּלֹא עֵת וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ בַּמַּעֲרָב הִבִּיט יַעֲקֹב וְרָאָה אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וַיָּלֶן שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ. לָקַח יַעֲקֹב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים מֵאַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּעֱקַד עָלָיו יִצְחָק אָבִיו, וְשָׂם אוֹתָם מְרַאֲשׁוֹתָיו. בָּא הַמָּקוֹם לְהוֹדִיעוֹ שֶׁעֲתִידִין לַעֲמֹד מִמֶּנּוּ שְׁנֵים עֶשְׂרֵה שְׁבָטִים וְנַעֲשׂוּ כֻּלָּן אֶבֶן אַחַת, לְהוֹדִיעֵנוּ שֶׁכֻּלָּם עֲתִידִין לִהְיוֹת גוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ.
ת֗ם כ֗רג֗ יעקוב מן ביר סבע לימצ֗י אלי חראן.
אחר כך יצא יעקב מבאר שבע ללכת לחרן.
באומרו וילך חרנה – הוא הגיע {בדימוי} אל המטרה הנכספת, והוא מתכוון לומר ׳ללכת חרנה׳
כך גם רס״ג בתרגומו על אתר ובפירושו (בערבית, עמ׳ 59, ובעברית, עמ׳ 226), וכך גם רשב״ח בתרגומו (עמ׳ ג׳), והשוו ראב״ע על אתר – המצטט את הפירוש הזה בשם הגאון (=רס״ג) ומתנגד, ורמב״ע עמ׳ 172-170. חז״ל (חולין צ״א:, סנהדרין צ״ה:), תרגום אונקלוס וראב״ע על אתר מפרשים את ׳וילך׳ כמשמעה.
; ויש אשר הוא מגיע {בדימוי} למה שהוא רחוק יותר מזה, באומרו: ׳צמח בלי יעשה קמח׳ (הושע ח׳:ז׳), והוא החומר הטחון
דברים דומים אומר אבן בלעם בפירושו ליש׳ מז,ב (וראה את הערותינו שם) ולהו׳ ח,ב, והשוו ריב״ג באצול, ערך ׳קמח׳, ורמב״ע, שם, גם לגבי הפסוק מהושע וגם לגבי הפסוק מתהלים.
; ולפעמים הוא הגיע {בדימוי} אל מה שאין סוף אחריו, באומרו: ׳להוציא לחם מן הארץ׳ (תהלים ק״ד:י״ד), וכל זה הוא במסגרת הצמצום והקיצור.⁠
כלומר, שיש כאן תופעה ספרותית, שעיקרה מתבטא בכך שסוף דבר בכינויו תחילה.
וכאשר אנו מבקשים לדעת את גיל יעקב בנסי⁠[עה] הזאת, אנו מוצאים {שהוא} שבעים ושבע שנים. ופירוטו: כאשר [נפחית]⁠ן ממאה ושלשים שנה שכבר עברו בכניסתו למצרים, כאומרו ׳ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה׳ (בראשית מ״ז:ט׳), נשארו מהן ארבע עשרה שנה בבית לבן ושלשים ותשע שנים עד שנפגש עם יוסף, {ובכך} תשארנה שבעים ושבע שנים, והן מספר ימי חייו בעת כניסתו לחרן, כמו שהזכרנו.⁠
חישוב כזה מצוי אצל רשב״ח בפירושו לבר׳ מו,כו (עמ׳ רעח-רעט), והשוו ראב״ע על פי פירושיו לבר׳ ל״ז:ג׳,ל״ה, מ״ד:כ׳, ודעה זו מצויה כבר בפרקי דרבי אליעזר (וורשא תרי״ב), פרק לה. אולם במגילה יז ע״א (וראה גם בראשית רבה סח, ה, ועט,א. ועור, והשוו לפירוש רש״י לבר׳ כ״ח:ט׳) סוברים חז״ל שהיה יעקב בן ס״ג שנים בצאתו מבאר שבע בדרכו לחרן, גם אם לדעתם הוא נשא את נשיו בהיותו בן פ״ד, ובמשך ארבע⁠־עשרה השנים הנותרות שהה יעקב, לדעתם, בבית מדרשם של שם ועבר טרם הגעתו לחרן.
ויצא יעקב מבאר שבע – על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק הלך עשו אל ישמעאל (בראשית כ״ח:ח׳-ט׳) הפסיק העניין בפרשתו של יעקב, וכתוב: וירא עשו כי ברך {וגו׳} יעקב (בראשית כ״ח:ו׳). משגמר חוזר לעניין הראשון.
ויצא – לא היה צריך לכתוב אלא: וילך יעקב חרנה, למה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר – היא
כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, וכן בהמשך. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5: ״הוא״.
הודה היא זיווה היא הדרה, יצא משם
כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34, ס״פ 118, נוסף כאן ״פינה הודה״. בכ״י לונדון 26917 מלים אלו נוספו אחרי ״פינה זיוה״. בדפוס רומא מלים אלו נוספו אחרי ״פנה הדרה״.
– פינה
כן (פעמיים) בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, וכן כנראה בכ״י אוקספורד 165 (לפני שנמחקה האות י׳). בכ״י ליידן 1: ״פונה״. בדפוס רומא: ״פנה״.
זיווה פינה הדרה. וכן: ותצא מן המקום (רות א׳:ז׳) האמור בנעמי ורות.
וילך חרנה – יצא ללכת לחרן.
ויצא יעקב AND YAAKOV WENT OUT – Owing to the fact that it was because the daughters of Canaan were evil in the eyes of Yitzchak, his father, that Esau went to Ishmael, Scripture broke off the narrative contained, in the section dealing with Yaakov, and wrote, "Now Esau saw that Yitzchak had blessed [Yaakov] etc., that the daughters of Canaan were evil in the eyes of Yitzchak and so he went to Ishmael" (verse 6 till verse 9) and when it finished this (the account of Esau's further marriage) it resumes the previous subject.
ויצא [AND YAAKOV] WENT OUT – It need have written simply "And Yaakov went to Haran"; why then does it mention his departure from Beersheba? But it intends to tell us that the departure of a righteous person from his city makes an impression. As long as a righteous man is in his city he is its glory and splendor and beauty; when he leaves it, there depart also its glory, its splendor and its beauty. This, too, is the meaning of "And she went forth out of the place" (Ruth 1:7), stated in reference to Naomi and Ruth (Bereshit Rabbah 68:6).
וילך חרנה – means he went out TO GO TO HARAN.
(הקדמה) פרשת ויצא.
כתיב טוב שבת על פנת גג מאשת מדינים ובית חבר (משלי כ״א:ט׳) זה אבינו יעקב שאמרה לו אמו רבקה ועתה בני שמע בקולי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה. וישבת עמו ימים אחדים (בראשית כ״ז:מ״ד). יצא מבאר שבע והלך לחרן לשבת עם לבן. שנאמר עם לבן גרתי (שם ל״ב:ה׳). מאשת מדינים ובית חבר. אלו מדייני עשו שכתוב בו וישטום עשו את יעקב (שם כ״ז:מ״א).
פרשת ויצא.
(י) ויצא יעקב
וכי יעקב לבדו יצא. ב״ר פס״ח. ילקוט ויצא רמז קי״ז.
וכי יעקב לבדו יצא. והרי כמה גמלים וכמה קרונות יצאו.
ר׳ חנין. ב״ר שם. ובכ״י פלארענץ הגי׳ ר׳ אבין. ונשנה גם במדרש רות רבה פ״ב ומאמר ״הוא שבחה הוא הודה״ שהביא המחבר אינו בב״ר ונשמט בשגגת המעתיקים שבמדרש רות ישנו.
ר׳ חנין בש״ר שמואל בר יצחק אמר הצדיק בעיר הוא זיוה הוא שבחה הוא הודה. ואע״פ שנשאר שם יצחק. לא דומה זכותו של צדיק אחד לזכותו של שני צדיקים. לכך נאמר ויצא יעקב.
מבאר שבע
ר׳ יודן אומר. ב״ר וילקוט שם.
ר׳ יודן אומר מבארה של שבועה. אמר שלא יעמוד עמי אבימלך ויאמר לי השבעה לי כשם שנשבע לי אביך וזקנך.
ונמצאתי משהה כו׳ ז׳ דורות. עיין מ״כ במדרש שם. ובמדרש הגי׳ כשם שנשבע לי זקנך ולא גרס אביך שהז׳ דורות אין חושבין אלא מאברהם שנשבע לאבימלך לניני ולנכדי ג׳ דורות לאבימלך שהם ז׳ לאברהם כמפורש למעלה בב״ר פנ״ד וע״כ גי׳ אביך היא שגגה.
ונמצאתי משהה בשמחת בני ז׳ דורות.
ורב הונא. שם.
ורב הונא אמר מבארה של שבועה של בכורה. שלא יעמוד עמי עשו ויאמר כך היית מרמה אותי. ונוטל את ברכתי. ונמצאתי מאבד אותה שבועה.
וילך חרנה
לשון העולם. במדרש הוא בלשון ארמית כלישנהון דברייתא הוא. פלן אזיל לקסרין ועד כדון הוא על זוודיא.
לשון העולם כך אמר הולך פלוני אל מקום פלוני ועדיין הוא בביתו.
חרנה
תנא משום ר׳ חייא. בב״ר שם תנא בשם ר׳ נחמיא. וכן בב״ר פ״נ ופפ״ו וירושלמי יבמות פ״א ה״ו (דף ג׳ ע״א). ושו״ט מזמור ט׳. וכן בבבלי יבמות י״ג ע״ב הוא בשם ר׳ נחמיא.
תני משום ר׳ חייא כל דבר שצריך למ״ד בתחלתו נותן לו ה״א בסופו. וא״ת ישובו רשעים לשאולה (תהלים ט׳:י״ח). היאך כתב למ״ד בתחלתו וה״א בסופו.
ר׳ אבא בר זוודא. בכל המקומות גם בכ״י פלארענץ. בר זבדא. ובירושלמי רבא בר זבדא. צ״ל ר׳ בא והוא כמו ר׳ אבא.
רב אבא בר זוודא אמר
לדיוטא התחתונה. כ״ה בירושלמי שם. וכן היה לפני רבינו בב״ר שם. אולם לפנינו הגי׳ לאמבטי. והמדפיסים הציגו כן יען שראו בילקוט רמז קי״ז הביא ג״כ בשם המדרש לדיוטי ונרשם בצדו פי׳ אמבטי. לכן השמיטו המלה דיוטי והציגו את הפירוש שהביא הילקוט. וגם בילקוט תהלים רמז תרמ״ה גורס לדיוטי. וכן במדרש שו״ט מזמור ט׳ הגי׳ לדיוטי. אולם יותר נכון לגרוס לביטי כמו שהוא בב״ר פ״נ ופפ״ו. וכן הביא הערוך לנכון בערך בע ה׳ וז״ל בב״ר פנ״א [צ״ל פ״נ] ופס״ט [צ״ל פס״ח]. והוא המאמר שלפנינו לבטי התחתונה של שאול. י״מ בטי כמו אבטי שפי׳ אמבטי. ועל זה כתב המוספי פי׳ בל״י βαθος מקום עמוק.
לדיוטא התחתונה שבשאול.
ויצא יעקב – ר׳ עזריה בשם ר׳ יהודה בר׳ סימון אומר הצדיק בעיר הוא זיווה הוא שבחה הוא הדרה, פונה משם, פינה זיווה, פינה הדרה, שהרי כמה שיירות יצאו משם באותו היום ואינו מזכירן, ואע״פ שנשאר יצחק אינו דומה זכותו של צדיק אחד, לזכותן של שני צדיקים, לכך נאמר ויצא יעקב מבאר שבע. ר׳ יודן אמר מבארות של שבועה, שלא יעמוד אבימלך ויאמר שבעה לי כדרך שנשבע לי זקינך, ונמצאתי משהה שמחת בני שבעה דורות:
וילך חרנה – כמו לחרן, דא״ר נחמיא כל תיבה שצריכה ל׳ בתחלתה הטיל לה ה׳ בסופה, וכבר דרשנום:
(הקדמה)
ויצא יעקב
(י) וילך חרנה – הלך לצד חרן.
(Introduction)
ויצא יעקב
(10) Vayyelekh HE WENT ḥaranah: In the direction of Ḥaran.⁠
Many commentators are troubled by the fact that the phrase, vayyelekh Ḥaranah, immediately precedes events that took place on the way to Ḥaran, before Jacob's arrival there. Some solve the problem by seeing vayyelekh Ḥaranah as a general statement, followed by the text detailing the events that occurred along the way (Ibn Ezra, R. Joseph Bekhor Shor and R. David Qimhi). Others say that vayyelekh has the force of the infinitive, lalekhet, and that the verse simply means that "Jacob left Beersheba to go to Ḥaran,⁠" but not that he got there yet (Samuel ben Ḥofni, Saadiah and Rashi; cf. Orlinsky, Notes.) Rashbam says simply that Ḥaranah means "towards Ḥaran,⁠" not "to Ḥaran.⁠"
All these interpretations are opposed to the midrash that claims that the text implies that Jacob traversed the entire distance to Ḥaran in one day (Hul. 91b, Sanh. 95b and Bereshit Rabbah 68:8).
Rashbam's understanding of the word Ḥaranah, here, is similar to his understanding of the word betah, in Gen. 43:17. See Rashbam's commentary ad 43:19 and my notes there.
פרשת ויצא יעקב
אמר הגאון נ״ע: כי טעם וילך חרנה – ללכת [אל חרן].⁠
ההוספה בכ״י פריס 177 ולוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ואיננו רק כמשמעו.
[AND JACOB WENT OUT FROM BEER-SHEBA.] Saadiah Gaon is of the opinion that va-yelekh charanah (and went toward Haran) is to be interpreted as, to go to Haran.⁠
(10) literally reads: And Jacob went out of Beersheba and went to Haran. The verse thus tells us that Jacob arrived in Haran. If this is the case, why then do the verses that follow tell us what happened to Jacob on the way to Haran? Saadiah solves the problem by claiming that the Bible employs a perfect (va-yelekh) in place of an infinitive (la-lekhet), with the perfect having the meaning of an infinitive. Saadiah thus translates our verse: Jacob went out of Beersheba to go to Haran.
However, this is not so. Va-yelekh charanah is to be interpreted literally.⁠
That is, and he went to Haran.
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה – ואחר כך מפרש והולך כיצד הלך ומה אירע לו בדרך.
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה – YAAKOV DEPARTED FROM BE'ER SHEVA AND WENT TO CHARAN – And afterwards it goes and explains how he went and what happened to him on the way.
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה – כן הוא מנהג הכתוב לקחת תחלת הדברים וסופם ומניח אמצעיהם. וכן ויקם וילך אל ארם נהרים (בראשית כ״ד:י׳) ולא הלך ביום אחד, וכן צמח בלי יעשה קמח (הושע ח׳:ז׳) והניח הפעלות האמצעיות, כי הולך הכתוב בספור אל הכונה.
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, it is the custom of Scriptures to first tell us the beginning and the end of something before elaborating on what occurred in the interval. Other examples of this literary style of the Scriptures are found in Genesis 24,10 ויקם וילך אל ארם נהרים, something that did not all occur on the same day. Similarly, we find the phrase צמח בלי יעשה קמח, “it grew without developing into flour,” without mentioning all the intermediary stages before relating the outcome. (Hoseah 8,7) The reason we have such formulations is because the author hastens to get to the point of the story.
ויצא יעקב – הזכיר תחילת הנסיעה וסופה שהיתה מבאר שבע ועד חרן, ושוב הוא חוזר אחר כלל זה ופורט מה אירע לו בהמשך הנסיעה
א. רבנו מפרש ׳וילך חרנה׳ כפשוטו שהלך לחרן והגיע לשם. מאידך, ראב״ע הביא מפירוש רס״ג (כ״ה בתרגומו כאן, וכ״כ בפירושו הארוך לפר׳ בראשית מהד׳ צוקר עמ׳ 266) שפירש: ׳כדי ללכת לחרן׳, וכך גם בפירש״י: ׳ללכת לחרן׳. מפרשי רש״י ביארו בכוונתו שנתקשה לפרש ׳וילך חרנה׳ כפשוטו, שהרי לאחר מכאן מתאר הכתוב מה שאירע ליעקב לפני שהגיע לחרן. ואמנם לדעת רבנו מקרא זה נדרש ככלל ואח״כ פרט, ור״ל תחילה כלל הכתוב נסיעתו כולה בפסוק זה, ואח״כ פירט עניינה בהמשך הפרשה, וכ״כ הראב״ע.
[יצויין שמדה זו היא מדה י״ג מתוך ל״ב מדות שהאגדה נדרשת בהן ב׳משנת ר״א ברבי יוסי הגלילי׳ (מהד׳ ענעלאוו עמ׳ 24), ורס״ג עשה שמוש רב במדה זו כמו שתיעד מ׳ צוקר במאמרו ׳לפתרון בעיית ל״ב מדות׳ בPAAJR (כרך 23, עמ׳ טז) ע״ש. ועל דרך זה הוא פירושו של הרמב״ם במו״נ (ב:מב) המובא בפי׳ הרמב״ן ריש פר׳ וירא, ש׳וירא ה׳ אל אברהם׳ הוא כלל, ותיאור ׳והנה שלשה אנשים נצבים עליו׳ הוא הפרט ע״ש, וראה מש״כ בזה בהערה בתחילת פר׳ וירא].
.
ויצא יעקב – פר״ש: על ידי שבשביל שרעות בנות כנען וכו׳, פי׳ לפי׳ והכי קאמר: על ידי שהפסיק עניין עשו פרשתו של יעקב שכתוב וירא עשו כי ברך יצחק וגו׳ (בראשית כ״ח:ו׳) ולמה הפסיק, תשובה לדבר שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק (בראשית כ״ח:ח׳) הלך עשו אל ישמעאל (בראשית כ״ח:ט׳) ומשגמר עניינו של עשו חוזר לעניינו ראשון דהיינו עניינו של יעקב. ולמה פרשה זו סתומה לפי שהיה סתום בבית עבר.
דבר אחר: לפי שהעלים יציאתו מן העיר בשביל עשו אחיו נסתמה הפרשה. גם בכל הסדר לא תמצא שום פרשה מה שאין כן בכל שאר הסדרים. ועוד שהעניין מחובר למעלה אל וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם (בראשית כ״ח:ה׳). כמו שפר״ש אלא שהפסיק בנתים בוירא עשו כי ברך יצחק את יעקב וגו׳ (בראשית כ״ח:ו׳) וחוזר ומפרש יציאתו בשביל חלום הסולם והליכתו לפדן ארם.
באר שבע – מקום מיוחד לשבועה, ויצא לו משם פן ישבעוהו שלא הערים על הברכות.
באר שבע – מקום קרוב לחברון היה, כדכתיב בעקדה וישב אברהם בבאר שבע (בראשית כ״ב:י״ט), וסמוך ליה ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון (בראשית כ״ג:ב׳). ועוד כתיב כאן ויצא יעקב מבאר שבע – וכתיב בפרשת וישלח ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע היא חברון (בראשית ל״ה:כ״ז).
וילך חרנה – באותו יום הלך עד חרן ומקרית ארבע נסע כדאמרינן לאלתר ואמרו חכמים מקרית ארבע עד חרן מהלך שבעה עשר יום ובשתי עשרה שעות הלכן יעקב.
חרנה – הוא חרן הוא פדן ארם כדכתיב לעיל אל לבן אחי חרנה (בראשית כ״ז:מ״ג), וכתיב לאלתר קום לך פדנה ארם וגו׳ (בראשית כ״ח:ב׳).
ויצא יעשב, "Yaakov departed;⁠" Rashi comments on these words that Yaakov was forced to leave the Holy Land on account of the women in that land being so unsuitable for him to marry. He means that the Torah had inserted matters in the story that were not connected to Yaakov starting with verse 6 of our chapter. Esau had not previously realised how opposed his father and mother had been to his wives. Now it resumes the story of Yaakov. If not for that, the name Yaakov would not have been needed at the beginning of this verse. Seeing that Yaakov left his home without fanfare, like a thief in the night, the Torah needed to refer to his departure as having been a fact. The manner in which this paragraph is written in the Torah scrolls reflects the fact that it was not drawn to the reader's immediate attention by a new line or new paragraph having been started. [It begins at the end of a line after space has been left open for only three letters in the same line. Ed.] All other portions, with the exception of Vayechi where there is only room for a single letter between the conclusion of the previous portion and the beginning of the new one, commence after a more distinct separation from the previous portion. An additional reason for the slim separation from verse is the fact that the story had been interrupted with telling us that his father had sent him to Padan Arom in order to take a wife there from Rivkah's family. The departure is mentioned a second time, on account of the dream with the ladder, and his proceeding to his destination. [Perhaps a better reason is that the Torah wished to hint that Yaakov did not proceed directly to Padan Arom but spent 14 years studying at the academy of Ever, greatgrandson of Shem, son of Noach. This we know as otherwise 14 yeas of his life are unaccounted for. Ed.]
באר שבע, a site especially suited for the swearing of oaths. According to a midrash, Yaakov avoided staying at that place so as not to afford Avimelech an opportunity to extend the validity of the oath Avraham had sworn and which Yitzchok had confirmed for another generation or more. The באר שבע mentioned he is located close to Chevron, not to be confused with the modern B'eer Sheva, located far more to the south. It was the באר שבע in which Avraham had sojourned for many years. It was very near קרית ארבע. The fact that the Torah reports Avraham returning from the Akeydah and settling in B'eer Sheva in 22,19 and 6 verses later that Sarah died and he went to Kiryat Arba to bury her, certainly suggests that these two locations could not have been far apart.
וילך חרנה, "he walked in the direction of Charan.⁠" According to our sages in Sanhedrin 95 this means that he arrived in Charan still on the same day. He had travelled a number of days from Kiryat Arba. According to our sages it was 17 days' walk from Kiryat Arvaba to Charan, a distance which Yaakov covered in 12 hours.
חרנה, Charan and Padan Arom are both the same town. They were known by two different names; one name is used in connection with its being the town where Lavan resided, (Genesis 27,43) and immediately afterwards the Torah called it Padan Arom (28,2).
פרשת ויצא יעקב.
ויצא יעקב מבאר שבע – למה פרשה זו סתומה. לפי שדרך בני אדם כשיש תלמיד חכם או בחור חכם הולכים אצלו ומבקשים לו ליקח אשה ומביאין האשה וממון. והוא היה צריך לחזר אחר אשה ולעבוד. ולא היה נאה לאדם כמותו. לוי.
ד״א לכך סתומה לפי שהיה צריך לברוח בלילה שנ׳ ויברח יעקב שדה ארם (הושע יב:יג).
ד״א ויצא יעקב – מה כת׳ למעלה. לו לאשה (בראשית כח:ט). וסמיך ליה ויצא יעקב. מלמד שיצא ליקח אשה. ונרמז כאן שיצא ליקח [ד׳] נשים שכן ויצא׳ יעקב׳ מבאר׳ שבע׳. ס״ת א׳ר׳ב׳ע׳.
ויצא יעקב – בפשוט ובא״ת ב״ש. [בגימ׳] הלך ולמד י״ד שנים התורה. מלמד שקודם שבא ללבן היה בבית עבר כמו שמוכיחים המקראות (עי׳ מגילה טז:-יז.). לוי. וכן רמוז ע׳ב׳ר׳. ס״ת יעקב׳ מבאר׳ שבע׳. וכן ש׳ם׳. בר״ת מ׳באר ש׳בע.
וילך – בגימ׳ בו ביום. וכן בר״ת ו׳יצא י׳עקב מ׳באר. מלמד (חולין צא:) שקפצה לו הארץ ובא לחרן לפי שעה. וחזר להר המוריה להתפלל.
ויצא יעקב – פרשה זו סתומה מפני שהי׳ צריך להדר אחר אשה ולעבוד זולתו מה שלא נאה לכמותו, שמהדרין ומביאין אחריו בית והון ואשה משכלת למדריגתו, לוי.
ד״א מפני שהי׳ צריך לברוח כדכתיב ויברח יעקב וגו׳.
ויצא׳ יעקב׳ מבאר׳ שבע׳ – ס״ת ארב״ע לומר שסוף יציאתו זאת לישא ד׳ נשים.
יעקב״ מבאר״ שבע״ – ס״ת אותיות עב״ד שמבאר שבע הלך ונטמן בבית עבר, ולא הלך לחרן מיד, לוי.
ויל״ך – בגימט׳ ב״ו ביו״ם, שקפצה לו הארץ ובא לחרן לשעה.
בברכת ישרים תרום קרת ובפי רשעים תהרס (משלי יא, י״א)
שלמה המלך ע״ה הזכיר בספרו כלל כל המדות החמודות והמגונות ויש בכלל דבריו הצדיק הפך הרשע והישר הפך הבוגד, כי כן כוון המדות ממש זו לעומת זו מדה כנגד מדה דבר והפכו. ומקרא מלא הזכיר בזה, הוא שכתוב (משלי כ״א:י״ח) כופר לצדיק רשע ותחת ישרים בוגד. נתן הצדיק לעומת הרשע וישר לעומת הבוגד, וכן הזכיר עוד (שם י״א) צדקת ישרים תצילם וסלף בוגדים ישדם. וכן דרכו בכל מקום שהם בו לכוון סדר המדות ממש זו כנגד זו להזכיר הצדיק הפך הרשע והישר הפך הבוגד כי הוא הפכו הגמור.
וידוע כי הישר הוא המכיר היושר והאוהב אותו והבוחר בו, והוא יסבול כל דבר קשה שיחייב לו היושר והוא הנכנע אל האמת, והבוגד בהפך כל זה איננו מכיר היושר ואף אם יכירנו לא יודה בו אבל בכל פעולותיו יעשה הפכו. ואעפ״כ מצינו בקצת הכתובים מספר משלי שלמה שהוא נותן בפסוק אחד מדת היושר ומדת הרשע זה לעומת זה. והכתוב הזה אומר בברכת ישרים תרום קרת, האיש הישר ייטיב לבני אדם, והקריה אשר הוא יושב בתוכה תתעלה ותתרומם בשבילו, ולא די שייטיב להם בדברי פיו אלא אף בברכתו כלומר בכל מה שחננו השי״ת, והנה הרשע בהפך ממנו זהו שנאמר ובפי רשעים תהרס, כי הרשע לא די שלא ייטיב לשום אדם מאשר נדבק בו אבל תהרס ותחרב העיר אשר הוא יושב בה בדברי פיו ובגאות לבו. ולמדנו שהריסות העיר בדברי פיו והצדיק כבוד העיר אפילו בממונו. וזהו שאמר בברכת ישרים תרום קרת. וכלל הענין כי הצדיק סבת רוממות הקריה במעשיו הטובים ודבריו להם יעשו פירות. וזהו שכתוב (קהלת י״א:ג׳) ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון מקום שיפול העץ שם יהוא, זה איש צדיק, כלומר העץ שהוא הצדיק במקום דירתו שם יהו פירותיו. ויצא יעקב כו׳ וכאשר יחסר הצדיק ממנו יחסר גברא רבא מארעא דישראל, והנה יציאתו מן העיר עושה רושם, וכן ויצא יעקב. אמרו במדרש (לא הול״ל אלא) וילך חרנה ומה ת״ל ויצא כו׳ אלא ללמדך שכל זמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. [אמר המדפיס הפסקא הזאת נלקה בחסר ויתיר וערבוב דברים בהעתקה הראשונה, ואנכי ת״ל יגעתי ומצאתי להשים מעקשים למישור, והרוצה יעיין בדפוסים הישנים ויראה את כל הנתקן הזה יצחק בן יעקב ז״ל.]
ויצא יעקב מבאר שבע – באר שבע בארץ ישראל, כי כן כתוב למעלה ביצחק ויעל משם באר שבע. ויקרא אותה שבעה על כן שם העיר באר שבע ולא יצא מימיו חוצה לארץ.
והנה הכתובים לא הזכירו שהלך יעקב לבאר שבע, אבל מתוך שהזכיר ויצא אתה למד שהלך לשם ליטול רשות מן השם יתברך אם ילך לחרן כאשר צוו עליו אביו ואמו, ומשום כבוד אביו שעלה לשם ליטול רשות ושם הבטיחו הקב״ה אל תירא. (וכן) דרשו רז״ל אמר יעקב כשם שהלך אבא לבאר שבע כך אני הריני הולך לבאר שבע, אם יתן לי רשות הריני יוצא ואם לאו איני יוצא.
ודע כי לולא שרצה ליטול מהקב״ה רשות היה ראוי הכתוב לומר ויצא יעקב מחברון כי שם גר אברהם ויצחק ושם נטל הברכות. וסדר הענין ויצא יעקב ויפגע במקום וילן שם. יגיד לך הכתוב כשיצא פגע במקום, הוא הר המוריה. ואחר שלן ושכב במקום ההוא ונתן לו הקב״ה רשות לצאת כענין שאמר והנה אנכי עמך והשיבותיך אל האדמה הזאת היא באר שבע שהיא מארץ ישראל. וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. כי אחרי ששכב בבאר שבע השכים יעקב בבקר ונשא רגליו ארצה בני קדם, והנה כל הפרשה כולה אחר אשר פגע בהר המוריה ואחר שלן בבאר שבע וכל הענין באורך אחר שירד. ומה שכלל כאן וילך חרנה פרט וישא יעקב רגליו וילך להגיד כי הלך אחר מראה החלום.
ובמדרש ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, הלך לו ביום א׳ מבאר שבע עד חרן שיש שם מהלך ג׳ ימים. נרמז מלשו הכתוב שהוא מורה על תכיפת דבר, וזהו מבאר שבע, וילך חרנה וכן הלשון בסוף הפרשה תכף שנשא רגליו, וכן הלשון כתוב באליעזר ויקם וילך. ג׳ קפצה להם הדרך, אליעזר עבד אברהם, ויעקב, ואבישי. אליעזר דכתיב ואבא היום אל העין, היום יצאתי והיום באתי.
ובמקום אחר דרשו ויפגע במקום כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו יהיב אדעתיה למהדר קפצה ליה ארעא מיד ויפגע במקום הוא הר המוריה.
ובאור המדרש כי כאשר התגעגע יעקב להר המוריה שיתפלל בו, מיד בפתע פתאום קפצה לו הדרך ולא הוצרך לחזור ולטרוח כלל. ולפי הענין הזה למדנו שתי קפיצות, האחת בלכתו מבאר שבע עד חרן שהלך שם ברצונו. והשנית למען לא יצטרך לטרוח ולשוב.
ובמדרש י״ב אבנים לקח מאבני המזבח שנעקד עליו יצחק, רמז שעתידין לעמוד ממנו י״ב שבטים, ונעשו כולן אבן אחת שנאמר ויקח את האבן אשר שם, רמז שעתידין להיות גוי אחד שנאמר (דברי הימים א י״ז:כ״א) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.
בברכת ישרים תרום קרת ובפי רשעים תהרס, "by the blessings of the righteous the city is elevated; but it is torn down by the mouth of the wicked.⁠" (Proverbs 11,11)
In the course of his Book, Solomon makes mention of all positive and negative virtues. In the course of his words he stipulates that the צדיק, the righteous person, personifies precisely the opposite virtues of the רשע, the wicked person. Similarly, the ישר, the upright person, is the reverse of the devious person, the traitor. Throughout the Book of Proverbs Solomon contrasts opposite virtues. In chapter 21,18 this is spelled out very clearly when we read כופר לצדיק רשע ותחת ישרים בוגד. "The wicked will be a ransom for the righteous; the traitor in place of the upright.⁠" Solomon clearly contrasts the righteous with the wicked and the upright with the traitor, the deceiver. These two types of people are absolute opposites. Solomon makes another statement along these same lines when he writes in 11,6 צדקת ישרים תצילם וסלף בוגדים ישדם. "The righteousness of the upright saves them; the treacherous will be trapped by their malice.⁠"
The ישר is the person who knows straightforward honesty, he treasures it, and he deliberately chooses to pactice it. He is prepared to endure all the various unpleasant effects of sticking to his mode of life. All of this he does because he is captive to the motto of being truthful. The בוגד, the treacherous person, on the other hand, is the reverse. First of all, in many instances he does not even recognize the truth when he sees it. Secondly, even when he does recognize the truth he does not admit it but endeavours with all the means at his disposal to pervert the truth.
In spite of all this we find that in some verses in this Book Solomon contrasted the virtue of uprightness with wickedness (instead of with treachery) and in the verse we quoted at the beginning of this paragraph he tells us that the upright man who dwells in a town causes the entire town to be morally and ethically uplifted on his account; in other words, Solomon defines the upright man as someone conferring benefits on his fellow citizens so that the whole town benefits from his conduct. Not only do the words of his mouth benefit his townspeople but he benefits them by means of the blessing which rests upon him. In other words, whatever God has endowed him with is transferred also to the community within which such an upright person resides. The very reverse is true of the wicked person, and this is why our verse continues with ובפי רשעים תהרס, "by the mouth of the wicked the town is destroyed.⁠" The wicked person not only does not make a contribution to society, i.e. to the people with whom he associates, but he causes such a society to disintegrate due to his very presence. He does so merely by the words which come out of his mouth and by his haughty and overbearing manner. The righteous, on the other hand is not only a source of honour to the town he lives in but even his property is also a blessing for that town. This is the meaning of the words בברכת ישרים תרום קרת. The general principle which Solomon teaches is that the good deeds of the righteous as well as his words bear fruit. This is the meaning of Kohelet 11,3: ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון מקום שיפול העץ, שם יהוא "If a tree falls down in the south or the north, wherever it falls there it remains.⁠" Solomon speaks of a righteous person. The "tree" in the parable is a symbol for the righteous. Wherever he makes his residence there he will produce fruit. When our portion commences with the words ויצא יעקב וגו' "Yaakov departed, etc,⁠" this implied that a worthwhile person left the Holy Land and the whole land experienced his absence. When a righteous person resides within a city this makes an impression on that town's fortunes. This is why the Midrash (Bereshit Rabbah 68,6) used this wording to teach this lesson. The Midrash felt that surely Yaakov had not been the only person who had ever left Beer Sheva. Why then did the Torah make special mention of his departure? [Remember that we already read about his leaving in 28,8 when he is reported as וילך פדנה ארם, "he went in the direction of Padan Aram.⁠" Ed.] We can understand then that his departure is mentioned as it may have been the first time that a righteous person left Beer Sheva permanently. Since it would have sufficed to tell us where Yaakov was headed, i.e. "he went towards Charan,⁠" the words ויצא יעקב מבאר שבע tell us that with his departure the glory of that town departed also.
ויצא יעקב מבאר שבע, "Yaakov left Beer Sheva, etc.⁠" Beer Sheva is part of the land of Israel as we have been told in 26,23 that Yitzchak moved from the land of the Philistines to Beer Sheva. Seeing that that we know that Yitzchak never left the land of Israel, it is clear that Beer Sheva was part of this land. We had also read that Yitzchak had named the town (26,33).
Whereas the Torah had never mentioned that Yaakov moved to Beer Sheva, it is clear that when the Torah mentioned that he departed from there he must have first obtained permission from God to do so. He did so as otherwise he could not comply with the commandment of his father to go to his uncle Lavan and to marry one of his daughters. The words "he went to Charan" then may mean that he obtained permission for this specific journey and its purpose. [According to the Midrash we must assume that at the time Yaakov and Yitzchak lived in Kiryat Arba, and the reason Yaakov went there was to consult God who had previously communicated with his father there and given him assurances].
According to Bereshit Rabbah 68, Yaakov reasoned that just as God had appeared to his father at this spot so He might appear to him in response to his prayer. If He were to permit him to leave the land of Israel he would go, if not he would not leave this country.
If this were not the correct interpretation the Torah really should have written ויצא יעקב מחברון, "Yaakov departed from Chevron,⁠" as this is where both he and his father lived at that time and that is where he received the blessings. You may now understand the proper sequence of what occurred. 1) Yaakov left, he encountered God; he spent the night there (verse 16) where he had that encounter. The word במקום with the vowel patach under the letter ב, alludes to a place he knew, i.e. Mount Moriah where he had previously had a vision of God. Permission to travel northwards was granted as God said to him He would be with him on the way he would travel, etc. (verses 13-15). After Yaakov had spent the night at Mount Moriah and God had given him permission to leave, i.e. had promised him to bring him back to this land, the reference of "to this land" was to Beer Sheva which is part of the land of Israel. Having had this assurance, Yaakov set out in an easterly direction. [according to this interpretation by our author Yaakov took a very round about route, first traveling north from Kiryat Arba (Chevron) to Mount Moriah (Jerusalem); from there he traveled south to Beer Sheva (passing his hometown Kiryat Arba on the way) and from Beer Sheva in a north-easterly direction heading for Charan. Another difficulty is that the Torah never reported Yaakov as returning to Beer Sheva. It only mentions his return to Kiryat Arba (35,27) Ed.] He set out directly for Charan only after having stopped over in Beer Sheva. Our entire portion then discusses only what he experienced at Mount Moriah and after he had spent at least one night at Beer Sheva. We need to understand the words וילך חרנה as a general statement, whereas the words וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם, "Yaakov lifted his feet and proceeded in the direction of the land of the easterners,⁠" is the detailed description of his journey.
According to Bereshit Rabbah 68,8 Yaakov covered the distances reported here in a single day all the way from Beer Sheva to Charan. The basis for this is the similarity of the wording here with the description of Eliezer's journey in 24,10-11. [I suppose the mention of the time of day when Eliezer arrived i.e. in the evening is the part of the narrative the Midrash focuses on. Ed.] According to the Talmud Sanhedrin 95 the people of whom Scripture wrote the words ויקם וילך in that order, all experienced that the earth telescoped beneath them and they completed a lengthy journey in a single day. They were: Eliezer, Yaakov, and Avishai. Eliezer had made mention of the fact that he arrived at the well the same day (24,42) when he said ואבא היום אל העין, "I arrived at the fountain this day,'"i.e. the day he had left Avraham.
Another Midrash (Chulin 91) focusing on the words ויפגע במקום, "he encountered the place,⁠" states that when Yaakov was already close to Charan it suddenly occurred to him that he might have passed by a place where his father and grandfather had offered a prayer to God and he had failed to do so. As he made ready to retrace his steps, the earth "folded" beneath his feet so that he encountered the spot in question without having to go back all that way. The place in question was Mount Moriah.
The true message of that Midrash is that Yaakov expressed a longing for Mount Moriah and the chance to offer a prayer there. God obliged him by saving him the journey and he experienced a sensation equivalent to Mount Moriah being where he found himself. In order to reconcile the two Midrashim we must say that Yaakov experienced two such miraculous telescoping of the earth beneath him. The first time was when he went from Beer Sheva to Charan in a single day, a journey which he had undertaken willingly. The second time he experienced this phenomenon was in order to save him the trouble to retrace his steps.
There is also a Midrash in Pirke de Rabbi Eliezer chapter 35, according to which Yaakov took 12 of the stones of the altar Avraham had built on Mount Moriah and on which his father had been bound. This was a hint that in the future twelve tribes would emerge from him and that they would all merge to become a single nation. The words: "He took the stone which he had put under his head" are an allusion to the unification of the Jewish people of whom David had said in Samuel II 7,23 (verse 18) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, "and who is like Your nation Israel, a unique and unified nation on earth.⁠"
ויצא יעקב – פרש״י על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל הפסיק הענין בפרשתו של יעקב וכתי׳ וירא עשו כי ברך וגו׳ ומשגמר חוזר לענין ראשון עכ״ל. יש תמהים על לשון רש״י שפי׳ על ידי שבשביל והלא הכל אחד הוא ופ״ח דתרוייהו צריכי שלשון בשביל קאי על עשו וכו׳ ולשון על ידי קאי אהפסק הענין וה״פ לפי שבשביל שרעות בנות כנען הלך עשו אל ישמעאל על ידי כן הפסיק הענין ומשגמר ענינו של עשו חוזר לענינו של יעקב.
וילך חרנה – פרש״י יצא ללכת לחרן. אומר הר״ר אליקים שלכך פי׳ כן לפי שאין לפרשו כמשמעו שהרי כשיצא מבאר שבע נטמן בבית עבר י״ד שנה קודם שהלך לחרן. ושמעתי שאין לפרש שפרש״י כן כדי ללמדנו כי ויפגע במקום וכל ענין הפרש׳ היה קודם לכתו לחרן שהרי אמר בפר׳ גיד הנשה כתו׳ ויצא יעקב וילך חרנה פי׳ דמטא לחרן וכתו׳ ויפגע במקום פי׳ דהיינו בית אל משמע דאכתי לא מטא לחרן. אלא כי מטא לחרן אמ׳ אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי בו יהב דעתיה למהדר קפצה ליה ארעא מיד ויפגע במקום ההוא כי מצלי בעא למהדר אמר הקב״ה צדיק זה בא לבית מלוני יפטר בלא לינה מיד בא השמש עכ״ל. משמע שענין הפרש׳ היה אחר לכתו לחרן.
ויצא יעקב – לפיכך פרשה זו סתומה לפי שיצא בלא ידיעת שום אדם כאדם בורח שאינו מודיע לשום בריה יציאתו. ד״א ויצא לפי שא״ל יצחק לא תקח אשה יצא ליקח אשה.
ויצא יעקב – לפיכך פרשה זו סתומה מפני שיצא בצנעא מפני עשו.
ויצא יעקב, "Yaakov departed;⁠" Yaakov is described as if he had been totally alone when leaving his father's home, although no doubt he had taken along a dowry for his future wife (as had Eliezer at the time). The Torah avoided mentioning this as he was fleeing from the hatred of his brother and did not wish to make his departure public.⁠
[I have reconstructed the commentary, as the way it stands, the author claiming that this paragraph had not been written separately from the previous one, does not make sense, as in none of our versions of the Chumash is it not written in the normal manner, leaving space for several words both before and after this paragraph. Ed.]
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה – לפי הדרש שקפצה לו הארץ ויהיה פי׳ וילך חרנה מיד שלפי שעה בא שם. ולפי הפשט וילך לחרן.
וי״מ: וילך חרנה שמפרש המקום שישב שם ואח״כ מפרש היאך היתה הליכתו שפגע במקום ולן שם:
ויצא יעקב מבאר שבע, "Yaakov left Beer Sheva, etc. "
According to allegorical commentaries, the earth literally contracted beneath his feet so that the words וילך חרנה mean that he arrived at Charan on the same day.
According to the plain meaning of the text, the verse described that Yaakov was headed for Charan. Other commentators understand the words וילך חרנה as telling us where Yaakov would take up residence from now on, the Torah then filling in what happened on the way before Yaakov reached his destination, his nocturnal encounter with the angels climbing the ladder, etc.
ויצא יעקב – י״א שפרשה זו סתומה (שאין בכל הסדרה לא פתוחה ולא סתומה) הטעם לפי שיצא בסתר וברח בהחבא. לעיל מיניה כתיב לו לאשה וסמיך ליה ויצא יעקב שיצא לישא אשה.
ויצא יעקב מבאר – בגימטריא פנה זיוה הודה והדרה.
יעקב מבאר שבע – סופי תיבות: עבר, שנטמן בבית עבר.
ויצא יעקב מבאר שבע – סופי תיבות: ארבע.
מבאר שבע – סופי תיבות: ער. ושי״ן של שבע, עשר. שי״ד שנים נטמן בבית עבר.
מבאר שבע – ר״ת שם שגם נטמן בבית שם.
וילך – בגימטריא בו ביום.
(הקדמה)
ויצא
(י) ויצא יעקב – תימה למה פרשה זו סתומה, לפי שדרך כל אדם שיש ת״ח בעיר הולכים אצלו ומבקשים אותו ליקח אשה, ומביאין האשה והממון, והוא היה צריך לחזר [אחר] אשה ולעבוד ולא היה נאה לאדם כמוהו לעבוד.
ויצא יעקב – פר״ש לא היה לו לכתוב אלא וילך חרנה יציאתו למה נאמר, אלא מלמד כו׳. וקשה והיאך פנה זיוה, והלא עדיין היה שם יצחק, וי״ל אינו דומה שני צדיקים לצדיק אחד.
ד״א ויצא יעקב מבאר שבע – וכי בבאר שבע קיבל הברכה, והלא בחברון היה שנאמר היא חברון, אלא מבאר של שבועה שהיה שם מקום מיוחד, שם נשבע אברהם לאבימלך (וכן).
ויצא יעקב פר״ש (על) ע״י שבשביל שהיו רעות בנות כנען וכו׳ (וכתב) וקשה כל זה האריכות למה והיה לו לומר בשביל. וי״ל אלו היה אומר שבשביל כו׳ היה משמע שבשביל שהוא רעות הפסיק הענין. וקשה מה נתינת טעם הוא זה להפסיק הענין בשביל זה, אלא עכשיו שכתב ע״י [ש]⁠בשביל, פירושו כמו הואיל ובנות כנען היו רעות בעיני כו׳, מתוך כך הפסיק כו׳ ולהראות רשעתו של עשו שהוסיף על חטאיו, ולא פירש הראשונות, הוצרך לפרש מסעו של יעקב.
(י-יא) זכר שכבר יצא יעקב מבאר שבע ללכת לחרן. ונזדמן לו שהגיע לַמּקום הנבחר, והוא לא ידע, אבל הוכרח ללון שם כי בא השמש. ולקח אחת מאבני המקום ההוא וישם מראשותיו להגביה ראשו בעת השינה, כַּמּשפט, וישכב שמה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

(י-טו) [שער כה]
והנה גם הפי׳ הזה נמשך יפה עד הנה אמנם הוא קשה להמשך למה שיבא אחרי זה מהספורים מפני חמש ספקות עצומות:
הא׳ כי אחר שאמר לו שם והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכו׳ איך אמר בסמוך אם יהיה אלהים עמדי ושמרני וכו׳. וכי אדם הוא להנחם והרי לחלוחית הדיו עדיין קיימת.
השני בשיורה שהוא שמש על מנת לקבל פרס ושיאמר שאם יעשה אלהים לו כל הדברי׳ ההם אחת לאחת ולא יפיל דבר יהיה לו לאלהי׳ או שישים האבן ההוא בית אלהים ואם לאו שלא יעשה דבר מעבודה ומעשר ומכל מה שנדר והנה הוא מגונה מאד שהרי על כל פנים הוא מחוייב לעמוד לשרת לי״י הנראה אליו שם.
השלישי מה שנמצא ליעקב מהפחד הנמרץ והמורא הגדול בכל הדרך אשר הלך ולא בטח לבו ולא נסמך על דבר ממה שהבטיחו האל יתב׳ שם כמו שנראה מאמר ויירא יעקב מאד וייצר לו וכו׳ וכל הפרשה ההיא.
הרביעי כי לא הזכיר זאת ההבטחה כלל בתפלתו ובקשתו על צרת עשו רק ה׳ האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך והוא מה שאמר לו בחרן ועליה אמר קטנתי מכל החסדים ומכל האמת כו׳ הצילני נא כו׳ ומה שאמר אחר כך ואתה אמרת היטב אטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים וכו׳ כתב רש״י ז״ל שלא כיוון אלא למה שאמר לאברהם הרבה ארבה את זרעך כככבי השמים וכחול אשר על שפת הים (בראשית כ״ב:י״ז). וא״כ לא הזכירה כלל רק במה שרמז במאמר אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק כמו שכתב בפירושיו. ואפילו תמצא לומר כי אל מה שנא׳ לו במראה הזאת ושמתי את זרעך כעפר הארץ היה מכוין שם יתבאר בטעמים מספיקי׳ שלא הזכיר כן רק לתת טעם אל יראתו כי לא מצא בכל דבריו מה שיספיק לסלק פחדתו ממנו. ואף כי יחשוב המראה הזאת לנבואה גמורה ובטחון קיים והוא פירוש נכון מאד כמו שתראהו משם.
אמנם הספק החמישי הוא מה שעכב יעקב לשלם נדרו עם היותו ראש ואב לכל הנודרים דכתיב נדר לאביר יעקב (תהלים קל״ב:ב׳). ולא עוד אלא שאמר לו בחרן אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר עתה קום צא וכו׳ (בראשית ל״א:י״ג). והוא לא עשה ולא כלום עד שחזר לומר לו אחר מעשה שכם קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך (בראשית ל״ה:א׳). ובאמת כן לא יעשה לשום אדם כ״ש לאיש כמוהו.
הכי גרסינן על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל הפסיק הענין בפרשתו של יעקב וכתב וילך עשו ומשגמר חזר לענין ראשון. מפני שנתן שתי סבות לשני עניינים האחת שהחזרה לענין ראשון היא מפני הפסק פרשתו של יעקב בספור עשו והשנית שהפסק פרשתו של יעקב בספור עשו הוא שבסבת יעקב שצוהו אביו שלא יקח אשה מבנות כנען הלך עשו אל ישמעאל כתב על ידי שבשביל שפירושו בשביל שבשביל הראשון סבת החזרה והשני סבת ההפסקה והיה ראוי להשלים סבת החזרה שפתח בה ואחר כך יתחיל סבת ההפסקה אלא שכשהתחיל בסבת ההפסקה וכתב על ידי וכונתו לומר על ידי שהפסיק התחיל מיד בסבת ההפסקה ואמר שבשביל שרעות כו׳. וכשהשלים סבת ההפסקה שב להשלים סבת החזרה ואמר משגמר חזר לעניין ראשון וכאלו אמר על ידי שהפסיק בשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו כו׳. משגמר חזר לענין ראשון כי אין הפרש בין על ידי שהפסיק בשביל או על ידי שבשביל הפסיק. ואם תאמר אמאי לא קא משני הכא כדמשני ויצר ה׳ אלהים את האדם שכבר כתב ויברא אלהים את האדם וגבי ויצר ה׳ אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו׳ שכבר כתב ויעש אלהים את חית הארץ שכלל שאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון הכא נמי נימא וילך פדנ׳ ארם כלל חניותיו והמקרים שקרו לו בהם וההבטאות שהבטיחו השם בם בירושת הארץ וברבוי זרעו ושהשם עמו בהליכתו ובחזרתו ואופן חבורו עם לבן וכיוצא בהם ואחר כך חזר ופירש אותם פה יש לומר דהכא נמי צ״ל שזהו פרטו של ראשון ולא הוצרך לפרש זה מפני שסמך על הברייתא דרבי אליעזר דלעיל אך מפני שעדיין יש לטוען לטעון שלא היה לו להתחיל אלא מויפגע במקום ולא מוילך חרנה שכבר נאמר וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם לפיכך הוצרך לתת טעם על זה ואמר שמפני שהפסיק כו׳ משגמר חזר לענין ראשון אבל גבי ויצר ה׳ אלהים את האדם שפירש כאן שיצירתו היתה מן האדמה ובתחלה סתם ברייתו מהיכן וכן גבי ויצר ה׳ אלהים את חית השדה שהוצרך להתחיל כאן ויצר כדי לכלול העוף והבהמה לומר ששניהם נבראו מן האדמה ומקושיית המקראות נלמוד שהעופות מן הרקק נבראו הוכרח להזכיר גם בפעם השנית ויצר ה׳ אלהים את חית הארץ ולא הספיק עם ויברא אלהים את האדם ויברא אלהים את כל עוף כנף למינהו האמורים למעלה. אך קשה למה לי טעמא דהפסקה בלאו טעמא דהפסקה נמי אי אפשר שלא יאמר כאן וילך מכיון דהליכה דלעיל מיירי בהליכה האמתית שהיא ההגעה לחרן והליכה דהכא מיירי בהליכה העבריית שהוא יציאתו מבאר שבע לא הגעתו לחרן כדמפרש לקמן יצא ללכת לחרן ודרך הלשון לומר תחלה הלך פלוני למקום פלוני ואחר כך חוזר ומפרש שבלכתו שם פגע כך וכך או פעל כך וכך כמו ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר וכתיב ויהי כהוציאם אותם החוצה. ועוד מאי חזר לענין ראשון דקאמר הא אין זה ענין ראשון דהכא מיירי בהליכ׳ העבריית והת׳ מיירי בהליכ׳ האמתית דליכא למימ׳ דהת׳ נמי בהליכה העבריית קמיירי דא״כ ה״ל לפרושי התם כדהכא. ועוד בשלמא הכא על כרחו להוציאו ממשמעו משום דכתיב בתריה ויפגע במקום אלא התם אמאי לא. אלא שכל זה אינו אלא אם יהיה פי׳ יצא ללכת לחרן על הליכת הדרך שביו באר שבע לחרן אבל אם יהיה פירושו על יציאתו מבאר שבע בלבד כדר׳ ברכיה בשם ר׳ יצחק דאמר בלישניהון דברייתא הוא לומר אזל פלן בקיסרי ועדיין הוא על זבדייא תו ליכא לאקשויי קושיא קמייתא משו׳ דא״א לומ׳ שבהעתקו מבאר שבע פגע בכך וכך או פעל כו״כ שהרי הפגיע׳ שפגע או הפועל שפעל לא הית׳ כשנעתק אלא בלכתו בדרך שבין באר שבע לחרן הלכך עכ״ל שאחר שיצא ללכת בחרן בעודו בדרך פגע במקום ולפיכך הקשה רש״י ואמר וילך חרנה למה נאמר הרי כבר הודיענו זה למעלה וילך פדנה ארם ואין הפרש בין אם יפורש כמשמעו או יצא ללכת כדהכא ולא קושיא בתרייתא משום דכיון דמוילך פדנה ארם שמעינן שיצא מבאר שבע קורא לוילך חרנה דהכא שפי׳ יצא מבאר שבע הענין הראשון אף אם יהי׳ פי׳ וילך פדנה ארם כמשמעו:
לא הי׳ צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה. פי׳ מאחר שחזר לענין ראשון שהוא וילך פדנה ארם הנה כמו שלא הזכיר שם יציאתו מפני שהוא מובן ממאמר וילך פדנה ארם שא״א ללכת בלתי יציאתו מבאר שבע כך לא היה לו להזכיר פה יציאתו מאחר שכתב וילך חרנה:
מגיד שיציאת הצדיק מן המקום עושה רושם. דכיון דמוילך חרנה משמע כאלו כתוב ויצא וחזר וכתב עוד ויצא הרי כאן יציאות שתים חד ליציאת גופו וחד ליציאת הודו והדרו שכל זמן שהצדיק בעיר כל העם מתביישין מפניו ומכבדין זה לזה ונמשכין אחר מעשיו הטובים ודיניו והוראותיו וזה זיו העיר והודה והדרה כמו שאמרו בגטין פ׳ הנזקין על החכם הנמצא בעיר המתנהגים על פיו וצדיק יסוד עולם. אבל כשפנה הצדיק משם אז איש כל הישר בעיניו יעשה ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד ותעלולים ימשלו בם וזהו פנה זיוה והודה והדרה אבל בב״ר אמרו ויצא יעקב וכי לא יצא אלא יעקב והלא כמה חמרים יצאו כמה גמלים יצאו ואת אמרת ויצא ר׳ עזריה בשם רבי יהודה ב״ר סימון ור׳ חנן בשם ר׳ שמואל בר רב יצחק אמרו שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה ודכוותה ותצא מן המקום אשר היתה שמה וכי לא יצאה משם אלא היא והלא כמה חמרים כמה גמלים יצאו משם ונראה שדעתם לומר דמדאפקיה בלשון יחיד ויצא יעקב וכן ותצא מן המקום והיוצאים היו רבים ש״מ שלא דבר הכתוב על יציאות גופם אלא על יציאת הזיו וההדר שפנו משם וכאלו אמר ויצא זיו יעקב ותצא זיו נעמי אך מלשון רש״י דקאמר לא היה צריך לכתוב אלא וילך לא משמע כן ולא ידעתי איך הניח רש״י הב״ר ופי׳ פי׳ אחר.
ושמא מצא זה במקום אחר והניח הב״ר מפני שמויצא ולא ויצאו ל״ק דאיכא למימר שאמר ויצא בלשון יחיד מפני שיעקב הוא העיקר וכן בנעמי. וא״ת בשלמא גבי נעמי כיון שיצאת משם פנה זיוה מפני שלא היתה שם אלא הצדקת ההיא לבדה אלא הכא הרי נשאר שם יצחק. כבר תרצו על זה בב״ר שאינו דומה זכותו של צדיק אחד לזכותן של שני צדיקים:
יצא ללכת לחרן. אינו ר״ל שפי׳ וילך ללכת שלא מצינו בשום מקום עתיד או עבר במקום מקור אלא ה״פ שההליכה הזאת היא העבריית שדרך בני אדם לומר על מי שיצא ממקומו ללכת למקום פלוני כבר הלך למקום פלו׳ וכך אמרו בב״ר ר׳ ברכיה בשם ר׳ יצחק אמ׳ לישניהון דברייתא לומר אזל פלן בקיסרי ועדיין הוא על זבדייא ולא שהלך ממש דא״כ מאי ויפגע במקו׳ והלא כשפגע בו קודם הגעתו לחרן היה אלא עכ״ל שפי׳ וילך בהליכה העבריית קמיירי ולא הליכה אמתית שאין דרך המקרא לומר שהלך עד מקום פלוני ואח״כ ישוב לבאר המקרים שקרו לו בדרך קודם הגעתו שם אלא כשיחזור העניין מתחלתו לומר ויהי בלכתו קרו לו כך וכך והתימה על החכם ן׳ עזרא שאמר שהוא כמשמעו ושב לבאר מה שפגע בדרך גם א״א לפרש ויפגע וכבר פגע מפני שפי׳ וכבר פגע קודם הספור הנזכר למעלה שהוא היציאה וההליכה לא קודם ההליכה לבדה כי אין לשון וכבר נופל רק על קודם הספור הקודם בכללו:
(הקדמה) בעבור שמסדר הפרשיות לא עשה בסדר הזה הבדל פרשה להתקשרות הספור והתאחדותו ראיתי אני להקל מלאכת הפי׳ הזה לחלק זה כפי ענינו לשלשה חלקים:
הא׳ בספור הליכת יעקב אל בית לבן עד ישובו עמו לעבוד עבודתו וזה יתחיל מתחלת הסדר ויצא יעקב מבאר שבע עד ויעבוד יעקב ברחל.
והחלק הב׳ בשיבת יעקב בחרן בעבדו את לבן בעד נשיו וצאנו תחלתו מן ויעבוד יעקב ברחל עד וישמע את דברי בני לבן.
והחלק הג׳ בספור חזרת יעקב לארצו ושובו מבית לבן תחלתו וישמע יעקב את דברי בני לבן עד סוף הדבר. והכונה הכוללת בו להודיע שיעקב בהליכתו אל בית לבן ובישיבתו שמה ובחזרתו משם אל ארץ מגורי אביו תמיד לותהו ההשגחה האלהית והיה י״י עמו לא עזבו ולא הרפהו.
ואחר החלוקה הזאת אבא בגבורת י״י אלהים לפרש החלק הראשון ואעיר בו על הספקות והשאלות כדרכי.
השאלה הא׳: למה זה נזכר שם מקום ג׳ פעמים בפסוק אחד ויפגע במקום ויקח מאבני המקום וישכב במקום ההוא. והיה ראוי שיאמר ויפגע במקום ויקח אבנים וישם מראשותיו וישכב שם לא שיכפל שם מקום.
השאלה הב׳: מה היה תכלית מראת הסלם כי אם להחכימו וללמדו דברים עיוניים מדעיים בא האלהים ולמה לא הראה כזה לאברהם וליצחק בכל שנבואות שנבאו ולמה הראהו בכל החכמות ההם בהיותו בדרך עיף ויגע ויותר ראוי היה להראותם לו בבית אביו או במדרשו של שם ועבר כשישב שם בשובה ונחת ומה הקשור אשר בהם עם הנבואה ושנאמרה לו שם.
השאלה הג׳: באמרו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה והיא שאם נאמר הייעוד הזה על יעקב באישו ופרטיותו יקשה אמרו ופרצת כי הוא לא פרץ לכל ד׳ רוחות העולם ואם על זרעו נאמר זה איך אמר ופרצת היה לו לומר והיה זרעך כעפר הארץ ופרץ וגו׳.
השאלה הד׳: באמרו אם יהיה אלהים עמדי כי איך היה מספק יעקב במה שנאמר לו בנבואתו והרי נאמר לו באותה שעה והנה אנכי עמך והוא אומר אם יהיה אלהים עמדי ונאמר לו ושמרתיך והוא מספק ואומר ושמרני ונאמר לו והשיבותיך והוא מתנה כמספק ושבתי בשלום אל בית אבי.
השאלה הה׳: איך נעשה יעקב בנדר הזה עובד על מנת לקבל פרס באמרו אם יהיה אלהים עמדי ושמרני ונתן לי כך וכך אז יהיה לי לאלהים מכלל שאם לא יעשה לו כל זה לא יהיה לו לאלהים ולא יעבדוהו ולא עשה אברהם זקנו כן אבל נתנסה כמה פעמים ועמד בהם.
השאלה הו׳: באמרו והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך כי הנה לא קיים זה ולא מצאנו שעשה שם בית אלהים ולא שנתן מצאנו ובקרו מעשר לי״י כל ימיו.
השאלה הז׳: בספור הבאר והרועים והאבן שעל פי הבאר ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה כי מה התועלת שלמדנו מהספור הזה במדות או בדעות ולמה נכתב בתורה כל הפרטיות האלה והיה די שיאמר שראה שם רחל ושנשקה ודבר לה.
השאלה הח׳: במה שאמר לבן ליעקב אחר שספר לו כל הקורות אותו שהשיבו בלבד אך עצמי ובשרי אתם והיא תשובה קצרה ומבלי ענין כפי הנראה וכבר היה יודע יעקב שהוא היה עצמו ובשרו בן אחותו רבקה ומה הודיעו במאמר הזה מחדש.
השאלה הט׳: למה זה בחר יעקב ברחל בהיותה הקטנה ולא בלאה שהיתה הבת הגדולה ואין ספק שהיה מגונה לתת הצעירה לפני הבכירה האם מפני שהיתה רחל יפת תאר ויפת מראה שקר החן והבל היופי ואם מפני שעיני לאה רכות האדם יראה לענים וה׳ יראה ללבב ולא היה ראוי ליעקב שיהיה חושש לדברים האלו.
השאלה הי׳: בתשובת לבן ליעקב טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר כי הנה בתשובה הזאת לא אמר לתתה לו וגם לא שלא לתתה לו ולמה לא אמר לו אינו ראוי אבל קח לך את לאה שהיא יותר טובה לך. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם.
(י) ויצא יעקב וגו׳ עד ויחלום והנה סלם מוצב ארצה. עם היות שלמעלה בסוף סדר תולדות יצחק כתוב וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם וגו׳ הנה בעבור שספר אחריו מה שעשה עשו בנשיו לכן כשרצה לספר עניני יעקב וקורותיו בבית לבן ואיך לקח שם נשים והוליד שם בנים ונתעשר חזר מראש ואמר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. וכתב רש״י יצא ללכת לחרן וכן פירשו הגאון רב סעדיה כמו שזכרו הראב״ע והוא כתב שאינו רק כמשמעו וששב לבאר מה שקרהו בדרך. ונראה שהאנשים האלה שלמים הם אתנו חשבו שבאמרו וילך חרנה הגיע לחרן ואינו כן כי ההליכה תאר לתנועה וכל עוד שהאד׳ מתנועע יקרא הולך למקום וכשיגיע שם יקרא בא כי הביאה היא תאר להגעה וההליכה לתנועה.
ויצא יעקב – לפי שפחד יעקב מעשו הפסיק הענין וכתב וירא עשו וגו׳. להורות לנו שכשראה יעקב שהלך עשו ליקח את מחלת בת ישמעאל והיה עסוק בשמחתו ובנישואיו. יצא יעקב לדרכו בלי פחד. ולכן חזר לומר ויצא יעקב אחר שכתב למעלה וילך פדנה ארם והרמז בזה כי לפי שגיזם עשו ליעקב על הבכורה. כדכתיב וישטום עשו את יעקב. נטמן יעקב במקום שמור מיראת עשו. ויצא קול בעיר שיעקב הלך לדרכו. וזהו וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם. ואולי עשו. רדף אחריו ולא מצאו ולכן נתירא ממנו בחשבו שהלך לפדן ארם. ויעקב אחר שעמד שם זמן מה הלך לדרכו. וזהו ויצא יעקב. וזה הדבר תמצא נהוג בענייני בני אדם שהם יראים מאויביהם. ותמצאהו מפורש בעצת רחב הזונה בענין המרגלים ששלח יהושע. ויותר מפורש בדברי רז״ל באומרם שנטמן יעקב בבית שם ועבר י״ד שנה. ואולי זאת היתה כוונתם. ולכן חזר לומר ויצא יעקב מבאר שבע. ואמר וילך חרנה לרמוז שכוונתו היה להשלים מאמר אביו ואמו ותחלת המחשבה סוף המעשה. ואמר ויפגע במקום. להורות לנו מעלת יעקב על האבות. כי אפילו אברהם שהיה ראש היחס לא השיג מעלת זה המקום הקדוש. ולכן אמר בו וירא את המקום מרחוק שהוא כמו מרחוק ה׳ נראה לי. וביצחק נאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. אבל ביעקב אמר ויפגע במקום. כי מיד בצאתו מבאר שבע פגע במקום הקדוש הזה והשיג מעלתו. ולכן רצה לנהוג בו כבוד וללון שם לפי שראה שם האור האלהי אשר עתיד לשכון בבית מקדשו. וזהו כי בא השמש. ר״ל בא האור האלהי כאומרו כי שמש ומגן ה׳ אלהים. ולפי שיעקב הכיר מעלת זה המקום שהוא מקום מקדשנו. חבבו ולקח מאבני המקום לחבבם ולנשקם. כאומרו כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו. וארז״ל רבי פלו׳ כד הוי חזי עפרא דארעא דישראל הוה מחבבה ומנשקה לקיים ואת עפרה יחוננו. וכן יעקב לכבוד זה המקום. לקח מאבניו ושם אותם תחת מראשותיו. ולא די שפגע במקום הזה והשיג מעלתו בלי ערעור ואיחור. אלא שנח שם ושכב במקום ההוא. כאומרו זאת מנוחתי עדי עד. וזהו וישכב במקום ההוא. והטעם שיעקב פגע בזה המקום ולא שאר האבות. לפי שידוע שאין המטמון נראה אלא לבעליו. ולכן בכל התורה תמצא בית יעקב כאומרו אל בית אלהי יעקב. ולא אמר בית אברהם או בית יצחק אלא בית יעקב. ולפי שיעקב היה בעל הבית פגע במקום הזה. ואמר להלן אין זה כי אם בית אלהים. וזה שאמרו חכמים ז״ל אברהם קראו הר. יצחק קראו שדה. יעקב קראו בית וכו׳. לפי שהוא היה בעל הבית. ולכן נגלה אליו קדושתו ומעלתו. ורמז שאברהם קראו הר וכו׳. להורות לנו כי שלשה בתי מקדש יהיו לישראל כנגד שלשה אבות. והשנים עתידים ליחרב. והשלישי לא יהיה חרב. אלא יהיה קיים לעולם. כנגד בית הראשון שעתיד ליחרב אמר. אברהם קראו הר שנאמר בהר ה׳ יראה. וזהו הר חרב ושומם. כאומרם ז״ל במדרש תלים קולי אל ה׳ אקרא כשבית המקדש קיים. ומנין שכשהוא חרב שעונה אותנו שנאמר ויענני מהר קדשו סלה. וכנגד הבית השני שעתיד ליחרב אמר. יצחק קראו שדה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה שהוא לשון בור. ולכן אמר הנביא ציון שדה תחרש. וכנגד הבית השלישי שאינה חרבה לעולם אמר. יעקב קראו בית שנאמר יהיה בית אלהים. שפירושו יהיה מכח ההכרח בית אלהים לעולם. שזהו כנגד הבית הג׳ אשר עליה אמר גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון. וכתיב ואני אהיה לה נאם ה׳ חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. כאומרו בית אלהים. ועל זה אמר מקדש ה׳ כוננו ידיך. אבל שני הבתים הראשונים היו בידי אדם. ולכן לא היה להם קיום. וזה שאמר שוא עמלו בוניו בו. ולכן אמרו יעקב קראו בית קיימת לעולם לא כראשונים שקראום הר ושדה. ולכן תמצא שאמר מיד אין זה כי אם בית אלהים. אין זה כראשונות שנקראו הר ושדה אלא בית אלהים סלה. ועל זה אמר הנביא הנה ימים באים נאם ה׳ ונבנתה העיר לה׳ וגו׳. וחתם המאמר לא ינתש ולא יהרס עוד לעולם. ולכן אמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים. שזהו הר ה׳ שאמר אברהם. ונשא מגבעות כנגד יצחק שקראו שדה. אבל זה יהיה בית ה׳ שהוא בית יעקב. כאומרו במקום אחר לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלהי יעקב שהיא קיימת:
ולכן תמצא שיעקב אבינו רמז אלו שלשה בתים בפסוק ויפגע במקום שתמצא בפסוק זה שלשה פעמים מוזכר מקום. ויפגע במקום. ויקח מאבני המקום. וישכב במקום ההוא. כנגד הבית הראשונה אמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש. שפגע במקום המקדש ולן שם. לרמוז שאע״פ ששהה זמן רב היתה כמו פגיעה ומקרה. כי מיד חשך השמש וקדר בחרבנה. וזהו כי בא השמש כאומרו אוי לנו כי פנה היום וגו׳. וכנגד הבית השני אמר ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. שרמז שראה עת להשליך אבנים בחרבנו ועת כנוס אבנים בבנינו. ושם אלו האבנים מראשותיו. לרמוז כי זה היה בבנין בית שני שהיו בונים אותו בפחד ואימה. עד שהיו חצים מחזיקים ברמחים וחצים מחזיקים במלאכה. ולא היו ישנים שנת קבע אלא כמי שיש לו אבנים תחת מראשותיו ואינו יכול לנוח ולישן. וזהו ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. וכנגד הבית השלישי אמר וישכב במקום ההוא. לרמוז כי שם ינוחו יגיעי כח וינוחו על משכבותם. וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד כמו בבתים הראשונים. ולכן אמר בכאן וישכב שהוא לשון מנוחה כאומרו הנך שוכב עם אבותיך שדרשוהו לשון מנוחה. ואמרו אין הנך אלא לשון מנוחה כמה דאת אמר והנחה למדינות עשה. לפי שזה כנגד הבית השלישי שהוא בית אלהי יעקב. ושם יתגלו כל הטובות הצפונות לישראל. וכל הנבואות העתידות בין ייעודי הנפש בין ייעודי הגוף. ותרבה התורה ולומדיה. כאומרו וכל בניך למודי ה׳. ואמר קודם הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים אני ולא אחר. וזה רמוז במלת וישכב. י״ש כנגד להנחיל אוהבי יש. כ״ב כנגד אותיות התורה כדכתיב נגילה ונשמחה בך בתורתך. וכן לקח מאבני המקום לרמוז לאבני המזבח שעתיד להעשות שם. וכן רמז ע״ד רמז שראוי לכל אדם כשיפגע באנשים קשים כאבנים שידבר אליהם רכות וישימם לו לראש. וזהו ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. כמו שעשה הוא לעשו הרשע שקראו אדון כמה פעמים. או שאמר ויקח מאבני המקום להורות שהם אבנים שלימות אבנים קדושות שנים עשר למספר בני ישראל. והרמז בזה שכוונתו להשלים מאמר אביו שאמר לו וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך. בענין שיהיו בניך זרע ברוכי ה׳. ומכאן זכו בניו שכתב בהם והאבנים תהיין על שמות בני ישראל. ולפי שהיה מפחד מעשו פן יבא והכהו. וכן היה תמה ומצטער איך רשע מכתיר את הצדיק אחר שידע שעשו אחיו היה רוצח ונואף גזלן ולא נאמן. והיה רואה הצלחתו והיה מתרעם לפני השם וחושב בכל זה. ולכן בא החלום ברוב ענין ויחלום והנה סולם. וכל דברי החלום היו לישב בדעתו תשובה על תלונתו כמו שנפרש בעז״ה. וזהו שכתב הקדוש רשב״י וילן שם הוא כמו וילן העם. ומה היתה תלונתו כי בא השמש לחלקו של עשו. ולקח זה העולם ונטה אחר תאוותיו והיה מאריך ימים בשלוה וכל עמו בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוה עליהם. ויעקב מנעוריו גדלוהו כאב לא שלו ולא שקט. וכל עמו ובניו בצער ובדאגה. ועם כל זה באתהו התשובה בחלומו. ובראיית הסולם הראה לדברים הרבה. ובפרט לרמוז כי כמו שבסולם מעלות מעלות כן יש גבוה מעל גבוה שומר. והדברים עתיקים ועמוקים עמוק עמוק מי ימצאנו. ואין להפליא איכה ואיככה הוא לבדו ידע פשר דבר. כל שכן כי יעקב הוא נער ומתחיל בהשגות האלהיות. ואם ישיג דבר מה לא יהיה אלא במעלה התחתונה של הסולם. ועדיין נשארו בה מעלות הרבה מן הארץ עד לשמים. ומי יגיע עד תכונתם. וכן רמזו לו בסולם כי העולמות קשורים אלו באלו וכל הדברים קשורים אלו באלו. תחתונים בעליונים ועליונים בתחתונים. כמו שהסולם מוצב בארץ וראשו מגיע השמימה. ולכן הצדיקים יכולים לקשר מחשבותם בתפלתם בדברים עליונים. ולהוריד השפע והשכינה מהעליונים לתחתונים. כמו שקרה ליעקב שקשר מחשבתו למעלה בחשבו בצוואת אביו ואמו. וכן היה מחשב ומצטער בדעתו מפחד אחיו. עד שבעבור זה השיג בחלומו בכח נבואי בשורת הבנים ושמירה והצלה מעשו ומלבן. כאומרו והיה זרעך כעפר הארץ ואמרו ושמרתיך בכל אשר תלך. וכל זה מצד קישורו ודיבוקו בשם ובדברים עליונים:
ולזה תמצא שרמז הנביא באומרו שמעו את הדבר הזה אשר דבר ה׳ עליכם בית ישראל על כל המשפחה אשר העליתי מארץ מצרים לאמר. שהיה הנביא רוצה לומר לישראל איך הם קשורים ודבקים בה׳. עד שבסבת הטובים שבהם מתיחדים הדברים ומתקשרים אלו באלו. ולזה חזר לומר על כל המשפחה אשר העליתי. לרמוז שאע״פ שהדבר ראוי לכל בית ישראל. יותר ראוי לטובים ולדבקים שהם המשפחה אשר העליתי מארץ מצרים אשר הם זרע קדש בלי עירוב. ואמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה וגו׳. לרמוז כי השם רוצה לדבקם אליו כאשר ידבק האזור אל מתני האיש. ולכן פוקד עליהם את כל עונותיהם. בענין שיהיו נקיים וטהורים ראויים לדיבוק האלהי ולקשור הדברים אלו באלו. כאומרו והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. ואמרו רז״ל הוי יודע שהקב״ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה וכו׳. בענין שנשמת שדי תבינם לקשר עליונים בתחתונים. ולכן רצה השם לצרפם וללבנם ולטהרם מעונותיהם. בענין שיהו דומים לו יתברך כאומרו ולדבקה בו. ולכן סמך מיד הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו. לרמוז על הקישור הנזכר. ושם משלים לזה ואמר הילכו שנים יחדיו. כי אי אפשר שיהיו שני בני אדם אהובים אם לא יהיה דבר מה ביניהם לקשרם וזהו בלתי אם נועדו. וכן השם יתברך ידע את ישראל וחבבם מכל משפחות האדמה. נראה שקישור ודיבוק מה יש ביניהם שמקשרם ומיחדם. ושם משל אחר ואמר הישאג אריה ביער וטרף אין לו. שנראה שיש דמיון וקשור מה בין שאגת אריה וקול הכפיר הטריפה. כי האריה והכפיר כששואגים בקולם נשמעת קולם למרחוק ומפחדתם עומדת הטריפה במקומה עד שטורפים אותה. וכן התפול צפור על פח הארץ ומוקש אין לה וגו׳. נראה שיש דמיון וקישור מה בין הצפור ובין הפח אחר שלא יעלה פח מן האדמה בלתי אם לכד. וכן אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. שנראה שיש קישור ודמיון בין השופר ובין העם. וזה מצד קול השופר שמחברם והעם מקבלים פחד וחרדה מקול השופרות וכו׳. ואם כן מכאן תוכל להוציא כי לא יעשה ה׳ אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. וזה מצד הקישור וההדמות שיש בין השם יתברך ובין חסידיו. ואחר שזה דבר ברור ובחון בדברים של מטה שיש דבר מה שמקשרם. כל שכן בדברים של מעלה. וזה שאמר אריה שאג מי לא יירא ה׳ אלהים וכו׳. כלומר אחר שהאריה בשאגתו ובקולו לוכד הטריפה ממוראו ומפסדו. אם ה׳ אלהים דבר בקדשו ובקולו מי לא ינבא. נראה מכל זה שהדברים מקושרים עליונים בתחתונים ותחתונים בעליונים. בענין שכל העולמות קשורים אלו באלו. ולכן ראה יעקב בחלומו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. להורות שהעולם התחתון קשור בעולם העליון. וכל זה מצד דיבוק החסידים בשם יתברך בתפלתם ובמחשבתם. כמו שקרה ליעקב כי מצד מחשבתו ותפלתו בא לו החלום ברוב ענין לתקן תלונתו ולהצילו מרעתו. ולפי שהוא היה מצטער על עצמו ועל זרעו כי מה שאירע לאבות סימן לבנים בראות אותם רחוקים ורמוסים כעפר הארץ. ראה סולם מוצב ארצה שזה רמז על בניו שיש בהם מעלות מעלות כמו בסולם. והם רמוסים בגלות ושביה ארצה מצרים. וזהו סולם מוצב ארצה. אבל ראה כי בסוף יעלו משפלותם ויגיע לשמים שיאם. וזהו וראשו מגיע השמימה כאומרו ובני ישראל יוצאים ביד רמה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אלו משה ואהרן שנקראו מלאכי אלהים שבאמצעותם יצאו. וזהו עולים ויורדים ר״ל הולכים ושבים כאומרו ויצא משה ואהרן אל פרעה:
וכן רמז באומרו והנה סולם מוצב ארצה – על מעלת המקום הנזכר שהוא מקודש ומכוון כנגד בית המקדש של מעלה כאומרו מקדש ה׳ כוננו ידיך. וזה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אלו הנביאים שנקראו מלאכי אלהים שעולים במחשבתם למעלה. ויורדים השפע והנבואה למטה. וכן רמז לכהני עליון שנקראו מלאכי אלהים. כאומרו כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו׳ כי מלאך ה׳ צבאות הוא. והם עולים ויורדים ברום המעלות. כאומרם עלה לכבש ופנה לסובב ובא לו וכו׳. ואולי זה רמז על המזבח. וזהו מוצב ארצה כנגד מזבח אדמה תעשה לי. וראשו מגיע השמימה. זהו בכל המקום אשר אזכיר את שמי וכו׳. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אלו הכהנים שעולים במעלות להיטיב המנורה. כמוזכר בסדר התמיד ושני מעלות היו שם שבהם עולה להדליק את הנרות. וכן רמז באומרו והנה סולם מוצב ארצה על מעמד הר סיני. וזהו סולם עולה בגימטריא כמו סיני. מוצב ארצה כאומרו ויתיצבו בתחתית ההר. וראשו מגיע השמימה כאומרו כי מן השמים דברתי עמכם. וכתיב מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אלו משה ואהרן שנקראו מלאכי אלהים שנאמר בהם ומשה עלה אל האלהים. וכתיב ועלית אתה ואהרן עמך. וכן רמז מלאכי אלהים מלאכים ממש. כי במעמד הר סיני ירדו כמה רבבות של מלאכים עם השכינה. כאומרו מלאכי צבאות ידודון ידודון ונות בית תחלק שלל. וכתיב רכב אלהים רבותים אלפי שנאן וכו׳. וכתיב ה׳ מסיני בא ואתא מרבבות קדש. וכמו שבסולם מעלות יש. כן היו בישראל בהר סיני מעלות. משה מחיצה לעצמו. אהרן מחיצה לעצמו. והזקנים מחיצה לעצמן. והעם כל עיקר אל יהרסו לעלות בסולם. שהוא כמו סיני. וכן רמז והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. יש להם עלייה לישראל או ירידה. כאומרו התרפית ביום צרה צר כחך. ודרשו רבותינו ז״ל התרפית מן התורה ביום צרה סר כחך. וכן אמרו ותשלך אמת ארצה. מה כתיב בתריה ועשתה והצליחה. מיד המלכות גוזרת על ישראל והצליחה. וכן כתיב על מה אבדה הארץ. ויאמר ה׳ על עוזבם את תורתי. וזהו עולים ויורדים בו. כי בסבת התורה שהיא הסולם לעלות למעלה באים כל הטובות והרעות. ולכן אמרו אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. ואמרו ששאל הגמון אחד לרבי אליעזר כתוב בתורתכם אם שמוע תשמעו ונתתי מטר ארצכם בעתו. ואם לאו ועצר את השמים. וא״כ ראוי היה שיתאספו עליכם כל האומות להרוג אתכם. אחר שאתם סבת כל הרעות והטובות. והשיב לו אתם הגורמים בסבת הגזרות. א״ל אותו הגמון עון גורם. אחר שהלך לו אותו הגמון אמר הרב יפה אמר אותו הגמון כדכתיב וחטאתיכם מנעו הטוב מכם. וזהו סולם מוצב ארצה. זאת התורה שניתנה לקדושים אשר בארץ. וראשו מגיע השמימה כדכתיב כי מן השמים דברתי עמכם. וכתיב השמים מספרים כבוד אל שהיא התורה כדכתיב ונגד זקניו כבוד. וזהו אמת מארץ תצמח שהיא תורת אמת. וזהו כנגד סולם מוצב ארצה. וראשו מגיע השמימה כנגד וצדק משמים נשקף. וזהו האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. כנגד סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. לקבל התורה. וזהו יערף כמטר לקחי וגומר כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו. עליונים ותחתונים שמים וארץ וכל צבאם. וזהו והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. עולים ומשבחים ויורדים ומשבחים:
וכן רמז סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה – על ענין מעשה בראשית כדכתיב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. כי בחלום הזה לימדוהו עומק מעשה בראשית. לפי שהוא התחלה וסולם והכנה למעלת הנבואה. כמו מעשה מרכבה. כאומרם ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד. והנה מלאכי אלהים כנגד ויאמר אלהים יהי אור. שזה רמז על אצילות המלאכים שנקראו אור. על שהם מאירים מאורו יתברך כדכתיב משרתיו אש לוהט. ולפי שבמלאכים מעלות מעלות יש. כמו בסולם גבוה מעל גבוה שומר. לכן אמר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. ואחר שהשיג בעומק מעשה בראשית והויית האור והמלאכים. באיזה אופן עולים ויורדים. מיד נשאר מוכן למראה הנבואה. וזה שאמר מיד והנה ה׳ וכו׳. וכן רמז והנה סולם מוצב ארצה על איש הצדיק. וראשו מגיע השמימה על הנשמה שהיא סולם ומדרגה לעלות למעלה. ורמז בזה שאף על פי שהאדם מוצב ארצה מאדמה. בסבת הנשמה עולה למעלה עד השמים. וזהו וראשו מגיע השמימה להיות קיים לעולם. כאומרו ויהיה אדם לנפש חיה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אלו בני אדם שזוכים מצד הנשמה להיות מלאכי אלהים. כאומרם בפירקי ר׳ אליעזר יש לך עם כמלאכי השרת וכו׳. ואמרו ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו. כגון יוסף הצדיק ופלטי בן ליש ור׳ צדוק וחביריו שכבשו יצרם כמה פעמים. והם זוכים לעלות ולראות את פני האדון. וזהו עולים ומסתכלים בדיוקנו. ויורדים בשליחותו כאליהו ושאר צדיקים ז״ל. ולפי זה יהיה סולם מוצב ארצה על הגוף. וראשו מגיע השמימה על הנשמה. וע״ד רז״ל יקרא אל השמים מעל זו הנשמה. ואל הארץ לדין עמו זה הגוף. וע״ד זה פירשתי האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי על הגוף והנשמה. ומשה היה מדבר עם ישראל ועם הנשמות העתידות לירד לזה העולם. כאומרו בפרשת אתם נצבים ואת אשר איננו פה עמנו היום:
וכן רמז והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה – על סוד הייחוד שהוא קישור העולמות כולם וכל הדברים עליונים ותחתונים אלו באלו. ובזה הפסוק סוד שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד. ויש לך לדעת כי יעקב זכה למעלה עליונה משאר האבות וזכה שיהיו מיחדים את השם על שמו. כאומרו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד. לפי שלו ראוי הייחוד והקישור. אחר שהוא קשר וייחד כל הדברים עליונים ותחתונים במראה הסולם במה שראה סולם מגיע השמימה. וכמו שפירשתי למעלה. ולכן הייחוד האמתי כמו שפירשתי בספר צרור הכסף הוא במלת אחד. שצריך ליחד את השם באותיותיו כולם במלת אחד. בענין שיהיה הכל קשור כשלהבת קשורה בגחלת ולא יהיה פירוד ביניהם. וסוד הכל ליחד ולקשר כנסת ישראל שהיא השכינה שנקראת ארץ החיים. עם האדון ה׳ אלהים הצבאות. בענין שלא יהיה פירוד ביניהם. וזה שאמר בכאן סולם מוצב ארצה. שזהו סוד השכינה שהיא האשה הנצבת עמך בזה שהיא ארץ החיים. והיא הולכת עמנו בגלותינו ודלותינו. כאומרו לא מאסתים ולא געלתים לכלותם. והיא סולם לעלות למעלה ולהעלותנו מהגלות. כאומרו ושב ה׳ אלהיך את שבותך. וזהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. שצריך ליחד השכינה עם השם הגדול שהוא אלהי השמים ואלהי הארץ. שזה צריך המיחד לידע ולקשר וליחד הספירות כלם הנזכרות בפסוק לך ה׳ הגדולה בשם ה׳ אחד. וזהו וראשו מגיע השמימה. כאומרו כי כל בשמים ובארץ. ולכן אמרו ז״ל צריך ליחדו מעלה ומטה ובד׳ רוחות העולם. וזה כנגד סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. זה רמז על סוד הייחוד שמיחדים הצדיקים את השם ועולים במחשבתם למעלה עד הכתר במעלות הסולם. ויורדים במחשבתם ממדרגה למדרגה וממעלה למעלה במדרגות הסולם עד כנסת ישראל. שהיא המלכות שהיא דלי״ת של אחד. שזהו סוד הייחוד ממטה למעלה וממעלה למטה. וזהו עולים ויורדים. ולכן תמצא בשיר השירים שלפעמים התחיל סוד הייחוד ממטה למעלה. כאומרו מה יפו פעמייך בנעלים ולפעמים מתחיל ממעלה למטה מהראש וגומר ברגלים וכל זה בדלי״ת של אחד. ולכן אמרו שצריך להאריך בדלי״ת של אחד כדי להמליכו מעלה ומטה בשמים ובארץ בארבע רוחות העולם. שהם שש קצוות שבהם כלולות כל י׳ ספירות. ולכן אמרו בספר יצירה עס״ב נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן לקשר אותן כשלהבת קשורה בגחלת. בענין שלא יהיה ביניהם פירוד כאומרו ונרגן מפריד אלוף. כי זהו קצץ בנטיעות וזהו סולם מוצב ארצה ותרגום אונקלוס והא סולימ׳ נעוץ בארעא. ולא אמר קאים בארעא אלא נעיץ. וזהו כעין מה שאמרו נעוץ סופן בתחלתן וכו׳. וזהו מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. בעניין שיהיה הכל נקשר אחד ויהיה משכן אחד. ולכן תמצא כי כל ענייני המשכן הם לתכלית הייחוד. וזהו לחבר את האהל להיות אחד. וכן ענין הדלקת המנורה הולכת על סוד הייחוד כאומרו אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. וכן בסדר העשייה דכתיב וזה מעשה המנורה מקשה זהב וכו׳. וענין זה של הייחוד העירני תרגום של אונקלוס ז״ל שתרגם נעיץ בארעא. סוף דבר איני רוצה להאריך יותר. אלא שרצה יעקב לקשר כל הדברים וכל העולמות אלו באלו כענין זה הסולם. ובשביל זה אנו עושים זה הייחוד על שמו. ואומרים שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד. כי לך ראוי לשמוע ולקבל ולהבין סוד היחוד זה. אחר שאתה ראית סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה לקשר העליונים בתחתונים והתחתונים בעליונים:
וממה שכתבנו תוכל להבין איך התורה בכללה כלולה במראה הסולם. בין מעשה בראשית בין מעשה מרכבה. וכן גלות מצרים ושאר הגליות ובנין בית המקדש ומעמד הר סיני. וענין הנפשות וסוד היחוד והדיבוק. וכל זה יורה מעלת יעקב על שאר האבות. עד שאמרו שצורת יעקב חקוקה בכסא הכבוד בלבנה. ועל זה תקנו ראה והתקין צורת הלבנה. וזהו סולם מוצב ארצה שהיה נברא מן האדמה וראשו מגיע השמימה. כי צורתו חקוקה בלבנה. והנה מלאכי אלהים כולם משתוקקים לראותו. לפי שהשם יתברך היה מתפאר בו שנאמר ישראל אשר בך אתפאר. ובו היו משבחים לשם ואומרים ברוך ה׳ אלהי ישראל. ולא היו יודעים מי הוא עד שאמרו ז״ל כשבא אדם הראשון אמרו מלאכי השרת זהו. ואמר להם בוראם זה גנב הוא לפי שעבר מאמר השם יתברך בענין פרי עץ הדעת. וכשבא נח אמרו זהו. אמר להם זה שכור הוא. כשבא אברהם אמרו זהו. אמר להם זה גר הוא כלומר שלא היה לו זכות אבות. וכשבא יצחק אמרו לו זהו. אמר להם זה אוהב שונאי. וכשבא יעקב אמרו לו זהו. אמר להם זה האיש אשר אתם מבקשים. ולכן אמר בכאן והנה מלאכי אלהים עולים ומסתכלים בדיוקנו וכל זה בא לו מצד דיבוק מחשבתו בשם יתברך. ולהורות על מעלת החלום הזה ושהוא עמוק עמוק מי ימצאנו ואין אדם ומלאך שיוכל להשיג אמתתו ולבא עד תכונתו ואין פותר אותו. הוצרך השם יתברך בעצמו לפתור אותו. וזהו והנה ה׳ נצב עליו לפתור חלומו. ולכן תמצא כי כל דברי השם יתברך עד ויקץ יעקב משנתו הם פתרון החלום אות באות תיבה בתיבה. ואמר ה׳ נצב עליו להורות על מעלת יעקב שהוא היה ישן על מטתו וה׳ נצב עליו ממתין ומצפה עד שישלים חלומו לפותרו. הראיתם אדם ישן והמלך עומד עליו ממתין מתי יקיץ. ובעוד שהוא ישן המלך בעצמו מפריש ממנו הזבובים והיתושים. וכביכול כתב בשם והנה ה׳ נצב עליו. ואמרו חז״ל לשומרו. כלומר מן המזיקים והפרעושים. ועל זה אמר המשורר שיר למעלות אשא עיני וכו׳. כי אולי זה השיר אמרו יעקב או תקנוהו עליו. ולכן אמר למעלות על שני מעלות של הסולם שהם כנגד שלשים מעלות של המלכות. ולכן לא נכתב למ״ד בשאר השירים אלא בכאן. ואמר אשא עיני אל ההרים. לפי שהוא יושב בהר המוריה ועליו נאמר ירושלם הרים סביב לה. או שרמז אל ההרים על אברהם ויצחק שנקראו הרים והיה סומך על זכותם. ומצא שהעזר האמתי הוא מה׳ ולא מהם. כי ההרים ימושו כנגד אברהם שקראו הר ונחרב זה המקום. וכן יצחק שקראו שדה ונחרב. וזהו והגבעות תמוטנה. אבל יעקב קראו בית ותהיה קיימת בבנין בית שלישי. וזהו עזרי מעם ה׳. כאומרו ואני אהיה לה נאם ה׳ חומת אש סביב. ואמר עושה שמים וארץ כנגד סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. אל יתן למוט רגלך זהו והנה מלאכי אלהים וכו׳. ומה אמר לו ושמרתיך בכל אשר תלך בענין שלא יתמוטטו רגליך. כענין שנאמר וישא יעקב רגליו. וכמו שאמר על כפים ישאונך פן תגוף וכו׳. אל ינום שומרך כלומר אף על פי שאתה ישנת כדכתיב וילן שם אל ינום שומרך כדכתיב והנה ה׳ נצב עליו. וזה דבר גדול כי לא ינום ולא יישן שומר ישראל. וישראל היה ישן והקדוש ב״ה שהוא שומר ישראל היה ממתין ומצפה לפתור לו חלומו. וזהו שומר כמו ואביו שמר את הדבר. ואם כשהוא היה ישן היה הקב״ה שומרו. כל שכן שישמרהו ויגן עליו כשיעור משנתו וישים יד ימינו להשתדל בעבודת השם יתברך. וזהו ה׳ שומרך ה׳ צלך על יד ימינך. יומם השמש לא יככה בכאן רמז לו שאע״פ שילך לבית לבן וירעה את צאנו ויהיה לחורב ביום ולקרח בלילה שלא יהיה ניזוק. וזהו יומם השמש לא יככה וירח בלילה. וחזר לומר ה׳ ישמרך מכל רע. לרמוז שאע״פ שיעקב אמר הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה לא קיבל נזק בעצמו אלא ששזפתי השמש. ואע״פ שצורתו קבלה שינוי מחום השמש לא הגיע רע בגופו כלל. וזהו ה׳ ישמרך מכל רע. ואמר ישמור את נפשך לרמוז שאף על פי שקבל שינוי בגופו מצד השמש. נפשו שמורה וקיימת בלי שינוי כלל. וזהו ישמור את נפשך. ואמר ה׳ ישמור צאתך ובואך. לרמוז שהשם יתברך ישמרהו ביציאתו שיצא עתה מבית אביו כדכתיב ויצא יעקב מבאר שבע. וישמור גם כן ביאתו מבית לבן כדכתיב ויבא יעקב שלם:
וכן רמז באומרו והנה ה׳ נצב עליו – על הסולם. וזה יורה על מעלת השם שהוא מקומו של עולם כאומרו הנה מקום אתי. אבל הוא אין לו מקום מוגבל כי מלא כל הארץ כבודו. ולכן לא אמר נצב בו אלא עליו. לרמוז כי רוח השם וכבודו מרחף על הסולם. וזה על דרך שאמר הנביא ראיתי את ה׳ יושב על כסאו. ולפי שנראה שהיה יושב על הכסא. אמר רם ונשא. כלומר לא תחשוב שיש לו מקום מוגבל ויושב על הכסא. כי אינו כן אלא הוא רם ונשא מהכסא ולא יושב בו. ולכן אמר בכאן והנה ה׳ נצב עליו. אבל במלאכים אמר עולים ויורדים בו ולא עליו. וכן רמז באומרו והנה השם נצב עליו להורות. כי הוא יתברך מקשר כל העולמות כולם והוא עומד למעלה מן הסולם לקשר כל חלקי הסולם וכל מעלותיו ומדרגותיו אלו באלו. וזה שאמר אני ה׳ המקשר כל הדברים כולם ואני אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. לומר שאע״פ שהוא אלוה בעליונים הוא אלוה בתחתונים ושכינתו דבקה באבות ובצדיקים ובחסידים. כמו שראה הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ואמר אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. והיה ראוי שיאמר אלהי אברהם ואלהי יצחק אביך. להורות על מעלת יעקב שהוא דבק בסוד החסד והרחמים ולא בפחד יצחק אביו. לפי שאברהם דבק במדת החסד ויצחק במדת הפחד והדין ויעקב הוא דבק בסוד הרחמים. ולכן לא אמר אלהי יצחק אביך אלא אלהי אברהם אביך. לדבקו במדת רחמים ולא במדת הדין. ולכן תמצא שאמר יעקב ללבן לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי. שאמר אבי על אברהם ולא על יצחק. לפי שהוא דבק בסוד הרחמים. ואמר ופחד יצחק היה לי להזכיר מדת הדין ללבן. כי כן נראה אל לבן במדת הדין כדכתיב ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה. ובשביל רצועת מדת פחד יצחק שהיא אלהים נתירא לבן. לפי שאמר לו השמר לך פן תדבר עם יעקב. ולכן אמר ויאמר יעקב לולי אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק. והזכיר אלהי אבי אברהם ראשונה. ומה שאמר ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ולא אמר לאלהי אביו אברהם. לפי שהזבחים שחיטתן בצפון מצד הגבורה ומדת יצחק אש אוכלת אש. ולפי שיעקב היה דבק באברהם ולא ביצחק. אמר בכאן אני ה׳ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. ולא אמר אלהי יצחק אביך. אבל עשו היה דבק ונאחז במדת הדין ובפחד יצחק. ולכן אמר יצחק ולכה איפה מה אעשה בני. כי בני הוא מיותר. אלא שרמז לו שמצד היות בנו דומה לו במדת הדין. קרה מה שקרה לו שלא רצה השם יתברך לברך אותו. ואולי לזאת הסבה אמר בכאן אלהי אברהם אביך ולא אמר יצחק אביך. לרמוז לו שאברהם היה אביו ובזכותו קיבל הברכות. אבל יצחק נראה שלא היה אביו אבל היה אכזרי כנגדו. שאמר לעשו בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. וזהו אני ה׳ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. ומה אמר לו הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך להבטיחו בבנים. להשלים מאמר אביו שאמר לו וקח לך משם אשה מבנות לבן. ואחר שהוא יצא להשלים מאמר אביו השם יתברך ישלים כוונתו. וזהו פתרון כנגד וישכב במקום ההוא. לפי שהוא שכב ונח במקום ההוא כמי שיושב בביתו א״ל השם יתברך הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. כי שלך היא ואתה קלית אותה והחזקת בה בשכיבה. ולכן אמר הארץ אשר אתה שוכב עליה. והיה ראוי לומר הארץ הזאת לך אתננה. והיה זרעך כעפר הארץ הוא פתרון והנה סולם מוצב ארצה. לפי שיעקב היה מצטער על צרתו ועל צרת בניו. וכן היה מצטער על שלות עשו ובחלומו ראה סולם מוצב ארצה. בא הש״י לפתור לו חלומו להצילו מרעתו. ולכן אמר לו והיה זרעך כעפר הארץ. כלומר מה שראית סולם מוצב ארצה. הוא רמז שיהיה זרעך רמוס כעפר הארץ שהכל רומסים אותו. ורמז לו ג״כ שיהיו כעפר הארץ כי כמו שהעפר הכל רומסים אותו ואח״כ העפר רומס אותם. כשחוזרים לעפר ונקברים הם תחת הארץ והארץ רומסת אותם כאומרו הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. כן יהיו זרעך שאף על פי שיהיו נרמסים בעפר. בסוף יתנערו מעפר וירמסו כל העולם. כאומרו התנערי מעפר מהיות רמוסה. קומי לרמוס כל העולם. ושבי במצב קיים ירושלים. וזהו שייסד הפייט הרב דון שם טוב זכרונו לברכה למה רומסין מעט אנשים הארץ במהלכם אנשים שהיא רומסת לעד לעולם הם דוממים. וזהו מה שאמרנו שיהיה זרעו כעפר הארץ רמוסים. אבל בסוף הם ירמסו כל העולם. וזה שאמר בדניאל וביומיהון די מלכיא אינון יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל ומלכותיה לעם אחרן לא תשתבק. תדק ותסיף כל אילין מלכוותא והיא תקום לעלמין כל קבלדי חזיתי די מטורא איתגזירת אבן די לא בידין וגומר:
ואולי רמז והיה זרעך כעפר הארץ – שיהיה זרעו מבחר היצורים כולם. כמו העפר שהוא מבחר כל הארצות כולם. כי העפר הוא כמו סלת נקייה לקוח מן האדמה. ומזה העפר נברא אדם הראשון כאומרו וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה. כלומר עפר לקוח ממבחר האדמה. ולכן אמר ועפרות זהב לו. ולזה רמזו זכרונם לברכה הכל היה מן העפר ואפי׳ גלגל חמה. ולכן אמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו. כי זה רמז על היחידים הדבוקים בשם. שיקומו לעת התחייה. ויחיו מכח טל אורו של הקדוש ברוך הוא היורד על העפר מגלגל חמה. וזהו כי טל אורות טליך. וזהו כעפר הארץ מבחר היצורים. כאומרו והייתם לי סגולה. כמו הסגולה והמטמון שיוצאה מהעפר. וזהו ימצאהו בארץ מדבר. ועוד אדבר בזה בעזרת האל. וזהו סולם מוצב ארצה הם היחידים והשרידים אשר ה׳ קורא לעמוד בארץ. ונפשותם יורדות מן השמים. והן חלק אדם. וזהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. לא עשה כן לכל גוי. ופרצת ימה וקדמה הוא פתרון וראשו מגיע השמים. לרמוז שאף על פי שיהיו רמוסים כעפר הארץ. לסוף יעלה שיאם לשמים ויפרו וירבו וישגו ישע בארבע רוחות העולם. וזה כטעם וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. וזהו וראשו מגיע השמימה. לרמוז שאף על פי שיהיו רמוסים ונעוצים בארץ כמו הסולם מוצב ארצה. שהיה עם כל זה ראשו מגיע השמימה. כן הם יעלו במעלות עד השמים. כמאמר דניאל וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתי הוה ועד עתיק יומין מטא. או שרמז והיה זרעך כעפר הארץ לרמוז שילחמו עם כל העולם וינצחו אותם שלא כמנהג העולם. וזהו כעפר הארץ המוזכר באברהם אבינו יתן בעפר חרבו וגומר. ובההיא עובדא דנחום איש גם זו המוזכר בתעניות וזה פלא גמור שיזרקו עפר על העיר וילכדוה. ולכן אמר בכאן ופרצת ימה וקדמה שיפרוץ ויהרוג בשונאיו שלא כמנהג העולם. והוא כמו ופורץ גדר. ולכן תמצא ביעקב שנאמר ויפרוץ האיש. ואמרו זכרונם לברכה שלא כמנהג העולם. וכמו שדרשו באיוב ומקנהו פרץ בארץ פרץ גדרו של עולם דרך הזאבים לטרוף הרחלים ומקנהו של איוב הורגות הזאבים. וזהו כנגד סולם ארצה. כלומר אף על פי שהוא מוצב ארצה שפלים מכל העמים. ראשו מגיע השמימה ונוצחים אותם שלא כמנהג העולם אלא מאת ה׳ מן השמים. והרמז בזה שאף על פי שיהיו כעפר הארץ מפוזרים בכל העולם בכל הגלות. יבא זמן שיתאספו מארבע רוחות העולם וזהו ופרצת ימה וקדמה. והרמז בזה שיהיו קיימים לעולם ולא יכלו. כמו שא״א שיכלו ארבע רוחות העולם. כאומרם בתעניות כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם. אילימא דבדרינהו בד׳ רוחי עלמא בד׳ רוחות מבעי ליה. מאי כד׳ רוחות העולם. כשם שא״א לעולם בלא רוחות כך א״א לעולם בלא ישראל. וזה שאמר ופרצת ימה וקדמה. וזה פתרון סולם מוצב ארצה ר״ל מוצב ארצה מצרים ובשאר הגליות. ועכ״ז וראשו מגיע השמימה. כי יצאו גאולים וה׳ בראשם. וזהו כנגד ופרצת ימה וקדמה וגו׳. ונברכו בך כל משפחות האדמה. הוא פתרון והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. והרמז בזה שיהיה זרעו זרע ברך ה׳ עד שיעלו למדרגת מלאכי אלהים. כן נקראו הנביאים מלאכים שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים וגומר וכתיב וישלח מלאך ויוציאנו. ואמר בכהן כי שפתי כהן ישמרו דעת וגומר. ולכן אמר ונברכו בך כל משפחות האדמה. כי זאת היא ברכה עליונה שאין למעלה ממנה והכל מתקנאים בדבר זה. היות אדם מורכב מהאדמה עולה למעלת מלאך. וזהו והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו שהוא רמז לצדיקים כדכתיב ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו. ואמרו בקדושין כגון רבי צדוק וחביריו. ואולי רמז ונברכו בך כל משפחות האדמה. שהקב״ה אספם מארבע רוחות העולם אשר נפוצו ימה וקדמה וצפונה ונגבה ויבא זמן שכל העולם יחזרו למוטב. כחומרו כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳. וזה שאמר ונברכו בך ר״ל יהיו מורכבים וכלולים בך כל משפחות האדמה. ואם כן יהיה ונברכו כמו אחד המבריך ואחד המרכיב המוזכר בגמרא. וכן מצאתי בילמדנו שדרשוהו על אברהם בפרשת לך לך שאמר שם ונברכו בך. והוא כנגד והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו שאז יהיו כל העולם במדרגת מלאכים וקדושים. כאומרו והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו:
פרשת ויצא
ויצא יעקב... וילך חרנה – הלך להגיע לחרן, וטרם הגיעו קראוהו אלה שהזכיר.
ויצא יעקב...וילך חרנה. He set out with the destination Charan in his mind. Before he reached this destination the following incidents occurred.
ויצא
[א] ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה
[1] סנהדרין פרק אחד עשר דף צה ע״ב (סנהדרין צה:)
[2] חולין פרק שביעי דף צא ע״ב (חולין צא:)
על ידי שבשביל וכו׳. כפל הלשון ׳על ידי׳ ׳שבשביל׳ (קושית הרא״ם), מפני שמלת ׳בשביל׳ לומר בשביל שרעות בנות כנען – הלך עשו אל ישמעאל, ו׳על ידי׳ לומר על ידי זה הפסיק הענין בפרשתו של יעקב, ׳ומשגמר חזר לענין הראשון׳ הוא תירוץ למה צריך לכתוב ״ויצא״, שצריך לחזור לענין הראשון כאילו אמר שבשביל שרעות בנות כנען – הלך עשו אל ישמעאל, על ידי זה הפסיק בפרשה של (עשו)[יעקב], ומשגמר חזר לענין הראשון. והקשה הרא״ם למה הוצרך לתרץ ׳בשביל שהפסיק הענין וכו׳⁠ ⁠׳, לתרץ כמו שתירץ בפרשת בראשית גבי ״וייצר אלקים״ (ראו לעיל ב, ז) – כלל שאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון (רש״י שם), הכי נמי ״וילך פדנה ארם״ (פסוק ה) הוא כלל, שהלך לפדן ארם, וחזר לפרש מה שקרה לו בדרך, ולפיכך חזר לכתוב ״וילך פדנה ארם״, ואין זה קשיא, דדוקא כשהפרט מפרש הכלל, כגון בפרשת בראשית שחזר לפרש בריאת האדם, זה נקרא ׳פרטו של ראשון׳, אבל לכתוב ״וילך פדנה ארם״ (פסוק ה) ויחזור לכתוב מה קרה לו בדרך – אין זה פרט ההליכה, דההליכה הוא בפני עצמו, ומה שקרה לו בדרך – אף על גב שקרה לו בדרך – מה שקרה אין זה פרט של הליכה לפדן ארם, אבל הוא מה שקרה לו בדרך:
לא היה צריך לכתוב רק וילך חרנה. כדכתיב לעיל (ראו פסוק ז) ״וילך יעקב פדנה ארם״, ולא כתב ׳ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה׳. ובב״ר (סח, ו) קאמר ׳ויצא יעקב, וכי הוא בלבד יצא והלא כמה גמלים וכמה חמורים יצאו׳. וכך פירושו – דכיון דהכתוב בא לספר מענין יעקב שהלך לחרן, לא הוי ליה למכתב רק ההליכה לשם, לא ענין היציאה מבאר שבע, שזהו הענין לא שייך לענין יעקב, דהרי כמה גמלים יצאו משם, ואין דבר זה שייך ליעקב במה שהלך לחרן, ואין דרך הכתוב לספר רק בעיקר הענין שהוא מדבר, שהרי אין דבר נזכר בזה במה שיצא מבאר שבע, דאי בא להזכיר מאיזה מקום יצא – הוי ליה לומר ׳וילך מבאר שבע׳, כדכתיב (רות א, א) ״וילך איש מבית לחם״, אבל יציאת המקום לא הוי מידי, דכמה גמלים וכמה חמרים יצאו, אבל הליכה בודאי שפיר, משום דהוא נאמר על כל ההליכה מה שהלך ממקום שהיה למקום שהלך לשם, ולכך דרשו (ב״ר סח, ו) כי ׳יציאת צדיק עושה רושם׳, וכך פירושו – כי יציאת יעקב נקרא ׳יציאה׳ ולא יציאה אחרת, מפני שיציאתו נראה ומורגש לכל שעושה רושם:
שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. ואם תאמר למה לא כתב ׳ויצא יעקב׳ בפרשה הקודמת (פסוק ז), ויש לומר דוקא בפרשה הזאת מפני שהוא מדבר עתה איך היה יעקב צדיק ונגלה עליו הקב״ה (פסוק יג) – יאמר כי יציאת צדיק כזה עושה רושם, אבל בפרשה שלפניה אינו מדבר בצדקתו כלל, ולא הוי משמעות המקרא שעושה רושם. ואם תאמר ואיך עושה רושם, והלא עדיין יש בו צדיק יצחק, ומתרץ בב״ר (סח, ו) אין דומה זכות צדיק אחד לזכות שני צדיקים:
פנה הודה וכו׳. ונראה שמזכיר ג׳ דברים לפי שהצדיק בעיר מדריך האנשים בקרבה ביראת שמים, שהוא מצות עשה ולא תעשה, והם מצות השם יתברך. והשני – שהוא משכיל אותם בחכמה. והשלישי – ללמד אותם מדות טובות והגונות הנזכרים במסכת אבות, והדומים לאלו המדות טובות והישרות. וכנגד הראשון אומר ׳פנה הודה׳, כי ההוד הוא לשון שבח, כמו ״הודו לה׳⁠ ⁠⁠״ (תהלים קלו, א), ועל האיש שהוא ירא אלקים נאמר עליו שראוי לשבח אותו, כמו שנאמר (משלי לא, ל) ״יראת ה׳ היא תתהלל״, ויראת ה׳ הוא לו שבח בודאי. וכנגד החכמה שהוא מלמד אותם נאמר ׳פנה זיוה׳ הנאמר על החכמה שהיא זיו, כדאמרינן בפרק מי שהחשיך (שבת קנו.) ׳מאן דאתילד בד׳ בשבת יהא גבר חכים ונהיר׳, ופירש״י ׳גבר זיותנא׳. וכן ״חכמת אדם תאיר פניו״ (קהלת ח, א). ׳הדרה׳ הוא רמז על המדות המשובחות שהם תפארת לעושיה, כדאמרינן (משנה אבות ב׳:א׳) ׳איזה דרך יבחר לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה׳:
וכן ותצא מן המקום וכו׳. ואצל רות מביא ראיה מן ״ויצא יעקב״, ונראה לומר שלא תאמר שמא יעקב שאני שהוא בחור באבות (ב״ר עו, א), ותירץ וכן גבי נעמי ורות, והשתא אי אפשר לומר דמה שכתב גבי יעקב ״ויצא״ הוא דוקא ליעקב משום דהוי בחור באבות, דהא נעמי ורות לא היו מן האבות ולא היתה חשובה כמו יעקב, ולמה כתב ׳פנה זיוה׳ גבי יעקב, אלא הא דכתיב גבי יעקב לא משום שהיה צדיק ובחור באבות, אלא בסתם צדיק איירי. ואין לומר דאיירי בצדקת כמו נעמי ורות, דנעמי ורות לא כתיבי בקרא של יעקב, אלא על כרחך או ביעקב דוקא איירי – או בסתם צדיק, ולפיכך הוצרך לומר כאן ׳וכן גבי נעמי ורות׳. וכן התם גבי נעמי ורות אנו לומדין דבסתם צדיק איירי, ולא תאמר שאני נעמי ורות דמופלגין במעשים היו, דהא כתיב ״ויצא יעקב״, והשתא על כרחך אפילו בסתם צדיק איירי, דאין לומר דוקא כמו יעקב, שהרי אפילו בצדיק שאינו כמו יעקב ׳פנה זיוה׳, למה כתב ביעקב, אלא לא יעקב בלחוד אלא בכל צדיק איירי. ולכך גבי רות צריך להביא ראיה מן יעקב, שלא יקשה לך מנא לן שכל צדיק עושה רושם, דשמא שאני נעמי ורות, דודאי אינהו הוי עדיפי מצדיקים דעלמא, והשתא דכתב גבי יעקב – על כרחך גבי יעקב בא לאורויי בכל צדיק כדלעיל:
יצא ללכת וכו׳. אין פירוש ״וילך חרנה״ יצא ללכת חרנה, דלא נמצא בשום מקום ״וילך״ – יצא ללכת, רק מפני שהיה על הדרך שבה הולך חרנה נקרא ״וילך חרנה״, אף על גב שעדיין לא הגיע לשם. ומה שהוצרך לפרש כך, מפני שאם כבר הלך חרנה מאי זה דפגע במקום שאחריו, דאין לומר שחזר לפרש כדכתיב בפרשת וירא (ראו לעיל יט, טז-יז) ״ויוציאם החוצה ויהי כהוציאם וגו׳⁠ ⁠⁠״, דחזר לפרש מה היה כשהוציאם החוצה, דהתם כתיב ״ויהי כהוציאם אותם החוצה״, דחזר לפרש ״החוצה״, וכן כאן הוי ליה למכתב ׳ויהי כצאתו מבאר שבע ויפגע במקום׳. ועוד דלא מצי למכתב בענין אחר, אבל כאן הוי ליה למכתב ״ויפגע במקום״ קודם ״וילך חרנה״, ולכך צריך לפרש שעדיין לא הלך אלא ׳יצא ללכת׳, דנקרא זה ״וילך חרנה״:
והא דלא פירש מידי על ״וילך פדנה ארם״ דלעיל (פסוק ז), משום דודאי לעיל פירושו יצא ללכת פדנה ארם, אבל כאן דכתיב ״ויצא מבאר שבע״ דהוא על תחלת הליכה לחרן, אם כן איך נפרש אחריו ״וילך חרנה״ על תחילת ההליכה לחרן, שהרי כבר כתיב ״ויצא יעקב״ על תחלת היציאה, לכך צריך לפרש שניהם הם על תחלת ההליכה, שהיציאה הוא כלפי המקום שיצא משם – דהוא באר שבע, וההליכה כלפי המקום שהלך לשם – דהוא חרנה, ש׳יצא ללכת חרנה׳. ועוד דלא יתכן לפרש למעלה (פסוק ז) ״וילך פדנה ארם״ שיצא ללכת פדנה ארם כל זמן שלא פירש ״וילך חרנה״ שחוזר לענין הראשון, דאם ״וילך חרנה״ הליכה אחרת מן הראשונה – ואינה מענין הראשון – אין צריך לפרש ״וילך פדנה ארם״ (פסוק ז) יצא ללכת פדנה ארם, שהרי בהליכה הראשונה לא פגע בו דבר, ולפיכך לא פירש מידי לעיל. ומכיון שפירש ״וילך חרנה״ שחוזר לענין הראשון, אם כן כמו ״וילך חרנה״ שפירש ׳יצא ללכת׳, הכי נמי ״וילך פדנה ארם״ יצא ללכת פדנה ארם, ופשוט, וזהו פירוש נכון:
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה – פירש רש״י לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה אלא מגיד שיציאת הצדיק מן המקום עושה רושם ויש להתבונן וכי אברהם ויצחק לא הלכו ממקום למקום ולמה לא נכתב אצלם לשון יציאה. ויש פנים לכאן ולכאן כי לפום ריהטא דלרבותא נקט כאן ויצא כי אברהם ויצחק לא הניחו במקום שהלכו משם צדיק כמותם פשיטא שיציאתם עשה רושם אבל כאן הרי יצחק ורבקה נשארו שם סד״א שאין יציאתו עשה רושם קמ״ל. ודוגמא לזה מסיק ברבתי (ס״ח:ו׳) שמביא שם ראיה מן ותצא מן המקום הנאמר ברות. ומקשה, שם ניחא דתמן לא היתה כי אם אותה צדקת בלבד אלא הכא דהוות יצחק ורבקה. ר׳ עזריא אומר אינו דומה זכותו של צדיק אחד לשני צדיקים עכ״ל.
ויש לפרש לאידך גיסא, לומר שדוקא יציאתו של יעקב עשה רושם, אבל לא יציאת אברהם ויצחק לפי שהמה הלכו עם כל בני ביתם ולא נשאר במקום שום צדיק ע״כ לא עשו רושם ביציאתם, כי הרשעים שנשארו שמה אינן מקפידין על יציאת הצדיקים, ואדרבה הם שמחים בצאתם מהם לפי שאינן הולכים בדרכיהם, והם לשיכים בעיניהם ולצנינים בצידיהם והם מריבים עמהם עבור מעשיהם, אבל ההולך ממקום שצדיקים מצויים שם אז יציאתו עושה רושם כי הצדיקים שנשארו קשה עליהם פרידתם כי דעתם נוחה ממנו, ואינו דומה זכות של מועטין לזכות של מרובים וכאן היו יצחק ורבקה לכך היה רושם יציאתו ניכר. ולפי זה צריכין אנו לומר שגם בשדה מואב היו חסידי אומות העולם.
דבר אחר, לכך הזכיר כאן לשון יציאה ובמקום אחר (בראשית י״ב:י׳) וירד אברם מצרימה, לפי שארץ ישראל מקום גלוי שכינתו ית׳ וההולך משם ירידה הוא לו ויציאה מן קו השווי, כי כל יציאה הוא מן המקום שהוא ראוי להיות בו כמו אני יוצא בתוך מצרים (שמות י״א:ד׳) נמצא שיציאה זו עשתה רושם גם בו בעצמו. ובילקוט (כח קיז) מסיק יש שזוגו הולך אליו ויש שהולך אצל זוגו, יעקב הלך אצל זוגו שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע, ואיך למד מפסוק זה שהלך אצל זוגו בברחו מפני עשו, אין זה כי אם קושית ויצא יעקב וילך מבעי ליה הכריחו לומר שיעקב היה מסלק מחשבתו מכל וכל ממקום מגורת אביו ואמו, על כן נקרא יוצא, לומר לך שיצא מכל וכל. לאפוקי ההולך מאיזו מקום ודעתו לחזור אז לעולם מחשבתו משוטטת במקום אשר הלך משם, וזה נקרא הולך ולא יוצא, כי לא יצא מכל וכל, שהרי עדיין מחשבתו שמה, ועל כן קשה לבעל מדרש זה מי התיר ליעקב לעזוב אביו ואמו מכל וכל, על זה אמר כמתרץ לפי שהלך אצל זוגו, והכתוב אומר (בראשית ב׳:כ״ד) ע״כ יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו.
דבר אחר לפי שמצינו שיעקב נענש על אותן כ״ב שנה שלא קיים בהם מצות כיבוד אב ואם, ויש להקשות הלא הלך ברשות אביו ואמו ובמצותיהם ולמה נענש על כל אותן הימים, כי אף את״ל שעבר על מה שאמרה אמו (שם כ״ז:מ״ד) וישבת עמו ימים אחדים מ״מ למה נענש על כל הימים, אלא ודאי לפי שאביו אמר לו קום לך פדנה ארם התיר לו לילך אבל לא לצאת מכל וכל, כי כל ההולך ודעתו לחזור או שעדיין מחשבתו משוטטת שמה נקרא הולך ולא יוצא, והוא לא כן עשה אלא ויצא יעקב מכל וכל כאילו שכח כל בית אביו ואמו על כן נענש בכיוצא בו, שבן אחד מבניו והוא יוסף לא כבדו כ״ב שנה, ולא זכר בו יוסף וישכחהו כמ״ש (שם מ״א:נ״א) כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי. וידע יוסף כי מאת ה׳ היתה זאת, על כן אמר נשני אלהים אבל הוא בצדקתו היה לו חשק ורצון להיות לו בית אביו תמיד לזכרון נגד עיניו ולא יכול כי נשני אלהים.
(הקדמה)
ויצא
(י) ויצא: בספר תאגי, ויצא יעקב, סדור,⁠
ראה הערתי בבמ׳ כו ה (׳ראובן בכור ישראל׳).
ולא פתוח ולא סתום, תרתין פרשייתא אית באוריית׳ דלית להון פסיקא לא פתוח ולא סתום, ויצא יעקב,
ויחי יעקב: בר׳ מז כח.
ויחי יעקב, ע״כ. וכתו׳
בהגהה מיימוני׳: הגהות מיימוניות, הל׳ ספר תורה פ״ח, אות ג.
בהגהה מיימוני׳ פ״ח מהל׳ ס״ת, מה שכותבי׳ מקצת נקדני׳ ב׳ פרשיות בתורה דלית פיסקא ברישייהו, ויצא, ויחי, לא כיוונו, כי בתחלת ויצא יש פרשה סתומה, כדאית׳
בב״ר: פרשה צו א.
בב״ר בויחי יעקב, מפני מה פרשה זו סתומה מכל פרשיות שבתורה וכו׳, ואילו בויצא לא הזכירו מזה כלום, וכן בדקתי בספרים אספמיים אשר יצא להם שם במעלותם ואין לפקפק בהם, עכ״ל. וכן כתב הרב
המזרחי: בר׳ מז כח, ד״ה למה פרשה.
המזרחי ריש פ׳ ויחי. והאמת הוא כי מה שכתבו על פ׳ ויצא אין בה פיסקא, ר״ל בגווה, ופ׳ ויחי ר״ל ברישה. וכתב א״ת שכן מצא בכל ס״ס ומצריי׳ והללי. ועיין
מ״ש: מ״ש בר׳ מא א (׳ויהי מקץ׳).
מ״ש בריש פ׳ ויהי מקץ.
מִבְאֵר שָ֑בַע:
במקרא גדולה: ד ומ״ק-ד על אתר.
במקרא גדולה השי״ן בפתח, וכתו׳ שם חד מן פתחי׳ דספ׳, עכ״ל. ובכל הספרי׳ בקמץ, וכן דינו מפני ההפסק. וכ״כ א״ת שָבַע השי״ן בקמץ. <ובספר
חתן דמים: על ויצא יעקב, [ה] ע״ב.
חתן דמים כתו׳ דשי״ן שבע בסגול, והרבה על זה דברי׳, ואת כולם ישא רוח.> [שָׁ֑בַע].
ומשגמר חזר לענין הראשון. פי׳ מתחלה ק״ל למה חזר וכתב ויצא יעקב והלא כבר כתיב (לעיל כ״ח:ה׳) וישלח יצחק את יעקב וגו׳ ותירץ ע״י שהפסיק בפרשתו של יעקב בענין עשו ונתן הסיבה למה הפסיק שבשביל וגו׳ ובהשלים סיבת ההפסקה שב להשלים סיבת החזרה ואמר ומשגמר וכו׳. [קיצור מזרחי] ועיי״ש:
לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה כו׳. דהא כתיב (שם) וילך פדנה ארם ולא כתב קודם לכן ויצא יעקב אלא שכיון שהלך פדנה ארם ודאי יצא מבאר שבע וא״כ ה״נ לא היה צריך לכתוב אלא וילך:
מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם כו׳. ר״ל דהוי כאילו נכתב שתי יציאות ויצא יעקב וגם וילך חרנה אלא אחד שיצא גופו ואחד שיצא זיוה הדרה הודה. [ר׳ אליהו מזרחי]. וכתב עליו מהרש״ל ופירוש דלא כפירוש הב״ר (בראשית רבה ס״ח:ז׳) דפי׳ מדכתיב ויצא ולא כתיב ויצאו שהרי גמלים ושאר בהמות נמי יצאו אלא מגיד לך שפנה זיוה וכו׳. ונ״ל דצריכים לדברי הרא״ם ולדברי הב״ר וכן הפשט מדכתיב ויצא וגם וילך יתירא הוא אלא מגיד הוא יצא ולא אחר ואחר כך קשה והלא גמלים ג״כ יצאו אלא כשהוא יצא אז פנה הודה וזיוה כו׳ ולא כשהיה אחר יוצא עכ״ל:
שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה כו׳. ר״ל בעוד שהצדיק בעיר האנשים והעם גם כן צדיקים לפי שמתביישין מן הצדיק וגם הוא הוכיחן:
יצא משם פנה הודה פנה זיוה כו׳. ר״ל העם שבעיר עושין עבירות. ואין להקשות והא יצחק היה עדיין נשאר בעיר כבר תירצו בב״ר אינו דומה צדקת של צדיק אחד לצדקות ב׳ צדיקים:
ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות. וק׳ דהכא הביא ראיה מהתם לכאן והתם גבי נעמי ורות מביא ראייה מכאן וי״ל דאי לא הביא ראייה מהתם הייתי אומר דלמא שתי יציאות האמורים כאן בא לאשמעי׳ דאחד יציאת גופו ואחד יציאת ממונו וצאנו ובקרו שיצא עמו לכך צריך להביא ראיי׳ מהתם שיציאת צדיק עושה רושם כמו שפירש הכא דהתם אי אפשר לפרש על יציאת ממונם דהא התם כתיב דאמרה וריקם השיבני (רות א׳:כ״א) שמע מינה שלא היה לה שום ממון והתם מביא ראיי׳ מהכא דאי מהתם ה״א דוקא התם עשה רושם משום שלא נשאר שום צדיק זולתם אבל במקום צדיקים מנא ליה דעושה רושם משום הכי מביא ראייה מהכא דהא נשארו יצחק ורבקה ואפ״ה עשה רושם יציאת יעקב וק״ל. (ועיין בצדה לדרך ושם האריך מאוד לישב זה):
יצא ללכת לחרן. דק״ל וילך חרנה משמע שבא לחרן וזה א״א שהרי אח״כ כתיב ויפגע במקום וזה היה קודם ביאתו לחרן ודוחק לומר שיהיה וילך כמשמעו שבא לחרן ואח״כ שב לבאר מה שפגע לו בדרך כי אין זה דרך המקרא לכן פירש יצא ללכת:
When it finished it went back to the previous subject. I.e., Rashi's original question was: Why does Scripture need to repeat the point and write, "Yaakov left,⁠" when it had already written (28:5), "Yitzchok sent Yaakov on his way"? Rashi answers: Since the narrative of Yaakov was interrupted by the subject of Eisov—and proceeds to explain why it was interrupted: since [Yitzchok sent Yaakov away,] Eisov understood that Yitzchok considered the daughters of Canaan evil, so Eisov went to Yishmael. After explaining why the narrative was interrupted, Rashi goes back to complete his explanation of why Scripture repeats the point: "When it finished...⁠" (Kitzur Mizrachi, see there)
It had only to be written: "And Yaakov went to Charan...⁠" [Rashi knows this] because it is written in another place, "Yaakov... went to Paddan Aram" (28:5), without writing beforehand, "Yaakov left.⁠" Perforce, if he went to Paddan Aram, he left Beer Sheva! Here too, Scripture should have written only, "Yaakov went.⁠"
This tells us that the departure... makes an impression... [Rashi is answering the question:] Why did Scripture write two departures, so to speak? It says, "Yaakov left,⁠" and also, "He went towards Charan,⁠" [which itself implies that he left.] Perforce [the answer is]: One teaches that his person departed, and the other teaches that the brilliance, splendor and glory departed. (Re'm) Maharshal comments on this: Re'm's explanation differs from Bereishis Rabboh (68:7), which says: It is written ויצא (singular), and not ויצאו. But did not also camels and other animals leave with him? Perforce, it teaches: "Its brilliance has departed....⁠" [Maharshal continues:] It seems that we need both the explanation of Re'm and of Bereishis Rabboh, as follows: Since it is written "Yaakov left" and also "He went,⁠" it is appears to be redundant. Perforce, it comes to say that he left and not another. This raises a question: Did not also camels leave with him? Perforce, [it speaks specifically of him] because when Yaakov left, the glory and brilliance departed—which would not be so if someone else had left.
While a righteous person is in the city, he is its glory... I.e., when a tzaddik is in the city, the men and people are also righteous because they are ashamed of him [and do not sin]. Also, because he reproves them.
Once he has left there, its glory has departed... I.e., the people of the city commit sins. We need not object that Yitzchok was still there, as Bereishis Rabboh already answered: The righteousness of one tzaddik is not like the righteousness of two tzaddikim.
"And she left the place,⁠" which is written concerning Naomi and Ruth. Question: Why does Rashi bring a proof from Ruth, when in Ruth, he brings a proof from here? The answer is: Without the proof from Ruth, we might think that the two leavings written here are (1) the departure of his person and (2) the departure of his money, flock and cattle which left with him. Thus, Rashi brings proof from Ruth that the departure of a tzaddik makes an impression—as there, it cannot refer to the departure of their property. For it is written there that she said (Ruth 1:21), "Hashem has brought me back empty,⁠" indicating clearly that she had no property. And in Ruth, Rashi brings a proof from here, because we might think that it makes an impression only if no tzaddik remains behind, as was the case there. But where there are tzaddikim, how do we know that the departure of a tzaddik makes an impression? Thus Rashi proves it from here, as Yitzchok and Rivkah remained, yet Yaakov's departure still made an impression. (See Tzeidah L'Derech, who offers a lengthy explanation.)
He left in order to go to Charan. Rashi is answering the question: וילך חרנה seems to imply that he came to Charan. But how can this be? It is written after the verse, "He reached the place [of Mt. Moriah],⁠" which occurred before he came to Charan! It is difficult to say that וילך means what it sounds like, that he got to Charan, and then Scripture goes back to explain the place he reached while traveling—this is not the norm of Scripture. Thus Rashi explains: "He left in order to go to Charan" [but he did not get there yet].
ויצא יעקב וגו׳ – טעם שלא הספיק בהודעת הליכתו בפרשה הקודמת דכתיב (פסוק ז) וישמע יעקב וגו׳ וילך וגו׳, להודיע אשר פגע בדרך קודם הגיעו למחוז חפצו, ולצד שהפסיק בענין חזר לומר ויצא וגו׳. אלא צריך לדעת למה הוצרך לומר וילך וגו׳. ומה גם שפגיעתו במקום היתה קודם הגיעו לחרן ולא היה לו להקדים המאוחר. עוד למה אמר חרנה ולא אמר לחרן, והגם שאמרו ז״ל (ב״ר פס״ח) כל תיבה וכו׳, עם כל זה יכוין הכתוב על דבר בשנותו לפעמים.
אכן התורה תכוין לסדר כל מה שעבר על יעקב מעת צאתו. וזה תחלה לדבר ויצא יעקב וגו׳ פי׳ לא עשה אלא יציאה ולא הוצרך ללכת ברגליו וההולך הוא חרנה, והוא אומרו וילך חרנה פי׳ חרנה הוא שהלך ממקומו להקביל פני יעקב.
עוד ירמוז להודיע כי כשיצא יעקב מבאר שבע תכף הלך חרונו של עשו, והוא אומרו וילך חרנה.
ולדבריהם ז״ל ששלח עשו אליפז אחריו וכו׳, ירצה באומרו וילך חרנה לרמוז על הליכת אליפז אחריו בחרון. ואולי כי לזה סמך לדבר ויפגע במקום לרמוז כי ראה עצמו בצער והוצרך לתפלה.
ויצא יעקב. Jacob departed. The reason that the Torah did not content itself with reporting Jacob's setting out for Padan Aram (28,5) and repeats his departure at this point is to allude to the encounters he had on the way. This, of course, raises the question why the Torah had first reported Jacob as already on the way to Padan Aram. This is especially curious in view of the encounter Jacob had on the way occurring before he even came close to Charan. Why did the Torah report events in a chronologically inverted manner? Besides, why did the Torah speak about חרנה instead of about Jacob being on the way לחרן? While it is true as we learn from Bereshit Rabbah 68,8 that any word which requires a letter ל as a prefix may instead have the letter ה as a suffix, the Torah surely does not employ these variations arbitrarily!
The Torah intended to relate all that happened to Jacob from the time he left his home. The Torah reports that initially all Jacob did was depart, i.e. ויצא. This did not involve any travelling on his part. The person who walked i.e. וילך, was someone called חרנה. This "Charanah" set out from his home to come and welcome Jacob.
It also possible that the Torah meant to convey to us that Esau's anger חרונו, departed from him the moment Jacob departed from Beer Sheva. This is expressed by the words: וילך חרנה.
According to the tradition quoted by our sages that Esau sent his son Eliphaz after Jacob, the words וילך חרנה may allude to Eliphaz hurrying after Jacob full of anger, i.e. בחרון. Perhaps the next verse in which Jacob is described as encountering a certain site, ויפגע במקום, is a hint that Jacob felt endangered and took refuge in prayer.
פרשת ויצא
ויצא יעקב מבאר שבע – למעלה כָלַל ששלחו אביו והלך במצותיו לפדן ארם וששמע לאביו ולאמו והלך לפדן ארם. ועתה פורט שלא הלך תחלה למדינה אחרת אלא יצא מבאר שבע מקום אבותיו ללכת מיד לחרן, אל לבן אחי אמו. והטעם, כי לפי שהיה בורח מחמת אחיו {וכאמרו ״ויברח יעקב שדה ארם״
הושע יב, יג.
} כסבור אתה שהיה מפחד ממנו ללכת לדרכו {ועשה כדרך המפחדים שמסתירים עת צאתם שלא ירדפו אחריהם שונאיהם}. והלך תחלה למקום קרוב לשוב לבאר שבע, וברח ממקום ההוא לפדן ארם בלי נטילת רשות כלל להטעות את עשו.
לא כך היה אלא...
אלא יצא מבאר שבע כדרך היוצאים לדרכם, ונטל רשות מאביו ומאמו ומאחיו כי מעולם לא התגרה יעקב עם עשו, ולא התראה לפניו כמפחד ממנו. אבל בטח לבו בי״י שבהשמעו למצות אביו ואמו ילך בטח. ובפרשת וישלח אפרש עוד בעז״ה.
וילך חרנה – וכן כשהיה חוץ לבאר שבע לא עקם את הדרך ממורא אחיו שירדוף אחריו. הלך בדרך הישר חרנה כדרך הנוסעים וכן היה בדעתו לעשות, אלא שמן השמים נשתנה וכמו שיבתאר בעז״ה. ובפירוש רשב״ם ז״ל ״וילך חרנה. ללכת לחרן״. ויפה פירש, כי אחריו כתוב ״ויפגע במקום״ ועודנו על הדרך. גם הלך ממש בדרך שהולכים לחרן. ראב״ע הביא דברי גאון ״ללכת לחרן״ כלומר במחשבתו. אבל ראב״ע ז״ל אמר ש״אינו כן אלא שהוא כמשמעו. ושב לבאר מה שפגע בדרך״.
ויצא יעקב – לפי שהפסיק ענין הליכת יעקב כדי לכתוב וירא עשו כי ברך וכו׳ עכשיו חזר לענין הראשון:
וילך חרנה – הלך לצד חרן, ואין כוונת הכתוב שכבר בא לחרן, כי אז היה אומר ויבא חרנה:
ויצא
ויצא יעקב מבאר שבע – על אף שהכתוב כבר אמר: ״וילך פדנה אדם״ (לעיל פסוק ה׳), הוא פותח שוב: ״ויצא יעקב מבאר שבע״; מכיון שביציאה זו החלה פרשה חדשה, אשר כל עיקרה: חייו העצמאיים של יעקב.
אם אברהם מייצג את שורש העם היהודי, ויצחק את ההמשך לקראת הגזע, הרי שיעקב מייצג את הגזע עצמו. משום כך אמר לו יצחק: ״ויתן לך את ברכת אברהם״ וגו׳ (לעיל פסוק ד׳), שכן יעקב הוא זה שינחיל לאומה העתידה את שמה וייעודה. איננו נקראים ״עם אברהם״, אלא: ״עם ישראל״!
אשר על כן רואים אנו את יעקב מקיים את ה״לך לך״ של עצמו, כדרך שעשה אברהם. רואים אנו שגם הוא – אבינו האחרון, אשר כל מעשי אברהם ויצחק היו רק הכנה לבואו – יוצא להתבודדות. אך יציאתו שונה מזו של אברהם. אברהם אכן עזב את ארץ מולדתו כדי ללכת לבדידות, אך הוא עשה זאת כראש משפחה, עם אשתו ובני ביתו, עם קרובים ועם עושר. אולם יעקב, מחמת הסיבות שסיבבו את יציאתו, לא לקח עמו דבר. הוא עזב את הכל לאחיו הגדול, כדי להוכיח לו שבלקיחת הבכורה לא ביקש להפיק כל רווח חמרי.
יעקב יוצא כדי לייסד בית יהודי, ולשם כך אין הוא זקוק אלא לכחות הטבועים באישיותו. כך מתחיל סיפורו של יעקב, שהרי כל האמור בהמשך סובב על ייסוּד אותו בית. יעקב הוא הראשון לתת ביטוי לרעיון שיש לבקש את ה׳ בתוך הבית. הוא היה הראשון שדיבר באופן ברור על הרעיון העמוק של ״בית אלקים״ (להלן פסוק יז), ״בית⁠־אל״ (להלן פסוק יט ופרק לה, טו), ״ביתו של ה׳⁠ ⁠⁠״, אשר ביסודו משמע: התחום בו האדם מתעלה ופורח, המקום אליו יביא את כל מה שרכש, ובו יפעל ויבנה את חייו. תחום זה הוא המקום הגדול והקרוב ביותר להתגלות ה׳.
יעקב קיים בחייו את אשר חזה נח בתחילתה החדשה של ההסטוריה האנושית: בעוד שתרבות יפת מרוממת את נפשות בני אדם באמצעות חוש היופי, הרי ששליחות שם היא: ״לנטות אהלים בהם תוכל השכינה לשרות״.
חכמי ישראל הביעו בכמה מקומות רעיון שכלולה בו השקפת עולם שלמה: ״עיקר שכינה בתחתונים״ (בראשית רבה יט, ז). ״ואותן המגביהים ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על המלאכים (ומדמים שעליהם לבקש את ה׳ שם למעלה), מלעיגין אותן (לועגים להם המלאכים) וקורין אותן ׳רישא דחזרי׳⁠ ⁠⁠״ (ספר חסידים יח, בסוף). ״המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו, ואומר: ׳מה נאה אילן זה! מה נאה ניר זה!׳ (ובכך מראה שעבורו, לימוד החיים האנושיים ויופיים, כאשר חיים אותם לפי רצון ה׳, איננו עולה בחשיבותו על יופי הטבע), מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו״ (אבות ג, ט).
מאמרים אלה והדומים להם, מורשה הם לנו מרוחו של יעקב. כשאדם נתון תחת השפעתה של תרבות יפת, הוא בורח מחייו הרגילים היום⁠־יומיים, ומוצא מפלט בצל ה״שירה״ היפה של הטבע. יורשי יעקב מוצאים את ה׳ ואת שכינתו, בראש ובראשונה בתוך הבית. בזה מונח ההבדל בין רוח היהדות לבין התרבות הלא⁠־יהודית.
כך יצא יעקב מבאר שבע והלך לחרן. באר שבע הייתה חשובה מאד ליצחק. בה הוא ראה את ה״גרות״ ממשמשת ובאה, אף שה״עבדות״ עדיין רחוקה הייתה; אך בה גם מצא לא רק שלום ושלוה אלא אף כבוד והכרה. יעקב ויתר מרצון על באר שבע זו של שלום וכבוד, והלך לחרן.
שאלות:
למה אמר שנית שיעקב יצא מבאר שבע, וכבר אמר וילך פדנה ארם, ולמה ספר מן הלינה ולקיחת אבני המקום, ומה היתה כוונת המראה הזאת שאין לה פירוש.
ויצא יעקב – הנה נבואת האבות וכן נבואת כל הנביאים חוץ ממשה היה באספקלריא שאינה מאירה, והי׳ בנבואת הנביאים כמה מדרגות כפי מעלת הנביא וכפי הכנתו, וספר פה כי המראה הזו שראה יעקב בחלומו, היה באספקלריא שאינה מאירה והיה במדרגה נמוכה, אם מצד הכנת הנביא, וזה מארבעה טעמים. א] כי לשלמות הנבואה צריך שיהיה במקום מקודש, כמ״ש שכל הנביאים לא נתנבאו אלא בארץ, ונבואה זו היתה בעת שיצא יעקב מבאר שבע והלך במהלכו לחרן, שאף שלא היה עדיין בחוץ לארץ כבר עשה תנועת ההעתק מא״י לחו״ל וזה מאפיל זוהר הנבואה.
{Previously Yaqov had left for Padan-aram; why repeat now that he left Beersheva?}
YAQOV LEFT. The Prophecy of the Patriarchs was derived through a non-luminous mirror. And so was the Prophecy of all prophets except Moshe,⁠
Yevamoth 49b.
spanning a range of levels corresponding to the attainment of the particular prophet and his time. The narrative stresses here that Yaqov's vision in a dream indeed was derived through a non-luminous mirror, and that its quality was of low degree. There were four reasons for this.
1) Prophecy without distortion can only be rendered in a location that is especially distinguished (qadosh — ‘sanctified’). As our Sages noted:⁠
Tanhuma, Sidra Bo.
all the prophets did prophesy only in the Holy Land, Here, however, the prophecy came when Yaqov left Beersheva, on his way to Haran, Although he had not yet gone beyond the land of Israel, that he was on his way out of the land was sufficient for the brightness of prophecy to have become dimmed.⁠
Since his thoughts were already outside the boundaries of Eretz Yisrael. Recall the converse regarding Avraham (Vol. II of this translation hereafter referred to as Malbim—II — p. 13): “And since he (Avraham) meant to return, it will be as if he had never left the land of Israel.”
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה: כל המקרא מיותר
שהרי כבר כתוב לעיל (פסוק ה׳) ״וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם״.
, וגם אין הלשון ״וילך״ מדויק, והכי מיבעי לכתוב ׳ללכת חרנה׳
ועיין ברש״י ״וילך חרנה״ – יצא ללכת לחרן, ועיין במפרשי רש״י.
{שהרי עוד לא בא לחרן אלא דעתו היתה לחרן, והיה ראוי לכתוב ׳ללכת׳ כמו לעיל (יא,לא) ״ללכת ארצה כנען״.} אלא בא ללמדנו על מה שהעלו חז״ל (מגילה טז,ב) שבינתים ישב י״ד שנה בבית שם ועבר
והביאו רש״י לעיל פסוק ט׳.
, וא״כ היציאה מבאר שבע היא בפני עצמה
אמנם יצא מבאר שבע על מנת להגיע לבית לבן, אך לא הלך כלל לשם אלא הלך להטמן בבית עבר. וכך לשון רש״י (פסוק ט׳) ׳אלא ודאי נטמן בבית עבר בהליכתו לבית לבן ללמוד תורה ממנו׳.
וההליכה לחרן היא בפני עצמה.
{באונקלוס ״מבארא דשבע״. בכל מקום תרגם ״באר שבע״ כשמה. ואולי כיוון לדרשת חז״ל במדרש רבה (סח,ז) ׳מבארה של שבועה, אמר, שלא יעמוד עלי אבימלך׳
שלא יעמוד עלי אבימלך ויאמר השבעה לי כשם שנשבע לי זקנך, נמצאתי משהה בשמחת בני שבעה דורות...
וכו׳.}
(הקדמה) ד. מסע יעקב לחרן (בראשית כ״ח:י׳-כ״ב)
כאן מתחילות עצם תולדות יעקב. ברם, מכיוון שיצחק עדיין חי ומכיוון שאין יעקב הולך לחרן אלא במצוותו, מן הדין שהכתוב יספר מאורע זה והמאורעות הבאים תחת הכותרת תולדות יצחק. בעת מסעו לן יעקב במקום מסויים, ובו מתגלית לו השכינה אשר מאשרת לו את ברכת אברהם, ואף מבטיחה לו הגנה גם במסעותיו וגם בשהותו בארץ נכריה. על כן נודר יעקב נדר — אם אמנם יהיה ה׳ עמו, הרי הוא יקים במקום קדוש זה בית לה׳ וגם יעשר את כל אשר לו. בכך נוסד המקדש שבבית⁠־אל, המקום שנקרא לוז בתחילה, ועל תולדותיו של מקדש זה ידובר להלן ל״ה:ט״ו.⁠
ושם גם נראה כמה חסרת יסוד היא הנחת המבקרים שטוענים, שיש כאן משום מתן שבח לפולחן הצפון⁠־ישראלי
באשר לשמותיו ית׳ ה׳ ואלהים בפרק זה יש להעיר, שהם באים בערבוביה.⁠
ומשום כך רואים עצמם דילמן ואחרים נאלצים להניח שפרשה זו לקוחה גם מן ״המקור השני״ וגם מן ״המקור השלישי״.
(י) ויצא וגו׳ – כבר דובר למעלה, במחציתו השניה של פסוק ז׳, על יציאתו של יעקב לפדן ארם; וכאן מתחילות תולדות יעקב. הוא יצא מבאר⁠־שבע, המקום בו התגורר יצחק,⁠
לעיל כ״ו:כ״ג.
וכמו אברהם בשעתו כן עוזב גם יעקב את בית אביו. אך נסיבותיהן של יציאות אלה — שונות הן במידה רבה ביותר. אברהם עולה לארץ המובטחת, על פי צוו אלהי, ואילו יעקב בורח מפני אחיו מארץ הקודש לארץ נכריה. אברהם יוצא לדרך עם משפחתו, ואפילו לוט בן אחיו מצטרף אליו, בעוד שיעקב יוצא לדרכו בדד וגלמוד, רק האלהים עמו, ועליו מבטו ואליו מחשבותיו.
אברהם הולך כאיש עשיר עם עבדים ועדרים — ״ואת⁠־הנפש אשר⁠־עשו בחרן״,⁠
לעיל י״ב:ח׳.
ואילו יעקב הולך בלא כלום — ״כי במקלי עברתי את הירדן״,⁠
להלן ל״ב:י״א.
ואף על פי כן הופך יעקב לאיש עשיר ומאושר ומבורך בבנים, כשה׳ הטוב והכל יכול מגן לו.
יותר מהר מאברהם, בעל האמצעים המרובים ובן בריתם של גדולים, מגיע יעקב למטרה הנכספת — ליסד משפחה שתבורך ותונהג על ידיו ית׳. מי זה לא יראה בתולדות אלה את עתידם של בני בניו של יעקב, אותם בנים אשר גם הם אוחזים במקל הנדודים כשהם נאלצים לעזוב את אדמת הקודש של מולדתם, וכשהם מפנים מבטם אליו ית׳, הם מוצאים רווח והצלה? ומזמן היו חוזרים, כמו יעקב, אל ארץ אבותיהם, אילו רק בו ית׳ בלבד היו שמים מבטחם, לו לבד היו עובדים ורק ממנו היו מבקשים תשועתם וגאולתם.
וילך חרנה – לפי מפרשים רבים
רש״י, רשב״ם, ראב״ע, ספורנו (המ׳).
פירושו — יצא ללכת לחרן, בכיוון חרן. ברם, אם לכך הכוונה, היה מתאים יותר לומר וילך פדנה ארם; השווה ביאורנו למעלה כ״ה:כ׳. לכן נראה לנו יותר לראות בפסוקנו כלל שאחריו פרט. תחילה מסופר בקצרה שיעקב הלך לחרן, ורק אחר זה מספר הכתוב את פרטי המקרים שקרו לו ליעקב במסע זה.
וילך חרנה – פירוש שהיה גר ולא היה לו שום מבטה פרטית תכליתית רק לילך חרנה למשפחת אביו ואחי אמו אשר המה יעזרוהו ויסעדוהו. אבל כשהבטיח לו השי״ת ושמרתיך בכל אשר תלך. שוב לא השקיף על חרן בפרט ולא היה תקותו על משפחתו ואחי אמו רק וילך ארצה בני קדם שהלך לכל מקום שיזמין לפניו הכל בהשקפה חדא כי בכ״מ ישמרהו השם ואלהים יהיה עמדו והבן.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144