×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(כה) מִֽי⁠־יִתֵּ֡ן וְהָיָה֩ לְבָבָ֨ם זֶ֜ה לָהֶ֗ם לְיִרְאָ֥ה אֹתִ֛י וְלִשְׁמֹ֥ר אֶת⁠־כׇּל⁠־מִצְוֺתַ֖י כׇּל⁠־הַיָּמִ֑ים לְמַ֨עַן יִיטַ֥ב לָהֶ֛ם וְלִבְנֵיהֶ֖ם לְעֹלָֽם׃
Oh that there were such a heart in them, that they would fear me, and keep all my commandments always, that it might be well with them and with their children forever!
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המוראור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
לְוֵי דִּיהֵי לִבָּא הָדֵין לְהוֹן לְמִדְחַל קֳדָמַי וּלְמִטַּר יָת כָּל פִּקּוֹדַי כָּל יוֹמַיָּא בְּדִיל דְּיִיטַב לְהוֹן וְלִבְנֵיהוֹן לְעָלַם.
O that they may have such a heart to fear Me and keep all My commandments all days, that it may be well with them and their children for ever.
אלווי מן יתן ויהוי לבה שלמה [הדין]⁠ב להון למדחולג מן קדמי ולמטורד ית כל מצוותהה דאורייתי כל יומייה מן בגלל ודייטיב להון וליבניהון לעלם.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״לווי ... להון״) נוסח אחר: ״אלווי מי יתין יהווי לבה טבה הדין להון״.
ב. כך נוסף בין השיטין בכ״י ניאופיטי 1.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למדחול״) גם נוסח חילופי: ״{למד}⁠חל״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולמטור״) גם נוסח חילופי: ״{ולמ}⁠טר״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מצוותה״) גם נוסח חילופי: ״פיקודי׳⁠ ⁠⁠״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״דייטיב להון וליבניהון״) נוסח אחר: ״למייטבה להון ולזרעיית בניה׳⁠ ⁠⁠״.
לואי דיהי יצרא דליבהון שלים ברעות דין להון למידחל מן קדמי ולמינטור כל פיקודיי כל יומיא מן בגלל דיוטב להון ולבניהון לעלם.
O that the disposition of their heart were perfect as this willingness is to fear Me and to keep all My commandments all days, that it may be well with them and with their children for ever!
אלווי מי יתן יהוי לבא טבא הדין להון.
O that they may have this good heart!
מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם – שְׁנֵי פְּעָמִים כָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלִּים ״מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן״, אֶחָד בְּסֵפֶר רִאשׁוֹן, וְאֶחָד בְּסֵפֶר שֵׁנִי. וְלָמָּה כָּתוּב. אָמַר רַבִּי לֵוִי הָרַב אָמַר כָּתוּב אֶחָד וְהַתַּלְמִיד כָּתוּב אֶחָד, הָרַב אָמַר מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם וְהַתַּלְמִיד אָמַר (במדבר י״א:כ״ט) ״וּמִי יִתֵּן (אֶת) כָּל עַם ה׳ נְבִיאִם״, וְלֹא דִבְרֵי הָרַב וְלֹא דִבְרֵי הַתַּלְמִיד מִתְקַיְּמִין בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא מִתְקַיְּמִין שְׁנֵיהֶן, דִּבְרֵי הָרַב מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ״, וְדִבְרֵי תַלְמִיד מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ג׳:א׳) ״אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר״.
וְיִּשְׁמַע יְיָ׳ אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם.
כל מה שחושב ומתבונן בליבו לא יעשה עד שיוציא בשפתיו
אֶלָּא וַדַּאי כָּל מַה דְּחָשִׁיב בַּר נָשׁ, וְכָל מַה דְּיִסְתְּכַּל בְּלִבּוֹי, לָא עָבִיד מִלָּה, עַד דְּאַפִּיק לֵיהּ בְּשִׂפְוָותֵיהּ, וְהוּא (ואף על גב דאיהו) לָא אִתְכְּוָּון בֵּיהּ. וְהַהִיא מִלָּה דְּאַפִּיק, מִתְבְּקַעָא בַּאֲוִירָא, (דף רצ״ד ע״ב) וְאַזְלָא וְסַלְּקָא וְטָסָא בְּעָלְמָא, וְאִתְעָבִיד מִנֵּיהּ קָלָא. וְהַהוּא קָלָא נַטְלִין לֵיהּ מָארֵי דְּגַדְפִין, וְסַלְּקִין לֵיהּ לְמַלְכָּא, וְעָיִּיל בְּאוּדְנוֹי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ה) וְיִּשְׁמַע יְיָ׳ אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם. (במדבר יא)
וְיִּשְׁמַע יְיָ׳ וַיִּחַר אַפּוֹ. וּבְגִין כָּךְ, כָּל צְלוֹתָא וּבָעוּתָא דְּבָעֵי בַּר נָשׁ מִקַּמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בָּעֵי לְאַפָּקָא מִלִּין בְּשִׂפְוָותֵיהּ, דְּאִי לָא אַפִּיק לוֹן, לָאו צְלוֹתֵיהּ צְלוֹתָא, וְלָאו בָּעוּתֵיהּ בָּעוּתָא. וְכֵיוָן דְּמִלִּין נָפְקִין, מִתְבַּקְּעִין בַּאֲוִירָא, סַלְּקִין וְטָסִין וְאִתְעָבִידוּ קָלָא, וְנָטִיל לוֹן מַאן דְּנָטִיל, וְאָחִיד לוֹן לְאַתְרָא (נ״א לכתרא) קַדִישָׁא, בְּרֵישָׁא דְּמַלְכָּא.
(זוה״ק דברים רצד:)
משביר -מהעולם העליון
הוּא הַמַּשְׁבִּירמַה זֶּה מַשְׁבִּיר? אֶלָּא מוֹשֵׁךְ הוּא בָּרִאשׁוֹנָה מִן הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, כַּכָּתוּב עֵינֵי כֹל אֵלֶיךְ יְשַׂבֵּרוּ, וְאַחַר כָּךְ מַשְׁבִּיר לָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן.
יוסף נקרא כל
וּמִנַּיִן לָנוּ שֶׁיּוֹסֵף נִקְרָא כֹּל? שֶׁכָּתוּב (מלכים א ה) וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע. וְלָמַדְנוּ, כַּלְכֹּל זֶה יוֹסֵף, שֶׁכָּתוּב וַיְכַלְכֵּל, וְכָתוּב (בראשית מט) מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל.
יעקב התפלל וירד הרע
וּכְשֶׁרָאָה יַעֲקֹב הַשָּׁלֵם כָּל זֶה, וְרָאָה כָּל אוֹתָן שֶׁבַע שָׁנִים עֶלְיוֹנוֹת שֶׁהִסְכִּימוּ שֶׁיִּהְיֶה רָעָב בָּעוֹלָם עַל הַחֵטְא שֶׁגָּרְמוּ בָנָיו, שֶׁמָּכְרוּ אֶת הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה וּלְהוֹצִיאוֹ מִמְּקוֹמוֹ, אָז הִתְפַּלֵּל לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהֵסִיר מֵהֶם חָמֵשׁ שָׁנִים.
למעלה מהחמש זה זה כבר אחיזת אבותיו
מָה הַטַּעַם חָמֵשׁ שָׁנִים? אֶלָּא בֹּא וּרְאֵה, סוֹד הַדָּבָר כָּךְ הוּא, בְּאוֹתָם יָמִים עֶלְיוֹנִים הוּא אוֹחֵז בַּחֲמִישִׁי, שֶׁכָּךְ הוּא מִמַּטָּה לְמַעְלָה. אֲבָל בְּאוֹתָם הַשְׁנַיִם שֶׁעָלָיו, שֶׁאוֹחֲזִים בָּהֶם אֲבוֹתָיו, לֹא הָיָה לוֹ רְשׁוּת לְבַטֵּל דָּבָר, וְעַד חֶלְקוֹ בָהֶם בִּטֵּל הַגְּזֵרָה, וְלֹא יוֹתֵר.
גם יוסף נהג כן
וְגַם יוֹסֵף הַצַּדִּיק עָשָׂה כָּךְ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (בראשית מז) וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּיגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה. מִי אֵלּוּ? חֲמִשָּׁה הֵם שֶׁלֹּא שׂוֹנֵא לָהֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִּלְהָה וְגוֹ׳. אָמַר, כְּדַאי אַתֶּם הַזַּכָּאִים לַעֲמֹד בְּפִרְצָה זוֹ שֶׁפָּרְצוּ אֲחֵיכֶם. לִפְנֵי פַרְעֹה, מִי הַפַּרְעֹה? זֶה הַדִּין הָעֶלְיוֹן שֶׁעוֹמֵד לְהִפָּרַע מֵחֲטָאֵי הָעוֹלָם.
וּכְשֶׁנִּשְׁלְמוּ אוֹתָם הַיָּמִים שֶׁנִּגְזַר עֲלֵיהֶם לָשֶׁבֶת בַּגָּלוּת, אֲזַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִתְעוֹרֵר בְּרַחֲמִים רַבִּים עֲלֵיהֶם, וּבְדִין עַל אוֹתָם שֶׁהִשְׁתַּעְבְּדוּ בָהֶם, וְהוֹצִיא אוֹתָם מִשָּׁם.
במרה עמדה מידת הדין
כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְמָרָה, עָמְדָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרָה: וְאֵיךְ יֵצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת, וַהֲרֵי כָּתוּב בַּתּוֹרָה שֶׁהָיְתָה נִסְתֶּרֶת אַלְפַּיִם שָׁנָה לִפְנֵי שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁעַל אֶחָד פִּי שִׁבְעָה עַל חֶטְאָם יֵשׁ לָהֶם לִסְבֹּל, מִשּׁוּם אוֹתָהּ הַפִּרְצָה הַגְּדוֹלָה שֶׁפָּרְצוּ וְחָטְאוּ בְּאוֹתוֹ צַדִּיק קָדוֹשׁ.
מתנה טובה שבת, וצדיק אוחז בה
אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּךְ הוּא הַדִּין! אֲבָל בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה יֵשׁ לִי מַתָּנָה טוֹבָה וְשַׁבָּת שְׁמָהּ, וּכְשֶׁהֵם שׁוֹמְרִים אוֹתָהּ, הִיא עוֹמֶדֶת בְּאוֹתוֹ מָקוֹם לִסְגֹּר אוֹתָהּ הַפִּרְצָה שֶׁפָּרְצוּ, שֶׁאוֹתוֹ הַצַּדִּיק הַשְּׁבִיעִי אָחוּז בָּהּ, וּכְדַאי הוּא לְכַפֵּר עַל אוֹתוֹ הַחֵטְא.
מידת הדין צרחה לפניו
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות טו) וַיִּצְעַק אֶל ה׳. מִי וַיִּצְעַק? זוֹ מִדַּת הַדִּין שֶׁעָמְדָה וְצָרְחָה לְפָנָיו. וַיּוֹרֵהוּ ה׳ עֵץזוֹ הַתּוֹרָה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (משלי ג) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמָּיִםמִי הֵם הַמַּיִם? הַמַּיִם הַזֵּדוֹנִים שֶׁקָּמוּ לְהִפָּרַע מֵהֶם, וְאָז וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם, שֶׁנִּמְתְּקוּ וַדַּאי, שֶׁהֲרֵי רָאוּ אֶת הָרְפוּאָה הַגְּדוֹלָה לְאוֹתוֹ הַחֵטְא.
במרה נצטוו
וּמִנַּיִן לָנוּ שֶׁבְּמָרָה נִצְטַוּוּ? שֶׁכָּתוּב (דברים ה) שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךְ ה׳ אֱלֹהֶיךְ. וְאָמַר מַר, כַּאֲשֶׁר צִוְּךְ - בְּמָרָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אַתֶּם שׁוֹמְרִים אֶת הַשְּׁבִיעִי הָעֶלְיוֹן הַזֶּה, אֵין רְשׁוּת לְמִדַּת הַדִּין לְקַטְרֵג עֲלֵיכֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות טו) שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט.
וְעַל כֵּן שָׁנִינוּ, יְכוֹלָה הִיא שַׁבָּת שֶׁתְּרַחֵם עָלֵינוּ וִיקַבְּצֵנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִגָּלוּתֵנוּ, וְאִלְמָלֵא שָׁמְרוּ יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן, מִיָּד נִגְאָלִים.
(זוה״ק זהר חדש וישב)
פַליַתַּמַנַּוַא אַן יַבּקַי׳ לַהֻם הַדַ׳א אַלּקַלבֻּ אַן יַכַ׳אפֻונִי וַיַחפַטֻ׳וא וַצַאִיאִי טֻולַ אַלזַּמַאןִ לִכַּי יֻכַ׳ארַ לַהֻם וַלִבַּנִיהִם אִלַי׳ אַלדַּהרִ
אזי שיביעו משאלה שתתקים בהם, כי ישאר להם הלב הזה, ליראה ממני ושישמרו את מצותי לארך הזמן, בכדי שישפע טוב להם ולבניהם לעולם.
[ועל זה אמר: מי יתן וגו׳ ליראה אותי – כאשר אמרו לקבל דברי שלוחיי. ולשמור כל הימים – לדורות הבאים.]⁠א
א. לפי כ״י לייפציג 1, ביאור זה הינו חלק מתוספת ארוכה של ר׳ שמעיה מפי רש״י על פסוקים ה׳:כ״ג – ו׳:ד׳ (״ר׳, תר״ש.⁠״). ככל שידוע לנו, תוספת זו מתועדת בכ״י לייפציג 1 בלבד.
{See Hebrew text.}
פס׳: מי יתן והיה לבבם זה להם – מיכן אמרו דור שקבלו התורה נקראו דור דעות. 1וכן אמרו חכמים לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה. דכתיב מי יתן והיה לבבם וגו׳ ולא דוד ראוי לאותו מעשה אמר (תהלים ק״ט:כ״ב) כי עני ואביון אנכי ולבי חלל בקרבי ולא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה לומר לך שאם חטאו צבור אומרין להם כלך אצל צבור ואם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד. וכן הוא אומר (שם נא) אלמדה פושעים דרכיך. וצריכא דאי תנא צבור הוה אמינא משום דנפישי רחמי, אבל יחיד אימא לא קא משמע לן. ואי תנא יחיד משום דלא מפרסם חטאיה אבל צבור דמפורסם חטאיהו אימא לא קא משמע לן בפרקא קמא דמסכת עבודה זרה:
1. וכן אמרו חכמים. (עבודה זרה ה׳):
מי יתן – אין הכתוב אומר: מי יתן לי, רק מי יתן להם, על כן נכתב אחרי כן: והיה לבבם זה להם.
ודע, כי שורש כל המעשים והתנועות גזרות השם. וכל הנמצאים תחת השמים כוחם ותולדותם כפי המערכת העליונה עם השרשים למטה, וכן עם המורכבים, וכן כפי תנועתם יום יום ועת עת, כי לעולם יש שנוי, כאשר פירש בעל ספר יצירה. והחלקים יקבלו מהכללים כפי תולדותם, ובעבור כח הכללים יוכלו לשנות מעט בתולדת. וזה טעם: ויחזק י״י את לב פרעה (שמות י״א:י׳), ובמקום אחר: ויכבד לבו הוא ועבדיו (שמות ט׳:ל״ד), והכל אמת. על כן יאמרו: ידעתי י״י כי לא לאדם דרכו (ירמיהו י׳:כ״ג), ויאמרו למה תתענו י״י (ישעיהו ס״ג:י״ז), ומשה אמר: ובחרת בחיים (דברים ל׳:י״ט). ואחר שהשם לא ימנע טוב, הנה הוא אוהב להיטיב, והכתוב דבר כלשון בני אדם: מי יתן.
OH THAT. Scripture does not say mi yitten li (oh that I) but rather mi yitten la-hem (oh that they).⁠1 The word la-hem (they) thus follows ve-hayah levavam zeh (such a heart as this).⁠2 Note, God's decrees are the source of all actions and movements.⁠3 The power and nature of all that is found beneath the heavens is determined by the arrangement of the heavenly bodies. These are connected to the roots below.⁠4 The same applies to the compounds.⁠5 All things similarly depend on the movements of the heavenly bodies day by day and time by time, for there is always a change,⁠6 as the author of the Sefer Yetizrah explained.⁠7 The parts8 receive9 from the categories10 according to their nature.⁠11 It is due to the power of the "categories" that they12 can make some small changes in nature.⁠13 This is the meaning of and the Lord hardened Pharaoh's heart (Ex. 11:10).⁠14 In another place, Scripture states, and hardened his heart, he and his servants (Ex. 9:34).⁠15 It is all true. Scripture therefore states, O Lord, I know that man's way is not his own (Jer. 10:23). It similarly states, O Lord, why dost Thou make us to err from Thy ways (Jer. 63:17). Moses said, therefore choose life (Deut. 30:19).⁠16 Now, since God does not withhold good,⁠17 He loves to do good. Scripture employs human language when it says, Oh that.⁠18
1. In other words, the object of mi yitten is Israel not God.
2. Our verse reads, mi yitten ve-hayah levavam zeh la-hem (oh that they). This literally reads, Oh that such a heart as this to them. Ibn Ezra believes that this should be read as if written, mi yitten la-hem ve-hayah levavam zeh lahem (oh that they had such a heart as this).
3. In heaven and on earth. In other words, God is the first cause of everything.
4. The root of all things, every element on earth, is influenced by a heavenly source.
5. To all things that are compounds of the four elements.
6. Everything on earth is in a state of flux. "It is because of the heavenly motions that change comes to all things born of the earth, be they metal, plants, or living beings" (Yesod Mora, p. 173).
7. The Book of Creation is a mystical work composed between the third and sixth centuries either in the Land of Israel or in Babylonia.
8. The particular (individual items) of each category.
9. Sustenance.
10. According to Ibn Ezra the hosts of heaven are in charge of the categories, which are eternal. Everything belongs to its own category, i.e., human beings, animals, plants, etc. See Ibn Ezra on Ex. 33:21 (Vol. 2, p. 698), "Note, all plants, all that live on the earth, all fowl, cattle…and human beings are tied to the 48 forms of the sphere.⁠"
11. The categories are eternal. They influence their parts on earth. For example, life is a category. Different creatures have different life spans based on their nature. The heavenly apparatus which influences life will thus provide life to a creature according to its unique nature.
12. Human beings.
13. By mastering the science of the categories man can save himself from what the stars have decreed. See Ibn Ezra on Ex. 33:21, Vol. 2, pp. 691-692.
14. Pharaoh was born with a "hard heart.⁠"
15. Pharaoh choose not to develop his soul.
16. For man has free will to improve and develop his soul. According to Ibn Ezra a person is born with certain personality traits. Some of these traits may be evil. God may thus be said to determine man's behavior. However, man has it in his power to overcome these evil traits. Thus man has free will. See Ibn Ezra on Ex. 7:3 (Vol. 2, p. 145) and the notes thereto.
17. From the deserving. God has so arranged the world that good will automatically befall the person who leads a good life. God will not interfere with nature and prevent good from descending upon that person.
18. Moses spoke as people normally do when he said, Oh that…
מי יתן והיה לבבם זה להם – שיהיו יריאים מפני, ומזומנים למצותי.
מי יתן והיה לבבם זה להם – OH THAT THERE WERE SUCH A HEART IN THEM – That they [the Israelites] should fear My [i.e. God’s] presence and be ready to [fulfill] My commandments.
מי יתן והיה לבבם – אף על פי שיש בידי לתת, דברה תורה כלשון בני אדם.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
מי יתן והיה לבבם, "Oh that they had such a heart, etc.;⁠" even though it was within God's power to grant the people such a heart, He preferred to use a syntax familiar to them.
מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי – בעבור היות רשות האדם בידו להצדיק ולהרשיע, והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים יאמר הכתוב כן, והוא כלשון בני אדם.
ועל דרך האמת הוא כמו: ויאמר לאדם הן יראת י״י היא חכמה וסור מרע בינה (איוב כ״ח:כ״ח). וכך אמרו בשכרן של מצות (בבלי מנחות כ״ט:): ראה שחותכין בשרו של ר׳ עקיבא במקולין, אמר לו: רבונו של עולם זו תורה וזה שכרה? אמר לו הקב״ה: שתוק כך עלה במחשבה לפני. ותבין כן ממה שאמר: ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה׳:כ״ז).
OH THAT THIS THEIR HEART WOULD REMAIN IN THEM, TO FEAR ME. Scripture uses this expression because man has freedom of choice to be righteous or to be wicked, and "Everything is in the power of Heaven except for fear of Heaven.⁠"1 It is thus an expression of common usage.
And by way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], the expression [before us] is similar to the verse, And unto man He said: 'Behold, the fear of the Eternal, that is wisdom; and to depart from evil is understanding.'2 And so the Rabbis have said with regard to the reward for [performance of] the commandments:⁠3 "Moses saw that they [i.e., the Romans] were cutting the flesh of [the martyr] Rabbi Akiba in meat markets. Moses said to G-d, 'Master of the universe! Is this the reward for such [knowledge of the] Torah!' The Holy One, blessed be He, replied, 'Be silent, thus have I decreed.'"4 You will understand this from what He has said to Moses, And as for thee, stand thou here by Me.⁠5
1. Berachoth 33b. All conditions of man's existence are ordained by G-d except whether or not man will be G-d fearing.
2. Job 28:28.
3. Menachoth 29b. There the story is told that, when Moses was in heaven to receive the Torah, he noticed the tagim, the small crown-like decorations atop many of the letters of the Torah. He asked G-d what the tagim represented. G-d answered, "Many generation from now, there will live a man named Akiba, the son of Joseph. He will explain every dot and decoration of all letters.⁠" Moses then requested that he be permitted to listen to one of Rabbi Akiba's lectures. After hearing it, Moses returned to G-d and said, "You have a man like Akiba and you give the Torah through me!⁠" G-d answered, "Be silent; so I have decreed.⁠" Moses then asked that he be shown Rabbi Akiba's reward. G-d answered, "Turn around,⁠" Moses then saw etc. — Rabbi Akiba was one of the Ten Martyrs from among the greatest Rabbis of the generation who were put to death by command of the Roman Emperor Hadrian for their public defiance of the Roman ban against studying the Torah and the general practice of Judaism. See Vol. II, p. 301, and Note 369.
4. In his Shaar Ha'gmul (Gate of the Reward) Ramban writes as follows in explanation of this text: "The Sages thereby wanted to say that Rabbi Akiba's death through sufferings was not occasioned by the few wrongdoings which every person, even the most righteous, cannot escape, for he was a perfect, righteous man. But the matter is hidden, such being His decree and will" (Kithvei Haramban, Vol. II, p. 275). Ramban, however, proceeds to connect the matter with the secret of the transmigration of souls (see Vol. II, p. 300 and Note 361).
5. (28).
מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי – ע״ד הפשט הזכיר לשון מי יתן מפני שכבר מסר הקב״ה הרשות והבחירה ביד האדם לעשות כל מה שירצה טוב או רע, וכן דרשו רז״ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
וע״ד המדרש מי יתן והיה לבבם זה, זה שאמר הכתוב (תהלים צ״ג) מי יתן מציון ישועת ישראל, שני פעמים אמר דוד המלך ע״ה פסוק זה בספר תהלים, מה טעם, אלא הרב אמר מי יתן והיה לבבם זה והתלמיד אמר (במדבר י״א:כ״ט) ומי יתן כל עם ה׳ נביאים, בעוה״ז לא נתקיימו לא דברי הרב ולא דברי התלמיד אבל לעתיד לבא שניהם מתקיימין, דברי הרב מנין (יחזקאל ל״ו:כ״ו) ונתתי לכם לב בשר, דברי התלמיד מנין (יואל ג׳:א׳) אשפוך את רוחי על כל בשר.
וע״ד הקבלה מי יתן והיה לבבם זה, יאמר השם המיוחד מי יתן ויעלה במחשבה הטהורה שייראו אותי כל הימים, ולמדך בזה שאין היראה בידו, וזהו ביאור הכל בידי שמים כלומר בידי המדה הנקראת שמים, חוץ מיראת שמים אך היא למעלה ממנה, ומה שאמרו רז״ל היה להם לומר אתה תן, באורו שיתפלל למעלה מזה. וזהו שאמרו חכמי האמת ז״ל במסכת תענית בענין רבי אלעזר בן פדת דהוה דחיקא ליה מלתא, אמר ליה קוב״ה ניחא לך דאחרביה לעלמא, אפשר דנפלת בשעתא דמזוני. מצורף לזה דרשו כשראה משה לר״ע שהיו מוכרין את בשרו במקולין אמר לפניו, רבש״ע זו תורה וזו שכרה, אמר לו שתוק שכך עלה במחשבה. ובאור זה כי כן חייבה החכמה במכירת יוסף. מצורף לזה תמצא בבראשית רבה בתחלתו, בפסוק (משלי ח׳:ל׳) ואהיה אצלו אמון, התורה אמרה אני הייתי אומנותו של הקב״ה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין אינו בונה מדעת עצמו אלא מדעת האומן, והאומן אינו בונה מדעת עצמו אלא דפתריות ופנקסאות יש לו לידע היאך הוא עושה חדרים והיאך הוא עושה פשפשין והיאך הוא עושה עליות, כך הקב״ה היה מביט בתורה ובונה העולם, עד כאן. ובאור זה כי המשיל השכינה למלך בשר ודם, ושמו הגדול לאומן הפועל ועושה המלאכות, והחכמה לדפתריות ופנקסאות והם ספרים שבהם אותיות מחוקקות, ולכך משה שכתוב בו (דברים ל״ג:כ״א) וירא ראשית לו, נקרא מחוקק, כן בלשון הגמרא דפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ, ועוד בענין פרעה, הוציא פרעה דפתרא של אלוהות התחיל לקרות אלהי מואב אלהי עמון אלהי צידון. כל זה מבואר כי המלך יצטרך לאומן והאומן יצטרך אל החכמה, כי אין האומן פועל אלא כפי מה שיצייר שכלו, ואם כן החכמה ראשית הכל ובה נגמר הכל, וזהו סוד הכתוב (איוב כ״ח:כ״ח) הן יראת אדני היא חכמה, באורו כי החכמה והיא המחשבה הטהורה היא יראת אדון העולם יתברך, וזהו סוד שכתוב (ישעיהו ל׳:י״ח) לכן יחכה ה׳ לחננכם ולכם ירום לרחמכם. ויש לך להתעורר בלשון יחכה ובלשון ירום, וזהו סוד הכתוב האומר (תהלים קמ״ג:א׳) באמונתך ענני בצדקתך והאמונה בכאן היא החכמה, מן הכתוב שאמר (חבקוק ב׳:ד׳) וצדיק באמונתו יחיה, וכתיב (קהלת ז׳:י״ב) החכמה תחיה בעליה.
וקבלת החכם ר׳ יצחק בן הרב ז״ל כי דרך שבועה הזכיר דוד המלך ע״ה פסוק זה, וכן הכתוב אומר (תהלים פ״ט:נ׳) נשבעת לדוד באמונתך, ויש לך להשכיל בלשון הכתוב בכאן.
מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי, "who can assure that their heart should remain the same for them to revere Me, etc.⁠" According to the plain meaning of the text the reason that Moses quoted God as using the words מי יתן, "who could assure?⁠" is that seeing that God had divested Himself of the right to control man's heart by granting him free will, there is no authority in the world which could guarantee that His wish be fulfilled. This is why our sages in Berachot 33 coined the phrase "all is within the power of heaven except the fear of heaven.⁠"
A Midrashic approach (based on Midrash Tehillim 14): We must understand these words in the same vein as Psalms 14,7: מי יתן מציון ישועת ישראל, "O that the deliverance of Israel might come from Zion!⁠" David records this same verse twice in the Book of Psalms (compare Psalms 53,7). Why did he do so? The verses have to be understood as respective wishes by teacher and student. The teacher expresses the wish that the students would remain on their spiritual high as evidenced at the time of the revelation at Mount Sinai, whereas the student (Moses) expresses a similar wish regarding the teacher, i.e. מי יתן כל עם ה' נביאים, "who could assure that God's entire nation were gifted with the power of prophecy!⁠" (Numbers 11,29 when Eldad prophesied and Joshua was upset.) The fact is that in this terrestrial world there is no assurance that either the wish of the "teacher" or the wish of the "student" will be fulfilled. In fact, according to the Midrash it is certain that the wishes of both will not be fulfilled. However, in the life after the arrival of the Messiah the psalmist is convinced that such wishes will be fulfilled. He bases himself on Ezekiel 36,26 who describes the ushering in of that age with God's promise to replace the heart of stone with a heart of flesh. This will result in the wishes of the teacher regarding the conduct of his pupil being fulfilled. He also finds an allusion to the wishes of the pupil being fulfilled in that new world in the prophecy of Yoel 3,1: "l will pour out My spirit upon all flesh.⁠" The reason David repeated this verse then is to teach us that the time will come when both these types of wishes will become realistic and subject to realization.
A kabbalistic approach: The words מי יתן והיה לבבם זה, "these words were uttered by Hashem, meaning who would "inspire" the emanation of wisdom, the source of inspiration for reverence of the Lord, to be active in this regard on an ongoing basis!. Seeing that God has to wish that the emanation "wisdom" do or not do certain things is proof that God Himself is unable to do this. This is the true meaning of the statement by the sages we quoted that "all is in the hands of heaven except the fear of heaven.⁠" The sages referred to the attribute known as heaven, an attribute which has great powers but whose powers do not include the ability to inculcate fear of the Lord in people. It is something "beyond" this particular attribute, emanation, as it has no control over inspiring reverence for God in people.
We find a dialogue between Moses and the people described in Avodah Zarah 5 where Moses is described as having harangued the Israelites for being ungrateful when they heard God express the wish that the people should always be on a spiritual high such as they attained at Mount Sinai. According to Moses they should immediately have asked God to grant that His own wish be fulfilled. Surely this dialogue described in the Talmud presupposes that God does have control over who would and who would not possess יראת שמים, "reverence for heaven!⁠" Moses meant that the people should have asked God to address His prayer to an emanation higher than the one called שמים.
This reflects something we learned in Taanit 25 in connection with Rabbi Eleazar ben Pedot who was in very depressed economic circumstances and it bothered him so that God asked him if he really wished that God should decree destruction on earth so that possibly on his next round of life he might be born under a more propitious horoscope? Rabbi ben Pedot was amazed to learn that even if God were to turn the universe upside down on his account this would still not be a guarantee that his personal fortunes would improve significantly. He therefore declined the "offer.⁠" [The author mentioned only the gist of the story, and although I added some of what is found in the Talmud I suggest to the interested reader to read the whole story in the Talmud. Ed.].
In a different context the Talmud tells the story of how God showed Moses all the leaders of successive generations including that of Rabbi Akiva and his death through cruel torture by the Romans. When Moses saw with his mental eye that Rabbi Akiva's flesh was being offered for sale in the store, he exclaimed: "is this the reward you receive for excelling in Torah?⁠" God told Moses to keep silent, that He had seen fit to allow things to happen this way. (Compare Menachot 29 and Nachmanides' comment).
The meaning of this comment by God (speaking as the essence) there is that the emanation "wisdom" decreed to delay punishment for the crime of the sale of Joseph by his brothers until over 1200 years later for the sake of the Jewish people as a whole. You find a comment in Midrash Rabbah on the first half of Proverbs 8,30 ואהיה אצלו אמון, "I was like an artisan with Him,⁠" explaining these words as meaning that the Torah says about God that it was God's artisan, i.e. He used it to fashion the world. Just as the King when he builds a palace does not do so with his own hands but employs the services of an architect, but the architect works according to plans provided by the king, not making his own designs, so God "looked" into the Torah to consult how best to implement His own plans for the universe. Thus far the Midrash.
The meaning of all this is that the author of the Midrash compared the Shechinah to a king of flesh and blood and His great name to the "artisan" who carries out the various tasks assigned to him by God's essence The חכמה, the emanation wisdom, is perceived as the textbook which serves the artisans as a standby for consultation to perform their work in the most efficient manner. This is why Moses of whom the Torah wrote in Deut 33,21 וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון, "he chose the first portion for himself for that is where the lawgiver's plot is hidden,⁠" was called מחוקק. [The reason this needs explaining is that this term normally translated as "lawgiver" suggests that the law is initiated by such a מחוקק. This would mean that Moses acted independently of God, an intolerable thought. The Midrash therefore introduces these parables to define Moses' role within the hierarchy commencing at the top with God the essence, the emanation wisdom, the Torah as the textbook of wisdom, etc. Ed.] The Talmud elsewhere defines this word as similar to parchment which has been salted and treated with flour in order to make it ready for the writing on it to endure.
We encounter such Midrashim (Tanchuma Va'eyra 5) in connection with Pharaoh, who, when told by Moses that he was sent by Hashem, is reported to have asked his magicians to take out all the books containing the names of any past and present deities to search for the name Hashem. The Midrash refers to these "books" also as דפתרא, the kind of parchment we just described. All of this merely proves that the king does not proceed to implement his plans without going "through channels.⁠" When we keep this in mind we do not find some of our sages' statements as so difficult to comprehend. Seeing that an artisan is not a robot and does not perform his work mechanically without employing his mental faculties it becomes clear that חכמה, the emanation wisdom, is pivotal to all of God's activities. This then is the mystical dimension of Job 28,28: "See, fear of the Lord is wisdom,⁠" i.e. "wisdom, i.e. pure intelligence, pure thought equates with reverence of the Lord the Creator, the master of the universe.⁠" This is also the mystical dimension of Isaiah 30,18: ולכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם, "truly, the Lord is waiting to show you grace, truly, He will arise to pardon you.⁠" Why does the prophet switch from the verb חכה in the first half of the verse to רום in the second half of the same verse? The first half of the verse describing God as waiting is similar to the wish expressed by God in our verse here where God waits for the Jewish people to maintain their spiritual high. The second part, i.e. the word ירום describes the result of such waiting at the end of which time God can endow the people with His חכמה. חכמה and אמונה, "wisdom and faith" are so closely interwoven as to make them almost inseparabable.
The author, quoting the Kabbalist Rabbi Yitzchok ben Harav suggests that psalm 143,1 באמונתך ענני בצדקך, is to be understood as an oath to which David wants God to commit Himself.
מי יתן והי׳ לבבם זה להם לירא׳ אותי – בעבור היות האדם ברשותו להצדיק והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אמר הכתוב כן והוא כלשון בני אדם:
מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמר את כל מצותי, "Who can assure that their hearts should remain theirs to fear Me and observe all My commandments!⁠" The reason there is some doubt about this is that God has granted us free will and although "everything is within the power of heaven,⁠" the exception is the ability of man, the creature, to choose his path in life.
מי יתן – אחר שהוא ית׳ ברצון חכמתו הפשיט תקפו מעלינו בזה, רצוני שנתן ל⁠{נ}⁠ו הבחירה, אין פלא באמרו מי יתן וגו׳, ואם יש מאמרים רבים במקרא מורים על היות זה בידי שמים, אין בזה סתירה, כי עם היות הבחירה לנו אם לטוב אם לרע, הנה יתאמת עם זה שהשם הוא הפועל הראשון לכל מצדדים מתחלפים, ולכן יצדק אמרו: ידעתי י״י כי לא לאדם דרכו (ירמיהו י׳:כ״ג), וכן נאמר: למה תתענו י״י מדרכיך (ישעיהו ס״ג:י״ז), כי הסבות שימצאו המונעות הבחירה הטובה הנה השם הוא הממציא הראשון להם ואין חולק בזה, וכל אלו הסודות העמוקות ראמות לאויל ודעת לנבון נקל (משלי י״ד:ו׳).
והנה ספר שיישר בעיני י״י מה שאמרו למשה מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי. ולמדנו מזה שהדברים המיוחסים אל הבחירה אין השם יתעלה מכריח אחד מחלקי האפשר על דרך החיוב שאם היה הענין כן לא היה אומר השם יתעלה מי יתן והיה לבבם זה להם שכבר היה זה ביד השם יתעלה לפי זאת ההנחה, רוצה לומר: לחייב שתהיה בחירתם תמיד אל ההמשך בדרכי התורה ואף על פי שמצאנו שהשם יתעלה יטה הבחירה בעת מה למי שירצה כמו שמצינו בהקשותו לב פרעה וסיחון ומה שידמה לזה הנה זה הוא על דרך המופת ומה שזה דרכו לא יהיה תמיד כמו שביארנו בששי מספר מלחמות י״י.
ולשמור את כל מצותי כל הימים – למדנו מזה שאלו המצות בכללם רצה השם יתעלה שיעמדו כל הימים כי עליהם אמר זה המאמר ולזה הוא מבואר שלא ימיר השם יתעלה את התורה ולא מצוה ממצותיה.
ולבניהם לעולם – רוצה לומר: כל הימים וזה מבואר מהפסוק בעצמו.
התועלת התשיעי הוא בדעות והוא להודיע כי השם יתעלה לא יגזור בענינים הבחיריים דבר על דרך החיוב אבל יניחהו אפשרים אלא אם היה זה על דרך המופת וזה יהיה בפרט מה ובעת מה לא תמיד וכבר למדנו זה ממה שאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כמו שביארנו בביאור דברי זאת הפרשה.
מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו׳ – ירצה כי לפי שממאמרם קרב אתה ושמע וגו׳ או דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות יש חשש שמא לחולשת רצונם לשמוע דבר מפי השכינה אמרו זה וכמו שדרשו רבותינו ז״ל ואת תדבר אלינו התשתם את כחי כנקבה ורפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה (עיין רש״י) וכי לא יפה היה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני הנה שנתירא שאינו סימן יפה אליהם וכמו שאמר אדם מתירא מחבירו מניחו והולך לו (ספרי פ׳ ואתחנן) לזה אמר שהודיעו האל יתברך כי לא כאשר חשב לעת ההיא אבל שהיה מאמר זה בתכלית השלמות 1ליראה אותו מצד שהוא [ח] ולשמור מצותיו לא מחמת יראת העונש כי אם מאהבה אשר מהיות על זה האופן תמשך ההתמדה בעבורה בלי ספק ושכבר נאותה שיהיה להם זה השלימות לעולם מעצמם כמו שיתחייב מטבע הבחירה ואולם הכתובים הללו עם הענינים הנלוים אליהם ביארנום על נכון בפרשת עמלק שער מ״ב יבוקש כל אחד מאלו הענינים במקומו.
1. ליראה אותו מצד שהוא וכו׳ ר״ל ליראה את הי״ת בעבור שיעלו על מחשבתם תמיד מה שהוא בגדלו רוממותו וקדושתו וייראו ממנו עי״ז גם יראת הרוממות, לא לבד יראת העונש, וזש״א אח״כ ״ולשמור את כל מצותי כל הימים״ כי רק יראת הרוממות קיימת תמיד בלב בעליה, כי בכל יום ויום. הלוא ירבה ויוסיף תמיד להשיג ולדעת את גודל יקרת ומעלת הי״ת יותר, וישתדל עי״ז תמיד גם יותר ויותרו לעשות חפצו ורצונו ית׳, אבל יראת העונש תוחלש לפעמים באדם ע״י שינוי מעמדו וגורלו בבחינת אשרו הזמני והמדיני, וע״כ תמוט ג״כ על נקלה צדקתו וישרו הבנוים רק על אדני היראה הזאת כמו שהארכנו כבר למעלה בזה (שמות דף מ״ז.):
ומי יתן והיה לבבם זה להם לירא׳ ולשמור את כל מצותי כל הימים כדי שייטב להם ולבניהם לעולם כמו שהוא היום הזה. כי באמת לבם שלם לירא׳ ולשמור המצות.
ולפי שנראה דבר זר שנראה שדברו רע בהתרחקם מהשם. לזה אמר מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים ליראה אותי. רמז בזה איך היו יראים מהשם מצד מעלתו. ולזה היו מתרחקים ממנו בחשבם שלא היו ראויים להשיג השגה כזו כאומרם ומי כל בשר. עד שבזה השיגו מעלת היראה העליונה. לפי שיש שני מיני יראה. האחד שיש אנשים יריאים את השם מצד יראת העונש. והשני שיראים את השם מצד מעלתו ורוממותו. וזהו ראשית חכמה יראת ה׳. ולא יראת העונש. וכן עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. ולא ירא הבן. וזאת היא היראה השלימה שהיא למעלה מעובד מאהבה. ולמעט האהבה נכנסת בזאת היראה. וזה שאמרו במסכת סוטה בסוף פרק כשם שהמים בודקים תניא ר׳ אומר נאמר ירא אלהים באיוב ונאמר ירא אלהים באברהם. מה ירא אלהים של אברהם הוא מאהבה. אף ירא אלהים הנאמר באיוב הוא מאהבה. ואברהם גופיה מנא לן דכתיב זרע אברהם אוהבי ע״כ. נראה מכאן שזאת היראה היא מאהבה. ועל זאת היראה אמר בכאן מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים.
ליראה אותי ולשמור וגו׳ – טעם שלא סמך לכלול השמירה בכלל מאמר ליראה, אולי כי לפי שמצד היראה יצא פרט א׳ רע שזה היה סיבה שעשו ישראל את העגל כשראו כי בושש משה נפל עליהם אימתה ופחד כיון שאין משה שיהיה שליח לדבר עמהם ישוב ה׳ לדבר עמהם כבראשונה, לזה מהרו לעשות העגל לחושבם שיהיה לאמצעי וידבר אליהם את דברי ה׳, ותמצא שאמרו ז״ל (תנחומא פ׳ תשא) שהעגל היה מדבר ממש וטעו בו לאמצעי, לזה דקדק ה׳ במאמרו ואמר ליראה אותי ולשמור מצותי שתהיה היראה להם גם כן לשמור ולא ישגו בהם מצד היראה.
למען ייטב וגו׳ – פירוש כי אומרו מי יתן וגו׳ לא לצד המועיל לאומרו אלא לאהבת הטוב להנאמר עליו.
ליראה אותי ולשמר את כל מצותי, "to revere Me and to observe all My commandments.⁠" What is the reason that revering God does not include keeping His commandments so that the Torah had to mention it separately? Perhaps the reason is that fear of God resulted in a negative phenomenon when it became the cause that led to the making of the golden calf. When the people were afraid that Moses would not return, they were afraid that they no longer had an intermediary to whom God could speak to on their behalf. They feared that as a result God would speak to them directly as He had done during the first two of the Ten Commandments. At that time they had feared for their lives and begged for an intermediary. To forestall such a situation they hastened to make the golden calf as a substitute for the missing intermediary Moses. Tanchuma on Parshat Ki Tissa has told us that the calf actually spoke, thus lending credence to the belief that it was an intermediary. This is why God was specific, saying to revere Me as well as to observe My commandments. Henceforth reverence for God must lead only to observance of the commandments.
למען ייטב להם, "in order that He will be good to them, etc.⁠" This means that the words: "who would give" were not said in order to describe the usefulness of such an attitude by the Israelites for God, but in order for the Israelites to reap the benefits of God's love which is the result of listening to His prophet.
מי יתן – בעבור היות הבחירה חפשית ביד האדם להצדיק ולהרשיע, והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אמר הכתוב בלשון הזה מי יתן, והוא כלשון בני אדם:
לבבם זה – דעתם זאת:
ליראה אתי – כי מתוך יראת רוממותי וגדלי דברו כזאת:
למען ייטב להם – לא למעני כי אם תצדק מה תפעול לי, אבל למען ייטב להם. והנה אל תתמה שלא מצינו זה המאמר מאת השם למעלה בפרשת יתרו, כי כן דרך המקרא, יסתום במקום אחד ויפרש במקום אחר:
מי יתן – אין פי׳ כמו מי יתן והיה כל עם ה׳ נביאים, כי אין זה נאות רק לבן אדם המבקש השפעת הנתינה ממי שיש לו יכולת ליתן, אבל הוא ית׳ אשר לו לבדו היכולת להשפיע איך יאמר מי יתן. לכן נ״ל כי מלת יתן הוא מלשון איתן מושבך על הכח והגבורה, שעיקר שרשו שתי אותיות תן, ומזה שם מתנים על חלק העליון של הירך (אָבערהיפטע) שהוא מקום הכח והגבורה, ומזה אשר תנה הודך על השמים (תהלים ח׳) כלומר עוז תפארתך נראה בשמים (כענין ועזו בשחקים, ברקיע עוזו) תנה לשון עוז, ועומד נגד מלת אדיר דברישא דקרא, מה אדיר שמך (ולמפרשים דשם צ״ל תנה תמורת נתת), ובמכדרשב״י (זהר פקודי ר״מ) ויתן את אדניו, ויתן בתקיפו. וטעם מי יתן, הלואי שישארו תמיד בכח וגבורה הלזו (ווענן זיא דאך קראֶפטיג בלייבען) ללחום מלחמת ה׳, בל יפלו ברשת אשר יצר הרע פורש לרגלם, ויתחזקו להיות כל ימיהם יראת ה׳ על פניהם. ולא אמר יתנו בלשון רבים, כמ״ש אח״ז לבבם ולא לבביהם. וקצת דמיון לזה לשון המשנה (משנה מכשירין ו׳:ב׳) שימתינו שפירשו הרמב״ם לשון המתנה שיעמוד זמן ארוך ולא יפסד.
מי יתן והיה לבבם זה להם – ששם לבב הנזכר בכתבי הקדש מציין כח הממשלה אשר בנפש לעשות כחפצו (כמ״ש בפי׳ ספר משלי), ועתה שנעשו כמלאכי השרת אין הלבב שלהם באשר אין להם בחירה, ועתה יהיה הלב להם, ר״ל שיהיה מיוחס להם כי יהיו חפשים לעשות כפי בחירת לבבם, וידוע שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, כי על יראת שמים ניתן הבחירה ביד האדם, אבל כאשר נעשו כמלאכי השרת במעמד הר סיני היה גם יראת שמים בידי הקב״ה כי היו מוכרחים ע״ז ולא שייך שיאמר ה׳ מי יתן והיה, אחר שהוא בידו, רק עתה שיהיה לבבם ברשותם ויראת שמים תהיה ברשותם לא ביד ה׳ מי יתן שלבבם זה אשר הוא להם ר״ל שהוא ברשותם, מי יתן שיהיו כן ליראה אותי ולשמור מצותי כל הימים על ידי טוב בחירתם, ובזה ייטב להם ולבניהם לעולם, משא״כ תחלה כשלא היה להם יצה״ר ובחירה לא יצויר שייטב להם היינו שיתן להם שכר, וכל חפץ הקב״ה בבריאת עולמו היה כדי שיוכל להיטיב לבריותיו:
והיה לבבם זה להם אמר הקב״ה ידוע לי שלא מחמת פריקת עול אמרו כזה אלא דעתם באמת ליראה אותי וגו׳ והלואי שיהיה כן לעולם למען ייטב וגו׳1.
1. ושיעור הכתוב ע״פ רבינו: ״מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים״, ואיזה לב היה להם עתה שהקב״ה אומר ״מי יתן״ – ״ליראה אותי וגו׳⁠ ⁠⁠״, הקב״ה העיד שזו היתה דרגתם.
מי יתן – ביטוי לתקוה יכול להיאמר גם מפי ה׳, כי הוא מסר את הבחירה בידי האדם.
כל הימים – מוטב לקשור מלים אלה עם המלים ״והיה לבבם זה להם״. הנחה מוקדמת היא, שבעקבות המחשבה הרצויה יבוא גם המעשה הרצוי.
למען ייטב להם – אין נותנים לה׳ כלום כשממלאים רצונו. מטרת המצוות היא רק לזכות את האדם.
מי יתן וגו׳ – א״ר יהושע בן לוי, לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו׳.⁠1 (ע״ז ד׳:)
מי יתן וגו׳ – ת״ר, מי יתן והיה לבבם זה כל הימים, אמר להם משה לישראל, כפויי טובה בני כפויי טובה אתם, בשעה שאמר לכם הקב״ה מי יתן והיה לבבם זה כל הימים היה לבם לומר תן אתה.⁠2 (שם ה׳.)
1. פירש״י שאם יאמר החוטא לא אשוב מפני שלא יקבלוני אמור לו צא ולמד ממעשה העגל, שאע״פ שכפרו בעיקר בכ״ז נתקבלו בתשובה, עכ״ל. ור׳ יוחנן מביא דרשה זו בלשון אחר, לא היו ישראל ראויין לאותה מעשה אלא כדי להורות שאם חטאו צבור אומרים להם לכו אצל צבור, כלומר למדו מחטא הצבור במעשה העגל אחרי כי תכלית חטאם היתה להורות תשובה לחוטאים, וצ״ל דהענין הוא דלא שהקב״ה בעצמו כביכול הכשילם אלא נתן רשות לשטן להסיתם למען נסותם ולא עמדו בנסיון.
2. פירש״י כפויי טובה אינן מכירין להחזיק טובה לבעלים, עכ״ל. ובתוס׳ פירשו אינם רוצים להחזיק טובה, ופשטות הענין מורה כפי׳ התוס׳. דלפי׳ רש״י קשה דאחרי שהיה חסר להם הרגש ההכרה א״כ מאי שייך כפויי טובה, שפי׳ הלשון הוא מענין כסוי כמו כופה עליו כלי, וכשאין מכירים ומרגישים מאי כסוי שייך, וגם לא יתכן לומר שלא הכירו ישראל בטובת יראת ואהבת ה׳, והלא הם שהקדימו נעשה לנשמע, וגם מהראיות שהביאו בגמרא שהם כפויי טובה בני כפויי טובה מבואר ג״כ ככי׳ התוס׳ שבאמת מכירים בהטובה רק אינם רוצים להחזיק ולהודות כמו שמביא שהם בני כפויי טובה מאדה״ר שאמר האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ, ובודאי לא שייך שלא הכיר אדה״ר בטובתו זו, שהרי מפורש אמרו שלא נתקרה דעתו עד שנבראה חוה (יבמות ס״ג.), וכ״מ ממאמרו עצם מעצמי, אלא שלא רצה להודות, וכן מהראיה שהביאו בגמרא שהם כפויי טובה ממ״ש ונפשנו קצה בלחם הקלוקל וכו׳, ובודאי היו מכירים ומרגישים בטובת המן שבא להם בנחת ובנקל והיו טועמין ממנו כל המיני מאכלים כמבואר לפנינו בפ׳ חקת, אלא שלא רצו להודות.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המוראור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144