Devarim 5 – דברים ה‏ – Mikraot Gedolot

איסור רציחה – בראשית ט׳:ו׳, שמות כ׳:י״ב, שמות כ״א:י״ב-י״ד, ויקרא כ״ד:י״ז, במדבר ל״ה:ט״ז-כ״א, במדבר ל״ה:ל׳-ל״ג, דברים י״ט:י״א-י״ג, דברים כ״ז:כ״ד

איסור ניאוף – שמות כ׳:י״ב, ויקרא י״ח:כ׳, ויקרא כ׳:י׳

איסורי גניבה – שמות כ׳:י״ב, ויקרא י״ט:י״א

איסור עדות שקר – שמות כ׳:י״ב, שמות כ״ג:א׳, ויקרא י״ט:י״א, דברים י״ט:ט״ז-כ״א, מלכים א כ״א:ט׳-י״ג

שלא לגנוב נפש מישראל – רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה רמ״ג. מפסוקים אחרים – בה״ג מניין המצוות מצוות לא תעשה ל״א, יראים קע״ו, סמ״ג מצוות לא תעשה קנ״ד, סמ״ק רס״ב, ספר החינוך ל״ו

שלא להעיד בשקר – יראים קע״ח. מפסוקים אחרים – בה״ג מניין המצוות מצוות לא תעשה ל״ב, רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה רפ״ה, סמ״ג מצוות לא תעשה רט״ז, סמ״ק רל״ה, ספר החינוך ל״ז

שלא לרצוח – רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה רפ״ט. מפסוקים אחרים – בה״ג מניין המצוות מצוות לא תעשה כ״ט, יראים קע״ה, סמ״ג מצוות לא תעשה ק״ס, סמ״ק פ״ב, ספר החינוך ל״ד

לא תרצח זו אזהרה להורג נפש אזהרה שמענו עונש מנין ת״ל (שמות כ״א י״ד) מעם מזבחי תקחנו למות:

לא תנאף זו אזהרה לנואף עם אשת איש ובעונש הוא אומר (ויקרא כ׳ י׳) מות יומת הנואף והנואפת:

לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר אתה אומר בגונב נפשות או אינו אלא בגונב ממון אמרת צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מעניינו במה הכת׳ מדבר בנפשות אף כאן בנפשות:

לא תענה ברעך עד שוא זו אזהרה לעדים זוממין עונש מניין ת״ל (דברים י״ט י״ט) ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו:

לָא תִקְטוּל נְפַשׁ וְלָא תְגוּף וְלָא תִגְנוּב וְלָא תַסְהֵיד בְּחַבְרָךְ סָהֲדוּתָא דְּשִׁקְרָא.

You shalt not kill life, nor commit adultery, nor steal, nor bear false witness against your neighbour.

עמי בני ישראל לא תהוון קטולין ולא חברין ולא שותפין עם קטולין^א ^ב ולא יתחמי בכנישתהון דישראל עם קטולין דלא יקומון בניכון מן בתריכון וילפון לחוד אינון למיהווי עם קטולין^ג ארום בחובי קטוליה חרבה נפק על עלמא^ד.

עמי בני ישראל לא תהוון גיורין^ה ולא חברין ולא שותפין עם גיורין {....} דלא יקומון בניכון מן בתריכון וילפון לחוד^ו אינון למיהווי עם גייורין^ז ארום בחובי גייוריה מותנה נפק^ח עלמא.

עמי בני ישראל לא תהוון גנבין ולא חברין ולא שותפין עם גנבין^ט ולא יתחמי בכנישתהון דישראל עם גנבין^י דלא יקומון בניכון מן בתריכון וילפון לחוד^יא אינון למהוי עם גנבין^יב ארום בחובי גנבייה כפנה נפק על עלמא^יג.

עמי בני ישראל לא תהוון משהדין שהדי דשקר^יד לא חברין ולא שותפין לשהדי שקרא^טו ^טזולא יתחבר עם משהדי שקר דלא יקומון בניכון מן בתריכון [וילפון לחוד אינון] ^יזלמהוי מסהדין (מ){ס}⁠הדי דשקר ארום בחובי סהדי שקרא חיות ברא מיתגריה בבני אנשא.

א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״עם קטולין״) גם נוסח חילופי: ״לקטוליה״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עם קטולין״) גם נוסח חילופי: ״קטולייה״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחוד אינון למיהווי עם קטולין״) גם נוסח חילופי: ״אוף הנון קטולין״.

ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״על עלמא״) גם נוסח חילופי: ״לעל׳⁠ ⁠⁠״.

ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גיורין״) גם נוסח חילופי: ״גיירין״.

ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״להוד״.

ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אינון למיהווי עם גייורין״) גם נוסח חילופי: ״הנון גיירין״.

ח. בכ״י ניאופיטי 1 נוסף בין השיטין: ״על״.

ט. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע גם נוסח חילופי בין השיטין: ״{גנ}⁠ביה״.

י. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גנבין״) גם נוסח חילופי: ״גנב״.

יא. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין: ״להוד״.

יב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחוד אינון למהוי עם גנבין״) גם נוסח חילופי: ״אף אנון גנב׳⁠ ⁠⁠״.

יג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״על עלמא״) גם נוסח חילופי: ״לעל׳⁠ ⁠⁠״.

יד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״משהדין שהדי דשקר״) גם נוסח חילופי: ״שהדין די שקר״.

טו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לשהדי שקרא״) גם נוסח חילופי: ״עם שהדי״.

טז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ולא יתחבר... אנשא״) נוסח אחר: ״ולא יתחמי בכנישתהון דישראל שהדין דשקר דלא יקומון בניהון מן בתריהון וילפון אוף הנון שהדין דשקר ארום בחובי שהדי שיקרא עננין מסתלקין ומטר דלא נחת ובצורתא אתיא לעלמא״.

יז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״למהוי ... דשקר״) נוסח אחר: ״למהוי עם משהדי שקרא״.

עמי בני ישראל לא תהוון קטולין לא חברין ולא שותפין עם קטולין ולא יתחמי בכנישתהון דישראל עם קטולין דלא יקומון בניכון מן בתריכון וילפון להון הינון למיהוי עם קטולין ארום בחובי קטוליא חרבא נפיק על עלמא.

עמי בני ישראל לא תהוון גייורין לא חברין ולא שותפין עם גייורין ולא יתחמי בכנישתהון דישראל עם גייורין דלא יקומון אוף בניכון מבתריכון וילפון לחוד הינון למהוי עם גיורין ארום בחובי גיוריא מותא נפיק על עלמא.

עמי בני ישראל לא תהוון גנבין לא חברין ולא שותפין עם גנבין ולא יתחמי בכנישתהון דישראל עם גנבין ארום בחובי גנביא כפנא נפיק על עלמא.

עמי בני ישראל לא תהוון מסהדין סהדו דשיקרא לא חברין ולא שותפין עם מסהדי סהדן דשיקרא ולא יתחמי בכנישתהון דישראל עם מסהדין סהדן דשיקרא ארום בחובי סהדי שיקרא עננין סלקין ומיטרא לא נחית ובצורתא לא אתי על עלמא.

Sons of Israel, My people, you shall not murder, nor be companions or participators with those who do murder, nor shall there be seen in the congregations of Israel (those who have part) with murderers; that your children may not arise after you, and teach their own (to have part) with murderers; for because of the guilt of murder the sword cometh forth upon the world. Sons of Israel, My people, you shall not be adulterers, nor companions of, or have part with, adulterers; neither shall there be seen in the congregations of Israel (those who have part) with adulterers, and that your children may not arise after you, and teach theirs also to be with adulterers; for through the guilt of adulteries the plague cometh forth upon the world. Sons of Israel, My people, you shall not be thieves, nor be companions nor have fellowship with thieves, nor shall there be seen in the congregations of Israel (those who have part) with thieves; for because of the guilt of robberies famine cometh forth on the world. Sons of Israel, My people, you shall not bear false witness, nor be companions or have fellowship with the bearers of false testimony; neither shall there be seen in the congregations of Israel those who (have part) with false witnesses; for because of the guilt of false witnesses the clouds arise, but the rain does not come down, and dearth cometh on the world.

לַא תַּקתֻלִ אלנַּפסַ, וַלַא תַּזנִ, וַלַא תַּסרֻק, וַלַא תַּשׁהַד עַלַי׳ צַאחִבִּךַּ שַׁהַאדַתַּ זֻורֵ

לא תהרג את הנפש, ולא-תזנה, ולא-תגנב, ולא-תעיד על חברך עדות שקרית.⁠¹

1. [מן החכמה לאסר שפיכות דמי המדברים, שלא יתר זה ויכלה קצתם את קצתם, ויש בו אחר מה שמרגישים בו מן הצער, בטול הענין שכון בו החכם, ומכרית אותם ההרג מאשר בראם לו והטריחם בו. ומן החכמה לאסר הזנות, שלא יהיו המדברים כבהמות, ולא ידע אחד מהם אביו שיכבדהו גמול שגדלהו, ושיורישהו האב טרפו כאשר ירש ממנו המציאה, ושידע שאר קרוביו מדוד ואחי אם, ויעשה מה שהוא מוצא להם מן החנינה. ומן החכמה לאסר הגנבה, כי אם תתר, יבטחו קצת בני אדם על גנבת ממון קצתם, ולא יישבו העולם ולא יקנו ממון, אך אם יבטח הכל על זה תבטל הגנבה עוד בבטול הקנינים, מפני שלא ימצא מה שיגנב כלל. ומן החכמה אך מראשיתה, דבר צדק ועזוב הכזב, כי הצדק הוא האמירה על הדבר כאשר הוא ובענינו, והכזב הוא האמירה על הדבר לא כאשר הוא ולא בענינו. וכאשר יפל החוש עליו וימצאנו בתכונה מהתכונות, ותליץ עליו הנפש בהפך בתכונת זולתה, מקבילות שני התכונות בנפש ומתהפכות, ותשער מהמנעם כדבר נכרי. ואחר כן אמר שראיתי מבני אדם, מי שסובר, כי אלה ד׳ השרשים המוזרים, אינם מוזרים, אבל המוזר אצלו מה שיצערהו וידאיגהו, והטוב אצלו מה שיערב לו וירגיעהו. ואמר, כי מי שחושב זה, כבר עזב כל מה שהבאתיו לראיה הנה, ומי שעזב זה הוא סכל, והסתלק טרחו מעלינו. ועם זה לא אנוח עד שארחיבהו ההתהפכות וההמנע ואמר, כי הריגת השונא מה שיערב להורג ויצער ההרוג, ולקיחת הממון והנשים הנשואות ממה שיערב ללוקח ויצער ללקוח ממנו. ועל המחשבה הזאת יתחיב להיות כל פעל מאלו השנים חכמה וסכלות יחד - חכמה, מפני שיערב לגונב ולהורג ולזונה, וסכלות, מפני שהוא מצער בעל דינו, וכל דעת שמביאה אל ההתהפכות ועל ההמנע הוא שקר (׳האמונות והדעות׳ רבי סעדיה גאון, מאמר שלישי)]

לא תנאף – אין לשון^א ניאוף אלא באשת איש.

א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917, דפוס רומא חסרה מלת: ״לשון״.

ולא תנאף AND YOU SHALL NOT COMMIT ADULTERY – The term ניאוף, "adultery", is technically only applicable in the case of a married woman.

עד שוא – אפילו עדות בחנם.

לא תענה – כגון ראהו יחידי או שנים בלא התראה.

עד שוא, "a vain witness.⁠" If someone testifies against someone whom he had seen perform a crime deliberately, but his testimony is not supported by a second witness without which a conviction could not be obtained, he is not to come forward to bring a charge that he knows the court cannot deal with.

ובאר: ולא^א תענה ברעך עד שוא – לאסור להעיד^ב על חבירו אפילו^ג דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו בבית דין, כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנו מידו, כי שוא – דבר בטל.

א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״לא״.

ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ולהעיד״.

ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ואפילו״.

NEITHER SHALT THOU BEAR 'EID SHAV' (VAIN WITNESS)⁠¹ AGAINST THY NEIGHBOR. He explained this in order to prohibit even [false] meaningless testimony that will cause no harm at all to his neighbor in court, as, for example, if he testifies, "So-and-so said he will give a hundred [dinars] to that person, but did not obligate himself to do it" [such false testimony is consequently in "vain" and we are prohibited from so doing]. For the term shav [in the above admonition, as elsewhere] signifies "vain, worthless" talk.

1. In Exodus 20:13, the verse reads: Thou shalt not bear 'eid shaker' (false witness). Ramban explains that the admonition here prohibits bearing such false testimony even when it cannot possibly harm the neighbor at all and is consequently "vain" and worthless in court. The prohibition in Exodus, on the other hand, concerns the kind of false testimony which aims to really harm the other person. Thus the verse here explains the full extent of the admonition.

לא תענה ברעך עד שוא – לאסור להעיד על חבירו אפילו דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו בב״ד כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנו מידו כי שוא דבר בטל. והוסיף בביאור:

לא תענה ברעך עד שוא, "Do not testify falsely against your fellow;⁠" The version in Parshat Yitro used the term שקר untrue, false, whereas Moses here appears to expand the prohibition to someone who testifies to something irrelevant, something vain, something which is not enforceable by a court of law, for instance. Frivolous testimony, which may only serve to undermine one of the parties' good reputation is prohibited by the Torah, also, one of the reasons being that the testimony employs directly or implicitly the name of the Lord. Moses continues with his elaboration, on the tenth Commandment,

וסמך לא תנאף לרציחה כדכתיב רצוח וגנוב ונאוף וכן המוציא ש״ז לבטלה כאילו ש״ד וכאן כתיב ולא תנאף ו׳ יתיר׳ כנגד ו׳ פעמים מאררים וז״פ מרים דכתיב בפ׳ סוטה וסמך לו ולא תגנוב משום מים גנובים ימתקו וכתיב ביה עוד וי״ו יתירה כנגד ו׳ דברים דכתיבי בריש משלי נארבה לדם נצפנה לנקי חנם וגומר. וסמך לו ולא תענה ברעך שהגונב מעיד עדות שקר בעצמו שגורם לו לימכר כעבד והוסיף בו וי״ו שבעדותו לוקה העולם שנברא בו׳ ימים.

ואמנם החמשה האחרים שהיו בלוח השני שהם לא תרצח. לא תנאף. לא תגנוב. ולא תענה. ולא תחמוד נמצא שהם כוללים הדברים ההכרחיים לאדם בבחינת חיותו והתקיימו במדינה. והוא שצריך שישמור את חברו שלא יזיקהו דבר בגופו וזהו לא תרצח. אם היות שכפי דבריהם בב״מ (דף נ״ט) פרק הזהב נכלל בלאו הזה המלבין פני חברו ברבים בשום פנים שיכלם בזכור מעשיו הראשונים או מעשי אבותיו וגם נכלל בו לדעת חז״ל בפרק לא יחפור כל המצר ויורד לאומנתו ומונע פרנסתו ואין צריך לומר הגורם נזק לגופו בהלשינו אותו בסתר ובגלוי על ידי כותים על ידי לסטים. וכיוצא בכל זה בכלל לא תרצח וצריך גם כן לאדם עם חברו שישמור ממונו ונכסיו שלא יזיקהו בהם. וזהו לא תגנוב כפי פשט הכתוב. עם היות שחז״ל דרשוהו בסנהדרין פרק א׳ אזהרה לגונב נפשות. ובכלל הלאו הזה גנבות הדעת והונאת דברים והעול במדה במשקל ובמשורה ולפי שהאשה היא מצד מה גופו של אדם עצם מעצמיו ובשר מבשרו ומצד מה היא קנינו. ותהיה אם כן דבר ממוצע בין הגוף והממון. לכן בא כנגדה דבור לא תנאף. ועם היות הניאוף ביחוד נאמר על אשר ינאף את אשת רעהו. הנה גם כן כולל כל מדרגות האיסור כמו שכתוב הרב ראב״ע בספרו בשם הגאון. ובכלל לכל אשר יחטא האדם בחוש המשוש אשר הוא חרפה לו. והזהיר את האדם שלא לבד ירחיק זה מלהזיק את חברו בפועל ובמעשה בגופו או בממונו או באשתו כי גם צריך שיזהר שלא יזיקנו אפילו בדבור. וזהו לא תענה ברעך עד שקר. וגם לא יזיקהו במחשבה וזהו לא תחמוד ולא תתאוה וגו׳. והנה הוסיף בכל אחד מהלאוין האלה וא״ו באמרו לא תרצח ולא תנאף. ולא תגנוב. להגיד ששלמו׳ המדות לא תמצא באחת מהן בלבד אם לא יתחברו ויתקבצו כלם בשלמותם. ולזה באו הווי״ן המורים על התוספת לומר שזו וזו קתני ולא יספיק ההתרחק מן החסרון האחד אם לא יתרחק מהחסרונות כלם. כי הענין כלו הוא שלא יהא אדם נבהל להון ולא יחשוב בלבו מחשבות רעות לגזול ולחמוד ממונו של חברו כי לסוף לא יראה כל מאומה בידו. והראב״ע השתדל להראות כי יש כח בהרגל האדם לעמוד על אזהרת לא תחמוד אפילו בלב וזה בהרגיל האדם עצמו במדת ההסתפקות במה שיש לו כמו שהוא רגיל באיסור הקרובות וכיוצא בזה.

ואמר בדברות הראשונות לא תענה ברעך עד שקר. וכאן אמר עד שוא. להגיד שלא בלבד יזהר מעדות שקר אבל ג״כ מעדו׳ שוא שהוא הלעג וההתול שהוא שוא ודבר כזב יתרחק ממנו. גם בכלל זה גלוי הסודות והמסתרים גם כל מיני לשון הרע כי רבים הם. ואמנם אמר בחמדה שתי לשונות לא תחמוד ולא תתאוה ושניהם דברים שבלב כדי להזהיר מאד על החמדה ובפרט מאשה. לכן ראה משה שאין לכללם בלאו אחד והזהיר בלאו אחד על ענין האשה בלבד ובלאו אחד על שאר הקנינים. והנה בדברות הראשונות זכר הדברים כפי צורך האדם ומה שראוי שישתדל במינם בעולמו ולכן זכר שמה ראשונה הבית ואחר כך האשה ואחר כך עבד ואמה ואחר כך שור וחמור. ושאר הקניני׳ שאינם כל כך צריכים באחרונה וזהו וכל אשר לרעך. אמנם מרע״ה ראה ללמד בכאן מדת החמדה כפי הדבר הנחמד. כי החמדה היותר רעה מכלם היא חמדת האדם את אשת רעהו כחמדת דוד אל בת שבע (שמואל ב׳ י״א). ואחריה בא חמדת האדם אל בית רעהו אשר הוא דר בתוכה ויוציא אותה החוצה לקחת ביתו. ואחריו השדה כי עם היות שלא ידורו בו הנה הוא מקום מנוחתו ונחלת אבותיו כמו שהיה ענין אחאב עם כרם נבות היזרעאלי (מלכים א כ״א) ואחר כך עבד ואמה שאינו כל כך נחשב כשדה. ואחריו שור וחמור שהם בעלי חיים בלתי מדברים. ואחריו שאר מטלטלין שאפילו רוח חיים אין בהם. ואין ספק שהחמדה הוא התשוקה היותר מתחדשות בלב מהתאוה שאינה כל כך חזקה בלב האדם שהתאוה בענין האהבה והחמדה בענין החשק הנמרץ. ולכן אמר בחשק אשת הריע לא תחמוד לפי שעליה תהיה החמדה יותר החזקה בלב האדם. ובשאר כל הקניינים כלם אמר לא תתאוה שאין בהם כל כך מהחוזק. הנה התבאר שאותם השנויים אשר נראו בדברי מרע״ה בדברות הראשונות והאחרונו׳. היו ללמד אותנו מדעים אמתיי׳ בטבע האדם וענייניו:

והנה היה דבור לא תרצח שהיה הראשון מן הלוח השני כנגד אנכי ה׳ אלהיך שהוא הדבור הראשון. כי כמו שהרציחה היא הרע היותר גדול שאפשר לעשות מאיש לאיש. ככה הכפירה בדבור אנכי הוא החטא היותר גדול ועצום שיש באמונות האלהיות. גם כי לא יהרוג האדם את חברו אם לא נכנסה בו רוח מינות בהשגחת הש״י ומעלתו. וכמאמר המשורר (תהלים צ״ד) אלמנה וגר יהרוגו ויתומים ירצחו ויאמרו לא יראה יה וגו׳:

והדבור השני לא תנאף. הוא כנגד דבור לא יהיה לך שהוא הדבור השני מהלוח הראשון. לפי שהמנאף עם אשת חברו הוא דומה לעבודה זרה עצמה ולכן היו הנביאים מכנים העבודה זרה בשם ניאוף. וכמו שאמר (יחזקאל ט״ו י״ז) ותעשי לך צלמי זכר ותזני בם:

והדבור השלישי לא תגנוב. הוא כנגד לא תשא שהוא הדבור השלישי מהלוח הראשון. מפני שהגונב יפול בזה כמו שכתוב (משלי כ״ט) חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד וכתוב (שם ל׳) פן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי. גם החטאים שוים ודומים כי הנשבע על שקר מראה ענין השם יתברך בפיו ובקרבו ישים הפכו. והוא עצמו ענין הגונב בממון ובנפשות:

והדבור הרביעי לא תענה ברעך עד שוא. הוא כנגד זכור את יום השבת. שהוא הדבור הרביעי מהלוח הראשון לפי שהכופר בחדוש העולם הוא עד שקר. ואנחנו מחוייבים לזכור את יום השבת כדי שנעיד על חדוש העולם ובריאתו. ולכן בלילי שבת מעידין אנו בעמידה ויכלו השמים:

אין ניאוף אלא באשת איש. פירש זה כאן, ולא בפרשת יתרו, משום דהוה אמינא ד״לא תנאף״ על כרחך בשאר עריות, דאי באשת איש, הרי הזהיר הכתוב אפילו שלא יחמוד אותה בלב (פסוק יח), כל שכן שלא יהיה מזנה עמה, והוה אמינא ד״לא תחמוד״ (שם) הוא באשת איש, ו״לא תנאף״ בשאר עריות. אבל בפרשת יתרו לא הוצרך לפרש, דכלל שם (שמות כ, יד) ״לא תחמוד אשת רעך״ עם ״עבדו ואמתו״, ואין פירושו שם לזנות עמהם, אלא שהוא חומד אותם שיהיו שלו לגמרי, אף אשת רעהו שהוא חומד אותה שתהיה שלו, אבל החמדה לזנות עמה לא נזכר, ואם כן שפיר אתא ״לא תנאף״ שלא יזנה עמה. אבל בדברות אלו שינה הכתוב וכתב ״לא תחמוד אשת רעך״ בדבור בפני עצמו, ולא כלל אותו עם ״עבדו ואמתו״, והוה אמינא דאזהרת ״לא תחמוד אשת רעך״ כאן רוצה לומר שלא יחמוד אותה לזנות עמה, ואם כן אין לפרש ״לא תנאף״ באשת איש, רק בשאר עריות, או בפנויה, והזהיר החמדה לאשת איש, והניאוף בשאר עריות, או בפנויה מדבר הכתוב, והוצרך (רש״י כאן) לומר דודאי ״לא תנאף״ באשת איש, ו״לא תחמוד״ היינו שלא יחמוד אותה שתהיה אשתו. אף על גב דמחלק ״לא תחמוד״ מן ״עבדו ואמתו״, מכל מקום הפירוש אחד
:ונראה לי, כי החמדה שני דברים; האחד חומד דבר מפני שהוא חסר דבר מה, וחומד אותו להשלים חסרונו, כמו מי שאין לו בית ואשה וחומד אותם, ומי שאין לו בית ואשה חומד בית קודם, ואחר כך חומד אשה, כי אחר שאין לו בית – אשה להיכן יכניס, והרי אמרינן במסכת סוטה (מד.) שיבנה בית ואחר כך ישא אשה. וכן אמרה תורה (להלן כב, ח) ״כי תבנה בית חדש״, ואחר כך אמר (להלן כד, ה) ״כי יקח איש אשה חדשה״. ויש מי שחומד מפני יצרו, אף על גב שאינו חסר בית ואשה, חומד לתוספת יצר. ובודאי היצר יותר מתגבר וקודם לאשה, ואחר כך לבית. ולפיכך בדברות אחרונות נאמר קודם ״לא תחמוד אשת רעך״, ואחר כך ״לא תתאוה בית רעך״. ומזה הטעם נראה שלא נכתב ״שדהו״ בדברות ראשונות, שאין השדה משלים חסרון האדם, שאין משתמש בשדה בעצמו, רק על ידי שחורש וזורע ומוציא ממנו פירות, ולא נקרא זה השלמת חסרונו, כיון שאינו משלים בעצמו, אבל התבואה והפירות הם משלימים. לאפוקי בדברות האחרונות, שמדבר מה שיצרו תאב, ויצרו תאב לכל מה אשר יתאוה, ולכך הוסיף ״שדהו״. וגם כתב (כאן) ״לא תתאוה״ מזה הטעם, שכיון שהחמדה של דברות שניות הוא בשביל יצרו בלבד, אצל האשה שייך חמדה, מפני שהיא אשה בעלת חן נחמדת למראה, לכך כתיב חמדה אצל האשה. אבל אצל בית ושאר דבר כתיב ״לא תתאוה״, שהוא מן הנפש המתאוה, ולכך גם כן חלקם. ובדברות הראשונות, שרצה לומר שהוא חומד מפני שרוצה להשלים עצמו מה שחסר, כי בבית ובאשה שלימות האדם, ובכל דבר שיש בו שלימות שייך חמדה, שהאדם חומד לדברים המשלימים האדם, שדרך לחמוד כל דבר שעל ידו שלימות דבר. ודברים אלו דברים נכונים למי שמבין:

<לא תִרְצַָח: הצד״י נקודה בפתח וקמץ, כמ״ש¹ בפ׳ יתרו.> [תִּֿרְצַָח].

קודם ולא תגנב: פרשה סתומה, וטעה המדפיס² שלא עשה פיסקא.

תִגְנֹֽ֔ב: בלא אזלא. [תִּֿגְנֹֽ֔ב].

1. כמ״ש: מ״ש שמ׳ כ א (׳עשרת הדברות׳); שמ׳ כ יב (׳תרצח׳).

2. המדפיס: ונציה ש״ד.

אין לשון ניאוף כו׳. וא״ת ל״ל לרש״י לפרש זה יותר מכל עשר הדברות. וי״ל דקשה לרש״י וי״ו דולא תנאף ל״ל. ומתרץ אין ניאוף אלא באשת איש. ומוסיף על ענין ראשון על לא תרצח, כלומר הזהר במצוה זו דלא תרצח, ובזה תפרוש מהרבה עבירות. חדא דלא תנאף, כי יעלה על דעתו שמא הבעל לא יתן לו אשתו, ובזה יבא לידי רציחה וכן כולם. ועיין בקיצור מזרחי ישוב אחר על זה:

The term נאוף (adultery), etc. You might ask: Why does Rashi explain this [commandment] more than the other Ten Commandments? The answer is that Rashi is answering the question: Why is the letter vov in ולא תנאף necessary? Rashi answers: The term "adultery" is applicable only in reference to a married woman. Additionally, the vov indicates that "do not commit adultery" is a continuation of the preceding matter, "Do not murder.⁠" In other words: Be careful with the commandment, "Do not murder,⁠" and through this you will distance yourself from many other transgressions. One [such transgression] is, "Do not commit adultery.⁠" For one [who wishes to commit adultery] will think, "perhaps the husband will not hand over his wife,⁠" and because of this he may commit murder. So too with all [the commandments] mentioned afterwards. See Kitzur Mizrachi for a different explanation.

ולא תענה ברעך – דבר שעל ידו תהיה עד שוא:

עד שוא – ובפרשת יתרו אמר עד שקר, ושוא ושקר ענין אחד להם, אלא ששוא כולל יותר, כי יכלול כל עדות כוזבת, ואעפ״י שאין מחייב את חבירו על זה בב״ד כלום, כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנו מידו, כי שוא דבר בטל הוא:

עד שוא – ובדברות הראשונות עד שקר, סבת השינוי הזה היא למאמר רז״ל (בשבועות ד׳ כ׳ ע״ב. וכ״א א׳) א״ר יוחנן אוכל ולא אוכל שקר ואזהרתי׳ מלא תשבעו בשמי לשקר, אכלתי ולא אכלתי שוא ואזהרתיה מהכא לא תשא את שם ה״א לשוא וגו׳ לשנא אחרינ׳ א״ר יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר, אוכל ולא אוכל עובר בלא יחל, ואיזהו שבועת שוא נשבע לשנות הידוע לאדם, ע״כ. ואיכות מחלוקתם הוא כי נתבאר בהגיון (ע׳ מלות ההגיון פ״ד) שהאמת יתחלק לשני ראשים, האמת ההכרחי (אפאדיקטיש נאָטהווענדיג) ואמת המחלט או הנמצא (אססערטאָריש געוויס), והמשפט האפשר (פראָבלעמאטיש מעגליך) הוא על העתיד במשפט שאין לו הכרח ולא נמנע לא בו ולא בהפוכו, וזה יאיר לנו נתיב על מה הטבעו אדני מחלקותם, כי לדעת רב דימי שוא עיקר הוראתו היפך האמת, כמו שוא ודבר כזב הרחק ממני (משלי כ׳) והוא כל אשר יתנגד, אם לאמת המוכרח כי בזה מודה רב דימי שגם לשנות את הידוע בכלל שוא, ואם לאמת המוחלט כמו אכלתי ולא אכלתי, והשקר הוא היפוך האמונה כמו וידרכו לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ (ירמיהו ט׳) וזה הבגידה, אם כי יבגוד איש ברעהו אם במוצא שפתיו ולזה אוכל ולא אוכל הוא שקר. אולם לדעת רבין הנחה הראשונה של שוא הוא היפך היש, ויורה על דבר הבל ותוהו שאין בו ממש כמו השומרים הבלי שוא (תהלים ל״א) וכן בטוח על תהו ודבר שוא (ישעיהו נ״ט) וא״כ הוא אך יתנגד לאמת המוכרח ולזה אין בכללו כי אם לשנות את הידוע, והתנגדות לאמת המוחלט אכלתי ולא אכלתי יקרא בעצם וראשונה שקר, כמו כי שקר אתה דבר אל ישמעאל (ירמיהו מ׳) ואולם אשר יכזב אך בעתיד אם ישוב להיות נמצא (והוא במשפט אפשרי) לא שייך לפי הכוונה הראשונה לא שוא ולא שקר, ולזה אמר רבין אוכל ולא אוכל עובר על לא יחל, מעתה בין לדברי רב דימי בין לרבין דברות האחרונות מוספות על הראשונות, כי לרב דימי הנה אמר בראשונות לא תענה ברעך עד שקר דהיינו לא תעיד עדות אשר ע״י תבגוד ברעך לחייבו או לפטור חברו שלא כמשפט, וזה יהיה אך בענינים שבין אדם לחברו, ואולם אם יעיד לנקות איש מעון שבין אדם למקום שלא חלל את השבת וכדומה בודאי אין זה בגידה בחברו (ואם גם זה בגידה במקום ב״ה מ״מ לא שייך ברעך) ולזה בא בשניות עד שוא שיורה על עצמות העדות שהוא נגד האמת הנמצא וכולל בין אדם לחבירו וגם בין אדם למקום. ולדעת רבין ששקר הוא היפך אמת הנמצא באו השניים להורות שגם בדברים הבלתי נוגעים בעצם וגוף העדות וידמה בעינו כשוא ותהו בל יועילו ובל יזיקו כמו היו כליו שחורים או לבנים וכדומה מן הבדיקות, יתן על לבו תמיד להגיד האמת הברור ולא לפי אומד ודמיון כי אם באלה יכזב יצא לפעמים המשפט מעוקל כנודע, שאם יש הכחשה בבדיקות בטל העדות. התבונן כי דברי רבותינו מיוסדים על אדני ההגיון ומשפטי הלשון (המעמר).

ולא תענה ברעך עד שוא כבר נתבאר שם (שמות כ,יג)¹ עפ״י דברי הרמב״ם משמעות ברעך. ע״י רעך היינו ששמע מחבירו ומעיד שראה בעיניו,⁠² ועיי״ש עוד מה שהוספנו בזה בדיוק לשון המקרא. והנה³ כאן כתיב עד שוא דמשמעו בחנם ללא תועלת⁴, והיינו לענין עדות ע״ד עבירה. ואי׳ בפסחים (קי״ג ב׳) שהרואה דבר עבירה בחבירו אסור להעיד יחידי משום שא״צ להאמינו וא״כ אינו אלא הוצאת שם רע כיון שאינו אלא שמע שוא בלי תועלת אם לא דמהימן לרבים כבי תרי אז ה״ז נאמן להעיד ע״ד עבירה אפילו יחידי כדאי׳ שם. ושוב אינו שמע שוא שהרי הוא לתועלת. מעתה⁵, אם אחד ראה בעיניו והוא אינו נאמן כבי תרי להרב. אבל הוא נאמן כבי הרי לאחר אסור לאותו אחר להאמין למי שראה ולהגיד לרביה שהוא מהימן לי׳ כבי תרי שראה בעיניו שהרי אם הרואה היה מגיד להרב היה עד שוא וא״כ הרי הוא עונה ע״י ריעו עד שוא.

1. שם כתוב ״עד שקר״.

2. והוא בודאי ״עד שקר״.

3. רבינו יסביר גם בפסוקנו ע״פ דרך הרמב״ם במשמעות ״לא תענה ברעך״, אך כאן יסביר זאת בהקשר של ״שוא״ ולא ״שקר״.

4. הרמב״ן פירש וז״ל: לאסור להעיד על חבירו אפילו דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו כלום בבית דין, כגון שיעיד ׳אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנה מידו׳, כי ״שוא״ = דבר בטל. אך רבינו מפרש לדרכו וכפי שכתבנו.

5. רבינו מסיים את ענין הפסוק ע״פ המשמעות של ״לא תענה ברעך״ ע״פ הרמב״ם.

הדברות שמהששית עד העשירית, כיון שהן קצרות ונאמרו בלי הפסק, מחוברות יחד בספר דברים על ידי ו׳ החיבור. רבותינו זכרונם לברכה אמרו, ש״לא תגנוב״ נאמר על גניבת אדם, שהוא דבר הלמד מענינו, ששלשת הדברות הראשונות של החלק השני של עשרת הדברות נאמרו על עבירות שיש בהן עונש מות. ראה בענין זה עוד בפירושנו לשמות. במקום ״עד שקר״ שנאמר בשמות, נאמר כאן ״עד שוא״. פירשנו בשמות, שעיקר משמעו של ״עד שוא״ הוא ״עדות ריקנית״, כלומר, שאינה מבוססת על ראיית עובדה, וכן הוכחנו שאזהרה זאת נאמרה בפרט על עדות שקר. אשר עונשה פורט להלן י״ט:ט״ז והלאה (השוה שם). על כן מובן הדבר שכאן נאמר ״עד שוא״ במקום ״עד שקר״.

לא תענה ברעך עד שוא, ולא תחמוד אשת רעך – ברשב״ם שלא יענה על חבירו שמת, כדי לקחת את אשתו, [ומשו״ה אחז״ל המעיד על אשה לא ישאנה], ולכן כתוב פה שוא שהוא שקר במילתא דעבידא לאגלויי, ובגירושין אין עד אחד נאמן ואין שנים מצוים לחטוא מפני יחיד (ירושלמי), אבל בעדות מיתה עד אחד נאמן מן התורה, עיין תשב״ץ, לכן אמרה תורה שלא יענה שוא, ועוד דבגירושין היא לא מקלקלא את עצמה ופשוט. ושדהו נזכר כאן בלא תחמוד להורות שאף בזמן שהיובל נוהג ותחזור לבעליה ביובל לא תחמוד לקחת בדמים. ודו״ק.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון