פנים בפנים – כלומר בלא אמצעי, והטעם כאשר ישמיע המשמיע את קולו לאחר ופניו אל פניו ואם לא יראנו (הראב״ע), וכ״כ במורה (בל״ז מראשון) פנים בפנים מציאות במציאות מבלתי אמצעי, כמו שביאר במקום אחר קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול. לכן ת״א ממלל עם ממלל, כדי להרחיק ההגשמה, ולדעתי א״צ להוציא לשון המקרא מפשטי׳, כי מלת פנים ענינו תוך ופנימי, כמו כל כבודה בת מלך פנימה, וכמו לחם הפנים שתיב״ע לחם גואה, והטעם שדבר ה׳ עמכם בהר עומק סתרי פנימיות התורה, להבינכם טעמי מצותיה עד תכליתם, וכמ״ש במכדרשב״י (זהר בהעלותך קנ״ב) חכימין עבדי דמלכא אלהא, אינון דקיימו בטורא דסיני, אסתכלו בנשמתא דאורייתא, וכ״א במס׳ סופרים פנים בפנים פנים תרין בפנים תרין הא ארבעה אפין, פנים למקרא פנים למשנה פנים לתלמוד פנים לאגדה, ע״ש, כלשון המורגל בדברי רבותינו מ״ט פנים לתורה, וכלשון חייב להראות לו פנים (עירובין נ״ד) שענינו טעם הדבר והמיישב הלמודים, ותרגום פנים בפנים (דיא אינהאלטרייכסטען בעגריפפע).

דבר ה׳ עמכם – ברוב המקומות מחובר לדבור מלת אל, דבר אלינו בחורב, דבר ה׳ אל כל קהלתכם, ופעמים מחובר לדבור מלת עם ואת, בבואו לדבר אתו (ס״פ כי תשא) וכן מדבר עם יעקב, דבר אתנו קשות, עודנו מדבר עמם. וע״ד הפשט נראה שאין הבדל ביניהם, כי מצאנו מלת את שהוראתו כמו אל (כבש״ב ט״ו כ״ג) ע״פ דרך את המדבר, כמו אל המדבר, יאר פניו אתנו (תהלים ס״ז) במקום אלינו, כמ״ש יאר ה׳ פניו אליך, וכן לעשות עמכם רעה (ויצא ל״א) במקום לעשות לכם, אמנם כשנדייק יש לדבור המחובר במלת את או עם, הוראה מובדלת מהתחברו במלת אל ולמ״ד. שהדבור באל ולמ״ד, נשאר הדבור תמיד אצל צד אחד מן המדברים, שהמדבר יציע דבריו לפני השומע בלתי מחייב אל התשובה, אמנם כשדבור מחובר בעם או באת, ירמוז על מין דבור שהיו שנים מחליפים הדבור זה לזה פעם זה ופעם זה מדבר כעין המצוי במדברים שאין הדבור נשאר תמיד ע״צ אחד מן המדברים אבל מחליף ונעתק מאיש לרעהו, אחד שואל ואחד משיב (וואָרטוועקסעל) והוא המכוון במלות אתו ועמו המורים תמיד על השוואת הנושאים שהם נשואים בענין אחד, אלא שהוא מייחס תמיד הדבור אל זה שהיה דבורו ראשון או סבה ראשונה בדבור, כמ״ש עודנו מדבר עמם (בראשית כ״ט) הנה היו הרועים ג״כ מדברים כמו שנזכר שם אלא שתלה הדבור ביעקב במה שהיה ראש המדברים ופתח בדבור תחלה, והפך זה כשיאמר וידבר לו וידבר אליו, ירצה בו אמנם דבור פרטיי נבדל מן הדבור המצוי והיינו דבור הנשאר אצל צד אחד מן המדברים שהתכוון לשפוך דבריו לפני המקבל ולהגיד לו דבר בלתי מחייב אל התשובה. והנה כשהשמיע הקב״ה עשרת הדברים לאזני בנ״י לא היה הדבור נשאר תמיד ע״צ המשמיע ית׳ לבד, אבל היה מחליף ונעתק אל בנ״י ג״כ, כמ״ש במכילתא (יתרו פ״ד) לאמר שהיו אומרים על הן הן ועל לאו לאו, ובמדרש חזית (ע״פ ישקני) אמרו דרך מליצה הדבור היה מחזיר על כל א׳ וא׳ מישראל ואומר לו מקבל אתה עליך את הדבור הזה כך וכך דינין יש בו כך וכך עונשין יש בו כך וכך גזרות יש בו כך וכך מצות יש בו כך וכך קלין וחמורין יש בו כך וכך מתן שכר יש בו, והיה אומר ישראל הן, וחוזר ואומר לו מקבל אתה אלהותו של הקב״ה והוא אומר לו הן והן וכו׳ ולסבה זו שבשעת מ״ת היה הדבור מחליף ממשמיע לשומע, ומשומע למשמיע, לכן הוזכר בדברי מ״ת מלת עם ואת. ואפשר לכלול עוד בהוראת דבור במלת את ועם, להורות על הסכמת דעת השומע אל דברי המשמיע, והוא כשהענין בעצמו אינו מסכים כ״כ אל דעת השומע, וחומר הדבר בעצמותו היה מכריח את השומע יותר אל שלילת קבלת הדברים, לולי שהיה המשמיע ממליץ לו את הענין וממתיקו לו בטענות ראויות ישרות ונכונות עד שיכניס בלב השומע תשוקה וחפץ לקבלת הדבר מרצון נפשו, ולהיות שבהסכמת דעת השומע אל משמיעו הצטרפה דעות שניהם יחד להיות אחודים בענין הדבור, לכן התחבר אל הדבור מלת את או עם, שהוא מלה אשר יורה על ההצטרפות (מיט), והנה התורה הקדושה אף שהיא מדברת בענינים תחתונים רומזת היא בהם ענינים פנימיים ופנימים לפנימים גבוה מעל גבוה לאין תכלית, כי אורייתא כולה איהי סתום וגליה, גלויה היא לפי פשוטו של מקרא שהוא כתוב מפורש ומבואר בה, וסתומה היא מצד דרך הנסתר שבה שאינו מבואר בה באר היטב, אבל נסתר ונטמן ענינים גבוהים ברמז דברים, אמנם במעמד הקדוש בעת קבלת התוה״ק אשר אז אתבסם עלמא עד שאמרו חז״ל ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, וזכו ישראל להשיג עומק פנימיות נשמתא דאוריית׳ וכל אחד מהם היה מסתכל בסתרי עומק פנימיותי׳, כמ״ש במכדרשב״י (זהר בהעלותך קנ״ב) אינון דקיימו בטורא דסיני אסתכלו בנשמתא, דאיהו עיקרא דכלא אוריית׳ ממש. ואחרי שהתאחדה דעת מקבלי התורה עם דעת העליון ית׳ המשמיע הדברות להשיג עומק הדברות, וקבלום עליהם בכל לבבם ובכל נפשם, לכן התחבר בו לדבור מלת עם, אשר יורה על ההצטרפות והתאחדות. וראיתי במ״ר (כי תשא פ׳ מ״א) ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו ארשב״ל מה לדבר אתו משל לתלמיד שלמדו רבו תורה עד שלא למדו היה הרב אומר והוא עונה אחריו משלמד אותו אומר לו רבו בוא ונאמר אני ואתה כך כשעלה משה לשמים התחיל לומר אחר בוראו התורה משלמדה אמר בא ונאמרה אני ואתה, הרי לדבר אתו.