Devarim 5 – דברים ה‏ – Mikraot Gedolot

להשבית עבדך ואמתך ובהמתך כמוך – בה״ג מניין המצוות מצוות עשה ק״ל, יראים רכ״ו

שלא לעשות מלאכה בשבת – יראים רע״ד, רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה ש״כ. מפסוקים אחרים – בה״ג מניין המצוות מצוות לא תעשה ט״ו, סמ״ג מצוות לא תעשה ס״ה, סמ״ק רפ״א, ספר החינוך ל״ב

ויום השביעי שבת לה׳ אלהיך למה נאמר לומר לך מה הקב״ה הקדים מה שהיה עתיד לעשות בשבת ועשאו מערב שבת אף אתה הקדים מה שאתה עתיד לעשות בשבת ועשהו מערב שבת:

לא תעשה כל מלאכה גדולה היא השבת שאסר בה את המלאכה שהיא חביבה לפניו שהרי ברא את עולמו במאמר לא ביגיעה ולא בעמל וקרא את בריאת העולם מלאכה שנ׳ (בראשית ב׳ ב׳) ויכל אלה׳ ביום השביעי מלאכתו כי בו שבת מכל מלאכתו:

חביבה היא המלאכה שהרי כל הבריות שברא הקב״ה בעולמו לא מסר להן מלאכה אלא לבני האדם בלבד:

וכן היה ר׳ מאיר אומר ראית מימיך ארי סבל צבי קייץ שועל כורם או אחד מן החיות עושה מלאכה הרי אינן עושין מלאכה והרי הן מתפרנסין בלא מלאכה ובני אדם אינן מתפרנסין אלא מן המלאכה לא מפני שהן קלים מן החיות אלא שהמלאכה חביבה:

חביבה היא המלאכה שהאדם הזה התקין לו הקב״ה כל צרכיו עד שלא נבראת חוה ואחר כך זיוגה לו:

חביבה היא המלאכה שכל הנביאים נתעסקו בה ביעקב אבינו הוא אומר (בראשית ל׳ ל״א) אשובה ארעה צאנך אשמור במשה הוא אומר (שמות ג׳ א׳) ומשה היה רעה:

בדוד הוא אומר (תהלים ע״ח ע׳) ויקחהו ממכלאות צאן בעמוס הוא אומר (עמוס ז׳ י״ד) כי בוקר אנכי ובולס שקמים:

ויקחני ה׳ מאחרי הצאן (שם ט״ו):

חביבה היא המלאכה שלא שרת רוח הקדש על אלישע בן שפט אלא מתוך המלאכה שנ׳ (מלכים א י״ט י״ט) וילך וימצא את אלישע בן שפט והוא חורש ומה אליהו אומר לו לך שוב כי מה עשיתי לך (שם כ׳) שלא לבטלך גדולה היא המלאכה שכל המצות ומעשים טובים אינן אלא מלאכה חוץ מהגיון תורה ותפלה:

גדולה היא השבת שביטלה את המלאכה שיש בה כל המדות הטובות הללו:

אתה ובנך ובתך אלו הקטנים:

ועבדך ואמתך אלו עבד ואמה התושבים:

ושורך וחמורך ר׳ יוסי אומר משום ר׳ ישמעאל נאמר כאן שורך וחמורך ונאמר להלן לענין נזקים (ע׳ שמות כ״א ל״ג) שור וחמור מה שור וחמור האמור לענין נזקים עשה שאר בהמה וחיה ועוף כיוצא בשור וחמור אף שור וחמור האמורין כאן לענין שבת עשה שאר בהמה חיה ועוף כיוצא בשור וחמור:

וכל בהמתך למה אני צריך אם ללמדך שלא יעשה בה מלאכה הלא כבר נאמר לא תעשה כל מלאכה ומה ת״ל וכל בהמתך שלא ישכיר אדם בהמתו לגוי יכול ירכין לה יתר ותאכל ויאחז לה עשבים ותאכל ת״ל אתה [יכול יחזור אחריה שלא תהיה תולשת ועוקרת ת״ל אתה] מה אתה מדעת עצמך מלאכת עצמך אף היא מדעת עצמה מלאכת עצמה:

וגרך אשר בשעריך זה גר צדק:

למען ינוח עבדך ואמתך כמך אלו עבד ואמה כנענים שמלו וטבלו:

וְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שַׁבְּתָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תַעֲבֵיד כָּל עֲבִידָא אַתְּ וּבְרָךְ וּבְרַתָּךְ וְעַבְדָּךְ וְאַמְתָּךְ וְתוֹרָךְ וּחְמָרָךְ וְכָל בְּעִירָךְ וְגִיּוֹרָךְ דִּבְקִרְוָךְ בְּדִיל דִּינוּחַ עַבְדָּךְ וְאַמְתָּךְ כְּוָתָךְ.

but the seventh day is the Sabbath before the Lord your God: you shalt not perform any work, you, nor your son, nor your daughter, your servant, your handmaid, your ox, your ass, nor any of your cattle, nor your sojourner who is in your gates; that your servant and handmaid may rest as well as you.

וביומא שביעיה שבה^א ונייח קדם י״י אלהכון לא תעבדון על עבידה אתון ובניכון ובנתכון ועבדיכון ואמהת⁠[י]⁠כון^ב תוריכון וחמריכון וכל בעירכון ^גוגיורכון די בקירויכון מן בגלל די תניחון עבדך ואמהתך^ד כוותכון.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שבה״) גם נוסח חילופי: ״שובה״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואמהת⁠[י]⁠כון״) גם נוסח חילופי: ״{ואמ}⁠הותי׳⁠ ⁠⁠״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״וגיורכון די בקירויכון״) נוסח אחר: ״וגייורייה דאית בקורייכון״.

ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עבדך ואמהתך״) גם נוסח חילופי: ״עבדכון ואמהתכון״.

ויומא שביעאה שבי ונייח קדם י״י אלקכון לא תעבדון כל עיבידתא אתון ובניכון ובנתיכון ועבדיכון ואמהתכון ותוריכון וחמריכון וכל בעיריכון וגייוריכון די בקירוויכון מן בגלל די ינוחון עבדיכון ואמהתכון כוותכון.

but the seventh day (shall be for) rest and quiet before the Lord your God; ye shall do no work, neither you, nor your sons, nor your daughters, nor your servants, nor your handmaids, nor your oxen, your asses, nor any of your cattle, nor your sojourners who are among you; that your servants and handmaids may have repose as well as you.

וַאליַוְםַ אַלסַּאבִּעִ סַבּתֹּ לִלָּהִ רַבִּךַּ לַא תַּעמַל שַׁיְאַ מִןַ אלצַּנַאאִעִ אַנתַּ וַאבּנֻךַּ וַאבּנַתֻךַּ וַעַבּדֻךַּ וַאַמַתֻךַּ וַתַּ׳וְרֻךַּ וַחִמַארֻךַּ וַסַאאִרֻ בַּהִימִךַּ וַצַ׳יְפֻךַּ אַלַּדִ׳י פִי מַחַלִךַּ לִכַּיְ יַסתַּרִיחַ עַבּדֻךַּ וַאַמַתֻךַּ מִת׳לֻךַּ

והיום השביעי, שבת אל ה׳ אלהיך, לא תפעל דבר מן המלאכות אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך ושאר בהמותך, ואורחך אשר במקומך, בכדי שינוח עבדך ואמתך כמוך.

והוסיף לאמר כאן: ושורך וחמורך – לבאר שיאסור גם בעובדי האדמה שהם חיי האדם, וכענין שאמר: בחריש ובקציר תשבות (שמות ל״ד:כ״א). ואמר כאן: למען ינוח^א עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית וגו׳ לבאר כי הוא יצוה במנוחת העבד כמוך, בעבור שהיית עבד והניח השם לך, וגם אתה תניח לעבדך. והנה טעמו: למען כשינוח עבדך ואמתך כמוך, תזכור כי עבד היית וגו׳.

א. כן בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2 נוסף כאן: ״שורך וחמורך״.

He added here [in the commandment on the Sabbath] stating nor thine ox, nor thine ass¹ to explain that He prohibits working the earth [on the Sabbath] even though it involves the livelihood of man, similar to what He said, in plowing time and in harvest shalt thou rest.⁠² He stated here that thy manservant and thy maidservant may rest as well as thou; and thou shalt remember that thou wast a servant in the land of Egypt etc.,⁠³ in order to explain that He commanded concerning the resting of the servant as well as yourself, because, since you were a servant and G-d gave you rest, so you too are to give rest to your servant.⁠⁴ Thus the sense of the verses is as follows: "When your manservant and your maidservant will rest as well as you then you will remember that you were a servant etc.⁠"

1. (14).

2. Exodus 34:21.

3. Verses 14-15.

4. The primary concern of this law is thus not that the servant should have rest, but that we are to remember that we were servants and G-d made it possible for us to rest, and therefore we should give rest to our servants (Bachya). Thus we are prevented from becoming self-righteous as a result of "magnanimously" granting a day of rest to our servants. On the contrary, kindness to servants should be utilized as a reminder to us of our former humble position and of G-d's kindness to us which we are to emulate to others.

למען ינוח עבדך ואמתך כמוך – נתן טעם למה שצוה לא תעשה כל מלאכה ע״י עבדיך, כדי שינוח העבד והאמה כמוך, לא שתנתן מצות השבת כדי שינוח העבד והאמה.

למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, "so that your male servant as well as our female servant may enjoy rest just like you.⁠" The Torah here gave a reason for the work-prohibition on the Sabbath by your servants, i.e. that the Sabbath was not legislated to give the slaves a rest, but the rest enjoyed by the slaves is merely a by-product of their owners' rest. In other words, seeing that God has had pity on you and instead of your having to serve Him for 7 days a week (the curse of earning one's livelihood in the sweat of our brow) we in turn should display the same kind of consideration for our own servants and not assign them tasks on the days when we rest.

למעו ינוח עבדך ואמתך כמוך, from the positioning of the commandment that your beasts of burden have to refrain from performing work for you on the Sabbath, before mentioning your children and servants observing such Sabbath rest, it is clear that the reasons animals owned by you must rest o the Sabbath is for the sake of the men working them, not because animals per se are subject to the spiritual concepts governing the Sabbath and its laws. The need for one’s slaves to observe the Sabbath rest is, of course, part of the reminder that when you were slaves you did not enjoy such a day of rest. Hence, do not treat your slave in the hateful you were treated when you were in his shoes.

וְעַבְדְךָ⁠־: במקף. [וְעַבְדְּךָ⁠־].

למען ינוח עבדך – הוא נתינת הטעם למה שצוה לא תעשה כל מלאכה ע״י עבדך כדי שינוח העבד והאמה כמוך, לא שתנתן מצות שבת כדי שינוח העבד והאמה (רב״ח); תבלין לדברים אלה, כי המנוחה ביום השבת הוא טפל, והעיקר אצלו השביתה, והמנוחה ממילא נמשכת אחריה, אבל בעבד ואמה המנוחה היא העיקרית אצלם דלא שייכה בהם שביתה כלל, כי השביתה היא העיון והחקירה (כמ״ש ביתרו) וע״ש זה נקרא שבת לה״א (בעזיננונגסטאג פיר גאֶטטליכע געגענשטאנדע, רעליגיאנס- טאג) להשכיל ולהשתעשע בה׳ ובתורתו, וזהו העיקר לישראלי ביום השבת, והמנוחה מעשיית המלאכה היא טפלה אצלו, דבקיום השביתה ממילא המנוחה אתי׳, אבל העבד והאמה איך ישימו עיונם וחקירותם בעניני אלקיים אם דרכי ה׳ לא ידעו אם תורת ה׳ לא יחפצו ואינם מחוייבים בה, א״כ שביתה לא שייכה בהו, אבל מנוחה היא דמשכחת אצלם שינוח הגוף מעשיית מלאכה וינוח לבבם במה שאין מורא רבם עליהם ביום הזה לעשות להם מלאכתם ובזה הם שקטים ונחים.

למען ינוח עבדך ואמתך כמוך¹ דוקא הני תרתי. ד״בנך ובתך״ דע״כ מיירי בקטנים כמש״כ הרמב״ן בפ׳ יתרו² וא״כ אין איסור אלא בדעבדי אדעתא דאבוהון³ אבל לצורך עצמם הקטן תולש ואוכל ואין האב מוזהר. וכן בהמה, ידוע בשבת (קכב,א) דמעמיד אדם בהמתו ע״ג עשבים⁴ וה״ה גר תושב⁵ עושה לעצמו⁶ וא״כ אין מנוחתם כמוך⁷. אבל עבד ואמה מוזהרים כישראל⁸. ועדיין ק׳ פשיטא שהרי מחויבים במצות כאשה⁹. והרמב״ם הל׳ שבת (כ״ד י״ב) פי׳ למען ינוח וגו׳ שלא¹⁰ יהיו עמוסים בעבודת משא וכדומה¹¹. וא״כ חידוש דין הוא אפילו בישראל עצמו אלא משום דזה מצוי בעבד ואמה. וגם לזה הפירוש אינו אלא בעבד ואמה¹². דאלו בהמה אין איסור כי אם במלאכה גמורה ואינה נחה כמוך¹³.

1. ולא הוזכרו כאן בסיפא ״בנך ובתך ובהמתך״ שהוזכרו בתחילת הפסוק, אלא רק ״עבדך ואמתך״, מדוע? וגם מה התחדש בסיפא ״למען ינוח... כמוך״. עיין ברמב״ן ובספורנו.

2. כך מפורש שם ברש״י בעקבות חז״ל: או אינו אלא גדולים, אמרת, הרי כבר מוזהרים הם...

3. המשך רש״י שם: אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים. אך רבינו מוסיף שהכוונה שעושים לדעת ולרצון אביהם, ולא כשעושים לדעת עצמם. וכן הוא לשון הרמב״ן בפרשת יתרו: שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתנו וברצוננו. וז״ל הגמרא שבת (קכא,א) על המשנה שם ׳אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן׳: שמעת מינה קטן אוכל נבילות בית דין מצווין עליו להפרישו? אמר רבי יוחנן, בקטן העושה לדעת אביו. רש״י: בקטן שידע להבחין שהכיבוי הזה נוח לאביו ועושה בשבילו.

4. עשבים מחוברים, בשבת, והיא אוכלת כדרכה.

5. היינו – גוי היושב בא״י ומקפיד רק על איסור עבודה זרה (׳אוכל נבלות׳), הוא המוזכר בתורה ״וגרך אשר בשעריך״.

6. שבת (קכא,א) במשנה: נכרי שבא לכבות, אין אומרין לו (כבה) ואל תכבה (אין צריך למחות בידו, אלא יניחנו ויכבה – רש״י), מפני שאין שביתתו עליהן (דישראל אינו מוזהר על שביתתו של נכרי שאינו עבדו). ומסיקה הגמרא שאף אם עושה לדעתו ולנוחותו של ישראל אינו אסור (כמו בקטן שאסור), כי נכרי אדעתיה דנפשיה עביד.

7. כי לצורך עצמם מותר להם לעבוד. זהו חידוש רבינו במושג ״כמוך״ בפסוקנו.

8. שהרי הם מחוייבים במצוות כאשה לכל דבר, וא״כ שביתת שבת עליהם באופן מוחלט גם אם רוצים לעשות לצורך עצמם. ועיין ברמב״ן פרשת יתרו שהסביר את ה״כמוך״ בכיוון מעט שונה – שהתורה מדגישה שהם חייבים בכל דיני והלכות השבת בדיוק כמו ישראל ללא כל הפרש, אף שהם כנענים – עבד כנעני, הואיל והם חייבים במצוות כאשה – חיובם הוא ממש, לכל דבר וענין.

9. אך יתכן לומר שפסוקנו הוא המקור למקובל אצל חז״ל שעבד כנעני חייב במצוות כאשה.

10. עם ישראל.

11. ז״ל הרמב״ם: אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול. ומפני מה נגעו באיסור זה... קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו, ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה... או להצניע אבנים, וכיוצא בהן, שהרי הוא בטל ויושב בביתו, ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת, ובטל הטעם שנאמר בתורה ״למען ינוח״, כלומר, פסוקנו הוא המקור היחיד (״כמוך״) המצביע על ענין של מנוחה בשבת ליהודי ולא רק ׳שביתה׳. אמנם בפרשת משפטים (שמות כג,יב) מוזכרת ׳מנוחה׳ – ״ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות, למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר. ועיין שם ברבינו היטב.

12. שהבעלים לא יתן להם מנוחה בשבת.

13. שהרי אינה חייבת במצוות כמו עבד ואמה, כך שאין חיוב לתת לה ׳מנוחה׳ בשבת, שהרי היא אוכלת כדרכה ואין מוטל על בעליה לדאוג לה לאוכל מוכן לפני השבת וכדו׳.

ושורך וחמורך – פירוש ההוספה הזאת לדעת הרמב״ן היא, שאפילו עובדי האדמה חייבים לשבות ממלאכתם בשבת, אף על פי שמלאכתם היא חיונית. על כן מתאימה ביותר הוספה זאת כאן לפני כניסתם לארץ.

בהמתך – כתוב גם בשמות, אבל כמובן שכאן היה צורך להוסיף ״וכל״.

למען ינוח עבדך ואמתך כמוך – נראה שכוונת התיבות הללו להזהיר על אופן ודרך שמירת השבת, כמו ״למען וגו׳⁠ ⁠⁠״ שבשמות כ״ג:י״ב. כלומר, הזהר מאד בשמירת השבת, כדי שינוח גם עבדך כמוך; זאת אומרת, אל תזלזל במנוחת עבדך יותר מבמנוחתך אתה. יחד עם זאת, יש לומר, שביטוי זה, מכוון לקשר פסוק זה עם הבא אחריו, אף על פי שהפסוק הבא אינו מכוון לנמק את מנוחת העבדים גרידא, כדעתם של אחדים.

ושורך וחמרך וכל בהמתך – הא דבדברות הראשונות לא נאמר שור וחמור, נראה משום דנתן הטעם, כי השבת מורה על חדוש העולם, וכמו בעת הבריאה הנה כולן לצביונן לדעתן נבראו, וכל נברא הי׳ שמח בברייותו על צד השלמות, כן ביום השבת צריך לנוח כל בריה מאדם עד בהמה, אולם בכאן פירש הטעם, שזה מורה על יציאת מצרים ועל חירותם, והרבה השם לקבוע זכר יציאת מצרים, התקשרות השי״ת עם האומה הישראלית, כמו תפילין על ראש, ובציצית בבגד, ובשבת ויו״ט בזמן שיהא בכולם הוראה על קנין החירות ע״י ההשגחה, והוי אמינא, שבשור וחמור כבר בא בהם ההוראה ליציאת מצרים, זה בבכור שור ובכור חמור שנתקדשו בפטר רחם, אין צורך שישבתו בשבת לקבוע בהם זכר ליציאת מצרים, לכן אמר ושורך וחמרך. ודו״ק.

וכל בהמתך – רבויא הוא לרבות עופות (ב״ק נ״ג), דכתיב שמור כו׳ כאשר צוך ה׳ אלוהיך, והיכן איפקוד במרה, ואמרו שם דאהוצאה לא איפקוד עד מתן תורה יעו״ש בתוספות (שבת פ״ז), אם כן עופות לאו בני מלאכה נינהו, כדאמר (סנהדרין נ״ט), ודש באוזין זה לאו אורחי׳ רק בימות המלחמה דרך לשלוח איגרות ע״י יונים, ועל הוצאה לא איפקוד במרה, לכן אמר וחמורך דחמור למשא וכל בהמתך לרבות עופות, ודו״ק, אף דלא אפקוד במרה ע״ז, ומשום דלא נאמר דחמור ממעט שור כתב שורך כו׳.

למען ינוח וגו׳ – תניא, חורש אדם ומושך ומנהיג עם כל המינים ואינו חושש משום כלאים, דאמר קרא למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר.⁠¹ (ב״ק נ״ד:)

1. כונת הענין דלכאורה היה ען הדין לאסור השתתפות אדם עם בהמה במלאכה משום כלאים, וראיה שהרי בשבת הוקשו זל״ז, כמש״כ ועבדך ואמתך ושורך וחמורך, ובכמה פרטים ילפינן לכלאים משבת, כמבואר בסוגיא כאן, ועל זה אמר דמדחזר הכתוב לפרש ענין השביתה למען ינוח עבדך ואמתך [והוא הדין שורך וחמורך וכל בהמתך], מבואר דרק לענין הנחה הוקשו, כלומר מפני טעם המנוחה בשבת, ולא לענין איסור אחר. וע״ע לפנינו בפ׳ תצא בפ׳ לא תחרוש בשור ובחמור באה עוד דרשה בענין זה.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון