Devarim 5 – דברים ה‏ – Mikraot Gedolot

נעשה ונשמע – שמות י״ט:ח׳, שמות כ״ד:ג׳

קְרַב אַתְּ וּשְׁמַע יָת כָּל דְּיֵימַר יְיָ אֱלָהַנָא וְאַתְּ תְּמַלֵּיל עִמַּנָא יָת כָּל דִּימַלֵּיל יְיָ אֱלָהַנָא עִמָּךְ וּנְקַבֵּיל וְנַעֲבֵיד.

Go you near, and hear all that the Lord our God shall say, and speak you with us all that the Lord our God shall speak with you, and we will hearken and will do.

קרב^א את ושמע^ב ית כל מה די יאמר^ג י״י אלהן ואת תמלל עמן ית כל מה די ימלל י״י אלהך עמך^ד ונשמע ונעבד^ה.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרב״) גם נוסח חילופי: ״קרוב״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ושמע״) גם נוסח חילופי: ״ושמוע״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יאמר״) גם נוסח חילופי: ״אמ׳⁠ ⁠⁠״.

ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עמך״) גם נוסח חילופי: ״לוותך״.

ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ונשמע ונעבד״) גם נוסח חילופי: ״שמעין ועבדין״.

קריב את ותשמע ית כל מה דיימר י״י אלקנא ואנת תמליל עימנא ית כל דימליל י״י אלקנא לך ונקבל ונעבד.

Go you nigh, and hear all that the Lord our God shall say, and speak you with us all that the Lord our God will say to thee, and we will hearken and will do.

תַּקַדַּם אַנתַּ וַאסמַע גַמִיעַ מַא יַקֻולֻהֻ אַללָּהֻ רַבֻּנַא ואַנתַּ תֻכַּלִמֻנַא בִּגַמִיעִהִ וַנַעמַלֻ בִּהִ

התקדם אתה, ושמע את כל מה-שאותו יאמר ה׳ אלהינו, ואתה תדבר אלינו בכלו, ונפעל לפיו.

ואת תדבר אלינו – התשתם את כחי כנקבה. [נדמה לי כאילו דברתם לי בלשון את, כאמור לאשה,]⁠^א שנצטערתי עליכם וריפיתם את ידיי, כי ראיתי שאינכם חרידים להתקרב אליו מאהבה, וכי לא יפה היה לכם ללמוד מפי הגבורה, ולא ללמוד ממני.

[את כל אשר ידבר – לרבות אף כל דברי הנביאים שיאמרו לנו בשמו כמוך, ושמענו ועשינו.]⁠^ב

א. ביאור זה מופיע בכ״י לייפציג 1 כתוספת של ר׳ שמעיה מפי רש״י (״ר׳, תר״ש.⁠״).

ב. לפי כ״י לייפציג 1, ביאור זה הינו חלק מתוספת ארוכה של ר׳ שמעיה מפי רש״י על פסוקים ה׳:כ״ג – ו׳:ד׳ (״ר׳, תר״ש.⁠״). ככל שידוע לנו, תוספת זו מתועדת בכ״י לייפציג 1 בלבד.

ואת תדבר אלינו AND SPEAK YOU (את the feminine form of the pronoun) TO US – you weakened my strength as that of a woman, (cf. Rashi on Bemidbar 11:15), for I was distressed because of you (because of your words) and you weakened my hands, since I saw that you were not anxious to approach Him out of love. Indeed, was it not better for you to learn from the mouth of the Almighty God, and not to learn from me?!

{See Hebrew text.}

קרב אתה ושמע. ואת תדבר – מפני כבוד השכינה נאה לומר למשה ואת לשון נקבה:

ואת תדבר – כמו: ואם ככה את עושה לי (במדבר י״א:ט״ו), ושם מפורש (ראב״ע במדבר י״א:ט״ו).

AND THOU SHALT SPEAK UNTO US ALL. The word at (thou)⁠¹ is similar to the word at (thou) in And if Thou² (at) deal thus with me (Num. 11:15). It is explained there.⁠³

1. At (you) is a feminine pronoun.

2. God.

3. There Ibn Ezra explains that at can be used in the masculine.

ואת תדבר – ואת – לשון נקבה, לשון תשות כח, כי קולך בא אלינו בחלשות, ונוכל לסובלו.

ואת תדבר – AND YOU TELL US – ‘And you’ is [written] in the feminine, implying weakness. ‘For your [i.e. Moses’] voice reached us [Israelites] with weakness, which we were able to tolerate’ [as opposed to God’s powerful voice].

ואת תדבר אלינו – בנחת, כקול משה ונוכל לשמעו.

ואת תדבר אלינו, "and you shall speak to us;⁠" Moses' voice, a voice familiar to them and not so overpowering, would be easier to bear, so that they could understand it better.

ואת תדבר – א״ת בגימט׳ שמונ״ה כי שמונה דברות דיבר אליהם משה ואנכי ולא יהי׳ לך מפי הגבורה שמענו.

ואת תדבר אלינו – התשתם כחי כנקבה, שנצטערתי עליכם^א ורפיתם את ידי כאשר ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה, וכי לא היה יפה ללמוד מפי הגבורה ולא ממני. לשון רבינו שלמה מדברי אגדה.

ואם כן, יאמר כי הוא דאג להם, אבל השם הודיעו כי מיראתו עשו וטוב להם.

והענין כאשר פירשתי שם (רמב״ן שמות כ׳:י״ד) כי הם היו חושבים שירצה להשמיעם כל התורה, והרצון היה לפניו להשמיעם עשרת הדברות בלבד כאשר בקשו. ודע כי עתה בקשו ממשה שלא ישמעו קול השם הנכבד לא ביום^ב הזה ולא בדור מן הדורות לעולם, דלאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא, ואינם חפצים במעמד כזה, אבל יאמינו בנביאים ויעשו כל רצון השם על פיהם. וכן יאמר להם משה: נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך י״י אלהיך אליו תשמעון ככל אשר שאלת מעם י״י אלהיך בחורב וגו׳ (דברים י״ח:ט״ו-ט״ז),⁠^ג הפרשה ההיא. אם כן השאלה הזאת לדורות היתה.

א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73. בכ״י פרמא 3255: ״על ידיכם״.

ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בדור״.

ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״וכל״.

V'AT' (AND THOU) [Moses] SPEAK UNTO US. "[The feminine form of the word v'at indicates] that you caused my strength to be sapped like that of a woman, for I was distressed because of you and you weakened my hands when I realized that you were not anxious to approach Him out of love. For was it not better to learn directly from the Almighty rather than from me?!⁠" Thus far is Rashi's language from words of the Agadah.⁠¹ If so, Moses is saying that he was concerned [over their failure to approach G-d] and G-d informed him [in the following verses] that they did so because they feared Him and it was beneficial to them! But the subject is, as I have explained there,⁠² that they thought that G-d wanted to communicate the entire Torah to them; however, the [Divine] Will before Him was to proclaim to them only the Ten Commandments as they desired.
Know that now they requested of Moses that they should not hear the voice of the Glorious Name³ — neither on that day nor during any of the succeeding generations — for it is not at all times that miracles occur [and, as they said in (21), their very survival after hearing the voice of G-d was a miracle in itself, a miracle that could not be expected to recur during future revelations], and that they do not want another such Revelation; rather, they will believe in the prophets and do G-d's will [as revealed] through them. In compliance Moses told them, A prophet will the Eternal thy G-d raise up unto thee, from the midst of thee, of thy brethren, like unto me; unto him ye shall hearken; according to all that thou didst desire of the Eternal thy G-d in Horeb. etc.⁠⁴ If so, the meaning of this request [of the people in the verse before us — and thou shalt speak unto us — that they wished to hear from prophets rather than from G-d] was meant for future generations.

1. See Abodah Zarah 5a.

2. Exodus 20:16. Vol. II, pp. 324-325.

3. Further, 28:58.

4. Ibid., 18:15-16.

ואת תדבר אלינו – כמו (במדבר י״א:ט״ו) ואם ככה את עושה לי.

וע״ד הקבלה ואת תדבר אלינו, מדת הדין תדבר אלינו, את כל אשר ידבר ה׳ אלהינו אליך – כי המדבר הוא השם המיוחד. ושמענו ועשינו – כלומר ושמענו מפיך ועשינו.

ואת תדבר אלינו, "and you will speak to us.⁠" The meaning of the feminine את for of אתה here is similar to the same word in Numbers 11,15 ואם ככה את עושה לי, where Moses applied this feminine form of "you" to God.

A kabbalistic approach: The people wanted to be addressed by the attribute of Justice rather than by the attribute Hashem. Hence the weaker form of אתה.
את כל אשר ידבר ה' אלו-הינו אליך "everything the Lord our God will say to you.⁠" seeing that the Speaker is Hashem.
ושמענו ועשינו, "as soon as we hear it we will carry it out.⁠" They meant that as soon as they would hear it from Moses they would carry out God's instructions.

ואת תדבר אלינו – פירש״י התשתם כחי כנקבה שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כאשר ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו. וכתב הרמב״ן וא״כ יאמר כי הוא דאג להם אבל השם אמר לו כי מיראתו עשו לטוב להם. והענין כאשר פירשתי שם כי הם היו חושבים שירצה להשמיעם כל התורה והרצון היה לפניו להשמיעם עשרת הדברות לבד כאשר בקשו. ודע כי בקשו ממש׳ שלא ישמעו קול ה׳ לא ביום הזה ולא לדורו׳ הבאים דלאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא אלא יאמינו בנביאים ויעשו כל רצון על פיהם וכן אמר להם משה נביא מקרבך יקים לך ה׳ אלהיך אליו תשמעון ככל אשר שאלת מאת ה׳ אלהיך בחורב:

ואת תדבר אלינו, "and you will speak to us.⁠" Rashi, explaining the feminine pronoun את when being applied to Moses, an outstanding example of manhood, sees Moses as reflecting that the people with their many demands, complaints, etc., had weakened his stature so that he felt no stronger than a woman. What upset him most about his people was, that instead of being desirous to come ever closer to Hashem, demonstrating their love for Him, they tried to distance themselves, relating to Him from feelings of fear and fright. If so, Moses expressed concern that God might react negatively to the people's conduct. This is not compatible with the fact that God had told Moses that what the people had done was out of a feeling of profound reverence, "fear of the Lord" for Him, meaning that it was something positive. He therefore continues that the true interpretation is in accordance with what he himself had written, i.e the people not realizing that they would be hearing only the Ten Commandments, thought that God would reveal the entire Torah in the same manner, at once. Thinking about that, they became very much afraid that they would not be able to endure such a revelation for such a length of time. At any rate, God was pleased with their reaction and revealed only the Ten Commandments at that time.

You should realize that the people's request included not only that the supernatural nature of the revelation be cut short on that occasion, but they meant that at no time in the future would they want to be exposed to such overwhelming experiences as they had just experienced. They meant to include in that request even the generations after them, something that the Talmud (Pesachim 50) calls: לאו כל שעתא מתרחש ניסא, "miracles do not happen all the time;⁠" we derive the meaning of what the people had in mind from verse 21 in our chapter: "this day we have seen that man can survive being addressed by God directly.⁠" The word הזה, "this,⁠" is restrictive, meaning only on this day was there such demonstration. It will not occur again. The people as an exchange for foregoing such revelations in the future, undertook to have complete faith in God's prophets, thus making such revelations unnecessary. God's (Moses') response was יקים לך (Deut. 18,15) ...כמוני יקים לך נביא מקרבך, "He will make arise for you a prophet just like me, etc.⁠" They were to follow the instructions of such prophets, just as they followed Moses' instructions after the latter had enquired for guidance by God.

ואת תדבר – כמו אם ככה את עושה לי (במדבר י״א:ט״ו), וכבר בארנו (ר׳ יוסף אבן כספי בראשית ב׳:כ״ג) איך יתכן על כל זכר לשון נקבה וכן ההפך.

ואת תדבר אלינו התשתם את כחי כנקבה כו׳. כי נוכח הזכר אתה ונוכח הנקבה את ואמרו לו ואת תדבר בלשון נקב׳ ללמד שהתישו כחו כנקבה מרו׳ הצער ורפיון שעשו לו וגבי ואם ככה את עושה לי שמלת את הוא נוכח השם ועם כל זה אמרו שתשש כחו של משה כנקבה צ״ל שמלת את דבקה עם עושה לי כאילו אמר אם ככה פורעניות עתידין לבא על ישראל את עושה לי פי׳ נקבה אתה עושה אותי ואין טענ׳ מאת כרוב ממשח כי יתכן שהוא לשון ארמי כמו מי מלל והלחם אזל מכלינו:

לכן קרב אתה ושמע רוצה לומר אתה עם היותך בשר אינך בשר כמונו כי אתה אלהי בטבעך קרב ושמע את כל אשר יאמר ה׳ אלהינו שהוא מצות התור׳ כלן ולא נצטרך אנחנו לשמוע אותם מפי האל. כאשר שמענו הדברות האלה ואתה תהי׳ שליח ואמצעי בדבר וכשתדבר אלינו כל אשר יאמר ה׳ אלהינו אליך ושמענו ועשינו נשמע התור׳ מפיך ונקיים אותה.

וחז״ל דרשו בדברים רבה פרשת ואתחנן ואת תדבר אלינו התשתם את כחי כנקבה ורפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה מללמוד ממני עד שהודיעו הש״י שאינו כמו שחשב.

ואת תדבר אלינו – אף על פי שיהיה דבורך גרוע בערך אל הדבור האלהי, [שאינו דומה שומע מפי תלמיד לשומע מפי הרב].⁠^א

א. התוספת היא על פי כ״י ס״פ 169, והיא אינה מופיעה בעדי נוסח אחרים.

ואת תדבר אלינו, even though your words will be inferior in value to God’s words.

קרב אתה ושמע וגו׳ ואת תדבר אלינו – מאי דעתם, אם הוא אפשרי למשה לשמוע בקול ה׳ ולא ימות הרי הוא אפשרי גם להם ואם הוא נמנע להם גם למשה הוא נמנע, ולשון ואת כמדבר לנקיבה צריך ביאור, כי מה שפירש״י התשתם כחי כנקיבה כו׳, אינו מספיק שהרי אמר ה׳ הטיבו את אשר דברו ועוד למה אמר קרב אתה ושמע למה נאמר אתה כמדבר לזכר, ושם כתיב אשר יאמר היינו אמירה רכה ואח״כ כתיב ואת תדבר דבור קשה.

והביאור לכל זה הוא, שכל עוד שיותש כח החומר לפיהו יגדל כח השכלי ודעת זקנים יוכיח, לפיכך היה משה יכול לשמוע בקול ה׳ ולא נתפעל ממנו כי כבר תש כנקיבה כח חומרו ע״י שפירש מן האשה ושאר עניני פרישות שהיו בו וכאמרו רז״ל (יומא ד:) ויכסהו הענן ששת ימים (שמות כ״ד:ט״ז) למרק אכילה ושתיה שבמעיו כמ״ד שהענן כסה למשה. וכל זה תשות כח החומרי גורם להתחזקות השכל שאינו מתפעל מן הקול כי כל דבר אינו מתפעל כי אם מהפכו והיה יכול לקבל קול ה׳ אפילו דבור קשה, לכך אמרו קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר כי אמירה רכה של השכינה יכול אתה לקבל אפילו אם היה חומר שלך חזק כזכר ולא הותש כנקיבה, אמנם ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה׳ אלהינו אליך. כי יכול אתה לקבל אפילו דבור קשה לפי שכבר הותש חומרך כנקיבה כי פני משה כחמה המאירה מכל צד כך נזדכך גם החומר שבו, וע״ז נאמר שפיר הטיבו את אשר דברו.

ולפירוש רש״י יהיה הביאור שמשה נצטער על שלא עבדו מאהבה כי כל אוהב מתדבק אל אהובו והירא מתרחק ממנו, ומשה נצטער על מה שאמרו קרב אתה ושמע כי הריחוק מורה על היראה ואחר זה הותש כחו של משה מחמת צער על כן נאמר ואת תדבר והקב״ה אמר הטיבו את אשר דברו דרך פשרה כי כפי קשיות ערפם חידוש אצלי אפילו זה מה שאחזו במדת היראה ואפילו מיראה חוששני שלא יעמדו בה ימים רבים, ומי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו׳ כל הימים וגו׳.

ויש מפרשים הפסוקים דרך הלצה, שאמרו ישראל מאחר שאין תועלת המיתה כי אם כדי להסיר ממנו החומר שהוא מסך מבדיל בינו לבין אלהיו כדי שיוכל האדם לראות פני השכינה כי לא יראהו האדם וחי ועתה אנו רואין כי ידבר אלהים את האדם וחי, ועתה למה נמות. לסבול צער המיתה בחנם כי תאכלנו האש הגדולה היינו צער מיתה, מ״מ אם יוספים אנחנו לקבל איזו שלימות יותר ממה שיהיה לנו בחיים בענין השמיעה בקול ה׳ אז ומתנו נקבל עלינו צער המיתה.

קרב אתה וּֽשֲמָע: עיין מ״ש¹ פ׳ בלק על פסוק קום בלק ושמע. [וּֽשֲׁמָ֔ע].

אֵ֛ת דכל אשר יאמר: בתביר לא במקף, והאל״ף בצירי. [אֵ֛ת].

וְאַתְ תדבר אלינו: חד מן ג׳ אַתְ בלשון זכר, וסי׳ במסור׳² פ׳ בהעלתך, ויחזקאל כ״ח. [וְאַתְּ].

1. מ״ש: מ״ש במ׳ כג יח (׳ושמע׳).

2. במסור׳: מ״ג-ד במ׳ יא טו; מ״ג-ד יח׳ כח יד.

התשתם את כחי כנקבה כו׳. כי נוכח הזכר אתה, ונוכח הנקבה את:

שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כו׳. מקשים העולם והלא הקב״ה הודה לדבריהם ואמר הטיבו את אשר דברו (פסוק כה). וי״ל לפי דעתו של משה שחשש שלא היו חרדים להתקרב אל ה׳ מאהבה היו אומרים דברים כאלה. והשיב לו הקב״ה כי מפני יראת השם אמרו זה, ולהוציא את ישראל מן החשד מדעת משה רבינו ע״ה אמר לו הקב״ה כל זה:

You have diminished my strength like that of a woman, etc. For the second-person masculine is אתה, and the second-person feminine is את.

For I was distressed about you and you weakened my hands, etc. Everyone raises the question: Had not Hashem agreed to their words and said, "Everything they said is excellent (v. 25)"? The answer is: [This verse] is presenting Moshe's opinion, for he suspected the reason for their speaking in this manner was because they were not anxious to come near to Him out of love. And [in the next verse] Hashem says to Moshe that the reason for their speaking in this manner was because of their fear of Him. Hashem said all this to remove Moshe's suspicion of the Jewish People.

ושמענו ועשינו – אומרו ושמענו, לפי שהם אמרו למשה להשיב לה׳ על מאמר בעבור ישמע העם בדברי עמך (שמות י״ט ט׳) שרצונם לשמוע מפי ה׳ ולא מפי תלמיד, לזה עתה חזרו ואמרו סתירה לדבריהם הראשונים ושמענו וגו׳, ואומרו ועשינו, קיימו וקבלו היהודים לעשות כל דבריו כאלו שמעו מפי השכינה.

ושמענו ועשינו, "when we hear (them) we will carry (them) out.⁠" The reason the word ושמענו is introduced by the conjunctive letter ו is that the people had asked Moses to be their intermediary when receiving God's commandments. They explained that initially, in Exodus 19, 9 they had asked to hear the words from the teacher i.e. God Himself, instead of merely from the pupil, i.e. Moses. However, in light of their deathly fear they reversed themselves concerning who they were willing to hear the words from. They now made Moses their intermediary. The letter ו in the word ושמענו is the allusion to their previous attitude in the matter. They added the word ועשינו "and we will do" to indicate that the manner of their מצוה performance would be as if they had heard the instructions from God Himself instead of merely from Moses, His intermediary.

את כל אשר יאמר ה׳ וגו׳ ואת תדבר וגו׳ – הוא כפל במילות שונות וכן מה שנ׳ וידבר ה׳ אל משה לאמר הוא כפל אבל הפירוש כך הוא. שהדיבור הוא הדיבור כפשטי׳ ואמירה הוא להסביר שיבינו ומשה רבינו הבין תיכף בבא הדיבור אליו אבל ישראל לא הבינו בדיבור לבד עד שמשה הסביר לפניהם לכך אמרו וידבר ה׳ בדבור אל משה. לאמר. שיסביר לפניהם שיבינו לכך אמרו קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה׳ כפי שאתה מבין מדיבור של מעלה אבל אנחנו כהיום במדריגה ואת תדבר וגו׳ אף שאתה תדבר לנו דיבור בעלמא. ואף שלא נבין אותם אעפ״כ ושמענו ועשינו המצות אף שלא ידענו טעם המצות ואף שכאן כתיב ושמענו ועשינו ולעיל נאמר להיפוך שהקדימו עשי׳ לשמיעה אבל אעפ״כ במדריג׳ גדולה היו שאמרו ושמענו ועשינו ושמענו הציווי והוא הדיבור. ועשינו. אף שלא שמענו הטעם והרי כאן הקדים שמיעה לעשייה שעדיין לא השמיע להם הטעם ואעפ״כ ועשינו.

ואת תדבר אלינו – אתה תהיה שליח ואמצעי בדבר:

ושמענו ועשינו – כאן קבלו על עצמם להאמין במשה וגם בכל הנביאים שישלח ה׳ בכל דור ודור להגיד העתידות, ויעשו כל רצון ה׳ על פיהם, וכן מפורש לקמן (י״ח ט״ו) נביא מקרבך וכו׳ ככל אשר שאלת וגו׳, ושם אפרש:

אשר יאמר ה״א ואת תדבר – למשה אמרו לשון אמירה, ולעצמם לשון דבור, כי ההבדל שבין אמירה לדבור הוא, שהדבור הוא הענין הגשמי החיצוני שבדבור והוא הדבר הפשוט, והאמירה הוא הענין הרוחני שבדבור שהיא הכוונה המכוונת בו (וכן דעת הרבי שלמה פאפענהיים, ודלא כרנ״ו) ולזה נאמר בכ״מ וידבר ה׳ אל משה לאמר, שהדבור הוא פשטות הענין, לאמר להסביר להם שיבינו, הנה משה למדרגתו הגדולה מיד בבוא הדבור אליו הבין תוכן ענינו, אבל ישראל לא הבינו בדבור לבד עד שמשה הסביר להם, לכן אמרו אליו בזה קרב אתה ושמע את אשר יאמר כפי שאתה מבין מדבור שלמעלה, אבל חנחנו כעת במדרגה קטנה שאתה תדבר אלינו הדברים כפשטן אף שלא נבין אותם על עמקם ומכונם הראוי, ובכל זאת אף שלא נשמע טעמי התורה ומצותי׳ נשמעם ונעשם וזהו ושמענו ועשינו (הגר״א).

ואַתְּ תדבר – אתה תתייחס לדבר ה׳ כדרך נקבה – הווי אומר, אך ורק כמקבל, ללא כל פעולה מצדך. יש לנו בך אמון מלא שתמסור לנו רק את מה שקיבלת מה׳. לא תהיה אלא כלי נאמן. לפיכך לא נאמר כאן ״וּשְׁמָע״ אלא ״וּשֲׁמָע״, המדגיש בהטעמה חזקה יותר את תפקיד ה״שמיעה״.

קרב – לכן קרב אתה שאתה קרוב ומוכן לנבואה כזו, ושמע את כל אשר יאמר, ויש הבדל בין אמירה ובין דבור שכ״מ שאומר וידבר ה׳ אל משה לאמר פי׳ וידבר, שדבר עמו בארך והודיעו ההלכות של תורה שבע״פ, ובמלת לאמר מציין תורת הכתב והלשון שבו נאמרה הפ׳ כמ״ש בהתו״ה ויקרא (סי׳ ג׳), ואצל משה היה העקר האמירה של תורת הכתב שבו בלשון כתב את התורה מפי ה׳, ועז״א ושמע את אשר יאמר, ואל ישראל מסר גם הדבור שהוא ה׳ תורה שבע״פ, ועז״א ואת תדבר, [ותורת הכתב שרשו בז״א שהוא דכורא, ושרש תורה שבע״פ הוא במלכות לכן תפס לשון נקבה ואת תדבר]. ושמענו ועשינו, כי כששמעו הדבור מפי הקב״ה בעצמו היו כמלאכי השרת שכלים מופשטים מחומר וע״כ הקדימו נעשה לנשמע, כמ״ש במלאכי השרת עושי דברו לשמוע בקול דברו כי משיגים הכל מעצמם, ועתה נשוב להיות בני בשר מלובשים בחומר שתחלה נשמע ואח״כ נעשה:

את כל אשר יאמר וגו׳ ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר וגו׳ אריכות לשון הוא. גם החלו באשר יאמר ומסיימו באשר ידבר. וגם ואת בלשון נקבה יש לשום לב ע׳ פרש״י ורמב״ן¹. והענין דבקשתם² היה גם בדברות התורה³ גם בדברות שלצורך השעה⁴, גם תורה שבע״פ שמכונה אמירה כדאי׳ בפתיחתא דאיכה רבתי (ב׳)⁠⁵: ואת אמרת קדוש ישראל נאצו זה תורה שבע״פ והוא מלשון אימרא שמחבר ומקשר ענינים⁶, וכמ״ש ריש ס׳ ויקרא. ואמרו את כל אשר יאמר הוא תורה שבע״פ את כל אשר ידבר שני אופני דברות⁷, מש״ה כתיב⁸ אחר אמירה שהוא תורה שבע״פ. משום שקדמו לדברות הנאמרים לשעה⁹, באשר התורה נצחית ונקרא שבועת אלהים {והנאמר לשעה נקרא דברת אלהים (שם)} כמש״כ בספר במדבר ז׳ פ״ט בהר״ד.

והנה בשיר השירים רבה איתא על הפסוק (א׳:ח׳) היפה בנשים, זה משה שנמשל למעולה שבנשים¹⁰. באשר כמו אשה אינה מתביישת לבקש מבעלה הרבה פעמים, כי יודעת שלא בשבילה היא מבקשת אלא בשביל בניו, כך אין הנביא מתבייש לבקש הרבה פעמים מהקב״ה כי למען בניו מבקש, וזה הכינוי אינו אלא בדברות שבאות לשעה, משום הכי ואת תדבר בלשון נקבה.

ושמענו¹¹ היינו שנעמוד ונטה אזנינו לשמוע מפיך ועשינו וע׳ ס׳ שמות י״ט ח׳.

1. על הלשון נקבה ״ואת״. וז״ל הרמב״ן אחר שהביא דברי רש״י: וא״כ יאמר שדאג להם, אבל ה׳ הודיעו כי מיראתו עשו וטוב להם...

2. שמשה ידבר אלהם ולא הקב״ה.

3. שהם לשון ׳דיבור׳.

4. כגון בקשות של משה מהקב״ה לצורכי בני ישראל במדבר (כמו אוכל ומים וכדו׳) ותשובות הקב״ה אליו בהקשר זה (וגם הם נקראים ׳דיבור׳).

5. תחילת הדברים: ״כי מאסו את תורת וגו׳⁠ ⁠⁠״ – זה תורה שבכתב...

6. זו הוספה של רבינו כאן שלא כתבה בריש ויקרא.

7. שהזכיר רבינו – דברות התורה ודברות שלצורך שעה.

8. משום הכי מופיע המשפט ״את כל אשר ידבר״ שהכוונה לדברות התורה - אחר אמירה וכו׳.

9. כי לשון ׳דיבור׳ כולל גם את הדברות שלצורך שעה.

10. לשון המדרש: ד״א, ״אם לא תדעי לך היפה בנשים״ – היפה שבנביאים, המעולה שבנביאים. אמר רבי יוסי בר ירמיה, למה נמשלו הנביאים בנשים, לומר לך, מה אשה זו אינה מתביישת לתבוע צרכי ביתה מבעלה, כך הנביאים אין מתביישים לתבוע צרכיהן של ישראל מן אביהם שבשמים.

11. די היה לכתוב ״ואת תדבר אלינו... ועשינו״. ואונקלוס פירש ״ונקבל ונעבד״.

ואת תדבר אלינו – אולי גם בימים הקדמונים היו שמים תג בסוף התיבה להורות על אות נשמטה, וכן ואם ככה את עשה לי (פרשת בהעלתך {במדבר י״א:ט״ו}) (ועיין מה שכתבתי בויקרא כ״ד:י׳), ועוד מצאנו פעמים הרבה כנוי היא בו״ו במקום י׳, אולי בכנוים לא הקפידו כ״כ בין לשון זכר ובין לשון נקבה (ויבאו הרועים ויגרשום ויקם משה ויושיען וישק את צאנם, פרשת שמות {שמות ב׳:י״ז}).

ואת – כמו בבמדבר י״א:ט״ו, איוו. 280, גזניוס-קאוטש 32.

ושמענו ועשינו – השוה לשמות כ״ד:ז׳, ששם כתוב מקודם ״נעשה״ ואחרי כן ״נשמע״.

קרב אתה ושמע כו׳ ושמענו ועשינו – הענין דקודם הדברות אמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע, וזה סוד שמלאכי השרת משתמשין בו, עושי דברו לשמוע בקול דברו, וזה שלעשות דבר ה׳ אין צריך הכנה להתבונן מה, רק שעצם הדבור האלהי היה נוצץ בתוך לבבם ומאיר בחדרי רוחם הטהור, ומזה היה מתעורר התשוקה לשמוע עוד בקול ה׳, וזה כמלאכי השרת, שהמושכל הוא עצמותם, ומה שמשיגים רצון השי״ת הוא נעשה להם בפועל, ולכן אמרו, כי מלאך אין לו שם, רק ע״ש שליחותו נקרא, וזה כשמשיג איזה רצון מהשי״ת, אז נעשה המושכל הזה מלא כל מפלשי זהרו ומתנוצץ ממנו עצם המושג הזה, ולכן זכו ישראל אשר הדבור של אנכי ולא יהיה לך הוא מתנוצץ מבין נפשותם והוא אצלם כמעט בפועל, והמושכל הוא עצם נפש הישראלי, אשר בלי חינוך והרגל רב ימסר עצמו על מציאת השי״ת ולבלי לעבוד לזולתו, ואולי גם זה הטעם שעל זה יהרג ואל יעבר, מפני שהוא נקל מאד על נפש הישראלי, אשר הדבור הזה נקבע עמוק, עמוק בשבילי נפשו ומסילות לבבו, אמנם בעת אשר אמרו למשה שידבר עמהם אמרו ושמענו ועשינו, שהשמיעה יהיה קודם לברר את דבריו, ואם יאמר הנביא לעבוד עבודה זרה יהרג, ואם יעקר מצוה אחת מן התורה (שלא להוראת שעה) הוא נביא שקר. ולזה אמר וישמע ה׳ כו׳, שמעתי את קול כו׳ הטיבו כל אשר דברו, וזהו כל מה שאמרו ושמענו ועשינו, מי יתן והיה לבבם זה ליראה כו׳ ולשמור כל מצותי כל הימים, כי ידעה החכמה העליונה, כי מחטאות נביאיה, אשר ידברו, את אשר לא דבר ה׳ יהרס מצב הלאומי בזמן מן הזמנים, כי יפירו מצוה וחקי תורה, לזה אמר אם את הדבר הזה ישמרו לשמוע, ואחר כך לעשות, ייטב להם כל הימים. ודו״ק.

קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה׳ ואת תדבר את אשר ידבר ה׳ אליך – כי אמרו, כי דבור הוא לשון עזה, לשון קשה (מכות דף י״א) וכבר אמרו, כי דבר הנאמר עפ״י נביא אינה יכולה להשתנות אם הוא לטובה, ומכ״ש הנאמר עפ״י משה אינה יכולה להשתנות, אף אם נשתנו מעשיהם, כמוש״ב, לכן כששמע משה מפי השם, הי׳ באפשרי להשתנות אם ישנו מעשיהם, והנה שמע רק בלשון אמירה מהשי״ת, אבל כיון שדבר משה לישראל תו אינה יכולה להשתנות והוה בגדר דבור לשון קשה, לכן אמרו ושמע את כל אשר יאמר, אבל כיון שתדבר אלינו, אז יהי׳ מה שאמר הש״י בגדר דבור. ודו״ק.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון