×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(יח) {חמישי} אֶֽת⁠־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֡לֶּה דִּבֶּר֩ יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֶל⁠־כׇּל⁠־קְהַלְכֶ֜ם בָּהָ֗ר מִתּ֤וֹךְ הָאֵשׁ֙ הֶֽעָנָ֣ן וְהָֽעֲרָפֶ֔ל ק֥וֹל גָּד֖וֹל וְלֹ֣א יָסָ֑ף וַֽיִּכְתְּבֵ֗ם עַל⁠־שְׁנֵי֙ לֻחֹ֣ת אֲבָנִ֔ים וַֽיִּתְּנֵ֖ם אֵלָֽי׃
These words Hashem spoke to all your assembly on the mountain out of the midst of the fire, of the cloud, and of the thick darkness, with a great voice: and He added no more. He wrote them on two tables of stone, and gave them to me.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
יָת פִּתְגָמַיָּא הָאִלֵּין מַלֵּיל יְיָ עִם כָּל קְהָלְכוֹן בְּטוּרָא מִגּוֹ אִישָׁתָא עֲנָנָא וַאֲמִטְּתָא קָל רַב וְלָא פָסִיק וּכְתַבִנּוּן עַל תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָּא וִיהַבִנּוּן לִי.
These words spoke the Lord with all your congregation at the mount, from the midst of the fire, the clouds and the darkness, with a great voice, and has not ceased.⁠a And He wrote them upon two tables of stone, and gave them to me.
a. Pesch. Syriac, "a great voice which has no limit.⁠" Hebrew text "and He added not.⁠"
ית דביריהא האליין מלל י״י עם כל קהלכון בטורא מן גו להבי {אשתה} עננה וערפלה קל רב ולא פסיקב וכתב יתהון על תרין לווחין דאבנין ויהב יתהון לי אמר משה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דביריה״) גם נוסח חילופי: ״פתגמייה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רב ולא פסיק״) גם נוסח חילופי: ״תקף ולא פסק״.
ית פיתגמיא האילין מליל י״י עם קהלכון בטוורא מיגו אישתא עננא ואמיטתא קל רב דלא פסיק והוה קל דבירא מתכתיב על תרין לוחי מרמירין ויהבינון לי.
These words spoke the Lord with all your congregation at the mount, from the midst of the fiery cloud and tempest, with a great voice which was not limited; and the voice of the Word was written upon two tables of marble, and He gave them unto me.
קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף – (כָּתוּב בְּפָסוּק (במדבר ז׳:פ״ט) ״וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״).
וְלֹא תִתְאַוֶּה
חמידה דרגה אחת ותאווה דרגה אחרת
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַה זֶּה וְלֹא תִתְאַוֶּה, כֵּיוָן שֶׁכָּתוּב וְלֹא תַחְמֹד, שֶׁהֲרֵי בָּזֶה מַסְפִּיק? אָמַר לוֹ, אַשְׁרֵי בַּעֲלֵי הָאֱמֶת, חֲמִידָה דַּרְגָּה אַחַת, תַּאֲוָה דַּרְגָּה אַחֶרֶת. חֲמִידָה - שֶׁאִם יָכוֹל, הוֹלֵךְ לָקַחַת אֶת שֶׁלּוֹ מִשּׁוּם אוֹתָהּ חֲמִידָה שֶׁלָּקַח, הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה. תַּאֲוָה לֹא כָּךְ, שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא יִקַּח דֶּרֶךְ לָלֶכֶת אַחֲרֵי זֶה, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ הַחֲבֵרִים.
לא תרצח בלי ו׳ שדרגת הדין תלויה בגבורה,
אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, לָמָּה לֹא כָתוּב וְלֹא תִרְצַח, כְּמוֹ הָאֲחֵרִים הַלָּלוּ? אָמַר לוֹ, מִשּׁוּם שֶׁדַּרְגַּת הַדִּין תְּלוּיָה בִּגְבוּרָה, וְלֹא בִּמְקוֹם הָרַחֲמִים, וּמִשּׁוּם זֶה לֹא כָתוּב וָא״ו בְּלֹא תִרְצַח. וּמִשּׁוּם שֶׁצְּרִיכִים חָמֵשׁ וָוִי״ם, הִתּוֹסֵף וָא״ו וְלֹא תִתְאַוֶּה, שֶׁהֲרֵי בְּלֹא תִרְצַח לֹא צָרִיךְ לָשִׂים וָא״ו, וְהִתּוֹסֵף כָּאן.
שָׁמַע רַבִּי פִּנְחָס שֶׁיָּשַׁב אַחֲרָיו וּנְשָׁקוֹ. בָּכָה וְחִיֵּךְ. אָמַר, גּוּר אַרְיֵה, אֵין מִי שֶׁיַּעֲמֹד לִפְנֵיהֶם, מִי יָכוֹל לַעֲמֹד לְפָנָיו וְאָבִיו בָּעוֹלָם. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַצַּדִּיקִים, וְאַשְׁרֵי חֶלְקִי בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא שֶׁזָּכִיתִי לָזֶה. עַל זֶה כָּתוּב, (איוב כב) יִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמָחוּ.
הַדִ׳הִ אלּכַּלִמַאתִ כַּלַםַ אַללָּהֻ לִגַמִיעִ קַוְמִכֻּם פִי אַלגַבַּלִ מִן לַדֻןִ אלנַּארִ וַאלּגַ׳מַאםִ וַאלצַּ׳בַּאבִּ בִּצַוְתֵ עַטִ׳ימֵ גַ׳יְרַ מֻעַאוַדֵ וַכַּתַּבַּהַא עַלַי׳ לַוְחַי אַלגַוְהַרִ ודַפַעַהֻמַא אִלַי
אלו הן הדברות, שדבר ה׳ לכל קהלכם, בהר, מן עין האש והעננים והערפל, בקול עצום, שלא יהיה שוב עוד פעם, וכתב אותן על שני לחות יהלומים, ומסר אותם אלי.
ולא יסף – ולא שנה להיות, רצונו לומר: שלא שנה כמעמד הזה, וכן: ויתנבאו ולא יספו (במדבר י״א:כ״ה), כלומר: לא שנו להתנבא. (ספר השרשים ״יסף״)
ולא יסף – מתרגמינן: לא פסק, כי קולו קיים וחזק לעולם.
דבר אחר: לא יסף – לא הוסיף להיראות,⁠א באותו פומבי.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 נוסף כאן: ״להראותם״.
ולא יסף – We render this in the Targum by ולא פסק "and He did not cease", – [Because it is characteristic of human beings that they are unable to utter all their words in one breath (but must make pauses) and it is characteristic of the Holy One, blessed be He, that this is not so, therefore He did not pause, and since He did not pause, He did not have to resume], – for His voice is strong and goes on continuously (Sanhedrin 17a).
Another explanation of ולא יסף: He did not again ever reveal himself with such publicity.
פס׳: את הדברים האלה – קול גדול ולא יסף. לא יסף כמותו קול בעולם להיות עוד.
ד״א: ולא יסף – לא פסק בנתיים כענין (במדבר יא) ויתנבאו ולא יספו:
ולא יסף – שוב לא נוסף קול גדול כזה בעולם, לפי פשוטו, כי כל יסף, לשון תוספת: אם יספים אנחנו (דברים ה׳:כ״א). אבל ספו תמו מן בלהות (תהלים ע״ג:י״ט) – מגזרת: האף תספה צדיק עם רשע (בראשית י״ח:כ״ג).
ולא יסף [A GREAT VOICE] WHICH WAS NOT REPEATED: Following the plain meaning of Scripture,⁠1 [this phrase means that] a voice like this never again occurred in the world. The word יסף is always connected to the idea of “addition” (תוספת). [For example (5:21),] “if we repeat (יוספים).” However in the verse (Ps 73:19), “they finished (ספו), they ceased because of the terror,” [the word ספו means to finish,] as in the phrase (Genesis 18:23) “Will you finish off (תספה) the righteous together with the wicked?”2
1. Rashbam is opposing the interpretation found in the Talmud (Sot. 10b and Sanh. 17a) and cited here by Rashi (as his first of two explanations) of the word יסף as meaning “to stop” or “to finish.” According to that explanation, the voice of God from the revelation at Sinai never stopped. The Talmud (in Sanh.) specifically considers and rejects the explanation offered by Rashbam here, as an explanation that is so obviously faulty that there is no need to elaborate on what is wrong with it (אלא מעתה קול גדול ולא יסף, הכי נמי דלא אוסיף הוא; and see Rashi there, s.v. אלא מעתה). Rashbam emphasizes that, following the peshaṭ, the rejected interpretation is the correct one.
2. Rashbam distinguishes between the verb י-ס-פ, which he interprets as “to repeat,” and the verb ס-פ-ה, which he interprets as “to finish.” The distinction is generally accepted. See also his commentary to Genesis 18:23 and Genesis 38:26.
As noted in note 31, Rashbam is disagreeing with the first explanation offered by Rashi. He is also disagreeing with Rashi’s second explanation. Rashi (both here and in Genesis 38:26) offers both interpretations of the verb יסף – to repeat and to finish – both the interpretation of the verb that Rashbam rejects and the interpretation that Rashbam offers. However, here Rashi’s second explanation of the verse reflects a different (and non-intuitive) understanding of the syntax. He connects the words ולא יסף to the beginning of the verse: God spoke these words to the people at Mount Sinai and then God לא יסף, God never again spoke to a group of human beings in that same manner. For Rashbam, then, the subject of the verb יסף is the voice; for Rashi the subject is God. Perhaps Rashi prefers this syntactical understanding since it does not directly contradict the midrashic claim that the voice never stopped. Rashbam generally has no qualms about explaining the peshaṭ in a way that contradicts the midrash.
את הדברים האלה – הטעם, עשרת הדברים, לא הדבורים.⁠1
קול גדול – שלא שמעו כמהו.
ולא יסף – עוד, כי זה היה פעם אחת.
1. כלומר: דברי משה שלאחר מכן.
THESE WORDS. Its meaning is, these Ten Statements and not the words which follow them.⁠1
A GREAT VOICE. They never heard one like it.
AND IT WENT ON NO MORE. This occurred only one time.
1. In the Torah.
קול גדול ולא יסף – כתרגומו ולא פסק כמו שדרשו רבותינו כל מ׳ יום שעמד משה בהר לא פסקו קולות מן ההר.
דבר אחר: לא הוסיף קולו לומר לכל ישראל יותר על עשרת הדברות, דוגמא: כי יסף מכאוב על מכאובי.
קול גדול ולא יסף, "with a strong voice that did not weaken;⁠" according to our sages this voice continued to be heard during the entire forty days that Moses spent on Mount Sinai, immediately after the revelation. Another interpretation of that line: the words ולא יסף mean that the Israelites did not hear anything but the Ten Commandments, so as no to distract them. This would be in line with Jeremiah 45,3: כי יסף מכאוב על מכאובי,⁠"for He had added to my grief.⁠"
על שני לוחו״ת אבנים – בא״ת ב״ש אותיות כס״א לומר שסנפרינון מתחת הכסא נחצבו.
מתוך האש הענן והערפל – באור למתוך האש, כי ענן וערפל סביביו.
קול גדול ולא יסף – מתרגמינן: ולא פסק, לפי שמדת בשר ודם אינם יכולים לדבר כל דבריהם בנשימה אחת, ומדת הקב״ה אינו כן, לא היה פוסק, ומשלא היה פוסק לא היה מוסיףא לפי שקולו חזק וקיים לעולם. דבר אחר: לא יסף – לא הוסיף להראות באותו פומבי. לשון רבינו שלמה.
והכתוב אמר: ויהי קול השופר הולך וחזק מאד (שמות י״ט:י״ט), ואמרו (מכילתא דרבי ישמעאל שמות י״ט:ט״ז): ולמה רך בתחלה, לשכך את האוזן במה שיכולה לשמוע. ואולי בקול השופר היה כך, אבל קול השם בעשרת הדברות היה שוה.
והנכון, כי האומר: לא פסק, עשה יסף מן: ונאספה שמחה וגיל (ירמיהו מ״ח:ל״ג), תוסף רוחם יגועון (תהלים ק״ד:כ״ט), שענינם לדעתו המנע הדבר. יאמר כי לא נמנע גדלו ותקפו עד שהשלים כל הדברות. וכן אמר: ויתנבאו ולא יספו (במדבר י״א:כ״ה).
ועל דרך הפשט: ולא יסף – שלא יסף עוד להיות עוד קול גדול כמוהו.
ועל דרך האמת: יאמר כי כל הדברים האלה שמעו קול גדול, ולא יסף להשמיע אל כל קהלכם אלא קול אחד, כי אותו קול בלבד הישיגו הם. וכבר פרשתי ענין זה שם (רמב״ן שמות י״ט:כ׳) וכל הפרשה.
א. בדומה גם בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73. בכ״י לייפציג 1 ועדי נוסח אחרים של רש״י לא מופיע: ״לפי שמדת בשר ודם... היה מוסיף״.
OUT OF THE MIDST OF THE FIRE, OF THE CLOUD, AND OF THE THICK DARKNESS. "The cloud and the darkness" explain the expression out of the midst of the fire, for Clouds and darkness are round about Him.⁠1
A GREAT VOICE, 'V'LO YASAF.' "We render this [in the Targum Onkelos] as 'and He did not pause.' Because it is the nature of human beings that they cannot say all their words in one breath, but the nature of the Holy One, blessed be He, is different; He did not pause. And since He did not pause [in uttering the Ten Commandments] He did not have to resume, for His voice is strong and eternally enduring. [Thus, the words v'lo yasaf which literally mean 'did not resume' or 'did not continue' are translated by Onkelos as 'did not pause,' because, had He paused, He would have had to continue after the pause. Since G-d can say all the words in one breath, there was no need for a pause followed by a resumption.] Another interpretation of lo yasaf: He 'never again' revealed Himself in such a public manifestation.⁠" This is Rashi's language. But the verse states, And the voice of the horn waxed louder and louder!⁠2 And the Rabbis also said:⁠3 "And why was it [i.e., the voice of the horn] soft at first [growing gradually stronger]? In order to accustom the ear with [a sound] it was able to hear.⁠"4 Perhaps this was so with respect to the voice of the horn, but the voice of G-d throughout the Ten Commandments was even. The correct interpretation is that of the Sage who says that [the meaning of v'lo yasaf is] "He did not pause,⁠" thus deriving the translation of yasaf from the expressions: 'v'ne'esfah' gladness and joy,⁠5 'toseif' their breath, they perish6 which signify, in his opinion, the act of taking something away. The verse here thus states that His greatness and power were "not withdrawn" until He finished all the commandments. Similarly it says, and they prophesied 'v'lo yasafu'7 [which Onkelos renders, "and they did not cease"]. And in line with the plain meaning of Scripture v'lo yasaf means that "there will never again be so great [a voice].⁠" And by way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala,] the verse is stating that they heard all these words [proclaimed by] the voice of the Great One,⁠8 and He did not add anything [perceivable] to all your assembly, except for this one voice, for it was only that voice that they grasped. There I have already explained this subject as well as the whole section.⁠9
1. Psalms 97:2.
2. Exodus 19:19. This indicates that the voice was not even in pitch and in volume, thus contradicting Rashi's opinion that the sound was constant in volume from beginning to end.
3. Tanchuma, Yithro 13. This text also shows that the sound was not constant.
4. In other words, so that the ear should not be unduly taxed at first, the sound began at a low volume and gradually increased in order that the ear should adjust to the change. — Thus, this text of the Rabbis likewise affirms that the voice was not even, in contradiction to the comment of Rashi.
5. Jeremiah 48:33.
6. Psalms 104:29.
7. Numbers 11:25.
8. This is alluded to in the beginning of the verse: These words the Eternal spoke.
9. Exodus 19:20. See Vol. II, pp. 283-284. In other words, only in the first two commandments did they hear the voice and understand the words, while in the other eight commandments "He did not add anything to all your assembly except that one voice,⁠" meaning that they heard the voice but Moses explained to them the words (Abusaula). See my Hebrew commentary, p. 369.
קול גדול ולא יסף – כלומר ולא פסק, וכן תרגם אונקלוס ע״ה. ותמצא בכאן ז׳ קולות, האחד קול גדול, השני ויהי כשמעכם את הקול, השלישי ואת קולו שמענו, הרביעי אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה׳ אלהינו, החמישי כי מי כל בשר אשר שמע קול, הששי וישמע ה׳ את קול, השביעי שמעתי את קול דברי העם. והוא שדרשו רז״ל בשבעה קולות נתנה תורה, ונזכרו כמו כן שבעה קולות בדברות ראשונות, וכבר הזכרתים שם.
קול גדול ולא יסף, "a powerful voice not weakening;⁠" the sound did not stop, did not exhaust itself. This is also how Onkelos understands the words ולא יסף. If you peruse the whole paragraph you will find the word קול "sound, voice,⁠" occurring seven times. It occurs five times as referring to God's voice (verses 19,20,21,22,23 and twice in verse 25 as the voice of the Israelites.) This is what the sages in Shemot Rabbah 28,4 meant when they said that the Torah was given with seven "voices,⁠" i.e. that one voice was split into seven sounds. We have mentioned this already near the end of our commentary on Exodus 20,1.
קול גדול ולא יסף – פרש״י ללשון שני לא הוסיף להראות באותו פומבי. הקשה הרב רבי׳ אליקי׳ מהא דאמר בפ״ק דסנהדרין כל הנביאים נתנבאו ופסקו והם פי׳ אלדד ומידד נתנבאו ולא פסקו מנא לו אילימא מדכתוב ויתנבאו ולא יספו אלא מעתה קול גדול ולא יסף הכי נמי דלא אוסיף אלא דלא פסק הכי נמי דלא פסק. ולדברי רש״י מאי פריך אלא מעתה לימא אהכא נמי ותירץ דהכי פי׳ מנ״ל דכל הנביאים נתנבאו ופסקו מכל וכל אילימא מדכתב ויתנבאו ולא יספו דמשמע ולא יספו כלל אלא מעתה קול גדול ולא יסף הכי נמי דלא אוסיף כלל והלא קולו קיים לעולם אלא דלא פסק. כלו׳ לא יסף ר״ל לא הוסיף עוד להראות בפומבי אבל לא פסק מכל וכל הכא נמי ויתנבאו ולא יספו דלא פסק כלו׳ לא הוסיפו עוד בפומבי להתנבאות אבל לא מכל וכל. ומתרץ שם אלא מדכתב ויתנבאו ולא יספו כתוב אלדד ומידד מתנבאים במחנה כלו׳ מדשני קרא בדבוריה וכתב ויתנבאו ולא יספו ולא כתוב מתנבאים כמו באלדד ומידד דמשמע עדין הם מתנבאים ש״מ דלא יספו היינו דלא יספו להתנבאות כלל שפסקו מכל וכל עכ״ד.
ולא יסף – ומתרגמינן ולא פסק פירש״י בפי׳ אחד שלא היה בו הפסק אלא שוה בתחלה ובסוף. וכתב הרמב״ן והכתוב שאומר ויהי קול השופר הולך וחזק מאד ואמרו ולמה כך לשבר האוזן במה שיכול׳ לשמוע ואולי בקול השופר היה כן אבל קול השם בעשרת הדברים הי׳ שוה. והנכון כי האומר לא פסק עשה יסף מן ונאספה שמחה וגיל. תוסף רוחם יגועון שעניינם לדעתו המנע הדבר פי׳ כי לא נמנע גדלו ותקפו עד שהשלים כל הדברות. ועל הפשט ולא יסף שלא יסף להראות עוד בקול גדול כמוהו:
ולא יסף, "which did not abate.⁠" According to Onkelos the meaning of the expression ולא יסף is the same as ולא פסק, "it did not stop, was not interrupted.⁠" [Such as someone catching his breath. Ed.]; neither did it weaken as it continued. The constancy of the voice showed that it was not a human voice.
Nachmanides writes that the Torah had written in Exodus 19,19 that the sound of the shofar blast kept increasing in volume, and the sages explain that the reason for this was to enable the listeners to adjust to the increasingly overpowering volume. We therefore must distinguish between the sounds the people heard from the shofar, and the voice they heard from Hashem. God's voice when He uttered the Ten Commandments, remained steady, even, did not rise or fall. It is fair to assume that Onkelos, who holds that the voice did not cease, bases himself on Jeremiah 48,33 ונאספה שמחה וגיל, where the same root means that "the joy over the harvest will be gone,⁠" so that with the prefix לא the meaning would be that the joy would be continuous, never ending. [Our author quotes a couple of examples where the root יסף is also used in the manner in which Onkelos understands it in our verse. I suppose the concept that a voice is interminable is so unusual, that our author tried to justify Onkelos. Ed.]
את הדברים האלה דבר י״י – כל העשרת {ה}⁠דברות אין ביניהם אצלי בזה הענין.
ולא יסף – כי אחר השלם הדברות, בקשו ישראל ממנו ע״ה שלא ידבר עוד אלהים עמם כמו שיפרש אחר כן:
קול גדול ולא יסף – רוצה לומר: שלא יסף להתחדש שם קול אחר קול אך הקול ההוא היה נמשך ומתדבק בזולת הפסקים וגם כן לא פסק הקול ההוא אחר דברו עשרות הדברים אך היה נמשך אל ישראל להתרחקו מעל המקום ההוא שלא ישמעוהו והנה אמר זה להוסיף אמות לישראל שכל התורה היה אפשר להם לשמוע בזה האופן לולי יראתם מפני האש והקולות הנפלאים ההם כמו שקדם או יהיה הרצון באמרו ולא יסף שלא יסף עוד להתחדש כמו זה הקול הנפלא מהשם יתעלה באופן שישמעו דבריו כלל עם אחד והביאור הראשון ידמה שיהיה נאות יותר ואם שניהם כאחד טובים.
את הדברים האלה דבר י״י אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי הנה הכתוב הזה מעיד עדות ברורה על אמתת מה שכתבנו בשמיעתם כל הי׳ הדברים בלשון צח וברור כי בזה האופן ולא באחר יצדק אומרו את הדברים האלה דבר י״י אל כל קהלכם וגו׳ והוא טעם קול גדול ולא יסף כי הקול הראשון שיצא מפי הדבור במאמר אנכי י״י אלהיך לא פסק מלהיות כן בכל דבור ודבור ועוד אמר ויכתבם על שני לוחות אבנים להורות שכמו שנאמרו כך נכתבו בלשון ההוא עצמו ושלא היה שם חלוף שאין שום טעם שיכתב בלוחות ולא בתורה ענין החלוף כמו שאמרנו וכן נאמר להלן ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון את עשרת הדברים אשר דבר י״י אליכם בהר מתוך האש ביום הקהל ויכתבם על שני לוחות אבנים לפי מה שאז״ל שהלוחות והכתב והמכתב היו מהי׳ דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות (משנה אבות ה׳) צריך שיובן מאמר זה על הלוחות השניות שנכתבו לשעה ההיא או שיאמר ויכתבם על מה שנאמר שם כתובים באצבע אלהים כמו שכתבנו אצל והלוחות מעשה אלהים המה.
את הדברים האלה דבר ה׳. כבר זכרתי קשור הפרשיות האלה והוא שרצה מרע״ה לבאר לישראל שכל התורה היו עתידין לקבל מפי הש״י אם לא שלא רצו מיראתם כי בהיות ששמעו י׳ הדברות שהיו אנכי וגו׳ התקבצו כלם ובקשו שלא ישמיעם הש״י ולא יקבלו מפיו. הנה א״כ בא בזה המקום זכרון י׳ הדברות לא לצורך ביאורם עם היות שכבר ביאר בהם דברים כמו שזכרתי. כי אם להודיעם אותן הדברים ששמעו בסיני מפי הש״י ושכן היו עתידים לשמוע השאר אלא שהם לא רצו ובקשו ממנו שלא ישמעו עוד הקול האלהי ההוא. והותר בזה הספק הכ״ב:
ואמר את הדברים האלה דבר ה׳ אל כל קהלכם בהר. להודיעם שעם היות המדרגה ההיא מהנבוא׳ עליונה כפי המשפיע והנותן ית׳ והיתה צריכה להכנות רבות הנה בחמלת הש״י וחסדו עליהם השיגו אותה כל העם מקצה קטן וגדול. וזהו שאמר אל כל קהלכם רוצ׳ לומר לא לבד היחידי׳ כי אם כל הקהלה.
ואמנם אמרו ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי. אפשר שיפורש על הלוחות השניות כי הנה הלוחות הראשונות כבר ארז״ל במסכת אבות פ׳ חמישי שהמה והכתב והמכתב היו מהעשרת דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. ויותר נכון לפרש ויכתבם על שני לוחות אבנים על הלוחות הראשונות כי כאן מהמעמד הנבחר שבו נתנה התורה יספר. והכתוב מעיד שהלוחות עשאם השם ית׳ וכתבם משה בהר. ומה שארז״ל שנבראו בערב שבת. הוא להגיד שהיה בענינם דבר מה מהטבע. ודבר מה מהבריא׳ הכוללת הרצוני׳ כי בהיותם לוחות אבן היה בהם דבר בטבע. וענין הכתיבה היה מעין הבריא׳ הראשונ׳ ולכן אמר שנבראו בע״ש בין השמשות שהיה בהם דבר חדוש רצוני כענין בריאת ששת הימים ומעשה טבעי כענין בריאת היום השביעי ומה שאחריו.
וזה שאמר את הדברים האלה. בעצמם דבר ה׳ אל כל קהלכם. קול גדול ולא יסף. בלי תוספת ומגרעת. וכדי שלא תשכחום. ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי.
שקולו חזק וקיים לעולם. ואם תאמר, אם פירושו שקול של הקב״ה שהיה בהר סיני – אותו קול חזק וקיים לעולם, למה צריך לקול זה. ואם בא להגיד שקולו חזק כשירצה לדבר, לא שייך בזה ״ולא יסף״, דמשמע אותו הקול לא יסף. יש לומר, דקולו של הקב״ה לא בא בשביל תנועת הפה – דנאמר בזה שהיה באותה שעה ולא אחר כך, אלא קולו של הקב״ה הוא השפעת התורה מאתו, והוא יתברך נקרא ״מקור חיים״ (תהלים לו, י) המשפיע תמיד, רק באותה שעה אזנים כרה לישראל כדי לקבל השפע של הדבור עד שהיו כולם במדריגות הנביאים, אבל קולו של הקב״ה משפיע מאתו החכמה תמיד, זה ״ולא יסף״, כי אצלו אין שינוי, רק השינוי מצד המקבלים, והוא יתברך משפיע תמיד, ולפיכך ׳קולו חזק לעולם׳:
דבר אחר לא יסף. כי ללשון ראשון קשה, למאי נפקא מיניה בזה שהוצרך לומר להם כי קולו חזק וקיים לעולם:
אֶֽת⁠־הדברים: במאריך ובמקף. [אֶֽת⁠־הַדְּבָרִ֣ים].
כי קולו חזק וקיים לעולם כו׳. ולפי טעם זה ק׳, פשיטא, משום שהשמיע קולו החזק פעם א׳ משום הכי יפסוק קולו. ל״פ ד״א וכו׳. ולפי ד״א קשה למה כתיב יסף הל״ל יוסיף, לכן פי׳ גם טעם ראשון:
להראות באותו פומבי. פירוש גלוי ומפורסם:
Because His voice is strong and eternal, etc. The first explanation is problematic, for it is obvious. Since the sound of His voice is strong [and eternal] the first time, why then would His voice pause? Therefore Rashi says, "Another explanation, etc.⁠" But the second explanation is problematic. Why does it say יסף [which can mean "stop"]? It should say יוסיף [which clearly means, "did not continue"]! Therefore Rashi also gives the first explanation.
In such a public demonstration. The word פומבי means, "a public demonstration.⁠"
את הדברים וגו׳ – ולא אמר כל, כי יש מהדברים האמורים שלא דברם ה׳ כגון מאמר כאשר צוך גם מאמר וזכרת.
את הדברים האלה דבר השם, "These are the words which God spoke, etc.⁠" Moses omitted to say "all these words,⁠" seeing that some of the words which appeared here were not God's words but his own, such as when he said: "as God commanded you, etc.⁠"
קול גדול – בקול רם וחזק:
ולא יסף – שב אל תחלת הפסוק דבר ה׳ אל כל קהלכם. כלומר הדברים האלה לבדם דבר ה׳ ולא יסף לדבר, כאשר יבאר, כי כאשר שמעתם את הקול הגדול ההוא, אמרתם אם יוספים אנחנו וכו׳ וישמע ה׳ את קול דבריכם וגומר:
על שני לחת אבנים – הם הלוחות הראשונות:
קול גדול – אם נפרש מלת גדול על הכמות, לומר שתהיה הקול חזק עד שתתפשט למרחק הרבה או מסוף העולם ועד סופו, לא ידענו התועלת היוצא לנו מזה, לכן נ״ל שבזה יודיענו יקר ערך דברי התורה בכלל ועשרת הדברים בפרט, כי התורה נכתבה בלשון צח ובשפה ברורה, יבינום כל אחד כפי דרכו, החכם כפי חכמתו, המשכיל כפי שכלו, והנבון כפי תבונתו, הנשים והקטנים כולם יקחו חלקם ומנה לטוב להם, כי היא כמראה מלוטשת ובהירה יראה בה כל אחד צורתו, כי היא ענין אלקי, וכוונת המחוקק העליון ית׳ היתה להיטיב לכל המון הרב, גדולים וקטנים כי כולם אהובים אליו כי הם מעשי ידיו, והחכם הנבון שקבל דרכי התורה ומפתחותי׳ הם ממדות שהיא נדרשת בהם יראה בה איך היא כוללת בדברים קצרים כל דברי התורה שבע״פ, וכן בסתרי הלשון הקודש שנכתבה בה התורה, ובמליצות העמוקות והנשגבות ילמוד דברים קדושים אלקיים, כמו מעשה בראשית סודה ודרכי׳, ענין הצבאות והמלאכים, הנוראות והנפלאות וגלוי שכינה ומראה דמות כבוד ה׳ וכיוצא באלה לרבבות דברי מדע ובינה, כולם ירבו לבעלי האור ויסתרו מן ההולכים בחושך, כי החכם בעל העינים יותר שידבק מחשבתו בדברי התורה וירגיל בעצמו לחשוב בהם יותר יוסיפו בינה, ויותר תתעצם נפשו בהם, יותר ישמחו את לבבו ויותר יוסיפו לו הרגש על הרגש חכמה על חכמה בינה על בינה. ולזה נדמה התורה למעין הנובע שהוא סגור ונעלם בבטן הארץ, וכל עוד שישאבו ממנו מימיו מתחדשים כל רגע, ככה דברי התורה למתעסק בהם בכל לב, תמיד נובעים תוך חדרי לבבו ומתקבצים יחד לנהר בינתו לדרוש ולחדש בהם ענינים נפלאי׳, ומתגברים והולכים בכל עת, כי אין קץ לחכמה, כמ״ש (איוב י״א) ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושי׳, ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמו שאמר המשורר לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותיך מאד, כי בחמדת הגופני יקוץ בהם האדם אחרי שבעו משא״כ בתאות חכמת התורה, כי יותר שישתדל האדם לעיין בד״ת ימצא נועם ותענוג נפשי בידיעות הנפלאות העומדות צפונות תחת מלותי׳ ואותיותי׳, וכמאמרם (עירובין נ״ד) דדי׳ ירווך בכל עת נמשלו ד״ת כדד מה דד זה כ״ז שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב אף ד״ת כ״ז שהאדם הוגה בהן מוצא בהם טעם, הנה כל הדברים האלה כלולים במאמר קצר. קול גדול ולא יסף. כי מלת קול הוראתו עצם הדבור (וואָרט, געשפראֶך), כמו שמעת לקול אשתך, וישמע אברהם לקול שרי, אשר הוראתם הדבור הנשמע, וכמו שאמר במקום אחר קול דברים אתם שומעים, ומלת גודל הוראתנו על גודל הרוממת והחשיבות, כענין גדול ה׳ (ערהאבען), ותרגום קול גדול (איין ערהאבענעס ווארט); והוסיף עוד מחשיבות הדבר ויוקר מעלתו ואמר. ולא יסף. כתרגומו ולא פסק, שחשיבות התורה ומעלת׳ הנפלאה אינה פוסקת לעולם, כי נוכל להשתעשע בדבורי התורה עד בלי תכלית, ותרגום קול גדול ולא יסף (איין אונענדליך ערהאבענעס וואָרט); והוא מכוון עם מה שאמר לעיל פנים בפנים דבר, ע״ש במש״ש. דוגמה לדברי אלה מצאתי במכדרשב״י (זהר בראשית ד׳ נ׳ ע״ב) קול גדול ולא יסף האי קול פנימאה איהו דלא אשתמע ונביע תדיר ואיהו דקה פנימאה דלא אשתמע, ושם (פ׳ ויצא ד׳ קמ״ז בס״ת) פירושא דאורייתא דבכתב ואיהו תורה שבע״פ וכו׳ והיינו קול גדול, ובפקודי (רכ״ו ב׳) קול גדול איהו רזא דאורייתא וע״ד כתיב קול גדול ולא יסף. וזהו שאמרו שם (שמות ד׳ י״ט) זכה עמרם שיצא ממנו בן שזכה לקול גדול.
ולא יסף – מליצה, כמו ויתנבאו ולא יספו {במדבר י״א:כ״ה}, התנבאו באופן נפלא שלא היה כמהו, וקרובים לזה דברי רשב״ם.
קול גדול ולא יסף – אין ראיה של ממש ש״יסף״ הוא מלשון ״סוף״ – כדרך ש״יטב״ מלשון ״טוב״ – וש״יסוף״ פירושו ״לחדול״. אלא ״יסף״ פירושו תמיד: להתרבות, להמשיך; כך גם בפסוק כב.
אנו משערים שגם כאן ״יסף״ מורה על המשך, אך במובן של מקום: הקול לא המשיך הלאה. אף שהיה קול אדיר, הוא לא הגיע רחוק יותר; הוא לא נשמע מעבר למעגל הסמוך של ישראל. הוא נשמע רק על ידי אלה שאליהם היה מופנה. עצם הגבלה זו הוכיחה שקול זה היה דבר ה׳ שדיבר אליהם בחירותו ובעצם אישיותו, ובכך נתעלה קול זה לרמה גבוהה יותר מכל תופעה קולית טבעית.
כך אומרים חז״ל גם על דבר ה׳ אל משה: ״⁠ ⁠׳וידבר ה׳ אליו מאהל מועד׳, מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל מועד, יכול מפני שהיה נמוך? תלמוד לומר ׳וישמע את הקול׳ וכו׳, הקול המתפרש בכתובים וכו׳, ׳קול ה׳ בכח׳ וגו׳, אם כן למה נאמר ׳מאהל מועד׳? מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל״ (תורת כהנים לויקרא א, א).
את הדברים – עתה פי׳ דבריו נגד מ״ש פנים בפנים דבר ה׳ עמכם, מפרש כי את הדברים האלה דבר ה׳, שכל עשרת הדברים שמעתם מאת ה׳ בעצמו פנים אל פנים, ולא שרק יחידים שמעו כי דבר אל כל קהלכם, ולא תאמרו שהיה רק במראה הנבואה כי הייתם עומדים אז על רגליכם משתמשים בחושכם והשגתם המראה בין בחוש הראות מתוך האש הענן והערפל, בין בחוש השמע שמעתם קול גדול, לא כקול הנדמה בעת החזון שנאמר דממה וקול אשמע שהוא מורכב מקול ודממה רק קול גדול, ולא יסף ר״ל וא״כ הברית הזאת קייםא גם עתה אחר שלא יסף ה׳ להראה שנית ולאמר שהוא מבטל תורה זאת ונותן תורה אחרת [וכונתו שכ״ז שלא יוסיף ה׳ להראה שנית אל כל הקהל ולבטל דברות אלה הם קיימים לעולם]. ויכתבם וגם כתבם על לוחות אבן שיתקיימו לעולם:
א. כן במקצת דפוסים. בדפוסים אחרים: ״קיום״.
את הדברים האלה וגו׳ בהר כ״ז נראה מיותר וכן הא דמסיים ויכתבם על שני לחות אבנים וגו׳. וזה היה מעשה אחר ארבעים יום ולא באותו יום שמדבר בו עוד כמבואר במקראות אותה פרשה1. אלא בשביל שאמר משה לפני הדברות הללו שהוא הגיד את דבר ה׳2. וביארנו שלשון דברות השניות3 הללו לא שמעו בעצמם אלא משה שמע מה שאין האוזן יכול לשמוע שני דברות כאחד4. והוא הגיד לישראל. מש״ה הוסיף לבאר. שלא יאמרו ישראל שזה הלשון השני היה דבור בפ״ע כמו שאר דברות התורה5 ולא בדבור אחד נאמרו זכור ושמור. מש״ה פירש דלא כן הוא אלא כ״ז דבר ה׳ בהר מתוך האש הענן והערפל כמו דברות הראשונות.
ולא יסף לא היה בזה קול אחר כ״א באותו מעמד6. והוכיח שכן הוא7 שהרי ויכתבם על שני לחות אבנים8 וגו׳. דזה ברור דבלוחות אחרונות היה כתוב לשון דברות השניות9 כדמוכח בב״ק דנ״ה ח׳ מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב10 ובדברות האחרונות כתיב בהם טוב הואיל וסופן להשתבר. הרי דבלוחות האחרונות שלא נשתברו כתיב בהם באמת טוב. וכ״כ בפרש״י סנהדרין דנ״ו ב׳ בד״ה כאשר צוך11. וכל מה שכתוב בדברות האחרונות12 היה כתוב בלוחות13 וכן שמע בסיני14 עכ״ל. וכ״כ הראב״ע בס׳ שמות ר״פ פסל לך בשם גאון15. והיינו דמצלינן בשחרית של ש״ק ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת. וזה אינו אלא דברות אחרונות דכתיב לשון שמור16 וע״ע להלן י׳ ד׳ הוכחה לזה מדיוק לשון המקרא.⁠17
ומזה18 הביא משה ראיה שהן19 הדברים ששמעו קול הברה באותו מעמד ולא ידעו מה עד שפירש אח״כ משה20. ומזה הגיע לדרוש שהחל משה שמחמת שיראתם מפני האש לא זכיתם לשמוע אלו הדברים כמני וכמש״כ במקרא ה׳ מה שהוציא מזה דבר תוכחה. {שיהיו למדים מתחילה על מנת לעשות, ובזה יצלח להגיע לידי כך.}
1. שמות (כד,יב) ״ויאמר ה׳ אל משה (אחרי מתן תורה) עלה אלי ההרה והיה שם, ואתנה לך את לוחות האבן״... ושם (לא,יח) ״ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני (בסוף הארבעים יום) שני לוחות העדות״.
2. פסוק ה׳ ״אנכי עומד... להגיד לכם את דבר ה׳⁠ ⁠⁠״.
3. כמו ״שמור״ לעומת ״זכור״.
4. כמו ״זכור ושמור״.
5. ולא במסגרת מעמד הר סיני.
6. וזהו ״ולא יסף״ – לא הוסיף (כפירוש השני ברש״י).
7. שהלשון שבלוחות השניים (כמו ״שמור״) לא היה דיבור בפני עצמו שלא במסגרת מעמד הר סיני, אלא בדבור אחד נאמרו.
8. ונכתבו על לוחות רק דברים שנמסרו במעמד הר סיני.
9. נושא זה נמצא בדיון יסודי בין גדולי הפרשנים, האם נוסח הדברות הכתוב כאן בפרשתנו היה כתוב בלוחות השניים כשהנוסח בפרשת יתרו היה כתוב בלוחות הראשונים, או (דעה שניה) הלוחות היו כתובים באותו נוסח, והנוסח הכתוב בפרשתנו הוא ביאור של משה רבינו לישראל על תוכן הדברות. מחז״ל אכן נראה, וכפי שמביא רבינו, שנוסח הדברות שבפרשתנו היה כתוב בלוחות שניים, אך הרמב״ן חולק על כך, וז״ל לעיל בפסוק ו׳: והתחיל לבאר להם ״שמור״ במקום ״זכור״ על דרך הפשט, ועל דעת רבותינו בדבור אחד נאמרו, וביאר להם זה, כי הם כולם יודעים ״זכור״ והוא יודיעם כי ״שמור״ נאמר עמו. (וכן בהמשך כל הדברות כותב הרמב״ן ׳ובאר׳, ׳והוסיף ביאור׳ וכו׳). ובפרשת יתרו (שמות כ,ז) כתב הרמב״ן: ואני אפרש לך קבלת רבותינו, בודאי שכל עשרת הדברות שמעו כל ישראל מפי אלהים כפשוטו של כתוב, אבל בשני הדברות הראשונות היו שומעים הדבור ומבינים אותו ממנו כאשר יבין אותם משה... ומכאן ואילך בשאר הדברות ישמעו קול הדבור ולא יבינו אותו, ויצטרך משה לתרגם להם כל דבור ודבור עד שיבינו אותו ממשה. ושם בפסוק ח׳ כתב (הרמב״ן): ואני תמה, אם נאמר ״זכור ושמור״ מפי הגבורה, למה לא נכתב בלוחות הראשונות. ויתכן שהיה בלוחות הראשונות ובשניות כתוב ״זכור״, ומשה פירש לישראל כי ״שמור״ נאמר עמו. וזו כוונתם באמת.
10. הכוונה לפסוק ט״ז (״למען יאריכון ימיך) ולמען ייטב לך״.
11. תחילת דבריו: ״כאשר צוך״ כתוב בדברות אחרונות, והיכן צוך? הא ליכא למימר דמשה הוה אמר להו בערבות מואב ״כאשר צוך״ בסיני, דמשה לאו מאיליו היה שונה להם משנה תורה ומזהירם על מצוותיה, אלא כמו שקבלה הוא, והיה חוזר ומגיד להם. וכל מה שכתוב...
12. שבפרשת ואתחנן.
13. השניות.
14. כך סתם רש״י ולא ביאר דבריו, מתי שמע בסיני, ואיך ?התחלקו הדברים בין לוחות ראשונות לשניות.
15. ז״ל: ואמר הגאון כי השניים נכבדים מהראשונים בשבעה דרכים, האחד, שתיקן להם ארון... והשני, כי בשניים כתוב ״ולמען ייטב לך״ שהוא טוב העולם הבא... וכתב עליו הראב״ע: ואין צורך להשיב על דברי זה הגאון כי הם כדברי חלום, לא מעלים ולא מורידים, רק יצא עתק מפיו, והאומר כן חייב שילקה... ועיין דברי הראב״ע שם בפסוק כ״ח.
16. קצת קשה, כי בתפילה אנו מפרשים דברינו: וכתוב בהם שמירת שבת, וכן כתוב בתורתך ״ושמרו בני ישראל את השבת״ (שמות לא,טז), וזה נאמר עוד לפני חטא העגל.
17. וז״ל ספר ׳שערי אהרן׳ (פסוק י״ב): היוצא מדברינו דזכינו בזה ל-ו׳ שיטות: א. דעת הראב״ע בשם יש אומרים, דבלוחות הראשונות היה כתוב דברות הראשונות, ובלוחות השניות היה כתוב דברות שניות, וכן כתב ב׳העמק דבר׳. ב. דעת הראב״ע בשם אחרים... ג. דעת הראב״ע בשם יש אומרים. ד. דעת הרמב״ן... ה. דעת רש״י... ו. דעת הגר״י קמינצקי...
18. רבינו חוזר לדבריו שבתחילת הקטע.
19. השינויים בדברות שנכתבו בפרשת ואתחנן.
20. והם נכתבו בלוחות השניים.
ולא יסף – כתרגומו ולא פסק, הולך וגדל ולא פוסק מגדלו (עיין מה שכתבתי בפרשת בהעלותך על פסוק ויתנבאו ולא יספו).
סיום עשרת הדברות. מודגש ״מתוך האש״, כמו בפסוק ד׳, אבל נוסף עוד ״הענן והערפל״, כמו למעלה ד׳:י״א, ושם כתוב לפני זה עוד ״חשך״, השוה פסוק י״ט.
ולא יסף – מתייחס אל ״הדברים האלה״, רק את הדברים האלה דבר ה׳ אל כל קהלכם באופן ישר, השוה י״א:כ״ה.
ויכתבם – זה היה רק אחרי כן, אבל נאמר כאן כדי לסיים את הסיפור על לוחות העדות.
ולא יסף – מהו ולא יסף – ולא פסק.⁠1 (סנהדרין י״ז.)
ולא יסף – א״ר יוחנן, הנביאים והכתובים עתידים להבטל וחמשת ספרי תורה אינם עתידים להבטל, מאי טעמא, דכתיב קול גדול ולא יסף2 [ירושלמי מגילה פ״א ה״ה]
ויכתבם וגו׳ – תניא, כיצד היו הלוחות כתובים, רבי חנינא בן גמליאל אומר, חמשה על לוח זה וחמשה על זה, דכתיב ויכתבם על שני לוחות אבנים.⁠3 (ירושלמי שקלים פ״ו ה״א)
1. בא להוציא שלא נפרש ולא יסף מלשון תוספת. ופירש״י בטעם הכרח פירוש זה משום דא״א לפרש ולא הוסיף, דקול שכינה אינו פוסק, עכ״ל. ולדעתי עדיין לא נתבאר יפה, ולולא דבריו היה אפשר לומר דע״כ א״א לפרש ולא הוסיף, דהיינו שפסק הקול, דהא מיד אחר זה כתיב ותקרבון אלי ותאמרו למה נמות אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה׳ וגו׳, ומוכח מזה דהקול לא פסק ובקשו שיקרב משה וישמע הוא את הקול והוא ימסור הדברים אליהם, כמבואר בפרשה, אבל אם פסק הקול מה היה להם לדבר אודות מה שעבר.
2. מפרש ולא יסף – ולא פסק, וכבדרשה הקודמת, ובאור הענין, כי ספרי הנביאים וכתובים תכליתן רק להוכיח את ישראל, ולעתיד ידעו כולם את ה׳ ולא יהיו צריכים למוסר ולתוכחות, [ונראה דזה מכוון בכלל הרעיון למ״ש בנדרים כ״ב ב׳ אלמלא חטאו ישראל לא היה ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד מפני שערכו של א״י הוא, וזה ג״כ מטעם הנזכר, שלא היו צריכים אז לתוכחות הנביאים כיון שלא חטאו. וחידוש על המפרשים שלא כיונו להתאים שני המאמרים האלה], ואף דמפורש בהם כמה דינים, אך כבר נודע דליכא מידי דכתיבי בכתובים ולא רמיזא באורייתא, ורק עתה דא״א למצוא הרמז בתורה צריכים לפירוש הנביאים וכתובים, אבל לע״ל ומלאה הארץ דעה וימצאו הכל בתורה. וע״ע בירושלמי כאן שדרשו מכאן דגם מגלת אסתר לא תבטל בגז״ש מן וזכרם לא יסוף מזרעם.
3. דרשה זו נתבארה לפנינו בבאור שלם בפ׳ תשא בפסוק משני עבריהם מזה ומזה (ל״ב ט״ו) יעו״ש וצרף לכאן.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144