לא את אבותינו וגו׳ – הכל גלוי וידוע לפני האל, וא״כ בדעתו שדור ראשון לא יכנסו לארץ, נמצא שכרת ברית התורה שהרבה ממצותיה תלויות בארץ עמנו הנכנסים לרשתה (ומשה לא רצה להוציא עצמו מן הכלל), ולא עם אבותינו שמתו במדבר; וכל זה הקדמה לעשרת הדברות שהכין עצמו לומר לָעָם עִם איזה שִׁנּוּיִם לפי שִׁנּוּי מצבם ממצב אבותיהם; וחז״ל במליצתם הנעימה אמרו (בבלי ר״ה כ״ז.) ״שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע״ כי קושיא עצומה היא איך שִׁנָּה משה דברי ה׳ ממה שהגיד לעם בסיני, והרבה מן השומעים אותו עתה היו גם הם באותו מעמד בהיותם מעשרים שנה ולמטה וזוכרים דברי ה׳, מלבד שחקוקים הם על לוחות אבן, ואיך הואיל משה לשנותם? בשלמא השנוים האחרים הם בדקדוק הלשון, בתוספת ומגרעת וחילוף איזו אות או תיבה, שלפי הפשט הוא דבר שאינו מעלה ואינו מוריד, כי לא ישתנה באלה הענין ולא כיון משה לומר עשרת הדברות מלה במלה; אבל בצווי השבת באו לכאורה שנוים עצומים, וראש להם תיבת שמור במקום זכור, וגם העיקר והיסוד שבעבורו נצטוינו על השבת כאן הוא אַחֵר ממה שבדברות ראשונות, ששם הוא לזכור בריאת העולם, וכאן לזכור יציאת מצרים; ורז״ל התירו כל קושיא במאמרם הנ״ל, וכונתם שהחכמה העליונה סידרה דבריה באופן שיש במשמע הדברות הראשונות מה שנראה כנוסף עליהם או כמוחלף בשניות, וכן להפך, לפי שהוראת זכור את יום השבת היא כמאמרם ז״ל זכרהו על היין, מענין יום הזכרון, ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שמות כ״ג:י״ג), כלו׳ כבדהו מיתר הימים במנוחתך בו ממעשה ידך ובהזכירך אותו לשבח, אבל יש בתיבת זכור ג״כ אזהרה לבלתי שכוח אותו ולצפות לו; וכן הוראת שמור את יום השבת היא מלשון ליל שִׁמּוּרִים (פרשת בא), שמור את חדש האביב (פרשת ראה), כלו׳ היה ממתין ומצפה מתי יבוא יום השבת מחפצך לקיים בו מצות אלהיך במנוחתך בו, אבל יש ג״כ לתיבת שמור הוראה לכבדו מיתר הימים בהשתמר בו ממלאכה; ולדור ראשון שהיו מדוכאים תחת עבדות מצרים ולא הורגלו מקטנותם במחשבות נַעֲלות, היה צריך יותר להודיע שחייבים הם לכבד את יום השבת מבלי שישאל מהם שיצפו לקיים בו מצות ה׳, כי זה דבר נַעֲלָה שרק הישרים והתמימים שגבה לבם בדרכי ה׳ נוהגים בו, ומן הדור השני שנשארו מ׳ שנה סביבות משה וראו כמה פלאות ראוי לְשֳאָלו לא מדור ראשון, אבל גם בדור ראשון סגולת העם בעלי חכמה ושכל היו יכולים להבין מצווי האל בתיבת זכור גם הענין השני לצפות מתי יבוא לידם לקיים מצות ה׳, שזו כונת כל מצוה מן המצות, וזה כל התורה, וכל שכן בדור שני שיכלו להבין שני הענינים מתיבת שמור, וזה הוא דיבור שֶׁפֶּה של בשר ודם לא תוכל לדבר באופן שישמע בדיבורה שתים, והאוזן השומעת מטה לאחד משני הענינים הַמְכֻוָּנִים בדיבור, לאותו שהיא נוטה לו לפי המית נפשה באותו רגע; וזהו ענין על כן צוך ה׳ אלהיך לעשות את יום השבת, כלו׳ כמו שכבר היה לכם להבין מצווי האל בדיברות ראשונות; ותיבות למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הם טעם אחר לשמירת השבת ממה שבא בדיברות הראשונות, ששם נתן טעם למצוה זו מבריאת העולם, שהאל עשהו בששת ימים ונח בשביעי, לפי שאם היה אומר להם שישמרו השבת למען ינוחו גם עבדיהם ואמהותיהם עמם, היו אומרים ומי נתן לנו מנוחה בהיותנו אנחנו עבדים בארץ מצרים? הלא היינו עמלים כל שבעת ימי השבוע! ולמה נִתֵּן אנחנו מנוחה לעבדינו? על כן דבר עמהם כאב המשיב לבנו הקטן ששאלו על ענין איזו מצוה שאי אפשר לפרש לו טעמה מפני קוצר בינתו ״עשה כמו שאתה רואה אביך עושה ולא תטעה״ וזו ג״כ בודאי מגמת התורה בספרה בריאת העולם בששת ימים; ובעשרת דיברות ראשונות נשתמש ג״כ בתיבת וינח כביכול כְּיָגֵעַ ממלאכתו תחת השתמש בתיבת וישבת כמו בפרשת בראשית כדי להשפיל האל עד מחשבות הדור לשבר את אזנם ולומר להם ״נוחו אתם ועבדיכם כמו שנח ה׳⁠ ⁠⁠״ וזו היתה יראת שמים בדורות הראשונים להביט אל דרכי ה׳, וכאשר יעשה הוא כן יעשו גם חסידיו (עיין מה שכתבתי בפרשת וירא על פסוק ושמרו דרך ה׳); ועתה שהורגלו בחירות וסר לב האבן מקרבם, אמר להם הטעם היותר נכון לשמירת השבת שהוא לתת מנוחה לעבדיהם שהוא מעשה צדקה וחסד בזכרם מה סבלו הם במצרים שלא נתנו להם מנוחה אפילו יום אחד; ומתיבות ויוציאך ה׳ אלהיך משם וגו׳ יובן שהאל הבורא את העולם והמשגיח עליו רוצה שיעשו כן.

ויתר השנוים שבין דיברות ראשונות לשניות הם: בראשונות כתיב פסל וכל תמונה וכאן כל תמונה שלפי הפשט הענין שוה בהם וחסרה הו״ו כמו בפסוק ראובן שמעון לוי ויהודה (פרשת שמות) ובמקום אחר (פרשת וישלח) כתב ראובן ושמעון ולוי ויהודה, ופסל ותמונה הם שני דברים נפרדים וההפרש ביניהם הוא שהפסל צורה בולטת והתמונה יכולה להיות ג״כ מצוירת, ולהפך בראשונות כתב על שלשים וכאן ועל שלשים, ובצווי שבת שם ועבדך וכאן עבדך, שם ובהמתך וכאן ושורך וחמורך וכל בהמתך, תוספת ביאור בא על נכון כאן שכונתו להכמיר רחמיהם על בהמתם לתת להן מנוחה, כלו׳ השור והחמור היגעים כל השבוע ינוחו ויתר הבהמות עמהם; ותיבות כאשר צוך ה׳ אלהיך שהוסיף, במצות שבת ובמצות כיבוד אב ואם הוא מאמר מוסגר ודברי משה, כאומר הלא ידעתם כמה פעמים הזהרתי אתכם על אלה מפי האל; ותיבות ולמען ייטב לך שהוסיף במצות כיבוד אב ואם הם להורות שאריכות ימים שנאמרה כאן אינה ר״ל שכל איש ואיש יגיע עד זקנה ושיבה, אבל שהאומה תתקיים בפרי צדקה על האדמה (ואדבר עוד על זה בצווי שילוח הקן בפרשת תצא אי״ה) כי צדקת היחידים תועיל לאושר האומה כולה, שהיא כשלשלת העשויה מכמה טבעות שאם תנתק אחת מהן תחלק השלשלת לשנים ולא תועיל עוד לשימושה, וזה דבר דק ראוי לאומרו לדור שני ולא לדור ראשון שהיו משיבים ״אך השקט והצלחה תהיה לי! ומה לי ולאושר האומה!⁠״ לא כן אריכות ימים על האדמה, כי בגלותם ממנה כל אחד יסבול וידוכא; הו״וים של ולא תנאף וגו׳, לפי שהם דיבורים קטנים, והאל אמרם אחד אחד, ומשה קשרם יחד, ובדיבור תשיעי שם כתוב שקר וכאן שוא שמות נרדפים (כבר העירותי על זה בצווי לא תשא בפרשת יתרו), וגדרם לפ״ד ש׳שוא׳ במעשים ושקר בדברים (גם כי מצאנו להפך אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר, תהלים קמ״ד:ח׳, אין ללמוד מלשון השיר, והנרדפים לא ישמרו תמיד גדרם), ובאה אזהרה יתירה כאן שלא בלבד לא יעידו דבר שלא היה, רק גם בהעידם על דבר אמת יזהרו בלשונם פן בדבריהם ישגו ויוסיפו או יגרעו, כי כל זה יכול להזיק לרעיהם; עוד שם בא פעמים לשון חימוד וכאן פעם אחת לשון חימוד ופעם לשון תאוה, וחימוד (מגזירת חם) היא תאוה חמה ועזה, ושם הזהיר על החימוד בלבד וכתב בית רעך דרך כלל, ופירש דבריו בכתבו אח״כ אשת רעך ועבדו ואמתו וגו׳, וכאן על האשה כתב לשון חמוד כי יצר לב האדם רע ואין הקב״ה בא בטרוניא עם בריותיו, ועל יתר הדברים אסר אפילו התאוה והוסיף שדהו כי מוכנים היו ליכנס לארץ; והשמיט הו״ו בראש תיבת שורו אולי מפני הו״ו שבסוף תיבת אמתו, לפי שבימים הקדמונים היו כותבים התיבות מחוברות כולן זו לזו, ועל פי הסברא היו מפרידים אותן, ועל כן נמצאו בהן נפרדות או מחוברות שלפי הביאורים החדשים (רובם דברי שד״ל ז״ל) נראות להפך ממה שהן, כמו על תבליתם (ישעיהו י׳:כ״ה) במקום עַל תֵּבֵל יִתֹּם, ישר ממסוכה (מיכה ז׳:ד׳) יְשָׁרָם מְסוּכָה, ויחלטו הממנו (מלכים א כ׳:ל״ג) במקום ויחלטוה ממנו, ואחריתה שמחה תוגה (משלי י״ג:י״ד) במקום ואחרית השמחה; וכשתבאנה שתי האותיות הדומות אחת בסוף תיבה והשנית בראש תיבה הסמוכה לה, היו משמיטים אחת מהן (עיין במשתדל על פסוק קצתי בחיי סוף פ׳ תולדות); וכאן אולי מצאו ו״ו אחת משמשת לשתי התיבות, והניחו תיבת שורו בלא ו״ו כמו שנמצאת בדיברות הראשונות תיבת ועבדך בלא ו״ו החיבור.