×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(יח) {פרשת שפטים} שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן⁠־לְךָ֙ בְּכׇל⁠־שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת⁠־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט⁠־צֶֽדֶק׃
You shall make judges and officers in all your gates which Hashem your God gives you, according to your tribes; and they shall judge the people with righteous judgment.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[פיסקא קמד]
שפטים ושוטרים – מנין שממנים בית דין לכל ישראל תלמוד לומר שפטים תתן לך, ומנין שממנים שוטרים לכל ישראל תלמוד לומר שטרים תתן לך.
רבי יהודה אומר מנין שממנים אחד על גבי כולם תלמוד לומר תתן לך, ואומר (דברי הימים ב י״ט:י״א) ושטרים הלוים לפניכם.
ומנין שממנים בית דין לכל עיר ועיר תלמוד לומר שפטים בכל שעריך, ומנין שממנים שוטרים לכל עיר ועיר תלמוד לומר ושטרים בכל שעריך.
ומנין שממנים בית דין לכל שבט ושבט תלמוד לומר ושופטים לשבטיך, ומנין שממנים שוטרים לכל שבט ושבט תלמוד לומר ושטרים לשבטיך, רבן שמעון בן גמליאל אומר לשבטיך ושפטו מצוה על כל שבט ושבט להיות דן את שבטו.
בכל שעריך – בא להקיש סנהדרי גדולה לסנהדרי קטנה מה גדולה דנה והורגת אף קטנה דנה והורגת.
ושפטו את העם – בעל כרחם.
משפט צדק – והלא כבר נאמר לא תטה משפט מה תלמוד לומר משפט צדק זה מנוי הדיינים.
[Parashat Shofetim]
[Piska 144]
"Judges and officers shall you appoint for yourself": Whence is it derived that a beth-din is appointed for all of Israel? From "Judges … shall you appoint for yourself.⁠" And whence is it derived that (police) officers are appointed for all of Israel? From "… officers shall you appoint for yourself.⁠"
R. Yehudah says: Whence is it derived that one is appointed over all? From "shall you appoint for yourself.⁠"
And whence is it derived that officers are appointed for every city: From "and officers … in your gates.⁠"
And whence is it derived that a beth-din is appointed for each tribe? From "and judges … according to your tribes.⁠" And whence is it derived that officers are appointed for each tribe? From "and officers … for your tribes.⁠"
R. Shimon b. Gamliel says "according to your tribes, and they shall judge": It is a mitzvah for each tribe to judge itself.
"and they shall judge, etc.⁠": This refers to the appointment of judges. "and they shall judge the people": (even) against their will.
שפטים ושט׳ למה נאמ׳ הפרשה לפי שהוא אומ׳ (שמות י״ח:כ״א) ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל כשם לשעבר לא הוכשרו עד שהיה בהם שבע מדות כרצון הבורר כך לעתיד לא יוכשרו עד שיהא בהן שבע מדות כרצון הבורר ת״ל תתן לך הכל לפי דעתך:
רבי אומר הרי הוא אומ׳ (דניאל א ב - ג) ויאמר המלך לאשפנז רב סריסיו להביא מבני ישראל מזרע המלוכה ומן הפרתמים:
ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה וידעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמוד בהיכל מלך בבל והרי דברים קל וחומר ומה אם הברורים לשמש [לחה] סרוחה לא הוכשרו עד שהיה בהן כל המדות הללו הנבררין לשמש דעת עליונה על אחת כמה וכמה גלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שסוף דורות עתידין לקלקל אמר המקום למשה כל בית דין ובית דין שיעמוד ימנה לו דיינין לפי דעתו:
שפטים ושט׳ שופטים אלו דיינין:
ושטרים אלו חזנים:
ד״א שפטים אלו דיינין:
ושטרים אלו פורענין:
ד״א שפט׳ ושט׳ הקיש שפטים לשטרים מה שפטים בני ברית אף שטרים בני ברית מה שטרים בחול אף שפטים בחול:
ר׳ אלעזר בן שמוע אומר אם יש שוטר יש שופט אם אין שוטר אין שופט הא כיצד באו שנים אצל השופט וזיכה את הזכאי וחייב את החייב ויצאו לחוץ אם לא רצו לקבל מה יכול הדיין לעשות לפי כך אמר הקב״ה שפטים ושט׳ תתן לך מי שאינו שומע לשפטים ישמע לשטרים וה״א (שמואל ב ח טו, דהי״א י״ח:י״ד) ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו וסמיך ליה ויואב בן צרויה על הצבא וכי מה עסקו של יואב אצל הדיין אמר ר׳ אליעזר אלמלא מקלו של יואב לא היה דוד יכול לעשות את הדין:
תתן לך שיהו (בודקין) [בדוקין] לך כענין שנ׳ (במדבר כ״ז:י״ח) ויאמר ה׳ אל משה קח לך את יהושע בן נון או יכול עד שיהיו כיהושע ואם לאו לא יהיו כשרים ת״ל תתן לך שיהיו בדוקין לך:
תתן לך נקראו דינין לשם משה:
שלשה דברים נתן משה נפשו עליהן ונקראו על שמו נתן נפשו על התורה ונקראת על שמו שנ׳ (מלא׳ ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה עבדי וכי תורת משה היא והלא תורת ה׳ היא שנ׳ (תהלים י״ט:ח׳) תורת ה׳ תמימה אלא שנתן נפשו על התורה ונקראת על שמו והיכן מצינו שנתן נפשו על התורה שנ׳ (שמות ל״ד:כ״ח) ויהי שם עם ה׳ ארבעים יום וארבעים לילה (דברים ט׳:ט׳) ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה הא לפי שנתן נפשו על התורה נקראת על שמו:
נתן נפשו על ישראל ונקראו על שמו שנ׳ (שמות ל״ב:ז׳) לך רד כי שחת עמך וכי עם של משה הם והלא עם ה׳ הן שנ׳ (יחזקאל ל״ו:כ׳) עם ה׳ אלה ומארצו יצאו אלא לפי שנתן נפשו עליהן נקראו על שמו והיכן מצינו שנתן נפשו על ישראל שנ׳ (שמות ב׳ יא) ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אח׳ וירא בס׳ ויפן כה וכה הא לפי שנתן נפשו על ישראל נקראו על שמו:
נתן נפשו על הדינין [ונקראו] על שמו שנ׳ שפטים ושט׳ תתן לך וכי של משה הן והלא כבר נאמר (דברים א׳:י״ז) כי המשפט לאלהים הוא אלא לפי שמסר נפשו עליהן נקראו על שמו והיכן מצינו שמסר נפשו על הדינין שנ׳ (שמות ב יג - יז) ויאמר לרשע למה תכה רעך ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט על׳ וישמע פרעה את הד׳ הז׳ ויב׳ לה׳ את משה ולכהן מדין שבע בנות ויבואו הרועים ויג׳ ויקם משה ויושיען מדינין ברח ולדינין חזר ואומר (דברים ל״ג:כ״א) צדקת ה׳ עשה ומש׳ עם ישראל הא לפי שנתן נפשו על הדינין נקראו על שמו:
ד״א תתן לך מלמד שלא ניתנו הדינין אלא לישראל וללמדך שכל ההולך לדין אצל אומות העולם כאלו עובד ע״ז שכך הוא אומר שפטים וש׳ תתן לך וכת׳ אחריו לא תטה משפט צדק צדק תר׳ לא תטע לך אש׳ ולא עוד אלא שכל המניח דיני ישראל והולך לפני אומות העולם כפר בהקב״ה תחלה שנ׳ (דברים ל״ב:ל״א) כי לא כצורנו צורם ואיבינו פלילים למה שאין חקותיהם טובים:
מלה״ד לחולה שנכנס הרופא לבקרו אמר לבני ביתו האכילוהו והשקוהו כל מה שרוצה אל תמנעו ממנו כלום נכנס אל אחר אמר להן אל יאכל פלוני ואל ישתה דבר פלוני אמרו לו מפני מה לזה אמרת לאכול כל מה שהוא רוצה ולזה אתה אומר אל יאכל דבר פלוני ואל ישתה דבר פלוני אמר להן הראשון אינו של חיים לפי כך אמרתי על תמנעו ממנו כלום בין אכל בין לא אכל ימות אבל זה של חיים לפי כך לא יאכל דבר פלוני ולא ישתה דבר פלוני וכן חקות הגוים אינן של חיים שנ׳ (עי׳ יר׳ י׳:ג׳) כי חקות הגוים הבל ואומ׳ (יחזקאל כ׳:כ״ה) וגם אני נתתי להם חקים לא טובים אבל ישראל נתן להם חקים ומשפטים ומצות טובים לכך נאמר בהם (ויקרא י״ח:ה׳) אשר יעשה אתם האדם וחי בהם:
בכל שעריך הרי זו מצות עשה להושיב דיינין בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך או יכול אפילו בחוצה לארץ יהו חייבין להעמיד בכל פלך ופלך ת״ל אשר ה׳ אלה׳ נותן לך לא בחוצה לארץ:
ושפטו ר׳ יהודה אומר זה אחד הממונה על כולם שנ׳ תתן לך:
רבן שמעון בן גמליאל אומר לשבטיך ושפטו מצוה לשבט לדון את שבטו:
ר׳ יאשיה אומר אם אמרה תורה בכל שעריך מה ת״ל לשבטיך ואם אמרה תורה לשבטיך למה נאמר בכל שעריך אלא בא הכתוב להקיש סנהדרי גדולה לסנהדרי קטנה מה גדולה דנה והורגת אף קטנה תהא דנה והורגת:
ושפטו את העם למה נאמר לפי שהוא אומר שפטים ושטרים תתן לך שומע אני אעפ״י שאינן בקיאין בדין ת״ל ושפטו את העם בזמן שהן בקיאין בדין:
ושפטו את העם בעל כרחן:
משפט צדק זה מנוי הדיינין:
ד״א ושפטו את העם ר׳ שמואל אומר כל זמן שישראל נשמעין לדיניהן הקב״ה עושה להן דין בשונאיהן שנ׳ (שמואל א ז׳:ט״ז) ושפט את ישראל את כל המקומות האלה ומה כת׳ אחריו (שם יג) ותהי יד ה׳ בפלשתים כל ימי שמואל:
משפט צדק אמר הקב״ה לדיינין אם עושים אתם משפט אמת בארץ אני עושה עמכם צדקה מן השמים שנ׳ (תהלים פ״ה:י״ב) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף ואם מטין אתם את הדינין אתם מטין עצמכם לגיהנם לכך נאמר לא תטה משפט:
ד״א ושפטו את העם משפט צדק שיהיו מכריעין לזכות לא לחובה:
דַּיָּינִין וּפוּרְעָנִין1 תְּמַנֵּי לָךְ בְּכָל קִרְוָךְ דַּייָ אֱלָהָךְ יָהֵיב לָךְ לְשִׁבְטָךְ וִידִינוּן יָת עַמָּא דִּין דִּקְשׁוֹט.
1. זה המקום היחיד שמתרגם שוטר ׳פורען׳, ובכל מקום אחר ׳סרך׳. והוא לפי הענין.
Judges and officersa shalt you appoint to you in all your cities which the Lord your God will give you throughout your tribes, and they shall judge the people with true judgment.
a. Samaritan Version, "scribes.⁠"
דיינין וסרכין תמנון לכוןא בכל קורייכוןב די״י אלהכון יהב לכון לשבטיכון וידונון ית עמא דינין דקשטג.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״לשבטיכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קורייכון״) גם נוסח חילופי: ״קירוויכון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דקשט״) גם נוסח חילופי: ״{דק}⁠שוט״.
דיינין קשיטין וסרכין אלימין תמנון לכון בכל קירויכון די״י אלקכון יהיב לכון לשבטיכון וידונון ית עמא דין קשוט.
Upright judges and efficient administratorsa will give you for your tribes, and they shall judge the people with true judgment.
a. Dayanin kashilin ve Sarekin alemin.
דיינין וסרכין.
Judges and administrators.

פרשה ה

סדר שופטים

[א] שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק – הֲלָכָה, קְרוֹבוֹ שֶׁל אָדָם מַהוּ שֶׁיְהֵא מֻתָּר לוֹ לֵישֵׁב בְּדִינוֹ, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים אֵלּוּ הֵן הַקְּרוֹבִים אָבִיו וְאֶחָיו וַאֲחֵי אָבִיו וַאֲחֵי אִמּוֹ וכו׳, לָמָּה כֵן, אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁהַקָּרוֹב פָּסוּל לְהָעִיד כֵּן הוּא פָּסוּל לָדוּן, וּמָה רָאִיתָ לוֹמַר כֵּן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי כְּתִיב: וְנִגְשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה׳ וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע (דברים כ״א:ה׳). בּוֹא וּרְאֵה הִקִּישׁ נְגָעִים לְרִיבִים וְרִיבִים לִנְגָעִים, מַה נְּגָעִים בַּיּוֹם אַף דִּינִים בַּיּוֹם, וּמָה רִיבִים פְּרַט לְקָרוֹב, אַף נְגָעִים פְּרַט לְקָרוֹב.
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אַל תְּהִי מְלַגְלֵג בַּדִּין, שֶׁהוּא אֶחָד מִשְּׁלשָׁה רַגְלֵי הָעוֹלָם, לָמָּה, שֶׁשָּׁנוּ חֲכָמִים עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, תֵּן דַּעְתְּךָ שֶׁאִם הִטֵּיתָ אֶת הַדִּין שֶׁאַתְּ מְזַעֲזֵעַ אֶת הָעוֹלָם שֶׁהוּא אֶחָד מֵרַגְלָיו. רַבָּנָן אָמְרֵי קָשֶׁה הוּא כֹּחוֹ שֶׁל דִּין שֶׁהוּא אֶחָד מֵרַגְלֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד, מִנַּיִן: צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְמוּ פָנֶיךָ (תהלים פ״ט:ט״ו). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְכָךְ עָנְשׁוֹ שֶׁל דִּין קָשֶׁה, הֱווּ זְהִירִין, מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים.
[ב] זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמשֵׁל תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ (משלי ו׳:ו׳-ח׳), מָה רָאָה שְׁלֹמֹה לְלַמֵּד לְעָצֵל מִן הַנְּמָלָה, רַבָּנָן אָמְרֵי הַנְּמָלָה הַזּוֹ שְׁלשָׁה בָּתִּים יֵשׁ לָהּ, וְאֵינָהּ כּוֹנֶסֶת בָּעֶלְיוֹן מִפְּנֵי הַדֶּלֶף, וְלֹא בַּתַּחְתּוֹן מִפְּנֵי הַטִּינָה, אֶלָּא בָּאֶמְצָעִי, וְאֵינָהּ חַיָּה אֶלָּא שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, לָמָּה, שֶׁמִּי שֶׁאֵין לוֹ גִּידִים וַעֲצָמוֹת אֵינָהּ חַיָּה אֶלָּא שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וְכָל מַאֲכָלָהּ אֵינָהּ אֶלָּא חִטָּה וּמֶחֱצָה, וְהִיא הוֹלֶכֶת וּמְכַנֶּסֶת בַּקַּיִץ כָּל מַה שֶּׁמּוֹצְאָה, חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וַעֲדָשִׁים.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא וְכָל חַיֶּיהָ אֵינָהּ אֶלָּא חִטָּה וּמֶחֱצָה, וְהִיא כּוֹנֶסֶת אֶת אֵלּוּ, וְלָמָּה הִיא עוֹשָׂה כֵן, שֶׁאָמְרָה שֶׁמָּא יִגְזֹר עָלַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיִּים וְיִהְיֶה לִי מוּכָן לֶאֱכֹל.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי מַעֲשֶׂה הָיָה וּמָצְאוּ בַּבּוֹר שֶׁלָּהּ שְׁלשׁ מֵאוֹת כּוֹר, מַה שֶּׁמְּכַנֶּסֶת מִן הַקַּיִץ לַחֹרֶף, לְפִיכָךְ אָמַר שְׁלֹמֹה לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְּרָכֶיהָ וַחֲכָם, אַף אַתֶּם הַתְקִינוּ לָכֶם מִצְווֹת מִן הָעוֹלָם הַזֶּה לָעוֹלָם הַבָּא. וּמַהוּ רְאֵה דְּרָכֶיהָ וַחֲכָם, רַבָּנָן אָמְרֵי רְאֵה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֶׁבּוֹרַחַת מִן הַגָּזֵל.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא מַעֲשֶׂה בִּנְמָלָה אַחַת שֶׁהִפִּילָה חִטָּה אַחַת, וְהָיוּ כֻּלָּן בָּאוֹת וּמְרִיחוֹת בָּהּ, וְלֹא הָיְתָה אַחַת מֵהֶן נוֹטֶלֶת אוֹתָהּ, בָּאָה אוֹתָהּ שֶׁהָיְתָה שֶׁלָּהּ וְנָטְלָה אוֹתָהּ, רְאֵה חָכְמָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ. וְכָל הַשֶּׁבַח הַזֶּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֶׁלֹא לָמְדָה מִבִּרְיָה, וְלֹא שׁוֹפֵט וְלֹא שׁוֹטֵר יֵשׁ לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמשֵׁל, אַתֶּם שֶׁמִּנִּיתִי לָכֶם שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּשְׁמְעוּ לָהֶן, הֱוֵי שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ.
[ג] זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: עֲשׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה׳ מִזָּבַח (משלי כ״א:ג׳), כְּזֶבַח אֵין כְּתִיב אֶלָּא מִזָּבַח, כֵּיצַד, הַקָּרְבָּנוֹת לֹא הָיוּ קְרֵבִין נוֹהֲגוֹת אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, אֲבָל הַצְּדָקָה וְהַדִּינִים נוֹהֲגוֹת בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹא בִּפְנֵי הַבַּיִת.
דָּבָר אַחֵר: הַקָּרְבָּנוֹת אֵין מְכַפְּרִין אֶלָּא לְשׁוֹגֵג, וְהַצְּדָקָה וְהַדִּינִין מְכַפְּרִים בֵּין לְשׁוֹגֵג בֵּין לְמֵזִיד.
דָּבָר אַחֵר: הַקָּרְבָּנוֹת אֵין נוֹהֲגִים אֶלָּא בַּתַּחְתּוֹנִים, וְהַצְּדָקָה וְהַדִּינִין נוֹהֲגִין בֵּין בָּעֶלְיוֹנִים וּבֵין בַּתַּחְתּוֹנִים.
דָּבָר אַחֵר: הַקָּרְבָּנוֹת אֵין נוֹהֲגִין אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַצְּדָקָה וְהַדִּינִין נוֹהֲגִין בֵּין בָּעוֹלָם הַזֶּה בֵּין בָּעוֹלָם הַבָּא.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנָתָן: לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל דָּוִיד עַבְדִּי כֹּה אָמַר ה׳ לֹא אַתָּה תִּבְנֶה לִי הַבַּיִת לָשָׁבֶת. כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה [מתהלך] מֵאֹהֶל אֶל אֹהֶל וּמִמִּשְׁכָּן (דברי הימים א י״ז:ד׳-ה׳). כָּל מִי שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לְקַלֵּל אֶת דָּוִד מָה הָיָה עוֹשֶׂה הָיָה אוֹמֵר לוֹ טוֹב שֶׁיִּבָּנֶה הַבַּיִת. תֵּדַע לְךָ, מַה דָּוִד אוֹמֵר: שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה׳ נֵלֵךְ (תהלים קכ״ב:א׳), מְבַקְּשִׁים לִי דְּבָרִים לוֹמַר שֶׁאֵין אַתָּה בּוֹנֶה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, שָׁעָה אַחַת מֵחַיֶּיךָ אֵין אֲנִי מְחַסֵּר, מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ (שמואל ב ז׳:י״ב). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַצְּדָקָה וְהַדִּינִין שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה חֲבִיבִין עָלַי מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי דָּוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה (שמואל ב ח׳:ט״ו). מַהוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ, רַבִּי יְהוּדָה וְרַב נַחְמָן חַד אָמַר הָיָה דָן אֶת הַדִּין מְזַכֶּה אֶת הַזַּכַּאי וּמְחַיֵּב אֶת הַחַיָּב, אִם לֹא הָיָה לַחַיָּב לִתֵּן, הָיָה דָּוִד נוֹתֵן מִשֶּׁלּוֹ. הֱוֵי מִשְׁפָּט וּצְדָקָה. אָמַר לוֹ רַב נַחְמָן אִם כֵּן נִמְצֵאתָ מֵבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לִידֵי רַמָּיּוּת, וּמַהוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, הָיָה דָן אֶת הַדִּין מְזַכֶּה אֶת הַזַּכַּאי וּמְחַיֵּב אֶת הַחַיָּב, הֱוֵי מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, שֶׁהָיָה מוֹצִיא אֶת הַגָּזֵל מִיָּדוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, הוֹאִיל וְכָךְ הַדִּינִין חֲבִיבִים לְפָנַי, הֱווּ זְהִירִין בָּהֶם.
[ד] דָּבָר אַחֵר: שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב (דברים ל״ב:מ״א-מ״ב), מַהוּ הַמִּקְרָא הַזֶּה, רַבִּי יְהוּדָה וְרַב נַחְמָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם שׁוֹנֵן אֲנִי אֶת חַרְבִּי כַּבָּרָק אֲנִי מַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי, מָה אֶעֱשֶׂה וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי.
אָמַר רַבִּי נַחְמָן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם מְשַׁנֶּה אֲנִי אֶת מִדַּת הַדִּין, בָּרָק אֶחָד אֲנִי מוֹצִיא וּמַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי, מָה אֶעֱשֶׂה וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, שְׁנֵי דְּבָרִים בִּימִינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, צְדָקָה וְתוֹרָה, צְדָקָה דִּכְתִיב: צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ (תהלים מ״ח:י״א). תּוֹרָה, דִּכְתִיב: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים ל״ג:ב׳). שְׁנֵי דְבָרִים בְּיָדוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: הַנֶּפֶשׁ וְהַדִּין. הַנֶּפֶשׁ, דִּכְתִיב: אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי (איוב י״ב:י׳). וְהָדֵין, דִּכְתִיב: וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַנֶּפֶשׁ וְהַדִּין נְתוּנִים בְּיָדִי, שִׁמְרוּ אֶת הַדִּין וַאֲנִי אֶשְׁמֹר נַפְשׁוֹתֵיכֶם, הֱוֵי שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים.
[ה] מַהוּ שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים – רַבָּנָן אָמְרֵי שֶׁיְהֵא הַשּׁוֹטֵר כַּשּׁוֹפֵט, כְּשֶׁיִהְיוּ הַמַּעֲשִׂים כְּנֶגֶד הַמַּקֵּל וְהָרְצוּעָה, וְשֶׁלֹא יְהֵא הַמַּכֶּה צָרִיךְ לִלְקוֹת.
דָּבָר אַחֵר: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ דִּין אֵין דַּיָּן, וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין דִּין יֵשׁ דַּיָּן, וּמַהוּ כֵן, אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אִם נַעֲשָׂה הַדִּין לְמַטָּה, אֵין הַדִּין נַעֲשָׂה לְמַעְלָה, וְאִם לֹא נַעֲשָׂה הַדִּין לְמַטָּה הַדִּין נַעֲשָׂה לְמַעְלָה.
[ו] דָּבָר אַחֵר: שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים – אָמַר רַב אַחָא בּוֹא וּרְאֵה שֵׁשׁ מַעֲלוֹת הָיָה לַכִּסֵּא שֶׁל שְׁלֹמֹה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּה (מלכים א י׳:י״ט), וּבְפָרָשָׁה זוֹ כְּתוּבִים שִׁשָּׁה דְבָרִים בְּלֹא תַעֲשֶׂה, וְאֵלּוּ הֵן: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, וְלֹא תַכִּיר פָּנִים, וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה, וְלֹא תִזְבַּח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה. הֲרֵי שִׁשָּׁה. וְהָיָה הַכָּרוֹז עוֹמֵד לִפְנֵי כִּסְאוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה, כֵּיוָן שֶׁהָיָה עוֹלֶה מַעֲלָה הָרִאשׁוֹנָה הָיָה כּוֹרֵז: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט (דברים ט״ז:י״ט), מַעֲלָה הַשְּׁנִיָּה הָיָה כּוֹרֵז: לֹא תַכִּיר פָּנִים (דברים ט״ז:י״ט), שְׁלִישִׁית הָיָה כּוֹרֵז: וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד (דברים ט״ז:י״ט), רְבִיעִית: לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה (דברים ט״ז:כ״א), חֲמִישִׁית: לֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה (דברים ט״ז:כ״ב), שִׁשִּׁית: לֹא תִזְבַּח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ (דברים י״ז:א׳).
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא סֵדֶר הַדִּין כָּךְ הוּא, הַתּוֹבֵעַ תּוֹבֵעַ, וְהַנִּתְבַּע מֵשִׁיב, וְהַדַּיָּן מַכְרִיעַ.
אָמַר רַבִּי סִימָא וְצָרִיךְ הַדַּיָּן לִשְׁנוֹת טַעֲנוֹתֵיהֶם מִפִּיו, מִמִּי אַתָּה לָמֵד מִשְּׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי (מלכים א ג׳:כ״ג), אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאי שָׁמַעְתִּי שֶׁאִם רוֹצֶה הַדַּיָּן לְהוֹשִׁיב הָאַנְטָדִיקוֹן יוֹשִׁיב, וְאֵי זֶה אָסוּר שֶׁלֹא יְהֵא אֶחָד יוֹשֵׁב וְאֶחָד עוֹמֵד, דְּאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָיָה דַיָּן וְהָיוּ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם בָּאִים אֶצְלוֹ לְדִין אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד עָנִי, יְהֵא אוֹמֵר לְבשׁ כְּשֵׁם שֶׁהוּא לָבוּשׁ אוֹ הַלְבִּישׁוֹ כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה לָבוּשׁ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים (דברים א׳:י״ז), רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר אִם הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁהַדִּין עִמּוֹ אַל תַּסְבֵּר לוֹ פָּנִים שֶׁלֹא יְהֵא אוֹמֵר מִתְּחִלָּה הָיָה רוֹצֶה לְזַכּוֹתוֹ. וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר, אִם תֵּדַע שֶׁאֵין הַדִּין עִמּוֹ הַסְבֵּר לוֹ פָּנִים, שֶׁלֹא יְהֵא אוֹמֵר מִתְּחִלָּה הָיָה רוֹצֶה לְחַיְבֵנִי.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק (דברים א׳:ט״ז), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב (דברים י״ג:ט״ו), וְהֵיאַךְ הוּא, אִם רָאִיתָ אֶת הַדִּין מְרֻמֶּה, חָקְרֵהוּ. וְאִם רָאִיתָ אֶת הַדִּין יוֹצֵא לַאֲמִתּוֹ, צַדְקֵהוּ.
[ז] דָּבָר אַחֵר: שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים – אָמַר רַבִּי לֵוִי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים הַרְבֵּה וְהָיָה אוֹהֵב אֶת הַקָּטָן יוֹתֵר מִכֻּלָּן, וְהָיָה לוֹ פַּרְדֵס אֶחָד וְהָיָה אוֹהֲבוֹ יוֹתֵר מִכָּל מַה שֶּׁהָיָה לוֹ, אָמַר הַמֶּלֶךְ נוֹתֵן אֲנִי אֶת הַפַּרְדֵּס הַזֶּה שֶׁאֲנִי אוֹהֲבוֹ מִכָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לִי, לִבְנִי הַקָּטָן שֶׁאֲנִי אוֹהֲבוֹ מִכָּל בָּנַי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּל הָאֻמּוֹת שֶׁבָּרָאתִי אֵינִי אוֹהֵב אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ (הושע י״א:א׳). מִכָּל מַה שֶּׁבָּרָאתִי אֵינִי אוֹהֵב אֶלָּא אֶת הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אֲנִי ה׳ אֹהֵב מִשְׁפָּט (ישעיהו ס״א:ח׳). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן אֲנִי מַה שֶּׁאָהַבְתִּי לָעָם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב, הֱוֵי שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, חַיֵּיכֶם בִּזְכוּת שֶׁאַתֶּם מְשַׁמְּרִים אֶת הַדִּין אֲנִי מִתְגַּבֵּהַּ, מִנַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּגְבַּהּ ה׳ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט (ישעיהו ה׳:ט״ז), וְעַל יְדֵי שֶׁאַתֶּם מַגְבִּיהִין אוֹתִי בַּדִּין אַף אֲנִי עוֹשֶׂה צְדָקָה וּמַשְׁרֶה קְדֻשָּׁתִי בֵּינֵיכֶם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדַּשׁ בִּצְדָקָה (ישעיהו ה׳:ט״ז). וְאִם שְׁמַרְתֶּם אֶת שְׁנֵיהֶם, הַצְּדָקָה וְהַדִּין, מִיָּד אֲנִי גוֹאֵל אֶתְכֶם גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה אָמַר ה׳ שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת (ישעיהו נ״ו:א׳).
[פרשת שופטים]
[א] שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל (תהלים קמ״ז:י״ט). דְּבָרָיו, אֵלּוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה. חֻקָּיו, אֵלּוּ הַמִּדְרָשׁוֹת. וּמִשְׁפָּטָיו, אֵלּוּ הַדִּינִין. לֹא נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים, אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל בִּלְבַד. וּמִנַּיִן אַתָּה לָמֵד. שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְנָכְרִי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עֵסֶק זֶה עִם זֶה, שֶׁאָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לוֹמַר לַנָּכְרִי, לֵךְ עִמִּי לְעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּכֶם. וְשֶׁהוּא עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּיָּה (שם פסוק כ). וַהֲלֹא אֻמּוֹת הָעוֹלָם נִצְטַוּוּ עַל הַדַּיָּנִין, שֶׁהִיא אַחַת מִשֶּׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. וּמַהוּ מִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם. אֵלּוּ דִּקְדּוּקֵי הַדִּין. שֶׁכָּךְ שָׁנִינוּ, מַעֲשֶׂה וּבָדַק בֶּן זַכַּאי בְּעֻקְצֵי תְּאֵנִים. וּבְנֵי נֹחַ הוֹרְגִים בְּעֵד אֶחָד, וּבַדַּיָּן אֶחָד, וְשֶׁלֹּא בַּהַתְרָאָה. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּיִשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁדִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלֹשָׁה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. וּכְתִיב: לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ וְגוֹ׳ (דברים י״ט:ט״ו). וּצְרִיכִין דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה. כֵּיצַד בּוֹדְקִין אֶת הָעֵדִים, מַכְנִיסִין אוֹתָן וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶם. וְעוֹד הָיוּ בּוֹדְקִין בְּשֶׁבַע חֲקִירוֹת, בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזֶה שָׁבוּעַ, בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ, בְּכַמָּה לַחֹדֶשׁ, בְּאֵיזֹה שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מָקוֹם. מַכִּירִין אַתֶּם אוֹתוֹ, הִתְרֵיתֶם בּוֹ, כִּדְאָמְרִינַן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְּפַרְנְסֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא נִשְׁתַּבְּחוּ אֶלָּא עַל יְדֵי הַדִּין. בִּשְׁמוּאֵל כְּתִיב: וְהָלַךְ מִדַּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְגוֹ׳ (שמואל א ז׳:ט״ז). וְאַף דָּוִד לֹא נִשְׁתַּבֵּחַ אֶלָּא עַל יְדֵי הַדִּין, כְּמַה דִּכְתִיב: וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ (דברי הימים א י״ח:י״ד). וְאַף יְהוֹשָׁפָט כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַזֵּק בַּמַּלְכוּת, לֹא נִתְעַסֵּק בְּעִסְקֵי מַלְכוּת, וְלֹא בְּעֹשֶׁר, וְלֹא בְּכָבוֹד, וְלֹא בְּדָבָר אַחֵר, אֶלָּא בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּמְלֹךְ יְהוֹשָׁפָט וְגוֹ׳ וַיִּתְחַזֵּק עַל יִשְׂרָאֵל (דברי הימים ב י״ז:א׳). מַהוּ וַיִּתְחַזֵּק, שֶׁנִּתְחַזֵּק וּמִנָּה אֶת הַדַּיָּנִין. וְאוֹמֵר: וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי י״י וְעוֹד הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים מִיְהוּדָה (שם פסוק ו). גַּסּוּת רוּחַ הָיְתָה בּוֹ שֶׁהוּא אָמַר וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ. אֶלָּא שֶׁמִּנָּה דַּיָּנִין עֲלֵיהֶן הַיּוֹדְעִין לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי י״י, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ י״י לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית י״ח:י״ט). וְאוֹמֵר לַדַּיָּנִין, רְאוּ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא (דברים א׳:י״ז). וּמַה מּשֶׁה שֶׁלֹּא נִצְטַוָּה עַל הַדַּיָּנִין אֶלָּא מִמַּה שֶּׁאָמַר לוֹ יִתְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה תֶּחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל וְגוֹ׳ (שמות י״ח:כ״א), הוֹשִׁיב סַנְהֶדְרִין. אָנוּ שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בַּתּוֹרָה לְמַנּוֹת סַנְהֶדְרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים תִּתֵּן לְךָ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמִנַּיִן שֶׁהוֹשִׁיב מֹשֶׁה סַנְהֶדְרִין עַל יִשְׂרָאֵל. דִּכְתִיב: וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל וְגוֹ׳. וְאַף יְרוּשָׁלַיִם לֹא נִשְׁתַּבְּחָה אֶלָּא עַל יְדֵי הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ וְגוֹ׳ (יחזקאל ט״ז:י״ד). וְאֵיזֶה הוּא הִדּוּר. זֶה הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְדַל לֹא תְּהַדֵּר בְּרִיבוֹ (שמות כ״ז:ג׳). וְלֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא עַל קִלְקוּל הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: טְמֵאַת הַשֵּׁם רַבַּת הַמְּהוּמָה (יחזקאל כ״ב:ה׳), שֵׁם שֶׁהָיָה לָךְ עַל יְדֵי הַדִּין, טִמֵּאת. וּכְתִיב: מְלֵאָתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים (ישעיהו א׳:כ״א). עַל יְדֵי שֶׁהָיְתָה מְלֵאָתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ. לְכָךְ אָמַר לָהֶם יִרְמְיָה, לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל וְגוֹ׳ (איכה ד׳:י״ב). וּכְתִיב: מֵחַטֹּאת נְבִיאֶיהָ עֲוֹנוֹת כֹּהֲנֶיהָ וְגוֹ׳ (שם פסוק יג). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא נִפְרַע לְעַצְמוֹ מִן הַדַּיָּנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן י״י צְבָאוֹת אַבִּיר יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ (ישעיהו א׳:כ״ד). וְאֵין לָכֵן אֶלָּא לְשׁוֹן שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי (שמואל א ג׳:י״ד). אֵין אַבִּיר אֶלָּא אַב בֵּית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: אַבִּיר הָרֹעִים (שם כ״א:ח׳). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נַעֲשֶׂה אַב בֵּית דִּין לְהִפָּרַע מֵהֶן. מִנַּיִן שֶׁבְּדַיָּנִין הַכָּתוּב מְדַבֵּר. רְאֵה מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, וְאָשִׁיבָה שׁוֹפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיוֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה (ישעיהו א׳:כ״ו). לְפִיכָךְ אָמַר דָּוִד, מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב וְגוֹ׳ (תהלים קמ״ז:י״ט).
[ב] שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים – שׁוֹפְטִים, אֵלּוּ הַדַּיָּנִים. שׁוֹטְרִים, אֵלּוּ הַפַּרְנָסִים שֶׁמַּנְהִיגִין אֶת הָעֵדָה. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אִם אֵין שׁוֹטֵר אֵין שׁוֹפֵט. כֵּיצַד, כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַיֵּב אָדָם בְּבֵית דִּין לַחֲבֵרוֹ, אִם אֵין שׁוֹטֵר שֶׁיּוֹצִיא מִמֶּנּוּ, כֵּיוָן שֶׁפּוֹרֵשׁ מִן הַדִּין, אֵין סְפֵיקָה בְּיַד הַדַּיָּן לַעֲשׂוֹת לוֹ כְּלוּם, אֶלָּא אִם כֵּן מוֹסְרוֹ בְּיַד הַשּׁוֹטֵר, וְהַשּׁוֹטֵר מוֹצִיא מִמֶּנּוּ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, אִלְמָלֵא סִיטְנוֹ שֶׁל יוֹאָב, לֹא הָיָה דָּוִד יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֶת הַדִּין. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ, וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה עַל הַצָּבָא (דברי הימים א י״ח:י״ד-ט״ו). וְכִי דָּוִד וְיוֹאָב שׁוֹפְטִים כְּאֶחָד. אֶלָּא כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לַדִּין, מוֹסְרִין אוֹתוֹ בְּיַד יוֹאָב וּמוֹצִיא מִמֶּנּוּ בְּעַל כָּרְחוֹ. וְכֵן אִיּוֹב אוֹמֵר, אָב אָנֹכִי לָאֶבְיוֹנִים וְרִיב לֹא יָדַעְתִּי אֶחְקְרֵהוּ, וַאֲשַׁבְּרָה מְתַלְּעוֹת וְגוֹ׳ (איוב כ״ט:ט״ז-י״ז).
[ג] שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים – צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ הַשּׁוֹפְטִים בַּעֲלֵי זְרוֹעַ בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים. שֶׁכָּךְ עָשָׂה מֹשֶׁה, וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל (שמות י״ח:כ״ה), בְּתוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וּבִגְבוּרָה. וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ נְקִיִּים מִכָּל מִשְׁפָּט, שֶׁלֹּא יְהֵא לְאָדָם פִּתְחוֹן פֶּה עֲלֵיהֶם. כְּמֹשֶׁה שֶׁאָמַר לְיִשְׂרָאֵל, לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי (במדבר ט״ז:ט״ו). וּשְׁמוּאֵל שֶׁאָמַר, הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד י״י וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְגוֹ׳ (שמואל א י״ב:ג׳). הֱוֵי אוֹמֵר, שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים, שֶׁלֹּא יְהֵא בָּהֶם דָבָר שֶׁל פְּסוּלוּת. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן אֶלְעָזָר, שֶׁהָיָה לוֹ אִילָן נָטוּעַ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְנוֹפָיו נוֹטוֹת לְשָׂדֶה אַחֵר. בָּא אָדָם אֶחָד וְקָבַל לְפָנָיו וְאָמַר, אִילָנוֹ שֶׁל אִישׁ פְּלוֹנִי נוֹטֶה לְתוֹךְ שָׂדִי. אָמַר לֵיהּ: לְךָ וּבוֹא לְמָחָר. אָמַר לֵיהּ: כָּל הַדִּינִין הַבָּאִים לְפָנֶיךָ, מִיָּד אַתָּה פּוֹסֵק, וְדִינִי אַתָּה מְאַחֵר. מֶה עָשָׂה רַבִּי חֲנִינָא, מִיָּד שָׁלַח פּוֹעֲלָיו וְקָצַץ אֶת הָאִילָן שֶׁהָיָה בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְנוֹטֶה לְשָׂדֶה אַחֵר. לְמָחָר בָּא אוֹתוֹ הָאִישׁ לְפָנָיו לַדִּין. אָמַר לוֹ לְבַעַל דִּינוֹ, צָרִיךְ אַתָּה לָקוּץ אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ: וְלָמָּה אִילָן שֶׁלְּךָ עֲנָפָיו נוֹטִין לְשָׂדֶה אַחֵר. אָמַר לוֹ: צֵא וּרְאֵה כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אֶת שֶׁלִּי, כָּךְ עֲשֵׂה אֶת שֶׁלְּךָ. מִיָּד הָלַךְ וְעָשָׂה כָּךְ. לְפִיכָךְ כְּתִיב: שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים, שֶׁלֹּא יְהֵא בַּשּׁוֹפֵט דָּבָר שֶׁל פְּסֹלֶת.
[ד] תִּתֵּן לְךָ – אַתָּה תְּמַנֶּה שׁוֹפְטִים בְּכָל שְׁעָרִים. שֶׁפַּעֲמַיִם בְּשַׁבָּת בָּתֵּי דִּינִין יוֹשְׁבִין בָּעֲיָרוֹת, בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי. וְאִם עָמְדָה הֲלָכָה לִפְנֵיהֶם, הָיוּ שׁוֹאֲלִין לְבֵית דִּין שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית.
וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק – שֶׁיִּהְיוּ מַטִּין אֶת הָעָם לְכַף צֶדֶק. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי שָׁלוֹם, שֶׁיִּהְיוּ מַטִּין וּמְלַמְּדִין עֲלֵיהֶם זְכוּת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מִמִּי אַתָּה לָמֵד. מִגִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ, שֶׁבְּיָמָיו הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּצָרָה, וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ אָדָם שֶׁיְּלַמֵּד עֲלֵיהֶם זְכוּת וְלֹא הָיָה מוֹצֵא, שֶׁהָיָה הַדּוֹר דַּל בְּמִצְוֹת וּבְמַעֲשִׂים. כֵּיוָן שֶׁנִּמְצָא זְכוּת בְּגִדְעוֹן, שֶׁלִּמֵּד עֲלֵיהֶם זְכוּת, מִיָּד נִגְלָה עָלָיו הַמַּלְאָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּבֹא אֵלָיו מַלְאַךְ י״י, וַיֹּאמֶר לוֹ: לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה (שופטים ו׳:י״ד), בְּכֹחַ זְכוּת שֶׁלִּמַּדְתָּ עַל בָּנַי. הֱוֵי, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק, שֶׁיִּהְיוּ מְלַמְּדִין זְכוּת עַל הַדּוֹר.
[ה] תִּתֵּן לְךָ – וְלֹא לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם.
דָּבָר אַחֵר: תִּתֵּן לְךָ – מְלַמֵּד, שֶׁנִּקְרְאוּ הַדִּינִין עַל שֵׁם מֹשֶׁה. זֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁמָּסַר מֹשֶׁה נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶן וְנִקְרָא עַל שְׁמוֹ. נָתַן נַפְשׁוֹ עַל הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי שָׁם עִם י״י אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה (שמות ל״ד:כ״ח). וְנִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי (מלאכי ג׳:כ״ב). נָתַן נַפְשׁוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְגוֹ׳ (שמות ל״ב:ל״ב). וְנִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: לֵךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ (שם פסוק ז). נָתַן נַפְשׁוֹ עַל הַדִּינִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי, וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְגוֹ׳, וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שָׁר וְשׁוֹפֵט וְגוֹ׳ (שם ב׳:י״ב-י״ד). לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ וְגוֹ׳ צִדְקַת י״י עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל (דברים ל״ג:כ״א).
[ו] שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים תִּתֵּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ – בְּכָל עִיר וָעִיר. לִשְׁבָטֶיךָ – אֲפִלּוּ עִיר שֶׁכֻּלָּהּ מִשְׁפָּחָה אַחַת, מַנֵּה לָהּ דַּיָּנִין.
וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק – לְלַמֶּדְךָ, שֶׁצְּדָקָה עוֹשִׂין עִם שְׁנֵיהֶם. עִם הַזַּכַּאי, שֶׁנּוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ. וְעִם הַחַיָּב, שֶׁמּוֹצִיאִין גֶּזֶל מִתַּחַת יָדוֹ.
דָּבָר אַחֵר: מִשְׁפַּט צֶדֶק – בִּזְמַן שֶׁעוֹסְקִין וְדָנִין בְּצֶדֶק, הֵן עוֹשִׂין צְדָקָה עִם הַבְּרִיּוֹת וּמַצִּילִין אוֹתָן מִן הַפֻּרְעָנֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמַח וְגוֹ׳ (תהלים פ״ה:י״ב). בַּזְּמַן שֶׁדִּין אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמַח, אָז צֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף (שם), הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה צְדָקָה עִם הַבְּרִיּוֹת וּמַצִּיל אוֹתָן מִפֻּרְעָנֻיּוֹת וּמִיִּסּוּרִין, וְטוֹבָה בָּאָה לְעוֹלָם.
[Parashat Shofetim]
[Siman 1] (Deut. 16:18:) “[You shall appoint] judges and law officers.” This text is related (to Ps. 147:19), “He declares His words to Jacob, His statutes and His ordinances to Israel.” “His words” are the words of Torah; “His statutes” are the expositions (midrsahot); “and His ordinances” are the judgments [to Israel]. The Holy One, blessed be He, gave the Torah and the judgments to no one but to Israel alone. And where is it shown? You learn that when Israel and a star-worshiping gentile have a dispute with each other, it is forbidden for Israel to say to the gentile, “Go with me to your courts,”1 because he would be transgressing a prohibition, since it is stated (in Ps. 147:20), “He has not done so for any nation (goy); and, as for His ordinances, they have not known them.” But were not the peoples of the world commanded concerning litigations, since that is one of the seven commandments of the Children of Noah? So what is the significance of (ibid.), “and, as for His ordinances, they have not known them?” These are the fine points of the law (din). As so have we taught (in Sanh. 5:2), “There was once a case that Ben Zakkay cross-examined [witnesses] about fig stems.”2 Now the Children of Noah are put to death on the evidence of a single witness, with a single judge, and without a warning. [Whereas that is] something which does not exist in Israel, since there are three judges in property cases, and there are twenty-three judges in capital cases.⁠3 Moreover, it is written (in Deut. 19:15), “A single witness shall not be valid against a person….” So there must be an investigation and an inquiry. How do they examine the witnesses? They bring them in and solemnly forewarn them. Then they would examine them again with seven inquiries:⁠4 1. In what week?⁠5 2. In what year? 3. In what month? 4. On what [day] of the month? 5. In what hour? 6. In what place? 7. Did you forewarn him?⁠6 This is as we say in Tractate Sanhedrin. And so you find among the leaders7 of Israel that they were praised only for their judging.⁠8 It is written concerning Samuel (in I Sam. 7:6), “And he went on a circuit year by year to Bethel, [Gilgal, and Mizpah; and he judged Israel in all those places].” And David also was praised only for his judging, as stated (in I Chron. 18:14 // II Sam. 8:15), “And David reigned over all of Israel and he administered judgment and righteousness to all his people.” And in the case of Jehoshaphat also, when he was installed in the kingship, he did not occupy himself with the business of kingship nor with honor but with the business of judging.⁠9 It is so stated (in II Chron. 17:1), “Then [his son] Jehoshaphat reigned [in his stead,] and he strengthened himself over Israel.” What is the meaning of “and he strengthened himself (rt.: hzq)?” That he strengthened himself, when he appointed judges. It also says (in II Chron. 17:6), “His heart was exalted in the ways of the Lord, and in addition he removed the high places and asherim from Judah.” Was there a haughty spirit within him, in that it says, “his heart was exalted?” It is simply that he had appointed judges over them who knew how to walk in the ways of the Lord, as stated (in Gen. 18:19), “and to keep the way of the Lord, to do what is just and right.” (II Chron. 19:6:) “Then he said unto the judges,” (in Deut. 1:17), “As justice belongs to God.” Now if Moses our master, who was not commanded concerning judges,—rather Jethro told him (in Exod. 18:21), “And you shall seek out [able men] from among all the people…,” — [if he] convened a Sanhedrin;⁠10 how much more [important is a Sanhedrin] in our case, when it has been commanded here in the Torah (in Deut. 16:18), “You shall appoint judges and law officers for yourselves.” Where is it shown that Moses convened a Sanhedrin? Where it is stated (in Exod. 18:25), “So Moses chose able men from all Israel [and appointed them as heads over the people].” And Jerusalem also was praised only because of the justice system, as stated (in Ezek. 16:14), “And your name shall be spread among the gentiles because of your beauty, [as you were crowned with adornment (rt.: hdr)].” And what adornment (rt.: hdr) is that? This is the justice system, since it is stated (in Exod. 23:3), “Nor shall you favor (rt.: hdr) someone poor in his lawsuit.” And Jerusalem was destroyed only over perversion of justice, since it is stated (in Ezek. 22:5), “you with a besmirched name; you who are full of commotion,” the name for justice that you had at first is besmirched. It is also written (in Is. 1:21), “she (i.e., Jerusalem) was full of justice, there righteousness dwelt; but now murderers.” Because “she was full of justice, there righteousness dwelt.” For this reason, Jeremiah said to them (in Lam. 4:12-13), “The kings of the earth did not believe, [… that foe or enemy would come through the gates of Jerusalem]. It was for the sins of her prophets and the iniquities of her priests [who shed the blood of the righteous in her midst].” At that time the Holy One, blessed be He, swore that He Himself would exact retribution from the judges, as stated (in Is. 1:24), “Therefore thus says the Lord, the Lord of hosts, the Most Mighty of Israel, [‘Ah, I will exact vengeance from my foes]….’” Now “therefore” can only be a term [related to] an oath, since it is stated (in I Sam. 3:14), “And I therefore swear to the house of Eli.” Moreover, mighty can only be a term for the av bet din (head of the court), since it is stated (in I Sam. 21:8), “the most mighty of the shepherds [that belong to Saul].” [This is] to teach you that the Holy One, blessed be He, became an av bet din in order to exact vengeance from them. And where is it shown that the text is speaking about judges? See what is written after it (in Is. 1:26), “And I will restore your judges as in the beginning.” Therefore David has said (in Ps. 147:19), “He declares His words to Jacob, [His statutes and His ordinances to Israel].”
[Siman 2] (Deut. 16:18:) “[You shall appoint] judges and law officers,” “judges” are magistrates, and “law officers” are administrators that supervise the people.⁠11 R. Eleazar said, “If there is no law officer, there is no judge. How so? When someone is found by a court to have a legal obligation to his companion, if there is no law officer who will collect from him when he withdraws from the court, there is no power in the hands of the judge to do anything to him. If, however, [a law officer is present], he delivers him into the hand of the law officer, and the law officer extracts compliance from him.” R. Eleazar ben Pedat said, “If it had not been for the law-enforcing office12 of Joab, David could not have enforced justice.” And so it says (in I Chron. 18:14-15 // II Sam. 8:15-16), “So David administered judgment and righteousness to all his people. And Joab ben Zeruiah was over the army.” Were David and Joab judges together? It is simply that whenever someone did not heed the judge, they delivered him into the hands of Joab, and he extracted [compliance] from him against his will. And so Job said (in Job 29:16-17), “I was a father to the poor […]. I broke the jaws [of the evildoer].”
[Siman 3] Judges and officials (Deuteronomy 16:18): The judges need to be men of strength through good deeds. As this is what Moshe did: "And Moshe chose men of valor" (Exodus 18:25), in Torah, in good deeds and in courage. And they need to be clean of any infraction, such that there not be a claim (literally, opening of the mouth) for a person against them. [This is] as with Moshe, who said to Israel (Numbers 16:15), "I have not raised up a donkey from one of them"; and Shmuel, who said (I Samuel 12:3), "Here I am, testify against me in the presence of the Lord and in the presence of His anointed one; whose ox have I taken, or whose donkey have I taken, etc.⁠" I would thus say, "Judges and officials [appoint for yourself],⁠" that there should not be any matter of disqualification in them. There was a case with Rabbi Chanina ben Elazar who had an inclining tree on his field, such that the branches were inclined over the field of someone else. A man came in front of him and complained and said, "The tree of x is inclined over my field.⁠" He said to him, "Go, and come back tomorrow.⁠" He said to him, "All the cases that come before you, you judge immediately. But my case you are delaying?⁠" What did Rabbi Chanina do? He immediately sent workers to cut his tree that was in his field, but the branches were inclined over the field of someone else. The next day, that [plaintiff from the previous day] came for judgement. [Rabbi Chanina] said to his opponent, "You need to cut it.⁠" He [answered] him, "So why are the branches of your tree inclining over the field of someone else?⁠" He said to him, "Go and see. The same way you see mine, so do to yours.⁠" He immediately went and did so. Hence it is written, "Judges and officials,⁠" that there should not be a matter of disqualification in the judge.
[Siman 4] Appoint for yourselves [in all of your gates] (Deuteronomy 16:18) You should appoint judges in all the gates; as courts convene twice a week in the cities, on Monday and on Thursday. And if the law was stuck in front of them (they were not able to determine it), they would ask the [high] court in the chamber of hewn stone. "And they shall judge the nation with righteous judgement,⁠" that they should incline the people towards righteousness. Rabbi Yehudah beRabbi Shalom said, "That they should incline towards and advocate merit for [the Jewish people] in front of the Holy One, blessed be He.⁠" From who do you learn [this]? From Gidon ben Yoash. As Israel was in distress in his days, and the Holy One, blessed be He, sought a person to advocate merit about them. But He did not find [anyone], as the generation was poor in commandments and in good deeds. Once he found the merit in Gidon, that he advocated merit about them, the angel immediately revealed himself to [Gidon]; as it is stated (Judges 6:12-14), "And the angel of the Lord [was revealed] to him.... And he said to him, 'Go with this strength of yours,'" with the strength of the merit that you advocated about My children. This is, "And they shall judge the nation with righteous judgement,⁠" that they should advocate merit for the generation.
[Siman 5] (Deut. 16:18:) “You shall appoint [judges and law officers] for yourselves”; and not for the peoples of the world. Another interpretation (of Deut. 16:18), “You shall appoint [judges and law officers] for yourselves (literally, yourself)”: [This] teaches that the judges were called in the name of Moses. Moreover, this is one of three things over which Moses risked his life and were called by his name.⁠13 He offered his life over the Torah, [as stated (in Exod. 34:28),] “And he was there with the Lord forty days and forty nights.” And it was called by his name, as stated (in Mal. 3:22), “Remember [the] Torah of My servant Moses.” He offered his life over Israel, as stated (in Exod. 32:32), “But now, if You will forgive their sin, [well and good; but if not, please blot me out].” And they were called by his name, as stated (in Exod. 32:7, in which the Holy One, blessed be He, tells Moses), “Go down, for your people have acted basely.” He also offered his life over the judges, as stated (in Exod. 2:12-14), “he smote the Egyptian [and hid him in the sand]. When he went out on the second day, [there were two Hebrew men fighting; so he said to the wicked one, ‘Why would you strike your comrade?’] But he said, ‘Who appointed you a prince and a judge?’” For that reason they were called in his name, as stated (in Deut. 33:21), “He chose for himself the best… he executed the Lord’s judgments, and His decisions for Israel.”
[Siman 6] (Deut. 16:18:) “You shall appoint judges and law officers] for yourselves in all your gates,” in every single city; “for your tribes,” even when the whole city consists of a single family, appoint judges for it. (Deut. 16:18, cont.:) “So that they may judge the people with righteous judgment.” [This is] to teach you that one effects righteousness with both of them, with the innocent one who gets what belongs to him and with the guilty one from under whose hand they take away the stolen goods. Another interpretation (of Deut. 16:18), “righteous judgment”: During the time that they judge righteously, they effect righteousness (charity) with the people, as stated (in Ps. 85:12), “Faithfulness shall spring up from the land [while righteousness looks down from Heaven].” During the time that a faithful judgment springs up from the land, the Holy One, blessed be He, effects righteousness (charity) with the people. He also saves them from divine punishment and afflictions, while goodwill comes into the world.
1. Arka’ot; cf. Gk.: archai (“authorities”) or [archeia (“town offices”).
2. The gemara (Sanh. 41a) explains that a capital offense was involved.
3. Sanh. 4:1.
4. Sanh. 5:1.
5. I.e., week of years, Sabbatical year of the Jubilee cycle.
6. This last query is one of various supplemental questions listed in Sanh. 5:1.
7. Parnas. Cf. Gk.: pronoi (“prudent ones”, “those who take forethought”).
8. I.e., in various summary statements about Israel’s leaders, e.g., Judges 4:4; 10:2, 3; 12:7, 8, 9, 11, 13, 14; 15:20; 16:31; I Sam. 4:18; 7:6, 15–17; 8:1, 5–6, 20; I Kings 3:9, it is the fact that they judged Israel that is specifically mentioned. This fact may not always be obvious in modern translations, because they do not always render Shpt as “judge” but by other English verbs, such as “govern” or “rule.”
9. Note that Jehoshaphat’s name means, “The LORD has judged.”
10. Gk.: synedrion.
11. Cf. Sifre to Deut. 16:18 (144).
12. Siteno, which is being read as sitero, as suggested by Jastrow, s.v.
13. Mekhilta deRabbi Ishmael, Shirata, 1 on Exod. 15:1; Exod. R. 30:4; Numb. R. 12:9.

פרשת שפטים

[א] שפטים ושטרים וגו׳ (דברים ט״ז:י״ח). זש״ה מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישרשאל (תהלים קמ״ז:י״ט), דבריו אלו דברי תורה, חקיו אלו המדרשות, ומשפטיו אלו הדינין [לישראל], לא נתן הקב״ה את התורה ואת הדינין אלא לישראל בלבד, ומנין אתה למד שישראל וגוי עובד כוכבים שיש להם עסק זה עם זה, שאסור לישראל לומר לגוי, לך עמי לערכאות שלכם, שהוא עובר בלאו, שנאמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום (שם שם:כ׳), והלא אוה״ע נצטוו על הדינין, שהוא אחת משבע מצות בני נח, ומהו ומשפטים בל ידעום, אילו דקדוקי הדין, שכך שנינו מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים, ובני נח נהרגין בעד אחד, ובדיין אחד, ושלא בהתראה, מה שאין כן בישראל, לפי שדיני ממונות בשלשה, ודיני נפשות בעשרים ושלשה, וכתיב לא יקום עד אחד באיש וגו׳, על פי שני עדים וגו׳ (דברים י״ט:ט״ו), וצריכין דרישה וחקירה, כיצד בודקין את העדים, מכניסין אותן ומאיימין עליהן, ועוד היו בודקין אותן בשבע חקירות, באיזו שבוע, באיזה שנה, באיזה חודש, בכמה בחודש, באיזה יום, באיזה מקום, התריתם בו, וכך אתה מוצא בפרנסי ישראל, שלא נשתבחו אלא על ידי הדין, בשמואל כתיב והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל וגו׳ ושפט את ישראל וגו׳ (שמואל א ז׳:ט״ז), ואף דוד לא נשתבח אלא על ידי הדין, שנאמר ויהי (דוד) עשה משפט וצדקה לכל עמו (דברי הימים א י״ח:י״ד).
[ב] ואף יהושפט כיון שהוחזק במלכות, לא נתעסק בעסקי מלכות, ולא בכבוד, אלא בעסקי הדין, שנאמר [וימלוך יהושפט וגו׳] ויתחזק על ישראל (דברי הימים ב י״ז:א׳), מה [ויתחזק], שנתחזק ומינה את הדיינין, ואומר ויגבה לבו בדרכי ה׳ ועוד הסיר את הבמות ואת האשרים מיהודה (שם שם:ו׳), וכי גסות הרוח היתה בו, שהוא אומר ויגבה לבו, אלא שמינה עליהם את הדיינין היודעים ללכת בדרכי ה׳, ושמרו דרך ה׳, ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עושים, כי לא לאדם תשפטו כי לה׳ ועמכם בדבר (המשפט) [משפט], ועתה יהי פחד ה׳ עליכם, שמרו ועשו, כי אין עם ה׳ אלהינו עולה ומשוא פנים ומקח שוחד (דברי הימים ב י״ט:ו׳-ז׳), ומה משה רבינו שלא נצטוה על הדיינין, אלא אמר לו יתרו ואתה תחזה מכל העם וגו׳ (שמות י״ח:כ״א), הושיב סנהדרין לישראל, אנו שהרי נצטוינו בתורה שופטים ושוטרים תתן לך על אחת כמה וכמה, ומניין שהושיב משה סנהדרין, שנאמר ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל וגו׳ (שמות י״ח:כ״ה), ואף ירושלים לא נשתבחה אלא על ידי הדין, שנאמר ויצא לך שם בגוים (ביופיך) [ביפיך] (יחזקאל ט״ז:י״ד), ואיזה הוא הידור, זה הדין, שנאמר ודל לא תהדר בריבו (שמות כ״ג:ג׳), ולא חרבה ירושלים אלא על קלקול הדין, שנאמר טמאת השם רבת המהומה (יחזקאל כ״ב:ה׳), שם שהיה לך בתחילה על ידי דין טמאת, וכתיב מלאתי משפט (ישעיהו א׳:כ״א), וכך אמר להם ירמיה, לא האמינו מלכי ארץ [וגו׳] מחטאת נביאיה עונות כהניה וגו׳ (איכה ד׳:י״ב-י״ג), באותה שעה נשבע הקב״ה שהוא בעצמו נפרע מהם ומהדיינין, שנאמר לכן נאם האדון ה׳ צבאות אביר ישראל וגו׳ (ישעיהו א׳:כ״ד), ואין לכן אלא לשון שבועה, שנאמר ולכן נשבעתי לבית עלי (שמואל א ג׳:י״ד), ואין אביר אלא לשון אב ב״ד, שנאמר אביר הרועים אשר לשאול (שם כ״א:ח׳), ללמדך שהקב״ה נעשה אב בית דין להפרע מהן, ומניין שבדיינין הכתוב מדבר, ראה מה כתיב אחריו, ואשיבה שפטיך כבראשונה (ישעיהו א׳:כ״ו), לכך אמר דוד מגיד דבריו ליעקב (תהלים קמ״ז:י״ט).
[ג] שופטים ושוטרים. שופטים אילו הדיינין, ושוטרים אילו פרנסים שמנהיגין את העדה, ר׳ אלעזר אמר אם אין שוטר אין שופט, כיצד כיון שנתחייב אדם בבית דין לחבירו, אם אין שם שוטר שיוציא ממנו, כיון שפירש מן הדיינין, אין ספיקה ביד הדיין לעשות לו כלום, אלא אם כן מוסרו ביד שוטר, והשוטר מוציא ממנו. אמר ר׳ אלעזר בן פדת אילמלא שיטנו של יואב, לא היה דוד יכול לעשות את הדין וכן הוא אומר ויהי (דוד) עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא (דברי הימים א י״ח:י״ד-ט״ו), וכי דוד ויואב שופטים היו, אלא כל מי שאינו שומע לדיין, מוסרין אותו ביד יואב, ומוציאין ממנו בעל כרחו, וכן איוב אמר אב אנכי לאביונים וגו׳ ואשברה מתלעות עול (איוב כ״ט:ט״ז-י״ז).
[ד] תתן לך (דברים ט״ז:י״ח). ולא לאומות העולם ד״א תתן לך. מלמד שנקראו הדיינין על שם משה, וזה אחד משלשה דברים שמסר משה נפשו עליהם ונקראים על שמו, נתן נפשו על התורה, [שנאמר ויהי שם [וגו׳] ארבעים יום וארבעים לילה] (שמות ל״ד:כ״ח), ונקראת על שמו, שנאמר זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג׳:כ״ב), נתן נפשו על ישראל, שנאמר ואם אין מחני נא (שמות ל״ב:ל״ב), ומניין שנקראו על שמו, שנאמר כי שחת עמך (שם שם:ז׳), ינתן נפשו על הדיינין, שנאמר ויך את המצרי [וגו׳] ויאמר לרשע למה תכה רעך (שמות ב׳:י״ב-י״ג), לפיכך נקראו על שמו, שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך.
[ה] [שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו׳]. בכל עיר ועיר. לשבטיך (דברים ט״ז:י״ח), אפילו עיר שכולה משפחה אחת, מנה לך דיינין.
ושפטו את העם משפט צדק (דברים שם). ללמדך שצדקה עושין עם שניהם, עם הזכאי שנוטל את שלו, ועם החייב שמוציאין את הגזילה מתחת ידו.
ד״א משפט צדק. בזמן שדנין צדק, עושין צדקה עם הבריות, שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף (תהלים כ״ה:י״ב), בזמן שדין אמת מארץ תצמח, הקב״ה עושה צדקה עם הבריות, ומציל אותם מפורענות, ומיסורין, וטובה באה לעולם.
[Parashat Shofetim]
[1] (Deut. 16:18:) <YOU SHALL APPOINT> JUDGES AND LAW OFFICERS <FOR YOURSELVES IN ALL YOUR GATES1 WHICH THE LORD YOUR GOD IS GIVING YOU FOR YOUR TRIBES, SO THAT THEY MAY JUDGE THE PEOPLE WITH RIGHTEOUS JUDGMENT>. This text is related (to Ps. 147:19): HE DECLARES HIS WORDS TO JACOB, HIS STATUTES AND HIS ORDINANCES TO ISRAEL. HIS WORDS are the words of Torah,⁠2 HIS STATUTES are the expositions (midrsahot), AND HIS ORDINANCES are the judgments [TO ISRAEL]. The Holy One gave the Torah and the judgments to no one but TO ISRAEL alone. And where is it shown? You learn that when Israel and a star-worshiping gentile have a dispute with each other, it is forbidden for Israel to say to the gentile (goy): Go with me to your courts,⁠3 because he would be transgressing a prohibition, since it is stated (in Ps. 147:20): HE HAS NOT DONE SO FOR ANY NATION (goy); AND, AS FOR HIS ORDINANCES, THEY HAVE NOT KNOWN THEM. But were not the peoples of the world commanded concerning litigations, since that is one of the seven commandments of the children of Noah?⁠4 So what is the significance of (Ibid.): AND, AS FOR HIS ORDINANCES, THEY HAVE NOT KNOWN THEM? These are the fine points of the law (din). So this is what we teach (in Sanh. 5:2): ONCE UPON A TIME BEN ZAKKAY CROSS-EXAMINED <WITNESSES> ON FIG STEMS.⁠5 Now the children of Noah are put to death on the evidence of a single witness, with a single judge, and without a warning. <That is> something which does not exist in Israel, since there are three judges in property cases, and there are twenty-three judges in capital cases.⁠6 Moreover, it is written (in Deut. 19:15): A SINGLE WITNESS SHALL NOT BE VALID AGAINST A PERSON…. <ONLY> ON THE EVIDENCE OF TWO <OR THREE> WITNESSES <SHALL A CASE BE VALID>. So there must be an investigation and an inquiry. How do they examine the witnesses? They bring them in and solemnly forewarn them. Then they would examine them again with seven inquiries:⁠7 1. In what week,⁠8 2. In what year? 3. in what month? 4. On what <day> of the month? 5. On what day (of the week)?⁠9 6. In what place? 7. Have you forewarned him?⁠10 And so you find among the leaders11 of Israel that they were praised only for their judging.⁠12 It is written concerning Samuel (in I Sam. 7:6): AND HE WENT ON A CIRCUIT YEAR BY YEAR <TO BETHEL, <GILGAL, AND MIZPAH;> AND HE JUDGED ISRAEL <IN ALL THOSE PLACES>. And David also was praised only for his judging, as stated (in I Chron. 18:14 // II Sam. 8:15): AND {DAVID}⁠13 ADMINISTERED JUDGMENT AND RIGHTEOUSNESS TO ALL HIS PEOPLE.
[2] And in the case of Jehoshaphat also, when he was installed in the kingship, he did not occupy himself with the business of kingship nor with honor but with the business of judging.⁠14 It is so stated (in II Chron. 17:1): [THEN <HIS SON> JEHOSHAPHAT REIGNED] <IN HIS STEAD,> AND HE STRENGTHENED HIMSELF OVER ISRAEL. What is the meaning of [AND HE STRENGTHENED HIMSELF (rt.: HZQ)]? That HE STRENGTHENED HIMSELF, when he appointed judges. It also says (in II Chron. 17:6): HIS HEART WAS EXALTED IN THE WAYS OF THE LORD, AND IN ADDITION HE REMOVED THE HIGH PLACES AND ASHERIM FROM JUDAH. Was there a haughty spirit within him, in that it says: HIS HEART WAS EXALTED? It is simply that he had appointed judges over them who knew how to walk IN THE WAYS OF THE LORD15 AND TO KEEP THE WAY OF THE LORD.⁠16 (II Chron. 19:6–7:) THEN HE SAID UNTO THE JUDGES: CONSIDER WHAT YOU ARE DOING, SINCE YOU JUDGE NOT FOR HUMANS BUT FOR THE LORD. SO NOW LET THE FEAR OF THE LORD BE UPON YOU. TAKE CARE WHEN YOU ACT, FOR WITH THE LORD OUR GOD THERE IS NO INJUSTICE, PARTIALITY, OR TAKING A BRIBE. Now if Moses our Master, who was not commanded concerning Judges,—rather Jethro told him (in Exod. 18:21): YOU SHALL SEEK OUT <ABLE MEN> FROM AMONG ALL THE PEOPLE…, —<if he> convened a sanhedrin17 for Israel, how much more <important is a sanhedrin> in our case, when it has been commanded here in the Torah (in Deut. 16:18): YOU SHALL APPOINT JUDGES AND LAW OFFICERS FOR YOURSELVES. Where is it shown that Moses convened a sanhedrin? Where it is stated (in Exod. 18:25): SO MOSES CHOSE ABLE MEN FROM ALL ISRAEL <AND APPOINTED THEM AS HEADS OVER THE PEOPLE>…. And Jerusalem also was praised only because of the justice system, as stated (in Ezek. 16:14): AND YOUR NAME SHALL BE SPREAD AMONG THE GENTILES BECAUSE OF YOUR BEAUTY. And what adornment (rt.: HDR) is that? This is the justice system, since it is stated (in Exod. 23:3): NOR SHALL YOU FAVOR (rt.: HDR) SOMEONE POOR IN HIS LAWSUIT. And Jerusalem was destroyed only over perversion of justice, since it is stated (in Ezek. 22:5): YOU WITH A BESMIRCHED NAME; YOU WHO ARE FULL OF COMMOTION. A name for justice that you had at first is besmirched. It is also written (in Is. 1:21): SHE (i.e., Jerusalem) WAS FULL OF JUSTICE; but Jeremiah said this to them (in Lam. 4:12–13): THE KINGS OF THE EARTH DID NOT BELIEVE, [ … ] <THAT FOE OR ENEMY WOULD COME THROUGH THE GATES OF JERUSALEM>. IT WAS FOR THE SINS OF HER PROPHETS AND THE INIQUITIES OF HER PRIESTS <WHO SHED THE BLOOD OF THE RIGHTEOUS IN HER MIDST>. At that time the Holy One swore that he himself would exact retribution from them and from their judges, as stated (in Is. 1:24): THEREFORE THUS SAYS THE LORD, THE LORD OF HOSTS, THE MOST MIGHTY OF ISRAEL: <AH, I WILL EXACT VENGEANCE FROM MY FOES>…. Now THEREFORE can only be a term <related to> an oath, since it is stated (in I Sam. 3:14): AND I THEREFORE SWEAR TO THE HOUSE OF ELI. Moreover, MIGHTY can only be a term for the Av bet Din, since it is stated (in I Sam. 21:8 [7]): THE MOST MIGHTY OF THE SHEPHERDS THAT BELONG TO SAUL. <This is> to teach you that the Holy One became an Av bet Din in order to exact vengeance from them. And where is it shown? Where the text speaks about judges. See what is written after it (in Is. 1:26): AND I WILL RESTORE YOUR JUDGES AS IN THE BEGINNING. Therefore David has said (in Ps. 147:19): HE DECLARES HIS WORDS TO JACOB, <HIS STATUTES AND HIS ORDINANCES TO ISRAEL>.
[3] (Deut. 16:18:) <YOU SHALL APPOINT> JUDGES AND LAW OFFICERS <FOR YOURSELVES>: JUDGES operate in courts, and LAW OFFICERS operate in the community.⁠18 R. Eleazar said: If there is no law officer, there is no judge. How so? When someone is found by a court to have a legal obligation to his companion, if there is no law officer who will collect from him when he withdraws from the judges, there is no power in the hands of the judge to do anything to him. If, however, <a law officer is present>, he delivers him into the hand of the law officer, and the law officer extracts compliance from him. R. Eleazar ben Pedat said: If it had not been for the law-enforcing office19 of Joab, David could not have enforced justice. And so it says (in I Chron. 18:14–15 // II Sam. 8:15–16): SO {DAVID}⁠20 ADMINISTERED JUDGMENT AND RIGHTEOUSNESS TO ALL HIS PEOPLE, WHILE JOAB BEN ZERUIAH WAS OVER THE ARMY. Were David and Joab judges? It is simply that whenever someone did not heed the judge, they delivered him into the hands of Joab, and he extracted compliance from him against his will. And so Joab said (in Job 29:16–17): I WAS A FATHER TO THE POOR…. I BROKE THE JAWS OF THE EVILDOER.
[4] (Deut. 16:18:) YOU SHALL APPOINT <JUDGES AND LAW OFFICERS> FOR YOURSELVES, and not for the peoples of the world.⁠21 Another interpretation (of Deut. 16:18): YOU SHALL APPOINT <JUDGES AND LAW OFFICERS> FOR YOURSELVES. <This> teaches that the judges were called in the name of Moses. Moreover, this is one of three things over which Moses risked his life and were called by his name.⁠22 He offered his life over the Torah, [as stated (in Exod. 34:28): AND HE WAS THERE <WITH THE LORD> FORTY DAYS AND FORTY NIGHTS; <HE ATE NO BREAD AND DRANK NO WATER>.] It was also called by his name, as stated (in Mal. 3:22 [4:4]): REMEMBER <THE> TORAH OF MY SERVANT MOSES. He offered his life over Israel, as stated (in Exod. 32:32): BUT NOW, IF YOU WILL FORGIVE THEIR SIN, <WELL AND GOOD;> BUT IF NOT, PLEASE BLOT ME OUT <OF THE BOOK THAT YOU HAVE WRITTEN >. And where is it shown that they were called by his Name? Where it is stated (in Exod. 32:7, in which the Holy One tells Moses): FOR YOUR PEOPLE <WHOM YOU BROUGHT UP FROM THE LAND OF EGYPT> HAVE ACTED BASELY. He also offered his life over the judges, as stated (in Exod. 2:12–14): HE SMOTE THE EGYPTIAN <AND HID HIM IN THE SAND. WHEN HE WENT OUT ON THE SECOND DAY, HERE THERE WERE TWO HEBREW MEN FIGHTING>; SO HE SAID TO THE WICKED ONE: WHY WOULD YOU STRIKE YOUR COMRADE? <BUT HE SAID: WHO APPOINTED YOU23 A PRINCE AND A JUDGE OVER US?> For that reason they were called in his name, as stated (in Deut. 16:18): YOU SHALL APPOINT JUDGES AND LAW OFFICERS FOR YOURSELVES IN ALL YOUR GATES.
[5] [(Deut. 16:18:) YOU SHALL APPOINT JUDGES AND LAW OFFICERS> FOR YOURSELVES IN ALL YOUR GATES …,] in every single city, FOR YOUR TRIBES. Even when the whole city consists of a single family, appoint judges for yourselves.⁠24 (Deut. 16:18, cont.:) SO THAT THEY MAY JUDGE THE PEOPLE WITH RIGHTEOUS JUDGMENT. <This is> to teach you that one effects righteousness with both of them, with the innocent one who gets what belongs to him and with the guilty one from under whose hand they take away the stolen goods.
Another interpretation (of Deut. 16:18): RIGHTEOUS JUDGMENT. During the time that they judge righteously, they effect righteousness with the people, as stated (in Ps. 85:12 [11]): FAITHFULNESS SHALL SPRING UP FROM THE LAND WHILE RIGHTEOUSNESS LOOKS DOWN FROM HEAVEN. During the time that a faithful judgment springs up from the land, the Holy One effects righteousness with the people. He also saves them from divine punishment and afflictions, while good will comes into the world.
[6] (Deut. 16:19:) YOU SHALL NOT TURN ASIDE JUSTICE; YOU SHALL NOT SHOW PARTIALITY; <YOU SHALL NOT TAKE A BRIBE, BECAUSE A BRIBE BLINDS THE EYES OF THE WISE>. <Here is> a warning for the prince not to place one suited to be low too high and one suited to be high too low.⁠25
Another interpretation (of Deut. 16:19): YOU SHALL NOT TURN ASIDE <JUSTICE> because of wealth; YOU SHALL NOT SHOW PARTIALITY because of honor.
Another interpretation (of Deut. 16:19). So that a poor person does not stand while a wealthy one sits.⁠26
Another interpretation (of Deut. 16:19): YOU SHALL NOT TURN ASIDE JUSTICE. Let the judges always feel as if the Divine Presence is among them, as stated (in Ps. 82:1): <GOD STANDS IN THE DIVINE CONGREGATION;> HE PRONOUNCES JUDGMENT IN THE MIDST OF GODS…. From here it follows for litigants that they conduct themselves in awe.
Another interpretation (of Deut. 16:19): YOU SHALL NOT TURN ASIDE JUSTICE. <Here is> a warning for a wise person not to seat someone beside one who is unfit for jurisdiction. Moreover, if he should so seat someone, it is as though he had planted an Asherah. So near <this verse> is <the following> (in Deut. 16:21): YOU SHALL NOT PLANT FOR YOURSELVES ANY TREE AS AN ASHERAH <BESIDE AN ALTAR OF THE LORD YOUR GOD…. > There is a story about a certain person who had a lawsuit with a king, one of the kings of the Hasmonean dynasty.⁠27 He came and stood before Simeon ben Shetah. He said to him: I have a lawsuit with the king. Simeon ben Shetah said to those judges who were judging along with him: If I send for the king, will you reprimand him? They told him: Yes. He sent for him. He came and put his throne beside Simeon ben Shetah. Simeon ben Shetah said to him: Stand on your feet and give satisfaction. He said to him: Are they judging the king? He turned to the right, and the judges <on the right> pressed their faces on the ground (to hide them). He turned to the left, and < those on the left> pressed their faces on the ground. The angel28 came and beat them on the ground, until their breath left them. Immediately the king trembled. Simeon ben Shetah said to him: Stand on your feet and give satisfaction, since you are not standing before us but before the one who spoke and the world came into being. He immediately stood on his feet and gave satisfaction. From here it follows that litigants conduct themselves in awe. They are rendering judgment, as it were, before the Holy One. Therefore Jehoshaphat said to the judges (in II Chron. 19:6): CONSIDER [WHAT YOU ARE DOING], SINCE YOU ARE NOT RENDERING JUDGMENT FOR HUMANS BUT FOR THE LORD. R. Hama bar Hanina said: Come and see! If there it no scriptural text written, it is not possible for him to say that flesh and blood judges its creator. The Holy One said to the Judges: Let them conduct themselves in awe, as if you were judging me. How? One fulfills a commandment before me. I have decreed over him to give him a hundred fields. If you pass judgment against him on one thing that I have decreed over him, I will give him other <fields> from what I possess; and I will credit it against you as though you had gotten it from me.
[7] (Deut. 16:19, cont.:) YOU SHALL NOT TAKE A BRIBE. When the judge sets his heart on a bribe, he becomes blind to justice and he is unable to judge <a case> honestly.⁠29 R. Eleazar said: It says here (in Ezek. 22:6): BEHOLD, THE PRINCES OF ISRAEL, EACH ONE ACCORDING TO HIS STRENGTH (literally: ARM), HAVE EXISTED AMONG YOU <FOR THE SHEDDING OF BLOOD>. Thus they stretched out30 their arms under their robes to take a bribe. R. Abbahu said: Whoever takes the equivalent of a peruta (the smallest of coins) from his fellow is called wicked, as stated (in Prov. 17:23): [A WICKED ONE] TAKES A CONCEALED BRIBE.⁠31 R. Ishmael ben Elisha said: Come and see how harmful a bribe is. One time a certain person came and brought me the first fruits of the sheep shearing.⁠32 He also had a lawsuit before the judge, so I stood to one side. Now I said, <to myself>: If he pleads such and such before the judge, he will win the suit; for I was hoping for him to win. Even though he had only given me my due, and it was not a bribe, my heart was drawn to him every time I saw him. Furthermore, although had gone to the court, I asked about him whether he had won or not. <This incident serves> to make known to you how harmful a bribe is, since it makes the eyes blind. Now here is an argument a fortiori. If I, to whom he had <only> brought what was due and who <only> got what was due me, was hoping for him to win, how much the more so with one who gets a bribe.
Rabban Johanan ben Zakkay said: (Mal. 3:5:) THEN I WILL DRAW NEAR TO YOU IN JUDGMENT; [AND I WILL BE A SWIFT WITNESS AGAINST SORCERERS, AGAINST ADULTERERS, AGAINST THOSE WHO SWEAR TO A LIE, AGAINST THOSE WHO OPPRESS THE HIRED WORKER IN THEIR WAGES, THE WIDOW, THE ORPHAN AND THOSE WHO TURN ASIDE THE SOJOURNER]. Woe to us for the day of judgment! Woe to us for the day of retribution!⁠33 Scripture compares (heqish) one who turns aside justice to all the worst transgressions. Therefore the Holy One warned (in Deut. 16:19): YOU SHALL NOT TURN ASIDE <JUSTICE>. R. Hama bar Osha'ya said: A person having a pain in his eye gives a lot of money to a physician, <when> it is doubtful whether he is being healed or not.⁠34 But the one who takes a bribe corrupts justice, makes her eyes blind, causes exile for Israel, and brings hunger into the world. Thus it is stated (in Deut. 16:20): JUSTICE, JUSTICE YOU SHALL PURSUE SO THAT YOU MAY LIVE AND POSSESS <THE LAND>; and if not, you shall not possess it.
(Deut. 16:20): JUSTICE, JUSTICE YOU SHALL PURSUE, [<with JUSTICE repeated> two times]. From here they have maintained that one should pursue a worthy court.
Another interpretation of (Deut. 16:20): JUSTICE, JUSTICE YOU SHALL PURSUE, <with JUSTICE repeated> two times. <Here is> a warning for judges who judge capital cases not to render judgment on the same day as the trial. Rather let them suspend the judgment overnight (rt.: LWN), just as they suspend it overnight (rt.: LWN) in Jerusalem, since it is stated (in Is. 1:21): [SHE (i.e., Jerusalem) WAS FULL OF JUSTICE,] FOR RIGHTEOUSNESS LODGED (rt.: LWN) THERE.
(Deut. 16:20, cont.:) SO THAT YOU MAY LIVE <AND POSSESS THE LAND>. Everyone who judges a case with unvarnished truth merits life in the world to come, as stated (in Is. 56:1): THUS SAYS THE LORD: OBSERVE JUSTICE, AND PRACTICE RIGHTEOUSNESS; <FOR SOON MY SALVATION SHALL COME, AND MY RIGHTEOUSNESS BE REVEALED>.
[8] (Zech. 13:8): AND IT SHALL COME TO PASS THROUGHOUT ALL THE LAND, SAYS THE LORD, THAT TWO-THIRDS IN IT < SHALL BE CUT OFF AND DIE, BUT ONE-THIRD SHALL REMAIN IN IT>. This is what is stated through the Holy Spirit at the hands of David (in Ps. 97:7): ALL WHO WORSHIP AN IMAGE, WHO BOAST IN IDOLS, ARE PUT TO SHAME.⁠35 With reference to whom were they speaking? They were only speaking with reference to the works of the Holy One. R. Hanina said: The Holy One is going to show his glory to all who have come into the world; for he will lower his throne in the middle of the firmament and again set it in place where the sun rises during the period of <the month of> Tebeth. R. Hanina the Elder said to him: Is it possible to see his glory, even the one of whom it is written (in Exod. 33:20): FOR NO HUMAN MAY SEE ME AND LIVE? Now you are saying: The Holy One is going to show his glory to all who have come into the world. He said to him: See, it is written (in Ps. 84:12 [11]): FOR THE LORD {OF HOSTS} [GOD] IS SUN AND SHIELD [….] Just as A SUN AND SHIELD denotes a shield over one in time of war, so also will Holy One be a shield over his children in time of war, at that time <of his appearing>.⁠36 R. Hanina said: In the time that the Lord judges the peoples of the world, he seizes them for judgment, them, their gods, and the one who sets up images37 for them. Next he brings the two tablets with the Ten Commandments and says to them (i.e., to the tablets): Have they all paid attention to you? Then they say to him: From the day that you created us, no one has paid attention to us with the lone exception of your people Israel. (Ps. 96:7): WHO BOAST IN IDOLS. <It would be> more fitting for Scripture to say: WHO TRUST. What is the meaning of WHO BOAST? That they did not perform idol worship until they had honored each other (for doing so). The Holy One said: On each and every day you will feel shame before me. There are those among you who serve doves, and a lot of doves are slaughtered. There are also those among you who serve bricks, and a lot of bricks are broken. There are those among you who serve fish, and a lot of fish are sold in the marketplace. Immediately the Holy One put them to shame, as stated (in Micah 7:16):THE NATIONS SHALL SEE ME AND BE ASHAMED.
[9] R. Hama bar Hanina said: What is the meaning of (Is. 43:9): ALL THE NATIONS ARE GATHERED TOGETHER. In the world to come the Holy One brings the book of Torah and puts it on his lap.⁠38 Then he says to everyone who has been occupied with Torah: Let him come and receive his reward.⁠39 Immediately all the peoples gather in confusion, as stated (ibid.): ALL THE NATIONS ARE GATHERED TOGETHER [….] The Holy One says to them: Do not be gathered in confusion, but <have> every nation <come> with its scribe, [as stated] (ibid, cont.): AND LET THE PEOPLES ASSEMBLE. The Roman Empire entered. The Holy One said to them: With what were you occupied? They say: We have established a lot of marketplaces, produced a lot of baths, and multiplied silver and gold. Everything was <done> so that Israel would <have leisure to> be occupied with Torah. He said to them: Everything that you did you did for your own needs. Marketplaces are for settling harlots in. Baths are to refresh yourselves. Silver and gold are mine, as stated (in Hag. 2:8): THE SILVER IS MINE, AND THE GOLD IS MINE. The Persian Empire entered. He said to them: With what were you occupied? They say: We have {established} [conquered] a lot of cities, established a lot of bridges, waged a lot of wars. Everything was <done> for the sake of Israel. He said to them: Everything that you did you did for the sake of yourselves. Cities were for producing forced labor40 in them. Bridges were for collecting tolls. Wars <are what> I have waged, as stated (in Exod. 15:3): THE LORD IS A MAN OF WAR. Are there any among you declaring this? It is so stated (in Is. 43:9, cont.): WHO AMONG THEM WILL DECLARE THIS? Now THIS can only be Torah, since it is stated (in Deut. 4:44): AND THIS IS THE TORAH WHICH MOSES SET <BEFORE THE CHILDREN OF ISRAEL>. They say to him: Did you give us anything that we have not accepted? [It says about them (in Deut. 33:2): THE LORD CAME FORTH FROM SINAI, AND SHONE UPON THEM FROM SEIR. <This> teaches that the Holy One caused <the light of Torah> to shine over all the peoples of the world, but they did not accept it.] They say to him: Sovereign of the World, give it to us in advance, and we will carry it out. He says to them: I am giving you an easy commandment. If you observe it, I will give [you a reward] like <that of> Israel. He says to them: Go and build a sukkah. Immediately each and every one goes and builds a sukkah for himself. But when the Holy One brings out the sun from its case,⁠41 each one tramples down his sukkah and goes away, as stated (in Ps. 2:3): LET US BREAK THEIR BONDS ASUNDER. Then the Holy One laughs at them, as stated (in vs. 4): THE ONE SITTING IN THE HEAVENS WILL LAUGH; THE LORD WILL DERIDE THEM.
[10] (Ps. 97:7, end:) {AND} ALL GODS BOW DOWN TO {YOU} [HIM]. When he judges the peoples of the world, he will judge their gods along with them, as stated (in Is. 66:16): FOR IN FIRE WILL THE LORD EXECUTE JUDGMENT….⁠42 When they are unable to remain in the fire, they fly away. Then the Holy One sends out angels with <prisoner> collars43 and chains, and they cast them into the midst of the daylight, as stated (in Mal. 3:19 [4:1]): AND DAY THAT COMES SHALL SET THEM ABLAZE….
Another interpretation (of Ps. 97:7): {AND} ALL GODS BOW DOWN TO {YOU} [HIM]. The peoples of the world say to their gods: Come and fall down before the Holy One, for you have led us astray. Immediately (according to Is. 2:18): AND THE IDOLS SHALL COMPLETELY VANISH. Then the Holy One brings the peoples of the world down into Gehinnom. It is therefore stated (in Ps. 97:7): ALL WHO WORSHIP AN IMAGE, <WHO BOAST IN IDOLS, > ARE PUT TO SHAME…. (Zech. 13:8:) AND IT SHALL COME TO PASS THROUGHOUT ALL THE LAND, SAYS THE LORD, THAT TWO-THIRDS IN IT SHALL BE CUT OFF {AND} DIE, BUT ONE-THIRD (shelishit) SHALL REMAIN IN IT. [These comprise Israel, who are from a deposit (shelishut)⁠44 for the world <as> the children of three (sheloshet) patriarchs. Another interpretation (of Zech. 13:8:) BUT ONE-THIRD SHALL REMAIN IN IT.: <These words mean> that they shall only settle in their land in a third deliverance. The first deliverance was the deliverance from Egypt. The second was the deliverance of <in the time of> Ezra. The third has no interruption. R. Simlay said: Six hundred and thirteen commandments were spoken to Moses on Sinai.⁠45 David came and reduced them to eleven, as stated (in Ps. 15:1–2): O LORD, WHO SHALL DWELL IN YOUR TENT? […. ] THE ONE WHO WALKS BLAMELESSLY…. up to (vs. 5): THE ONE WHO DOES THESE THINGS SHALL NEVER BE SHAKEN.⁠46 Isaiah came and reduced them to six, as stated (in Is. 33:15): (1) ONE WHO WALKS RIGHTEOUSLY AND (2) SPEAKS UPRIGHTLY, (3) WHO DETESTS THE UNJUST GAIN OF OPPRESSION, (4) WHO SHAKES HIS FINGER (literally: HIS HAND) AGAINST GRASPING AT A BRIBE, (5) [WHO SHUTS OFF HIS EARS AGAINST HEARING OF BLOODSHED,] AND (6) CLOSES HIS EYES AGAINST LOOKING AT EVIL. It is also written after that (in vs.16): {AND} THAT SUCH A ONE SHALL DWELL ON THE HEIGHTS; THE STRONGHOLDS ON CLIFFS SHALL BE HIS REFUGE, WITH HIS FOOD SUPPLIED AND HIS WATER ASSURED. Micah came and reduced them to three, as stated (in Micah 6:8): HE HAS TOLD YOU, O HUMAN, WHAT IS GOOD. SO WHAT DOES THE LORD DEMAND OF YOU BUT TO PRACTICE JUSTICE, LOVE KINDNESS, AND TO WALK HUMBLY WITH YOUR GOD. Amos came and reduced them to two, as stated (in Amos 5:4): FOR THUS SAYS THE LORD […]: SEEK ME AND LIVE. Habakkuk came and reduced them to one, as stated (in Hab. 2:4): BUT THE RIGHTEOUS PERSON SHALL LIVE BY HIS FAITHFULNESS.⁠47
The End of Parashah Shofetim
1. In biblical times court was generally held at the town gate, perhaps in one of the rooms like those built into either side of Solomonic gates at Hazor, Megiddo, and Gezer.
2. Tanh., Deut. 5:1.
3. Arka’ot; cf. Gk.: archai (“authorities”) or [archeia (“town offices”).
4. Cf. I Corinthians 6:1–6.
5. The gemara (Sanh. 41a) explains that a capital offense was involved.
6. Sanh. 4:1.
7. Sanh. 5:1.
8. I.e., week of years, Sabbatical year of the Jubilee cycle.
9. Cf. Sanh. 5:1 and Tanh., Deut. 5:1, both of which add here: In what hour?
10. This last query is one of various supplemental questions listed in Sanh. 5:1 and Tanh., Deut. 5:1.
11. Parnas. Cf. Gk.: pronoi (“prudent ones”, “those who take forethought”).
12. I.e., in various summary statements about Israel’s leaders, e.g., Judges 4:4; 10:2, 3; 12:7, 8, 9, 11, 13, 14; 15:20; 16:31; I Sam. 4:18; 7:6, 15–17; 8:1, 5–6, 20; I Kings 3:9, it is the fact that they judged Israel that is specifically mentioned. This fact may not always be obvious in modern translations, because they do not always render ShPT as “judge” but by other English verbs, such as “govern” or “rule.”
13. The only difference between the versions of Chronicles and Samuel is that the name DAVID, which Buber chooses to bracket, appears only in the Samuel version.
14. Note that Jehoshaphat’s name means, “The LORD has Judged.”
15. The fact that the divine name (LORD) is used here, indicates a biblical citation. The expression is found in various places, but the midrash probably adopts the wording from the verse just cited (II Chron. 17:6), which begins: HIS (i.e., Jehoshaphat’s) HEART WAS EXALTED IN THE WAYS OF THE LORD.
16. The mention of keeping the WAY OF THE LORD, is found in various places, but this exact Hebrew citation only occurs in Gen. 18:19 with reference to Abraham’s posterity, a citation given more fully in the parallel from Tanh., Deut. 5:1.
17. Gk.: synedrion.
18. Tanh., Deut. 5:2; cf. Sifre to Deut. 16:18 (144).
19. Siteno, which is being read as sitero, as suggested by Jastrow, s.v.
20. The only difference between the versions of Chronicles and Samuel is that the name DAVID, which Buber chooses to bracket, appears only in the Samuel version.
21. Tanh., Deut. 5:5.
22. Mekhilta deRabbi Ishmael, Shirata, 1 on Exod. 15:1; Exod. R. 30:4; Numb. R. 12:9.
23. In an unvoweled text APPOINTED YOU could be read as “your name.”
24. Cf. the parallel in Tanh, Deut. 5:6: “Appoint judges for it.”
25. Tanh., Deut. 5:7.
26. See James 2:1–3.
27. Sanh. 19a; cf. Josephus, Ant. 14:168–184, for a similar story about Herod being charged with murder.
28. The parallel in Tanh., 5:7 identifies the angel with Gabriel.
29. Tanh., Deut. 5:8.
30. Poshetim, which is intended as a pun on shofetim “judges”. Thus the verb implies that the judges are the ones who stretch out their arms for bribes.
31. Apart from the midrash, in the biblical context these words, which literally mean, A WICKED ONE TAKES A BRIBE FROM THE BOSOM, may well refer to the one who gives the bribe.
32. See Deut. 18:4; also Ket. 105b.
33. Cf. Gen. R. 93:6; Numb. R. 10:2.
34. Ket. 105a.
35. Tanh., Deut. 5:9.
36. Even though the Holy One on his throne shines with the blinding rays of the sun, he will also provide a shield from these rays.
37. The translation reads protomin (Gk. partomai, denoting imperial busts.) for Buber’s pittumin. The emendation was first suggested by Jastrow, s.v. perotomi, and agrees with a note from S. Lieberman given orally to Daniel Sperber and cited in “Greek and Latin Words in Rabbinic Literature,” Bar-Ilan: Annual of Bar-ilan University Studies in Judaica and the Humanities, 14–15(1977), p. 12, n. 7. Buber’s pittumin, which means “ingredients” or “spices,” makes relatively little sense. Cf. Codex Vaticanus, Ebr. 34, which reads “patronin” (Gk.: patrones; Lat.: patroni), and denotes protectors. Cf. also the parallel in Tanh., Deut. 5:9, which seems to read partomin (“small portions”) but should probably be voweled as protomin.
38. Tanh., Deut. 5:9, cont.; ‘AZ 2a-3b.
39. Cf. Matthew 25:31–46.
40. Gk.: angareia; Lat.: angaria.
41. Gk. and Lat.: narthex, where it originally denoted a shrub.
42. Tanh., Deut. 5:9, cont.
43. Qolarin from the Lat.: collaria; cf. colla (“necks”).
44. Cf. the parallel in Tanh., Deut. 5:9, which reads shelishut (“third”) here.
45. Makk. 23b-24a; M. Pss. 17(addendum):18–25.
46. The five verses to this psalm contain exactly eleven stipulations (in vss. 2–4a) for dwelling with the Holy One without being shaken.
47. See Romans 1:17.
שופטים ושוטרים – אם אין שופט אין שוטר, 1ומנין שמעמידין לישראל, תלמוד לומר שוטרים תתן לך. שופטים לכל שבט ושבט ושוטרים לכל שבט ושבט. שופטים לכל עיר ועיר, ושוטרים לכל עיר ועיר, ומנין לנו, שנאמר בכל שעריך לשבטיך.
ושפטו – מצוה בשבט לדון את שבטו.
משפט צדק2אין מעמידין דיינים אלא שידענו בו שהוא מוציא הדין לאמתו.
1. ומנין שמעמידין לישראל. עיין ספרי פיסקא קמ״ד.
2. אין מעמידין דיינים כו׳. עיין בספרי שם.

פָּרָשַׁת שֹׁפְטִים

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ – אָמַר רַבַּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אַל תְּהֵא קָץ בַּדִּין, שֶׁהוּא אֶחָד מִשָּׁלֹשׁ רַגְלֵי הָעוֹלָם [לָמָּה], שֶׁשָּׁנוּ חֲכָמִים עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד [עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם״, תֵּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹּא תַטֶּה אֶת הַדִּין, שֶׁאַתָּה מְזַעֲזֵעַ אֶת הָעוֹלָם].
כְּתִיב (משלי כ״א:ג׳) ״עַשׂה (מִשְׁפָּט וּצְדָקָה) [צְדָקָה וּמִשְׁפָּט] נִבְחָר לַה׳ מִזָּבַח״. לָמָּה. שֶׁהַקָּרְבָּנוֹת אֵינָן אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, אֲבָל הַצְּדָקָה וְהַדִּינִין בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, הַקָּרְבָּנוֹת אֵינָן מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל הַשּׁוֹגֵג וְהַצְּדָקָה וְהַדִּינִין מְכַפְּרִין עַל הַשּׁוֹגֵג וְעַל הַמֵּזִיד, וְהַקָּרְבָּנוֹת נוֹהֲגִין בַּתַּחְתּוֹנִים וְהַצְּדָקָה וְהַדִּינִין בֵּין בַּתַּחְתּוֹנִים וּבֵין הָעֶלְיוֹנִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.
אֲמַר רַב אַחָא, שֵׁשׁ מַעֲלוֹת הָיוּ לַכִּסֵּא שֶׁל שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א י׳:י״ט) ״שֵׁשׁ מַעֲלוֹת (לַכִּסֵּא) [לַכִּסֵה״], וּבְפָרָשָׁה זוֹ כְּתִיב שִׁשָּׁה לָאוִין, וְהָיָה הַכּוֹרֵז עוֹמֵד לִפְנֵי כִּסְאוֹ, כֵּיוָן שֶׁהָיָה עוֹלָה בַּמַּעֲלָה הָרִאשׁוֹנָה הָיָה כּוֹרֵז אוֹמֵר (להלן פסוק יט) ״לֹא תַּטֶּה מִשְׁפָּט״, מַעֲלָה שְׁנִיָּה לֹא תַכִּיר פָּנִים, מַעֲלָה שְׁלִישִׁית (שם) [וְ]⁠לֹא תִקַּח שֹׁחַד, מַעֲלָה רְבִיעִית לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, מַעֲלָה חֲמִשִּׁית (להלן פסוק כב) לֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה, מַעֲלָה שִׁשִּׁית (להלן י״ז:א׳) ״לֹא תִזְבַּח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״ וְגוֹ׳.
״דָּבָר אַחֵר: שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בָנִים הַרְבֵּה וְהָיָה אוֹהֵב אֶת הַקָּטָן יוֹתֵר מִכֻּלָּם, וְהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס אֶחָד וְהָיָה אוֹהֲבוֹ יוֹתֵר מִכֹּל שֶׁהָיָה לוֹ, וְנָתַן הַפַּרְדֵּס שֶׁהָיָה אוֹהֵב לִבְנוֹ הַקָּטָן שֶׁהָיָה אוֹהֵב. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִכָּל הָאֻמּוֹת אֲנִי אוֹהֵב אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי (לוֹ בְּנִי) [לִבְנִי״], וּכְתִיב (ישעיהו ס״א:ח׳) ״כִּי אֲנִי ה׳ אֹהֵב מִשְׁפָּט״ נָתַן אֶת הַמִּשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁאַתֶּם מְשַׁמְּרִים אֶת הַדִּין אֲנִי גָּבוֹהַּ שֶׁנֶּאֱמַר (שם ה׳:ט״ז) ״וַיִּגְבַּהּ ה׳ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט״ וּמַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי בֵּינֵיכֶם שֶׁנֶּאֱמַר (שם) ״וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדַּשׁ בִּצְדָקָה״ וַאֲנִי גּוֹאֵל אֶתְכֶם שֶׁנֶּאֱמַר ״כֹּה אָמַר ה׳ שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת״.
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים צ״ט:ד׳) ״וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב״ מָשָׁל לִמְסִלָּה שֶׁלֹּא הָיָה בָהּ מִילִין וְהָיוּ בְּנֵי אָדָם הוֹלְכִין וְטוֹעִין בָּהּ, אָמַר הַמֶּלֶךְ לַשִׁלְטוֹן שֶׁלּוֹ קְבַע בָּהּ מִילִין שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי אָדָם רוֹאִין אֶת הַמִּילִין, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה פַּנֵּה אֶת הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה לָהֶם שׁוֹפְטִים שֶׁיִּהְיוּ מוֹרִין לָהֶם וְלֹא טוֹעִים מִן הַתּוֹרָה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב״, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּנִים״.
שֹׁפְטִים – אֵלּוּ הַדַּיָנִין שֹׁטְרִים. אֵלּוּ הַפַּרְנָסִים שֶׁמַּנְהִיגִין אֶת הָעֵדָה. אִם אֵין שׁוֹטֵר אֵין שׁוֹפֵט, כֵּיצַד, כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַיֵּב אָדָם לַחֲבֵרוֹ בְּבֵית דִּין אִם אֵין שׁוֹטֵר שֶׁיּוֹצִיא מִמֶּנּוּ אֵין סִפֵּק בְּיַד הַדַּיָּן לַעֲשׂוֹת לוֹ כְלוּם, אִלְמָלֵא שַׁטְרוֹ שֶׁל יוֹאָב לֹא הָיָה דָּוִד יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֶת הַדִּין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמואל ב ח׳:ט״ו-ט״ז) ״וַיְהִי דָוִד ע⁠(וֹ)⁠שֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה עַל הַצָּבָא״ [וְכִי דָּוִד וְיוֹאָב שׁוֹפְטִים כְּאֶחָד, אֶלָּא] כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לְדָוִד מוֹסְרִין אוֹתוֹ בְּיַד יוֹאָב.
תִּתֶּן לְךָ – וְלֹא לְכוּתִים. דָּבָר אַחֵר: ״תִּתֶּן לְךָ״. מְלַמֵּד שֶׁנִּקְרְאוּ הַדַּיָּנִין עַל שִׁמְךָ.
תָּנוּ רַבָּנָן מִנַּיִן שֶׁמַּעֲמִידִין שׁוֹפְטִים לְיִשְׂרָאֵל, תַּלְמוּד לוֹמַר ״שֹׁפְטִים תִּתֶּן לְךָ״, שׁוֹטְרִים לְיִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״שֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ״, שׁוֹפְטִים לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״שִׁפְטִים לִשְׁבָטֶיךָ״, שׁוֹטְרִים לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״שֹׁטְרִים לִשְׁבָטֶיךָ״, שׁוֹפְטִים לְכָל עִיר וָעִיר מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּכָל שְׁעָרֶיךָ״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד מְמֻנֶּה עַל כֻּלָּן שֶׁנֶּאֱמַר ״תִּתֶּן לְךָ״. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ, מִצְוָה לַשֵּׁבֶט לָדוּן אֶת שִׁבְטוֹ.
סַנְהֶדְרִין נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּץ לָאָרֶץ. מִנָּא הָנֵי מִלֵּי. דִּתָנוּ רַבָּנַן (במדבר ל״ה:כ״ט) ״וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם [לְחֻקַּת מִשְׁפָּט] לְדֹרֹתֵיכֶם (חֻקַּת עוֹלָם) בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם״ לָמַדְנוּ לְסַנְהֶדְרִין שֶׁנּוֹהֶגֶת בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ. אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בִּשְׁעָרֶיךָ״. בִּשְׁעָרֵיךָ אַתָּה מוֹשִׁיב דַּיָּנִין בְּכָל פֶּלֶךְ וָפֶלֶךְ וּבְכָל עִיר וָעִיר, בְּחוּצָה לָאָרֶץ אִי אַתָּה מוֹשִׁיב דַּיָנִין בְּכָל פֶּלֶךְ וָפֶלֶךְ וְאִי אַתָּה מוֹשִׁיב בְּכָל עִיר וָעִיר.
בְּכָל שְׁעָרֶיךָ – בָּא הַכָּתוּב לְהַקִּישׁ סַנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה לְסַנְהֶדְרֵי קְטַנָּה, מַה גְּדוֹלָה דָּנָה וְהוֹרֶגֶת אַף קְטַנָּה דָּנָה וְהוֹרֶגֶת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם. בְּעַל כָּרְחָן. מִשְׁפַּט צֶדֶק. וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִשְׁפַּט צֶדֶק״. זֶה מִנּוּי הַדַּיָּנִין.
וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק – לְלַמֶּדְךָ שֶׁצְּדָקָה עִם שְׁנֵיהֶם, עִם הַזַּכַּאי שֶׁנּוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ וְעִם הַחַיָּב שֶׁמּוֹצִיאִין גְּזֵלָה מִתַּחַת יָדוֹ. דָּבָר אַחֵר: בִּשְׁבִיל שֶׁדָּנִין צֶדֶק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה צְדָקָה עִם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פ״ה:י״ב) ״אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף״.
וַאגעַל לַךַּ חֻכַּאמַא וַעֻרַפַאאַ פִי גַמִיעִ מַחַאלִךַּ אַלַּתִי יֻעטִי אַללָּהֻ רַבֻּךַּ אַסבַּאטַךַּ יַחכֻּמֻוןַ פִימַא בַּיְןַ אלנַּאסִ בִּחֻכּמֵ עַאדלֵ
והצבת לך שופטים ושוטרים, בכל מקומותיך אשר יתן ה׳ אלהיך, לשבטיך, וישפטו בתוככי האנשים במשפט הגון.
שופטים ושוטרים
הצורך לשוטרים להסברת משפט השופטים.
שפטים ושטרים תתן לךשפטים – דיינין הפוסקין את הדין.
ושוטרים – הרודים אחר מצותםא במקל ורצועה, עד שיקבל עליו את דין השופט.
{לשבטיך מוסב על: תתן לךשפטים ושטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך אשר נתן לך – מלמד שמושיבין לכל שבט ושבט ולכל עיר ועיר.}⁠ב
בכל שעריך – בכל עיר ועיר.
ושפטוג משפט צדק – מנה דיינין צדיקים ומומחים לשפוט צדק.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י המבורג 13 (במקום ״הרודים אחר מצותם״): ״אדם שמכה״. בדפוס רומא: ״ממונים אחר מצותן של דיינין ומכין עליו״.
ב. כן בכ״י המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, דפוס רומא, ובשינויים בכ״י אוקספורד 165. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1 חסר הביאור שנמצא בסוגריים.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן: ״את העם״.
שפטים ושטרים JUDGES AND BAILIFFS – שופטים are the judges who pronounce sentence, and שוטרים are those who chastise the people at their (the judges') order [beating and binding the recalcitrant] with a stick and a strap until he accepts the judge's sentence (Sanhedrin 16b and Rashi thereon; cf. Sifre Devarim 144:6).
בכל שעריך IN ALL YOUR GATES – i.e. in each town (Sifre Devarim 144:3).
לשבטיך THROUGHOUT YOUR TRIBES – This is to be connected with תתן לך, thus: judges and bailiffs shall you make yourself for your tribes in all all your cities that Hashem, your God, gives you.
לשבטיך THROUGHOUT YOUR TRIBES – This teaches that judges must be appointed for each tribe separately and each city separately (Sifre Devarim 144:4; Sanhedrin 16b).
ושפטו את העם וגו'‏ AND THEY SHALL JUDGE THE PEOPLE [WITH JUST JUDGMENT] – This means, appoint judges who are expert and righteous to give just judgment (cf. Sifre Devarim 144:7).
כתוב טוב מעט בצדקה מרוב תבואות בלא משפט (משלי ט״ז:ח׳):
אמר טוביהו ברבי אליעזר ז״ל לפי שראה שלמה בן דוד מלך ישראל בחכמתו מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא. אמר טוב מעט בצדקה. טוב להם לצדיקים שנושאין ונותנין בצדקה ואינם אוהבין לגזול את בני אדם אע״פ שמזונותם ופרנסתם להם בצמצום טוב להם הוא. שהקב״ה 1פוקד על הרשעים והן נמלטים שנאמר (תהלים ל״ז:י״ט) לא יבושו בעת רעה ובימי רעבון ישבעון. מרוב תבואת בלא משפט. אלו האוצרים אוצרות רשע העושקים דלים הרוצצים אביונים. ועליהם הכתוב אומר (ירמיה כג) הוי בונה ביתו בלא צדק ועליתו בלא משפט ברעהו יעבוד חנם ופעלו לא יתן לו, 2הוי האוצרים חמס למו. ואומר (משלי י׳:ב׳) לא יועילו אוצרות רשע. דבר אחר טוב מעט בצדקה. טוב לו לאדם 3שממעט מנכסיו ועושה מהן צדקה. מרוב תבואות. ממי שיש לו עושר רב ואפילו מה שמשפט עליו לתת אינו נותן כל שכן האיך נותן משלו. ועל שרצה הקב״ה לזכות את ישראל להחדילם מן העונשים למונעם מן החמסים. צוה את משה עבדו להעמיד שופטים ושוטרים בישראל בכל שעריהם ושם לפניהם משפטים אבות ותולדות כענין שנאמר בפרשת אלה המשפטים. ובא במשנה תורה לבאר התורה ואמר להם לישראל שופטים ושוטרים תתן לך. אמרו רבותינו ז״ל 4ואפילו מאן דלא דריש סמוכים בכל התורה כולה במשנה התורה דריש. וצריכין אנו לדרוש למה נסמכה פרשת שופטים ושוטרים לאחר מועדי ה׳, מפני שאם היו דייני ישראל שבכל מקומות מושבותיהן מסתפקין כלום דבר במשפט היו עולין לבית דין הגדול שבירושלים ושואלים מהן התורה כענין שנאמר (דברים י״ז:ח׳) כי יפלא ממך דבר למשפט וגו׳ וקמת ועלית. ע״פ התורה אשר יורוך. וכך שנו רבותינו ז״ל על מחויב מיתה כגון זקן ממרא והמסית היו משהין אותו עד הרגל וממיתין אותו בזמן שישראל מקובצים לקיים מה שנא׳ (שם כא) וכל ישראל ישמעו וייראו. והמשפטים באים להם לישראל. כדתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר הרוצה שיחכים עוסק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בכל התורה יותר מהן וכו׳ בסוף בבא בתרא.
שופטים ושוטרים – שופטים אלו חכמי ישראל שיודעין דיני ממונות ודיני נפשות דיני קנסות ודיני מכות הטהרות והטמאות וכל משפטי ישראל. ושוטרים אלו שוטרי ישראל בעלי אגרופים המכריחים את העם לשמוע דברי תורה למען לא ילכו איש בשרירות לבו.
תניא שופטים ושוטרים5רבי אליעזר בן שמוע אומר אם יש שוטרים יש שופטים אם אין שוטרים אין שופטים. תנו רבנן מנין שממנים בית דין על ישראל כולו ת״ל שופטים תתן. שוטרים לכל ישראל מנין. ת״ל שוטרים תתן. רבי יהודה אומר מנין שממנין 6אחד על כלם ת״ל תתן לך. ומנין שממנין בית דין לכל עיר ועיר ת״ל שופטים תתן לך בכל שעריך. שוטרים לכל עיר ועיר מנין ת״ל שוטרים לשעריך. בית דין לכל שבט ושבט מנין ת״ל אשר ה׳ אלהיך נותן לך לשבטיך. שוטרים לכל שבט ושבט מנין ת״ל (דברים א׳:ט״ו-ט״ז) ושוטרים לשבטיכם.
רבן שמעון בן גמליאל אומר לשבטיכם, ושפטו – מצוה בשבט לדון את שבטו.
7ושפטו את העם – על כרחן.
משפט צדק8זו מצות הדיינים שיהו מנוקים בצדק:
1. פוקד על הרשעים. לרעה והם נמלטין:
2. הוי האוצרים חמס למו. אין זה מקרא בתנ״ך וט״ס ואולי צ״ל האוצרים חמס ושוד בארמנותיהם (עמוס ג׳:י׳):
3. שממעט בנכסיו. וזה טוב מעט:
4. ואפילו מאן דלא דריש סמוכים. (ברכות כא.):
5. ר״א בן שמוע. חנחומא בשם ר׳ אלעזר סתם ומסיים שם אין סיפק ביד הדיין לעשות לו כלום אלא א״כ מוסרו ביד השוטר והשוטר מוציא ממנו בע״כ:
6. אחד על גבי כלם. הוא הנשיא. וי״מ הוא מופלא שבב״ד אב ב״ד ובכל שופטים היה מופלא:
7. ושפטו את העם בע״כ. עיין רמב״ן על התורה שפי׳ שבב״ד שבכל שבט היו יכולים לדון בע״כ. כי בב״ד שבכל עיר יכול הב״ד לומר לב״ד הגדול קאזלינא היינו להב״ד של השבט שהם ידונו בע״כ:
8. זו מצות הדיינים שיהיו מנוקים בצדק. פי׳ ושפטו את העם משפט צדק קאי על תתן לך שתתן לכתחלה שופטים ושוטרים אשר ישפטו משפט צדק. ופי׳ משפט צדק שיהיו חכמים ואנשי אמת. (הגר״א בא״א):
ושוטרים – השפטים מצוים לשוטרים {לרדות} המסרבים בדברי השפטים.
ושוטרים [JUDGES] AND ENFORCERS: The judges (שופטים) command the שוטרים to discipline those who fail to heed the words of the judges.⁠1
1. So also Rashi here, and ad Sanh. 16b, and LT. See Luzzatto’s criticism of this interpretation. He understands the term as meaning “officials” or “community leaders,” and sees them as having legislative (not executive) functions.
אף על פי שכל מצוה ומצוה עומדת בפני עצמה, יש כדמות דרש להדבק הפרשיות.
וטעם שפטים – אף על פי שאתה חייב ללכת שלשה פעמים למקום הכהנים משרתי המקדש, ושם תשאל מהמשפטים והחקים, לא יספיק לך עד שיהיו לך שופטים בכל שעריך.
ושוטרים – הם המושלים, מגזרת: שוטר ומושל (משלי ו׳:ז׳), וכן: משטרו בארץ (איוב ל״ח:ל״ג). והטעם: כי השופט ישפוט והשוטר יכריח המעות. [ומזה קרוב מעט טעם, והוא כתבו שטר ביני ובינו, שאין אחריו פסק דין אחר.]⁠א
בכל שעריך – וכן מצאנו שעשה יהושפט (דברי הימים ב י״ט:ה׳).
לשבטיך – בכל שער שבט ושבט.
ושפטו את העם – שב אל השופטים.
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
[JUDGES.] Even though each and every commandment stands by itself there is, as it were, a midrashic reason for the connection of the sections.⁠1 The meaning of Judges… is, even though you are obligated to go three times a year to the place of the kohanim who serve in the sanctuary and there inquire regarding the statues and laws, it will not suffice. You must have judges in all of your cities.⁠2
OFFICERS. Shoterim (officers) means rulers. It is related to shoter (ruler) in Overseer, or ruler (Prov. 6:6) and similarly mishtaro (dominion thereof) in the dominion thereof in the earth (Job 38:33). The shofetim (judges) judge and the shoterim (officers) force the crooked [to obey the law].
IN ALL THY GATES. We find that Jehoshaphat3 acted in this manner.⁠4
TRIBE BY TRIBE. In all the gates of each and every tribe.
AND THEY SHALL JUDGE. The reference is to the judges.
1. The commandments.
2. Literally, your gates. Hence the law of judges follows the law of the three pilgrimage festivals.
3. A king of Judah.
4. See II Chron. 19:5.
שופטים ושוטרים תתן לך – לכל ישראל, זה סנהדרי גדולה שמשם יוצאה הוראה לכל ישראל, כדכתיב לקמן: {ועלית}⁠א אל המקום אשר יבחר י״י {אלהיך בו} ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה (דברים י״ז:ח׳-ט׳) – אלמא דעיקר המשפטים בירושלים הוא.
בכל שעריך – סנהדרי קטנה של כ״ג בכל עיר ועיר.
לשבטיך – מצוה לשבט לדון את שבטו (ספרי דברים ט״ז:י״ח), שלא יבררו בני זבולן מבני יש⁠{ש}⁠כר לשום להם סנהדרין, ושפטו את העם משפט צדק.
א. בכ״י מינכן 52: ובאת.
שופטים ושוטרים תתן לך – YOU SHALL MAKE JUDGES AND OFFICERS – for all of Israel, this is the great Sanhedrin from which shall go forth instruction to the entire Israel, as it is written later: “{and go up} to the place which Hashem {your God} shall choose. And you shall come to the priests, the Levites, and to the judge who shall be” (Devarim 17:8-9) – consequently, the main judgments are in Jerusalem.
בכל שעריך – IN ALL YOUR GATES – the small courts of 23 in every city.
לשבטיך – ACCORDING TO YOUR TRIBES – It is a commandment to each tribe to judge its own tribe (Sifre Devarim 16:18), that the children of Zevulun shall not choose from the children of Yissachar to place them [as judges in] their court, AND THEY SHALL JUDGE THE PEOPLE WITH RIGHTEOUS JUDGMENT.
שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך – פרשה זו נסמכה כאן לומר לך אף על פי שאתה חייב ללכת שלש פעמים בשנה למקום הכהנים ושם תשאל מהם משפטים וחוקים כל זה לא יספיק לך עד שיהא לך שופטים ושוטרים בכל שעריך.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, "Judges and policemen shall you provide for yourselves in all your gates;⁠" this paragraph has been inserted in the Torah at this point in order to tell you that although you are obligated to travel to the place where the priests and Levites reside all year three times a year and you can submit all your legal problems to them on those occasions, this is not sufficient, but you must have judges and enforcers in all your towns (Ibn Ezra)
שופטי״ם – בגימטריא ע׳ סנהדרי״ם נסמכה פ׳ דיינין לג׳ רגלים לומר כי צריכים ג׳ שלא יהא ב״ד שקול.
צוה בתורה: עד האלהים יבא דבר שניהם (שמות כ״ב:ח׳), ונתן בפלילים (שמות כ״א:כ״ב). אם כן, מצוה שיהיו לישראל פלילים. וביאר בכאן שישימו השופטים בכל עריהם כאשר יתן להם השם הארץ, כי בחוצה לארץ אינם חייבים למנות להם בית דין, אבל כאשר יצעק המעוות יעמדו עליו הראויים לשפוט ובמשפטיהם ישפטוהו, או יעלה לארץ בזמנה ושם ישפטוהו במקום המשפט. והוסיף בכאן שוטרים – והם שיהיו נוגשים בדבר המשפט. ולפי זה, אין ישראל שבחוצה לארץ מצווים למנות להם דיינין בעיירות. וכן כתב הרב ר׳ משה (רמב״ם הלכות סנהדרין א׳:ב׳).
אבל במסכת מכות (בבלי מכות ז׳.) שנו: והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם (במדבר ל״ה:כ״ט) – מלמד שהסנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, אם כן למה נאמר: שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, אלא בארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, בחוצה לארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך, ואין אתה מושיב בכל עיר ועיר. ונראה מזה שחייבים למנות סנהדרין בחוצה לארץ ולא בכל עיר ועיר כארץ ישראל, אלא פלכים פלכים. אם כן, המצוה הזאת נוהגת בכל זמן בדיני ממונות ובדברים הנידונים בחוצה לארץ, אבל בזמן הזה לאחר שבטלה הסמיכה, כיון שכל המשפטים בטלים מן התורה, דכתיב: לפניהם (שמות כ״א:א׳) – ולא לפני הדיוטות, ואנן הדיוטות אנן, ואין הדייניןא בחוצה לארץ אלא תקנה דשליחותיהו עבדינן (בבלי גיטין פ״ח:), אין אנו חייבין במצות מנוי שופטים מן התורה כלל.
וטעם לשבטיך – מוסב על: תתן לך, מלמד שמושיבין בית דין בכל שבט ושבט, ובכל עיר ועיר. לשון רבינו שלמה, וכן הוא בגמרא בסנהדרין (בבלי סנהדרין ט״ז:).
ולא ידעתי פירוש דבר זה, כי כיון שמנינו בית דין בכל עיר, הרי בתי דינין רבים לכל שבט ושבט. אולי לומר שאם היתה עיר אחת לשני שבטים, (כירושלם שיש בה ליהודה ובנימין,) שנושיב בה שני בתי דינין. [וכך העלו בפרק חלק (בבלי סנהדרין קי״א:) שחולקין עיר אחת לשני שבטים, וכן ירושלם היתה ליהודה ובנימין.]⁠ב
ויתכן לפרש שחייב הכתוב למנות בית דין על כל השבט, והוא ישפוט את כולם, ואחריהם נמנה בית דין בכל עיר ועיר, שישפוט את העיר. ואף על פי שכולם שוים במנין, שהם עשרים ושלשה בדיני נפשות ושלשה בדיני ממונות, אבל הגדולים שבהם בחכמה יתמנו על כל השבט, ותחתיהם לכל עיר ועיר. ואין בעלי הדין יכולין לכוף זה את זה לדון אלא בפני בית דין שבעירם, לא בפני בית דין שבעיר אחרת, ואפילו היו שני בעלי הדין בעיר אחרת, יכול לומר נלך לפני בית דין שבעירנו, אבל בית דין השבט יכול לכוף כל אנשי שבטו לדון לפניו, ואפילו היו הנדונים בעירם יכול לומר לבית דין הגדול של שבט אזילנא, וכן אםג נסתפקו בתי דינין של העיירות יבאו לפני בית דין הגדול של שבט וישאלו. כדרך שסנהדרי גדולה ממונה על כל בתי דינין של כל ישראל, כך יהא בית דין אחד ממונה על כל שבט ושבט. ואם הוצרכו לתקן ולגזור דבר על שבט שלהם, גוזרין ומתקנין, והיא לשבט כגזרת סנהדרי גדולה לכל ישראל. וזה הבית דין הוא המוזכר במסכת הוריות (בבלי הוריות ה׳.) ששנינו בו: הורו בית דין של אחד מן השבטים ועשה אותו שבט על פיהם, אותו השבט חייב ושאר השבטים פטורים וכו׳.
ועל דרך הפשט, שיעור הכתוב: שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך, יאמר שיתנו שופטים לשבטיהם, והם ישפטו בכל שעריהם, שופטי השבט ישפוט כלד שעריו.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״הדינין״.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר ״וכן״ וכתוב רק: ״ואם״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בדפוס רומא: ״בכל״.
JUDGES 'V'SHOTRIM' SHALT THOU MAKE THEE IN ALL THY GATES WHICH THE ETERNAL THY G-D GIVETH THEE. He has commanded in the Torah, the word of both parties shall come before ha'elohim (the judges);⁠1 and he shall pay as the judges determine.⁠2 If so, He commanded [by implication] that Israel is to have judges, and here he [Moses] explained that they are to appoint judges in all their cities when G-d will give them the Land. For outside of the Land they are not required to appoint a court for themselves; rather, when an aggrieved party complains, people qualified to judge are to arise for him and according to their ordinances shall they judge it.⁠3 Or the parties are to go up to the Land in the proper time [i.e., when there are courts of ordained judges functioning in the Land of Israel],⁠4 and there, they will adjudicate it in the place of righteousness. He added here [that it is obligatory to appoint] shotrim, who are the ones that execute the judgment.
Accordingly, Israelites living outside of the Land are not commanded to appoint for themselves judges in the cities. And so wrote Harav Rabbi Moshe ben Maimon.⁠5 But in Tractate Makkoth the Rabbis have taught:⁠6 "And these things shall be for a statute of judgment unto you throughout your generations in all your dwellings.⁠7 This teaches that the laws of Sanhedrin are binding both within and without the Land. If so, why is it stated Judges and officers shalt thou make thee in all thy gates? In the Land you are to appoint [judges] in every district and in every city; outside the Land you are to appoint [judges] in every district, but you are not obligated to do so in every city.⁠" From this text it would appear that we are required to appoint a Sanhedrin outside the Land — not in every city as in the Land of Israel, but in every district. If so, this commandment is binding at all times in civil cases and in matters that may be adjudicated outside the Land. Nowadays, however, that ordination has ceased,⁠8 since, according to Torah-law, all judicial functions are void — for it is written, "[And these are the ordinances which thou shalt set] before them,⁠9 and not before commoners "10 and we [not being ordained,] are commoners, and would not be empowered to adjudicate outside the Land except for the Rabbinical ordinance that we "carry out the commission of the former ones [who had received ordination]"11 — we are not at all bound, according to Torah-law, by the commandment to appoint judges.
THROUGHOUT THY TRIBES. "This refers to the expression [at the beginning of the verse] shalt thou make thee. This teaches that courts are to be set up in each and every tribe, and in each and every city.⁠" This is Rashi's language, and so it is also stated in Tractate Sanhedrin.⁠12 But I know not the meaning of this text, for, since we have appointed courts in each and every city, there are many courts in every tribe [thus making it redundant to specify "throughout thy tribes"]! Perhaps the intent of the verse is to state that if there is a city belonging to two tribes, such as Jerusalem in which there is a share for [the tribe of] Judah and [for the tribe of] Benjamin,⁠13 that we are to seat two courts therein. And so the Rabbis concluded in Chapter Cheilek14 that they may divide one city among two tribes, and so, indeed, was Jerusalem shared by Judah and Benjamin.
And it is possible to explain that Scripture obligated [the nation] to appoint a court [exercising authority] over the whole tribe and it is to judge all [its people], and then we are to appoint a court for each and every city that is to judge that [particular] city. Now, although all these courts were alike in number of judges, consisting of twenty-three in criminal cases and three in civil cases, [people] most superior in wisdom among them were appointed over the whole tribe, while those inferior to them [were designated for the courts] of each and every city. Parties to a suit could force one another to adjudicate only before the court in their city, not before the court of another city. Even if both parties happened to be in another city one could still say, "Let us go before the court of our own city.⁠" But the [supreme] court of the tribe could force any of the people of that tribe to stand trial before it. And even if the litigants are in their own city one can still say, "I want to go to the Great Court of the tribe.⁠" Similarly, if the courts of the cities are in doubt [concerning the law], they are to come before the Great Court of the tribe and request [its decision]. Thus just as a Great Sanhedrin [of seventy-one judges] was appointed over all courts of all Israel, so one [supreme] court was to be appointed over each and every tribe. And if [the judges of that court] found it necessary to ordain or decree any matter for their own tribe, they were empowered to so decree and ordain and, to that tribe, their word was equivalent to the decree of the Great Sanhedrin over all Israel.⁠15 This is "the court" mentioned in Tractate Horayoth wherein we are taught, "If the court of one of the tribes rendered a decision [that was unwittingly contrary to a negative commandment, punishable by excision] and that tribe acted according to their word, that tribe is obligated [to bring the prescribed offering], but the rest of the tribes are not liable.⁠"16
And by way of the plain meaning of Scripture the sense of the verse is [to be inverted as follows]: "Judges and officers shalt thou make thee throughout all thy tribes in all thy gates,⁠" the verse stating that they are to appoint judges over their tribes, and they are to judge in all their gates. Thus the judges of the tribe are to judge in all its cities.
1. Exodus 22:8. Ha'elohim indicates that "the judges" had received ordination.
2. Ibid., 21:22.
3. Ezekiel 44:24.
4. Thus, when there are courts of ordained judges functioning in the Land of Israel, Jews living outside of the Land are not obligated to appoint judges, for, if there is some litigation between them they can appear before the judges in the Land. — On ordination, see further Note 8; also, Vol. II, p. 339, Note 20.
5. Mishneh Torah, Shoftim, Hilchoth Sanhedrin 1:2.
6. Makkoth 7a.
7. Numbers 35:29.
8. Ordination was the process of investiture with judicial rights and functions which had continued in an unbroken chain from Moses our teacher. Since ordination was valid only if both the ordainers and the ordained were in the Land of Israel, this process of investiture ceased to exist sometime in the middle of the fourth century [Common Era] because the severe Roman persecutions of the Jews in the Land of Israel forced them to migrate to Babylon and elsewhere. According to Rambam, if all Sages in the Land of Israel would agree to reinstitute ordination, they are empowered to do so (Mishneh Torah, Shoftim, Hilchoth Sanhedrin 4:11). Such an attempt was made by Rabbi Yaakov Beirav of Safed in the middle of the sixteenth century in the days of Rabbi Yoseph Karo, author of the Shulchan Aruch. The attempt failed for various reasons, one of them being that Rambam concluded his statement with the equivocal phrase "and the matter needs yet a final decision.⁠"
9. Exodus 21:1.
10. Gittin 88b.
11. By this principle judges are empowered nowadays to adjudicate matters which are common occurrences and involve monetary losses, such as loans, Kethubah (marriage contract), inheritance, damages, etc. But matters not of common occurrence [such as one animal damaging another] or not involving a monetary loss [such as the additional amount levied as a fine upon returning stolen goods] are not enforceable. See Choshen Mishpat, I, for further clarification of this principle.
12. Sanhedrin 16b.
13. See Ramban further 33:12.
14. "Portion" — "All Israelites have a portion in the World to Come.⁠" — Sanhedrin 111b.
15. This corroborates what Ramban has written on the affair of Gibeah (see Vol. I, p. 253): The obligation of making "the fence" lay upon the tribe of Benjamin etc.
16. Horayoth 5a. See Leviticus 4:13-21 for the particular sin-offering. — It should be noted that this, however, is the opinion only of Rabbi Yehudah. The Sages say that the special sin-offering for the erroneous decision of a court applies only to the Great Sanhedrin of all Israel. Ramban's intent in citing this part of the Mishnah was only to indicate that the Great Court of a tribe is mentioned in the Mishnah.
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג, י״ז)
שלמה המלך ע״ה הודיענו בפסוק זה (משלי ג׳:י״ז) כי יסוד התורה ועקרה שלום, וכן מצינו עיקר בריאתו של עולם שהוא השלום ולכך דרשו רז״ל, כל מעשה בראשית בקומתן נבראו בדעתן נבראו בצביונם נבראו, שנאמר (בראשית ב) וכל צבאם. וידוע כי השמים נבראו תחלה, ונקראו שמים לפי שהם אש ומים, והנה הם שני הפכים, לא יתכן זווגם והתחברותם כי אם ע״י השלום, הוא שכתוב (איוב כ״ה:ב׳) עושה שלום במרומיו. הקב״ה נקרא שלום שנאמר (שופטים ו׳:כ״ד) ויקרא לו ה׳ שלום, וכתיב (שיר השירים א׳:א׳) שיר השירים אשר לשלמה, מלך שהשלום שלו, בחר בישראל יותר משבעים אומות וקראן שולמית, וזהו שדרשו רז״ל (שם ז) שובי שובי השולמית, אומה ששלום העולמים דר בתוכה, ונתן להם התורה שכלה שלום שנאמר (משלי ג) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. כל מצותיה של תורה הן שלום לגוף ולנפש, שלום לגוף הוא שכתוב (שמות ט״ו:כ״ו) ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו וגו׳, שלום לנפש כי מצד קיום המצות תשוב הנפש טהורה לשרשה, כענין שכתוב (תהלים י״ט:ח׳) תורת ה׳ תמימה משיבת נפש, ותהיה מדת השלום שואבת אותה. ומזה דרשו רז״ל בכתובים כשהרשעים נפטרין מן העולם מלאכי משחית יוצאין לקראתן ואומרים להם (ישעיהו מ״ח:כ״ב) אין שלום אמר ה׳ לרשעים. וגדולה מדת השלום שכל המדות נחתמות בשלום והשלום חתימת הכל, ולכך תקנו לנו רז״ל שתהא התפלה חותמת בשלום, המברך את עמו ישראל בשלום, וכן דרשו במסכת סוכה ברכה דהקב״ה שלום היא שנאמר (תהלים כ״ט:י״א) ה׳ יברך את עמו בשלום. ונראה לומר שיצא להם לרז״ל לחתום התפלה בשלום מפרשת הקרבנות, שהרי תפלות כנגד תמידים תקנום, והתורה בסדור הפרשיות של הקרבנות חתמה לנו בקרבן שלמים הוא שכתוב (ויקרא ז׳:ל״ז) זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים, ודרשו רז״ל למה נקרא שמן שלמים שמטילין שלום בעולם. וכן מצינו שלמה ע״ה שחתם שיר השירים בשלום, הוא שאמר (שיר השירים ח׳:י׳) אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום, וכן בקהלת עתים שבו חתומים בשלום, שנאמר (קהלת ג׳:ח׳) עת מלחמה ועת שלום. ודרשו רז״ל אף בשעת מלחמה צריכין שלום שנאמר (דברים כ׳:י׳) כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום. ואין צריך לומר העולם השפל שאפילו העליונים צריכין שלום שנאמר (איוב כ״ה:ב׳) המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו, וכך דרשו רז״ל, המשל זה מיכאל, ופחד זה גבריאל, והקב״ה עושה שלום ביניהם, והלא דברים ק״ו ומה במקום שאין איבה ותחרות צריכין שלום, במקום שיש איבה ותחרות לא כל שכן. והענין כי לשון עושה שלום במרומיו הוא כולל שלום השמים בעצמם, הנבראים והמיוסדים מאש ומים, וכולל ג״כ המלאכים שבמרומיו שעליהם רמז המשל ופחד, וקרא למיכאל המשל מפני שהוא השר הגדול הממונה והמושל לבקש רחמים על ישראל. ואין צריך לומר החיים שאפילו המתים צריכין שלום, שנאמר (בראשית ט״ו:ט״ו) ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. מדת השלום נתנה לאהרן, ועמה זכה להיות לו החיים והשלום (מלאכי ב׳:ה׳), וזכה זרעו לכהונת עולם לברך את ישראל שנאמר (במדבר ו׳:כ״ו) וישם לך שלום. הא למדת שהשלום קיום העולם. וכשם שהשלום קיום העולם כן המשפט קיום השלום, שאלמלא המשפט היו הבריות גוזלין וחומסין והורגין זה את זה ולא היה העולם מתקיים, וע״י המשפט הוא מתקיים שכן דרשו רז״ל על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר (זכריה ח׳:ט״ז) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, לפי שהשפטים מעמידים השלום שכל העולם כלו תלוי עליו, ועל כן נצטוינו מן התורה למנות ב״ד בכל שער ושער וזהו שכתוב.
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה׳ אלהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק – נסמכה פרשת שופטים לפרשת רגלים להודיענו שאע״פ שישראל עולין לרגל שלש פעמים בשנה ושם ימצאו הכהנים הלוים ומורי התורה והן יכולין לשאול מהם התורה והמצות ואיך יתנהגו בהם והם יתירו להם כל ספקותיהם, אעפ״כ מצוה מוטלת עליהם למנות שופטים בכל עיר ועיר. ושופטים הם החכמים יודעי דת ודין שנותנין את הדין, ושוטרים הם המכריחין את הדין, אלו בעלי מקל ורצועה הסובבים בעיר ומשוטטים בחוצותיה לתקן כל מעוות ולצדק המדות והמשקלות, וכל זה על פי השופטים ומצותם.
ודע כי השופטים על שלשה חלקים יש שופטים של שבעים ואחד, ויש שופטים של עשרים ושלשה, ובית דין של שלשה. בית דין של שלשה מתקנת חכמים הם שמעמידין אותן בעיר שאין בה מאה ועשרים ישראלים, ואמרו רז״ל אין ב״ד פחות משלשה כדי שיהא בו רוב ומעוט אם יחלוק אחד מהם, וסמכו זה מהכתוב שהזכיר שלשה פעמים אלהים, (שמות כ״ב:ז׳) ונקרב בעל הבית אל האלהים, עד האלהים, אשר ירשיעון אלהים. ואע״פ שהיחיד יכול לדון מן התורה שנאמר (ויקרא י״ט:ט״ו) בצדק תשפוט עמיתך, תקנת חכמים היא עד שיהיו שלשה, וב״ד אלו בדיני ממונות. ושנים שדנו אין דיניהם דין, ואמרו רז״ל אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד, אבל אם קבלוהו בעלי הדין עליהם כשלשה הרי זה מותר. ודרשו עוד א״ר יהודה בן פזי אפילו הקב״ה אינו דן יחידי שנאמר (מלכים א כ״ב:י״ט) וכל צבא השמים עומדים עליו וגו׳, אלו מימינין לזכות ואלו משמאילין לחובה, ואע״פ שאינו דן יחידי, חותם יחידי, שנאמר (דניאל י׳:כ״א) אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת. בית דין של כ״ג הם מן התורה והם הנקראים סנהדרי קטנה, ומעמידין אותן בכל עיר ועיר שיש בה ק״כ אנשים מישראל או יותר, ויושבת בשער העיר שנאמר (עמוס ה׳:ט״ו) והציגו בשער משפט, והן דנין דיני נפשות, ואין דנין דיני נפשות בפחות מעשרים ושלשה ממה שכתוב (במדבר ל״ה:כ״ה) ושפטו העדה והצילו העדה, ודרשו רז״ל עדה שופטת עדה מצלת, עשרה מחייבין ועשרה מזכין, ומוסיפין עוד שלשה כדי שלא יהא ב״ד שקול, ויהיה בו אחרי רבים להטות. בית דין של שבעים ואחד הם מן התורה והם הנקראין סנהדרי גדולה, והם שהיו קבועין במקדש ונקראין ב״ד הגדול שבירושלים, וזה ממה שכתוב (במדבר י״א:ט״ז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, ועם משה שהיה על גביהם שנאמר (שם) והתיצבו שם עמך, הרי שבעים ואחד. גדול שבחכמה שבכל שבעים ואחד מושיבין אותו אלוף לראש, הוא ראש הישיבה, ונקרא נשיא אצל רז״ל, והוא היה במקומו של משה, ואב בית דין היה שני לו והיה יושב לימינו, וכל שאר הסנהדרין יושבים לפני שניהם כל אחד כפי מעלתו זה אצל זה, והיו יושבים כבחצי גרן עגולה כדי שיהיה הנשיא עם אב בית דין היושב לימינו רואין את כלן.
ובמדרש שפטים ושטרים, שניהם צריכין זה לזה, אם אין שופט אין שוטר אם אין שוטר אין שופט, אלמלא אימתו של יואב לא היה יכול דוד ע״ה לעשות הדינין, שנאמר (שמואל ב ח׳:ט״ו-ט״ז) ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא, כי דוד ויואב שופטים כאחד, כל מי שאינו שומע לדיין מוסרין אותו ביד יואב ומוציא ממנו בעל כרחו, וכן אמר איוב (איוב כ״ט:ט״ז-י״ז) אב אנכי לאביונים וריב לא ידעתי אחקרהו, ואשברה מתלעות עול ומשניו אשליך טרף, כלומר אפילו גזל הנאכל היה מוציא מפיו שמחייבו לשלם. גדול כח המשפט שבזמן שהמשפט נעשה בארץ אין הקב״ה יושב עמהם בדין ודן אותם במדת רחמים, וכשאין המשפט בארץ דן אותן במדת הדין, וכן מצינו במדרש תהלים, בזמן שאין הדין בארץ הדין בשמים, והקב״ה יושב עמהם בדין ופורע מהן, אבל בזמן שהדין בארץ אין הקב״ה יושב עמהם בדין, שהרי הדין אומנותו של הקב״ה דכתיב (ישעיהו ל׳:י״ח) כי אלהי משפט ה׳, וכשנוטלין אומנותו ועושין את הדין בארץ הקב״ה דן אותם ברחמים, הה״ד (ויקרא כ״ו:ד׳) אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם.
תתן לך – משה מסר נפשו על הדין לכך נקראו הדיינין על שמו, הוא שכתוב (שמות ב׳:י״א) וירא איש מצרי מכה איש עברי ויך את המצרי, וכן מסר נפשו על התורה ועל ישראל, על התורה דכתיב (שם ל״ד) ויהי שם עם ה׳ ארבעים יום וארבעים לילה, על ישראל הוא שאמר במעשה העגל (שם ל״ב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא, ונקרא הכל על שמו. התורה נקראת על שמו דכתיב (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה עבדי, וישראל על שמו (שמות ל״ב:ז׳) כי שחת עמך, וכן הדיינין נקראו על שמו, דכתיב תתן לך.
ושפטו את העם משפט צדק – משפט של צדק, שיהיה המשפט דין נחתך, וכן כתוב (ויקרא י״ט:ט״ו) בצדק תשפוט עמיתך, וכמו שאמרו יקוב הדין את ההר, ואמר ר׳ עקיבא אין מרחמים בדין, ולכך אמר משפט צדק, שהרי לשון משפט הוא המצוע וענין בינוני, וזהו שכתוב (תהלים קי״ב:ה׳) יכלכל דבריו במשפט, (ירמיהו ל׳:י״א) ויסרתיך למשפט. וזה במדותיו של בשר ודם, אבל צדק האמור במדותיו של הקב״ה כולל דין ורחמים, ולכך אמר הכתוב (תהלים צ״ט:ד׳) משפט וצדקה ביעקב אתה עשית, כי משפט הוא קו אמצעי והוא מדתו של יעקב, ומזה אמר הכתוב (ירמיהו י׳:כ״ד) יסרני ה׳ אך במשפט אל באפך פן תמעיטני, הזכיר אך למעט חלק הדין שבו, ועל כן אמר יסרני ה׳ אך במשפט, כלומר בחלק החסד, אל באפך שהוא חלק הדין, פן תמעיטני, והבן היטב, כי צדק הוא מדת דינו של עולם דכתיב (תהלים ט׳:ט׳) והוא ישפוט תבל בצדק, מקבל ממדת הדין של מעלה הנקראת אלהים, וזהו שכתוב (שם נ״ח) אך יש אלהים שופטים בארץ, וזהו סוד הכתוב הזה, שופטים כנגד אלהים שהוא מדת הדין של מעלה, ושוטרים הנצח וההוד, שעל ידם יוצאות הפעולות בעולם בדבר והפכו, לטוב או לרע, והכל נגמר ע״י צדק שהוא סוף הבנין, וזהו ושפטו את העם משפט צדק. ודרשו רז״ל משפט צדק מלמד שעושין צדקה עם שניהם, עם הזכאי שהוא נוטל את שלו ועם החייב שמוציאין גזלה מתחת ידו.
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, "Her ways are ways of pleasantness, and all her paths are peace. (Proverbs 3,17).
Solomon informs us in the verse just quoted that the foundation of the Torah and its ongoing concern is peace. We find this demonstrated already at the very beginning of the creation and this is why the sages in Chulin 60 have taught that all phenomena were created as completed, matured phenomena at the very outset. They base this on Genesis 2,1 וכל צבאם, "complete with all their accessories.⁠"
It is well known that the heavens were created first and that unless peace reigned in the universe this could not have succeeded seeing heaven is made of two opposite elements, "fire and water.⁠" They could not coexist unless God had seen to it that peace reigned in the universe. This is why we read in Job 25,2 עושה שלום במרומיו, "He makes peace in His lofty heights.⁠" One of God's names is שלום, Peace, as we know from Judges 6,24 ויקרא לו ה' שלום, "he (Gideon) called the altar "God Who is peace.⁠" We have a verse in Song of Songs 1,1 in which the Talmud interprets the words "Song of Songs by Solomon" to mean that the poem is dedicated to the Lord Who personifies "peace,⁠" שלמה (Shevuot 35). God chose the Jewish nation from among more than 70 nations all of which are His, and called us שולמית, (compare Song of Songs 7,1) where the author calls on the Jewish people to return to God, addressing it as שולמית, the nation representing peace. It is the nation that harbors within it the concept of universal peace. God gave the Torah to the Jewish people seeing that the Torah personifies the ideal of peace. This is the gist of our opening verse above, that "all its paths are peace.⁠"
All the commandments in the Torah are aimed at ensuring peace for the body as well as for the soul. We know that the commandments are designed to provide peace for the body from Exodus 15,26: "if you will heed the Lord your God diligently, doing what He says and what is upright in His sight, giving ear to His commandments and keeping all His laws, then I will not bring upon you any of the diseases that I brought upon the Egyptians, for I the Lord am your healer.⁠" Proof that Torah also provides peace for the soul is derived from Psalms 19,8: "the Lord's Torah is perfect, restores the soul.⁠" Performance of the commandments of the Torah enables the soul at the end of its sojourn in a body to return to its roots in a state of purity. The attribute of peace constantly yearns for the return of these souls to its domain. This concept enables us to understand the meaning of Ketuvot 104, that when the wicked die the angels of destruction "welcome" them by saying: "there is no peace for the wicked, says the Lord" (Isaiah 48,22) [in other words, there is no room for you in My domain. The Talmud is a little more elaborate. Ed.]
The attribute of peace is the greatest of all the attributes in that it is used as a "seal" on all requests and documents. It is the final benediction in our principal prayers, a thought inspired by the sacrificial offerings which the prayers try to emulate, the daily communal prayers known as תמידים. When you observe the list of sacrificial offerings whose rituals are prescribed at the beginning of the Book of Leviticus you will find the שלמים, "peace-offerings" mentioned last. (Leviticus 7,18) Our sages in Torat Kohanim comment: "why were these offerings called "peace-offerings?' They answer that the reason is that these offerings re-establish peace in the universe.⁠" We find that Solomon "signed" (concluded) his Song of Songs with "peace,⁠" seeing he wrote in 8,10: "I was in his eyes like someone who had found peace.⁠" In Kohelet Solomon also refers to peace in the "times" he describes in chapter 3, concluding with "a time for peace.⁠" Our sages (Vayikra Rabbah 9,9) commented on this that peace is a requirement even in time of war as we know from Deuteronomy 20,10 that "when you approach a town (during war with a view to conquering it) you must first offer it "peace.⁠" There is no need to emphasize that our terrestrial world is sorely in need of peace if even the celestial regions are in need of it as we know from Job 25,2: המשל ופחד עמו עשה שלום במרומיו, "Dominion and Dread are His; He imposes peace in His heights.⁠" Our sages interpret the word המשל as a reference to the archangel Michael, whereas the word פחד refers to the archangel Gavriel. God Himself must make peace between these two angels. This is something which is easy to understand seeing that if there is need to establish (and maintain) peace in regions and domains which are not subject to competition and natural mutual animosity, this holds true even more so in regions and domains where such competitive forces are at work all the time.
When God is described as "making peace in the heavens,⁠" this includes not only peace between forces at work in the celestial regions but the celestial regions themselves, seeing they are composed of raw materials which clash, such as fire and water. Seeing that Michael is the presiding angel in the celestial spheres he is referred to in Job as "the Dominion;⁠" he is the one who asks Mercy for Israel. There is no need to mention that the living are in need of peace seeing that even the dead are in need of it (Sifri Shoftim 199). We know this already from when God said to Avraham (Genesis 15,15) "as for you, you will come to your fathers in peace.⁠" The attribute of peace was granted especially to Aaron (Sanhedrin 6,2) and by means of this attribute his descendants merited to be priests for all generations and to bless the people wishing them that God grant them peace (Numbers 6,26). Aaron himself exploited this attribute to keep people alive and to restore peace and harmony between feuding parties.
You have learned that it is the attribute peace which ensures the continued existence of the world. Not only peace but also justice is an important factor in ensuring the continued existence of the universe. Were it not for the meting out of justice people would steal from each other, rob each other, and kill each other. As a result the world would perish. This is what the sages meant in Avot 1,12 that "the world endures owing to three things: judgment (justice), truth, and peace. We learn this from Zecharyah 8,16: "truth, justice and peace you shall judge within your gates.⁠" The word שעריכם refers to the judges, seeing it is they who ensure that a "formal" kind of peace reigns in civilized society, the lowest level of peace which the existence of mankind depends on. This is why the Torah commanded us to appoint courts in every "gate,⁠" i.e. in every city.
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלו-היך נותך לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק. "Judges and law enforcers you shall appoint for yourself in all your towns which the Lord your God is about to give to you to your tribes, and you shall judge the people with fair judgment.⁠" The reason that this paragraph follows the paragraph dealing with pilgrimage festivals is to tell us that even though the Israelites make three pilgrimages annually to Jerusalem where there many priests well versed in justice, Levites, and Torah teachers, and the pilgrims can get instruction from these scholars how to conduct themselves, clearing up many matters about which they entertain doubts, this does not relieve them of the duty to appoint local courts throughout the land. Each city must have such a court. The judges are appointed on the basis of their knowledge of the law. The people called שוטרים in our verse are those who ensure that the judges' decisions are carried out. Basically, the שוטרים are policemen equipped with batons, leather belts, to apply physical force when necessary. They patrol the cities and have authority to deal with obvious infringements of the law. They can challenge fraudulent weights and measures. They do all this after having been told to by the judges (Maimonides Hilchot Sanhedrin 1,1).
The judicial system is divided into three levels: there is a court comprising 71 judges, known as Sanhedrin. There are courts comprising twenty three judges. Finally, there are courts comprising three judges. The courts of only three judges were instituted for communities numbering fewer than 120 Jews. (Sanhedrin 2). Our sages have said that a court cannot have fewer than three judges in order to enable there to be a majority and a minority and in order to prevent a tie vote between the judges. (Sanhedrin 3). The sages deduced all this from the mention of the word elohim three times in Exodus 22,7, Exodus 22,8 and Leviticus 19,15 when courts and judges are mentioned. Even though, a learned individual may hand down rulings by himself as a Biblical law, seeing that the Torah (Leviticus 19,15) wrote בצדק תשפוט עמיך, 'judge your people fairly,' (singular) the Rabbis amended Biblical law not to judge matters single-handedly (unless they did not involve a dispute such as releasing someone from a vow). It is considered arrogant to shoulder the entire burden of justice by oneself, something reserved only for God Who is alone and does not need advice. If however, the two litigants agree on a single individual to be their judge this is permitted.
The competence of such a court of three judges includes only matters involving financial damages. When two judges sit in judgment and hand down a decision such a decision is invalid. (Sanhedrin 6). The Jerusalem Talmud Sanhedrin 1,11 points out that even the Lord Himself does not make judicial decisions single-handedly as we know from Kings I 22,19: "and all the hosts of heaven stood by Him.⁠" [The prophet Michayu describing heavenly judgment on King Achav. Ed.]. According to the Talmud, the angels on the right voiced arguments in defense of the king whereas the angels on the left of God voiced arguments supporting the prosecution's case. Although God does not make decisions single-handedly, He does seal the decree all by Himself. We know this from Daniel 10,21.
The court consisting of 23 judges is a Biblical institution known as the small Sanhedrin. Every town of over 120 Jewish people must arrange to have such a court. Its deliberations take place near the gate of the city, (Maimonides Hilchot Sanhedrin 1,3) i.e. in public as we know from Amos 5,15: "and establish justice in the gate.⁠" Such a court is empowered to try cases involving capital punishment. No court in which fewer than 23 judges are present has the authority to hand down death sentences. This is based on a number of verses such as Numbers 35,24 ושפטו העדה, "the congregation shall judge,⁠" and Numbers 35,25 והצילו העדה, "the congregation shall save.⁠" A "congregation" must number at least 10 male adults. In other words, unless there is at least one quorum of judges who could free the accused and another quorum who could vote guilty, the proceedings are invalid. In order to avoid a tie vote, the Rabbis added another 3 judges so that under all circumstances there would be a majority to exonerate the accused. Seeing that we need a majority of at least two votes to hand down a death sentence, a minimum of 23 judges is required (Exodus 23,2).
The Supreme Court, Sanhedrin haGadol, comprises the 71 finest scholars of the nation The wisest of them is appointed president of this court, known a נשיא, "prince" in the language of the Mishnah and Gemara. He functioned in lieu of Moses in his time. The second-most revered person was called אב בית דין and used to sit on the right hand of the president. The other members of the court would all be given seats in accordance with their rank as scholars. The seating arrangement was similar to that of an orchestra nowadays, open semi-circle in three rows of 23 judges each, facing the president and vice-president to ensure that the president could observe the mien of each one of them during the deliberations (compare all of the above in Maimonides).
A Midrashic approach to the words שופטים ושוטרים, based on Tanchuma Shoftim 2. The judges and enforcers needed each other. Law enforcement (policemen) without judges is a non-starter, whereas "justice" i.e. a judicial system without an apparatus to enforce such decisions is a mockery. If the people during the time of King David had not feared the authority of Yoav his commander-in-chief, David could not have dispensed justice. This is why the prophet (Samuel II 8, 15-16) describes the system in these words: "David would mete out justice and righteousness to his whole people while Yoav, son of Tzeruyah, was in charge of the army.⁠" David and Yoav acted in tandem. Anyone who did not accept the judgment handed down by David would be handed over to Yoav. The judgment would then be enforced. We have a verse in Job 29, 16-17 in which Job describes his function during his days of prominence, saying: "I was a father to the needy, and I looked into the case of the stranger. I broke the jaws of the wrongdoer, and I wrested prey from his teeth.⁠" Job meant that even prey which had already been consumed by the robber who had been sentenced to make restitution he would try and recover.
The power of justice is great seeing that as long as men sit in judgment judging crime God (the attribute of Justice) does not bother to sit alongside of them but judges them by means of the attribute of Mercy. Should the system of justice on earth become corrupt, the attribute of Justice will judge mankind instead. We find an allusion to this in Psalms (Midrash Tehillim 62) 'when justice is not practiced on earth it will be practiced in heaven;' when it is not practiced on earth God will have to exercise His "vocation" of being a Judge. When man enacts Justice God is relieved of this duty. In appreciation of being relieved of this task God judges mankind with the attribute of Mercy. This is the deeper meaning of Leviticus 26,3: "if you will walk in My statutes.... I will give your rain at its appropriate time.⁠"
תתן לך, "you shall appoint for yourself.⁠" Seeing that Moses had risked his life in order that justice be performed on earth, the Torah associates the establishment of a judiciary with Moses personally, i.e. לך (Tanchuma Beshalach 10). He had killed the Egyptian who had slain a Hebrew man in Exodus 2,11-12. On another occasion Moses risked his life for the Torah and the Jewish people when he spent 40 days on the mountain trying to get forgiveness for the people and linking his survival on earth to the people being forgiven (Exodus 34,28; 32,32.). As a result of these various acts of selfless devotion the prophet Zecharyah speaks of remembering the Torah of "My servant Moses" (Maleachi 3,22) and God describes the Jewish people as Moses' people in Exodus 32,7 when He said to Moses: "your people have become corrupt.⁠" Here the judges also are described as belonging to Moses, hence the wording תתן לך, "appoint for yourself.⁠"
ושפטו את העם משפט צדק, "they shall judge the people with fair judgment.⁠" This may be either a warning to the individual judge or to every individual Israelite not to appoint a judge who is not righteous as well as competent. If they fail to do so each Israelite will be an accessory to perversion of justice if and when it occurs.⁠" The judgment is to be absolute. It is to correspond to Leviticus 15,15 בצדק תשפוט עמיתך, "you are to judge your fellow with righteousness.⁠" Sanhedrin 6,2 phrased this as יקוב הדין את ההר, "let the judgment bore a hole into the mountain.⁠" Rabbi Akiva adds that one does not mix mercy with justice (Ketuvot 84). [The aforementioned quotes mean that the time for possible arbitration is before a matter comes to court; once it has come to court only legal considerations are relevant. Ed.]. The word משפט implies something "in the middle,⁠" i.e. a clear-cut decision between opposing claims. Compare Psalms 112,5: "he conducts his affairs with equity.⁠" Jeremiah 30,11 speaks of ויסרתיך במשפט, "He will discipline you with justice.⁠" These applications of strict yardsticks are valid in the dispensation of justice by a human tribunal.
The expression צדק which also appears in our verses is reserved for application by God. God combines both attributes when He sits in judgment. This is why we find David say in Psalms 99,4: משפט וצדקה ביעקב אתה עשית, "justice and charity You applied in judging Yaakov.⁠" משפט is known in kabbalistic terms as the קו האמצעי the "middle" line on the diagram of the emanations, and Yaakov is the patriarch who represents this line [to the left of חסד on the right, Avraham's attribute, and to the right of גבורה, דין Yitzchak's attribute. Ed.].
This enables us to understand Jeremiah 10,24: יסרני ה' אך במשפט, אל באפך פן תמיעטני, "chastise me o Lord, but in measure; not in Your wrath, lest You reduce me to naught.⁠" The prophet says that the attribute of Justice which is part even of the tetragrammaton should not be applied to him as otherwise he would not survive the chastisement. [The prophet utters a prayer by his people who are aware that the enemy army is close to capturing Jerusalem. Ed]. משפט as distinct from דין, is perceived as the mild aspect of justice at work, whereas אפך is the harsh aspect of justice at work. Tzedek is the attribute of Justice applied to the world, as we know from Psalms 9,9 והוא ישפוט תבל בצדק, "and He will judge the universe by employing צדק.⁠" This attribute receives its input from a higher source known as elohim. This is the meaning of Psalms 58,12 אך יש אלו-הים שופטים בארץ, "there is indeed divine justice on earth.⁠" The word שופטים in that verse in Psalms and the word שופטים in our verse here are mystically linked together. The Torah's instructions here are to establish the mechanism demonstrating that there is divine justice on earth. If it sounds as if justice is to be tempered with mercy in a court of law, this is misleading. The truth is if the guilty receives sentence the innocent is exonerated and feels that righteousness has been done for him whereas justice has been done to the other litigant.
שופטים ושוטרים – שופטים לדון שוטרים לכוף בעלי דינין לקיים עליהם את הדין וכן הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. ויואב בן צרויה על הצבא מה ענין זה לזה אבל דוד עושה הדין ויואב מכריח לקיים גזרת הדין.
שופטים ושוטרים, "Judges and officials to execute the judgments;⁠" shoftim are the judges who do the legal work, shotrim are the officials who see to it that the judgments handed down are executed. (Compare Talmud, tractate Sanhedrin folio 16). In Samuel II 8,15-16 we find a practical illustration of this system when the prophet records: "David ruled over all Israel, and David executed true justice among all his people. Yoav, son of Zeruiah was commander of the army;⁠" the paragraph lists additional civil servants and their respective assignments.⁠" The reason why these details are recorded there is to show that there were separate departments for the legal problems and for executing judgments once they had been formulated.
שופטים ושוטרים – שופטים לדון שוטרים לכוף הבעלי דינין לקיים עליהם את הדין וכה״א ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. ויואב בן צרויה על הצבא מה ענין זה לזה וכו׳ כדאי׳ במס׳ סנהדרין פ״ב.
ושפטו את העם משפט צדק – שיהא השופט נקי מכל משפט שלא יהא פתחון פה לשום אדם עליו כמו משה שאמר לא חמור א׳ מהם נשאתי. וכמו שמואל הנה ענו בי נגד ה׳ ונגד משיחו וכו׳ וכן מצינו מעשה בר׳ אלעזר בר׳ יוחנן שהיה אילן נטוע בתוך שדהו ונופו נוטה לצד שדה חבירו בא אדם א׳ וצעק לפניו על אדם אחר שנוף אילנו נוטה לתוך שדהו אמר לך ובוא למחר א״ל ר׳ על כל המשפטים שבאים לפניך אתה פוסק מיד ועתה אומר ליזיל האידנא ותוב למחר מה עשה שלח פועלים וקצץ נוף האילן שלו הנוטה לתוך שדה חבירו כי אתא למחר א״ל קוץ נוף אילנך א״ל א״כ למה האילן שלך נוטה לתוך שדה חבירך א״ל צא וראה כשם שאתה רואה אילן שלי כך עשה את שלך מיד הלך ועשה כן.
שופטים ושוטרים – סמך פרשה זו לשלש רגלים לומר אעפ״י שציויתיך בשלש רגלים לעלות למקום הכהנים משרתי המקדש ותשאל שם המשפטים והחוקים זה לא יספיק לך עד שיהיה לך שופטים בכל שעריך. וכתב הרמב״ן כבר הזהיר בתורה עד האלהים יבא דבר שניהם ונתן בפלילים א״כ מצוה שיהיה לישראל פלילים וביאר בכאן שישימו השופטים בכל עריהם כאשר יתן להם השם את הארץ כי בחוץ לארץ אינם חייבים למנות ב״ד אבל כאשר יצעק המעוות יעמידו עליו שופטים לשופטו או יעלו לארץ בזמנה ושם ישפטוהו ולפי זה אין ישראל שבחוצה לארץ חייבים למנות ב״ד ומיהו במסכת מכות מסיק שנוהגין אף בחוצה לארץ אבל בזמן הזה שבטלה סמיכה וכל המשפטים בטלים מן התורה דכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות ואנן הדיוטות אנן אין הדיינין בחוצה לארץ מן התורה אלא דשליחותייהו דקמאי עבדינן:
לשבטיך – פרש״י מלמד שמושיבין ב״ד בכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר. ורוצה לומר שאם יש בעיר אחת חלק שני שבטים שימנו בה ב׳ בתי דינין. והרמב״ן כתב ויתכן לפרש שחייב הכתוב למנות ב״ד על כל השבט ואחריהם ימנו ב״ד בכל עיר ועיר שישפוט את העיר ואין בעלי הדין יכולין לכוף זה את זה לדין אלא בפני ב״ד שבעירו ולא בפני ב״ד שבעיר אחרת ואפי׳ היו שני בעלי הדינין בעיר אחרת יכולין לומר נלך בפני ב״ד שבעירנו אבל ב״ד השבט יכול לכוף כל אנשי השבט לדין בפניה׳ ואפי׳ היו הנידונים בעירם יכולין לומר נלך לפני ב״ד הגדול שבשבט ואם הוצרכו לתקן ולגדור דבר בשבט ב״ד ההוא גוזרין ומתקנין אותו והם לאותו השבט במקום סנהדרי גדולה לכל ישראל וזה הב״ד מוזכר במסכת הוריות הורו ב״ד של אחד מן השבטים ועשה אותו שבט על פיהם אותו שבט חייב ושאר השבטים פטורים. ועל דרך הפשט פי׳ הפסוק תתן לך לשבטיך שיתנו שופטים לשבטיהם והם ישפטו כל שעריהם שופטי השבט ישפטו כל שעריו:
שופטים ושוטרים, "Judges and enforcement officers,⁠" Moses appended this portion immediately after that dealing with the festivals involving pilgrimage to Jerusalem, to tell us that although he commanded us to make the pilgrimages to the place where the priests perform their service and you have an opportunity to consult with them on any matter that is of concern to you, be it of a legal or ritual nature, this is not sufficient, and you must appoint the appropriate mechanism in every city, i.e. judges and enforcement officers.
Nachmanides writes that actually, already in Exodus 21,6 and 22,7 the Torah clearly presumed the existence of a judiciary, i.e. אלהים, as well as פלילים; the addition here is the command to appoint enforcers of the judgments handed down. Here we also learn that such institutions must be established in all towns in the land of Israel. When someone feels that he has been wronged, it is up to him to cry out, i.e. to demand that the judges meet to hear his complaint. (Compare Ezekiel 44,24) According to what is written here, Jewish communities in the Diaspora do not require permanent courts, etc., but these are convened on an ad hoc basis. This is also the view of Maimonides (hilchot Sanhedrin 1,2).
לשבטיך, "according to your tribes.⁠" Rashi explains this to mean that every tribe must establish such courts in each of its cities. This means that a city populated by members of different tribes has to establish at least two separate courts.
Nachmanides writes that it is possible to understand our verse to mean that there should be a tribal high court for each tribe. The members of that high court, as one of their tasks, have to oversee the appointment of lower courts in each city under their authority. Litigants are not free to choose a court other than that in the city where they live. This applies even if two litigants resident in the same city agree to take their case to a court in another city, this is also forbidden. The local court can force any litigant belonging to that tribe to appear before it, even if the litigants themselves prefer to appear before that tribe's supreme court instead. The tribal high court, however, can demand that certain litigants have their case dealt with by that court (instead of the local court). If the need arises to rectify some impropriety or deficiency in the tribal courts' set up, the problem must be dealt with by the Sanhedrin, the Supreme Court. Details about the functions of this Supreme Court are discussed in tractate Horyot. The local courts are obligated to operate on the basis of the instructions they receive from the Supreme Court.
The plain meaning of our verse is "you have to appoint judges that are members of your respective tribes, so that members of a certain tribe will be judged by judges belonging to that tribe, in the various cities.⁠"
שופטים – סמך שופטים לרגלים לומר שהרגלים ע״פ השופטים ועוד כי הם מעשים להביא הנדרים ברגלים כדאמרינן אזהרה לב״ד שיעשוך. ועוד כי השופטים מזהירים העם שלא לחטוא ברגלים כדאמרינן סקבא דשתא ריגלא.
כברכת ה׳ אלהיך אשר נתן לך. שופטים – שהשופטים היו מצווין לתת למי שהוא עני. ד״א אשר נתן לך שופטים כלומר ליתן לשופטים כענין שנאמר לתת מנת וגו׳ למען יחזקו בתורת ה׳.
איש כמתנת ידו, שופטים – רמז שממשכנין על הצדקה.
שלש פעמים – וסמיך ליה שופטים שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל.
שופטים – בגימטריא ע׳ סנהדרין. שפטים. בג. מ׳ מכשף שמעמידין שופטים בעלי כשפים שיודעים לבטל הכשפים. שופטים. תגין למעלה ולמטה יראה הדיין כאלו חרב מלמעלה וגיהנם פתוחה מלמטה.
תתן לך – ולא לעכו״ם. מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל חקיו ומשפטיו בגימטריא דיוקי משפטיו.
בכל שעריך – בכל מה שאתה משער ממון חבירך הן למסים הן להטיל לצדקה.
׳לשבטיך ושפטו – לומר שמצוה לשופט לשפוט שבטו. ושפטו. אותיות ופשוט. הי חביב עליך דין של פשוט לדקדק בו כדין של מאה מנה. שופטים. ושפטו. משפט. הרי ג׳ שדיני ממונות בשלשה.
שופטים ושוטרים – השופטים הם כמו הדיינין בארץ הזאת, והשוטרים כמו רצים.

פרשת שפטים

שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך עד כי אתה בא אל הארץ.
שופטים – אלו דיינים.
ושוטרים – אלו הרודים בעם שיש להם מקל ורצועה להביאם לבית דין ולהנהיגם על פי המשפט אשר יאמרו השופטים.
תתן לך בכל שעריך – מגיד שבכל עיר ועיר חייבין למנות שפטים ושוטרים.
אשר י״י אלהיך נותן לך לשבטיך – מגיד שבארץ ישראל לבד תנהג המצוה הזאת ואמר לשבטיך להעיר שראוי שימנו אלו השופטים מי שהם על כל השבטים והם ימנו שפטים ושוטרים בכל עיר ועיר וימנו שופטים ושטרים בכל שבט ושבט שיהיו על השופטים שבכל שער ושער אשר תחתיהם ויעיד על אמתת זה כי משה מנה השופטים כלם והשוטרים לשבטים כמו שנתבאר בפרשת אלה הדברים.
ושפטו את העם משפט צדק – למדנו מזה שראוי שיהיו אלו השופטים באופן מהחכמה שיהיו ראויים לשפוט את העם משפט צדק ואם לא אין ראוי למנותם ולפי שהמשפט הוא בדיני ממונות ובדיני נפשות כבר ביארנו שהמשפט אשר יהיה בדיני נפשות לא ישלם וכי אם בבית דין של כ״ג והתבאר בזה המקום שכל משפט יצטרכו שופטים והם שנים שנאמר שופטים ושוטרים ומעוט רבים הם שנים ואין ראוי שיהיה בית דין שקול ולזה יוסיפו עליהם אחד והם ג׳ הנה אם יהיו בעיר ראויים למנות מהם כ״ג שיוכלו לשפוט את העם משפט צדק בדיני נפשות ממנים אותם שם ואם לא הנה ימנו שם בית דין של שלשה אם היו שם ראויים לשפוט צדק בדיני ממונות.
ואולם התועלות המגיעות ממנה הם כ״א:
התועלת הראשון הוא במצות והוא שימנה בית דין הגדול שופטים ושטרים בכל עיר ועיר שבארץ ישראל ושפטים ושטרים לאחד אחד מהשבטים ושימנו אותם ראויים לשפוט משפט צדק והנה התועלת בזאת המצוה מבואר להישיר בתכלית מה שאפשר אל שישמרו כל ישראל דרכי התורה בכללם ולזה שם להם מוכיחים בכל שער ושער כי הם חייהם ובסבת שמירתם התורה יאריכו ימים על האדמה ולזאת הסבה יחד מצות מנוי השפטים והשטרים בכל שער ושער אל הארץ כאלו יאמר ששאר המקומות אינם מוכנים כל כך אל שיגיע בהם כונת התורה בכללה עם שבזה תועלת עוד בעניינים המדיניים שבדברי ריבות האנשים קצתם עם קצת לא יצטרכו ללכת חוץ מעירם לשפוט ביניהם ואולם בית דין הגדול נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ הלא תראה כי בית דינו של משה היה נוהג במדבר ובית דינו של יהושע והבאים אחריו היו נוהגים גם בשני השבטים וחצי שלקחו נחלתם מעבר הירדן מזרחה.
שופטים ושוטרים תתן לך וגו׳ – עם היות שהסדר הטבעי לחיים רצוני להתקרב אל המועיל ולהתרחק מהמזיק נמצא בבעלי החיים הבלתי מדברים כמו שהעיד החכם באומרו לך אל נמלה עצל וגו׳ אשר אין לה קצין וגו׳ תכין בקיץ לחמה וגו׳ (משלי ו׳:ח׳) ובמקום אחר ארבעה הם קטני ארץ וגו׳ והמה חכמים מחוכמים הנמלים עם לא עז וגו׳ השפלים עם לא עצום וגו׳ מלך אין לארבה ויצא וגו׳ (משלי ל׳:כ״ז). שיראה שיש להם הסדר המספיק לחיי עצמם גם לחיותם עם זולתם כמו שביארנו זה הענין בפרשת ערכין שער ע״א. וכ״ש שהיה ראוי שיספיקו לזה מי שישתתף להם השכל האנושי. 1אמנם לפי שהשכל האנושי אשר באדם כמו שיש בו לעזור בהוסיף עלילות ותחבולות לתקון המועיל ודחיית המזיק יותר מהבלתי מדבר גם כן יש בו לפרוץ ולהכשיל כאשר יתחבר בו קלקול התכונות שיוסיף להרע כמה וכמה מבהמות השדה וחיתו ארץ כמו שכתב החוקר בז׳ מהז׳ מהמדות [א] לזה הוצרכו ביניהם השופטים והמוכיחים ליסר ולהכריח האנשים לעמוד על סדר נכון לתקון האנשים בפני עצמן ולתקן הקבוץ המדיני עד שתמצא שמין האדם עם זה התקון הוא בכללו שוה לבלתי מדבר זולתו כי על כן כלפי מה שנאמר בבעלי חיים הבלתי מדברים אשר אין לה קצין שוטר ומושל וגו׳ מלך אין לארבה וגו׳ כמו שאמרנו נאמר כאן שופטים ושוטרים תתן לך וגו׳ ושפטו את העם משפט צדק והכוונה שאין להם לסמוך על הנס בעניני ישובם וטוב חיותם אע״פ שיש בידו ית׳ להושיע בכל אופני וצדדי הישועה אבל שראוי ומחוייב להם להשלים עצמם במה שלא קצרה בו יד הרב׳ ממיני הבעלי חיים הבלתי מדברים ואין צ״ל יתר העמים אשר על פני האדמה כמו שאמרנו ראשונה.
אמנם מה שיעברו מהם במעלה כפי יד אלהיהם הטובה עליהם הוא מה שיבאר אותו והולך מאומרו צדק צדק תרדוף ולהלן. אמנם צוה שבכל שער ושער משערי שבטיהם ישימו ב״ד של שלשה לדון דיני ממונות וב״ד של כ״ג לדון דיני נפשות אם נמצאו בהם ראויין לכך ואמר שאלו הבתי דינין ישפטו אותם משפט צדק והוא הצדק המונח בדת מבלי שיטו ממנו ימין ושמאל כלל.
1. אמנם לפי וכו׳ ר״ל כמו שיש יתרון לאדם על כל שאר בע״ח בעבור היות לו שכל אנושי אשר בו יוכל להמציא תחבולות שונות לתועלת עצמו וכל זולתו, אשר הם מתיחסים אליו בבחינה מה, מה שאין ביכולת שאר בע״ח אשר השם ה׳ חכמה ודעת, כן יגדל גם בהפך הרע המסובב ממנו לזולתו בהשתמשו בשכלו וחכמתו אך להרע, מרעת כל חייתו שדה, כי הוא יכול לסבב נזק לזולתו לא לבד בכח גופני שלו כי אם גם בתחבולותיו ומזימותיו הרעים משא״כ שאר בע״ח אשר רק בכח גופם כי חזק הוא יוכלו להרע, לא בכח שכל החסר להם, ע״כ נצטוו ישראל להשים שופטים ושוטרים בארץ אשר ישגיחו שלא יעשה איש מהם נזק ועול לרעהו, ולא יעשוק החזק את החלש ממנו והשופטים נצטוו גם הם לבלתי עשות עול והטות משפט, למען לא תגרע עי״ז מעלת חברתם האנושית גם מחברת ואגודת שאר בע״ח, אשר גם מהם יחיה כל מין יחד באחוה ורעות, ויעשו תמיד רק משפט ומישרים ביניהם, ולא יתנו איש מהם לעשות עול לזולתו ולעבור חקי הצדק הטבעי כמו שספרו חז״ל וקצת חכמי הטבע מכמה מיני בע״ח (עיין בפנים הספר.).
שופטים ושוטרים הרודין את העם אחר מצותן במקל וברצועה עד שיקבל עליו דין השופט. י״א שהשוטרים הם המושלים מגזרת משטרו בארץ והם אשר בידם הכח והממשלה להוציא לאור משפט השופטים ובזולתם אין לשופטים שום כח ושום ממשלה על בעלי הריב כלל אלא להורות את הדין בלבד ואחרי הוראתם את הדין אז השוטרים הם שבידם הכח והממשלה להכות ולרדות את החייב לקבל עליו את הדין ופי׳ אחר מצותן אחר הוראתם כי הם אין להם כח לצוות רק להורות אבל הרמב״ם ז״ל כתב שוטרים אלו בעלי מקל ורצועה והם עומדים לפני הדיינים המסבבים בשווקים ובחנויות לתקן השערים והמדות ולתקן כל מעוות וכל מעשיהם על פי הדיינין וכן כתב גם הטור בח״ה ושוטרים הם בעלי מקל ורצועה העומדים לפני הדיינים לרדות ע״פ הדיינים משמע שהשוטרים הם הנערים העומדים לפני הדיינים לצוות אותן להכות ולרדות את המעוותי׳ ע״פ מצות הדיינים שכל הממשלה והכח הוא לשופטים בלבד ולשוטרים אין להם שום כח ושום ממשלה אלא מצוואת השופטים ובקראו שוטרים מענין ממשלה אע״פ שאין להם שום ממשלה מעצמם כמו ויכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נגשי פרעה שפירושו שוטרים על ישראל אף כאן נקראו שוטרים מפני הממשלה שיש להם על אותם שנתחייבו בב״ד להכותם ולרדותם עד שיקבלו עליהם את הדין וכן על שאר העם לתקן השערים והמדות שלהם ע״פ הדיינים וזהו המובן מפרש״י ז״ל ממה שאמר הרודין אחר מצותן ולא אמר אחר הוראתן וכך אמרו בהדיא בפרק משוח מלחמה מה שוטר שיש ממונה על גביו ופרש״י השופט ממונה על השוטר שהשוטר עשוי לנגוש ולכוף את מי שיצוה השופט לכוף:
בכל שעריך בכל עיר ועיר. כמו בשעריך תאכלנו לא מענין שער כמו על מזוזות ביתך ובשעריך שהוא לרבות שערי חצרות ושערי מדינות ושערי עיירות והראיה על שעריך הכתוב פה שהוא כמו בשעריך תאכלנו שפירושו בכל עיר ועיר שכן כתוב ביהושפט מלך יהודה ויעמד שופעים בארץ בכל ערי יהודה הבצורות לעיר ועיר וכן תרגמו המתרגם על קרוך ותרגם על מזוזות ביתך ובשעריך ובתרעך:
לשבטך מוסב על תתן לך שופטי׳ ושוערי׳ תתן לך לשבטיך בבל שעריך מלמד שמושיבין דיינין לכל שבע ושבע ובכל עיר ועיר. וא״כ יחסר וי״ו מן בכל שעריך כאילו אמר לשבטיך בכל שעריך והוצרך לומר לשבטיך מוסב על תתן לך מפני שלא יתכן להיותו דבק עם נותן לך הסמוך לו כי מאחר שאמר אשר י״י אלהיך נותן לך הרי כל שבטיך בכלל אבל תתן לך הוא כמו תתן ומלת לך מדרך הכתו׳ כמו לך לך עשה לך עלה לך היערה וכך שנינו בספרי מניין שממנין ב״ד לכל עיר ועיר ת״ל שופטים בכל שעריך ומניין שממנין ב״ד לכל שבט ושבט ת״ל שופטים לשבטך ולמדנו מכאן שמושיבין דיינין לכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר כדפרש״י ז״ל. והרמב״ן ז״ל כתב ולא ידעתי פי׳ דבר זה כי כיון שמנינו בית דין בכל עיר ועיר הרי בתי דינים רבי׳ לכל שבט ושבט אולי לומר שאם היתה עיר אחת לשני שבטים בירושלם שיש בה יהודה ובנימן שנושיב שם שני בתי דינים וכן העלו בפרק חלק שחולקין עיר אחת לשני שבטים וכן ירושלם הוה בה ליהודה ובנימן ויתכן לפרש שיחייב הכתוב למנות בית דין על כל השבט והוא ישפוט את כלם ואח״כ נמנה ב״ד בכל עיר ועיר שישפוט את העיר ואע״פ שכלם שוים במנין שהם כ״ג בדיני נפשות וג׳ בדיני ממונות אבל הגדולים שבהם בחכמה יתמנו על כל השבט ותחתיהם לכל עיר ועיר ואין בעלי הדין יכולין לכוף זה את זה לדון אלא בפני ב״ד שבעירם לא בפני ב״ד שבעיר אחרת ואפילו היו שני בעלי דינין בעיר אחרת יכולין לומר נלך לפני ב״ד שבעירנו אבל ב״ד השבט יכול לכוף את כל אנשי שבטו לדון בפניהם ואפילו היו הנדונין בעירם יכול לומר לב״ד הגדול של שבט אזלינא וכן אם נסתפקו בעלי הדין של העיירות יבאו לפני בית דין הגדול של השבט וישאלו כדרך שהסנהדרין גדולה ממנה על כל בתי דינין של ישראל וכך יהיה ב״ד אחד ממונה על כל שבט ושבט ואם הוצרכו לגזור ולתקן דבר על שבט שלהם גוזרין ומתקנין והיא לשבט כגזרת סנהדרין גדולה לכל שבט וזה הב״ד הוא המוזכר במסכת הוריות ששנינו בו הורו בית דין של אחד מן השבטים ועשה אותו שבע על פיהם אותו שבט חייב ושאר כל השבטים פטורין עכ״ד ודברים נכונים הם:
ושפטו את העם משפט צדק מנה דיינים מומחים וצדיקים לשפוט צדק. פי׳ האי ושפטו אתתן לך שהוא המנוי קאי כאילו אמר מנה לך שופטי׳ שישפטו את העם משפט צדק וזה כשיהיו מומחים וצדיקים מומחים שידעו הדינים וצדיקים שלא יעוותו הדין לא צווי לדיינים שישפטו צדק דא״כ הוה ליה למכתב ושפטתם דומיא דלא תטה משפע לא תכיר פנים ולא תקח שוחד שכלם לנכח אבל בספרי שנו משפט צדק והלא כבר נאמר לא תטה משפט מח״ל משפט צדק זה מנוי הדיינים דמשמע דהא דפי׳ ושפטו למנוי הדיינים ולא לצווה הדייגי׳ הוא מפני שכבר נאמר לא תטה שהוא צווי לדיינים שישפטו צדק ולא ידעתי למה לא יהיו שניהם צווי לדיינים ויהיה ושפטו מצות עשה ולא תטה מצות לא תעשה:
שופטים ושוטרים תתן לך וגו׳. עד כי ימצא בקרבך נביא וגו׳. להיות סדר הידיעה מן הדברים הכוללים אל הענינים הפרטיים. לכן ראה אדון הנביאים בזכרון המצות וביאורן לזכור ראשונה המצות הכוללות ואחרי כן המצות הפרטיות. והנה המצות הכוללת באו בשני סדרים. כי הנה באו המצות המתיחסות לבית הבחירה ולכל ישראל בסדר ראה אנכי כמו שפירשתי. ואחריה׳ באו המצות המתיחסות להנהגת העם הכוללת בזה הסדר. וידוע שהנהגת האומה היתה בשני מינים מן ההנהגה האנושית ונמצאו בה מדרגות תחתיים שניים ושלשיים. כי הנה ימצא בה בית דין הקטן שהיא בכל עיר ועיר שהיא המדרגה היותר קטנה. וב״ד הגדול שהיה בירושלים בלשכת הגזית שהיא מדרגה עליונה ממנה. והמלך שעליהם שהיא המדרגה הגדולה על כלם. הנה סדר שלשת המנהיגים האלה רוצה לומר בית דין קטן ובית דין גדול ומלך הם כלם כפי ההנהגה האנושית. והיה בהם גם כן מן ההנהגה הרוחנית ובה ימצאו גם כן מדרגות תחתיים שניים ושלישיים בקרבתם אל האלהים. כי הנה היו הלוים המדרגה הראשונה מזה המין והכהנים היו בקדושה ורוחניות במדרגה למעלה מהם בעבודת בית המקדש וקרבתם אל האלהים. והנביא היה למעלה מהם ברוחניות וקרבה וקדושה אל הש״י. הרי לך שהיו שתי מיני ההנהגות האלה בישראל. אנושיית ורוחניית אלהית ובהם ובמשפטים המתיחסי׳ אליהם נכלל הסדר כלו כמו שנבאר להיות הידיעות האלה כוללות. ובסדר כי תצא באו המצות הפרטיות וכמו שיבא ביאורם בג״ה. הנה זהו קשור הסדרים ופרשיותיהם ומלבד זה היה נסמך השופטים והבית דין הגדול לעליית הרגלים. לפי שבעלותם שמה היו שואלים את פי הסנהדרין על המופלא מהם בענין הדינין וכמו שזכרתי. ולכן התחיל כאן במינוי המדרגה הראשונה מההנהגה האנושית שהם השופטים שהיו בכל עיר ועיר. וראוי שנדע שבכל עיר ועיר שהיו בה ק״כ מישראל היה בית דין של כ״ג לשפוט דיני נפשות. ובית דין של שלש לשפוט דיני ממונות ובירושלים היו שני בתי דינים של כ״ג. ועוד היה שם בית דין הגדול של ע״א שהיה יושב תמיד בלשכת הגזית ובערים הקטנים שלא היו בהם ק״כ איש לא היה בית דין של כ״ג אבל היו שמה שלשה שופטים בלבד ועל הבתי דינים שהיו בכל עיר ועיר שהיא המדרגה הראשונה מהנהגת העם האנושית, אמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, שהשופטים הם הדיינים הפוסקים את הדינים אם בדיני נפשות בית דין של כ״ג, ואם בדיני ממונות בית דין של שלשה, או שלשה שופטים בלבד בעיירות הקטנות כמו שזכרתי, והשוטרים הם הרודים בעם העושים במלאכה להכריח את האנשים שיקיימו המשפט הפסוק מהשופטים.
ואמנם אמרו אחרי זה אשר ה׳ אלהיך נותן לך לשבטיך פירשו בו חז״ל בהוריות ופר׳ דיני ממונות ובספרי שמלבד השופטים שהיו ממונים בכל עיר ועיר, עוד היה בית דין אחר כולל לכל השבט, והיו אם כן שם שופטים פרטיים בכל עיר ועיר ושופטים כוללים בכל שבט שהיו יכולים לכוף כל אנשי שבטו ואם נסתפק דבר לבית דין העיר ילך לפני בית דין השבט שלו לשאלו, ואם הוצרכו לתקן ולגזור דבר על כל השבט שלהם גוזרים ומתקנים, והנה סמכו זה לאמרו לשבטיך, ובית דין הגדול שבירושלים היה למעלה מכלם וכולל לכל השבטים כמו שכתב הרמב״ן, אבל לפי הפשט אין לנו כי אם בתי דינין של הערים ובית דין הגדול אשר בירושלים, ואם היה ב״ד אחר כולל לכל שבט היה ראוי גם כן שיאמר שופטי׳ ושוטרים תתן לך לשבטיך ויצוה שילכו לשאול בדבר המופלא את פי ב״ד השבט, אבל זה כלו לא נמצא בכתוב כי אם שני הבתי דינים בלבד, אם הבית דין הראשון אשר בשערים באמרו שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, והבית דין הגדול אשר בירושלים, ואמנם למה אמר נותן לך לשבטיך, אחרי שאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה׳ אלהיך נותן לך. וזהו להעיד על שתי כונות:
האחת שהיא מצות השופטים כבר באה בתורה (פ׳ משפטים) עד האלהים יבא דבר שניהם שהיה מצוה לישראל שיהיו להם שופטים. ובסדר אלה הדברים זכר מרע״ה שהוא צוה לישראל שימנו השופטים כמו שאמר הבו לכם אנשים חכמי׳ ונבונים וגו׳ הנה ישראל לא רצו אז למנותם. אבל רצו שהוא עליו השלום ימנה אותם. כמו שאמר ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות כלומר טוב הוא שהדבר שדברת כן תעשה אותו אתה כי לך יאות למנותם לא לנו כמו שפירשתי. והוצרך מרע״ה למנותם כמו שנאמר ואקח את ראשי שבטיכם ואתן אותם ראשים על העם וגו׳. ואצוה את שופטיכם וגו׳. ולפי שלא יחשבו ישראל שכן יהיה תמיד. רוצה לומר שהנביא הוא אשר בכל דור ודור ימנה את השופטים אשר בכל עיר ועיר. כי הוא אשר ידע בנבואתו מי הוא הראוי לשפוט. לכן הודיעם שלא יהיה כן אבל יהיו בעצמם שהם ימנו את שופטיהם. לפי שמנוי השופטים מסר הש״י לשבטים לא לנביא הדור. וענין משה במינוי השופטים היה להוראת שעה אבל לדורות לא רצה שיהיה זה על פי נביא כי יהיה זה אליו טורח מופלג למנות שופטים בכל ערי ישראל גם כי תסתלק הנבואה ולא ישאר מי שימנו אותם ולכן מסר זה לשבטים. וזהו אמרו אשר ה׳ אלהיך נותן לך לשבטיך. יחזור למינוי הנזכר שכל שבט ימנה השופטים היותר חכמים ויראי אלהים שיהיו בשבטים בכל עיר ועיר מאותו שבט. זוהי הכונה ראשונה:
והכונה השנית היא. שתרא׳ שמינוי השופטים יש מלכיו׳ שהוא מתחת יד המלך. כי הוא אשר יצוה בעיר פלוני יהיו השנה הזאת שופטי׳ פלוני ופלו׳. וכן בכל שאר הערים כי להיות המלך ראש המשפט הנה הוא מסדר האברים אשר תחתיו שהם השופטי׳ והוא הדת והמנהג בכל מלכות קשט״ילייא ואר״גונה ומלכו׳ נאפו״ליש. ויש ארצות שמינוי השופטים הוא מסור בידי עם הארץ. שהמה ימנו עליהם השופטי׳ והשוטרי׳ שיראו בעיניה׳ יותר הגוני׳ בכל שנה ושנה ואין למלך בזה דבר. וכן הוא המנהג בקצת ארצות ספרד ובצרפת וכל ארץ המערב. והנה אדון הנביאי׳ ביאר בזה שהשופטי׳ שיהיו בישראל שאין ראוי שימנה אותם המלך ולא יהיו מידו אבל שהעם ימנו אותם רוצה לומר שכל שבט ושבט ימנה את השופטי׳ הראויים בכל עיר מעריהם. ועל זה אמר אשר ה׳ אלהיך נותן לך לשבטיך רוצה לומר שה׳ אלהיך נתן מינוי השופטים לשבטיך שהם ימנו אותם בשעריהם לא המלך:
והכונה השלישית היא להגיד שכאשר יקרה בעיר אחת שיהיו בה משני שבטים שיושמו בה שופטי׳ מכל שבט ושבט באופן שכל אדם יבא לפני שופטי שבטו. ולכן היו בירושלם שני בתי דינים של כ״ג אחד מהם היה יושב על פתח הר הבית ואחת על פתח העזר׳ לפי שהיתה ירושלם לשבט יהודה ולשבט בנימין. ולזה אמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה׳ אלהיך נותן לך לשבטיך.
ואמנם השופטים האלה שהיו בשערים אם היה מנוים מידי שנה בשנה או מג׳ שנים לג׳ שנים. או היה האדם הממונה לשופט נוהג מנויו כל ימי חייו הנה זה לא נתפרש בכתוב. וחז״ל אמרו דרך כלל פ״ק דכריתות והוריו׳. וכתובות (בבלי וכתובות ק״ב) פ׳ הנושא שכל המנויים שבישראל היה לאדם כל ימי חייו והיו ירושה גם כן לבניו בהיותם טובים וישרים במעגלותם. וביאר כאן מה יהיה אומנות השופטים ההם אשר יהיו בשערים באמרו ושפטו את העם משפט צדק. וכבר פי׳ (דברים ט״ו ט״ז) רש״י והוא האמת שאין זו מצוה לשופטים אבל הוא הגדת תכלית מנויים ומעשיהם כי הוא לשפוט את העם משפט צדק. וביאר הרב רבינו ניסים בשלמות גדול זה מאמר. והוא שיש בענין המשפט ב׳ בחינות. הא׳ להעניש את הרשע כפי המשפט הצודק על התורה לא פחות ולא יותר. והב׳ שפעמים צריך שלא יעניש כפי המשפט האמתי כי אם כפי הצורך לתקון המדיני וצורך השעה. והש״י ייחד לכל אחד מאלה הענינים והבחינות כח אחת. וצוה שכת השופטי׳ הראשונים יהיה ענינם בשערים לשפוט צדק והמשפט הברור והאמתי בדין התורה והוא הצדק המונח בדת מבלי שיטו ממנו ימין ושמאל כי בזה כחן בלבד. ותכלית מנויין אינו עובר מזה רוצה לומר מלשפוט כפי הדת והצדק המוגבל בה. וזהו אמרו ושפטו את העם משפט צדק. כי הם לא יעברו מגבול הצדק ולא ישנו בו דבר אף שהיה מן הראוי כפי צורך השעה.
ואמנם הבחינה השנית מהמשפט שהוא בדין ושלא כדין לא לעבור על דבר תורה כי אם לפי שהשעה צריכה לכך מסרו הקדוש ברוך הוא לדעת הרב הנזכר למלך. ולדעתי איננו כן כי אם שהוא היה מסור לבית דין הגדול כמו שיתבאר אחר זה. הנה אם כן אמרו ושפטו את העם משפט צדק הוא ביאור היכולת הניתן אל השופטי׳ היושבי׳ בשערי׳.
שופטים ושוטרים – לפי שכתב למעלה בחג הסכות ושמחת בחגך. וכן כתיב והיית אך שמח. וידוע כי ריבוי השמחה מביא עצב ואנחה. עד שלזה תקנו הטוב והמטיב בשנוי היין. לפי ששנוי היין אינו נמצא אלא במקום סעודה ושמחה. ולכן כדי להעציב האנשים תקנו הטוב והמטיב. שניתקן על הרוגי ביתר כמאמרם ז״ל. ונאמר באיוב ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו׳ אולי חטאו בני וגו׳. עד שלזאת הסבה נאמר כאן והיית אך שמח. אך. למעט השמחה. ולכן ארז״ל כי במועדים יש רבוי שמחה ומתחברים האנשים והנשים. ומתוך השמחה אולי יבואו לטעות ולהתפתות לעצת נחש הנחשת. שצריך ב״ד להעמיד שוטרים. בשווקים וברחובות ובגנים ובפרדסים לשמור שלא יבואו לחטוא. וכן לפי זה הערך סמך לכאן פרשת שופטים ושוטרים לפרשת חג הסוכות. לפי שבסוכות יש בו רוב שמחה. צריך שופטים ושוטרים להעמיד העם על משמרתם. בענין שלא יטעו ברוב השמחה:
ואמר שופטים ושוטרים תתן לך – לרמוז שצריך אדם שישפוט את עצמו בתחלה. ואח״כ יוכל לשפוט האחרים. אבל מי שלא ישפוט את עצמו איך ישפוט לאחרים. וזהו התקוששו וקושו. קשט את עצמך ואח״כ קשט את אחרים. כההיא עובדא דרבי פלוני שהיה לו אילן אצל ביתו מזיק לרבים ובאו לפניו לדין על כיוצא בזה. ואמר להם שיבאו למחר לשמוע הדין והלך הוא וקצץ אילנו וכו׳. ועל זה אמר כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא. ולכן אמר בכאן שופטים ושוטרים תתן לך. רוצה לומר לעצמך. ומיד תוכל לשפוט האחרים. וזהו ושפטו את העם משפט צדק. וכן רמז שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך. שכמו שהשופט צריך שישפוט עצמו בתחלה. כן צריך לשפוט קרוביו ובני שבטו. ואז יוכל לשפוט האחרים. אבל אם לא ישפוט קרוביו בתחלה. לא יוכל לשפוט האחרים. ולכן נאמר בשבט לוי שהם שופטים ומורי התורה. האומר לאביו לא ראיתיו וגו׳. ואז יורו משפטיך ליעקב. אבל אם הם מחניפים לקרוביהם ומכירים אותם. איך ישפטו האחרים. כי יאמרו לו כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות. כי אין קרוב רואה את הנגעים. ועל זה אמר לא עשה לרעהו רעה. כלומר לא תקן הרע שעושה רעהו. כמו ובן הבקר אשר עשה אשר תקן. ואז וחרפה לא נשא על קרובו. אחר שהוא מוכיח לרעהו ולקרובו ואינו מחניף להם. ולכן אמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וכו׳. לשבטיך ולקרוביך. ואז ושפטו את העם משפט צדק. ובזה יכנס גם כן שישפוט בני עמו ועירו ולא יחניף להם. ואז יוכל לשפוט לנכרים אשר באו שעריך. אבל אם הוא מחניף לבני עירו. לא יוכל לשפוט האחרים. וזהו שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. ואז ושפטו את העם משפט צדק:
פרשת שופטים
שופטים ושוטרים – אחר המצות להמון, צוה עניני מנהיגיו, והם השופטים (דברים ט״ז:י״ח - י״ז:א׳), והמלכים (דברים י״ז:י״ד-כ׳), והכהנים (דברים י״ח:א׳-ח׳), והנביאים (דברים י״ח:י״ד-כ״ב), אשר בתקונם יתוקן ענין ההמון, ובקלקולם יקולקל, כמו שהעיד הנביא באמרו ״שריה בקרבה אריות שואגים, שופטיה זאבי ערב, לא גרמו לבקר, נביאיה פוחזים אנשי בוגדות, כהניה חללו קדש, חמסו תורה״ (צפניה ג׳:ג׳-ד׳).
נותן לך לשבטיך – ב״שעריך״ שהוא ״נותן לך״, שתחלק ״לשבטיך״, לא במה שתכבוש חוצה לארץ שאינו מתחלק לשבטים, כאמרם ז״ל: בחוצה לארץ אין אתה מושיב דיינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר׳, וזה כמו בסוריא וזולתה.
משפט צדק – תהי קבלת הטענות באופן שיפסקו הדין בצדק, ׳שלא יהא רך לזה וקשה לזה׳.
שופטים ושוטרים, after Moses had addressed a number of commandments to the people at large, he now turned to instruct the leaders of the people in commandments of special concern for them. By paying especial attention to observing these laws, the leaders, especially the judges, kings and prophets, would be able to maintain the spiritual level of the people at large, and thus ensure the people’s continued tenure of the Land of Israel. In the words of the prophet: “when the lion roars who does not tremble?” (Amos 3,8) Tzefaniah phrased it somewhat differently, providing degrees of reactions to people in varying degrees of authority. (Tzefaniah 3,3 describes the princes, leading authorities as being feared like roaring lions, whereas the judges who have no executive powers are feared in the manner one is afraid of wolves.)
נותן לך לשבטיך, in the gates (cities) He is about to give to you. You are to divide the judges to districts, i.e. each of your cities must have a judiciary. This restriction does not apply to land conquered outside the traditional boundaries of Israel; there, seeing the land was not divided into tribal parcels, the judiciary appointed also did not have to adhere to this pattern. Examples of such regions were Syria, etc.
משפט צדק, the manner in which the complaints of the litigants were heard should be such that the resulting decisions could be expected to be fair, צדק, righteous. The judges were not to discriminate in their treatment of either of the opposing litigants.
דיינין הפוסקין את הדין. מה שהוסיף ׳הפוסקים את הדין׳, אף על גב דידוע שכל דיין פוסק את הדין, כדי לבאר לך למה הוצרך לומר עוד ״שוטרים״, ולפיכך פירש שזה הדיין אינו עושה רק פסק הדין, ותו לא, דאינו כופה אותו, ושוטר – הוא שכופה ורודהו לקיים מצות השופט. ואיפכא ליכא למימר, דשופט הוא הרודה וכו׳, דמתחלה הוא פוסק הדין, ואחר כך כופין אותו לקיים. אם כן הראשון הוא הפוסק הדין, ״ושוטרים״ שנכתב אחר כך, הוא הרודה וכופה אחר מצות השופט. אי נמי, שופט הוא מלשון ׳משפט׳, שפוסק המשפט, ו׳שוטר׳ מלשון ״אם תשים משטרו בארץ״ (איוב לח, לג), שפירשו רז״ל (ב״ר י, ו) שאין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה אותו ואומר גדל. אם כן לשון ״שוטר״ הוא רדיה
:ויש מפרשים (ראב״ע כאן), כי השופט אין לו כח וממשלה על בעלי הדינין, נמצא לדבריהם השוטר יותר חשוב מן השופט. וזה אינו, דאחר שהם שופטים, אם כן חשובים הם, שאין ממנין שופטים אלא שיש לו המדות החשובות הנזכרים בפרשת דברים (לעיל א, טו) ״אנשים חכמים וידועים״, ואם כן למה לא היה להם הממשלה לרדות. אלא על כרחך השוטר הוא שליח הדיינין, שאין כבוד לבית דין שהם ירדו המסרבים, ולכך יש להם שוטרים הכופתים במקל ורצועה. ועוד, בהדיא אמרינן בפרק כהן משוח (סוטה מב.) ׳מה שוטר ממונה אחר עליו׳, והוא השופט:
בכל שעריך בכל עיר ועיר. לא כמו ״מזוזת ביתך ובשעריך״ (לעיל ו, ט), דלא שייך בזה ״אשר ה׳ נותן לך״, דאין השערים נתונים, דמה יש בשערים שאמר עליהם ״אשר ה׳ אלקיך נותן לך״, אלא פירושו ׳בכל עיר ועיר׳, וזה שייך בו ״אשר ה׳ אלקיך נותן לך״:
מוסב על תתן לך. דאין לפרש כמשמעו, דלא היו הערים נתונים לשבטים, אלא נתן הארץ בכללה לישראל, והם חלקו את הערים לשבטים, אבל עיקר הנתינה לא היה לשבטים וכו׳. ועוד, דלמה צריך למכתב כלל ״לשבטיך״, דכיון דכתיב ״אשר ה׳ אלקיך נותן לך״, למה לי למכתב ״לשבטיך״, אלא ׳מוסב וכו׳⁠ ⁠׳:
והרא״ם פירש דהוו כאילו חסר וי״ו מן ״בכל שעריך״, וכאילו כתב ׳לשבטיך ובכל שעריך׳. ואין צריך לומר כך, דודאי אף על גב ד״לשבטיך״ מוסב על ״תתן לך״, לא זז התיבה ממקומה. ואדרבה, יחסר וי״ו ד״לשבטיך״, דהוי כאילו [כתיב] ׳תתן לך בכל שעריך ובכל שבטיך׳, רק שלא נכתבה הוי״ו, דאם כן הייתי אומר כי סדר המקרא כן, תחלה ממנין בכל עיר ועיר, ואחר כך לשבטיך, שכן משמע ׳ובכל שבטיך׳, וזה אינו, דממנין תחילה לשבטיך, [ש]⁠בית דין החשוב יותר בוררין תחלה. ולפיכך פירש רש״י דפירושו ׳תתן לך לשבטיך ובכל שעריך׳, וזה מפני דודאי יש למנות תחלה בית דין לשבט, שבוררין בית דין החשוב והגדול. והא דלא כתב ׳לשבטיך ובכל שעריך׳, דזה אינו, אף על גב שהיו ממנין תחלה בית דין השבט, בית דין עיר ועיר היו עיקר המשפט, רק שאם היו צריכין לשאול, או שהיה מסתלק מבית דין שבעירם ללכת לבית דין הגדול, היה רשאי. מכל מקום בית דין של עיר ועיר הם עיקר המשפט, ופשוט הוא
:ואם תאמר, אחר שהיו ממנין בית דין בכל עיר ועיר, למה היה למנות בית דין לכל שבט ושבט. תירץ הרמב״ן, דאין אחד יכול לכוף את חבירו לדין רק בפני בית דין שבעירם (סנהדרין לא ע״ב). ואפילו שני בעלי דינים והם בעיר אחרת, יכול לומר כל אחד לבית דין שבעירם נלך. אבל בית דין של שבט יכול לדון את כל השבט ולכוף אותם, אפילו היו הנדונים בעירם, יכול לומר כל אחד לבית דין הגדול של שבט אני אלך. וכן אם נסתפקו בית דין של העיירות, הולכים לשאול את בית דין השבט. וכדרך שהיו סנהדרין לתקן כל ישראל, כך היה בית דין של שבט לתקן לאותו השבט מה שהיו צריכין. ויראה גם כן, שאם הנתבע תלמיד חכם יותר מן דייני העיר, שאין יכול התובע לכוף אותו לדון לפני דיין הקטן ממנו, ויהיה צריך לתבוע אותו לפני דיין השבט, דיותר גדול:
מנה דיינים מומחים. אין לפרש דילפינן דאתא למנות דיינין מומחין, דאי כמשמעו, כבר כתיב (פסוק יט) ״לא תטה משפט״, דהא שפיר יש לומר דאתא לומר דיש עשה ולא תעשה בדבר. אלא מפני שכתוב ״ושפטו״ בלשון נסתר, והוי למכתב בלשון נוכח ׳תשפטו משפט צדק׳, כמו שהוא כל הפרשה. אלא דהכי קאמר, מנה דיינים מומחין, כדי שהם יהיו שופטים משפט צדק. ועכשיו שפיר לשון נסתר, דהא קרא קאמר למי שממנה דיינים – שיהיה ממנה דיינים מומחין כדי שישפטו משפט צדק
:אבל בספרי אמרינן ״ושפטו העם משפט צדק״, והלא כבר כתיב ״לא תטה משפט״, אלא מנה דיינים מומחין. וקשיא, שמא תרוייהו לדיינים אתא, חד לעשה וחד ללא תעשה (קושית הרא״ם). ונראה דהכא פירושו, דהוי למכתב ״ושפטו את העם״ בלחוד, ולא הוי למכתב כלל ״משפט צדק״, דהא כבר הוזהר על שלא יטה משפט, ואם כן ״ושפטו את העם״ רוצה לומר שישפוט משפט שהוא אמת. ולפיכך צריך לומר דרוצה לומר מנה דיינים מומחין, והשתא צריך קרא שפיר – למדרש שיהיו ממנים דיינים מומחים שישפטו משפט אמת, דאם ימנו דיינים שאינם מומחים, אף על גב דודאי לא יטה משפט, שיעשה לפי חכמתו ודעתו, ואין זה בכלל ״לא תטה משפט״, ואף כי טועה – הרי הוא דן לפי ראות עיניו, מכל מקום מצוה היא שלא לעשות כך, אלא מצוה לשפוט צדק ולא בטעות. ועל כרחך הך מצוה למנות דיינים מומחים, כדי שידונו דין צדק. ופירוש זה נכון וברור, דדרשה דספרי כהוגן הוא:
שופטים ושוטרים תתן לך וגו׳ ושפטו את העם משפט צדק – היה לו לומר ושפטו אותך כי מלת אותך תבא במקום תתן לך, ובמקום ושפטו הוה ליה למימר וישפטו כי ושפטו אינו ציווי כ״א הודעת דברים שכך יהיה.
ביאור הענין הוא, שפסוק זה ציווי למי שיש ספק בידו למנות דיינים שימנה אותם על מנת שיהיו דיינים ולא יחניפו אפילו לזה הממנה אותם וז״ש תתן לך על עצמך ונמשך בזה בק״ו שישפטו את כל העם משפט צדק כי אם לא יחניפו גם לך ק״ו לכל העם, לכך אמר ושפטו לשון הודעת דברים לומר שכך יהיה בוודאי בקל וחומר. לא כמנהג דורינו שכל מי אשר ספק בידו למנות דיינים בורר לו קרובו או מיודעו דומה כאלו התנה עמו בפירוש על מנת שיחניף לו וכן עושים, ונמשך מזה שגם כל העם אפילו רחוקים לא ישפטו בצדק כי הדיין צריך להשוות כל הדינין שלא יאמרו לו אתמול פסקת כך וכך לקרובך או למיודעך או לבן עירך ועכשיו אתה משנה בדין כזה.
ועל דרך הרמז י״ל, שבכ״מ שנאמר העם מדבר ברשעים כמו שפירש״י בפסוק ויהי העם כמתאוננים (במדבר י״א:א׳) ורז״ל אמרו (אבות א׳:ח׳) כשבעלי דינין עומדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים כו׳. לכך אמר ושפטו את העם כי בשעת המשפט יהיו בעיניך כשאר העם אשר הרשעים מכונים בהם, אמנם משפט צדק אחר המשפט יתהפך הרשעות לצדק כי יהיו בעיניך כצדיקים כשקבלו עליהם את הדין. ד״א שופטים ושוטרים תתן לך קשוט עצמך תחלה (ב״מ קז:) ואח״כ ושפטו את העם לקשט זולתו כי כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא (ב״ב נח:).
שמכין וכופתין במקל כו׳. לפי שמצינו שוטרים על אותם הממונים על המלחמה, כמו ודברו השוטרים (להלן כ׳:ה׳) ותרגום וימללון סרכיא:
בכל עיר ועיר. רצונו לתרץ כיון דבכל שער ושער של בית ימנו שופטים, א״כ את מי הם דנין הא כלם יהיו שופטים. ומתרץ בכל עיר ועיר:
מוסב על תתן לך שופטים כו׳. דלא יתכן להיות דבק עם נותן לך הסמוך לו, כי מאחר שאמר אשר ה׳ אלהיך נותן לך, הרי כל שבטיך בכלל מלת לך, אלא מוסב וכו׳ וכאילו כתיב ובכל שעריך, ויחסר וי״ו מן בכל שעריך. ומפרש והולך א״כ למה לי למכתב תרווייהו, לשבטיך ובכל שעריך, ומפרש מלמד שמושיבין כו׳:
מלמד שמושיבין דיינין לכל שבט ושבט כו׳. רצה לומר, לשבטיך מלמד אם היו שני שבטים בעיר אחד שצריך שופטים לכל שבט ושבט, ובכל שעריך מלמד שאם היו שני עיירות של שבט אחד שצריך שופטים בכל עיר ועיר. וא״ת ואף אי לא מוסב על תתן לך, יש לפרש נמי הכי, דמדכתיב נותן לך לשבטיך, דלשבטיך מוסב על לך דסמיך ליה. וי״ל דלך דכתיב גבי נותן, מאחר שכתוב בו אשר ה׳ אלהיך נותן לך הרי כל שבטיך בכלל, א״כ הדרא קושיא לדוכתיה, לשבטיך ל״ל, אבל תתן לך הוי כמו תתן לשבטיך, ולך דכתיב בקרא הוי כמו לך לך (בראשית י״ב:א׳), וכמו עשה לך (שם ו׳:י״ד), דהוא תיקון הלשון, הוא הדין הכא נמי, אבל לך דכתיב גבי נותן, מלת לך קאי אכל ישראל, ולא תקון לשון הוא, אלא פי׳ דנותן הוא, דכתיב אשר ה׳ אלהיך נותן, ולמי נותן, לך, ופירושי קא מפרש והיינו לכלל ישראל, דאין לומר נותן לשבטיך, וכי לשבטים ניתנה הארץ, משא״כ גבי תתן לך כיון דלשבטיך מוסב על תתן א״כ אין אנו צריכים לפירושו דמלת לך וע״כ תיקן לשון הוא, וק״ל:
מנה דיינים מומחים כו׳. רצונו לתרץ הל״ל ושפטתם את העם משפט צדק, שהוא נוכח, כמו שכתוב אחריו בלשון נוכח לא תטה, לא תכיר, ולא תקח. ומתרץ מנה כו׳, וה״פ שופטים ושוטרים תתן לך כו׳, ומה טיבן של דיינים שתתן, ומפרש ושפטו את העם משפט צדק, ר״ל ציווי הוא לישראל שימנו דיינים שיודעים לשפוט צדק, שיהיו מומחים וצדיקים:
By administering corporal punishment with cudgels, etc. [Rashi specially defines this word] because we find שוטרים [applied also] to those who are appointed in battle as [in the verse], "The officers (שוטרים) will address" (below 20:5) which Onkelos translates as סרכיא (officers) will address.
In each and every city. Rashi is answering the question: If one has to appoint judges in each and every gate [of every house], if so who will they judge? They would all be judges! He answers, "In each and every city.⁠"
This continues from "You shall appoint for yourself.⁠" Judges, etc. Because you cannot say that it ["for your tribes"] is connected with [the] adjacent [term] "giving you,⁠" because once it says "that Adonoy, your God, is giving you,⁠" the term "for your tribes" is included in the word "you.⁠" [Therefore Rashi explains]: "This continues etc,⁠" and it is as if the verse had written "and in [all] your gates,⁠" and the וי"ו is missing from בכל שעריך. Rashi further explains that if so, why write both terms, "in your gate" and, "for your tribes"? And he explains, "This teaches that judges are to be seated, etc.⁠"
This teaches that judges are to be seated for each and every tribe, etc. I.e. "for your tribes" teaches that if [the territory of] two tribes was located in one town, one needs judges for each tribe. "And in all your gates" teaches that if two towns [are located in the territory] of one tribe, one needs [to seat] judges in each town. You may ask, even if it [לשבטיך] were not connected to תתן לך ("appoint for yourself"), one could still explain the same way; because it is written נותן לך לשבטיך ("giving you for your tribes"), לשבטיך is connected to the adjacent לך [and the verse means that לך means לשבטיך]? The answer is that regarding the לך written next to נותן, once the Torah writes there, "אשר ה' אלהיך נותן לך (that Adonoy, your God, is giving you)", this includes all your tribes [and if so] the original question returns, why does one need [the word] לשבטיך (for your tribes)? But [when the Torah writes] תתן לך ("you shall appoint"), it is as if it wrote תתן לשבטיך (you shall appoint for your tribes), and the word לך written in the verse is similar to [the לך] of "לך לך (Go from your land) (Breishis 12:1),⁠" and like "עשה לך (make) (Ibid 6:14),⁠" where (לך is) a grammatical formality [and does not really imply anything]. The same also applies here. But regarding לך written next to נותן, the word לך refers to the entire Jewish people and is not a grammatical formality; rather, it is an explanation of נותן. Because it is written, "That Adonoy your God is giving,⁠" and to whom is He giving? To "you,⁠" and it is explaining that this [you] is the Jewish people. Because one cannot say that "He is giving to your tribes" [because] was the land given to the tribes [and not to individuals]? But regarding תתן לך, once לשבטך is connected with תתן we no longer need the explanation of [the word לך] and perforce it is a grammatical formality.
Appoint competent, righteous judges, etc. Rashi is answering the question: Scripture should have said, "And you shall judge the people righteous justice" as a direct command, just as afterwards it writes as a direct command, "Do not pervert justice,⁠" "Do not show favoritism,⁠" "Do not accept bribery.⁠" And he answers, "Appoint, etc.⁠" I.e. "Judges and police officers you shall appoint for yourself, etc.,⁠" and what sort of judges should you appoint? The verse explains, "Who will judge the people righteous justice.⁠" I.e. this is a command to Yisroel that they should appoint judges who know how to judge righteously, that they must be expert and righteous.
פרשת שופטים
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה׳ אלהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק – אבינה במקרא ושום שכל במה שאמר בכל שעריך ולא אמר בכל עריך? גם במאמר אשר ה׳ אלהיך נותן לך לשבטיך? עד שהוצרך רש״י לסרס הכתוב ועוד בה שלישיה ושפטו את העם שהלא עם העם ידבר עד הנה ומדוע אם כן לא כתב ושפטוך לנוכח? יש שפירשו אמרו תתן לך ע״ד קשוט עצמך ואח״כ קשוט אחרים ומ״מ מה שאמר אשר ה׳ אלהיך נותן לך וגו׳ וקשור הדברים אינו עולה כהוגן. לכן ראיתי ונתון אל לבי שבאמרם קשוט עצמך רצו ליישבו לא על מלת תתן לך אלא על כל הפסוק. וזה פירושו כבר ידענו כי שעריך יורו בתי דינין שבישראל כתרגומו ושבט נמי רצונו ראש העם ושופט ככתוב (בראשית מ״ט) לא יסור שבט מיהודה. ומבואר שמרע״ה ידבר עם הזקנים המוקצים שבעם סנהדרין גדולה של ע״א שא״א שידבר דבריו עם כל ישראל כאחד. וכאשר יזהירם על מינוי הדיינין הוצרך לומר להם קשוט עצמך וכו׳ ושאין למנות דיין על הצבור אלא א״כ יודע לעבוד וקופה של שרצים תלוייה לו מאחריו. ואמר שופטים ושוטרים צריך שתתן לך בכל שעריך רצונו שבכל בתי דיניך תעשה להם שופטים ותשים שרים על הדיינים עצמם ואלו השערים שהם הבתי דינים ה׳ אלהיך נותנם לך לשבטיך לסנהדרין שעל כל שבט ושבט. ויצא מזה שהשבטים גופם רצוני הדיינים שתחת השופטים שתשים עליהם המה ישפטו את העם משפט צדק כי יעלה מורא השופטים על ראשם:
ד״א כי כל השופט ירא ורך הלבב וצריך לחבירו יהיה נושא לו פנים ולא יוכל לשפוט בצדק מפני היראה. הלכך אמר כשתשים שופטים עליך אותם אשר ה׳ אלהיך נותן לך לשבטיך ירצה המוקצים שבעם גדולים ועצומים שיכולים לדון העם בשבט. אז בודאי ישפטו את העם משפט צדק ולא ישאו פנים לגדול:
שופטים וגו׳ – סמך מצוה זו למצות ג׳ פעמים וגו׳ שלפניה, להעיר שהגם שמצוך לעלות שלשה פעמים בשנה ליראות את פני ה׳ ושם היא עומדת סנהדרי גדולה קבועה אף על פי כן צריך למנות שופטים וכו׳ ולא יסמכו על בית דין שלפני ה׳ בלשכת הגזית לבד, והטעם כדי שלא תענה הדין עד עלות אל המקום.
וטעם השוטרים אמרו בפסיקתא ר׳ אלעזר בן שמוע אומר אם יש שוטרים יש שופטים אם אין שוטרים אין שופטים ע״כ, הדברים מוכיחים שאם אין שוטרים אין חיוב מצות שופטים, ומעתה כל שיודעים ישראל שהעם אינם נשמעים לשופטים והשופטים אינם יכולים לכופם אין חיוב במינוי השופטים, וכל שהעם נשמעים לדייניהם בלא שוטרים חייבין למנות שופטים וקוראים אנו בשופט זה שופט ושוטר.
תתן לך – פירוש שהממנים עצמן לא יאמרו בדעתן שלא תשלוט עליהם מקל מרדותו של שופט ושוטר כיון שהם הממנים אותו אלא שימנום לשפוט ולרדות אותם, והוא אומרו תתן לך פירוש עליך.
בכל שעריך – טעם אומרו בכל, שצריך למנות בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך בארץ ישראל, ובברייתא (ילקוט) אמרו וז״ל בכל שעריך בא הכתוב להקיש סנהדרי קטנה לסנהדרי גדולה מה גדולה דנה והורגת אף קטנה דנה והורגת ע״כ, ונראה שדרשתם היא מתיבת בכל שכלל הכתוב כל הסנהדרין יחד לומר ששוים בכח אחד.
ואומרו אשר ה׳ אלהיך נותן לך אמרו ז״ל (מכות ז׳.) שבא לומר שאין חיוב האמור בענין אלא בארץ אשר ה׳ אלהיך נותן לך ולא בחוץ לארץ.
ואומרו לשבטיך רבותינו ז״ל (ספרי) פרשוהו שמוסב למעלה, וקשה למה לא כתבו במקומו על זה הדרך תתן לך לשבטיך בכל שעריך אשר וגו׳, ואולי שנתכוון להסמיכה למאמר ושפטו את העם משפט צדק להעיר כי הוא זה טעם שמצוה לתת שופטים בכל עיר, ובעיר שיש ב׳ שבטים ב׳ שופטים כדי שישפטו משפט צדק, ודקדק לומר את העם פירוש שלא יהיה הפרש ביניהם ויהיו נדונים זה את זה בהשואה כיון שכל שבט נידון לפני בית דינו, ובזה אנו מרוויחים ישוב מאמר ושפטו שאם בא להזהיר לדיינים היה לו לדבר נוכח כסדר שדיבר בסמוך לא תטה לא תכיר וגו׳, ורש״י ז״ל פירוש שהוא אזהרה לממנים למנות צדיקים, ולדבריו היה לו לומר על זה הדרך שופטים ששופטים בצדק וגו׳ תתן לך וגו׳ ולדרכנו יבא על נכון.
וראיתי לרמב״ם ז״ל (הל׳ סנהדרין פ״א) שהשמיט דין זה שצריך לכל שבט ושבט ולא כתב אלא שלכל עיר ועיר, ואולי שסובר הרמב״ם שכוונת רבותינו ז״ל שדרשו לשבטיך שצריך בית דין לכל שבט הוא קודם שדרשו שצריך בכל עיר, אבל אחר שצריך לכל עיר אין עוד צורך למנות לכל שבט, וזה לשון הברייתא בסנהדרין (דף ט״ז ע״ב) תנו רבנן מנין שמעמידין שופטים לישראל תלמוד לומר שופטים תתן וגו׳ לכל שבט ושבט מנין תלמוד לומר שופטים לשבטיך, לכל עיר ועיר מנין תלמוד לומר שופטים לשעריך ע״כ, וקשה למה דרש התנא תיבת לשבטיך שהוא בסוף פסוק קודם תיבת בכל שעריך שקדומה לה שמן הראוי היה לתנא להקדים דרשת בכל שעריך, אלא הרי זה מגיד שלא בא חיוב לשבטיך אלא קודם חיוב כל שעריך אבל אחר שצוה בכל שעריך אין מקום להצריך לשבטים, ולזה הרמב״ם שכתב חיוב בכל עיר אין מקום לומר בכל שבט, ולדרך זה דרשת התנא הוא על זה הדרך שמחייבך הכתוב לתת שופטים לכל שבט בין יהיה בעשרה עיירות בין יהיה בעיר אחת, וחזר ואמר שאם יהיה בהרבה עיירות יתן לכל עיר ועיר.
ואם תאמר אם יתן בכל עיר למה הוצרך לומר לשבטיך, משום שזולת לשבטיך לא הייתי מפרש בכל שעריך בכל עיר ועיר שהייתי אומר שרוצה לומר שעריך של כללות ישראל בין שבארץ ישראל בין שבעבר הירדן לא של כל עיר ועיר שבארץ, ואחר אומרו לשבטיך שפירושו הוא לכל שבט נתחייבנו לומר בכל שעריך בכל עיר, ולזה כשפסק הרמב״ם בכל עיר אין מקום לומר לשבטיך שאז תפרש בדבריו כדברי התוס׳ שם בסנהדרין שאם יש בעיר ב׳ שבטים צריך ב׳ בתי דינים.
משפט צדק – ולא אמר בצדק כאומרו (ויקרא י״ט ט״ו) בצדק תשפוט עמיתך, כאן העיר הערה גדולה לחפץ לשפוט בצדק, והוא כי כשירצה לעמוד הדיין על משפט האנשים אשר להם הריב יהיה בסדר זה שיעביר מבין עיניו ב׳ הנושאים ולא ילביש משא ומתן ההלכות שיעשה באנשים אשר להם הריב לומר כפי זה יתחייב פלוני וכפי זה יהיה להיפך אלא יעשה עיונו וצדדי ההלכה כאלו אין אדם שצריך להוראה זו עתה אלא לעמוד על הדין לדעת הלכות התורה, ואחר שיעמוד עליו בדרך זה מה שיעלה במצודתו ידין בו לבעלי דינים יזכה הזכאי ויתחייב החייב, והוא אומרו ושפטו את העם משפט פירוש כבר הוא משפט בפני עצמו זה יהיה צדק, אבל זולת זה כשיעריך בדעתו בעת שמזקק ומצרף הדין לבעלי דינים על כל פנים יהיה א׳ יותר מתקרבת דעתו אליו ולא יצא המשפט צדק, ובפרט במשפטים שתלוים בשיקול הדעת ובהטיה מועטת בנקל יטה דעתו.
ובדרך רמז ירמוז על דרך אומרו (תהלים צ״ו) ישפוט תבל בצדק, ואמרו אנשי אמת (זוהר ח״ג קצ״ח) כי ב״ד עליון יקרא צדק, ואמרו ז״ל (ביצה ט״ז.) כי בראש השנה מזונותיו של אדם קבועים וכו׳, והנה כשיפול ההפרש על הממון בין אדם לחבירו ועמדו לפני השופט אם ישפוט על פי התורה אשר צוה ה׳ כשיזכו הראוי לזכות וגו׳ הנה הם שופטים המשפט עצמו ששפט ב״ד עליון הנקרא צדק, והוא אומרו ושפטו את העם משפט צדק פירוש ששפט בית דין העליון שנקרא צדק.
שופטים ושוטרים, "Judges and law enforcers, etc.⁠" The Torah positions this commandment adjacent to the commandment to make a pilgrimage to the Holy Temple three times a year to teach us that although there is a Supreme Court in Jerusalem situated at the entrance to the Temple precincts, we must not merely rely on that court but must appoint a nation-wide judiciary. The reason is that judgment should not be delayed until the time of the respective pilgrimages.
The reason why the Torah demands the appointments of law-enforcement officers is explained in Pessikta by Rabbi Eleazar ben Shamua who says once you have law enforcers you will have effective judges; if there are no law-enforcers the law to appoint judges is not operative. Whenever the Israelites realise that the common people ignore the rulings of the judges, and the judges in turn are unable to enforce their decisions there is no point in making such decisions. On the other hand, when the common people accept law-enforcement the law to appoint judges is applicable.
תתן לך, "you shall give (appoint) for yourself;⁠" This is an appeal to the people who appoint the judges and enforcers not to think that seeing they have appointed them they are themselves not subject to their authority. The meaning of לך then is equivalent to עליך, "over yourself.⁠"
בכל שעריך, "in all your cities.⁠" The reason the Torah writes כל, "all,⁠" is to tell us that every single city and town in the land of Israel must have its own judiciary. Yalkut Shimoni on our verse states that our verse draws a comparison between the Supreme Court and the regional courts; just as the Supreme Court has the authority to deal with capital offences and to hand down death sentences so do the regional courts [if composed of a minimum of 23 judges. Ed.] The exegesis appears to be based on the word בכל which includes all the various סנהדרין as having the same authority.
אשר ה' אלוהיך נתן לך, "which the Lord your God is about to give to you, etc.⁠" We are taught in Makkot 7 that the legal requirement to establish such a judiciary applies only to the towns within the land of Israel.
לשבטיך, "for your tribes, etc.⁠" According to Sifri these words belong to the previous words, i.e. שופטים לשבטיך, "judges for your tribes.⁠" If that is so, why did the Torah not simply write תתן לך לשבטיך בכל שעריך, "you shall appoint for your tribes in all your towns, etc.? Perhaps the Torah wanted to ensure that the word לשבטיך appears next to the words ושפטו את העם משפט צדק, "and they will then be able to judge the people with righteousness.⁠" In this way the Torah provides the rationale for the legislation. If a city is inhabited by people of more than one tribe it requires two courts in order to satisfy the Torah's demand for fair judgment, משפט צדק. The Torah was careful to write את העם, to instruct us that two courts should not apply different yardsticks but that the whole people must be judged according to a uniform system of laws. [The author may mean that although Israel is comprised of 12 tribes this does not mean that there are twelve states each having its own set of laws, as in many countries where there is both Federal and state law or Federal and provincial law. Ed.] This helps us understand why the Torah writes ושפטו in the third person instead of ותשפטו in direct speech just as the words תתן לך, or when the Torah continues לא תכיר פנים addressing the judges directly. Rashi explains that the words את העם are an instruction that the judges must both be experts in their field and that they must be known to be righteous. [Rashi also quotes the Sifri. My edition has neither the last statement nor the one which says that the same law must be applied equally in all cities regardless of which tribe. Ed.] The various statements prove that when there are no law enforcers there is no rationale for having judges. As a result of such considerations we may equate שופטים with שוטרים. Seeing that their functions depend on one another so do their titles. Rashi also explains that we have here a warning to those who do the appointing to appoint only righteous people. I believe that if that were so, the Torah should have written: שופטים ששופטים בצדק תתן לך. "Judges who judge fairly you must appoint.⁠" According to our approach the present wording of the paragraph makes perfect sense.
I have seen in Maimonides' treatise Hilchot Sanhedrin chapter one that he ignores the ruling that each tribe must have its own judiciary. He refers only to each city having to have its own court, etc. Perhaps Maimonides understood the comment of our sages who said that each tribe must have its own Sanhedrin as applying only as long as each city did not have its own judiciary. Once each city had its own court and law-enforcers there would be no more need for a tribal court. The wording of the Baraitha in Sanhedrin 16 is as follows: "whence do we know that we must appoint judges in Israel? The Torah wrote "You shall give (appoint) judges.⁠" How do we know this rule applies to each tribe individually? The Torah wrote: "Judges for your tribes.⁠" How do we know that you have to appoint law-enforcers correspondingly? The Torah wrote: "you shall appoint law-enforcers.⁠" How do we know that we must appoint them in each city? The Torah wrote "Judges for your cities.⁠" Thus far the Baraitha. The difficulty here is why the author of this Baraitha interpreted the words: "for your tribes" which appear in the text at the end of the sequence before he interpreted the words: "in all your cities" which occur earlier in that same verse? The reason may be that the obligation to appoint a judiciary for the tribe is applicable only as long as no judiciaries had been appointed for each city. This would account for the fact that Maimonides did not mention this law at all, as he described a situation when there was no longer any need for this temporay legislation. The Baraitha viewed the Torah's verse as saying: "You have to install a judiciary in every tribe regardless if it comprises 10 cities or only a single city.. In the event that the tribe comprises numerous cities you have to have courts and enforcement officers in every single city.⁠"
You may ask that if every city has to have its own judiciary, why does the Torah speak about a judiciary for the tribes altogether? The answer is that if the Torah had not mentioned "your tribes,⁠" I would not have interpreted the words בכל שעריך, to mean "in each one of your cities,⁠" but as referring both to your cities on the West Bank and your cities on the East Bank of the Jordan. Once the Torah wrote the words: "for your tribes,⁠" it became clear that the words: "in all your gates" must refer to individual cities. This is why once Maimonides ruled that every city has to have its own judiciary he did not need to mention the subject of tribes at all. His ruling is analogous to the Baraitha in Sanhedrin we have quoted that if a city is shared by two different tribes that city must have two courts.
משפט צדק. "righteous judgment.⁠" The Torah did not write בצדק as it did in Leviticus 19,15 where it legislated something similar. In our verse -which is addressed to the judges- the Torah teaches the judges something of great importance. If the judge is truly interested in handing down true judgment, he must dissociate himself from the persons, i.e. the litigants before him and weigh only legal considerations. He must not say to himself that according to the arguments of litigant A, B must be guilty, whereas according to the arguments of litigant B, A must be guilty. He must research only the halachah on the subject matter in dispute. If he were to approach the matter differently he could not help but develop some bias in favour of one of the litigants. As a result the judgment would not reflect true righteousness, צדק. When the judge follows the procedure the Torah suggests then he first forms judgment, משפט, which turns out to be צדק, righteousness. [You will observe that in the quotation from Leviticus 19,15 the Torah describes the reverse sequence, i.e. your interest in righteousness obliges you to pronounce judgment. In that instance a variety of considerations ultimately demanded that you resort to law rather than mediation, etc. Ed.]
If we are to read the verse as a moral/ethical lesson we could apply a teaching based on what Moses said in Psalms 96,13: ישפט תבל בצדק, "He judges the universe with equity.⁠" Kabbalists (Zohar volume 3 page 198) understand the word צדק in this verse as referring to the Celestial Court. According to Beytzah 16 this court decides on Rosh Hashanah each individual's livelihood for the coming year. Accordingly, if a terrestrial judge decides between two litigants on the basis of Torah law he merely publicises a decision already made in the Celestial Court, as any decision not based on Torah law would upset the judgment made by the Celestial Court concerning this individual's livelihood. The words ושפטו את העם משפט צדק mean that these judges hand down to the people the decisions made by the Heavenly Tribunal.
שפטים ושטרים תתן לך – רז״ל דרשו כל הפסוק (סנהדרין ט״ו ב׳) מניין שמעמידין שופטים לישראל ת״ל שפטים תתן. שטרים לישראל מניין ת״ל שטרים תתן. לכל שבט ושבט מניין ת״ל שופטים ושטרים לשבטיך. שפטים לכל עיר ועיר מניין ת״ל שפטים בכל שעריך. ושטרים לכל עיר ועיר מניין ת״ל שטרים בכל שעריך. ר׳ יהודה אומר אחד ממונה לכולם שנ׳ תתן לך.
אשר ה׳ אלהיך נתן לך – אין לי אלא בארץ בח״ל מניין ת״ל והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל משבתיכ׳ למדנו לסנהדרין שנוהג בארץ ובח״ל א״כ מה ת״ל בכל שעריך אשר ה׳ אלהיך נתן לך. בשעריך אתה מושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר ובח״ל אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר.
ושפטו את העם משפט צדק – פי׳ קאי על תתן לך שתתן לכתחילה שפטים ושטרים אשר ישפטו את העם משפט צדק ופי׳ משפט צדק שיהיו חכמים ואנשי אמת. חכמים להבין לשפוט את העם ואנשי אמת לשפוט בצדק.
ושפטו את העם – בעל כרחם דה״ל לכתוב ושפטו משפט צדק ונאמר את העם ביאורו על כרחם אבל מושפטו הי׳ משמע בדעתם וברצונם כאשר יבואו מעצמם אליהם למשפט.
אופן השני: שפטים ושטרים וגו׳ ושפטו את וגו׳ – זו מינוי דיינין.
שפטים ושטרים – לפי שצוה בתורה ונתן בפלילים (שמות כ״א כ״ב) עד האלהים יבוא דבר שניהם (שם כ״ב ח׳), א״כ מצוה שיהיו בישראל פלילים, לכן ביאר כאן שיתנו שופטים בכל עיר ועיר. והנה השופטים הם הדיינים הפוסקים את הדין, אם בדיני נפשות ב״ד של כ״ג, ואם בדיני ממונות בית דין של שלשה, והשוטרים הם הרודים בעם להכריח הבעלי דינין לסור אל משמעת השופטים:
בכל שעריך – ביאר בכאן שישימו השופטים בכל עריהם כאשר יתן להם השם את הארץ, כי בחוצה לארץ אינם חייבים למנות להם ב״ד:
לשבטיך – בכל שער של כל שבט ושבט, ושופט השבט הוא ראש של כל בתי דינין של שבטו וממונה עליהם, כדרך סנהדרי גדולה ממונים על כל בתי דינין שבישראל:
ושפטו את העם משפט צדק – אין זו מצוה לשופטים, אבל הוא הגדת תכלית מנויים ומעשיהם, כי הוא לשפוט את העם משפט צדק, וענין משפט צדק ביארנו (ויקרא י״ט ט״ו):
לשבטיך – מוסב על תתן לך, שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך שמושיבים דיינים בכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר (רש״י מספרי) לפי״ז יחסר וי״ו מן בכל שעריך כאילו אמר לשבטיך ובכל שעריך (הרא״ם) וע״ד הפשט שיעור הכתוב, שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך, יאמר שיתנו שופטים לשבטיהם והם ישפטו בכל שעריהם, שופט השבט ישפוט בכל שעריו (הרמב״ן) ולי נראה ע״ד הפשט דמלת לשבטיך מוסב על שופטים ושוטרים, ולהורות על איכות התמנותם, כי בשם שופט אין להבין בו רק איש המיוחד להורות ולדון על הדברים הבאים לפניו, אם בעניני האיסורים שבין אדם למקום, או בעניני ממון שבין איש לחברו, כל שיש לו לשאול באחד מן הדברים הללו יבא לפניו, והוא ישיב לשואלו כפי משפט התורה, והשוטר הוא העומד לשרת את השופט כשיצוה עליו לכוף את הנתבע לעמוד לדין עם התובע אותו לדין, ולכוף את המחוייב לעשות כדבר המשפט אשר יצא עליו מן השופט. כל זה הוא המובן הפשוט במלת שופטים ושוטרים אבל לא יובן בו גם הממשלה על בני עירו במה שלא יבא לפניו, להיות לשופט כח הממשלה לשלוח שוטריו לסבב בשווקים וברחובות להשגיח על החניות לתקן המדות והשערים, ולתקן כל המעוות, וכל שיראו השוטרים עוות בדבר מן הדברים יביאו אותו לפני השופט לדון אותו כפי רשעו, ולפי שאין זה במשמעות שופטים, לכן הוסיף קרא לשבטיך, להורות השופטים והשוטרים האלה יהיו לשרים ולמושלים עליך, שבט הוא מענין שבט מושלים (ישעיהו י״ד) לא יסור שבט מיהודה שהוא כנוי לשררה ולממשלה כאמרם (סנהדרין ה׳) שבט אלו ראשי גליות הרודין בעם בשבט (צעפטערפיהרער) הנה במלת לשבטיך יורנו כח הממשלה הניתן לשופטים שיוכל למנות שוטרים הנוגשים בעם, המסבבים בעיר בשווקים וברחובות ויביטו עניני העם בעסקיהם עד שלא יעשו עול אפילו בדבר מועט (ערמב״ם רפ״א מסנהדרין ובסה״מ שלו מצוה קע״ו) ולמ״ד לשבטיך כלמ״ד ויבן את הצלע לאשה להיות אשה, ככה לשבטיך להיות שבטיך, שבט מושלים עליך. ובזו״ח מדרש רית דס״א ע״ב, דיינא אית ליה למרדף ולמדע בתר עובדי דבני מתא דאיהו אתפס בחובייהו דלא יימא דיינא אנא למידן דינא בין גברי לחברוי ולא יתיר אלא כל עובדי מתא תלויין על קודלי׳, ואי אטים עינוי מעובדי מתא איהו אתפס בחובייהו.
שופטים ושוטרים – אין ספק כי השוטרים אינם שליחי ב״ד הרודים במקל כי במצרים הרודים במקל היו נקראים נוגשים, לא שוטרים ולמעלה (א׳, ט״ו) אמר ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ואתן אותם ראשים עליכם וגו׳, ושוטרים, ובדברי הימים ב׳ י״ט:י״א והנה אמריה כהן הראש וגו׳ וזבדיהו הנגיד וגו׳ ושוטרים הלוים לפניכם, וביהושע ח׳:ל״ג וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו, והנה השופטים היו דנים במה שבין אדם לחברו, או בבוא עדים על איש שחטא, והשוטרים היו משגיחים על שלום המדינה וגוזרים גזרות והנהגות על העם.
לשבטיך – מוסב על תתן לך (רש״י), והיא נגד הטעמים, ועם כל זה נכון הוא בעיני, והכוונה שהשופטים והשוטרים יהיו מאותו שבט, כי יקשה בעיני ההמון להיות משועבדים לאנשים שהם משבט אחר. והיום י״ח טבת תרכ״א נולד ספק בקרבי שמא צ״ל לְשִבְתֶךָ, כמו למעלה (י״ג:י״ג) כי תשמע באחת עריך אשר ה׳ אלהיך נותן לך לשבת שם, ואח״כ ראיתי כי למעלה (א׳:ט״ו) ושוטרים לשבטיכם, ונ״ל כי השופטים היו קבועים בכל עיר, והשוטרים היו שליחי הממשלה ומשוטטים בכל שבט להשגיח על העם ועל השופטים, וכן יהושפט (דברי הימים ב י״ט⁠{:ה׳-י״א}) העמיד שופטים בכל עיר ועיר, ולשופטים שבירושלם אמר שיבאו אליהם דברי ריבות גם משאר ערים, ואמר להם: ושוטרים הלוים לפניכם, והכוונה שישלחום לשוטט ולהשגיח גם בירושלם גם בשאר הערים.
שפטים
שפטים וגו׳ – המצוות שנאמרו עד כה עוסקות בעיקר בהשפעה המרַכזת שהמקום שנבחר על ידי ה׳ כמקדש תורתו צריך להפעיל על בני עמו, העתידים לשכון פזורים בכל רחבי הארץ. המצוות הבאות עתה מוקדשות למוסדות שבאמצעותם מפעיל המקדש את שליטתו על העם. מצוות אלה מלמדות אותנו שנציגיה של תורה זו יתמנו מן המקום המרכזי הזה. נציגים אלה יפעלו בכל רחבי הארץ, והם יבטיחו את השפעת מקדש התורה בכל מושבות העם.
ושטרים – עיין שמות ה, ו. כמו שאמרנו שם, ״שוטרים״ הם ממונים שתפקידם לפקח על הוצאתו לפועל של פסק דין או גזירה, ובמידת הצורך להוציאם לפועל בעצמם. שם נצטוו השוטרים על ידי הנוגשים להאיץ בעם לעשות את מלאכתו.
תתן לך – הפנייה בלשון יחיד היא אל הכלל הלאומי, שכבר יש לו נציגות – הסנהדרין של שבעים ואחד (עיין במדבר יא, טז). האומה באמצעות נציגותה תמנה ״שופטים ושוטרים״. הם יתמנו ״לך״ – כשלוחיך. הם יתמנו ״בכל שעריך״ – בכל ערי הארץ; וגם לאחר שנתחלקה הארץ לשבטים, הם עדיין ״שעריך״, כפופים ישירות למרות כלל האומה. ״אשר ה׳ אלקיך נתן לך לשבטיך״ – והם [״שעריך״] יהיו כפופים לשיפוט ביניים של השבט.
נמצא שיש למנות שופטים ושוטרים בראש האומה – בית דין הגדול, סנהדרין גדולה של שבעים ואחד – ובית דין הגדול ימנה שופטים ושוטרים בראש כל שבט ובכל עיר. כפי שחז״ל אומרים: ״מניין שמעמידין שופטים לישראל? תלמוד לומר ׳שופטים... תתן׳; שוטרים לישראל מניין? תלמוד לומר ׳שוטרים תתן׳; שופטים לכל שבט ושבט מניין? תלמוד לומר ׳שופטים... לשבטיך׳; שוטרים לכל שבט ושבט מניין? תלמוד לומר ׳שוטרים... לשבטיך׳; שופטים לכל עיר ועיר מניין? תלמוד לומר ׳שופטים... לשעריך׳; שוטרים לכל עיר ועיר מניין? תלמוד לומר ׳שוטרים... לשעריך׳⁠ ⁠⁠״ (סנהדרין טז:).
הקרוי כאן ״שבט״ מקביל כנראה ל״פלך״, היינו ״מחוז״, של תקופת בית שני (עיין מכות ז.). ה״פלך״ תפס את מקומו של ה״שבט״ לאחר שנתבטלה החלוקה לשבטים (השווה לחם משנה, הלכות סנהדרין א, א).
היחס בין בית דין של השבט או הפלך לבתי הדין של הערים, אינו ברור כל כך. לדעת הרמב״ן כאן, היחס הוא יחס של מרות, ובית דין של כל שבט ביחס אל השבט הוא כבית דין הגדול ביחס אל כל ישראל.
למעשה הייתה סנהדרין גדולה של שבעים ואחד בלשכת הגזית של העזרה; סנהדרין קטנה של עשרים ושלושה בפתח העזרה, ואחת נוספת בפתח הר הבית; סנהדרין קטנה של עשרים ושלושה בכל עיר גדולה; ובית דין של שלושה בכל עיר קטנה (עיין סנהדרין ב:).
ושפטו את העם – ״בעל כרחם״ (ספרי). כשלוחי נציגי האומה, הרשות בידם להזמין את הנתבע – ובמידת הצורך לכוף אותו – לבוא אל מושב בית הדין. בדיני עונשין ההזמנה נשלחת על יסוד עדות, ובדיני ממונות היא נשלחת על יסוד טענת התובע.
משפט צדק – ״זה מינוי הדיינין״ (שם); ובדומה לכך על פסוק יט: ״⁠ ⁠׳לא תטה משפט׳, שלא תאמר איש פלוני נאה איש פלוני קרובי״ (שם); וביתר פירוט על הנאמר לעיל (א, יז): ״⁠ ⁠׳לא תכירו פנים במשפט׳, זה הממונה להושיב דיינים. שמא תאמר איש פלוני נאה אושיבנו דיין, איש פלוני גבור אושיבנו דיין, איש פלוני הלווני אושיבנו דיין, איש פלוני יודע בכל לשון אושיבנו דיין – נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי, לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע, מעלה עליו הכתוב כאלו הכיר פנים בדין״.
לפי פירוש זה, פסוקינו אינם עוסקים בחובות הדיינים אלא בחובות הרשות הציבורית הממנה את הדיינים: ראשי הציבור מחויבים למנות דיינים שידונו דין צדק ולא יעוותו משפט. מלבד ישרות האופי, קנה המידה היחיד שהם צריכים להתחשב בו במינויים אלה הוא ידיעת הדין והבנה מעמיקה של הדין. שום תכונה אחרת – אישית, חברתית או למדנית – לא יכולה למלא את חסרונן של ידיעה והבנה כאלה. פירוש זה מסתייע מהקשר העניין, שכן פסוקנו עוסק בחובת הכלל הלאומי למנות שופטים בכל הארץ.
לפי זה, המאמר ״ושפטו את העם משפט צדק״ מתאר את מטרת המצווה הקודמת – ״שפטים ושטרים״ וגו׳. נציגי האומה חייבים למנות שופטים ושוטרים בכל רחבי הארץ, ועליהם למנות שופטים מהסוג שישפוט את העם ״משפט צדק״.
על פי האמור תבוארנה גם האזהרות הבאות עתה לפנינו: ״לא תטה משפט״ וגו׳. גם אזהרות אלו פונות אל נציגי האומה, והן מטילות עליהם את האחריות על כל הטיית משפט, הכרת פנים או לקיחת שוחד בכל בית דין בארץ; שכן כלל האומה ונציגיה אשמים בכל עיוות דין, אם הם מינו שופטים בלתי מהוגנים. אם שופטים בלתי מהוגנים יטו משפט וכו׳, הרי אלה שמינו אותם מוחזקים אחראיים על חטאם. לפיכך, ״לא תטה משפט״ וגו׳ – על ידי השופטים שתמנה.
[א] שופטים ושוטרים תתן לך – כבר נזכר שצריך שיהיה להם ב״ד כמ״ש והגישו אדוניו אל האלהים, ונתן בפלילים, עד האלהים יבא דבר שניהם, רק לא באר איכות וכמות התמנותם, ובארו פה, וכבר פי׳ הרמב״ן ששעור הכתוב שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך, וממ״ש תתן לך שמדבר אל כלל הכנסיה היינו שיהיו סנהדרי גדולה הממונים על כלל ישראל שישבו בלשכת הגזית כמו שכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט וקמת ועלית וכו׳ ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, ור׳ יהודה הוציא מלשון תתן לך שאחד ממונה על כולם ופי׳ התוס׳ סנהדרין (טז ע״ב ד״ה אחד) שהוא המופלא שבב״ד ולא היה ממנין סנהדרין, ונראה שר״י לשטתו שס״ל שסנהדרין שבעים ואין משה מן המנין (כמ״ש בדף יז), וי״ל שמדייק מ״ש תתן לך, ואין עושין אלא ע״פ ב״ד של סנהדרי גדולה, ומי עושה סנהדרי גדולה, בהכרח א׳ ממונה על כולם והוא ממנה סנהדרי גדולה, ומביא ראיה ממ״ש והנה אמריהו כהן הראש (דברי הימים ב י״ט:י״ח) כן נראה להגיה ואגב מביא סוף הפסוק לענין שצריך שוטרים ואמר עוד לשבטיך שיהיה ב״ד מיוחד לכל שבט, ונ״מ שאם נחלקה עיר אחת לב׳ שבטים כמו ירושלים צריך ב״ד מיוחד להשבט, והוא כר׳ יוחנן בסנהדרין (דף קיא ע״ב) שחולקים עיר אחת לב׳ שבטים, ופי׳ הרמב״ן שאעפ״י שיש ב״ד בכל עיר ב״ד של השבט י״ל דין ב״ד הגדול לאותו שבט ויכולים לכוף הבע״ד שיעמדו לפניהם, וכבר מוזכר בהוריות דינים מיוחדים בשבט שעשה עפ״י הוראת בית דינו, וממ״ש בכל שעריך מבואר שצריך להעמיד שופטים בכל עיר ועיר, ואחר שאמר שופטים ושוטרים מבואר שה״ה שהשוטרים יהיו בין לסנהדרי גדולה בין לסנהדרי השבט בין לשופטי עיר ועיר, ובפי׳ שוטרים פירש הראב״ע שהם הפרנסים המושלים כמו אם תשים משטרו בארץ (איוב ל״ח:ל״ג), והם הנותנים כח להשופטים לכוף את בע״ד לקיים משפטיהם, וי״מ שהם הנערים העומדים על הדיינים בעלי מקל ורצועה וכ״כ הרמב״ם והטור, ורשב״ג מדייק שהיל״ל שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך, ולמה כתב מלת לשבטיך לבסוף שהוא ללמד שנפרש כאלו כתיב ושפטו את העם לשבטיך, שמצוה מיוחדת על כל השבט לדון את שבטו, ושיוכל לשפטם בע״כ כנ״ל, וכ״ז מובא בסנהדרין (דף טז ע״ב):
שופטים ושוטרים תתן לך: סמך ענין לברכת ה׳ (פסוק י״ז), דברכה מצויה בזמן שמכבדין את הדיינים, כמו שכתבתי בספר שמות (כב,כח)1. {ויותר נכון לומר2 דרמז על המבואר ברמב״ם ובשו״ע או״ח סוף הלכות יום טוב3, דבימים טובים מצוה להעמיד שוטרים להשגיח שלא יבואו לעבירות מתוך שמחה, וכמו שכבר רמז על זה המקרא בספר ויקרא לפני פרשת מועדי ה׳ (פרק כ״ג) ״ולא תחללו את שם קדשי״ (שם כב,לב), וכמו שכתבתי שם ד״ה ולא תחללו}.
תתן לך: בלשון יחיד4. דזו אזהרה על כנסת ישראל שהם סנהדרי גדולה להעמיד בית דין בכל עיר5. וכנסת ישראל בכללה כתיב בלשון יחיד6.
ושפטו את העם משפט צדק: גם זו אזהרה על כנסת ישראל שישגיחו על הדיינים שישפטו בצדק7, והקולר תלוי גם בצוארם8. ומזה למדנו על ראש עיר שמחוייב להשגיח על בית דין שבעירו. והיינו דאיתא במדרש קהלת (פרשה ב׳ סעיף ט״ז) על הפסוק (ב,יז) ״ושנאתי את החיים״, דר׳ אושעיא שמע שדייני עירו אינם מתוקנים9, אמר ״ושנאתי את החיים״, והיינו משום שעליו היה מוטל להשגיח על זה, ואשמה בראשו.
1. על הפסוק ״מלאתך ודמעך לא תאחר״ שנסמך לפסוק שלפניו ״אלהים לא תקלל״.
2. שהקשר הוא לפרשת המועדות שבפרק הקודם, וכן הוא בראב״ע, אך בכיוון אחר.
3. סימן תקכ״ט סעיף ד׳: חייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו משוטטים ומחפשים בגנות ובפרדסים ועל הנהרות שלא יתקבצו שם לאכול ולשתות אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה...
4. לכאורה אין זו הערה, כי כל המצוות שבספר דברים כתובות בלשון יחיד.
5. סנהדרין (טז,ב): ״בכל שעריך״ – מלמד שמעמידין שופטים ושוטרים בכל עיר ועיר.
6. על פי שיטת הגר״א שהובאה ברבינו כמה פעמים, שלשון יחיד על עם ישראל מציין את האומה כולה, במקרה דנן – כפי שהיא מיוצגת על ידי הסנהדרין הגדולה.
7. רש״י ד״ה ושפטו את העם וגו׳ (בעקבות הספרי): מנה דיינים מומחים וצדיקים לשפוט צדק.
8. של כנסת ישראל – סנהדרין הגדולה אם ״משפט צדק״ לא יעשה.
9. ר׳ הושעיא... חד זמן נפק ואשכח דיינייא (דיינים שלו) שתן (שותים) חמרא (יין) בשוקא, וקרא על נפשיה ״ושנאתי״... ודמך ליה בשלמא (מתנות כהונה: ומת בשלום).
לשבטיך – תיבה זו חוזרת לשופטים ולשוטרים, וכונת הפסוק שלפי רוב או מיעוט השבט כן ירבו או ימעיטו השופטים והשוטרים, וזו היא ג״כ הוראת לשבטיכם (דברים א׳:ט״ו), כי לפי דעתי השופטים והשוטרים היו שרי האלפים והמאות והחמשים והעשרות, וא״כ לפי רוב בני השבט ירבו גם הם.
שופטים ושוטרים. כתב במשתדל אין ספק כי השוטרים אינם שלוחי ב״ד הרודים במקל, והביא ראיה כי במצרים הרודים במקל היו נקראים נוגשים לא שוטרים, ולדעתי שגה ברואה כי נוגשי מצרים היו מצריים לא עבריים והעברים הממונים על העם היו נקראים באמת שוטרים, וכן פירש רש״י שם ומהראיה שהביא יש להוכיח נגדו שהרי השוטרים העברים היו ממונים לרדות בעושי המלאכה על פי מאמר הנוגשים שהיו ביחס השופטים אצלם — ודעת גיזיניוס, ששטר כמו כתב ולפי שהפקידים היו מלומדי קסת ועט סופר לכן הושאל שם שוטר על הפקידות, ואלו מצינו בלשון עברי שטר על הכתיבה היה אומר נכונה, רק רחוק הוא שיקראו פקידי העם בשם זר ובלתי מורגל בלשון, ואין זה מחק תהלוכות עם ועם, ואם הע׳ תרגמו Grammateis כמו סופרים, לא ירדו לפתור כוונת הלשון ונמשכו אחר הנהוג שכן באותו זמן הסופרים היו בבחינת שוטרים אצל השופטים או הסנהדרין. — ובד״ה מצאנו שוטר וסופר (ב׳ כ״ו) ואם כן אינם שוים, על כן אמרו אחרים שהוא לשון מנין ונקראו שוטרים על שם שמנו את העם, ולהיות שהיו כותבים רשימותיהם הושאל שם שטר על הכתיבה — ואלה עצות מרחוק שאין להם על מה לסמוך, על כן אומר אני ששטר מלשון אם תשים משטרו על ארץ וכלומר תופסי השבט לרדות את העם להתנהג ע״פי חקי השופטים, ולדעתי למקור זה הורו באצבע רבותינו שאמרו הרודים את העם במקל עשו שוטר מלשון משטר ואולי שניהם מלשון שוט וגו׳ ובאה הרי״ש נוספת כמו בגוזר, שתחלתו גז חתך גבר שעקרו גב לשון מעלה עטר מעטה כמו מעטה תהלה, אמר מאום וממנו נאום — אחר מאח כלומר חבירו הוא הבא אחריו, קצר מקץ — חתוך או סוף — ואולי נקרא בימי רבותינו כתב הדת, שטר כי הוא המחייב הבעלי דינים ונעשה כשוטר ביניהם לדון על פי התנאים שהתנו ביניהם, ודומה לו און, שובר, פרוזבול כלם מורים על פעולתם.
לשבטיך. כתב הרמב״ן שלכל שבט ושבט היה ב״ד מיוחד וכן מוסכם מחז״ל בהוריות שאמרו הורו ב״ד של אחד מן השבטים ועשה אותו שבט על פיהם אותו שבט חייב ושאר כל השבטים פטורים, ולדעתי אין לפרש רק באופן זה מ״ש בדברים כל זקני שבטיכם, וכן ראשיכם שבטיכם וכן אצלי אומרו בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל כלומר זקני שבטיכם, וגם זו מהראיות שראשי העם יקראו על שם העם כלו וכן זקני השבטים יקראו שבטים, וכן ראשי העדה יקראו עדה, ועיין מה שכתבתי פ׳ ויקרא ואם כל עדת ישראל, ואולי לזקני השבט וראשיו ושופטיו נתכוון יעקב כשאמר לא יסור שבט מיהודה וגו׳ דוגמת אומרו דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל כלומר שכל אחד מהם יהיו לו מושלים מזרעו ממונים על השבט, ואולי גם תפסוק בדברים יפורש כן שאמר הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם כלומר הבו לכם לראשיכם ולשבטיכם אנשים חכמים ונבונים וידועים, ולא יהיה ידועים דבק עם לשבטיכם, רק נפרד ממנו, ואלו הכוונה לומר שיהיו השבטים יודעים אותם אין דרך לכנות העם בשם שבטים בכל כיוצא בזה.
שוטרים – לפי תרגום השבעים: סופרים, קרוב למלה הערבית شرطي. וכן הוא התרגום הסורי וכמה מן החדשים (השוה הגנסטנברג ב, עמ׳ 450). אחרים מפרשים את המלה מן השורש הארמי ״סדר״ (באשורית: שאטארו), אשר כפירושו בארמית כן פירושו בערבית, וממנה נגזר ״שטר״, וכן ״משטר״ (איוב ל״ח:ל״ג). כן מפרשים אייוולד (אלטרטום מהדורא שניה עמוד 291״ הערה 4), שולץ, קנובל ועוד. נראים הדברים כפירושו של רש״י, כי השוטרים היו שלוחי בית הדין, המוציאים את פסק הדין לפועל, ובכך קיימו את הסדר בארץ. ראה ספרי דברים פסקא טו: ״ושוטרים אלו הלוים המכים ברצועה״. במסכת יבמות פ״ו: נאמר, כי בימים הקדמונים מינו בתור שוטרים רק את הלויים (השוה דברי הימים ב י״ט:ח׳ והלאה; ל״ד:י״ג), אבל אחרי כן מינו אותם מכל ישראל (ראה מאגאזין ה 37 והלאה).
לשבטיך – מוסב על ״תתן לך״, כלומר תתן לך לשבטיך, באופן שלכל שבט יהא שופט מקרבו (השוה רש״י ורמב״ן).
ושפטו וגו׳ – מסתבר כפירוש רש״י על פי ספרי, שמצוה זו לא נאמרה כלפי השופטים, אלא כלפי אלה אשר מינוי השופטים נתון בידיהם, שנצטוו למנות שופטים כאלה שיש בכחם לשפוט צדק מתוך ידיעתם המספקת בתורה; המצוה עבור השופטים בעצמם לא נאמרה אלא בפסוק הסמוך.
את העם וגו׳ – הפעל ״שפט״ יוצא לשני פעולים.
כפי המבואר בתחילת מסכת סנהדרין ישנם שלשה מינים של בתי דין: בתי דינין של שלשה דיינים, סנהדרי קטנה של עשרים ושלשה דיינים וסנהדרי גדולה של שבעים ואחד דיינים. ב״ קדמוניות היהודים״ ליוסף בן מתתיהו ד, ח׳:י״ד נאמר, כי כוונת המקרא היא, שבכל עיר יהא בית דין של שבעה אנשים, ועמהם שני שמשים משבט לוי. כפי הנראה כוונתו של יוסף בן מתתיהו ל״שבעה טובי העיר״, הנזכרים כמה פעמים בתלמוד (ראה מגילה כ״ז.) עם ״שני סופרי הדיינים״, אשר לפי דעתו הם לויים, כיוון שהם שוטרים (השווה סנהדרין י״ז:). הדבר ידוע, כי על פי קבלת רבותינו ז״ל דיני ממונות נידונים בשלשה דיינים ודיני נפשות בעשרים ושלשה (משנה סנהדרין א׳:א׳,ד׳).
שפטים ושטרים תתן – ת״ר, מניין שמעמידין שופטים לישראל ת״ל שופטים תתן, ומניין שמעמידין שוטרים, ת״ל שוטרים תתן.⁠1 (סנהדרין ט״ז:)
תתן לך – תניא, רבי יהודה אומר, מניין שאחד ממונה על כולם, ת״ל תתן לך2. (שם שם)
בכל שעריך – מלמד שמעמידין שופטים ושוטרים בכל עיר ועיר3. (שם שם)
בכל שעריך – יכול בארץ אין בחו״ל לא, ת״ל (פ׳ מסעי) והיו אלה לכם לחקת משפט לדורתיכם, למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחו״ל, א״כ מה ת״ל בכל שעריך – לומר לך, בשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ובכל עיר, ובחו״ל אי אתה מושיב אלא בכל פלך בלבד.⁠4 (מכות ז׳.)
לשבטיך – מלמד שמעמידים שופטים ושוטרים לכל שבט ושבט.⁠5 (סנהדרין ט״ז:)
לשבטיך – תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר, לשבטיך ושפטו, מלמד שמצוה בשבט לדון את שבטו.⁠6 (שם שם)
ושפטו את העם – אפילו בעל כרחם7 (ספרי).
1. לא נתבאר מה חדשו חז״ל בזה על המפורש בפסוק, ואולי החדוש הוא דאין מצות העמדת שופטים ושוטרים מעכבות זא״ז, אלא דשתיהן מצות מיוחדות, ואפילו בזמן שאין שוטרים מעמידים שופטים וכן להיפך, ומפרשי כמו הלשון תתן כתיב אצל כ״א ביחוד, וזה מדויק בלשון הגמרא ת״ל שופטים תתן ת״ל שוטרים תתן.
2. פירש״י זה סנהדרי גדולה, ותוס׳ כתבו בשם יש מפרשים דהוא הנשיא שיושב באמצע או שהוא המופלא שבב״ד, שבכל שופטים הי׳ שם מופלא, וע׳ מש״כ בענין זה בארוכה בפ׳ בהעלותך בפסוק אספה לי שבעים איש וראוי לצרף הדברים לכאן

אך לא נתבאר מניין לו בכלל לדרוש כן מלשון תתן לך בעוד אשר לפי פשוטו יתפרש שהיא מצוה על ישראל שימנו שופטים ושוטרים. ונראה דדריש דכיון דיתר הענינים שבפסוק הבא מדבר אל הדיינים ולא אל ישראל, כמבואר לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תקח שוחד, ולא פירש הכתוב שחוזר מפסוק הקודם מהדבור לישראל לפסוק שלאחריו לדבר אל הדיינים, א״כ משמע לי׳ דגם פסוק זה מדבר אל הדיינים, ומפרש איך יתפרש זה אלא שהיה אחד ממונה על כולן ומוסר הדבר אליו שהוא יסדר מנוי השופטים והשוטרים, ויתפרש היטב הלשון תתן לך, ודו״ק.
3. ובסמוך דריש לשבטיך מלמד שמעמידים שופטים ושוטרים לכל שבט ושבט, וכתבו התוס׳ דאם יש בעיר אחת משני שבטים ממנים שני סנהדראות, עכ״ל. ונראה בכונתם דקשה להו אחרי דממנים ב״ד בכל עיר ועיר מאי שייך שוב לכל שבט, ולכן כתבו דלפעמים יצוייר שני ב״ד בעיר אחת כגון שיש שם משני שבטים. אבל לדעתי זה דוחק, דלפי״ז אם נמצאו מעשרה שבטים בעיר אחת, שזה דבר המצוי מאד, יצטרך למנות עשרה בתי דינים בעיר אחת, ואין הסברא מחייבת כן (וע׳ סנהדרין קי״א:).

ולכן נראה דהענין הוא דלבד הסנהדרין שממנין לכל עיר ממנין עוד סנהדרין לכל שבט בכל מקום שהוא, והם המפקחים לעניני השבט שלהם אעפ״י שהן מפוזרין בכמה עיירות, ונמצא לפי״ז שכל אדם מישראל יש לו שני דיינים, האחד מעירו והשני משבטו, ואולי אל זה כיון רשב״ג בדרשא שבסמוך מצוה בשבט לדון את שבטו.
4. ר״ל אין אתה מחוייב להושיב ב״ד בכל עיר. ואמנם זה הוא רק בזמן המקדש בעת שישראל שרויים על אדמתם בא״י שאז הם סומכים גם לת״ח שבחו״ל, אבל בזה״ז בטלה הסמיכה ואין מנוי דיינים עתה חובה אלא מתקנת חכמים וכמבואר לפנינו ר״פ משפטים. והא דסנהדרין נוהגת בארץ ובחו״ל מבואר לפנינו בפ׳ מסעי בפסוק המובא בזה.
5. נתבאר לעיל אות ע״ו.
6. עיין מש״כ לעיל אות ע״ו.
7. יתכן דמדייק מדלא כתיב ושפטו בין העם, כמו בפ׳ יתרו ושפטתי בין איש ובין רעהו, דזה משמע רק כשבאין שניהם מרצונם לדין וכמבואר שם כי יבא העם אלי, משא״כ הלשון ושפטו את.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144